טיול ערב חג סוכות (27/9/2015) מעניין ביותר במזרח מטרופולין באזור שבין מושב בני עטרות בדרום ובין מקורות נחל הירקון והלאה לאורכו עד לגשר בסמוך למחלף הירקון (כביש 5 וכביש 40) בצפון יחד עם חברי עופר צינדר. בתכנון ובהובלה השתתפנו שנינו.

אזור הטיול אינו נחשב אטרקטיבי מובהק למעט, גן לאומי ירקון הכולל את מקורות הירקון ותל אפק (אנטיפטרוס). כולנו חולפים בשוליו בדהירה בנסיעות התכופות בקו צפון-דרום בכביש 6 וכביש 40 ובקו מערב-מזרח בכביש 471 מצומת נחשונים לפ"ת וכביש 483 מראש העין לפ"ת.

המאפיין את האזור שרכבנו בו הוא מרחב פתוח המהווה את אגן הניקוז הדרומי של הירקון ובו ערכי טבע רבים ויישובים כפריים השייכים למועצות האזוריות חבל מודיעין ודרום השרון וסביבם שטחים חקלאיים. בטיול זה, מרבית מסלול הטיול היה בעיקר בשטחים הפתוחים ומעט בתוך היישובים, רכבנו בדרכי עפר ראשיות, בדרכים צדדיות, בדרכי רגבים בשולי השדות, נקלענו לשדה קוצים אותו עברנו בגבורה.

מבני עטרות למקורות הירקון 27-9-2015-

עוד לפני הצגת מסלול הטיול כדאי להדגיש ולציין שבשני העשורים הראשונים מאז הקמת המדינה אזור זה היה סמוך לקו שביתת הנשק ישראל-ירדן. מי יודע ומי זוכר? אולי המבוגרים…אולי הלמדנים… היישובים, בחלקם עברנו היום, היו יישובי ספר שהיוו את "חגורת המגן" של הליבה היישובית של המדינה שעד מלחמת ששת הימים בשנת 1967, במינוח הביטחוני נקראה "גוש דן", אחד מגושי ההגנה המרחבית של המדינה. כדאי להזכיר למי ששכח שכביש 6 הוא צעיר ולא נולד בימי בראשית. הכביש נסלל באמצע שנות ה-90. לכן, שנים רבות האזור היה נידח, לא היה כל כך אטרקטיבי לטיול או סיור וגם לא היווה אזור מגורים נחשב ומעודף כפי שהוא כיום. אלה שהתמידו ויישבו במקום מאז אינם מצטערים על כך. היום, יש להם ביד נדל"ן שערכו גבוה. תקנו אותי אם אני טועה!

קו ירוק במרכז הארץ עד שנת 1967

אזור הטיול מול הקו הירוק עד 1967

כמוצג במפה למטה, החלק הראשון, הדרומי, של מסלול הטיול היה בין נקודת ההתחלה והסיום בבני עטרות בין המעבר מתחת לכביש 471 סמוך למחלף נחשונים.

מבני עטרות למחלף נחשונים-

יצאנו לדרך בשעה 06:45 ממושב בני עטרות, מקום יפה במיוחד שיש לו היסטוריה מעניינת.

בני עטרות, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית נמצא בתחום המועצה האזורית חבל מודיעין. המושב הוקם בשנת 1948 בבתים ועל חלק מאדמות המושבה הטמפלרית (לשעבר) וילהלמה.
המושבה וילהלמה הוקמה בשנת 1902 כחלק ממפעל ההתיישבות של הטמפלרים הגרמנים. היא נקראה על שמם של הסולטאן התורקי עבדול חמיד השני, ועל שם שני מלכים ששמם וילהלם   -וילהלם השני מלך וירטמברג (1848-1921), כהוקרה על תמיכתו הרעיונית והכספית בהתיישבות הטמפלרים, שרבים מהם באו מממלכת וירטמברג ווילהלם השני קיסר גרמניה שביקר בארץ ישראל בשנת 1898. ביקור זה סימל, לדעת הטמפלרים, את הידידות שנרקמה בין הקיסרות הגרמניה והאימפריה העות'מאנית באותם הימים, ולכן נקראה המושבה בזמן השלטון העות'מאני וילהלמה-חמידיה. המושבה נבנתה סביב שתי דרכים, שיצרו צורת צלב. דרך אחת, באורך של 1,200 מטר, נמשכה מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומשני צדיה נבנו בתי המושבה, 26 בתים בכל צד. בחלקו האחורי של כל בית הייתה חלקת אדמה ברוחב 40 מטר ובאורך 250 מטר. הדרך השנייה, שחצתה את הראשונה במרכזה, קישרה את המושבה ליישובים הסמוכים.
בשנת 1936 נבנה בסמוך למושבה שדה התעופה שנקרא  בשם שדה התעופה וילהלמה וממנו בזמן מלחמת העולם השנייה יצאו מפציצים של חיל האוויר המלכותי למשימות הפצצה במזרח אירופה שנכבשה על ידי צבאות הגרמנים. בימי מלחמה זו הפכה המושבה למחנה הסגר לתושביה הגרמנים שתמכו בנאצים בפיקוח שוטרים יהודים ובפיקוד קצינים בריטים. לפי תכנית החלוקה של האו"ם (29/11/1947) הייתה המושבה מיועדת להפוך לחלק מן המדינה היהודית. ייתכן שהבריטים חששו לחיי התושבים ולכן החליטו לפנות את אוכלוסיית וילהלמה עוד לפני תום המנדט. ב-20 באפריל 1948 הועברו כל תושביה לחיפה ומשם נשלחו לקפריסין ומאוחר יותר הוגלו אלה אוסטרליה. לאחר פינוי התושבים הפך היישוב למחנה צבא בריטי ועם יציאתו מהארץ לקראת סיום המנדט הוא העביר את השליטה במקום לידי הליגיון הירדני.
ביולי 1948 במסגרת מבצע דני נכבשה וילהלמה על ידי כוחות של חטיבה 8  וחטיבת אלכסנדרוני. מטרת מבצע דני הייתה להרחיק את הלגיון הירדני משטחי המישור המזרחיים של גוש דן, סביב הישובים היהודיים, על ידי כיבוש כל שרשרת הכפרים הערביים, מראש העין ועד לערים לוד ורמלה ולהרחיב את השליטה הישראלית במרחב בין תל אביב וירושלים. המבצע התנהל בשתי זרועות: דרומית, מאזור גזר לכיוון בן שמן בה לחמה חטיבת פלמ"ח "יפתח", וזרוע צפונית, בה פעלה חטיבת אלכסנדרוני מאזור ראש העין ועד לאזור שוהם היום. בשלב השני תוכנן כיבוש מובלעת לטרון ורמאללה אך, הוא לא יצא לפועל.
באוגוסט 1948, זמן קצר לאחר מכן, החלו להתיישב במקום קבוצות פליטים מיישובים יהודיים שפונו במהלך מלחמת העצמאות והם:  מפוני המושב עטרות שנבנה בשנת 1919 מצפון לירושלים אשר נפל בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות ונחרב, ביום הקמת המדינה (14/5/1948); קבוצת מפוני היישוב "נחלים"  שפונה מאצבע הגליל (שבמקומו הוקם מאוחר קיבוץ הגושרים)שנקראה "וילהלמה ב'"; קבוצת מפוני קיבוץ בארות יצחק במישור חוף הנגב שנחרב בימי המלחמה  ונקראה "וילהלמה ג'". מפוני המושב שאר יישוב מהגליל העליון שפונה מיושביו עקב ההפגזות הקשות של הסורים. משנת 1952 במקום נשארו מפוני עטרות שקראו לו על שם יישובם שפונה בשם בני עטרות אליהם הצטרפה קבוצה גדולה של עוזבי קיבוצים וכן מספר משפחות מבן שמן.
כיום במושב כ-220 בתי אב, ב- 66 נחלות משק (מטעי פרי, ירקות, ענפי ירק לקישוט ולול) בחלקן ניבנה בית לבן ממשיך ובשטח שטח ההרחבה – "שכון בנים".

