עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ חמדיה  בדגש על לימוד על הקמתו, על ראשית ימיו ועל תולדותיו במשך השנים וגם התרשמות ממראהו הנוכחי.

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

המארח ומוביל השיטוט בקיבוץ חמדיה הוא חברי לוי אבנון (להלן לוי): יליד פתח תקווה, שהגיע לחמדיה במחצית הראשונה של שנות ה-60' כחבר בגרעין של הנוער העובד והלומד

את לוי הכרתי בראשית שנת 2015. מי שחיבר בנינו הוא עמיר בראור (עמית לדרך, בתחילה בשירות בצבא קבע ואח"כ בשדה המחקר האקדמי).

מאז שנוצר הקשר ביני ובין לוי אנחנו מטיילים ביחד. התחלנו בטיולי רכיבה במרחב הסמוך לביתו: בעמק המעיינות, בעמק חרוד וברמות הגליל התחתון המרכזי. בהמשך מפעם לפעם, לוי הצטרף לטיולי הרכיבה בירושלים בגולן, בגליל העליון, בשרון, במישור החוף ועוד. בשנה האחרונה לוי הוא גם שותף בחלק מביקורי שיטוט ביישובים הכפריים.

מעת לעת פקדתי את ביתו של לוי לביקור קצר וגם מספר פעמים ללינה, לקראת יציאה לטיולים בצפון הארץ בשעת בוקר מוקדמת.

אולם, איני יודע למה, אף פעם לא הסתובבתי עם לוי בחצר קיבוצו חמדיה. תמיד שהגעתי לשער הראשי פניתי לחניה הסמוכה לביתו ולא יותר מזה.

ביום חמישי, 11 במרס 2021 לאחר החזרה מביקור/סיור/צילום קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, לוי הציע להראות לי את אתר עליו הוא עמל הנמצא סמוך לקבוץ ובו הוא מנציח את המקום בו עלו הראשונים המייסדים בראשית שנות ה-40'.

תוך כדי ביקור באתר, הבנתי, שבעצם איני מכיר את קיבוץ חמדיה כמו שאני חושב שראוי ולכן הגיעה העת לשוטט בו, ללמוד אודותיו ולדעת יותר על ראשיתו התפתחותו ואבני הדרך בתולדותיו עד ימינו.

לא חשבתי פעמיים, הצעתי ללוי לפתוח לנו צוהר לחמדיה באמצעות ביקור/שיטוט/צילום אותו הוא יוביל לבד או בסיוע נוספים מאנשי המקום.

לאחר היסוס, התלבטות ומסע שכנוע קל, לוי נאות לקבל את הצעתי ונערך לקראת מימושה.

ביום שלישי, 30 במרס 2021, ב' חומה"פ תשפ"א בשעת בוקר הגענו חבריי ואני לחמדיה. החבורה כללה את עדה ויונה בקלצ'וק (גני תקווה), ניר עמית (שער העמקים), אבס (גניגר), ורדה בן חורין (נטף) סמדר בן דור ואני (מבשרת ציון). לוי הזמין גם  את חברו עמית שניר (בן הקבוץ) כ"תגבורת" להסבר.

בתחילה התכנסנו ליד מוסך הקיבוץ לשיחת היכרות קצרצרה והצגת תכנית הביקור/שיטוט.

משם צעדנו לעבר ארכיון הקיבוץ, שם מיכה שצברג, האחראי על הפעלת הארכיון, סיפר לנו על ראשית ימיו של הקיבוץ והציג לו תמונות פרטים שונים מאוסף הארכיון.

לאחר מכן שוטטנו במרכז הקיבוץ, סביב חדר האוכל וליד מבני הציבור ובמתחם המבנים החקלאיים.

תוך כדי השיטוט שמענו סיפורים, אנקדוטות שונות ומעט רכילות ולמדנו
* על קורות חמדיה בארבעה העשורים האחרונים בדגש על ההיבט הכלכלי
* על ענפי הקבוץ ועל מצבו המשקי כיום
* על התמורות החברתיות שחלו בקבוץ בארבעה העשורים האחרונים,
* על הרכיבו הדמוגרפי הנוכחי של הקבוץ
* על מערכת החינוך
* על המגמות בהמשך עיצוב הווייתו של הקיבוץ המתחדש

בהמשך נסענו מחוץ לקיבוץ. יצאנו מהשער הצפוני, בדרך השדות חצינו את נחל חמדיה (בעבר נקרא ואדי חנזיר) עלינו וחצינו את תוואי מסילת רכבת העמק והמשכנו עד נ.ג. 137-,  שם נמצא אתר גבעת הראשונים שעל הקמתו עמל לוי מספר שנים בסיוע ותמיכה של חבריו עמית שניר וג'ורג'יו

עוד לפני ארוחת הפיקניק, על מנת להשלים את התמונה, השמעתי מספר סקירות קצרות:
* על הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של האזור,
* על ההיסטוריה היישובית מסוף המאה ה-19 ועל פועלו של הסולטן העות'מאני האחרון, עבד אל חמיד השני,
* על תוואי קטע רכבת העמק העוברת באזור.
* על אבני הדרך הראשונות בהתפתחות חמדיה בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה,
* על מקור שמו של הקיבוץ
* על אירועי מלחמת העצמאות באזור.

לאחר "הארוחה" הסבנו לשמוע מלוי בהרחבה את סיפור הקמת האתר ובמיוחד עיצובו של הפסל הסביבתי, מרכיביו החומריים,  סמליו הייצוגיים ואופן הקמתו וגם על העיצים שנטעו תשעה הנכדים, שבעה של לוי ושניים של עמית

לאחר השהות באתר חזרנו לחצר המשק והמשכנו לשוטט בשוליו הדרומיים והמזרחיים, דברנו על קורות הקבוץ בזמן מלחמת ההתשה בסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70'.

עברנו ליד מתחם "אולפנת גלעד" ישות שנכפתה על חמדיה וגם בתוך מתחם המפעלים "דלתות חמדיה" ו"ענבר".

המשכנו והגענו לבית העלמין ושם התמקדנו בחלקה הצבאית.

מול מגדל השמירה המוצב בחזית הקיבוץ בקרבה לשער סיימנו את הביקור.

הביקור/ שיטוט/ צילום הסתיים בשעת אחר הצהרים המאוחרת.

******

בתיעוד להלן מובא מידע על חמדיה, חלקו שמענו מפיהם של לוי אבנון ועמית שניר במהלך השיטוט וגם ממיכה שצברג האחראי על ארכיון, חלק מהמידע לוקט מהרשת וחלקו נאסף גם מהספר הזיכרון "חמדיה בת חמישים". התיעוד כולל גם סדרה של מפות וגם צילומים היסטוריים וצילומים שבוצעו במהלך השיטוט וגם אלה שצולמו שלושה שבועות קודם.

********

****

****

מיקום חֲמַדְיָה 
בקצה הדרום מזרחי של הגליל התחתון

****

הקיבוץ בנוי על מורדות שלוחת צבאים,
מעל בקעת בית שאן ליד בית שאן

****

****

האתר הנוכחי נמצא מדרום
לנחל חמדיה המנקז את שלוחת צבאים

****

הקיבוץ נמצא בתחום
המועצה האזורית עמק המעיינות
(בעבר נקראה בקעת בית שאן).

****

היישוב חמדיה הוקם פעמיים בגבעה נ.ג. 137 – מדרום לכפר הערבי אל – חמדיה ומצפון לואדי חנזיר (לימים נחל חמדיה) מצפון ולאתר הנוכחי הנמצא מדרום לנחל.

*******

הפעם הראשונה הייתה בשנת 1939. בקיץ שנה זו, ב-ו' תמוז תרצ"ט, לאחר היסוס ודיונים במוסדות המיישבים על אפשרות התיישבות במקום,  יצאה בחסות החשיכה ממושב בית יוסף, שיירה שכללה קבוצה מחברי ארגון דרור.

***********

ארגון דרור נוסד במרס 1936, וחבריו היו חניכי תנועת הנוער העולמית "דרור" (תנועה ציונית סוציאליסטית שפעלה ברוסיה ובמזרח אירופה ודגלה בחינוך לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, טיפוח תרבות יהודית, לימוד השפה העברית והגשמה עצמית חלוצית על פי עקרונות הציונות). רוב חברי הארגון היו לפני בואם ארצה חברים במשך זמן מה בקיבוצים שונים שנוסדו על ידי התנועה.

****

העלייה של ארגון דור נועדה להתיישבות כמושב עובדים אחד מיישובי חומה ומגדל שהוקמו ברחבי הארץ בכלל ובעמק בית שאן בפרט שהוקמו באותה עת.

*****

טרם העלייה לקרקע  הכינה תחנת הנסיונות לבקשת מחלקת הציישבות של הסוכנות דו"ח על היתכנות התיישבות במקום. אנשי תחנת הניסיונות הגיעו אפוא למסקנה שאין להעלות למקום התיישבות קבועה, אלא יש להחזיק בו "פלוגות התאחזות", שמטרתן תהיה להחזיק בקרקע, לשמור על שלמותה, לחפש מים ואם אפשר, גם לעסוק בכל ההכנות וההכשרות לקראת ההתיישבות העתידה במקום. כמוכן, אין לקבוע את צורת הקבע, שכן ייתכנו שינויים עם השתנות התנאים ואלה עלולים לגרום הוצאות מיותרות. יש לנהוג בשיטות עיבוד אקסטנסיביות ולדאוג אך ורק לסידורים המשקיים הדרושים להספקתה העצמית של הפלוגה. תנועת המושבים מצדה, לא שקטה. היא פעלה עד שהוסכם להקים במקום מושב

****

****

מאז עלה הארגון דרור לקרקע החלה מסכת ארוכה ומייגעת של ניסיונות הארגון להתבסס במקום, ושל ניסיונות המוסדות המיישבים להורידו. במשך כל תקופת ישיבתו של הארגון במקום הוא לא קיבל משאבים או עזרה להתיישבות
קבועה ולהתגבר על מחסור הקרקע והמים. להיפך, הוא קיבל הודעות חוזרות ונשנות המחייבות אותו לעזוב ואם לא יעשה זאת, גם הוצאות החזקת המקום לא יימסרו לו. תנועת המושבים החלה לתבוע במפגיע שיימסרו לארגון משאבי התיישבות קבע. אולם, המחלקה להתיישבות הודיעה שאין שום כוונה להכניס את הארגון לתור תקציבי ההתיישבות. עבור הסוכנות האנשים הם רק מטרד, משום שהחזקתם עולה ממון שלא לצורך. עד אוגוסט 1942 לאחר שלוש שנות כיבוש עם עזרה מועטה בלבד מן המוסדות, וללא עתיד נראה לעין, עדיין נמצאו במקום חלק מחברי הארגון. חודשיים קודם הודיעו חבריו, שעקב התנאים הקשים והייאוש מן המוסדות יאלצו לעזוב את המקום. מיד עם הודעת הארגון על רצונו לעזוב הודיע הרצפלד לגרעין חרמונים הנמנה עם קבוצת "החוגים" של תנועת מחנות העולים שיתכונן לעלייה. דומה, שהכל חיכו לרגע שבו ייכשל ארגון דרור והכל כבר היה מוכן להיאחזות קיבוץ חדש וצעיר באוגוסט 1942 כפי שיוצג במשך.

*****

המקור לפרשת עליית ארגון דרור והרחבה בעניין ראו מאמרה של מיכל אורן-נורדהיים, "האיתור כגורם בהתיישבות ספר: התיישבות ארגוני הצפון ודרור בעמק בית-שאן בסוף שנות השלושים", מחקרים בגאוגרפיה של א"י, י"ג, תשנ"ג, עמ' 48-33. תודתי לעמיתי זוהר לביא שהעמיד לרשותי את המאמר והוסיף עוד מידע בעניין עליית גרעין דרור וכישלונו.

מיקום ארגון דרור בראשית שנת 1940

באוגוסט 1942 הוקם היישוב בפעם השנייה על ידי חברי קבוצת החוגים "חרמונים" בני תנועת הנוער "מחנות העולים" שעברה הכשרה במושבה גבעת עדה. בבואם למקום הם מצאו את שרידי ייושב חומה ומגדל שהקים, כאמור גרעין "דרור" בקיץ 1939 וניטש אחרי מספר חודשים. לאחר איחוד עם חברת הנוער מכפר גלעדי ואיילת השחר כלל הגרעין המיישב 91 חברים (63 בחורים ו-28 בחורות).

הובלת המים מעין סודה (לימים עינות חוגה) לראש הגבעה

 

מספר חודשים לאחר העליה לקרקע, בדצמבר 1942 החליטה הקבוצה לעבר גבעת חנזיר, לגבעה נמוכה יותר, מדרום לנחל חמדיה באתר בו נמצא הקבוץ עד ימינו. הסיבות למעבר היו הגבעה נמצאה במרכז השטחים החקלאים ושולטת עליהם, זה מקום היחיד בסביבה שאפשר לגדל בו בעתיד גידולי גן ומספוא, זה מקום נגיש יותר לדרך שעברה בעמק וכן מקום קרובה יותר לעין סודה (לימים גנות חוגה) ממנו ניתן להביא מים לקבוץ. בראשית שנת 1943 הסתיים בנין המחנה בגבעת חנזיר והקבוצה עברה אליו.
גם באתר החדש אליו עברו המתיישבים עמדו המתיישבים בקשיים של מחסור מים וקרקע.

***

בשנת 1945 חל פילוג בקבוצה שלא היה אירוע בפני עצמו אלא חלק מתהליכים והתרחשויות ובתנועת העבודה בכלל בתנועה הקיבוצית בפרט. חלק ממנה, שדגלו ברעיון הקיבוץ המאוחד עבר לקיבוץ חפציבה. לגרעין חרמונים בחמדיה  הגיעו אנשי קבוצת "משעולים" ששהה באותה עת בקבוץ נווה איתן.

 

בשנת 1948 דנו חברי חרמונים בשאלה כיצד יגדירו את יישובם ולאיזו תנועה התיישבותית להצטרף: לתנועת הקבוץ המאוחד שדגל בעיקרון הקבוץ הגדול או לחבר הקבוצות. אנשי הקבוצה החליטו לא להחליט ולמצב עצמם כחברים במרכז החקלאי.

******

בזמן מלחמת העצמאות, אירועי הקרבות כמעט פסחו על המקום. שהחלה ההתקפה על בית יוסף, החברים מחמדיה בקשו לשלוח את הטנדר עם הנוטרים לעזרה. ק. משטרת הנוטרים הבריטי בעפולה התנגד ואף החרים את הטנדר. בהתארגנות של מספר שעות החברים הצליחו למגן את משאית הוואיט (נרכשה מאפיקים) והפכו אותה למשוריין כמו אלה שנסעו בשיירות לירושלים, הנוטרים חשו לעזרת בית יוסף. לפי דיווחים עם שוך הקרבות הסתבר למשאית הייתה תרומה משמעותית להישרדות של בית יוסף באותו. (דברי מיכה פרג שצוטטו על ידי לוי).

 

לפי דבריו של לוי, אנשי הקבוץ ישבו בצפו במתרחש סביבם ובעיקר כיבוש ביסן (לימים בית שאן).

*****

בשנים שלאחר הקמת היישוב מכן קלט גרעיני הכשרות מבוגרי התנועה המאוחדת והנוער העובד. בין היתר הגיעו בוגרי עליית הנוער (1942), הכשרות מחנות העולים (1943), משעולים (1945), עולים מסלובקיה (1947), יצירה – מתנועת מכבי צעיר בצ'כיה (1947), עולים מרומניה (1948), והכשרת גינגר  (1948 – 1949).
לאחר הקמת הנח"ל בראשית שנות ה-50' הגיעו לחמדיה כמשק יעד גרעינים ששרתו בצבא. גרעינים הגיעו לחמדיה בעיקר עד אמצע שנות ה-70'. בין היתר הגיעו לחמדיה קבוצת חברים מקיבוץ אבוקה ששכן ליד קיבוץ נווה איתן והתפרק באותה עת.

******

מיקום חרמונים במחצית שנות ה-40'

לאחר מלחמת העצמאות עם התרחבות הקבוץ שמו נותר עדין והיה "חרמונים" כשם הגרעין המייסד.

