ביום שבת שקר מאוד ויורד גשם, ההיגיון הוא להישאר בבית המחומם.

 

אבל, מוטי ארמלין, ניר עמית ואני לא פעלנו בהיגיון זה. יצאנו לשוטט בעיר העתיקה של ירושלים.

 

השאלה היא למה חבריי הטריחו עצמם ויצאו בשעת בוקר של חורף מהצפון והגיעו אלי ויחד נסענו לעיר העתיקה.

 

התשובה היא כי מאוד רצינו.

 

ניר ואני רצינו להיות הקהל של מוטי.

 

קהל? מדוע?

 

מוטי שעומד לסיים את קורס מורי הדרך ואחת מבחינות הסיום שלו היא הדרכת קטע בעיר העתיקה של ירושלים.

 

מזג אוויר האיר לנו פנים. הגשם פסק שהתחלנו בסיור.

 

נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער ציון וצעדנו לעבר הרובע היהודי וליתר דיוק לבית הכנסת החורבה.

 

כך מצאנו עצמנו הולכים אחרי מוטי שהסביר לנו בארבע נקודות.

 

שמענו בקשב רב לדבריו של מוטי שהצליח גם לחדש לנו.

 

אחר כך הגבנו ונתנו לו משוב ואף הצענו לו איך לשפר את ההדרכה.

 

תוך כדי השיטוט גם צלמנו. האם אפשר להסתובב בלי לצלם? התשובה מוטמעת בשאלה.

 

אחרי ההדרכה של מוטי וסיכום קצר המשכנו לשוטט בעיר העתיקה והגענו לכנסיית הקבר.

 

אחרי מספר שעות החל לרדת גשם ואז סיימנו את הביקור בשער יפו.

 

********

שער ציון

******

*******

רחובות וסמטאות

*****

חיים בצוותא

****

אם שואלים אותי,
מוטי כבר ראוי
לתואר ולרישיון מורי דרך

****

גם הדלתות מדברות

******

אנחנו בעיר העתיקה, זוכרים?

******

הגענו לכנסיית הקבר
לפגוש את פטריארך היווני אורתודוכסי
תאופוליוס השלישי

*****

לקראת סיום

****

סוף, היה זה טיול שבת
לא שגרתי בכל מובן

*****

היה נעים לחזור
להסתובב בעיר העתיקה

מסתבר שבגלל האירועים השונים
לא הייתי בה
כמעט שנתיים וחצי.
זה המון זמן!

****

עצוב היה לראות אותה
כל כך ריקה ועזובה מי ייתן
והעיר תחזור להיות שוקקת שוב
והשמחה תחזור אליה
****
נהניתי מאוד בחברתם
של מוטי וניר
ואפילו למדתי
כמה דברים חדשים.

****

 

 

השילוב של שוטטות וצילום הוא מרכיב חשוב בחיי.

 

לדידי, השוטטות יכולה להיות בכל מקום, ובכל זמן, ובכל אמצעי (ברגל, ברכב או באופניים).

 

ביום שישי, 7 בינואר 2022, יום שמש באמצע החורף, הסתובבתי בשולי "יער" קק"ל בהרי ירושלים.

 

השטח בו שוטטתי היה קטן מאוד.

 

הרמתי עייני לגובה, הבטתי לצדדים, השפלתי מבטי למטה.

 

שוב הבנתי שהאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

 

*******

*******

******

******

*****

תנו כבוד לשולחן היער

*****

******

******

 

*****

*****

******

ירוק גם למטה

*****

סוף

*****

 

ושא "גבולות ישראל" וליתר דיוק נושא "קווי תיחום ישראל" הוא מרתק ונוגע לתחומי צבא וביטחון, יחסים בינלאומיים, התיישבות, מחקר אקדמי, ידיעת הארץ  ועוד.

 

כיום יש ספרות ענפה העוסקת בגבולות ישראל, בין היתר ובמיוחד בהיבט של ההסטוריוגרפיה של היווצרותם.

 

הציבור המתעניין והמסייר בשטח, שאני נמנה עליו, מבקש להכיר, ללמוד ולדעת מהי המציאות גיאוגרפית פיזית והגיאוגרפיה היישובית באזורי הגבול הן בעבר ובמיוחד בהווה

 

בסיור בשטח, יש ענין רב בהגעה לא רק ליישובים אלא גם לתצפיות, לאתרי הטבע, מורשת וארכיאולוגיה הנמצאים במרחבם.   .

 

המסיירים בשטח מבקשים גם ללמוד על האירועים, בעיקר הצבאיים, שהתרחשו לאורכם.  

 

שמדובר על, גבולות ישראל בעבר, הכוונה לקווי שביתת הנשק שהתקיימו מתום מלחמת העצמאות (1949) עד מלחמת ששת הימים (1967) – הקו הירוק, לקווי הפסקת הלחימה בתום מלחמת ששת הימים (1967)ובתום מלחמת יום הכיפורים (1973).

 

גבולות ישראל בהווה הם שונים, נבדלים זה מזה וההבחנה ביניהם גיאוגרפית והם כוללים את אלה הבאים:

* גבול הלבנון

* גבול רמת הגולן והחרמון

* גבול ירדן (עמקים בקעת הירדן) וערבה)

* מרחב התפר סביב שומרון

* עוטף ירושלים

* מרחב התפר סביב יהודה

* גבול ירדן (ערבה)

* גבול מצרים

* גבול רצועת עזה

 

גבולות אלה, שקיימים היום, חלקם הם גבולות בינלאומיים מוכרים וחלקם אינם כאלה

 

גבולות אלה נקבעו במהלך השנים כדלקמן

* תום מלחמת ששת הימים (1967)

* תום מלחמת יום כיפור (1973)

*במסגרת הסכם השלום עם מצרים (1982)

* במסגרת הסכם השלום עם ירדן (1994)

* במסגרת "הסכמי אוסלו" עם הרשות הפלסטינית (1995)

* בעקבות היציאה מלבנון (2000)

* בעקבות בניית גדר הביטחון ( 2003 – 2021)

* בעקבות התנתקות (2005).

 

מאז היותי נער וחייל באמצע שנות ה-70' ובעשורים בהמשך, סיירתי פעמים רבות לאורך הגבולות.

 

חלק מהסיורים היו במסגרת השירות הצבאי – פעילות ביטחון שוטף בשירות סדיר ומילואים ועבודת מטה מקצועית במסגרת שירות קבע.

 

חלק אחר מהסיורים היו במסגרת האזרחית, לימוד, מחקר ועוד.

 

מאז שנת 2015, בה התחלתי לתעד את טיוליי, הקדשתי לנושא גבולות ישראל סיורים רבים אותם בצעתי עם חבריי, בתחילה ברכיבה על אופניים ובהמשך בנסיעה ברכב והקישורים אלה מופיעים גבולות ישראל – ריכוז הסיורים לאורכם ובאזורם

.

בקיץ 2021 באחת השיחות עם עמיתי אבי נבון, דברנו על אפשרות שאמשיך את הסיורים לאורך גבולות יחד איתו. הוא הציע שנתמקד בסיורים לאורך הגבולות בדרום הארץ ונתעד אותם במלל, מפות וצילומים. הסכמתי בלי היסוס. הנה נפתח צוהר דרכו אוכל להיחשף לידע הרב שצבר אבי נבון במשך פעילותו עשרות השנים במחקר, לימוד, סיור וטיול.

אבי נבון, היה חניך תנועת השומר הצעיר ובמסגרת שירות בנח"ל הצטרף לקיבוץ להב בשנת 1960 ומאז הוא חבר בו. יחד עם אשתו גאולה הקים את משפחתו ולהם 3 ילדים ו-7 נכדים. הוא בוגר בית הספר החקלאי כדורי ושם התחיל את דרכו כטייל וחוקר הארץ. הוא בוגר אוניברסיטת תל אביב בארכיאולוגיה ותולדות ארץ ישראל. שנים רבות אבי עוסק וחוקר בנושאי ידיעת הארץ בתחומים רבים בכלל ובחקר דרום השפלה בפרט. בשנות ה-80' הוא ריכז את המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, ומחלקות הדרכה של גופים שונים. הקים וניהל את מרכז ג'ו אלון, במסגרתו השתתף בגילוי מערכות המסתור של מרד בר כוכבא. עמד שנים בראש העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, ומשלב בהדרכת טיולים סיפורים על תולדות האזור כולו. אבי גם מטפח אוסף מפות א"י, הכולל אלפי מפות בכל קנה מידה, מהעבר והווה. אוסף זה משרת בחינם חוקרים וכל מי שנזקק. מאז שנת 2020 הוא גם מנהל מדי חודש את "פרלמנט המפות" אותו יזם ובו משתתפים חוקרים ומתעניינים.

ההיכרות ביני ובין אבי החלה באמצע שנות ה-70' בזמן השירות הסדיר שלי שהייתי (תקופה קצרה) מדריך ידיעת הארץ בפקוד הנח"ל והוא היה "איש מילואים" של המדור לידיעת הארץ במפקדת קצין חינוך. הקשר בינינו חודש לפני מספר שנים במסגרת טיוליי באזור מגוריו והתעניינותי באירועי מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל. מעת לעת פניתי לאבי לקבלת מידע למקומות באזור מגוריו ובצפון הנגב. באוגוסט 2017. בתחילת המסלול טיול /דיווש/צילום מלהב לשובל דרך גבעת געת, ערוץ נחל שקמה והשדות  אבי הסביר לנו על להב וסביבתו.

 

ההצעה של אבי הייתה להתחיל בשני סיורים לאורך הקו הירוק/גדר וחומת ההפרדה הראשון מול הדום הרי חברון והשני ברכסי דרום הר חברון

 

לסיור הראשון, בקטע הקו הירוק בין אמציה ובין להב, מושא תיעוד זה, אבי נתן את הכותרת האם הקו עודנו ירוק?

 

מאז שיחתנו בקיץ 2021 אבי העביר לי מידע כתוב שצבר אודות המקומות באזור וחלק ניכר ממנו הוטמע בתיעוד להלן.

 

למה האזור מעניין?

 

אזור זה הוא פחות מוכר, שנים רבות היה מעבר "להרי החושך", ולא היה נגיש. בעשורים האחרונים הוא עבר שינוי ובמיוחד פיתוח יישובי.

 

באזור זה עבר תוואי הקו הירוק ועליו, בתיקונים קטנים נסללה מערכת גדר ההפרדה שהפכה להיות חומת ביטחון 

 

באזור זה יש נופים מרהיבים ועוברים יובלים של הנחלים היורדים משדרת ההר והם, נחל מרישה, נחל לכיש, נחל אדוריים, נחל כלך ונחל שקמה.

 

התיישבות באזור מגוונת וכוללת קיבוצים מושבים (ותיקים), יישובים קהילתיים (חדשים), התנחלויות, חוות בודדים יישובי בדואים ויישובי ערבים (פלסטינים) מעבר לחומת ההפרדה

 

ההתייחסות אל האזור גם בהיבטי טבע בוטניקה צומח ים תיכוני וצומח ערבתי של ספר המדבר

 

האזור רווי באתרים ארכיאולוגים ונמצא בו תל שבו פותח המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל.

 

ההתייחסות לאזור היא גם בהיבטי בטחון  וצבא – פעילות ביטחון שוטף, בסיסי צבא, שטחי אימונים ותשתיות גבול.

 

בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים האזור נחשב "המערב הפרוע" שהוא ריק כמעט מיישובים למעט המושבים לכיש ואמציה בצפון וקיבוץ להב בדרום.

 

בשנות ה-50' ובשנות ה-60' התרחשו באזור מספר תקריות גבול עם הלגיון הירדני שלא הוסיפו כבוד לצה"ל.

 

שנים רבות באזור זה השתרעו שטחי אימונים של צה"ל שלכאורה מנעו תנועה בו.

 

מאז סיום מלחמת ששת הימים בשנת 1967 עד האינתיפאדה השנייה במחצית הראשונה של  שנות ה-2000 עברו באזורי זה ערביי הר חברון לעבר שטח מדינת ישראל למטרות עבודה, טרור, פשיעה חקלאית, שוד עתיקות ועוד.

 

בשני העשורים האחרונים הורחבה ההתיישבות באזור והוקמו בו מספר יישובים חדשים שקלטו בעיקר את המפונים מגוש קטיף שברצועת עזה בשנת 2005.

 

היום ניתן להגדיר את אזור הטיול אזור תפר במספר היבטים/מובנים: תפר גיאוגרפי פיסי ותפר גיאוגרפי יישובי וגם תפר גיאולוגי בין מורדות ההר לבין גבעות השפלה; תפר גיאו-פוליטי בין ישראל לגדה המערבית/איו"ש/פלשתין. תפר צבאי/ואזרחי בין מרחב הפעילות והתשתיות הצבאית ובין המרחב בו נמצאים היישובים והשטחים החקלאיים שבו. בחלקו הדרומי של אזור הסיור התפר מתרחב וכולל גם את תפר בין המזרע לבין ישימון וגם תפר יישובי בין מרחב הבדואים לכפרי הפלחים, תפר בוטני (אקלימי) בין הצומח הים-תיכוני לערבתי-מדברי.

.אזור זה נגיש היום לאור האפשרות לנוע בכביש 358 הרחב שנסלל במחצית הראשונה של עשור המלניום ושנחנך ב-8 ביוני 2009, כביש באורך כ-17 ק"מ המחבר בין צומת הכניסה לאמציה ובין מחלף שוקת שחלקים ממנו נסללו על תוואי דרך הפטרולים עד 1967.

 

 

במסגרת ההיערכות לסיור, ביום שני 13 בדצמבר 2021 נעשה סיור הכנה ותיעודו קיבוץ להב וסביבתו – עבר והווה

 

הסיור, לאורך הקו הירוק מאמציה ללהב התקיים ביום שני 10 בינואר 2022.

 

לצורך סיור זה והבאים אחריו, הוקמה הקבוצה "נוער הגבולות" וכוללת את חבריי, ידידיי, ועמיתי.

 

הקבוצה בסיור זה הייתה גדולה מאוד. המשתתפים חלקם אנשי מדע (גיאוגרפיה, גיאולוגיה אקולוגיה ועוד) חלקם אנשי ידיעת הארץ ומורי דרך, חלקם אנשי מעשה.

 

המכנה המשותף לאנשי "נוער הגבולות" הוא שכולם סקרנים ושוחרי ידע, אוהבי הארץ, ומרבים לטייל בה לאורכה ולרוחבה.

 

אנשי "נוער הגבולות"  הגיעו מרחבי הארץ, מיישובים קרובים ורחוקים מהרי הגליל העליון, פסגות הגליל התחתון, עמק יזרעאל, רמות מנשה, מחיפה, השרון הצפוני המרכזי והדרומי, מטרופולין תל אביב, מישור חוף יהודה, ירושלים וסביבתה, גבעות השפלה וצפון הנגב.

 

אלה הם חברי קבוצת "נוער הגבולות" שהשתתפו  אבי נבון (להב), אבי ששון (קבוצת יבנה), סמדר בן דור (מבשרת ציון), זוהר לביא (חיפה), מוטי ארמלין (גילון), יצחק פיפ רותם (סאסא), רבקה ורז גורן (כפר יונה), נועם בן צבי (אלון הגליל), ארנון רומן (תמרת), ניר עמית (שער העמקים), ורדה בן חורין (נטף), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), רפי רגב (הוד השרון), גילה וקובי אלון (מודיעין), איל גזית (משמר הנגב), דורון קדמיאל (כרכור), זאב זיוון (מיתר), שלמה אשכול (עין המפרץ/ירושלים), איל אופק (גבעתיים), יואל שדה (מצפה אביב), אבגד מאירי (הוד השרון), יובל ברטוב (רעות), מימי אופנהיימר מלמן חיים מלמן (כפר סבא), ג'אדר ורבה (קציר) מאיר רזניק (עין השופט), ואני (מבשרת ציון) .

 

יצאנו לדרך אחד עשר כלי רכב.

 

סיור נמשך כתשע שעות, התחלנו בשעה 08:00 וסיימנו לקראת השעה 17:00. ככה זה שנהנים הזמן עובר מהר.

 

*****

קטע הקו הירוק בין אמציה ללהב

המסלול 

תשע נקודות
תצפית/ביקור/הסבר

1. חרבת דוהן
"המערב הפרוע" שאחרי מלחמת העצמאות
סיפור המחלקה של פָּנִי 

2. שקף
מושב שהוקם בדיוק על 'הקו הירוק.

3. מחסום נגוהות

כך מתנהל מעבר הקו הירוק להתנחלות מעבר לו

4. למול ח' בית אום א-שקף
יישוב ערבי שנותר על כנו

5 ו-6 גבעת מרשם

בו נמצא בור המים
ומהווה מצפור הנוף מרהיב לכל עבר

וגם תצפית לעבר תל בית מירסים,
בו נקבעה תורת הארכיאולוגיה של ארץ ישראל,
מקום בו גאון טעה ואלוף שגה

7. חוות אלה 

החווה של צֶדֶק (בקר ומקנה)
שהוקמה בשולי שטח אימונים

8 הבאר הסמוכה לחווה
והייתה שייכת בעבר
לכפר אל- בורג' שמעבר לחומת הביטחון

9. אשכולות
המובלעת מעבר לקו הירוק עם החומה,
סיפור על דרך ארץ – מעלה השיער האדום.
ובקצה המובלעת התנחלות ובה מצפור ושם שמענו
שלושה סיפורי מלחמה ועוד סיפור צבאי

*****

האזור הגאוגרפי, השפלה הדרומית

השפלה, או שפלת יהודה, היא אזור גאוגרפי המשתרע בין הרי יהודה למישור החוף.

 

מבחינה מורפולוגית השפלה היא אזור מעבר בין הרי יהודה הגבוהים ממזרח לבין מישור החוף הנמוך ממערב. השפלה היא יחידת נוף נטויה הן בכיוון מזרח לכיוון מערב, השתפלות זו מתחילה מגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים ועד לגובה של כ- 150 מטר מעל פני הים והן בכיוון דרום לכיוון צפון, השתפלות מתחילה בדרום בגובה 590  מטר מעל פני הים בלהב ועד לצפון בגובה 200 מטר מעל פני הים באלעד.

 

מתוך ארבעה גבולות של השפלה, רק הגבול המזרחי של השפלה עם הרי יהודה הוא ברור ומוגדר. שלושת הגבולות האחרים של השפלה – בצפון עם הדום הרי השומרון, במערב עם מישור החוף ובדרום עם בקעת באר שבע – אינם ברורים.

 

גבול השפלה במזרח עם הרי יהודה עובר בתחתית ולאורך כפיפת האנטיקלינה שלהם. כפיפה זו יצרה הפרשי גבהים ברורים בין ההר לגבעות השפלה. לדוגמה, בעוד שהרי חברון מתנשאים לרום של 900 מטר מעל פני הים, הרי אזור בית גוברין מתנשא רק לגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים. דוגמה נוספת להפרשי הגבהים ניתן למצוא בירידה מגובה של כ- 800 מטר מעל פני הים באזור בית אל לגובה של כ- 250 מטר מעל פני הים באזור לטרון.

 

הגבול המערבי של השפלה אמור לעבור בנקודת החיבור הנמוכה בין סלעי הקרטון והנארי לבין אדמות הסחף של מישור החוף. אך לאור התרחבות מניפות הסחף, קיימת חדירה של אדמות הסחף לאזור הקירטונים.

 

הגבול הצפוני של השפלה בינה ובין הדום הרי השומרון גם הוא אינו ברור וחד. מבחינה טופוגרפית ומבחינת הרום מעל פני הים, יחידות הנוף של אזור הדום הר שומרון דומה לאזור השפלה. מבחינה גיאולוגית קיימים הבדלים בכל האמור לזמן היווצרות שתי יחידות הנוף והמסלע והתהליכים שעיצבו אותן. המסלע של הדום הרי השומרון הוא גיר ודולומיט ושל גבעות השפלה סלעי קרטון מכוסה בנארי. מבחינה גיאוגרפית מדובר על אזור מעבר אפק – ראש העין עמק איילון ותוואי נחל איילון.

 

גם גבולה הדרומי של השפלה אינו ברור וחד משמעי. כיום, מקובל שהגבול הדרומי של השפלה עובר לאורכו של נחל שקמה. הגבול אינו ברור וחד משמעי כיוון שגם בבקעת באר שבע ניתן למצוא את מאפייני סלעי הקרטון של שפלת יהודה ומנגד באזורי השפלה שמצפון לנחל שקמה ניתן למצוא הרבדות לס. בנוסף, גם מבחינה טופוגרפית וגם מבחינה נופית אזור להב – גבעות גורל הוא המשך רציף של השפלה.