אחד ממבני המושבה הטמפלרית וילהלמה בשימוש תושבי בני עטרות

יצאנו לדרך מצפון מושב בני והקפנו את שטח ההרחבה ורכבנו לכיוון מזרח לעבר קו מסילת הברזל.

מבט על בני עטרות מצפון

רכבנו מעט צפונה במקביל למסילת הברזל ופנינו שוב מערבה ובקו האופק מעבר לשדות ראינו את הבתים הגבוהים של יהוד.

מבט ממזרח לכיוון מערב

המשכנו צפונה בשדות, עברנו בתוך נופך ועברנו בתוך מושב מזור בסמוך לרנתיה.

נופך, ישוב קהילתי כפרי המשתייך מוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. מקור השם- אחת מאבני החושן (שמות כח', יח'). היישוב הוקם בשנת 1949 ויושב בעולים שהגיעו בעיקר מצפון אפריקה. היישוב הוקם ככפר חוצבים ומעבר והכנה להתיישבות חקלאית באזור. היישוב נבנה על אדמות כפר ערבי רנתיה שננטש במלחמת העצמאות. האזור שימש להתארגנות של חטיבת אלכסנדרוני ביציאה למבצע "בתק" בתאריך 11-12 ליולי 1948 לכיבוש ראש העין מידי הצבא העיראקי. בחפירות הצלה במקום  נמצאו שרידי של רחוב צלבני ומתקופות מאוחרות. ביישוב קיימים עדיין מבנים שנשתמרו מהתקופה הצלבנית והעותמאנית, ומשמשים למגורי התושבים

מזור, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. השם סמלי, בעקבות צליל שמו של הכפר הנטוש אל – מוזירע. נוסד בשנת  1949, על ידי עולים מצ'כיה ומהונגריה וילידי הארץ, ונקרא בתחילה "מזרע הר". שטחו כ- 2,300 דונם. דרומית – מזרחית למושב בצמוד לכביש 444 נמצא מאוזוליאום רומי מן המאה ה- 3. אחד המבנים היחידים מן התקופה הרומית בארץ – ישראל שממערב לירדן ששרד בשלמותו עד לקומה השנייה. כנראה משום ששימש תקופה ארוכה מקאם מוסלמי – א – נבי – יחיא. בקרבת מקום נמצאו שרידי בניין ורצפת פסיפס מן התקופה הביזנטית.

רנתיה, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין.מקור השם-בעקבות שמו של הכפר הנטוש "רנתיה" שעל אדמותיו נוסד ב-1949 בידי יוצאי מרוקו וטוניס, אליהם הצטרפו במשך השנים תושבים חדשים מתפוצות שונות. שטחו כ-2,000 דונם. במקום שרידי יקבים חצובים בסלע.

התקדמנו מזרחה לעבר מסילת הברזל ונאלצנו לחצות אותה ולהתקדם צפונה בדרך המקבילה ממזרח בגלל חשש שהדרך המקבילה ממערב תהייה חסומה בערימות עפר בגלל עבודות הנחת הקו הארצי להולכת גז. התקדמנו עד נחל מזור וחצינו מתחת לגשר המסילה שנבנה בתקופת השלטון הבריטי.

גשר מסילת הברזל החוצה את נחל מזור

התקדמנו  הלאה חצינו את כביש 471 ובנקודה זו החל הקטע המרכזי של מסלול הטיול כמוצג במפה.

המסלול סביב כפר סירקין, גבעת השלושה ומחנה סירקין

התקדמנו צפונה בדרך המקבילה למסילת הברזל והצמודה לכביש 6 במזרח ובין כפר סירקין במערב. חצינו בגשר אירי את נחל שילה שהוא אחד מיובליו העיקריים של הירקון ועליו יורחב בהמשך. החלטנו לסטות ממסלול הטיול, לחצות במעבר עילי מעל כביש 6 ולהיכנס לקיבוץ עינת ודרכו להגיע לבית העלמין כדי לפקוד את קברו של אבי המנוח.