הקבוץ בראשית שנות ה-50' נקרא עדין חרמונים

חמדיה בשנת 1949, אוסף רענן גלילי אתר ביתמונה 

בראשית שנות ה-50' (כנראה בשנת 1952) הוסב שם היישוב לחמדיה. הם חמדיה ניתן לו על שם הכפר הערבי הנטוש הסמוך אל-חמידיה הנמצא מצפון, אף הוא, על מורדות שלוחות צבאים מעל הגדה הדרומית של נחל יששכר (נקרא אז ואדי יובלא).  כנראה שהכפר הוקם בעשור הראשון של המאה ה-20' בימיו של הסולטן העות'מני עַבּד אל-חמיד השני במסגרת פעולותיו במרחב, להלן, ולכן נקרא על שמו.

מיקום הקיבוץ ביחס למקום בו נמצא בעבר הכפר הערבי אל חמדיה

ברבע האחרון של המאה -19 בזמן סקר P.E.F הכפר אינו קיים ובמקומו מסומן ח' חקמיייה

הסולטן עבד אל-חמיד השני, היה שליטה ה-34 של האימפריה העות'מאנית. הוא עלה לשלטון ב-1 בספטמבר 1876 במקום אחיו, מורט החמישי, והודח בהפיכת הטורקים הצעירים ב-27 באפריל 1909. שנות שלטונו היו מכוננות בתולדות האימפריה העות'מאנית וסימנו את סופה. תקופת הטנזימאט, תקופת הרפורמות והארגון מחדש שהחלה בשנת 1839 תחת שלטון אביו, אבדילמג'יט הראשון, הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-23 בנובמבר 1876. החוקה שכונתה "החוק הבסיסי" העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה אך התקיימה במשך שנתיים בלבד עד 1878, עת הושעתה והפרלמנט פוזר. בתקופתו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים נרחבים בבלקן, את מצרים לאימפריה הבריטית, את תוניסיה לצרפת ועוד. עבדול חמיד אחראי לרצח העם הארמני הראשון (1894–1896), אם כי נתונה מחלוקת בין היסטוריונים האם אחריותו הייתה שלטונית מכך שידע על המתרחש והתעלם, או שהוביל בעצמו את האירועים. מקור 

******

מבין פעולותיו הבולטות בארץ ישראל של הסולטן עבד אל-חמיד השני, בנוסף לסלילת רכבת העמק כסעיף של הרכבת החיג'זית, הייתה שיקום העיירה ביסן (לימים בית שאן). משך רוב התקופה העות'מאנית הייתה ביסן כפר נידח וחרב. בימיו של הסולטן  נערכו מספר פעולות שיקום ושיפור במרחב בקעת בית שאן. אליו הגיעו במאה ה-19 שבטים בדווים ומהגרים מצרים. הם הצרו והציקו לכפריים שהיו באזור עוד לפני כן. הסולטן עבד אל חמיד השני עשה סדר ברישום הקרקעות, גירש אנשים שלא עיבדו את האדמה והעלו לו מס, והגדיר את האדמות הלא מעובדות כג'יפתליק – אדמות ששייכות לסולטנות. בנוסף שיפץ הסולטן את הגשר על הירדן (לימים גשר שיח' חוסיין), שיפר את מצב הביטחון והשקיע בתשתיות, אפשר התיישבות קבע וגירש חלק מהבדווים. אז הוקם הכפר אל חמדיה שנקרא על שמו. פעולותיו שיפרו את מצב הביטחון וההתיישבות בעמק בית שאן ובעיירה החל לצמוח. ביסן הוכרזה עיר מחוז, נבנו בה מספר מבני ממשל (חלקם קיימים עד היום), נוסדו בעיר שווקים ומונה נציב לאזור. המיזם המשמעותי ביותר בעיר, היה תחנה על תוואי רכבת העמק, שנחנכה ב-1904, ופעלה עד ליל הגשרים ב-1948, אז פסקה פעולת הקו. בעשור האחרון של המאה ה-19 הגיעו לעיירה הקטנה גם ראשוני המתיישבים היהודים. ערב מלחמת העולם הראשונה 2,000 נפש, והוא זכה למעמד של עירייה. מקור 

******

בשנת 1931 נמנו בכפר אל חמדיה 157 תושבים שהתגוררו ב-42 בתים שנבנו מלבני בוץ וקש וממלט. סמטאות הכפר הצרות ניצבו בתבנית שתי וערב ושיוו לכפר מבנה מלבני.  ב-1944-45 חיו בכפר 220 תושבים, מוסלמים כולם, ושטחו עמד על 10,902 דונם, ש-1,386 מהם נרכשו בידי יהודים. בחלק הצפון-מזרחי של הכפר היה אתר מקודש, מקאם ח'אלד, לזכר איש דת מוסלמי מקומי. תושבי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות וגידלו דגנים, ירקות, הדרים ובננות. הכפר נכבש במלחמת העצמאות, בחודש מאי 1948 על ידי חטיבת גולני במסגרת השתלטות על מרחב עמק בית שאן וכיבוש העיירה ביסן. אז תושבי הכפר עזבו/גורשו את המקום. באתר-הכפר נותרו גלי אבנים שרידים מבנים. מקור

חמדיה וסביבתו בתום העשור הראשון

****

בעשור הראשון של המדינה לא צלח דרכו של הקיבוץ וכבר אז הוא שקע בחובות. עקב כל החליט לגוון את ענפי המשק וב-1963 פתח את מפעל "דלתות חמדיה" כקואופרטיב משותף עם פועלים מבית שאן. המפעל היה מבוסס על הנגרייה של הקיבוץ שהחלה ליצר ואף לייצא דלתות בשנות ה-50 של המאה ה-20. בהמשך הוקם מפעל נוסף, "ענבר חמדיה" שעוסק בייצור מוצרים מפוליאסטר משוריין, לרבות לוחות בידוד, בתי מנורה ומוצרי חימום.

*****

זמן מלחמת ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) היה עוד תקופה מהותית בתולדות חמדיה. האירוע הראשון שהחל את מלחמת ההתשה בצפון היה בתחילת אוקטובר 1967 בזמן חדרה חוליה מירדן  ליד מעוז חיים. בדרך הגשר הרומי (כביש 90) נתקלה בשני נערים שעמדו בתחנת האוטובוס לטבריה וירו עליהם. הנערים ברחו דרך בריכות הדגים לחמדיה ונחקרו. לא האמינו לסיפורם מאחר ולא הייתה להם תעודה מזהה והמחשבה הייתה שהם קשורים לעסקי סמים. בינתיים החוליה המשיכה למטע הרימונים וחדרה לחמדיה. היא התפצלה מתחת לשני בתי הקומתיים בקצה הקיבוץ, באותם הזמנים,  כדי להניח חומר נפץ לפוצץ הבית. באותו זמן ירד מהבית בן המשק יורם פרג (לוחם גולני בחופשה) עם חברתו. הוא הבחין בחוליה וצעק להוריו להזהירם מהמחבלים. החוליה ליד בית הקומתיים השנים ירתה בו והוא נפגע, חברתו לא נפגעה. אביו של יורם, חובש במקצועו ירד אליו והזעיק רכב פינוי. בדרך לבית החולים נפטר יורם. באותו זמן נערכו הקיבוץ לחסימת החוליה אך לא הצליחו במשימתם והחוליה חזרה כלעומת שבאה ללא הפרעה. מיום זה נערך הקבוץ נגד חדירת מחבלים הפגזות לעברו. אז נחפרו תעלות קשר למקלטים הקיימים, נבנו עמדות שמירה סביב לקיבוץ ובתוכו. עד תום מלחמת ההתשה בספטמבר השחור (1970) סבל הקיבוץ ממספר תקריות בעיקר ירי תותחים וקטיושות מכיוון הרי הגלעד מעבר לירדן.

מגדל שמירה, שריד ההיערכות להגנת היישוב לאחר מלחמת ההתשה

****

*****

בראשית שנות ה-80' חלה הדרדרות במצבו הכלכלי של הקבוץ. זו נמשכה ואף צברה תאוצה בשנות ה-90' בגלל כשלים ניהוליים ועוד. במקביל חל גם משבר חברתי שגרם לגל עזיבה של רבים מחברי הקבוץ, בעיקר הצעירים.

*****

****

בשנות ה-2000 חלה הדרדרות נוספת בעקבותיה קרסו ענפי החקלאות והקיבוץ הגיע לפשיטת רגל. בפברואר 2006 פנה הקיבוץ לבית המשפט בבקשה להקפאת הליכים, לאחר שהקיבוץ ומפעליו צברו חוב של יותר מ-100 מיליון שקל לכ-200 נושים עם בנק הפועלים ובנק לאומי. במסגרת הסדר נושים, שקבע בית המשפט, הקיבוץ נאלץ למכור את שני המפעלים שלו ולהיפרד מחדר האוכל ותכולתו (הציוד ורהיטים). עוד בעניין ראו חמדיה 2006: סיפורו של קיבוץ בקריסה.

*****

בעקבות הסדר הנושים הקיבוץ עבר הפרטה, גידולי השדה נמסרו בשותפות עם חברת בננות השוק, המדגה פורק ועדר הבקר נמכר לאחד מבני הקבוץ המפעיל אותו באופן פרטי. משבצת קרקע נמסרה לבניית אולפנת גלעד (להלן), שני המפעלים בבעלות פרטית משלמים דמי שכירות על הקרקע. משנת 2012 ואילך הגיעו לקבוץ צעירים בעיקר מבית שאן והמושבים שכרו בתים וחלקם גם רכש קרקע ובנה בתי מידות.

בל נטעה, למרות הכיתוב מפעלי חמדיה, המפעלים אינם בבעלות הקיבוץ. הבעלות היא פרטית.

******

על פי הגדרתו ואורח חייו נמנה הקיבוץ היום על הזרם של "הקיבוץ המתחדש". עמית שניר אמר ולא התבייש כי לאחר ההפרטה וכניסת תושבים חדשים חמדיה בה מתגוררים כיום 300 תושבים בדרך להיות יישוב קהילתי.

******
התכנסות 

צילום יונה בקלצ'וק

******

ביקור בארכיון

****

מקשיבים למיכה שצברג, צילום ניר עמית

צילום יונה בקלצ'וק

דגם היישוב הראשון שהקים ארגון דרור "חומה ומגדל", צילום יונה בקלצ'וק

צילום יונה בקלצ'וק

בימים של פנטזיה, שחשבו שתעלת הימים תיחפר בנחל יששכר, צילום יונה בקלצ'וק

******

מראה חמדיה

המגדל שנבנה מול השער

*****

 קצת ארכיאולוגיה – ח' טואל  כ-600 מ' מדרום לחמדיה, נתגלו על שטח של 120X50 מ' חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ב', ובהם שפיות מעובות של סירים, קנקנים, שפיות מדף כפולות של כלים שונים (מהן מחורצות), שפה זקופה של סיר בישול ומתחתיה עיטור בולט של רצועת חבל בהון ועוד. בתחומי משק חמדיה נלקטו מטבעות שונים, ובהם מטבע מתקופת החשמונאים ומטבע מהתקופה הרומית-ביזנטית. כן נמצאו ראשי פסלים מאבן גיר, מסוג הפסלים ששימשו במאה השלישית לציון קבורה ). אתר 37 מפה 63, סקר הארכיאולוגי של ישראל

****

בחמדיה מתקיימת מערכת חינוך לגיל הרך עד גיל בית ספר יסודי.
בית הספר היסודי "דקלים" הינו בית הספר לומדים בו כל ילדי האזור מכתה א' ועד כתה ו'.

****

****

****

מגדל המים, היום צמוד לחדר האוכל

****

כך נראה בראשית ימיו אז

חדר האוכל הנטוש באחזקת הנושים ואין כניסה אליו

מבט אל חדר האוכל

מבנה פיברגלס של המשתלה שיוצר במפעל ענבר

****

מבנה ששימש את המקלחת הציבורית

****

****

בל נטעה עדר בקר חמדיה אינו שייך לקיבוץ אלא לבעל פרטי, במקרה בן חמדיה שרכש אותו,

גד"ש חמדיה בשותפות עם חברת בננות החוף (שותפות חקלאית של קיבוץ בית אורן, החותרים ועין כרמל. מגדלים כ-10,000 דונם של גידולי בננות, אפרסמון, פרדס, גידולי שדה וירקות), קבוץ חמדיה  העמיד את הקרקע ואת מכסות המים

עוד מקום מסמני ההפרטה

****

תחום השטח המגודר

השטח הבנוי

אחד מבתי המידות

****

*****

בית העלמין

****

בחלקה הצבאית שמענו אודות בני חמדיה שנפלו במערכות ישראל:
במלחמת העצמאות: מנחם רוטקוב, יהושע (שייקה) בהרב, נתן שוורץ ודניאל לייבוביץ ,
במבצע סיני: אביגדור (ויקי) עמנואל חבר גרעין להשלמה במשק
במלחמת ההתשה: יורם פרג
במלחמת ששת הימים: שלמה מגריל
במלחמת יום כיפורים: ניר צוק וזיו שניר

****

**** 

אתר גבעת הראשונים 

הדרך לאתר גבעת הראשונים

חציית נחל חמדיה

תוואי רכבת העמק על מדרון שלוחת צבאים

מבט מהגבעה אל העמק

לפני הארוחה ולפני הצגת המיצב, קצת הסברים על הגיאוגרפיה וההיסטוריה היישובית של האזור והמקום

צילום יונה בקלצ'וק

צילום ניר עמית

המיצב במלוא הדרו

****

****

****

****

מבט מהצד

****

גם לזרעי תורמוס דאג לוי

צילום ניר עמית

****

***

****

היי אתם שם, לא מקשיבים להסבר. מה דחוף שם במכשיר טלפון?

*****

הסבר מפורט על חיבור והקיבוע

***

לוי מלך העולם על גג המיצב

***

מזכרת מהביקור בגבעת הראשונים

מזכרת ממני המצלם את החברים, צילם יונה בקלצ'וק

מבט אל הקבוץ מגבעת הראשונים

****

 בית הספר גלעד
יישות שבתוך חצר חמדיה
ואינו שייך לקבוץ

****

בית ספר גלעד שיך לארגון קשר הבית של המשפחות לילדים וצעירים עם צרכים מיוחדים במגוון לקויות ומוגבלויות. מתקבלים תלמידים בעלי משכל תקין, עם קשיי הסתגלות על רקע משבר רגשי או עקב קשיים רגשיים או חברתיים מתמשכים. בבית הספר מתקיימים לימודים פורמליים במסגרת כיתתית (גם כהכנה לבגרות), וכן מופעלות תכניות מגוונות בתחומי הלימוד, הטיפול והשיקום הרגשי והתעסוקתי. צוות בית הספר הינו צוות רב מקצועי המטפל בנערים ובנערות

****

*****

לקראת סוף הביקור

צילום יונה בקלצ'וק

*****

סוף דבר,

לאחר כמעט שבע שעות
של הביקור/שיטוט/צילום
יצאנו חזרה בדרכינו לבית.

****

אין ספק למדנו להכיר
את הקיבוץ ואת קורותיו

*****

לאחר הסיור,
בעקבות המשך הלימוד,
הסתבר והתחדד
שפרשת כישלון ארגון דרור,
שעלה לקרקע לפניי קבוצת חרמונים
מוצנע ואינו בולט!
יותר מכך, נעלם ונאלם הדיון על
אי תמיכת המוסדות המיישבים בו,
עד התעללות,
שהובילו לעזיבתו את המקום.  

*****

אודה על האמת,
היה לא קל ואפילו עצוב
לשמוע וללמוד על
הדרדרות הכלכלית והחברתית של הקבוץ
שהגיעה לקריסה מוחלטת ולפשיטת רגל
שהשלכותיה פגעו בחברי הקבוץ הוותיקים.

****

בין לבין שאלתי את עצמי את השאלות האלה:
כיצד קרה שזה היה המצב?
האם לא היו תמרורי אזהרה בדרך אל התהום?

האם הקבוץ היה צריך להתמודד לבד
עם הקשיים מבלי שאיזשהו גורם סייע לו?