 

 

מבחינה הנדסית ניתן לדמות את השפלה למשולש מאורך שבסיסו בדרום וקודקודו בצפון. אורכה של השפלה כ- 50 ק"מ ורוחבה הממוצע נע בין 12 ק"מ ל – 15 ק"מ. קיימות מספר אפשרויות לחלוקתה של השפלה.

 

לאורך נהוג לחלק את השפלה לשתי רצועות: השפלה הגבוהה, המזרחית ו השפלה הנמוכה, המערבית
השפלה הגבוהה היא רצועה הבנויה מגבעות מעוגלות שביניהן מתפתלים נחלים. גובהה של רצועה זו כ- 450 מטר מעל פני הים והיא מורכבת מסלעים קירטוניים, בדרך כלל עם כיסוי נארי. הצמחייה האופיינית באזור זה היא שיחים ובתה ים תיכונית. השניה,
השפלה הנמוכה שהרום שלה מגיע ל- 250 מטר מעל פני הים. נופה מתון יותר והתעבורה ביחידה זו נוחה. חלקים נרחבים מהיחידה מכוסים באדמות סחף המאפשרות עיבוד חקלאי. הצומח האופייני באזור זה הוא שיחייה, בתה וצומח עשבוני.
בקו הגבול בין שתי רצועות אלו ניתן למצוא את התלים הגדולים כגון: צרעה, בית שמש, עזקה, גודד, מראשה ועוד.

 

לרוחב ניתן לחלק את השפלה לשלוש יחידות נוף: השפלה הצפונית המשתרעת בין נחל שילה לנחל שורק והיא צרה והיא ממוקמת מול ההתרוממות של בית אל. השפלה המרכזית המשתרעת בין נחל שורק לנחל האלה. השפלה הדרומית המשתרעת בין נחל האלה לבין מורדות הדרומיים של גבעות גורל המשקים לבקעת באר שבע.

 

קו המגע בין סלעי הגיר והדולומיט הקשים של הרי יהודה לבין סלעי הקרטון הרכים יוצר קו חולשה אופייני שתהליכי הסחיפה בו מואצים ומוגברים.

 

קו מגע זה בין סלעים קשים ורכים מאפשר את יצירת עמקי התלם הנמשכים מכיוון צפון לדרום ובניהם אוכפים נמוכים והם עמק איילון, עמק נחל שורק, עמק האלה, עמק גוברין ועמק יבל.

העמקה גיאולוגית תרתי משמע 

אזור הגבול בין שפלת יהודה לבין הרי חברון הינו קו שבר בעל משמעות בהיסטוריה הגיאולוגית של ישראל. ממזרח אגן יהודה הפלאוזוי-מזוזואי העמוק, שהינו הקצה הדרומי של אגן פלמירה (תדמור) שבסוריה, ממערב איזור הפלטפורמה המזוזואית-קנוזואית של שולי יבשת של אוקינוסי הטתיס והים התיכון.

 

ההיסטוריה של האזור מתחילה בפארם לפני כ 250 מליון שנה כשהיבשות מכונסות ליבשת אחת הנקראת פנגיאה.

 

בשלב זה איזורנו נמצא בשולי אוקינוס הנקרא פלאו-טתיס בחלק הנקרא גונדוואנה (חיבור של אפריקה וערב).

 

מסוריה ועד סיני משתרע אגן הנקרא אגן פלמירה ובו מצטברים סלעים יבשתיים וימיים רדודים.

 

דגש מעניין הוא צבירת שכבות עבות של גבס בסוף הטריאס (לפני 220 מליון שנה) המוכרות גם מדרום מכתש רמון, אך עובין באזור אגן יהודה/פלמירה הוא עצום (מעל 1000 מ') שכבות אלו נמצאות כ 5000 מ' מתחתינו.

 

לפני כ 220 מליון שנה אוקינוס הפלאו-טתיס נסגר ונעלם ובמקומו חודר לאיזור ביקוע חדש ממזרח. זהו אוקינוס הניאו-טתיס המוכר לרובנו.

 

באותו הזמן נוצר ביקוע גם ממערב לאפריקה ובו נפרדות יבשות אמריקה ואפריקה בתהליך יצירת האוקינוס האטלנטי בתקופת היורה (לפני כ 190 מליון שנה).

 

שלב זה הינו משמעותי כי שלבי הביקוע מותירים את אזורהסיור בשוליים (פסיביים) של יבשת ובה מצטברים בעיקר סלעים קרבונטיים על גבי הפלטפורמה היוראסית והקרטיקונית הנמצאת ממערב למקומנו בסיור. מדרון היבשת מתיצב באזור מישור החוף ומערבה לו.

 

תקופת הקרטיקון מאופיינת במפלס ים גבוה יחסית (אפיקונטיננטלי) ואזורינו נתון למספר טרנסגרסיות וריגרסיות המגיעות לאיזור הנגב הצפוני והמרכזי (החולות הצבעוניים במכתשים).

 

ממזרח לנו ניתן לראות את שכבות סלעי הקרבונט במדרונות הרי חברון, שהן תוצאה של ים זה.

 

מאחר וביקוע האטלנטי כבר מפותח, אנו נמצאים בשוליה הצפוניים של יבשת גונדוואנה הכוללת את אפריקה וערב (גם את אוסטרליה והודו בשלב זה) ונפרדת מיבשת לאוראסיה (צפון אירופה ואסיה), כלומר הים משתרע מהאוקינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי ומזרחה ואנו בשוליו הדרומיים.

 

לקראת סוף הקרטיקון, אוקינוס הטתיס מתחיל להסגר תוך כדי נחיתה של הלוח האפריקאי לכיוון צפון.

 

תהליך זה יוצר התנגשות בין אפריקה ואירופה ומייצר את האגן המזרחי של הים התיכון.

כתוצאה מהלחיצה של היבשות נוצרות באזורנו אנטיקלינות הקרויות הקשת הסורית (סיני, המכתשים, הרי חברון, רמאללה, ואנטיקלינות בגולן ובסוריה).

 

השבר המשמעותי באיזורינו (בתת הקרקע לאורך עמק תלם) הוא שבר הפוך שנוצר בזמן הלחיצה ומגביל את שפלת יהודה והרי חברון לאורך קו התפר.

 

מאמצע הקנוזואיקון נסגר סופית אוקינוס הטתיס ואגן הים התיכון ממערב מכתיב את תנאי ההשקעה באזורינו.

 

טרנסגרסיות וריגרסיות שוב שולטות בשולי היבשת ועוצמתן מוגבר עקב המצאותינו לחופי אגן סגור שלעתים מתנתק מהאוקינוס.

 

עובדה זו חשובה כי היא מאפשרת לשינויי מפלס הים להשתנות בעוצמות גדולות של מאות מטרים. למשל בסוף תקופת המיוקן לפני כ 6 מליון שנה, נסגר הים התיכון ומפלסו צנח כך שהוא כמעט ונעלם.

 

מצב זה איפשר שקיעה של גבס ומלח באגן, שמהווים היום את סלע הכיסוי למאגרי הגז שבים.

 

באזור שמערבית לנו בשפלת יהודה, מופיעים משקעים מגיל איאוקן (כ- 50 מליון שנה) המבטאים את שלביו הסופיים של הטתיס.  עליהם מונחים משקעי טרסות מגיל אוליגוקן (כ- 30 מליון שנה) מתצורות בית גוברין ולכיש, המבטאות את מפלסי הים הגבוהים בתקופה.

 

בתת הקרקע ישנן תעלות ארוזיביות עמוקות מאוד המבטאות את תקופות המפלס הנמוך כמו בתחילת האוליגוקן ובסוף המיוקן.

 

כתב והסביר ד"ר יובל ברטוב

*****
הכפר דווימה

 דווימה היה יישוב ערבי מוסלמי ששכן מערב לחברון

 

במפקד האוכלוסין ב-1922 נמנו בכפר 2,441 תושבים, כולם מוסלמים ובמפקד האוכלוסין ב-1931 נמנו בכפר 2,688 תושבים ב-559 בתים.

 

בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945, ההערכה הייתה שמספר התושבים היה 3,710 נפש. שטח הכפר היה 60,585 דונם, כמחציתם מעובדים, מתוכם 21,191 דונם שימשו לגידול תבואה ו-1,206 דונם שימשו למטעים.

פרשת דווימה
אוקטובר 1948 

במסגרת מבצע יואב, ב-29 באוקטובר 1948, הכפר נכבש על ידי גדוד 89 של חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.

 

במהלך הכיבוש נהרגו כ-80–100 מתושבי הכפר. פלוגה מוקטנת של גדוד 89, שנעה בשבעה זחל"מים הסתערה ביריות על הכפר.

 

הערבים טענו כי תושבי הכפר נמלטו מזרחה וכוח התקיפה רדף אחריהם וירה עליהם. לטענתם, חיילי צה"ל עצרו מאות מהכפריים ורצחו עשרות.

 

לאחר הקרבות באזור נפוצו בצה"ל שמועות על טבח שבוצע בכפר.

 

חקירת האו"ם בנושא לא העלתה ראיות לטבח כלשהו מלבד להרוגי הקרבות.

 

יומיים לאחר כיבוש הכפר פנה יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ששמועות על שאירע הגיעו אליו, אל יצחק שדה, מפקד חטיבה 8  בתביעה להגיב בחריפות על כך אם תתאמת השמועה על הטבח.

 

לאחר ששדה לא הגיב, הטיל אלון על התובע הצבאי של חזית הדרום לבדוק את השמועות ולהעמיד לדין את האשמים. אלון קיבל מהתובע הצבאי דו"ח מלווה בעדויות, והעבירו לאיסר בארי, שאותו מינה הרמטכ"ל לחקור את האירוע. בארי קבע שכ-80 תושבים נהרגו במהלך הקרב, ועוד 22 נהרגו אחריו. החקירה לא הושלמה ואיש לא הועמד לדין.

 

בעקבות לחץ מצד שרי מפ"ם ב-19 בנובמבר 1948 מינה בן-גוריון את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לחקור את הפרשה. ממצאי החקירה הושארו סודיים.

 

מקור הרחבה והפניות

 

בעקבות האירוע, ב-19 בנובמבר 1948, פירסם נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר"  את השיר/מאקמה "על זאת" העוסק בטוהר הנשק, ולאחר פרסומו הופץ בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

 

להרחבה ראו מנחם פינקלשטיין, ‏"הטור השביעי" ו"טוהר הנשק" – נתן אלתרמן על ביטחון מוסר ומשפט, משפט וצבא 20, 2009, חלק שישי: "על זאת", עמ' 141–158

הַמַּחְלָקָה שֶׁל פָּנִי
במשלט ח' דוהן
למול דווימה 

בראשית 1949 הוקם בשטח הכפר משלט של צה"ל, שאויש לסירוגין על ידי כוחות חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת הנגב.

 

באביב 1949 בכפר הנטוש דווימה ישבה מחלקה בגדוד השמיני של חטיבת הנגב של הפלמ"ח שנקראה הַמַּחְלָקָה שֶׁל פָּנִי.

 

תפקיד המחלקה היה לבצע פעילות בט"ש (ביטחונית שוטפת) ולמנוע חדירה של פדאיון וחדירה של פלסטינאים מהכפרים לכיוון יישובי מדינת ישראל.

 

בשביעי פסח תש"ט ב-10 באפריל 1949, במהלך בצוע מארב נקלעה מחלקה להתקפה של מאות מתושבי הכפרים הערביים מעבר לגבול

 

ובקרב שניטש נהרגו המ"מ בנימין בונדר ואחד עשר מחיילי המחלקה.

 

חלק מהגופות נחטפו , כולם הובאו לקבורה בקבר אחים בבית העלמין הצבאי ברחובות, עד היום יש נעדר מהקרב.

 

סמל המחלקה ישק'ה סטרץ שאף לחם חזרה ושמר על הגופות עד שהגיע כח תגבור, כתב ספר על המחלקה.

תקרית דווימה
ספטמבר 1956

תקרית דווימה היא תקרית גבול שהתרחשה בסמוך לקו הירוק באזור חורבות דווימה.

 

ביום ב' 10 בספטמבר 1956 יצאה יחידת חילי צה"ל מורכבת מעשרות עתודאים ומילואימניקים חניכים בקורס מפקדי כיתות של חטיבה 5 לאימון ניווט בשטח באזור בית גוברין.

 

בשעת צהריים במהלך האימון, בעת שחיילי הכח הישראלי נעו רגלי באזור דווימה לא רחוק מקו גבול שביתת הנשק ישראל ירדן, הותקף הכוח הישראלי ממארב על-ידי כוח ירדני שהתמקם באחד הרכסים השולטים על השטח ופתח משם באש מרגמות ומקלעים לעבר הכוח הישראלי.

 

ממכת האש הירדנית המפתיעה נהרגו שישה מחיילי צה"ל ושלושה נפצעו, אחד מהם קשה. הכוח הישראלי, כך לפחות דווח, היה מצויד בנשק קל בלבד, נסוג בהותירו את חללי צה"ל בשטח. גופות החללים נגררו על-ידי הירדנים לשטח ירדן.

 

על-פי עדויות, כמה מחיילי צה"ל נגררו חיים או פצועים על-ידי הירדנים לשטח ירדן ושם נרצחו. לאחר ההתקפה פשטו תושבי הכפרים שבסביבה על הגופות והתעללו בהן קשות. בשעות הערב של אותו יום הוחזרו הגופות לישראל והועברו לבדיקה וזיהוי במכון הפתולוגי באבו כביר. על הגופות התגלו סימנים ברורים של גרירה.

 

הערכה היא כי את ההתקפה על הכוח הישראלי ביצעה יחידה צבאית סדירה של הלגיון הירדני וזאת על-פי כלי הנשק שבהם השתמשו התוקפים (מרגמות ומקלעים).

 

הירדנים טענו כי כוח צה"ל הוא שחדר לשטח ירדן ופתח באש על כוח ירדני בסביבות הכפר עידנה באזור חברון. ירדן אף הגישה תלונה בעניין זה לוועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית שפעלה בחסות האו"ם. ועדה זו, לאחר שחקרה את התקרית וקיימה מספר ישיבות בנושא, הטילה על ירדן את האחריות להרג ששת החילים באזור דווימה וקבעה שכוחות ירדנים פתחו באש על החיילים הישראלים בהיותם בשטח ישראל.

 

10 ימים לאחר התקרית מת מפצעיו אחד החיילים ובכך עלה מספר הרוגי תקרית דווימה לשבעה ואלה שמותיהם: גבריאל (גבי) בקשט, אילן (איבון) דרושקובסקי, בנימין המאירי, שמואל יהודה זקס, משה לרמן, יעקב פרידלנד, יהושע צרויה.

 

תקרית דווימה בספטמבר 1956 הוצנעה משהו, נשכחה כמעט ונעלמה מדפי ההיסטוריה. ייתכן שהדבר נעשה במכוון. שכן אחרי הכל תוצאות והשתלשלות האירועים בתקרית, אינן מוסיפות כבוד לצה"ל. כוח צה"ל הופתע. נגרמו לו אבידות רבות ובמידה רבה היה חסר אונים מול ההתקפה הירדנית ונאלץ לסגת. חיילנו נגררו מעבר לגבול לשטח ירדן למעשה כמעט באין מפריע. כנראה שבצה"ל הוקמה ועדת בדיקה לחקר אירועי תקרית דווימה אם אכן ועדה זו הוקמה, מעניין מה היו מסקנותיה

 

בתגובה לתקיפה הירדנית בדווימה, נערכה ב-11 בספטמבר 1956 פעולת תגמול – מבצע יהונתן. כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון, בסיוע כוחות נוספים פשט עם שחר על בניין המשטרה הירדנית בא-רהווה, בדרום הר חברון, חדר  כבש וטיהר את בניין המשטרה ואת התעלות סביבו, וכן אסף שלל של נשק ומסמכים ופוצץ את הבניין. תגבורת הלגיון שהגיעה מכיוון דהריה נבלמה נחסמה על-ידי כוח צה"ל ונגרמו לה אבידות כבדות. לירדנים היו, על-פי הערכה, כ-20 הרוגים בפעולת כוחות צה"ל בא-רהווה.

 

במהלך פריצת השער של הבסיס, נפצע קשה מאיר הר-ציון ממפקדי הכוח הפושט והרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ) הבחין כי הר ציון חסר הכרה וכמעט לא נושם. הוא החליט לבצע ניתוח פיום קנה ללא הרדמה. כדי להציל את הר ציון מחנק. הניתוח ארך כ-5 דקות, הרופא חתך פתח קטן בבסיס הצוואר מלפנים והחדיר דרכו צינורית מעוקלת לתוך קנה הנשימה – בכך הציל קרוב לוודאי את הר ציון מחנק. מיד לאחר מכן פונה הר ציון לבית חולים בבאר שבע. על תפקודו בפעולה ו"ביצוע ניתוח בפצוע אנוש בתנאי קרב, תוך גילוי אומץ לב למופת", הוענק לד"ר ד"ר משה אגמון צל"ש הרמטכ"ל שהומר ב-1973 לעיטור העוז.

 

מקור והרחבות  ארכיון המדינה: פרוטוקול ישיבה ב/התשיז של הממשלה – ו' בתשרי התשי"ז – 11.9.56 וגם אלי אלון (9/9/2021)  תקרית דווימה 1956

****

קצת בוטניקה
מהו חורש ים תיכוני

גובה מעל פני הים 300- 250  מ' 

 

משקעים ממוצע שנתי 350 עד 400 מ”מ

 

מסלע קרטון ועליו נארי 

 

קרקע – רנדזינה חומה על נארי, רנדזינה אפורה על הקרטון.

 

חברת הצמחים – אלון מצוי  אלה א"י במפנה צפוני וחברת חרוב מצוי אלת המסטיק במפנה דרומי. 

 

בתי-הגידול באזור אמציה מאוכלסים בחורש ים תיכוני של חברת אלון מצוי היו בשנים בממוצע משקעים שנתי של כ- 400 מ"מ גשם. באזור זה היא גדלה על שטחים של נארי על קרטון שעליהם מתפתחות קרקעות טרה רוסה, או על סלעי קירטון מתקופות סנון ואיאוקן, שעליהם מתפתחות קרקעות רנדזינה חומה. בבתי-גידול אלה הקרקעות די מאווררות, נוצרות בהן חנקות ויש בהן עדיפות ברורה לחברת האלון המצוי במפנה הצפוני.

 

המלווים של חברת האלון המצוי היובשנית: אשחר א"י, עוזרר קוצני, קידה שעירה, אחירותם החורש, אלתה מסטיק, מרוה משולשת, שלהבית דביקה ובני שיח של חברת הבתה של הסירה הקוצנית, אזוב מצוי ועשבוניים חד-שנתיים, רב שנתיים וגיאופיטים.

 

בקרקעות של רנדזינה אפורה ורנדזינה חווארית מתפתחת בתה של לטמיים ושפתניים המאופיינח בדלות קיצונית עד העדרות גמורה של חד-שנתיים. צמחי הבתה והגריגה הם לוטם שעיר ומרווני, מרווה ריחנית מרוביון  מצוי, לטמית דביקה, לטמית ערבית.

 

כתבה ד"ר גילה אלון

*****

בצפון המסלול
אנחנו בתחום החלק המזרחי
של המועצה אזורית לכיש

****

מושב אמציה

אֲמַצְיָה הוא מושב שיתופי הנמצא בתחום המועצה אזורית לכיש ומשתייך לתנועת משקי חרות בית"ר.

 

סמוך ליישוב נמצא אתר מערות חזן, מערכת מסתור מסועפת מתקופת מרד בר כוכבא.

 

היישוב אמציה לצד עיי הכפר אל-דווימה, על אדמותיו, שכאמור נכבש במבצע יואב בסוף אוקטובר 1948 על ידי גדוד 89 של חטיבה 8.

 

אמציה הוקם כהיאחזות נח"ל סמוך לקו שביתת הנשק עם ירדן ביוני 1955. עמו הוקמו שתי היאחזויות נוספים בחבל לכיש: לכיש ונחושה

 

המושב נקרא על שם אמציה בן יואש שהיה מלך יהודה ושלפי המקרא נהרג באזור חבל לכיש, וכן כציון האומץ והגבורה של יישובי הספר.

 

בעבר היה היישוב מושב שיתופי אך עם הזמן הוא עבר הפרטה ואיבד מאופיו הסוציאליסטי.

 

 

ב-2006 הוקמו בשטח המושב על עיי הכפר דווימה,  קרווילות למפוני היישוב קטיף ששכן בגוש קטיף. בשנים 2015–2016 יותר מעשר שנים לאחר מכן, הוחל בבניית בתי הקבע של היישוב כרמי קטיף. משפחה ראשונה נכנסה לבית הקבע במהלך שנת 2016.

