מנזר סן סימון בקטמון, ירושלים
ביום רביעי (27/2/2019), יצאתי עם חברי יאיר פז לסיור בשכונות דרום העיר.
סיור זה היה הכנה לקראת מחנה מחקר גיאוגרפי-עירוני שיאיר יעביר לתלמידיו במכון שכטר בזמן הקרוב.
בסיור זה הגענו גם למתחם מנזר סן סימון. למקום הגעתי גם בטיול קודם בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד
מיקום המנזר
בקצה שכונת קטמון
בירושלים
מנזר סן סימון
הוא מנזר יווני-אורתודוקסי,
השוכן בלב גן בשכונת קטמון,
ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". הראשונה, במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. הגרסה השנייה היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה השלישית הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון.
המקור
מתחם סן סימון
כלל שלושה מבנים,
בנויים אבן מוצקה –
בית הפטריארך,
אכסניה לצליינים,
והמנזר ובראשו מגדל פעמונים
המיקום הגיאוגרפי – טופוגרפי
בקצה הדרומי של הרכס
בין נחל רחביה (דרך הרצוג)
ובין נחל רפאים
המנזר נמצא
בתוך שטח בנוי צפוף
ומוקף בגן
בכנסייה מתגורר נזיר בודד אליו מצטרפים לתפילת יום ראשון נזירים ומאמינים ממקומות אחרים בירושלים. הכניסה למבקרים אחרים אסורה.
בעת שהמנזר שנבנה,
במחצית השנייה של המאה ה-19, הוא היה בודד בשטח.
מנזר סן סימון נבנה באמצע המאה ה-19 על חורבות מבנה מנזר נוצרי קדום. מפות מימי הביניים מלמדות על מסורת שקשרה את המקום לביתו, ואף למקום קבורתו, של שמעון הקדוש, מראשוני המאמינים בישו:
"והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש הייתה עליו. ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה המוות עד אם ראה את משיח ה'. ויבוא ברוח אל המקדש. ויהי כאשר הביאו הוריו את הנער ישוע לעשות לו בחוקת התורה. ויקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר. עתה תפטר את עבדך כדבריך אדני בשלום."
הבשורה על פי לוקס, פרק ב, 24 וגו'
בשנות ה-20' של המאה הקודמת
נבנתה לצידו שכונת קטמון.
בתים ראשונים השכונה נבנו
עוד בתקופה העותמאנית.
את המבנים הבודדים מהתקופה העותמנית ניתן לראות בתצלום האוויר הגרמני של ירושלים מזמן מלחמת העולם הראשונה (המקור: גדעון ביגר)
*****
אודות השכונה ראו גם בתיעוד הטיול בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד
בשטח המנזר (כנראה מתחתיו היום) מספר מערות קבורה. נמצאו בהן שמות הנקברים, ומסתבר שהם היו כהנים ממשפחה המוכרת לנו מן המקורות. המערות נחפרו בסוף המאה ה-19, והתפרסמו ב-1912 על ידי הנסלר הגרמני. ראש המשפחה היה יהוסף קלון בן שמעון ממשמר הכהנים ישבב, ובניו ובנותיו היו יוסף, שמעון, יחזק, ושלומציון ברת גמלא, שנישאה ליהועזר והם הולידו את שמעון. שמעון בן יהוסף קלון הוליד את שמעון, ויחזק בן יהוסף קלון הוליד את יהועזר, מרים ויועזר
כך היה גם
בשנות ה-40' של המאה הקודמת
בעשור הראשון של המדינה,
המנזר היה מבודד מסביבתו
כתובת יוונית החקוקה מעל לפתח הכנסייה (מצד דרום) בלוח שיש ובה מסופר כי:
"אברהמיוס הנזיר ממדיטוס בנה את המנזר הקדוש על חורבת הקבר הקדוש של קטמון של ימינו ועל האזור כולו סביב, בימי הפטריארך קיריליוס השני בשנת 1859. במשך עשרים שנה ויותר ידע סבל רב וספג הוצאות כבדות כדי להקים על החורבות העתיקות הללו בניינים חדשים וכנסייה אלוהית, ובתוכה הקבר הקדוש של סן סימון, וכן להכשיר את האזור ולנטוע בו מאות רבות של עצי זית. את כל זה השלים בכספו הפרטי והקדיש את הבניינים האלה לעדה הקדושה של הקבר הקדוש (של ישו). מפתחות המנזר הקטן נמסרו להוד קדושתו הפטריארך של ירושלים איארותיוס ב-1879, לזיכרון עצמו ולהוריו."