עוד, עד לאן הגיעה החזירות
של הבנקים הנושים
שהפקיעו את חדר האוכל מידי החברים,
סגרו אותו ואת הציוד בו מכרו (כנראה בפרוטות)
כדי לכסות על ההפסד.

מדוע עד היום, כבר שנים רבות,
חדר האוכל עדין ועומד בשיממונו?

******
תודה מקרב לב ללוי אבנון
שנאות לארח ולהוביל אותנו בקבוץ
ולפתוח את סגור ליבו,
תודה על תיאום עם מיכה שצברג את הביקור בארכיון
תודה לעמית שניר שליווה אותנו במשך כל הביקור
ובצניעותו הרבה הוסיף עוד מידע שבקשנו לדעת

*****

תודה לחבריי שהצטרפו לביקור
וכמו תמיד יצרו את החבורה הסקרנית וצמאת דעת

*******

תודה ליונה בקלצ'וק וניר עמית
שטרחו וצילמו ותרמו את צילומיהם לתיעוד

****
תם התיעוד !

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ גניגר בדגש על לימוד על הקמתו וראשית ימיו והתרשמות ממראהו הנוכחי.

תיעוד זה הוא חוליה נוספת של תיעודי סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

המארח ומוביל השיטוט בקיבוץ גניגר הוא חבר הקיבוץ ומורה הדרך הוותיק אברהם מעוז שאף אחד אינו יודע מיהו כי שמו האמיתי הוא אבס (ר"ת: אבי בן סנדלר)

את אבס הכרתי בתחילת פברואר 2021 בדיווש בעמק יזרעאל אותו הוביל ניר עמית. שהגענו לקבוץ גבת, ניר הזמין את אבס (חברו מאז שירותם הצבאי הסדיר בסוף שנות ה-60') להציג לנו את תחנת השידור שהתקיימה במקום בתקופת היישוב טרם הקמת המדינה. לאחר השיחה המרתקת סיכמנו שראוי להעמיק לקיים סיורים הן בגבת והן בגניגר במתכונת של ביקור/שיטוטברגל/צילום.

הביקור/שיטוט/צילום בגינגר התקיים ביום שני 22 במרס 2021.

הפעם השתתפו חבריי מוטי ארמלין (גילון), אבגד מאירי (הוד השרון) שצירף את בנו תמיר וחברתו רותם בן עמי (רחובות), ניר עמית (שער העמקים) שהזמין את חברו מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית) ואני (מבשרת ציון).

ההתחלה, בשעת בוקר, הייתה שיחת היכרות ותיאום ציפיות במהלך ארוחת בוקר אותה סעדנו במרפסת ביתו של אבס.

יצאנו לדרך בנסיעה ברכב למתחם בית הספר היסודי בקצה העליון של הקיבוץ, מקום אליו הגיעו ראשוני המתיישבים.

שם השארנו את כלי הרכב והתחלנו לשוטט במורד המדרון אל מרכז הקיבוץ.

במשך כארבע שעות שוטטנו בשבילי ודרכי הקבוץ, ראינו את המבנים הראשונים, התרשמנו מדמותו הפיסית הנוכחית של הקיבוץ ובעיקר שמענו מידע רב מפיו של אבס.

*****

בתיעוד להלן המידע אותנו שמענו מפיו של אבס והשלמות שלוקטו מאתר הקיבוץ.
המידע הוא אודות הקמתו הקיבוץ וראשית ימיו, על יער בלפור, על המבנים הציבורים ומבני המשק.
התיעוד כולל סדרה של מפות וצילומי אוויר,
וגם עשרות צילומים שנעשו במהלך בשיטוט
וכן מספר תמונות מהעבר שקבלתי באדיבות שלומית עינב מנהלת ארכיון גניגר וגם הפנתה אותי לנוספות באתר ביתמונה

******

*****

התכנסות במרפסת 

התכנסות וארוחת בוקר על מרפסת ביתו של אבס, צילום ניר עמית

אבס מציג לראווה את הסנדל שתפר אביו לבנו בכורו שהיה בן שנה

עוד לפני שיוצאים לדרך

מזכרת לפני התחלת השיטוט

*****

****

מיקום:
על מורדות הדרומיים של רכס הרי נצרת
ואדמותיו פרוסות ב עמק יזרעאל

*****

ליד מגדל העמק
מצפון לכביש 73 (צ. נהלל – צ. תל עדשים) 

*****

*****

 גובה: 110 מטר מעל פני הים

****

*****

שיוך מונציפאלי:
המועצה אזורית עמק יזרעאל

******

גניגר הוא יישוב קיבוצי ראשון שהוקם בעמק יזרעאל המערבי. ראשיתו הייתה בעמק הירדן, הקבוצה שהקימה את הקיבוץ נוסדה ב- ח' בחשון, תרפ"א, 30/10, שנת 1920 והתמקמה במקום שהיום נמצאים הקיבוצים בית זרע ואפיקים. הקבוצה מנתה בזמן עלייתה לעמק הירדן 17 אנשים צעירים (12 חברות ו- 5 חברים). לאחר כשנתיים בעמק הירדן היישוב דגניה ג' בוטל, אחרי שוועדת מומחים בראשותו של האגרונום יצחק וולקני קבעה שאין מקום לשלושה יישובים קיבוציים בעמק הירדן. אז הם עברו ממקומם.

גניגר וסביבתה בראשית שנות ה-30'

מתיישביה הראשונים של גניגר עלו על אדמת המקום בעמק יזרעאל בתאריך כ"ט בתשרי תרפ"ג, 21/10, שנת 1922 והשתכנו בחושות הרעועות של "ג'ינג'ר" הערבית וקראו למקום בשם קבוצת "גניגר". הראשונים עלו למקום כחוכרים של האדמות היישוב למשך שנתיים מ"חברת הכשרת הישוב", אך כבר לאחר חמישה חודשים עברה אדמת הישוב לק.ק.ל וכך נשאר המצב עד היום.
פירוט המאורעות והמעשים בתולדות הקיבוץ ראו באתר גינגר 

קבוצת המתיישבים הראשונה, המקור ביתמונה 

מקור השם גניגר הנו על שם היישוב הערבי הזעיר ג'ינג'ר
שנמצא בשלהי התקופה העותמנית בקדא אנ- אנצרה (נפת נצרת)

המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

ג'נגינר לפי מפת ה-P.E.F

המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

ג'ינג'ר הוא שיבוש שמו של ישוב עברי קדום המובא בתלמוד בגרסאות שונות: ”נגנגר”- ”נגנגד”- "נגנגר'', אשר היה לפי המקובל, מקום מושבו של רבי יוחנן בן נורי שהיה מגדולי החכמים בגליל, שחי במקום הזה במאה השנייה לספירה. על גניגר במקורות (למוד ירושלמי) ראו באתר הקיבוץ  השם העתיק נשתמר, ככל הנראה, בשמו הערבי של המקום: ג’נג’אר.

*****

התיישבות קודמת – בשנת 1860 נעשה במקום ניסיון התיישבות ע"י מיסיונרים גרמניים, ביוזמתם של מיסיונרים שישבו בנצרת. המיסיונרים שהו במקום זמן קצר ואחר כך עזבוהו.
בשנת 1916 בימי מלחמת העולם הראשונה, באה למקום קבוצה של 6 פועלים יהודיים וביניהם חברה אחת, היהודים האלו באו ע"פ הזמנת בא- כוחו של סורסוק (בנקאי, ערבי- נוצרי שבא מסוריה) שישב בנצרת והיו לו אחוזות בעמק יזרעאל. הוא התאונן שיש לו מעט הכנסות וחשב שע"י שיטת עיבוד אירופאית אפשר יהיה להעלות את היבולים וע"י כך את הכנסותיו. אחרי השנה בגמר הקציר התברר לסורסוק שהיבול כסה רק את ההוצאות של הגידול ואז בסמוך לכיבוש האנגלי עזבה הקבוצה את המקום.
בשנת 1920 ביקר במקום ד"ר זגורודסקי מטעם מחלקת ההתיישבות של ועד הצירים בירושלים, מתוך מגמה לברר את האפשרויות של יישוב האדמות, שהיו כבר אז שייכות "לחברה להכשרת הישוב" וקבע שבגלל השטח המצומצם הכולל גם אדמת הרים "אין לחשוב על מושב עובדים במקום, החלטה שלא מנעה מקבוצת הראשונים להתיישב שנתיים לאחר מכן במקום.

******

מייסדי הקיבוץ היו בני העלייה השלישית אליהם הצטרפו גרעיני התיישבות נוספים: בשנת 1923 הצטרפו חברי הגרעין מקבוצת "משמר הוולגה"- מרוסיה; בשנת 1933 הצטרפו חברים מתנועת "גורדוניה"- מפולין; בשנת 1934 הצטרפו חברים מתנועת "החלוץ"- מברלין; בשנת 1945 הצטרפו חברים מנוער עולה ג' "מכבי הצעיר"- מצ'כוסלובקיה; בשנת 1945 הצטרפו בוגרי המחזור הראשון של בני המקום- מחזור א': בשנת 1948 הצטרפו חברי "אבוקה" שמוצאם מתנועת "גורדוניה"- מרומניה; אחרי מלחמת השחרור נוספו חברים בני גרעינים נוספים מחברי התנועה שהיו בקפריסין. במשך השנים גדלה אוכלוסיית גניגר עם הצטרפותם של ילדי הקיבוץ וחניכיו, ילדי חוץ וכן חברים בודדים ומשפחות שעברו אלינו מקיבוצים אחרים ומכל רחבי הארץ ונקלטו בקיבוץ. כיום גניגר כולל 130 חברים ו-600 תושבים.

חצר גניגר בראשית שנות ה-40'

מבט על בשנת 1936

גניגר וסביבתה בשנותיה הראשונות של המדינה

גניגר וסביבתו בתום העשור הראשון למדינת ישראל

******

היסטוריה של המקום   

במאה ה- 18 לפנה"ס נושב המקום לראשונה. המתיישבים הראשונים, הכנענים, התמקמו סמוך למעיין שנבע במקום בו עומדת היום מכבסת הקבוץ. הכנענים נהנו מהפריחה הכלכלית האדירה שעברה על ארץ כנען בכלל והעמק הגדול (עמק יזרעאל) בפרט. זו הייתה תקופת האבות והעמק היה ידוע וחשוב כל כך, עד כי פרעוני מצרים כינו אותו בכתביהם "העמק" ונראה שהכל ידעו לאיזה אזור הכוונה. באותה עת, פרחו ערים רבות בעמק ובהן מגידו, תענך, יקנעם והגדולה מכולן – שימרון שליד צומת נהלל. לצדן של ערים אלו התפתחה רשת צפופה של כפרים קטנים שגניגר היתה אחד מהם. שרידי הכפר התגלו בעת שנחפר בור גדול לצורך בניית המקלט שליד המרפאה, ומעט מן הממצאים שנחשפו שם מוצגים במועדון לחבר.
גניגר הכנענית נעזבה כעבור כמאתיים שנה ומאז התכסו שרידיה בסחף שהעלים אותם, ורק פעולות פיתוח מודרניות חושפות מדי פעם טפח מהם.
אין אנו יודעים על התיישבות נוספת באתר במשך כאלף שנים, עד לימי שיבת ציון במאה החמישית לפנה"ס, עת שבו מתיישבים חדשים לטרסות שמתחת למעין. גם העדות להתיישבות זו הם רק כלי חרס שנמצאו בעת חפירת המקלט.
הטענה היא קשה להאמין שגניגר לא נושבה ברציפות, אך אין בידינו כל עדויות לכך.
בתקופת המשנה והתלמוד (המאות השנייה עד הרביעית לסה"נ) שוב נוסד במקום כפר. נראה כי הכפר השתרע בשטח שמעל למרפאה וממזרח למכבסה, אך ממנו טרם נחשפו שרידים של ממש, למעט אבני בנייה, שברי עמודים, כלי טחינה מבזלת שהידוע בהם הוא "הכובע של זהבי", שנמצאו פזורים בשטח. השרידים הנראים לעין נמצאים עוד מזרחה, בתוך יער מרים ובמדרון שמעל אמיקו והגדרה. כאן ניתן למצוא חציבות שונות, גתות ובעיקר את פתחיהן של מערות קבורה.
מערה אחת, שנמצאה בעת שנסלל כביש הגישה לבית הספר, מעט מעל בור האשפה הישן, נחפרה בשנת 1993. החפירה הייתה אז פרויקט חינוכי וילדי גניגר עבדו בתוך המערה בפיקוח ארכיאולוג "והעלו חרס" בידם. בין השאר נמצאו נרות חרס ומטבעות זהב. ממצאים אלה קבעו את זמנה של המערה למאה השלישית לסה"נ. מערה נוספת שהתגלתה בעת הרחבת אמיקו, לא נחפרה (כנראה כדי לא להרגיז את החרדים….).
על פי המשנה אנו יודעים כי בפרק זמן זה היה במקום כפר יהודי שבו חי ופעל ר' יוחנן בן נורי, הנזכר פעמים אחדות במשנה (למשל, מסכת ערובין א, א). זו גם הפעם הראשונה שאנחנו מתוודעים לשמו של המקום: גניגר או נגניגד.
גניגר היהודית היתה כפר אחד מני רבים שהיו פרושים ברחבי העמק בתקופה הרומית והביזנטית.
עם זאת, כדאי להזכיר כי בתקופה הביזנטית היה העמק מיושב גם על ידי נוצרים, כפי שמעידים שרידי הכנסיות שהתגלו ברמת ישי ובבית לחם הגלילית ועוד, אשר חיו בשלום לצד הישובים היהודיים.
אפשר שהכפר הזה נעזב עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לסה"נ ורק שברי חרסים מימי הביניים הפזורים בשטח רומזים כי במקום התקיים ישוב גם בתקופה זו.
כמו שמות עבריים עתיקים רבים, גם השם גניגר השתנה כאשר הפכה הערבית לשפה השלטת באזור ומאז הפך שמו של המקום לג'ינג'ר. עברו עוד כמה מאות שנים ואז, רק אז, הגיע סורסוק.
באמצע המאה ה- 19 הפכו הוא ומשפחתו לבעלי אדמות בעמק, שהאריסים הבדואים שחיו על הגבעה עיבדו עבורם. אבל, בשנת 1922 הגיעו למקום שבעה עשר צעירות וצעירים, לאחר שעשו את דרכם ברגל מדגניה ג' שבעמק הירדן, והקימו מחדש את גניגר היהודית.
המקור צבי גל עתיקות גניגר בתוך אתר הקיבוץ 

******

ארכיאולוגיה מקומית 

בסקר הארכאולוגי של ישראל, במקום בו עלו הראשונים, נמצאו יסודות בנייה, מערות, חציבות, באר וקבר חצוב. באזור פזורים חרסים מתקופות הברונזה התיכונה ב', הרומית והביזנטית. המקור, גניגר 3, מפה 29 הסקר הארכיאולוגי של ישראל. על כתף נמוכה של מחשוף בזלתי, למרגלות יער בלפור, בצדו המזרחי של קיבוץ גניגר. בשעת חפירת בור למקלט ליד מרפאת הקיבוץ, נחשפו ראשי קירות ורצפות על-גבי סלע בזלתי. אלה תוארכו לתקופת הברונזה התיכונה ב' 1.
מעט דרומה משם נחשף, בעת הכשרת שטח לבתי-מגורים ב-1978, קיר גזית עבה ולידו קירות תמך מאבני גוויל. ממצאים אלה תוארכו לתקופה הפרסית, למאה הה' לפנה"ס. המקור המקור גניגר 2, מפה 29 הסקר הארכיאולוגי של ישראל
בתוך יער בלפור, בנ"ג 178  ישנו תל מלאכותי, שעליו הצטברות חורבות ושם נמצאו שרידים מהתקופות הפליאוליתית, הניאוליתית, ההלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הביזנטית, ימי הביניים, הממלוכית והעות'מאנית. ממערב לתל, על מדרון תלול, היורד לאפיק, נסקרו חלקות מדורגות (טראסות) לעיבוד חקלאי. כיסוי עבה של שפכים מאוחרים וצמחייה מקשים על ליקוט חרסים. נמצאו כלי צור מתקופות הפליאוליתית והניאוליתית. כיסוי חלוקים מצביע על אפיק נאוגני, שהורם על-ידי מחצב בזלתי. המקור גניגר 1, מפה 29 הסקר הארכיאולוגי של ישראל 