עינת קיבוץ הנכלל במסגרת התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) ומשתייך מוניציפלית למועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ שמקור שמו נגזר מהקרבה למעיינות הירקון. הוקם ב-1952 כתוצאה של של הפילוג בתנועה הקיבוצית, ע"י חברים שפרשו מהקיבוצים גבעת השלושה ורמת הכובש. כיום עינת נחשב קיבוץ "מתחדש" שעבר תהליך שינוי ארוך ומהותי. לאחר שנים ארוכות שבהם לא התקיימה קליטה, החליט הקיבוץ לפני כשני עשורים על מהלך של קליטה והתחדשות שבו פתח מחדש את שעריו לבניו ובנותיו וכן לכמה עשרות משפחות חיצוניות. בשנת 2005 הוחל תהליך השינוי והחל משנת 2007 החלה הקליטה במהלכה הכפיל הקיבוץ ואף יותר את מספר חבריו. הקיבוץ עבר התחדשות ובניה מסיבית הכוללת בניית שכונה חדשה לאכלוס הנקלטים. כיום מתגוררים בעינת כ-350 חברים וכ- 250 ילדים ונערים.  כלכלת הקיבוץ מתבססת על חקלאות, מפעלים (מאפיית עין-בר, עינת תעשיות מזון), השכרות נדל"ן, תחנת דלק ומרכז מסחרי עינת-אלון, בית עלמין לקבורה חילונית ועוד מגוון של עסקים קטנים. בתחומי הקיבוץ נמצאים גני ילדים ובית ספר יסודי "מעבר-אפק".

לאחר סיבוב בקיבוץ עינת חזרנו וחצינו שוב את כביש 6. התקדמנו מערבה בין שדות הכותנה לעבר קיבוץ גבעת השלושה והמשכנו בדרך מקבילה לו ממזרת והתקדמנו עד למול הכניסה למבצר אפק בכביש 483.

שדות הכותנה בסמוך לקיבוץ גבעת השלושה

גבעת השלושה, קיבוץ הנכלל במסגרת התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) ומשתייך מוניציפלית למועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה – מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג – אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העותמאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917. אנדרטה לזכרם נמצאת בכניסה לקיבוץ עינת.
הקיבוץ נוסד ב-1 במאי 1925 על ידי גרעינים שהשתייכו לתנועת "החלוץ": גרעין 'אחווה', פלוגת עין חרוד וקבוצת 'מעבר'. בסוף שנות ה-20 וראשית ה-30 הצטרף לקיבוץ גרעין גדול של פועלים מהעיר קלוסובה שבפולין. מיקומו המקורי של הקיבוץ היה ממערב לפתח תקווה, באזור שנמצא כיום בתוך העיר (בערך בפינת הרחובות ארלוזורוב וצה"ל). ליד הקיבוץ המקורי פעל בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן – בית ספר חקלאי על יסודי – כיום החווה החקלאית העירונית שברח' קפלן וכן סמינר למורים. כיום פועל בשטח הקיבוץ הישן מוסד גריאטרי. בקיבוץ פעל אחד מחדרי האוכל הגדולים ביותר בארץ ישראל שהיו קיימים באותה העת, שתוכנן על ידי האדריכל אריה שרון, שתכנן בקיבוץ עוד מספר מבנים. מבנה חדר האוכל הוכרז כמבנה המיועד לשימור
בתקופה שקדמה להקמת המדינה היה גבעת השלושה אחד הקיבוצים שבהם התאמנו ועבדו הכשרות הפלמ"ח, ובסליקים שבקיבוץ הוסתר נשק של ההגנה. לפיכך הבריטים פשטו עליו, ועל קיבוצים נוספים, באירועי ה"שבת השחורה". עם עליית שארית הפליטה קלטה גבעת השלושה חברות נוער רבות במסגרת מפעל עליית הנוער. בשיאו (חצי יובל להיווסדו) מנה הקיבוץ כ-900 חברים.
בראשית שנות ה-50 התרחבה פתח תקווה וסגרה על הקיבוץ מכל עבריו. לפיכך, הוחלט לעזוב את המקום ולעבור לאדמות החקלאיות. בשנת 1952 הקיבוץ התפלג, כמו קיבוצים נוספים בארץ, כחלק מהפילוג בתנועה הקיבוצית. חברי הקיבוץ שעברו לתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" לאחר הפילוג, עזבו וכאמור  הקימו את קיבוץ עינתן. בשנת 1953 עבר קיבוץ גבעת השלושה למיקומו הנוכחי, בסמוך לאדמותיו החקלאיות – "נזלה" בערבית. תוכנית הקיבוץ נעשתה על ידי האדריכל שמואל ביקלס, אשר תכנן בו גם את מבני הציבור המרכזיים: חדר האוכל ובית התרבות ע"ש בנדור הנקרא כיום "בית בנדורי".

לאחר חציית כביש המחבר בין פתח תקווה וראש העין נגלה המראה של מבצר אפק (כביש 483)

מבט מדרום על מבצר אפק מכיוון כביש ראש העין פתח תקווה.

עצרנו מול האנדרטה של לוחמי חטיבת אלכסנדרוני והאצ"ל שהשתתפו במערכות על כיבוש ראש העין במלחמת העצמאות.