הכתובת נחקקה ב-1881, ומעל לכתובת מופיע תבליט של כלי עבודה, בהם השתמשו בוני המנזר: איזמל, צבת, קרדום, מחוגה, אנך, כלי מדידה, פטיש ומשור.
בצד המנזר ממערב לו ניצב בניין ששימש מעון קיץ לפטריארך היווני בירושלים, בניית המבנה הושלמה בשנת 1890, והוא שימש לאחר מכן כמעון גם לצלייני העדה.
בתקופת המנדט התגוררו בבניין דיירים בשכירות, ובהם הסופר, המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי, שהיה חובב מושבע של תרבות יוון, ואף תרגם לעברית את האיליאדה והאודיסאה של הומרוס. טשרניחובסקי התגורר בבית עד מותו ב-1943.
בשנת 1952, לאחר משא ומתן עם הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, הועבר בית הפטריארך שבמנזר לידי בית החולים אלי"ן, לצורך אשפוז וטיפול בילדים הרבים שנפגעו במגפת הפוליו. בשנת 1971 עבר בית החולים למשכנו החדש ובית הפטריארך הפך להיות מעון לבוגרי בית החולים, עד לפינויו ולהשבתו לידי בעליו, הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, בשנת 2016 והיום הוא נטוש.
הקרב על המנזר במלחמת העצמאות
שכונת קטמון בדרום ירושלים, הייתה עד מלחמת העצמאות שכונה ערבית מבוססת ובה אוכלוסייה נוצרית ניכרת. במהלך המלחמה היוותה השכונה טריז בלב ירושלים המערבית שניתק את השכונות היהודיות בדרום העיר מן הרצף היהודי במערבה. חמור במיוחד היה מצבה של שכונת מקור חיים הנצורה. אחרי פיצוץ מלון סמירמיס, על ידי ההגנה ב-5 בינואר 1948 חוזקה השכונה בכוחות ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ובאנשי צבא ההצלה. תגבורת נוספת זרמה אליה בעקבות פעולות הסחה שנערכו בה בתחילת מבצע יבוסי. בעקבות פינויו של מחנה אל עלמיין בדרך בית לחם על ידי הבריטים, התבססו בו כוחות ערבים והחלו לתקוף שכונות יהודיות באזור. חילופי אש נק"ל וארטילריה בין השכונות החלו במהלך החודשים הראשונים של 1948.
קטמון נשלטה מדרום מערב על ידי מנזר סן סימון, שניצב על גבעה בפאתיה הדרום מערביים. מגג המנזר ניתן היה גם לצלוף על השכונות היהודיות הקרובות. הן לערבים והן ליהודים היה ברור שהשתלטות על המנזר, פירושה השתלטות על השכונה. המנזר היה על שטח מוגבה, מצפונו וממזרחו חורשת עצים דלילה, מדרומו שטח גלי ופתוח יחסית וממערבו השטח משובץ בטרסות וגדרות אבניםהכח היהודי העיקרי שהשתתף בקרב היה פלוגות א' (בפיקוד מוטקה בן פורת) וב' (בפיקוד אורי בן ארי) מהגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל בפיקוד יוסף טבנקין, כ-90 לוחמים בכל פלוגה, בנוסף על כוח הסחה בפיקודו של עוזי נרקיס. הגדוד עסק בלחימה רצופה החל ממבצע נחשון והיה שחוק אחרי הקרבות המרים בקסטל ובנבי סמואל. במהלך הלחימה תוגבר הגדוד ביחידות מן הגדוד החמישי של הפלמ"ח ומגדוד מוריה של חטיבת עציוני.
מן הצד הערבי השתתפו בקרב אנשי מיליציית ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל קאדר אל חוסייני רבים מהם מחברון; כמו כן שהו במקום מתנדבים עיראקיים מצבא ההצלה. על הכוחות פיקדו איברהים אבו דאיֵה מן הכפר צוריף וסגנו אבו עתא. אבו דַאיֵה זכה ליוקרה רבה עקב השתתפותו כמפקד בקרב בו הושמדה מחלקת הל"ה ליד צוריף, בתקיפת שיירת נבי דניאל ובקרבות הקסטל. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשיריוניות (כנראה עיראקיות או של הלגיון). הליגיון הירדני לא השתתף בקרב, מלבד מספר חיילים ששמרו על הקונסוליה העיראקית בשכונה. מכל צד השתתפו בקרב כ-250 לוחמים (כ-120 מהם בתוך מתחם המנזר), עובדה שתרמה לחוסר ההכרעה הממושך בקרב.