*****

יער בלפור שניטע במורדות מעל הקיבוץ

****

יער בלפור נקרא על שם הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרוזן ה-1 לבית בלפור ( 25 ביולי 1848 – 19 במרץ 1930) היה מדינאי בריטי וראש הממשלה של הממלכה המאוחדת. במחצית העשור השני של המאה ה-20', לאחר פרישתו מתפקיד ראש המפלגה השמרנית, נותר בלפור עדיין דמות מפתח בתוך מפלגתו. כשהצטרפה מפלגתו לקואליציה של אסקווית' הליברל, ירש בלפור את כיסאו של וינסטון צ'רצ'יל כשר הימייה. ב-1916, כשהתפטר אסקווית' ובמקומו עמד בראש הקואליציה לויד ג'ורג', מונה בלפור כשר החוץ, אם כי לא היה חלק מהקבינט ופעמים רבות נשאר מחוץ לתמונה. במהלך כהונה זו פרסם בלפור את הצהרת בלפור המפורסמת ב-2 בנובמבר 1917, ועיקרה – הכרזה כי בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

גינגר ויער בלפור מעליו בראשית שנות ה-40'

שהגיעו ראשוני מתיישבי גניגר למקום, מורדות ההרים חשופים לחלוטין ומכוסים רק קוץ ודרדר (בעיקר סירה קוצנית). אז, מנחם הקטן, אחד מחברי הקבוצה יזם מהלך הציע לפנות אל אוסישקין (שהיה אז ראש הקרן הקיימת) ולבקש תקציב לנטיעה ולשכר העבודה שיהווה תמיכה ניכרת בהכנסות המשק הדל. אוסישקין צחק, הושיט את ידו ואמר: "כאשר יצמח עשב על כף היד, כן יצמחו עצים על סלעי ההרים בלי אדמה ובלי מים". רק אחרי משא ומתן ממושך בעזרתו של יוסף וויץ, התקבל האישור- תחילה על שטח קטן לניסיון בלבד. וראו זה פלא! בערוצים צרים, בסדקים בין סלע לסלע, באמצעות גשמי ברכה ובעיקר בעקשנות, בדבקות ובעמל כפיים של אנשי המקום, נקלטו שתילי האורן הרכים, צמחו והיו לאילנות של ממש, כפי שאתם מכירים אותם היום. אט לאט, שנה אחרי שנה התרחב שטח הנטיעה והגיע מ- 200 דונם ל- 1420 עם חצי מליון עצים, היה זה באותו זמן היער הגדול ביותר בארץ.
הממונה מטעם הקרן הקיימת לביצוע עבודת הייעור היה חבר גניגר יעקוב אגוזי, שלרגל הצלחתו היה אחר כך למומחה ומשגיח על נטיעת יערות בכל הארץ, החל בהרי ירושלים ועד לטבריה שבעמק הירדן.
עבודת הנטיעה בגניגר הייתה קשה מאד לביצוע: ההרים התלולים לא ניתנו לאחיזת הכף רגל ולחפירה עם מקוש ביד. היינו מתחילים לרגלי ההר, חופרים גומה לנטיעה, אחר כך עומדים בתוכה וחופרים שנייה מעליה וכך הלאה והלאה. בוחרים היינו בימי סגריר כשעננים טעוני גשם מעל ראשינו, כדי להבטיח השקיה ראשונה ולהבטחה לקליטת השתילים. ולכן, עם הגיע הגשם, לרב היינו חוזרים הביתה בריצה, רטובים וספוגי מים עד לשד העצמות, אבל מראה החלקה הנטועה בלב ההר השומם הרנין את הלב והיה שכרנו.
משהתרחב השטח ולא היו לנו מספיק ידיים עובדות לניכוש העשבים, הצטרפה אלינו קבוצה צעירה- "קבוצת הצפון" שהשתכנה בצריפים על המגרש שעליו נמצאת עתה בריכה השחייה שלנו. עם בוא הזמן עברו חבריה להתיישבות עצמאית, הלוא היא קיבוץ רמת יוחנן.
המקור קבוצה ביער או יער בקבוצה?? מתוך "שירת העשבים"/ לאה אגוזי באתר גניגר 

סימון הנטיעות ליער בלפור בשנת 1928, המקור אתר ביתמונה

תחילת הנטיעות, המקור אתר ביתמונה

נכבדי הסתדרות הציונית מסיירים בשטח המיועד לנטיעות, אתר ביתמונה

התפתחות היער ובמרכז שדרה הברושים המובילה מכביש חיפה – נמרת במורדות ההר לקיבוץ, המקור אתר ביתמונה

יער בלפור בראשית שנות ה-40'

יער בלפור כיום

*****

דמות גניגר

****

*****

אוכלוסייה:
130 חברים ו-600 תושבים (כולל חברים)
*****

כלכלה
ענפי המשק:
חקלאות: גידולי שדה, פרדס, רפת, לול
תעשייה: המפעלים "פלסטיקה גניגר", ו"אמיקו".
עסקים קטנים ועיסוק מחוץ לקבוץ

****

****

******

חנוך:
גיל הרך: ביישוב
בי"ס יסודי: "עמק יזרעאל" בקיבוץ
חטיבה ותיכון: "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת 

****

****

****

****

מבט על מתחם בית הספר היסודי במקום בו עלו ראשוני המתיישבים

****

*******

יד זיכרון בתוך מתחם בית הספר 

****

דאגדייל, אחייניתו של הלורד בלפור, הייתה אוהדת ציונות מושבעת. היא טיפחה יחסים מיוחדים עם וולטר אליוט, ששירת בממשלת בריטניה בתפקידים שונים, ואת מידע החסוי שהדליף לה הייתה מעבירה מיד לדוד בן גוריון ולחיים ויצמן. ב-14 במאי 1948, כשהיא על ערש דווי, סיפרו לה שדוד בן גוריון עומד להכריז על עצמאותה של מדינת ישראל. "זה היום המאושר בחיי", לחשה. למחרת השיבה את נשמתה לבוראה. קק"ל הציבה אנדרטה לזכרה ביער בלפור, היער של דודהּ. מכיוון שהפגיעה באנדרטה לא נפסקה, זכתה דאגדייל לאנדרטה צנועה יותר בבית הספר האזורי שבגניגר.

****

בית הראשונים

זה לא בית ערבי אלא בית החווה שהקימו כנראה הטמפלרים

פנים המבנה

תוספת למבנה עמדת שמירה

האקליפטוס האחרון

**********

בכניסה למערת הפלמ"ח

****

בתוך המערה, צילום ניר עמית

מגדל הגמל

****

****

עוד מזכרת בגג התצפית

בתצפית בראש המגדל, צילום ניר עמית

מבנה חווה טמפלרי, כנראה!

****

הבנין הפך מרכז אומנות

מבט מהצד

****

במכבסה , צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

***

מבט ממרום המכבסה, צילום ניר עמית

מבט מהצד אל המכביסה

****

האבן תחתה נטמן אפר הירו, המתנדב היפני (במשך 9 שנים) שעבד בנוי ושרק כך היה יכול היה להיקבר באדמות הקיבוץ אותו כה אהב

הבית בו נמצא חדר העבודה

****

חדר העבודה של אבס

גם חדר האוסף

****

****

בית הילדים הראשון

****

***

****

****

בחזית חדר האוכל הראשון

****

חדר האוכל, המקור אתר ביתמונה

חדר האוכל הראשון שתכנן ריכרד קואפמן, המקור אתר ביתמונה

פנים חדר האוכל הראשון המשמש כיום ספריה, צילום ניר עמית

****

מבט מהצד

***

****

הצד הצפוני של הרפת

גג הרפת

חדר האוכל הראשון (משמאל) והרפת הראשונה (מימין), המקור אתר ביתמונה

****

חזית הצפונית של הרפת, צילום ניר עמית

****

***

חדר האוכל החדש

מול חדר האוכל "החדש" שנבנה בשנת 1958 ופעיל עד ימינו

מחוץ לחדר האוכל, צילום ניר עמית

חלון חדר האוכל אבל מבחוץ

****

בדרך למועדון החבר

מועדון החבר, הלב הפועם של הקבוץ

ימיו הראשונים של המועדון

הכניסה למועדון

אתנחתא במועדון החבר, צילום ניר עמית

****

מבט מהמועדון

******

סוף דבר,

כמו קודמיו,
גם ביקור/שיטוט/צילום זה
היה מעניין ומרתק.

התרשמנו ולמדנו.

******

שמחנו להכיר,
ולוא אף על קצה המזלג,
עוד חלק בפסיפס היישובי החקלאי
של המדינה בכלל
ובמיוחד זה שהוקם
בעמק יזרעאל בראשית שנות ה-20'

******

תודה מקרב לב לאבס
שאירח אותנו,
הוביל בדרכי בקבוץ
וריתק אותנו במידע הרב והסיפורים.

תודה לניר עמית
שיצר את הקשר עם אבס
ותרם את צילומיו לתיעוד,

תודה לכל המשתתפים
שהיוו קבוצה סקרנית הכמהה לדעת,

תודה לשלומית עינב בסיוע באיתור הצילומים מהעבר  

תיעוד זה מוקדש למראות דיווש/צילום בין ביצות פולג וסביב האגמון שבקרבתן.

את הדיווש הוביל חברי אלי שחר (תל יצחק) ביום שבת 20 במרס 2021.

אקדים ואציין שבאזור זה רכבתי מספר פעמים בעבר

אלה הם המסלולים:

*דרום נתניה לאגמון פולג והלאה לאורך מצוק השרון, ספטמבר 2019
* אתרי פריחה ומקווה מים במרכז השרון, מרץ 2019
* נופי קיץ במרכז השרון, אוגוסט 2018
*בין ביצות נחל פולג, לאורך החולות מעל מצוק החוף ובין הפרדסים בפברואר 2018
* בגדות נחל פולג ולאורך מצוק השרון וחופו עד שפך הירקון והלאה מזרחה לאורכו עד רמת החייל בינואר 2017
* מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים בדצמבר 2016
* במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו ביולי 2016
* במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים ביוני 2016
* מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה בדצמבר 2014

בתיעוד מסלולים לעיל ניתן למצוא מידע רב אודות הגיאוגרפיה וההיסטוריה של אזור הטיול והמקומות בו

בפעם זאת ביקשתי מאלי שחר שיתכנן מסלול קצר שיתאים לכושר הירוד שלי ולמגבלותיי הפיסיות.

כמו כן ביקשתי ממנו להגיע אל הביצות ואל האגמון שבקרבת מקום מגוריו.

המסלול המעגלי:
התחלה וסיום בקבוץ תל יצחק,
אורכו 11 ק"מ וטיפוס 150 מ'.
זמן כולל שעה ושלוש רבעי השעה
עצירות במשך חצי שעה

****

מראות הדרך

******

אפיק נחל פולג, מבט אל כיוון מערב מגשר מדרום לתל יצחק

*****

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קמ"ר. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלים היורדים מגב ההר אל מישור החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר. בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט.

****

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
היום, רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו על ידי רשות ניקוז בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

****

****

מטע האפרסמון בתוך הביצה

****

****

הביצה בשדות יקום

****

חציית נחל פולג

ביצת פולג

אגמון פולג

****

אגמון פולג הוכשר על בסיס אגם קטן שנוצר בקרקעית מחצבת כורכר נטושה שבו מים כל השנה. 

****

****

***

***

דמות מהנוף האנושי

****

****

****

***

******

סוף דבר,

המראות היפים של הביצות והאגמון
פיצו אותי
על הקושי הפיסי, על המאמץ בחלק ממסלול הרכיבה
ועל הליקוי באופניים

******

תודה אלי
שהסכמת לצאת איתי במסלול שביקשתי,
וגם לרכוב בקצב "שהכתבתי"
ולעצור מספר פעמים לצילום!

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/סיור/ צילום בתרשיחא, כפר שהפך להיות חלק מהעיר מעלות – תרשיחא בראשית שנות ה-60' של המאה הקודמת.

*****

הביקור בתרשיחא נעשה במסגרת המיזם "המיעוט הנוצרי" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי ישראל) שהתחלתי בו בקיץ 2019

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות בהם מתגוררים הנוצרים הערבים והארמים בצפון (בגליל ובחיפה) ובמרכז (יפו, רמלה ולוד).

האוכלוסייה הנוצרית בישראל, על פי הנתונים לרגל חג המולד 2020 שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל כ-180 אלף נוצרים שהם כ-2% מאוכלוסיית המדינה. בשנת 2019 גדלה האוכלוסייה הנוצרית ב-1.6%. 77.1% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים וארמים והם מהווים 7.1% מסך אוכלוסיית המיעוט הערבי והארמי בישראל.
רוב הנוצרים הערבים והארמים מתגוררים בגליל ובכרמל, למעלה משני שליש מהם במחוז צפון ושליש במחוז חיפה. היישובים עם האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת (21.7 אלף), חיפה (16.3 אלף), ירושלים (12.9 אלף) ושפרעם (10.4 אלף). נוצרים מתגוררים גם בתל אביב -יפו, רמלה ולוד; היישובים בגליל עם רוב נוצרי הם מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עילבון (3/4), ג'ש (גוש חלב) (2/3), כפר יאסיף ןראמה (1/2). יישובים אחרים בגלילבהם אוכלוסייה ערבית-נוצרית משמעותית הם אעבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, תרשיחא, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר; יישובי מיעוטים (מוסלמים ודרוזים) בהם מתגוררים בהם  הערבים נוצרים הם מיעוט הם : עראבה, סכנין, דיר חנא, חורפיש, תורען, עוספיה, מזרעה, בעינה אבו סנאן, מזרעה, סמיע, שעב, מוקיבלה

בשנת הלימודים תש"ף (2019/20) למדו בחינוך היסודי והעל-יסודי 26,858 תלמידים נוצרים שהם 1.5% מכלל התלמידים.
אחוז התלמידים הגבוה ביותר שקיבלו תעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות (והיו מועמדים פוטנציאליים להמשך לימודים במוסדות להשכלה גבוהה) היה בקרב הנוצרים הערבים – 71.2%. אחוז זה היה דומה לאחוז בקרב תלמידי החינוך העברי (71.4%), וגבוה מהאחוז בקרב הדרוזים (64.5%) והמוסלמים (45.1%).
בשנת הלימודים תשע"ח (2017/18) למדו במכינות הקדם-אקדמיות 217 תלמידים נוצרים.
51.6% מהנוצרים הערבים המשיכו ללימודי תואר ראשון בתוך 8 שנים מסיום התיכון, לעומת 33.7% בלבד מתוך כלל מסיימי התיכון בחינוך הערבי.
חלקן היחסי של הנשים בקרב הסטודנטים הנוצרים היה גבוה מזה של הנשים בקרב כלל הסטודנטים, בכל התארים ובייחוד בתארים המתקדמים: בתואר שלישי – 64.3% לעומת 53.7%, בהתאמה, ובתואר השני – 70.7% ו-62.9%, בהתאמה.
מתוך כלל הסטודנטים לתואר ראשון, הייצוג הגבוה ביותר של הסטודנטים הנוצרים היה במקצועות: מערכות מידע ניהוליות (11.2%), מוזיקולוגיה (11.0%) והנדסת מזון וביוטכנולוגיה (10.4%).
בהשוואה לסטודנטים הערבים-מוסלמים, אחוז הסטודנטים הנוצרים ערבים שלמדו חינוך והכשרה להוראה היה נמוך יותר, ואחוז אלה שלמדו רפואה, הנדסה ואדריכלות וכן משפטים היה גבוה יותר.

*****

את הסיור בתרשיחא הוביל אמנון גופר, תושב כפר ורדים, טייל, מורה דרך, וחוקר התרבות הגלילית המכיר את היישוב וחלק גדול מתושביו..