המערכה על ראש העין – ב- 5 במארס 1948 פונו מחצבות מגדל צדק, שהיו הספקיות הגדולות של חומרי הבנייה והופעלו על ידי חברות יהודיות. הגנה על המחצבות ועובדיהן וכן הבטחת התחבורה אליהן, חייבו ריתוק כוחות גדולים שלא היו בנמצא. כל אזור מגדל צדק וראש העין היה בלב שטח ישובים ערביים צפוף. המטה הכללי של ההגנה ייחס חשיבות רבה לכיבוש ראש העין, בגלל מקורות הירקון ומכוני השאיבה ממנו. אולם, גם למטרה חשובה זו לא ניתן היה להקצות כוחות, כי באותה עת ניהלה חטיבת אלכסנדרוני קרבות רבים בגזרות חשובות וקריטיות אחרות.
ב- 30 במאי 1948נכבשה ראש העין על ידי יחידות האצ"ל, שצוידו בנשק ותחמושת של החטיבה, אולם למחרת הם נסוגו לאחר התקפת נגד, בה איבד האצ"ל 12 לוחמים. לאחר קרב זה, נכנס הצבא העיראקי לראש העין ומגדל צדק והיווה איום על פתח תקווה, כפר סירקין והסביבה.
רק בחודש יולי 1948 ניתן היה להקצות כוחות למשימה החשובה הזאת. במבצעים המשולבים של מבצע "דני" ומבצע "בתק", בלילה שבין 11 ל- 12.7.48, כבש גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני את מגדל צדק. המבצע הסתיים בהצלחה רק לאחר שיחידות הגדוד שתוגברו ע"י פלוגות ב' ו- ג' מגדוד 145, הדפו התקפות נגד כבדות של העיראקים על המשלטים הצפוניים. כתוצאה מהלחץ, פינו העיראקים את ראש העין ללא קרב, לאחר שפיזרו מוקשים והניחו מטעני נפץ במכוני השאיבה. עם כניסתם, הספיקו כוחות אלכסנדרוני למנוע את הפעלת המטענים במכוני השאיבה ופינו את המוקשים. לאחר ייצוב וביסוס עמדותינו במגדל צדק וראש העין, המשיך הצבא העיראקי בהתקפותיו והפגזות מתותחיו, ללא הצלחה.
36 לוחמים נפלו בכל קרבות ראש העין ומגדל צדק במהלך קרבות מלחמת הקוממיות ולהם מוקדשת האנדרטה בכניסה למבצר אפק.

האנדרטה לזכר לוחמי חטיבת אלכסנדרוני והאצ"ל שהשתתפו במערכה על כיבוש ראש העין במחלמת העצמאות

בנקודה שלאחר חציית הכביש החל הקטע הצפוני של מסלול הטיול, מרביתו לאורך הירקון כמוצג במפה

לאורך הירקון

מסלול הטיול הקיף את הגן הלאומי ירקון עברנו את הכניסה המזרחית שלו לעבר מבצר אפק – אנטיפטריס.

גן לאומי ירקון- מקורות הירקון ומבצר אפק

חלפנו על פני מבנה תחנת הרכבת הישן ושרידי מבנה התחנה המנדטורית שנקראה תחנת ראס א-עין.

תחנת הרכבת הייתה צמודה למחנה בריטי של חיל האוויר המלכותי, שנקרא מחנה ראס אל עין ששימש כמרכז לוגיסטי של שדה התעופה הסמוך (היום מחנה סירקין). לאחר המלחמה שימש מחנה ראס אל עין מעברת העולים ראש העין בה נקלטו עולים מתימן שהתפתח ליישוב פרבר נידח עד מלחמת ששת הימים ואחריה הסמוך לפתח תקווה ולפני כשלושה עשורים גדל והיה לעיר משגשגת שממשיכה להתרחב והצפי שיהיו למעלה מ-100,000 תושבים.

התקדמו בדרך הצמודה לגן הלאומי ובאחד משעריה נכנסו לבריכת הנופרים

בריכת הנופרים, צילום: עופר צינדר

בריכת הנופרים

בריכת הנופרים

התקדמנו הלאה וחצינו את נחל שילה במקום בו הוא מצטרף לנחל הירקון.

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגיאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").
המרחק בקו אווירי ממקורות הירקון עד הים התיכון הוא 14.5 ק"מ, אולם הנחל זורם בפיתולים רבים שנתנו לו את השם הערבי נהר אל עוג'א – המפותל, ומאריכים את הזרימה ל- 27.5 ק"מ (לא כולל מתחם הנביעות). בתחומי הגן הלאומי נכללים כ- 18.5 ק"מ (כולל אזור הנביעות), והיתרה נמצאת בתחומי פארק הירקון בערים תל אביב – יפו, רמת גן ובני ברק, שאינו חלק מהגן הלאומי.
יובלי הנחל העיקריים של הירקון שמוצאם משדרת הר הם: נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה הם נשפכים אליו כמעט מנקודה אחת. לשלושת נחלים מערכת ניקוז דמוית מניפה ומבנה זה שלה מגדיל את עוצמת הגאויות מאחר ושיאי הזרימה מגיעים מנחלים אלה בעת ועונה אחת. יובלי של הירקון המגיעים אליו מגבעות השפלה הם נחל מזור ונחל עזר. בקטעו המישורי של הירקון מתחברים אליו היובלים שראשיתם בגבעות החול האדום בדרום השרון והם: נחל תאנים, נחל הדס, נחל הדר, נחל פרדס, נחל הדרים, נחל פרדסים (נווה שרת) ונחל אחיה. לירקון יש פיתולים רבים, ושיפועו הממוצע כ-0.06% שיפוע נמוך זה. כמויות המים הרבות המגיעות לירקון בחורף דרך יובליו גרמו בעבר להצפות. בקטע התחתון של הנחל לאורך כ-4 ק"מ זורמים בנחל מי ים שמשמשים גם לקירור תחנת הכוח שלידו וזהו מקור הזרימה העיקרי בירקון התחתון במשך מרבית השנה.
מבחינת איכות המים נחלק הירקון לשלושה חלקים: החלק העליון והנקי, שאורכו 7 ק"מ, מתחיל באתר מקורות הירקון וזורם בשטח הגן הלאומי עד למפגש עם נחל קנה. בקטע זה זורמים, כאמור, מי מקור הנשאבים מאקוויפר ההר. בימים האחרונים/בעת האחרונה הוחל בהזרמה של מים מסוחררים ממפגש עם נחל קנה. פרויקט זה נועד להגביר את מהירות הזרימה בנחל. רשות הטבע והגנים עוקבת אחר ההשפעה של הפרויקט על איכות המים ועל בית הגידול. החלק האמצעי, שאורכו 17 ק"מ, מתחיל מהמפגש עם נחל קנה ומגיע עד לסכר שבע טחנות. בחלק זה מתווספים למים הנקיים מהמעלה מי קולחין בכמה דרגות של טיהור בספיקה של כ-1400 מ"ק שעה. החלק האחרון הוא אזור שפך הירקון, הוא מתחיל במורד סכר שבע טחנות ונגמר בים התיכון. מימיו של החלק התחתון, שאורכו 4 ק"מ, הם תערובת של מי הנחל מהמעלה ומי ים החודרים לנחל בשל המבנה האופייני לנחלי החוף בישראל, מבנה שבו קרקעית הנחל באזור השפך נמוכה מפני הים.
בעבר היה נחל הירקון נחל החוף בעל הזרימה הגדולה ביותר בישראל ומעיינותיו שפעו כ-220 מיליוני מ"ק לשנה. ואולם, ב-1955 החלו לשאוב מי שתייה מהירקון לנגב דרך המוביל הארצי, הירקון איבד מעוצמתו וכמות מי המעיינות הזורמים בו הלכה ופחתה. הירידה בכמות המים פגעה בכושר הטיהור העצמי של הירקון. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה תנופת בנייה סביב הנחל – בנייתן של ערי גוש דן ושל היישובים האחרים, והם החלו להזרים אל הנחל שפכים תעשייתיים וביתיים וגרמו לזיהום חמור של המים. לקראת שנות ה-70 הוקמו באזור מתקני טיהור לטיפול בשפכים, אך הקולחין היו באיכות ירודה וזיהום הירקון נמשך. כיום, במסגרת פרויקט גאולת הירקון, שודרגו מתקני הטיפול בקולחין והוקמה מערכת של אגנים ירוקים לליטוש של הקולחין בטרם הגיעם לנחל. השדרוג והליטוש שיפרו  את איכות הקולחין ואת המצב בנחל בכלל. עם זאת, מדי פעם קורות תקלות ואיכות המים וספיקתם אינה יציבה. רשות הטבע והגנים סבורה ששיקום נחלים צריך להתבצע עם מי מקור בלבד.

