טיול זה ביום שבת (29/4/2017) התקיים במסגרת אירועי "סובב כפר כמא ה-9".

 

"סובב כפר כמא" הוא אירוע שנתי המתקיים בשלהי באביב וכולל פעילות הליכה ורכיבה על אופניים בתוך וסביב היישוב ומטרתו לפתוח צוהר אל הקהילה הצ'רקסית הזעירה המתגוררת בארץ.

 

באירוע זה שהשתתפתי לפני שנתיים והוא תועד באתר. אז מאוד נהניתי ובעיקר למדתי הרבה על קהילה זו. לכן, החלטתי גם השנה להשתתף והזמנתי את חבריי הרוכבים וחלקם נענו והגיעו והם לוי אבנון (חמדיה), יעקב פרומן, נתי זיו ונכדו (מולדת) ואליק קריף (תל יצחק) ואנשי  "קבוצת גלגליגיל": ירון מוצניק (שוהם), דסי פולקמן (גבעתיים), טדי מורג (פתח תקווה), אילנה פרץ (הרצליה), אהרון יצהרי (כפר יונה), ארצי יעקב (כפר יונה), עופר גלאור (נורדיה), יקי אלישע (כפר יונה), שפי יצחק אבוהב (כפר סבא), רמי אבוהב (נתניה) יורם לביא (בית זית), גיל רוטהולץ (רמת השרון), ופטריסה ושי אבנון ו- Viivi Salminen, האורחת החביבה שלהם מפינלנד.

 

*******
מסלול הטיול, מעגלי

 

******
האזור הגאוגרפי,
גליל תחתון מזרחי

הגליל התחתון המזרחי בנוי מרמות בזלת נטויות העולות מכיוון דרום מזרח ונופלות בחדות בכיוון צפון מזרח והן מדרום לצפון. בין הרמות מפרידים ערוצי נחלים שצורתם כמגל.:
שלוחת צבאים, רמות יששכר, רמת סירין, רמת שרונה – תבור, רמת פוריה, רמת ארבל – חיטים ורמת חוקוק.

*****
מרחב הטיול,
רמת שרונה – תבור

רמת שרונה-כפר תבור היא גוש נטוי והוא היחיד שאופיו רמתי מובהק משום השיפוע המתון שיש לו כלפי מערב וכלפי דרום מערב. כמו בשאר הגושים בגליל התחתון המזרחי, מותנים גבולותיו הצפוניים , המזרחיים והדרומיים על ידי מערכת קווי העתק . הנקודה הגבוהה ביותר ברמה זו נמצאת בהר אדמי , בגובה של 278 מטרים , ואילו הנקודה הנמוכה היא בגובה של 110 מטרים לערך , בסביבות כפר תבור . גבולה הדרומי של רמה זו מוגדר היטב על ידי הכביש כפר תבור-כפר כמא-יבנאל וגם שטחי שדמות דבורה עד נחל קמה שייכים לה . ליחידה מורפוגראפית זו אין מנקז ראשי ברור, כפי שהוא קיים בשתי היחידות הקודמות . חלקה המזרחי של הרמה מנוקז על ידי נחל שרונה ואילו בחלקה המרכזי אין מערכת ניקוז מפותחת . איזור זה מנוקז בחלקו לנחל קמה ובחלקו לנחל קשת ולנחל השבעה . כל הנחלים האלה מתנקזים אל נחל תבור .

 

הקרקע ברמת שרונה – תבור
אדמת סחף המתאימה לחקלאות וסביבה רמות בזלת

הגידולים העיקריים: שדות חיטה, כרמי זיתים ומטעי שקדים

*******
מעט מפות מהעבר

דמות האזור במאה ה-19

תקופת המנדט

מערך הדרכים מתקופת המנדט

ההתיישבות היהודית באזור בתקופת היישוב
עד הקמת המדינה

 

דמות האזור בזמן מלחמת העצמאות,
מרחב הלחימה של חטיבת גולני

 

דמות האזור בשנותיה הראשונות של המדינה

*****

המסלול, המקומות והמראות

 

 

 

******

כפר כמא

כפר כמא, לעתים נכתב גם כפר קמא, הוא כפר שתושביו צ'רקסים ונקרא בשפתם  .Кфар Камаהיישוב במעמד של מועצה מקומית במחוז הצפון שהוכרז בשנת 1950.  והוא אחד מבין שני היישובים הצ'רקסיים בארץ (היישוב השני הוא ריחאניה, המשתייך למועצה אזורית מרום הגליל).

 

******
הצ'רקסים ומוצאם מהקווקז

הצ'רקסים הנקראים בפי עצמם אדיגים (בשפה האדיגית Адыгэхэ) הם עם קווקזי עתיק יומין המורכב משנים עשר שבטים. הולדת עם זה בצפון מערב הקווקז, במישור קובאן ובהרים הסובבים אותו בשטח שהיום נכלל בתחום רוסיה.

 

הקווקז הוא אזור גיאו-פוליטי המשתרע לאורך רכס הרים בין הים הכספי לים השחור, מורדותיו והעמקים בצדדיו ומהווה הגבול בין  אירופה לאסיה  שנקרא "אירואסיה". הקווקז הוא חלק משרשרת ההרים הגדולה שייצר "הקימוט האלפיני", הכוללת גם את הרי הימלאיה באסיה והרי טארוס והאלפים באירופה. הרי הקווקז נחלקים לשני אזורים שונים: (1) רכס צפון הרי הקווקז הגדול בצפון גיאורגיה ובדרום רוסיה משתרע לאורך השטח מאזור העיר סוצי השוכנת על גדותיו המזרחיים של הים השחור ופונה דרום-מזרחה, כמעט עד העיר באקו השוכנת על חופי  הים הכספי. אורכו מגיע עד כמעט 1,200 קילומטרים. (2) ורכס עבר הקווקז שנקרא רכס הקווקז הקטן בדרום גיאורגיה לאורך הגבול עם תורכיה שמגיע לאורך של 600 קילומטרים. לחלק הרמתי שמעבר לרכס הרי הקווקז הקטן קוראים גם "הרמה הטרנס-קווקזית", היות שהוא מפריד בין   אירופה לאסיה.

 

בהיבט המדיני הקווקז כולל את המדינות שנוצרו עם התפרקות ברית המועצות: גיאורגיה, אזרבייג'ן וארמניה; את המחוזות של רוסיה בצפון קווקוז מחוז קרסנודארומחוז סבטרופול; את הרפובליקות האוטונומיות של הפדרציה של רוסיה אדיגיה, קלמיקה, קאראצאי – צ'רקסיה, קברדינו – בלקריה, צפון אוסטיה, אינגושטיה,צ'צ'ניה ודגסטן; ואת שלוש טריטוריות שטוענות לעצמאות, אך לא מוכרות כמדינות לאום בידי הקהילות הבינלאומית, והן: אבחזיה, דרום אוסטיה ונגרונו קרבאך. למעשה, הקווקז הוא אזורים שיש בו עמים רבים, ומספר השפות בו הוא הרב בעולם.

 

הקווקז ממוקם בין שלושה מרכזים תרבותיים: רוסיה בצפון, תורכיה בדרום מערב, ואיראן בדרום-מזרח. בשל כך, האזור סבל מיריבויות פוליטיות, צבאיות, דתיות ותרבותיות שהתרחשו במשך אלפי שנים, עד ימינו אלו. לאורך זמן רב האזור נשלט על ידי גורמים חיצוניים, ולעתים, נשלט על ידי גורמים אזוריים. במהלך ראשית העת החדשה, האזור היה נתון למאבק בין האימפריה העותמנית לאימפריה הרוסית (מלחמת הקווקז) שנצחה בו ולאחר מכן האזור סופח לאימפריה הרוסית. למאבקים אלה נקלעו גם הצ'רקסים והם בעצם גורשו ממולדתם.

*******

העם הצ'רקסי, כמו עמי הקווקז האחרים (האבחזים, האבזים ועוד) היה פגאני בראשיתו שהתפתח מהעם ה"חאתי" הקדום. הצ'רקסים התנצרו לפני המאה ה-5 אך נותרה בהם במעט מן ההשפעה האלילית הקדומה. במאה ה-15 בהשפעת הטטרים בני חצי האי קרים ואנשי דת עות'מאניים הצ'רקסים המירו את דתם והתאסלמו.
בשנת 1864 הסתיימה מלחמה בה כבשה האימפריה הרוסית את הקווקז. הכיבוש הרוסי בקווקז שראשיתו במאה ה-14 היה חלק ממדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית הרוסית. חבל ארץ זה היה חשוב להם מבחינה אסטרטגית לנוכח העובדה שיש בו אוצרות טבע והוא נמצא בצומת המחבר בין רוסיה בצפון, אירופה במערב, אסיה התיכונה במזרח ואימפריה העות'מנית והממלכה הפרסית בדרום. במהלך הכיבוש במאה ה-18 טבחה האמפריה הרוסית בצ'רקסים והרגה מיליון וחצי מהם והרסה את יישוביהם. עם סיומה היא "דחפה" אותם לצאת ולהגר. כמעט 90% מהצ'רקסים הוגלו ממולדתם.

******

האימפריה העות'מאנית השכנה ששלטה במרבית השטח שמדרום לרוסיה ראתה בצ'רקסים לוחמים אמיצים ומנוסים. היא קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים ובעיקר דלילים בהתיישבות. בתחילה הצ'רקסים יושבו בחצי האי של הבלקן בגבול הנוצרי של האימפריה. בשנת 1878 לאחר המרד בו בולגריה זכתה בעצמאותה, הצ'רקסים הועברו אל רחבי שטח האימפריה בו הם מתגוררים עד היום. הרוב התיישב בטורקיה, חלק הסתנן חזרה אל הקווקז. חלק אחר הגיע אל המזרח התיכון והתמקם בעמן וסביבתה בעבר הירדן, בקוניטרה וסביבתה ברמת והגולן. בארץ ישראל הם הקימו שלושה כפרים כפר כמא בגליל התחתון המזרחי, ריחנייה בגליל העליון המזרחי וחרבת בצרקס בצפון השרון לא הרחק מחדרה שבהמשך הזמן נעזב.

*****

כפר כמא נוסד בשנת 1878. חפירות ארכאולוגיות גילו בסביבות הכפר כנסייה מן המאה ה-6 לספירה, אך המקום לא היה מיושב ברציפות, והכפר באופן בו הוא מוכר היום נוסד בשנת 1876 על ידי צ'רקסים ותושביו נמנים עם השפסוגים, אחד מ-12 השבטים הצ'רקסים.

 

*******

******

 

 

 

שרונה

שָׁרוֹנָה הוא מושב הנמצא בתחום המועצה האזורית הגליל התחתון. המושב קרוי על שם העיירה התלמודית "שרונה", הנזכרת כבר באונומסטיקון של אוסביוס (תחילת המאה ה-4 לספירה), ואשר שמה השתמר ב"ח'רבת סרונה" הסמוכה, בה נתגלו שרידי בית כנסת קדום ותבליטי מנורת שבעת הקנים.
התיישבות הראשונה במקום הוקמה בשנת 1913 כחווה חקלאית של חברת "אחוזת שיקגו", שנקראה "חוות רמה". משפרצה מלחמת העולם הראשונה נפסקה הזרמת הכספים מארצות הברית והיישוב ננטש זמנית. לאחר המלחמה התיישבה בשרונה קבוצת רועי צאן מארגון "הרועה", אולם כעבור כשנתיים עזבו את המקום והצטרפו לגדוד העבודה. בשנת -1920 שבו כמה ממשפחות "אחוזה שיקגו" למקום, אך האחרונות שבהן עזבו בשנת 1928. בשנת 1936 קיבל ארגון גורדון של עולים מפולין, 5200 דונם מאדמות לוביה בסביבת שרונה, שנרכשו בידי פיק"א לעיבוד. בקציר של קיץ 1937 הקימו אנשי הארגון מחנה במקום. בתחילה כונה המקום גם "לוביה" על שם כפר לוביה הסמוך ממנו נרכשו האדמות. בנובמבר 1938 הקימו אנשי ארגון גורדון נקודת התיישבות במקום, כיישוב חומה ומגדל. באותה עת טרם היה כביש שחיבר את המקום ליישוב הסמוך יבנאל. בחורף היו המתיישבים מנותקים מהסביבה.

 

שדה אילן

שְׂדֵה אִילָן הוא מושב דתי השייך למועצה אזורית הגליל התחתון. הגרעין המייסד של המושב, שכונה "מצפה הגליל", הוקם בדצמבר 1936 על ידי יוצאי הולנד וגרמניה, שקבלו הכשרה בהולנד. לאחר עלייתם הקימו פלוגת הכשרה בכפר גדעון. בתחילת ינואר 1940 עלה חלוץ של הגרעין לחוות סג'רה כדי לעבד את אדמות נטעים ופיק"א בסג'רה, על פי חוזה חכירה זמני עם פיק"א, בעקבות בקשת תושבי סג'רה שהאדמות ייושבו בידי גרעין דתי. בשנה הראשונה חיכו המתיישבים לסיוע של המוסדות המיישבים שלא הגיע, ובעקבות זאת עלו מחשבות לעזוב את סג'רה, אולם לבסוף הם נשארו עד מלחמת העצמאות. במלחמת העצמאות השתתפו אנשי מצפה הגליל בהדיפת התקפה בסוף מרץ 1948 ובקרבות סג'רה ביוני 1948. שניים מחברי הגרעין נפלו בקרבות ביולי 1948. הנשים והילדים פונו למשך הקרבות לשדה יעקב. בתי המקום נפגעו בקרבות, אולם לא הוחל בשיקום ממשי, בגלל שהנקודה הייתה צרה מלהכיל את החברים ואנשי הגרעין המתינו בציפייה לעבור ולהקים יישוב קבע במקום קרוב. בשנת 1949 בסיוע הפועל המזרחי והסוכנות היהודית, עבר המושב למיקומו הנוכחי, ממזרח לכביש 65, כשלושה קילומטר דרומית למחלף גולני. בדצמבר 1949 חגג המושב את חנוכת הבתים הראשונים, הנחת אבן פינה לבית כנסת ושינוי השם ל"שדה אילן" לזכרו של הרב מאיר בר-אילן ובדומה לשם העברי של סג'רה – "אילניה", על פי ביטוי מהמשנה בתחילת מסכת שביעית. לאחר מספר שנים הצטרפו למושב כ-10 משפחות במסגרת התנועה מן העיר אל הכפר. בשנת 1960 קיבל המושב תוספת קרקע מהקק"ל להשלמת המכסה. כשאר היישובים באזור הגליל התחתון, סבל שדה אילן מחוסר מים וממצב כלכלי קשה. בשנת 1963 הוחלט להשיב את המושב, יחד עם המושבים השכנים, לטיפול מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. כיום רוב המשפחות במושב מתפרנסות ממשקים חקלאיים שבבעלותם כגון לולים, רפתות, דירים ועוד.

 

בדרך דרומה לצד כביש 65

לאחר חציית יובל נחל בית קשת

 

 

 

 

 

שבת ריחני – צמח חד-שנתי קירח, הגדל בארץ כגידול תרבותי חקלאי לתבלין, נפוץ גם כפליט-תרבות, בעיקר במישור החוף המרכזי והדרומי. השם שבת מופיע במשנה, אך לא ברור אם אכן הכוונה לסוג זה. בשוק קוראים לו דיל (Dill) או "שמיר", שהוא כמובן שם מבלבל. העלים גזורים–מנוצים 2–3 פעמים לאונות דקות. פורח בסוף האביב ובראשית הקיץ. הפרחים קטנים, ערוכים בסוככים מורכבים גדולים, צבעם זהוב-לבן. העלים הירוקים משמשים לתיבול סלט, מרק, מלפפונים בלבן, פטריות ומאכלי-ים. הזרעים משמשים בתעשיות מזון להחמצה, לייצור תערובות-תיבול (קארי) ובתעשיית טבק.  משמש גם ברפואה עממית – לועסים עלים להרגעה, לויסות פעולות עיכול ולרענון הנשימה.  בסוג 4 מינים, מהם 2 בארץ: שבת ריחני ושבת זהוב.
עוד משהו: על הצמח במקורות: "תניא נחום המדי אומר: השבת מתעשר זרע וירק וזירין. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. והאיכא רבי אליעזר דקאי כוותיה, דתנן, רבי אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין, התם בדגנוניתא" (עבודה זרה ז ע"ב). על פי רוב הדעות והתאורים המעטים הקיימים בספרות חז"ל ניתן לזהות את השבת כצמח התבלין שבת ריחני או "שמיר" בשפת היום יום. הדיון בגמרא הוא אילו חלקים מהצמח חייבים במעשר, העלים, הגבעולים או הזרעים
כתב מייק לבנה תודה למשה כץ על ההפניה למקור

 

סיום בכפר כמא 

*****

סוף דבר,

היה זה טיול קליל ונעים בעונה נפלאה
במשבצת ארץ מעניינת רוויית היסטוריה שרק לקציה נחשפנו,
הקיץ כבר בפתח 

*****

נחמד היה לפגוש את החברים הרבים

*******

הצ'רקסים הם קהילה המופלאה המשמרת באדיקות ראויה לציון תרבות עתיקה. 
אנשיה הם אזרחים נאמנים של מדינת ישראל הנוטלים גם חלק במשימה של הגנה על הארץ
חבל שבסיום הרכיבה לא היה ניתן להיחשף אליה.
הקהל הרב ובמיוחד תושבי המקום התפזרו כבר 

*******

מומלץ לשוב לכפר ולהסתובב ברחובותיו, להכיר את אנשיו ולהיכנס למרכז המורשת הצ'רקסית

 

 

מדי שנה, ב-24 באפריל מציינים  הארמנים את יום הזיכרון לרצח והטבח שבצעו התורכים (העותמאנים) בבני עמם בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

ערב הקודם ליום הזיכרון, מקיימת הקהילה הארמנית בירושלים מצעד שמתחיל מהרובע הארמני, יוצא את העיר העתיקה ונע לעבר כנסיית סנט גיגורי ברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית.

 

ביום ראשון (23/4/2017) יצאנו סמדר בן דור ואני לרובע הארמני לחזות בהתארגנות לקראת המצעד ובתחילתו עד שער יפו.

 

****

העם הארמני 

ארמנים הם אומה וקבוצה אתנית עתיקה ממוצא הודו-אירופי, שמקורה בשטח שמדרום לים השחור (הקווקז והרמה הארמנית). העם הארמני היה הראשון שהתנצר כאומה בשנת 301 לספירה. חדירת הנצרות בקרב הארמנים הייתה מהירה יחסית, ולכן כבר בשלהי המאה ה-4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. מספרם בעולם נאמד ב-8 מיליון, כאשר פרט לארמניה חיים ריכוזים גדולים ברוסיה, ארצות הברית, צרפת, גאורגיה, ובערים שונות במזרח התיכון. רוב חברי קהילות הארמנים ברחבי העולם הם צאצאיהם של ניצולי רצח העם הארמני.

 

 

*********** 

הקהילה בירושלים ובישראל

קהילה ארמנית בירושלים, נמצאת בעיר כבר בשלהי המאה ה-4, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. הפטריארכיה הארמנית בירושלים נמצאת בה ברצף משנת 1311. מרכז הכנסייה הגריגוריאנית נמצא ברובע הארמני בעיר העתיקה.
עד המאה ה-20 הורכבה הקהילה הארמנית בירושלים בעיקר מנזירים וממספר קטן של משפחות חילוניות שסיפקו שירותים שונים לנזירים. אולם בעקבות רצח וטבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה הגיע לעיר גל פליטים ארמנים (כ-20,000 נפש) שרבים מהם נשארו בירושלים כאוכלוסייה קבועה ושינו את הרכב האוכלוסייה ברובע. בעקבות כך חדרו אף אלמנטים חילוניים לקהילה, אך הרובע המשיך לתפקד כמרכז דתי.

*********

האוכלוסייה הארמנית בארץ ישראל בשיאה מנתה בשנת 1948 יותר מ–25,000 תושבים. אוכלוסייה זו הורכבה מניצולי רצח העם ומצאצאי האוכלוסייה הוותיקה בירושלים, חיפה, יפו ובית לחם. לאחר מלחמת העצמאות נמלטו לרובע רוב הארמנים שחיו בכפרים ובערים שנכבשו על ידי מדינת ישראל. בתקופת השלטון הירדני, בשנים 1948 – 1967 נחסמה הגישה להר ציון בו שוכן בית הקברות הארמני והקהילה נאלצה לקבור את מתיה בשטח הרובע. ניצולי רצח העם הארמני שהגיעו לארץ הקימו את היישוב שייח' בראק על רכס הכורכר במישור חוף הכרמל, שננטש לאחר מכן בשנת 1981 ועליו ניתן לקרוא בהרחבה. בשנת 1949, קיבלה הקהילה הארמנית מבנה במושבה הגרמנית בירושלים, ששימש בעבר כבית-עם של קהילת הטמפלרים, והפכה אותו לכנסייה.

**********

החל משנות התשעים, לאחר פירוק ברית המועצות, הגיעו לישראל עוד אלפי ארמנים וארמנים-למחצה יחד עם גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, וכיום חיים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית כ-7,000 ארמנים (כולל ארמנים שהגיעו בגלי העלייה), כ-2,500 מתוכם משתייכים לאוכלוסייה הארמנית הוותיקה כיום כ-1,500 ארמנים חיים ברובע הארמני בירושלים ועוד כ-1,000 חיים בחיפה, יפו ובית לחם.

*****

הרובע הארמני בירושלים

הרובע הארמני הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, לצד הרובע המוסלמי, הרובע היהודי והרובע הנוצרי. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19. רובו של הרובע מוקף בחומה ומהווה שטח פרטי סגור של המנזר הארמני. הוא הקטן ברובעי העיר העתיקה, ומספר תושביו עומד על כ- 3000 נפש.

 

 

הרובע מוקף חומה והוא כולו מהווה את מנזר יעקב הקדוש. שערי המתחם נסגרים עם לילה (בשעה 22:00) ורק תושביו מורשים להיכנס.

 

 

הנזירים מתקיימים מקצבה ממשלתית-כנסייתית, ואילו תושביו החילוניים של הרובע משלמים שכר דירה למנזר. חלק מספקי השירותים נהנים ממגורים תמורת תשלום סמלי בלבד. בית הספר של הרובע נמצא במנזר, ומנוהל על ידי הכנסייה. כמו כן מקיים המנזר גני ילדים, מועדוני נוער ומבוגרים ומועדון ספורט וסמינר להכשרת כמרים, שהוא המוסד העליון מסוג זה ואליו נשלחים פרחי-כמורה מארמניה ומהפזורה הארמנית (למשל מארצות הברית ומגרמניה) על מנת להשתלם. סטודנטים חילונים המעוניינים ללמוד באוניברסיטאות בארץ  או בחוץ לארץ, זוכים במלגה הממומנת מקרן שנוסדה על מנת לסייע לעם הארמני לאחר הטבח. המועדונים הם סממן של קיום חילוני בתוך הרובע, אין להם לגיטימציה דתית פורמלית, כמרים ואנשי כנסייה אינם חברים בהם ואינם לוקחים חלק בפעילותם, כדי לא לתת להם לגיטימציה רשמית. הצורך בהמשך קיום הקהילה מחייב פשרות ממין זה.
על פי מסורת הקהילה, מתקיימת הפרדה בינה לבין הכמרים הממונים. וכומר הקהילה לא יכול לבוא משורות בני הקהילה. כנסיית הקהילה הירושלמית היא כנסיית דיר אל-זיתונה, הנמצאת בשולי הרובע, ובה מתקיימים טקסי הקהילה. קתדרלת יעקב הקדוש (מכונה באנגלית "סנט ג'יימס") משמשת ככנסייה לטקסים רשמיים, תפילות החגים וטקסים לרגל ביקור אנשי דת בכירים.

 

 

בשולי הרובע, מחוץ לחומת המנזר אך בתוך השטח הקרוי "הרובע הארמני", נמצא מנזר השייך למארונים וכן מתחם סנט מרק השייך לכנסייה הסורית אורתודוקסית. בקצהו הצפון-מערבי גובל הרובע עם "הרובע הפרוטסטנטי", מתחם מבנים שבמרכזם כנסיית המשיח. כן מצויים מחוץ לחומות הרובע מספר מבני מגורים המיועדים לשכירות השייכים לכנסייה הארמנית ומושכרים לכל דורש, בחלקם מתגוררים יהודים.

 

 

 

***************

טבח בעם הארמני

רצח העם הארמני מכונה גם שואת הארמנים ובמסורת הארמנית "הפשע הגדול" היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים, כורדים ואזרים לטבוח    בארמנים עד שנת 1923. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו.

 

קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאניים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים
להרחבה ראו Armenian Genocide

************

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה רחוקה מהעולם המערבי, וכך גם העם הארמני העני שמדינתו הייתה לאחת מהרפובליקות של ברית המועצות. בעטיים של האירועים הגלובליים בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה (השפל המדיני, השפל הכלכלי בשנת 1929), ולאחר מכן עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה, הטבח לא עניין רבים. השלטון החדש בטורקיה עבר תהליך מודרניזציה והיה בעל ברית של המערב בתקופה זו. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה טורקיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו.

*****

בשנת 1965, במלוא 50 שנה לרצח העם, החלו הארמנים לאחר הפגנות ירוואן  לנסות להזכיר לעולם את מאורעות הטבח. בעקבות ההפגנות הוחלט להקים אנדרטת הנצחה וזיכרון בירוואן   שהייתה אז תחת השלטון הסובייטי. בניית האנדרטה הסתיימה בשנת 1967. בשנות ה-90 של המאה ה-20 לאחר שארמניה ניתקה עצמה מהשלטון הסובייטי הוקם בירוואן המוזיאון לזכר הנרצחים. המוזיאון הוקם ליד האנדרטה ומתעד את הרצח של העם הארמני. גם ברובע הארמני בירושלים  מציג המוזיאון הארמני תערוכה בנושא רצח העם.
כאמור, מדי 24 באפריל, היום בשנת 1915 בו נעצרו ונרצחו כ-250 אינטלקטואלים ומנהיגים ארמנים בבירה איסטנבול בידי ממשלת הטורקים הצעירים, מציינים הארמנים את יום השנה לרצח העם.

******

התארגנות למצעד

 

 

 

 

*****

המצעד

 

 

 

 

 

 

*****

אי ההכרה והכחשה

הרפובליקה הטורקית, יורשת האימפריה העות'מאנית, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה. הנרטיב התורכי של ההכחשה נתלה בטיעון שאי אפשר למצוא את המסמכים המקוריים של בתי הדין הצבאיים, שהתקיימו לאחר המלחמה ושהרשיעו את מתכנני רצח העם.
בשנים האחרונות גוברות הקריאות בעולם להכרה בינלאומית ברצח העם הארמני ולהכרה של ממשלת טורקיה בהתרחשותו. עד שנת 2016 הכריזו 30 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. בנוסף ל-30 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.

אולי יהיה שינוי?

ב-22 באפריל פורסם בעיתון ניו -יורק טיימס המאמר "‘Sherlock Holmes of Armenian Genocide’ Uncovers Lost Evidence" למחרת הוא הוא פורסם בעיתון הארץ "ה"אקדח המעשן" של השואה הארמנית אותר בארכיון בירושלים". לדברי היסטוריון טורקי, מברק עותמאני מוצפן מ–1915 שגילה בפטריארכיה הארמנית בירושלים סודק את חומת ההכחשה של טורקיה, ומוכיח כי השלטונות השתתפו ברצח המאורגן. הוא אומר שגילה בפטריארכיה הארמנית בירושלים את המברק המקורי העוסק במשפטים.

 

*****
סוף דבר
מעניין היה לצפות במצעד הצנוע
מצער לדעת שהשתתפו בו מעט אנשים.
הגיעה העת שאירועי הטבח בעם הארמני יזכו להכרה והזכרה הראויה
מחילה לא תזיק אלא תחזק את אווירת הפיוס שכה נדרשת

**

 

לטיול זה יצאנו ביום שישי (21/4/2017) מספר ימים לאחר שחג הפסח הסתיים, המימונה הייתה מאחורינו והאביב בעיצומו. חום השרב לא הרתיע אותם.

 

בשעת בוקר התכנסנו ליד ביתו של חיים רובינצ'יק במושב ביצרון. למקום הגיעו לני מידן (גבעתיים), מוטי ונטורה ואהרון ברוכין (ירושלים), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), שמחה רום (ראש הנקרה), מיכאל סופר ועמיקם פרייס (תל אביב), שמואל פלד (מכבים),אלי בנשימול ולייזר קוברסקי (שובל), אריה טלמור (ניר עם), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), ואני (מבשרת ציון).

 

בשעה 07:00 (קצת מאוחר ביום חם שכזה) יצאנו לדרך קבוצה של ארבעה עשרה חברים, כולם גברים. לצערי, אף אישה לא יצאה אתנו.

 

חיים הוביל אותנו באחד ממסלולי הבית שלו.

 

******
מסלול הטיול, מעגלי, נגד כיוון השעון

******

האזור הגאוגרפי,
מישור חוף פלשת
שהוא חלק ממישור החוף הדרומי

 

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין קו הפרשת המים של נחל איילון ונחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה וחוף פלשת ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

 

מרחב הטיול
בין נחל אלה ונחל ברקאי
שהם חלק מאגן הניקוז של נחל לכיש

 

 

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

 

 

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני, נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים.

******

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

*******

מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.

******

דמותו היישובית של האזור

שטח המועצה האזורית באר טוביה

המועצה אזורית באר טוביה הנקראת בשמו של המושב הוותיק באר טוביה ונמצאת בתחום מחוז דרום בין הערים אשדוד במערב וקריית מלאכי במזרח. שטח שיפוט המועצה משתרע על 140,000 דונם והוא גובל בצפון עם המועצה האזורית חבל יבנה, המועצה האזורית גדרות, המועצות המקומיות גדרה ובני עי"ש, במזרח עם המועצה האזורית נחל שורק והמועצה האזורית יואב, בדרום עם המועצה האזורית שפיר ובמערב עם המועצה האזורית חוף אשקלון, הים התיכון, עיריית אשדוד והמועצה המקומית גן יבנה. העיר קריית מלאכי מהווה מעין מרכז אזורי ליישובי המועצה אך כאמור היא רשות מקומית נפרדת. המועצה אזורית באר טוביה הוקמה בשנת 1950 וכוללת 23 יישובים ובהם מתגוררים כ-21,500 נפש. כמעט כול יישוביה (19) הם מושבים והשאר הם שני מרכזים כפריים, קיבוץ וכפר נוער. בתחום שטח המועצה גם ארבעה אזורי תעשייה רחבים ובתחומה נמצא גם חוף ים. אין ספק מועצה אזורית באר טוביה היא מועצה אזורית חזקה ומבוססת.

 

***

תמונת היישוב בשלהי המאה ה-19

המרחב חלק מסנג'ק (מחוז) עזה

זירת "מרדף פלשת" בימי
מלחמת העולם הראשונה

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הסיור – מאיסדוד (תל אשדוד) ומזרחה, אל עבר המושבים שדה-עוזיהו, אמונים ועזריקם; יער עזריקם; קטע מהגדה המזרחית של וואדי א-מג'מה (קטע מנחל לכיש); הגדות הצפוניות של הנחלים האלה וברקאי; גן-יבנה וקיבוץ חצור-אשדוד.
כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבור הסוסים הצמאים. ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה לקורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי.
ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד.

 

ב-10 בנובמבר המשיכה בריגדת פ.ק.א. 1 להתקדם ותפסה את איסדוד (תל אשדוד) וג'יסר איסדוד (גשר עד הלום). הפרשים זיהו נקודות ראויות להשקאת הסוסים ממזרח לאיסדוד, אולם כוח עות'מאני אשר התבצר בגבעות אלו (סביבת המושבים שדה-עוזיהו, אמונים, עזריקם ויער עזריקם) מנע זאת מהם. בינתיים, כוחות מהדיביזיה ה-52 (דיביזיית חי"ר סקוטית מצוינת, אשר כונתה דיביזיית "השפלה" – Lowland) החלו לנוע צפונה באותו בוקר מסביבת נחל שקמה אל עבר איסדוד, במסע רגלי מפרך ובתנאי חמסין. בהתקרבם לאיסדוד, זיהה מפקד כוח החלוץ, הבריגדה ה-157, ירי ארטילרי עות'מאני אל עבר איסדוד עצמה. הוא רכב קדימה ופגש את בריגדת הפרשים האוסטרלית, אשר עדכן אותו על המצב, לרבות העובדה כי אין באפשרותו להשקות את סוסיו עקב הנוכחות העות'מנית ממזרח. המפקד הסקוטי הורה לחייליו היגעים ממסעם המפרך להיערך לנוע מיידית מזרחה, להדוף את הכוח העות'מאני באותן גבעות ולהשתלט על אזור בארות המים.
הכוח הסקוטי נע מאיסדוד מזרחה עם אור אחרון. לאחר רדת החשיכה השתלטו הסקוטים על רכס גבעות והחלו להתבסס במקום תוך חפירת עמדות. תוך זמן קצר הסתבר כי מעט ממזרח להם, מעבר לערוץ סלעי, ניצב רכס גבוה אף יותר (יער עזריקם) ועליו כוח עות'מאני חזק. התפתח קרב לילי מוזר, במהלכו חצו כוחות עות'מאניים וסקוטים את הערוץ שבין שני הרכסים ותקפו מטווח קרוב אלו את אלו. לאחר חצות ערכו העות'מאניים התקפת-נגד חזקה, אולם גם התקפה זו נהדפה על-ידי הסקוטים. לפנות בוקר התברר כי העות'מאניים נסוגו והסקוטים תפסו את הרכס אשר שלט מצפון על אזור בארות המים.

 

ב-11 בנובמבר נעו הפרשים האוסטרלים מעט צפונה ויצרו ראש-גשר על הגדה הצפונית של נחל לכיש. בריגדה 156 של הדיביזיה הסקוטית החליפה את הבריגדה שלחמה על הרכסים מצפון-מזרח לבית-דראס. מימין לסקוטים, דיביזיית הרגלים ה-75 תפסה את אזור סואפיר (סביבת שפיר, עין צורים, מרכז שפירא). שארית דיביזיית אנז"ק ודיביזיית היאומנרי הרכובה עשו דרכם אף הם אל סביבת איסדוד. כוונתו של אלנבי הייתה לרכז כוח גדול במערב, ולתקוף ב-13 בנובמבר את קו ההגנה העות'מאני אשר הגן על צומת מסילות הברזל בוואדי סראר (נחל שורק) ועל דרך ירושלים-יפו. קו הגנה עות'מאני זה התבסס בחלקו על רכס גבעות כורכר – קוביבה וזרנוקה (מערב רחובות), רכס מע'אר, קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה. אולם לפני שהדיביזיה הסקוטית יכלה לנוע אל עבר סביבת מע'אר, קטיה וגדרה, היה עליה לעקור כוח עות'מאני אשר התבסס מצפון לנחלים האלה וברקאי, סביב הכפר ברקה (גן יבנה) וגבעה בולטת מזרחה משם, אשר כונתה "הגבעה החומה" (גבעת קיבוץ חצור-אשדוד).

 

ב-12 בנובמבר נעו כוחות הבריגדה ה-156 אל עבר ברקה והשתלטו עד-מהרה על קו העמדות העות'מאני הראשון. במהלך השעות הבאות התחולל קרב קשה על שני קווי עמדות נוספים במעלה הרכס, כאשר באחרון שבהם, עם רדת החשיכה, התנהל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. מזרחה מברקה, בגבעה החומה, התנהל קרב קשה אף יותר. הבטליון (גדוד רגלים) הסקוטי התוקף ספג אבדות רבות ולקראת 16.00 תפס שארית הכוח את פסגת הגבעה, אולם נהדף לאחור בהתקפת-נגד עות'מאנית עזה זמן קצר לאחר-מכן. בשלב זה הצטרף כוח נפאלי מהדיביזיה ה-75 אל שרידי הכוח הסקוטי, אשר קיבלם בתשואות. החשיכה ירדה והכוח המשולב הסתער במעלה הגבעה התלולה בהתקפת כידונים והשתלט סופית על הגבעה החומה. אבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) צבא אלנבי במהלך קרבות ה-12 בנובמבר התקרבו ל-500 (!!), 420 מתוכם סקוטים.

