קיבוץ עין השופט בעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (מייסוד תנועת השומר הצעיר) והיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית.

 

קיבוץ עין השופט נמצא ברמות מנשה והוא נכלל בתחום המועצה האזורית מגידו.

 

 

ברמות מנשה, טיילתי ברכיבה על אופניים מספר פעמים:
* בין דליה לבין משמר העמק (מרס 2015)
* מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים (נובמבר 2015)
* במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע (מרס 2016)
* בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק (אפריל 2016)
* במורדות מזרח רמת מנשה, בין מגידו ובין משמר העמק (אוגוסט 2016)
* מפאתי עמק יזרעאל טיפוס לדרום רמת מנשה והלאה לרום הר אמיר (ספטמבר 2016)
* בין עמיקם ובין גלעד (נובמבר 2016)
* דרום מזרח רמת מנשה, לאורך נחל קיני ונחל חלמית והרכסים ביניהם (נובמבר 2016)
* רמות מנשה בחורף מלא מלא: מים בנחלים, ירוק בכל מקום ושפע פריחה (פברואר 2018)

 

באף אחת מהפעמים, לא הזדמן להיכנס לקיבוץ עין השופט ועל על קורותיו ידעתי מעט.

 

במסגרת מיזם סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שהחל משנת 2020, הצעתי למאיר רזניק, בן קיבוץ עין השופט וחבר בו, שנקדיש יום לביקור/סיור/צילום בקיבוצו.

 

מאיר רזניק, שהצטרף לאחרונה לחבורה המטיילת איתי, קיבל את הצעתי ועל פי מתווה הסיורים הקודמים, תכנן, תאם את המפגשים עם אנשי הקיבוץ  ואירח אותנו.

 

הביקור/סיור/צילום בעין השופט התקיים ביום ראשון 3 באפריל 2022.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה את חבריי: מוטי ארמלין (גילון), ניר עמית (שער העמקים), יצחק פיפ רותם (סאסא) ואני מבשרת ציון).

 

התחלנו בשעת בוקר שהתכנסנו, על פי שילוט שהכין מאיר, באחד ממגרשי החנייה שבקיבוץ. שם פגשנו את מאיר ואת עידית חגי (אשת אשכולות) שהייתה איתנו במשך מספר שעות.

 

עלינו למרפסת חדר האוכל  לשתיית קפה של בוקר. שם שמענו מפי עידית סקירה על הקמת עין השופט ועל אודות הקיבוץ כיום.

 

המשכנו ושוטטנו בסמוך לחדר האוכל, עצרנו ליד קירונה שאת יצירתו הוביל בימי סגר הקורונה (2020) האומן ביל סטרובי החבר בוועדת תרבות של הקיבוץ

 

המשכנו ועצרנו ליד משבצות הקרמיקה מהווי חיי הקיבוץ הנמצאת על אחד מקירותיו החיצוניים של חדר האוכל..

 

צעדנו והגענו לבית שנמצאה בו מאפיית הקיבוץ והיום משמש כמשרדה של בתיה רזניק (רעייתו של מאיר), האמונה על ענייני התקשורת של הקיבוץ.

 

בתיה סיפרה לנו על המאפיה והראתה לנו חלק מהמוצגים, פריטים מהעבר, הנמצאים בבניין.

 

משם הלכנו והגענו לסליק שנמצא במבנה שבעבר שימש כלול והיום נמצא בו חדר הכושר.

 

ישי הוברמן ריתק אותנו בסיפור על בניית הסליק ובמיוחד על האופן גילויו עשרות שנים אחרי, תקופה שלמרבית חברי הקיבוץ לא היה ידוע על קיומו או מיקומו.

 

לאחר שראינו את כלי הנשק שנמצאו בסליק, המשכנו לבית המלאכה של אומן הקרמיקה דויד מוריס ושם שמענו על דרכו וראינו את עבודותיו.

 

המשכנו ונכנסנו למבואה של הגלריה בה נמצאת התערוכה של האומנית הקרמיקה והפסלת  ג'ין מאייר שהייתה חברת הקיבוץ.

