בשבת (26/12/2015) יצאנו לטייל בתפר בין מישור פלשת ושפלה יהודה ממזרח לרבדים. אזור הטיול נמצא במרכז הארץ, בחבל ארץ פחות מוכר ומטויל. אזור זה הוא נמצא בין הכבישים הארציים בהם אנו חולפים במהירות  ולכן הוא נגיש. הוא אזור יפה ומעניין, עתיר מראות ורווי היסטוריה וארכאולוגיה. אני מכיר אזור זה היטב ואוהב לטייל בו מעת לעת.

 

היה זה טיול השבועי שלי עם ביתי רוני ואליו הצטרפו מספר חברים והם ארז בלשאי (תל מונד), ירון מונצ'ק (שוהם) צחי גל ובנו דניאל (מבשרת ציון) ויוסי נחמיאס (מבית זית). כולם הגיעו למקום ההתכנסות במתחם "עידן אופן" בקיבוץ רבדים ושם נוצרה לנו קבוצה חביבה של שבעה אנשים אוהבי טיול.

אקדים ואציין, שמסלול טיול הזה דומה מאד לזה שעשיתי עם עידן הלל לפני חודשיים, רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה, אז טיילנו  בשלהי הקיץ והפעם בתחילת החורף. השינוי בעיתוי ניכר היטב בהבדל בין המראות בשני הטיולים.

מרחב הטיול הוא זה המשתרע בין היישובים רבדים, יד בנימין וכפר מנחם בתחום בין כביש 6 במערב, גדרות מתקן ביטחוני בגבעות השפלה במזרח, כביש 3 בצפון וכביש 383 בדרום. תוואי המסלול עובר בין שדות, מטעים, כרמים ומאגרי המים וגם בשדות בור ובתוך החורש הטבעי.

 

כמו תמיד, גם בטיול זה עצרנו בין היתר מספר פעמים לתצפית על מנת שנדע היכן אנו נמצאים ומה אנו רואים עד קצה האופק. היו לנו גם הסברים קצרים על האזור והמקומות בהם עברנו. מסלול הטיול, המראות והמידע על המקומות מוצגים בהמשך. לשם הנוחיות ובהתאם לאופי השטח, ניתן לחלק את מסלול הטיול לשלושה קטעים.

 

הקטע הראשון של מסלול הטיול כמוצג במפה נמצא בין קיבוץ רבדים ובין שני מאגרי המים ממזרח.

 

יצאנו ממתחם עידן אופן ורכבנו מזרחה בין השדות הסמוכים לקיבוץ. עלינו על גשר מעל מסילת הברזל בקו תל אביב – באר שבע ומעל כביש 6. חצינו אותם. רכבנו צפונה בדרך המקבילה  לכביש 6 ופנינו מזרחה לעבר חורשה קטנה בה נמצאה החווה בה עלו לקרקע מתיישבי רבדים בשנת 1948.

 קיבוץ רבדים שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים. קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949. חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית, במקום המוצג בתמונה. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. חווה זו נמצאת בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ מהאתר הנוכחי. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.

עם הקמת הקיבוץ מחדש ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שלאחריה עברו הכשרה חלוצית לקראת עלייתם ארצה. גרעין זה תרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין נוסף של בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ.
מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבוהו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר.
בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו על רקע השינויים ובסיומו הוכן המסמך "ערכי רבדים" המבטיח את ליבת ההסכמות בקהילה והקמת צוותים לקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה בשל מבנה עסקי שלא היה מותאם יותר למציאות הכלכלית בארץ ובקיבוץ. על רקע המשבר הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים. הקיבוץ עבר  למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מ: חקלאות [רפת, גידולי שדה, לולי הודים (בהשכרה)] תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר , מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנים. מקור אתר הקיבוץ

 

המשכנו דרומה בדרך ממערב למאגר המים שנקרא "מאגר צובה" והוא אחד ממאגרי המים שמפעילה אגודת מי הרי יהודה 

אגודת מי הרי יהודה  הוקמה בשנת 1977 ומטרתה ניצול מי קולחין (ביוב) מטוהרים לשימוש חקלאי. הישובים החברים באגודת המים : נחשון, רמת רחל, צובה, מעלה החמישה, קרית ענבים, חולדה, משמר דוד, יסודות, רבדים, שורש, צרעה, הראל, כפר מנחם. מאז 1978 הוקמו שלושה עשר מאגרים מאזור חולדה ומשמר דוד בצפון ועד קריית גת בדרום. מקורות מי הקולחין הם מיי הביוב של ירושלים המוזרמים לנחל ממפעל לטיהור השפכים שהקימה עיריית ירושלים בשנת 2000 ונמצא במעלה הנחל. מים אלה זורמים באפיק הנחל עד אזור צרעה ויחד עם מי הגשמים הזורמים בחורף בו מועברים למאגרים ומשם מוזרמים לשדות, המטעים והכרמים בהתאם לצורך. להרחבה

 

 

הגענו עד הפינה הדרום מערבית של סוללת מאגר צובה והמשכנו מזרחה על הגדה הדרומית שלו.

 

מאז הפעם האחרונה שטיילתי באזור גשמים רבים ירדו. הצבע הירוק ניכר בכל צד ועבר. השדות הפכו לעיסת בוץ אולם בדרכים ביניהם הוא התייבש וניתן היה לנוע ללא בעיה.

 

המשכנו דרומה בדרך ממערב למאגר המים שנקרא "מאגר צובה" והוא אחד ממאגרי המים שמפעילה אגודת מי הרי יהודה 

אגודת מי הרי יהודה  הוקמה בשנת 1977 ומטרתה ניצול מי קולחין (ביוב) מטוהרים לשימוש חקלאי. הישובים החברים באגודת המים : נחשון, רמת רחל, צובה, מעלה החמישה, קרית ענבים, חולדה, משמר דוד, יסודות, רבדים, שורש, צרעה, הראל, כפר מנחם. מאז 1978 הוקמו שלושה עשר מאגרים מאזור חולדה ומשמר דוד בצפון ועד קריית גת בדרום. מקורות מי הקולחין הם מיי הביוב של ירושלים המוזרמים לנחל ממפעל לטיהור השפכים שהקימה עיריית ירושלים בשנת 2000 ונמצא במעלה הנחל. מים אלה זורמים באפיק הנחל עד אזור צרעה ויחד עם מי הגשמים הזורמים בחורף בו מועברים למאגרים ומשם מוזרמים לשדות, המטעים והכרמים בהתאם לצורך. להרחבה

כדי לצפות עליו ועל הציפורים שבו.

 

שירדנו מהסוללה של מאגר נחשון , המשכנו מזרחה לעבר החורש ומכאן התחיל הקטע השני והארוך של מסלול הטיול כמוצג במפה שרובו נשק לגדר מתקן ביטחוני גדול הנמצא ממזרח לאזור הרכיבה.

 

בתחילה רכבנו בשולי חורש האורנים. המשכנו בתוך כרם הזיתים ופנינו מזרחה במעלה הדרך הצמודה לאפיק נחל אביקוס.

נחל אביקוס הוא יובל של נחל ברקאי ושניהם יחד מתנקזים במורד המישור לנחל האלה שבאזור עד הלום ליד אשדוד מצטרף לנחל לכיש. במילים פשוטות, טיפת גשם היורדת בתוואי המסלול, אם היא לא מחלחלת בקרקע ומוצאת עצמה זורמת עם אחיותיה במורד הנחל, היא מגיעה לים התיכון בחוף אשדוד.

 

הגענו לשער הבסיס הצבאי. פנינו שמאלה, צפונה ורכבנו בדרך הצמודה לגדר המתקן. אחד החברים נזכר בימי שירותו בבסיס זה ואמר שהטיול מחזיר אותו אחורה במנהרת הזמן שני עשורים. הוא סיפר לנו מחוויות טיוליו באזור כחייל צעיר שנשאר בתורנות שבת. רכבנו בתוך מטע אפרסמונים  שהקטיף בו הסתיים. השלכת הייתה בעיצומה.

 

בקטע זה של המסלול הדרך משביל אזורי מסומן אדום. עלינו בשולי הכיפה ונכנסו בהתאם לסימון לתוך החורש הטבעי המגודר ומשמש שטח מרעה.

 

שרכבנו בחורש עדין לא מצאנו את פרחי החורף שבדרך כלל בעונה זו כבר אמורים לפרוח. בעיקר חפשנו את הרקפות אך, לא ראינו אותן. כנראה שיצוצו בעוד במספר שבועות. אז יהיה נכון לחזור למקום.

 

יצאנו מתחום החורש וחצינו את נחל תמנה  עלינו על הדרך בשולי פרדס הצמודה לגדר מתקן ביטחוני אחר.

נחל תמנה שהוא נחל שמנקז את האזור וראשיתו בגבעות ממזרח באזור המושב זכריה ומצטרף בהמשך המורד אל נחל שורק.

 

עצי הפרדס בשוליו עברנו שופעים ועמוסי קלמנטינות ותפוזים. אי אפשר היה להתעלם מהם. עצרנו לידם לראות ולצלם וגם לקטוף פירות מעטים ולטעום אותם.

 

המשכנו הלאה ועקפנו את אחד השדות.

 

כאן המקום לציין שהשדות, המטעים והכרמים בשטח הטיול שייכים לצבר קמה.

'צבר–קמה' – אגודת שיתופית הכוללת חמישה קיבוצים: רבדים, כפר מנחם (מועצה אזורית יואב), צובה, קרית ענבים, מעלה החמישה (מועצה אזורית מטה יהודה) אשר נוסדה בתחילת שנת 2000. יחסי בעלות הקיבוצים נקבעו על פי גודל משבצת הקרקע שהביא כל שותף כנדוניה. המטרה העיקרית לשמה נוסד שיתוף פעולה זה, הייתה ניצול היתרון לגודל על ידי הפעלת מערך אחד גדול והקצאת משאבים לבחינת כיווני התפתחות נוספים מעבר לבסיס המשותף של גידולי השדה. האגודה מעבדת שטחים בהיקף של כ- 24,000 דונם והבסיס הלוגיסטי ומשרדי האגודה נמצאים בקיבוץ רבדים. האגודה מעסיקה מספר עובדים קבועים אשר מרביתם הגדול חברי הקיבוצים החברים באגודה. כחלק מבחינת כיווני התפתחות ניטע ע"י האגודה כרם זיתים לשמן (למעלה מ-1,000 דונם) שהפך אותה לאחד מיצרני שמן הזית הגדולים בענף זה בארץ. כמו כן נטעה האגודה מטעי שקד ורימון בהיקף מאות דונם. האגודה שותפה בבית אריזה המשווק פירות מקולפים מצוננים ומוכנים לאכילה (גרגירי רימון, פומלה, סלטי פירות ועוד). בשדות האגודה כוללים גידולי שדה חד שנתיים וביניהם כותנה, חיטה לגרעינים, חיטה למספוא, תירס, חומוס חמניות אבטיחים ועוד.

 

הגענו לאחת השלוחות. חצינו אותה ברכיבה בסינגל קצר ונחמד.

 

לאחר שירדנו מהשלוחה רכבנו בדרך הנמצאת בשולי מטע רימונים עצום. המראה המטע בהשלכת היה מרהיב!

 

המשכנו בדרך צפונה הצמודה לגדר המתקן הביטחוני ובנקודה הגבוהה ביותר בצומת הדרכים פנינו שמאלה מערבה ודהרנו לעבר חניון הנמצא בחורשת זיתים מעל מאגר ענות.

 

זה היה המקום המתאים להפסקה. נהנינו מהשמש והנוף כמו בבית קפה להבדיל שכאן היינו בשטח. הקפה שהכין לנו ארז היה מעולה.

 

השעון לא עצר ובלית ברירה נאלצנו לסיים את ההפסקה ולהמשיך הלאה ולהתחיל את הקטע השלישי והאחרון של מסלול הטיול כמוצג במפה.

 

רכבנו במורד הדרך בין השדות והגענו לגדר מחנה שורק של צה"ל.

מחנה שורק הוא ירושה של הצבא הבריטי שהקים את המחנה בזמן מלחמת העולם השנייה עת כוחותיו נערכו במרחב המזרח התיכון. המחנה נתפס על ידי כוחות ההגנה במלחמת העצמאות במסגרת הקרבות לתפיסת השטח והמרחב בין ירושלים ומישור החוף.

המשכנו הלאה ועלינו על תל מקנה.

—תל מקנה מזוהה עם עקרון שהייתה אחת מחמש ערים הפלישתים ויש לה היסטוריה מעניינת בתולדת ישראל בתקופת השופטים והמלכים. מאז שהעיר נחרבה בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס על ידי  סנחריב מלך בבל ומאז לא נבנתה מחדש.
—העיר שנבנתה מעל עין תמנה שלטה על הדרך מאשדוד לבית שמש דרך נחל שורק.
—העיר השתרעה על שטח של כ-200 דונם וכוללת עיר עליונה ועיר תחתונה. בין השרידים הארכאולוגים שנמצאו בה נכללים המצודה, השער העיר דרומי, באר ומאות בתי בד.
—הענף העיקרי בכלכלת העיר היה ייצור שמן שהופק מזיתים בכרמים הרבים שנמצאו בסביבת העיר. העיר הייתה המפעל הגדול ביותר לייצור שמן זית בזמן הקדום וגם מפעל לייצור בדים מפשתן תוך ניצול מקורות המים הסמוכים. להרחבה ראו בדף הטיול רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה

התרשמנו מגודל של תל מקנה, מהתצפית היפה בראשו והמספר הרב של בתי הבד שהם עדות לתעשיית שמן הזית באזור בזמן שהעיר פרחה, במאה השביעית והשישית לפני הספירה.

 

ירדנו מהתל ורכבנו מערבה בין השדות והמטעים.

 

עברנו ליד מאגר המים הראשון של רבדים שבקיץ הוא בריכת מים שנעים לרחוץ בה.

 

המשכנו הלאה חצינו את הגשר האירי בנחל תמנה. המשכנו מערבה וחצינו במעבר מתחת לכביש 6 ומסילת הברזל. התקדמנו חזרה לעבר רבדים. לקראת סוף הדרך נאלצנו להתגבר על עוד מעבר בוץ אחד.

 

הגענו למתחם עידן אופן ברבדים אחרי כארבע שעות ושם הסתיים הטיול שלנו.

 

ניתן לסכם ולציין ש—מסלול הטיול היה ברמת קושי קלה והתוואי שלו בין שדות, מטעים, כרמים ותוך חורש טבעי ושטחי בתה שדמותם של כל אלה משתנה בעונות השנה. אין ספק, —מסלול זה מותאם לכל אוכלוסיית רוכבי האופניים.

—

—בימים אלה פועל עידן הלל יחד עם הקרן הקיימת להכשיר את המסלול כך שיהיה נעים ונוח לטייל בו. בעתיד יוצבו בו סימוני דרך ושלטי מידע, יותקנו ספסלים, יוקם הקמת מצפור במאגר, יוכשר סינגל קטן ואתר תל מקנה יוסדר לקליטת מטיילים (שבילים, שלטים, סככות וספסלים).

 

מומלץ בחום להגיע לאזור בכל עונות השנה!
אפשר ורצוי להסתמך על מתחם "עידן אופן" ברבדים. 

 

ביום שישי (25/12/2015) בשעת בוקר מקודמת, עוד לפני זריחת החמה, עדיין היה קר מאוד. אז יצאנו  שמונה עשר איש מביתינו מאזור ירושלים, מהמרכז ומאזור חיפה והצפון, העמסנו את האופניים על רכבנו ונסענו לעבר בית שאן. מחצית מהאנשים היו מקרב הקבוצה שמוביל אדוארדו אוקסמן שנים רבות ומחצית האחרת אנשים שחלקם כבר רכבו איתי וחלקם הייתה זו הפעם הראשונה שהצטרפו. כולנו הגיעו בזמן שנקבע למגרש חניה בסמוך לניר דוד.

 

לאחר שפרקנו את האופניים, התארגנו והפכנו להיות קבוצה שתצא מיד לדרך וכללה את טובי וויס (מצפה אבי"ב), אבי ממן ומיכה בן משה (קרית אתא), מיכאל אייזנשטיין (נהריה), שלום הוד ואדוארדו אוקסמן (חיפה), מיכאל בומרד (רכסים), משה בקשי (חולון), אבי יער (קרית ביאליק), מיכאל סופר (תל אביב), לני מידן (גבעתיים), משה יפה (חולון), נעם רבין (הוד השרון), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), גדי ריבלין, שרון בן חיים ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול יזם אדוארדו אוקסמן והוא קבע את המסלול כמוצג במפה.

 

המסלול שקבע אדוארדו הסתמך על מסלול טיול שתכנן לפני מספר חודשים רז גורן על בסיס מסלול שלקח ממישהו שהוא אינו זוכר את שמו. רז הוביל את הטיול זה  באחד מסופי השבוע של סוף הקיץ.

 

המרחב של הטיול כמוצג במפה למטה כולל שני אזורים גאוגרפיים עמק חרוד ובקעת בית שאן.

עמק חרוד מהווה את חלקו המזרחי של העמק הגדול החוצה את שדרת ההר של ארץ ישראל ומפריד בין השומרון ובין הגליל והכולל גם את עמק יזרעאל. עמק חרוד הוא צר ורוחבו בין 1 ל-4 ק"מ, הוא מפריד בין הר הגלבוע בדרום לבין רמת יששכר וגבעת המורה בצפון ומשתרע מאזור עפולה במערב ועד בקעת בית שאן במזרח.
בקעת בית שאן המהווה חלק מהשבר הסורי אפריקאי ומשתרעת בין נהר הירדן במזרח ובין מורדות רמות הגליל התחתון המזרחי, עמק חרוד ומורדות הר הגלבוע במערב, אזור המפגש בין הירמוך לירדן בצפון ונחל בזק בדרום. אורכה של בקעת בית שאן מצפון לדרום 17 ק"מ ורוחבה ממערב למזרח 11 ק"מ.

 

האזור של הטיול נקרא גם עמק המעיינות. זהו שמה של המועצה האזורית שבעבר נקראה המועצה אזורית בקעת בית שאן.

המועצה האזורית בקעת בית שאן ששמה שונה למועצה האזורית עמק המעיינות  נוסדה אחרי קום המדינה בשנת 1949. שטח שיפוט המועצה האזורית משתרע על פני 250,000 דונם מהמושבה מנחמיה בצפון ועד נחל בזק בדרום, מהרי גלבוע במערב ועד לנהר הירדן במזרח. המועצה האזורית כוללת  24 ישובים המונים כ- 12,500 תושבים ב- 16 קיבוצים, 5 מושבים, כפר קהילתי, המושבה מנחמיה וכפר לשיקום נגמלים מסמים. 11 מיישובי המועצה הוקמו לפני קום המדינה במסגרת יישובי "חומה ומגדל", 5 מושבי המועצה הוקמו בשנות ה- 50.

 

שטח המועצה האזורית עמק המעיינות כולל מספר אזורי משנה האזור המערבי ובו נמצאים ניר דוד תל עמל (1936), מסילות (1939), רשפים (1948), שלוחות (1948) ושדה נחום (1937); האזור המזרחי, משתרע מהעיר בית שאן עד נהר הירדן הכולל את היישובים נווה איתן (1939), מעוז חיים (1937), כפר רופין (1937); האזור הדרומי, מבית שאן דרומה הכולל את הקיבוצים הדתיים טירת צבי (1937), שדה אליהו (1939), עין הנצי"ב (1946) ואת גוש מושבי ה"פרוונות" שהוקמו לאחר הקמת המדינה שדי תרומות (1951), רויה (1952), רחוב (1951) ותל תאומים (1987); האזור הצפוני , מבית שאן צפונה וכולל את חמדיה (1942), בית יוסף (1937), נוה אור (1949), גשר (1939) ומנחמיה (1902) וגם את אזור הגלבוע הכולל את מעלה גלבוע (1962), מירב (1982) ומלכישוע (1990)

*********

מסלול הטיול כלל שישה חלקים שיוצגו להלן.

 

הקטע הראשון של המסלול עבר בעמק חרוד ולאורך נחל חרוד. התחלנו את הטיול בחנייה של הגן גורו ליד קיבוץ ניר דוד.