***

תקופת השלטון הבריטי קצה מחוז עזה

תמונת ההתיישבות היהודית בשלהי תקופת המנדט

על פי תכנית החלוקה
אזור התפר בין חלקי המדינה היהודית

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

שליטה הישראלית במרחב בתום קרבות עשרת הימים

מרחב הטיול בראשית ימיה של המדינה,
הכפרים הערביים עדין מסומנים

מספר שנים לאחר מכן, הכפרים הערביים נמחקו

 

מרחב הטיול בעשור הראשון

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

 

 

מביצרון דרך גן דרום לגשר עד הלום

 

 

 

בצרון- מושב שהוקם בשנת 1935 ומשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית באר טוביה. בביצרון מתגוררים היום למעלה כ-1,200 תושבים.

 

מקימי ביצרון היו קבוצת אסירי ציון מערים שונות ברוסיה שהתארגנו בשנת 1929 ונקראה "קרים תל חי" והגיעה לארץ בשנת 1932. בתחילה הגיעו מייסדי בצרון לגן-יבנה לאחר שנענו להצעת המוסדות המיישבים שתמורת עבודתם בפרדסים יקבלו שטח אדמה שעליו יקימו מושב. שלוש שנים מאוחר יותר, עזבו חברי הגרעין את גן יבנה ועלו להתיישב על אדמות הקרן הקיימת הסמוכות. הם קראו לישוב – בצרון "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט' י"ב). בתחילה כלל היישוב 30 נחלות משק, 5 דונם לכל נחלה. החברים המשיכו לעבוד בפרדסי גן-יבנה ועם זה לבנות את משקיהם.
בין השנים 1942 – 1945 הגיעה קבוצת הרחבה ראשונה, היו אלה נוטרים ממשטרת היישוב (גפירים) אשר גרו במזכרת בתיה (על יד עקרון) והופנו ע"י הסוכנות להתיישבות. בתיהם הוקמו בפאתי המושב ונקראו "שכונת העקרונים".
בשנת 1949 הגיעו לביצרון חיילים משוחררים חברי גרעין "בתלם" וזאת בעקבות הצעתו של אברהם הרצפלד-להתיישב במקום ולהגשים בכך אידיאל של עבודת אדמה. וכך נוספו עוד 30 צריפים, 30 משקים וגם רחוב- "רחוב החיילים". אל רחוב החיילים הצטרף מאוחר יותר "רחוב העולים" שנקרא גם "רחוב הבולגרים", שאוכלס ברובו מעולים חדשים שהגיעו מבולגריה ומארצות אירופה נוספות. על שטח אדמה שהוקצה להם במרכז הכפר הוקמו אוהלים שפונו מיושביהם כעבור זמן קצר בשל השיטפונות והשלג של חורף 1950 שהיה קשה במיוחד. הוותיקים קלטו לבתיהם את מפוני האוהלים עד להקמת צריפי המגורים. בשנות ה-60 נבנו בתים ונעלמו הצריפים. משנות ה-90 חלו שינויים רבים בחיי המושב. בנים ובנות מצאו את  דרכם במשק ההורים והיו לבנים ממשיכים וגם משפחות חדשות הצטרפו והמושב זכה לתנופה של פיתוח וגידול.. במושב 108 נחלות, ו-108 בתים בשכונות הרחבות הנקראות "נוריות" ו"נרקיסים", כ 50% ממתיישבי ההרחבות הינם בני המקום, והשאר משפחות שהגיעו מכל הארץ. מקור אתר היישוב

 

גן דרום – מושב שהוקם בשנת 1951 על ידי עולים, שעלו מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המתיישבים הראשונים בגן הדרום שוכנו במעברה בגן-יבנה הסמוכה עד השלמת הכנת התשתיות במושב למגורים. בעת הקמת המושב נציגי רשויות השלטון הציעו את השם "משולם" בעקבות עברות ח'רבת סלם הסמוכה למקום. המתיישבים התנגדו והציעו את השם הנוכחי משום היותם ממוקמים בין היישובים גן-יבנה ובני דרום. מושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית גדרות שכל מושביה משתייכים לתנועת התיישבות זו.

 

 

גן יבנה גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה. גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", אשר בבסיסה משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה, שהיגרו לארה"ב. אחרי המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929, בחיפוש אחר מקורות השקעה חדשים, אפשרויות חדשות וכמיהת היהודים לארץ ישראל, החליטו אנשי חברת "אחוזה אלף" לרכוש אדמות בארץ ישראל, ולשלוח אנשים שיכינו את הקרקע לעת צרה. "אחוזה אלף" קנתה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 אדמות ברעננה וחילקה אותן. כאשר התברר שיש חוסר באדמות, קנתה "אחוזה אלף" גם את אדמות המרעה בברקה במגמה ליישב בה את אנשיהם, שכן אדמות ברקה היו זמינות מחד, וקרובות לתל-אביב מאידך. עם סיום רכישת האדמה, בשנים 1929-1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו-יורק. מאחר ולאנשי "אחוזה ניו-יורק" לא היה מושג בחקלאות, בניין, הגנה ויתר נושאים מקצועיים, צירף אליהם הישוב המאורגן את גרעין "תל-חי-קרים", גרעין חלוצי-סוציאליסטי שהוקם במסגרת פעולותיו של יוסף טרומפלדור לארגון גרעיני התיישבות ברוסיה לגיבוי תל-חי. חברי הגרעין היו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת החקלאות והבניין, שהגיעו לתגבר את תל-חי המשוועת למגינים ועובדי אדמה. תל חי נפלה בשנת 1928, ולכן חברי הגרעין קיבלו את דין המוסדות והגיעו לארץ ב-1929 להקים את גן-יבנה.
גן-יבנה היתה חלק מהישוב המאורגן. הישוב המאורגן כלל מערכת ניהול: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות על מחלקותיה, לשכת עבודה, מערכת חינוך לילדי עובדים, מערכת שיווק ואספקת תנובה והמשביר; היחידה הישובית, צרכניה על אגפיה, אספקת מזון למשק החי, אספקת מזון וצרכי בית לתושבים, מחלבה לאיסוף החלב ושליחתו לתנובה, ביציה לאיסוף הביצים ושליחתם לתנובה, איסוף ושילוח תוצרת גני הירק והפרי דרך תנובה ועוד. המערכת הפיננסית גובתה על ידי בנק ניר, בנק קופת עם ובנק אפ"ק, לימים בנק לאומי. מכך גם בתחום ההגנה ההיקפית והמקומית, דרכי הגישה ועוד, מתוך תפישת המוסדות המיישבים שיש להקים בכל מקום אפשרי "אשכול יישובים" המחוברים זה לזה, מהווים יחידה ביטחונית אחת וניזונים ממוסדות משותפים כאמור. גם גן-יבנה תוכננה על פי תפישה זו, כמרכז יישובי על שטח שנפרש מצומת "מבטח" דהיום, דרך ביצרון, דרך "רמת השניים" ועד גבעה 11. אשכול הישובים כלל את: תפארת ישראל, ביצרון, רמת השניים, שכונת השוטרים, גן יבנה כישוב מרכזי, גבעת 11 – מול בריכת המים בגן העיר מול המתנ"ס, שהוא גבול גן-יבנה עד מלחמת השחרור.
זמן קצר אחרי הקמת גן יבנה הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון. גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים. תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון. רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה. גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.

 

 

בזמן מלחמת העצמאות גן-יבנה וביצרון היו מוקפות יישובים ערביים, כאשר במעגל הקרוב היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום ויסור – ממזרח. רחוק יותר ניתן למנות את אשדוד בדרום-מערב, בתני בדרום, בית דרס בדרום-מזרח, בשית מצפון וקטרה – הנושקת לגדרה – גם היא מצפון. במלחמת השחרור הייתה גן-יבנה מוצב קדמי מול הכוח המצרי, אשר התקדם מכיוון עזה לעבר תל-אביב.

*****

בשנת 1950 זכתה גן-יבנה למעמד של מועצה מקומית בישראל. בשנות החמישים נקלטו בגן-יבנה עולים מתימן במבצע "מרבד הקסמים" ובשנות ה-60 עולים מצפון אפריקה ומכורדיסטאן. לקראת סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 כאשר התמלאה הארץ שיכונים, המעברות התחסלו ותושביהם קלטו את הבאים אחריהם. כך בכל רחבי ישראל וכך כמובן גם בגן-יבנה. כיום מתגוררים בגן יבנה כ-25,000 תושבים אולי פחות. שטח השיפוט של גן יבנה משתרע על 10,580 דונם מתוכם מוגדרים 4,800 כאזורי מגורים ו-600 כאזור תעשייה. 5,180 דונם מוגדרים כשטחים חקלאיים, כולל שטחים ציבוריים ושטחים המיועדים לבנייה בעתיד.
המקור על גן יבנה והרחבה אודות היישוב אתר המועצה המקומית גן יבנה.

 

 

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש  החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".
הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד.

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה – ב-11 בנובמבר 1917, עם התקדמותו צפונה של חיל המשלוח המצרי – עשרת ימי "מרדף פלשת", השתלטו כוחות מדיוויזית האנזא"ק על גשר איסדוד, לאחר שחובל על ידי העות'מאנים הנסוגים, והקימו ראש גשר מצפון לשפך לוואדי סוכריר. במקביל לגשר הכביש בנו צוותי "הרכבת הצבאית לארץ ישראל" (PMR) הבריטית גשר רכבת על פיגומי עץ ובסמוך לעיירה הערבית איסדוד, נבנתה תחנת הרכבת, לימים תחנת הרכבת אשדוד עד הלום, על מסילה שנמתחה מקנטרה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, לאורך חופי הים התיכון של חצי האי סיני והמשיכה לאורך מישור החוף הארץ ישראלי, בתחילה תוך שימוש במסילה העות'מאנית הצרה ותחנת הרכבת דיר סניד עבור בתחנת הצומת עד תחנת הרכבת לוד ומשם לירושלים ולאחר סיום המלחמה על תוואי המסילה המזרחית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח. החל ב-17 בנובמבר הוטענה בתחנה אספקה שהונחתה מן הים על ידי הצי הבריטי להובלה מסילתית לטובת כוחות חיל המשלוח שהתייצבו בקו שתי העוג'ות.

במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני חבלה של אנשי כנופיו.

*******

ב־12 במאי 1948, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד – גשר עד הלום.

בליל ה-15 במאי, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה. הכוח המצרי נעצר במג'דל. ב–28 במאי יצא הכוח המצרי ממג'דל והמשיך בתנועה ללא הפרעה על ציר החוף בדרכו צפונה. ב-29 במאי נכנס הכוח המצרי לאשדוד והמשיך צפונה כשלושה קילומטרים עד שנעצר בג'סר אסדוד המפוצץ. לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. נזק גדול לא נגרם לכוח המצרי.

בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות מחטיבת גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר. לאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (רק במסגרת מבצע יואב נסוגו המצרים מהנקודה), אולם ריתק אותו לעמדותיו.

 

הרחבה מי בלם את המצרים במלחמת 1948? 

אחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס.
בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשראנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי. בינואר 2010 חנכה החברה הלאומית לדרכים את מחלף עד הלום החדש. הפרויקט כלל את שיקומו של הגשר העות'מאני בשיתוף עם רשות העתיקות, שתילת כאלף עצים חדשים וביצוע עבודות נרחבות לפיתוח נופי.

 

 

פארק הזיכרון כולל שביל הליכה העובר דרך כמה הנצחות. האלמנט הראשון הוא תבליט מרוצף גדול של שושנת הרוחות בו מסומנות הערים תל אביב, קהיר, אשדוד והמרחק אליהן, להדגיש עד כמה היו המצרים קרובים ללב הארץ. מהמקום תצפית נרחבת אל כל העברים. בהמשך עובר השביל, שלאורכו תבליטי מתכת ועליהם סיפור הקרבות, דרך מצדית (פילבוקס), עמדת שמירה ששלטה על הגשר. השביל מסתיים ברחבה ובה קיר ההנצחה המרכזי. הקיר מעוגל מעט פנימה, חלקו העליון משונן כבחומת מבצר. על הקיר מפת תבליט של מבצע פלשת, הקרב הגדול שהתחולל כאן בכ"ה באייר תש"ח, 3.6.1948, סמלי צה"ל וגבעתי, שמות 54 הנופלים בקרב והמילים: "ללוחמים שזעקו עד הלום. נפלו ולא זכו.

 

 

 

קטע המסלול לאורך נחל אלה לרכס עזריקם

 

 

שתולים – מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת תש"י 1950 על ידי עולים מתימן, שהגיעו במסגרת מבצע 'מרבד הקסמים'. בתחילה נקרא המושב 'ביתניה החדשה'. שם המושב סמלי מתוך ספר תהילים פרק צ'ב פסוק י'ד: " שתולים בית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו". השם מזכיר את נבואתו של יחזקאל המדמה את ישראל לענף "מצמרת הארז הרמה..ושתלתי אני על הר גבוה ותלול. בהר מרום ישראל אשתלנו, ונשא ענף ועשה פרי'.  במושב, שכונת 'תלתן' (בתים דו משפחתיים), 96 נחלות חקלאיות.10 משקי עזר.200 יחידות דיור בהרחבה.

 

עזריקם – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1950 על חורבות של יישוב ערבי בשם "בתני על ערבי. בשנה הראשונה גרו התושבים באוהלים ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא כבישים. גרעין מייסדי היישוב כלל עולים מטוניס שהתארגנו כקבוצה לעלות לארץ בעזרת תנועת גורדוניה (מפא"י). העולים שהגיעו לארץ הורדו בחסות החשיכה, באמצע שום מקום. במהלך השנה הראשונה עזבו חלק נכבד מהעולים ובמקומם שיכנה הסוכנות בשנת 1951 עולים מפרס, עיראק, הודו ותימן. בשנת 1955 התווספו העולים ממרוקו. במהלך השנים שבו בנים ובנות רבים ליישוב והקימו דור חדש וצעיר הן בתחום היישוב המקורי והן בהרחבות שעדיין ממשיכות להתפתח ולהיבנות גם בימים אלה.

 

***********

רכס עזריקם הוא משאר מרצועת רכסי הכורכרים הדרומיים וליתר דיוק הרכסים הפנימיים של מישור החוף הדרומי כמוצג במפה. מדרום לרכס עזריקם נמצאים הרכסים באזור בארי ובאזור ניר-עם וגברעם ומצפון לו הרכסים של גדרה ורחובות.
להרחבה על הכורכרים הדרומים

 

 

 

חורשת עזריקם שביער באר טוביה שוכנת בין באר טוביה ועזריקם. היער ניטע על ידי קרן קיימת לישראל בשנות ה-50 במסגרת עבודות דחק והספקת פרנסה וכבוד לעולים החדשים שהתיישבו במושבי הסביבה. מאוחר יותר הפכו חלקים מהגבעות לשתי מחצבת כורכר. המחצבות העמיקו עד מי התהום ולכן חברת מקורות הפכה אותם למאגרי החדרה המעשירים מי תהום. למרות קרבתה למרכז הארץ, מבחינת הציבור הרחב זוהי חורשה נידחת למדי, ורק מטיילים מעטים נכנסים בין שעריה. בני המושבים, לעומת זאת, מכירים את המקום בזכות מחנה הנוער של תנועות המושבים, שקבע את מקומו ביער. חורשת עזריקם סבלה במשך שנים מ"התעללות". משאיות נפטרו בין עציה מפסולת בניין וגם פסולת חקלאית מצאה את דרכה למקום. קבוצה קטנה של תושבי המקום קצה במצב וארגנה את קבוצת נאמני היער והתחילה בפעילות בשיתוף קק"ל בשיקום האזור. הנאמנים, בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה, גייסו את התושבים לניקוי היער במסגרת יום הניקיון הבין-לאומי וארגנו ימי נטיעות בט"ו בשבט. הטענה של נאמני היער היא שלמרות המאמצים שהקהילה משקיעה בחיבור עם קק"ל ועם המועצה האזורית, למרות הישיבות הרבות, הסיורים והרצון הטוב, היער טרם מימש את החזון שלו וחורשת עזריקם טרם זכתה לטיפול שהיא ראויה לו. להרחבה על היער, שיקומו ואתריו.

 

קטע המסלול מרכס עזריקם סביב ש.ת. חצור

אל-בטאני אל-שרקי – הוא הכפר המזרחי ממערב לו נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). הצפות נחל האלה בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-12 בנובמבר 1917, הציבו כאן הבריטים תותחים, שהרעישו את עמדות הטורקים שתבצרו בכפר בורקה הסמוך לגן יבנה, בגדה הצפונית של נחל האלה. בהמשך עמדות הטורקים נכבשו על ידי כוחות אנז"ק (הפרשים הקלים האוסטרלים והניו-זילנדים) והצבא הבריטי המשיך בדרכו לכבוש ירושלים. בשלהי תקופת המנדט אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות.  שני הכפרים אל-בטאני אל-שרקי ואל ע'רבי נכבשו ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים בציר החוף. כנראה שהכפרים נתפסו מיד על ידי הכוחות המצרים ונכבשו שוב לקראת ההפוגה הראשונה ב-11 יוני 1948 על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפרים פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר.

משטרת באטאני היא תחנת משטרה בריטית שהמבנה ששימש אותה נמצא סמוך למושב באר טוביה ועיי הכפר בית דראס.  השם באטאני ניתן למשטרה בגלל סמיכותה לכפר ערבי קטן שהיה במרחק של כקילומטר ממנה. במרחק של כשני קילומטר מדרום מערב למשטרה שכן הכפר בית דראס. מבנה המשטרה הוקם על ידי ממשלת המנדט בשנת 1936, כדי לספק הגנה למושב באר טוביה כנגד פורעים ערבים. באותה תקופה, טרם בניית מצודות טגארט, נבנו תחנות קטנות יותר. בתחנה זו היה מספר שוטרים קטן יחסית: שני שוטרים בריטים ושניים ערבים. לפעמים התאכסנה בה יחידת רוכבים. בשנים 1936-39 יצרו הבריטים את משטרת היישובים העבריים (JSP – Jewish Settlement Police). השוטרים חבשו כובעים אוסטראלים כאשר לכל גוש היה על הכובע משולש בצבע שונה. בהמשך הפכו היחידות למשטרת היישובים כאשר לכל גוש היה משמר נע (המ"ן) משלו. הבריטים סיפקו את הטנדרים ואת הנשק.
עם תחילת עזיבת הבריטים את הבסיסים והמשטרות שלהם במחצית מרץ 1948, השתלטו כוחות גבעתי בדרום עליהם. המשטרות היוו יעדים מועדפים עקב היותן מבצרים מבטון שחלשו על סביבתם. המשטרה הראשונה שנתפסה בדרום הייתה משטרת באטאני הכפרית ששכנה במבואותיה המערביים של באר טוביה. היא נתפסה על ידי אנשי באר טוביה עצמם במחצית מרץ 1948, זמן קצר לאחר פינוי מחנה בית דראס והמנחת הסמוך לו.
חנוך ברודז'יצקי, היה סמל במשטרה הבריטית ותושב באר-טוביה והיה מוצב בבניין המשטרה, לקראת עזיבת הבריטים את הארץ, הרגו השוטרים הערבים את הסוסים שהיו באורווה ועזבו את המבנה. חנוך נותר בתחנה עם שני שוטרים בריטים והצליח לשכנע אותם להפקיד בידיו את מפתחות השער של המבנה ולהסתלק. הבריטים אכן עזבו את המקום בהשאירם שני משוריינים. חנוך נשאר לבדו במבנה במשך שלושה ימים רצופים, מגן על המבנה עדיין כשוטר בריטי מהשתלטות פורעים ערביים שיכלו לסכן את באר טוביה והיישובים הסמוכים. שומר השדות של באר טוביה הגיע מדי כמה שעות על סוסו וצייד את חנוך במזון. לאחר שלושה ימים, הגיעו אנשי גבעתי והשתלטו על המבנה והציוד שנותר
מקור

שדה תעופה חצור הוקם ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. שמו המקורי של הבסיס היה "RAF Qastina" על שם הישוב הערבי קסטינה שהיה בסמוך לו. בשנת 1945 הוכשר לשדה תעופה ושימש את חיל האוויר המלכותי עד לשנת 1948 – אז נסוג מן השדה. ב-25 בפברואר 1946 תקפו את השדה לוחמי האצ"ל והשמידו בשדה מספר מטוסי תובלה מסוג Halifax. במסגרת התקפה זו, שכונתה ליל המטוסים הותקפו שני בסיסים נוספים – שדה התעופה לוד – RAF Lydda ושדה התעופה בכפר סירקין. סה"כ הושמדו במבצע זה 20 מטוסים של חיל האוויר המלכותי הבריטי ונגרם נזק למספר מטוסים נוספים. בתגובה לליל המטוסים העביר חיל האוויר המלכותי הבריטי חלק ממטוסיו לבסיסים במצרים. ב־15 במרץ 1948 פינה הצבא הבריטי את שדה התעופה במסגרת פינוי מרחב זה לרבות המחנות שנמצאו בו (ג'וליס, קסטינה, בית דארס, חסה, עקיר ומשטרת קטרה ליד גדרה) ימים בודדים לאחר מכן כוחות מחטיבת גבעתי השתלטו עליו ללא קרב.

בשלהי 1948, הועברה טייסת "הקרב הראשונה" של חיל האוויר שאך זה הוקם, משדה-התעופה בהרצליה לבסיס, שקיבל באותה עת את השם "שדה שמואל", על שמו של סם (שמואל) פומרנץ, שנהרג בעת העברת מטוסי הספיטפייר מצ'כוסלובקיה במבצע "וולווטה".
בשנת 1949 התקיים בבסיס הטקס הראשון של ענידת כנפי-טיס לארבעה בוגרים ישראלים ראשונים שהחלו את הקורס בצ'כוסלובקיה וסיימו אותו בישראל. הקורס נקרא "קורס-טיס מינוס שתיים" וחניכיו היוו את השלד הפיקודי של טייסת "הקרב הראשונה". באותה תקופה היה סיד כהן, מפקד הבסיס, גם מפקד הטייסת היחידה בבסיס. במהלך 1949 הוחלט להעביר את טייסת "הקרב הראשונה" לבסיס רמת-דוד ובבסיס התמקמה יחידת תותחנים, אך כשנתיים לאחר מכן הוחזר הבסיס לאחריותו של חיל-האוויר. הבסיס היה חלוץ קליטת מטוסי הקרב הצרפתיים: אוראגן, מיסטר, סופר-מיסטר ומיראז'.
בשנת 1956 נפתחה טייסת "הקרב הראשונה" מחדש כטייסת מובילה בתחום היירוט עם הצטיידותה במטוסי "מיסטר". המטוסים שימשו את הטייסת זמן קצר לאחר מכן, במהלך מבצע "קדש". במהלך המבצע פעלו מהבסיס שתי טייסות סילון שנפתחו זמן קצר לפני כן. טייסות הבסיס השתתפו במשימות יירוט, חיפוי, פטרול וסיוע קרוב. זוג מטוסי אוראגן אף השתתפו בהכנעתה של המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול". טייסת "הקרב הראשונה" הפילה במהלך המבצע שבעה מטוסי אויב. מטוסי הבסיס ביצעו במהלך המבצע 323 גיחות.
בשנת 1958 נפתחה טייסת סילון שלישית בבסיס, טייסת "העקרב" שהפעילה מטוסי "סופר-מיסטר". שלוש הטייסות נשארו באותו הרכב זמן רב וכמעט עשור לאחר פתיחתה של טייסת "העקרב", הן פעלו זו לצד זו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה ביצעו שלוש הטייסות 1,294 גיחות לתקיפת שדות-תעופה, תחנות מכ"ם, סיוע קרוב והטלת כרוזים. בחלק הראשון של מלחמת ההתשה, עד יולי 1969, השתתפו טייסות הבסיס בתקיפת מטרות מחבלים בירדן ובסוריה, עד להרחבת מעגל הלחימה לעבר מצרים. בתקופה זו נזקפו לטייסות הבסיס 42.5 הפלות של מטוסי אויב.
במהלך מלחמת יום הכיפורים פעלו מהבסיס ארבע טייסות שביצעו 3,137 גיחות לתקיפה ויירוט. לאחר המלחמה החליט הקונגרס האמריקאי לספק לישראל עוד מטוסי קורנס (פאנטום), שנקלטו בטייסת "העקרב" בשנת 1975.
במלחמת לבנון הראשונה פעלו מהבסיס חמש טייסות שביצעו 1,196 גיחות לתקיפה, יירוט, ליווי, סיוע ואמנעה. במהלך מלחמת המפרץ ביצעו טייסות הבסיס 125 גיחות. בשנת 1991 החלו טייסת "העקרב" וטייסת "הקרב הראשונה" להפעיל מטוסי ברק חד-מושביים ודו-מושביים בעת ובעונה אחת.
במלחמת לבנון השנייה השתתפו טייסות הבסיס במשימות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע. במבצעי "עופרת יצוקה" ב-2008 ו"עמוד ענן" ב-2012 פעלו הטייסות ברצועת עזה ונטלו חלק פעיל במשימות תקיפה.
בנובמבר 2010 נפתחה בבסיס טייסת "מאמני קרב", המרכזת את רוב הסימולטורים של מטוסי הקרב בחיל-האוויר. בטייסת נמצאים סימולטורים של מטוסי F-15 ו-F-16, המשמשים את טייסי ונווטי הקרב בחיל. במהלך שנת 2012 הוקם בחצור הסימולטור המקושר הראשון, אשר מאפשר למתאמנים לתרגל משימות בצוות.
המקור: אתר חיל האוויר.

***********

לאורך גדת נחל האלה הצמודה לגדר ש.ת. חצור

אורות – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. הוקם בשנת 1952 על ידי עולים חברי תנועת "האיכר העובד" בארה"ב. מקור השם "טל אורות" (ישיעהו כ"ו, י"ט). מספר תושביו כ-600 נפש.

כפר אחים: מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב נקרא ע"ש האחים צבי ואפרים גובר, בני כפר ורבורג, שנפלו במלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת תש"ט (1949), ע"י עולים מפולין ומרומניה, רבים מהם יוצאי מחנות הסגר. המושב נקרא בראשיתו: קסטינה א' ,הוקם במחנה הצבאי קסטינה. כעבור שנתיים עבר לאתר הקבע. נבנה בעזרת הועד השבדי לעזרת ישראל. ביישוב מתגוררים כ-700 נפש והוא מונה: 70 נחלות חקלאיות, 4 משקי עזר ,80 יחידות דיור בהרחבה.

תלמי יחיאל – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מבולגריה, רומניה ופולין. שמו נקרא ע"ש יחיאל צ'לנוב, מנהיג ציוני רוסיה. בגלל הקשיים שנבעו מחוסר ניסיון קודם בחקלאות, התפרנסו המתיישבים הראשונים בדוחק ממשק מעורב: רפת קטנה, לול, ירקות ומעט מטעים. לכן נטשו רבים וטובים את המושב ובעברו לערים. התנועה הפנתה למושב גל עולים חדשים שעלו מצפון אפריקה בשנת 1955. במשך השנים התבססו התושבים בענפים חקלאיים שונים. בסוף שנות השבעים הגיע לכפר "גל, של מתיישבים ילידי הארץ, שרכשו משקים שהתפנו אז. היום חיים במושב כ- 700 תושבים ב- 75 נחלות (משקים) ו- 70 בתי משפחות בהרחבה (מתכוננים כ- 80 בתים).

יאסור – בתקופה הממלוכית (1205 – 1517) שכנה ביַאסֿוּר תחנת דואר בין עזה לדמשק, שהועברה מאוחר יותר לבית דראס. הכפר התקיים בעיקר מחקלאות, ותושביו גידלו דגנים, הדרים, בננות, זיתים וירקות. תושבי הכפר שאבו מים מבארות בעומק 25 – 40 מטרים לצרכים ביתיים ולהשקיית מטעי הפרי והירקות, ואילו הדגנים הושקו במי גשם. הכפר נכבש בלילה האחרון שלפני ההפוגה הראשונה, בין ה-10 ל-11 ביוני 1948.על ידי הגדוד הראשון של חטיבת גבעתי. על אדמות הכפר הוקמו תלמי יחיאל ובני עי"ש. אתר הכפר שימש שנים רבות שטח צבאי סגור שברבות הימים פונה והוקם בו פארק ראם להלן.

******

אזור התעשייה פארק ראם (מבצע) – נמצא בחלק הצפוני שבשטח שיפוט המועצה האזורית באר טוביה והוא אחד מארבעת אזורי התעשייה שנמצאים בתחומה. האחרים הם: אזור תעשייה באר טוביה, אזור התעשייה עד הלום, ואזור התעשיה כנות. אזור התעשייה שימש בעבר מפעלים ביטחוניים ובו אוכסנה תחמושת שלל מזמן מלחמת ששת הימים. באמצע שנות ה-80 לאחר שפונה השטח הצבאי התפתח במקום אזור תעשייה ייחודי ובו מרכזים לוגיסטיים של רוב יבואני הרכב בארץ. במקום: מפעל ת.א.ת. לאביזרי תעופה/יהודה פלדות/סקופ ואחרים. כמו כן נמצאים במקום שטחים לתעשייה בעיבוד חקלאי של חברת 'נטע'.

*****

חוות הבופאלו 

בביצרון הסתיימה הרכיבה אבל לא הטיול. שם התחיל החלק השני והוא אירוח במרכז המבקרים של חוות הבופאלו שהיא היחידה בארץ. זהו עסק משפחתי וחיים הוא אחד מבעליה.

התכבדנו בגבינות (מוצרלה, ריקוטה ולבנה) יוגרוט ומשקה. צפינו גם בסרטון על החווה, על הקמתה, על מסכת הקשיים הבירוקרטיים שעמדה בדרכה ועל תוצרתה.

 

הבופאלו (תאו) הוא בעל חיים שחי בארץ ישראל עוד בתקופת המקרא ונחשב לבהמה כשרה. 

 

החווה הוקמה בשנת 1995 כאשר עדר בופאלו צעיר "עלה" לארץ מאיטליה ונפתחה המחלבה. מאז עדר הבופאלו הגיע לבצרון הוא התאקלם והתרבה.

 

בסוף שנת 2010, נבנתה רפת חדשה לעדר.

 

העדר מניב חלב ממנו מייצרים מוצרי חלב מיוחדים ויוקרתיים כגון מוצרלה, ריקוטה ויורט (סוג יוגורט) המשווקים רק לחנויות בתל אביב וסביבתה הקרובה.

 

החווה כוללת משק חקלאי, מרכז מבקרים, מחלבה, חנות ומספר משאיות לשיווק. החווה כאמור, היא "עסק משפחתי" שעובר מדור לדור ובה עובדים כל בני המשפחה המורחבת וכולם מתגוררים בקרבת מקום. בחווה עובדים נוספים בתפקידים שונים. מהסרטון שצפינו למדנו על התפתחות החווה, על טיב החלב, על תנובת העדר בהשוואה לעדר פרות. למדנו גם על קשרי עבודה הדוקים עם האיטלקים; על הסבך ביורוקרטי הבלתי הנתפס בו מעורבים משרדי ממשלה רבים; למדנו גם על בחינת הרבנים ואישור הבאפלו כחייה כשרה שאינה בהמה.

 

******

סוף דבר

לאחר פחות מארבע שעות פחות משלוש שעות רכיבה, הסתיים הטיול.

 

 

הציר המרכזי של אזור הטיול היה נחל האלה ונחל ברקאי יובלו.
רכבנו בין שדות החיטה וגידולי השדה
ובין הפרדסים ומטעי הפרי (אפרסימון, נקטרינה, רימון ושקד)
ובין כרמי הגפן.
עלינו לרכס הכורכר בו נטוע יער עזריקם
שהוא חלק מרכס הכורכר הפנימי, המזרחי של מישור חוף יהודה ופלשת
רכבנו בין חלק מהיישובים של המועצה אזורית באר טוביה,
מרביתם מושבים וסביב גן יבנה.

*****
היה זה טיול רווי תוכן
שמענו הסברים בתצפיות.
דברנו על נושאים הגיאוגרפיים.
התייחסנו לקטע דרך הים וחצייתה את
וואדי סוכריר (נחל לכיש) בגי'סר איסדוד (גשר עד הלום).

הרחבנו
על המערכה באזור בימי מלחמת העולם הראשונה בקרבות "מרדף פלשת",
על שדות התעופה שהקים חיל האוויר המלכותי הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה (קסטינה ובית דארס),
על המערך היישובי הערבי באזור עד מלחמת העצמאות
על קרבות בלימת המצרים על ידי חטיבת גבעתי במלחמה זו.

*************
הטיול היה באזור שמרבית המשתתפים לא הכירו אותו,
כך שהוא היווה חידוש עבורם.

********

תודה

לחיים רובינציק על הוזמה, על ההובלה
ועל האירוח בחווה יחד עם בני משפחתו (חגי, נטע אסתר ואחרים)
לערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם בישראל שכתב
את הסקירה על קרבות מרדף פלשת באזור הטיול
לשמחה רום שהיה מאסף נאמן ודאג לכל צורכי האחרונים בטור
ללני מידן על הצילומים
ולכל המשתתפים שהיו חבורה נעימה לטיול

 

ביום רביעי (19/4/2017) יצאתי עם רז גורן וחברים נוספים לטיול אמצע השבוע שמטרתו להעמיק את ההיכרות עם הארץ.

 

בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו במגרש החנייה של המועצה אזורית מנשה שבעה אנשים שהגיעו ממקומות שונים בארץ: רז גורן (כפר יונה),  יעקב פרומן ונתי זיו (מולדת), שמחה רום (ראש הנקרה), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), לוי אבנון (חמדיה) ואני (ממבשרת ציון).

 

רז הוביל את הטיול על פי מסלול שתכנן בהתאם להצעה ראשונית שלי.

 

*******

מסלול מעגלי במרחב שבין
עין שמר וגן השומרון בדרום,
ברקאי במזרח,
גבעת עדה ואלוני יצחק בצפון
ופרדס חנה וכרכור במערב

 

*****

האזור הגאוגרפי,
מרביתו הקצה הצפוני של מרזבת השרון,
וגם קצה המערבי של שלוחות עירון
וגם בגבעות עדה שהן קצה הצפון מערבי של רמות מנשה

מרבית אזור הטיול
בין נחל ברקן (יובל נחל תנינים)
ובין נחל עירון (יובל נחל חדרה)

רוב אזור הוא מישורי וממוצע הגשמים גבוה יחסית לממוצע הארצי. האזור שופע מי תהום ואדמתו אדמת סחף פורייה. נתונים אלה הכתיבו בעבר פיתוח חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על גידולי שדה, כותנה פרדסים, מטעים נשירים ועוד. עם השנים והשינויים שחלו בהתיישבות הכפרית , התפתחה תעשייה ענפה, במסגרת הקיבוצים נפתחו עסקים פרטיים רבים ביישובים וחלה תנופה בייזום העסקי, ברחבי המועצה הוקמו מספר מרכזי סחר גדולים , בגן שמואל, בצומת מנשה , בצומת נרבתא ובלהבות חביבה.
המועצה שוקדת על פיתוח התעשייה והתעסוקה הן על ידי הרחבת אזורי המסחר והתעסוקה הקיימים והן על ידי הקמת אזורי תעשייה ומסחר חדשים. במסגרת זו אושרה להפקדה בשנת 2016 תוכנית להקמת "פארק התעשייה עירון" המשותף למועצה אזורית מנשה ולישובים שכנים: יהודים וערבים. הפארק, המשתרע על שטח של כ-1085 דונם במרכז האזורי מנשה, יספק מקורות פרנסה רבים לתושבים, יגדיל את הכנסות הרשויות השותפות מארנונה ויוסיף לתנופת השגשוג המתרחשת בשנים האחרונות באזור.

*******

הדמות היישובית של האזור

מרבית אזור הטיול היה מיושב החל מהתקופה הכלכוליתית, התגלו בו אתרים מהתקופה הכנענית הקדומה ואתרים גדולים, מהתקופה הכנענית התיכונה.  בתקופה הרומית והביזנטית ניכר ריבוי במספר הישובים באזור, אולם עם הכיבוש המוסלמי נעזבו מרביתם, כנראה עד למאה ה-17. בסוף המאה ה-18 התחדש הישוב הערבי. בתחילת המאה ה-20 החלה ההתיישבות היהודית בכל האזור, עם גלי העליות הגדולות של יהודי מזרח אירופה. ההתיישבות הציונית החדשה באזור החלה בקופת היישוב ונמשכה לאחר הקמת המדינה.

