מטרת תיעוד זה להציג את המידע הרחב והכולל על קביעת שטח האימונים ברמת מנשה (ש"א 107) על ידי חיבור שני שטחי האימונים נפרדים שנקבעו בעבר: שטח אימונים כופריין (ש"א 105) במזרח ושטח אימונים מעוויה (ש"א 109) במערב.

 

על קביעת שטח אימונים זה נכתב בתיעוד טיולי הרכיבה שנעשו ברמות מנשה בשנים קודמות:
* בין דליה לבין משמר העמק (מרס 2015)
* מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים (נובמבר 2015)
* במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע (מרס 2016)
* בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק (אפריל 2016)
* במורדות מזרח רמת מנשה, בין מגידו ובין משמר העמק (אוגוסט 2016)
* מפאתי עמק יזרעאל טיפוס לדרום רמת מנשה והלאה לרום הר אמיר (ספטמבר 2016)
* בין עמיקם ובין גלעד (נובמבר 2016)
* דרום מזרח רמת מנשה, לאורך נחל קיני ונחל חלמית והרכסים ביניהם (נובמבר 2016)
* רמות מנשה בחורף מלא מלא: מים בנחלים, ירוק בכל מקום ושפע פריחה (פברואר 2018)

 

המקור למידע בעניין זה נכתב מתוך פרקים מתוך הספרים ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל (2008) שכתבתי עם רפי רגב והספר שטחים מגוייסים – היווצרות ההגמוניה של צה"ל על מקרקעי המדינה בשנותיה הראשונות (2009)

 

ב-3 באפריל 2022 בביקור/סיור/צילום קיבוץ עין השופט ברמת מנשה – אנשים ומקום נפגשנו עם אלישע שפירא בן וחבר הקיבוץ שבעבר שימש גם כמזכיר תנועת הקיבוץ הארצי.

 

אלישע סיפר לנו בהרחבה כיצד בסוף שנות ה-90' הוא ובני שילה פעלו מטעם מערכת הביטחון במשא ומתן להסדרת איחוד שטחי האימונים הסמוכים לשטח אחד מול "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿ-רוחה" יחד נציגי הרשויות הערביות בואדי ערה.

 

לאחר הפגישה,  אלישע שפירא, העביר לי, באדיבותו, מספר מסמכים בעניין ועל כך אני מודה לו.

 

הסקירה להלן היא הרחבה של הנכתב בעניין בעבר ומשולב בו המידע שהעביר לי אלישע שפירא.

 

*******

גיאוגרפיה והיסטוריה

ברמות מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים שטח אימונים כופריין (ש"א 105) במזרח ושטח אימונים מעוויה (ש"א 109) במערב.

 

מדובר על חבל הארץ הגבעי המשתרע בין רכס הכרמל בצפון ובין רכס אמיר (אום-אל-פאחם) בדרום, חוטם הכרמל ובקעת בנימינה במערב, ועמק יזרעאל במזרח.

 

חבל ארץ זה נקרא בפי ערביי ארץ ישראל "ארד-אל-רוחה".  היו שתרגמו שם "ארץ הרוחות" וזאת בגלל שהרמה חשופה לרוחות העזות שנושבות באזור בחורף. אחרים טענו שהתרגום צריך להיות "ארץ הרווחה" כלומר ארץ של נוף פתוח.

 

עד ראשית תקופת המנדט באזור מאוכלס נמצאו כפרים ערביים ומסוף שנות ה-30' הוקמו ישובים עבריים חדשים, על אדמות שרכשה קרן קיימת לישראל: קיבוץ עין השופט (1937) קיבוץ דליה (1939), קיבוץ רמת השופט (1941), מושב עין העמק (1944), קיבוץ גלעד (1945) קיבוץ רמות מנשה (1948).

 

במהלך מלחמת העצמאות עזבו רוב התושבים הערביים את כפריהם ואדמותיהם הוכרזו כרכוש נטוש.

 

רק במספר כפרים, הסמוכים לואדי ערה, נשארו התושבים והמשיכו להחזיק באדמותיהם. כפרים אלו נחשבו לבנותיה של אום-אל-פאחם וחלק מבעלי האדמות חיים עד היום באום-אל-פאחם.