רכבנו בדרך המקבילה לפיתולים של הירקון ממזרח ומצפון התקדמנו וחצינו את כביש 5. חלק מהדרך היה בשביל בין הקנים ובמקומות מסויימים רכבנו בשולי השדות.

בדרך בין הקנים

בדרך השדות הצמודים לירקון

התקדמנו עוד מספר קילומטרים לאורך הגדה הצפונית של הירקון עד גשר הכביש המחבר בין צומת ירקון והוד השרון. בנקודה זו החלטנו לחזור וחצינו באחד המעברים את הנחל.

חציית הירקון מצפון לדרום, צילום עופר צינדר

המשכנו דרומה וחצינו במעבר תחתי את כביש 5 והתקדמנו מזרחה חזרה לגן הלאומי של הירקון. המשכנו ורכבנו בדרך הצמודה ליד כפר הבפטיסטים אליו לא נכנסנו. הגענו לצד המערבי של שמורת הנופרים והמשכנו דרומה לעבר כביש ראש העין – פתח תקווה. חצינו אותו ונכנסנו לקיבוץ גבעת השלושה ויצאנו מדרומו. פנינו היו לכיוון מחנה סירקין. נצמדנו' לספק דרך, לאורך נחל עזר והתקדמנו דרומה והמשכנו והתפלנו לאורך דרך הרגבים בשולי השדות הצמודים לגדר המערבית של מחנה סירקין למול השכונות המזרחיות של פתח תקווה.

מחנה כפר סירקין נבנה בראשית שנות ה-40 על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. בשנים הראשונות של מדינה נמצא בית ספר לטיסה הראשון של חיל האוויר. משנת 1954 ועד שנת 1966 נמצא בית הספר לקצינים עד מעברו למיקומו הנוכחי במצפה רמון. במחנה גדול זה נמצאו מחסני חירום של מספר יחידות לוחמות מקרב מערך המילואים ויחידות נוספות מהמערך הקרבי הסדיר. הבסיס נמצא בלב אזור מאוכלס ומוקף בשכונות בילינסון, קריית אלון, יוספטל, עמישב, הדר גנים ומושב כפר סירקין, תלונות רבות נשמעות מצד שכני הבסיס על הרעש הרב והפגיעה באיכות החיים. שטח הבסיס הוא נכס נדל"ן יקר ערך ושנים רבות מיועד לפינוי לטובת בניה אזרחית. בין משרד הביטחון ועיריית פתח תקווה מתנהל קרב איתנים על התוכנית של הבניה לאחר פינוי המתחם. משרד הביטחון דורש הקמת 12,000 יחידות דיור תמורת פינוי המתחם, לעומת עיריית פתח תקווה שמעוניינת בהקמת 6,000 יחידות דיור בלבד, יחד עם שטחים פתוחים, פארקים ומכללה.

הגענו לכביש 4713 והתקדמנו בו מזרחה לעבר מושב כפר סירקין אותו חצינו וממנו פנינו דרומה ובין שדותיו לעבר חצית כביש 471 באותה נקודה בה עברנו בתחילת הטיול.

כפר סירקין, מושב עובדים הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית דרום השרון. היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין, שהיה מראשי תנועת העבודה הציוניתהמושב גובל בשכונות עמישב ושיכון בילינסון ממערב ומצפון נמצא מחנה סירקין. בתוך השטחים החקלאים המזרחיים של הכפר עוברים כביש חוצה ישראל (מס' 6) ומסילת ברזל. השטחים הדרומיים של הכפר תחומים על ידי כביש 471. אדמות הכפר נקנו על ידי הקרן הקיימת באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים – עומר אל ביתר ואחרים.  המייסדים היו פועלי בנין ופועלים חקלאים  אליהם הצטרפה קבוצת עולים מגרמניה, עלו לקרקע ביום 1.4.1936. בשנים 1936-1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, וההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. כן שימש הכפר, עד למלחמת השחרור כמוצב החוץ המזרחי של  פתח תקוה והיווה חיץ בין המושבה לבין אזורי ההר שהיה מאוכלסים בכפרים ערבים עויינים.
שטח המשבצת של הכפר כ – 2,000 דונם. כמחצית השטח מהווה אזור המגורים המכונה חלקות א'. המחצית השניה הם השטחים החקלאים הנמצאים בהיקף הכפר. בכפר יש 186 חלקות מגורים בשטח 5 דונם כל אחת (למעט 5 חלקות קטנות יותר). ל – 55 חברים המאוגדים במסגרת האגודה החקלאית קמה יש חלקות נוספות המכונות חלקות ב' ששטחן נע בין דונמים בודדים (לאור הפקעת שטחים) ועד 30 דונם.
כיום מתגוררות במקום כ- 250 משפחות. והוא עומד בפני הרחבה שתכפיל את מספר המשפחות בכפר.