מושב אליאב

אֱלִיאָב הוא יישוב קהילתי המשותף לדתיים וחילונים ונמצא בתחום המועצה אזורית לכיש. 

 

הגרעין המייסד של היישוב, כ-13 משפחות, הוקם בשנת 2003 על ידי תנועת אור בשם "גרעין חרוב", ובשנת 2004 עלה הגרעין לקרקע באתר קרוואנים זמני בתוך שטח מושב שקף.

 

שמו הראשון של היישוב "חרוב", ניתן לו בגלל עצי החרוב הגדלים באזור היישוב.

 

לובה אליאב מציג לפני דוד בן-גוריון ולוי אשכול את תוכנית חבל לכיש, אפריל 1954, מקור

כעבור מספר שנים, עקב הדמיון לשמו של היישוב כפר חרוב, בדרומה של רמת הגולן, החליטה ועדת השמות הממשלתית לשנות את שמו ל"כֶּרֶם עַמִּי".

 

ב-22 ביוני 2011 נעתרה ועדת השמות הממשלתית לבקשתם של תושבי המקום, ושמו של היישוב הוסב לשם "אליאב", לזכרו של לובה אליאב, מראשי תנועת העבודה, אשר עסק רבות בפיתוח ההתיישבות בחבל לכיש. לובה אליאב הלך

לעולמו בגיל 88 ביום בו הונחה אבן הפינה ליישוב.

 

לאחר תקופה של כ-9 שנים במהלכן התגוררו אנשי הגרעין המייסד באתר הזמני, החלה במרץ 2013 העלייה לקרקע ליישוב הקבע על גבעת "אליאב" בין אמציה ושקף 

 

ביישוב מתגוררות כ-120 משפחות חילוניות, מסורתיות ודתיות המנהלות חיים קהילתיים משותפים בתחומי החינוך, היהדות והתרבות. כחלק מהיותו יישוב מעורב, הוא חבר במיזם מרק"ם המאגד יחדיו את כלל הקהילות המעורבות בישראל.

 

היישוב מנוהל כאגודה שיתופית ומוגדר כיישוב תומך סביבה והוא חלק מהמרחב הביוספרי בשפלת יהודה. התכנון והבניה ביישוב מבוססים על עקרונות שימור הסביבה.

 

מקור, הרחבה והפניות 

מושב שקף

 

שֶׁקֶף הוא מושב עובדים הנמצא בתחום במועצה האזורית לכיש, ומשתייך לתנועת החרות-בית"ר

 

היישוב נוסד בשנת 1981, כדי ליישב את אזור קו התפר כחלק מתוכנית הכוכבים של אריאל שרון לעיבוי ההתיישבות היהודית בקו התפר שבין יישובי הפלסטינים בהר חברון לבין אזור חבל לכיש שממערב לו.

 

מקור השם שקף ביישוב קדום "אום א-שקף", שמיקומו סמוך ליישוב שקף הנוכחי.

 

במרחק כ-500 מ' משקף, מעברה השני של גדר ההפרדה, שוכן הכפר הפלסטיני בית עווא.

 

כשלושה ק"מ מצפון מזרח למושב נמצא האתר הארכאולוגי ח'רבת בית מקדום, המזוהה עם העיר המקראית מקדה.

 

חקלאי המושב סובלים מפשיעה חקלאית נרחבת, שחלק ממנה זכה לפרסום בשל תפיסת גנבים פלסטינים בעת גנבת כ-20 טון עגבניות בסוף מרץ 2017.

 

הענפים המרכזיים שמהם מתפרנסים התושבים הם חממות, כרמים, צאן, עיזים ופלחה. לאחרונה מתפתח מאוד ענף התיירות.

 

המושב באופיו חילוני. הבתים צמודי קרקע, ובמקום פועלים מעונות, גני ילדים, מקווה טהרה, בית כנסת, מכולת ומרפאה.

 

במושב גרות כ-80 משפחות, ומתוכננת הרחבה של 56 יחידות נוספות.

 

בשנים 2004–2005 פתח המושב את שעריו לגרעיני 'חרוב' ו'נטע', ואִפשר להם לגור בשטחו עד לבניית יישובי הקבע.

 

עוד מצויים במקום מכינת "מיתרים לכיש" וגרעין של השומר החדש. שני גרעינים אלה מעורבים בחיי התרבות ובחקלאות במושב.

נחל אדוריים

נחל אדוריים הוא נחל אכזב שאורכו כ-30 ק"מ והוא אחד מיובליו העיקריים של נחל שקמה.

 

יובליו העליונים יורדים בחלקו הדרומי של הר חברון באזור שמדרום לכפר דורא וכולל גם את הגבעות עליהן שוכנים הכפרים השכנים אל-קוסור, אל-מראג'ם, א-טבקה ואל-מאג'ור‏.

 

הנחל ממשיך לאורכו של כביש 3265 וסמוך לכפר בית עווא שבהדום הר חברון מול שקף הוא חותך את כביש 354, חוצה את הקו הירוק ואת כביש 358.

 

בהמשך מתעקל הנחל בתוך יער אמציה, סמוך למושב אמציה. באזור זה מתחברים אליו מכוון דרום נחל דומה ובהמשך נחל כלך.

 

לאחר מספר ק"מ עובר הנחל מתחת לכביש 6 (מצפון למחלף מאחז), סוללת הרכבת לבאר שבע, וכביש 40 (בין מושב אחוזם לשמורת פורה) ושם הוא מצטרף לנחל שקמה שמימיו נאספים למאגר שקמה הנמצא בחולות ממערב לקיבוץ זיקים.

 

בתקופת הגשמים יוצר הנחל, בזכות שטח הניקוז הגדול שלו, זרימה חזקה בערוצו.

 

לאורך הנחל מספר אתרים היסטוריים ובתקופת החורף מתאפיין המקום בפריחה מרהיבה (במיוחד של כלניות) המושכת מטיילים רבים.

תל עייטון
מדרום לנחל אדוריים

תֵּל עֵיטוֹן הוא בגודל 60 דונם

 

הזיהוי המקובל לתל הוא העיר "עגלון" הנזכרת מספר פעמים בספר יהושע, ומתוארת כנמצאת בין הערים לכיש וחברון.

 

שמו הנוכחי של התל בא לו מהכפר הסמוך, חרבת עיטון המסומן בשם זה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל וזיהו אותה עם העיר עיטם שבנחלת של שבט שמעון

בסקר שנערך על התל התגלו סימני התיישבות החל מתקופת הברונזה הקדומה ועד התקופה הפרסית-הלניסטית, במאות ה-4-3. הסקר העלה ממצאים ספורים מתקופות מאוחרות יותר, שכנראה אינן משקפות יישוב קבע בתל. בתקופה הביזנטית, הפך התל לאדמה חקלאית, ובתקופה זו נערכו בתל עבודות עפר גדולות ונבנו בו טרסות רבות, המשוות לתל את צורתו הנוכחית.

נטע

נֶטַע (נקרא בעבר "מרשם") הוא יישוב קהילתי הנמצא בתחום מועצה האזורית לכיש, בה הוא מהווה היישוב הדרומי ביותר.

 

תוכניות להקמת היישוב קיימות משנת 1983 המוקדמות, תחת השם 'מרשם'.

 

לאחר פינוי גוש קטיף, מספר משפחות קהילות תל קטיפא, כפר דרום ומשפחות מיישובים אחרים בגוש קטיף עברו לאשקלון ולאחר מכן לשומריה, עד למעבר ליישוב הקבע נטע.

 

גרעין "מרשם" המיועד להתיישב ביישוב שהה בעבר ברובו באתר קראווילות ליד היישוב השכן שקף.

 

הקמת היישוב לוותה במחלוקות רבות בשל מיקומו במרחב ביוספרי והסיכון שערכי טבע מוגנים ייפגעו מהקמתו. המאבק הסתיים בשנת 2009 כאשר בית המשפט העליון דחה סופית את ערעורה של החברה להגנת הטבע בנושא.

חירבת אום א-שקף

חירבת אום א-שקף היא חורבה של עיר תת-קרקעית קדומה מהתקופה הביזנטית בשיפוליו המערביים של דרום הר חברון,‬ בגובה 425 מטר מעל פני הים. שוכנת כ-3 ק"מ מדרום ליישוב שקף בחבל לכיש.

 

לא ברור מדוע ומתי ננטש המקום. גיל ההריסות מעיד על נטישה של מבנים עתיקים כנראה בני 2000 שנה. במקום נשתמרו שרידי מבנים גדולים, בנויים מאבן מסותתת, חלקם מעל הקרקע, אך רובם נמצאים מתחתיה, והם יוצרים עיר גדולה. ‬

 

במקום מערות מסתור רבות וגם הרבה בורות מים. חלק מהמערות טבעיות, אחרות הושלמו על ידי תושבי האזור בתקופות שונות. חלק מהמערות שימשו כמערות מילוט עוד בתקופה הרומית. אלו נחצבו בכוונה לעכב את הרומאים על ציודם המסורבל ולכן לחלקן פיתולים של 90 מעלות וכן יציאות סודיות. חלק מן המערות שימשו לאחסון מוצרי מזון בקירור טבעי. חלק נוסף של המערות שימש למגורים ובהן ניתן לראות חלוקה לחדרים גדולים, משקופים חצובים באבן עם פיתוחים, ובחלק מהמבנים נשאר הגג שלם.

 

השרידים העליונים הגלויים לעין הם כנראה מתקופה מאוחרת יותר. כנראה מכפר מוסלמי בן כ-200 שנה, כפר זה הוקם על ידי חקלאים שנהגו לרדת מהרי חברון לטפל בשדות. במשך השנים נשארו חקלאים אלה במקום והקימו את היישוב.

תל בית מירסים

התל נחפר בין השנים 1933 ל-1936 בידי ויליאם פוקסוול אולברייט שנחשב אבי הארכיאולוגיה של ארץ ישראל.

 

מקור

ןיליאם פוקסוול אולברייט (24 במאי 1891 – 20 בספטמבר 1971) היה ארכאולוג, בלשן ומומחה לחרסים אמריקני. מחקריו העיקריים הם בנושאי המזרח הקדום בתקופת המקרא, מקורות מצריים וכתבי יתדות. אחד החשובים שבחוקרי

הארכאולוגיה המקראית ונחשב לבר-סמכא בנושא.

 

הוא קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס (בולטימור) בשנת 1916 על תיזה בנשוא אפוס המבול האשורי.

 

בשנים 1922–1923 ניהל את בית הספר האמריקאי לחקר המזרח בירושלים.

 

משנת 1929 ועד 1959 כיהן כפרופסור למדעי המזרח באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

 

בשנת 1957 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים וב-1969 קיבל תואר יקיר ירושלים

 

בחפירות שערך אולברייט ונחשפו בו שכבות יישוב
מהתקופות הכנענית (ברונזה) הקדומה,
התקופה הכנענית (ברונזה) התיכונה
התקופה הכענית (הברונזה) המאוחרת
התקופה הישראלית (הברזל).

 

אולברייט הציע לזהותו עם דביר המקראית, אך יש החולקים על זיהוי זה.

 

הממצאים של אולברייט כללו כאמור מספר שכבות יישוב ממספר תקופות:

 

* במאה ה-19 לפנה"ס הוקפה העיר בחומה וסוללה, שחרבו והוקמו מחדש בתקופה החיקסוסית (1550-1750) לפנה"ס.

 

* חומה זו חרבה באמצע המאה ה-16 לפנה"ס, ועל גבה נבנה קו ביצורים לאורך פסגת התל, בתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1500 לפנה"ס) .

 

* קו זה החזיק מעמד עד לסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ושוב חרב וננטש עד למחצית הראשונה של המאה ה-10 לפנה"ס.

 

במאה ה-10 לפנה"ס הוקפה העיר בחומה בנויה בדגם של חומת סוגרים: מטר וחצי עובי ממוצע לקיר החיצוני, פנים חדר ברוחב של כ-2 מטר, וקיר פנימי בעובי של 1 מטר. בחומה היו שני שערים – אחד במזרח העיר ואחד במערבה, ולידו מגדל. השערים והמגדל החזיקו מעמד עד לחורבנו של המקום, עם הפלישה הבבלית של שנת 587 לפנה"ס.

 

ממצאיו של אולברייט מחפירה זו ולאחר מכן בחפhרות בית צור ומבית אל, אפשרו לו להשלים את עבודתו על הקרמיקה הארץ-ישראלית. חיבורו המקיף 'הארכיאולוגיה של ארץ ישראל' היה לספר יסוד וכלי עזר בסיסי לכל חוקר ולומד בתחום זה.

 

בעקבות הקמת גדר ההפרדה ובשל חשיבותו של התל, בחודשים אוקטובר-נובמבר 2004, נערכה חפירת הצלה בשוליו הדרומיים, על האוכף שבינו ובין הכפר בית מרסים.

 

שטחים נוספים נפתחו על הגבעות ממזרח וממערב לתל וכן בשרידיה של כנסייה שנפגעו מפעילות הצבא.

 

בשטח הממוקם צפונית לכפר בית מירסים נחשפה כנסייה המתוארכת לסוף התקופה הביזנטית ובה שרידי קירות מתקופות מאוחרות.

 

כמו כן נמצאו גם שברי כלי החרס מהתקופות הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הצלבנית והממלוכית.

 

דרומית-מזרחית לתל בית מירסים נמצאו ממצאים נוספים הכוללים בור ניקוז לבור מים, גת מורכבת ומערת קבורה רומי

 

להרחבה ראו מיקי עין גדי וקרני גולן תל בית מרסים חדשות ארכיאולוגיות גיליון 119 לשנת 2007

תקרית תל בית מירסים
10 מאי 1966

כשנכנס שייקה גביש לפקד על פקוד הדרום הוא ערך סיור ארוך לאורך כל גבולות המרחב שבאחריותו.

 

כאשר הגיע לסביבת תל בית מירסים, כ-10 ק"מ מצפון ללהב, עלה על גבעת מרשם. מכאן ראה שגבעת מרשם עצמה, ותל בית מירסים, נמצאים בשטח ישראל אבל ממזרח לדרך הפטרולים.

 

למה? כי עוד ב-1949 כשסומן "הקו הירוק", דאג יגאל ידין שתל בית מרסים יישאר בשטחנו. הגבול עבר ברווח צר, כ-40 מ' בלבד, בין התל לכפר בית מירסים שבמזרחו ומעבר לקו.

 

קו שביתת-הנשק באזור לא סומן במהלך המבצע, שנוהל בשנת 1955 במשותף עם ירדן, ולא סומנו בו חילופי שטחים.

 

באמצע שנות השישים כבר היה ידוע לכל, כי תושבי בית-מירסים מסיגים את גבול ישראל בעיבוד קרקע ובבנייה למגורים. אחת התצפיות דיווחה, כי תושבי בית-מירסים מעבדים שדה, הנמצא 180 מטר עמוק בשטח ישראל. משום-מה, טענו הירדנים, כי הגבול "הוזז בהסכמה" עם ירדן בשנת 1955.

 

אלוף פקוד דרום החדש  פסק: יש להעביר דרך פטרולים ממזרח לתל, גם אם השטח צר והמקום צמוד לגבול.

 

כדי לעשות את קיום הריבונות הישראלית נוח, החליטו במטכ"ל לרבד את דרך הגבול ירדן-ישראל בגזרת דרום הר חברון במי מלח, כדי להקשיחה, וכדי להקשות על הטמנת מוקשים בה.

 

באותה ההזדמנות, החליטו המתכננים, יפרוץ חיל ההנדסה דרך באורך שני קילומטרים בשטח ישראל ממזרח לתל בית-מירסים, כדי שתשמש להבא דרך הגבול.

 

אנשי ההנדסה אמדו את משך העבודה שבועיים, והקצו לה מפלסת, דחפור D-9 ומכלית מים.

 

נקבע שהעבודה תתנהל באור יום בלבד. גוש לכיש נקבע אחראי על הפעולה ויאבטח את הגזרה., הריבוד במי מלח והפריצה הוטלו על יחידת ההנדסה של פיקוד הדרום. עם סיום העבודה מדי ערב היה על הכוח לפנות את כל הציוד ההנדסי מהשטח. פלסים (לוחמי הנדסה) מיחידת ההנדסה של הפיקוד וכמעט מחלקת צנחנים היו אמורים לאבטח את העבודה.

 

הכוונה הייתה לעשות את הריבוד ואת פריצת הדרך בתיאום עם שלטונות ירדן. נקבע, כי נציגי ישראל ידווחו עליהן מראש לנציגי ירדן בוועדה המשותפת לשביתת-הנשק). המטכ"ל ופיקוד הדרום לא ראו טעם לעשות את הפעולה באווירה מתוחה מלכתחילה. משום כך, נדחה באמצע 1966 סימון הגבול באזור בית-מירסים כמה פעמים כיוון שהיה סמוך מדי לפעולות תגמול של כוחותינו בגזרת ירדן.

 

ריבוד דרך הגבול במי מלח החל בבוקר ארבעה במאי 1966 ליד תל שוקת על כביש באר-שבע-ערד. משם משכו המרבדים מערבה וצפונה לאורך הגבול – עד שהגיעו לגזרת אמציה. בתשעה במאי התכנסה ועדת שביתת-הנשק, ונציגי ירדן קיבלו בה דיווח על העבודה – כולל על פריצת הדרך המזרחית ליעד בית-מירסים.

 

נראה, כי ההתרעה שיחקה לידי הליגיון הירדני, שהכין לכוח צה"ל מארב מתוכנן. משערים, כי התגובה החריפה של ירדן נועדה לגמול לישראל על פעולות התגמול, שערכה לאורך גבול ישראל-ירדן.

 

באותה גזרה שירת מפקד פלוגה ממוצא פלשתינאי, שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל. כדי להוכיח את חפותו, השתדל אותו מ"פ ירדני מאוד, והתכונן היטב ליום קרב עם היהודים. המ"פ הנמרץ הזה היה מפקד הכוח, שניהל את יום הקרב עם צה"ל.

 

למרות זאת, החלה הפעולה בגזרת בית-מירסים כסדרה. הדחפור, שהיה אמור להגיע לבית-מירסים, התעכב באמציה. תוך כך, הגיעה המפלסת, שסייעה בריבוד הדרך במי מלח. הוחלט, כי היא תתחיל לעבוד בקטע הראשון של הדרך המזרחית – עד למצוק של תל בית-מירסים. נראה היה, כי עבודתה תחסוך את הזמן, שאבד עקב איחור הדחפור.

 

הכל נראה שליו, אף כי נצפתה תנועה מוגברת של חיילים ירדנים ונדמה שהם מעוניינים כביכול לפקח על העבודה. כאשר הגיע גם הדחפור למקום חשו הכל, כי לא צפויות כל בעיות.

 

אחר כשעתיים הובחנה תנועה ערה של חיילים ושל תגבורות בכפר הירדני, שכרגיל לא היו בו חיילים. אחר כך נצפו שני חיילי ליגיון בעמדה, שנמצאה שלושים מטר לפני מקום העבודה.

 

לפתע ירו הירדנים צרור והקשר שישב על כנף הנ"נ, נפל כשהוא פצוע פצעי מוות. האש הירדנית הייתה יעילה מאוד.

 

באור הדמדומים החלו הירדנים לירות ממרגמות 81 מ"מ.

 

בינתיים הפעילה ישראל שוב את מנגנון הפיקוח של משקיפי או"ם, כדי לנסות להביא לסיום התקרית ולחילוץ הנפגעים.

 

המחלצים – חוליית צנחנים וחובש – נדרשו לפעול בשקט. מפקד הגוש קיווה, כי החילוץ לא יגרום לחידוש הירי. כיוון שלא היו לו תצפיות, ששלטו על תא השטח, הוא לא ידע כי הירדנים שלחו חיילים וצלפים לארוב למחלצים.

 

מתל בית-מירסים פינה הזחל"ם את הפצועים לאמבולנס של התותחנים, שהעבירם למסוק.

 

 

המכה, שספג צה"ל בתל בית-מירסים, הייתה מכאיבה ומעליבה. תחקיר שנעשה לאחר מכן הודגש חוסר התכליתיות של אנשי החיפוי, שספגו אש יעילה ירדנית, את חוסר העירנות של הכוחות ושל המפקדות ואת חוסר היוזמה של הכוחות בשטח

 

למחרת התקרית סיפרו העיתונים על נפילת שני הלוחמים, וטוו קווים לדמותם. כנהוג באותה תקופה, קיבלו אזרחי ישראל את סיפור הגבורה מסונן, ונחסך מהם הביזיון. עד היום מנסים בצה"ל להשכיח את התקרית.