דמות האזור בשלהי המאה ה-19,
בתפר בין סנג'ק (מחוז חיפה) וסנג'ק שכם

 

היישוב באזור בתקופת המנדט במחוז חיפה

היישוב באזור בשנותיה הראשונות של המדינה

 

מרחב המועצה האזורית מנשה

מועצה אזורית מנשה – המועצה האזורית מנשה המועצה נקראת על שם שבט מנשה שהתיישב באזור בעקבות כיבושי יהושע בן נון. היא הוקמה בשנת 1950, שטחה משתרע על 160 אלף דונם מיער מנשה בצפון ועד קיבוץ מגל בדרום, מקו התפר במזרח ועד חדרה במערב. במועצה מתגוררים כ-20 אלף תושבים, ב-24 ישובים בעלי מאפייני התיישבות שונים: קיבוצים: עין שמר (1927), גן שמואל (1920), משמרות (1933), כפר גליקסון (1939), מענית (1942), ברקאי, להבות חביבה ורגבים (1949), מגל ומצר (1953) והמושבים כפר פינס (1933), גן השומרון ועין עירון (1934), שדה יצחק (1950), תלמי אלעזר (1952), מאור (1953). כפרים ערביים (מייסר ואום אל קוטוף ואל עריאן) ישובים קהילתיים (מצפה אילן וקציר) נוסף לישובים נמצאים בתחומי המועצה גם כפר הנוער אלוני יצחק, בית החולים שער מנשה, מוזיאון ואנדרטת מג"ב וסמינריון גבעת חביבה.
חקלאות, תעשייה ומסחר – הנתונים הטבעיים של האזור הכתיבו בעבר פיתוח חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על גידולי שדה, כותנה פרדסים, מטעים נשירים ועוד. עם השנים והשינויים שחלו בהתיישבות הכפרית , התפתחה תעשייה ענפה, במסגרת הקיבוצים נפתחו עסקים פרטיים רבים ביישובים וחלה תנופה בייזום העסקי, ברחבי המועצה הוקמו מספר מרכזי סחר גדולים , בגן שמואל, בצומת מנשה , בצומת נרבתא ובלהבות חביבה. כמו כן הוחל בתכנון הרחבת אזורי המסחר והתעסוקה הקיימים והן על ידי הקמת אזורי תעשייה ומסחר חדשים. במסגרת זו אושרה להפקדה בשנת 2016 תוכנית להקמת "פארק התעשייה עירון" המשותף למועצה אזורית מנשה ולישובים שכנים: יהודים וערבים. הפארק, המשתרע על שטח של כ-1085 דונם במרכז האזורי מנשה, יספק מקורות פרנסה רבים לתושבים, יגדיל את הכנסות הרשויות השותפות מארנונה ויוסיף לתנופת השגשוג המתרחשת בשנים האחרונות באזור.

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

התחלה מגרש חניה המועצה האזורית מנשה,
לאורך ערוץ נחל עירון ליד אתר גדול של חפירת הצלה ארכאולוגית
המשכנו וחצית הכביש לכיוון ברקאי והכביש לחריש
טיפוס ורכיבה בכמה קטעי סינגל קציר ליד חריש
חציית מתחת כביש 6 ושוב את ערוץ נחל עירון והלאה לאנדרטת מג"ב
בסינגל לעין ארובות והלאה לתל אסור
המשך בין מטעי עין עירון לעבר ציר המוביל
צפונה על ציר המוביל ועליה לחרבת בודק חזרה לציר המוביל
טיפוס לגבעות עדה בסינגל גבעת עדה ודרך רחבה
כניסה לגרעין הותיק של גבעת עדה
רכיבה בסינגל חורש אלוני יצחק
דרומה מכפר גלקסון בפאתי עין עירון וכפר פינס
בצפון כרכור והלאה לפרדס חנה ולאנדרטת הנחל
המשך סיבוב ארוך בין שכונות פרדס חנה וכרכור
חציית צומת כרכור
כניסה למושב גן שומרון וקיבוץ עין שמר
דרך מתחם מוסד מבואות עירון חזרה לנקודת ההתחלה.

לאורך נחל עירון (יובל נחל חדרה) ועל שולחת ברקאי

התחלה מגרש חניה המועצה האזורית מנשה,
לאורך ערוץ נחל עירון ליד אתר גדול של חפירת הצלה ארכאולוגית
המשכנו וחצית הכביש לכיוון ברקאי והכביש לחריש
טיפוס ורכיבה בכמה קטעי סינגל קציר ליד חריש
חציית מתחת כביש 6 ושוב את ערוץ נחל עירון והלאה לאנדרטת מג"ב

 

 

 

 

 

בַּרְקַאי הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, נוסד בשנת 1947 על ידי עולים מרומניה ומפולין, ועלה על הקרקע בתאריך 10 במאי 1949. הקיבוץ ממוקם בפתח המערבי של בקעת עירון, באתר בו שכן הכפר הערבי ואדי עאר. -1950 הצטרף לקיבוץ גרעין גדול של בוגרי תנועת השומר הצעיר מצפון אמריקה. חבריו השפיעו רבות על אופי הקיבוץ והם מהווים הגוף הגדול ביותר באוכלוסייה.
שמו של הקיבוץ הוצע על ידי פרופ' נתן מארק מרומניה, ויש לו שני פירושים. הראשון הוא ראשי תיבות ל"בני עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל", לכבוד הגרעין המייסד של הקיבוץ. השני מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה.
ב-1971 נוסד בקיבוץ מפעל הפלסטיקה "פוליאון ברקאי" המייצר מוצרי בידוד תרמי ובידוד אקוסטי, מוצרי אריזה למזון, ויריעות ללמינציה. זהו המפעל היחיד בקיבוץ. ב-1979 יצא הקיבוץ ממסגרת הסוכנות היהודית, והיה לעצמאי מבחינה כלכלית. ב-2000 הופרד המשק מהקהילה, והקיבוץ חתם על הסדר הקיבוצים. ב-2003 התקבלה בקיבוץ החלטה על שיוך נכסי ייצור (מתן זכויות קניין לחברי הקיבוץ בנכסים היצרניים של הקיבוץ) וב-2004 שונה מודל ההשתכרות של חברי הקיבוץ למודל משולב – "מודל ברקאי". במודל זה תקציבו החודשי המשולב של כל חבר נקבע כסכום בסיס (הנגזר ממספר החברים בתא המשפחתי) בתוספת אחוז מסוים משכרו ברוטו, ותוספת ותק. כמו כן נקבע "תקציב קיום הוגן" – כעין שכר מינימום, שתקציבם של חברים שיהיה קטן ממנו, יקבל השלמה לסכום זה. חלק משירותי הקיבוץ הופרטו לחלוטין (ביניהם הצרכנייה וחדר האוכל), באחרים ישנה השתתפות חלקית של החברים בעלות השירות.

מצומת משמר הגבול
מערב לעין ארובות ותל אסור
וצפונה לשלוחת בודק 

בסינגל לעין ארובות והלאה לתל אסור
המשך בין מטעי עין עירון לעבר ציר המוביל
צפונה על ציר המוביל ועליה לחרבת בודק חזרה לציר המוביל
.

שְׁמוּרַת עֵין אֲרֻבּוֹת נמצאת במוצא נחל עירון אל המישור, ממזרח למושב עין עירון. מדרום-מערב לשמורה נמצא תל אסור. השמורה המשתרעת על שטח של 17.2 דונם הוכרזה ב-14 בספטמבר1989. מקור שמה באחד מניסיונות הזיהוי של תל אסור עם אֲרֻבּות המקראית, מקום מושבו של נציב המחוז השלישי של שלמה (מלכים א, ד, י). מטרת הקמת השמורה הייתה לשמר בית גידול לח האופייני לאזור רמות מנשה, ושימור בית הגידול של טריטון הפסים, דו-חי ממשפחת הסלמנדריים הנמצא בסכנת הכחדה בישראל והוא חיה מוגנת.
בשמורה שני מעיינות עונתיים המתייבשים בסוף הקיץ. סביב המעיינות צמחייה אופיינית לבתי גידול לחים, כגון עצי תאנה, אגמון, פטל קדוש ועוד. בתקופת המנדט הוקמו סביב המעיינות קירות שיצרו שתי בריכות. בתוך הבריכות גדלה צמחייה אופיינית לנוף מים, כגון גרגיר הנחלים עדשת מים ועוד. במשך השנים חלה ירידה במגוון המינים המאפיינים בתי גידול לחים ובמקומם כוסתה השמורה בכיסוי צפוף של פטל.

בעבר היה המעיין אחד ממקורות המים של נחל חדרה, אליו זרמו דרך נחל עירון. בתקופת המנדט שפע המעיין 1-0.6 מיליון קוב מים בשנה, בין השנים 1967-1949 נמדדה שפיעת מים של כ-0.5 מיליון קוב בשנה. כיום נשאבים מי המעיינות ואינם זורמים עוד לנחל.
בשנים האחרונות שוקם מעיין עין ארובות לזכרו של איציק דורי, חבר קיבוץ מצר אשר נהרג בפיגוע בקיבוץ בשנת 2002. במקום הוצבה אנדרטה לזכרו.

תֵּל אֵסוּר – שטחו כ-40 דונם והוא מתנשא לגובה של 11-7 מטר מעל פני הים. התל שוכן מצפון לעין ארובות. מהחפירות במקום עולה כי בתקופות הניאוליתית והכלקוליתית היה כאן יישוב גדול, ששטחו מוערך במאות דונם. המקום היה מיושב גם בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל, ויש המציעים לזהות כאן את העיר צפת, הנזכרת ברשימת תחותמס ה-3 (בערך 1468 לפנה"ס). מדרום-מזרח לתל נראים שרידי ח'אן אסוויר, שהוקם בתקופה הערבית והיה חוליה בשרשרת הח'אנים לאורך דרך הדואר הממלוכית מקהיר לדמשק. התל נחפר לראשונה בין השנים 2003-2001 על ידי משלחת חפירות מטעם סקר הר מנשה בראשותו של פרופ' אדם זרטל. במסגרת החפירות נמצאו ממצאים ארכאולוגים בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה והבולט ביניהם הוא חלקלקה בגובה למעלה משני מטרים ונחשפו 10 מטרים מאורכה. בשנת 2010 התל החל להיחפר במסגרת פרויקט חדש בראשותו של ד"ר שי בר מאוניברסיטת חיפה וממשיך להיחפר במסגרת פרויקט זה עד ימינו. במהלך החפירות המחודשות נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת,הברזל וההלניסטית.
חידוש החפירות בשנת 2010 התקיימו לזכרו של איציק דורי אשר נהרג בפיגוע בקיבוץ מצר בשנת 2002. החפירות אורגנו על ידי החברים של איציק (קבוצת חברים אשר מנציחה את איציק דורי ) בשיתוף המכון לארכיאולוגיה ע"ש זינמן אוניברסיטת חיפה, עמותת סקר השומרון ובקעת הירדן ומועצה אזורית מנשה. מאז מתקיימות כל שנה בחודשי הסתיו.
עוד על החפירות הארכיאולוגיות

 

 

 

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

גבעות עדה, אלוני יצחק וכפר גליקסון

טיפוס לגבעות עדה בסינגל גבעת עדה ודרך רחבה
כניסה לגרעין הותיק של גבעת עדה
רכיבה בסינגל חורש אלוני יצחק

 

 

גִּבְעַת עָדָה היא מושבה 
ומאז 2003 מהווה המושבה
חלק מהמועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה.

 

 

גבעת עדה נקראת על שם אשתו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד אדלאיד (עדה). היא הוקמה בשנת 1903 על ידי שמונה משפחות, ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר. (ה"מוכתר" הראשון של  גבעת-עדה היה אבא'לה תשבי, בן שפיה צאצא למקימי שפייה מיכאל ומלכה חמלניצקי ולמקימי פתח תקווה משפחת למפרט). היא הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20' עת התחילו ההרחבות ותוספות האוכלוסייה המאסיביות, הייתה החקלאות מקור גאווה ואבן יסוד בחיי המושבה. בתחילה, ענפי המשק עיקריים התבססו עלפלחה וגידולי בעל. עם הנחת קווי מים בשטחים החקלאיים נכנסו גם גידולי שדה,  אולם במהרה גידול ענבי היין התבסס כענף החקלאי העיקרי של חקלאי גבעת עדה, כמו גם מטעי רימון ונשירים אחרים: אפרסק, שקד, משמש ושזיף. מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-200, עם ירידת הרווחיות וירידת קרנה של החקלאות בישראל, חל פיחות גם במשקים החקלאיים בגבעת עדה, אך למרות זאת, רבים מבני הוותיקים נאחזים בקרקע ובחקלאות, המהווה עבורם סמל וגורם בעל ערך רגשי ואידאולוגי.

 

 

שנים רבות הייתה גבעת-עדה אי-בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת-עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאורעות תר"פ נרצח במקום בנימין קרופיק. בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות: אוורבוך, קרופיק ופרנק בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. ב-10 ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.

 

 

 

גבעת עדה הוכרזה כמועצה מקומית על שטח שיפוט של 11,000 דונם בשנת 1949. בספטמבר 2003 אוחדה גבעת עדה עם בנימינה לרשות מקומית אחת. באותה עת, היו במושבה 2,600 תושבים. בשנים האחרונות נמצאת גבעת עדה בתנופה של בנייה. אוכלוסייה חדשה, חלקה הגדול משפחות צעירות, מצטרפת ליישוב ומרחיבה את אזורי המגורים שלו. בימים אלו וותיקי היישוב מעוניינים לבצע מהלך של פירוד רשויות בעקבות הטענות הרבות על הזנחה של גבעת-עדה לעומת בנימינה.

 

 

אַלּוֹנֵי יִצְחָק' כפר הנוער הוקם בשנת 1948 על ידי יחיאל חריף, על מנת לקלוט ילדים ניצולי שואה מארצות אירופה. הוא נקרא על שמו של יצחק גרינבוים שהיה ממנהיגי התנועה הציונית בפולין, חבר הסיים הפולני, חבר מנהלת העם ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל.
כיום הכפר קולט ילדים מכל רחבי העולם מכיתות ז'- יב'. אלוני יצחק הוא פנימיה, אך לומדים בה גם תלמידי חוץ שחוזרים לביתם כל יום. בפנימיה כ-300 תלמידים מכל רחבי הארץ, ועוד כ-200 תלמידי חוץ, תושבי הסביבה הקרובה. 77.7% של בוגרי 2016 זכאים לבגרות. הפנימייה קולטת נוער מהתפוצות, בתוכניות שונות של משרד החינוך, בהן הכרת הארץ ולימוד עברית.

כְּפַר גְּלִיקְסוֹן הוא קיבוץ שנוסד בשנת 1939 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מהונגריה ומרומניה. בשנת 1944 הונחה אבן הפינה לנקודת הקבע של הקיבוץ. הקיבוץ נקרא על שמו של משה יוסף גליקסון שהיה מנהיג ציוני ועיתונאי בארץ ישראל. גליקסון עמד בראש תנועת הנוער הנוער הציוני והיה עורך עיתון הארץ במשך 15 שנה.
כיום מתגוררים בכפר גליקסון כ-300 תושבים. הקיבוץ מתפרנס בין היתר מחקלאות – רפת "גל-ים" וגידולי שדה, תעשייה – מפעל אומגה לייצור חומרי יצירה, מעונות יום לילדים, לינה כפרית, בריכת שחייה למנויים ועוד.

 

 

לפאתי עין עירון, כפר פינס ומשמרות

 

 

מפעל "נחלי מנשה" הוא מפעל מים שתכנן על ידי תה"ל (תכנון המים בישראל) והוקם ומופעל על ידי חברת מקורות מאז מחצית שנות ה-60'. מפעל זה האוסף את מי הנגר של הנחלים היורדים מרמות מנשה מערבה והם נחל תנינים, נחל עדה, נחל ברקן, ונחל משמרות . המפעל מנצל את המבנה הטופוגרפי של רמות מנשה, שקו פרשת המים  שלה עובר קרוב מאוד לשוליה המזרחיים, כך שכשלושה רבעים ממי הגשמים היורדים באזור (כ-600 מ"מ בממוצע שנתי) זורמים אל נחלים אלה מערבה, לעומת רק כרבע הזורמים מזרחה לנחל הקישון. המים מוזרמים בתעלות  הטיה למאגר שיקוע בחולות קיסריה. מהמאגר המים מחלחלים לאקוויפר מתקופת הפלייסטוקן שמתחת לחולות. קידוחי הפקה מאפשרים שאיבת מים מהאקוויפר במשך כל חודשי השנה.
מקור והרחבה: מסמך יחידת דוברות של חברת מקורות משנת 1994

 

 

עין עירון הוא מושב מתגוררים בו 400 נפש. המושב הוקם בשנת 1934, על ידי קבוצת תושבים אשר עלו לארץ ישראל בימי העלייה השנייה. שמו של המושב ניתן לו עקב מיקומו הצופה על נחל עירון הסמוך.

 

כְּפַר פִּינֶס הוא מושב דתי הנקרא על שם הרב יחיאל מיכל פינס, סופר ועסקן מאנשי חובבי ציון, והוקם בידי עולים ממרכז אירופה בשנת 1933. כפר פינס הוקם על ידי אנשי הפועל המזרחי שביקשו לחבר תורה ועבודה בארץ ישראל, בדומה לשכניו כפר הרא"ה ושדה יעקב. בכפר אולפנא לבנות, אולפנת כפר פינס, אשר הוקמה על ידי הרב אלי ששר והייתה לאם האולפנות. במושב כמאה ושלושים משפחות, המקיימות אורח חיים דתי לאומי על גווניו השונים. בעבר מרבית התושבים עסקו בחקלאות ולשם כך אף הוקמה אגודה שיתופית חקלאית. כיום רק מיעוט התושבים מתפרנסים מחקלאות, שבעיקרם מטעי אבוקדו, פרי הדר, חממות וגידולי שדה, כמו גם לולים לביצים, פטם ושתי מכוורות.

 

 

מִשְׁמָרוֹת הוא קיבוץ שהוקם בשנת 1933 ושמו כשם הגרעין שהקים אותו שהורכב מעולים מרוסיה, מליטא ומלטביה.

 

 

בתוך פרדס חנה 

בצפון כרכור והלאה לפרדס חנה ולאנדרטת הנחל
המשך סיבוב ארוך בין שכונות פרדס חנה וכרכור
חציית צומת כרכור
כניסה למושב גן שומרון וקיבוץ עין שמר
דרך מתחם מוסד מבואות עירון חזרה לנקודת ההתחלה

 

 

אתר ההנצחה ומורשת הנח"ל –  חדר זיכרון צנוע לחללי הנח"ל הוקם לפני עשרות שנים במחנה 80 שבפאתי פרדס חנה, המחנה בו עברו ועוברים מתגייסי הנח"ל לדורותיהם טירונות. בשנת 1982 פנה החבר לוי מנשה  במכתב למפקד פיקוד הנח"ל דאז, תת אלוף יורם גלבוע, וביקש להקים אתר להנצחת חללי הנח"ל. העמותה הוקמה ע"י מספר משפחות, כשזו חיפשה מקום להקמת אתר הנצחה פנתה באופן טבעי למועצת פרדס חנה שהקצתה לפרויקט שטח בן 39 דונם. מטרת העמותה הייתה אחת: הקמת אתר הנצחה שיכבד את זכר הנופלים אך ישמש גם כמקום "חי, נושם ופעיל", ואכן כזה הוא המקום, הפתוח לקהל הרחב מאז 1995.
אתר ההנצחה עוצב כסמל החטיבה וממעוף הציפור קל להבחין כי מבני הבטון הענקיים מוצבים בצורת המגל והחרב. במרכז האתר מתנוסס מגדל התצפית ("החרב") שגובהו כעשרים מטרים. כדאי מאוד לטפס לראשו כיוון שביום בהיר ניתן לראות ממנו אפילו את החרמון. חלקו התחתון של המגדל הוא כותל השמות, עליו חקוקים בשיש שחור שמות 1,008 חללי החטיבה ועוד כ-50 חללי חיל החינוך.
לב האתר הוא אולם ההנצחה בו שוכנים תיקי הנופלים. על אחד הקירות מוקרנות כל העת תמונות מתחלפות ובהן פרטים אישיים של חללים. לאורך הקיר המרכזי תצוגה תלת מימדית של תולדות החטיבה ומורשתה, הכוללת תמונות מן הקרבות השונים, כמו גם מהווי הקמת ההיאחזויות והפעילות הקהילתית.
לנוחות המבקרים הוקמו פינות ישיבה סביב שולחנות זכוכית עגולים, שבסיסם עמודי גרנית, שחם ובזלת – כשם גדודי חטיבת הנח"ל. צמוד לאולם הנצחה אודיטוריום גדול המשמש לכינוסים שונים וכבית כנסת.
להרחבה על האתר ועל מורשת הנח"ל לדורותיו.

 

 

הקטע הלא שגרתי, המעניין והמרגש היה פגישה באתר הזיכרון של הנח"ל בפרדס חנה עם הרס"ר המיתולוגי של מחנה 80. הוא היה מוכר בשם "רס"ר דני". עבורי כטירון ואחר כך מ"כ במחנה 80 הוא היה כמו חצי אלוהים. אחרי 43 שנים נפגשנו שוב. הוא אירח אותנו באתר והסביר לנו על תכולתו. בעתיד נפגש שוב שיצטרף אלינו לרכיבה.

 

 

מרבית שטח היישוב פרדס חנה במקום בו השתרע במאה ה-19 פארק אלוני תבור

היישוב פרדס חנה קרוי על שמה של חנה רוטשילד, בתו של הברון נתן מאיר רוטשילד, דודו של הנדיב הידוע, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בכך הצטרפה פרדס חנה לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, ובאזור אחר של ישראל, מזכרת בתיה. המלה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי שתוכנן לתושבי היישוב החדש.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, החל ענף הפרדסנות בארץ לפרוח. בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון נטעו פרדסים. נטיעת הפרדסים ועיבודם נעשו בשיטות חדשות. הפרדסים אפשרו קליטת אלפי עולים, וכך ענף ההדרים נעשה לגורם ראשון במעלה בפריחה כלכלית בארץ, וענף יצוא עיקרי. הנס הכלכלי של "תפוזי יפו" היה סמל לחידוש היישוב בארץ ישראל. על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א. פרדס חנה היא, אם כן, המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש, ואדמתה נרכשה לצורך מימוש תוכנית זו. הרכישה בוצעה על ידי פיק"א. והרעיון היה לאתר אדמה שתהיה חלק מגוש התיישבות קיים – כאן חדרה, כרכור וזכרון יעקב. מקור הפרנסה העיקרי שתוכנן היה, כאמור, פרדסי הדרים.  אבן הפנה למושבה נורתה במחצית אוגוסט 1928, ובמרץ 1929 השתכנו בה 15 המשפחות הראשונות. כחלק מתכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח – היום רח' הראשונים בפרדס חנה – שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד – היום חלק מרח' הנדיב – קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 – היום רח' הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתין" – מאותה סיבה. יצוין כי בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף.
כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, נוסדו שכונות תל צבי (הצפונית והדרומית), על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א. השכונות נוסדו בשיתוף פעולה בין פיק"א לבין "בנק משכנתאות ואשראי", ונועדו למגורי פועלים חקלאים, שיעברו תקופת ניסיון בדרך אל התיישבות הקבע.
עם עליית הנאצים לשלטון פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. באותה שנה, 1933 הוקמה בפרדס חנה שכונת מגד. שכונה זו נוסדה בתחילה כחווה בשם "אחוזת מגד" – יוזמה של ד"ר זאב ברין, מייסד חברת מטעי פרי ההדר "מגד". בשנת 1939 הצטרפה החווה לפרדס חנה והייתה לחלק אינטגרלי מהישוב. ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הוקמה שכונה ברחוב הבטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים". שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר.

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן, שנחתה דרך הים בעתלית. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת מגורים לעולים מתימן, שנחנכה כחודש לאחר חג החנוכה של שנת 1945, ב-17 בינואר 1946.
שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתוכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. כעבור כעשור, שוכנו בשכונה גם עולים חדשים שפונו ממרכז העולים.
בשנת 1934 הקימה התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה, את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.
בשנות המרד הערבי – שנות המאורעות – 1936-9 נפגע ענף הפרדסנות באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ- 100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה – בעיקר מסילות הברזל – חובלו. באפריל 1936 השביתו הערבים את נמל יפו, אך חודש לאחר מכן כבר הוקם נמל עברי בתל אביב.  שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת ליצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות. באותה עת נבנו סביב פרדס חנה מספר מחנות בריטיים והבולט בינהם שדה תעופה עין שמר
בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשיית נעם, הישיבה התיכונית השנייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי.
בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 מעברה, אשר במרוצת השנים נכללה בשטח היישוב. כמו כן סופחו ליישוב גם היישובים הזעירים, תל שלום ונווה אפרים. ר ק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מושבה.

מול מחנה 80 ובית הספר החקלאי

 

מחנה 80 – נקרא היום בט"ר דותן ההוא בסיס טירונים צבאי השייך למערך המגל, האחראי על קיום הטירונות הכלל צה"לית בבסיסי הטירונים השונים. בבט"ר מוכשרים טירונים לרמת רובאות 02 לשירות ביחידות עורפיות ולרמת רובאות 03 לשירות כמפקדי  כיתה. הבסיס שוכן על כביש 65 – כביש ואדי ערה, בכניסה לפרדס חנה, סמוך לצומת חנה הנקרא גם צומת מחנה 80.
תחילתו של המחנה בתקופת המנדט הבריטי כאשר שימש כבסיס של חיל השריון הבריטי ונקרא "Camp 80" – מחנה 80. בשנים 1949 – 1955 הוא שימש את בית ספר לקצינים, ולאחר מכן לבסיס גדנ"ע (הכשרת נוער לפני צבא). בהמשך הוסב לבסיס הטירונים של חיילי הנח"ל, ולאחר שאלה עברו לבסיסם החדש בתל ערד, באמצע שנות ה-90, הפך הבסיס למחנה כפי שהוא מוכר כיום – בסיס טירונים דותן, השייך ליחידת מגל, מערך ששייך לפיקוד היח"ש, תחת פיקוד מז"י. הטירונות הכלל צה"לית לחיילי גרעיני הנח"ל מתבצעת עד היום בבסיס טרם שיבוצם לתפקידים שונים.
בט"ר דותן הוקם בשנות ה-70 במחנה דותן, דרומית-מערבית לג'נין, בסיס טירונות עבור נוער בסיכון בדומה לנערי רפול, בכפיפות למחנה 80 שהיה בסיס טירוני (בט"ר) הנח"ל. בשנות ה-90 עם ביצוע שלב א' בהסכמי אוסלו הפך מחנה דותן לבסיס החטמ"ר של חטיבת מנשה והפסיק לשמש  כמחנה טירונים.
ב-29 בנובמבר 2001 התרחש פיגוע התאבדות באוטובוס ליד מחנה 80. מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס "אגד" בקו 823 בצומת מחנה 80. 3 אזרחים נהרגו ו-8 נפצעו. ניסיון פיגוע בקרבת הבסיס ב-17 בפברואר 2002 נהרגו שני המחבלים על ידי שוטרים ואיש מילואים. במהלך האירוע נפצעו שלושה שוטרים.
במסגרת הקמת "עיר הבה"דים" תוכנן פינויו של מחנה 80 עד סוף 2016, ובהמשך לכך מתוכננת הקמת שכונת מגורים של 1,200 דירות בשטח שיתפנה.

 

 

בית הספר החקלאי נוסד ב-1934 ע"י התאחדות האיכרים (ד"ר זאב ברין, משה סמילנסקי) ובית הספר הריאלי בחיפה (ד"ר ארתור בירם)על קרקע שניתנה להם למטרת הקמת מוסד חינוכי חקלאי ע"י הברון בנימין אדמונד רוטשילד (הנאמנים: חברת בית הספר החקלאי פרדס חנה – חברה לתועלת הציבור). בית הספר שכן תחילה בחוות ברין (אחוזת מגד), ביתו של ד"ר זאב ברין  ועבר ב-1935 למיקומו הנוכחי על הציר הראשי בין מושבות פרדס חנה וכרכור. המתחם שגודלו כ-174 דונם כלל מבני כיתות ומעבדות, אולם התעמלות ומגרש ספורט ,בנייני מגורים לתלמידים ולצוות,מגורים למנהל ובריכת מים , חדר אוכל, מועדונים, בריכת שחיה, מרפאה, מכבסה, ספריה ואנדרטה להנצחת בוגרי ומורי ביה"ס.הכפר כולו טבל בירק ובמדשאות ושדרות עצים עיטרו אותו. תלמידי בית הספר למדו במהלך חמישה ימים ויום אחד היה מוקדש לעבודה והתמחות בענפי המשק החקלאי שכלל: רפת, לול, אורווה, מטעים, פרדסים, גידולי שדה, משתלה ונוי.
בעשורים האחרונים דעך בית הספר החקלאי. התאחדות האיכרים (בשם חברת בית הספר החקלאי) והמועצה המקומית פרדס חנה -כרכור יזמו תכנית בנין עיר בה יוכלו להשתמש בקרקע על מנת להתאימה לצרכים ומטרות התכנון העדכניות של הישוב וכן להסדיר תקציבית את פעילותו של בית הספר ולהעבירה לניהול המועצה המקומית ומשרד החינוך. ההסדרה זו באה על חשבון ייעודו המקורי של בית הספר כבית ספר חקלאי ומקומו במורשת החקלאית ההולכת ונעלמת מן הנוף הישראלי. בשנת 2013 קבוצה מבוגרי ועובדי בית הספר בסיוע עמותת אומ"ץ עתרה לבג"צ להילחם בהחלטה הראשונית למכור את המקום למטרות רווח. ככל הידוע הדיון בבית המשפט העליון כנגד מכירתן השנויה במחלוקת של אדמות בית הספר והפסקת פעילותו כבית ספר חקלאי טרם הוכרע.
להרחבה על עמדת המועצה לשימור אתרים

 

בתוך כרכור

כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. הגיאוגרף עמירם גונן (בן כרכור) מצא שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה שלמוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור.

 

 

ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאו בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד. אדמות כרכור נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת הישוב, ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה.
בדצמבר 1912 נרכשו כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור". רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות, פנה למדור הפלשתינאי של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת  משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד ישוב הארץ ואופן הגשמתו. מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה, עליו עומד היום מושב גן השומרון – נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת המחצית השנייה, שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן. בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות "ע'ביה", מצפון לשטח הנ"ל. גם המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א.
לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון הטורקי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר". בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען  יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

בהמשך, בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את הקרקעות לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי– קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון; ב-1913 קנה בא-כוחם, הד"ר חיים חיסין, 550 דונם ראשונים מאדמות כרכור; יצחק שלזינגר– יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 דונם מאדמות כרכור; אחוזת לונדון א'(The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה, שרכשה במרץ 1914 את כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 מאדמות ע'ביה (שהייתה  מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת). שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי  כרכור.
בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון(1934).
רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז – חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח – אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאד, והיא הייתה חשופה לגניבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה.
עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים – חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעבר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספריה ציבורית. אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה. בשנים 1924–1926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן).
כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.
באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של "בום" בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון.
בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה

******

האיחוד – עוד בשנת ה-50 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם הרעיון ירד מהפרק בגלל שבפרדס חנה שלטה מפא"י בעוד בכרכור שלטה מפ"ם. אולם לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לתפוס מהלכים. רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל. אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור, באפריל 1962 הצביעה מועצת כרכור נגד הצעת משרד הפנים לאחד את פרדס חנה עם כרכור והאיחוד לא יצא אל הפועל. הנושא הועלו שוב על ידי משרד הפנים בשנת 1967 ובשנת תשכ"ט- 19699 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה כרכור.
העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה.

 

גן השומרון ועין שמר 

 

 

גן השומרון – מושב שמו ניתן לו בעת שהאזור הוגדר בתקופת היישוב כחלק מהשומרון. המושב הוקם בשנת 1934 על ידי כ-70 מתיישבים עולים מגרמניה שהיו בעלי משקים חקלאיים והקימו את האגודה החקלאית. הם מנו כ-70 משפחות והיוו את רוב האוכלוסייה במושב. עם השנים השתנה הרכב האוכלוסיה וכיום מתגוררים במושב גם תושבים בעלי נכסים פרטיים ותושבים המתגוררים בשכירות. הם מהווים היום את רוב האוכלוסייה, כ-120 משפחות. בסך הכול מתגוררים כיום בגן השומרון כ-880 תושבים.
חלק מהמשקים החקלאיים עדיין פעילים אך רוב התושבים עובדים מחוץ למושב בתחומי עיסוק רבים ומגוונים: אנשי חינוך – מורות ומורים, מטפלות וגננות. עובדי ציבור – בשירות המדינה, במשרדי ממשלה וברשויות מקומיות. בעלי מקצועות חופשיים. בעלי משקים החברים באגודה החקלאית: רובם ממשפחות ותיקות בכפר, קשורים ביניהם באינטרסים עסקיים משותפים כמו המדגרה, כרמי הזיתים, הפרדסים ועוד. חלק מהמשקים מופעלים על ידי משפחות צעירות של בנים ממשיכים, דור ההמשך של המייסדים. בעלי משקים פרטיים אשר אינם חברים באגודה החקלאית: בעלי זכויות בניה על הקרקע הפרטית, זכויות אותן הם ממשים בעיקר עבור בנים חוזרים. תושבים המתגוררים בנכסים פרטיים, תושבים השוכרים בתים במושב: אלו הגיעו במטרה להינות מאיכות חיים, מחיי קהילה נעימים ולזכות בחינוך איכותי במוסדות החינוך של המועצה האזורית מנשה".

 

 

 

 

עין שמר – יישוב שהוקם שלוש פעמים.
אחד מארבעת הקיבוצים שהקימו את תנועת הקיבוץ הארצי.
(מרחביה, עין שמר, מעברות ומשמר העמק).

 

בשנת 1913 בחרו כמה מצעירי "השומר" (שנוסד בשנת 1908 ומטרתו שמירה יהודית במושבות שבשומרון, יהודה ובגליל) להקים נקודת שמירה בפתחו המערבי של ואדי ערה, אשר תשמש גם כתחנת ביניים בין יהודה ובין העמק והגליל. הם ביקשו מקום במרחק של יום רכיבה מיהודה ומהעמק כאחד, והתיישבו ב"חירבת כרכור" שהייתה למעשה כמה חושות ערביות על הדרך ההיסטוריות ממישור החוף לעמק יזרעאל. לנוכח התנאים הקשים – קדחת, מחסור במים וריחוק מכל מקום יישוב – המתיישבים עזבו. במקומם הגיעו בשנת 1917 עשרה חברים מקבוצת "אחדות". הללו התגוררו בשני צריפים ואורווה, עיבדו 500 דונם קרקע, והיו להם 20 בהמות עבודה ושמירה. בשנת 1921, לאחר מלחמת-העולם הראשונה וכיבוש הארץ על-ידי האנגלים, נבנתה החצר המבוצרת ששטחה 4 דונם, בידי פלוגת בונים מראש העין, אנשי גדוד העבודה. למרות ההשקעה הגדולה בבנייה, גם אנשי גדוד העבודה לא אצרו כוח להחזיק במקום, והוא נעזב בפעם השנייה. בשנת 1927  הגיעו לנקודה ראשוני החלוצים של "השומר הצעיר" מפולין, שעד אז התגוררו בעין גנים שליד פתח-תקווה, והמתינו לתורם לעלות על הקרקע. שנה זו נחשבת לתאריך ייסודו של הקיבוץ. בשנים הבאות הצטרפו לקבוצת עין גנים קבוצות נוספות של חניכי השומר הצעיר מפולין: "בנימינה", "שומריה" ו"בדרך". חיי הקבוצה היו קשים מנשוא ואף אירע כי 80 מתוך 100 אנשיה חלו בקדחת. בשנת 1934 חוברה החצר  לרשת החשמל, ורק בשנת 1935 נמצאו בה מים רבים שגרמו למהפך בהתפתחות המשק ובניית מגדל המים במקום.
כחברי השומר הצעיר חיפשו המייסדים דרכים לשיתוף פעולה וידידות עם שכניהם הערבים, ואט אט נוצרו קשרים חברתיים עם חקלאי הסביבה. עם זאת, שנות השלושים והארבעים היו מתוחות מבחינה ביטחונית. ב-1938 נרצחו שניים מחברי הקיבוץ בהתקפת כנופיה ערבית. עם תום מלחמת העולם לקחו החברים חלק במבצעי ההעפלה, וכאשר פשטו הבריטים על קיבוץ גבעת חיים, מיהרו ל לקחת חלק בהגנת המקום, אירוע שבו נפל חבר קיבוץ וכמה חברים נפצעו.
בשנות השישים הצטרפו לקיבוץ עשרות חברים חדשים, חלקם חניכי השומר הצעיר ממצרים וממדינות הבלקן, ואחרים חניכי "עליית הנוער" מאירופה שלאחר השואה, ומהארץ. בהדרגה פסק הקיבוץ מקליטה מאורגנת של קבוצות, והוא גדל בעיקר מקליטת בני הדור השני, השלישי והרביעי, שבחרו לבנות בו את ביתם.
משמעות השם – עין – משום שמקימי הקיבוץ התגבשו ב"עין גנים" שליד פתח תקווה משום התקווה למצוא מעיינות מים – תקווה שהתממשה! שמר – משום שאנשי "השומר" הקימו פה נקודת שמירה, משום שמייסדי הקיבוץ היו מבוגרי תנועת השומר הצעיר ומשום שהקיבוץ יושב באזור מלכותו העתיקה של שמר, מלך שומרון שממנו קנה עמרי המלך את שטח העיר שומרון.

