לרוב, טיולי הדווש עם חבריי נמשכים שלוש וחצי עד ארבע שעות.

 

מסלול הדיווש בעיר קצר יותר מזה שבשטח הפתוח.

 

בעיר התנועה מתנהלת לאיטה והעצירות רבות יותר.

 

העצירות הן לצורכי הסבר, לצורך חציית כבישים, להפסקה בבית קפה ולצורך צילום.

 

כך היה בטיול/דיווש ביום שישי 7 באוקטובר 2022.

 

התוכנית המקורית הייתה לצאת לבד, לנוע לאט ולצלם הרבה.

 

שסיפרתי לחבריי על כוונתי, הם ביקשו להצטרף.

 

כמובן שלא סירבתי.

 

יצאנו לדרך בשעת בוקר מלב שכונת עג'מי.

 

הקבוצה הפעם כלל חמישה אנשים: מיכאל עוזרמן (מ.ע), מיכאל סופר (מ.ס), רובי שבת, יונה בקלצ'וק ואני.

 

המסלול (כמוצג במפה) היה קצר, רק 14.5 ק"מ.

 

למרות שהמסלול היה קצר, המראות בו היו רבים ומגוונים.

 

בטיול/דיווש זה עברנו במספר מקומות בעלי עניין, חלקם היו בבחינת חידוש למשתתפים.

 

במהלך הטיול כל אחד "תרם" את חלקו בהסבר ובמיוחד מיכאל עוזרמן שהגדיל לעשות ואף התכונן ולמד לפני.

 

מותר לומר, שגם הפעם צלמתי והרבה.

 

****

נקודת התחלה וסיום

***

החברים בטיול

****

הנמל בשעת בוקר מוקדמת  

*****

מקצת מהפן הנוצרי
של העיר

להרחבה ראו "נוצרים ביפו" – רקע למיזם, ריכוז, תובנות וסיכום (כמעט סופי)

להרחבה: יפו, מתחם הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש

להרחבה ראו יפו, מנזר הקופטי אנטוניוס הקדוש ממצרים

יפו, מתחם הכנסייה האנגליקנית פטרוס הקדוש

פירוט ראו יפו, בית הקברות הפרוטסטנטי

*****

*****

יריד עמיעד "הפשפשים",
שווה טיול/צילום בפני עצמו

*****

****

******

שדרות ירושלים המחודשת
בעקבות סלילת קו הרכבת הקלה

****

****

*****

גם זו יפו

***

*****

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט,  סביל עות'מאני בדרך בן צבי בסמוך לבניין מספר 49.

 

הסביל אבו נבוט ניצב על אם הדרך מיפו לרמלה וללוד, והלאה לירושלים.

 

הסביל קרוי על שם מושל יפו בתחילת המאה ה-19, מחמוד אגא א-שאמי (שכונה "אבו נבוט")

 

אבו נבוט הקים את הסביל בשנת 1230 להג'רה (1815), כפי שמעידה עליו הכתובת הקבועה בו.

 

המבנה צורתו כשל מלבן. הוא נושא שלוש כיפות אדומות, ובארבע פינותיו ארבעה מגדלים קטנים הנושאים גם הם כיפות אדומות.

הקשת בצד המערבי של הסביל עשויה משיש ומלבנים אדמדמות.

 

במרכז הקשת קבועים ברזי המים.

 

מעל הברזים כתובת הקדשה בערבית המציינת את הסולטאן מהמוט השני ומאחלת בריאות לשותים:

 

"מה שירצה אללה היה יהיה. בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן מהמוט חאן, יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים… בריאות לכל שותה… שנת 1230 לספירה המוסלמית"

*****

גן הפסלים "גן אבו נבוט"
בו עבודותיו של יגאל תומרקין

הגן ממוקם בדרך בין צבי בחורשת עצי פיקוס השדרות, בסמוך למבנה סביל אבו נבוט.

 

הגן  הוקם באוגוסט 2000 ובו 18 פסלים שתרם האמן.

הפסל "Macht Arbeit Frei?‎" ( "האם העבודה משחררת?")  הוא מכיל שלושה אלמנטים מרכזיים – פירמידה, דמות האמן השוכבת על גבי קרון ותלולית חלוקי אבן.

 

הגרסה המוקדמת של העבודה הוצגה בסימפוזיון בגרמניה בשנת 1991. בשנת 1992 זכה תומרקין בפרס רודן מטעם מוזיאון האקונה הפתוח (Hakone Open Air Museum) ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן על עבודה זו. שתי גרסאות של העבודה מוצבות כיום בגן אבו נבוט בתל אביב-יפו ובגן הפסלים בכוכב הירדן.