 

משקיפי או"ם חקרו את תלונות הצדדים. הירדנים טענו, כי פתחו באש רק כאשר נורתה עליהם אש ישראלית,

 

מקור והרחבה אבייתר בן צדף (2007) גבורה בקרב הנשכח: קצין ההנדסה הפצוע לא הפסיק ללחום ולפקד על חייליו.
גרסה ראשונה של המאמר לא פורסמה ב"במחנה" בשנת 1992 – עקב הוראת ראש אכ"א. גרסתו השנייה פורסמה בביטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בחורף 1999

 

בתקרית בית מירסים, ביום ה-10 במאי 1966, גילה סרן דוד ענבר כושר מנהיגות ויכולת אישית תחת אש האויב, הראויים לציון, וזאת על אף התנאים הקשים ולמרות שנפגע בעת הקרב, פעמיים. סרן דוד ענבר המשיך להילחם גם לאחר פציעתו, וכאשר אזלה התחמושת לנשקו, מצא לעצמו כלי נשק אחר והמשיך לחפות על חייליו ולהדריכם. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.

 

במרכז הצילום – הכביש החדש [358]. משמאל – דרך הפטרולים 1958 המקיפה את תב"מ וגבעת מרשם ממערב! בכתום – הדרך שנפרצה ביום התקרית. עבודת פריצת "דרך הפטרולים החדשה" ברווח הצר בין התל לכפר הגיעה לנקודת ההתקלות (באדום). "הדרך החדשה" מסומנת בכתום. העבודה נעשתה מדרום לצפון (משמאל-למטה לכיוון ימין למעלה). היום החליף כביש 358 הפתוח לתנועה אזרחית (למעלה) את הדרך. על הקו הירוק נבנתה 'גדר ההפרדה' הכוללת גדר וכביש צבאי (למטה). יש עץ גדול וירוק מדרום לתל, ויתכן ולאורך כביש המערכת אלו 3 עצים, או שיחים, או סתם משהו כהה… המקור אבי נבון

הקו הירוק ודרך הפטרולים
V.S
חומת ההפרדה, דרך המערכת וכביש 358

*****

עוד קצת בוטניקה
בתת ספר ים תיכונית

גובה מעל פני הים 300 מ'

 

משקעים ממוצע שנתי 250 עד 350 מ”מ

 

מסלע  קרטון ועליו נארי

 

קרקע – רנדזינה חומה על נארי, רנדזינה אפורה על הקרטון.

 

חברת הצמחים  –  סירה קוצנית שלהבית קצרת שיניים. 

 

בין החבל הים-תיכוני והחבל האירנו-טרוני משתרעת רצועת מעבר, המכונה בשם "בתות-ספר". הצומח מתקיים על סלעי הנארי שהקרקע ביניהם נהינת מתוספת מי נגר מהזרימה העילית שמגיעה מהגיר הקשה וכך הצומח גדל על משטר מים טוב יותר. על הרנזינה החומה מתפתח הצומח של בתת הספר . הקרטונים הם בית גידול יבש יותר ובאותם תנאי משקעים מתפתח צומח ערבתי (אירנו טורני חם). תצורות הצומח האופייניות לרצועה זו הן בתה או בתה עשבונית העשירה בהמיקריפטופיטים (עשבוניים רב שנתיים). באזור יחד עם הצמחים הים תיכוניים גדלים מינים אירנו-טורניים ואף סהרו-ערביים. על סלעי גיר קשים שולטת סירה קוצנית המלווה בשלהבית קצרת-שניים שהיא אנדמית לבתות הספר בארץ. כך ניתן לשער שבית גידולם הראשוני של סירה קוצנית הוא בתות הספר. על הקרטונים גדלים נואית קוצנית, סיסנית הבולבוסין, געדה מצוייה, מרוביון מצוי, שמשון מצוי ואחרים.

 

באזור של סלעי הקרטון ניכרת השפעה חזקה של המפנה על הצומח המקומי. בעוד שעל המדרונות הפונים דרומה גדלים בעיקר בני-שיח של הצומח הערבתי, הקרקע שביניהם במדרונות הפונים צפונה מכוסים במרבד צפוף – מעין דשא של סיסנית הבולבוסין. הצמח חומק בזכות נופו הנמוך (4-3 ס”מ), וצמיחתו האיטית מהשפעתם הקשה של העדרים המכרסמים. מרבדי סיסנית המתעוררים לפעילות ירוקה עם רדת הגשמים הראשונים מבליטים את ההבדל בין מפנים דרומיים וצפוניים.

 

בשנים גשומות נובטים במשטחי הסיסנית צמחי שלח הערבות שצובעים את המדרונות בשפע פריחתם הסגולה.

 

צמחים נוספים: קיפודן בלנש, בלוטה גלונית עירית גדולה, שברק מצוי, נואית קוצנית, חרחבינה מגובבת, זקנן שעיר.

 

כתבה ד"ר גילה אלון

*****

אל בורג' מול חוות אלה

אל בורג'

אל-בורג' (בערבית: המגדל) הוא כפר פלסטיני הנמצא בנפת חברון, בדרום מערב חבל יהודה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2007 מנתה האוכלוסייה בכפר כ-2,578 תושבים.

 

ב-1838, אל-בורג' תואר על ידי אדוארד רובינסון (להלן) כמקום חורבות נטושות, כחלק מהאזור בין ההר לעזה, ותחת שליטת העיר חברון.

 

במפקד 1931 של ארץ ישראל נספרה אוכלוסיית אל בורג' תחת דורא.

 

בעקבות מלחמת העצמאות, ולאחר הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן משנת 1949, עבר אל-בורג' לשליטה ירדנית.

 

בשנת 1961, האוכלוסייה של אל בורג' מנתה 712 נפש.

 

מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, אל-בורג' נמצא תחת שליטה ישראלית ועד הסכמי אוסלו ב-1995.

 

 

******

ביקור אדוארד רובינסון, תיאולוג, בלשן, פרופסור לספרות מקראית וגיאוגרף-חוקר, נחשב לאבי המחקר הארץ-ישראלי. מסעו הראשון נערך ב-1838 ונמשך מספר חודשים. ב-1841 פורסמו יומני המסע ב-3 כרכים עבים המהווים עד היום

המקור

מקור ראשון במעלה לנעשה בארץ ישראל בסוף שנות השלושים של המאה הי"ט.

 

רובינסון ומלווהו, עלי סמית, נעו ברכיבה על סוסים, ואילו המשרת, הטבח והציוד על גבי פרדות. יומניהם מגלים כי כל רגע נוצל על-ידם, לכל אורכו של היום, בכושר בלתי רגיל. הם ניהלו מדידות, שוחחו עם הערבים (שניהם דיברו ערבית שוטפת), רשמו ללא הרף את קורות המסע

 

בבואם מסיני, דרך באר שבע לחברון, באפריל 1838, הצביע מורה-הדרך שלהם על שביל המוביל לחווילפה. בדהריה סיפרו להם על חורבות מעניינות באל-בורג'.

 

בסוף מאי 1838 סייר רובינסון מחברון לעזה וחזרה. כאשר חנו בדווימה ביקש ממורה-הדרך שיובילו לאל-בורג'. לאחר שלא השתוו על מחיר התוספת, המשיך רובינסון לבית ג'וברין ולחברון.

 

רק בראשית יוני, כאשר הם עמדו לצאת מחברון צפונה, לרמלה, החליט שלא לוותר על ביקור באל-בורג', שהיתה ידועה לו עד כה מסיפורים בלבד, ולשם כך ביצע איגוף מיוחד על מנת לבקר במקום.

 

וזה תיאור בהיקור : :"ב6 ביוני -8:00 בערב הגענו לאל בורג' השוכנת על צוק סלע טרשי ביותר, עם שלוחה הבולטת ישר מערבה. הקרקע היתה כה טרשית וזרועת סלעים עד כי קשה היה למצוא בחשכה מקום להציב בו את אהלנו. בבדיקת חורבותיה של אל-בורג' הבוקר, התאכזבנו מאד. הערבים סיפרו כל כך הרבה על השרידים כאן, אך תיאוריהם היו מוגזמים באופן יוצא מהכלל. אמנם, בדרך כלל, קשה מאד להחליט כמה אמון אפשר לתת לדבריהם ולדיווחיהם, והאמת יכולה להיות לפעמים הרבה מעבר לתיאור שלהם, ממש כמו שבמקרה שלנו היא נפלה מכך בהרבה. החורבות כוללות שרידי מבצר מרובע שאורך צלעו כ-60 מטר, הממוקם בדיוק מעל אותה שלוחה סלעית אותה תארנו. ממזרח ומדרום למבצר נחצבה תעלה, שכנראה הקיפה את כל צדיו. החומות ברובן נהרסו, ולא נותרו כל קשתות, וכמובן לא נמצאו כל סימנים לתיארוך מדוייק או מקורב, וקשה להצביע על אופי הארכיטקטורה. הקירות בנויות מאבנים לא גדולות ואבנים קטנות יותר הונחו ברווחים כתמיכה, אך אפשר כי אלה ננעצו בקיר בתקופה מאוחרת יותר.

 

התרשמותי הכללית היא שהמצודה שייכת ללא ספק לתקופה הערבית, והייתי משייך אותה לקו של מצודות חזקות, ערביות או תורכיות, המסתמן לאורך גבולה הדרומי של ארץ-ישראל. מאלה כבר ביקרנו בארבע: בכרמל, בסמוע, בדהריה ועתה באל-בורג'. מתי הוקמו ביצורים אלו ולשם מה – על כך אין לנו כל ידיעות היסטוריות. במבט ראשון נראה כי מקורם במאות השנים שקדמו לתקופה הצלבנית, בתקופת האיבה הממושכת וקרבות הדמים בין הזרמים השונים באימפריה האיסלמית, או בין מושלי סוריה ומצרים, אך טרם הצלחתי למצוא לכך סימוכין, לא בכתבים נוצריים ולא בערביים. אפשר גם שנבנו אחרי הכיבוש העותמאני במאה ה-16, בעת שהמבצר הידוע לנו בבית ג'וברין עבר שיפוץ ונבנה מחדש.

 

חורבות אל בורג' נמצאות סמוך לגבול האזור ההררי לעבר המישור במערב, עליו יכולנו לצפות אחר-כך למרחקים גדולים. ערכנו מכאן רק מעט מדידות: אל חווילפה – °205, אום-א-רמאמין – °205, זעק – °240, בית מירסים – °15. סביב למבצר אל בורג' נראו שרידי בקתות, והרבה מערות בסלע, אשר נראו כי בעבר היו מיושבות, כעין כפר, ואילו עכשיו הן תפוסות בדרך כלל ע"י משפחות עלובות מדורה, אשר באו הנה לרעות את צאנם ולגדל טבק. בימים אלה היה חלק מהמערות תפוס על-ידי משפחות נוספות המתייחסות לפלג המנוצח שברח מדורה. בבוקר זה התאספו האנשים סביבנו, וגילו התעניינות וידידות.

 

התיעוד באדיבות אבי נבון

 

חוות אלה

חוות אלה היא חווה משפחתית העוסקת בגידול עדר עיזים אורגני לחלב לייצור יוגורוט וגבינות המיוצרות בתהליכים מסורתיים ללא שימוש בחומרים משמרים או תוספים כלשהם.

 

העיזים הן מזנים מקומיים והן רועות כל השנה במרעה הטבעי הקיים באזור. בעונת החורף והאביב ניזונות העיזים מעשב ירוק וטרי ובעונת הקיץ הן ניזונות מהצמחייה הרב שנתית המקומית הכוללת צמחים ארומתיים בעלי סגולות מיוחדות התורמים רבות לטעמו המשובח של החלב והגבינות המיוצרות בחוות אלה.

שומריה

שׁוֹמְרִיָּה הוא קיבוץ השייך למועצה אזורית בני שמעון וגרות במקום כ-120 משפחות, חלקן ממפוני היישוב עצמונה בהתנתקות (2005) ורובן הצטרפו לאחר מכן.

 

שומריה הוקם כהיאחזות נח"ל בשנת 1985 ואוזרח מאוחר יותר על ידי תנועת השומר הצעיר.

 

שם הקיבוץ "שומריה" נבחר כיוון שהוקם בשנה שבה צוינו 70 שנה לתחילת פעילותה של "השומר הצעיר".

 

בפברואר 2006 קיבלו חברי הקיבוץ הקטן, שמנה 23 חברים (11 משפחות), את הצעת מנהלת סל"ע לפנות את הקיבוץ תמורת פיצויים של 1.75 מיליון שקל למשפחה, כדי שישמש לקליטת מפונים מגוש קטיף, ובעיקר מהיישוב עצמונה וקצת מכפר דרום, במסגרת תוכנית ההתנתקות.

 

בעקבות ההסכם עברו למקום מפוני עצמונה, שהמתינו עד אז לפתרון, ובינתיים הקימו מאהל מחאה ומחנה מגורים מאולתר ליד נתיבות ("עיר האמונה").

 

ב-12 במרץ 2006 מסרו תושבי שומריה את הקיבוץ למפונים בטקס חגיגי.

 

ב-2007 ניטע כרם זיתים גדול ליד היישוב עומר. ב-2008 ניטע כרם יין גדול בצמוד לקיבוץ (כארבעים אלף שתילים).

 

בדצמבר 2012 התחילו מפוני עצמונה לעבור מהקרווילות הזמניות לבתי הקבע.

 

הקיבוץ מגדל ירקות בחממות. ברפת הקיבוץ כמאתיים וחמישים פרות חולבות ומכון חליבה.

 

סכר ואדי גמח (נחל כלך)

בחורף 1962 הודיע לי סדרן העבודה: בשבוע הבא אתה עובד בסכר ! 'עבודת חוץ' בהזמנת קק"ל.

 

טרקטור ה- D4  שלנו נשכר לעבודת הידוק העפר בסכר וואדי גמח, בלב השדות הצפוניים של להב.

 

מצאתי עצמי בטרקטור זחל שנחשב אצלנו "די גדול" מזדחל בין מפלצות-ענק ממונעות – "הג'ונסונים" שדהרו בשטח והעבירו עפר בכמויות שלא תיאמנה לבניית סוללת הסכר. ימי עבודה ארוכים מ-4:00 בבוקר עד חשיכה.

 

מה היתה מטרת הסכר?

 

בסוף שנות ה-50 פנתה ישראל בבקשת ייעוץ אל האו"ם, כיצד להגדיל את כמות המים לטובת החקלאות במדינה הצעירה. האו"ם שלח צוות מומחים, שישבו בארץ כשנתיים (שתי עונות חורף) ולמדו, מדדו, סיירו וסיכמו אלפי נתונים לדו"ח הסופי.

 

הדו"ח הופיע, שני כרכים עבים מלאים בטבלאות ודיאגרמות. כבר מהמבוא למדנו את עיקרי המסקנות שגילה הצוות:
* בישראל יש גשם רק בחורף. נבדק ונמדד.
* בין גשם לגשם יש הפסקה של ימים, ולפעמים גם מספר שבועות.
*  אם נתפוס את מי הגשם לפני שיזרמו לים, נוכל להשקות ולהכפיל את כמות המים לשדה.
* כדאי להקים סכרי-עפר זולים, פשוטים ומהירי ביצוע, ולא סכר-אבן משוכלל.

 

לפרוייקט הניסיוני ("הפיילוט") הוצע להקים 3 סכרי עפר במגוון מקומות:
* סכר אצלנו בקיבוץ להב, בוואדי גמח, להדגים איך קיבוץ מנצל את המים הנאגרים לטובת שדות פלחה.
* סכר על נחל אדוריים, שם מושב (אמציה) ינצל את המים לגידולי מטע.
* סכר בשדות רוחמה, שם חווה פרטית תדגים גידול צאן ממי האגם שיווצר.

 

בשנת 1962-1961 נבנו הסכרים ע"י הקבלן הישראלי – אגף פיתוח קרקע של קק"ל.

 

אגב, בעבודה אצלנו השתתפה גם יפה הטרקטוריסטית – דמות ציורית של אישה בשנות ה-50 לחייה, בעלת טרקטור כבד – D8  וקרון-שינה, אך זה נושא לסיפור נפרד.

 

סופו של הסיפור, כמו רעיונות רבים אחרים: הראשונים שנפלו היו מגדלי הצאן, שגילו מהר מאד שאי-אפשר לגדל צאן בהתבססות על מי שיטפונות מקריים. הם הניחו צינור מים מרוחמה לחווה, ופסקו מלנצל את הסכר. החווה קיימת עד היום מצפון לרוחמה.

 

אחריהם – אנשי אמציה בנחל אדוריים, שלמדו שמטע חייב לקבל כמות מדויקת ובזמן נתון, ולא להשקות אם וכאשר עבר שיטפון.

 

היחיד שהתמיד היה הסכר שלנו, שאצר כמויות יפות של מים, לשמחת הפלחים והשדות.

 

היו גם בעיות: האגם התמלא סחף, ניסיון להיכנס בקיץ לפינוי הסחף גילה שהאדמה בעומק עדיין רטובה והטרקטור שקע, עצי אשל רבים החלו לנבוט ולגדול בתוכו.

 

20 שנה נהניינו מהסכר, שטנו עליו בחורף, טיילנו סביבו באביב, שיחקנו במחבואים בג'ונגל האשלים בחודשי הקיץ, ובעיקר השקיינו ממנו.

 

יום אחד, בדצמבר 1982, הופיע כתם של רטיבות בדופן החיצונית של סכר העפר. עד שהזעיקו את רכז הפלחה (שממילא לא יכול היה לעשות משהו), כבר הפכה הרטיבות לטפטוף, וזרזוף, וזרימה ולבסוף פרצו המים בעוצמה, חתכו את סוללת העפר וזרמו לוואדי ולים. גם ניסיון (חסר סיכוי) לתקן את הפירצה לא עזר, והסכר, הסוללה והאגם המתייבש נשארו מאז כמצבה לניסיון לשפר את נתוני הטבע.

 

תוספת של מי-שיודע: לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר פועלי בניין מחברון וסביבתה נשכרו לבניית רהט, שימש וואדי גמח כציר ההסעות דרך חירבת זעק, סכר וואדי גמח, אל-בורג' והלאה. בסופי שבוע היו הפועלים חוזרים עם התשלום השבועי, במזומנים. זונות ישראליות גילו את הפוטנציאל, והמתינו בין עצי האשל שבאגם היבש. רבים מהטנדרים עצרו שם לשעה קלה, והמשיכו אחר-כך, עם פועלים יותר מרוצים, יותר עייפים ועם פחות כסף בכיס.

 

המקור אבי נבון

בא"ח צנחנים

בסיס אימונים של חטיבת הצנחנים (בא"ח) קרוי על שמו של הרמטכ"ל ה-11 רב אלוף רפאל (רפול) איתן.

 

ההכשרות מתבצעות במחנה והאימונים בשטח האימונים הסמוך אליו

 

מחנה זה נבנה בראשית שנות ה-2000 במסגרת המגמה לפנות את בבסיסי ההדרכה והכשרות של צה"ל משטחי איו"ש/הגדה המערבית.

 

עד אז בסיס האימונים נמצא בשלושה בסיסים בשומרון: בסיס הטירונים בסנור שהחל לפעול בשנת 1969 במחנה נטוש של הלגיון הירדני בבקעת סנור בסמוך לכפר סאנור ובקרבת הכפרים ג'בע וענזה. ושניים נוספים במורדות הצפון מזרחיים באזור חאמם אל מליח.

 

הבא"ח נבנה  בהובלת האמריקאים, ולכן הרחוב הראשי בבא"ח נקרא main street.

 

ב2003 אוחדו שלושת בסיסי ההכשרות של הצנחנים לבא"ח הקיים והחלה להתבצע שם ההכשרה.

 

בגלל איכות הבנייה ומתקניו החדשים והמפוארים והתנאים המפנקים שסיפק לחיילים המשרתים בו, בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים זכה ברבות השנים לכינוי "לונה בא"ח". אולם במשך הזמן הסתבר, לפי טענות הורי חיילים שלא כך היה המצב בעיקר בגלל איכות מזון וכמותו ותנאי תברואה ירודים.

מקבוץ להב לבקעת יבל
וממול על ההר היישוב אשכולות
הנמצא מעבר לקו הירוק
אבל בתחום גדר הביטחון

מעלה השיער האדום
(אין יותר דבר כזה…)
זה סיפור על דרך ארץ

מהי בעצם דרך? דרך היא מנהג. "דרך ארץ", "דרכו של עולם", "נוהג כדרכו"… במקום בו נוהגים אנשים ללכת ולדרוך – נוצר תוואי דרוך – וזו הדרך. שמתם לב? "נוהגים ללכת", ולכן מי שממנהגו להוביל בדרך, נקרא מנהיג, אך גם נהג, ומנהגים יפים הם "דרך ארץ".