 

בראשית שנות ה-50' על פי תקנה 125 – תקנות הגנה שעת חירום , סגר צה"ל שטחים נרחבים לאימונים.

 

שטח אימונים כופריין (ש"א 105) (20,000 דונם) ושטח אימונים מעוויה (ש"א 109) (17,000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד.

 

שטחים אימונים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955 עליו חתם רא"ל משה דיין.

 

במשך המחצית השניה של שנות ה-50' והחמצית הראשונה של שנות ה-60' התאמנו בשטחי אימונים אלה יחידות פקוד הצפון (בין היתר סיירת אגוז)

 

בצו הסגירה של שנת 1976 עליו חתם רא"ל מרדכי גור הוקטן במעט שטחם.

 

בהמשך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 גם יחידות ממחנה ג'וערה ובשני שטחי האימונים התאמנו יחידות הנח"ל ממחנה 80.

 

במהלך השנים נוצר דו קיום צבאי – אזרחי בתוך שטחי האימונים. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמת מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפון- ֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. בשנות ה-80' של המאה הקודמת נראה היה שמבחינת צה"ל, המצב בשטח יצא משליטה.

 

באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין את צה"ל להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות הנחייה זו רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80.כך הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים מדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק).

 

אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת היחידה לפיקוח שטחים פתוחים בשמה העממי הסיירת הירוקה למניעת הפלישה לשטחי אימונים בפולשים לא הועילה.

 

במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.

 

הצעות לשינוי המצב 

 

בשנת 1989, לנוכח הנחיית שר הביטחון להגברת האימונים מצד אחד והמציאות בשטח של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, הוצעו בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה:

 

האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באי ֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים.

 

השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם;

 

השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.

 

אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה!

 

ההצעה לחבר את שטחי האימונים 

 

במחצית הראשונה של שנות ה-90' תשעים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. אפשרות  זו נבחנה על מנת לממש את ההנחיה להגברת האימונים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד עם פינוי שטחי אימונים בגדה המערבית בעקבות ההסדרים עם הפלסטינים, .

 

לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם.

 

מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית.

 

החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי מאזור מאהל רגבים במערב לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105.

 

לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שלא נדרשו לשימוש ושמרביתם קרקע פרטית.

 

הומלץ גם על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש.

 

כאמור, חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.

 

סגירת השטח והמאבק 

 

ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, חתם הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקין – ֿשחק על צו סגירה חדש של שטח האימונים המורחב ש"א 107 שכלל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם.

 

על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

 

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות.

 

הודעת צה"ל עוררה דאגה והתנגדות רבה בקרב החקלאים, תושבי הכפרים. לאור העובדה שלא נעשה ניסיון רציני של הידברות בין מערכת הביטחון ובין תושבי האזור כדי להגיע להבנות, הוקם בשטח ההרחבה, אוהל מחאה, אליו הגיעו מבקרים רבים להביע הזדהותם עם החקלאים. עד מהרה לבשה אי-ההסכמה, למה שנתפס כגזירה שרירותית של השלטון, אופי ציבורי, פוליטי ודתי, תוך מעורבות רבה של ראשי העיר אום-אל-פאחם, ראשי הציבור הערבי, פוליטיקאים ואנשי דת. לסכסוך המקומי הצטרפו כל החקלאים שאדמותיהם נכללו או גבלו עם שטחי האימונים הותיקים ונוצרה חזית רחבה, שכללה בשלב זה כבר כ- 1,500 חקלאים, שבעה כפרים וחמש רשויות מוניציפאליות.

 

אז, הוקם ועד ציבורי להגנת אדמות אל-רוחה, בראשותו של השייח' ראאד, מי שהיה אז ראש העיר אום-אל-פאחם.

 

משלב זה ואילך כבר לא דובר רק על 700 ד' ובעייתם של מספר חקלאים שייפגעו מהרחבת שטח האימונים. אז עלתה דרישה נחרצת לדון גם על עתידם של שטחי האימונים "הוותיקים שנקבעו בשנות ה-50', ועל מכלול מערכות היחסים הנובעות מהשכנות הבעייתית, שבין שטחי האימונים לכפרים ולתושבים החיים במקום.