לאחר חציית כביש 471 התקדמנו מערבה בדרך המקבילה אליו. הגענו לנחל מזור וכאן טעינו. במקום לחצות אותו להמשיך מערבה ולעבר קצה הצפוני של נחלים, פנינו דרומה לאורך הגדה המזרחית של הנחל. שהתקדמנו הבנו שטעינו וחצינו לעבר ערוץ הנחל בכוונה לעבור לצידו המערבי. נגמרה לנו הדרך ומצאנו עצמנו בתוך שדה קוצים. היה כבר חם. לי נגמרו המים. הלכנו ברגל בשדה הקוצים בסופו של דבר הגענו למטעים של מושב מזור ונכנסנו לחלקו הצפוני. יהודי טוב באחד הבתים מילא את חסרוננו במים. המשכנו הלאה בחזרה לנקודת ההתחלה. אולם מאחר ולא רצינו לרכב באותה דרך שהגענו פנינו בתוך מושב מזור. בין המטעים והחממות, בשביל ובאין שביל הגענו לחלקו הדרומי של מושב נחלים. הגענו לכביש 4623 המחבר את כביש 40 עם מכלול היישובים מזור, נופך ורנתיה. חצינו את הכביש ועברנו בשולי בארות יצחק. התקדמנו דרומה וחזרה לעבר מושב בני עטרות שם הסתיים הטיול.

מבני עטרות לירקון

מבני עטרות למקורות הירקון 27-9-2015-

לסיכום, הטיול במשבצת ארץ זו היה מעניין ביותר. אזור זה חסר לי במפת הטיולים וזמן רב הייתי סקרן להכיר אותו יותר. בטיול זה הייתה לי הזדמנות מופלאה לממש את סקרנותי וללמוד אותו באמצעות דיווש באופניים. נותרו עוד כמה מקומות שרציתי להגיע אליהן. לא נורא! עוד אחזור לטייל באזור זה.

טיול, סוף הקיץ ביום שישי בין יום הכיפורים וסוכות (25/9/2015) ברום הרי יהודה באזור בר גיורא ונס הרים ומרביתו על הרכסים שבין נחל שורק בצפון ובין נחל מערה. בטיול השתתפנו חמישה אנשים שהתקבצנו ממספר מקומות: בן ציון זידמן (רחובות), ארז בלשאי (תל מונד), עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ושרון בן חיים ואני (ממבשרת ציון).

אמנם "רשמית" הסתיו כבר החל, אבל עדין היה חם מאוד.  הרכיבה התנהלה בטיול בנחת ובנועם ובמהלכו עצרנו הרבה פעמים לתצפיות הזדהות – השתדלנו לראות רחוק ככל שניתן למרות האובך הקל. העצירות נועדו גם להסברים על השטח, למנוחה קצרה להסדרת הנשימה ולשתייה וגם להפסקת קפה מרנינה. בקטעים בהן היו ירידות תלולות ודרדרת ובעליות ששיפוען תלול קצת נאלצנו ללכת ברגל.

בר גיורא וסובב נס הרים 25-9-2015

יצאנו לדרך מבר בהר וירדנו לעבר דרך הנוף המתפתלת לאורך המצוק הדרומי מעל נחל שורק המסומנת שחור במפת סימון השבילים. רכבנו מערבה והשמש בעורפנו. היא האירה את הרכס הר טייסים ורמת רזיאל שממול.

מראה מדרך נוף הדרומית

באחת הנקודות בהן עצרנו במהלך הרכיבה על הדרך הנופית  לצורך תצפית דברנו על המבנה של הרי יהודה ובמיוחד הרחבנו על נחל שורק שהוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ. אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף.

אזור אגן ההיקוות של נחל שורק

השם נחל שורק נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
המים הזורמים בנחל הם מי נגר – מים הזורמים על הקרקע – מהרי ירושלים, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  – שפכים מטוהרים –  שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הפך הנחל למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. והוקמו מתקני טיהור שפכים במעלה הנחל.
לתוואי נחל שורק יש שני חלקים הררי ומישורי. החלק ההררי של התוואי מפותל עד סמוך לבית שמש והחלק המישורי נמצא בין גבעות השפלה ובמישור החוף. מוצא הנחל לים התיכון בחולות פלמחים.
אגן ההיקוות של הנחל בהר כולל את שלושת יובלים מרכזיים:
נחל שורק ויובליו המשניים היורדים אליו מרמת בנימין (נחל עטרות, נחל רמות, נחל שמואל ונחל לוז), מרכס ירושלים (נחל הצופים, נחל סנהדריה, נחל חיל, נחל רוממה נחל מי נפתוח, נחל רבידה נחל עין כרם), ויובליו המשניים היורדים אליו מרכס קריית יובל-אורה-עמינדב-שלמון, יובליו המשניים היורדים אליו מרכס הראל–הר חרת-הר איתן, מרכס צובה (נחל צובה) והמשכו רכס הטייסים-רזיאל-כסלון;
נחל רפאים שראשיתו באזור מתחם התחנה הראשונה בעמק רפאים בירושלים ויובליו המשניים היורדים אליו מירושלים (נחל רחביה, נחל בית הכרם ועוד) ויובליו המשניים היורדים אליו מהרכס המרכזי של הרי יהודה (נחל גילה, ואדי חלס, נחל בתיר, נחל קובי ונחל קטלב) מרכס גילה-בתיר-רפאים-גיורא.
לאחר החיבור בין נחל שורק ונחל רפאים תוואי הנחל הוא מפותל והסיבה לכך אינה ברורה. ייתכן שהאפיק הוא נחל קדום שהתחתר במקביל להתרוממות ההרים. בקטע ההררי המפותל של נחל שורק יורדים אליו מכיוון רכס גיורא-הר יעלה מספר יובליו (הבולטים נחל קטלב ונחל יעלה).
נחל כסלון ויובליו המתנקזים אליו (ביניהם נחל טייסים, נחל רזיאל ונחל כרמילה) והוא מתחבר לנחל שורק בקו התפר בין מורדות שלוחות הרי יהודה ובין גבעות אשתאול שבשפלה.
מכיוון שלוחות הרי יהודה מגיעים לנחל שורק נחלים נוספים המתחברים אליו באזור בית שמש (נחל מחסיה, נחל דולב, נחל מערה ונחל זנוח).
בתוואי המישורי של נחל שורק שני קטעים: המזרחי הנמצא בין גבעות השפלה הנמוכה אליו מתנקזים נחלים היורדים מהן (נחל בית שמש, נחל ישעי, נחל פלאי, נחל מנוח, נחל הראל) וקטע המערבי נמצא במישור החוף אליו מצטרפים נחלים שמקורם גם הוא בגבעות השפלה ובמישור החוף (נחל מקנה, נחל ענות, נחל אל תקה, נחל שחם, נחל חולדה, נחל השלושה, נחל עקרון ונחל גמליאל).