 

הייתה כאן דרך, דרך עתיקה, שבמשך אלפי שנים (כן, אלפי שנים. אם יש ליד השער בלהב אתר כלכוליתי בן 5500 שנה, הרי אנשיו לבטח נעו בה) קישרה בין גבעות השפלה שלנו, עם הבארות הרבות והאדמה הפוריה, לבין ההר שממול. משם המשיכה לבטח הדרך לחברון ולירושלים.

 

חפצי המתכת, או הבזלת, שנמצאו בחפירות תל חליף, לא יוצרו כאן. הסוחר שהביא אותם, בא בדרך זו מהצפון. החקלאים של שבט שמעון שהעלו את המעשר בשלוש הרגלים לירושלים, נעו עם בהמותיהם במעלה הנוח מסביבתנו לבמת ההר.

 

בתקופה הרומית שופרה הדרך, נוספו לה אבני שוליים למניעת הסחף, חצץ בתשתית להקלת ההליכה, וגם אבן גלילית גדולה שמצאנו שוכבת ליד הדרך, וכולנו אמונה שבצידה השקוע בקרקע, מסתתרת כתובת שטרם נתגלתה.
אנשי הוועדה לדרכים רומיות, סיירו לאורכה איתנו, רשמו מה שראו, וניסו לשער את שאר התוואי למזרח ולמערב.

 

מדו"ח מלחמה בריטי על מלחמת העולם הראשונה, למדנו שהם עלו מלהב להר, למקום ששמו "ראס-אל-נאקב", כלומר, ראש המעלה. שם זה עדיין מוכר לוותיקי הבדואים מהסביבה, ובשיחות רבות איתם למדנו שלמעלה ולראשו קראו תמיד "ראס אל נאקב". אבל מה שמו של הנאקב? זאת לא ידעו להגיד.

 

לאחר ששאלנו עשרות זקנים בדואים מצאנו מי שנזכר, ומי שאישר, ואז אמרו לנו נוספים: נכון, קראו לדרך "נאקב אל חינה". זה שם הדרך.

 

למה "חינה"? האם גידלו את צמח החינה כאן, ושלחו אותו במעלה הדרך לחברון?.. או אולי גדלה החינה בהר, וכאן הורדה לכיוון עזה ומצרים?..

 

חקרנו ושאלנו עד שמצאנו הסבר: במערה הסמוכה לדרך, מול בור המים, גרה בעבר אישה שהתפרסמה באיכות החינה שלה, וכלות רבות באו לכאן ערב נישואיהן, וחזרו לוהטות-שיער במעלה או במורד הדרך – נאקב א-חינה – מעלה השער האדום.

 

לא רק הבריטים במלחה"ע הראשונה עלו בנאקב לפסגת "ראס-אל-נאקב". גם במלחמת השחרור עלו אנשי "אלכסנדרוני" בדרך זו ותפשו את הפסגה, שכונתה על-ידם: "614 " לפי גובהה. הם חזרו וירדו בה רק לאחר שהוסכם שכביש ואדי ערה יישאר ישראלי בתמורה.

 

גם במלחמת ששת הימים, כאשר להב הופגזה מאותה פסגה, הועלה רעיון לעלות בדרך העתיקה, תכנית שלא בוצעה, כי הירדנים הסתלקו מהר יותר ונטשו את המשלט. אחר כך הוקם המאחז "נח"ל-אשכולות", אשר אוזרח בשנת 1992.

 

הדרך נותרה לסיורי ג'יפ נדירים, כיוון שדרך נוחה יותר נפרצה (בתכנון דודיק) על שלוחה מקבילה, שעולה לרמאדין.

 

גם אנשי "אשכולות" משתמשים בה, ועבורם באה המועצה האזורית הר-חברון, וסללה את הדרך "הלבנה" באספלט שחור.

 

לאחרונה (1994) נשמעו דרישות לאלץ את כלי הרכב של הרמאדין לנסוע מסביב, דרך מחסום עומרים, ולא בקיצור הלא רשמי ובלתי מבוקר.

 

חסימת הציר הצפויה, תחסום גם את ציר הנסיעה הראשי של אשכולות. נראה שהם פנו למועצה האזורית שלהם, שממילא פועלת כרצונה, ואינה מרגישה שהיא כפופה לחוקים ונהלים. אלה שלחו קבלן להפוך את הדרך העתיקה, את אותו "נאקב אל חינה", לתוואי רחב שנסלל מיד אחר-כך במהירות. התוואי העתיק נמחק לחלוטין.

 

המרגיז בכל העניין, שלא הייתה לכך סיבה. גם אם רצו לסלול כביש לאשכולות, אפשר היה להעבירו כמה מטרים מימין או משמאל, ולשמור את התוואי הקדום ("ארץ אבות"…) להנאת הנוסעים והמטיילים והחוקרים.

 

אנשי רשות העתיקות שנזעקו (ונכנסו קודם אלינו לקבל מידע על תולדות הדרך) כבר לא יכלו לעשות כלום…

 

זה שאמרנו בפתיחה, זה סיפור על דרך ארץ.

 

כתב אבני נבון 1994

אשכולות,
המובלעת, החומה והיישוב

אֶשְׁכּוֹלוֹת היא התנחלות ויישוב קהילתי חילוני השייך למועצה אזורית הר חברון. היישוב ממוקם כחמישה קילומטרים ממזרח לקיבוץ להב וצמוד ומצפון לכפר רמאדין.

 

היישוב הוקם לראשונה ב-1982 כהיאחזות נח"ל, ואוזרח ב-1991.

 

היישוב נקרא על שם חורבה ארכאולוגית בשם "ח'רבת ענב אלכביר" הנמצאת ממזרח ליישוב ומזוהה עם העיר המקראית ענב.

 

עד 2017 התגוררו ביישוב כ-70 משפחות.

 

בשנים 2018–2019 הוקמה שכונה חדשה ביישוב אשר מונה כ-64 משפחות נוספות.

 

תושבי המקום עוסקים במקצועות חופשיים ובחקלאות (גידולי ענבים וזיתים).

סיפור קטן, צבאי אך לא מלחמתי

 

בסיס חיל האוויר בנבטים אירח את עופרה חזה ז"ל להופעה. בסיומה הובטח לה טיסה חזרה לת"א.

 

הטייס שלקח אותה במטוס קל התכוון לטוס מעל ללהב, שגובהה בסביבות 500 מ' מעפה"י, לכן כיוון את המטוס לטיסה בגובה 600 מ'.

 

הוא לא היה ער לכך שהוקמה האחזות נח"ל אשכולות על גבעה 614.

 

האורות של ההאחזות נראו לו כקיבוץ להב, אבל ההאחזות היא בגובה 600…

 

לפתע חש שגלגלי המטוס רצים על הקרקע !

 

למזלם, היה זה שדה אופקי ומוכן לזריעה. הוא התעשת וללא כל התרעה הנחית את המטוס בשלום.

 

רק בעצירתו נשכב המטוס הקל על אחת הכנפיים. עופרה והטייס לא נפגעו, השתחררו מהחגורות והלכו אל האורות של ההיאחזות, וזכו לכוס קפה עד שהגיעו לאספם.

 

המקור: אבי נבון

ראמדין

רמאדין הוא כפר פלסטיני הנמצא בתוך שטח B במערב הר חברון והוא חלק מנפת חברון  של הרשות הפלסטינית.

 

הכפר הכולל בתוכו את הכפר הקטן ערב אל-פוריג'את, בצד דרום-מזרח.

 

רמאדין וערב אל-פוריג'את, הוקמו על ידי בדואים שבאו מאזור באר שבע בנגב, בפרברי דאהרייה.

 

השם "רמאדין" נובע מהמילה "ראמאדן", שהייתה שמו של ראש השבט הבדואי העיקרי, שהקים את הכפר המודרני לאחר מלחמת העצמאות.

 

ב-1997 מונתה מועצת כפר של תשעה חברים על ידי הרשות הפלסטינית כדי לנהל את רמאדין וערב אל-פוריג'את. ברמאדין שלושה מסגדים פעילים, וכן שלושה מבנים נוצריים היסטוריים.

 

לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה בשני הכפרים הייתה 3,853 נפש, בשנת 2007.

 

המשפחות העיקריות בכפרים הן: אל-שועאר, אל-זאהרנה, אל-פוריג'את, אל-דראגמה, אל-ר'ח'מת, אל-מליאת, ואל-מסמרה.

*************

קיבוץ להב וסביבתו

*****

תל חליף
בערבית תל-חווילפה

בתל ובסביבתו הקרובה נערכו מספר חפירות ארכאולוגיות וסקרים רבים.

 

הפרויקט המקיף ביותר, בין השנים 1976 ל-2016, היה של משלחת אמריקנית שחפרה בעיקר בראש התל, אך גם במכלול המערות שמדרום וזאת במסגרת מחקר ארוך טווח שנקרא "פרויקט מחקר להב" (Lahav Research Project).

 

הפרויקט ננתמך על ידי מכון קוב של אוניברסיטת מיסיסיפי ומנוהל עכשיו על ידי פרופ' עודד בורובסקי מאוניברסיטת אמורי, אטלנטה ג'ורגיה.

 

כמו כן נחפרו מערות קבורה מתקופת הברזל מדרום לתל, על ידי רם גופנא ואברהם בירן. בית קברות נוסף מתקופת הברזל נחפר על ידי עודד בורובסקי.

 

על פי ממצאי החפירות, אזור התל היה מיושב כמעט ברציפות למן התקופה הכלקוליתית, תקופת הברונזה הקדומה, תקופת הברונזה המאוחרת, לאורך תקופת הברזל והתקופה הפרסית. אז התל נעזב. בתקופה הרומית הוקמו שני כפרים יהודיים – במדרון הצפוני של התל תלא ומדרום לתל רימון ושם חשף עמוס קלונר בית כנסת.

 

במסע הצלב השלישי נערך כאן "קרב חלויפה" בין ריצרד לב הארי הצלבני לצאלח א-דין, שספג מפלה איומה לדבריו.

 

התיישבות ערבית מודרנית, בעיקר במערות, התקיימה לרגלי התל ב"ח'רבת חוויליפה" עד 1948.

 

המערכה במלחמת העולם הראשונה סביב תל-חווילפה

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, היתה הארץ בשלטון עות'מני. הגרמנים יזמו פשיטה לחסימת תעלת סואץ, האינטרס הבריטי החשוב. לאחר שהפשיטה נכשלה, הבינו שבריטים שכדי להגן על התעלה יש להדוף את התורכים מחצי האי סיני ולכבוש את ארץ ישראל. בחודש מרץ 1917 ושוב באפריל 1917 כשלו הבריטים בשני נסיונות לכבוש את העיר עזה ונעצרו במבואותיה.

 

בעקבות זה נשלח הגנרל אלנבי לאזור. אלנבי למד שקו ביצורי ההגנה התורכי נמשך מעזה עד באר שבע, ושינה את התפיסה. הוא החליט לתקוף את באר שבע תחילה, לאחר מערכת הטעיה מקיפה, כאילו ההתקפה תהיה על עזה בשלישית. בעוד מבצע ההטעיה נמשך, הועברו הכוחות בהסתר ובסודיות גמורה, באיגוף גדול תוך רכיבת לילית לאורך נחל הבשור.

 

בלילה הראשון רכבו הפרשים – בריטים, אוסטרלים וניו-זילנדים, עם התותחים ושאר הציוד – מבארי לסביבת צאלים. ביום הסתתרו ושתו מים, ובלילה הבא רכבו עד לבאר עסלוג' (היום – צומת משאבים), ובלילה הבא חצו בין רמת בקע לירוחם והגיעו עד לבארות ערוער, שעל כביש דימונה היום, ומשם לגבעת חשם-זאנה (ליד מושב נבטים).

 

ביום האחרון של אוקטובר 1917 עם שחר, החלה הרעשה כבדה של העיר מדרום, על מנת למשוך את המגינים המופתעים לדרום העיר. על פרשי אנז"ק היה להתגבר קודם בלחימה קשה על כוח תורכי שעל תל באר שבע ובתל סקאטי (שוקת). רק אחר הצהריים התאפשר לפתוח בהסתערות הפרשים מכיוון מזרח על הביצורים הדלילים ועל הכוח המינימלי שהגן על באר-שבע ממזרח. עיקר הכוח שהגן על באר-שבע היה מרוכז בדרום העיר, וחטיבות נוספות המתינו ליד עזה להתקפה שלא באה.

 

היה זה גם קרב על המים, כי צבא פרשים זקוק להרבה מי-שתיה. היה מידע שהגרמנים יפוצצו את הבארות במקרה של התקפה. לכן ניתנה הפקודה שלא להתעכב בתעלות המגן אלא לדלג מעליהן ולתפוס במהירות את לב העיר, ורק אחר-כך להתפנות לתעלות שבהיקף. שיטה בלתי מקובלת זו הדהימה את המגינים, שמצאו עצמם מוקפים באויב מלפנים ומאחור. עם ערב ה-31 באוקטובר נפלה העיר כולה בידי הבריטים.

יום המחרת הוקדש למנוחה ולאספקת מים. הבארות בעיר אמנם לא פוצצו, אך הורגש חוסר במים. אלנבי הורה לקצינים שכל מי שיכול לצאת עם אנשיו למקור מים אחר – יבורך. קצין בריטי שעבר עם אנשיו לביר סקאטי (שוקת) שעל הדרך לחברון, זיהה תוואי נוח משוקת צפונה. פטרול רכוב ששלח הגיע עד לתל חווילפה וחזר עם בשורה: הארץ ריקה! הקצין דיווח לאלנבי שישנה אפשרות להתקדם כאן צפונה ובכך לעקוף את המתחם התורכי החזק סביב תל שעריה.

 

ב-2 לנובמבר יצאו הבריטים לתקיפת מתחם תל שעריה (שדות משמר הנגב), וחלק מהכוחות הופנו לכיוון עמק חווילפה. בניגוד לדיווח מיום קודם, תל חווילפה הגיב באש כבדה של מכונות יריה. במשך חמישה ימים תקפו הבריטים את התורכים שעל התל. יום אחר יום לא היתה התקדמות ולא הצלחה. באותם הימים הופנו חלק מהיחידות דווקא מזרחה, עלו ונלחמו על ראס אל נאקב (היום- אשכולות) עד שכבשו את הפסגה.

 

בעת כיבוש באר שבע היה גדוד רוכבי גמלים בריטי עדיין בעסלוג'. מפקדו, קולונל ניוקומב, קצין מבריק ואמיץ, דובר ערבית, הכיר את האזור כיוון שעסק במיפוי הנגב לפני המלחמה. ניוקומב פעל 'עצמאית'. הוא דיווח לאלנבי שאינו מתקדם

מקור

לבאר שבע, אלא עולה צפונה-מזרחה להר חברון, ליצור חסימה מפעולת-נגד מכיוון חברון. אלנבי אישר לו רק להתקדם בבקעת ערד, וניוקומב המשיך, בניגוד לפקודה, והגיע עד לכביש חברון מצפון לדהריה. הוא חסם דרכן של מספר משאיות, ואלו הזעיקו עזרה מחברון. שלושה גדודים הגיעו ותקפו את החסימה, ולמחרת הצטרפו שלושה גדודים נוספים שהגיעו במשך הלילה ממתחם שריעה. כוח ניוקומב כותר, 30 מ-90 אנשיו נהרגו והשאר נפלו בשבי.

 

המודיעין הגרמני נכנס לפעולה. למה אלנבי תקף את באר שבע? למה כבשו את ראס אל נאקב? העות'מאנים יודעו שהקולונל ניוקומב הוא איש קומנדו בכיר. למה הוא נשלח לתפוס ראש גשר קדמי? התשובה היא אחת: אלנבי חושב לעלות דרך ההר – חברון, בית לחם, ירושלים. התורכים ידעו שהר חברון מוחזק על-ידי כוח קטן של שלושה גדודים בלבד. לכן נשלח הכוח לתפוס את תל חווילפה בלילה שאחרי כיבוש באר שבע, לכן שלחו עוד שלושה גדודים לקרב נגב ניוקומב, ולכן פקדו על כל הכוחות שהיו אמורים לסייע בהגנת עזה "לרוץ להר חברון".

 

ואילו אלנבי בכלל לא חשב על כך. הוא העדיף תמיד את המישורים על ההרים. ב-7 בנובמבר נכנע תל חווילפה לאחר 5 ימי עמידה. באותו בוקר נסוגו גם מגיני תל שעריה צפונה לכיוון רוחמה, וגם עזה נפלה בידי הבריטים, מוכה, חבולה ותשושה. החל "המרדף בפלשת", ועד סוף אותו חודש נכנעה גם יפו, וצבאו של אלנבי חנה על גדות הירקון.

 

תקופת השלטון הבריטי, אזור ריק מהתיישבות יהודית

אירועי מלחמת העצמאות
באזור להב
וקביעת הקו הירוק

ב"מבצע יואב" הסיר צה"ל את המצור מעל הנגב, ופרץ מזרחה עד בית-גוברין. בסוף המבצע נכבשה גם באר-שבע, ועל חטיבת אלכסנדרוני, אשר הועברה מהשרון לדרום, הוטל לתפוס את רצועת גבעות השפלה שבין בית-גוברין לבאר-שבע.

 

פלוגות חטיבת אלכסנדרוני התקדמו מדי יום מגבעה לגבעה, ודיווחו בין היתר על תנועת רועים ועדרים למזרח. ההוראה שיצאה – למנוע תנועה מערבה, לכיוון כיס-פלוג'ה או רצועת-עזה, אך לתת לרועים לנוע מזרחה.

 

מפקדי החטיבה השכילו להבחין כי בקעת יבל שהיא חלק מעמק התלם הנמתח מצפון לדרום, ומבדיל בין גבעות-השפלה לשולי הר-חברון, מתאים לשמש גבול טבעי.

 

כך נקבע הגבול בגזרה זו, שמאוחר יותר היה חלק מ"הקו-הירוק" בין ישראל לגדה המערבית בהר-חברון. היה זה אחד הקטעים המעטים, ש"הקו-הירוק" היה גבול טבעי, ברור והגיוני.

 

במהלך הימים בהם התקדמו אנשי החטיבה וייצבו את שטח ישראל עד לשטח זה, קרה וגם עברו אותו.

 

בימים האחרונים של המלחמה כאשר מטה הפלוגה היה בתל- חווילפה, נערך סיור אווירי שגילה כי על פסגה 614 ("אשכולות" של היום) אין נפש חיה. הוחלט להעלות כוח קטן ולתפוס את הפסגה השולטת על כל הסביבה, למרות שיש בכך חריגה זעירה מגבולות השפלה אל תוך הר-חברון.

 

ממש באותו היום עסק המטכ"ל בשאלת ואדי-ערה: הכביש והמשלטים סביבו הוחזקו ע"י חטיבה עיראקית והמלך הירדני, עבדאללה, הבין שמוטב לו לוותר על האזור לטובת ישראל, ובכך לגרום לעיראקים לצאת מהשטח. הבעיה הייתה שלישראל לא היה מה להציע בתמורה לנסיגת הערבים מואדי-ערה.

 

הדיווח של חטיבת אלכסנדרוני על תפיסת גבעה 614, שלווה בהסבר כי גבעה זו היא בכיוון דהריה ושייכת כבר להר-חברון, ענה בדיוק לבעיה זו. מיד הועבר לירדנים המידע ש"ישראל מחזיקה בשטחים מסוימים בהר חברון" וישראל מוכנה לסגת ולפנותם בתמורה לואדי-ערה.

 

כך תרמה גבעה 614, הנשקפת ממול, הפסגה שעליה הוקם בשנים האחרונות הישוב "אשכולות", לצרוף כביש ואדי-ערה לשטח מדינת-ישראל, למרות שהוחזק כולו ע"י כוחות עיראקיים. הקו-הירוק נקבע בשולי עמק-התלם, וסומן ע"י חביות. מאוחר יותר הוחלף סימון הגבול בעמודי בטון קטנים. קו זה שימש כגבול המדינה עד לפרוץ מלחמת ששת הימים.

 

המרחב למול הקו הירוק בעשור הראשון

קיבוץ להב נוסד בשנת 1952 למרגלות "תל-חליף". המייסדים היו בני גרעין "להב" – בוגרי גדודי "להבות" של תנועת השומר הצעיר: מרחובות, פתח-תקווה וקריית-חיים ובני חברת הנוער "מבקיעים" ילידי הונגריה.

 

במהלך השנים הצטרפו ללהב כחברים בוגרי תשע השלמות תנועתיות ושתי חברות נוער.