 

הפירמידה, כתב תומרקין, "היא אבן-הפינה של החברה-האנושית. בה רוכזו כל הידע, הכוח והמשאבים של העולם העתיק: הנדסה, אמנות, לוגיסטיקה, טכנולוגיה, אספקה ואדמיניסטרציה".

 

תומרקין בחר לעצב את הכניסה לפירמידה באופן המאזכר את הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ II – בירקנאו והופך אותה ל"בית חרושת ענק למוות".

 

גם שמה של העבודה "Macht Arbeit Frei?‎" – מאזכר את מחנה הריכוז בהיותו פרפרזה על הכתובת "העבודה משחררת" ("Arbeit macht frei"), שהופיעה בכניסה למחנה.

 

קרון המתכת, הניצב על גבי מסילת רכבת, נושא דמות שוכבת המתוארת כחנוטה חלקית וצלובה. פניה הם כפני האמן.

 

מן הקרון נמתח כבל מתכת המושך אותו אל עבר הפירמידה. מעברו האחר של הקרון,

 

במקביל לפירמידה, נמצאת מעין תלולית עשויה חלוקי אבן, המאזכרת את האסתטיקה של גני הזן היפניים.

 

הגרסה שהוצבה בכוכב הירדן שונה מן הגרסה המוצבת בתל אביב-יפו בכך שהפירמידה בתל אביב עשויה יציקת בטון הצבועה צהוב, לעומת הפירמידה בכוכב הירדן, העשויה לוחות מתכת חשופה. בנוסף, במקום תלולית חלוקי האבן יצר תומרקין אלמנט פיסולי מופשט העשוי יציקת מתכת.

 

מקור

****

*****

*****

בית לגור בו

אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית ביפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים.

 

אלה הובאו למקום על ידי אבראהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים.

 

התושבים הערבים התפרנסו מפרדסנות, תעשייה קלה ומסחר.

 

במלחמת העצמאות נהרסו ופוצצו מרבית בתי השכונה, שהיוותה איום על העיר תל אביב, ותושביה הערביים גורשו ממנה או נטשוה.

 

לאחר מלחמת העצמאות השכונה ההרוסה הייתה נטושה.

 

כיום השוכנת היא חלק מדרום תל אביב.

 

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר,

נווה עופר (מוכרת גם בשמה הקודם תל כביר) נקראה יפו ב'

 

גבולות נווה עופר הם: בצפון דרך בן-צבי, בדרום נתיבי איילון ומשרד הרישוי, במערב רחוב היינריך היינה המתחבר בצפונו לרחוב שלבים ביפו ובדרומו למחלף וולפסון שעל נתיבי איילון ובמזרח רחוב תל גיבורים עד לדרך פנחס לבון.

 

בסוף שנות ה-60 השכונה אוכלסה בעולים מצפון אפריקה ובולגריה והיא נקראה בשם "תל כביר".

 

בשנות ה-70 נבנו שיכונים חדשים במסגרת פרויקט שיקום שכונות, והיא אוכלסה במשפרי דיור משכונות כמו שבזי בדרום תל אביב ועולים מחבר המדינות, בעיקר מיהדות בוכרה ומגאורגיה.

 

השיקום לא היה רק פיסי, ובמסגרת השיקום החברתי והתדמיתי בשנים 1977 -1983, הוחלף שמה מ"תל כביר" ל"נוה עופר" (כיום נכתב שם השכונה כ"נווה עופר").

 

בטקס שנערך בפינת הרחובות גרינבוים ובן-צבי בתאריך 26 באפריל 1983, נקראה השכונה על שמו של אברהם עופר, שר השיכון בין 1974 עד 1977.

 

שכונה אחות בשם זהה הוקמה בבאר שבע כשנה לאחר מכן.

 

בעשור הראשון של המאה ה-21 עברה השכונה פרויקט שיקום שני והתחדשות עירונית, שבמסגרתה זוגות צעירים עברו לשכונה.

 

למרות ניסיונות השיקום, שכללו הרחבה ושיפוץ בנייני המגורים כמו גם הקמת שיכונים חדשים, גודל יחידת הדיור הממוצעת בשכונה נמוך מ-60 מ"ר

 

*****

****

סוף דבר

****

היה זה טיול/דיווש מענג
עם חברים
שנעים להיות איתם

****

מזג אוויר
של ראשית הסתו
תרם לאווירה

****

שמחתי שיכולנו להכיר מקומות חדשים

****

טיול/דיווש זה עושה תיאבון
להמשיך ולחזור לטייל יפו,
אחת הערים היפות והמעניינות

****

טיול /דיווש זה ביפו
עושה חשק לחזור ולצלם במקום.

****

תודה לכם חברי:
דאבל מיכאל, רובי ויונה
שהצטרפתם.

****

תודה לך מיכאל עוזרמן שחדשת לנו