 

המשכנו לעבר ביתו המיוחד, הבית הירוק, של האומן ביל סטרובי החבר בוועדת תרבות של הקיבוץ

 

המסע בין אנשי האומנות שבקיבוץ הסתיים בבוטיק של אמן והיוצר אבנר דיין.

 

זמן הצהרים הגיע. עלינו שוב לחדר האוכל ושם סעדנו את ארוחת הצהרים.

 

לאחר הארוחה הגענו לחצר ביתו של מאיר ושם פגשנו את אלישע שפירא, בן וחבר קיבוץ עין השופט שבין היתר היה מזכיר הקיבוץ הארצי, טרם הקמת התנועה הקיבוצית.

 

אלישע שפירא, ריתק אותנו שסיפר לנו על פעילותו (יחד עם בני שילה) מטעם מערכת הביטחון במשא ומתן עם  "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה להסדרת איחוד שטחי האימונים בסמוכים (105 ו-109) לשטח אחד (107) וראו בפירוט שטח אימונים ברמת מנשה – ש"א 107

 

לאחר הפגישה, הקבוצה הצטמצמה. נשארנו ניר עמית ואני. המשכנו בשיחה עם מאיר בשיחה על המשך ארגון, מתווה ותוכנית הטיולים המשותפת.

 

אחרי השיחה יצאנו לשיטוט ברחבי בקיבוץ על גבי ClubCar במהלכו מאיר הראה לנו עוד מאתרי המורשת והרחיב והסביר.

 

בשעת ערב, עוד בטרם השקיעה, הסתיים יום הביקור/סיור/צילום בעין השופט.

 

חזרנו איש איש לביתו, עמוסי חוויות, עם מידע ששמענו ועיקרו מוצג בהמשך.

 

ניר ואני חזרנו גם עם שפע צילומים שחלקם ממשולבים בין המלל והמפות להלן. .

********
נתחיל מהסוף,
האנשים שנפגשנו

*****
מעט מידע גיאוגרפי והיסטורי 

מיקום עין השופט

קיבוץ עין השופט נקרא על שמו של השופט לואי דמביץ ברנדייס (13 בנובמבר 1856 – 5 באוקטובר 1941) שהיה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית וגם ציוני נלהב וממנהיגי ארגון ציוני אמריקה, ראשון ארגוני התנועה הציונית בארצות הברית.

קיבוץ עין השופט עלה לקרקע במסגרת יישובי "חומה ומגדל" עלה על הקרקע ב-5 ביולי 1937, כ"ו בתמוז ה'תרצ"ז בתחילה לגבעת ג'וערה וכעבור שנה עברו לנקודת הקבע.

 

מטרת הקמת היישוב באזור זה הייתה ליצור רצף יישובי יהודי בין קיבוץ משמק העמק (1926), המושבה יוקנעם (1935) וקיבוץ הזורע (1936) בשולי עמק יזרעאל ובין זיכרון יעקב, שפיה ובת שלמה בשולי דרום הכרמל שיהפוך להיות תחום המועצה האזורית מגידו.

 

קיבוץ עין השופט היה הראשון "שעלה" מהעמק אל הרמה (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939), גם הוא הוקם בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט (1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון עין העמק (1944). בהמשך הוקמו הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) ומושב אליקים (1949). בהמשך בשולי האזור הוקמו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).

 

אדמות ג'וערה והמבנים על הגבעה, נרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל בשנת 1936 ממשפחת צלאח מחיפה, שהיו בעלי הקרקעות.

 

הבית הגדול שניצב שם עד היום, היה בית המגורים הראשון של חברי קיבוץ עין-השופט, עם עלייתם להתיישבות בשנת 1937.

 

\כאמור,  לאחר שנה עבר הקיבוץ לנקודת ההתיישבות הנוכחית, וג'וערה עברה לידי ארגון "ההגנה" ושימשה כבית-ספר למפקדים.

 

בהמשך היה בג'וערה קורס מ"כים של חטיבת גולני ולאחר מכן מחנה גדנ"ע, עד לסגירתו בשנת 2017.