ניסיון הכיבוש הראשון – תכנון ההתקפה, בהשתתפות יצחק שדה, מח"ט הראל יצחק רבין, מג"ד הפורצים יוסף טבנקין והקמב"ץ אליהו סלע (רעננה) היה חפוז, ללא נוהל קרב. ההתקפה הראשונה על קטמון נערכה בליל ה-27 באפריל 1948. אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יצאו בגשם שוטף משכונת נווה שאנן, דרך עמק המצלבה, לכיוון קטמון. כוח בפיקוד עוזי נרקיס ביצע פעולת הסחה באזור גבעת שאהין. הכוח בפיקוד מוטקה בן פורת יצא ברגל ונע לעבר המנזר, אך התעכב בדרכו והגיע באיחור. כשהגיע הכוח לאזור המנזר נפתחה עליו אש מקלעים חזקה גם מעמדות שלא זוהו קודם. מלאי פצצות המרגמה התחמושת הארטילרית שיועדה למבצע נגמר בניסיון לפגוע בעמדות ההגנה הערביות. בגלל האיחור והאש החזקה הסיג המג"ד יוסף טבנקין את כוחותיו.
לכישלון הפעולה נודעה השפעה מורלית שלילית על תושבי העיר היהודים.
הפריצה למנזר הייתה בהתקפה השנייה שנערכה ב-29 באפריל 1948. עם ערב הוסעו הכוחות לנווה שאנן ומשם צעדו לעבר מנזר סן סימון. בשעה 8:00 בערב, קצת לפני עמדת ההערכות התגלה הכוח ונורו עליו מספר יריות שהחישו את הסתערות על קטמון. הכוח של המ"פ איציק אשכנזי, בחפוי מרגמות, חיסל את עמדת המקלע הכבד שנחשפה בניסיון הראשון. במקביל החלו הפלוגות של בן פורת ואורי בן ארי לטהר את הבתים המערביים של השכונה. רימון יד הצית חביות דלק באחד הבתים והאש שפרצה האירה את הכוחות וחשפה אותם לאש של אנשי צבא ההצלה העיראקיים ששהו בבתים בצמוד למנזר וחלשו על דרכי הגישה אליו באש מקלעים ומרגמות. פלוגת בן פורת הסתערה על המנזר ראשונה, הפריצה לשער בוצעה על ידי חוליה מפלוגתו של אורי בן ארי ובפיקודו האישי. בשעה 2:10 נכבש המנזר על ידי פלוגה א' (אורי בן ארי) המנזר היה ריק מלוחמים, ותוך כדי טיהורו נהרגו במקום, כנראה בשגגה, מספר נזירות ששהו בו. כיבוש המנזר הסתיים בשעה 2:30 והכוחות התארגנו בשלושת המבנים להגנה. במשך שעתיים הייתה הפוגה באש, ואז החלו הערבים בהתקפת נגד.כשעלה הבוקר התברר שכוח הפלמ"ח במנזר מכותר על ידי כוחות ערבים, חלקם במבנים הקיצוניים בקטמון וחלקם מחופרים בבוסתנים מדרום וממערב למנזר. הם התקיפו את המנזר בלי הרף (נספרו כשבעה גלים) מטווחים קצרים, תוך שהם יורים אש נק"ל אל המעברים שבין המבנים במתחם ופצצות מרגמה אל גג המנזר. בהמשך הובאו גם מספר שיריוניות אל המתחם. ההתקפות ערביות נהדפו בעיקר בעזרת רימונים שהשליכו אנשי הפלמ"ח מהגג ומהחלונות. נחישות הערבים והאומץ שגילו הפתיעו את מפקדי הכוח הפורץ.
עד הבוקר היו לכוח הפורץ 2 הרוגים ו-30 פצועים שרוכזו בתוך המנזר וטופלו על ידי החובשים במקום.
במהלך הלחימה היו גילוי גבורה רבים בקרב הכח המבוצר. סמל המחלקה רפאל איתן, שנפצע בראשו, המשיך להלחם מבעד לחלון כשהוא קשור לכיסא על גבי שולחן. המ"מ דוד אלעזר, יצא מספר פעמים בראש קבוצות לוחמים, אל חצר המנזר ואל הגג כדי להדוף התקפות ערביות. המ"מ מוטי אפרתי שפיקד על אחד המבנים המבודדים במתחם רץ תחת אש, הניח והפעיל מטען נפץ על שיריונית ערבית חמושה בתותח שחדרה אליו.