 

גם בשלב זה לא נעשה ניסיון רציני של הידברות כדי להגיע להסכמות. לאחר "הערכת מצב" והתייעצויות רבות משתתפים, החליטו הגורמים המוסמכים במערכת הביטחון, לפרק את אוהל המחאה, כדי לכפות את "צוו הסגירה". באופן שאינו מובן לכל מי שהכיר את הנסיבות, העריכו המחליטים שהמהלך יעבור "ללא תגובות קיצוניות".

 

מהומות בשטח 

בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה

 

אז  הופעלו כוחות משטרה גדולים, במבצע מתוכנן ומתואם,  כדי לפרק את האוהל בכוח. הדבר פעל כמו לפיד שהושלך לחבית חומר נפץ. השמועה עברה במהירות והתגובות היו מידיות וקשות. תוך זמן קצר יצאו אלפי תושבים לכביש ואדי ערה, הבעירו צמיגים וחסמו את מעבר התנועה בכביש. המשטרה הגיבה והכניסה כוחות גדולים כדי לפנות את המפגינים, אך ההמונים לא התפזרו וההפגנה הפכה למהומות אלימות. כדי לנסות להשתלט על המצב ו"להרגיע את הרוחות", פרצו כוחות המשטרה לבית הספר של אום-אל-פאחם, שהיה לדעתם המוקד הארגוני של המהומות. לרוע המזל, במהלך הפריצה נפצעו מספר תלמידים והרוחות התלהטו עוד יותר. עד הערב נמנו כארבעים פצועים, אזרחים ושוטרים.

 

הרוחות נרגעו רק כאשר מאוחר בלילה הודיע שר הביטחון (אז, איציק מרדכי) על הקפאת כל המהלכים אי מימוש צו הסגירה ועל פתיחת מו"מ כדי להגיע להסכמות עם התושבים.

 

המהומות והאלימות נרגעו אך נשארה צלקת עמוקה ומדממת ומרקם היחסים, בין האזרחים הערבים לשלטונות, נפגע וניזוק קשות. כך התפתחה בעיה נקודתית מצומצמת, לסכסוך אזורי, שסחף לתוכו בתחילה את כל תושבי ואדי ערה ובהמשך את כל הציבור הערבי בישראל, שראה בפרשה זו חזרה לימים הרחוקים של הממשל הצבאי ו"נישול התושבים הערביים מאדמותיהם".

 

היו גם ניסיונות להעביר את הפרשה למישור הבין-לאומי. יצאו פניות למנהיגי מדינות להפעיל לחצים על ישראל, בטענה שיש במהלכים אלו משום הפרת הסכם שביתת הנשק בין מדינת ישראל וממלכת ירדן (1949) "הסכמי רודוס" בהם נאמר שלא יהיה נישול נוסף של ערבים. כך התארגנה משלחת לנסיך חסן (שהיה אז יורש העצר בירדן) כדי שיוביל התערבות מדינית.

 

לאחר יותר משנה, כאשר נפגש ראש הממשלה החדש, אהוד ברק, עם ראשי הציבור הערבי, הוצג לו העניין הבלתי גמור של אדמות אל-רוחה, כעניין הדחוף והחשוב ביותר שעליו לפתור.

 

המשא ומתן והסכמות 

בפברואר 2000, לאחר שעברה יותר משנה מאז האירועים הסוערים ולאחר כמה ניסיונות כושלים לקדם מו"מ עם התושבים, נתבקשו בני שילה (מי שהיה יועצו של רבין לענייני ערבים), ואלישע שפירא חבר עין השופט להוביל את המו"מ, כדי לסיימו בהסכמה. תפקידם היה לנסות לגשר בין מערכת הביטחון, לבין התושבים.

 

העמדה שהציגה מערכת הביטחון התבססה בעיקרה על הטיעונים הבאים:

* השטח נחוץ מאוד לאימונים, עבור יחידות צה"ל האמורות להתפנות מ"השטחים".