ניר דוד – הישוב הראשון לחומה ומגדל וחלוץ ההתיישבות בבקעת בית שאן, נוסד בחנוכה 1936. תל-עמל, שמו הראשון של הקיבוץ, הוסב לניר-דוד, ע"ש דוד וולפסון, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית. מייסדי הקיבוץ הינם חברי הגרעין הארץ ישראלי א' של השומר הצעיר, הכשרת מסד, והכשרות בחזית ובמנהרה.
כיום בקיבוץ ישנם 194 בתי אב, כ-650 נפש, מהם 315 חברים. הקיבוץ עבר לדגם של "מודל משולב" מספטמבר 2003. חלק גדול מהשירותים הופרט. הקיבוץ משתף פעולה בתחומים שונים (שירותי הסעדה, שיווק דגים) עם יישובים שכנים בעמק.
במרכז הקיבוץ זורם נחל עמל (האסי) ולאורכו נבנו – צימרים והם פעילים ומאד מבוקשים. אטרקציות תיירותיות נוספות – גן גורו, מסעדה ומזנונים בגן-השלושה; מרכז הולצר לספורט (בריכה וחוגים); וענפונים -יזמויות של חברים כמו רכיבה על סוסים, צילום, אומנות, גרפיקה ועוד. הרחבה

הקפנו את גן השלושה (הסחנה) ועברנו דרך מגרש החנייה של פארק המעיינות (במקום ניתן לשכור אופניים ורכב חשמלי לטיול בפארק המעיינות) ועקפנו אותו מכיוון דרום והמשכנו בדרך מדרום לנחל עמל. בקטע דרך זה נאלצנו להתעכב לדקות בודדות בגלל צורך לתקן תקר בגלגל אחד האופניים. הגענו לצומת בין הכביש האזורי בין צ. שלוחות לצ. השיטה (כביש 669) וכביש הגישה לעיר בית שאן.

 

חצינו את הצומת ועלינו על דרך עפר בין בריכות הדגים שהתוואי שלה הוא לאורך תוואי נחל עמל הקדום. אי אפשר היה לוותר על עצירה לדקות בודדות כדי לעלות על מגדל תצפית הציפורים ממנו נשקף נוף נפלא על הבריכות שמסביב.

 

בריכות הדגים והשדות החקלאיים בעמק חרוד מספקים שפע של מזון שמקיים, בפרט בחורף, מגוון אדיר של עופות מים: ברווזים, שחפים, חופמיים, קורמורן גדול ושקנאי; וכן עשרות מינים של ציפורי שיר. נופי המים משמשים כר נרחב לפעילותם של חתולי ביצות, קרקלים ונמיות. במקום הולכת ומשתקמת לאחרונה גם אוכלוסיית התנים, ואליהם מצטרפים מדי פעם צבאים, היורדים מרמות יששכר.

 

 

המשכנו מזרחה בדרך העוברת בין בריכות דגים לאורכו של נחל עמל הקדום. לאורך צדה המערבי של הדרך נבנו שני גשרונים ששביל טיול מחבר ביניהם. לאורך שביל הטיול מוקמו עמדות לדייגים.

 

בקצה דרך הלבנה הגענו לצומת הדרכים פנינו שמאלה לדרך שעוברת בחניון והגענו לגשר הקנטרה שחוצה את נחל חרוד.

נחל חרוד, מתחיל את דרכו מפסגות גבעת המורה וחוצה את עמק חרוד מזרחה, זורם לאורך 32 ק"מ עד שפכו לירדן.  הנחל, הזורם בינות בריכות דגים, מאגרי מים ושטחים חקלאיים, הוא עורק הניקוז העיקרי של עמק חרוד. אופי זרימתו משתנה מתחילת דרכו ועד התחברותו לנהר הירדן. בחלקו המערבי זרימתו מתונה והוא מתחפר בקרקע ואילו בחלקו המזרחי הוא גולש במפלים וזרימתו מהירה. טחנות הקמח שבקרבתו מעידות על ניצול המים בימי קדם.
בשנת 1992 הוקמה מנהלת נחל חרוד  אשר שותפים לה קרן קימת לישראל, רשות ניקוז הירדן הדרומי , המשרד לאיכות הסביבה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות הטבע והגנים הלאומיים ורשויות מקומיות השוכנות באגן הנחל (מועצה אזורית גלבוע, מועצה אזורית עמק המעיינות ועיריית בית שאן). היעד העיקרי שהוצב  עם הקמת המנהלת היה שיקום הנחל כאפיק ניקוז מוסדר, כמוביל למים שפירים וכציר למוקדי חורשות ואתרי נופש. לאורך הנחל הוכשר שביל מטיילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים, שמקשר בין פינות חמד ואתרי מים וטבע ומותאם גם לאוכלוסיית מוגבלי תנועה. על הנחל ואתריו קראו עוד

גשר הקנטרה – גשר על נחל חרוד שעליו עוברת תעלת-מים (אקוודוקט) שמשכה בעבר את מימיה מנחל עמל והובילה אותם לשטחים שמצפון לנחל חרוד. הגשר, שנבנה בתקופה הממלוכית, היה במקורו בעל שלוש קשתות. ייתכן שהמים בתעלה יועדו לחאן אל-אחמר השוכן במבואות בית-שאן. אחת הקשתות בגשר התמוטטה ותוקנה בבטון בתקופת המנדט.

 

 

חצינו את הגשר לאורך תעלת המים שמעליו. כמעט ולא ניתן היה לרכב שם אלא ללכת ברגל בגלל הרוחב הצר של התעלה.

 

עדיף היה להניף את האופניים ולהוביל אותם על גלגל אחד.

 

מיד אחרי גשר קנטרה פנינו ימינה ורכבנו בירידה בין עצי האקליפטוסים בדרך לאורך ובמקביל לגדה הצפונית של נחל חרוד (מסומנת בסימון שבילים אדום).

 

בהמשך, הדרך עוברת במעבר עגול ונוח מתחת לכביש שמחבר את בית שאן לכביש 71 למול תל נהרון, הנקרא בערבית תל אל-ג'יסר על שם גשר הקנטרה הנמצא ממערב אליו. לאחר מכן הגענו לגשר הרומי המערבי.

גשר רומי מערבי – גשר תורכי העומד על תשעה נדבכים רומיים מקוריים ומהווה את הצד המערבי של הדרך "בין הגשרים" הממשיכה מזרחה דרך הגשר הקטוע אל קניון הבזלת. חלק מהדרך נגיש אפילו לכסאות גלגלים. לצד הגשר שרידי תחנות קמח שהגדולה שבהן כונתה טחונת א-תום שזה טחנת התאומים בשל צמד ארובותיה.

 

אחרי החצייה ירדנו בשביל אופניים סלול שממשיך לאורך נחל חרוד.

 

 

למעשה בקטע זה נכנסנו לתוך פארק בית שאן הבנוי משני צידי נחל חרוד, שגשרון עץ מחבר ביניהם. הדרך בתוך הפארק נקראת "שביל בין הגשרים". זהו שביל מחבר בין שלושה גשרים ששימשו את בית שאן בעבר: הגשר הרומי המערבי; הגשר הקטוע שנקרא גם שער דמשק; הגשר המזרחי בסמוך לחניון הבזלת. מצדו הצפוני של השביל מצוי בית עלמין רומי ביזאנטי של בית שאן ומעליו אתר הפסיפס "קירייה מריה". השביל עובר בתוואי הצמוד לאפיק הנחל בין מספר אתרים של תחנות קמח שהופעלו בכוח המים. לאורך הנחל קיימים שרידים נוספים של תחנות קמח הרוסות.

 

בחניון שהוקם משני צדדי הנחל מצויים מגרש חניה, שולחנות וסככות למטיילים ושם עצרנו להפסקת אוכל. עד  לשם עברנו רק רבע מהמסלול אבל, אדוארדו טען שכבר השעה תשע וחצי והחבר'ה רעבים: קמו מוקדם בבוקר וטרם אכלו!

 

לאחר ההפסקה המשכנו ועברנו על גשר פלדה החוצה את הנחל ומחבר את שני צידי החניון. גשר מקצר את שביל הנחל לכיוון אזור הצפרות של בקעת בית-שאן וגבעות החוואר הצופות אל גני חוגה ולגאון הירדן.

 

 

הרכיבה על הדרכים בשולי הבריכות הייתה בקטע השני של מסלול הטיול כמוצג במפה.

 

המשכנו בדרך והגענו לכביש 71 בין העיר בית שאן ובין נווה איתן ומעוז חיים הממשיך מזרחה עד מעבר הגבול עם ירדן, הנקרא מעבר נהר הירדן ובשמו העממי נקרא מעבר שיח' חוסיין והלאה דרומה עד כפר רופין.

מעוז חיים – קיבוץ  שנוסד בשנת 1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל ונקרא בתחילה "מעוז". בשנת 1938 נקבע שמו "מעוז חיים", על שם חיים שטורמן, מאנשי ה"ההגנה" שנהרג יחד עם שני חבריו כשהרכב בו נסעו עלה על מוקש. לקיבוץ חקלאות משגשגת ומפעל תעשייתי גדול לפלסטיק, פולירז. האוכלוסייה במקום כ – 400 נפש. בסוף שנות ה-90' של המאה הקודמת, הקיבוץ עבר תהליך הפרטה והחל לקלוט בנים כחברים הבונים בו את ביתם. מקור והרחבה

נוה- איתן – קיבוץ שהוקם במסגרת "חומה ומגדל" בשנת 1938 וממייסדיו היו בוגרי תנועת הנוער הציונית "עקיבא" בפולין. את ההכשרה עשו בפתח תקווה, שם נולדו הילדים הראשונים. לפני הקמת היישוב, התקבצו במעוז חיים כל החברים, גם מהיישובים הסמוכים. ב- 25.11.38 – יום העלייה לקרקע, התפצלו ממעוז החברים והקימו בשיטת "חומה ומגדל" את היישובים: מסילות, כפר- רופין ונוה איתן. מקור השם שנבחר לקיבוץ הוא מהפסוק "הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן" (ירמיהו מ"ט 19), זהו שם סמלי המראה על קרבת המקום של יישוב זה לנהר איתן אשר לא יכזבו מימיו – הירדן.
בשנת 1998 קיבוץ נוה- איתן עבר תהליכי שינוי והפרטה, שיצרו הפרדה מוחלטת בין העסק והקהילה. מקור והרחבה

 

 

חצינו את הכביש והמשכנו לעבר כביש הגישה לקיבוץ נווה איתן ומיד לפני שער הקיבוץ פנינו שמאלה לשביל אופניים סלול. המשכנו ועזבנו את שביל האופניים ופנינו ימינה לדרך 4X4 שהופכת סלולה ליד בית הקברות של נווה איתן. המשכנו, בדרך 4X4 בין השדות, חצינו את אפיק נחל איתן עד צומת הדרכים בה פנינו שמאלה עד הבריכה של עיו צמד (עין מסיל).

 

בקיץ בריכה זו יכלה להיות מקום רחצה נפלא. החנייה שלנו במקום הייתה קצרה בעיקר להתרשמות וצילום, ואחרי דקות בודדות התארגנו להמשך הרכיבה.

 

המשכנו הלאה בדרך המקבילה לנחל אבוקה הזורם בין השטחים החקלאיים. בשלב מסוים מתרחב ערוץ הנחל, ונוצרת בו בריכה ענקית הנקראת בריכת אבוקה ואליה הגענו. בריכה זו אוגרת מי מעיינות מליחים אך הם נקיים. בעונות החמות מתאדים המים ונשארים המשקעים המלוחים אך בחורף ובאביב היא בריכה ראויה לרחצה. קרקעית הבריכה אמנם בוצית אך אומרים שבזמן שחם נעים להיכנס אל המים לשחות בהם ולהשתעשע. סביב הקרקע המלוחה גדלים צמחי מים כמו קנים וסמר, ויש כמה נקודות בהן ניתן לשבת בקרבת המים. אנחנו עצרנו באחת מהן.

 

 

מבריכת אבוקה המשכנו דרומה ולמעשה כאן התחיל הקטע השלישי של המסלול כמוצג במפה.

 

בתחילה רכבנו בדרך בין השדות ובין כרם הזייתים ממערב לכפר רופין.

כפר רופין – קיבוץ שהוקם ב-25 בנובמבר 1938 כיישוב "חומה ומגדל" ונקרא על שמו של ד"ר ארתור רופין, אשר עמד בראש המשרד הארץ-ישראלי ותרם רבות לבניין הארץ ולפיתוח ההתיישבות הציונית בישראל. חברי כפר רופין עצבו לאורך השנים את אופיו הייחודי של היישוב – כקיבוץ ערכי, שורשי ואיתן, המתפתח וצופה אל העתיד.
בשנת 1999 התחוללה בכפר רופין מהפכה ממשית בעצם הגדרת היישוב כקיבוץ – גובש ומומש בכפר רופין הדגם הראשון בתנועה הקיבוצית ל"שיוך נכסים" באגודה שיתופית, אשר הפך את חברי הקיבוץ לבעלי מניות בנכסי הקיבוץ. היה זה מהלך מורכב שהיו שותפים לו או מעורבים בו, בין היתר, מזכיר התנועה הקיבוצית דאז, רשם האגודות השיתופיות, מינהל מקרקעי ישראל, ח"כ לשעבר גדליה גל, המטה לביצוע הסדר הקיבוצים, צוות היגוי מטעם הקיבוץ, ועו"ד שליווה את המהלך, ויישם לראשונה, בתנועה הקיבוצית, מודל תיאגוד אמצעי ייצור והקצאה של מניות לחברי הקיבוץ.
פרט לחקלאות קיים בקיבוץ מפעל למוצרי פלסטיק בשם "פל-כר" המפעל כבר לא קיים בשמו של הקיבוץ אלא מנוהל על ידי גורם חיצוני. כן מפעיל הקיבוץ באזור עמק המעיינות, מרכז צפרות בשם מקור החסידה.
בעשור האחרון התרחב הקיבוץ וגדל עם חזרת בנים, קליטת תושבים, בניית הרחבה קהילתית ולקראת הקמתה של שכונה קיבוצית חדשה.  בכפר רופין חיים כיום כ-450 תושבים, המקיימים חיי חברה וקהילה מגוונים, תוך קידום איכות החיים והסביבה  מקור והרחבה

 

בצומת הדרך עם הכביש המקומי פנינו ימינה ומיד שוב שמאלה והמשכנו בדרך דרומה. עברנו ליד אתר טיבוע עופות נודדים והמשכנו על הדרך הסלולה המקיפה את שמורת תל סהרון.

 

בשמורה סהרון, בתל סהרון (נ"ג 238-) ובקרבתו, נמצא ריכוז עצי שיזף מצוי ואשל הירדן, עליהם מטפס הטפיל הרנוג השיטים. זו אחת הנקודות הצפוניות ביותר בעולם בהן גדל מין זה, שפריחתו מושכת צופיות רבות. בין העצים גדלה צמחיית מעזבה, ובכללה חלמיות וסרפד הכדורים. בתחום השמורה נובע עין שייח' מוחמד, סביבו גדלה צמחיית גדות סבוכה, הכוללת בין היתר עצי תמר, שיחי מלוח קיפח ועשבי קנה מצוי ועבקנה שכיח. המעיין מזין פלג זורם – נחל סהרון (ואדי שייח' מוחמד) המתנקז לעבר הירדן. במי הפלג צומח קרנן טבוע וכן נמצאים כאן מספר מיני דגים כגון שפמנון מצוי, אמנון מצוי, אמנון הגליל ואמנונית יוסף.
בנובמבר 2002 הוקמה בשמורה תחנת מחקר של מרכז הצפרות הבינלאומי בעמקים, הכוללת תחנת טיבוע ציפורים (בדופן המערבית של השמורה) ושני מסתורי צפרות. בשנת 2014 הוסדר בשמורה פלג מלאכותי לצורך הקמת אוכלוסיית גיבוי לדג האנדמי בינון דור, ששרד עד אז רק. מקור והרחבה.

 

המשכנו דרומה ורכבנו לצד מטעי תמרים של קיבוץ טירת צבי. בקצה הדרך בצומת עם כביש המקומי פנינו בדרך ימינה ועצרנו ליד הבריכה המופלאה הסמוכה לעין אל ברך. היה מפתה להיכנס לטבול גם בבריכה זו.

 

מול נמצא עין מרים ולידו בריכה יפה בעומק כ 60 ס"מ שמנקזת את מי התהום. יש פה פינת חמד עם סככה ועוד. מעיין עין מרים מוקדש לזכרה של מרים רוז. את המקום בנה נכדה, אבנר רוז ז״ל בן קיבוץ טירת צבי, שנהרג בתאונת אופנוע ביוני 2013.

 

מעין מרים המשכנו מערבה על הדרך לכיוון טירת צבי וכאן למעשה החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול.

 

הגענו עד הפינה הצפון מערבית של טירת צבי ועקפנו אותו מצפון.

טירת צבי, הקיבוץ הראשון שעלה על הקרקע במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי. מייסדיו חלמו לבנות קיבוץ שמשלב בתוכו חיי תורה ועבודה. טירת צבי הוקמה בכ"א תמוז תרצ"ז (1937) במסגרת יישובי "חומה ומגדל" על חוה חקלאית בשם "א-זרעא" שנרכשה בידי קק"ל מידי מוסא אל עלמי. במקום נמצא מבנה דו-קומתי שכונה ע"י המתיישבים ביומרת מה "הטירה", שהיה מוקף בחומת לבני בוץ (וכך היתה טירת צבי ליישוב חומה ומגדל היחיד בו לא הוקם מגדל ולא נבנתה חומה). הטירה העניקה למקום את שמו בתוספת "צבי" על שם הרב צבי הירש קלישר, מראשוני הציונות הדתית במאה ה-19 (קדם אף לציונות המדינית).
קיבוץ טירת צבי מתבסס על חקלאות מפותחת המשתרעת על אלפי דונם של ברכות דגים, מטעי תמרים וגידולי שדה וירקות וגידול בקר לבשר והודים. בקיבוץ מתפתחת גם תיירות מקומית הכוללת עשרות דירות המיועדות לאירוח בכל ימות השנה, בשבתות חגים ובאירועי שמחה. מותג "טירת צבי" למעדני בשר כשר הנמכר בישראל ובקהילות יהודיות בעולם מיוצר במפעל מודרני ומשוכלל שהוקם לפני כ-60 שנה על ידי מייסדי המקום ומעסיק היום 220 עובדים-חברי ותושבי הקיבוץ ותושבי האזור.
בשנים האחרונות עבר קיבוץ טירת צבי תהליכי הפרטה. השירותים הניתנים לחברי הקיבוץ ניתנים לעשרות משפחות של תושבים ובעתיד לכל תושבי השכונה. כיום, כקיבוץ משתנה, נקלטות בו מדי שנה משפחות צעירות לקיבוץ ולשכונה הקהילתית שבתוכו, שכונת "נופי הטירה". מערכת החינוך הבלתי פורמאלית, לצד תרבות ענפה ואיכות חיים גבוהה, מושכים צעירים לבנות בטירת צבי את ביתם. ערך החברות, הדאגה לזולת והאכפתיות, כל אלו חברו יחדיו לדרכה של תורה עם דרך ארץ והם אשר הופכים את טירת צבי לבית חם, הפותח שעריו אל מבקרים ונקלטים חדשים. מקור והרחבה.

רכבנו צפונה קטע קצר על כביש הגישה לטירת צבי ופנינו ימינה בדרך מדרום לקיבוץ שדה אליהו.

קיבוץ שדה אליהו משתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, ומגשים את דרך "תורה ועבודה". הכשרה חקלאית דתית הוקמה ב- 1923 בחווה חקלאית בבצנרוד (Betzenrod) שבגרמניה. מנהלה הראשון היה האגרונום הצעיר משה אונא (1989-1903), לימים חבר קיבוץ שדה אליהו. ההכשרה עברה ב- 1927 לרודגס (Rodges) ולאחר מכן לגרינסהוף (Gruenshof) גם הם בגרמניה. קבוצה ראשונה של חוות רודגס עלתה ב- 1929 לארץ והתיישבה על אדמות סלוונרי מצפון לפתח-תקווה. הקרקע נתרמה בשעתה ע"י ד"ר אריה סלוונרי (1914-1837), רב ואיש ציבור שישב בגרמניה. קבוצת זו קיבלה במשך הזמן את השם "קיבוץ רודגס" שממנו יצאו חלוצים שהקימו יחד עם עולים דתיים מארצות אחרות את שדה-אליהו שנקרא על שמו של הרב אליהו גוטמכר (1796-1875), שהיה אחד הרבנים הראשונים שתמך ברעיון הציונות הדתית. החברים המייסדים הגיעו לישראל בשנת 1934 עם עליית הנוער מגרמניה. לאחר תקופת אימונים הם התיישבו בעמק בית שאן, בחודש מאי 1938 ושנה לאחר מכן הקימו את הקיבוץ כאחד מיישובי "חומה ומגדל".
כיום יש בו קהילה רב-דורית משגשגת ותוססת, המונה כ-150 משפחות וכ-700 נפשות סה"כ. קיבוץ שדה אליהו שואף להמשכיות והתפתחות, ומשקיע מאמצים רבים בקליטת בנים ואנשים מבחוץ, תוך שמירה על אורחות חייו וערכיו הייחודיים. חברי הקיבוץ משלבים באורחות חייהם יראת שמים וקיום מצוות עם פתיחות וסובלנות, קיום כלכלי עצמי עם מוסר וצדק וחברתי. קיבוץ שדה אליהו משתייך ל"זרם השיתופי" בתנועה הקיבוצית. ערבות הדדית ושוויון הזדמנויות הם ערכים מרכזיים התורמים להרגשת היחד והליכוד החברתי. חברי הקיבוץ מאמינים במעורבות ובתרומה לכלל, הן בתוך הקיבוץ פנימה והן במשימות למען העם, המדינה והארץ. מקור והרחבה

בהמשך הדרך הגענו לעין נזם (חנזיר) שהוא מקום נחמד ביותר שבקיץ יכול להוות עוד מקום רחצה מענג.