 

קיבוץ להב נקרא בתחילה "צקלג", על שם עיר מקראית בשם זה ששכנה בסמוך. מאוחר יותר שונה שמו ל"להב", על שם גרעין הנח"ל שהקים אותו.

 

 

מיקום הקיבוץ נקבע ע"י המוסדות המיישבים על "הקו הירוק" – גבול המדינה עם "הגדה המערבית" שבשלטון ירדני.

 

קיבוץ להב היה האחרון שהוקם באזור השפלה דרומית מול הר חברון.  קדמו לו שובל ומשמר הנגב שהוקמו במסגרת י"א הנקודות שהוקמו במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) ואחרי בית קמה (נקרא בתחילה ספיח) שהוקמו מיד לאחר מלחמת העצמאות.

 

המיקום נקבע במרחב במגמה ליישב את הנגב המזרחי, לעבד את השדות לאורך הגבול. שדות להב נשקו למעלה מ-12 ק"מ גבול, בדרום-מערב הר חברון, וגדר הקיבוץ נמצאה כ-800 מ' מהגבול.

 

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות ניסו ערבים מהר חברון לעבור דרך שדות הקבוץ לכיוון רצועת עזה, למטרת איחוד משפחות וחיפוש עבודה, אך גם למטרות עויינות.

 

בשנת 1955 סומן הגבול מחדש, והתברר שחלקה ליד עץ החרוב שייכת לקיבוץ.

 

בעת החריש הראשון של חלקה זו נתקל ג'יפ האבטחה באש משריונית ירדנית, וחבר הקיבוץ נמרוד פלדמן ז"ל נהרג.

 

הגבול סומן בעמודי בטון מדי כמה מאות מטרים, ונותר חדיר. לא גדר וגם לא דרך, רק תלמי המחרשה שלנו, ושלהם. בדרך כלל נשמר השקט "גבול שמשני צדיו חיים חקלאים הוא גבול שקט", אבל מדי פעם חדרו חוליות למטרות גניבת נשק ורכוש.

נובמבר 1955
נפילת נמרוד פלדמן ז"ל
בשדות להב

בסוף שנת 1955 נערך סימון מחודש של קו הגבול בשדות להב. "הקו הירוק" סומן מיד אחרי מלחמת העצמאות באמצעות חביות מלאות באבנים, שהוצבו במרחק של מאות מטרים אחת מהאחרת, לא תמיד במיקום מדוייק, לעתים בצורה שניתן היה לגרור חבית מספר מטרים. הקו החדש סומן בעמודים דמויי פירמידה מקוביות בטון, ברור יותר ויציב יותר. הקו החדש היה זהה לישן בדרך כלל, אך במספר מקרים הסיטה המדידה החדשה את הגבול בכמה עשרות מטרים. כך היה גם בקטע שלרגלי הגבעות עליהן שכן שבט הרמאדין, ממש מול הקיבוץ. נתקבלה הוראה לצאת ולחרוש את הרצועה הנוספת, כדי להמחיש שהשטח אכן של קיבוץ להב.

 

ה-18 בנובמבר 1955 היה יום ששי. יום זה נקבע לביצוע חריש ראשון של הרצועה שנתוספה. צי הטרקטורים שלנו כלל טרקטורי-זחל על שרשראות: HD5 וקטרפילר D-4, והם היחידים העוסקים בחריש.

 

לאחר ארוחת הבוקר יצא עמיצור אילן עם ה-HD5 כשהוא גורר מחרשה. משער הפלחה נמשכה דרך מזרחה, עד לרגלי הגבעות שהחלו להתרומם ממש מעבר לגבול. במקביל יצא ג'יפ הפלחה נהוג על-ידי דודיק שושני, אז רכז הפלחה. הג'יפ נועד לאבטח את החריש, ונסעו בו אוקי קדרון ודן בויטנר, כשאיתם ברכב מקלע מגל"ד (MG34) ומרגמה "2 (52 מ"מ). הרביעי בג'יפ היה נמרוד פלדמן.

 

נמרוד היה מגרעין "להב", ממייסדי הקיבוץ, חניך קן קריית חיים. כששירתו ראשוני הגרעין  במחלקת נח"ל בקיבוץ דן, בא לבקרם, ובטיול רגלי בסביבת הקיבוץ עלו על מוקש-נעל. שלושה נפצעו: רפי קטלן ואשר רגב נפצעו קל, ונמרוד נפצע קשה ברגליו, ובילה תקופה נכרת בבית החולים. בלהב עבד כחשמלאי, עד שיצא להדרכה בקן השוה"צ חולון. ביום חמישי נפרד מחניכיו בחולון, ונסע לסוף השבוע ללהב. כששמע שיוצא ג'יפ אבטחה – הצטרף אליו כדי לראות מה חדש בשדות, כהרגלו בתקופת ההדרכה.

 

אוקי לא ישב בג'יפ. יום קודם יצא למארב על פי הוראות הצבא, בנקודה שמדרום לעץ החרוב. כשחזר, גילה שחסרה לו מחסנית תחמושת לרובה הקראבין שלו, והוא ניצל את הנסיעה לאותו שטח כדי ללכת ולחפש אותה. דודיק נהג בג'יפ קצת צפונית משם, במקום בו היום מתחיל הכביש העולה לאשכולות.

 

הג'יפ נע דרומה, ממש על קו הגבול. הם חצו ואדי היורד מהרמאדין והחלו לטפס מעט על שלוחה המבדילה ואדי זה והואדי הבא, בו נמצא הבוסתן עם החרוב. בדואי מהרמאדין חרש ממול, בשדה שלו – מיד מעבר לגבול. המרחק הקצר ביניהם איפשר לו להגיד לדודיק שישנם שני ג'יפים מסוג לנדרובר של משמר הגבול הירדני על השלוחה מעליו. הג'יפ היה פתוח, ללא דפנות הברזנט, רק עם הקשתות הדקות. כאשר חצו את השלוחה יכול היה דודיק לשמור על כיוון נסיעה לפי קו הגבול, אבל כשירד לואדי, היה שם ערוץ עמוק שחייב איגוף שמאלי. מהנקודה בה נסעו לא יכלו להבחין שבהקפת הערוץ הם חדרו למעשה מספר מטרים מעבר לגבול החדש. הג'יפ היה בתנועה במורד השלוחה לכיוון הואדי, כאשר שני הלנדרוברים פתחו לפתע אש מקלעים, בצרורות ארוכים, מהגבעה שמאחוריו.

 

הג'יפ נפגע ונעצר. המנוע כבה. נמרוד צעק: "נפגעתי!". דודיק ניסה להניע בכפתור התנעה שבדופן שלפניו, וראה שקליעים פגעו בפח ויש קושי להניע. דן ודודיק ירדו במהירות איש לעברו, תוך שהם מסייעים לנמרוד לרדת לימין הרכב לתפוס מחסה. נמרוד שישב מאחור חטף את הצרור בגבו. דודיק רק נפגע קלות כיוון שמשענת הכסא שלו עשוייה פח שבלם את הקליעים. במזל לא פגעו הקליעים בפצצות המרגמה וארגזי התחמושת שהיו מפוזרים בג'יפ. אש המקלעים הלכה וגברה, גלגלי הג'יפ נוקבו ופגיעות ניכרו בכל השטח מסביב.

 

אוקי היה בדרכו חזרה לאחר שלא מצא את המחסנית האבודה, ממש על קו הגבול מדרום לעץ. השעה 10 בבוקר. הוא ראה את עמיצור נוהג בטרקטור, כשלפתע שמע את היריות. אבק לבן ניתר בטווח מטרים ממנו. הוא תהה האם לקפוץ לתוך שקע סמוך, היכול לתת לו מחסה, אך גם להוות מלכודת. הוא ראה את דודיק ודן בויטנר רצים מהג'יפ לואדי שלפניהם. דן מחזיק את המקלע. את נמרוד לא ראה, ואז ראה שעמיצור הרים את המחרשה מהתלם והחל לנסוע במהירות כדי להתרחק מהמקום, כשפניו מערבה, לקיבוץ.

 

היריות שנשמעו היו של הירדנים בלבד. דן רץ למחסה עם שרשרת כדורים אחת, ללא ארגזי הפעולה שנותרו בג'יפ, ולכן חסך בתחמושת. דודיק הרים כובע על מקל, ומיד שרקו הכדורים מעליו. אוקי שם לב שהכפייה הלבנה שעל ראשו חושפת את מקומו, והוא הסיר אותה במהירות. הוא ראה את שני כלי הרכב הירדנים יורים, אבל נוכח שהירי לא פוגע בו כיוון שהמקלע היורה אינו יכול להנמיך יותר. הוא השיב אש וירה בנשקו לכיוונם. צרור ארוך נשמע, והוא קיווה שזה המקלע שבידי דן, אך הפגיעות לידו הבהירו שאלו הירדנים. הוא ידע שהמרגמה נשארה בג'יפ. כל נסיון להתקרב אל הג'יפ נתקל בירי נוסף. באותן הדקות המשיך עמיצור להתרחק עם הטרקטור.

 

בקיבוץ היה צוות כוננות עם מרגמה 81 מ"מ ומקלע 'בֶזָה', שהוצבו במקום שהיום מגרש הכדורגל, מוכנים להפעלה. הם ראו את הרכב הירדני אך מחוסר קשר לא יכלו להזהיר את החורשים. מיד כששמעו את היריות הראשונות פתח הצוות באש מרגמה. כשראו שהטווח לא מספיק, רצו עם הנשק הכבד קדימה, והציבו אותו בשדה שמתחת למוסך. בשלב זה עמיצור עצר את הטרקטור ועלה על גבעה קטנה לצפות במתרחש.

 

אוקי שנותר ללא כדורים רץ לכיוון הקיבוץ, הגיע עד למחסן הנשק, הצטייד במרגמה 52 מ"מ ורץ איתה חזרה למקום הקרב. עברה כבר כשעה ועדיין לא הצליחו להתקרב לג'יפ. צוות הכוננות ירה עוד פגזי מרגמה, אוקי ירה במרגמה הקטנה וליד עמיצור התרכזו כ-15 איש, חלקם יורים. כל זה יצר לחץ על הירדנים, שהחלו להתרחק במעלה השלוחה לכיוון כפר הרמאדין של היום.

 

התקרית נמשכה כבר כשעה וחצי. עכשיו הצליחו דודיק ודן להגיע אל נמרוד והג'יפ, העלו את נמרוד על הג'יפ והחלו לנסוע "על הג'אנטים" לקיבוץ. אוקי זוכר שהג'יפ הגיע מולו, מחורר, מפונצ'ר ופגוע, ודודיק אמר "נמרוד נהרג". הג'יפ הגיע הביתה, למרפאה שהיתה באחד הצריפים. נמרוד כבר לא היה בחיים.

 

דודיק ירד למוסך, שם החליפו לג'יפ את הגלגלים. מיד אחר-כך יצא הג'יפ לבאר שבע, עם גופת נמרוד. בינתיים הצליחו ליצור קשר לפיקוד דרום. טלפון לא היה אז, מכשיר הקשר פעל לסירוגין. מבאר-שבע נסעו דודיק והדסה ישר לקרית-חיים, לבשר להורי נמרוד. הרדיו כבר הודיע על התקרית, ההורים כבר ידעו…

 

בקן חולון נאספו החניכים ההמומים, צעירים מכדי לדעת מה לעשות עם עצמם. משלחת יצאה לקיבוץ, בו החלו להתאסף אנשים רבים לקראת הלוויה. חברי הקיבוץ, חברים מקיבוצי האזור, הורים מהקריה ונציגי התנועה. מסע הלוויה יצא אל העמק שמדרום לקיבוץ. קבר ראשון נכרה באדמת להב.

 

תחקיר וכתיבה אבי נבון פורסם ב'ניצוצות להב' שנה 54   –   גיליון מס' 8 (1151)   –  11/11/05

 

המקור אתר יזכור משרד הביטחון

נמרוד פלדמן בן נחום ויפה. נולד ביום י"ז באייר תרצ"ד (2.5.1934) בראשון-לציון וגדל בקריית חיים שם השלים את לימודיו. היה בין מקימי הקיבוץ בו עבד בחקלאות וכחשמלאי.

 

נשלח לקן-התנועה בחולון. נפל בשדות משק להב ביום ג' בכסלו תשט"ז (18.11.1955) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות אשר במשק.

 

 

 

                     מרחב קיבוץ להב
למול הקו הירוק
ערב מלחמת ששת הימים

אירועי מלחמת ששת הימים בגזרת להב

מאי 1967 – התחיל גיוס המילואים, ו'טובי בני להב' הצנחנים, השריונאים ושאר הגיבורים נקראו לשירות ועזבו בחופזה את הבית ואת המשק, דווקא בעונת הקציר וההכנות לקטיף המשמש. בלהב נותרו הילדים, החברות ומעט חברים השייכים להגנה המרחבית.

 

אז החלו השבועיים המכונים "תקופת ההמתנה". היו קריאות בתקשורת לראש הממשלה לוי אשכול לא להסס ולצאת להתקפה מיד. לא כל הציבור היה שותף לצורך להמתין, ולו רק כדי להתארגן ולשפר את מצב הכוננות.

 

כאמור, קיבוץ להב היה פרוש אל מול "הקו הירוק" בדרום-מערב הר חברון. המרחק בין הקיבוץ לבין הגבול  היה כ-800 מטר בלבד, ושטח זה, כמו שאר שטחי הפלחה, היה עם חיטה שהבשילה וחיכתה לקוצרים.

 

מחפרון שהגיע מאין שהוא החל לחפור בתוך הקיבוץ תעלות בכל מקום אפשרי, כדי שאפשר יהיה לקפוץ תוך שניות ולמצוא בהן מחסה. חלק מהחברים הקימו מוצב קטן על גבעת החירבה בצפון הקיבוץ, אחרים שיפרו תעלות ישנות על התל שמעל הקיבוץ. המקלטים נוקו, הוספו בהם מיטות לילדים, אורגן מקלט מרפאה. הנשק ממחסן הנשק חולק לחברים.

 

באחד הימים הגיע טלפון: האם יש בינכם לוחמי הנדסה? "לא" – ענינו – "כולנו בוגרי הנח"ל"… לא חשוב, גם זה בסדר. תכינו מקסימום אנשים. בערב הגיעו שני סמיטריילרים גדולים, עמוסי ארגזי מוקשים.

 

חברי הקיבוץ יצאו לחפור את הבורות בהדרכת חיילי ההנדסה, שהלכו אחריהם וחימשו את המוקשים שהונחו מחוץ לגדר, בצד המזרחי הפונה להר חברון, כלפי הגבול.

 

תוך כדי העבודה, אחד הקצינים נתן הסבר גיאו-צבאי: לצה"ל ברור שהירדנים ירצו לחבור למצרים.

 

דרך אחת אפשרית היא לרדת מחברון דרך תרקומיה. אבל דרך זו יורדת בוואדי עמוק, ללא אפשרות להתפרס לצדדים ולכן תהיה פגיעה מהאוויר. אם יצליחו לרדת בשלום – מחכה להם משטרת בית גוברין המבוצרת, עיר שלמה בקרית-גת, עוד מצודה בעיראק סואידן (מצודת גבעתי), עוד עיר – אשקלון. בקיצור – הדרך קשה ומורכבת.

 

הייתה דרך שניה: לרדת מדהריה לבאר שבע. שוב כביש העובר בוואדי עמוק ללא אפשרות פריסת כוחות, ואז: באר שבע, עיר גדולה בה נמצאה  מפקדת הדרום. גם זו אפשרות בעייתית.

 

האפשרות שלישית, הסביר קצין ההנדסה, להגיע  מול להב. הירידה על גבי שלוחות רכות ונוחות, עם אפשרות להתפרס על רוחב גדול, ואז להב – קיבוץ קטן, וכמוהו דביר ובית קמה, וכמה מושבים בכביש השובלים. בקיצור: הדרך הקצרה ביותר, הדלילה ביותר, ומאפשרת לכל מחלקת טנקים ירדנית לגלוש בציר נפרד ולנוע במקביל.

 

לכן באנו למקש את הכניסה לקיבוצכם.

 

הקצין אפילו לא ידע שבהסבר שלו הוא פתר שאלה שלא היתה לנו תשובה עד כה: למה יש תל בלהב? מה החשיבות האסטרגית של המקום.

 

אבל ההסבר נתן לנו הרגשה שאנחנו עשויים להיות מותקפים. בלילות החלנו להוציא 'תשמועים' – חוליות ששכבו בשקט, והיו אמורים לשמוע את רעש שרשראות הטנקים אם יתקרבו.

 

סוללת תותחים התמקמה בערוץ בין להב ודביר. פלוגת נחלאים הגיעה לתגבור, וכן חוליית "מזהי מטוסים" שנועדה לזהות ולדווח מיידית במקרה של התקפה אווירית.

 

ביום שני, ה-5 ביוני 1967, יצאו הקומביינים לקצור כמו בימים שקדמו לו. גם בצד השני של הגבול נראו הפלחים קוצרים במגלים ותולשים. גם אצלם הייתה זו עונת הבשלת החיטה. ההוראה הייתה לקצור סמוך לבית, כדי שאפשר יהיה לחזור במהירות.

 

בסביבות השעה 9 או השעה  10 בבוקר שמנו לב שהקוצרים בצד השני – נעלמו והסתלקו. דיווחנו על כך לגוש לכיש בבית גוברין, והמשכנו לקצור.

 

בדעה 12:30 נתקבל טלפון, הוראה להחזיר את הקוצרים מיד הביתה, ולהוריד את כל האוכלוסיה למקלטים. עשינו כנדרש. בתי הילדים התרוקנו במהירות. האימהות שסומנו הורידו את הילדים וירדו בעקבותיהם למקלטים הפשוטים שעמדו לרשותנו. חלפה שעה ולפתע – בום מחריש אוזניים. ההפגזה עלינו החלה.

 

עורך העלון, שהלך עם טייפרקורדר סלילים גדול לראיין את הילדים על חוויות הישיבה במקלט מצא עצמו בחוץ, קפץ לתעלה סמוכה ולא שכח להפעיל את ה"גרונדינג". כך יש לנו הקלטה של שעתיים, במהלכה נשמעים כל ה'נפילות' וביניהן – את צריחות הטווס ממשק החי. במשך כשעתיים ויותר החלו ליפול פגזים בחצר. בתחילה מחוץ לקיבוץ, לפני הגדר או מאחורי הקיבוץ, ביער. לאט-לאט הפגיעות היו יותר בתוך החצר. באורח פלא כל הפגזים נפלו בין הבניינים ולא היו פגיעות ישירות. פגז אחד הצית את ערימת הברוסים – ארגזי העץ המתקפלים שחיכו לקטיף המשמש, ופגז אחר גילה שלא הספקנו לגרור את הפלטפורמה עם גנרטור החירום למחפורת שהוכנה, ופגע בהם פגיעה ישירה. צוות בקרת נזקים השתלט על השריפה שהתלקחה בסככת הפרי, ובודד את הברוסים הבוערים. קווי חשמל נפלו חשופים על הקרקע. מים החלו לזרום מצינורות שנפגעו מהרסיסים.

 

איש מחברי או ילדי הקיבוץ לא נפגע. היו נזקים למבנים, אבל מזעריים.  רגעי החרדה התחלפו בתחושה שההתארגנות של שבועיים האחרונים הוכיחה את עצמה.

 

בסביבות שעה 5 אחה"צ השתרר שקט. ההפגזה פסקה. המומחים הסבירו שעד עכשיו זה היה טיווח עדי לכוון את הכלים, ובלילה המתקרב תהיה התקפה עיוורת. כל הלילה היה מתח, אבל שקט. אז הסבירו המומחים שתהיה "התקפה עם שחר", אבל גם השחר עלה והבוקר עבר, ושקט.

 

ישבנו ליד פתח המקלטים ותהינו: האם הכל נגמר? אחה"צ הגיע סיור של זחל"מים מגוש לכיש עד להב לאורך הקו הירוק ודיווח: הכל שקט.

 

אחה"צ כבר קשה היה להתאפק. מישהו עלה בג'יפ הפלחה לגבעה שמולנו, שמעבר לגבול [היום: אשכולות]. מעט מאחורי פסגת הגבעה עמדו ארבעה צנטוריונים ירדנים, נטושים, כמעט שלא פגועים. סביבם התגוללו 240 תרמילי פגזים. הסתבר שצוותי הטנקים ירו את כל הזיווד שלהם, ומחוסר תחמושת נוספת, ואולי שמעו על הקרבות בירושלים, הסירו את המקלעים ומיהרו להסתלק בטנדר שעקבותיו נראו בעפר.