 

האזור בו הוקמו היישובים נקרא בפי תושבי הארץ ערבים "בלאד א-רוחה" והיו שתרגמו זאת "ארץ הרוחות" וזאת בגלל שהרמה חשופה לרוחות העזות שנושבות באזור בחורף. אחרים טענו שהתרגום צריך להיות "ארץ הרווחה" כלומר ארץ של נוף פתוח.

 

אחרים טענו שזאת "ארץ הדרכים", אזור מעבר בין צפון הארץ ומרכזה.

 

השמות העבריים ניתנו לאזור רק שהחלה בו התיישבות בתקופת "חומה ומגדל", כאמור במחצית השנייה של שנות ה-30' במאה שעברה.

 

יוסף ויץ מראשי הקק"ל הציע את השם "שפלת שומרון" אך, שם זה לא נקלט.

 

במסמכי קק"ל נקרא האזור בשם זמני "חבל יצחק אוכברג" על שם הנדבן שבתרומתו נקנו הקרקעות עליהן הוקמו הקיבוצים דליה וגלעד.

 

השם שנקלט ביישוב העברי בתקופת השלטון הבריטי בא"י היה "הרי אפרים" ושם זה היה מקובל שנים רבות אחרי הקמת המדינה. המוסד החינוכי נקרא מוסד הרי אפריים" .

 

עידית חגי הטיבה לתאר את עומק ההכרה ששם האזורי הרי אפריים. כך ציינה שהמשורר דוד שמעוני קונן על מותם של שני השומרים על מטעי יוקנעם, שנרצחו בידי פורעים ערבים מהסביבה בשנת 1936: "בְּהַר אֶפְרַיִם, בְּיָקְנְעָם, יָצְאוּ שְׁנֵי רָעִים לְעֶזְרַת הָעָם".. ואילו בנימין טנא כתב את שירו בשנת 1937, עם עליית קיבוץ עין השופט על הקרקע, כִּי עָלֵינוּ לְג'וֹעֲרָהּ בֵּין הָרֵי אֶפְרַיִם, וּצְחִיחִי שְׂדוֹת מוּלֵנוּ, לַהַט הַשָּׁמַיִם".."

 

בשם הרי אפרים הייתה טעות כפולה: באזור אין הרים אלא רמה וגבעות וזאת לא הייתה נחלת שבט אפרים אלא נחלת שבט מנשה.

 

לכן, ועדת השמות הממשלתית קבעה את השם רמת מנשה המבטא נכונה את אופיו הגיאוגרפי של האזור ואת עברו ההיסטורי, נחלת שבט מנשה.

.בטרם העלייה לג'וערה, שהו חברי הקיבוץ עין השופט חמש שנים במושבה חדרה, שם הכשירו את עצמם לחיי הקיבוץ.

 

בחדרה נוצר גם האיחוד בין גרעין השומר הצעיר מפולין, בניר, לבין הגרעין הראשון של השומר הצעיר מצפון אמריקה, לכדי קיבוץ אחד.

 

קיבוץ עין השופט הוא הראשון לעלייה החלוצית מצפון אמריקה. הבאים אחריו היו כפר מנחם (1939), חצור (1941), סאסא (1949) ועין דור (1947).

 

בתקופת המאורעות סבל הקיבוץ מהתקפות ירי רבות. בראשית אפריל 1938 נרצחו שניים מחברי הקיבוץ על ידי חברי כנופיות.

 

****

מעט אודות הקבוץ 

כיום מתגוררים בעין השופט כ-800 איש ומתוכם למעלה ממחציתם חברי הקיבוץ

 

במשך כל השנים היה הקיבוץ שותף ומוביל במערכות ההתיישבות, הביטחון והקליטה.

 

השלמות, גרעינים תנועתיים וחברות נוער רבות אשר התחנכו בעין השופט,

 

חלקם הפכו לשותפים בבניית הקיבוץ וחלקם הגשימו בקיבוצים אחרים.

בינואר 2016 עבר הקיבוץ למודל התנהלות חדש, תוך שמירה על סיווגו קיבוץ שיתופי.

 

בעיקרי המודל החדש תימשך הבעלות המשותפת על אמצעי היצור, התשתיות והשיכון.

 

תתקיים השתתפות חלקית בהוצאות חינוך, בריאות, תרבות וסיעוד.