 

מעין נזם התחיל הקטע החמישי של מסלול הטיול כמוצג במפה.

 

המשכנו הלאה לכיוון מערב ותוך מטע תמרים עקפנו את מתחם קיבוץ שדה אליהו.

 

בהמשך הדרך, בעקבות הערה שנאמרה על ידי אחד החברים "נכנסנו למטע הזייתים", הרגשתי צורך לתקן את דבריו ולהבהיר שבשפה העברית לא אומרים מטע זייתים אלא כרם זייתים כמו כרם ענבים ושאר הפירות גדלים במטע ופירות ההדר גדלים בפרדס. בהזדמנות זו של שיעור בעברית חשבתי שנכון להבדיל ולהציג את פעולת הורדת הפירות למיניהם: מסיק זיתים, בציר ענבים, גדיד תמרים וקטיף כל השאר.

 

עברנו ליד בית העלמין של קיבוץ שדה אליהו וחלפנו ליד מצפה יצחק שנקרא על שם יצחק בנישטי חבר שדה אליהו ולידו עץ שיזף עם צל נפלא וברז מים. בגלל קוצר הזמן לא עלינו אליו. אולי בפעם אחרת נתעכב בו כי זה מקום מושלם לקפה של בוקר עם נוף מקסים בעיקר לכיוון מזרח.

 

התקדמנו צפונה ליד היכל התאומים שהוא מפער קרקע חצוב. בקרקע ההיכל ניתן להבחין בסימני נביעה הבוקעת מן הסלע וזורמת מטה ויוצרת בריכה. בקיץ כמות המים מועטה אך צמחיה רעננה צומחת ממנה. גם כאן לא התעכבנו למרות שיש אפשרות לרדת למטה. עצרנו לרגע לצילום.

 

המשכנו צפונה בדרך בשולי מטע התמרים ואחר כך בתוך השדה. עברנו ליד עין רחוב שהיה יבש. לאחר כ-2 ק"מ הגענו לכביש האזורי ושביל אופנים צמוד לו טיפסנו לעבר עין הנצי"ב.

עין הנצי"ב הוא קיבוץ דתי השייך לתנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ נוסד בחג האילנות, טו' בשבט תש"ו (1946). הקיבוץ קרוי, על שם הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), ציוני דתי שהטיף לעליה ולהתיישבות בארץ ישראל, וכן על-שם שלושת המעיינות הנובעים בתוך שטח הקיבוץ: עין-נפתלי, עין צבי ועין יהודה. עם הקמת הקבוצה היא כללה חברים מעטים, קבוצה של בוגרי הכשרות מגרמניה, שישבה 8 שנים בחולות ראשון לציון, שם נולדו גם הבנים הראשונים. הקבוצה גיבשה לעצמה את אורח החיים של "תורה עם דרך ארץ", טיפחה את דמות ה"חלוץ תלמיד חכם", הטביעה את חותמה על דמות הקבוצה החדשה עם השפעה ניכרת עד היום. סמוך לקום המדינה הצטרפו חברי עליית הנוער מצרפת, הולנד, בלגיה, וצ'כיה שהביאו תרבות עשירה ורוח חדשה. עם השנים עברו את עין הנצי"ב גרעינים רבים שמשאירים נציג ביישוב, בני עין הנצי"ב מסיימים את שירות בצבא וחוזרים לבנות את ביתם ביישוב.
בקיבוץ כ-550 נפשות מתוכן כ-140 משפחות ותיקות וצעירות, כ-200 ילדים, וכ-85 חיילים וצעירים מבני המקום. כמו-כן, נמצאות במקום לפרקי זמן קצובים קבוצות נוספות כגון: הכשרות בני-עקיבא, עולים חדשים, אולפן גיור, בנות שרות לאומי, הורי חברים, ועוד. בנוסף לכך, בעין-הנצי"ב מספר משפחות נקלטות, וכן משפחות במעמד של תושבות. מקור והרחבה

נכנסנו לתחום הקיבוץ ומייד פנינו שמאלה וירדנו למתחם עין יהודה שהוא הגדול משלושת מעיינות הקיבוץ קרוי על שמו השלישי של הנצי"ב (נפתלי -צבי -יהודה).

מעיין יהודה מדהים מתאים לרחצה. מימיו צלולים שקופים, עמוקים (יש מקפצה), בריכה בגודל 8X20, חבל לקפיצה למים, מזרונים שאנשי הקיבוץ שמו על המים על מנת להנות מהם, ספסל והמון צל מסביב לברכה. סיפרו לנו שבעונות הטיולים אנשי הקיבוץ לא מאפשרים כניסה עם רכב למקום ולכן יש לחנות מחוץ לשער הקיבוץ (לצד המטעים) וברגל ניתן להיכנס חופשי. בשבתות ובחגים אין כניסה, אפילו ברגל.

גם במקום זה לא התעכבנו. יצאנו מתחום הקיבוץ וחצינו את הכביש וירדנו לעבר פלג המפלים הלבנים. הנוף כלפי מזרח היה מרהיב

 

"המפלים הלבנים" הוא כינויו של פלג זורם הנמצא צפונית לקיבוץ עין הנצי"ב, בשוליה הדרומיים-מזרחיים של העיר בית שאן. פלג זה אינו טבעי, ומהווה חלק ממפעל הידרו-אלקטרי קטן המנצל את שפע המים בבקעת בית שאן לייצור חשמל, ע"י הגלשת המים במדרגה טופוגרפית בת עשרות מטרים (התחנה ההידרו-אלקטרית, הסגורה למבקרים, ממוקמת בעמק למרגלות המפלים). לא תמיד יש זרימת מים באתר.
לאזור זה מובילה תעלה האוגרת את מי המעיינות העליונים של בקעת בית שאן (כגון עין מודע ועין שוקק), ומגלישה אותם עשרות מטרים במדרון לעבר "תחנת שמחה" – תחנה הידרו-אלקטרית ע"ש שמחה בלאס. לאורך הפלג הזורם יש סדרת אשדות, וביניהם בריכות רדודות המתאימות לרחצה. ניתן לזהות כאן השקעת נטף נחלים (טרוורטין). על הפלג מצלים פרטים רבים של העץ הפולש פלפלון דמוי-אלה. כמו כן גדלים כאן עצי שיזף מצוי. כיוון שמקור המים באתר הינו מלאכותי, הסבירות לשטפונות במקום בימים חורפיים היא קלושה, וייתכן שהמקום יהיה יבש מדי פעם. המקור מפת עמוד ענן. 

 

ישנן שתי פרצות בסבך המובילות לפינות יפות בפלג הזורם. האחת צמודה לחנייה. אנחנו ירדנו אל הפרצה השנייה בשביל רגלי צר עוד לאורך 50 מטרים מזרחה בגדה הצפונית.

 

לאחר שהות קצרה עזבנו את מתחם המפלים הלבנים ועלינו לכיוון מערב לעבר צומת עין הנצ"יב (כביש 90 וכביש 669). מכאן התחיל הקטע השישי והאחרון של מסלול הטיול כמוצג במפה.

 

רכבנו קטע קצר בקצה השדה במקביל לכביש 669 מול הכניסה לשלוחות חצינו אותו ונכנסנו לעבר הקיבוץ.

שלוחות, קיבוץ דתי השייך לתנועת הקיבוץ הדתי. שם הקיבוץ מבטא את הרצון להקים זכר למשפחות החברים שנספו בשואה-שלוחות = ענפים. היישוב מהווה אחד מתוך רצף של ארבעה קיבוצים דתיים סמוכים בעמק בית שאן (טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב, שלוחות). הקיבוץ נוסד בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי בוגרי גרעין תורני מתנועת בני עקיבא. בתחילה הוקם הישוב במחנה משותף עם קיבוץ רשפים החילוני הסמוך, ובהמשך נחלקו לשני יישובים סמוכים, המופרדים על ידי שטח חקלאי. כיום מונה הקיבוץ כ-110 משפחות, כ- 430 נפש. מקור והרחבה

 

רכבנו בתוך הקיבוץ ויצאנו את תחומו בפאה הצפון מערבית. לפני שהמשכנו, עצרנו והבטנו לעבר הגלבוע ונקודה זו יונה בקלצ'וק הסביר לנו על מיזם אגירה שאובה בגלבוע.

אנרגיה שאובה (ידועה גם בשם אגירה שאובה) הוא כינוי לאנרגיה הנשמרת בצורה של אנרגיה פוטנציאלית, בדרך כלל על ידי שאיבת מים ממאגר נמוך למאגר גבוה. בעת שנדרש השימוש באנרגיה זו, מופלים המים השאובים והאנרגיה הפוטנציאלית הופכת לאנרגיה קינטית ("אנרגיית מים" המשמשת לייצור חשמל).
מדובר על פרויקט BOT לתכנון מימון והקמה של תחנת כח המאפשרת אגירת אנרגיה (חשמל) ע"י שאיבת מים וזמינה לשימוש בעת הצורך על ידי שאיבת מים ממאגר במפלס נמוך למאגר מים במפלס גבוה. מאפייני המיזם כוללים: מתקן אגירה שאובה מורכב מטורבינה-משאבה, מנוע-גנראטור ומשני מאגרי מים, עליון ותחתון, המחוברים ביניהם ע"י צינור לחץ; אגירת אנרגיה פוטנציאלית על ידי שאיבת מים ממאגר במפלס נמוך למאגר מים במפלס גבוה; בעת הצורך מוזרמים המים מהמאגר הגבוה בחזרה למאגר הנמוך בעזרת כוח הכובד ואנרגיית התנועה של המים הזורמים משמשת לסיבוב טורבינה המפעילה גנראטור לייצור חשמל.
פרויקט זה הוא בשלבי בניה מתקדמים ואמור להתחיל לפעול בעוד כשלוש שנים. מקור והרחבה

המשכנו מערבה בדרך למול קיבוץ רשפים.

רשפים – קיבוץ שיחד עם שלוחות עלה לקרקע ביולי 1948, על אדמות אשרפיה שהוא אחד המקורות לשם רשפים, מקור נוסף הוא המילה רשף – בהיות חלק גדול ממייסדי הקיבוץ רשפים ממדורת השמדת העם היהודי באירופה. חבריו חברי גרעין של תנועת השומר הצעיר היו המתיישבים הראשונים של העיר בית שאן, שם ישבו עד שהוקם הקיבוץ בשטחו הנוכחי. אוכלוסיית רשפים מהווה קיבוץ גלויות אמיתי ומונה כיום כ – 135 בתי אב השותפים לחיי קהילה המעניקה איכות חיים ומקיימת מערכות חינוך, בריאות, תרבות, מסורת ונוי, תוך קידום תהליכי ההפרטה ושמירה על זכויות החברים גם בעידן השינויים של "הקיבוץ -המתחדש ". מקור והרחבה

בהמשך הדרך הגענו לאתר האחרון של הטיול, מתחם עין מודע. מאחר והיה זה כמעט סוף הטיול, לאחר הפסקת קפה קצרה מספר מהחברים לא ויתרו ובאופן מודע הם נכנסו לטבילה, אולי לקראת שבת המלכה.

עין מודע הוא אחד מהמעיינות הגדולים בבקעת בית שאן. המעיין נובע לתוך בריכה שנבנתה עוד בזמן השלטון העותמאני. שם המקום נובע משמו הערבי "אל מודווע". המים זורמים כל ימות השנה בטמפרטורה קבועה של 24 מעלות צלזיוס ואינם מומלצים לשתייה. עומק הבריכה מגיע עד 1.50 מ'. הבריכה מוקפת בעצי אקליפטוס ודקלים. הקרן הקיימת שיפצה את הבריכה והקימה חניון לקליטת מטיילים. דרך סלולה מובילה למקום מכביש 669 בין הקיבוצים רשפים ושלוחות.
בשנת 2010 נסגרה הגישה לכלי רכב לעין מודע והוקם "פארק המעיינות" הכולל את עין מודע, עין שוקק ונחל הקיבוצים. הגישה למעיינות מתאפשרת רק ברגל, באופניים או בכלי רכב ידידותיים לסביבה.

לני אף הרחיק לכת וקפץ עם כל הבגדים ובאמת נהינה במים.

 

 

כל דבר טוב מגיע לסיומו. השעה כבר דחקה. חלק מהחברים עזבו ודהרו חזרה למתחם החנייה שם הסתיים הטיול אחרי כמעט שש שעות. היה זה טיול עם טעם נפלא שהסתובבנו באחד האזורים היפים והמעניינים של הארץ. אז מה בעצם עשינו: התחלנו לרכוב בין בריכות הדגים של עמק חרוד ובהמשך במורד המזרחי של נחל חרוד עד קניון הבזלת. המשכנו לאורך בקעת בית שאן דרומה מול הרי הגלעד שבעבר הירדן. עברנו בין בריכות הדגים, בין שדות הבעל והשדות המושקים, בין ובתוך כרמי הזיתים ומטעי התמרים. עברנו בין המעיינות החשובים והשופעים של העמק והבריכות לידם. נדמה שלא החמצנו אף מעיין אחד. חלפנו בסמוך לקיבוצים ניר דוד, מסילות, נווה איתן, מעוז חיים, כפר רופין, טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב, שלוחות ורשפים. גם בשולי העיר בית שאן ותל בית שאן עברנו.

 

כבר בהתחלת הטיול, ובעצם בהכנות לפניו, ידעתי שטיול זה יהיה נהדר כי הוא היה מאורגן בצורה מופתית. כאמור את הטיול יזם אדוארדו אוקסמן היחיד והמיוחד. אדוארדו קבע את המסלול, ניווט והוביל, לסירוגין, יחד עם חברו טובי וויס. הניווט היה מדויק, למעט פעם אחת. הטעות מייד תוקנה. אדוארדו צייד את המאסף יונה בקלצ'וק במכשיר קשר והשניים היו מתואמים בהרמוניה מושלמת. פשוט נהדר! למרות המספר הגבוה של משתתפים רכבנו כדבוקה מאוחדת. לא נוצרו פערים בין הראשונים והאחרונים. תמיד היה מישהו בפנייה לחכות לאחרונים. טיול זה היה נהדר מופת כיצד צריך לארגן ולהוביל טיול רב משתתפים.

 

 

 

המבקש לדעת עוד על הטיול מוזמן לרשומות (הפוסט) שכתבו אחרי הטיול אדוארדו ולני ומהטיול אפשר להתרשם גם מהסרטון הקצר

 

לסיום, המלצה: טיול זה הוא חובה ולא כדאי להחמיצו. צאו לטיול זה באורכו המלא (כ-50 ק"מ) בחורף. באביב או בסתו כדאי אולי לקצר את אורכו לטובת טבילה בשפע המעיינות. בקיץ טיול קצר אפשרי רק בשעות הבוקר המוקדמות ואולי בשעות לפנות ערב. אני לא ממליץ על טיול בלילה כי כמעט ולא רואים כלום חוץ, מאשר אור הפנס. בכל מקרה בשום אופן לא מומלץ בקיץ לצאת ולשהות במשך שעות היום. חם, חם , חם! הטמפרטורה בקיץ מגיע ל-40 מעלות ואפילו יותר. צאו, תהינו והזהרו!

ביום רביעי (23/12/2015) נסענו סמדר ואני לשוטט בגליל ולהתבשם מעט מאווירת חג המולד המתקרב. בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגענו לגליל העליון ונכנסנו ליישוב פסוטה.

 

היישוב פסוטה הנמצא כ-5 ק"מ מצפון מזרח לעיר מעלות, בינה ובין כביש הצפון.

 

היישוב בנוי על אחת משלוחות הגליל העליון המערבי שכיוונן מזרח – מערב. שלוחה זו נמצאת בין נחל כזיב בדרום ונחל שרך בצפון. היישוב פסוטה נמצא בין אלקוש במזרח ואבירים במערב.

היישוב פסוטה בו מתגוררים כ-3,000 תושבים מאורגן מונציפאלית כמועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1965.

תושבי הכפר פסוטה הם ערבים נוצרים המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית  שהיא זרם הנצרות המזרחית-קתולית, המסונף כיום אל הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצל במאה ה-18 מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה שהיא ארגון כנסייתי שהוקם במאה הראשונה לספירה והטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס.
מאמיני הכנסייה מלכיתים, הקתולים מזרח-תיכוניים הדוגלים בריטוס הביזנטי" – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה ריטואלית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות האוריינטלית. מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנו, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית)וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.
בראש הכנסייה עומד מאז שנת 2000 הפטריארך גרגוריוס ה-3 לחאם, שתוארו הרשמי "פטריארך אנטיוכיה וכל המזרח, אלכסנדריה וירושלים". הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. גרגוריוס ה-3 החליף בתפקידו את קודמו הפטריארך מקסימוס ה-5 חכים, שעמד בראש הכנסייה משך 33 שנה, מאז שנת 1967. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

יש המזהים את פסוטה עם היישוב היהודי "מפשטה" שהתקיים במקום בתקופת המשנה והתלמוד. לאחר המרד הגדול ברומאים וחורבן הבית השני בו התגוררה משפחת הכהנים חרים אחת מכ"ד משמרות הכהונה שנדדו מירושלים משנתבטלה עבודת המקדש. משפחה זו נזכרת בקינה של הפטיין הארץ ישראלי בן המאה ה-6 וה-7 לספירה אלעזר הקליר המבכה אבדן והיעלמות משמרות הכהונה.

תושביו הנוצרים של הכפר הגיעו אליו מלבנון כנראה בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

בזמן מלחמת העצמאות, ב"מבצע חירם", בשלהי 1948, בעת שנכבש הגליל העליון, פסוטה כמו שכנו מעיליא לא נעזב. הישארות תושבי פסוטה במקומם לאחר המלחמה היא בניגוד לסילוק תושבי הערבים הנוצרים האחרים הקרובים לגבול, איקרית ובירעם. טרם סילוקם, הובטח להם כי יוכלו לשוב לבתיהם. אולם, הבטחה זו לא מומשה עד עצם היום הזה!

כאמור הגענו לפסוטה בשעות אחרי הצהרים המאוחרות. שנכנסנו לתוך הכפר ונסענו ברחובותיו הצרים הופתענו מאוד מהסדר ובעיקר מהניקיון של הכפר. ניתן לומר שפסוטה הוא אחד היישובים הנקיים ביותר בארץ.

 

שנכנסנו ליישוב לא ידענו בדיוק היכן נמצאת הכנסייה. גברת נחמדה ששאלנו אותה באדיבות הסבירה לנו ואף הציעה שניסע אחריה למקום. כך היה.

 

התחלנו לשוטט בחצר הכנסייה וראינו את ההכנות האחרונות לקראת החג. אי אפשר היה להתעלם מעץ האשוח המרשים, העטור במנורות שמגיע לגבוה של 25 מ'.

 

לפני העץ ברחבת הכנסייה מוצבת סככה בה מודגמת לידת המשיח

 

 

תוך כדי שיטוט ברחבת הכנסייה פגשנו את אחד מאנשי היישוב שעסק בהתקנות אחרונות של שרשרת התאורה. איני זוכר את שמו. הוא היה מאיר פנים וסיפר לנו על המתרחש בחג

 

 

והציע לנו להסתובב בגרעין הישוב ולהתרשם. כך עשינו ואלה חלק מהמראות.

 

 

 

 

המשכנו להסתובב בין בתי הכפר והייתה זו שעה לקראת שקיעה

 

בזמן שהסתובבנו הגיע אחד מאנשי הכפר שהוא מורה דרך. שוב אני מצטער איני זוכר את שמו. בחביבות רבה הזמין אותנו להכנס לתוך הכנסייה ואף הסביר לנו עליה ועל הכפר.

 

 

 

 

חכינו לשעת החושך ובינתיים השקיעה החלה

 

הזמן חלף החושך הגיע ומיד עץ האשוח, רחבת הכנסייה ורחובות הכפר הוארו.