 

חיילינו המגויסים עדיין לא נכנסו ללחימה, וכבר שמעו בטרנזיסטורים שלהב הופגזה. אבל לא היה להם יותר מדי זמן לנתח את המצב המוזר. הצנחנים עלו לירושלים, במקום לצנוח כמתוכנן באל עריש, והחלו בלחימה בצפון העיר. אחרים לחמו בסיני, ובימים הבאים הגיעו ועלו לגולן. המתח והדאגות בבית פינו את מקומם לחרדה לשלום חברינו המגויסים בחזית.

 

להב יצאה מהמלחמה במזל גדול. הנזקים בקיבוץ תוקנו במהרה, כל חיילינו שבו בשלום, אפילו שהיו מספר פצועים.

 

ביום שישי של אותו שבוע כבר יצאנו באוטובוס לסיור ראשון בגדה המערבית, לבקר את חברינו שם ולראות לראשונה את חברון, גוש עציון, בית לחם, ירושלים ועד רמאללה. אז גם עלינו לגלות את "העולם שמעבר לגבעות" שמולנו, והחלו להירקם הקשרים עם שכנינו הפלשתינאים: שבט הרמאדין והכפר אל בורג'.

 

תוספת קטנה, או תיקון מתבקש: העירו לי שדילגתי על פרט חשוב – ימים אחרי המלחמה הסברנו שהיה לנו מזל שהפקודה להחזיר את העובדים מהשדה ולהוריד את כולם למקלטים התקבלה טלפונית ממש כ-20 דקות לפני שההפגזה התחילה. כל הכבוד למודיעין של צה"ל. כשניסינו לברר מי היה הגאון ואיך החליטו לתת את ההוראה הנכונה והטובה הזו, ובדיוק בשעה 13:00, הגענו למקור. אנשי גוש לכיש סיפרו שההודעה שלנו, שהפלחים שמעבר לגבול הסתלקו במהירות, עברה לדיון על משמעותה שנמשך 4 שעות, עד שהוחלט להפסיק להתלבט ולתת את ההוראה. כלומר – לא מודיעין ולא גאונות – זה המידע מאתנו, שעבר עיכוב של 4 שעות והגיע בזמן.

 

כתב אבי נבון

קיבוץ להב כיום

להב נמצא באזור הגבוה ביותר של השפלה
גובה הקיבוץ 480 מ' 
תל חליף 492 מ'
והר להבים 518 מ'
מדרום לכביש 3255
ממזרח לכביש 358
ממערב ומדרום לו מוקף בחורשת אורנים
הנקראת יער להב

בשנות ה-80' הוקמו באזור שתי היאחזויות נח"ל שהפכו ליישובי קבע: אשכולות בגבעה 614 וסנסנה מדרום.

 

במחצית הראשונה של שנות ה-2000 עם התגברות מעשי הטרור, נבנתה גדר הפרדה לאורך "הקו הירוק". מערכת הגדר, על מתקניה, מונעת מעבר של פלסטינים. גם הגניבות פסקו והאזור חזר למצב של הפרדה

בשנת 2009 עבר הקיבוץ שינוי באורחות החיים: הקיבוץ הופרט אך אחריות שומר על אחריות הדדית לכל חבריו – מזון, תרבות, חינוך, רווחה, ביטחון נוי, שירותים מונציפאליים חדר אוכל ומרפאה.

 

הקיבוץ מונה כיום כ-500 תושבים: 300 חברים ועוד ילדים, הורי חברים, דיירים, ומתנדבים.

 

על אף שקיבוצים רבים הופרטו ושינו את אופיים בצורה ניכרת, קיבוץ להב ממשיך לקיים מנהגים ומסורות ותיקים, שבחלק מהקיבוצים כבר אינם מופיעים – חדר אוכל גדול ומשותף, מרפאת הקיבוץ, צרכניה, מכבסה, חוגים, בית תינוקות, בית ילדים ועוד.

 

החברים בקיבוץ מעידים על ערבות הדדית ויחסים מצויינים בין כלל שכבות הקהילה

להרחבה אודות קיבוץ להב ראו קיבוץ להב וסביבתו – עבר והווה (ינואר 2022)

*******

עוד תמונות
תחת הכותרת
מקשיבים לאבי נבון

******

סוף דבר,

****

עם סיום כתיבת התיעוד
הסתיים מסע מופלא
שענה על כל הציפיות

****

כל המאמץ הכרוך בו
היה כדאי, לרבות
תכנון הסיור,
התיאום של אבי בשטח לפני הסיור,
איסוף המידע והלימוד לפני,
שני סיורי ההכנה,
הכנת המפות,
הכתיבה והצילום

*****

עם סיום, התבדה החשש
שיהיה קושי רב,
בביצוע סיור עומק מסוג זה,
בקבוצה גדולה כזאת:
30 משתתפים ו-11 כלי רכב   

*****
הקבוצה שמרבית אנשיה
נפגשו לראשונה בבוקר הסיור
הייתה מאוחדת
ובעיקר ממושמעת!!
******
תודה גדולה לאבי נבון
על ההתגייסות למפעל החשוב
של הנחלת הידע

*****

תודה לחברי "נוער הגבולות"
שהגיעו והשתתפו במסע

****

תודה לחבריי
ששלחו את צילומיהם
להעשיר את התיעוד,
הבחירה הייתה לא קלה!

****

תגובות ומשוב
המשתתפים
לפי סדר כתיבתם

תודות רבות לעמירם ואבי על טיול (סיור) מרתק ושופע במידע בלתי רגיל.

 

תודה לכל שאר התורמים בהרצאות, הערות ותוספות.

 

חוויה עשירה ומושלמת.

 

מחכה לסיכומים (למרות שלא יכולתי להשתתף!)

 

יום מרתק ומעשיר ובעיקר ייחודי.

 

תודה לכולם.עמי ואבי היקרים, תודה על הארגון וההדרכה המשובחים לעילא. כל המוסיף גורע.

 

יום מוסיף ומחדש. תודה על המאמץ והארגון למופת.

 

יום נפלא, הדרכה מעולה. עושה תיאבון להמשך. יישר כול לעמירם ואבי.

 

לאבי ועמי, תודה על ארגון והובלת סיור מעניין ומחדש למחוזות נשכחים, לנופים מרחיבי לב שהיוו תפאורה יפיפיה לתוכן העשיר. לאבי, הסיפורים וההסברים היו מרתקים. העברת אותם בדרך מושלמת. ליובל, תודה על הרצאה מרתקת!! עשית לי חשק להתעניין בגיאולוגיה 😉 לגילה, תודה על פתיחת צוהר לעולם הבוטני שהוסיף רובד נוסף לסיור. ולקבוצה הנפלאה! היה תענוג לטייל איתכם.

 

תודה גדולה לאבי ועמי. יום מרתק.

 

סימנו באשכולות יום שלם עם איש אשכולות – אבי נבון וכפי שצוין מצטרף לתודה לשאר אנשי האשכולות שהרחיבו כל אחד בידיעתו ודרכו.

 

תודה רבה לאבי ועמי על סיור נהדר מלא עניין וסיפורים מיוחדים ומעניינים .שתי הערות :(כפי שביקשת עמי 😀 ) אחת,  אם אפשר בסיור הבא גם לבקר בישובים בצד השני של החומה… שתיים, אם אפשר לפגוש את בני המקום שמבקרים בו ללמוד ולשמוע גם על התרבות במקום, ממה מתפרנסים , פעילויות מיוחדות ועוד…

 

מצטרפים לתודות . להיות ולהכיר בעזרת אבי מקומות שעשרות שנים לא עברנו בהם וסיפורים שלא שמענו….מעניין וגם חשוב.

 

תודה לאבי,לעמירם ולחברההיה יום מרתק ובסוף מסתבר שאח של אבי נבון הוא פרופ חשוב לגיאולוגיה ומורה שלי…😮

 

עמירם ואבי , תודה גדולה ליום מרתק ומלא בעניין. ואם היה לך עמי ספק בהמשך קיומה של "המתכונת" הוכחת שהדבר אפשרי וטוב יהיה אם תימשך. מאתנו

 

עמירם ואבי, אזור שהיה החצר האחורית וכיום מאז 2017 מאושר כשמורה ביוספרית ומוכרז לפי חוק גנים לאומיים ושמורות טבע. עמירם במשטר הקשוח ובציוות קבוצת ידעני קשב ואבי הידען והמתמסר לקהל ראויים לכל מחמאה.

 

היה זה זה סיור מצוין שארגן עמירם אורן. הדרכה של אבי נבון הייתה מעניינת ומשובחת…..היה יום לימוד ממצה וכמובן נתן לי רעיונות להדרכות שאדריך בעתיד : באופניים , ברגל וברכב.

 

היה זה סיור עומק….פעם ראשונה בחיי נחשפתי לכפר פלסטיני בתחום מדינת ישראל ששכחו למחקו מעל האדמה. כפר מערות כמעט שלם "ח'רבת שקף". נפלא. הלוואי וישקמו כפר בדיוק כפי שהיו הכפרים לפני 2000 שנה.

סיכום של אבי נבון 

חברים יקרים וחשובים, ראשית, תודה על התגובות. טוב לדעת שגם נהנייתם וגםלמדתם. זה לא תמיד הולך ביחד…

 

שנית, שנית, חלקתם שבחים לעמי ולי, אבל שכחתם עוד שותף חשוב – הנוף, האזור, האתרים.

 

כל מה שעשינו זה לפתוח חלון ולאפשר לכם להביט דרכו, להווה ולעבר. גם מזג האויר הנפלא הוסיף לכיף.

 

*****

להתראות בסיור המשך
לאורך הקו הירוק
בדרום הר חברון,
מלהב בואך מדבר יהודה 

 

 

מעת לעת, שהתנאים מאפשרים, אני "חוטא" ברכיבה על אופניים.

 

ביום רביעי, 12 בינואר 2022, יום לפני תחילת פרק גשם נוסף, מיכאל סופר ואני יצאנו לדווש בשדות בשולי העיר.

 

בדרך לשדות ובחזרה מהם עברנו בשכונות צפון מזרח העיר הידועות בשם השכונות מעבר לירקון.

 

מזג אוויר האיר לנו פנים.

******

*****

******

קצת צבע

******

שירות הובלות

******

תפוח זהב 

*****

מסלול הדיווש

******

סוף

******

היה נחמד לפגוש
את מיכאל אחרי זמן רב
ולדווש איתו בנחת.

נהינתי לרכוב וגם לצלם

****

תודה מיכאל
על שהראית לי דברים חדשים
שלא הכרתי
הפאלפל היה טעים !

 

ישנם אזורים בארץ בכלל, ובגליל בפרט, שזמן רב מאוד לא עברתי בהם וקשה לי להסביר מדוע.

 

אולי בגלל שהם פחות "אטרקטיבים"? ייתכן שלא נמצאים בהם אתרים מכל סוג? אפשרי שהם פחות נגישים?

 

שניים מאזורים אלה נכללים בגליל התחתון המרכזי והם רכס תורען ובקעת בית נטופה.

 

לרכס תורען עליתי לסיבוב קצר לתצפית במרס 2020 בביקור/סיור/צילום  טורען שבגליל התחתון המרכזי,

 

בשולי בקעת בית נטופה למול רכס תורען עברתי במאי 2017 בטיול/דיווש/צילום גבעות סוללים – ציפורי, שולי בקעת תורען וקצה בקעת בית נטופה

 

הפעם הראשונה והיחידה שעברתי ברגל בבקעת בית נטופה הייתה  בעת שהייתי בכיתה ז' (1968).

 

אז, כחניך בשבט צופי רמת גן, יצאנו ל"טיול פסח" בפסגות בגליל התחתון המרכזי. חלק מהמסלול עבר בבקעת בית נטופה. אני עדין זוכר ש"טבענו" בבוץ במעבר בבקעה.

 

בהמשך הזמן למדתי ששמה של בקעת בית נטופה בערבית הוא סאהל אל-בטוף. וסאהל כמו מארג' הוא עמק שאין לו מוצא וניקוז ועל כן בחורף הוא מוצף מים.

 

בגלל הרצון להגיע לכל אזור בגליל ובמיוחד בזה שכמעט ולא עברתי בו, הצעתי לחברי ניר עמית שנצא לשוטט ברכס תורען ובקעת בית נטופה. ניר הסכים ואף ציין שיש לו תוואי בו הוא עבר לאחרונה ברכב רב מינוע.

 

לטיול זה שהיה הראשון בשנת 2022 יצאנו ביום רביעי 5 בינואר והצטרף אלינו, כמעט כמו תמיד, מוטי ארמלין.

 

ראשית המסלול היה בסבוב קצר גבעות הושעיה חורף תשפ"ב ועיכוב קצר בשדות ולצד כביש 77  לצורך צילום שלוליות או לא להיות

 

תוואי המסלול:
התחלה בחציית כביש 77,
בשוליים המערביים של בקעת בית נטופה
וחיבורה עם בקעת בית רימון,
עלייה לרכס תורען מכיוון מערב,
נסיעה על דרך הנוף לאורך הרכס
ועצירה במספר נקודות תצפית,
גלישה מהרכס בחלקו הצפון מזרחי
מעל קטע כביש 65,
חציית במזרח בקעת בית נטופה
וטיפוס לעבר הררית ברכס עצמון
סיום בנסיעה מנהלתית
על כביש 7955 עד צומת יודפת
אורך המסלול כ-54 ק"מ

אזור הטיול גליל התחתון המרכזי

היישובים בשולי תוואי המסלול או בו

******

המקומות ומראות הדרך

*****

חורבת רומא

חורבת רומא נמצאת בבקעת בית נטופה  כק"מ וחצי מערבית לרומאנה, וסמוך לכפר הבדואי המודרני רומת אל-הייב. הממצאים במקום מתוארכים מהמאה ה-4 לפנה"ס.

 

במקום היה יישוב יהודי בשם "רומא" (וגם: "רומה" או "רומי"), אשר נזכר בכתבי חז"ל, כיישוב הסמוך לציפורי. בספר הערוך. נזכר שבתקופת בית שני היה יישוב בשם רומי בגליל.

 

מוצאה של זבודה בת פדיה אמו שליהויקים, מלך יהודה הוא מהעיר רומה, כפי שנאמר בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו. לדעת כמה חוקרים העיר רומה הנזכרת במלכים כמקום מוצאה היא רומא שגליל התחתון. בקטעי אנלים המתעדים את כיבושי תגלת-פלאסר השלישי בכתובות ששרדו מוזכרת העיר אַרֻמַ ויתכן כי הכוונה לעיר רומה המזכרת בספר מלכים.

 

בתלמוד מופיעים תנאים ואמוראים שהתגוררו ברומא או רומי, ויש טוענים שחלקם התגוררו ברומא שבגליל. בין הדמויות: רבי אלעזר דמן רומה ורבי יוסה תודוס איש רומי, תודוס איש רומי. כמו כן התנאים רבי חילפא דרומייה ורבי יעקב דרומייה אך יש המפקפקים וטוענים שאין הכוונה לרומה אלא מהדרום. על התנא רבי מתיא בן חרש מסופר שהתגורר והקים ישיבה ברומי, ויש מפרשים שהכוונה לעיר בארץ ישראל.

 

כמו כן, העיר נזכרת בימי המרד הגדול ברומאים (70-66 לספירה), על ידי יוסף בן מתתיהו, אשר מציין את "רומא" כמקום מוצאם של האחים נטירס ופיליפוס, אשר לחמו בגבורה יתרה במצור על יודפת (על שמם "הר האחים"  הסמוך).

 

במספר ספרים קדומים, וכן בספרי מסעות, נכתב שממקום זה ייצא משיח בן דוד, על פי מאמר הגמרא שהמשיח יושב ב"פיתחא דרומי", כאשר כך גם כתוב בספר הזוהר. במקום אחר בספר הזוהר, צוין שהמשיח יבוא מהגליל. בהצלבת שני המקורות, הרי שרומי הנזכרת בגמרא היא רומי שבגליל. כמו כן, יש שהראו מפירוש רש"י על מאמרו של רבי יוסי בן קיסמא כי המשיח יגיע כאשר ייפול שער זה שלוש פעמים, ורש"י פירש כי הכוונה לרומי, ובהמשך עשה רבי יוסי מופת, בכך שהפך את מימי הפמייאס לדם, מה שמוכיח כי דיבר על רומי שבארץ ישראל. כמו כן, בכך פירשו את דברי הגמרא, כי בין ביתו של רבי יהודה הנשיא בציפורי לרומי הייתה מערה, ודרכה היה הולך אנטונינוס ללמוד עמו (במקום קיימת עד היום מערכת מחילות).

על פי מסורות מסוימות במקום קבורים אביה בן ירבעם, בנימין בן יעקב וראובן בן יעקב.

 

בקצה הדרום-מזרחי של הכפר יש שתי מערות קבורה שהיו בהן סרקופגים.

 

מקור

החיבור בין בקעת בית נטופה ובקעת בית רימון 

רומת אל-הייב

רומת אלהייב הוא כפר בדואי השייך למועצה אזורית אל-בטוף (נטופה).

 

בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, נדד שבט אלהייב לצפון ארץ ישראל והתיישב בשולי עמק החולה.

 

בימי המנדט הבריטי רכשו בני השבט קרקעות. חלק מבני השבט נשארו בכפר טובא-זנגרייה, חלקם רכשו אדמות בבקעת בית נטופה והשאר ביישוב בית זרזיר

 

היישוב הוקם בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי בני השבט ערב אל-הייב אשר קראו ליישוב בהתחלה כשם השבט.

 

בשנת 1968 הוסב שם היישוב ל"רומת אלהייב", על שם חורבת רומא הסמוכה ממערב.

 

בפי הבדואים באזור נקרא היישוב בשם "פרוש רומאנה" (בעברית: "שדות רומאנה") – על שם הכפר הסמוך, רומאנה, שהוא לפי הסברה רימון המקראית.

 

היישוב מונה כ-2,000  נפש. רוב המפרנסים מועסקים בעבודות מחוץ ליישוב, כולל עבודה בכוחות הביטחון.

רומנה 

רומאנה הוא כפר ערבי בידואי השייך למועצה אזורית אל-בטוף.

 

אשתורי הפרחי זיהה כאן בספרו כפתור ופרח את העיר המקראית "רימון" שבנחלת שבט זבולון. הרב יהוסף שוורץ מזהה את המקום עם עיר הלוויים "דמנה" שבנחלת זבולון, הנקראת בדברי הימים "רמונו".

 

הרב שאול הורנשטיין זיהה במקום את העיר המקראית גת רימון, הנזכרת כעיר לויים בנחלת שבט מנשה.

 

ישנם המזהים כאן את רימון של "בקעת רימון", ו"בקעת בית רמון" המוזכרת בתקופת המשנה והתלמוד כמקום הקשור למרידה ברומאים וכמקום התכנסותם הראשון של חכמי המשנה לאחר החורבן בעקבות מרד בר כוכבא. נימוקם הוא שלאחר מרד בר כובא עבר היישוב היהודי לגליל ושפעילותם של האחים פפוס ולוליאנוס במרידה ברומאים היה בגליל. אחרים שוללים זיהוי זה.

 

במסגרת הכנת מפת הקרן לחקר ארץ ישראל דווח שבכפר היו 70 נפשות. ויקטור גרן תיאר את הכפר כמכיל מספר מועט של בתים המחוברים זה לזה בכדי ליצור חומת מגן חיצונית. בנוסף, הוא תיאר את הכפר כמוגן על ידי צמחי צבר מצוי. הוא מתאר שראה במקום אבני גזית, בורות מים ומערות קבורים חצובים בסלע המהווים שרידים ליישוב עתיק.

 

במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 37 תושבים. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו ברומאנה 36 בתים מיושבים ב-197 נפשות, כולם מוסלמים, חוץ משתי נשים נוצריות. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי רומאנה כ-590 ושטחו נרשם כ-1493 דונם, מתוכם 8 דונם של אדמה ציבורית.

 

בשנת 1964 הוחל בפריצת כביש 785 כדי לחבר את הכפר, יחד עם עוזייר ובועיינה אל כביש 65.

 

בשנת 1976 נחנך כביש שחיבר את עזוייר ורומאנה לכביש טבריה-נצרת ליד משהד. תושבי הכפר השתתפו בסלילת הכביש בתשלום ובעבודה

 

מקור 

הבדואים בגליל 

מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.

 

עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית
(2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע.
(3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר.
(4) רכישת הקרקעות על­ ידי קק"ל עבור יישובים יהודיים.
ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.

 

במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים.בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העלייה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים:
בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן,
איבטין מול מישור מפרץ חיפה
וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר.
בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים:
זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם,
ואדי סלאמה בנחל צלמון
וטובא במפתן כורזים.