 

תישמר הערבות ההדדית ופערי התקציב לא יעלו על 1:2 

מראות השוטטות בקיבוץ

קירונה 

*****

קיר הקיבוץ 

*****

חינוך

ילדי עין השופט מתחנכים עד גיל שש בגני ילדים הפועלים ברחבי המשק.

 

מכיתה א' לומדים בבית הספר "עומרים". המשותף לחמשת הקיבוצי הרמה – עין השופט, רמת השופט, רמות מנשה, דליה וגלעד 

 

אחה"צ ובחופשים ניתן לילדים חינוך משלים במסגרות החינוך אותן מפעיל הקיבוץ. 

 

מכיתה ז', לומדים בביה"ס התיכון מגידו ושותפים בחברת הנעורים האיזורית "רעות", המשותפת לרוב יישובי האזור.

****

משק וכלכלה

החקלאות

מקור פרנסה משני לתעשייה

 

גד"ש , 4,000 דונם מחציתם בעמק;

 

עצים מטע אבוקדו, כרמי שקדים וזיתים, פרדס הדרים וחלקת פיתוח לעץ המורינגה;

 

רפת כ-400 חולבות;

 

עדר בקר לבשר 800 פרות (בשותפות עם משמר העמק)

 

לול פיטום בחוות לולים בין השופט ומספר שותפויות בעמק.

 

תעשיה 

מיברג (בעלות מלאה של הקיבוץ)  המפעל נוסד בשנת 1952 כמפעל לייצור ברגי-עץ ופח. עם השנים התפתח למפעל מודרני ומוביל בתחום עיסוקו: כבישה קרה של מתכות;

 

אלתם חברה העוסקת בייצור ושיווק רכיבי ואביזרי תאורה;

 

איניגו תוכנה, בית תוכנה (בבעלות מלאה של קיבוץ);

 

מאג מתמחה ביצור והרכבת מכלולי מתכת לתעשיית הרכב. ב- 2009 העביר המפעל את אתר הייצור לטנסי בארצות הברית.

 

יזמיות ועסקים קטנים

 

האסם ("מגדל התבואות") נבנה בשנת 1942 בתכנונו של האדריכל מיסטצ'קין ממשרדו של אריה שרון.

 

האסם נועד לאחסן את יבול הגרעינים משדות הקיבוץ.

 

בקדמת האסם הוצב המִזרֶה, בו היו מנּפים את הגרעינים לקראת העברתם ב"אליווטור" (מעלית) לתאי האחסון.

 

בשנים הראשונות הביאו את הגרעינים מהשדות בתוך שקים, אותם ריכזו בערמות על רחבת האסם, לקראת העברתם וניקוים במזרה.

 

ילדי הקיבוץ היו עולים על הגג של הקומה הראשונה וקופצים משם אל ערמות השקים.

 

בשנות ה-60, עם השתנות מערך שיווק התבואות בארץ, הלכה והצטמצמה פעילות האסם עד להפסקתה.

 

בשנת השבעים לקיבוץ (2007) שופצו האסם והרחבה ומאז משמש המקום לאירועי תרבות ותערוכות.

בית הקירור נבנה בשנת 1943. בנייתו הייתה בסגנון ייחודי – גג קשתות מקומר.

 

הוא נועד בראשיתו לאחסון תפוחי אדמה לצבא הבריטי המנדטורי.

 

בהמשך שימש בית הקירור לאחסון פירות ממטעי הקיבוץ, כדי חלב מהרפת ומצרכי מזון אחרים.

 

ברז מים קרים הותקן בקיר המבנה להנאת החברים.

 

כיום משמש המבנה כחדר קירור ואחסון לגבינות מיוחדות המיוצרות במחלבת הקיבוץ.

מגדל המים היה המבנה הראשון שנבנה על אדמת עין השופט בשנת 1938.

 

המגדל נבנה במקום גבוה לצורכי ביטחון וכדי לשמש בריכת אגירה למים ליישוב המתוכנן.

 

האדריכל היה אריה שרון, שתכנן רבים מהמבנים הראשונים בקיבוץ.