 

 

 

 

*****************

לאחר כמה שעות בפסוטה, הטיול המופלא שלנו הסתיים. נהנינו לבקר בכפר זה שאנשיו הם "אוהבי אדם", נעימים, חביבים, מסבירי פנים  ומכניסי אורחים.

ההצעה שלנו שאם ניתן אזי ראוי לעשות מאמץ ולהגיע לחגיגת כפר המולד שתתקיים בפסוטה בימים שישי, שבת וראשון 25 – 27 בדצמבר 2015.  אם לא יזדמן להגיע לפסוטה במועד זה, כדאי וראוי לבקר בכל מועד אחר.

אני מתכוון לחזור למקום. בפעם הבאה כנראה שאגיע במסגרת טיול באופניים בכפר ובסביבתו. יש הרבה מה לראות. מומלץ!

 

ביום שבת (19/12/2015), בהפוגה בין הגשמים בעת שהשמש זרחה בבוקר, החלטנו (יניב שושני, צחי גל ואני) שהיום זו הזדמנות מתאימה לטפס בהרים באזורי מגורינו. גשם הזלעפות שירד כמעט ללא הפסק במישור החוף יומיים קודם, ביום שישי וביום חמישי,  החליט להיעצר בעליה להרי ירושלים. מעט הגשם שכן ירד בהר בתחילת השבוע גרם לנו לחשוש לרכוב בדרכי ההר הגם שידענו שלא יהיה בוץ.

 

בבוקר שהתכנסנו בבית זית היה בהיר וקר, כמעט ולא היו מעלות. החלטנו לצאת ולעלות לירושלים דרך יער ירושלים, להמשיך ולרדת לנחל רפאים ולרכוב בפארק המסילה לכל אורכו עד מתחם התחנה הראשונה ואחר כך לרכוב תוך העיר ולחזור לבית זית דרך החלק הצפוני של יער ירושלים. מזמן כבר לא רכבנו במסלול יפה זה שאותו ואת המראות בו אנו מכירים היטב. ידענו שלא יהיה לנו משעמם.

 

הקטע הראשון של מסלול הטיול כלל טיפוס על המדרון המערבי של רכס ירושלים. הרכיבה הייתה על הכביש העובר בתוך יער ירושלים.

 

 

יער ירושלים – יער שנטעה קרן קיימת לישראל במחצית השנייה של שנות ה-50 ובשנות ה-60 ברכס ירושלים.  יוסף ויץ,  מראשי קק"ל דאז, שכונה "אבי היער בישראל" הבטיח לראש העירייה דאז, גרשון אגרון, לכסות את הרי ירושלים במעטה ירוק. בשנת 1956 נטע הנשיא השני יצחק בן צבי את העץ הראשון מיד אחר כך המשיכה קק"ל במרץ במפעל הייעור, ותוך שנים מעטות השתרע יער ירושלים על פני כ-3,500 דונם ובתום הנטיעות הגיע שטחו לכ-4,700 דונם. מאז חלפו שנים. ירושלים התרחבה מאוד. שכונות גדולות נבנו סביב היער עין כרם, גבעת שאול, קריית יובל, בית הכרם, הר נוף וגם היישובים מוצא ובית זית. הבינוי השכונות והיישובים שלח את זרועותיו אל תוך היער ממש וכך גם שני האתרים הלאומיים החשובים – יד ושם וקבר הרצל. במשך הזמן הצטמצם השטח והוא משתרע על 1,250 דונם בלבד.

אם חזונם של הנוטעים היה להוסיף יופי להרים שמסביב לבירה, לאחר ששטח יער ירושלים צומצם, נועדו לו תפקידים חשובים נוספים: היער הפך לריאה הירוקה של העיר הגדולה ולמקום מפלט עירוני שאליו יכולים התושבים לגשת ברגל וליהנות מבילוי בחיק הטבע. ביער מגוון עצים, פרחים ובעלי חיים, שרידי חקלאות עתיקה ומערות קבורה. קק"ל פרצה ביער דרכי הגעה לפינות חמד רבות והכשירה בו  חניוני נופש ומשחק. ברחבי היער ניטעו מגוון עצים: אורן, ברוש, אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, חרוב, זית, תאנה, רימון ונציגים נוספים של חורש ים תיכוני ושל הבוסתנים שכיסו בעבר את מדרונות הרי יהודה. ביניהם פורחים באביב כלניות, נרקיסים ורקפות יפהפיות.  מדרונות רבים מעוטרים במדרגות חקלאיות (טראסות), ובהן שרידי מערות קבורה ומתקנים חקלאיים קדומים ובהם גתות ובורות מים המעידים על החיים באיזור בתקופות קדומות.  לעתים חוצים את השטח בריצה צבאים ובאויר ונשמעים קולות של ציפורי שיר רבות. כמו ברבים מיערות קק"ל ברחבי הארץ, נפרצו ביער ירושלים דרכים באורך 51 ק"מ המאפשרות להגיע לפינות חמד רבות. האתרים ביער שולטו והותקנו בו חניוני נופש ומשחק. כל אלה הופכים את היער אטרקטיבי לטיולים בשפלת יהודה ולטיולים באזור ירושלים.
בשנים האחרונות מתנהל מאבק ציבורי להצלת יער ירושלים. שטח היער מצטמצם והולך עקב לחצי פיתוח מואץ הכוללים בניית מחלף גדול העברת קוי מתח גבוה, הרחבת בית העלמין ומוסד "יד ושם" ותכניות בנייה. הוקם מטה מאבק להצלת היער שאותו מובילה קק"ל ובשיתוף עם תושבי השכונות הסמוכות ליער נעשו פעולות מחאה שונות.  בנוסף הוקם ארגון שומרי יער וכן מרכז חוויה ביער המפעיל אלפי תלמידים ומבוגרים בטיפול ביער. קק"ל ישמה כאן את מודל היער הקהילתי שבו התושבים שבקרבתו משתתפים בתכנון וטיפול בו.  המאבק העיקש סייע לאישור תכנית הקיום והשימור של היער המהווה כלי חשוב בשמירה על הריאה הירוקה של ירושלים.
המקור ולהרחבה על היער, שביליו ואתריו

 

שעלינו מבית זית הקפנו בכביש את נחל רבידה מצפון ומעלינו שכונת הר נוף ומדרום מעלינו הר הזיכרון בו מצוי מתחם יד ושם.

תוך כדי העליה ליווה אותנו המבט אל הרכס ממול בו נמצאת מבשרת ציון ומוצא ומעליהם מזדקר הקסטל.

 

המשכנו במעלה המדרון ועברנו על פני מרכז ציפורי.

מרכז ציפורי הוא מקום לימוד ומפגש לעוסקים בתחומי המנהיגות האזרחית והניהול החברתי בארץ ובעולם. המרכז הוקם בשנת 1993 ונקרא על שם חיים ציפורי מייסדה של החברה למתנ"סים ומנהלה במשך 15 שנים עד פטירתו. המקום שהוא קמפוס כולל מתקני אירוח, כיתות לימוד, אולם כנסים, שירותי הסעדה, בריכת שחיה ומרחבי נופש פעיל. לאחרונה עלה שמו של מרכז ציפורי לכותרות בעקבות על פי החלטה משותפת של צה"ל ועיריית ירושלים אל המקום המיועדות לעבור מכללות צה"ל הממוקמות במחנה גלילות ליד רמת השרון.

 

 

המשכנו במעלה הדרך מעל נחל בית הכרם שלא ניתן היה להבחין בו בסימני השרפה מהקיץ שעבר. המשכנו במעלה הכביש מתחם למתחם יד ושם והגענו לצומת הר הרצל.

 

בקטע עליה זה בחלק הראשון של מסלול הטיול שאורכו 6 ק"מ עלינו מגובה 592 מ' עד גובה 825 מ'. העלייה הייתה מאומצת אבל לא יותר מדי.

 

ברחבה ליד צומת הר הרצל – הצומת מרכזית בין הר הרצל ובין שכונת בית וגן וממנה יורד הכביש לעבר עין כרם נמצאת התחנה הסופית של הרכבת הקלה – הייתה המקום בו עצרנו למנוחה קצרה להסדרת הדופק.

 

התצפית מרחבה זו לכיוון מערב, לעבר צובה והר איתן ורכס בר גיורא היא אחת היפות בארץ.

ממקום זה ניתן להתרשם מהמתחם המקובץ של המרכז הרפואי עין כרם (הדסה עין כרם) הכולל את בית החולים ואת קמפוס הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.

 

מצומת הר הרצל התחיל הקטע השני של הטיול שמרביתו עבר בתחום קרית יובל.

 

קריית היובל היא אחת השכונות המערביות של ירושלים הבנויה על רכס ירושלים שקצהו הצפון מזרחי הוא הר חוצבים וקצהו הדרום מערבי הוא בשלוחת שורק וכולל בין היתר את הר הרצל. רום הרכס באזור קריית היובל הוא כ-810 מ' וממערב לו נמצא נמצאת שכונת עין כרם. השכונה נבנתה על מקומו של הכפר הערבי הקטן בית מזמיל שננטש בעקבות הקרב בין כוח ההגנה שישב בחירבת חמאמה (כיום: הר הרצל) ובין כוחות מתנדבים ערביים שישבו באל-ג'ורה (כיום: אורה).  אדמות הכפר שהועברו לאפוטרופוס הכללי הממונה על הרכוש הנטוש (אדמות נפקדים) לאחר מלחמת העצמאות, נמכרו לקרן הקיימת בעִסקת "מיליון הדונם הראשונים". בשנת 1950 הוקצו 1700 דונם להקמת השכונה אשר על פי התוכנית יועדה לכלול 2000 יחידות דיור עבור עולים חדשים, ועוד כ-1000 יחידות דיור לארגונים המזוהים עם מפלגות שונות. כן הוקצה שטח בשכונה לאזור תעשייה. בתחילה נקראה השכונה מעברת בית מזמיל, ועליה כתב הרב חיים סבתו את ספרו "בואי הרוח"‏‏ המבוסס על חוויותיו האישיות של כנער שדגל בה. הספר מתאר בעיקר את חייו של עולה חדש מהונגריה בשם משה פרקש, ואת חיי העולים החדשים שגרו בה.
בתחילת שנותיה נבנו בשכונה בתים דו-קומתיים כשבכל בית יש ארבע יחידות דיור על שטח של פחות מחצי דונם. הבתים היו מצופי אבן "דבש" פראית ובשל כך הוענק להם הכינוי: "בתי אבן", יחידות הדיור הללו היו קטנות (כ-33 מ"ר). יותר מאוחר הצטרפו אל בתי האבן צריפים עשויים עץ ואזבסט שכונו בשם "אזבסטונים". נבנו שתי שכונות כאלו: האחת מסביב לערוץ הנחל שמערב דרום-מערב לקריית היובל, בינה לשכונת עיר גנים (אזבסטונים א'). והשנייה ממערב לבתי השכונה בכיוון עין כרם (אזבסטונים ב'). בהמשך, נבנו שיכונים עבור האנשים שישבו באזבסטונים. בכלל נבנו בשכונה שיכונים רבים: שיכון ותיקי ההסתדרות, שיכון עובדי המדינה, שיכון עובדי משרד העבודה, שיכון אזרחי של חברי הציונים הכלליים ועוד שיכונים (רבים מהם נבנו על ידי חברת שיכון עובדים). במשך שנותיה הראשונות, נחשבה השכונה לשכונת עוני. לעזרתה באו שיכוני הסטודנטים שנבנו במרכזה (שיכוני רח' שטרן.
בשנת 1970 הוקמה ממזרח לקריית היובל שכונת היוקרה רמת דניה, שנקראת על שם החברה שבנתה אותה, ומי שהשיגה ידו עבר לשכונה החדשה. הקמת שכונות הלוויין של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים והחל מראשית שנות ה-70 גרמה לתושבים רבים לעזוב את השכונה העממית ולעבור לשכונות החדשות (גילה, הגבעה הצרפתית ורמת אשכול) בהן אפשר היה להשיג דירות רחבות ידיים בתנאים נוחים. למרות זאת, לשכונה היו יתרונות: היותה שכונה מרכזית בדרום-מערב העיר, קרבתה למרכז הרפואי עין כרם וליציאה לתל אביב וכביש ישיר ורחב המוביל ממנה למרכז העיר (שדרות הרצל). בשל יתרונות אלו אימצו רבים את השכונה ובהם סטודנטים שלמדו בקמפוס בגבעת רם ובית הספר לרפואה בקמפוס עין כרם. גם המרכז המסחרי של השכונה היה הצלחה והמתנ"סים הראשונים שנבנו בה בסיועה של ההסתדרות סייעו להצלחה המקומית, השכונה הייתה למרכז תרבות והדבר משך אנשים רבים מהמעמד הבינוני לעבור לגור בשכונה.
עם הזמן השכונה התפתחה וגדלה השכונה ועם בוא העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החליפו עולים רבים את תושביה המקוריים של השכונה בה גרים אנשים ממעמדות שונים בכפיפה אחת, ולא ניתן לסווג את השכונה למעמד חברתי מסוים. בשכונה ישנם פערים סוציו-אקונומיים גדולים בין הרחובות השונים. השכונה נחשבת לשכונה חילונית ולשכונה של שומרי מסורת. בתחילת העשור הראשון של שנת 2000 תושבים דתיים ומשפרי דיור מהשכונות הדתיות הקרובות עברו אליה ובהמשך הזמן נבנתה ישיבה. שינוי בהרכב האוכלוסייה בשכונה נוצר בעקבות מעבר של תושבים חרדים אליה וכתוצאה מכך מתח עם האוכלוסייה החילונית. בשכונה פועל "ועד קריית יובל החופשית" אשר הוקם במטרה לשמור על צביונה החופשי והפלורליסטי של השכונה, בין היתר על ידי מעקב ודיווח על פעילות גני ילדים חרדים ללא היתר חוקי. להרחבה והפנייה למקורות נוספים

 

בקצה הירידה מקריית יובל דרומה בעצם בתוך ערוץ נחל מנחת לעבר נחל רפאים עברנו ליד מתחם גן החיות התנ"כי.

גן החיות התנכ"י נמצא במקום זה משנת 1993. ראשיתו של גן החיות התנ"כי הייתה כפינת-חי קטנה ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים, בשנת 1940. מקימו ומייסדו של הגן היה פרופ' אהרון שולוב המנוח, מראשוני הזואולוגים באוניברסיטה העברית. בשנת 1941 הועבר גן-החיות לשטח של ארבעה דונמים וחצי ברחוב שמואל הנביא בירושלים. בשנת 1947 עבר הגן להר הצופים, לשטח שהעמידה לרשותו האוניברסיטה העברית. בשל סבלם של בעלי-החיים במלחמת השחרור ולאחריה, הוחלט להעביר את הגן לשטח חדש וגדול, שישים דונם בגבעת קומונה, סמוך לשכונת רוממה. במהלך 41 השנים שבהן שכן הגן בגבעת קומונה, משנת 1950 ועד שנת 1991, הוא היה לאתר ירושלמי מוכר ואהוד. בשנת 1991 נסגר גן החיות הישן והחל תהליך העברתו למשכנו החדש שנחנך במקומו הנוכחי ב-9 בספטמבר 1993. פתיחתו של הגן במשכנו החדש התאפשרה הודות למאמץ ולהשקעה משותפים של ארבעה גופים: עיריית ירושלים, הקרן לירושלים, הרשות לפתוח ירושלים ומשרד התיירות, ובזכות התרומה של משפחת טיש מניו-יורק, ארה"ב, שניתנה באמצעות הקרן לירושלים. הגן תוכנן על ידי משרד האדריכלים מילר- בלום. הוא משתרע על שטח של 250 דונם ומשתלב בנוף ההררי שסביבו. מאז פתיחתו לקהל הוסיפה הנהלת הגן תצוגות חדשות והשקיעה בו משאבים רבים מתרומות, שגויסו על ידי הקרן לירושלים ואגודת ידידי גן החיות התנ"כי בארץ ובעולם. מקור והרחבה אתר הגן.

באמצע רחבת החניה של הגן עלינו על גשר החוצה את מסילת הברזל וירדנו לנחל רפאים.

 

בנחל רפאים שהוא אחד מהיובלים המרכזיים של נחל שורק שראשיתו בעמק רפאים ממערב להר ציון, התחיל הקטע מסלול הטיול הנמשך לאורך פארק המסילה. הקמתו של פארק זה היא אחד הדברים הטובים ביותר שהתרחשו בעיר בשנים האחרונות ותרמה לרווחת תושביה והמבקרים בה.

פארק המסילה – בשנת 1998 פסקה סופית פעילות הרכבת לאל תחנת הרכבת בירושלים. בשנת 2005 חודשה פעילות הרכבת לירושלים אולם מסלולה בתוך העיר קוצר בחמישה ק"מ. מול קניון מלחה ואצטדיון טדי נבנתה התחנה הסופית של הקו.  שיתוף פעולה מוצלח בין רכבת ישראל ובין עיריית ירושלים, הוביל להפיכת תוואי המסילה שנותר ללא שימוש לפארק עירוני. היוזמה לבניית הפארק התקבלה בוועדת התכנון והבנייה בשנת 2009 והקמתו החלה בשנת 2010. הוא תוכנן על ידי משרד מנעד והקמתו החלה בסוף שנת 2013 ונמשכה בהדרגה עד מאי 2015. זהו אינו פארק רגיל, רוחבו הוא לרוב כרוחב רצועת המסילה – בין 7 מטרים ל- 15 מטרים בלבד, אך יתרונו הגדול הוא בשיפוע מתון, ההופך את הפארק למסלול אידיאלי לרוכבי אופניים ורצים, כמו גם לצועדים בעיר ההררית.  באפריל 2013 זכתה עיריית ירושלים בפרס אות העיצוב על הקמת הפארק וביולי 2013 הוענק פרס קרוון לאדריכלות גנים למתכנני הפארק.

הרכיבה בפארק המסילה הייתה הקטע השלישי של מסלול הטיול.

 

 

התחלנו מגשר המתכת החוצה את תחנת הרכבת של גן החיות ומזרחה במקביל למסילת הברזל ודרך יצחק מודעי עד תחנת הרכבת מלחה והלאה עד מתחת לגשר דרך בגין.

הקטע הבא היה מהגשר מתחת דרך בגין עד גשר דב יוסף. בקצהו מסתיימת המסילה הישנה ומתחילה המסילה המודרנית מדרום לה נמצאים כרמי הזיתים.

ההמשך היה בקטע מגשר דב יוסף עד גשר משה ברעם בו עובר הפארק בתוך שכונת בית צפאפא. הקטע הבא מגשר כביש משה ברעם עד צומת אורנים ברחוב פייר קניג הפארק עובר בין בתי שיכונים של שכונת קטמון ממערב, ושכונת מקור חיים, ולאחר מכן אזור התעשייה והמסחר של תלפיות, ממזרח.

ההגעה אל הקטע מצומת האורנים ברחוב פייר קניג עד דרך בית לחם חייבה פניה ימינה ברחוב פייר קניג ובמעבר חצייה מרומזר בצומת רח' עמק רפאים. בקטע זה הפארק עובר בקו הגבול בין שכונת בקעה לשכונת המושבה הגרמנית. בקטע זה, הפארק מהווה למעשה אי תנועה רחב במרכזו של רחוב הרכבת. אורכו של מקטע זה כ- 900 מ', והוא מאופיין במדשאות ובהפרדה של מספר מטרים בין שביל הולכי הרגל (הנאמן למסילה ההיסטורית) ובין שביל האופניים.

לקטע האחרון מדרך בית לחם עד מתחם "התחנה הראשונה הישנה" שאורכו כ-750 מ' מרוצף כולו וחלקו הצפוני נושק למתחם התיירות סביב תחנת הרכבת. בצומת דרך בית לחם נמצא מבנה ששימש את הרכבת – בית הנתב ובאביב 2014 הפך מבנה זה לבר מיצים טבעיים, כחלק משיפוץ מבני הרכבת בתחום הפארק. מצפון נמצא המבנה של תחנת הכוח הראשונה של ירושלים, ששופץ בשנים האחרונות. המבנה משמש את חברת החשמל עד היום כתחנת מיתוג. בסמוך לתחנת הכוח, נמצא מבנה ישן ששימש כמבנה הבקר (בית הכוון) של תחנת הרכבת שהפך להיות בית קפה. משמאל יש כמה מיכלי דלק ישנים.

 

מתחם התחנה הראשונה הפך בשנים האחרונות לאחד ממרכזי הבילויים המרכזיים של ירושלים ואחד ממסמלי ירושלים החילונית התוססת בכלל ובסופשבוע בפרט. רוכבי האופניים מכירים אותו כמקום בו מתחיל ומסתיים "סובב ירושלים" המתקיים בראשית חודש מאי.