תופעה גאומורפולוגית הבולטת במראה מדרך הנוף היא ה"כתפיים" הרחבות. אלה בעצם מדרגות רחבות ברום כ- 100 מ' מעל לאפיק הנחל. ב"כתף" הדרומית הנקראת שלוחת יער נמצאים עיי הכפר דיר א-שייח', ועל גבעה בולטת נמצא אתר העתיקות חורבת טורה – שרידי מצודה מהתקופה ההלניסטית, ולצידה מספר מאגרי מים חצובים בסלע וה"כתף" הצפונית הבולטת היא הר פיתולים.

תצפית לכיוון צפון מדרך הנוף לאורך מצוק דרומי של נחל שורק

בתחילת שנות ה-1870 דווח שבכפר דיר א-שייח' חיים בו כ-400 תושבים. הכפר ננטש עד 1881, משום שתושביו עקרו, או נפגעו במגפת הטיפוס של 1874. ב-1931 התגוררו בכפר 155 תושבים ב-26 בתים שנבנו בעיקר מאבן. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-220, מרביתם מוסלמים, מלבד עשרה נוצרים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 6,781 דונם. היה בכפר מקאם (אתר מקודש) ומסגד לזכר שיח' סולטן בדר, וכן מספר חנויות קטנות. באר ממערב סיפקה מי שתייה לתושבים, אשר עסקו בחקלאות בעל, כולל גידול דגנים, ירקות ועצי פרי. אדמות הכפר הדרומיות שימשו כאזורי מרעה. ממצאים ארכיאולוגים שנמצאו בכפר כללו  שרידי קירות ועמודים, יסודות, בורות מים, אתרי קבורה ובתי בד. כפר זה נכבש בתחילת "מבצע ההר" שנערך לקראת סוף ההפוגה השנייה, בלילה שבין ה-18-19 באוקטובר 1948 בידי הגדוד הרביעי של חטיבת הראל ואחר ננטש. על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. מושב נס הרים הוקם ב-1950 קילומטר מדרום-מערב לאתר הכפר. אחד ממבני הכפר שנותרו על תלם הוא מקאם אל-שיח' סולטן בדר, מבנה לבן עם שתי כיפות, פתחים מקושתים וחצר.

עקב אופיו המתון של קטע הנחל ההררי, הועברה לאורכו ב- 1892 מסילת הברזל הראשונה בישראל, מיפו לירושלים, והוקמה תחנת הרכבת של דיר א-שייח'. התחנה הוקמה מסיבות תפעוליות, כדי לנצל את מי עין קטלב.
בשנים האחרונות, נמחק כמעט לחלוטין תוואי המסילה ההיסטורית, ונגרם נזק נופי משמעותי לנחל, כתוצאה משדרוג מסילת הרכבת הנוכחית. תחנת הרכבת ההיסטורית באפיק הנחל הנקראת כיום תחנת בר-גיורא והיא עדיין קיימת

בהמשך רכיבה בדרך הנוף הדרומית יכולנו להתרשם מהחורש הים תיכוני שסביבה.

תוואי דרך נוף הדרומית לכיוון מערב

חורש ים-תיכוני הוא חברה אקולוגית המאפיינת אזורים בעלי אקלים ים-תיכוני בעולם. החורש הים-תיכוני נפוץ בשישה אזורים בעולם: באגן הים התיכון, בדרום אפריקה, בקליפורניה, בצ'ילה, בדרום-מערב אוסטרליה ובדרום אוסטרליה. בדרך כלל, מתכוונים במושג חורש לתצורה של עצים, שיחים ומטפסים הגדלים במעורב. שולטים בו צמחים קשי עלים וירוקי-עד, בכיסוי רציף וצפוף. כתוצאה מכך, נוצר נוף סבוך בעל שכבתיות בלתי ברורה. בארץ החורש הים תיכוני נפוץ בחמישה אזורים: גליל עליון, גליל תחתון, כרמל, שומרון והרי יהודה.
שלושה פרמטרים אקולוגיים עיקריים משפיעים על יחידות הצומח של החורש הים תיכוני בארץ: רום החורש – ההשפעה היא בעיקר דרך הטמפרטורה; הטופוגרפיה של האזור – כמות קרינה תלוית מפנה במדרונות, מאזן המים, ערוצים מוצלים וקרירים; השפעת המסלע והקרקע – ההשפעה היא דרך ממשק המים והמינרלים.
היחידה הטיפוסית בתא השטח של הטיול היא חורש אלון מצוי והיא מאופיינת בחברת צומח אלון מצוי – אלה ארץ ישראלית. החברה מופיעה לרוב על סלעי גיר ודולומיט וקרקע טרה רוסה, ברום 300 – 1000 מ'. החורש המצוי לאורך דרך הנוף בה רכבנו מייצג היטב האת החברה אלון מצוי – אלה ארץ ישראלית. הצומח כולל כמובן את העצים אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, קטלב, ומעט עצי אורן ירושלים (בניגוד לדעה הרווחת, כל מיני האורן הגדלים בארץ (כולל אורן ירושלים, ואורן הצנובר = אורן הסלע) אינם גדלים בר בארץ אלא הובאו ע"י האדם מארצות אחרות). שיחים ובני-שיח  עיקריים הם אלת המסטיק, לוטם שעיר ומרווני, קורנית, צתרה ורודה, ומרווה.