 

 

חצר הראשונים – החצר הוקפה חומת אבן בגובה 2 מטר עם חרכי ירייה ושער ברזל גדול. כמו כן נבנה בית קומותיים מאבן, שנועד להכיל את אנשי המקום בעת צרה. הבית נבנה לפי סגנון הבנייה הכפרית בדרום צרפת מסוף המאה הי"ט.

 

******

סוף דבר

היה זה טיול ארוך במזג אוויר נפלא בעיצומו של האביב
הטיול נמשך שש שעות מתוכן כשעתיים עצירות למטרות שונות.

*********

דיוושנו בתפר בין שלושה אזורים גיאוגרפיים:
בעיקר צפון מזרח מרזבת השרון, מיט
מעט בשוליים המערביים של שלוחות עירון
וגם בגבעות גבעת עדה בדרום מערב רמות מנשה.

רכבנו בכל סוגי הדרכים: רחבות (דאבלים), סינגלים קצרים ודרכים עירוניות.

*******

נתנו דעתנו  לנושאי גאוגרפיה, היסטוריה, ארכאולוגיה,
התיישבות כפרית חקלאית, יישובים עירוניים ומחנות צבא באזור.

********

היה לנו יום מעניין של חברותא נעימה שנעה בין מראות מגוונים ומקומות שונים.

******

שמחנו ללמוד על חבל ארץ נוסף.

*****

תודה 

לרז שתכנן, הוביל, הסביר על מהלך הדרך
וצלם וזה אלבום שלו
והכין הדמייה תלת ממדית של המסלול
גם עמית ולוי תרמו תמונה
לכולם על אווירה הנעימה והמפרגת 

 

 

מזמן סימנתי ביומן לא לפספס את שבת 15/4/2017, זה הוא יום שבו יתקיים טקס שבת האור הנקרא גם טקס האש הקדושה.

 

שבת אור הוא טקס נוצרי המתקיים מדי שנה בכנסיית הקבר בירושלים בשבת שלפני חג הפסחא. הוא טקס ייחודי לכנסיות המזרחיות הכוללות את היוונים אורתודוכסים, הפרובסלבים (רוסים, אוקראינים, רומנים, בולגרים וסרבים), גיאורגים, ארמנים, קופטים, אשורים ואתיופים. הכנסייה הקתולית לא קיבלה אותו ואף הסתייגה ממנו.

 

מה שעניין אותי במיוחד היה להתערב עם עשרות אלפי (אולי מאות אלפי) צליינים שהגיעו לירושלים להשתתף בטקס וגם (איך אפשר שלא) לצלם אותם.

 

ביום זה יצאתי בשעת בוקר לירושלים. השתדלתי לחנות את הרכב קרוב שניתן לשער יפו. במשך למעלה משבע שעות הסתובבתי בין המאמינים במרחב העיר העתיקה המוצג במפה

 

 

לאור העובדה שהקהל העצום הגיע לטקס והמרחב המצמצם בכנסיית הקבר ומחוץ לה, לאחר כניסת מאמינים רבים לכנסיית הקבר, המשטרה סגרה את כל דרכי הגישה מחוץ לחומות ואת הרחובות, הסמטאות והמבואות בתוך העיר העתיקה המובילים אליה.

 

חלק מהזמן שוטטתי מחוץ לחומות, בין רחבת הכניסה לשער יפו ובין רחבת הכניסה לשער החדש. חלק מהזמן שהייתי ברחבת הכניסה לכנסיית הקבר ושאר הזמן נעתי ברחוב דוד וברחוב הנוצרים בדרך אל כנסיית הקבר ובדרך חזרה ממנה.

 

לאחר מספר ניסיונות, הצלחתי להגיע למקום. ידעתי שלתוך הכנסייה לא אצליח להיכנס. התנחמתי במראה הצליינים שהמתינו להיכנס פנימה ובאלה ששפר גורלם וזכו להיות בתוך הכנסייה בעת הטקס ויצאו ממנה לאחריו.

 

**************

האנשים, לרוב, הם דתיים מאמינים,
לפי המראה שלהם,
נדמה שחלק ניכר מהם הם אנשים קשיי יום,
הם שכמהים להגיע לכנסיית הקבר
פעם בחייהם ובמיוחד לטקס זה.

 

התמונות הבאות
ממחישות את ההמולה, התרגשות,
האמונה היוקדת והשמחה של החוגגים.

*****

תחילת הדרך:
האנשים בקצה שדרת אלרוב שבמתחם ממילא

******

ההמון הממתינים מול שער יפו
ולאורך החומות לכניסה לעיר העתיקה

 

 

 

 

 

 

זהו אני בדרכי פנימה דרך שער יפו
ומביט על הממתינים

*****

ממתינים במתחם בתוך העיר העתיקה בדרך לרחוב דוד

****

מתחם כנסיית הקבר בזמן התרחשות הטקס בתוכה

הטקס מנוהל בהתאם לכללי הסטטוס קוו המקובלים בכנסיית הקבר. כללים אלה נקבעו  נקבעו בהסדרים המדיניים במחצית השניה של המאה ה-19. את הטקס מוביל הפטריארך היווני האורתודוקסי, המייצג את כל הכנסיות האוטוקפליות הנמצאות באחדות (קומוניון) עם הפטריארכיה של ירושלים (רוסים, רומנים, סרבים, גאורגים, קפריסאים, יוונים וכו'). לטקס המרכזי שותף בישוף ארמני; לקופטים ולאשורים יש זכויות נוכחות, וכן הם משתתפים בהקפת האדיקולה לאחר סיום הטקס. לכל אחת מהעדות הללו יש זכויות בדבר נוכחות צליינים בכנסייה בזמן הטקס, בעוד הכנסייה הקתולית אינה שותפה בטקס.
על פי המסורת, בשעה 9:00 בבוקר פותחים הארמנים את דלתות הכנסייה, ואלפי בני קהילות וצליינים זורמים לכנסייה ומתמקמים בכל אגפיה על פי הסטטוס קוו. סדרי הכניסה אף הם מוכתבים בידי כללי הסטטוס קוו. בשעה 11:00 יוצאים המוסלמים שומרי הקבר ובעלי המפתח מהאדיקולה של הקבר, לאחר שבדקו בדקדקנות שאין בקבר אש או כלי להבערת אש.
בפיקוח של ראשי השלטון ונציגי העדות האחרות, הקבר נחתם בשעווה.

 

מבט מגובה המדרגות

גורשתי מהמדרגות, רק טוב יצא מזה

 

 

שיא הטקס– בשעה 12:30 יוצאת תהלוכה עם דגלים וטסים של הפטריארך ומקיפה את האדיקולה שלוש פעמים. הפטריארך נכנס לאחר שהסיר את בגדי הטקס המפוארים, הוא נותר בלבוש פשוט לבן כשאינו נושא בידיו גפרורים או מצית. הפטריארך נכנס לקפלת הקבר, ובעקבותיו בישוף ארמני, והדלת נסגרת מאחוריהם. לאחר תפילה ממושכת שאומר הפטריארך, נדלקת אש בקפלת הקבר. עדויות של פטריארכים בעבר כוללות תיאורים אחדים כיצד יורדת האש, עולה מן הקבר, ומציתה את ארבעת אוגדי הנרות בני 33 נרות (כגילו של ישו בעת הצליבה).
הפטריארך היווני והבישוף הארמני מעבירים את האש לארמנים ולמאמינים האורתודוקסים שבחוץ דרך הפתחים העגולים שבצדי האדיקולה. לאחר שהפטריארך מקיש בדלת הסגורה מבפנים, פותחים את דלתות הקבר, ונציגי האשורים והקופטים נכנסים לקחת את האש עבור קהילתם. הם ממתינים בעוד שני אנשי הכנסייה הבכירים יוצאים מן האדיקולה ומעבירים את האש למאמינים הנלהבים העומדים ברחבי הכנסייה וקוראים בשפות שונות: "המשיח קם", "כריסטוס אנסטי".
האש מועברת למאמינים, ורצים ממהרים עם האש למזבחות השונים בכנסיות שבעיר. האש מועברת בתהלוכה לערים מרכזיות כגון בית לחם ונצרת, שם מקבלים אותה ראשי העדות המקומיים ברוב עם: בני העדות השונות, כולל קתולים ומוסלמים, משתתפים בחגיגה ואף לוקחים את האש הביתה. האש מועברת בעזרת מטוסים מיוחדים לבירות רוסיה, יוון, אוקראינה,ארמניה, גאורגיה, רומניה,מולדובה ובולגריה, ושם היא נלקחת למזבח בחגיגות התחייה הנערכות באותו לילה בחצות.

 

******

מראה ההמון שיצא מכנסיית הקבר

 

 

במשך למעלה משעה יצאו אלפי המאמינים
מתוך הכנסייה
ובאותה עת ללא הפסקה בוקעים קולות הפעמונים
על גג מבנה הפטריכיה היוונית הסמוך לכנסיית הקבר

****

כל אחד והאור, התפילה והצילום שלו

 

 

 

*****

ההמון המתפזר בדרכו החוצה

*****

ההכנות של מצעד העדה הארמנית במתחם הקישלה

****

מראות אחרונים לפני עזיבת שער יפו,
מאמינים נוספים מורשים לרדת למתחם כנסיית הקבר

***** 

מקורות הטקס

מקורות הטקס והתפתחותו  – רבים מהמאמינים סוברים שראשיתו של הטקס בימי ייסוד הכנסייה הנוצרית, אבל העדויות ההיסטוריות מאוחרות יותר. קודקסים מהמאה החמישית עד המאה השמינית מתארים טקסים מיוחדים לליל התחייה הכוללים הבערת מנורות. רק במאה התשיעית מתועדת לראשונה התפיסה שהטקס הוא במהותו נס – האש מופיעה ואין יד אדם מדליקה אותה. תפיסה זו מובעת בכתבי הנזיר ברנרד, שנכח בטקס בשנת 870, ותיאר את ההתרחשויות במהלך השעה התשיעית: מלאך מדליק את מנורות השמן מעל הקבר הקדוש, בעוד הקהל בחוץ קורא: “Kyrie Eleisonn” ("חנני אלהים" – כפי שנעשה עד היום בעת שהפטריארך שוהה בקבר).
תפיסת המאמינים הנוצרים שהטקס הוא נס משתקפת גם במקורות מוסלמיים. מקור אחד, הקרוי "סימני קיבלה", מיוחס לאחמד אבן אל-קאסה, ומתוארך לסוף המאה התשיעית, מתאר אש פלאית היוצאת מהקבר בנוכחות האמיר והאימאם ונלקחת למסגד. מקור נוסף מיוחס למסעודי, המזכיר את הטקס של הנוצרים המאמינים בתרמית, אף על פי שלמעשה האש מוכנה מראש.
מהמאה העשירית ואילך קיים מגוון מקורות המתארים את הטקס והנס.
ההיסטוריון אבן אל קלניסי, בן המאה השתים-עשרה, מספר כי שמעו של הטקס הנִסי, לרבות תיאור כיצד אש לבנה ובוהקת יורדת מן השמים, הגיע לשליט הפאטימי אל חכים בשנת 398 להיג'רה (1006 לספירה); בעקבות זאת שלח אל חכים הוראה לשליט של רמלה להרוס את הכנסייה עד היסוד.
לפי הכרוניקן פולק משרטר, בתקופת הממלכה הלטינית בירושלים, בימי השלטון הצלבני, המשיך הטקס להתקיים, ואולם אירועי שנת 1101 מעידים שהצלבנים התקשו לקיימו: האש נדלקה רק לאחר שבלדווין הראשון, מלך ירושלים, יצא למקדש האדון (בהר הבית) והתפלל בהכנעה. יש חוקרים שהסבירו את הטקסט של הכרוניקן הזה כראיה לחוסר יכולתו של הפטריארך הלטיני לבצע את הטקס בעצמו, לאחר שהפטריארך היווני גורש; היוונים סייעו  ללטינים, ועשו את הנס עבורם בזמן שהאחרונים התפללו בדבקות בהר הבית. במורשת היוונית האורתודוקסית נחקקו הצלבנים בתודעה ההיסטורית כמי שנכשלו בביצוע הטקס, כיוון שהנס לא התרחש בנוכחותם הבלעדית.
עם נפילת הממלכה הצלבנית המשיך הטקס להתקיים. על פי אחד המקורות ביקש צלאח א-דין להיווכח בנס בעצמו, וביקר בכנסייה בשבת האור בשנת 1192.
העדויות על הטקס לאורך השנים שלאחר מכן מגיעות מצליינים קתולים ואורתודוקסים. על פי עדותו של ארכיבישוף נצרת, בשנת 1580 שיחדו הארמנים את המוסלמים על מנת שימנעו מהיוונים מלהיכנס לכנסייה לנהל את הטקס. אלה האחרונים עמדו מול שער הכנסייה הסגורה  והתפללו, והאש יצאה מסדק שהיה בעמוד שמשמאל לדלת הכנסייה. לפי עדות זו, הנס הכפול גרם לשומר המוסלמי להכיר בישו ולפתוח את דלתות הכנסייה. האורתודוקסים מעריצים את העמוד הסדוק עד היום.
הטקס ופרטיו הלכו והתגבשו, ותיאור הטקס שכתב צליין רוסי בשנת 1652 דומה מאד בפרטיו להליכי הטקס המודרני. החל מסוף המאה השבע-עשרה, מאז עדותו של הנרי מונדרל, אנו עדים לצליינים הנוכחים בטקס כצופים ומבקרים את האירוע, את הטקס הדתי ואת התנהגות המשתתפים. בשנת 1834 פרצה מהומה בשל הצפיפות והמתח העצום, ובמהלכה נהרגו כשלוש מאות צליינים. בטקס זה נכח השליט המצרי איברהים פאשה, והוא חולץ בקשיים רבים מתוך ההמולה בכנסייה.
עדות ויזואלית ראשונה על הטקס היא ציורו המרתק של הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט, שצויר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, לאחר שהצייר שהה בארץ שנים אחדות ותיעד את הטקס בציורו המפורסם באופן מדויק אך עם זאת ביקורתי.
הטקס מלווה במתח רב בין הכנסיות השונות המשתתפות בו, דבר שהביא לא-אחת למהומות ולפיצוץ האירוע. מאז שנת 1967 מאבטחת את האירוע משטרת ישראל, בניסיון להשקיט את הרוחות.
מקור והפניות

******

סוף דבר,
היה יום מעניין, מרגש ומרתק
לא הרגשתי איך חלפו עברו שבע שעות

*****

הטקס הוא דוגמה לעוצמת האמונה ונצחיותה

****
מילה טובה מגיעה גם למשטרת ישראל
שהתגייסה בסדר כוחות עצום
על מנת להבטיח את הסדר, השלווה ולשמור על אלפי המאמינים

*****
תודה
לעדה ויונה שהיו ועודדו. חבל שהתייאשו מוקדם ועזבו!
לאורלי על החברה נעימה לזמן קצר
ועל התמונות שצלמה אותי

 

 

 

 

בזמן "חופשת מחלה" קיימתי עם חברי דורון קדמיאל (יד נתן) שני סיורים רכובים בשדות פלשת, במרחב ובין המקומות בהם לחמה חטיבת גבעתי בתש"ח בקרבות לבלימת הצבא המצרי ופריצת המצור על הנגב. סיורים אלה היוו הכנה למסלול טיול שדורון הכין לחברי מועדון האופנועים בישראל שיתקיים סמוך ליום הזיכרון וליום העצמאות.

 

האחד היה מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון בו השתתף גם רז גורן והשני היה מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני ובו השתתף גם דוד מאיר.

 

בשני מסעות רכב אלה הבנתי שעל מנת להעמיק את ההיכרות עם האזור כדאי גם לדווש במרחביו.

 

ביום שישי (14/4/2017) ממשתי כוונה זו חברי דוד מאיר (נגבה) המכיר את האזור. השתתפו גם  לייזר קוברסקי (שובל), חיים רובינצ'יק (ביצרון), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), מוטי ונטורה (ירושלים) ועמיקם פרייס (תל אביב).

 

טיול זה היה המשך לטיול קודם באזור שקיימנו ל לפני שנה בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ.

 

*******

מסלול הטיול,
מעגלי: התחלה וסיום חצר משק נגבה

 

 

 ******

האזור הגאוגרפי,
מישור פלשת במישור החוף הדרומי

 

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין נחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

מרחב אגן הניקוז
בין יובלי נחל לכיש
ויובלי נחל אבטח

 

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. יובליו הראשיים של הנחל הם: נחל גוברין, נחל האלה ונחל ברקאי. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר.

נַחַל אֶבְטַח הוא נחל שראשיתו בסביבות קיבוץ נגבה. עובר מדרום לקיבוץ ניצנים, נמשך מערבה ועובר מתחת לכביש 4 תל אביב-אשקלון, הנחל מתפרץ לים, לאחר הגשמים מדרום לחוף ניצנים. נחל אבטח הוא נחל אכזב. הנחל מהווה את הגבול הטבעי הדרומי של פארק החולות. אפיק נחל אבטח, שהינו חולי רדוד ושטוח ועובר בתוך צמחייה עשירה ומגוונת של עצים, שיחים ואף קנה וסוף. הצמחייה סבוכה וקשה לחציה. בחורף (לאחר מספר ימי גשם) קיימת זרימה בתוך האפיק אל הים. באפיק קיימת פעילות של בעלי חיים אופייניים לאזור.

מרחב רכס הכורכר המזרחי
של מישור החוף הדרומי

כורכר (מקור השם מערבית כֻּרְכַּאר) – סלע משקע פריך ונקבובי. הכורכר נוצר כתוצאה מהתאבנות חולות, דהיינו, התלכדות גרגירי הקוורץ בחול בעזרת חומר גירי. הכורכר מצטבר לאורך חוף הים ובשפת החוף ומופיע בצורת רכסים המבטאים התאבנות חוליות.
הכורכר מורכב בעיקרו מגרגרי קוורץ (30% – 90%) וגרגרים של ביוקלסטים (רסק של שלדי בעלי חיים ימיים). כמו כן כ-5% מתכולת הכורכר הם מינרלים כבדים, הניכרים בצבעיהם הכהים (המטיט, פלדספר ועוד). גבעות הכורכר היו במקורן חוליות נודדות (דיונות), אשר חלק מין הביוקלסטים שבהן (רסק של שלדי בעלי חיים ימיים), התמוסס והתגבש מחדש כמלט סביב הגרגרים הנותרים (גרגרי הקוורץ והקרבונט). החוליות לוכדו לכורכר כתוצאה מהתמוססות גרגרי הקרבונט שבו (ארגוניט וקלציט עתיר מגנזיום), על ידי מי הגשמים שחלחלו בחללים שבין גרגרי החול. בתקופות יובש מתקיימת עליה נימית של התמיסה הרוויה אל פני השטח (בעיקר כתוצאה מהתאדות), הגורמת לשקיעת הקרבונט והתגבשותו בחללים שבין הגרגרים. פעולה חוזרת של התהליך לאורך השנים מביאה לליכוד מרכיבי החול והפיכתם לכורכר.
שכבות כורכר עדינות, ברוחב של מילימטר או מילימטרים אחדים, נחשפות בחוף הים ואפילו בתוכו, היכן שמי הים סחפו חלק מהשכבות שנוצרו בעבר. היות שרכס הכורכר בחוף השרון חשוף לפעולות גלי הים, הוא עובר תהליך של גידוד הגורמות להיווצרות מצוק הכורכר.
רכסי הכורכר נוצרו במקביל לחוף. בישראל, לדוגמה, יש שלושה רכסי כורכר קטועים במישור החוף (רכסים נוספים מצויים מתחת למים, וביניהם מרזבות. לעתים חסמו רכסים אלה זרימת נחל בדרכו לים והביאו להיווצרות ביצות, כדוגמת הביצה של נעמן, חדרה, ביצות כבארה, והבאסה בהרצליה.
לרוב נוכל למצוא בין רכסי הכורכר גם אדמת סחף. אך בעבר בחלקים של קרקע הסחף היו לרוב ביצות אשר מנעו מהחקלאים לעבד אדמה זאת.
בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות לכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים.

רכסי הכורכר הפנימיים
תחילתם אזור ניר-עם– גברעם
והמשכו רכס נגבה ג'וליס

האזור כולל את רכסי הכורכר הפנימיים מניר עם בדרום, דרך יד מרדכי וגברעם במרכז ועד לאזור ג’וליס ועזריקם מצפון. כחמישית משטח האזור מוגדרים כשטחי כורכר, ועוד קצת פחות מחצי מוגדרים כשטחי קרקעות חוליות בעיקר באזורים שנמצאים מצפון וממזרח לרכס גברעם בואכה שדות מיכאל.

******

ההיבט היישובי בתקופת השלטון העותמאני חלק מסנג'ק עזה

המערך היישובי משלהי התקופה העות'מאנית

חלקו הדרומי של מרחב "מרדף פלשת"
ימי מלחמת העולם הראשונה

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי),נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע. לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העות'מאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. חלקו הדרומי צפוני של אזור המרדף משתרע באזור הטיול.
כוונתו של אלנבי, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע הייתה שיחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבר הסוסים הצמאים.
ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה ל-קורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי. ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד.
הסקירה נמסרה באדיבות ערן תירוש, יו"ר עמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

 

בתקופת השלטון הבריטי חלק ממחוז עזה 

התיישבות היהודית והכפרים הערביים במחצית שנות ה-40

אזור הטיול בתפר והחיבור בין
חלקי המדינה היהודית
לפי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947

מערך הדרכים ערב מלחמת העצמאות

המערך היישובי ערב מלחמת העצמאות

סביב נגבה ומדרום לו היו מספר יישובים ערביים עוינים: עיבדיס, בית עפה, עיראק-סואידן, כוכבא, בית תימה וחוליקאת. לאלה נוספה גם "המפלצת על הגבעה"  והיא "משטרת עיראק-סואידן".כל אלה חלשו על הדרכים הראשיות באזור ובעיקר על הדרך מהמרכז הארץ אל הנגב. כפרים ערביים אלה אלה ופסגות גבעות הכורכר הפכו להיות משלטים של הצבא המצרי ומולם במלחמת העצמאות ניהלו כוחות צה"ל (בתחילה חטיבת גבעתי ובהמשך חטיבות נוספות), קרבות מרים בשלושה פרקי הזמן: בעת בלימת פלישת הצבאות הערביים (מאי-יוני 1948), בקרבות עשרת הימים (יולי 1948) ובמבצע יואב (אוקטובר 1948).

 

פלישת צבא מצרים

השליטה הישראלית במרחב בתום קרבות עשרת הימים

 

 

תמונת מצב יישובית בשנותיה הראשונות של המדינה
היישובים הישראלים ותחומי הכפרים הערביים הנטושים

*******

דמות האזור מרחב חקלאי
שטחים פתוחים מאופק לאופק
רובם בעיקר שדות החיטה
וגידולים חד שנתיים אחרים
וגם מטעים

מסלול והמקומות

הקטע המסלול מדרום לכביש 3
חלק ראשון וחלק אחרון

נגבה

נֶגְבָּה הוא קיבוץ שמשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית יואב. שטח הקיבוץ כ-12,000 דונם. מקור שמו של הקיבוץ הוא בבראשית י"ג, י"ד: "וה' אָמַר אֶל-אַבְרָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה".הקיבוץ הוקם על ידי גרעין "גבעת גנים" של חברי השומר הצעיר מפולין, אליו הצטרפו החברים הפולנים של גרעין "שמיר" שרוב חבריה עלו מרומניה. היישוב הוקם ב-12 ביולי 1939 כיישוב חומה ומגדל, בסיוע חברי קיבוץ גבעת ברנר‏. בעת הקמתה הייתה נגבה הנקודה היהודית הדרומית ביותר בכל ארץ ישראל, למעט סדום על חוף ים המלח. בתחילה נקראה הנקודה בית עפה על שם הכפר הערבי הסמוך או "גבעת גנים" כשם הגרעין המייסד, ולאחר כשנה הוסב שמו ל"נגבה" כדי לסמל את השאיפה להתיישבות יהודית בנגב‏. במוצאי יום כיפור 1946, נגבה הייתה בסיס יציאה לבניית 11 הנקודות בנגב.
בגלל מקומה של נגבה בסמוך לצירי הדרכים – כביש מס' 35 קריית גת- לאשקלון בכיוון מזרח מערב, וכן על ציר כביש באר שבע ת"א הישן אשקלון קריית מלאכי כביש מס' 3 – היא היוותה מקום אסטרטגי מול הפולש המצרי ב 1948.  עם פלישת המצרים ב-15 במאי 1948 התקדם צבאם ותפס את משטרת עיראק-סוידן, ששלטה על הכביש לנגב ועל קיבוץ נגבה השוכן למרגלותיה. נוסף למשטרה תפסו המצרים משלטים ויישובים ערביים בסביבות הקיבוץ, ומשם תקפו את התחבורה לנגב ואת נגבה, שהפריעה לתנועת המצרים בציר אשקלון-חברון-ירושלים. ילדי נגבה והאמהות פונו מנגבה ב – 17-18/5/1948 מיד לאחר הכרזת המדינה, ומחרת החלה ההפגזה על נגבה ועל בתי הילדים.  ב – 21/5 נהרג מפקדה של נגבה "יואב" יצחק דובנו. לאחר מכן היו מספר התקפות קשות על נגבה שתוגברה בחיילים מחטיבת "גבעתי" והקרב הגדול על נגבה היה ב – 12/7/1948- שהקיבוץ היה בן 9 שנים. חברי נגבה ושאר המגינים עמדו בגבורה בקרבות אלו, להגן על המקום כמחסום נגד המצרים בדרכם לת"א. בקרבות נהרגו בנגבה 43 חברים וחיילי גבעתי, מהם 13 חברי קיבוץ שברובם היו כבר בעלי משפחות, בבית הקברות הצבאי בנגבה קבורים 37 נופלים כולל חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת הקוממיות. עמידת הקיבוץ במערכה על נגבה, הפכה לסמל של עקשנות ונחישות בה עמדו מעטים מול רבים. למרות ההתקפות המצריות הכבדות שנסתייעו במטוסים, בטנקים ובתותחים, לא עלה בידם לכבוש את הקיבוץ. נגבה נהרסה, אך מגיניה התחפרו בבונקרים, בתעלות ובעמדות, ומשם המשיכו בעמידתם האיתנה בפני ההתקפות החוזרות ונשנות, שנמשכו כשלושה חודשים.

 

בשנת 1953 הוצבה במקום אנדרטה לזכר החללים בסמוך לבית העלמין הצבאי, המציינת את אחוות הלוחמים: חבר וחברה של הקיבוץ עם חיל לוחם. אנדרטה זו פוסלה על ידי הפסל נתן רפופורט. גם מגדל המים המנוקב בפגזי האויב נותר כזכר למערכה הכבדה. מול האנדרטה ניצב טנק לוקסט M22 כתחליף לטנק המצרי שנבלם מדרום לקיבוץ ב-12 ביולי 1948.ליד שער הקיבוץ נמצא שחזור של מבנה חומה ומגדל.
בנגבה חיים כיום כ- 195 חברים באגודה ועוד כ- 100 חברי קיבוץ בנים שהצטרפו בשנת 2007, ועוד כ- 265 חיילים, נערים וילדים. בית תינוקות וגנים בנגבה, בית הספר היסודי "שדות יואב" בי"ס אזורי בקיבוץ גת. בית הספר תיכון "צפית" – בי"ס אזורי בקיבוץ כפר מנחם. ענפי המשק: "גד"ש דגנים" בשיתוף עם משואות יצחק, "רפת גן" בשותפות עם גבעת ברנר, מטע אפרסמון ואבוקדו, "סופר נגבה" הוא הכולבו, מוזיאון פתוח, כביסת חוץ, מוסך נגבה מורשה ג'ון דיר, כחל עיצובים, קייטריגיפה. אתר המשק

מקבוץ נגבה מערבה לגבעת ארנון

גבעה 113, גבעת ארנון אתר זיכרון גדוד 51

בגבעה 113 נמצאת אנדרטה לזכר לוחמי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שנפלו בקרבות על כיבוש המקום. כאשר המצרים צרו על הנגב, שימשה הגבעה כמשלט חשוב שלהם. מכאן יצאו פעמיים בניסיון לכבוש את נגבה. הגבעה נכבשה במבצע "יואב" ב-15 באוקטובר 1948.  הגבעה נקראת כיום גם "גבעת ארנון", על שם יעקב ארנון, סגן מפקד פלוגה שנפל במהלך כיבוש המוצבים המצריים.

 

גדוד 51, המכונה גם גדוד הבוקעים הראשון, נקרא לזכר העובדה שהיה הגדוד הראשון שהבקיע את הדרך לנגב שהיה נצור בעת מלחמת העצמאות (מבצע יואב). הגדוד היה במקור הגדוד הראשון בחטיבת גבעתי של ההגנה שהפכה להיות חטיבה 5 עם הקמת צה"ל. הגדוד הוקם בקיץ 1947 וכלל את הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, חי"ש חולון וטירוני חי"ש מתל אביב. בתחילה פעל הגדוד כמו כל חטיבת גבעתי במרחב תל אביב. פעילותו כללה אחזקת הקו ואבטחת התחבורה בחזית דרום תל אביב – בת ים – חולון – מקוה ישראל. תגבורת ליישובי הדרום ולירושלים. חלק מהפלוגה הדתית הועבר לכפר הנוער בן שמן וסופח לחטיבת קרייתי וחלקה השני נשלח לגוש עציון וסופח לעציוני. פעילות הגדוד לאחר הוצאת גבעתי מתל אביב כללה אבטחת גזרת ראשון לציון וכביש תל אביב – ירושלים בגזרה זו. כיבוש יאזור (אזור) ובית דג'אן (בית דגן) הרחיב את תחום אחריות הגדוד עד שער הגיא. הגדוד ספג אבדות כבדות במבצע בן נון ב' לכיבוש לטרון. מיד לאחר הקמת צה"ל השתתף הגדוד בקרבות בלימת הצבא המצרי בקו יבנה – גן יבנה – חצור אשדוד, הקרב על גבעה 69, מבצע גי"ס, מבצע יואב, חבלני גדוד 51 השתתפו בשתי התקפות על משטרת עיראק סווידאן (מצודת יואב) בתאריכים 19.10.48 ו-21.10.48. בהתקפה השנייה נפצעו רבים מהחבלנים כתוצאה מפגזי "22 ששוגרו אליהם מהמשטרה. לאחר מלחמת העצמאות הגדוד פעל במסגרת חטיבת גבעתי עד פירוקה בשנת 1956 ואז הועבר לחטיבת גולני בה נמצא עד עצם היום הזה.

מגבעת ארנון צפונה בשולי יער כרמון

גבעה 105 

"גבעה 105" שהייתה משלט במהלך מלחמת השחרור. לאחר קום המדינה שימש כמחצבה לסלעים וכורכר, את שרידיה ניתן לראות עד היום מן התצפית המערבית.

 

קטע המסלול מצפון לכביש 3

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שדרגה את מרבית הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

 

מחנה עמנואל – מחנה ג'וליס

מחנה עמנואל (מוכר גם בשם מחנה ג'וליס) הוא מחנה צבאי של צה"ל הנמצא בין המושב השיתופי משואות יצחק למחנה חסה, בסמוך לצומת נגבה וכביש 3. המחנה נקרא על שמו של סרן עמנואל ברשי, סמג"ד בחטיבת גולני שנפל בפעולה בסוף דצמבר 1948 נגד הצבא המצרי במהלך "מבצע חורב". מחנה זה מחולק למספר מתחמים.
מחנה בריטי – מחנה ג'וליס הוקם בידי הצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה היה המחנה הבריטי הגדול ביותר באזור הדרום בסמוך אליו נמצאו מחנה חסה ממערב, מחנה קסטינה ממזרח ומחנה בית דארס מצפון מערב. בתחילת מרץ 1948 נסוג הצבא הבריטי מן המחנה והעבירו לידי הוועד הערבי העליון, שקנה אותו. לאחר מכן שימש המתחם כמחנה אימונים לערביי הסביבה. בליל ה-28 במאי 1948 כבש גדוד 51 של חטיבת גבעתי את המחנה.
בית הספר לשריון – במחנה זה נבנה חיל השריון של צה"ל ובו נמצא שנים רבות בית הספר לשריון. בספטמבר 1952, עבר גדוד 82, ממחנה עמנואל ששימש כמחנה זמני, למחנה חסה שהפך למחנה הקבע של הגדוד, לאחר שזה הוכשר לצרכיו המיוחדים של גדוד טנקים. בית הספר לשריון עבר בשנת 1954 למחנה עמנואל. לאחר מבצע סיני הורחב בית הספר למעמד של חטיבה, שנקראה עוצבת בני חיל (חטיבה 454). בתקופה שבין מבצע סיני ומלחמת יום הכיפורים גדל סדר כוחות השריון. בשנת 1972, לפני מלחמת יום הכיפורים, הוגדל היקף ההכשרה בבית הספר ומעל 20 קורסים שונים הועברו בו במקביל. בית הספר קלט לראשונה את טנק המרכבה סימן 1 בסוף שנות ה–70. בשנת 1985, בעקבות מחסור בשטחי אש עבר בית הספר לבסיס סיירים שבדרום הנגב.ברוב שנות פעילותו של בית הספר לשריון במחנה זה, שירת רנ"ג יעקב עשהאל – או בכינויו "הסוס הלבן", כרס"ר הבסיס, והיה מסמליו הבולטים של המחנה.
במתחם המרכזי המזרחי של המחנה שוכנת יחידת החימוש המרחבית (יחש"מ) 650 של חיל הטכנולוגיה והאחזקה, הנמנית עם יחידות האחזקה הגדולות בצה"ל ואחראית בתחום החימוש לכל היחידות בפיקוד המרכז. היחידה החלה ב-1954 כסדנת חימוש חטיבתית של חטיבה 7 לאחר "מבצע קדש" ב-1965 הוקמה מפקדת גייסות השריון והיחידה הפכה לסדנא גייסית 650 וכללה שתי פלוגות – האחת לטיפול ברכב קרבי משוריין והשנייה לטיפול בכלי רכב. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הקימה הסדנא את גדוד שירותי החימוש הראשון (גש"ח) 784, שתמך באוגדה 84 של חיל השריון. לאחר המלחמה כלל הגש"ח שלוש פלוגות קדמיות ופלוגת בסיסית. על הפלוגות הקדמיות נמנתה פלוגה ג' שנתנה שירותי אחזקה לטנקי המגח ופלוגה ד' ששירתה את כוחות השריון שהתאמנו בצאלים. הגש"ח היה כפוף לסדנא ונטל אחריות לשירות הכוחות במרחב סיני וביניהם אוגדה 252, שהוקמה ב-1968.  במלחמת יום הכיפורים עבר גש"ח 784 תחת פיקוד אוגדה 252 ועבור אוגדה 84 הוקם גש"ח נייד. שתי האוגדות השתתפו בלחימה בסיני.
במחנה ממוקם גם בית ספר תיכון תעשייתי אורט "צור ברק" (נקרא עד שנת 2010 "אורט מחנה עמנואל").
כיום, במתחם המחנה נמצאים בסיס הטירוניות שהוקם בשנת 1989 והיה כפוף פיקודית לבה"ד 12, שישב בצריפין. הבט"ר הכשיר טירוניות בשלושה סוגי טירונות: טירונות כלל-צהלית, טירונות קדם-צבאית וטירונות גיוס מיוחד.

 

רהט בשולי חאן ממלוכי? או עות'מאני?
בצד כביש 3 בשולי מחנה ג'וליס

פרוזדור הנפט

פרוזדור הנפט בו מוטמנים שני קווי דלק ארציים (גולמי ותזקיקים): קו 16 של חברת קצ"א מאשקלון לחיפה וקו 12 של חברת תש"ן שמוביל מאשקלון לאשדוד.