 

במקום זה עצרנו (איך לא). התיישבנו באחד השולחנות מול השמש להפסקה לשתיית תה חם (שהוכן מראש ונישא בתוך תרמוס) להשלמת נוזלים ואכילת תמרים לתוספת אנרגיה.

 

לאחר ההפסקה התחיל הקטע הרביעי של מסלול הטיול בתוך רחובות העיר.

 

הרכיבה ברחוב קרן היסוד והמשכו רחוב קינג ג'ורג הייתה בעצם רכיבה לאורך קו פרשת המים של שדרת ההר שעובר בתוך העיר. כל היובלים ממזרח לקו זה יורדים לנחל קדרון והלאה לבקע הירדן וכל היובלים ממערב לקו זה יורדים אל נחל רפאים ולעבר הים התיכון.

 

משני רחובות אלה התקדמנו לעבר רחוב יפו ובו רכבנו מערבה עד גשר המייתרים הנמצא בכניסה המערבית של העיר.

 

מגשר המייתרים נכנסנו לחלק החמישי האחרון של המסלול היה בחלקו הצפוני של יער ירושלים.

 

כפי שניתן לראות במה מעל בתחילה רכבנו מעל ומול הר המנוחות בו נמצא בית העלמין המרכזי של ירושלים. בהמשך רכבנו במורד הדרך.

רכבנו בעצם מעל כביש 1 ובחלון בין העצים יכולנו להביט על חלקה הצפוני של מבשרת ציון

 

יכולנו לראות גם כיצד מתקדמת סלילת כביש 1 בקטע של סיבוב מוצא.

 

*****

אחרי קצת יותר משלוש שעות הסתיים טיול הספורט שלנו בהר ובעיר שאת המראות בו ניתן היה לראות בדף זה.

 

לסיום המלצה, את המסלול לכל אורכו כפי שהוצג בדף זה מומלץ לבצע בשבת בה התנועה בכבישי העיר מועטה. אם בכל זאת יבוצע המסלול באמצע השבוע יש להקפיד בתוך העיר לרכוב בשבילי האופניים ועל המדרכות וביער ירושלים להקפיד שבעתיים מפני התנועה המגיעה ממול.

 

 

בסופשבוע (12/12/2015) שגרת הטיולים עם הבת שלי, רוני רווה, נמשכה והפעם היו בה שני שינויים. הראשון, בניגוד לשבועות הקודמים יצאנו בשבת ולא ביום שישי. השינוי השני היותר חשוב, היותר מעניין והמרענן הוא שהיום הצטרפה אלינו ליאת בן דור.

 

בשבת הבוקר התכנסנו שלושתנו באחד החניונים של אתר יד השריון במתחם לטרון ויצאנו לטיול שאותו אגדיר בשמחה רבה "טיול בנות בעמק איילון ובגבעות סביבו".

 

השמיים ביום הטיול היו כחולים בצבע אידאלי לצילום. עננים לבנים שייטו בגובה רב. הם לא היו מאלה המאיימים. לא היה קר כמו שחששנו. השמש חייכה בבוקר. הרוח מזרחית הקרה שנשבה אתמול פסקה והגשם מתמהה בינתיים. הכל היה מוכן כדי לאפשר לנו לצאת לדרך.

 

החלק הראשון של מסלול הטיול כמוצג במפה החל מגבעה המרכזית של אתר לטרון.

 

מתחם לטרון ירדנו לעמק איילון. עקפנו ממזרח ומצפון את מאגר המים. חצינו את כביש 424 וחלפנו בדרך המקבילה לכניסה לאתר מיני ישראל. בעצם רכבנו לרוחבו של עמק איילון. חצינו את נחל נחשון שבהמשך מורד העמק מצטרף לנחל איילון. עברנו בין השדות המעובדים ובתוך מטע עצי השקדים המתכנסים לשלכת ולתרדמת החורף.

 

שיצאנו מתחום המטע התחלנו לטפס מעט לכיוון הדרך החוצה את השוליים המערביים של עמק איילון בין קיבוץ נחשון ובין משמר איילון.

 

לאחר רכיבה של כמה מאות מטרים צפונה פנינו מערבה והמשכנו לטפס אל גבעות נחשון. כאן התחיל החלק השני והארוך של מסלול הטיול.

 

תוך כדי העליה יכולנו לראות את סימני השלכת.

 

התרשמנו גם השדות שכבר הוריקו בעקבות גשמי הסתיו.

 

בקצה העליה הגענו לגבעות נחשון המוכרות גם בשם יער המגינים אותו נטעה קק"ל. בתחילה עצרנו להסדיר את הנשימה ובעיקר לצפות לעבר העמק ולקיבוץ נחשון. המראה מהמם! וכמו שאומרים החבר'ה "חבל על הזמן"!

 

המשכנו לרכב בדרך הנוף בשולי יער המגינים

 

המשכנו וגלשנו בין השדות המעובדים במדרונות הגבעות מאחוריהן נמצא היישוב כרמי יוסף.

 

רכבנו בדרך היורדת בין כרמי הגפנים אף הם כמעט בשלכת לעבר מושב בקוע.

 

 

הגענו לכביש 3 מעט מזרחה לכניסה למושב בקוע ולצומת נחשון. חצינו את הכביש במעבר תחתיו ומכאן החל הקטע השלישי הקצר של מסלול הטיול.

 

המשכנו מזרחה במקביל לכביש 3 בקטע קצר מסוים נאלצנו לעקוף את השלולית היחידה שפגשנו בדרך.

 

הגענו לתחילת דרך בורמה, זו אותה דרך שנפרצה במלחמת העצמאות כדי לעקוף את לטרון על מנת להוביל סיוע לירושלים הנצורה. התקדמנו מזרחה תוך רכיבה בעליה מתונה בין השדות לעבר נווה שלום.

 

הגענו לכביש הגישה ליישוב נווה שלום ושם ניתנה לנו הזדמנות לצפות אל האזור ממנו הגענו.

 

לאחר שחצינו את כביש העליה לנווה שלום התחיל החלק הרביעי והאחרון של הטיול .

 

עקפנו את הגבעה עליו נמצא היישוב ומולנו נפרשה תמונה מרהיבה של עמק איילון ובו שפע כרמי גפן וברקע גבעת מנזר לטרון.

 

המשכנו הלאה בשולי היער ומצאנו מקום נחמד בר בשטח בין הסלעים והתמקמנו להפסקת תה, ואכילת חטיפי אנרגיה ותמרים. בחלק האחרון של קטע מסלול זה רכבנו לאורך נחל נחשון

 

חצינו את שוב נחל נחשון בדרך חזרה למתחם לטרון.

 

******

 

במתחם לטרון הסתיים הטיול המופלא והנינוח שלנו שהיה ברמת קושי מזערי עם עליות מעטות , שהתאימה לסרגל המאמץ של רוני בחזרה לכושר. הגובה המצטבר כ- 280 מ'. היה זה טיול שבת של סתו לפני הגשם בחבל ארץ יפה ובו יכולנו להתענג ולנשום שטח טבע וחקלאות. מה עוד צריך הבן אדם בשבת בבוקר?

 

שמחנו להכיר את ליאת בן דור נהנינו בחברתה ואנחנו מקווים שתצא אתנו לטיולים עוד ועוד.

 

 

ביום שישי (11/12/2015) יצאנו קבוצה של שמונה חברים לטיול מעגלי מקיף ברמות יערות מנשה שהתחיל והסתיים במושב עמיקם ואותו הוביל והדריך איל אופק.

 

עוד לפני שיוצג הטיול, נאמר ש"אנחנו" היינו קבוצה של שמונה אנשים. מתוכם חמישה הם חלק מקבוצה קטנה שהחלה להתגבש בחודשים האחרונים וכוללת את ארז בלשי (תל מונד), משה יפה (חולון), לוי אבנון (חמדיה), שרון בן חיים ואני (מבשרת ציון). המכנה המשותף שלנו בענייני רכיבה הוא ההתייחסות אליה כאמצעי טיול לתור את הארץ וללמוד את אתריה. השלושה הנוספים היו איל אופק וחבריו אבי בוחבוט (יוקנעם עילית) ואופיר בר (יוקנעם מושבה).

 

מסלול הטיול היה מעגלי. התחלנו במושב עמיקם. טיפסנו ממערב למזרח בנחל תנינים אל הרכס בו עובר קו פרשת המים של רמות מנשה. המשכנו לגבעות בכיוון צפון מערב. גלשנו, טיפסנו, גלשנו, טיפסנו ביער משמר העמק עד קיבוץ עין השופט וגלשנו לעבר קיבוץ דליה והתגלגלנו במורד באחת השלוחות חזרה למושב עמיקם.

 

בטיול זה הבמה הייתה של אייל אופק שבתצפיות עשה לנו סדר במראות ובעיקר הציג לנו היבטים שונים של האזור. פה ושם גם אני תרמתי את חלקי (ברשותו והסכמתו כמובן). דיברנו על המבנה הגיאוגרפי המעניין של רמות מנשה, קרקע ומסלע, בוטניקה, הנחלים המנקזים את האזור, רמות מנשה כמרחב ביו-ספרי, היישובים הערבים שהתקיימו באזור עד 1948, ההתיישבות היהודית ותולדותיה, הפעילות הצבאית באזור התחומה לתוך שטח האימונים. על כל  אלה מפורט בדף זה.

בהמשך יוצג בפירוט מסלול הטיול בהתאם לששת חלקיו. קודם מן הראוי להציג את רמות מנשה שהן האזור של הטיול.

 

רמות מנשה – קער גאולוגי נטוי שאורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) הבנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה. גובה  חלקן הדרומי של רמות מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקן הצפוני 250 – 300 מ'. הקער בו נמצאות רמות מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו משני קמרים גיאולוגיים: בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.

 

 

 

הקטע הראשון של הטיול היה בכיוון מזרח במעלה רמות מנשה.

 

יצאנו לדרך בשעה 07:00 ממושב עמיקם. היה מעט קר ורוח מזרחית יבשה נשבה מולינו

 

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה)אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 1956 גם מספר משפחות שעלו מפולין.

 

וגלשנו אל הדרך מדרום להר העגול ורכבנו בה מזרחה במקביל לנחל תנינים. בקטע זה רכבנו בתחום שטח המועצה האזורית אלונה שהיא הקטנה ביותר בארץ.

מועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,500 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. רוב אוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים. בסמל המועצה באו לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארצישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

 

חצינו את דרך המוביל הארצי

מוביל המים הארצי הוא ממפעלי התשתית האדירים שהקימה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. תכננו החל בשנות ה-50 ובנייתו הושלמה במחצית שנות ה-60. מפעל זה הזרים לאורך השנים את מי הכנרת להשקיית החקלאות בנגב ולשתייה במרכז הארץ. חלקו הראשון של המוביל הוא, בין היתר ובעיקר, בתעלה פתוחה החוצה את הגליל התחתון עד מאגר אשכול בבקעת בית-נטופה. המשכו בצינורות בקוטר ענק מתחת לאדמה לעבר מקורות הירקון והלאה לעבר הנגב המערבי. לאורך דרך המוביל שנסללה מעל הצינור המים הטמון בקרקע נמצאים מתקנים שונים של חברת מקורות המחזיקה ומתפעלת את המוביל. דרך זו טובה מאד ומאפשרת גם נסיעת רכב רגיל לאורכו, קל וחומר גם רכיבה על אופניים, וכך מנגישה את האזורים לאורכו לא רק לחקלאים אלא גם למטיילים.

 

במעבר תחתי חצינו את כביש קטע 18 של כביש 6.

 

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

 

התקדמנו במעלה נחל תנינים ועצרנו בפעם הראשונה לקבלת הסבר מאייל.

 

 

למעשה לאחר שהתקדמנו במסלול התחלנו לטפס נכנסנו לתחום השיפוט שטח המועצה האזורית מגידו שכמעט כל המסלול של הטיול עבר בתחומה.

 

מועצה אזורית מגידו – נקראת על שם העיר העתיקה מגידו הנמצאת בתחום שטח שיפוטה המשתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. בשטח המועצה מתגוררים כ-9,600 איש, ב-13 ישובים: 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. יותר ממחצית  הישובים קמו עוד לפני כינונה של המועצה. ראשון הישובים היהודיים באזור היה קיבוץ משמר העמק (1926). לאחר כמעט עשור הוקמה המושבה יקנעם (1935) ולידה קיבוץ הזורע (1936). הישוב הראשון שעלה מהעמק אל תוך רמת מנשה היה קיבוץ עין השופט (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939) ושניהם הוקמו בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט(1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון במועצה -עין העמק (1944). הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) יחד עם מושב אליקים (1949) השלימו את תמונת ההתיישבות על הרמה, ואת מצבת הישובים בעמק השלימו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).
מועצה אזורית מגידו היא אחת מן המועצות האזוריות הוותיקות ביותר במדינת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1945 בזמן שבארץ שלטה ממשלת ארץישראל המנדטורית. לפני הקמתה היה שטח המועצה חלק מן היחידה המוניציפלית "גוש נהלל". בעת הקמתה, כללה המועצה האזורית 3000 תושבים, מחמישה ישובים. בעת הקמתה היא נקראה "מועצת הרי אפרים", זאת על אף שבשטח שיפוטה אין הרים, ושנחלת שבט אפרים המקראית אינה עוברת בתחומה. שם המועצה השתנה ל"מועצה אזורית מגידו" בשנת 1952, אך קיבל תוקף רשמי מוועדת השמות של מדינת ישראל רק בשנת 1954. היישוב הוותיק ביותר במועצה אזורית מגידו הוא קיבוץ משמר העמק, שנוסד בשנת 1926. היישוב הצעיר ביותר הוא מושב מדרך עוז, שנוסד בשנת 1952.
סמל המועצה האזורית מגידו עוצב בשנת 1952 על ידי לאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה. המוטיבים של הסמל כוללים את גבעות האזור, שיבולת חיטה המסמלת את אופיה החקלאי והכפרי של המועצה ואריה מזנק. דמות האריה מועתקת מחותם שנמצא בחפירות הראשונות שנערכו בתל מגידו בשנים 1903-1905 על ידי גוטליב  שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם המקורי התגלגל לאיסטנבול ועקבותיו אבדו. על החותם נכתב בכתב עברי קדום "לשמע עבד ירבעם", והוא זוהה כשייך לאחד מפקידי ירבעם, מלך ישראל. המקור והרחבה

 

המועצה האזורית מגידו מנהלת את שטחה כמרחב ביוספרי ולפיכך מוגדרת מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית.

 

מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית – מועצה אזורית מגידו כמועצה ביוספרית היא חלוצה בארץ בתהליכי ניהול ציבורי והנחלת אורח חיים מקיים. בשנת 2004 בראשית כהונתו של חנן ארז המועצה אזורית מגידו בשיתוף עם שלמה ברנד מנהל האזור בקק"ל בחרה בתכנית אדם וביוספירה (MAB Man And the Biosphere) של אונסק"ו לכלי אסטרטגי לניהול יחסי אדם וסביבה במועצה. הרעיון המרכזי נובע מהקונפליקט המובנה בין שימור ופיתוח המקבל מענה ואפשרות למציאת פתרונות מיטביים. עקרונות ותפקידי המרחב הם שלושה: (1) שימור מגוון תרבותי ומגוון מינים, (2) קידום פיתוח חברתי וכלכלי (3) תמיכה לוגיסטית של חינוך, ניטור ומחקר. עמידה בתנאי התכנית מחייבת יצירת מערכת כללים וממשק לשמירת האיזון בין הפיתוח והשימור והקמת מנגנון ניהולי ליישומם. ראש המועצה הנוכחי של מגידו, איציק חולבסקי שהחל לפעול בשנת 2014 ממשיך ומקדם את הרעיון. המועצה ברשותו מובילה תהליכים משותפים עם תושבים ובעלי עניין, יוצרת ממשקים וכללים לניהול שטחים פתוחים, מפתחת תכניות חינוך חדשניות, עוסקת בטיפוח המורשת המקומית ופיתוח כלכלי. הקמת המרחב הביוספרי יצרה כלי ניהולי חדשני, שקוף ושיתופי. נוצרו קריטריונים מוסכמים, נוצר מצפן, נוצרו ועדיין נוצרים כלים של תהליכי קבלת ומימוש החלטות משופרים. המצפן (חזון) לטווח הארוך מחד והכלים המעשיים מאידך הם אלו שמאפשרים מימוש ויישום. 
המקור: אדר' הדס בשן – תכנון, תהליכי שיתוף ציבור, אדם וסביבה, מהנדסת המועצה האזורית מגידו בין השנים 1993 ו-2013
להרחבה: אתר המועצה האזורית מגידו

 

המשכנו מזרחה וחצינו את כביש 672 מצפון לקיבוץ גלעד  ושם החל הקטע השני של מסלול הטיול.

 

גם קטע השני של המסלול היה לאורך הדרך הצמודה לתוואי אפיק נחל תנינים. בניגוד לקטע הראשון ערוץ הנחל בקטע זה צר יותר.

 

בתחילת הקטע חלפנו ממול לגבעת הרקפות שעל ביקור בה ויתרנו כי הפריחה טרם החלה.  המשכנו וחלפנו ליד בית המשאבות.

"בית מכון" – מקור המים הראשון של קיבוץ גלעד, כשעוד ישב בנקודה הראשונה בגבעת אבן יצחק שמעל לערוץ. המבנה הדו-קומתי שימש כעמדת שמירה על משאבת המים שהייתה בפנים. המבנה נעזב כאשר קיבוץ גלעד עבר ב- 1946 לנקודה החדשה (מיקומו היום). בסמוך למכון – בריכה קטנה ושוקת עם מים כמעט כל השנה.

התקדמנו והגענו למתחם "עין הכפר" ששמו המקורי "עין כופרין" ע"ש הכפר הערבי שהתקיים במקום עד שנת 1948. אי אפשר היה להתעלם מעץ האלון המרשים במקום.

 

את עיינינו  צד גם עץ אלון זקוף והגבוה לצד עצי הזיתיים.

 

התקדמנו במעלה הדרך וחלפנו בשרידי משוכות הצבר של הכפר עין כופרין

 

התקדמנו במעלה הנחל ובשלב מסויים ממזרח לעיי הכפר עין כופרין התחלנו לטפס במדרון אל קו הרכס המרכזי של רמות מנשה.

 

תוך כדי הטיפוס נכנסנו לתחום שטח האימונים הפעיל של צה"ל שידוע בשם "ש"א 107" וגם "שטח אימונים רמות מנשה".

 

שטחי האימונים ברמות מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

 

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.

המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

 

העליה במדרון לא הייתה קלה. בשלב מסוים אני לא יכולתי להמשיך לרכוב ונאלצתי ללכת ברגל. האחרים החזקים כן הצליחו לרכוב את כל העליה. בסיומה הגענו לשיא הפסגה לנ.ג. 400 מקום בו תצפית מרהיב.

 

 

מנ.ג. 400 התחיל הקטע השלישי של מסלול לטיול שכיוונו היה צפון מערב.

ירדנו בדרך על קו פרשת המים בין ראשי היובלים היורדים מזרחה לעבר נחל הקישון ובין היובלים היורדים מערב ומתחברים אל נחל תנינים.

המטרה הייתה להגיע אל אנדרטת הקיבוצים.

 

במורד מקו הרכס כדי שלא יהיה משעמם רכבנו גם בסינגל קצר צמוד לדרך הרחבה. הרכיבה בו הייתה כפי שמתבטאים הרוכבים הייתה "משובחת", היה זה סינגל קל זורם ולא טכני. נהניתי מאוד.

 

הגענו לאנדרטת הקיבוצים שנמצאת באחת מנקודות התצפית היפות בארץ.

אנדרטת הקיבוצים המשקיפה אל עמק יזרעאל הוקמה בשנת 2006 על ידי ברית התנועה הקיבוצית וקק"ל לזכרם של הנופלים במערכות ישראל מקרב התנועה הקיבוצית. האתר תוכנן ע"י האמן סלו שאול חבר קיבוץ עין גב.

 

 

לאחר ביקור במקום התחיל הקטע הרביעי של מסלול הטיול בין הגבעות וערוצי הנחילים תוך יער משמר העמק.

 

 

באחת הנקודות עצרנו לדון בהשוואה על מהות הרכיבה בסניגל ביער לעומת הרכיבה בדאבל ובשביל לבן.

 

גלשנו, טיפסנו, גלשנו, טיפסנו ביער משמר העמק למעשה עברנו בנחל משמר, נחל זוהרה ובנחל גחר והגענו לפאתי קיבוץ עין השופט במקום בו נמצאת אחת הכניסה ליער בכלל ותחילת הרכיבה בסינגלים שבו.

 

נכנסנו לתוך חצר קיבוץ עין השופט וחצינו אותו לכיוון מערב ויצאנו מתחומה.