 

בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בוענה-נאג'ידאת, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן.

 

מקור

מבט מרכס תורען

וולטר קליי לאודרמילק (1 ביולי 1888 – 6 במאי 1974) היה מומחה אמריקאי לשימור קרקע.

 

נולד במדינת קרוליינה הצפונית שבארצות הברית. סיים לימודיו באוניברסיטת אריזונה ובהמשך נסע לאוניברסיטת אוקספורד בה למד גאולוגיה.

 

בשנת 1933 הוא מונה לעוזר מנהל המחלקה לשימור הקרקע (Soil Conservation Service) של ממשלת ארצות הברית.

מקור

 

בשנת 1938 נשלח למסע חקר בנושא שמור הקרקע באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. במסגרת מסע זה, הגיע לאודרמילק לארץ ישראל. לאחר שראה את מפעל ההתיישבות היהודי בארץ ואת תרומתו לשימור הקרקע ולטיובה, הפך לחסיד התנועה הציונית.

 

בשנת 1944 פרסם ספר בשם "ארץ ישראל הארץ היעודה" (Palestine, Land of Promise). בפרק 11 הציע להקים "רשות לעמק הירדן" (בדומה לרשות עמק טנסי בארצות הברית). הצעתו הייתה להשתמש במי הירדן להשקיית עמק הירדן (ובעודפים – להשקית עמק יזרעאל), תוך ניצול הפרש הגבהים בין הים התיכון לים המלח לייצור חשמל.

 

ספרו של ד"ר לאודרמילק, נכתב בעידודו של ד"ר עמנואל ניומן (מראשי ארגון ציוני אמריקה) שבתמיכת חיים ויצמן פעל להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס, לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בספר בשם "רשות עמק טנסי על הירדן" (T.V.A ON THE JORDAN), בשנת 1948.

 

ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, בהיותם מומחים בינלאומיים מוכרים, שחוות דעתם המקצועית אינה נתונה לעירעור, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ-ישראל יהודים רבים.

 

מזרחה של בקעת בית נטופה תוכנן להיכלל בתוכנית החלוקה כדי לשמש כמאגר מים להשקיה וחקלאות ע"פ ספר זה.

 

לאודרמילק הגיע לישראל בתחילת 1950 לביקור קצר כיועץ למשרד החקלאות. הוא שב לישראל במאי 1951 כיועץ מטעם ארגון המזון והחקלאות ובמקביל הרצה בטכניון.בשנת 1953 עזר בהקמת המחלקה להנדסה חקלאית והועמד בראשה. ביוני 1957 פרש מההוראה בטכניון ועזב את ישראל. בשנת 1959 נקראה המחלקה להנדסה חקלאית על שמו של לאודרמילק.

 

מקור, הרחבה והפניות

עזיר 

עֻזֵיר הוא כפר ערבי בידואי השייך למועצה אזורית אל-בטוף ומונה כ-3000 תושבים

 

יש המזהים היסטורית בכפר את מקומו של היישוב היהודי עזיאל, מן התקופה הרומית-ביזנטית, שהייתה מקום מושבה של משמרת הכוהנים לבית אביה לאחר חורבן בית המקדש השני. במקום שרידי קברים עתיקים ומערות חצובות בסלע.

 

היישוב הוקם בתחילת המאה ה-19 על ידי אנשים שבאו מהכפרים הקרובים, כגון א-שג'רה.

 

במסגרת הכנת מפת הקרן לחקר ארץ ישראל דווח שבכפר היו 150 נפשות. ויקטור גרן תיאר את עוזייר ככפר דל שכלל כ-20 בתים. התושבים גדלו כותנה ושעורה וקיבלו את המים שלהם מבורות מאגר.

 

במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 70 תושבים. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בעוזייר 15 בתים מיושבים ב-88 נפשות, כולם מוסלמים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי עוזייר כ-150 ושטחו נרשם כ-766 דונם, מתוכם 2 דונם של אדמה ציבורית. הכפר נכבש על ידי צה"ל במהלך מבצע דקל ביולי 1948.

 

בשנת 1963 התגוררו בכפר כ-400 נפש. הכפר היה מבודד וקטן מכדי להקים בו מועצה מקומית ועל כן משרד הפנים מינה בו "נאמן" שטיפל בקשרים בין תושבי הכפר למשרדי הממשלה.

 

בשנת 1964 הוחל בפריצת כביש 785 כדי לחבר את הכפר, יחד עם רומאנה ובועיינה אל כביש 65.

 

בשנת 1976 נחנך כביש שחיבר את עזוייר ורומאנה לכביש טבריה-נצרת ליד משהד. תושבי הכפר השתתפו בסלילת הכביש בתשלום ובעבודה.

 

מקור 

בית רימון 

בית רימון (בֵּית רִמּוֹן) הוא קיבוץ החבר בתנועת הקיבוץ הדתי ונמצא בתחומי המועצה האזורית הגליל התחתון.

 

היישוב קרוי על שם היישוב המקראי "רימון" שבנחלת זבולון, ששמו השתמר לפי הסברה המקובלת בשם הכפר הסמוך רומאנה.

 

הקיבוץ עלה לקרקע ב-8 במרץ 1977 כהיאחזות נח"ל שאוישה על ידי גרעין "גליל" של הצופים הדתיים וגרעין "שובה עלומים" של בני עקיבא " ואוזרח ב-28 ביוני 1979.

 

חברים משני הגרעינים המייסדים היו שותפים גם לאיזרוח ומיעוטם חיים בקיבוץ עד היום.

 

במשך שנים הקיבוץ לא קלט משפחות חדשות, ועל כן הוכלל ברשימת היישובים בתת-אכלוס של משרד החקלאות.

 

בית רימון מונה כ- 120 משפחות,  צעירות-ותיקות. היישוב מאופיין בקהילה הטרוגנית ובעלת פתיחות רבה, המשתייכת למגזר הדתי-לאומי.  הגרעין המייסד מורכב מחברי הקיבוץ אשר עלו ליישב את ההר מקיבוצים ותיקים ומגרעינים מהארץ ומחו"ל, ממתיישבים אשר בנו את ביתם בהרחבה הקהילתית (או עתידים לעשות כן), משוכרים ומתלמידי המכינה

 

ענפי הקיבוץ הם: רפת (משותפת עם קיבוץ גשר ועם אשדות יעקב), לול פיטום, "תבור" – מפעל לייצור ושיווק כלי עבודה חקלאיים (מזמרות ומקטפות) וגד"ש משותף עם קיבוץ לביא.

 

כמו כן פועלת ביישוב המכינה הקדם-צבאית "כרמי-חיל", אשר שינתה את שמה ל"פרדס רימוני".

 

מקור והרחבה אתר הקיבוץ 

מראות על רכס תורען

מצפה נטופה

 

מִצְפֵּה-נְטוֹפָה הוא יישוב קהילתי דתי ושייך למועצה אזורית הגליל התחתון.

 

הוקם כהיאחזות נח"ל ב-1981, במטרה להיות קיבוץ דתי ולסייע ליצירת גוש של ישובים דתיים, יחד עם לביא ובית רימון. הדבר לא נסתייע והנקודה הועברה לידי תנועת ההתיישבות "אמנה" שבמסגרתה הקים גרעין "חלוץ" בשנת 1983 את הישוב הקהילתי.

 

קצב ההתיישבות במקום נבע ממספר הקרוואנים שעמדו לרשות המתיישבים – בתחילה עלו 4 משפחות, וחברי הגרעין שטרם עלו סייעו בהחזקת הנקודה, בשמירה, ובשבתות בקיום מנין לתפילה.

 

לאט לאט גדל המספר עד שב- 1990 עברו המשפחות הראשונות למגורי הקבע ונקלטים חדשים הגיעו לישוב.

 

בשנת 2003 היו במקום כ-100 משפחות, עם קצב קליטה שנתי של כ-5 נוספות, והכוונה לגדול עד ל-150 בערך, כדי לשמור על אופי קהילתי.

 

בישוב כ- 670 תושבים. רובם מתפרנסים מעבודות חוץ. בישוב חיים קהילתיים מגוונים, כולל חיי רוח ודת.

 

בישוב הוקם מרכז קליטה של ארגון "נפש בנפש" לעולים מארצות דוברות אנגלית וצרפתית. המרכז הוקם ומופעל על ידי המועצה האזורית גליל תחתון, הישוב עצמו ובסיוע המחלקה להתיישבות הסוכנות היהודית

 

המקור אתר הועצה האזורית גליל תחתון

בועיינה-נוג'ידאת

בועיינה-נוג'ידאת היא מועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1980.

 

היישוב מורכב משני יישובים שהיו נפרדים בעבר: בועיינה ונוג'ידאת, שאוחדו בשנת 1987 למועצה מקומית אחת.

 

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף נובמבר 2021 (אומדן), מתגוררים בבועיינה-נוג'ידאת 10,117 תושבים

 

בועיינה היה כפר ערבי בבקעת בית נטופה. ישנה סברה ששמו של היישוב הוא גלגול של שם היישוב העתיק בית ענת המוזכר בכתובות שנכתבו בשפה האוגרית, וכן בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ג) שם הוא מוזכר כיישוב שבו עבדו לאלה ענת, ושלא יכלו אנשי שבט נפתלי לכובשו. תושבי הכפר היו פלאחים.

 

במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בבועיינה 67 בתים מיושבים ב-349 נפשות, כולם מוסלמים, למעט שני יהודים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי בועיינה כ-540 ושטחו נרשם כ-9,214 דונם, מתוכם 2,306 דונם של אדמה ציבורית ו-115 דונם בבעלות יהודית

 

נוג'ידאת היה כפר בדואי שהוקם על ידי בדואים משבט "ערב אל-נוג'ידאת" שהגיעו מאזור הנג'ד שבמרכז חצי האי ערב בערב הסעודית.

 

נוג'ידאת ידועה באחוז גבוה בגיוס הבנים לצה״ל ובשנים האחרונות נרשמת עליה בהתנדבות הבנות לשירות הלאומי, למרות שגיוסם של בני העדה הבדואית אינו חובה ע״פ חוק.

 

מקור 

בתוך בקעת בית נטופה 

 

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים.

 

המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון.

 

תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964.

 

"המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.

 

נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב.

 

בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית.

 

במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.
להרחבה

תעלת נטופה מחברת בין שתי מנהרות (מתוך ארבע) בחלקו הצפוני של המוביל הארצי והן ממזרח למערב אלה הבאות:

 

מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול;

 

מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל;

 

מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 22 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה;

 

מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-3600 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום.

 

ממנהרת מנשה ב' זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

 

העלייה לרכס עצמון 

עין נטופה

המשך העלייה לרכס עצמון 

*****

סוף דבר,

היה זה טיול מעניין.

שמחתי להסתובב באזור
שכמעט ולא טיילתי בו.

למדתי על היישובים בו,
הן הערבים והן היהודים.

חבל שבאזור זה
טרם ירדו משקעים רבים ןלא זכינו לראות
את בקעת בית נטופה מוצפת
למשל כפי שנאה בתמונה למטה

 

תודה לך ניר
על ההובלה
ועל התחשבות בצורכי הצילום

תודה לניר ולמוטי,
איתכם נוצרה חבורה קטנה ומצמצמת
שנעים לטייל איתה.

 

 

לפני טיול/סיור/צילום רכס תורען ובקעת בית נטופה חורף תשפ"ב , ביום רביעי 5 בינואר 2022, מוטי ארמליו, ניר עמית ואני החלטנו לסטות מהדרך.

 

הסתובבנו מעט על גבעות מול היישוב הושעיה בדרך למקום הפסקת אוכל. .

 

בנסיעה למקום ובו צלמתי.

******

האזור הגבעות שהן חלק מגבעות הגליל התחתון הידועות בשם גבעות אלונים – שפרעם.

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים.

 

גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ').

 

מסלע הגבעות הוא רך ואינו עומד בתהליכי סחיפה. לכן, מערכות הנחלים יצרו בו נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים.

 

את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית.

 

לעומת זאת בגבעות אלה התפתח יער צפוף של עצי אלון תבור.

הוֹשַׁעְיָה או מצפה הושעיה הוא יישוב קהילתי דתי הנמצא  בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.

 

היישוב נקרא על שם האמורא רבי הושעיה רבה, אשר ישב בציפורי הסמוכה בראשית תקופת התלמוד.

 

בשנת 1980 הוקמה במקום, במסגרת תכנית המצפים בגליל, היאחזות נח"ל, שאוזרחה לאחר שלוש שנים.

 

בחורף 1983 החלו לעלות לקרוואנים עשר המשפחות הראשונות של יישוב הקבע. חלק מחברי היאחזות הנח"ל גרים עד היום ביישוב, הנמצא בצמיחה מתמדת.

 

אוכלוסיית הושעיה היא בעלת צביון ציוני דתי. ביישוב מתגוררות קרוב ל-400 משפחות.

 

האוכלוסייה מורכבת מישראלים מכל חלקי הארץ.

 

תעסוקת התושבים היא מגוונת: היי-טק, ביטחון, הוראה, מקצועות חופשיים ויזמות מקומית.

****

סוף,

אני מאוד אוהב את אזור
גבעות אלונים -טבעון -שפרעם
יש בו שילוב של חורש אלוני תבור
ובערוצי הנחלים שטחי עיבוד חקלאי.

***** 

בהמשך החורף תהיה בו פריחה מרהיבה.

מומלץ לשוטט בו!

 

 

אחד מסימני החורף הם השלוליות ואי אפשר להתעלם מהן.

 

דוגמא של אלה שפגשנו ניר עמית, מוטי ארמלין ואני בטיול ברכב (רב – מינוע) בגליל התחתון.

 

*****

****

סוף

*****

תודה לך ניר עמית
על ההבנה ועל התושיה

 

בביום ראשון, 2 בינואר נסיעה אל אזור צפון ים המלח (המישור לרגלי קלי"ה – חוואר ודקלים וגם "גלריה מינוס 430" בחוף קלי"ה) קובי אלון ואני סטינו מהדרך הראשית פנינו לכביש אלון המוכר גם בשם דרך ארץ המרדפים.

 

עצרנו לתצפית על הגבעה הצופה לעבר המצוק של אחד מיובלי נחל פרת (וואדי קלט) והיישוב אלון.

 

צילום המראות המרהיבים מהתצפית התבקש.

*****

המקום הוא
עוד אחד
מהתצפיות היפות
שלא כדאי להחמיץ!

****

מוצע באחת הנסיעות מירושלים
לכיוון בקעת הירדן וים המלח
לסטות מהדרך הראשית
ולעצור להפסקה להתרעננות במקום.

ההנאה מובטחת. 

 

 

באזור מועצה האזורית מגילות, בין מצוקי קומרן במערב וחוף צפון ים המלח המזרח בו נמצאים הקיבוצים אלמוג וקלי"ה.

 

הקרקע של אזור זה היא תצורת הלשון ובמישוריו מצויים בו מטעי דקלים נרחבים וגידולי שדה נוספים

 

ביום ראשון, 2 בינואר 2022 קובי אלון (מודיעין) שוטטנו ברכב באזור זה במשך מספר שעות.

צילמתי, צילמתי וצילמתי.

*******

*****

מפגש עם אחמד, רועה הגמלים

***

******

מצבי צילום

********

תצורת הלשון היא תצורה גאולוגית הנמנית עם חבורת ים המלח.

 

התצורה הושקעה משני צידי נהר הירדן בעת קיומה של ימת הלשון, ומכאן שמה.

 

לעיתים נקראת התצורה גם בשם "חוואר הלשון" בשל צבעה ופריכותה, אולם מדובר בטעות שכן תצורת הלשון אינה מורכבת מחוואר.

 

סלעי התצורה כוללים וָרווֹת – שכבות ריבוד עונתיות או שנתיות של סלעי משקע.

 

בעונות החורף שקעו בימה חרסיות וחומרי סחף שנשטפו לימה על ידי מערכת נחלים ויצרו את השכבות הכהות.

 

בעונת הקיץ פסקה זרימת המים לאגם, והחלה התאדות אשר הביאה לעליית מליחות המים. בתנאים אלה החלו לשקוע ארגוניט וגבס אשר יצרו את השכבות הבהירות.

 

עובי התצורה הוא כ-45 מטרים. שכבות תצורת הלשון הורבדו במהלך הפליסטוקן בימת הלשון בתקופה שבין 14–70 אלפי שנים לפני זמננו.

 

הקמטים בשכבות תצורת הלשון נוצרו כתוצאה מרעידות אדמה, שעירבלו את שכבות הבוץ בהם שקעו שכבות חרסית וארגוניט צעירות שלא הספיקו להתגבש לגמרי. בדרך זו נוצרו הקימוטים המאפיינים את שכבות הלשון בנחל.

 

המים מתחתרים בקלות בסלע הפריך של תצורת הלשון ויוצרים את הבתרונות של דרום ים המלח. מערת הקמח בערוץ נחל פרצים היא דוגמה טובה לתהליכי הבליה החלים על הסלע.

 

מקור והרחבות 

***

*******

*******

********

סוף

*****

תודה לך קובי

****

 

 

אזור מועצה האזורית מגילות, בין מצוקי קומרן במערב וחוף צפון ים המלח המזרח בו נמצאים הקיבוצים אלמוג וקלי"ה מתאפיין בנופי תצורת הלשון  ומצויים בו מטעים נרחבים בו נטועים דקלים רבים.

 

ביום ראשון, 2 בינואר 2022 קובי אלון (מודיעין) יצאנו לשוטט ברכב באזור זה וראו המישור לרגלי קלי"ה – חוואר ודקלים

 

בשעת אחר הצהרים המאוחרות, לקראת ערב קובי הציע שנגיע לקרבת חוף קלי"ה, מקום בו נמצא עד 1967 מחנה לגיון הירדני.

 

במקום עשרות מבנים נטושים ועליהם ציורי קיר מרהיבים.

 

הסתובבתי במקום פעור פה.

 

צלמתי וצלמתי וצלמתי.

 

ששבתי לביתי למדתי שהיינו במקום הנקרא  “גלריה מינוס 430”.

 

גלריה זו הוקמה בראשית שנת 2019 במטרה להעלות בדרך מקורית, ססגונית וצבעונית את המודעות לגסיסת ים המלח ועל ראו בהרחבה בסייפא של התיעוד.

 

******

*******

אודות המקום

 

חלק המבנים שימשו כבתים של ראשוני עובדי מפעל האשלג של ים המלח ומשפחותיהם, שהתגוררו כאן החל מראשית שנות ה-30’ ועד הקמת המדינה.

 

בהמשך לאחר מלחמת העצמאות, הוקם במקום מחנה לגיון ירדני.

 

המחנה ננטש בשנת 1967 במלחמת ששת הימים.

 

המקום שימש כבסיס טירונים של חיל התותחנים מיד לאחר המלחמה/

 

חברי דורון קדמיאל עבר שם טירונות מנובמבר 1967 עד פברואר 1968. למיטב זכרונו ״רצו״ שם שני מחזורי טירונות. עוד הוסיף שבמקום לא היו  מים זורמים כדי להתקלח רצו עם נשק, (צ׳כי) סבון ומגבת עד לעין פשחה, כ 7 קמ ורצו גם בחזרה.

 

מאוחר יותר המבנים שימשו את גרעין הנח”ל כמקום היאחזות קליה ואזרוחה

 

מאז סוף שנות ה-70.עם המעבר המתיישבים למקום הקבע של קליה המתחם ננטש.

 

בתחילת 2019, לאחר למעלה מ-40 שנים המבנים הנטושים והגלמודים נגאלו והמבנים הפכו להיות קירות גלריה.

 

בתחילת 2019 הפך המקום הנטוש למקום תוסס וצבעוני. כ-30 אומנים, מהארץ והעולם ציירו על המבנים.

 

היוזמה היא של מנהל חוף קליה יחד עם סטודיו PPL שנמצא בשטח המועצה האזורית מגילות

 

המטרה הייתה להעלות את המודעות למצב העגום של ים המלח ההולך ונכחד שלחופיו נפערים בולעניים רבים.

 

המקום זכה לכינוי "גלריה מינוס 430" וגם "הגלריה הנמוכה בעולם" 

 

 

להרחבה ראו דף הגלריה ועל חלק מהציירים ראו הגלריה הנמוכה בעולם: מאין צצו ציורי הענק על מבנים נטושים בים המלח?

 

****

סוף דבר,

הרעיון מקורי,
הביצוע מרהיב,
המקום תוסס וססגוני.

****

מוצע בכל פה להגיע למקום,
להסתובב בו,
ולהתרשם וליהנות.

אני לבטח,
בהזדמנות קרובה,
אשוב להסתובב במקום!!