* הפגיעה בחקלאים הערבים, כתוצאה מהגדלת שטח האימונים, תהייה מזערית, כ- 700 ד'. חלק גדול יותר, כ- 2,500 ד' יהיה על חשבון שטחי המרעה של הקיבוצים.

* כנגד הסגירה החדשה יוותר צה"ל על חלקים אחרים, מתוך שטחי האימונים המדוברים, כך שבחשבון הכולל התושבים לא יפסידו.

* אין כוונה להפקיע את השטחים מבעלות התושבים הערבים, אלא לסגור אותם לצורכי אימונים.

* כל פעולות מערכת הביטחון נעשות בסמכות וברשות, על פי החוק והתקנות.

* צהל יגלה גמישות ויאפשר מתן רשיונות כניסה לחקלאים, לשטחים המעובדים, בעונות החקלאיות ובימים בהם אין אימונים. לשם כך הוקם מרכז תיאום במשטרת עירון.

* התנגדות התושבים אינה "עניינית", היא מונעת משיקולים פוליטיים ומובלת על ידי מנהיגים קיצוניים, כמו השיח' ראאד (מנהיג התנועה האיסלמית וראש העיר אום-אל-פחם באותם ימים) וחבריו. לכן עלה הסירוב ערבים לדון על החלפת קרקעות או על פיצוי חלופי אחר.

 

תשובת מנהיגי הציבור הערבי התבססה בעיקרה על הטיעונים הבאים:
* לא עלינו, הציבור הערבי, לשלם את מחיר הסכמי השלום.
* לאחר סיום פרשת "שטח 9", על יד עראבה, התחייבה ממשלת ישראל לא להפקיע יותר אדמות של ערבים לצורכי ביטחון.
* בעבר (לפני קום המדינה) היו לאום-אל-פחם ובנותיה שטחים גדולים בהרבה. כל שטחי המרעה של הקיבוצים וכל שטחי האימונים המדוברים, היו בעבר ברשות הישובים הערביים, הקיימים והנטושים.
* אין זה סביר "לקחת" אדמות מחקלאי מסוים, בטענה ש"שיחררו" את אדמותיו של חקלאי אחר. ויתור על שטחי אימונים שאין בהם יותר צורך אינו עילה ל"הפקעת" שטחים אחרים.
* לכאורה אין זו הפקעה, אך בפועל מונעים מאתנו לעבד את אדמותינו ולנהוג בהן כבעלים.
* קירבת שטחי האימונים, עד לבתי הכפרים ממש, אינה נסבלת והיו כבר פגיעות ברכוש ובנפש.
* לציבור הערבי זיקה היסטורית, לאומית, תרבותית ודתית לאדמותיו. כל הצעה להחלפת קרקעות או מתן פיצוי אחר, שאינו בתחום האדמות שהן מושא העימות, אינה קבילה והיא מתעלמת מהקשר המיוחד של הציבור הערבי לאדמותיו.
* ממשלת ישראל חוזרת לימים הרעים של "ההפקעות הגדולות" והיא ממשיכה להפלות את הציבור הערבי. סגירת שטח לאימונים אינה אלא שלב לקראת העברת האדמות להתיישבות יהודית, ראה התוכניות להקמת "העיר עירון".

 

כפי שנאמר בתחילה, הועד להגנת אדמות אל רוחה הוסיף והבהיר: לאחר שפרץ העימות, לא יסתפקו התושבים בפחות מפתרון בעייתם של כל חקלאי האזור (כ- 1,500) אלו שאדמותיהם (אלפי דונמים) גובלות או נכללות בשטחי האימונים, הוותיקים והחדשים, ושל שבעה כפרים, הסובלים שנים רבות משטחי האימונים הסמוכים אליהם.

 

בתיק הניירות שהועבר לבני שילה ואלישע שפירא נמצאה מפה שהוגשה כהצעת פתרון על ידי הועד. המפה, שהוגשה כמסמך רשמי במו"מ עם ממשלת ישראל, כללה את כל הישובים הערביים הנטושים, בציון "כפר ערבי הרוס", אך לא נכלל בה אף אחד מהישובים העבריים. שטחי האימונים סומנו שם כ"שטחים שהופקעו מהתושבים הערביים", ושטחי אימונים שפונו על ידי צהל תוארו כ"שטחים משוחררים". מערכת המושגים והביאורים, מה שנכלל ומה שהושמט, חשפו "מפה קוגניטיבית" קשה להם לעיכול.