אמנון גופר בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שירת בצה"ל 22 שנים, והשתחרר בדרגת סגן-אלוף. במשך שנים רבות, הוא כתב ועדין כותב טורים וכתבות על מקומות בגליל והגיש פינות טיול במספר תחנות רדיו וגם כתב שני ספרי טיולים "סודות גליליים" ו"חמש דקות מהצימר" בהוצאת עם עובד.
את אמנון גופר הכרתי לראשונה בקיץ 1989, בקורס הקצינים הבסיסי בבה"ד 1, הוא מג"ד ברוש ואני צוער ("חטייאר", אחד מארבעה צוערים בפלוגת אנשי העתודה אקדמית). הקשר בינינו התחיל לפני שנתיים דרך הרשת החברתית. מעת לעת התייעצתי אתו ובעיקר פרסמתי את תיעודי סיור/צילום בגליל בדף הפייסבוק ששל הקבוצה הוא מפעיל, טיולים, חוויות והמלצות בגליל עם אמנון גופר שמטרתה לפרסם מידע על מסלולי טיול ואטרקציות  ולשתף חוויות טיול.

הסיור התקיים ביום רביעי, 17 במרס 2021, לאחר מספר פעמים של דחייה (סגר קורונה ואילוצי מזג אוויר).

לסיור הפעם הצטרף רק חברי ניר עמית (שער העמקים), אחרים ביטלו השתתפותם ברגע האחרון.

נפגשנו לשיחת היכרות ותיאום ציפיות במקום מעניין וייחודי, קפה מארג בכפר ורדים.

בית הקפה מארג הוא חלק מפעילות עמותת "כוכב הצפון" (יו"ר שלמה חזן, מנכ"ל רותי גופר). מארג מודל חדשני, המשלב באופן טבעי את חיי החברה של הקהילה במרכז תעסוקה ותרבות הפועל לשיפור איכות חייהם של אנשים עם מוגבלויות, מתוך כבוד, רגישות, יוזמה ויצירתיות. זהו מרכז תעסוקה רב נכותי הממוקם בלב קהילת כפר ורדים וכולל קומפלקס של סדנאות אמנות, חנות-גלריה , בית קפה-מסעדה ואולם כנסים ואירועים. ייחודו של המיזם השיקומי טמון במאפיינים הקהילתיים, התרבותיים והעסקיים המרכיבים אותו ומשמשים בסיס רחב לשילוב בעלי עניין רבים. המיקום היפהפה, בלב חורש גלילי, מושך אליו את האוכלוסייה המקומית, תיירים ומטיילים, והפעילויות המגוונות שנערכות במקום מזמנות אפשרויות למפגש שוויוני בין אוכלוסיות. האינטראקציה מתקיימת על בסיס יומיומי, מפוגגת את הדעות הקדומות ויוצרת שותפויות אמת.
"קפה מארג" הינו בית קפה-מסעדה (חלבי, כשר) הפתוח ששה ימים בשבוע ומציע ארוחות גליליות מחומרי גלם של יצרנים מקומיים. זהו בית קפה חברתי, שכל הכנסותיו מופנות חזרה לפעילויות העמותה. בנוסף, הוא משמש מקום הכשרה ועבודה לאנשים עם מוגבלויות המבקשים להשתלב בתחום זה במסגרת 'תעסוקה נתמכת'. במהלך היום פוקדים אותו תושבי האזור, אורחי הצימרים, מטיילים וכמובן המשתקמים של מארג, היושבים על "כוס קפה" בהפסקות.

אחרי השיחה הקצרה יצאנו לתרשיחא.

התחלנו את הסיור בנקודה הגבוהה בדרום הכפר בה נמצאת תצפית מרהיבה על הכפר ועל סביבתו הקרובה והרחוקה.

המשכנו וירדנו בהדרגה במספר דילוגים לעבר גרעין הכפר.

עצרנו במספר מקומות לתצפיות קרובות, שמענו הסברים והרבה סיפורים.

במהלך הסיור בקרנו בכנסייה האנגליקנית החדשה הנבנית בדרום היישוב, בכנסייה יוונית אותרתודוכסית העתיקה סנט ג'ריס שנצאית הנמצאת במרכז הכפר ובימים אלה ממשיכים בשיקומה.

בסביבות בגרעין הכפר עמדנו מחוץ למתחמי שתי הכנסיות: הכנסייה היוונית -קתולית (מלכיתית) והכנסיה יוונית אותרתודכוסית. לדאבוננו בגלל אילוצי הקורונה הן היו סגורות.

את הסיור סיימנו מול המסגד הראשי של הכפר!

להלן מובא מידע על תרשיחא, מרביתו שמענו מפיו של אמנון גופר, ומיעוטו לוקט מהרשת, וגם מספר מפות ותצלומי אוויר וצילומים שנעשו במהלך השיטוט בכפר.

מיקום תרשיחא בגליל העליון
בגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים.

****

מיקום יחסי:
קילומטרים ספורים מגבול ישראל-לבנון,
20 קילומטרים מזרחית לנהריה,
20 קילומטרים מערבית לצפת,
15 קילומטרים צפונית לכרמיאל.

****

****

5,300 תושבי תרשיחא הערבים (מחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים) מהווים כחמישית מאוכלוסיית העיר מעלות – תרשיחא המונה כ-24,000 תושבים.

****

היישוב תרשיחא נזכר כבר למן המאה ה-12 והמאה ה-13, בתעודת מקרקעין מימי הצלבנים אז נערכו במקום קרבות רבים בין הנוצרים לבין המוסלמים.

לפי אמנון גופר ארבעה טעמים לשמו של הכפר:
* בתקופה הצלבנית נקראה תרשיחא tarsa או tarsia – והשם נשאר בשינוי קל.
* תור שיחא – "הר השיחים". "תור" בשפה הסורית הקדומה משמעו הר ו"שיח" בערבית זהו שמה של הלענה השיחנית, או בשמה השגור יתר בפינו  – "שיבא", שיח כסוף שתפרחתו צהובה שגדל באזור
(על פי הסברה, השיבא הובאה לאזור מאירופה על-ידי הצלבנים).
* לטענת הנוצרים, השם ניתן בהשאלה משום שבמקום היה בעבר מנזר על שם שיחא ובערבית מנזר הוא 'דייר' (בסגול) ומכאן 'דייר שיחא' ובשיבוש קל – תרשיחא.
* אגדה מספרת, שכשהצלבנים כבשו את תרשיחא נתפס הגיבור המוסלמי שיחא ג'מאל א-דין וראשו הותז. כשראו זאת תושבי הכפר קראו "תר – שיחא" (בעברית: תר = עף, מלשון 'טייארה' = עפיפון).
נוא הוסיף שבמקורות, אין כל רמז לטענת הנוצרים ולאגדות הכפריים, מה שבטוח הוא ששם הכפר בא לו משמו של הלוחם שיחא ג'מאל אלאדין בן השושלת האיובית (מאה 13) הקבור במקום.

בתקופת האימפריה העות'מאנית, במאה ה-18, ביצע השליט הבדואי דאהר אל-עומר חילופי אוכלוסייה – לכפר מעיליא הסמוך הביא נוצרים מג'דין (היום יחיעם) ואת תושבי מעיליא המוסלמים יישב בתרשיחא.

הכפר וסביבתו לפי סקר P.E.F

בתקופה העות'מאנית ומאוחר יותר בימי המנדט הבריטי גדלה חשיבותו של תרשיחא כישוב מרכזי בין צפת לעכו. בסקר ארץ-ישראל המערבית משנת 1881 מתואר היישוב ככפר גדול של מבני אבן השוכן במישור חקלאי פורה ומתגוררים בו כ-1,500 מוסלמים וכ-300 נוצרים. בכפר כנסייה חדשה בשכונה הנוצרית וכן שני מסגדים – חדש וישן. במישור מטעי זית והוא מוקף בגבעות.

תרשיחא בשלהי המאה ה-19 בתחום סנג'ק (מחוז) עכו תת מחוז א-ג'בל, המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

 

המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

בסקר האוכלוסין של המנדט הבריטי משנת 1931 ישבו בכפר 2,522 נפש, מהם 2,047 מוסלמים ו-455 נוצרים. בכפר היו 584 בתים. מסמך משנת 1943 מעלה כי סביב הכפר כ-10,000 דונמים מעובדים. עיקר הגידולים במקום היו טבק, זיתים ועצי פרי. הכפר היה ידוע באזור באותה עת בזכות ריכוז בעלי המלאכה שבו, בעיקר יצרני סכינים, נפחים ומסגרים.

הכפר במצחית שנות ה-40'

בשנות ה-30 וה-40 נודע אזור תרשיחא כאזור של כנופיות שודדים חמושות, שעסקו אף בהברחות גבול מלבנון. ביולי 1938 פשטו אנשי כנופיות מקרב תושבי תרשיחא על יהודי פקיעין, ותכננו להוציא להורג שני גברים יהודים שלכדו במקום. בהתערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי ואחדים מתושבי הכפר, הם נסוגו מכוונתם אך הכריחו את יהודי פקיעין לעקור ממקומם.

הכפר וסביבתו בראשית שנות ה-40'

*****

על פי תוכנית החלוקה עתיד היה הכפר להיות חלק מן המדינה הערבית.

תרשיחא וסביבתה ערב מלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות התבצרו כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י בכפר. במקום התחוללו קרבות קשים במסגרת מבצע חירם. באוקטובר 1948 פעל צה"ל לכבוש את הכפר וכוחות קאוקג'י נסוגו צפונה ללבנון, ועמם רבים מתושבי הכפר. ב-30 באוקטובר 1948 נכבש הכפר על ידי כוחות חטיבת עודד. רבים מתושבי הכפר, כ-4,000 עד 5,000 איש, נמלטו ממנו, ובכפר נותרו כ-700 תושבים, מרביתם נוצרים. עקב קרבת הכפר לגבול רצה צה"ל לפנות ממנו את התושבים שנותרו בו, והופעל לשם כך לחץ על התושבים, אך אלה סירבו להתפנות ונותרו בכפר.

כיבוש תרשיחא על ידי חטיבת עודד במבצע חירם, אוקטובר 1948

ראשית העיר מעלות בתרשיחא – בשלהי 1948 ובתחילת 1949 יושבו בבתים הערביים הנטושים בתרשיחא כ-100 משפחות מעולי רומניה. בספטמבר 1949 היו בתרשיחא כ-1,000 ערבים וכ-130 משפחות יהודיות מעולי רומניה. תחילה הוגדרה ההתיישבות החדשה כמושב בשם "מעונה". לאור הקשיים הכלכליים שחוו המתיישבים היהודים במקום, הוחלט בראשית אוגוסט 1951 לחלקם למתיישבים עירוניים ולמתיישבים חקלאיים. 50 משפחות שהחליטו לעסוק בחקלאות עקרו מתרשיחא והקימו בסמוך את המושב מעונה, ואילו כ-100 משפחות יהודיות שנותרו בתרשיחא כונו בשם "מעונה עירונית". היא הייתה הייתה הבסיס לעיר החדשה שתבנה מעלות ששמה נקבע על ידי ועדת השמות הממשלתית במרץ 1952. השם "מעלות" לעיר העתידית, דומה לכפר הסמוך מעיליא ומכיוון שהעיר תיבנה על מעלות ההרים. בשנת 1953 דובר כבר תכופות על יסוד יישוב יהודי בשם "מעלות" כדי לפתור את מצוקת תושבי מעונה עירונית. במחצית שנות ה-50 הוקמה מעברה בשם "מעברת מעלות" במקום שבו נמצא כיום אזור התעשייה של מעלות. הקמת העיר מעלות החלה בשנת 1956. בקיץ 1957 יושבו במקום 120 משפחות עולים שהגיעו מרומניה וממרוקו. על פי התוכניות היישוב, אשר הוקם על ידי חברת עמידר במימון משרד השיכון, יועד ל-450 משפחות. בחודש יולי 1957 הושלמה בניית 176 יחידות דיור ובניית שאר יחידות הדיור תוכננה להסתיים עד סוף שנה זו. התושבים הראשונים הגיעו ליישוב מתרשיחא הסמוכה וממעברת מעונה. הבתים הראשונים נבנו סמוך למיקומו הנוכחי של מגרש הכדורגל העירוני, בשטח 54 מ"ר עם שירותים חיצוניים. היישוב היהודי בתרשיחא התדלדל מאוד עד לשנות ה-60. תרמו לכך מחסור במקומות תעסוקה והקמת מעלות השכנה.

תרשיחא ומעלות בתום העשור הראשון

במחצית השנייה של שנות ה-50' וראשית שנות ה-60' השתייכו מעלות ותרשיחא למועצה אזורית מעלה הגליל. ועד מקומי של מעלות ניסה לקדם קבלת מעמד של רשות מקומית ליישוב. ביוני 1960 הוחלט במשרד הפנים להקים מועצה מקומית משותפת ליישובים מעלות, תרשיחא ומעונה. החלטה יצאה אל הפועל במאי 1963 עת הוקמה מועצה מקומית, עירונית, משותפת מעלות-תרשיחא. אז, התגוררו במעלות כ-520 משפחות יהודיות, רובן מיוצאי צפון-אפריקה. בתרשיחא ישבו 61 משפחות יהודיות וכ-200 משפחות ערביות. ברבות השנים היישוב גדל. ב-21 בנובמבר 1995 קיבלה מעלות-תרשיחא מעמד של עיר.

תחום השיפוט של העיר מעלות-תרשיחא

******

מראה היישוב 

****

מבט על

תחילת הטיול בראש הר מעונה, שיאו של הכפר תרשיחא ובצמוד לקבר השייח. משם ברום של 560 מ" ניתן לראות את הכפר וסביבתו.

בית הקברות הסמוך לקבר שיח

****

****

לטענתו של אמנון גופר זוהי תצפית מיוחדת המאפשרת מבט אל הגליל המערבי ושולי הגליל העליון. ממפרץ חיפה ומישור החוף עד ראש הנקרה ורכס סולם צור (גבול ישראל-לבנון) במערב, ורכסי החרמון המושלג והר מירון בצפון מזרח.

מבט אל הר אדיר והר חירם

מקום התצפית

לדברי אמנון, טרסות האבן שבשולי הכפר מספרות סיפור עצוב על מלאכה נכחדת. עד תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 הביא הטבק פרנסה בכבוד למגדליו עד שתנודות הכלכלה בארץ ויבוא זול הביאו לחיסולו. כיום נותרו בכפר אולי שתי משפחות המגדלות טבק לצריכה פרטית בלבד.

******

הכנסייה האנגליקנית החדשה שבנייתה מסתיימת בימים אלה ותשרת את אנשי הקהילה הגרים בתרשיחא ובכפרים בסביבה.

*****

****

****

******

המסגד הישן

בחראת בדואים (שכונה הבדואית) מנסים להפנים את תרבות הכפר המודרני אחרי שבאו ממרחבי נדודיהם בהרי הגליל.

***

****

****

הבית של חושי של היב

הגינה של חושי היב בלב השכונה הבדואית בחצרו של בית פרטי. לדברי אמנון גופר זה גן עדן של שפיות בו מצויות מזרקות מים, בריכות דגים, נטועים בו עצים אקזוטיים ופרחים נאים המקיפים את אנדרטה לזכרו של יצחק רבין עם תמונתו החקוקה בסלע.

****

****

מוזיקה היא חלק מתרבותה של תרשיחא. אמנים ידועי שם, תזמורת סובבת עולם ומורים למוסיקה שרבים משחרים לפתחיהם עדיין חיים בסמטאותיה. הידועים שבנגנים הם חכמאת שאהין, יוצר וכותב קומפוזיציות, בנו המלחין נגן הכינור והעוד', סימון שאהין. הזמר אברהים עזאם נולד בתרשיחא ומתגורר בלונדון, ושמו חוצה יבשות ונחשב לאחד מטובי הזמרים בעולם הערבי.