בלילה הבא התגברה ההתקפה אך נהדפה שוב. למגינים היו כבר נפגעים רבים – 10 הרוגים וכ-80 פצועים (כמחצית מהלוחמים) – והתחמושת הלכה ואזלה
לאור המצב הקשה, מספר הפצועים הגדול ומצב התחמושת והאספקה, נשקלה אפשרות נסיגה. ללוחמים היה ברור שלא יוכלו לשאת את כל הפצועים אל מחוץ למנזר תחת אש, ותחת הרושם הקשה של הנסיגה בנבי סמואל, היה ברור שהפצועים יירצחו באכזריות אם יפלו בשבי. נקבע בהגרלה ששני מפקדים ישארו עם הפצועים ויפוצצו את המנזר על יושביו בבוא העת ונעשו לכך הכנות.בינתיים, נעשו במפקדת החטיבה ניסיונות להחיש תגבורת לנצורים. שתי מחלקות של הגדוד החמישי של הפלמ"ח בפיקוד עובד מיכאלי הצטיידו בנשק, תחמושת וציוד רפואי. הכח נע בהסתר והגיח בעורף הכח הערבי. בקרב קשה שהתפתח נהרגו 4 לוחמים ורבים נפצעו (ביניהם עובד שנפצע בפניו), אך 16 לוחמים הצליחו לחבור למגינים שבתוך המנזר.
יצחק רבין מפקד החטיבה, שהגיע למפקדת הגדוד הרביעי, ניסה להשעות את פקודת הנסיגה באומרו שאחרי הכישלון בנבי סמואל והנסיגה משועפאט, תבוסה בסן סימון תהייה מכת מוות לקרב על ירושלים, אך לא הצליחו ליצור איתם קשר.
הורע מצבו של הכח הערבי, שספג עוד ועוד נפגעים מאש הכח היהודי המבוצר היטב במבנה החסון ומן הקרב עם התגבורת מן הגדוד החמישי. לעבר קטמון הוחשה תגבורת ערבית מכיוון חברון, ושיירה ערבית יצאה מירושלים להביא לוחמים נוספים ממנה. שתי השיירות נחסמו ונפגעו על ידי מארב של אנשי גוש עציון בחירבת סאוויר ובמנזר הרוסי ולא הגיעו ליעדן.
על סף מתן הוראת נסיגה, החלה רשת ההאזנה של מודיעין ההגנה (הש"י) לקלוט תקשורת בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם, אבו דאיה, הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת וכי הם מבקשים תגבורת ערבית ואת התערבות הצבא הבריטי כי לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגינים בשעה 14:00. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה ודווחה לכח במנזר. טבנקין ביטל את ההכנות לנסיגה והורה לתפוס מחדש עמדות ולהגביר את האש עד שהכח הערבי ייסוג כולו. האש הערבית נחלשה בהדרגה – עד שפסקה.
בשעה 17:00, עדיין תחת אש ובאור יום, נכנסה פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש למינזר והחליפה את אנשי הפלמ"ח (מלבד כיתה בפיקוד דוד אלעזר שנשארה לחפיפה) שנלחמו בשטח המנזר במשך 18 שעות רצופות.
טורי התגבורת שהוחשו לקטמון גרמו לכוח הערבי לסגת מחשש שינותק. החלה גם בריחה של שארית האוכלוסייה האזרחית והלחץ מהמנזר הוסר.
הפצועים פונו באלונקות דרך שכונת רחביה, כשהנושאים אותם שרים ומכל הבתים נשמעות קריאות עידוד. תושבי ירושלים ששמעו על הקרב הגיעו במאות לבית החולים כדי להודות לפצועים ולעודד אותם.
בקרב על קטמון היו לגדוד הרביעי ולגדוד החמישי אבידות רבות: 21 הרוגים (מתוכם 18 במנזר וסביבותיו) ו-83 פצועים, גם גדוד מוריה סבל מהרוג ומספר פצועים. מתוך 120 הלוחמים שכבשו את המינזר, יצאו רק 20 בכוחות עצמם. הכוחות הערביים ספגו אף הם אבדות קשות – אחת ההערכות עומדת על 34 הרוגים וכחמישים פצועים.[
כיבוש קטמון היה הצלחה בודדת במבצע יבוסי. הוא ניתק את השכונות הערביות בדרום העיר מן האזורים שבשליטה ערבית – המושבה הגרמנית, בקעה, המושבה היוונית, תחנת-הרכבת ואבו טור. המפלה בקטמון הניעה את תושביהן לנטוש את בתיהם ולפנות את העיר. השכונות הדרומיות היהודיות – מקור חיים, ותלפיות, כמו גם קיבוץ רמת רחל חוברו לרצף היהודי.