מחנה חסה (נקרא גם מחנה יהודית) הוא בסיס נטוש, הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף אשקלון, וממוקם בסמוך וממזרח לכביש 232, כ-2 ק"מ צפונית לצומת הודיה. ממול לבסיס מוצבת האנדרטה לחללי שיירת ניצנים.
המחנה נבנה על ידי הצבא הבריטי, על אדמות הכפר הערבי חסה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, לשימוש בעלות הברית שלחמו במדינות הציר. הוא כלל מתקני אימון ליחידות חיל רגלים, בית חולים שדה קטן ויחידה של כשתי פלוגות שריון. בשנות המלחמה שהו בו יחידות אוסטרליות והודיות.
בראשית חודש מרץ 1948, ננטש המחנה על ידי הבריטים במסגרת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ונתפס על ידי הכוחות הערביים המקומיים באזור מג'דל – איסדוד בפיקודו של טארק בי אל-אפריקי שכונה השד השחור. אל-אפריקי גייס מתנדבים ממצרים וצעירים מקומיים ממג'דל, חמאמה, סואפיר ובית דראס. כוח זה החל לתקוף שיירות יהודיות באזור, והוא זה שהתקיף את שיירת ניצנים, ב-21 במרץ 1948.
בתום מלחמת השחרור, נותר מחנה חסה עזוב ורק בראשית שנות ה-50 החל צה"ל בעבודות הנדסיות על מנת להתאים את הבסיס לשימושו של חיל השריון. בספטמבר 1952, עבר גדוד 82, ממחנה עמנואל ששימש כמחנה זמני, למחנה חסה שהפך למחנה הקבע של הגדוד לאחר שהוכשר לצרכיו המיוחדים של גדוד טנקים. היו בו יחידות טנקי ה-AMX-13 עד שנת 1962, כאשר הועברו לבסיס ליד באר שבע, ומאז שימש בעיקר את יחידות הצנטוריונים שהגיעו אליו בתחילת בשנות ה-60, אז הוקם בו גדוד טנקי הצנטוריונים הראשון, בפיקודו של שמואל גורודיש. בסוף חודש ינואר 1971 החלה במחנה חסה, הקמתה של חטיבת נתיבי אש (600). לאחר מלחמת יום הכפורים מוקמה במחנה אחת מאוגדות החדשות. הבסיס ננטש על ידי צה"ל בחודש מרץ 2006 במסגרת הצמצומים בצה"ל ופריסת השריון החדשה בארץ.

 

 

 

בֵּית עֶזְרָא הוא מושב ומשתייך לתנועת המושבים הוא חלק ממועצה אזורית באר טוביה. הוא נקרא ע"ש עזרא הסופר. נקרא על שם עזרא בן שְׂרָיָה, שעלה לארץ מבבל (458 לפנה״ס בקירוב). במדרש נאמר: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה", "אילו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו". המושב נוסד ב-28 במרץ 1950 על ידי עולים מעיראק, בתחילה היה המקום מעברה ששמה הזמני היה אשדוד א'. בשנת 1991 החלו לתכנן את שכונת ההרחבה. כיום בהרחבה מתגוררות כ-80 משפחות רובן בני מושב שחזרו לגור במושב. כיום חלק מאנשי המושב מתפרנסים מהפרדסים, לולים, חוות סוסים וכיוצא בזה.

 

גבעה 69

קרב גבעה 69 נערך במלחמת העצמאות ב-10 ביוני 1948 בין כוח של הצבא המצרי ופלוגה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הקרב הסתיים בכיבוש הגבעה על ידי המצרים ונסיגת הפלוגה עם אבידות קשות -20 הרוגים, פצועים רבים ושבויים.
גבעה 69 היא אחת הגבעות ברכס ממזרח לרצועת חולות מישור החוף. שמה ניתן לה בגלל גובהה מעל פני הים. הגבעה נמצאת כקילומטר מזרחית לקיבוץ ניצנים, מזרחית לכביש החוף. בתקופת המנדט בנו הבריטים שלושה מגדלי מים כדי לספק מים למחנות הצבאיים בסביבה ולכן כונתה הגבעה גם בשם "גבעת שלושת המגדלים". במרחק של כ- 2000 מטר מצפון מזרח לגבעה שכן הכפר הגדול בית דראס.

 

עד ל-7 ביוני 1948 הייתה הגזרה שקטה יחסית. הגבעה נתפסה מדי פעם על ידי חטיבת גבעתי על מנת להעביר אספקה לניצנים ולפנות ממנה את הילדים (מבצע תינוק). באותו יום נכבשה ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי והוחלט על תפיסת הגבעה באופן קבוע כדי שתשמש בסיס לכיבושה מחדש של ניצנים.
פלוגה מגדוד 53 גבעתי התבססה בגבעה. ב-9 ביוני 1948 החליפה אותה פלוגה ב' מגדוד 51. מפקד הפלוגה היה חדש ולא הספיק להכיר את אנשיו.
בליל 9-10 ביוני 1948 נעשה ניסיון לכיבוש מחדש של ניצנים. הכוח הגיע מאוחר ונתגלה על ידי המצרים. ההתקפה נכשלה והאנשים נסוגו לעבר גבעה 69. המצרים הפנו את האש לכיוון הגבעה ועלו עליה בכוח רב של חיל רגלים, טנקים, ארטילריה והפצצות מהאוויר. לנוכח הכוח העדיף של המצרים נתן מפקד הפלוגה הוראת נסיגה. החלה נסיגה מבוהלת. מערך הקשר היה מבוסס על רצים שחלקם נהרגו, ופקודת הנסיגה לא הגיעה לכולם. הכוח המצרי כבש תוך זמן קצר את הגבעה והתקדם לעבר בית דראס ובאר טוביה אך נבלם וחזר לגבעה 69. בקרב נפלו 20 לוחמים, נפצעו רבים ואחדים נלקחו כשבויים. מפקד החטיבה, שמעון אבידן, הדיח את כל שרשרת הפיקוד של הגדוד והכניס את חיילי הגדוד לאימונים קשים לקראת הקרבות הבאים. במבצע יואב החזירה פלוגה ב' גדוד 51 את כבודה בכיבוש משלט הצומת הדרומי (צומת גבעתי) ותרמה על ידי כך תרומה חשובה לפריצת המצור על הנגב. במסגרת מבצע יואב תקפה חטיבת יפתח מכיוון ניר עם לכיוון בית חנון. מפקד החטיבה המצרית שישב מאזור יד מרדכי וצפונה החליט לסגת כדי למנוע את ניתוקו ויצירת כיס שני בנוסף לכיס פלוג'ה. כך נסוגו המצרים מכל מישור החוף הדרומי. ב-27 באוקטובר 1948 נתפסה גבעה 69 ללא קרב.

 

זמן הפסקה

הלכלוך בגבעה 69 למה?
בושה וחרפה, אין כבוד למקום!
כמה חבל ומצער

בדרך מגבעה 69 למושב גבעתי

 

מושב גבעתי
על עיי הכפר בית דראס 

גִּבְעָתִי הוא מושב השייך למועצה אזורית באר טוביה. כביש הגישה למושב גבעתי עובר דרך מושב אמונים הסמוך. שמו של היישוב הוא על שם חטיבת גבעתי שעצרה את צבא מצרים מכיוון דרום בזמן מלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת 1950 על ידי יוצאי חטיבת הראל בפלמ"ח וכן על ידי משוחררי גדוד 53 בחטיבת גבעתי הישנה ועל ידי עולים מאירן, עיראק ומצרים. היישוב הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דראס, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה, ונקרא בתחילה 'בית-דרס', אחר כך 'מסילת עוז' ואחר כך 'ג"ן גבעתי' (שוב ע"ש גדוד 53 המפורסם). המושב מונה 81 נחלות. ענפי החקלאות הנפוצים הם גידולים חקלאיים, רפת ודיר. במושב בית כנסת, מועדון נוער וצרכנייה. רב היישוב הוא ר' אברהם חיים מזרחי.

בית דראס היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, בקרבת נחל לכיש, כ-32 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר עזה. הכפר מנה למעלה מ-3,000 תושבים אשר רובם התפרנסו מחקלאות. בתקופתהמנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה. קיימים ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על כך שהיישוב היה קיים בתקופה הצלבנית לכל המאוחר ושהייתה קיימת מצודה צלבנית בגבעת הכפר. בתקופת הסולטנות הממלוכית עמד הכפר בדרך הדואר בין קהיר לדמשק והוקם בו חאן. ב-1596 מנו תושבי הכפר, שהפכו לנתיני האימפריה העות'מאנית, 319 נפשות. הכפריים גידלו באותה תקופה שעורה, חיטה, והיו להם גם עזים, כוורות וכרמים. סקר ארץ-ישראל המערבית מסוף המאה ה-19 מתאר את הכפר כמוקף מטעי זיתים, ומתאר גם בריכה בצפון הכפר. תושבי באר טוביה נאלצו בתחילת ההיסטוריה של היישוב (בסוף המאה ה-19) לרכוש מים מאנשי בית דראס. במאורעות תרפ"ט , ב-25 באוגוסט 1929, השתתפו ערביי בית דראס וכפרים ערביים נוספים בהתקפה על באר טוביה בו נחרבה ונשרפה המושבה ושניים מתושביה נהרגו. בשנת 1945 היו בכפר 2,750 תושבים, והיו בו שני בתי מסגדים ובית ספר. בשנת 1948 היו בכפר 3,190 תושבים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק. במקום בו שכן הכפר הוקמו המושבים גבעתי,אמונים ובית עזרא.

קרבות בית דארס

הקרבות על בית דראס היו שלושה אירועי קרב בתקופת מלחמת העצמאות בין יחידות של חטיבת גבעתי לכוחות בלתי סדירים מתושבי הכפר בית דראס – פעולת הסחה להקלת הלחץ על קיבוץ ניצנים, כיבוש הכפר במסגרת מבצע ברק וקרב עם פלוגות מצריות וסודניות בזמן קרבות עשרת הימים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק – מבצע שמטרתו הייתה "לשלול מן האויב בסיס חשוב לפעולות בעתיד… על ידי יצירת בהלה כללית ושבירת המורל של האויב. הכוונה היא לאלץ את היישוב הערבי 'לנוע'". מיקומו של הכפר בסמוך לכביש החוף מצד אחד ובסמוך לשדה תעופה מצד שני הכתיבו לחטיבת גבעתי את הצורך לכבשו. גדוד 53 גבעתי איבד 20 לוחמים בקרבות ועשרות נפצעו.

 

הקרב הראשון – אפריל 1948 – ב- 20 באפריל 1948 תקפו מאות מערביי בית דראס בפיקודו של אל אפריקי את קיבוץ ניצנים. גדוד 53 שפעל באזור הוזעק לעזרה ותקף למחרת היום ב-211 באפריל את הכפר על מנת לאלץ את התוקפים לשוב אל כפרם. הגדוד שהיה מפוזר ביישובי הסביבה ציוות שתי פלוגות בלתי אורגניות בפיקוד סגן מפקד הגדוד. הכוח חולק לארבע יחידות משנה: כוח הלם, כוח אבטחה וחסימה, כוח רתק וכוח עתודה. כוח האבטחה כבש את בית הספר שהיה מחוץ לכפר ובסיוע כוח הרתק איפשר לכוח ההלם להיכנס תוך איגוף עמוק לחלק הדרומי-מערבי של הכפר. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה הבריטית הניידת ממצודת עיראק סוידאן, כמו כן כוחות מערביי הסביבה ואת תוקפי ניצנים ששבו אף הם ותקפו את כוחות גבעתי. הכוחות החלו בנסיגה, תחילה לבית הספר ולאחר מכן לכיוון באר טוביה. המג"ד יצחק פונדק שהיה באותה שעה מעל לכפר במטוס סיור נחת ליד באר טוביה, אסף כיתה של המשמר הנע מקיבוץ חפץ חיים עם מקלען ויצא לכפר. הם הגיעו לקרבת בית הספר של הכפר שם רוכזו פצועי הגדוד. פונדק הקצה כוח לחפות על פינוי הפצועים ובסיוע משוריין של כוח העתודה החל הפינוי. כח העתודה התמקם וסייע ברתק מהמנחת הנטוש. המשוריין לא יכול היה להתקדם לעבר בית הספר עקב קשיי עבירות. המחלצים פינו ברגל את הפצועים אל המשוריין דרך שדה החיטה לכיוון מסלול הנחיתה. לכוחות הערביים הצטרפה המשטרה הבריטית ממשטרת עיראק סווידאן אשר הגיעה בשלוש שריוניות האמבר נושאות תותח ומכונות ירייה. מאש הבריטים על הכוחות שהיו במהלך נסיגה לבית הספר וממנו, נהרגו שלושה חיילים ונפצעו 20 מהלוחמים. האש פחתה רק לאחר שג'יפים ומשוריינים של חטיבת הנגב, שנחלצו לעזרת הנסוגים, פתחו באש מקלע מקלעי בזה על הבריטים, אולם כדורים אלה לא גרמו נזק מאחר שלא חדרו את השריון, אבל בכך הקטינו בהרבה את עוצמת האש על הנסוגים. עד שעות הצהרים הגיעו הנסוגים עם הפצועים לבאר טוביה. ארבעה לוחמים שלא הצליחו לפנותם, נפלו בידי תושבי הכפר. אלה הרגו אותם, התעללו בגופות וכרתו את ראשיהם של שלושה מהפצועים. הם שיפדו את שלושת ראשי הנרצחים ונשאו אותם ברחובותיה הראשיים של מג'דל. בקרב זה נפלו שישה חיילים, שני פצועים נוספים מתו מפצעיהם. בקרב זה נפצעו עשרים לוחמים.

 

הקרב השני התנהל ב-11 במאי 1948 על ידי חטיבת גבעתי והיה אחד הקרבות במבצע ברק. מבצע זה היה במכלול המבצעים של תוכנית ד' של ההגנה ובמסגרתו הוטל על החטיבה להשתלט על יעדים בשפלה שבתחום שטח המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. הכוח הישראלי התוקף מנה שלוש פלוגות רובאים מגדוד 533, פלוגה מגדוד 52 ופלוגת משמר (פל"מ). אליהם נוספו כוחות סיוע ורתק. להערכת המודיעין עמדו לרשות כוחות הכפר 250 לוחמים ותגבורת אפשרית של עד 500 לוחמים נוספים. הכוח נערך בחמישה כוחות משנה: כוח פריצה של מחלקות רובאים וכוח של חמישה משוריינים שאמור היה לפרוץ מניצנים דרך גבעה 69, שני כוחות רתק הכוללים מקלעים כבדים, מרגמות ודוידקות וכוח נוסף של חמישה משוריינים כעתודה. לאחר סיור של כתת-פל"מ בערב קודם נע הכוח בשעה 5:00 לעבר הכפר אך נתגלה כ-5000 מטר מהכפר והחלה לחימה. בהמשך היום הצטרפו שני הכוחות המשוריינים לפורצים ותקפו את הכפר משני אגפיו. התנגדות המגינים החלה להתמוטט. פגיעתן של מספר פצצות מרגמה, גרמה למנוסת הלוחמים הערביים. תגבורת של כמאה לוחמים ערביים שהגיעה מכיוון איסדוד וג'וליס, הונסה על ידי כוחות הרתק. כאן נסתיימה הלחימה. לפי עדויות לוחמי גבעתי – עם פרוץ הקרב החל להמלט חלק מתושביו. עם סיומו נטשו אותו כליל. לפי העדויות היה מצב שכעשרים נשים שנותרו במקום היו גלויות לאש ושתיים מהן אף נפצעו, והלוחמים טיפלו בפצועות, השקו את הנשים במים והושיבו אותן במקומות מוגנים עד תום הלחימה. לטענת לוחמי גבעתי, לפני שרוב הכוח עזב את הכפר, פוצצו חלק מבתיו. עוד הם מעידים כי הלוחמים אפשרו לנשות הכפר לחזור מספר פעמים לקחת את המטלטלין, ואיפשרו לזקנים לעלות על חמורים וגמלים ולצאת את הכפר. יחידות של גדוד 53 נשארו בכפר שננטש מתושביו. כוחות ההגנה איבדו חמישה לוחמים בקרב זה, וכשלושים ושישה לוחמים ערביים נהרגו.

הקרב השלישי  – יולי 1948 – יום לפני תום ההפוגה הראשונה, שעמדה לפוג ב-9 ביולי, הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו מספר משלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כבשום ופנו לשלב הבא בנסיונותיהם להתקדם צפונה. ב- 8 ביולי 1948 חנתה במוצב בית דראס פלוגה ב' מגדוד 533 גבעתי תחת פיקודו של שמעון מרגולין. באותו לילה תקפה את המוצב פלוגת חיל רגלים סודנית בסיוע פלוגת משוריינים שירדו אל מסלול הנחיתה מכיוון גבעה 69. החיילים הסודנים הצליחו להיאחז בפאתי הכפר ונוצרו כיסי התנגדות וקרבות במספר נקודות. למרות הפיצול והמורכבות של הקרבות הדף הכוח המגן את ההתקפות וגרם לסודנים אבדות רבות (שלושים ושמונה חללים) כמו כן נתפס שלל צבאי רב. בין השאר מקלע ויקרס עם אלפי כדורים. בתוך הקרב הצטיינו בגבורתם ארבעה חיילים שהיו בעמדה קדמית מנותקים משאר חבריהם למרות בידודם, עמדו בגבורה מול מחלקת רגלים מצרית שתקפה אותם והתקרבה עד למרחק של כ- 200 מטר. בקרב זה נפלו כל הארבעה. לקראת סופו של הקרב, הגיעו לכפר המג"ד יצחק פונדק יחד עם הקמ"ן. הקמ"ן תיחקר סמל מצרי פצוע וגילה דרכו את מפקד הגדוד הסודני, קצין מצרי בדרגת רב-סרן שאף הוא היה פצוע ושכב לא רחוק. קצין המודיעין דובב את הקצין המצרי, ולמד ממנו פרטים על יעדי ההתקפה המצרית שהיוותה חלק מתוכנית התקפה כללית של כל החזית המצרית. דהיינו, ההתקפה על נגבה ב-12 ביולי והניסיון בתנועת מלקחיים לכבוש את נגבה, עיבדיס, שלושת כפרי הסאוואפיר, גשר הקשתות שלידם ולנוע צפונה לכבוש את כפר ורבורג, באר טוביה ולהמשיך לכיוון מסמיה (היה זה הקצין המצרי הבכיר ביותר שנשבה עד אז). הגדוד איבד ארבעה מחייליו באותו קרב וכן ספג שבעה פצועים.

מרחב חקלאי בין גבעה 69 ובין גבעתי ומשואות יצחק

 

מחיים רובינציק שמענו את ההסבר הבא:
"דיווש בדרך חולית מימין קולטי שמש של "שדה שימשי (סולרי) משמאל שדה חסה ועגבניות .מימין פוגע פוטון בתא פוטו אלקטרי והופך לחשמל. משמאל פוגע בעלה ירוק בקליטה של  פחמן דו חמצני ופליטת חמצן הופך לעלה חסה ועגבניה. נחזור לימין בו נטענת סוללה לאופנים חשמליות שמים אוזניות לסמרטפון ומשייטם במדרכות האספלט . באותו זמן בשמאל שוטפים עלי חסה חותכים עגבניה שמן זית (שיוצר בפוטוסינתזה) קצת מלח שיובש באותה שמש מהים עולים על אופני הרים ויוצאים עם עמירם לשטח.

המסלול בשדה הסולרי 

קצת התברברנו בשדה חיטה צמוד לערוץ נחל לכיש.

מתקן התפלה גרנות

מתקן ההתפלה גרנות שהוקם בשנת 2004 בקרבת קריית מלאכי, נחשב ליוצא דופן במערך ההתפלה של ישראל. בשונה למתקני התפלת מי ים, מתקן גרנות מיועד להתפלת מים מליחים, שהם מי תהום שאינם מתאימים לשתייה עקב ריכוז מלחים גבוה. מתקן גרנות, אליו זורמים מים מקידוחים מליחים באזור, לא רק מגדיל את מספר מקורות המים הראויים לשתייה, אלא שתהליך ההתפלה שנעשה בו מטהר בהדרגה את שכבת האקוויפר המליחה שמשפיעה על איכות מי התהום, וכך נמנעת התפשטות המליחות לקידוחים נוספים. המשימה שהוטלה על שח"מ מקורות ביצוע מורכבת: עבודות ההרחבה מתוכננות להתבצע בד בבד עם המשך פעולת מתקן גרנות הקיים, ובחלקן אף בשטחו. המשמעות של שילוב מתקן חדש בשטחו של מתקן פעיל היא אתגר לא פשוט. זאת, מאחר שבשטח המתקן נמצאות תשתיות תת-קרקעיות רבות. בנוסף, לא ניתן להשבית את פעולת המתקן הקיים, שנדרש להמשיך ולספק מים מותפלים.
מתקן ההתפלה גרנות הינו חלק אינטגראלי מפרויקט גדול יותר, פרויקט הנקז המזרחי. הפרויקט, המוגדר ב"מקורות" כ"פרויקט דגל", מהווה חלק מהתוכנית החמש-שנתית שאושרה ברשות המים ובממשלה. מדובר בפרויקט מורכב, המשלב תכנון וניהול הידרולוגי, עשרות קידוחים חדשים וקיימים, מערכת מסועפת של קווי אספקה ושני מתקני התפלה – גרנות ולהט – כל זאת למען מטרה אחת: להציל את אקוות החוף הדרומי מהמלחה. עיקרון הפעולה הינו ביצוע קו קידוחים רציף בגבול המזרחי של האקווה, לצורך שאיבת המים המליחים )למניעת חדירתם לאקווה( והפנייתם לטיפול במתקני ההתפלה. שיטת ההתפלה המיושמת במתפיל גרנות היא שיטת האוסמוזה ההפוכה. בגרנות קיימים היום 2 יחידות התפלה המטפלים ב-7 קידוחים מליחים, ובכך מאפשר הרחקה של 000,13 טון מלחים בשנה, תוך הפקת 6.5 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה. בפרויקט ההרחבה הנוכחי )שצפוי להסתיים בתחילת 2013 ) תוכפל תפוקת המתקן ל-11 מיליון מ"ק לשנה על ידי הוספת קידוחים מליחים חדשים, שיאפשרו להגדיל באופן ניכר את כמות המלחים המורחקת מהאקווה ל- 100,28 טון מלחים לשנה. מתפיל גרנות, על שתי יחידותיו, מופעל באופן אוטומטי לחלוטין, ונשלט ממרכז הבקרה של יא"מ דרום ירקון. מתקן ההתפלה עתיד לעבור במהלך השנים הקרובות הרחבה נוספת, בסיומה צפויה התפוקה הסופית להגיע ל-18 מיליון מ"ק מים מותפלים לשנה. בסיור יינתן רקע כללי על אתר גרנות שהינו אחד הצמתים המרכזיים במערכת אספקת המים הארצית בו עובר קו מרכזי של מערכת המים השפירים, כמו גם קו מרכזי של מי הקולחין המושבים (הקו השלישי של הקולחים המטופלים בשפד"ן).

מחשופי הכורכר מצפון למחנה ג'וליס

ממול משואות יצחק

מַשּׂוּאוֹת יִצְחָק הוא מושב שיתופי דתי, בתחום מועצה אזורית שפיר תחילתו בקיבוץ הדתי משואות יצחק בגוש עציון שנחרב במלחמת העצמאות.  בשובם של חברי משואות יצחק מהשבי בשנת ה'תש"ט – 1949, הם עלו להתיישבות, בשנית, על אדמות הכפר סואפיר. אנשי משואות יצחק, ביחד עם חיילים דתיים בחטיבת גבעתי, הקימו את היישוב באוהלים סביב מבנה בית הספר שנותר מהכפר סואפיר. טקס העלייה על הקרקע התקיים באוגוסט 1949. תוכנית הקבע של הקיבוץ נערכה על ידי האדריכל והאמן הדתי מאיר בן אורי. בעת הקמת הבתים הוחלט על לינת הילדים ליד ההורים, תוך ביטול הלינה המשותפת והקמת פינת בישול בכל דירה. בשנת 1952 הוחלט על ידי חברי הקיבוץ לפרק לגמרי את הקיבוץ ולהפוך למושב שיתופי המסונף לאיגוד המושבים של הפועל המזרחי. בינואר 1961 נחנך במקום בית כנסת לזכרו של הרב הרצוג. בפברואר 2010 חזר המושב לתנועת הקיבוץ הדתי.

 

בוסתן תמר

חורשת תמר (או בוסתן תמר) הוקם לזכרה של תמר ספיר קרליבך ז"ל אשר נהרגה במהלך פיגוע הטרור שאירע בתאריך 19/10/1994 בו פיצץ מחבל מתאבד את עצמו באוטובוס קו 5 בדיזנגוף סנטר.  את אתר הזיכרון הקימו חבריה ומשפחתה של תמר בסמוך ליישוב משואות יצחק.  במקום ספסלים, ברז מים , עצים ושיחים שנשתלו. המקום מעולה למנוחה, פיקניקים ועצירת מנוחה לרוכבי אופניים.

גבעת התאנים
הנמצאת מדרום לכביש 3
בסמוך וממול לצומת הכניסה לבארות יצחק
וצופה אל מישור שפיר

"משלט התאנים" ממוקם כקילומטר וחצי צפונית מזרחית למשלט עיבדיס. בקרבות הקשים השתתפו גם כוח תותחנים אשר היה מסופח לחטיבת גבעתי והגיע למקום עם התגבורת במהלך הלחימה על משלט עיבדיס וכסיוע ללוחמים. במפת הקרב ב"ספר גבעתי" נקרא "משלט התאנים"- "גבעת התותחים". קבוצת חיילי התותחנים הציבו על הגבעה ארבעה תותחים מסוג 'נאפוליונצ'יק' בקוטר 655 מ"מ שיוצר במלחמת העולם הראשונה. ה'נאפוליונצ'יקים' היו מתוצרת צרפת ונראו ישנים מאוד.. התותחים היו קטנים ונמוכים בעלי יכולת דיוק נמוכה ומצבם רעוע למדי. למרות כל החסרונות, השפעתם הייתה משמעותית. "גבעת התאנים" נבחרה לשמש כעמדת ירי תותחים מהסיבה שהיה צורך להסתיר ולהסוות את התותחים וגם כדי להגן על החיילים. מפקד התותחנים בגבעה היה דר' בנימין זאב פון וייזל ז"ל אשר היה דמות מיוחדת במינה, איש רב מעללים, דמות ססגונית שמשכה אליה צ'יזבטים רבים.

 

בחזרה דרך שדות נגבה

*****

סוף דבר

טיול זה השלמה ראויה ונאותה למסעות הקודמים באזור.

******

נסכם בקצרה את המסלול

התחלנו וסיימנו במתחם חצר קיבוץ נגבה המסלול היה בכיוון השעון.
חלק ניכר ממנו עבר לאורך רכס הכורכר המזרחי של מישור החוף הדרומי.
יצאנו לכיוון אחד ממשלטי הצומת (גבעת ארנון). המשכנו צפונה לעבר מחנה ג'וליס לצד כביש 3.
עלינו דרך שע מסדרון הנפט בין מחנה ג'וליס ובין מחנה חסה (לשעבר)
הגענו לגבעה 69 ושם עצרנו להפסקה.
בהמשך נכנסו לפאתי מושב גבעתי לפקוד את אנדרטת קרבות בית דראס.
הדרמנו דרך החוות הסולריות ומתקן ההתפלה לעבר משואות יצחק.
שוב חצינו את כביש 3 לעבר גבעת התאנים למול משלט עיבדיס.
לסיום שעטנו למול רוח מערבית חזקה חזרה לעבר נגבה.

*****

תודה

לדוד מאיר שנענה להצעה להוביל את הטיול
לחיים רובינצ'יק שהוביל והוסיף הסברים
ולהם לכל החברים שהשתתפו בטיול

 

 

 

בערב פסח תשע"ז, יום שני (10/4/2017) אדוארדו ואני הסתובבנו בירושלים. לאור האילוצים, קבענו מראש שמסגרת הזמן לא תחרוג משלוש שעות.

 

החלטנו שהמסלול יקבע תוך כדי הטיול  והסיבוב יהיה בנחת. הסכמנו שגם נעצור פעמים רבות, לא רק לחציית כבישים אלא גם להסברים קצרים ובעיקר לצילום.

 

כך היה!!

*******
מיקום המסלול, מרכז העיר

תוואי המסלול 

התחלה של שנינו באחד מרחובות שכונות רחביה,
סיבוב בין אתרים בשכונת רחביה,
שכונת שערי חסד, מעבר בין שכונות הנחלאות, 
מעבר בין שכונות הזכרונות ושכונת בתי מונקטש
הפסקה בשולי שוק מחנה יהודה
חציית רחוב יפו
שכונת זכרון משה והלאה לשכונת גאולה
רחוב מלכי ישראל וכיכר השבת,
מתחם מאה שערים ובתי אונגרין
רחוב שבטי ישראל
שכונת מוסררה
כיכר צה"ל ולאורך רחוב יפו עד כיכר הדווידקה
סיום בשוק מחנה יהודה ופרידה מאדוארדו
ואני חזרתי לשכונת רחביה לנקודת ההתחלה

********

המקומות והמראות
חלק ראשון שכונת רחביה

רחביה היא שכונה הנמצאת במרכז הגיאוגרפי של ירושלים, ממערב לעיר העתיקה ולמרכז העסקים הראשי של העיר. מצפון לשכונה נמצאת שכונת נחלאות, ממזרח נמצאים אזור "מרכז העיר" ושכונת טלביה, מדרום שוכנת שכונת קטמון (גונן) וממערב נמצאים גן סאקר ועמק המצלבה. השכונה נמצאת ממערב לקו פרשת המים הארצי העובר ברחובות שמואל הנגיד, המלך ג'ורג' וקרן היסוד על חלק משלוחה המשתפלת מערבה לכיוון עמק המצלבה (נחל רחביה). רחוב עזה בנוי בתוואי של ערוץ המתנקז גם הוא לנחל רחביה. השכונה בנויה ברובה בשיפוע מתון יחסית, אך ישנם מספר אזורים בעלי שיפועים חריפים המקשים בעיקר על תנועת הולכי הרגל. גבולות השכונה – משתרעים לאורך הרחובות הבאים: בצפון – הרחובות בצלאל, מנורה, אוסישקין, קק"ל, אבן שפרוט, דיסקין והגר"א; במערב – שדרות בן צבי וחיים הזז ורחוב טשרניחובסקי; בדרום – הרחובות הרב חן, הרב ברלין, הרב חרל"פ, הפלמ"ח, הנשיא וז'בוטינסקי; במזרח – הרחובות בלפור, בן מימון, המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד. עם זאת, מבחינה תפיסתית גבולות השכונה אינם ברורים די צורכם, וישנן חפיפות מסוימות בין רחביה לשכונות הסובבות אותה.

שכונת רחביה היא מצטרף של ארבע שכונות שהוקמו בדירוג. שכונת רחביה א' הוקמה על שטח בן 124 דונם שנרכש בשנת 1922 מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית על ידי חברת "הכשרת הישוב" והקרן הקיימת לישראל. השטח היה שומם, ממזרחו ניצב מנזר רטיסבון וממערב שכנה שכונת שערי חסד שהוקמה ב-1908.לאחר השלמת התכנון, החלה מכירת 140 מגרשים, שנעשתה בצורה חופשית. מחירי המגרשים היו גבוהים ביותר ורק קונים מבוססים יכלו לרכוש מגרשים בשכונה. בין רוכשי המגרשים ניתן למנות את השופט גד פרומקין, האדריכל אליעזר ילין ומנהל חברת "הכשרת היישוב" ד"ר יעקב טהון. הבתים הראשונים בשכונה נבנו ב-1924 ע"י הקונים הפרטיים. בניית הבתים התקדמה בעצלתיים עקב יוקר הבנייה וקשייה.

 

שכונת רחביה תוכננה בדגם עיר גנים שהיא גישה בתכנון ערים שפותחה כתאוריה על ידי הפילוסוף אבנעזר הווארד באנגליה ב-1898. היא דוגמה לתאוריות האדריכליות המודרניות שהתפתחו במערב משלהי המאה ה-19 ועד לסוף המאה ה-20, כתאוריות מודרניסטיות, פונקציונליסטיות וחברתיות.
גישת עיר הגנים התפתחה כמענה לבעיות שמהן סבלו ערי בריטניה לאחר המהפכה התעשייתית, שבאו לידי ביטוי בצפיפות, זיהום אוויר, תנאי תברואה ירודים, פערים ומתח חברתי. באותה תקופה התפתחו גישות תכנון נוספות כמענה לבעיות אלה, דוגמת גישת "יחידות השכנות" או גישת "העיר היפה" האמריקאית.
עיר גנים היא ניסיון לשילוב יתרונות הכפר עם יתרונות העיר במסגרת המרחב העירוני. תוכנית זו כוללת התייחסות רבה לאלמנטים כלכליים וחברתיים, נוסף לאלמנטים הפיזיים. עיר הגנים בנויה מריכוז מבני מגורים ושכונות שסביבם שטחים פתוחים ירוקים שישמשו גם לחקלאות. העיר מתבססת על בנייה נמוכה וכוללת הפרדה בין שימושי הקרקע השונים. הווארד הניח שהבעלות על הקרקע תהיה של כלל תושבי העיר, אשר יקבלו אותה מהמדינה,  ושהם יחכירו קרקעות לתעשיינים (באזורים מובחנים, רחוקים מאזורי המגורים), וכך יממנו את פיתוח העיר. הווארד נתן בספריו גם הנחיות ליחסים החברתיים בעיר.
אבנעזר הווארד היה בין אלה שפעלו ליישם את התפיסה הזו בתכנון העיר תל אביב בשנות ה-20. המתכנן פטריק גדס תכנן להמשך הפיתוח של תל אביב צפונה מבנים עירוניים המקיפים גן ובניינים הנמצאים בעצמם במרכז של מגרש ירוק. התוכנית להקמת גינות ירק, ערוגותפרחים ומגרשי משחקים היו ניגוד משמעותי ביחס לאיכות החיים הירודה שאפיינה את המגורים ביפו. צורת הבינוי של תוכנית גדס היא צורת הבינוי המוכרת והמקובלת ביותר עד היום באזור הצפון הישן של תל אביב וכן גם במקומות נוספים בישראל. הגישה גם אומצה על ידי מקימי העיר רמת גן, שאף נקראה בתחילתה "עיר גנים".
במקביל לגדס, פעל האדריכל ריכרד קאופמן להשתתת עקרונות ערי הגנים בשכונות הגנים שבנה בירושלים בשנות ה-20, בהן השכונות רחביה, תלפיות, בית וגן, קריית משה ואחרות.

********

שטח רחביה ב' מדרום לרחביה א' נרכש ע"י קבוצת אנשים פרטיים ב-1928 וכלל 144 דונם. שטח זה נקנה ע"י חברת "הכשרת היישוב" בשנת 1930. גם מכירת 181 המגרשים בשכונה זו נעשתה בצורה חופשית אולם מחירי המגרשים היו יקרים יותר מאשר ברחביה א'. במקביל למכירת המגרשים ברחביה ב' נמשכה מכירת המגרשים ברחביה א'. בין רוכשי המגרשים ברחביה ב' היו יוליוס ג'ייקובס סגן מזכיר הממשלה הבריטי, משה זמורה – לימים נשיא בית המשפט העליון וגרשון אגרון – לימים ראש עיריית ירושלים.
בשנת 1933 נקנו עוד מגרשים באזור: מגרש הספורט שבין הרחובות עזה ומטודלה, רחביה ג', ואזור רחובות התיבונים, בן לברט ובן סרוק, רחביה ד',  נקנו מהכנסייה היוונית אורתודוקסית. בנוסף נקנו השטח שהשתרע בין הרחובות עזה, ברטנורא וארלוזורוב ("כרם אל רוחבאן") ומספר מגרשים בין הרחובות הרב ברלין וחרל"פ של היום ("חריקת אל קוס") מאנשים פרטיים. הבניה ברחביה ב' הגיעה לשיאה בשנים 1936-1933 ולאחר מכן המשיכה הבניה גם ברחביה ג' וד'.