 

בעשרים השנים הראשונות היו במגדל תחנת נשק (נּוקטה), ריכוז משק, מזכירות, הנהלת חשבונות, ספריה, סידור עבודה, דואר, תחנת רדיו מקומית "קול עין השופט", מקום לתיקון כלי נגינה וחדר מגורים.

 

היום משמשת הקומה התחתונה לסידור רכב.

המטרה הראשונה בבניית בתי הקומותיים הייתה להגן על הישוב.

 

לא ניתן היה לבנות התיישבות חדשה בלי שיהיה מקום גבוה שיאפשר תצפית והגנה. הגג היה מבוצר והותקנו בו חרכי ירי.

 

במשך הזמן בית הקומותיים הפך לאתר תיירות מבוקש, לשם הביאו את כל האורחים החשובים כדי להראות להם את האזור מהגג.

 

המטרה השנייה הייתה חדרי מגורים לחברים. כך זכו המשפחות הראשונות למגורים בבית בנוי, ללא שירותים ומקלחת וללא מים זורמים.

 

בקרבת הבית נבנו שירותים ציבוריים ששימשו גם את דיירי הבית.

 

המשפחות גרו בבית עד למלחמת השחרור. בתקופת המלחמה שימש הבית כמקום מקלט לילדים.

הסנדלרייה הוקמה ב 1946. זמן קצר שכנה בעמדת החמור (ליד הלולים) ומשם הועברה לצריף משורת צריפי המגורים שעל הריסותיהם נבנו בתי הנעורים.

 

ה"עיתונאי הנודד" של עיתון הקיבוץ דיווח באותה שנה על הקמת "מכון הנעל" של עין השופט: "עובדים בו בקביעות שני סנדלרים. מראשית אוקטובר יצרו עבור חברים 37 זוגות נעלי עבודה, 37 זוגות נעלי שבת, 23 זוגות נעלי חורף, ולילדים 30 זוגות. אם כך תימשך העבודה, יוכלו הסנדלרים להשלים את מלאכתם, לצאת לעבודת שדה ולשאוף אוויר צח עם בוא האביב.

צריף ”המשושה" נבנה ב-1936 בחדרה על ידי חברי הקיבוץ, על פי תכנון של משה שפירא.

 

המקום בלט בייחודו הארכיטקטוני והוא שימש כחדר לקריאת עיתונים ולהאזנה למוסיקה קלאסית, מהפטפון היחיד שהיה בקיבוץ באותם הימים. בנוסף, הוצב בו מכשיר הרדיו היחיד של הקיבוץ לשמיעת החדשות.

 

המקום שימש למפגש חברתי עבור חברי הגרעינים המייסדים ועבור אורחים מהקיבוצים ששכנו בשכנות על "מגרש הקיבוצים" בחדרה ומבין איכרי המושבה.

 

כשהקיבוץ עלה על הקרקע, הועבר אליו הצריף מחדרה והוצב ליד חדר האוכל, כדי שימשיך לשמש כמועדון וחדר קריאה עבור החברים.

 

במועדון הייתה "משמעת שקט" קפדנית ביותר ואם אחד הצעירים העז להפר את הכללים ודיבר בקול, מיד התרוממו זוגות העיניים מעל העיתונים והתבוננו במפר המשמעת במבט של תוכחה שהיה די בו.

 

בשנת 1966, עם בניית חדר האוכל החדש ולאחר שכבר היו מכשירי רדיו בכל חדרי הקיבוץ, הועבר צריף ”המשושה“ לאזור הגן הבוטני תחילה ולאחר מכן לאזור שממזרח לכיתות של חברת הילדים ושימש ללימודי מוסיקה וריתמיקה.

 

”המשושה“ עומד על תילו עד היום והוא משמש ללימוד נגינה.