 

לצאת מהריבוע

עד כאן היה זה דו-שיח שהתנהל בשפות שונות, ללא הקשבה וללא ניסיון אמיתי של הצדדים להבין זה את צרכיו של זה. מרשימת הטיעונים והטיעונים שכנגד, ומכל מה שנאמר עד כאן, יובן למה בראשית הדרך היה למובילי המשא ומתן ספק סביר, האם ניתן יהיה לגשר על הפערים ולהגיע להסכמה. אז בני שילה ואלישע שפירא הבינו שכדי להיחלץ מהמבוי הסתום, יהיה צריך לחרוג מהמוסכמות ומדפוסי החשיבה בהם התנהל הדיון עד אז. מה שהיועצים הארגוניים מכנים: "לצאת מהריבוע".

 

המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000.

 

ההסכם הוא תוצר של הסכמה שהתקבלה על דעת התושבים ועל דעת מערכת הביטחון, בתמיכת ממשלת ישראל, באמצעות ועדת השרים לענייני המגזר הערבי  וראו עיקרי המסמך ההבנות 

 

שטח האימונים המורחב חולק לשלושה:

 

רצועה ברוחב של 300 עד 500 מ', הגובלת עם הכפרים, הוכרזה כ"אזור חייץ" והוצאה משטח האימונים.

 

רצועה נוספת, הכוללת את כל האדמות המעובדות, רובן בבעלות התושבים, הוכרזה כ"שטח אימונים מוגבל". לרצועה זו יוכלו התושבים להיכנס באופן חופשי, ללא צורך ברשיונות, מרבית ימות השנה. צהל יהיה רשאי להשתמש ברצועה זו כשטח ספיגה בלבד (לשמירת טווחי ביטחון בעת ירי שיתבצע מחוץ לרצועה זו) 100 ימים בשנה, בשישה משכי זמן. באותם ימים לא יוכלו התושבים להיכנס לשטחים כדי לעבד את אדמותיהם. על צהל תהיה חובת ההודעה וההתראה המוקדמת לפני תחילת הירי. צריך להדגיש כי חלוקת הזמן נקבעה לאחר בדיקת הצרכים האמיתיים של צהל ושל התושבים.

 

רוב השטח שאינו מעובד ואינו בבעלות פרטית של מי מהתושבים, ישמש כשטח אימונים מלא וינוצל על פי הצרכים של צהל.

 

ב-31 בדצמבר חתם הרמטכ"ל, רא"ל שאול מופז על צו סגירה החדש

אלישע שפירא  מעיד כי דיון על ניסוח מעמדו של שטח האימונים המלא בני שילה והוא למדו דבר חשוב לגבי המורכבות בה חיים וחושבים התושבים הערבים. על פי הנוסח שהיצעו נאמר: "בשטח זה יפעל צהל על פי צרכיו והבנתו". מיד הבהירו להם בני שיחתם כי לא יוכלו לחתום על נוסח זה. לדבריהם: אלו האדמות הנטושות של אחיהם החיים מעבר לגבול, או בשטחי הרשות הפלשתינאית, והם לעולם לא יסמיכו את צהל, בחתימת ידם, "לעשות בשטחים אלו כהבנתו". הם היו מוכנים לחתום על הנוסח האומר: "בשטחים אלו יפעל צהל כנובע מצוו הסגירה שהוציא הרמטכ"ל". הצבא הפעיל את סמכותו ולא ידנו היא שהתירה. כאילו אין הבדל, אך ההבדל גדול ורב למי שאמור לתמרן במציאות המורכבת בה חיים ערביי ישראל.

 

בנוסף, הוסכם להרחיב את שטחי השיפוט של הרשויות המוניציפאליות הערביות, לקדם את תוכניות המתאר של הכפרים ולפתח תשתיות חקלאיות בשטחים החקלאיים באזור.