 

******

בשוליים הדרומיים של רחביה, ברחוב התיבונים, עברה סוללת רכבת עות'מאנית שתוכננה לחבר את הר-יהודה עם שכם וכך לחברה למערך הרכבות העות'מאני בארץ ישראל. עבודות העפר הסתיימו אך הקו לא הספיק לעבוד לפני כיבוש העיר על-ידי הבריטים ובעלי בריתם (דצמבר 1917). הסוללה ברחוב  התיבונים שרדה  בחלקה עד שנות ה-60 !
מידע שהועבר על ידי דן גזית

******

בשכונה רחביה קיימים חמישה מתחמים של גושי בתי דירות משותפים
מעונות עובדים א' – רחוב אבן שפרוט 16-14 :מתחם שנבנה ב-1933 כמעונות עובדים קואופרטיביים. הבניה נעשתה בסגנון הבינלאומי ללא ציפוי באבן.
מעונות עובדים ב' – בין הרחובות ברטנורא, ארלוזורוב ועזה: מתחם שנבנה ב-1934 במתכונת דומה לזו של מעונות עובדים א'. .
ראש רחביה – רחוב קק"ל 8 :בניין מגורים משותף בעל מספר כניסות המקיף חצר פנימית. הבניין תוכנן בסגנון הבינלאומי ונבנה בשנים .1936-37.
גן רחביה – רחוב שמואל הנגיד פינת רחוב נרקיס: קבוצה של שלושה בתי מגורים משותפים שנבנו בשנים 40-1937 ותוכננו בסגנון הבינלאומי
לב רחביה – רחוב קק"ל 12 :פרויקט מגורים בן 85 דירות שנבנה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בחצר מנזר רטיסבון ובשיתוף עמו על קרקע שהוחכרה לקבלן.

 

********

********

במהלך סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 התבססה השכונה כאחת השכונות המרכזיות של היישוב היהודי בירושלים. בעקבות התקפות האצ"ל והלח"י על מטרות בריטיות בירושלים במהלך שנת 1946 ,החליטו הבריטים על הקמת מספר אזורי ביטחון. אזור ביטחון ב' כלל את החלק המזרחי של שכונות רחביה א' וב' (בין הרחובות המלך ג'ורג' וקרן היסוד לרחובות אבן גבירול וארלוזורוב). כ-150 משפחות נצטוו לפנות את דירותיהם ורובן אכן עשו כך.
עם קבלת החלטת החלוקה ב-29 לנובמבר 1947 נערכו חגיגות שמחה בחצר המוסדות הלאומיים הסמוכים לשכונה. במלחמת העצמאות סבלה השכונה, כמו שאר חלקי ירושלים, מהפגזות וממצור. אחד האירועים הקשים ביותר התרחש בעת פיצוץ מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים במרץ 1948 שגרם ל-12 הרוגים ולמכה מוראלית קשה ליישוב היהודי. המלחמה באזור השכונה הסתיימה ב- 14 למאי 1948 עם יציאת הבריטים מאזור הביטחון ב'.
שכונת רחביה החלה להשתנות בשנות ה-50 של המאה ה-20 .במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו שכונות חדשות בדרום מערב ירושלים ורחביה הפכה משכונת קצה לשכונה באזור מרכזי בעיר. התנועה בכבישים גדלה והשכונה איבדה את צביונה כשכונת גנים שקטה. בשכונה נפתחו בתי עסק שונים וכן משרדים של בעלי מקצועות חופשיים.
עד היום נחשבת רחביה כאחת מהשכונות המבוקשות והיוקרתיות בירושלים.
הרחבה, הפניות ועוד פרופיל שכונתי: רחביה וקריית שמואל  הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל נובמבר 2008

*******

מנזר רטיסבון הוא מנזר צרפתי קתולי השוכן ברחוב שמואל הנגיד 26 בשכונת רחביה בירושלים, ליד בית הכנסת ישורון. נבנה בין השנים 1876 ו-1897 ושימש כמנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים. מייסדו הוא האב אלפונס רטיסבון, יהודי מומר מצרפת.

חזית המנזר שאורכה כתשעים מטר מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס – בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים. האדריכל הוא האב מ' דומה (M.Doumet). משני קצוות החזית מתחילים שני אגפים של המנזר. האגפים הדרומי והצפוני מתנשאים לגובה של קומה נוספת מעל האגף המרכזי. ראשית נבנה הצד הצפוני של חזית הבניין ונחנך בשנת 1884 ואילו הצד הדרומי של חזית הבניין נבנה רק לאחר מכן ובנייתו נשלמה בשנת 1891. באגף הדרומי של המנזר ישנה קפלה אשר נחנכה בשנת 1894 ואילו האגף הצפוני נבנה רק לאחר מכן והוא ארוך יותר ממקבילו הדרומי. לאמצעו של האגף הצפוני מחובר אגף נוסף הניצב לאגף הצפוני. חלק זה של הבניין נבנה רק בשנות השלושים של המאה העשרים. במרתף הבניין נמצאים אולמות גדולים המאופיינים בקירות עבים ובתקרות בעלות קימרונות. האולמות שימשו בעבר ככיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בחצר הצפונית של המנזר מצוי מגדל שמירה שהוקם בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, ימי שלטונו של איברהים פאשה בארץ ישראל. המגדל שימש כחלק ממערכת של מגדלי שמירה ואיתות על הדרך בין ירושלים ליפו. כיום המנזר נמצא בבעלות קריית הוותיקן.

 

 

חלק מתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש המבנה כמפקדה של גדוד תותחנים אוסטרי שנשלח לארץ ישראל על מנת לסייע לצבא העות'מאני במלחמתו באנגלים. לאחר המלחמה הושב המנזר למסדר "אבות ציון". בשנת 1921 חנתה בחצר המנזר "פלוגה" של גדוד העבודה שעסקה בחציבת אבנים באזור ירושלים. עקב מקום חנייתה כונתה הפלוגה בשם "פלוגת רטיסבון".
בתקופת מלחמת העצמאות התגוררו בבניין רטיסבון הנשים והילדים מכפר עציון שפונו לשם כאשר המגורים בגוש עציון הפכו למסוכנים. לאחר מלחמת העצמאות שימש המבנה את האוניברסיטה העברית שכן לא ניתן היה ללמוד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. עם השנים הוחזר הבניין לרשותה של הכנסייה הקתולית.
משנת 1970 פועל במקום סמינר תאולוגי נוצרי, העוסק בלימודי נצרות ליהודים. אחד ממורי הסמינר היה חתן פרס ישראל האב מרסל דיבואה. בשנת 1998 פרס הוותיקן את חסותו על הסמינר, ושמו החדש של  הסמינר הוא "המוסד האפיפיורי רטיסבון".
בתחילת שנות ה-90 השכיר הוותיקן חלקת קרקע שבתחומי המנזר לקבלן הישראלי מרדכי אביב לצורך בניית מתחם מגורים יוקרתי במקום בשם "לב רחביה". הייתה זו העסקה הראשונה בין הוותיקן לאיש עסקים ישראלי. כיום משמש המבנה להרצאות וכבית מלון לצליינים.

 

 

 

בית המוסדות הלאומיים הוא מבנה שנבנה עבור המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה שבירושלים, רחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הקרן הקיימת, והפך לסמל של המדינה היהודית שבדרך עד הקמתה. הפיגוע שבוצע במבנה ב-11 במרץ 1948 היה החמור בפיגועי מלחמת העצמאות עד לאותה עת, והפך לציון דרך באירועי מלחמת העצמאות. ממרפסת בניין זה הכריזו חברי מועצת העם, אשר שהו בירושלים הנצורה ולא יכלו להגיע להכרזת העצמאות, על קום מדינת ישראל, בו נערכו הישיבות הראשונות של הכנסת, ונשיא המדינה הראשון חיים ויצמן הושבע בו.
המקום שבו נבנה בית המוסדות הלאומיים יועד על ידי ריכרד קאופמן, מתכנן שכונת רחביה, לבית הספר של השכונה – הגימנסיה העברית רחביה. תושבי השכונה העדיפו שמבנה בית הספר ישכון בתוך השכונה ולא בקצה, ולכן הגימנסיה נבנתה במגרש שיועד להיות בית הכנסת של השכונה, ואילו המגרש שברחוב המלך ג'ורג' ניתן למוסדות הלאומיים. לצורך הקמת המבנה נערכה תחרות אדריכלית בשנת 1927, לה הוגשו 37 הצעות. בין מגישי ההצעות היו ריכרד קאופמן, אלכסנדר ברוולד, אריה שרון ואליעזר ילין. ראשי המוסדות הלאומיים דרשו מהמתכננים כי גובה הבניין לא יעלה על שתי קומות, הבניין יהא יחידה אחת אולם יהיו בו שלושה אגפים (להנהלת ההסתדרות הציונית, לקרן הקיימת לישראל ולקרן היסוד) ושהבניין יתאים לאופייה של העיר ירושלים. תקציב המוסדות הלאומיים לצורך בניית המבנה עמד על 30,000 ליש"ט. התוכנית שנבחרה הייתה זו של יוחנן רטנר אשר בנה את המבנים סביב חצר וזה במטרה ליצור חזית ממלכתית למבנה תוך ניתוקו מהרעש של הרחוב מחד, ושמירה על החזית המרשימה של המבנה על אף היותו נמוך מבנייני הסביבה. רטנר תכנן את המבנה בסגנון הבינלאומי אולם כלל מאפיינים ירושלמיים. למבנה חלקלקה הדומה לחלקלקת מגדל דוד וחלונות המזכירים חרכי ירי בחומת ירושלים. התוכנית נבחרה על אף ביקורות שהוטחו בה, בעיקר על גובהו הנמוך של המבנה בן שתי הקומות. האדריכל בנימין צ'ייקין טען כי הבניין נמוך לעומת בנייני הדתות האחרות בירושלים, ואף לעומת בניין טרה סנטה הסמוך. עבודות הבנייה החלו בשנת 1928. בשל קשיים תקציביים הושלמה הבנייה בשלבים. הקומה הראשונה של המבנה נחנכה בשנת 1930 ועבודות הקמת הקומה השנייה הסתיימו רק בשנת 1936

 

 

הסוכנות היהודית שכנה באגף המרכזי (והגבוה מבין האגפים המהווים את בית המוסדות הלאומיים), הקרן הקיימת קיבלה את אגפו הימני של המבנה ואילו קרן היסוד קיבלה את אגפו השמאלי. עם עליית כוחה של הסוכנות היהודית והעברת מרכז כוחה מלונדון לירושלים (בעיקר לאחר בחירתו של דוד בן-גוריון לראש הנהלת הסוכנות), הפך הבניין למשכנה של "המדינה שבדרך". הבניין הפך למשכן הנהגת המוסדות הציונים, ומנהיגי המוסדות הלאומיים התגוררו בשכונת רחביה הסמוכה. בבניין נערכו טקסים ממלכתיים כגון טקס הבאת ביכורים שנתי, אשר ניסו להקנות צביון ממלכתי לאומי ואף צביון עצמאי ליישוב העברי בארץ ישראל ולמנהיגיו. של חשיבות הבניין פשטו חיילים בריטיים על הבניין ב-29 ביוני 1946 ("השבת השחורה"), וחיפשו בו מסמכים הקשורים לארגון ההגנה. בחצר המבנה חגגו תושבי ירושלים את החלטת ארגון האומות המאוחדות ביום כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947).

ב-11 במרץ 1948,אירע פיצוץ בחצר המבנה. אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, הממוקמת בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים, היה דמות מוכרת לאנשי הביטחון של בניין המוסדות הלאומיים. דאוד התגורר בסמוך לשתי מזכירות של הבניין ונהג מדי יום להביא אותן למקום עבודתן. בשל ההיכרות עמו הותרה לו הכניסה לחצר הבניין בלי בדיקות ביטחוניות. ביום זה, כמדי בוקר, הגיע דאוד למבנה, החנה את מכוניתו בפתח הבניין ויצא ממנה. שומר הבניין חשד בכך שהמכונית עמדה ריקה בפתח הבניין, אולם זיהה את מכוניתו של דאוד, ולכן לא עשה דבר מלבד הזזת המכונית במורד לפתח אגף קרן היסוד של הבניין. בפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף קרן היסוד, 12 מעובדי הבניין נהרגו, ובהם גם מנהל קרן היסוד לייב יפה, ו-44 נפצעו. פיצוץ זה היה השלישי בסדרת פיגועי הטרור בירושלים במלחמת העצמאות. קדמו לו פיצוץ בניין הפלסטיין פוסט ב-2 בפברואר 1948 בו נהרגו שלושה והפיגוע ברחוב בן יהודה ב-22 בפברואר 1948 בו נהרגו חמישים ותשעה בני אדם. חודש לפני כן, בינואר 1948, פוצץ ארגון ההגנה את מלון סמירמיס והרג 266 איש.

לאחר הפיגוע שוקם המבנה, וסביבו הוקמו גדרות ברזל וחומות ברזל. בהמשך הזמן למבנה נוספה קומה שלישית בצביון הדומה ליתר קומות המבנה, וכן נבנה אגף נוסף בחלקו האחורי של המבנה למשרדים נוספים. הבניין ממשיך לשמש את הנהלת ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. הרחבה הפכה למגרש חנייה סגור עד שנת 1987, בה שופצו הבניין והחצר. החצר רוצפה באבן והגדרות הוסרו.

 

קולג' טרה סנטה הוא מתחם בלב העיר, בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית.
הבניין נבנה בשנים 1924-1927 עבור אגודת סן-פאולו ממילאנו על-פי התכנון של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. המבנה הוקם בסגנון הנאו-קלאסי עם השפעות של הרנסאנס האיטלקי, ועל ראשו ניצב פסל המדונינה (המדונה הקטנה) של מילאנו. בשנת 1928 נערך טקס הסרת הלוט מהפסל במעמד יורש העצר האיטלקי, הנסיך אומברטו השני, ושנה לאחר מכן, ב-1929 נקלעה האגודה לקשיים כלכליים, והמבנה הועבר לידי הפרנציסקנים. הבניין הורחב בשנות ה-30, ובשנות ה-50 נוספו מספר צריפים בחצר הבניין.
בראשית דרכו יועד המבנה על ידי הכנסייה הפרנציסקנית לשמש מרכז לפעילות חברתית-ספורטיבית. לאחר פתיחת המרכז המתחרה ימק"א, הוסב לקולג' (בית ספר יסודי ותיכון לבנים). בית הספר נחשב לאחד הטובים בירושלים ולמדו בו מלבד נוצרים גם מוסלמים ויהודים שהוריהם חשקו בחינוך אירופאי עבור ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה שונה שם בית הספר מ-Terra Santa ל-Terra Sanctaa במטרה להצניע את שורשיו האיטלקיים. בשנת 1947 נכלל בית הספר בתחום אזורי הביטחון הבריטיים שהגישה אליהם הוגבלה, ועקב כך נסגר.
בשנת 1949 הוחכר המתחם לאוניברסיטה העברית כדי שישמש אותה כתחליף למבני האוניברסיטה בהר הצופים שהגישה אליהם נותקה. בין השאר שכנו בו הנהלת האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. לאחר שנבנה קמפוס גבעת רם עברו רוב מחלקות האוניברסיטה אליו באופן הדרגתי ובמתחם טרה סנטה נותרו מספר מצומצם של מחלקות. באמצע שנות התשעים החלו בעלי המקום, הקסטודיה די טרה סנטה  בהליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי והעליון בירושלים, כנגד האוניברסיטה העברית. ניסיונות הקסטודיה נחלו הצלחה והיא הצליחה באמצעות עורך דינה, עו"ד מועין ח'ורי, לבטל את הסכמי החכירה על המתחם ולהשיבו לידיה ב-30 ביוני 1999. ההצלחה זכתה לפרסום ולסיקור רב, בעיקר בשל גודל הנכס, שוויו, חשיבותו, זהות המחזיקים בו וקרבתו לבית ראש הממשלה. הבניין עבר שיפוץ נרחב ומשמש כיום אכסניה לצליינים. המבנה מוזכר בספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי" כמקום בו נפגשים חנה ומיכאל.

 

 

 

חלק שני השכונות החרדיות

 

 

******

 

בתי מונקאטש (מונקאץ') היא שכונה חרדית זעירה בירושלים, הניצבת בשכנות לבתי ראנד ומהווה חלק מגוש הנחלאות. שכונת בתי מונקטש הוקמה על ידי חסידים מהעיירה מונקאץ' הנמצאת כיום באוקראינה ובאותה עת שכנה בתחום הונגריה. חסידות מונקאטש העמידה שושלת רבנים ששמם יצא לפניהם בעולם היהודי וידועים כמתנגדים חריפים לתנועה הציונית. האדמו"ר השני של החסידות רבי צבי הירש שפירא (1850 – 1913) ייסד את כולל מונקאטש ועשרה הגלילות ובזמנו עלו חסידים ממונקאטש לארץ ישראל. תחילה נתמכו החסידים במסגרת צדקת רבי מאיר בעל הנס שבירושלים אך בעקבות סכסוך על חלוקת התמיכה פרשו יוצאי מונקאטש והקימו את כולל מונקאטש ונשיאו – רבי צבי הירש שפירא. עם פטירתו של רבי צבי הירש עלה על כיסא החסידות בנו רבי חיים אלעזר שפירא (1871 – 1937). בזמן כהונתו כאדמו"ר יסד שכונה בירושלים עבור אנשי הכולל, הידועה בשם בתי מונקאטש.
מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה שנה טרפה את הקלפים. למרות שהשטח אכן נרכש בשנת 1914 החלה הבניה רק בשנת 1930 עם ביקורו היחיד בארץ של הרב חיים אלעזר שפירא, כאשר בא לבקר את ה"סבא קדישא" רבי שלמה אליעזר אלפנדרי. מסעו של הרב זכה לתהודה בציבור. במהלך הביקור עבר הרב בארץ לאורכה ולרוחבה וביקר במקומות הקדושים. גולת הכותרת של הביקור הייתה המפגש עם רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, מספר הסופר חיים באר בספרו עת הזמיר:
ביום הרביעי לשהייתה של פמליית האדמו"ר בירושלים הגיעה הנסיעה לשיאה. בלילה ההוא אור לפסח השני, חג הגאולה ממצרים, לאחר תפילת ערבית, נכנס הרבי אל חדרו של החכם אלפנדרי שבשכונת רוחמה. הישיש צהוב הפנים היה מוטל על מיטתו והעלה העשן, ואף כיבד את אורחו בסיגריה. הרבי התיישב בסמוך למיטתו וביקש להשאירם לבדם… הנוכחים שיצאו באי רצון, הקשיבו מן החלונות ומן החרכים, לשיחה רבת המתיחות, שבה ביקש מנהיגם של קנאי הונגריה, השוטם את הציונות, לכפות על חכם הספרדים שיכריז על ביאת הגואל…"
האדמו"ר עצמו הוא שחתם על ספר תקנות השכונה. בתקנות משתקפת השקפת העולם של החסידות. תושבי השכונה מחויבים לשלוח את ילדיהם לבית ספר חרדי בלבד ומחויבים לקוד לבוש המתאים למסורת החרדית ונאסר עליהם לגלח את זקנם ואת הפאות. תקנות אחרות מתייחסות לבית הכנסת שנמצא בשכונה, לפי תקנות אלו כל אדם הלומד בכולל מחויב להתפלל בבית הכנסת השכונתי לפחות פעם בשבוע בימי חול ופעמיים בחודשיים להתפלל בשבת.

 

 

 

*******

*******

 

 

 

מאה שערים הייתה השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, והייתה אז הגדולה והמרוחקת ביותר. הוקמה בידי אנשי היישוב הישן היוצאים מהעיר העתיקה. קדמו לה משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה ובית דוד.
השכונה נוסדה על ידי "חברת בוני ירושלים". קבוצת המייסדים כללה את בן-ציון ליאון, יוסף ריבלין ויואל משה סלומון שהיה ממקימי שכונות נחלת שבעה ובית דוד. בראש הקבוצה עמדו הרב שלמה זלמן בהר"ן והרב שמואל הומינר, שבנה בה את הבית הראשון והיה הראשון שהעז לעבור לגור שם גם בלילה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת ממספר שכונות שנבנו אז על ידי התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. מאה חברי האגודה היו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים – ברובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.
מייסדי השכונה בחרו לה שם מפסוק מפרשת תולדות, שהייתה פרשת השבוע בזמן ייסוד החבורה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית, כו, יב), וכן משום שמייסדיה מנו מאה חברים. השם נבחר גם כיוון ש"מאה שערים" שווה בגימטריה ל-666. מספר זה מסמל, על פי הגר"א, שמקימי השכונה היו צאצאי תלמידיו, את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.
מתכנן השכונה היה האדריכל והארכאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק. באייר ה'תרל"ד (מאי 1874) הונחה אבן הפינה לשכונה ובראש חודש כסלו ה'תרל"ה (דצמבר 1874) הושלמה בנייתם של עשרת הבתים הראשונים בשכונה. בה'תרמ"א חגגו את חנוכת השכונה כולה, ובמהלכה הוגרלו בתי השכונה בין חברי הקבוצה.
בשנת ה'תר"ן (1890) כללה השכונה 200 בתים וכ-800 תושבים, ושלוש שנים לאחר מכן עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים לכ-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה. הגידול המהיר באוכלוסייה פגע בסטנדרטים התברואתיים והיא הפכה למקום מגורים צפוף ומוזנח. לכך תרמה גם העובדה שלאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים הייתה השכונה לשכונת ספר הסמוכה לגבול הירדני.
ניהול השכונה הופקד בידי ועד אשר מנה 7 חברים ואכף את התקנון הנוקשה של השכונה. בצד הקפדתו היתרה על ניקיון השכונה וקביעת תקנות באשר לניקוז מים באמצעות מרזבים אל בורות המים, דאג הוועד גם לשמר את אופייה האדוק בתקנות מסוג "אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר". כדי למנוע חשש שברבות הימים ישתנה אופי האוכלוסייה, נקבע מראש כי התקנות הן לדורות ואין לשנותן.
כרבני השכונה כיהנו, בין השאר, הרב שאול חיים הלוי הורוויץ שייסד את ישיבת מאה שערים יחד עם הרב זרח ברוורמן וכיהן כרב השכונה וראש הישיבה בשנים (ה'תרמ"ה-ה'תרס"ה), וכן בן אחותו הרב יוסף גרשון הורוויץ שכיהן בתפקידים אלו כ-46 שנים (ה'תרס"ה-ה'תשי"א).
בשנים האחרונות מתרבות החנויות בשכונה ורחוב מאה שערים הפך לשדרת מסחר. ישנם המנסים להיאבק בתופעה ולמנוע מכירת דירות לבתי עסק

 

 

בתי השכונה נבנו במקור כחומה רציפה, מטעמי ביטחון, וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה. כמו בעיר העתיקה באותם ימים, השערים נסגרו עם רדת הלילה ונפתחו שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. עם גידול אוכלוסיית השכונה נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי.
כחלק מגידולה של השכונה נבנו סביבה "שכונות לוויין", ובהן בתי ורשה, בתי אונגרין, בתי נייטין, בית ישראל. סביב השכונה נבנו שכונות, קריות ושיכונים חרדיים נוספים. הכיכר המרכזית באזור היא כיכר השבת, המחברת את מאה שערים עם שכונת גאולה הסמוכה. השכונה סובלת מהזנחה, צפיפות ולכלוך, המעיבים על איכות החיים בה. לאחרונה מסתמנת מגמה של שיפוץ והרחבה של בתים בשכונה תחת פיקוח עיריית ירושלים והמועצה לשימור אתרים.
השכונה מורכבת כיום מרוב מוחלט של חרדים המשתייכים לזרמים שונים, בעיקר חסידים וליטאים, וכוללת עשרות ישיבות, בתי כנסת וכוללים. נכון ל-2016, מתגוררים בה כ-9,400 בני אדם.

 

לצד נוכחות של החסידויות הגדולות, כגון חסידות קרלין, מהווה השכונה גם מעוז של החסידויות המשתייכות לעדה החרדית: תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, סאטמר וכן נטורי קרתא. קבוצות אלה מוכרות בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות. הן בחרו בדרך חיים של הסתגרות והתבדלות, כמעין "גטו" מרצון. אנשי העדה החרדית מארגנים לעתים הפגנות וצעדות כנגד "השלטון הציוני" ואי שמירת השבת בעיר.

 

 

 

 

בתי אוּנגָרִין (בלשון ארכאית: "בתי הונגריה"; ביידיש: אונגארישע הייזער) היא שכונה חרדית במרכז ירושלים, המהווה כיום חלק מן המתחם המורחב של שכונת מאה שערים.. השכונה נוסדה בשנת 1891 והיוותה חלק מתנופת ההתפשטות הרחבה שאפיינה את העיר באותה העת כחלק ממגמת היציאה מהחומות. בשנת 1890 קרא רבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט למנהלי הכוללים להקים שכונות מחוץ לחומות, עקב הצפיפות הרבה שהייתה בעיר העתיקה. כולל שומרי החומות שהיה העשיר מבין הכוללים רכש קרקע סמוך לשכונת מאה שערים ובנה את שכונת "אונגרישע הייזער" (בתי ההונגרים) שיועדה ליהודים עניים יוצאי הונגריה. בשנת 1898 כבר היו בשכונה 355 בתים שכללו מאות דירות.
השכונה ממוקמת מצפון לשכונת מאה שערים, וממזרח ומדרום לשכונת בית ישראל. מצפון לשכונה ממוקמת שכונת קריית שומרי אמונים. לאחר מלחמת השחרור ב-1948 סומן הגבול בין ישראל וירדן בצמוד לבתי השכונה ממזרח. באחד מגגות הבתים הוצבה עמדה של צה"ל אשר צפתה אל "מעבר מנדלבאום" ושכונת שייח' ג'ראח, עד מלחמת ששת הימים.
בשכונה נבנו "ישיבת חתם סופר" שנועדה למקום לימוד לחסידי השכונה ו"ישיבת כתב סופר" לתושבים שלא השתייכו לתנועת החסידות. כמו כן נבנו בתי כנסת, תלמוד תורה, מקווה, בית מרחץ, תנור שכונתי ומשרדים להנהלת הכולל.

 

 

אוכלוסיית בתי אונגרין היא הומוגנית וסגורה ומתגוררים בה חרדים חסידיים ממוצא הונגרי. חלק גדול מתושבי השכונה הם חסידי תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, וסאטמר.
בשכונה ממוקמים מוסדות חסידות תולדות אהרן, שרבים מחסידיה מתגוררים בשכונה. ממזרח לשכונה ממוקמת הישיבה הגדולה של חסידות תולדות אהרון.
מאז הוקמה ועד היום, כמעט ולא השתנו פני השכונה והמראה הציורי שלה. בשנת 2010 עברה השכונה שיפוץ וחידוש במסגרת פרויקט שיקום שכונות של עיריית ירושלים אך מראה השכונה נשמר בקפדנות. זהו מיתחם הבנוי בצורתמשולש אשר שתי צלעותיו הם בניני מגורים ארוכים בני 4 קומות הבנויים לאורך כ-65 מ'. הבסיס למשולש הוא בית מדרש המשמש כמקום של לימוד ובית כנסת. בתווך, בין צלעות המשולש – חצר גדולה ומרוצפת, רוחשת חיים, בה עוברים תושבי השכונה, ילדים משחקים, וחבלי כביסה נמתחים לאורכה. פתחי הדירות בבנינים פונים אל החצר הפנימית וכך גם המעבר ביניהן נבנה עם מעקה הפונה לחצר.
למרות מגוון החסידות שאליהן משתייכים תושבי בתי אונגרין, מרבית השכונה מאוכלסת על ידי חסידים מחסידות תולדות אהרן, וזאת מרצון לחיות במקום סגור ומבודד הממוקם בתוככי שכונת מאה שערים שגם היא מהווה מעוז מגורים לאנשי חסידות תולדות אהרן.

 

 

 

 

בית החולים האיטלקי הוא מבנה העומד ברחוב שבטי ישראל 29 פינת רחוב הנביאים 9 במוסררה שבירושלים. הבניין, המזכיר בתוכניתו ובחזותו בניינים איטלקיים מימי הביניים, מהווה מונומנט לתקופה של פריחה וחזרתה של העיר מעיר שולית למרכז העניין הבינלאומי. הבניין שימש בית חולים בחסות איטלקית בין שתי מלחמות העולם, ומשמש כיום את משרד החינוך.
בסוף המאה ה-19 עם התפוררות האימפריה העות'מאנית ופתיחתה להשפעות של מעצמות אירופאיות, נאבקו צרפת, גרמניה, בריטניה ורוסיה על השפעה ויוקרה בעיר ירושלים. העיר הייתה עד לאותה תקופה עיר מוזנחת ושולית בקצה האימפריה העות'מאנית, עם אוכלוסייה ענייה מרודה וכלכלה פיאודלית נחשלת. בחירת ירושלים כזירת התגוששות בין המעצמות נבעה מאמונה דתית נוצרית משולבת בפעילות מיסיונרית, וזיכרון חי של ימי ממלכת ירושלים הצלבנית. רחוב הנביאים, אחד הרחובות הראשונים בירושלים המערבית ששימש כנתיב תנועה עיקרי מערבה משער שכם, היה מרכז ההתרחשות, ולאורכו (וברחובות המסתעפים ממנו) התרכזה חלק גדול מפעילות הבנייה של מעצמות אירופה.
ממשלת איטליה, בדומה למעצמות נוספות ובנפרד מפעילות הכס הקדוש, ביקשה להפגין נוכחות בירושלים על ידי הקמת בית חולים מרשים, שנועד להגיש את שירותיו לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר לצליינים הקתולים שבאו לבקר בעיר. היוזמה, שבאה באיחור יחסי לפעולות שאר המעצמות, החלה על ידי ארגון נוצרי איטלקי ששמו "איגוד לאומי לעזרה למיסיונרים האיטלקיים" (Associazione Nazionale per Soccorrere I Missioneri Italiani – ANSMI) שרכש מגרש שהיה בבעלות ערבית
מקור הרחבה והפניות .

******

מוסררה גובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח. השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות ה-1950 בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-1600 דונם ומספר התושבים בה בעשור הראשון של המאה ה-21 הוא לערך 4,500. הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן. מוסררה הוקמה בסביבות שנת 1889 על ידי ערבים מהעיר העתיקה בירושלים בני המעמד הגבוה, ביניהם בני משפחת חוסייני, בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. בחצי הראשון של המאה ה-20, עד קוםמדינת ישראל, הייתה מוסררה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא עלמי, ההיסטוריון עארף אל-עארף, הרופא ד"ר תאופיק כנעאן, סוחר הטקסטיל תאופיק ואפא דג'אני ועוד. בשכונה התגוררו גם משפחות יהודיות אחדות, ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן רות וראומה.
במלחמת העצמאות התנהלו בשכונה חילופי ירי וקרבות. החל מחודש אפריל 1948 נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, חלקם ללבנון, ובסיום המלחמה נותרה השכונה מפוצלת בין שני צדי "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים. מאותו שלב ואילך, הצד המערבי של השכונה, שנותר בשטח ישראל, שמר על שיוכו וזיהויו עם השכונה, בעוד שהחלק המזרחי נטמע במזרח העיר.

 

 

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים, לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.
במוסררה מוסדות נוצריים רבים וותיקים, כגון אכסניית נוטר-דאם, כנסיית סנט-פול, בית החולים הצרפתי, הכנסייה הרומנית, מנזר האחיות הסאלזיאניות ועוד.
השכונה נמצאת בימינו בתפר בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב. בשני העשורים האחרונים בחלק מהשכונה התיישבו יהודים חרדים רבים. כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים.

 

בתולדות השכונה ניתן להפריד בין שלושה שלבים עיקריים ובהתאם כך הוא מראה השכונה:
השלב הראשון הוא השלב הערבי, בו נבנו בתי-מידות גדולים ומפוארים על ידי ערבים עשירים שנחלצו מצפיפות העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. בתים אלה הם בעלי כניסות מפוארות, משקופי-אבן מסוגננים וגגות-רעפים, דוגמת בית החלונות שברחוב הע"ח.
השלב השני התחיל עם מלחמת העצמאות, עת הפכה השכונה לזירת קרבות וננטשה ברובה, המשיך דרך שנותיה של העיר המחולקת ועד סוף שנות השבעים. בתקופה זו הייתה השכונה שכונת מצוקה. האבטלה וההזנחה פשטו בה, וממנה יצאה תנועת הפנתרים השחורים שהעלתה על סדר היום הציבורי את מצבם הקשה של העולים החדשים יוצאי צפון-אפריקה.
השלב השלישי התחיל בתחילת שנות השמונים ופרויקט השיקום שהחליטה העירייה לקיים בשכונה. הוגדרו תקנות שמטרתן להחזיר לשכונה את תפארתה הישנה. עבודות השיקום והשיפוץ נדרשו להיעשות תוך נאמנות לסגנון הערבי המפואר של המאה ה-199, ועם זאת בבניינים רבים כיום ניתן לראות בבירור את קו-התפר בין השלב הערבי המקורי של קומת הקרקע והבנייה המודרנית של הקומות העליונות.

 

 

******

 

******

*********
סוף דבר 

עוד טיול מיני רבים
בעיר המיוחדת, המורכבת, הרב גונית והיוצאת דופן.
אין  מקום כזה בתבל!
אף פעם לא משעמם בה.

 

 

 

 

הטיול ביום שבת (8/4/2017) בצפון הנגב היה עם חבריי מחברי קיבוץ שובל ושכניהם מרהט.

 

היינו קבוצה שכללה תשעה אנשים: ורד ובני בלול, גילי ואלי בנשימול ומורן קלמן (קיבוץ שובל); ד"ר שריף אל הוזייל, באסם אל הוזייל ויוסף אלמסרי (רהט); ארז צפדיה (עומר) ואני (מבשרת ציון).

 

*******
מסלול הטיול

היו בו קטעים דומים לשני טיולים קודמים באזור והם
משובל דרך בית קמה למורד נחל שקמה ויובליו וביתרונות רוחמה
במרחבי הלס בין שובל ובין ביתרונות רוחמה

משובל צפונה לעבר בית קמה,
חציית כביש השובלים (כביש 293) 
מערבה לעבר יער בית קמה וביתרונות רוחמה
דרומה בקטע קצר מקביל לכביש הביתרונות (כביש 334)
דרום מערב בדרך המקבילה לשדה הנחיתה
מצפון לשדה צבי קטע קצר לאורך "שביל שובלים"
ממזרח למושב קלחים
קטע קצר מקביל לכביש השובלים, בין שדה צבי ובין פעמי תש"ז
דרך השדות דרום מזרחה חזרה לשובל 

********

מרחב הטיול

אזור הטיול הוא ברובו מישורי – גלי בו הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. על היבט הטופוגרפי של אזור הטיול ניתן ללמוד מהמפה הטופוגרפית ותצלום האוויר לעיל. תבליט האזור, כאמור, מישורי גבעות בצורת גלים מאורכים שגבעם נע בין 140 מ' על פני הים ובין 220 מ' מעל פני הים ואילו תכסית האזור היא של שטחים נרחבים של גידולים שדה למיניהם וחורשות ובערוצי הנחלים צמחיה המאפיינת אותם.

מרחב חקלאי בצפון הנגב

האזור הגאוגרפי,
בין קצה מישור החוף הדרומי ובין צפון הנגב

התפר בין
הקצה המערבי של השפלה הדרומית הנמוכה,
הקצה הדרום מזרחי של חוף פלשת,
הקצה הצפון מזרחי של מישור חוף הנגב

בין אגני הניקוז
של יובלי נחל שקמה היורדים צפונה
ושל יובלי נחל גרר היורדים דרומה

אקלים באזור

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה.

ארץ הלס

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

ההיבט היישובי הנוכחי 
התפר בין שטחי שלוש מועצות אזוריות

ההיבט היישובי בעבר

באתר סקר ארכאולוגי של ישראל מצוין שאזור הטיול לא נסקר. מה עושים? פונים לחבר מומחה.
אלה הדברים שכתב לי עמיתי הארכאולוג דן גזית:
אזור הטיות הוא גבעי, ברובו מתון, שתשתיתו שכבות רוחיות (איאוליות) עמוקות – בעיקר ליס ומעט חרסיות. הליס העמוק מכסה אתרים עתיקים, ורק הגדולים והמאוחרים ביותר, מהתקופה הביזנטית ואילך, מרשימים בגודלם ובבולטותם בשטח (חורבת קצין, חורבת עמודיה). בצפון השטח אותרו  שרידי כפרים אחדים, המעידים על נוכחות חקלאים ומסחר במאות ה-10-11 (ערב התקופה הצלבנית) הקשורים למצרים הפאטימית בדרום ולשפלת יהודה במזרח. בתקופת הכיבוש המצרי (לקראת אמצע המאה ה-19), הוקמו בשטח – על-ידי אוכלוסיה מצרית ובעידוד השלטונות –  חוות חקלאיות שהתפרנסו על גידולי-בעל של תבואות ומטעים. השטח זרוע שרידי בוסתנים של האוכלוסייה הבדווית מלפני 1948. בשטח זה עברו בעבר דרכי-רוחב אחדות שקישרו את צפון רצועת עזה עם דרום הר חברון.