 

כאן התחיל הקטע החמישי של מסלול הטיול

 

בתחילה גלשנו בדרך הסולינג הישנה שנסללה בתקופת השלטון הבריטי והמחברת בין קיבוץ דליה וקיבוץ עין השופט.

לאחר רכיבה קצרה על כביש 672 גלשנו במורד השלוחה מדרום לקיבוץ דליה לעבר כביש 6.

 

לאחר חציית כביש 6 התחלנו ברכיבה בקטע השישי והאחרון של מסלול הטיול שהסתיים במושב עמיקם.

 

********

היה לנו הטיול נפלא במזג אוויר נהדר (עם קצת רוחות מזרחיות יבשות) שנמשך חמש וחצי שעות. אורך המסלול היה כ-40 ק"מ. גם השקעת אנרגיה בטיפוס הייתה לנו, כ-600 מ' ויותר.

רמות מנשה זה אחד האזורים היפים והמעניינים ובין אלה שאפשר לרכוב בהם בכל עונות השנה. הצטערנו מעט שבאזור טרם ירדה כמות משקעים מועטה ולכן המדרונות לא נצבעו בירוק עז. סבלנות, הגשם יגיע ואחריו תגיע הפריחה. אין ספק שעוד אחזור לטייל ברמות מנשה.

 

הצלחת הטיול היא של אייל אופק וזאת הזדמנות להודות לו. איל כמוני רואה את הרכיבה כאמצעי לטיול בארץ. הוא מנסה לקדם את תיירות האופניים באמצעות המיזם שהקים Go Bike Israel. אזור הטיול הוא "החצר הביתית" של אייל – בן הזורע והיום תושב עמיקם. הוא מכיר כל שביל, כל דרך, כל גבעה, כל יובל וכל קפל קרקע. הידיעה שלו את האזור היא רחבה ביותר ויש לו עמדות ברורות ומוצקות (למשל, כיצד ל"הנציח" את הנוף של הכפרים הערבים שהתקיימו באזור). ההובלה והדרכה של אייל הייתה בטוב טעם. אני יכול להעיד על כך גם  מנקודת מבט של חבר בקבוצה שאייל הוביל וגם כאיש מקצוע. לאייל יש יכולת לקרוא את הקבוצה ולדעת מה מעניין אותה ועל כך לדבר. הוא ידע לתזמן את העצירות בטיול באופן מופלא: בנקודות שינוי כיוון, בסוף עליות לחכות לרוכבים האחרונים והאיטיים (בעיקר אני), וכמובן בנקודות בהם ביקש להסב תשומת ליבנו לפרט מידע מעניין. בקיצור מדריך מעולה (לא רק אני חושב כך). מומלץ מאוד לצאת לטיול שידריך ולא בושה לומר בתשלום. שווה כל שקל! תהייה תמורה לכל אגורה.

 

הטיול שלנו הסתיים בטעם טוב מאוד תרתי משמע. אייל ארח אותנו בחצר ביתו ונתן לנו תשורה קטנה: ריבת הפתעות שרקח במו ידיו והיא טעימה מאוד.

 

 

ביום שבת (5/12/2015) יצאתי לטיול עם קבוצת גלגליגיל למרחבים הפתוחים של השפלה הנמוכה הדרומית מערבית מדרום למושב לכיש.

 

לפני הצגת מסלול הטיול ראוי להתעכב ולציין את הייחוד של יום זה. היה זה יום שבו הקור שבר שיא. בשעת הבוקר המוקדמת (05:45) שיצאתי בנסיעה אל מקום התכנסות הטיול היה קר מאוד. ל"משוגעים" כמוני (יש יגידו אפילו מזוכיסטיים) שהשכימו קום, יצאו מהמיטה החמה ויצאו לרכיבה, ריצה, טיול או כל פעילות אחרת, לא צריך לספר עד כמה היה קר. פשוט לא היו מעלות!! במקומות מסוימים שחלפתי על פניהם בנסיעה הטמפרטורה הייתה 1⁰ עד 2⁰. במקום ההתכנסות מעט גבוהה יותר, 5⁰.

 

השאלה אם לצאת לדרך בקור כזה לא עמדה בכלל על הפרק. ברור שכן! השאלה הייתה עם איזה שכבות וכמה מתעטפים. אצלי פלג הגוף העליון זכה לכיסוי מרבי, ארבע שכבות (גופיה תרמית קצרה, חולצה עבה, מעיל רוח ווסט), הצוואר כוסה בצעיף רך ומלטף, הראש לרבות האוזניים הרגישות לקור נעטפו בכובע מחמם, על כפפות החצי ויתרתי ובמקומן כפות הידיים כוסו בכפפות מלאות, פלג הגוף התחתון הרגיש פחות לקור כוסה בגרביונים וכפות הרגלים, עוד איבר רגיש לקור, גורבו בגרבי צמר עבות. אני לא זוכר מתי התעטפתי כך. לפני שיצאתי לדרך חשבתי שאם בהמשך הזמן יהיה חם ניתן יהיה להתקלף בשיטת הבצל ולהסיר בהדרגה שכבות מיותרות. אבל כמעט ולא היה צורך. רק את מעיל הרוח הסרתי. ככה נשארתי עטוף כל הטיול.

 

אזור הטיול היה "ריבוע" שבפינה הצפון מזרחית שלו נמצא מושב לכיש ובפינה הדרומית מערבית שלו נמצאת באר מאחז.

 

באזור בו טיילנו נמצאות גבעות ורכסים מתונים בגובה משתנה בין 180 מ' עד 260 מ'. ביניהם נמצאים ארבעה נחלים שיובליהם העליונים יורדים מהר חברון, הדום הר חברון ומגבעות השפלה הגבוהה והם מצפון לדרום: נחל נועם, נחל שלווה, נחל אדוריים, נחל כלך. את נחלים אלה חצינו ולאורך חלק מהם גם רכבנו קטע מסוים.

 

התכסית של אזור הטיול לא הייתה זהה. ברצועה הצפונית של "הריבוע" עברנו בין הכרמים המטעים הפזורים בערוצי הגיאיות ומדרונות הגבעות, ברצועה האמצעית רכבנו בין שדות הפלחה המשתרעים על המדרונות ובתוך העמקים ביניהם,  וברצועה הדרומית רכבנו בין שדות הבור ושדות הפלחה הנמצאים בתחום שטח האימונים של צה"ל.

 

 

מקום ההתכנסות לקראת הטיול היה מגרש החניה הצמוד לחנות הכלבו של מושב לכיש שהוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית לכיש ונחשב אחד היישובים החקלאיים המבוססים ביותר.

 

מושב לכיש   המושב נקרא על שם העיר הקדומה לכיש שזוהתה בתל הסמוך מצפון. הממצאים ארכאולוגיים בתל לכיש מצביעים על ישוב כבר מהתקופה הנאוליתית (7500 עד 4000 לפנה"ס),,בתקופת הברונזה (3150 לפנה"ס ועד 1200 לפנה"ס) לכיש היא עיר חסות מצרית והיא מוזכרת לראשונה "במכתבי אל עמרנה" שבמצרים העתיקה.(המאה ה14 לפנה"ס). בתקופת מלכות יהודה לכיש היא עיר מבצר אחת הערים המבוצרות ביותר ביהודה. לכיש זכתה לפרסום העולמי בזכות תבליט ענק שנחשף בטרקלין האירוח בארמון המלך סנחריב שבנינווה. מעדויות היסטוריות, וארכיאולוגייות עולה כי תושבי לכיש הקדומה עסקו בגידול ענבים לפרנסתם.
מושב לכיש עלה לקרקע ב-8 ביוני 1955 באזור ספר הקרוב לקו שביתת הנשק ישראל – ירדן שהיה ריק מיישובים. המושב החל את דרכו כהיאחזות נח"ל שהייתה הראשונה מבין השלוש שהוקמו באזור זה (השנייה הייתה אמציה והשלישית  נחושה). ההיאחזות הנח"ל לכיש הוקמה על ידי חברי הגרעינים "רגב" ו"ערבה" של תנועת המושבים ששרתו בתחילה בהיאחזות עין גדי. ב-15 במרס 1956 ההיאחזות קיבלה מעמד של יישוב וחברי הגרעינים המייסדים היו אלה שאזרחו את ההיאחזות. גם לאחר האזרוח המשיכו אנשי לכיש לחיות כקיבוץ. כחמש שנים הוסיפו להתגורר בצריפי ההיאחזות. לאחר שחלק נכבד מהם הקים משפחה והושלמה הקמת המבנים החליטו המייסדים על מעבר למושב והמשק חולק ליחידות משפחתיות.
הרחבה על הקמת היאחזות: ראו יאיר דואר (1992), לנו המגל הוא חרב, הוצאת יד טבנקין, עמ' 127 – 129

במושב לכיש פועלים 66 משקים חקלאיים ובנוסף ישנן עוד כ-100 משפחות של בנים ממשיכים או תושבים, המתגוררים ברובם בשכונת הבנים ובחלקם הגדול עובדים במשק ההורים. למושב אושרה הרחבה נוספת, והעבודות בשטח המוקצה לה נמצאות כעת בעיצומן.
האגודה של המושב מספקת שירותי ארגון ושיווק ללא מימון או התערבות בפעילות הכלכלית של החבר. הענף המשותף היחיד הוא גידולי בעל (פלחה) שפרושים על שטח של יותר מ-13,000 דונם של חיטה, חימצה, אבטיח, חמניות וכו'. כמו כן מופעל עדר בקר (פרטי) על שטחי המרעה שבאזור. בנוסף מרכזת האגודה את נושא המים, ניהול המשאבים (קרקעות), הדרכה, שיווק וארגון כללי.
באדמות סביב מושב לכיש פרוסים כ-5,000 דונם מטעים, ברובם המכריע כרמים. במובן זה, אפשר לומר שתושבי לכיש של היום ממשיכים את דרכם של תושבי לכיש הקדומה. בנוסף, נטועים בשטח המושב כ-800 דונם פרחי שדה, בעיקר "פרח שעווה" לייצוא וכן חלקות נוספות של חממות, בתי רשת וכדומה. במשק מספר לולים, רפת חלב, משק דבש ועוד ענפים חקלאיים שונים. במושב לכיש גם פועלת אגודה קהילתית שאחראית על פיתוח וארגון חיי הקהילה ובכלל זה: חינוך, תרבות, תשתיות ופיתוח ועוד.
ענבי טלי הינו שם המותג של הארגון החקלאי השיתופי של מגדלי ענבים ממושב לכיש שהוקם בשנת 1966. ארגון זה ‪ הוקם במטרה לשווק את הענבים והתוצרת החקלאית של חברי אגודת מושב לכיש ישירות לשווקים ולרשתות השיווק בארץ ובחו"ל. הארגון מספק שירותי שיווק, רכש מרוכז, הדרכה חקלאית, סיוע ותמיכה בגידול ובפיתוח ללא מעורבות בכספי המשק הפרטי – כל יחידה היא עסק פרטי. במסגרת ענבי טלי, משווקים ומיוצאים ענבים, פירות וירקות שונים ופרחים. היקף שיווק הענבים, הפירות והירקות עומד על כ-21,000 טון בשנה.  לרבות ייצוא ענבים ללקוחות המובילים בחו"ל ובראשם אנגליה. ענבי טלי מתמחים בקנה-מידה עולמי בגידול הזן תומפסון ובנוסף מגדלים גם את זני סופיריור, רד גלוב וזנים נוספים כאשר בסה"כ גדלים במושב לכיש 13 זנים שונים של ענבים.
המקור 

 

התחלנו לדווש דקות מעטות לאחר השעה 07:00. יצאנו לדרך לעבר השער המערבי של המושב. בחלק הראשון של מסלול הטיול וחלפנו בין הכרמים והמטעים של תושבי היישוב. המשכנו דרומה וחצינו את נחל נועם שהוא אחד מיובליו של נחל לכיש.

 

 

הכוונה המקורית הייתה להמשיך ולהגיע לגן הלאומי סמך בו נמצאות מערות הפעמון. התוכנית בוטלה. גיל רוטהולץ, מוביל הקבוצה, קיבל יום לפני הטיול אזהרה לא להתקרב למקום בגלל הבוץ הסמיך באזור. גם שעקפנו את אזור המערות הרגשנו את נחת זרועו של הבוץ, תוצאה של כמות הגשם הרבה שירדה באזור ביום יומיים לפני כן.

 

המשכנו לרכב בכיוון דרום וטיפסנו על מדרונות המערביים של השלוחה, חצינו גם את נחל שלווה  שאף הוא אחד מיובליו של נחל לכיש. הגענו לדרך מרכזית שכיוונה מזרח – מערב ובה נמצא תוואי שביל ישראל.

 

מדרך זו החל החלק השני של מסלול הטיול.

 

המסלול בחלק השני של הטיול כלל מספר עליות על הגבעות וירידה מהן אל אפיקי הנחלים

 

הירידה הארוכה והמשמעותית הייתה זו לעבר נחל אדוריים.

 

נחל אדוריים הוא נחל אכזב שאורכו כ-30 ק"מ. יובליו העליונים יורדים בחלקו הדרומי של הר חברון באזור שמדרום לכפר דורא וכולל גם את הגבעות עליהן שוכנים הכפרים השכנים אל-קוסור, אל-מראג'ם, א-טבקה ואל-מאג'ור‏. הנחל ממשיך לאורכו של כביש 3265 וסמוך לכפר בית עווא שבהדום הר חברון מול שקף הוא חותך את כביש 354, חוצה את הקו הירוק ואת כביש 358. בהמשך מתעקל הנחל בתוך יער אמציה, סמוך למושב אמציה. באזור זה מתחברים אליו מכוון דרום נחל דומה ובהמשך נחל כלך. לאחר מספר ק"מ עובר הנחל מתחת לכביש 6 (מצפון למחלף מאחז), סוללת הרכבת לבאר שבע, וכביש 40 (בין מושב אחוזם לשמורת פורה) ושם הוא מצטרף לנחל שקמה שמימיו נאספים למאגר שקמה הנמצא בחולות ממערב לקיבוץ זיקים. בתקופת הגשמים יוצר הנחל, בזכות שטח הניקוז הגדול שלו, זרימה חזקה בערוצו. לאורך הנחל מספר אתרים היסטוריים ובתקופת החורף מתאפיין המקום בפריחה מרהיבה (במיוחד של כלניות) המושכת מטיילים רבים.

 

ברכיבה במסלול זה באו לידי ביטוי שני מאפיינים בולטים של אזור הטיול: האחד, המרחב הפתוח מאופק לאופק.

 

במהלך הרכיבה בקטע זה ובקטע השלישי שבהמשך כמעט ולא ראינו תשתיות. התקרבנו מעט לקטע קצר של כביש 6 והחיבור שלו עם כביש 40 וראינו את גשר בכיש 6 מעל נחל אדוריים, רכבנו גם קטע קצר של מסילת הברזל לבאר שבע.

 

המאפיין הנוסף של האזור הוא שיש לו שתי פנים: בחורף הוא ירוק והשנה ירוק חזק לנוכח הנביטה הרבה בעקבות הגשמים הרבים שירדו באזור. בקיץ האזור צהוב ויבש. ההמלצה להגיע לאזור בחורף. אולי כדאי להמתין עוד חודשיים שהאזור יתכסה בפריחה של כלניות, מצליבים לבנים ועוד. אני בטוח שאחזור לטייל באזור בזמן הפריחה.

 

בקצה הדרומי של הקטע השני של המסלול ליד גשר מסילת הברזל פנינו מזרחה ושם החל הקטע השלישי של מסלול הטיול שהוא כמו השני והרביעי עבר בתחום שטח אימונים של צה"ל.

 

כאן המקום זו הזדמנות לציין שאי אפשר, אסור בתכלית האיסור ומסוכן להיכנס אל לאזור זה שנמצא בתחום שטח האש באמצע השבוע. במקום זה מתקיים ירי באש!

 

התחלנו ברכיבה וטיפסנו לעבר הגבעה (242) בה מסומן במפה "משלט מאחז". גבעה זו הייתה אחד ממוקדי הקרבות במלחמת העצמאות שנודע בשם קרב חרבת מחאז (בעברית: חורבת מאחז)

 

 

קרב חרבת מחאז נערך בין  30 בספטמבר 1948 – ו-6 באוקטובר 1948 מספר ימים לפני "מבצע יואב" שנועד להסיר סופית את המצור של הצבא המצרי על הנגב. בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו להעביר שיירות לנגב הנצור וציפו להתמוטטות הכוח היהודי בנגב. בזמן ההפוגה השנייה לאחר קרבות עשרת הימים חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות. באותה עת הוחל בתכנון "מבצע יואב" בו ישתתפו ארבע חטיבות לצורך פריצת המצור לנגב. להיערכות למבצע זה נדרש מבצע לוגיסטי רחב היקף. היה זה "מבצע אבק" ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר שאך זה הוקם. מדרום – מזרח לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת המטוסים. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח (חט' 12) התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. במקום חטיבת הנגב הגיעו לאזור לוחמי חטיבת יפתח (חט' 11) שסיימו את התארגנותם במחנה במרכז הארץ לאחר הקרבות שניהלו במסגרת "מבצע דני" בחודש יולי. חיילי החטיבה חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים. משימתם הראשונה של לוחמי יפתח הייתה להגן על שדה התעופה כדי שהמבצע יוכל להימשך. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. לוחמי חטיבת יפתח תפסה שורה יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר: תל קוניטרה (תל קשת) תל חסי ממערב לו ושניהם מצפון לשדה התעופה, תל נגילה ממזרח ותל מוליחה (מילחה) מדרום מזרח. המצרים הגיבו בריכוז כוחות חי"ר, שריון, ארטילריה וגם כוחות לא סדירים מאזור פלוג'ה. במשך שבוע התחוללו קרבות בהם עברו המשלטים מיד ליד. לאחר הקרבות המצרים נסוגו וחטיבת יפתח קיימה חגורת אבטחה על המסלול וכך התאפשר המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח.
להרחבה על הקרבות ראו ספר הפלמ"ח כרך ב' עמ' 594 – 613 וגם אורי אלגום (1984), "קרבות חירבת מחאז" מערכות, 294 – 295, יולי 1984, עמ' 99 – 106

 

 

סיפור  קרב של חטיבת יפתח בחרבת מחאז שימש רקע לרומן "ימי צקלג" פרי עטו של הסופר ס. יזהר. הרומן שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב משלט הקרוי בספר נקודת גובה 244. ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמם הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר, הוא הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה.

 

המשכנו הלאה מזרחה חצינו את נחל כלך ובראש הגבעה מעליו על הדרך עצרנו להפסקה קצרה לאגירת אנרגיה.

 

 

לאחר ההפסקה המשכנו לכיוון צפון מזרח וגלשנו שוב לעבר נחל אדוריים.

 

רכבנו בדרך היפפיפה מדרום לתוואי נחל אדוריים.

 

המשכנו הלאה וחצינו את נחל אדוריים

 

לאחר חציית נחל אדוריים החל הקטע הרביעי של המסלול.

 

התחלנו לעלות על המדרונות בכיוון צפון תוך שאנו חוצים את שמורת מזרח לכיש. באחד המקומות הנמוכים חצינו שלולית גדולה שקיימת במקום כל חורף. זכרתי  אותה גם משנים קודמות.

 

בקצה העליה שלאחר השלולית הגענו לדרך הראשית באזור אותה חצינו בקצה החלק הראשון. בדרך זו רכבנו מערבה עד הדרך בה נמצא שביל ישראל. רכבנו צפונה  וחזרנו אל מושב לכיש אליו נכנסנו בשער המזרחי שלו. חזרנו אל מגרש החנייה ושם הסתיים הטיול.

 

******

היה לנו טיול כיף במרחב הפתוח עם חברה נעימה שנמשך שלוש ורבע שעות. הכרנו עוד משבצת ארץ מעניינת. בסופו של יום מה היה עוד אפשר לבקש? כלום! רק לקוות שנמשיך ונהייה בריאים ויתאפשר לנו להמשיך לרכוב במרחבי הארץ במזג אוויר בהיר ונפלא כמו שהיה לנו באותו יום. אבל, קצת פחות קר ובלי רוחות.

 

ביום שישי (4/12/2015) מזג האוויר היה מושלם: בהיר ומעט קר והפעם רוני (ביתי) ואני בחרנו לצאת בשעת צהרים לטיול ברמת גן, בני ברק וגבעתיים.

 

עבורי יליד רמת גן – העיר בה גדלתי כילד וכנער, הרכיבה בה וגם בערים השכנות לה הייתה חזרה מענגת במנהרת הזמן. הייתה זו הזדמנות נעימה לרענן את הזיכרון על תולדות העיר והתפתחותה ולחזור ולבקר בחלק מהמקומות שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. לכן, בדף טיול זה אתמקד בעיר רמת גן ואתמקד באתרים ובמקומות בהם עברנו בטיול בלבד.