השכונה נוצרית

****

****

****

****

****

מבנה משטרת מעונה בעבר משטרת תרשיחא, אחת ממצודות הטיגרט

 

מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את הפתח המערבי של מעבר עירון (ואדי ערה) להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

****

צילום ניר עמית

****

***

מבט מלמעלה על מתחם הכנסייה היוונית – קתולית

מבט מלמעלה על הכנסייה היוונית – אורתודוכסית

****

מול מתחם הכנסייה היוונית אורתודוכסית

הכנסיה האורתודוקסית, מאר אליאס. הוקמה ב-1903 על חורבותיה של כנסייה צלבנית בת כ-800 שנה. מתחם הכנסייה היה סגור ולא ניתן היה לתאם את הביקור בתוכה. לדבריו של אמנון היא מרשימה מאד בקישוטיה הפנימיים שכולם בהשפעה נוצרית מזרחית.

הקיר החיצוני של האפסיס

למול שער הכנסייה היוונת – הקתולית

הכנסייה היוונית הקתולית,  גם היא נקראת סנט ג'ריאס. השלט על קיר הכנסייה מצביע על מועד הקמתה – 1865 למרות עדויות על כנסייה קטנה יותר במקום כבר ב-1839. בחזיתה חצר רחבת ידיים ומגורי נזירות, המשמשות בקודש ועוסקות בחינוך הבלתי פורמאלי של הנוער בכפר.

שער הכנסייה נעול

מבט מאחורי החומה

צילום ניר עמית

*****

****

***

****

****

****

****

****

פגישה בין חברים ברוח התקופה

*****

מסגד הכפר

המסגד בתרשיחא – מתנתו של עבדאללה פחה, שליט עכו, לאמו האהובה בראשית המאה ה-19. לרוב, המסגד פתוח לביקורים. אבל אנחנו לא נכנסנו.

****

הבית של השאזלים – הסמוך למסגד זה  מקום תפילתם וכינוסם של הדרווישים הסופים, בני ה'שאזליה', שמרכזם הרוחני וקבר מייסדם נמצא בעכו והבית בתרשיחא הוא השני בחשיבותו עבור בני המסדר.

****

קיבלנו בונוס:
ביקור בכנסייה היוונית – אורתודוכסית
הישנה מאר ג'אריאס

בכניסה אל הכנסייה

***

****

****

****

****

****

****

****

מאחורי האיקונוסטאזיס

מבט מחוץ לכנסייה

מזכרת ממארחינו

******

סוף דבר,

סיור מעניין ומענג זה הסתיים לאחר כארבע שעות.

שמחנו להכיר עוד חלק מהפסיפס
של תמונת יישובי המיעוטים בגליל בכלל,
ומקומות היישוב של האוכלוסייה הערבית הנוצרית בפרט

 *******

התחושה בסיום הייתה
שלא מיצינו את אפשרות השיטוט
בכפר נעים זה
וקל וחומר לא התנסינו
בחוויות הקולוניריות שהוא מציע
ובמיוחד ביום שבת שבו מתנהל השוק.

לא נורא נחזור עוד לבקר אותו!

******

תודה לאמנון גופר
שהסכים להקדיש לנו מזמנו היקר,
הסביר על הכפר וסביבתו
מנקודות מבט שונות,
סיפר לנו אנקדוטות מעניינות,
הוביל אותנו ברחבי כפר, בין שכונותיו,
תצפיותיו ורחובותיו
ונתן לנו לטעום מעט במפגשים הקצרים עם תושביו.  

תיעוד קצר זה כולל מספר צילומים (מבע ושחור/לבן) של תעלת האפס שבמורד אפיק הירדן.

תעלת האפס" – תעלה שנחפרה מהירדן אל הירמוך ונקראת משום שהיא בנויה ללא כל שיפוע וזאת על מנת שהמים יוכלו לזרום בה משני הכיוונים מהירדן לאגם נהריים ומהאגם לאפיק הירדן הישן . הדבר היה נחוץ בשעת שטפונות החורף בירמוך, כדי לשחרר עודפי מים מהאגם, בשעות אחרות הזרימו מים מהירדן לאגם נהריים

 

****

תיעוד זה הוא ספיח לתיעוד הביקור בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן שהתקיים ביום חמישי, 11 במרס 2021 ואותו הוביל ניר עתיר.

.

ואלה הצילומים:

סכר ויסות הזרמת המים אל אגם נהריים וחזרה לאפיק הירדן

****

****

****

גשר כביש 90 מעל תעלת האפס

אפיק הירדן

בודקים את עוצמת הזרימה באפיק הירדן

****

****

****

תפסתי עמדת תצפית אל אגמון מנחמיה, צילום (בצבע), עדי קידר

אגמון מנחמיה שבמורד אפיק הירדן

****

אפיק הירדן

******

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/שיטוט/צילום בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שם אירח אותנו ניר עתיר.

*****

מניסיון של טיול אופניים, בין הירמוך לבין הירדן בנגב כינרות, בסוף שנת 2017, ידעתי שהוא האיש המתאים להוביל אותנו בקיבוצו.

לפני מספר שבועות, באחת משיחותיי עם אתו, הצעתי לו שיארח את חברי ואותי למספר שעות בקיבוצו.

ניר, שהוא דור שלישי בקיבוץ, סבתו וסביו היו נכללו קבוצה הראשונה שהקימה את הקבוץ ונכדיו הם כבר דור חמישי, הסכים מיד!

הביקור התקיים ביום חמישי 11 במרס 2021 והשתתפו בו לוי אבנון (חמדיה), עדי קידר (פרדסייה), רותי ומיכאל סופר (תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

הגענו לשער הקיבוץ בשעת בוקר.

את הסיור התחלנו בתצפית על סכר של "תעלת האפס".

תעלת האפס" – תעלה שנחפרה מהירדן אל הירמוך ונקראת משום שהיא בנויה ללא כל שיפוע.  לכן יכלו המים לזרום בה משני הכיוונים מהירדן לאגם נהריים ומהאגם לאפיק הירדן הישן . הדבר היה נחוץ בשעת שטפונות החורף בירמוך, כדי לשחרר עודפי מים מהאגם, בשעות אחרות הזרימו מים מהירדן לאגם נהריים

 

גשר כביש 90 מעל תעלת האפס

בתצפית מול הסכר, בו נמצאת כתובת הגרפטי הראשונה בארץ-ישראל, "קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר"

****

ניר סיפר לנו על גרעין חניכי השומר הצעיר שעלו מרוסיה וגלגולה בארץ עד שהקימה את הקיבוץ ועל קבוצת הבנייה של הגרעין שהקים את הקיבוץ, שמספר שנים קודם, בנתה את התעלה על פי בקשתו של פנחס רוטנברג.

****

אגמון מנחמיה במורד הירדן

לאחר הסיבוב קצר לאורך תעלת האפס ואגמון מנחמיה, חזרנו לקבוץ.

שם התחלנו את השיטוט ברגל בין המבנים (בעיקר הציבוריים וגם מגורים) שנבנו בשנותיו הראשונות של הקיבוץ ובעשורים שאחריהן.

במהלך השיטוט ניר סיפר לנו על הקיבוץ היום: הקיבוץ המתחדש, מספר החברים והתושבים, מסגרות חינוך, ענפי המשק החקלאיים והתעשייתיים, תעסוקת החברים ועוד.

ניר הרחיב וסיפר על הקמתו ועל שנותיו הראשונות.

חלק מעניין מדבריו, היה סיפור חוויותיו של ניר כילד שובב, נער צעיר מתבגר ולוחם שריון, בזמן מלחמת יום הכיפורים ואחריה.

במהלך השיטוט נכנסנו גם לביקור קצר במוזיאון הקטן ובארכיון. שם ראינו מוצגים רבים וצילומים  מזמן עבר.

במהלך הסיור, חבריי ואני סיפרנו מעט מהזיכרונות האישיים שלהם מקיבוץ אפיקים.

לקראת סיום הגענו גם הגענו לחורשה בה נמצאן צריפי הנח"לאים ששירתו בקבוץ בשל"ת.

הביקור'/שיטוט/צילום הסתיים לאחר ארבע שעות, לאחר שספגנו סיפורים ומראות.

להלן מובאים מידע על הקיבוץ, מספר מפות ושפע צילומים שנעשו במהלך השיטוט

**********

מיקום הקיבוץ מדרום לכינרת

****

האזור הגיאוגרפי, נגב כנרות 

***

בקעת כנרות, היא אחת מיחידות הנוף של בקעת הירדן (פרוזדור טקטוני המשתפל מצפון לדרום בשיפוע כמעט אחיד ומתון למדי) שכוללת את גאון הירדן, בקעת הירדן, עמק חרוד, עמק בית שאן.
המורפולוגיה של בקעת הירדן מתאפיינת בשלושה מפלסים מורפולוגיים: המפלס העליון מפלס הע'ור (כיכר הירדן) התופס את מרבית שטחו של המישור ועליו נמצא אפקים כמו שאר יישובי הבקעה. המפלס התחתון מפלס הזור (גאון הירדן), הנמוך כמה עשרות מטרים ממפלס כיכר הירדן, גאון הירדן הוא תחום הפשט של נהר הירדן ובו מתפתל נהר הירדן בסדרת פיתולים. בין מפלס הע'ור למפלס הזור מפרידה מדרגה תלולה של חוואר הלשון, המתנשאת לגובה עשרות מטרים מעל הזור – זוהי מדרגת ה"קטארה" ("הדבשות") החרוצה על ידי מאות ערוצים תלולים ויוצרת נוף בתרונות (Badlands). בעמק בית שאן בולטת מדרגה נוספת, מעל מדרגת הע'ור מדרגת הטרוורטין המשתרעת בין מרגלות רכס הגלבוע לבין העיר בית שאן והיא נוצרה מהפרשת תמיסות גיר, מן המעיינות שלרגלי הגלבוע.

מיקום 
ממערב לכביש 90
בין אשדות יעקב לבית זרע

****

שטח הקיבוץ 6,000 דונם

****

הקמת הקבוץ 

הקיבוץ נוסד בשנת 1932 על ידי חברי גרעין חניכי השומר הצעיר מרוסיה ונקרא "קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר" שנודע גם כקיבוץ "נצ"ח" – נוער צופי חלוצי, מרוסיה, כשם התנועה העולמית של השומר הצעיר.

 הקבוץ נוסד כקיבוץ היעד של כל חברי השומר הצעיר העולים מברית המועצות ובהמשך גם של חברי השומר הצעיר מלטביה. הקיבוץ התארגן בקיץ 1924 וחברי הגרעין שכללו ארבע פלוגות (בניה, חקלאות, כבישים ודיג) עבדו באדמות ווזיה שליד ראש פינה, כפועלי בניין בעפולה, בחיפה, ובזכרון יעקב והחזיקו את הקיבוץ בטירה.
בקיץ 1927 התרכזו חברי הקיבוץ באזור עמק הירדן. חלקם עבדו בבניה עבור חברת החשמל בנהריים, כאשר השאר עבדו בבניית בתי קבוצת כנרת בנקודת הקבע על הגבעה והתגוררו ברפת שבכנרת. החיכוך עם הפועלים האחרים של חברת החשמל הביא לעזיבה רבה, ובעקבות זאת בקשו, ולבסוף השיגו, רשות לפועלי הקיבוץ להתגורר בכנרת ולהמשיך לעבוד בנהריים.
בקיץ 1928 מנה הקיבוץ כ-60 חברים. במרץ 1929 כבר היו בקיבוץ כ-90 חברים, הודות לעליית חברים מברית המועצות. עם תום בניית קבוצת כנרת עברו חברי הקיבוץ לחצר כנרת, שהתפנה לאור מעבר חברי קבוצת כנרת לבתי הקבע שנבנו עבורם. בתקופה בכנרת החלו החברים בהנחת היסודות לנקודת הקבע בהקמת משתלה וסידור בסיס ללול.

****

****

מקום הקיבוץ בשנת 1930, טרם העלייה לקרקע, נקרא משק כינרת

בשנת 1932 עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי. בהתחלה נקרא "הנקודה" או "טוצ'קה" (נקודה ברוסית), עד שיעקב פלמוני הציע לחבר הקבוצה ישראל חופש את השם "אפיקים", כי הקיבוץ ישב בין אפיקי הירדן והירמוך, והשם התקבל באספת הקיבוץ.

אפיקים, בין אפיק הירדן ממערב ובין אפיק הירמוך ממזרח

 

בשנת 1932 הגיעה קבוצת חלוצות מלטביה כנציגות למכבייה הראשונה בתל אביב ומשם הגיעו לקיבוץ ורובן נישאו לחברי הקיבוץ. במרוצת הזמן קלט הקיבוץ גרעינים נוספים, רובם עולים מאירופה ומקצתם ילידי ישראל.

 

עמדת הביטחון בכניסה ליישוב

****

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסו 37 מחברי אפיקים ליחידות העבריות.

 

הקבוץ וסביבתו באמצע שנות ה-40'

בזמן מלחמת העצמאות שימש הקיבוץ לבסיס של הפלמ"ח, ולאחר הקמת מדינת ישראל שימש כבסיס נח"ל בו עברו עשרות רבות של גרעינים שעלו על הקרקע במקומות רבים ברחבי הארץ.

הקיבוץ וסביבתו בתום העשור הראשון של מדינת ישראל

הקיבוץ השתייך בעבר לקיבוץ המאוחד. בראשית שנות ה-50' עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, לא התפלג כרבים מהקיבוצים. אז אפיקים עזב את הקיבוץ המאוחד והצטרף כולו לקבוצת המיעוט, אשר הקימה את איחוד הקיבוצים המזוהה עם מפא"י (לאחר מכן: איחוד הקבוצות והקיבוצים) וחבר הקיבוץ יוסף יזרעאלי נעשה המזכיר הראשון של התנועה החדשה.

קיבוץ היום (ראשית שנת 2021)
כולל 540 חברים ו-1,100 תושבים 

הקיבוץ אפיקים מעניק לחבריו מגוון שירותים בתשלום הכלולים בסל שירותים אחיד: שירותים מוניציפאליים, מתקני ספורט ופנאי, פעילויות תרבות, ספריה, חינוך בלתי פורמאלי לילדי הקיבוץ, ביטוחי בריאות, בית סיעודי, וקרן ערבות הדדית.

בקיבוץ פעילה מערכת חינוך פורמלית ובלתי פורמלית פעילה בתוך תחומי הקיבוץ נמצאים תינוקייה, פעוטון וגן. תלמידי היסודי מתחנכים בבית הספר היסודי "אפיקי ירדן" הממוקם בתחומי הקיבוץ. תלמידי התיכון מתחנכים בבית הספר התיכון "בית ירח", ישנן הסעות מטעם המועצה. בקיבוץ פועלת מערכת חינוך בלתי פורמלי לילדים ולנוער הכוללת פעילויות מגוונות במועדון הקיבוץ. הילדים נהנים גם מהפעילות התרבותית של המועצה האזורית עמק הירדן.

כשני שלישים מחברי הקיבוץ מתפרנסים מעבודתם בענפי התעשייה החקלאות והשרות המצויים בשטחי הקיבוץ ושליש מהם מוצאים את פרנסתם מחוץ לקיבוץ.
חקלאות: מטעי בננות, תמרים ומטעים סוב-טרופיים, תבואות וגידולי שדה דגה ורפת.

****

תעשייה: מפעל לציוד ניטור ומדידת חליבת פרות (”צח”מ” אפיקים)

*****

ומפעל לייצור קלנועית – כלי רכב למוגבלי תנועה  (”אפיקים רכב חשמלי”).

קלנועית אפיקים

דגמים ראשונים

בעבר היה פעיל בו מפעל לייצור דיקטים ומוצרי עץ – "קלת אפיקים" שנוסד בשנת 1932 בחצר כנרת, כבית מלאכה קטן לבניית תיבות עץ לאריזת פרי וירקות של "משקי עמק הירדן", וכספק תיבות לצורכי הצבא, וברבות השנים הפך למפעל התעשייתי הגדול בתנועה הקיבוצית ולשם דבר בתעשיית העץ בארץ ובעולם. בסוף שנות השבעים הגיע המפעל לשיא רווחיותו. שנת 2004, הושבת קלת-אפיקים באופן מוחלט. במשך שבע שנים עמדו מבני המפעל שוממים. ב-31/3/2011 בא אל קצו מפעל "קלת אפיקים", אחרי שדחפורי ענק סיימו להרוס את אחרוני המבנים שנותרו, ולא הותירו זכר למפעל חייו של מייסדו ומנהלו הראשון, מיטיה קריצ'מן.
תיירות: אירוח כפרי "אפיקי נופש", הסעדה, כלבו, חנויות.
יזומות פרטיות: גודלו של קיבוץ מושך אליו  בעלי עסקים רבים אשר בחרו להקים בו את העסק שלהם, ובחצר אפיקים מתנהלת פעילות מסחרית רחבה הכוללת: שירותי הסעדה, בית קפה, דוכן פלאפל, מסעדת חומוס, סופרמרקט, חניות בגדים, רהיטים, מתנות, חומרי בניין ונוי, מחשבים, וטרינר, אופטיקה, מספרה,  וקוסמטיקה.