*******

קטעי המסלול והמראות

בין שובל ובין בית קמה

יציאה מקובץ שובל

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (תנועת השומר הצעיר) ונכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ שוכן ליד העיר רהט והגישה אליו היא דרך כביש 26444. גאוגרפית הוא נמצא במרכז מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת.
להרחבה ראו בטיולים קודמים בסביבה.

 

 

 

כביש 293 הוא כביש אזורי המחבר בין כביש באר שבע – נחל עוז ( כביש 25) בצומת הגדי לכביש 6 וכביש 40 במחלף קמה. אורכו 18 ק"מ. הכביש הוארך בשנת 2015 בכ-750 מטרים מזרחה מצומת קמה הקיים שצומצם ועד מחלף קמה החדש עם כביש 6, שנפתח באזור זה לתנועה.

בין שובל ובין בתרונות רוחמה ושדה צבי

 

כביש 334 הוא כביש אורך אזורי בנגב המערבי המחבר בין כביש 293 בצומת שדה צבי לכביש 232 בצומת דורות הסמוכה לשדרות. אורכו 17 ק"מ. הכביש מכונה גם "דרך ארץ הבִּתרונות", מכיוון שהוא חוצה את שמורת הטבע בתרונות רוחמה.

 

בין שדה צבי ובין קלחים

 

שביל השובלים –  הוא מסלול טיול לרוכבי אופניים. אורכו כ-13 קילומטרים. השביל מתפתל בין מושב ניר משה במערב לבין מנחת רוחמה במזרח דרכו נכנסנו אליו ומתחבר במספר דרכים אל מרחב שקמה הצמוד צפון. צירי גישה מחברים את השביל עם המושבים הסמוכים לו מדרום: ניר משה, ניר עקיבא, שדה צבי וקלחים. השביל עובר בין שדות מעובדים ומטעים, בצד יערות נטועים וערוצי רדודים של נחל זדה ונחל הוגה. תוואי השביל נוח לרכיבה ואין בו שיפועים חדים. השביל וצירי הגישה אליו מסומנים בשלטי הכוונה.  שם השביל נגזר מהשמות הראשוניים של היישובים שמדרום לו. בעת היווסדם, בשנות ה-50', הם נקראו "יישובי השובלים" על שם הקיבוץ הסמוך שובל, עד שזכו לשמות  משלהם. את השביל הכשירו בשנת 2013 רשות ניקוז שקמה-בשור, קק"ל מ.א. מרחבים ומשרד החקלאות.  טרם הכשרת השביל אזורים הסמוכים אליו היו זרוקים מקבצי אשפה ענקיים שהיוו מטרד הן מבחינת הריח, הן מבחינת הרס הנוף והן מבחינת היתושים והמזיקים שהגיעו לאזור. הכשרת השביל הייתה חלק משיקום נחל  זידה ופינוי הפסולת. בנוסף לשבילים נסללו מחדש נטעו עצים באזור. עם סיום העבודות בקק"ל התגאו גאים שהפכנו את הנחל המזוהם והמלוכלך לשדרת טיולים מטופחת ומוקד תיירות מקומית.

 

 

שדה צבי הוא מושב בתחום המועצה האזורית מרחבים שהוקם בשנת 1953 על ידי תושבי ירושלים מתנועת 'מהעיר אל הכפר' של הסוכנות היהודית. באותה השנה הצטרפו לתושבים, שעוד נותרו במושב, עולים ממרוקו ותוניסיה שנקלטו במסגרת הקליטה הישירה 'מהאונייה למושב'. בתחילה נקרא המושב שובל 5 ושמו הנוכחי ניתן למושב לזכרו של צבי הירשפלד, ממייסדי החווה החקלאית רוחמה ב- 1912. גודל שטחי המושב כ- 4,000 דונם ורק מעטים מתושביו עוסקים בחקלאות, בעיקר חממות וירקות לשוק המקומי. שאר התושבים מועסקים בעבודות שונות במושב ומחוצה לו.  במושב מתגוררים כ- 420 תושבים.

 

 

מועצה אזורית מרחבים – גובלת עם תשע רשויות מקומיות בצפון הנגב ושטחה 580,000 דונם. בתחום המועצה חמישה עשר מושבים, יישוב קהילתי אחד, כפר נוער חינוכי ובסיס חיל האוויר חצרים. בלב המועצה שוכנת קריית החינוך ובה בתי הספר האזוריים, הכפר השיקומי "עלה נגב", מרכז תעסוקה קהילתי "מעברים" ומתנ"ס. כמו כן, יש בשטח המועצה שני פארקי תעשייה במבועים ובאופקים ופארק התעשייה "נ.ע.מ" המשותף גם למועצה האזורית שדות נגב ולנתיבות. הזרועות הכלכליות החשובות של המועצה הן החברה הכלכלית של המועצה וחברת "מושבי הנגב", החברה החקלאית הגדולה ביותר במזרח התיכון, ובה שותפים כל המושבים במועצה. המועצה הוקמה בנובמבר 1951, כדי לאגד את היישובים החקלאיים בסביבות כביש הרעב, שכללו את הקיבוץ אורים ושבעת המושבים הסמוכים: בטחה, גילת, מסלול, פדויים, פטיש, רנן, ותפרח. בשנת 1963 אוחדה עם המועצה אזורית שלחים ויישוביה אשבול, ניר משה, ניר עקיבא, פעמי תש"ז, קלחים, שדה צבי ותלמי ביל"ו.

 

מגיעים לכניסה למושב קלחים

קלחים הוא מושב המשתייך לארגון יישובי האיחוד החקלאי בתחום המועצה האזורית מרחבים. המושב נוסד באוגוסט 1954 על ידי עולים מארצות צפון אפריקה, מאוחר יותר הצטרפו למושב תושבים ילידי הארץ. שמו של המושב נקרא בתחילה 'שובל 4' ו'שדמה' עד שקיבל את שמו קלחים על שמה של חווה לגידול תירס ששכנה בקרבת מקום, קודם להקמת היישוב. שטחו של המושב עומד על כ- 5,100 דונם כאשר 1,300 דונם מתוכם הועברו לחברת מושבי הנגב. מרבית חברי המושב מתפרנסים מעבודות חוץ. כמה מחברי המושב עוסקים בחקלאות.  חקלאי נוסף הוא גידול שרכים ירוקים. במושב קיימת הרחבה קהילתית של 50 מגרשים נוספים המשווקים כעת. אוכלוסיית המושב מגוונת וכחצי מהמשפחות הן משפחות חדשות שקנו מגרשים ונחלות, רובן על ידי בעלי מקצועות חופשיים.

 

בין פעמי תש"ז לשובל 

 

פַעֲמֵי תַּשַ"ז הוא מושב והוא חלק ממועצה אזורית מרחבים. במושב גרים דתיים, חילונים וחרדים. היישוב הוקם ביום כ"א סיון תשי"ג, 4 ביוני שנת 1953 על ידי עולים מפרס, ונקרא על שם יישובי 11 הנקודות שהוקמו במוצאי יום כיפור בשנת תש"ז (1946). שטחו של המושב כ- 1,500 דונם והתושבים עוסקים בעבודות חוץ שונות. במושב מתגוררים כ- 500 תושבים. במושב קיימות רפתות, בתי אריזה, גידול פטריות, צימרים וסטודיו לקרמיקה.

 

******

סוף דבר

היה זה טיול נינוח ונעים בארץ הלס
נעמה מאוד הרכיבה במשבצת החקלאית הרב גונית
המשתרעת בין היישובים שובל, בית קמה, רוחמה, שדה צבי וקלחים.

******

תודה

לכל חברי הקבוצה, שכמו תמיד, נעמה לי חברתם.
למורן קלמן על ההובלה והצילום
לדן גזית על תוספת המידע
לסמדר בן דור שהעבירה לי את מילותיו של השיר המצוטט 

 

 

 

 

הטיול ביום שלישי (4/4/2017) "נולד" בעקבות שיחה עם איל אופק מספר ימים קודם לכן על אמות המים לקיסריה.

 

איל הציע שנצא לטיול ונראה את השרידים בשטח. שאיל מציע, אני מסכים בלי לחשוב פעמיים. שמחתי על הזדמנות נוספת לטייל עם אחד האנשים שאני אוהב לטייל איתם.

 

יצאנו לדרך קבוצה קטנה שכללה גם את בתיה בוקאי-ברטוב ורז גורן.

 

*******

מסלול הטיול

התחלה וסיום מגרש החנייה ממערב לתחנת הרכבת בנימינה
מערב  בנימינה, למול שרידי האמה רומית הלא גמורה,
צפונה בדרך מקבילה למסילת הברזל,
הלאה בדרך מקבילה ממערב לנחל תנינים
חצייה מתחת כביש 4 ובין מטעי הבננות והשדות לבריכות תמסח
דרומה וחציית כביש גישה לג'סר א זרקא
פאתי תל מברך והכניסה למושב בית חנניה
שרידי אמת המים הגבוהה בית חנניה והלאה מערבה לאורכם
חציית נחל עדה ועלייה לכביש לג'סר א זרקא
חצייה גשר עילי מעל כביש החוף (כביש 2)
כניסה וסיבוב בשמורת נחל נחל תנינים

יציאה לעבר פאתיו הצפוניים של ג'סר א זרקא
גלישה מערבה מרכס הכורכר לנחל תנינים
לאורכו על שפכו לצד תל תנינים (קרוקודיליפוליס)
מעגן הדייג של ג'סר א זרקא
כניסה לתוך מרכז ג'סר א זרקא
דרומה ועלייה על הסוללה בין ג'סר א זרקא וקיסריה
מערבה לאורך הסלולה וירידה לעבר קיסריה
דרומה ברחוב הראשי וכניסה ל"פסיפס הציפורים"
הלאה לההיפודרום
מזרחה לעבר מחלף אור עקיבא בכביש החוף וחציית אור עקיבא עד כביש 4
ירידה לדרך לאורך הגדה הצפונית של נחל עדה  ומזרחה עד מסילת הברזל
בדרך מקבילה למסילת הברזל ממערב וחזרה למתחם החנייה דרום מערבית של רכבת בנימינה

******

האזור הגאוגרפי
רובו בקצה הצפון מערבי של  השרון
מיעוטו במישור חוף הכרמל למול כתף הכרמל וחוטמו

נחל תנינים

נַחַל תַּנִּינִים נקרא בערבית: ואדי א-זֵרְקַא, "הנחל הכחול") הוא נחל איתן. אורכו הכולל של נחל תנינים הוא כ-25 ק"מ והוא מנקז את המורדות המערביים של רמת מנשה. תחילתו באזור בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. שמות נוספים קדומים לנחל הם "קרוקודילון" ו"תמאסיח".
סמוך למושב עמיקם הקימה חברת מקורות סכר על ערוץ נחל תנינים במסגרת מפעל "נחלי מנשה". בימי חורף שבהם הזרימה בנחל עזה, מוטים מי הנחל (כמו גם נחלי עדה, ברקן ומשמרות) לתעלה המובילה את המים למאגר שיקוע להעשרת מי התהום, הנמצא בחולות קיסריה.
בהגיע נחל תנינים אל מישור חוף הכרמל הנחל נתקל ברכס כורכר. בעמק שממזרח לרכס – בקעת כבארה – הצטברו במשך השנים קרקעות סחף חרסיתיות שהנחל גרף והביא עמו. בעבר נבעו בבקעה מאות נביעות ויצרו ביצה על פני כ-6,000 דונם. שרידי נביעות אלו ממשיכים לתרום מים לנחל תנינים.
במרכז בקעת כבארה נמצאת שמורת טבע בריכת תמסח, ובמקום נובעים עינות תמסח. מימיהם מליחים ואינם ראויים לשתייה, ועל כן זרמו באין מפריע לנחל תנינים והוא ניצל מייבוש. מעינות תמסח זורם נחל תנינים באפיק איתן ורחב וכמעט טבעי לגמרי עד לשפכו לים, אם כי קיבוץ מעגן מיכאל מנצל חלק ממימיו להשקיה ולהזנת בריכות דגים. בתחום השמורה נחל עדה נשפך לנחל תנינים.

 

עוד כמה מלים על תנינים שהעביר לי עמיתי וידידי הארכאולוג דן גזית : במקרא "תנין" הוא כנראה לוויתן או כל חיית-ים גדולה. יוצא-דופן הוא המטה של משה שהופך ל"תנין" – וכל ציירי המקרא מציירים, מטבע הדברים, נחש… שיהיה. המלה "תמסח" בעברית ובערבית היא שמו של התנין במצרית עתיקה, ויש להניח שהשם הגיע לכאן עם בעל החיים שהובא מהדרום עוד בימי קדם (באופן טבעי, לא התפתחו בארץ תנינים בתקופה ההיסטורית אלא יובאו)

 

במרחב הטיול
קטעי אמות המים לקיסריה

עד ימיו של הורדוס היישוב בקיסריה היו קטן יחסית, ובורות מי תהום סיפקו די מים לצרכיו. עם התרחבותה של קיסריה ועליה ברמת חיי תושביה (למשל בניית בתי מרחץ) נוצר צורך בהובלת מים ממעינות מרוחקים. לשם כך, במהלך השנים, נבנו מספר מפעלי מים להבאת המים אל העיר:
האמה הגבוהה מורכבת משלוש תעלות שנבנו בזמנים שונים:
תעלה א' – שנים רבות הדעה הייתה שהאמה נבנתה כנראה בתקופת הורדוס. ידידי יואל שדה העיר כי המחקר קובע היום לידיעתי כי הורדוס לא בנה ולו אמה אחת. הורדוס חי על בארות מים והסתמך על הפן הבייניימי לשאיבת מים מתוקים. האמה הראשונה נבנתה בתקופת הנציבים  וכללה תעלה יחידה ממעיינות שוני הנמצאים צפונית לבנימינה, כ 12 ק"מ צפונית מזרחית לקיסריה. האמה נישאה על גבי קשתות וחצתה את רכס הכורכר בג'סר א-זרקא באמצעות מנהרה חפורה ובעלת פירים לתחזוקתה. שרידיה של אמת המים הגבוהה מופיעים באופן ברור סמוך למחצבה בקצה הדרומי של הכרמל סמוך למושב בית חנניה. בקטע המקביל לפני הים הייתה התעלה מקורה, ככל נראה על מנת למנוע חדירת חול לתוכה.
תעלה ב' – נבנתה בהמשך כתעלה שנייה, אשר הובילה את מי מעיינות צברין (צפונית ליישוב עמיקם). בין עין צברין לעין אביאל נחפרה נקבה של 6 ק"מ, ומשם חצתה האמה את בקעת הנדיב בתעלה פתוחה לאורך 5 ק"מ. אמה זו נבנתה בתקופתו של הקיסר אדריאנוס, על ידי הלגיון ה-10, כפי שניתן ללמוד מכמה כתובות שהוצבו לאורכה להלן. משערים כי תוקנה על ידי הלגיונות שהיו מרוכזים בקיסריה בזמן מרד בר כוכבא. נמצאו עליה עד כה 10 כתובות, תשעה מהן של הלגיונות הרומיים. הכתובות של הלגיונות השני, השישי והעשירי הן מזמנו של אדריאנוס קיסר. תעלה זו הובילה מים גם ממקורות מים נוספים מזרחית למקורותיה של תעלה א', על ידי מפעלים תת-קרקעיים שהובילו מים מאזור המושבים אליקים, עמיקם ואביאל שברמות מנשה. מאחר שבין קצה הכרמל ורכס הכורכר יש אזור בעל קרקע רכה אשר גרמה לשקיעה של האמה, השתמשו במערכת של צינורות חרס אשר היוו סיפון הפוך, אשר העביר את המים בקטע השקוע.
תעלה ג' – מתוארכת כביזנטית. משערים כי מאחר שהעיר הביזנטית נבנתה על בסיס קודמתה, הייתה במפלס גבוה יותר ולפיכך, מילאו את תעלה ב' במילוי גס ובנו עליה תעלה שלישית במפלס גבוה יותר שספיקתה הייתה נמוכה יחסית לקודמותיה.
האמה הנמוכה מהתקופה הביזנטית. עם גידול האוכלוסייה שהצריך אספקת מים רחבה יותר. האמה הובילה את מי המעיינות שבאזור ביצות כאבארה (מעגן מיכאל), 5 ק"מ צפונית לקיסריה. מאחר שמפלס המעיינות היה נמוך ממפלס קיסריה נבנו סכרים בין אזור בית חנניה לאזור מעגן מיכאל, ובאמצעותם נאגרו המים באגם שמפלסו היה דיו על-מנת להוביל את המים לקיסריה. המים זרמו בתעלה חצובה בדופן המערבית של רכס הכורכר, אשר באזור החוף כוסתה בקמרון  חביתי. בקרבת קיסריה עברה התעלה תחת הקשתות של האמה הגבוהה, ונעה במקביל לה עד העיר. המעבר אל תחת האמה הגבוהה בסמוך לג'סר א-זרקא נעשית תוך שינוי כיוון בגלל קיומם של הקשתות של האמה הגבוהה, דבר המעיד על קדמותה של האמה הגבוהה יחסית לנמוכה.
קו צינורות החרס – מקור נוסף לאספקת מים לקיסריה נחשף בשנת 1973 בחפירות ארכאולוגיות בשטח המיועד להקמת תחנת הכוח בחוף חדרה קו צינורות חרס שתחילתו במעיין עין אל אסל וסופו המשוער בעיר קיסריה, סיפק כמות נוספת של מים לעיר אם כי בכמות קטנה. הקו בנוי מצינורות חרס באורך של 44 ס"מ כל חוליה, ובקוטר פנימי ממוצע של 20 ס"מ. החיבורים בין הצינורות הם בשיטת שקע תקע, הצינור היה מצופה באבנים .וטיט מלכד. צינור בקוטר כזה היה יכול להעביר כ 50 מ"ק מים לשעה לפי ממצאים ארכיאולוגים הקשורים בבניית הצינור, תקופת הבניה שלו היא בין המאה השלישת .לבין המאה השישית לסה"נ.
סוף דבר משנכבשה קיסריה מידי הצלבנים ע"י המצביא הממלוכי ביברס בשנת 1265 והעיר ונהרסה .הוזנחו האמות וחדלו מלתפקד, ומקור המים התחליפי היו בארות מים שנחפרו בעיר.
הרחבה והפנייה למקורות נוספים

 

 

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

שרידי האמה הבלתי גמורה בבנימינה

אמת מים מהתקופה הרומית הנמצאת בשטח הבנוי של בנימינה. האמה נחשפה  בשנת  1950 ע"י דר' המבורגר, רופא המושבה וארכיאולוג  חובב ואישתו, שניהלה את החפירות במקום. הרומאים התחילו לבנות אמת מים ולא סיימו לבנותה, כנראה בניסיון לשנות את תוואי האמה לקיסריה. במקום גן ציבורי יפיפה ומדשאות. יסודות אמת המים הם ברוחב של 2.7 מ' ומשתרעים על מדרון מתון הנמשכים מצפון-מזרח לדרום-מערב, הובחנו לאורך 300 מ' בקירוב. הם נבנו באבני כורכר (מידותיהן הן על פי רוב (0.25×0.30×0.50 מ'), ולאורכם נבנו הגבהות (נדבך אחד, 1.45 מ' רוחבה של כל הגבהה), שיועדו לשמש בסיסים לקשתות, במרווחים קבועים של 6 מ' בין מרכזיהן. היסודות נבנו לנשיאתה של אמת מים, שיועדה, כנראה, לשמש תחליף או סעיף של אמת המים, שנבנתה מצפון-מערב באזור של בצות — היא אמת המים העליונה, המוליכה אל קיסריה להלן. אפשר שמוצאו המשוער של סעיף זה היה בנחל תנינים, לרגלי חוטם הכרמל בתחום מחצבות בנימינה. אתר 82, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

בשולי המישור למול כתף הכרמל

 

 

 

 

 תל מבורך

תל מבורך תֵּל מֻבָּארכּ; תֵּל בָּארַכּ. זהו תל קטן, מעוגל (קוטרו 40 מ' בקירוב, גובהו 12 מ' מעל לסביבתו המישורית), מדרום-מזרח לעיקול באפיקו של נחל תנינים. בסקר תועדו בראש התל יסודות של מבנה נרחב, ולרגלי התל מדרום-מזרח — חציבות ותעלה טוחה, הנמשכת לאורכן (אורך התעלה 120 מ', רוחבה 0.9 מ'). בקרבת התל אותרה מערת קבורה חצובה בסלע, מעוגלת (קוטר החדר המרכזי — 6 מ'), ששלושה-עשר כוכי קבורה בדפנותיה. תקרת המערה נתמכת בעמוד מרכזי, שחקוק בו ראש פר. לרגלי התל ממזרח נתגלה בשנת 1923 מאוזוליאום בנוי באבנים, שתוארך למאה הג' לסה"נ. נמצאו בו סרקופגים אחדים משיש, שניים מהם מעוטרים בתבליטים. במישור שמצפון-מערב לתל נתגלה באקראי קבר פיר מן המאה הי' לפני סה"נ, שהכיל כלי חרס פיניקיים וקיפרו-פיניקיים. בחפירות שנערכו בתל בראשית שנות ה-70' של המאה הקודמת נחשפו שרידים אלה: מצודה מלבנית בנויה לבנים משלב א' של תקופת הברונזה התיכונה ב', וכן שרידי יישוב מסביב למצודה משלב מאוחר יותר של פרק-זמן זה; שרידי יישובים משלבים ב', ג' של התקופה האמורה; שרידים של יישוב (שלבים אחדים) ושל מקדש מתקופת הברונזה המאוחרת; שרידי מבנה נרחב, במתכונת של 'בית ארבעה מרחבים', מתקופות הברזל א'–ב'; בורות עמוקים ומעליהם שרידי מבנים מן התקופה הפרסית; קטעי קירות מן התקופה ההלניסטית. עוד נתגלו ממצאים רבים מן התקופה הרומית, אולם נראה שהתל לא היה מיושב בתקופה זו. בתקופות הצלבנית והממלוכית שימש התל שדה קבורה.  במורד המזרחי של התל אותרה מערת קבורה מלבנית של מקמרים, שנחצבה בסלע הכורכר, ונערכה בה חפירת הצלה. הממצאים שנתגלו במערה תוארכו למאות הג'–הד' לסה"נ.
אתר 82, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

מושב בית חנניה

בֵּית חֲנַנְיָה הוא מושב ונמצא בתחום המועצה האזורית חוף הכרמל. המושב הוקם בים י"ד תמוז תש"י, 29 ביוני 1950 על ידי חברת פיק"א ועל ידי עולים ממזרח אירופה. המושב קרוי על שמו של ד"ר חנניה גוטליב, ממנהלי פיק"א בארץ ישראל. הגבול הצפוני של השטח הבנוי במושב הוא אמת המים הרומית. המושב נמצא על תוואי שביל ישראל. בכניסה אליו שוכן תל מבורך. בחלק המערבי של היישוב זורם נחל עדה הנשפך לנחל התנינים. בסמוך למושב פועל מתחם קיט למשפחות בשם "אמת התנינים". במקום אפשרות לחתירה בסירה בנחל, צפייה בתנינים ואטרקציות נוספות.

שרידי אמת המים הגבוהה לאורך נחל עדה 

לאורך נחל עדה נמצאים קטעים של אמת המים העליונה, מן התקופות הרומית והביזנטית, המוליכה אל קיסריה (היום בקרבת גִ'סְר אֶ-זַּרְקָא ממזרח). כיוונם הכללי של קטעי האמה הוא ממזרח למערב. חלק של קטע האמה באזור זה שימש במקורו להולכת מים אל העיר הקדומה, וחלקו הוא אמת הטיה, שיועדה, כנראה, לעקוף ביצות שנוצרו באזור הנמוך, השטוח, המשתרע ממזרח לרכס הכורכר — חלק של אגן הניקוז של נחל עדה (היום בין גִ'סְר אֶ-זַּרְקָא לבין מושב בית חנניה).
האמה העוקפת מסתעפת מן האמה המקורית  ונמשכת מדרום לה בעיקול רחב, עד למרחק מרבי של 200 מ' ביניהן. אפשר להבחין באמת ההטיה ארבע יחידות, מעין צלעות; אורכה של כל אחת מהן הוא 200 מ' בקירוב. אמת ההטיה מתחברת אל האמה העליונה במרחק של 600 מ' בערך ממערב למקום ההסתעפות. קטע האמה העליונה (המקורית), הנמשך בקו כמעט ישר בין שני קצותיה של אמת ההטיה, הרוס ברובו.
שני קטעי האמות נבדלים זה מזה בהיבטים שונים, ביניהם גודלן של אבני הבניה ואיכותן. אמת ההטיה נבנתה באבנים באורך של 1.5–1.7 מ', ורוחבה (בלא קירות התמך בצדיה) הוא 2.3 מ'. התעלה בראש האמה רוחבה על פי רוב 0.9 מ' ועומקה 1.4 מ'. בקרקעית התעלה הובחנו שלוש שכבות הגבהה, המלמדות על תיקונים במהלך שימושה, ובסך-הכל הגבהה שמפלסה גבוה בכ-0.5 מ' ממפלס התעלה בעת שנבנתה אמה זו. על פני דפנות התעלה הובחנו שרידי גושים של משקע סידני (טרוורטין), המלמדים על נזילות.
בפרצה באמת ההטיה, שנוצרה באפיקו של נחל עדה אפשר להבחין היטב בכל פרטיה של אמה זו. גובהה במקום זה הוא 7.5 מ', ומפלס היסודות של קירות התמך שלה גבוה ב 2.5- מ' מזה של יסודות האמה.
ממקום חיבורם של קטעי האמה — המקורית ואמת ההטיה — נמשכת האמה העליונה למערב לאורך 300 מ' בקירוב, עד לרכס הכורכר ולחתך באמה, שנוצר כשנסלל הכביש המהיר תל אביב–חיפה. במקום זה גובה האמה הוא 5 מ' בערך, ונראים קירות התמך בשני צדי האמה. בקרבתו של מקום החיבור אותר שבר של לוח מאבן גיר (רוחבו 0.46 מ', עוביו 0.24 מ'), שנקבע בדפנה הצפונית של האמה העליונה. בפניו של שבר הלוח, בתוך טבולה אנסטה, ניכרים שרידי כתובת חקוקה, שנטשטשה; הובחנו אותיות אחדות — E, וכן T או F —וחריתות, שנצבעו אדום.
האמה נבלעת ברכס הכורכר (היום מקומו של היישוב גִ'סְר אֶ-זַּרְקָא). ברכס אותר פיר שגרם מדרגות הותקן באחת מדפנותיו (הפיר סתום בעומק של 5 מ' בערך); הדבר עשוי ללמד על קיומה של נִקְבָּה, שנחצבה במעבה הרכס לרוחבו להזרמתם של מי האמה ליעדם.
אתר 60, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

שתי כתובות לטיניות של הליגיון הרומי העשירי (פרטנסיס), החקוקות באבנים (אבן גיר קשה), שנקבעו בין אבני הכורכר המסותתות בדפנה של אמת המים העליונה, המוליכה אל קיסריה (היום בשוליו של מושב בית חנניה).
הכתובת האחת נחקקה באבן שמידותיה הן 0.65×1.00 מ'; הכתובת נתונה בתוך טבולה אנסטה, ומידותיו של השטח החקוק הן 0.45×0.45 מ'. הכתובת היא של שש שורות, בכתב רהוט; ניכר שהאותיות בשלוש השורות האחרונות שונות זו מזו בגודלן ובסגנון עיצובן. לשון הכתובת: אימפרטור קיסר טריאנוס הדריאנוס אוגוסטוס עשה בידי יחידה של הליגיון העשירי פרטנסיס.
הכתובת השנייה נחקקה באבן גיר שמידותיה הן 0.50×0.92 מ'; זו נקבעה בדופן האמה בקרבת האבן הנושאת את הכתובת המתוארת לעיל. בפני האבן עוצבו בתבליט סמלי הליגיון הרומי העשירי: נשר המגיח מתוך כוך, שגמלון בראשו, ומתחתיו זר, המקיף את הכתובת — ארבע שורות, שנחקקו במשטח קמור, מעוגל (קוטרו 0.3 מ'), נתונות בטבולה אנסטה. מתחת לכתובת מתוארת בגילוף האלה ניקה (ראש הדמות ורגליה חסרים). בתחתית האבן מתוארת דמותו של אטלס הכורע, הנושא כדור על שכמו. השתמרות הכתובת ירודה; ניכר שאותיותיה אינן אחידות, ומלאכת חקיקתן אינה מוקפדת. נוסח הכתובת זהה לנוסחה של כתובת חקוקה אחרת, שנתגלתה בתוך מפולת אבנים בקרבת מקום בשנת 1927; נלווים לכתובת זו תיאורים בתבליט של דולפין וספינת מלחמה. עם שתי הכתובות הללו, שתועדו בסקר, מסתכם מספרן של הכתובות שנתגלו באמת המים העליונה המוליכה אל ח' קיסרי עד לשנת 1975 באחת-עשרה — עשר מהן לטיניות, אחת יוונית.
אתר 63, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

 

 

שמורת נחל תנינים

שמורת נחל  תנינים משמרת את נופי הנחל בקטע שבו זורמים מי המעיינות השופעים של עין תמסח. השמורה משתרעת על שני הקילומטרים האחרונים של הנחל עד לשפכו, והיקפה כ-470 דונם. בתחום השמורה כלול מפעל מים ייחודי להזרמת מים לעיר הגדולה קיסריה, מהתקופה הרומית. מי האגם לא נועדו לשתייה אלא לשימושים כגון נוי והשקיה. את מי השתייה הובילה אמה אחרת, "הגבוהה", ממעיינות שוני ורמת מנשה.
נחל תנינים, כאמור הוא נחל איתן המקיים ערוץ רחב ושופע מים. שביל טיול באורך כ-1.5 ק"מ הוכשר בגדתו הדרומית של הנחל עד לשפך שלו לים התיכון מצפון לג'סר א-זרקא. נחל תנינים משמש משען לצמחייה עשירה ולמגוון רחב של בעלי חיים.

 

סכר הרומי: הסכר הרומי היה בסיסו של מפעל מים מתוחכם, שנועד להעלות את מפלס מי נחל תנינים כדי שיהיה ניתן להזרימם בכוח הכבידה לקיסריה, העיר הגדולה בארץ ישראל בימים ההם. הסכר הוא קיר אבן ענקי – אורכו 194 מ' ורוחבו 4 מ' בראשו ו-10 מ' בבסיסו. רוחב הסכר אינו אחיד משום שבמשך השנים הוסיפו לו תמיכות למניעת קריסתו. הסכר חוסם את הפרצה שפרצו נחל עדה ונחל תנינים ברכס הכורכר. סכר אחר, כ-2 ק"מ מצפון לו, חסם את בקעת כַּבָּארָה מצפון. בין הסכרים הצטברו מי הנחלים ומי הנביעות של בקעת כבארה ונוצר אגם ענק בגודל 6,000 דונם. נראה כי הסכר נבנה בראשית המאה ה-4 לספירה לכל המאוחר.  לב הסכר הוא מתקן הוויסות. דלתות עץ ניתנות להרמה שחררו מים מהאגם לאמת מים לקיסריה. אמה גבוהה, קדומה ממנה, הזרימה מים באיכות מי שתייה מהמעיינות העיליים של נחל תנינים בשוני (ליד עמיקם). דלתות העץ של הסכר שוחזרו, ובהרמתן אפשר לשחרר מים מהאגם. שחזור סכר עתיק במלואו ליצירה מחדש של אגם הם אחד מפלאי האתר, אולי יחיד במינו בעולם.  

טחנות הקמח: למרגלותיו המערביים של הסכר נראות חציבות רבות ברכס הכורכר, ובהן שרידים של טחנות קמח שפעלו  בתקופה הביזנטית ובשלהי התקופה העות'מאנית. הטחנות מהתקופה הביזנטית פעלו בכוח גלגל כנפיים אנכי, תופעה שאינה ידועה במקומות אחרים בישראל. כמה גלגלי כפות שוחזרו ושניים מהם ניתנים להפעלה בכוח המים הנאגרים בימינו באגם. הפעלת הגלגל נעשית בידי אנשי השמורה בלבד.

האמה הבלתי גמורה: קטע אמה באורך כמה מאות מטרים שנחצב וננטש, כנראה מפני שבוני האמה הבינו שאין די בהפרש  הגובה מראש האמה לעיר להזרמת מים מהנחל לקיסריה. היום האמה הבלתי גמורה מספקת חוויה נעימה במסלול הליכה "רטוב" באורך 260 מטרים. עומק המים 45 ס"מ.

 

גשר תנינים – סכר לרוחבם של אפיקי הנחלים תנינים ועדה. הסכר, שיסודותיו נבנו באבני כורכר גדולות מאוד, נמשך מצפון לדרום לאורך 197 מ'; רוחבו על פי רוב 4.5 מ' (במקומות אחדים הוא מתרחב כדי 6 מ' על-ידי עיבויים, שנוספו בצדיו) וגובהו המרבי 7 מ' בערך. הובחנו לאורכו פתחים אחדים, לזרימתם של מי הנחלים ולניקוזה של בצת כַּבָּארָה הנרחבת, המשתרעת באזור המישורי שממזרח. אפשר שמתחילה היה זה גשר, שנבנה על אפיקי הנחלים, כנראה בשלהי התקופה הרומית או בתקופה הביזנטית, ולימים נסתמו המעברים שלאורכו בחלקם התחתון לצורך העלאתו של מפלס המים, שבכוחם הופעלו חמש טחנות קמח, שנבנו בקרבתו ממערב, כנראה בתקופה הממלוכית. בקרבתו של הפתח, הקיים היום בסכר למעבר מים, יש תעלה חצובה (רוחבה 3 מ'), ההולכת וצרה; היא מוליכה אל מתקן חצוב (5.3×5.7 מ'), שהותקנו בו בחציבה ארבע בליטות. בקרבת הסכר תועדו חציבות רבות בסלע, מסוגים שונים, ושתי מערות קבורה חצובות. בדפנות המערה האחת נחצבו תשעה כוכי קבורה, ובדפנות השניה — חמישה כוכים. המערות נחצבו במפלסים נמוכים מזה של הסכר, וקרוב לוודאי שעם בנייתו הן הוצפו במים.
אתר 19, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

לאורך נחל תנינים עד השפך לים

 

תל תנינים

תל תנינים נקרא גם תֵּל אֶל-מַלָאט; אֶל -מַלָאט. שרידי יישוב קדום על תלולית כורכר נמוכה (נ"ג 9; כשני דונמים) בחוף הים התיכון, בקרבת שפכו של נחל תנינים. בראש התלולית תועדו שרידי מבנה נרחב (מנזר?). על הקרקע פזורים אבני בניה מסותתות ופריטי בניה, שברים של לוחות שיש ורעפים, אבני פסיפס (מהן צבעוניות) וחרסים. בחתך שחתרו גלי הים בצדה הצפוני-מערבי של התלולית נחשפו קטעי קירות. בצדה המערבי של התלולית הובחנו מתקנים מפויחים ושרידים של תעלת ניקוז טוחה. לרגלי התלולית מדרום אותר מתקן טוח. במרחק של 80 מ' מדרום לתלולית אותרו שרידים של בריכה רבועה (17×17 מ'), שנבנתה באבני כורכר וטויחה בטיח בהיר. אל הבריכה הוליכה אמת מים — שרידיה הובחנו לאורך 350 מ' בערך — סעיף של אמת המים התחתונה, שהוליכה אל קיסריה. בחפירות שנערכו באתר  נחשפו שרידים של מבנים אחדים, מהם שהיו מרוצפים פסיפסים. באחד מקטעי רצפות הפסיפס שרד חלק קטן של כתובת יוונית. עוד נחשפו מתקנים חצובים, בכללם מאגר מים, ומתקנים הקשורים בדיג. הממצאים שעלו בחפירות תוארכו לתקופות הפרסית וההלניסטית, וכן לתקופה הרומית המאוחרת ולשלהי התקופה הביזנטית.
אתר 30, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל
ליד התל, בשפך הנחל, נמצא גשר אבן שנבנה בשלהי התקופה העות'מאנית לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל (1898)

 

 מחוף הים לתוך ג'אסר א-זרקא

גִ'סְּר אֶ-זַּרְקָא במקור נקרא ע'וארנה) הוא יישוב המאורגן כמועצה מקומית במחוז חיפה שהוכרזה בשנת 1961. הכפר שוכן על רצועת כורכר לחוף הים התיכון שגובהה 20-5 מ' מעל פני הים, שלמרגלותיה זורם הקטע התחתון של נחל תנינים, שמפריד בין הכפר לבין הים במערב. מדרום שוכנת קיסריה, ומצפון מעגן מיכאל והכניסה לשמורת הטבע נחל התנינים. במזרח גובל הכפר בכביש 2 (כביש חיפה – תל אביב). בסמוך לשפך הנחל, דרומית-מערבית לבתי הכפר, שוכן תל תנינים.
ג'סר א-זרקא קרוי על שם הגשר שנבנה על נחל תנינים עבור הקיסר וילהלם השני בעת ביקורו של הקיסר בארץ ישראל ב-1898. שמו של נחל תנינים בערבית הוא "אל-וואדי א-זרקא" (הנחל הכחול), ומכאן שם היישוב – "הגשר על הנחל הכחול". אם אין מחשיבים ערים מעורבות, זהו היישוב הערבי היחיד לחוף הים בישראל כיום.
ראשוני היישוב היו כ-80 משפחות בני חמולות שיהאב ונג'ר שהגיעו לארץ ישראל ממצרים ביחד עם חילות מוחמד עלי ב-1834, אליהם הצטרפו החמולות ג'ורבן ועמאש, בדווים משבטי ערב אל-ע'וארנה, שנדדו במאה ה-19מבקעת הירדן והתיישבו בשולי ביצות כבארה. התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה.
בעקבות ייבוש הביצה בשנת 1924 עבור זכרון יעקב לטובת אדמות חקלאיות ובירוא מחלת המלריה, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר בתוספת שכר בעבור עזרתם בייבוש הביצה ואובדן מקור פרנסתם. האתר החלופי שוכן על שרידי מחצבה ברכס הכורכר, אותה רכשה פיק"א בשנת 1924. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש בו קיבלה כל משפחה כ-300 דונם. עם הקמת הכפר נבנו בתיו מאבני כורכר מקומיות, אולם עם קום מדינת ישראל הוא התפתח ונבנו בו בתי בטון ובלוקים. בני השבט המשיכו לעסוק בעבודות חקלאיות ביישובי האזור. כיום עובדים רבים מבני הכפר כשכירים בעבודות חוץ.
במלחמת העצמאות לא נפגע היישוב הודות ליחסיו הטובים עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה. עד לשנות השמונים לא היו כלל נישואים מבחוץ עם בני ובנות הכפר בשל הסטיגמות החריפות כלפיהם בקרב האוכלוסייה  הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה.