 

 

רָמַת גַּן היא אחת מהערים הגדולות והמרכזיות בישראל ונמצאת בתחום מחוז תל אביב. העיר מונה כיום כ-150 אלף נפש ביותר מ-50 אלף בתי-אב. מספר העסקים בעיר מוערך ב-12 אלף והיא מדורגת 7 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי..
העיר בנויה על ארבע גבעות כורכר שהן חלק מרכס הכורכר המזרחי שלאורך מישור החוף של ארץ ישראל וגובהן הממוצע כ-80 מטר מעל פני הים; ועל האזורים מישוריים של חולות בין גבעות אלה.
שטח שיפוט העיר כ-13,700 דונם. העיר היא חלק מהרצף העירוני הבנוי של גוש דן והיא גובלת במערבה עם גבעתיים ותל-אביב במזרחה עם בני ברק. מצפון גובלת העיר בנחל הירקון שעל גדותיו, הצפונית והדרומית פותחו שטחים ירוקים. בדרום שטח שיפוט העיר מצויים האזורים הפתוחים של הפארק הלאומי והספארי, ובדרום-מזרח נמצא האזור החקלאי של כפר אז"ר, והיישובים רמת אפעל וקרית-אונו.
רמת גן הוקמה בשנת 1921 כמושבה חקלאית וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1926 הוכרה כמועצה מקומית והוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15, פורום חמש עשרה הערים הגדולות אשר אינן מקבלות מענקי פיתוח מהמדינה.
רמת גן, היום נחשבת (ובעבר יותר), העיר הירוקה ביותר בישראל. רבע משטחה הם שטחים ירוקים. העיר מכוסה שדרות, עצים הנטועים ברחובות וגנים, לרבות הפארק הלאומי ששטחו יותר מ-1,000 דונם. עיריית רמת גן משיכה לשמור בקפדנות על נתון זה ולמתג את העיר ככזו.

 

תולדות העיר – ראשיתה של רמת-גן בתחילת המאה ה-20. עשרות מתושבי תל-אביב הקטנה, ביניהם מורים בגימנסיה הרצליה, ביקשו איכות חיים וסביבה שהשכונה היפואית המתפתחת לא יכלה להציע. הם ביקשו להקים "עיר גנים" (Garden City) ושמו עינם של שטח בן כ-2,000 דונם בדרך לפתח-תקווה, ולאחר דחיות חוזרות ונישנות – בעיקר בגלל מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) ששיבשה את כל מהלכי החיים – נרכש השטח בתחילת שנת 1921.
תחילה זה היה מושב חקלאי. בנוסף לתל-אביבים שביקשו להתגורר "מחוץ לעיר" התיישבו ביישוב חדש שנקרא "עיר גנים", חקלאים שהקימו ענפים כגון: לולים, רפתות וגני-ירק. כן ניטעו ברמת-גן וסביבתה פרדסי-הדרים רבים. בפברואר 1923 הוסב שם המקום לרמת-גן. מצפון לה הוקם יישוב נוסף, קטן יותר, שנקרא נחלת-גנים.
במהלך כל שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 הייתה רמת-גן יישוב קטן למדי, שמספר תושביו לא הגיע לאלף. ב-1926 העניקו לו הבריטים מעמד של מועצה מקומית, ורמת-גן הייתה היישוב היהודי החמישי שזכה למעמד כזה, לאחר תל-אביב (מועצה עירונית) ופתח תקווה, ראשון לציון ורחובות (מועצות מקומיות). נראה כי השלטון הבריטי העריך את הפוטנציאל הגלום ברמת-גן ולכן העניק לה עצמאות מוניציפאלית הרבה לפני מושבות יהודיות גדולות ממנה. במפקד האוכלוסין הרשמי שנערך בארץ-ישראל בשלהי 1931 התגוררו ברמת-גן 975 נפש ובנחלת גנים 81.
אחר שנים אחדות החל הזינוק הגדול הראשון של רמת-גן. בראשותו של ראש המועצה הנמרץ שלה, אברהם קריניצי, הפכה רמת-גן ליישוב ששילב איכות חיים יחד עם פיתוח ענפי כלכלה חדשים. את החקלאות החלה להחליף תעשייה, ורמת-גן הפכה תוך זמן לא רב למרכז תעשייתי חשוב. באותן שנים פרח ביישוב גם ענף הקיט – ונפתחו בו עשרות פנסיונים ובתי מלון, שכן אווירו נחשב לנקי יותר מאשר בערים הגדולות של הימים ההם. בסוף שנות ה-30 כבר ישבו ברמת-גן כ-5,000 נפש והיא הייתה אחת המושבות הגדולות של היישוב היהודי.
בשנות מלחמת-העולם השנייה (1945-1939) חלה בה התפתחות נוספת, בעיקר בשל הדרישה לתוצרת התעשייה המפותחת שלה שהייתה דרושה למאמץ המלחמתי הבריטי. ברמת-גן פעלו מפעלים שלוש משמרות ביממה וייצרו מוצרי מזון, מתכת, טקסטיל ועוד. באותן שנים אוחדו איתה שכונות שניבנו מחוץ לשטח המוניציפאלי שלה, כגון נחלת גנים, שכונת גפן, תל בנימין ורמת-יצחק ובשנת 1944 עלה מספר תושביה לראשונה על 10,000. הוא המשיך לגדול בשנים הבאות. בד-בבד התפתחה ברמת-גן מתחת לפני השטח פעילות ענפה של ארגוני המחתרת – ה"הגנה", אצ"ל ולח"י, שהתרחבה בשנות המאבק שלאחר המלחמה. לא פלא שהבריטים כינו את רמת-גן "האינקובטור [מדגרה] של הטרור". אברהם קריניצי, שהיה ממייסדי ה"הגנה" ומחבריה, סייע לכל המחתרות במקביל, ושילם על כך: בקיץ 1947 הוא נאסר על-ידי הבריטים והוחזק במחנה המעצר בלטרון.
במלחמת העצמאות שפרצה מיד אחרי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, מילאה רמת-גן תפקיד חשוב. היא הייתה אמנם בעורף, אך בשוליה הצפוניים והדרומיים נערכו קרבות, ורבים מבניה ומתושביה לחמו בכוחות הביטחון. מיד עם קום המדינה ביקש ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, מאברהם קריניצי, למצוא עבורו מתחם בן עשרות מבנים שבהם יוכל להשתכן המטכ"ל, אשר הוחלט להוציאו מתל-אביב. ואכן, ב-18 במאי 1948 התמקם המטכ"ל על גבעת "החלמה", ליד גן אברהם של ימינו, ופעל במקום תקופה ארוכה. את פקודת ההקמה של צה"ל חיבר ופרסם בן-גוריון ברמת-גן ובה אף הושבעו בכירי המטכ"ל הראשון. הימצאות המטכ"ל ברמת-גן הביאה לשם מטוסים מצריים שהפציצו אותה כמה פעמים. בין המבנים שנפגעו – כמה ממתקני המטכ"ל וביתו של אברהם קריניצי.
אחרי מלחמת העצמאות נמשכה התפתחותה המהירה של רמת-גן. היא קלטה אלפי עולים, ושר הפנים העניק לה מעמד של עיר בשבט תש"י (פברואר 1950). בשנות החמישים הראשונות התרכז קריניצי בשלוש משימות: קליטת העולים, נטיעת הפארק הלאומי בדרום העיר והקמת איצטדיון לאומי בצפונה. מספר תושביה עלה משנה לשנה. במפקד הראשון שנערך במדינת ישראל בנובמבר 1948 נמנו בה כ-17 אלף נפש. לאחר עשור אחד עלה המספר ל-80 אלף. את קו 100 אלף התושבים חצתה רמת-גן בתחילת שנות השישים.
אברהם קריניצי עמד בראש רמת-גן 43 שנים, וניצח ב-12 מערכות בחירות. לאחר הבחירות של 1969, שבהן נבחר שוב, לא זכה לשבת על כיסא ראש העירייה, שכן הוא ניספה בתאונת דרכים יחד עם חתנו ונהגו. סגנו, ד"ר ישראל פלד, נבחר לתפקיד, והתמיד בו 14 שנה. פלד אף היה הראשון שנבחר לראשות העיר בבחירות אישיות (1978). פיתוחה של רמת-גן נמשך גם בימי ראשי העירייה הבאים והבולט בניהם צבי בר שכיהן משנת 1989 עד 2013.
רמת-גן ידעה ימים קשים בתחילת שנות ה-90 – בעת מלחמת המפרץ. רבים מטילי הסקאד ששיגרו העיראקים לעבר ישראל, פגעו ברמת-גן והסבו אבידות בנפש ונזקי רכוש קשים. אלפי דירות נהרסו או נפגעו, ושיקומן הצריך השקעות גדולות.
בשני העשורים האחרונים נמשכה הבנייה ציבורית שכללה אולמות תיאטרון, מתקני ספורט, ספריות, אשכול פיס למדעים ואמנויות, ומרכזים קהילתיים; המשך פיתוח "מתחם הבורסה" שבו ניבנו מגדלי משרדים ומגורים, שאחד מהם הוא מגדל שער העיר – הבניין הגבוה ביותר בישראל. מתחם הבורסה הפך בשנים האחרונות למרכז הכלכלי החשוב במדינה, שבו אלפי עסקים בתחומי המשק השונים, לרבות מפעלי היי-טק רבים.
המקור אתר עיריית רמת גן והרחבה על תולדות העיר ואבני דרך בהתפתחות העיר אתר בית קריניצי בית העיר רמת גן

 

 

 

כמו כל הטיולים, היה זה טיול במסלול מעגלי. לפיכך, החלק הראשון של מסלול טיול והחלק האחרון שלו עברו במרכז רמת גן שיש לו גאוגרפיה מעניינת.

מרכז רמת גן מורכב משתי גבעות הכורכר,  המזרחית היא זו בה נמצא גן אברהם ורחוב שרת (בעבר נקרא רחוב הקשת) והמערבית היא זו בה נמצא גן המעגל (הקרוי גם גן שאול ע"ש שאול טשרניחובסקי וגם בשם גן הקופים) והרחובות הסמוכים אליו. בין הגבעות נמצא העמק בו עוברים במקביל רחוב ביאליק ורחוב הרצל. רחוב ביאליק רחובה הראשון של העיר שבראשית הקמת העיר, נקרא הכביש הלבן נמתח בין שכונת תל בנימין לבין כיכר כופר היישוב. בין הרחובות הרצל וביאליק בחלקם הצפון מערבי עוברות שדרות הילד השלוות המקשרות בין רחוב ז'בוטניסקי שבעבר נחשב לחלק מהדרך בין יפו ובין פתח תקווה ונקרא הכביש השחור בגלל היותו סלול אספלט לבין כיכר רמב"ם המוכרת גם ככיכר 'אורדע' ופי אנשי רמת גן "העמק".

 

יצאנו לדרך וסיימנו את הטיול סמוך למקום מגורי אימי בשדרות הילד. בתחילה הטיול גלשנו לגן דוד המלך ושעברנו בו נזכרתי איך בילדותי שהייתי בגן זה זמן רב. הוא היה קרוב למקום מגורי עד כיתה ז' ברחוב שתיל הסמוך וצמוד אליו נמצאו הגן העירוני (גן 5) הקיים עד היום ובית הספר העממי "המרכז" בו למדתי מכיתה א' ועד כיתה ח' (ששינה מאז את שמו לביה"ס זומר ודומני שהיום ביה"ס אנתרופוסי).

 

גן דוד המלך – נמצא באמצע שדרות הילד. בשנת 1928 הוחל בנטיעת גן זה שהיה הראשון ברמת-גן ולכן כונה "זקן הגנים". בתחילה קראו לגן בשם "גן המלך ג'ורג'" על שם מלך בריטניה (1910 – 1936). ב-3 ביוני 1935, חג חצי היובל להכתרת המלך ג'ורג' החמישי, נחנך הגן באופן רישמי במעמד בא כוח הממשלה הבריטית, אורחים מוזמנים וקהל רב. בשנת 1937 הגיע שטחו של הגן ל- 13.5 דונם, הותקנו בו מרבדי דשא על שטח של 2 דונם ונשתלו 12 ערוגות פרחים. כן נוספו ספסלי ישיבה מעץ ושיש וכן מזרקת מים. בשנת 1948 הוסב שם הגן ל"גן המלך דוד". לגן היו ארבע כניסות: האחת מהרחוב הראשי של רמת-גן – הוא רחוב ביאליק, השנייה מהכביש הראשי שפניו לתל אביב הוא דרך ז'בוטינסקי. הכניסה השלישית היא מככר רמב"ם (כיכר אורדע), בעבר היו בכניסה זו סוכות שעליהן טיפסה צמחייה. הכניסה הרביעית מרחוב למדן המוביל לרחוב הרצל שהותקנה כדי להשלים את הסימטריה של הגן. מאמצע שנות ה-70' הגן שינה את דמותו. שטחו הוקטן במעט לטובת בניית מספר בתי אבות. שטח הגן הינו 7 דונם. הגן מטופח גם כיום אך ברובו מעברים מרוצפים ובהם ספסלי ישיבה והמזרקה הקלאסית שהייתה עשויה אבן הוחלפה במזרקה מודרנית. המקור

 

 

 

 

 

מגן המלך דוד עלינו לרחוב למדן ודרכו הגענו לרחוב הרצל. הכוונה הייתה לטפס לגבעה בה נמצא גן אברהם דרך רחוב שרת. אולם, על מנת להימנע מטיפוס זה החלטנו לעקוף את הגבעה מצפון ולטפס עליה מכיוון מזרח. רכבנו לאורך רחוב ז'בוטניסקי וליד בניין משטרת רמת גן

 

בניין משטרת רמת-גן נבנה בתקופת המנדט הבריטי והיה אחד ממבני מתחנות המשטרה מדגם "מצודות טיגרט" שנבנו ברחבי ארץ ישראל בשנות מאורעות הדמים (1936 – 1939) ביוזמת צ'רלס טיגרט, מהנדס ומומחה לטרור, הגיע לארץ ישראל בשנת 1937 ומונה כמתאם בין רשויות החוק השונות. הוא יזם בניית עשרות תחנות משטרה – תחילה לאורך גבול הצפון ומאוחר יותר בנקודות מפתח לאורך הדרכים הראשיות בארץ ישראל ובנקודות שולטות. לתחנות המשטרה הבריטיות היה סגנון אדריכלי אחיד וכמה דגמים, ברמת-גן מצוי הדגם הבינוני. בשנת 1938 בניין משטרת רמת-גן היה בשטח שמחוץ ליישוב על הדרך הראשית תל-אביב – פתח תקוה. ב-23 באפריל 1946 תקפו את משטרת רמת-גן 40 לוחמים של האצ"ל כדי להחרים נשק ותחמושת שאוחסנו במבנה. הפעולה הצליחה אך שלושה לוחמים נהרגו (ישראל פיינרמן ויעקב זלוטניק בהתקפה ויצחק בילו בפעולת ההסחה) וחמישה נפצעו – ביניהם דב גרונר שהועלה לגרדום באפריל 1947 לאחר שנידון למוות בבית דין צבאי בריטי. לאחר סיום השלטון הבריטי והקמת מדינת ישראל עבר המבנה לשימוש משטרת ישראל. מול בניין המשטרה מוצבת אנדרטת הגבורה על שם דב גרונר. המקור

 

פנינו לרחוב יוסף הגלילי. רכבנו לאורכו ומול הכניסה למחנה מקלף טיפסנו לגבעת גן אברהם.

 

מחנה מקלף ידוע בשם מחנה השלישות – נמצא על אתר עתיקות מוכרז בידי רשות העתיקות. לפי הערכה של הארכיאולוג המחוזי של גוש דן, המחנה נמצא על שרידים של בית קברות שומרוני או יהודי מהתקופה הביזנטית, מהמאות הרביעית ועד השישית לספירה. כמו כן נחשפה רצפת פסיפס בצבעים שונים ויש יסוד להניח כי במקום שכן כפר קטן. אתר זה התגלה בשנת 1939, בראשית מלחמת העולם השנייה, כאשר המועצה המקומית רמת-גן ערכה חריש עמוק במגרשים ריקים כדי להכשירם לגידול ירקות לשעת חירום. בסוף מלחמת העצמאות החל להיבנות במקום מחנה המטכ"ל של צה"ל ששכן קודם לכן על הגבעה בגן אברהם הסמוך. המקור
שמו של מחנה השלישות הוסב למחנה מקלף ע"ש מרדכי מקלף בן המושבה מוצא הסמוכה לירושלים שכילד ניצל בעת פרעות תרפ"ט והיה בין מפקדי צה"ל הבכירים בימי מלחמת העצמאות ואחר כך בשנים 1949 – 1952 כיהן ראש אגף המטה במטכ"ל (אג"ם) שהוביל את עבודת המטה לבניית צה"ל לאחר מלחמת העצמאות ובהמשך היה הרמטכ"ל השלישי. אבל הוא שירת רק שנה אחת (דצמבר 1952 – דצמבר 1953) והטביע בו את חותמו ולאחר מכן מילא תפקידים בכירים במשק המדינה. מרדכי מקלף נפטר בשנת 1978.

 

גן אברהם – גן זה שנקרא בעבר "גן הניצחון", נמצא על גבעה ברום 60 מטר  מעל פני הים, על גבעה שהיא כאמור, אחת מארבע הגבעות של רמת-גן ההיסטורית. בתחילה ניטעה חורשה על פסגת הגבעה שבשנת 1936 הפכה לגן  ציבורי אשר רחוב שרת (אז רחוב הקשת) חוצה אותו לרוחבו.
מנהרה נחצבה מתחת לרחוב והיא קישרה בין המדרון המזרחי  למדרון המערבי של הגן. בגן נקבעו מתקני שעשועים, מגרשי טניס ומתקני ספורט. במדרון המערבי, הצופה לכיוון תל אביב והים, נשתלו מדשאות מלבניות ונבנה מפל מים. בשנת 1946, ביום הולדתו ה-60 של אברהם קריניצי, הוסב שם הגן מגן הניצחון לגן אברהם. לאורך השנים שטח הגן הצטמצם. בשנים האחרונות החלה  עיריית רמת-גן להשקיע מאמצים רבים לשיקומו. המקור

 

 

ביקור בגן אברהם היה נוסטלגיה במטיבה. כילד הגעתי למקום עם הוריי או חברי לכיתה שיצאנו ל"טיולים" קצת יותר רחוקים מהבית. כנער צעיר ואוהד של קבוצת הכדור-יד מכבי רמת-גן הגעתי מעת לעת למגרש שנמצא בסמוך לגן לצפות באימוניה ולעודד אותה במשחקיה במיוחד בדרבי מול קבוצת הפועל רמת גן או מול קבוצת מכבי ארזים.. גן אברהם היה המקום אליו הגעתי כל שבת אחרי הצהרים כחניך כיתה ח' לפעילות של גדוד אלמגור בשבט צופי רמת גן. במשך שנתיים בזמן לימודי בכיתה ט' ובכיתה י' בגימנסיה דביר שנמצאת קרוב לגן, עברתי כל בוקר וכל צהרים דרכו מביתי לבניין התיכון וחזרה. הלכתי בגן ברגל ורכבתי בו על אופניים. אני מכיר כל שביל וכל ערוגה בגן זה. שום דבר לא השתנה.

 

 

מהגן עלינו אל ספסל ביאליק.

 

המשורר חיים נחמן ביאליק עבר להתגורר ברמת-גן בשנת 1933. הוא נהג לשוטט על גבעת גן אברהם (בטרם ניטע הגן) שעליה אמר: "כאן מצאתי את המנוחה שביקשתי". בשנת 1939, במלאת חמש שנים למותו, הקימה המועצה המקומית רמת-גן ספסל לזכרו שעליו כתוב: "ציון למשוררנו ח.נ.ביאליק. מקום אוה לטיוליו בימי שבתו ברמת-גן, התרצ"ט".

 

 

מספסל ביאליק המשכנו אל אנדרטת הזיכרון לבני רמת גן שנפלו במלחמת העצמאות.