****

****

כלבייה: "כלביית אפיקים" שרכשה מוניטין בגידול, אילוף ורבייה של כלבים גזעיים מזנים שונים.

******

בין פעילויות הקיבוץ היו סדר פסח רב-משתתפים עם מקהלה מקומית גדולה; מגרש שעשועים עם שפע של מתקנים בחג העצמאות; טקס חקלאי בחג השבועות; חגיגות פורים למבוגרים וילדים.

*****

באפיקים קיימת פעילות ספורט כגון כדורגל, התעמלות, כדורמים, כדורעף, ועוד.

*****

הדמות הפיזית 

*****

***

בניין הסילוא הגבוה במזרח תיכון

***

זה היה אחד ממבני הרפת

****

***

***

מגדל המים, הסמל של אפיקים

****

****

*****

****

****

זאת הייתה חצר האקונומיה שך חדר האוכל

חזית חדר האוכל

דופן חדר האוכל

****

צילום עדי קידר

זה היה חדר אוכל, קטן, הכשר שנבנה לטובת אירוח בני המשפחה של החברים שרובם שמרו על כשרות

הבית הלבן

***

***

דור ההמשך

***

צילום עדי קידר

***

****

עץ החלומות

***

מראות במוזיאון ובארכיון

****

***

***

***

***

****

****

****

אמפיתאטרון

***

אתנחתא לדיון אודות שיוך דירות וגם על ספרו של אסף ענברי "הביתה"

צוללים עמוק בדיון לעבר בשיחה אודות הלינה בחדרי ילדים לעומת הלינה המשפחתית

בין בנייני המגורים 

****

****

***

***

***

***

בנין זה שימש בגיגולו מטבח וחבר אוכל של חברת הילדים. בגיגולו השני שימש מועדון חברת הילדים והמטבח שימש המכון פיזיותרפיה.

***

***

****

מרחיבים את שטחי הבנייה

****

****

******

צילום אחרון שלי לקראת סיום, צילום עדי קידר

*****

*******

סוף דבר,

ביקור/שיטוט/ צילום 
זה היה מעניין ומענג
למרות שהיה טעימה קטנה.

שמחנו לראות את הקיבוץ המופלא הזה
וללמוד אודותיו ומורשתו, 
הוא אחד מאדני ההתיישבות בארץ בכלל
ובעמק הירדן בפרט
ושבימי הזוהר של התנועה הקיבוצית
היה השלישי בגודלו !!

*****

תודה מקרב לב לניר
שאירח אותנו, הוביל, הסביר וסיפר!!

תודה לחבריי שהצטרפו
ויצרו את החבורה הקטנה והסקרנית.

תיעוד מוקדש למראות דיווש/צילום לאורך הצירים העיקריים במרכז בירושלים.

לדיווש זה שמטרתו הייתה גם אימון וחזרה לכושר, יצאתי, גם הפעם,  לבד בצהרי יום שני 8 במרס 2021.

הפעם בחרתי להתחיל את הרכיבה בלב שכונת שכונת רחביה. הסיבה לכך הייתה שבסוף המסלול לא אצטרך לדווש בעלייה.

במפה להלן מוצג מסלול הרכיבה חלקו כל שבילי אופניים, מרביתו על המדריכות ומיעוטו ברחובות צדדים שהתנועה בהן מוטעה.

***

אורך המסלול היה כמעט 9 ק"מ, בלבד!

אורך זה הוא מחצית מאורך המסלול המקובל בטיולי דיווש בירושלים. סלחתי לעצמי מאחר ואני עדין בכושר ירוד!

מסלול קצר זה סיפק לי גם טיפוס 110 מ' וזה לא מעט ביחס לאורכו והחשוב יותר שטיפוס זה חייב אותי להתאמץ!

הזמן הכולל היה שעתיים ורבע, ומתוכן שעה ורבע רכיבה (לאט בכל אופן בעיר) ולמעלה משעה עצירות בעיקר, לצורכי צילום וגם מעט לחציית כבישים ברמזור.

להלן התמונות לפי מהלך המסלול לא כולל את אלה של חזית התחנה המרכזית בירושלים שפורסמו בנפרד

******

התחלה בשכונת רחביה ברחוב רשב"א

מבט על מנזר המצליבה מכיוון הירידה משכונת רחביה

מבט על שיפולי שכונת קריית שמואל

עמק המצליבה

מבט אל עמק המצליבה מכיוון העלייה למוזיאון ישראל

***

היכל הספר שבמוזיאון ישראל

הבניין הענק של בית הספרים הלאומי הנבנה על דרך רופין

אצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם

צומת הכניסה לקמפוס גבעת רם

בניין המנהלה בקמפוס גבעת רם

קצה הגשר מעל נתיבי בגין

נתיבי בגין מבט לכיוון דרום

שדרות הרצל בפאתי שכונת קריית משה

תחנת קריית משה

מבט מגשר המייתרים

****

***

****

חזית התחנה המרכזית בירושלים קטע שפורסם בנפרד

צומת דרך יפו רחוב שרי ישראל

חלקה המערבי של דרך יפו

****

אחת הכניסות לשוק מחנה יהודה

***

דרך יפו

צומת רחוב קינג' גורג' והמשכו רחוב שטראוס עם דרך יפו

מבט על רחוב בן יהודה מכיכר ציון

רחוב בן יהודה

מדרחוב רחוב ההסתדרות

בנין פרומקין, שימש משכו הכנסת עד 1968 והיום נבנה כמוזיאון הכנסת

בית המעלות ברחוב המעלות פינת קינג ג'ורג'

בית הכנסת ישורון

בית הקרן הקיימת במכלול המוסדות הלאומיים

כיכר צרפת הידועה בשם כיכר פאריס (מחאות והפגנות בלפור) מאחור בניין טרסה סנטה

מאהל "אין מצב" מול מתחם בלפור

מזכרת מפגישה עם ידיד אמיר השכל, ממובילי המחאה מאז סוף שנת 2016. איש יקר מעורר השראה!

***

האיזון הקדוש

עוד קבוצת מחאה

השדרה ברחוב בן מימון

*****
סוף דבר,
שמחתי ונהיתי
לדווש ולצלם בעיר
אחרי הפסקה

של למעלה משנה.

בדיווש זה עלו לי
מספר רעיונות לטיולים
שאוביל הקיץ
את קבוצת חבריי בעיר.
יש למה לצפות!

******

תיעוד זה כולל 15 צילומים מהחזית של התחנה המרכזית בירושלים/

אל המקום הגעתי בדיווש/ צילום בעיר היום (יום שני 8 במרס 2021).

התמונות מדברות בעד עצמן!

המביט בהם יסיק את מסקנותיו על אופי המקום הייחודי והאנשים הנמצאים בו.

דומני אין למקום זה שני הדומה לו, בתבל בכלל ובארץ בפרט.

אין ספק שממקום זה ניתן ללמוד על אופייה של העיר.

*******

****

***

***

****

***

***

***

****

***

****

****

****

****

****

****

*****

תיעוד זה כולל צילומים (בלבד!) של רחוב קרן קיימת בירושלים, אליו הזדמנתי בצהרי יום ראשון, 7 במרס 2021.

רחוב קרן קיימת הוא הקצה הצפוני של שכונת רחביה

****

***

****

****

****

***

****

***

***

****

***

****

***

****

****

****

****

***

בנין קק"ל מתחם המוסדות הלאומיים

****

****

****

****

****

****

****

***

***

****

******

סוף דבר,

שיטוט/ צילום זה בירושלים
היה הראשון
אחרי הפסקה של למעלה משנה.

כעת, חזר לי "התיאבון"
לשוטט בעיר בטיול ברגל
או בדיווש על אופנים
בתדירות גבוהה יותר
של פעם בשנה

****** 

תיעוד זה כולל תיאור הדיווש לאורך הקטע במעלה נחל שורק שבתחום ירושלים וגם צילומים.

הקטע בו רכבתי נקרא גם בפי העם "פארק ירושלים עמק הארזים" והוא חלק מהפארק המטרופולוני סביב ירושלים.

לדיווש/אימון/צילום זה ב"חצר האחורית" של ביתי יצאתי בצהרי שבת, 6 במרס 2021 וגם הפעם לבד!.

מזג האוויר היה חמים ונעים, השמים היו כחולים (כמו שכתוב בספרים) בלי עננים.

יצאתי גם הפעם לבד!

זה בסדר, המסלול סלול, נמצא קרוב לבית ובעיקר במקרה הצורך לעזרה יש מי שיגיע כי יש בו תנועה עירה מאוד (אפילו יותר מדי!)

המטרה הייתה לרכוב כדי לחזור לכושר בקצב ובמהירות שלי, מבלי להפריע או לעכב איש.

כמו בפעם הקודמת, חניתי ליד הבית האדום, מתחת לרמת מוצא.

רכבתי לעמק הארזים, הדרך למקום הייתה עמוסה בכלי רכב וכך היה לאורך כל הדרך בהמשך הדיווש.

הפעם רכבתי לכיוון מזרח עד מחלף גולדה (סמוך להר חוצבים) על הכביש הפנימי של הפארק.

הרכיבה כמעט כל אורכו קטע זה (כ-4.5 ק"מ) הייתה במגמת עלייה מתמשכת (140 מ' וזה לא מעט)  והשיפוע לקראת הסוף היה קצת תלול (11 מעלות וזה הרבה).

פעמיים לקראת סוף שני קטעים האחרונים, כף הרגל החליקה מהפדל ונאלצתי לרדת מהאופניים.

לא נורא! הבנתי שלא אני אשם אלא כף הרגל הפגומה והמוגבלת!

ממחלף גולדה גלשתי על המדרכה עד מחלף רמות.

במחלף רמות נכנסתי לשביל האופניים ורכבתי, יותר נכון דהרתי במהירות, בו לכיוון מערב, מרבית הזמן בירידה!

מספר פעמים נאלצתי לעצור, על מסלול רכיבת האופניים הלכו המטיילים של שבת וילדיהם. לא הפריע שזה מסלול רכיבה שדוהרים בו.

ממתחם עינות תלם חזרתי באותה דרך לחניון בו נמצא הרכב.

המרחק שדיוושתי היה כ-10.5 ק"מ כמסומן במפה.

***

העצירות ברכיבה היו קצרות לצורכי צילום ושלוש להסדרת הנשימה.

דיווש זה היה, כאמור, אימון ולא טיול, ולמרות זאת, נהניתי כי התאמצתי מאוד.

בחזרה לבית ושעות מספר לאחר מכן, שרירי הרגל שידרו לי "הי עמי, היום נתת עבודה טובה"
הם הוסיפו "כדאי שתמשיך כך כדי לחזור לכושר הראוי והרצוי"
וסיימו "לא תצטער כי רק כך תוכל לחזור לרכוב בטיולים ארוכים יותר בהם נדרש מאמץ!"

בתוספת למאמץ זכיתי לשטוף את העיניים במראות תחילת האביב, כל השטח מכוסה צמחייה חד שנתית ירוקה וסביבה כתרים של החרדל הצהוב.

אלה התמונות

********

*****

ערוץ הנחל יבש, לפני שבועיים המים שטפו וקצפו

הצד השני של הערוץ

פתח נחל חלילים

שרידים מהגשם האחרון

****

מול פתח נחל חלילים

מבט אל גשר הרכבת החוצה את נחל לוז

הגשר החוצה את נחל שורק

מבט מהצד השני

****

המדרון מתחת לכביש 1 וגבעת שאול

גשר מחלף גולדה

לצד דרך גולדה מול שכונת רמות

***

מעל קריית הספורט שבתוך הפארק

****

שביל האופניים מתחת לגשר

הזמן של הצהוב, ראשית האביב

***

*******

סוף דבר,

הסיכום נמצא בסיפא
של המלל
לפני הצילומים
*****

תיעוד זה מוקדש לתיעוד ביקור/סיור/צילום ביישוב היהודי/ערבי נווה שלום/ואחת אלסלאם הסמוך ללטרון.

נווה שלום/ואחת אלסלאם  הוא כפר שיתופי יהודי / ערבי הסמוך ללטרון ונכלל בתחום המוניציפלי של המועצה אזורית מטה יהודה. ביישוב מתגוררות כ-100 משפחות כמחציתן משפחות יהודיות ומחציתן האחרת משפחות ערביות (נוצרים ומוסלמים). בכפר פועלת מערכת חינוך דו לשונית ודו לאומית. שמו של היישוב סמלי ומסמל את שאיפת המקימים ליצור יישוב שיביא את השלום.

היוזמה לביקור זה נולדה משיחה ביני ובין אלימלך בן ארי (עמית לטיפולי הידרותרפיה בבית הלוחם ירושלם) שסיפר לי שכבר למעלה מ-30 שנים הוא מתגורר ביישוב.

אז, חשבתי שיהיה מעניין אם נגיע לביקור ביישוב. הצעתי לו שיארח אותנו אבל, הוא דחה בנימוס את ההצעה וחיבר אותי לראיק ריזק שלדבריו הוא תושב ותיק, מומחה המכיר את היישוב מתוקף מספר תפקידים אותם מילא.

יצרתי קשר עם ראייק ריזק ותאמנו את המועד ואופן הביקור.  .

ביום רביעי 3 במרס 2021, בשעת צהרים, הגענו למקום.

הפעם היינו קבוצה קטנה שכללה את החברים שהגיעו ממקומות שונים: אסתר ופיפ רותם (סאסא), יאיר פז (אפרת), ורדה בן חורין (נטף), ניר עמית (שער העמקים), ואני (מבשרת ציון).

התכנסנו לשיחה עם ראייק ריזק בחצר בית הקפה שהוא מפעיל בכניסה ליישוב.

****

****

ראיק ריזק מספר לנו

בתחילה הוא סיפר לנו על ברונו הוסאר הנזיר הדומיניקני שיזם את הקמת היישוב, הקרקע עליו נבנה, אבני דרך בהתפתחותו, אופן התנהלות היישוב (האידיאולוגית, התרבותית, הארגונית, החינוכית, המשקית, קליטת חברים חדשים ועוד), על בית הספר לשלום, בית המלון. ראייק סיפר גם מעט על עצמו, המקום ממנו דיאנה אשתו והוא הגיעו ליישוב והרחיב גם על חינוך ילדיו.

מקשיבים (כמעט כולם)

מזכרת קטנה

***

אחרי השיחה איתו, ניר עמית שוחח עם בועז כיתאין תושב היישוב, חבר איתו לא נפגש עשרות שנים.

בועז (משמאל) ניר (מימין )

בועז הגיע לחצר בית הקפה ואז התפתחה שיחה שהייתה המשך לשיחה הקודמת.

****

בועז כיתיאן, אב שכול, שבנו תום ז"ל נפל באסון המסוקים (4 בפברואר 1997), סיפר על הקושי בהנצחת בנו ביישוב. בועז הרחיב וסיפר כיצד ומתי הוא ודניאלה אשתו ולידיו הגיעו ליישוב מקבוץ שובל, על פעילותו בניהול בית הספר היסודי יהודי ערבי  יחד עם דיאנה ריזק, על החיים ביישוב ואופן התנהלותו החברתית והאידיאולוגית. לאחר השיחה, למרות שלא התכוון, הוא יצא והוביל אותנו בשיטוט ברגל ברחבי היישוב.