 

 

בשנת 1994 הוכרז היישוב "שכונת שיקום" במסגרת פרויקט שיקום שכונות. בסוף 2009 החל משרד הפנים בהכנת תוכנית אב ראשונה ליישוב, אשר במסגרתה ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה, אופייה ומיקומה, בעקבות הצפיפות הרבה ששוררת בה. במשרד הפנים שוקלים עידוד בנייה רוויה והסטת כביש החוף מזרחה, כדי לאפשר את הרחבתו של היישוב.
כיום, מעל מחצית מתושבי ג'סר א-זרקא הם נוער עד גיל 19. היישוב, שאוכלוסייתו מוסלמית, מתאפיין בשיעור גידול טבעי גבוה והוא סובל משיעור אבטלה גבוהה מאוד ביחס לממצוע הארצי ומשיעורי אלימות גבוהים. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהנמוכים במגזר הערבי בישראל. ענף ההוראה נפוץ מאד בג'סר, כמו כן הכפר הוא ה'יצואן' הגדול ביותר של כוח-עבודה נשי בענפי משק הבית למפעלים ובתי-חולים באזור. עם זאת, השאיפה בקרב פרנסי היישוב היא לחולל פיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה אל קיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל כך ששביל ישראל חוצה את היישוב לרוחבו. בשנת 2013 נפתחה בכפר אכסניה לתיירים.
אזור החוף של הכפר נהנה מסביבה טבעית עשירה. אמנם בריכות הדגים של מעגן מיכאל משתרעות לאורכו והגישה אל החוף מוגבלת עד לדרומו, אל אזור שפך הנחל, שם מתנשאת תצורת צוק ייחודית, ומעבר לה מעגן דיג קטן וסירות. בפועל שיעור העוסקים בדיג מבין התושבים מצומצם מאד כיום.

 

כביש הגישה לכפר הוא ממזרח מכביש 4, באמצעות גשר שעובר מעל כביש 2 בצפונו של הכפר ובאמצעות מעבר מתחתיו במרכזו של היישוב. את האדמות שמעבר לכביש המהיר אין התושבים מורשים לפתח. בנוסף לסוללת העפר – שהוקמה בידי תושבי קיסריה השכנה בסוף שנת 2002 כדי לחצוץ בינה ובין ג'סר א-זרקא, מעסיקה את תושבי הכפר סוגיית האנטנות הסלולריות שמוקמו בשטחם.

הסוללה בין ג'אסר א-זרקה וקיסריה

בתוך היישוב קיסריה

קֵיסָרְיָה הוא יישוב קהילתי השוכן ליד קיסריה העתיקה. הוא נחשב לאחד היישובים היוקרתיים בארץ ורוב התושבים בעלי הכנסות גבוהות. עיקר הבנייה ביישוב היא בנייה נמוכה של וילות וקוטג'ים, והוא מצטיין בחזותו ובאיכות החיים שהוא מציע לתושביו.
קיסריה הוא היישוב היחיד בארץ המנוהל על ידי חברה כלכלית, "החברה לפיתוח קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד בע"מ" שבבעלות קרן רוטשילד קיסריה. הקרן נוסדה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד (אנ'), נכדו של הנדיב הידוע. מבחינה מוניציפלית משתייך היישוב, מאז שנת 2003, למועצה האזורית חוף הכרמל. מאחר שהחברה אינה רשות מוניציפלית, על פי הסכם משנת 2004 בין התושבים לחברה, הארנונה שהם מחויבים לשלם מחולקת בין המועצה האזורית חוף הכרמל לבין החברה. החלק שמשולם לחברה נקרא דמי שירותים, והאחריות לאספקת השירותים המוניציפליים מתחלקת בין החברה לבין המועצה. בשנת 2009 התגוררו בקיסריה כ-4,9000 תושבים.
היישוב הוקם על קרקעות השייכות לארגון פיק"א, מקום בו שכן מאז 1884 הכפר הבוסני קיסאריה, שחלק מ-960 תושביו נמלטו בזמן מלחמת העצמאות, והיתר גורשו על ידי ארגון ההגנה. בתיו של הכפר נהרסו בחודשים ינואר-פברואר 1948‏. הברון רוטשילד שהיה בעליה של הקרקע באמצעות ארגון פיק"א, החליט כי אדמות האזור לא יוענקו למדינת ישראל, כיתר אדמותיו של הארגון, אלא ינוהלו על ידי קרן שתוקם לשם כך בשיתוף עם ממשלת ישראל. ב-15 באוקטובר 1958 הסכימה הממשלה להצעת הברון, ולאחר תקופת מבחן בת שלוש שנים, בראשית 1962, נחתם הסכם ברוח זו בין הברון לבין שר האוצר לוי אשכול. הברון רוטשילד הקים את "קרן רוטשילד קיסריה", ומסר לרשותה שטח של 20 קמ"ר בהסכם חכירה למשך 200 שנים. עוד הקים הברון את החברה לפיתוח קיסריה כחברה בת של הקרן, והפקיד בידיה את ניהול השטח ופיתוחו. ביולי 2007 החליטה הממשלה שלא במסגרת תוכנית איחוד הרשויות לשקול איחוד של קיסריה עם אור עקיבא. בחודש מרץ 2008 נדחתה ההחלטה על ידי שר הפנים מאיר שטרית. בתמורה התחייבה החברה לפיתוח קיסריה להעביר 3.55 מיליון דולר בשנה לשכנותיה ולהקים בריכת שחייה באור עקיבא.

 

 

קיסריה משתרעת בין כביש 2 ממזרח ואמות המים לקיסריה העתיקה וחוף הים ממערב. היישוב ארוך וצר – אורכו כחמישה קילומטרים, ורוחבו אינו עולה על קילומטר בודד. לאורכו של היישוב נמתח רחובו הראשי – שדרות רוטשילד – ומשני צדדיו משתרעות שכונותיה של קיסריה. ל-111 השכונות הוענקו שמות (המעוף, הציפורים, הים, ההדרים, הפרחים, הצמרות, החורש, הביכורים, העדי, הרקיע ואבני חן), אך בדרך כלל מתייחסים אליהן לפי מספריהן (2 עד 12 ו-13). כמעט כל מבני הציבור של היישוב מרוכזים לאורכן של שדרות רוטשילד: מלון דן, מועדון הגולף, בית הכנסת הוותיק והמרכז התורני "אוהל ברוך", בית הספר היסודי שנוסד בשנת 2003, מגדל המים ומוזיאון ראלי ממזרח לו; ופסיפס הציפורים, "גן הספסלים", המרכז המסחרי ומגרשי הספורט ממערב לו. שכונת המשולשים שבה שכנו בעבר בתי נופש בצורת משולש, שייכת גם היא לקיסריה, אף על פי שהיא שוכנת מחוצה  לה.
אזור התעשייה של קיסריה, הקרוי "פארק תעשייה קיסריה", נמצא מזרחית לכביש 4, במבואות פרדס חנה-כרכור, והוא מנותק מאזור המגורים של היישוב. שטחו של אזור התעשייה כ-3,500 דונם והוא מנוהל על ידי החברה לנכסי קיסריה שהיא גם בעלת הקרקע. הפארק מורכב מחלק צפוני שבו שוכנת תחנת הרכבת קיסריה – פרדס חנה, וחלק דרומי, וביניהם מפריד כביש 651 המחבר בין קיסריה לפרדס חנה. הפארק רחב הידיים מטפח תעשיות מתקדמות וידידותיות לסביבה העוסקות בתחומי הטכנולוגיה השונים, כגון היי-טק, ביוטכנולוגיה, מיכשור רפואי, טכנולוגיות מים ועוד. כ-170 חברות פועלות בפארק והן מעסיקות כ-5,500 עובדים.
שמורת חרובי קיסריה היא שמורה מוצעת שעדיין לא הוכרזה. השטח המוצע לשמורה משתרע על-פני 1,043 דונם, בין היישוב ובין כביש 2. בשטח המוצע חברות צמחים אופייניים למישור החוף, בהתאם למרחק מהים וליציבות החולות, ומספר מיני עצים, במיוחד עצי חרוב ואלת המסטיק

פסיפס הציפורים

רצפת פסיפס של וילה ביזנטית מפוארת ובה תיאור של ציפורים ובעלי-חיים אחרים. המקום פתוח לביקורים ללא תשלום.

 

היפודרום בקיסריה

קירקוס – בהשראתו של הקירקוס מאקסימוס נבנה הקירקוס בקיסריה בימיו של אדריאנוס. המבנה המשיך להיות בשימוש עד המאה ה-6 לספירה. מידותיו 450 X 70 מ'. המבנה נועד למרוצי מרכבות וסביבו מערך ארגוני שלם (התגבשות קבוצות, מועדונים וכו'). הקירקוס ממוקם במזרחה של העיר, בשטח נרחב אשר לא נוצל לבנייה. בעבר קיים היה מערך מושבים מאבן, אותן אבנים נשדדו, אך עדות לו נראתה כאשר נחשף מערך קמרונות שנשא את המושבים. הספִּינה הייתה מורכבת ממערך של בריכות לאורכה כאשר במרכז ניצב האובליסק (שהוצב מחדש), האובליסק עשוי אבן גרניט אסואן ויובא ממצרים. נחשפו הקונוסים שהוצבו בפינות הספִּינה.

 אור עקיבא

אוֹר עֲקִיבָא היא עיר בנפת חדרה של מחוז חיפה והוכרזה כעיר בשנת 2001. העיר גדלה משמעותית עם העלייה מחבר המדינות כאשר נוספו לה כ-6,700 עולים חדשים (גידול של כ-40% במספר התושבים  בעיר לפני גל העלייה).
העיר נמצאת בין שני צירי תנועה עורקיים, כביש מס' 2 ממערב, וכביש מס' 4 ממזרח, שבהם נמצאות כניסות אל העיר. העיר ממוקמת דרומית-מזרחית ברצף היישובים המשתייכים למועצה האזורית חוף הכרמל, ובכלל זה שכנתה הצמודה ממערב, קיסריה. ככלל מצויה אור-עקיבא בסביבה כפרית או סמי עירונית, מזרחית לה המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה. גבולותיה המוניציפליים של העיר הורחבו בנובמבר 2004 והם עולים על 3,000 דונם, אך עדיין היא ישות מוניציפלית בעלת גבולות שיפוט מצומצמים בהשוואה לסביבתה. דרומית לאור עקיבא מתפרש שטח נרחב השייך ברובו לחברה לפיתוח קיסריה (אדמות פיק"א-הברון רוטשילד) ובו תוקם שכונת "אור ים" בעלת 3,480 יחידות דיור ,שיגרמו להכפלת אוכלוסיית העיר ל – 30 אלף תושבים .

 

ראשיתה של אור-עקיבא בארבע משפחות שהועברו ממעברת "ברנדס" בחדרה על ידי הסוכנות היהודית באפריל 1951 אל דיונות החול בקיסריה כדי להקים יישוב במקום. חמישה ימים לאחר מכן הגיעו עוד 38 משפחות שעלו מרומניה באוניה "טרנסילבניה". בתחילה נקרא היישוב מעברת חוף הכרמל ואחר כך הוסב השם למעברת קיסרי. שנתיים לאחר מכן, ביוני 1953, נקרא המקום "אור-עקיבא" על שם התנא רבי עקיבא שהיה מעשרת הרוגי מלכות, שעונה והוצא להורג בידי הרומאים בקיסריה הסמוכה, במאה השנייה לספירה. בתחילת שנות ה-50 עיקר הקליטה ביישוב הייתה של משפחות עולים מרומניה ומ-1956 עולים ממרוקו, ברית המועצות, ופולין. בתחילת שנות השישים הייתה קליטה מסיבית של משפחות מרומניה ומרוקו וגם עשרות משפחות מהודו מקרב עדת בני ישראל (הודו). לקראת סוף שנות ה-70 הגיע גל עלייה גדול מקווקז. בשנת 1992 חל מפנה משמעותי בהתפתחות העיר שמנתה עד אז כ- 8,0000 נפש עם הגעתו של גל עליה גדול מברית המועצות לשעבר. גל עליה זה הגדיל את אוכלוסיית המועצה ב-42% והביא לבנייה והקמה של שכונות חדשות, מוסדות ציבור ומגוון שירותים לתושבים.

 

עיריית אור עקיבא מפתחת כיום תוכנית מתאר עד לשנת 2025 ושמה לעצמה למטרה להגדיל את אוכלוסיית העיר עד ל-40,000 תושבים. תוכנית המתאר כוללת את הפרויקטים הבאים של בנייה למגורים : שכונת יובל (השכונה הצפונית) – בתכנון עד 1,400 יחידות דיור.; מתחם שפירא (אזור התעשייה הישן) – בתכנון עד 1,250 יחידות דיור; שכונת אור קיסריה (השכונה הדרומית)- בתכנון עד 2,200 יחידות דיור ואור עקיבא מזרחה – בתכנון עד 2,100 יחידות דיור.

 

לאורך ערוץ נחל עדה בין כביש 4 במערב ומסילת הברזל במזרח

******

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע וחצי שעות ומתוכן למעלה משעה עצירות,
כמו תמיד, להסברים (הפעם של איל), לתצפית והזדהות ולצילום.

*******

בנוסף להיות הטיול מוקדש לנושא אמות המים
הוא היה גם טיול ללימוד מפורט של האזור.
הכרנו את הפינה הצפון מערבית של השרון בין בנימינה ובין שפך נחל תנינים
ובתפר שלה עם הקצה הדרומי של מישור חוף הכרמל מול חוטם הכרמל.
דיוושנו לאורך קטעי נחל תנינים ונחל עדה
בנוסף לשרידי האמות בשטח הפתוח, ראינו את אלה המצויים בשמורת נחל תנינים.
עברנו גם בתחומי חמישה יישובים השונים זה מזה:
בנימינה, בית חנניה, ג'סר א-זרקא, קיסריה ואור עקיבא

 

*******

אין ספק, גם נהנינו מיפי האזור, גם מפריחת האביב וגם השכלנו

*******

*******

תודה 

לאיל על היזמה, התכנון, ההובלה, הסבר והצילום
לרז שצלם וגם תעד את המסלול וקרא לו ניגודים
לבתיה שנהינו  מחברתה

*******

 

ביום שישי (31/3/2017) לצורך החזרה ההדרגתית שלי לכושר הרכיבה, נבחר מסלול ללא אתגרים טכניים ולאורכו מראות יפים ומקומות מעניינים.

 

טיילנו במישור החוף הצפוני בין קריות המפרץ ובין עכו במסלול שחלקו היה לאורך נחל נעמן וחלקו בין בריכות הדגים, המטעים והשדות.

 

היינו קבוצה ונכללו בה עשרה אנשים: משה כץ מוביל הטיול וצביקה אסף (אפק), דני פלד (גילון), ששה חברים מקבוצת רוכבים בעמק הירדן והם ניר עתיר וצפריר פינסקי (אפיקים), קוסטיה קמינייצקי, אילן אופיר ונווה רות (שער הגולן) ושמעון אזולאי (מושבה כנרת) ואני (מבשרת ציון).

 

******

המסלול

בחלקו המסלול היה חופף וקרוב לחלק ממסלולי טיולים קודמים שהוביל אותנו בשנה משה והשתתפו בו חברים נוספים והם :

* סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
* עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
* במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
* בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
* מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה
* שיטוט בשמורת אפק בשעת בין ערבים בשלהי החורף

 

יציאה  מקיבוץ אפק לעבר שמורת עין אפק.  
כניסה להציץ בשמורה (לא ניתן לטייל בה עם אופניים)
המשך בדרך המקבילה לערוץ הנחל המשיקה לשטח שבעבר
נמצאו בריכות הדגים של קיבוץ אפק והיום נבנית בו עיר קטנה.
לאורך טיילת נחל נעמן
הלאה בפאתי הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ.
מקום החיבור של נחל נעמן עם נחל חילזון
מערבה לאורך האפיק הרחב של נחל.
חציית מליחת הנעמן.
הכוונה הייתה להגיע עד שפת הים לא התאפשרה
(אין דרך הבינוי וגדרות חוסמים את המעבר).
עליה לתצפית ל"תל עכו" ("גבעת נפוליאון")
חזרה לאורך נחל חילזון והלאה בין בריכות הדגים של עין המפרץ וכפר מסריק.
עציריה בשולי תל דעוק. 
המשך  בין מטעי האבוקדו
הלאה בין שדות תושבי תמרה
חזרה לאפק.

 

******

האזור הגאוגרפי,
מישור חוף הגליל התחתון המערבי
נקרא גם
מישור מפרץ חיפה
וגם מישור חוף עכו
וגם צפון עמק זבולון

 

 

*******

קטעי המסלול,
המקומות והמראות

שמורת עין אפק כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה המוחזקת ומתופעלת על ידי רשות הטבע והגנים הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר רמסר" בהתאם לאמנת רמסר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים.

 

 

 

בתוך שמורת עין אפק מצויים מספר אתרים הם שעדות מוחשית לתרבויות שהתקיימו בסביבת נחל הנעמן:
טחנת כורדנא. את הטחנה הקים אותה המסדר ההוספיטלרי באמצע המאה ה-12 לערך, והופעלה מכוח מי המעיינות של עין אפק. שרידי הטחנה – יסוד שצורתו מחומש ומגלש אבן – נחשפו בשנת 1999 במהלך עבודות פיתוח באזור. כיום הטחנה מוצפת ומכוסה בסבך צמחייה.
בית חווה כורדנא. שרידי המסד של בית חווה מהתקופה הצלבנית מצויים במעלה תל אפק. במהלך השנים פורק המבנה ואבניו היו לחומר בנייה באתרים שונים באזור.
טחנת דוק (טחנת כורדני). זוהי טחנת מגלש מבוצרת, מסוף המאה ה-12. המבנה המקורי עבר שינויים והוספו לו זוגות רחיים. כיום יש בטחנה חמישה זוגות רחיים. בין מרכיבי הטחנה היה סכר באורך 625 מ' שהוליך את המים אל מגלשי הטחנה. הסכר יצר אגם לפני הטחנה, בגובה של כ-2.7 מטר. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו הטחנה והשטחים סביבה בבעלות משפחת סורסוק הלבנונית. הפעילו אותה שלושה פועלים והיא שירתה את יישובי עמק זבולון, תושבי הגליל המערבי ושפרעם. בשנת 1925 רכשה קק"ל את הטחנה.

 

 

 

 

 

 

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

 

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

 

 

 

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 20000 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

קיבוץ כפר מסריק קיבוץ כפר מסריק המשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה אשר. ראשיתו קבוצה קטנה של עולים צעירים מליטא, חברי "השומר הצעיר" שהתיישבה בפתח-תקוה בשנת 1932 ומתחילה לחלום על קיבוץ משלה. בפברואר 1933 הם הכריזו על עצמם – קיבוץ חדש בישראל – צ'כו-ליטא (שם זמני). הם עברו לשכונת בת-גלים שבחיפה התחתית ועסקו ב"עבודה עברית", "כיבוש הנמל", "קבוצת בניין" ו"מילוי הכרמל". בשנת 1934 עבר המחנה לחולות קריית-חיים המערבית ושם התחילה השכנות עם קיבוץ עיו-המפרץ. שם נקבע שמו השני של הקיבוץ – משמר-זבולון. בשנת 1937 הגיע  גרעין "היוצר" מפולין. בשנת הוקם בקרבת עכו "נעמן" – מפעל ללבנים אדומות.בכ"ט בנובמבר – 1938 הוקם הקיבוץ כישוב חומה ומגדל מספר 28 – להגנה על מפעל "נעמן", כביכול, ולמעשה – תחילת התיישבות האמיתית בעמק עכו. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים, התנגדו  נחרצות להקמת קיבוץ במקום, בטענה שאין מים, הקרקע- חולות נודדים וביצה מלחה, ותנאי החיים- מלאריה ומחלות, לעולם לא יאפשרו קיום וצמיחה של ישוב … החברים לא ויתרו. בשנת 1940 התמקם הקיבוץ בנקודת הקבע בצד המזרחי של כביש חיפה – עכו, ובהזדמנות זו, שינה גם את שמו לכפר-מסריק ומנציח בכך את שמו של נשיא הרפובליקה הצ'כוסלוקית – ת.ג. מסריק בשלוש השנים הבאות המשיךלכבוש את העמק והתבסס. הוא גם נאלץ להיות במאבק רצוף עם שכניו הערבים על הקרקע והמים. עם סיום מלחמת העולם השניה יצא הקיבוץ לצאת למרחב. עוד שטחים נכבשו ועובדו, בריכות הדגים התרחבו,  נמשכה קליטת ילדי הגולה. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להתרחב ולגדול.

קיבוץ עין המפרץ שיך לתנועת הקיבוץ הארצי בתחום המועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ נוסד בשנת 1930 על חוף בת-גלים בחיפה, בידי קבוצת צעירים מגליציה- פולין שחלמו על הקמת קיבוץ עירוני: שכונת עובדים במפרץ חיפה. הם עסקו בעבודות בנמל חיפה. במהלך שנות העלייה החמישית הצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה ומפולין. במשך שמונה שנים מאז הקמת הקיבוץ התמודדו המייסדים עם קשיים רבים, עברו לקריית חיים ובשנת 1938 עלו על הקרקע במקומו הנוכחי של הקיבוץ, על גדות נחל הנעמן והביצה שהקיפה אותו. חלוצי ההתיישבות בעמק זבולון היו, הקיבוץ ה- 25 של "חומה ומגדל". שמו ניתן לו בגלל מיקומו במפרץ חיפה. שמות נוספים שנפסלו הוצעו בגלל מיקומו – ליד חיבור נחל חילזון לנחל נעמן. מגילת העלייה על הקרקע משקפת את המצב באותה תקופה ואת חזון הקיבוץ: "… אך אנו מאמינים כי תיובש הביצה, ומי הנעמן יהיו לנו לברכה. כי יתנדף רעל הקדחת וייעלם, ועצים יתנו כאן את צילם. כי עדרי צאן ובקר ימלאו את השדות והאדמה תתן יבולה בשפע. כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו. אנו מאמינים באדם ובאדמה! "

 

 

שמורת מלחת נעמן משתרעת בדרום העיר עכו, משני צידי הכביש הישן לעיר ובשתי גדות נחל נעמן.
מלחה היא בית גידול שבו מצטברים מלחים רבים בקרקע, בריכוזים שמפריעים לרוב צמחי הבר והתרבות להתפתח בצורה תקינה ולרוב מונעים את קיומם בכלל. המלח הנפוץ ביותר הוא נתרן כלורי NaCl, אך גם קטיונים ואניונים נוספים נפוצים בשטחי מלחה. גבול מקובל (אך שרירותי) להגדרת קרקע כמלוחה הוא נוכחות של 0.5% מלחים על בסיס המשקל היבש של הקרקע.
על פי טיב בית הגידול המלחות נחלקות לביצות מלוחות ולמלחות יבשות. על פי הפיזור הגיאוגרפי, מבחינים בין מלחות חוף למלחות פנימיות. בישראל קיימות כמה מלחות חוף, בעיקר בשפכי נחלי החוף: מלחת הנעמן, מלחת הקישון, מלחת עתלית וכן שטחים מצומצמים גם בשפכי נחלים אחרים ובמקומות של מי תהום גבוהים. המלות הפנימיות נמצאות באזורים המדבריים של הארץ: בבקעת הירדן התחתונה, בבקעת ים המלח, בנגב ובערבה. באזורים מדבריים, מלחים שמקורם ברסס הים הנישא למרחוק, מצטברים בקרקע ואינם מודחים לעומק בגלל מיעוט הגשמים. זרימות ושטפונות מסיעים מלחים ממקום למקום, ובמקומות חסרי ניקוז מצטברים המלחים על פני השטח ובמי התהום, ובעקבות ההתאדות החזקה, ריכוז המלחים בהם עולה בהתמדה. שטחי המלחה הגדולים ביותר בישראל מצויים בדרום בקעת הירדן, בדרום ים המלח ובעמק הערבה. המלחות העיקריות הן: מלחת סדום, מלחת עין יהב, מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת. בחלקן אלה מלחות של מי תהום מלוחים המצויים בעומק לא רב, ובחלקן אלה ביצות מלוחות של ממש עם מים זורמים או עומדים.

 

 

נזקי מליחות הקרקע לצמחים – רוב צמחי הפרחים רגישים מאד למליחות קרקע גבוהה. ריכוזי מומסים גבוהים בקרקע עלולים להפריע לקליטת מים בשרשי הצמחים עקב מפל פוטנציאל שלילי ולגרום להתייבשות הצמח. אך הסיבה העיקרית לרגישותם של צמחים היא ההשפעות הרעילות הישירות של הנתרן, הכלוריד ויונים אחרים על הצמח. השפעות אלה מתבטאות בהפרעות מטבוליות שונות, בפגיעה במנגנון התורשתי וסינתזת החלבונים (DNA ו-RNA), בעירעור יחסי היונים בתאים, בשיבוש פעולת הממברנות ובהפרת האיזון של מווסתי צמיחה.
צמחי מלחה – הלופיטים צמחי מלחה הם קבוצה אקולוגית קטנה יחסית של מינים, שעברו במהלך התפתחותם האבולוציונית התאמה לקיום דווקא באותם התנאים שהם בלתי אפשריים לרוב המינים האחרים. הלופיט "אמיתי" הוא צמח המסוגל להשלים מחזור חיים ולהתרבות בתנאי מלחה. כמה משפחות צמחים עשירות במיוחד בצמחי מלחה: סלקיים, זוגניים, עפריתיים ואשליים. סוגים ומינים הנמנים על משפחות אלה מאפיינים את כל שטחי המלחות בעולם, ורבים מהם משותפים לאזורים ביוגיאוגרפיים שונים. מנגנוני ההתאמה המאפשרים לצמחי המלחה לשרוד, לצמוח ולהתרבות על אף הסביבה העויינת עתירת המלחים, נחלקים למנגנוני הימנעות ממליחות מצד אחד ולמנגנוני  סובלנות למליחות מצד שני. מנגנונים אלה מוגדרים ברמת הצמח השלם ומאפשרים את עמידותו.
תכונות המקנות הימנעות ממליחות: שרשים מעמיקים אל שכבת קרקע פחות מלוחה (ינבוט השדה, הגה מצוי), הפרשת מלחים דרך בלוטות מלח (אשל, עדעד, כף החתול), השרת אברים רוויי מלח (אוכם חד ביתי), מניעת חדירת מלחים בשרשים (אביסניה, סמר?).
תכונות המקנות סובלנות למליחות: בשרניות – אגירת מים בעלים או בגבעולים ומיהול ריכוזי המלח (אוכם חד ביתי, ימלוח פגום, בן מלח שיחני, זוגן לבן ), עמידות ציטופלסמטית למליחות (חידקים וכחוליות), מידור המלחים בווקואולה והימנעות הציטופלסמה (סלקיים).
המקור

 

 

 

 

 

גני רידוואן, השייכים למרכז הבהאי העולמי בעכו, הוקמו בשלהי המאה הי"ט לסה"נ בחלקו הצפוני של אי (כ-120 דונם) שנתחם בין שתי זרועות, צפונית ודרומית, של התוואי הטבעי, היבש היום, של נחל הנעמן (בֶלוס). בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי ניצבו על האי, מדרום לגנים, טחנות קמח שהופעלו בכוח המים שהוזרמו אל תעלות הטיה רחבות, וזרמו בשיפוע מצפון לדרום בין שתי זרועות הנחל. מקורות היסטוריים מלמדים כי בעכו היו טחנות קמח כבר בתקופה הרומית ושוב בתקופה האסלאמית הקדומה ואולי גם בתקופה הצלבנית, אך מקומן אינו ידוע. טחנת קמח מצוינת במיקום זה לראשונה במפת ג'קוטן (משלחת הסקר הצרפתית) משנת 1799, אך זו נהרסה, ככל הנראה במכוון על ידי צבאו הנסוג של נפוליון. טחנות קמח, המכונות 'טחנות הפחה', מתוארות שוב במיקום זה בתיאוריו של הסופר הצרפתי א' מרטין שסייר בעכו בשנת 1832. השימוש בטחנות נמשך עד שנות השלושים של המאה הכ', כאשר האזור נרכש על ידי חברת הכשרת היישוב אשר שמה לה למטרה לייבש את ביצות הנעמן. בסקר שערך במקום שמואל אביצור בשנת 1955 עדיין שרדו ארבע טחנות, ובהן 11 זוגות רחיים, אך המבנים הוסבו לשמש למגורים.
בשנים 2004–2007 נערכו שלוש עונות חפירה בגני רידוואן שמדרום לגן הבהאי שבפינה הדרומית-מזרחית של עכו לקראת שיקום האתר ושחזורו. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון המרכז הבהאי העולמי. בחפירה נבדק ותועד מתחם טחנות הקמח, הכולל חמישה מבנים. מקור,הרחבה ופירוט

 

 

 

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.
גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית, בדומה לשימוש שעשו בתל נפוליאון בתל אביב בעת המצור עליפו.
המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 544 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה 

 

 

 

 

 

 

תל דעוק הנמצא מצפון מערב לתל אפק ושהיה מרכזה של נחלה חקלאית בשם דוק שהשתייכה למסדר הטמפלרי. הקרבה בין התחנות וההסתמכות של שני המכלולים על אותו מקור מים היוו בסיס לסיכסוך מתמשך בין אבירי המסדר הטמפלרי וההוספיטלרי שהתעמתו על אופן הפעלת הטחנות, הגובה הרצוי של המים, השימוש במים ומעבר סירות בנחל ושלשם הכרעתו נדרשה התערבות של האפיפיור. הטחנות שימשו כספק הקמח העיקרי לעיר עכו, שהפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת הצלבנים. טחנות הקמח הונעו על ידי מים עד ראשית המאה ה-20, עת נדחקו על ידי מנועי דיזל.
בתל נמצאו שברי כלי חרס מן התקופות הברונזה המאוחרת, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. על התל מתנשא עדיין קמרון שלם, ומצפון-מערב לו נמצאה באר אנטיליה; זמנם של שרידים אלה הוא ככל הנראה התקופה הצלבנית
על התל ולידו מטעי אבוקדו של כפר מסריק. לצידו בית העלמין של הקיבוץ ובית עלמין אזרחי המשמש בעיקר את יוצאי בריה"מ לשעבר שחלקם לא יהודים בהתאם להגדרות הרבנות וגם ישראלים החפצים בקבורה אזרחית.

 

 

 

 

 

 

*******

סוף דבר

היה זה טיול רכיבה שהתנהל בנחת.
הטיול נמשך ארבע שעות ומתוכן פחות משלוש שעות לרכיבה
ויותר משעה לעצירות ובעיקר לשמיעת הסברים מפיהם של משה כץ, דני פלד וממני.

*********

למדנו להכיר את האזור שהיה העורף החקלאי של העיר עכו
מהתקופה הצלבנית (כנראה שאף קודם)  ועד המאה העשרים.
התיישבות היהודית החלה בו בימי חומה ומגדל
עם הקמת הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק
ומשמר ים שמאוחר שינה את מקומו ואת שמו לאפק.

******

היה זה טיול מענג במזג אוויר נפלא עם הרבה הרבה ירוק וצהוב של פריחת האביב שלפני חג הפסח.

****

תודה

למשה כץ על תכנון המסלול, הובלת הטיול, ההסבר, הצילום והכנת הסקירות הבוטניות
לדני פלד על ההסברים ועל הפנייה על גני רדואן
לצפריר פינסקי על הצילום הבוטני
והם יחד עם כולם היוו את החבורה הנעימה לטיול 

****

 

ביום חמישי ( 23/3/2017) איל אופק ואני נסענו לחבל הבשור. החלטנו, שלקראת שנת המאה לכיבוש ארץ ישראל על ידי כוחות הממלכה המאוחדת ובנות בריתם במלחמת העולם הראשונה, נתחיל ללמוד את קורות הקרבות והיערכות הכוחות בנגב המערבי.

 

לצורך כך יצאנו גם לטיול רכיבה במרחבי הלס לאורך נחל הבשור בטיול אותו הוביל חיים מדינה והשתתפו גם עמית פינקלשטיין וחיים רובינצ'יק.

 

*********

המסלול

יצאנו מקיבוץ אורים לעבר נחל הבשור
בשלב מסוים התפצלנו איל ועמית המשיכו לעבר תל שרוחן.
חיים, חיים ואני חזרנו דרך השדות לאורים.

*********

האזור,
חבל אשכול

חבל אשכול הוא החבל הגאוגרפי של הנגב הצפון מערבי בו נמצא תחום שיפוט המועצה אזורית אשכול המשתרע על שטח של כמיליון דונם רובם קרקע חקלאית ושמורות טבע. מרחב זה נמצא בין קיבוץ בארי בצפון, אפיק נחל הבשור במזרח, חולות חלוצה ועגור בדרום והגבול הבין לאומי עם מצרים וגבול רצועת עזה במערב. המועצה האזורית אשכול היא המועצה המאוכלסת ביותר בנגב, המונה כ- 14,500 תושבים המתגוררים בקיבוצים, במושבים ובישובים קהילתיים. חבל אשכול כולל שלושה אזורי משנה: אזור הצפוני, גבעות הכורכר ומישורי הלס והחול עד לקו באר גהר-מגן- צאלים, אזור דרומי, מישורי החול המיוצב והדיונות, מקו מגן-צאלים דרומה עד חולות חלוצה ועגור  וערוץ נחל הבשור בין השניים בו נערך טיול זה.

הרחבה אודות
האזור בכלל
ועל המקומות ונחל הבשור בפרט
ניתן לקרוא בתיעוד שני טיולים קודמים

חבל אשכול, מקיבוץ אורים אל נחל הבשור ולאורך גדותיו
מאורים אל מורד נחל הבשור והלאה בין בתרונות הלס עד תל גמה מול רעים

****

המקומות והמראות

 

 

 

 

 

****
סוף דבר

תודה חיים שהתפנית להוביל אותנו באמצע יום עבודה!