 

אנדרטה לבני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות – שמותיהם של 111 לוחמים שנפלו במלחמת העצמאות חקוקים על מצבת אבן שהוקמה לזכרם בפסגת גן אברהם. הלוט מעל מצבה זו הוסר בערב יום העצמאות תשי"ד-1954 בנוכחות ראש העירייה דאז אברהם קריניצי, המשפחות השכולות, חברי כנסת ותלמידים. בזמן הסרת הלוט נסגרו כל בתי העסק בעיר. האנדרטה עוצבה ע"י האדריכל אשר חירם והפסל יעקב לוצ'נסקי. במרכז האנדרטה קיר אבן הבנוי בחצי גורן ובו כתוב: "לזכרם של בני רמת-גן אשר נפלו במלחמת השחרור תש"ח". בהמשך לכתובת מופיעים שמותיהם של בני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות. חלק מן החללים היו בני 16. הרשימה כוללת גם שמות של בנות שהתנדבו לשירות במלחמה. אף שמו של יונה רסין, מבין השומרים הראשונים של רמת-גן, חקוק שם. הוא נפל בתחילת המלחמה בדרך לירושלים.. בצד המצבה ישנו תבליט של אריה פצוע. האריה בא לסמל את הגבורה והניצחון של ישראל, הפצע מסמל את המחיר הכבד ששולם בעבור ניצחון זה. מעל התבליט חקוק הפסוק: "כאריות עלו מגאון ישראל". בימי הזיכרון מונחים זרים בצד המצבה על ידי בתי ספר ומוסדות ברמת-גן. המקור

 

מאחורי האנדרטה, במורד המערבי של הגבעה נשקף של העיר רמת גן. השינוי הדרמטי הוא תוספת המגדלים בקו הרקיע.

 

 

המשכנו דרכנו ברחוב שרת וחלפנו ליד בית הספר בן גוריון ששימש בשנת 1948 מושבו של המטה הכללי של צה"ל.

 

מחנה המטכ"ל ברמת-גן – בשנת 1934 נוסד בפסגת "גן אברהם" ברחוב הקשת (רחוב שרת כיום) בית הבראה שנקרא "החלמה". בית זה נוהל ע"י ד"ר דורה בלוך ואפשר במרוצת השנים טיפול רפואי, מנוחה ומרגוע למספר רב של חולים נזקקים ממקומות שונים בארץ. בשנת 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, בעקבות פניית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון אל ראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי עבר המטכ"ל מהבית האדום בשפת ימה של תל-אביב לגבעת גן אברהם ברמת-גן. לצורך כך פונו שמונה בתים ברחוב הקשת וסביבותיו מדייריהם, ובית "החלמה" הפך למרכז המטה. בבית זה ובבתים סמוכים הוקם צה"ל ומשם נוהלה מלחמת העצמאות על ידי דוד בן גוריון.  במכתבו משנת 1954 כתב בן גוריון לזאב אלתגר, עורך ידיעות רמת-גן: "על גבעה ברמת-גן נתרכז בתקופה המכרעת המאמץ הצבאי, … כאילו ידע על כך, ריכז התקפותיו האוויריות במשך ימים רצופים על גבעה זו, וגם נפצעו לא מעטים מעובדי המטה ואחרים נפלו חלל, אולם העבודה בגבעה לא נפסקה אף לרגע לא ביום ולא בלילה ואין ספק שהסביבה היפה שטופת העצים העבותים ורבת החן הוסיפה מהשראתה המעודדת והמרעננת. לעולם אזכור חסד רמת-גן מהימים ההם וראש עירייתה הנאמן והבלתי נלאה." המקור
בשנת 1949 פונה הבניין והמטה כללי עבר למחנה חדש סמוך (לימים מחנה השלישות) ונמצא בו עד שנת 1953 עת הועבר לקריייה בתל אביב. לימים הפך בית "החלמה" לבית ספר יסודי "שילה" (ואני זוכר אותו כילד בראשית שנות ה-60'). בשנת 1983 שונה שמו לבית ספר "בן גוריון" ובו לומדים תלמידים מכיתות א'-ח'.

 

 

המשכנו להתגלגל ברחוב שרת ודרכו ירדנו מהגבעה אל רחוב הרא"ה.

רחוב הרא"ה – אחד מעורקיה הראשיים של העיר. תחילתו במרכז העיר, מכיכר רמב"ם ובית הכנסת הגדול של העיר ר"ג עד לדרך רבין שבדרומה והלאה לדרך יצחק שדה. רחוב זה הוכתר בעבר כ'רחוב הארוך ביותר המצוי בתחומי אותה עיר'. בתחילה היה שמו 'רחוב הרב קוק'

 

בפינת רחוב שרת עם רחוב הרא"ה ניצב לו עדין הבניין המרשים שנבנה בסוג הבהואס כנראה בשנות ה-40' של המאה הקודמת, אולי לפני כן. על בניין זה טרם עלתה יד הכורת ורק אפשר לקוות שהבית ישופץ וימשיך להתקיים.

 

 

המשכנו ברכיבה ברחוב הרא"ה עד צומת עם רחוב קריניצי שם נמצא בית הספר היסודי יהל"ם (ע"ש יהודה לייב מוצקין מראשי התנועה הציונית ומהלוחמים להגנה על זכויות היהודים). בית ספר זה היה אחד מבתי הספר היסודיים של העיר בזמן שהייתי ילד. אני לא יודע אם כך גם היום. איני יודע מתי נבנה בנין בית הספר אולי לפני 60 שנה, אולי יותר, אולי פחות. בכל מקרה מאז בנייתו צורתו החיצונית לא שונתה. כך אני זוכר אותו. לא למדתי בו אבל משנת 1967 התגוררתי בסמוך אליו.

 

המשכנו ברכיבה וירדנו ברחוב הרא"ה עד צומת עם דרך בן גוריון ובה רכבנו צפונה עד השער המזרחי של מחנה השלישות.

 

דרך בן-גוריון (בעבר רחוב מודיעין) – עוברת לאורכה של רמת גן מצפון לדרום, מרחוב אבא הלל ועד דרך רבין (לשעבר דרך הגבורה), ומשמש כציר תנועה עיקרי. חלק מהצדה הצפון המזרחי של הדרך נמצא בתחום שיפוט עיריית בני ברק וחלקה מצדה הדרום מערבי נמצא בתחום השיפוט של העיר גבעתיים. דבר זה גרם למספר חיכוכים בין העיריות. במקורה הייתה זו 'דרך המואזין' המוליכה מכיוון הכפר סלאמה לירקון והלאה לדרך שכם. בקצהו הדרומי בתחום גבעתיים שכן בטרם קום המדינה מחנה בריטי גדול שהיה ידוע כ'שטח תשע הנטוש'. כמחצית הקילומטר דרומה לנחל הירקון נמצא מחנה השלישות. באמצע הדרך באזור המפגש שלה עם ראשית רחוב הרצל על שטח מעונות ויצו של היום שכן 'קיבוץ רמת גן' – מתחם מגורים בו שהו חלק מן ההכשרות הקיבוציות בטרם עלייתם לקרקע.

 

ממול לשלישות פנינו מזרחה ומכאן התחיל קטע המסלול בתוך העיר בני ברק.

 

גם העיר בני ברק בנויה על מספר גבעות כרוכר שהן  חלק מרכס הכורכר המזרחי העובר לאורך מישור החוף. ראשית המסלול בבני ברק היה טיפוס על הגבעה הצפון מערבית של העיר. התצפית ממנה הייתה חלקית רק לכיוון מזרח ודרום לכיוונים האחרים התצפית הייתה בלתי אפשרית בגלל הבתים המסתירים אותה.

 

התקדמנו לעבר רחוב ר' עקיבא רחובה הראשי של העיר בני ברק. זו עיר מעולם אחר. לדוגמה, קופות הצדקה הפזורות כך בעיר.

 

 

רכבנו לאורכו של הרחוב. הייתה זו רכיבה ב"סינגל עירוני". נאלצנו לתמרן במדרכות העיר בין האנשים הרבים הממהרים להספיק את ההכנות האחרונות לקראת השבת ובין היתר קניות והליכה למקווה.

 

 

נאלצנו גם לתמרן בין כלי רכב ברחובותיה העמוסים.

 

הבעיה הגדולה ביותר הייתה בתמרון בקרבה בתחנות האוטובוסים בהן הצטופפו המוני אנשים, נשים וטף בהמתנה שיסיעו אותם ל"עשות שבת" אצל בני משפחתם בירושלים, אלעד, מודיעין עילית, אשדוד ואפילו ביתר.

 

המשכנו הלאה וטיפסנו אל הגבעה המרכזית של העיר בה נמצאת ישיבת פוניבז'.

 

בזמן הטיול בבני ברק הבנתי שבגלל הזמן הקצר ובעיקר הסמיכות לכניסת השבת נאלץ לקצר את הרכיבה בה. רכבנו דרומה בדרך חזון איש חזרה לעבר רמת גן.

 

 

לאחר שעברנו מול הצד המערבי של בית הקברות של בני ברק רכבנו בכיוון דרום ועברנו בין ובתוך השכונות בדרום מזרח העיר: מרום נווה, שיכון המזרחי, רמת עמידר, גן הערמונים ונווה יהושוע. כך הגענו לצומת רחוב הירדן עם דרך יצחק שדה.

 

שכונת מרום נוה – השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 על שטחו של פרדס מרגושס, אחרון פרדסיה ההיסטוריים של רמת-גן. גבולות השכונה: צפון – רחוב הגאון אליהו. דרום – דרך נגבה. מערב – רחובות לנדאו ותרצה. מזרח – רחוב חזון איש והעיר בני-ברק. בשולי השכונה ניתן עדיין להבחין בשדרות הברושים אשר תחמו בעבר את הפרדס. במרכז השכונה פארק המשתרע על כ-40 דונם, ובמרכזו מזרקה ונחל מלאכותי. ממרומי הפארק תצפית יפה. הפארק, הקרוי על שם מ"מ ראש עיריית רמת-גן, דוד מלמדוביץ', מוביל אל כיכר מרכזית ואל מרכז מסחרי הכולל את קניון "מרום-סנטר". הפארק מוקף מכל עבריו בבניינים רבי קומות. במרכז הפארק הושארה חלקה של עצי תפוז לזכר פרדס מרגושס שסיפק עבודה לראשוני רמת-גן. השירותים לאזרח מקובצים במרכז המסחרי המקומי שקיימים בו גם המוסדות הבאים: בית כנסת, בריכת שחייה, מרכז פסג"ה – מרכזיה פדגוגית. בתי הספר המשרתים את תושבי שכונת מרום נוה ואת החלק הארי של שכונת רמת יצחק הם בתי הספר הממלכתיים "מורדי הגטאות" (לשעבר ביה"ס "פרדס") ו"שאול אביגור. מקור

 

שיכון המזרחי – השיכון שוכן בין הרחובות נגבה, הירדן, בן אליעזר ושכונת פרדס אברלה. הוא הוקם בשנת 1949 ע"י מפלגת המזרחי.מקור

 

רמת עמידר –  שכונה נמצאת בקצה הדרום מזרחי של העיר ומשתרעת על שטח של 300 דונם. היא הוקמה בשנת 1949, בעת קליטת גלי העלייה הגדולים, על ידי הסוכנות היהודית, כשהשטח לא היה שייך לשום רשות מוניציפאלית. היא נבנתה על ידי חברת עמידר כשכונת שיכון טיפוסית – מבני בטון בני שתי קומות. בשנת 1950 צורף השטח לרמת-גן. שכונה זו קלטה עולים מארצות המזרח, תימן ועירק , ובסוף שנות החמישים, הורחבה השכונה ונקלטו בה עולים נוספים, רובם מבולגריה. במשך שנים לא נחשבה לשכונה מובילה אך בשנים האחרונות עם הזדקנות האוכלוסייה הוותיקה, והרחבת היתרי הבנייה הגיעה לשכונה אוכלוסייה מבוססת יותר. השכונה גובלת עם שכונת מרום נווה היוקרתית שמשפרת את תדמיתה וגורמת לשידרוג רמת מחירי הדירות. בנוסף הוקמה בשכונה ישיבת ההסדר רמת-גן ובעקבותיה התיישבו בשכונה משפחות רבות מבוגרי הישיבה, ובכך נוסף לשכונה ציביון דתי. מקור

 

מתחם גני ערמונים – בראשית שנות התשעים הוקם פרויקט מגדלי המגורים "גני ערמונים" בסמוך לכביש גהה, פרויקט זה גרר אחריו תנופת בנייה בחלקה הצפוני של השכונה. ברחוב הכבאים, הרחוב הראשי, נמצאים המרכז המסחרי של השכונה, בית הספר ערמונים, גנים וגינה ציבורית. מתחם גני ערמונים גובל בדרום בשכונת נוה יהושע, במזרח ברחוב בן אליעזר ובצפון בשכונת רמת עמידר ורחוב פנחס. מקור

 

שכונת נווה יהושע – נמצאת בדרום מזרח העיר, בין פרדס אברל'ה דאז ורחוב אריה בן אליעזר של היום. האדמות שעליהן הוקמה שכונת נוה יהושע היו פרדס בבעלות ערבית השייך לכפר חירייה. באיזור זה התרכזו פורעים ערביים שירו על בתי רמת-גן. בשנת 1942 נרכשה האדמה על ידי חברת "המפדה האזרחי" שבבעלות "הציונים הכלליים" ולכן נקראה השכונה, תחילה, בשם "המפדה האזרחי", ולימים הפכה לנווה יהושע על שם הציוני יהושע סופרסקי מראשי הציונים הכלליים.  בשנת 1945 הוקמו 20 דירות ראשונות שיועדו למשוחררי הצבא הבריטי. בשנת 1947 הוקמו 20 דירות שהיו מיועדות לעסקני המפלגה ולעולים חדשים. לפני קום המדינה השכונה הייתה מבודדת מרמת-גן ובמלחמת העצמאות נסעו ילדיה בשיירה מאובטחת לבית הספר שהיה ברמת יצחק. השכונה סופחה לרמת-גן -28.3.1949. בשנות העלייה הגדולה נבנו ליד הבתים החד קומתיים הוותיקים, שיכוני עולים ויושבו בה יוצאי עיראק ולוב. כיום מתגוררים בשכונה כ-6,000 נפשות, והרחוב הראשי בה הוא רחוב נוה יהושע. בשנות התשעים החל תהליך של פינוי-בינוי בשכונה. בתהליך זה נהרסו בתים צמודי קרקע ישנים ובמקומם נבנו בתים רבי קומות חדשים ומטופחים. גינת "האם" היא הגינה הראשית בשכונה, אשר עברה שיפוץ מקיף בשנת 2004. במרכז הגן נמצא בית הכנסת הגדול של השכונה העומד על שטח של 2 דונם. בשכונה שני בתי הספר: "ארנון" – בית ספר ממלכתי, ו"מורשת משה" – בית ספר ממלכתי-דתי. מקור 

 

המשכנו ועברנו ליד מתחם הספורט של כפר המכבייה ואחר כך נכנסנו לתחום הפארק הלאומי .

 

הפארק הלאומי ע"ש קריניצי – הפארק הוקם על אדמות הכפר הנטוש סלמה וניטע בט"ו בשבט בשנת תשי"א-1951 בנוכחות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש העירייה אברהם קריניצי ושורה של שגרירים וקונסולים זרים. חזון קריניצי היה : "הפארק יהיה נטוע כ-60 אלף עצים ושיחים… אגם מים שישתרע על שטח של עשרה דונמים מעוטר בצמחי מים ומצויד באפשרות שיוט לילדים ונוער. בגן תשוכן פינת חי… בה יותקן אקווריום גדול… אני רואה במה נרחבת שמעליה תנגן התזמורת העירונית לעתים מזומנות…הפארק מיועד לאזרח והאזרח יהיה בעליו … עקרון הפיקוח יהיה אחד תמיד: הכניסה אל הגן והגישה אל שימושיו חינם לכל".
חמשת אלפים תלמידים השתתפו בנטיעת הפארק. ראש הממשלה הרים על נס את פעולתה הברוכה של רמת-גן ושל ראש העירייה אברהם קריניצי. הוא אמר בנאומו: "לפני כמה חדשים הציעה ממשלת ישראל לנטוע שלושה פארקים: בצפון תל אביב, מזרחית ליפו וברמת-גן. זכות גדולה היא לרמת-גן שהיא הראשונה המתחילה במצווה ונוטעת את הפארק הראשון". בפארק ניטעו כ-3000 עצי חרוב, 250 עצי זית, 100 עצי תאנה, עצי פקאן, עצי אבוקדו ועוד. כמו כן נקדחה באר המספקת מים גם לדיירי השכונה הסמוכה.
בסוף שנת 1957 החלו עובדי הפארק לצקת יסודות למזח באגם. בט"ו בשבט תשי"ח הוזרמו המים הראשונים אל האגם כדי לבחון את יעילותו וכעבור שבוע, בשעה שירדו גשמים עזים, הוצף האגם במי גשמים מגדה אל גדה. בשנות ה-60 הושלמה בנייתו של האמפיתיאטרון בפארק ומאז נערכו בו ובפארק בכלל אירועים בקנה מידה ארצי ובינלאומי, כגון תערוכות פרחים, ימי הצנחן ועוד. הפארק המשיך להתפתח לאורך השנים ועיריית רמת-גן, המפעילה אותו, דבקה בערך של פתיחות לכל אדם המגיע אליו.
הפארק מהווה מוקד משיכה ובילוי למאות אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ. הפארק כולל גם אגם וגן פרחים, הנפרש על שטח של 12 דונם ובו כ- 82,000 פרחים בשלל צבעים וסוגים. זאת בנוסף לעצים, שבילים, מדשאות רחבות בסגנון הגנים הקלאסיים של אירופה. בשנים האחרונות ודש הפארק ושופץ בהיקף נרחב  כולל מתחם כושר, מדשאות, גן ורדים, טיילת, חידוש האגם ומזרקות מיוחדות המוארות בלילה. הכניסה לפארק הלאומי היא ללא תשלום. הפארק פתוח כל שעות היום והלילה ובמקום מאות מקומות חניה. מתחם הפארק הלאומי כולו נגיש לנכים ולעגלות ילדים, במקום מספר תאי שירותים הנגישים לנכים, שני מזנונים, בית קפה.
המקור

 

בתחילה התענגנו על אחד הספסלים בפארק אל מול קרני השמש.

 

בקרנו באחוזת הקבר של אברהם קרינצי, ראש העיר המיתולוגי שנהרג בתאונת דרכים יחד עם חתנו ונהגו בחורף תש"ל (דצמבר 1969). נזכרתי בהלוויה שגם אני כתלמיד בכיתה ח' השתתפתי בה.

 

המשכנו לרכוב בין מדשאות הפארק

 

ולסיום הסיבוב בפארק הצטלמנו על רקע האגם.

 

יצאנו מהפארק והמשכנו לרכוב בתוך שכונת רמת חן.

 

שכונת רמת חן – השכונה נוסדה בשנת 1949 ונקראה תחילה בשם שיכון צבא קבע – סלמה ב'. הבנייה נעשתה על ידי חברת "רסקו" על קרקע שנרכשה ממינהל מקרקעי ישראל. בשלב מאוחר יותר נבנו בשכונה בתים פרטיים וכן בתים שנבנו עבור עולים חדשים של שנות ה-50. רמת חן בנויה בצורת מעגל גדול, אשר הרחוב המקיף אותה הוא רחוב אלוף דוד על שם דוד מרכוס, קצין יהודי-אמריקאי שהגיע ארצה במלחמת העצמאות כדי לסייע לצה"ל ונהרג בשוגג. רוב בתי השכונה הם בתים צמודי קרקע. בשכונה זו נמצאים תיכון בליך וכן בית הספר היסודי "רמת חן". לשכונה קראו בשם זה  – מכיוון שהצירוף ח"ן הוא ראשי תיבות של חילות ונביאים שכן רובם המכריע של הרחובות בשכונה קרויים על שמם של חילות ויחידות צה"ל ונביאי התנ"ך כגון – פלמ"ח, גולני, עודד, המאה ואחד, ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו'. השכונה סופחה לרמת-גן בראשית חודש ינואר 1953. מקור

 

חלקו האחרון של הטיול היה רכיבה מהירה על מנת שנסיים אותו מהר. רכבנו כמעט בלי להתעכב לאורכה של גבעתיים מדרום לצפון והמשכנו הלאה לדרך זבוטינסקי ומשם הגענו לנקודת ההתחלה.

*****

 

הטיול שלנו הסתיים כמעט בשעת חשכה. הוא נמשך כארבע שעות. היה זה טיול מיוחד ויוצא דופן. טיול בו עלו זיכרונות מהעבר, נצפו מראות מהווה והיה בו גם מרכיב קטן של ספורט ובעיקר טיפוס אל הגבעות.

 

בסיום הטיול נשאר לי טעם של עוד. אין ספק שעוד אחזור למחוזות ילדותי בעיר רמת גן אליהם לא הגעתי בטיול זה. כמו כן אקדיש טיולים נפרדים לביקור מפורט בשתי הערים הסמוכות: בני ברק וגבעתיים שהן ערים מעניינות ותולדותיהן מרתקת כמו זו של רמת גן.