****

בשעות אחרי הצהרים המאוחרת, לאחר שיטוט ברגל, נפרדנו ושלום. יאיר, ניר ואני המשכנו להסתובב ברכב ביישוב ולסיום סיימנו בפיקניק קצר בחורשה הסמוכה ליישוב, סוכת שלום שהוקדשה לאייבי נתן.

****

התיעוד להלן כולל המידע, חלקו הוא זה שלמדנו בשיחות עם ראייק ובועז וחלקו מהווה השלמה שלוקטה מהרשת. התיעוד כולל גם מספר מפות וצילומים של המראות מהשיטוט.

התיעוד אינו מתייחס לגיאוגרפיה של אזור לטרון ועמק איילון ולא למערכה בו במלחמת העצמאות. על כך ראו בטיול/ דיווש מספטמבר 2018 בעקבות קרבות לטרון בתש"ח

*******

מיקום היישוב,
כמחצית המרחק
בין תל אביב לירושלים

****

******

אזור גיאוגרפי,
צפון שפלת יהודה הנמוכה 

****

****

****

******

איתור: מורדות הצפוניים
של שפלת יהודה,
בין כביש1,
כביש 3 וכביש 44

****

****

*****

מבט לעבר עמק איילון

******

הקמת היישוב 

הרעיון להקמת היישוב נולד בשנת 1969 על ידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר כמימוש חזונו לקדם את דו-קיום יהודי-ערבי. כדבריו "אמונה בניצחון האהבה על האיבה, זו המטרה האמיתית והעמוקה ביותר של כפר שלום".
ברונו הוסאר נולד ב-1911 למשפחה יהודית באלכסנדריה שבמצרים בשם אנדרי הוסאר. אביו היה יהודי ממוצא הונגרי ואמו יהודייה ממוצא צרפתי. בגיל 18 היגר עם משפחתו לצרפת שם סיים את לימודיו העל-תיכוניים כמהנדס ב-"École Centrale". ב-1945 הצטרף למסדר הדומיניקני, שם אימץ את השם ברונו, והוסמך ככוהן דת ב-1950. ב-1966 ברונו קבל אזרחות ישראלית וב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים התלווה למשלחת ישראל לאספה הכללית של האו"ם, איש הדת הקתולי היחיד. ברונו וכמה מחבריו ייסדו ב-1970 את היישוב נווה שלום. לצורך כך הוא קיבל ממנזר לטרון משבצת קרקע בור בגודל 400 דונם, המשתרעות על מורדות הגבעות מעל תוואי נחל נחשון. במשך 19 שנים, בין 1948 – 1967, משבצת זאת השתרעה בתחום שטח ההפקר מול מובלעת לטרון. הוסאר הלך לעולמו ב-1996 והובא למנוחות בטקס שכלל מיסת אשכבה נוצרית לצד הקדיש היהודי. על מצבתו הצנועה נחקקו המלים "ואהבת לרעך כמוך", בעברית ובערבית, וכן צלב ומגן דוד.

****

****

משבצת היישוב על פי תמונת מצב של האזור במחצית שנות ה-40' טרם מלחמת העצמאות.

מיקום היישוב

*****

מראה היישוב 

כשני עשורים לאחר הקמת היישוב, ביקש המנזר לקבל חזרה את משבצת הקרקע עליה הוקם היישוב. לאחר מומ ארוך הסכים היישוב להחזיר מחציתה וכיום גודלה -200 דונם.

****

****

****

מלון נווה שלום

***

****

****

****

****

****

ממשיכים בבנייה

****

****

****

****

****

****

שטח להרחבה בעתיד

****

***

****

****

*****

מראות בשחור לבן

****

****

***

****

****

****

מבנה המתנ"ס

******

****

*****

כיפת התבודדות הקרויה בית דומיה סַכִּינָה, אשר קיבלה את שמה מספר תהילים ומהקוראן (בערבית המילה סקינה משמעה שלווה) זהו מבנה עגול וקטן הנועד להירגעות. את המבנה תכנן האדריכל חיים חפץ.

בפנים המבנה

הכיפה מקום ראוי לצילום מזכרת

****

"המרכז הרוחני פלורליסטי על שם ברונו הוסאר", שמטרתו יצירת בסיס משותף לדיאלוג בין העמים. את מבנה המרכז עיצב האדריכל חגי דביר והוא משלב בו יסודות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. הוא עיצב שני אולמות רחבי ידיים, עטורי כיפות גדולות וחלונות אובליים השואלים מוטיבים ממסגדים, כנסיות, בתי כנסת וגני זן. במקום נערכות הרצאות, דיונים וחוגי מדיטציה והוא פתוח גם למבקרים חיצוניים.

***

****

בית הספר לשלום הוקם ב-1979 כמוסד חינוכי-רעיוני של היישוב המעורב נווה שלום מתוך מטרה ליצור דיאלוג בין ערבים ליהודים מתוך הבנה והסכמה בין העמים דרך עריכת סמינרים וסדנאות מפגש ביניהם. בית הספר עורך מפגשים דו-לאומיים בין יהודים ופלסטינים בישראל (החל מהסכמי אוסלו המפגשים כוללים גם ערבים מהרשות הפלסטינית) ופעילויות חד לאומיות. פעילויות אלו נערכות בבית הספר עצמו או בקהילות השונות בישראל וברשות הפלסטינית.
צוות בית הספר מורכב באופן שוויוני מערבים ויהודים כאחד ומנוהל ברוטציה בידי מנהלים ערבים ויהודיים. בית הספר הוא גוף עצמאי אשר שממומן בעיקר בידי קרנות ואגודות ידידים של נווה שלום בחו"ל.
במהלך השנים פיתח בית הספר שיטת עבודה ייחודית לעבודה עם קבוצות בקונפליקט, במקום להתמקד ביחסים הבינאישיים בין המשתתפים והמשתתפות, הדגש מושם הקונפליקט הבין קבוצתי. קיימות ארבע הנחות יסוד המכוונות את עבודתו: א – התפיסות והאמונות עליהן בנויה זהותו והתנהגותו של האדם הינן תפיסות יציבות ועמוקות, ולרוב קשה לשנותן. ב – הסכסוך מושתת על מפגש בין שתי קבוצות לאומיות ולא בין יחידים כאשר אנו רואים בקבוצה משהו מהותי מעבר לסך כל היחידים המרכיבים אותה. ג – הקבוצה הינה מיקרו קוסמוס של המציאות ולכן ניתן ללמוד דרכה על החברה. ד – קבוצת המפגש הינה קבוצה פתוחה הקשורה למציאות החיצונית ומושפעת ממנה.
להרחבה ראה אתר בית הספר 

*****

בית העלמין

****

תום כיתאין – בן דניאלה ובועז. נולד ביום ג' באדר ב' תשל"ו (5.3.1976) בקיבוץ שובל. אחיהם הבכור של יונתן, עמית ואורית. ילד שלבו מלא וגדוש אהבה, יופי, חוכמה ותום. תום החל את לימודיו בבית- הספר היסודי בקיבוץ שובל. כשהיה בן תשע, עבר עם משפחתו ליישוב היהודי-ערבי נווה שלום. תום התחנך ולמד בבית-הספר הקטן שביישוב בו ספג, כמו גם בביתו, אהבה לטבע ואת ערכי השלום, האחווה ואהבת האדם. כשהגיע לכיתה ז' הצטרף תום לקבוצת "לוטם" ויחד עם ילדי הקיבוץ הסמוך, נחשון, עבר ללמוד במוסד החינוכי "צפית" שבקיבוץ כפר מנחם, בו סיים את לימודיו במגמה הביולוגית. תום היה תלמיד טוב מאוד, אהוב על חבריו ועל מוריו. הוא היה חובב ספורט ושחקן מרכזי במשחקי הכדורסל של קבוצתו ולעתים היה נסחף בלהט לוויכוחים פוליטיים. אחד מחבריו הקרובים אמר עליו: "הוא מודע למציאות האחרת ומיטיב להתנסח בקשר לאפשרויות לשנותה, אך בשעה שהוא חושף את רגשותיו וצפונות לבו נעשה הדבר בבלבול נבוך (כמו גם חמוד ואנושי). הוא בעל נוכחות שקטה, שמופרת לעתים על ידי להט פתאומי, שמבוטא באמצעות צרור מילים מהיר, אשר רק יחידי סגולה מסוגלים להמירו בראשם למילים ומשפטים ברורים".
תום היה קרוב למשפחתו. יחסיו עם הוריו היו, לדבריו, מפרים ומיוחדים. בשנים האחרונות אהב לקרוא ספרות יפה וגם ספרי הגות ופילוסופיה. מספר חברו: "כשתום מתרגז, הופך לרוב הזעם, תוך רגעים ספורים, לחיוך נבוך ופייסני, כמעט מתנצל. הוא ניחן בכשרון כתיבה והתבטאות יוצאי דופן. יש בו פשטות, רגישות ועומק. לחבריו הוא אדם מקשיב, סולח, אוהב, מבין, משתף ונאמן. בעוונותיו, העז תום, לחפש אפילו קצת משמעות…". כנער, השתתף תום בכנס שלום בהודו ובמשלחת של נוער יהודי-ערבי לספרד. בימי לימודיו בתיכון יצא עם חבריו לשכבה למסע בפולין. במסגרת חייו ב"צפית" היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" והשתתף בסמינרים ובטיולים של התנועה. תום פגש ב"צפית" את חבריו הטובים ביותר, ביניהם תומר קידר. נפשותיהם נקשרו זו בזו והם שירתו יחד באותה יחידה, טסו באותו מסוק ונהרגו יחד, תחת אותו אלון, בשאר ישוב.
תום היה הבן-החייל הראשון של נווה שלום. הוא גויס לנח"ל בסוף חודש יולי 1994 וסיים את המסלול בהצטיינות. לראשונה בחייו נתקל במציאות שונה ובבעיות זהות קשות. הוא התקשה לגשר על הפער שנפער בין אישיותו, ערכיו ונטיות לבו, לבין עמדות חבריו והדרישות המקובלות ממפקד ומחייל. אך על אף הניכור והקשיים הצליח להתקדם, תוך הצבת אתגרים אישיים, גם באמות מידה צבאיות. תום התנדב ללא חשבון לכל משימה, וגם קיבל על עצמו לארגן את התורנויות בין החבר'ה, שסמכו על הגינותו וטוב לבו. הוא נבחר לפיקוד מוקדם ויצא לקורס סמלים. חבריו מהקורס מספרים, שהיו לתום עמדות עצמאיות, אך גם לאחר ויכוח עם בעלי עמדות מנוגדות לשלו, היתה דווקא מתחזקת תחושת הקרבה והגיבוש בצוות בזכות גישתו החברית והאנושית.
לאחר הקורס חזר תום לפקד על חבריו. פקודיו סיפרו על התבונה בה מילא את תפקידו, על החיוך הנצחי שלו ועל אהבתם אליו. מפקדיו העידו כי תום נמנה על זן מיוחד של אנשים, שלא ניתן למצוא רבים כמותם, ושלחו אותו, נגד רצונו, לקורס קצינים. תום עזב את הקורס, כדי שלא להאריך את שירותו, וצורף לפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, שם מצא חברים שאהב. וכך, אחרי תהפוכות גורל, חזר ללבנון כלוחם, בפעם השלישית והאחרונה. מפקדיו החדשים ראו בו לוחם בעל כושר מצוין, רציני ואחראי, והטילו עליו תפקידים בהתאם, אך בעיות הזהות שבו לפקוד אותו, וביתר שאת. תום לא ידע נגד מי הוא נלחם, למען מי, ובעיקר – לשם מה. יחד עם זאת, הרגיש מחויבות גדולה לחבריו. הוא ביצע את המוטל עליו, ובמסירות רבה, אך הקרע הזה לא נתן לו מנוח.
בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם תום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנווה שלום. כמעט בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר הורים, שני אחים ואחות. חברתו, איילת, ספדה לו על קברו: "תודה על הפלא שזכיתי בו, לזמן כה קצר".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק: "תום שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל למופת, מקצועי ומסור, בעל רמה אישית גבוהה, שתוכנן כי ימשיך במסלול הפיקודי. תום בלט בחיוכו, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." מפקד היחידה כתב למשפחה: "תום שירת כקשר וביצע את תפקידו בנחישות ובמסירות הראויים לציון. בדרכו השקטה והמנומסת יצר אווירה טובה בקרב חבריו לצוות, הפגין נכונות לעזור ולסייע בכל עת. תום יחסר לנו כאדם וכלוחם."
אחד ממוריו של תום, עבד אל-סאלם נג'אר, פלשתיני בן היישוב נווה שלום, הספיד את תום בהלוויה ואמר: "אני לא יודע אם יש עוד חייל יהודי שנהרג ואחרי ארונו הלכו כל כך הרבה פלשתינים". העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובין הכתבות שהתפרסמו נכתב רבות גם על תום ועל חבריו הטובים שנספו עמו, אשר נכתב עליהם: "הם היו חברים בלב ובנפש. הם לחמו יחד וחיו יחד. עליהם נאמר 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'".
הוריו של תום, כתבו: "חבריו של תום דואגים לשמור עמנו על קשר גם חודשים רבים לאחר האסון – בדמותם היפה משתקף אלינו תום".
במלאת שלושים למותו, הוציאו הוריו חוברת, "תום שלנו", ובה מכתבי פרידה, קווים לדמותו ותמונות מתקופות שונות בחייו. כתבה ידידה קרובה של תום: "זוכרת אותך בכל כך הרבה סיטואציות, בשיחות, בבילויים, בלימודים, בפנימייה, בסופי השבוע ובחופשות מהצבא, ורק זכרונות שמחים עולים בראשי. אדם עם רגישות, צניעות, חוכמה, הומור ושמחת חיים. כובש את לב כולם – את לב המבוגרים, את לב המורים (ובעיקר המורות), את לב החברים ואת לב כל הבנות…" ובמכתב נוסף: "כה עלובים אנו, תום. צעד אחר צעד, ים של בחירות חסרות משמעות, לכאורה, הובילו אותך, באופן בלתי מודע, אל אותו מסוק ארור. היכולת שלנו להשפיע על גורל חיינו, כל כך זעומה, כנראה, שלא נותר אלא לעמוד מכווצים, קטנים, עלובים ובעיקר חסרי אונים, אל מול הגורל, אשר עושה בנו כבשלו."
שיר פרידה מחבר: "למוות פנים רבות, / רובן ככולן כואבות, / יש אף שהן מנסרות / את הלב בכאב. / העורב השחור קרא / והלב נקרע… פתאום אני מבין עד כמה אהבתי אותך…"
המקור אתר יזכור – משרד הביטחון

****

על התקנת שלט הנצחה זה ניטש ויכוח גדול בין המצדדים ובין המתנגדים הרוב קבע שיוצב!

זהו, הסתיים הסיור, צועדים לעבר הרכב בנקודת ההתחלה, צילום ניר עמית

******

סוף דבר,

הביקור/ סיור שכלל
את שתי השיחות
היה מעניין ומרתק!

****

יישוב נווה שלום/ואחת אלסלאם
הוא מיוחד ויוצא דופן
בכל מובן:
מיקומו באזור שהיה שטח הפקר,
היוזמה להקמתו,
קרקע הכנסייה עליו הוקם,
הרכבו הדמוגרפי,
האידאולוגיה המשמשת
כבסיס להתנהלותו,
החינוך הדו לשוני המשותף
ועוד.

אין עוד יישוב כזה בארץ!
רשויות המדינה לא חשבו, קל וחומר,
לא הקימו עוד יישובים כמו נווה שלום!
חבל מאוד!
הקמת עוד יישובים כאלה
הייתה רק מגבירה את הדו קיום והאימון
בין היהודים ובין הערבים

הקמת נווה שלום/ואחת אלסלאם
התאפשרה רק
בעקבות יוזמת האב המייסד
והסכמת מנזר לטרון
להקצות את הקרקע לאחר אישור האפיפיור!

*****
תודה לאלימלך שיצר את הקשר ביני ובין ראייק,
תודה לראייק על האירוח והשיחה
תודה לבועז ששוחח איתנו,
שיתף אותנו בחוויותיו והוביל אותנו ביישוב והוסיף הסברים
תודה לכל החברים שהגיעו