 

תקדים וייחודיות

במסמך ההבנות נקבעו מספר תקדימים חשובים:

 

זו הפעם הראשונה בה הוסדרו היחסים בין צהל לבין האזרחים (יהודים או ערבים) החיים בשכנות לשטחי האימונים של צהל, בהסכם הדדי.

 

זו הפעם הראשונה בה התחייב צהל לקיים ממשקי אימונים שונים, בשטח האימונים, בהתחשב בצרכי האזרחים (יהודים או ערבים).

 

זו הפעם הראשונה בה נקבע כי לא על האזרח (יהודי או ערבי) לכתת את רגליו אל גורמי הצבא או המשטרה, כדי לבקש רשיון לפקוד את אדמותיו. על הצבא להגיע אל האזרח, כדי ליידע אותו על המועדים (המוגבלים) בהם הוא מנוע מלהגיע אל אדמותיו, הנכללות בשטח האימונים המוגבל.

 

זו הפעם הראשונה בה הוסכם להעביר לשיפוטן של רשויות ערביות שטחי אימונים של צהל.

 

זו הפעם הראשונה בה הכירה המדינה בנזק הנגרם לאזרחים בגין שטחי אימונים הסמוכים לישובים והיא התחייבה לפצותם בדרכים שונות.

 

לסיום, ציין אלישע שפירא שלמרות מורכבות המו"מ הוא התנהל רוב הזמן באווירה טובה, מתוך אמון שהצדדים מונעים על ידי רצון אמיתי להגיע להסכמה. יתכן שתרמה לכך הטקטיקה בה בני שילה והוא נקטו, בניגוד למקובל בתהליכי גישור, שלא להפגיש את הצדדים בכל שלבי המו"מ. הם חשבו שהפערים העמוקים בעמדות, הפרשנויות השונות של הכוונות ושל הנאמר, אי ההבנה של הצדדים – זה את שפתו של זה, לא יאפשרו הקשבה ודיון ענייני. להוציא פגישה אחת של שלושה מאנשי הועד עם היועצת המשפטית של מערכת הביטחון, נפגשו הצדדים למו"מ, בפעם הראשונה, בטקס החתימה על מסמך ההבנות.

 

הרחבה תחומי שיפוט מוניציפליים 

בעקבות צו הסגירה החדש ועל פי מסמך ההבנות, בהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית.

 

הוועדה נדרשה לבדוק אפשרות שינוי תחום השיפוט של עיריית אום אל פחם בגבולה עם המועצה האזורית מגידו בשטח אש 107 וגם את האפשרות לשינוי תחום המועצות המקומיות בסמ"ה (כוללת את הכפרים מעאוויה, עין אלֿסהלה וברטעה), כפר קרע, מעלה עירון (כוללת את הכפרים ביאדה, מושירפה ומוסמוס), ערערה ושטחי אש הנמצאים בתחום השיפוט של המועצה האזורית מנשה.

 

ב-12 בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה : דוח ועדת חקירה של משרד הפנים לגבולות אום אל פחם, שטח 107 והרשויות הגובלות (כפר קרע, עארה, ערערה, מעלה עירון בסמ"ה, מגידו ומנשה).

 

בשל רגישות המצב הוועדה נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק ב-30 מרס 2004: דוח מס' 2 ועדת חקירה של משרד הפנים לגבולות אום אל פחם, שטח 107 והרשויות הגובלות (כפר קרע, עארה, ערערה, מעלה עירון בסמ"ה, מגידו ומנשה)

 

הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. כמו כן הציעה הוועדה לגרוע שטחים מהמועצות האזוריות מגידו ומנשה ולהשתמש בשטחים חסרי מעמד מוניציפלי באזור כדי לאפשר את פיתוח היישובים במועצות בסמ"ה ומעלה עירון.

 

בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פז-ֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה: אום אל פחם, כפר קרע, ערערה, בסמ"ה ועירון בשטח של כֿ11,500 דונם. הרחבה זו הייתה על אדמות אֿרוחה הגובלות בשולי ש"א 107 ואף אלה המצויות בתחומו.

 

הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים.

 

סוף 

איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח.

 

בשנת 2004 הושלמה באזור רגבים  בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועתק מהגדה המערבית.

 

פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת עד היום על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.

 

*********

.