*******

מקומות הביקור

המאפיה

נבנתה בשנת 1942, באותם ימים אפיית לחם הייתה חשובה מאוד לקיום החיים ביישוב. עוד כשהחברים היו בג'וערה הם בנו טבון לאפיית לחם והזמינו את אימו של יהושע דיין מנהלל (הסבתא של  אמציה – אבנר ויואב) ללמד את אריה אלנר וחברים נוספים איך לאפות לחם. אריה היה תלמיד מצטיין וכשהוחלט לבנות מאפיה בעין השופט בשנת 1942 אריה היה לאופה הראשי של הקיבוץ. לעזרתו של אריה שלחו חברי דליה את יצחק דרור – טוטו. העוזר הראשי של אריה בעין השופט היה משה בריל, שעבד בעיקר בשבתות ובחגים. החל מהשעות הקטנות של הלילה עלה מהמאפייה הריח של הלחם הנאפה, שקשה היה לעמוד בפניו. רבים באו לבקר במאפיה לשתות קפה עם אריה. לבני המזל ניתנו לחמניות או לחם חם. במיתולוגיה הקיבוצית ידועה האמירה האופיינית לאריה: "אם אתה רוצה לחם מהיום תבוא מחר".

 

הסליק הגדול

ב-2009 נחשף ונפתח הסליק, מתחת לרצפת חדר הכושר של הקיבוץ.

 

ה"סליק הגדול' נחפר ונבנה בשנת 1945, בתקופה שבה הבריטים שלטו בארץ.

 

הוא נבנה מתחת למתבן שהיה משולב בדיר העגלות של הרפת.

לבניית הסליק חברו שמונה בעלי סוד, שידעו על מיקום הסליק ונשבעו לא לגלות את מקום הימצאו.

 

לאחר אירועי "השבת השחורה" ב-1946, כאשר הבריטים פשטו על הישובים העבריים, חשפו סליקים אחדים ועצרו את הנהגת הישוב, רוכז כל הנשק שנאסף עד אז בעין השופט בסליק החדש והגדול.

 

עם השנים הועברה הרפת ובמקום המתבן נבנתה המדגרה עבור לול הרבייה.

 

המבנה החדש נבנה מעל הסליק מבלי שהבנאים ידעו על קיומו, כאשר בעלי הסוד היו "מפטרלים" במקום ושומרים שהסליק לא יינזק.

 

לאחר שנים נסגרה המדגרה והמקום הפך לשמש כאולם התעמלות וכחדר כושר לחברי הקיבוץ.

 

אחד משומרי הסוד, ברל קרן, החליט באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר שרוב שותפי הסוד הלכו לעולמם, לשתף בסוד את אחד מבני הדור השני.

 

עברו יותר מ-12 שנים נוספות, עד שברל השתכנע שמותר כבר לחשוף ולפתוח את הסליק.

 

לאחר פתיחתו התגלו בו יותר ממאה רובים וכלי נשק שונים, המוצגים היום באתר הסליק 

בית המלאכה של אומן הקרמיקה דויד מוריס

*******

הבית של ביל סטרובי 

הבוטיק של אבנר דיין 

*****

עוד מראות משוטטות בקיבוץ

 

*******

סוף דבר,

היה זה יום מענג ומרתק

*****

פגשנו אנשים נחמדים ומעניינים
שקבלו אותנו בסבר פנים יפות 

****

למדנו על עוד מקום
שהוא חלק
מתמונת הפסיפס
של התיישבות טרום הקמת המדינה
והוא אחד מיישובי המועצה האזורית מגידו

**

נהנינו לבקר באתרי המורשת ואצל האומנים

****

טעימה הייתה לנו ארוחת הצהרים

***

נעם לנו השיטוט ברחבי הקיבוץ

*****

שמחתי על שפע
ההזדמנויות שנקרו לצילום
ורק את חלקן מימשתי

*****

תודה מקרב לב למאיר שרקם
והכין יום זה
ויחד עם בתיה אירחו אותנו ברוחב לב,

****

תודה לעידית חגי
שהקדישה לנו מזמנה,
הסבירה לנו והסתובבה איתנו,

***

תודה לישי הוברמן
שאירח אותנו בסליק
וריתק אותנו במידע אודותיו

***

תודה לביל, דויד ואבנר
שאירחו אותנו במקומותיהם,

******

תודה לאלישע שפירא
על הסקירה מעניינת שהציג
על שטח האימונים ברמת מנשה

*****

תודה לחברי מוטי, פיפ וניר
שהצטרפתם לביקור,

תודה ניר שבדרכו
מעשיר את "מאגר הצילומים"