בריחת תושבי קטמון (שהנשים והילדים ביניהם פונו כבר קודם לכן עקב ההפגזות של ההגנה) פתחה פתח לביזה של אוצרות השכונה העשירה על ידי תושבי ירושלים היהודים ויחידות צבאיות.
בקרב השתתפו רבים ממפקדי צה"ל העתידיים, וביניהם רפאל איתן (שנפצע בו) כסמל מחלקה, דוד אלעזר כמ"מ, אורי בן ארי כמ"פ ומוטקה בן פורת. כמו כן נטלו בו חלק אליהו סלע, יורם קניוק, ובני מרשק שנפצע גם הוא. רבים מן המשתתפים תיארו את הקרב כקשה בחייהם.
הקרב נלמד כקרב מופת ממורשת הקרב של צה"ל ורבים זוכרים ממנו את האמירה של בני מרשק בצטטו את יצחק שדה שציטט אמירה מהצבא האדום:
"זכרו, כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף". בוגרי הקרב, ובהם דוד אלעזר, חזרו על האמירה במהלך קרבות צה"ל.משתתפי הקרב קיבלו לאות את מדליית קטמון. אך לאחר הענקת האות נמנע צה"ל מלהכיר בו וענידתו הופסקה.
בפינת גן המנזר מוצבים אנדרטה ל-18 חללי הקרב ולוח נחושת המספר את סיפור הקרב.
הקרב על מנזר סן סימון משמש כרקע לספר "יונה ונער" של מאיר שלו ומסופר עליו בספר "תש"ח" של יורם קניוק
******
אחרי המלחמה נכתב השיר סן סימון
וְכָךְ
צוֹעֲדִים
חַיָּלִים מִגְּדוּד מֵאָה שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ
עִם הַגִּ'ינְגִ'י בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ!
אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ
אֶת מִנְזַר סַן-סִימוֹן בְּקָטָמוֹן
וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ
בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן.
חָבֵר נַשָּׁק, חָבֵר נַשָּׁק,
אֵיזֶה בַּרְדָּק, אֵיזֶה בַּרְדָּק,
הָרִמּוֹנִים, הָרִמּוֹנִים,
מְקֻלְקָלִים, מְקֻלְקָלִים,
הַסְּטֵן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר,
וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה,
אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה.
וְכָךְ…
| גרסת "משפחת הפלמ"ח" (בתים נוספים) |
וְכָךְ צוֹעֲדִים חַיָּלִים מִגְּדוּד מֵאָה שִּׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ עִם הַגִּ'ינְגִ'י בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ! אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ אֶת מִנְזָר סַן-סִימוֹן בְּקָטָמוֹן וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן. חָבֵר נַשָׁק, חָבֵר נַשָׁק, אֵיזֶה בַּרְדָק, אֵיזֶה בַּרְדָק, הָרִמּוֹנִים, הָרִמּוֹנִים, מְקֻלְקָלִים, מְקֻלְקָלִים, הַסְּטֶן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר, וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה. וְכָךְ צוֹעֲדִים… בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בְּיוֹם שִׁשִּׁי, נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא, נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא, הַבַּחוּרוֹת, הַבַּחוּרוֹת אֶל הָעֶמְדּוֹת, אֶל הָעֶמְדּוֹת וּבְיוֹם שַׁבָּת, וּבְיוֹם שַׁבָּת אֵין כְּלָל מִפְקָד, אֵין כְּלָל מִפְקָד, מְצַפְצְפִים, מְצַפְצְפִים עַל הַמְפַקְּדִים, עַל הַמְפַקְּדִים וְכָךְ צוֹעֲדִים… בְּיוֹם שַׁבָּת, בְּיוֹם שַׁבָּת סַמַּל הַדָּת, סַמַּל הַדָּת שָׁכַב עִם בַּת, שָׁכַב עִם בַּת בְּתוֹךְ מִקְלָט, בְּתוֹךְ מִקְלָט וְהַמַּגָּ"ד, וְהַמַּגָּ"ד עָשָׂה מִשְׁפָּט, עָשָׂה מִשְׁפָּט שָׁלַח אוֹתוֹ, שָׁלַח אוֹתוֹ קִיבִּינִימָט, קִיבִּינִימָט וְכָךְ צוֹעֲדִים… |
| המקור : זמררשת |