המשכנו הלאה ובקצה הדרך הנופית. רכבנו מאות מטרים על כביש 3866 המחבר בין צומת נס הרים וצומת מחסיה ודרכו עלינו עלינו למצפה הר יעלה שגובהו 650 מ' מעל פני הים שנמצא בעיי הכפר הערבי  הכפר דֵיר אל-הַוַא. בראש ההר ניצב מגדל תצפית של קק"ל, המשמש בקיץ את צופי האש המתריעים מפני שרפות. לא ניתן לעלות למגדל מטעמי בטיחות. מפסגת הר זה תצפית מרהיבה לעבר שפלת יהודה ומישור החוף. אומרים שביום חורף בהיר ניתן להבחין במגדלים הגבוהים של מטרופולין תל אביב. אנחנו בגלל האובך המועט לא ראינו אותם.

מצפה הר יעלה

הכפר דֵיר אל-הַוַא נבנה על אתר ארכיאולוגי והשתמש באבני בנייה ועמודים שנמצאו במקום. היום ניתן להבחין מחלק מהשרידים ובעיקר בטרסות בצדדי האתר מכוסות בעצי זית וחרוב, ושיחי צבר גדלים בקצהו הדרומי. הכפר נזכר לראשונה בספרות הנוסעים שביקרו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19.בשנת 1931 נמנו בכפר  47 תושבים ב-11 בתי בוץ ואבן צפופים, מופרדים בסמטאות צרות. בשנים 1944-45 עלה מספר התושבים ל-60, כולם מוסלמים, ואדמותיו השתרעו על 5,907 דונם. תושבי הכפר התפללו במסגד בחלק המערבי של הכפר, בו היה גם אתר מקודש לזכר שיח' סולימן, מורה מקומי. שתי בארות, מדרום-מזרח וממערב לכפר, סיפקו מי שתיה. רוב האדמות החקלאיות היו הרריות, מלבד קרקעית העמק, בה נשתלו דגנים. עצי פרי, שהניבו תפוחים, זיתים, תאנים ושקדים ניטעו על המורדות. כל הגידולים הושקו במי גשמים. במלחמת העצמאות, הכפר, כמו שאר הכפרים בסביבתו, נכבש בתחילת "מבצע ההר" שנערך לקראת סוף ההפוגה השנייה, בלילה שבין ה-18-19 באוקטובר 1948 בידי הגדוד הרביעי של חטיבת הראל ואחר ננטש. על עיי הכפר לא נבנו ישובים ישראלים בסמוך אליהם הוקם בשנת 1950 מושב נס הרים.

נס הרים הוקם בשנת 1950 ויושבו בו עולים ממכוריסטאן. מקור שמו של היישוב בספר ישעיהו: "כנשא נס-הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" והוא הוצע על ידי זאב וילנאי. בעבר התפרנסו תושבי המושב מענף הלול ומטעים.  האחריות על הלול ומשק הבית הייתה מוטלת על האישה, והגברים יצאו לעבוד במטעים ובשמירה תמידית על המושב מפני גניבות של ערבים שגרים באזור. כיום ישנן מספר משפחות שעדיין ממשיכות להתפרנס מענף הלול, אך רבים מהלולים הפכו למפעלים קטנים. חלק מתושבי היישוב עוסקים במקצועות חופשיים ובענפי פרנסה נוספים. נס הרים היה במקור מושב מסורתי, אולם בהרחבה החדשה של המושב הוחלט על הפיכתו למושב מעורב, ההרחבה מונה כ-80 משפחות, מחציתן דתיות וומחציתן חילוניות. כיום המושב מונה כ-250 משפחות כ-1200 תושבים.

בירידה חזרה מהר יעלה בצומת הכביש לכיוון מערת הנטיפים התעכבנו מול האנדרטה לזכר שבעה אסטרונאוטים שנהרגו באסון התפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר מ-28 בינואר 1986, 73 שניות אחרי שהמריאה ממרכז החלל קנדי בפלורידה.

אנדרטה לזכר אסון התפוצצות ספינת החלל צלנגר

ממול האנדרטה חצינו את הכביש וירדנו בדרך המסומנת אדום לעבר נחל מחסיה בתחילה לכיוון דרום ובהמשך לכיוון מערב. בתחילה ניתן היה לרכוב בדרך אולם בהמשך לנוכח השיפוע החד ודרדרת האבנים נאלצתי לרדת ברגל. חברי הנמרצים ובעיקר האמיצים ירדו ברכיבה, חלקם את כל הדרך וחלקם את מרביתה. הגענו לצומת שבילים. עזבנו את בשביל האדום וטיפסנו בשביל השחור לעבר השלוחה הצפונית מעל הקטע הקניוני של נחל דולב. העליה הייתה תלולה ואת מרביתה עלינו ברגל.

בעליה לעבר נחל דולב

ירדנו מהשלוחה אל קטעו המתון של נחל דולב בו נמצאים כרמים. על פי התכנון המקורי התכוונו לרכב בדרך המקיפה את הכרמים מצפון. בגלל שער נעול נאלצנו להכנס לכרם בקטע הפרוץ של הגדר ולהתקדם בשולים הדרומיים של הכרם. שם הגענו לשער נוסף בגדר הפרוצה גם כן ואז טיפסנו על השלוחה המפרידה בין נחל דולב ובין נחל מערה. העלייה בתחילה הייתה תלולה אך סבירה לרכיבה תוך כדי מאמץ. עברנו ליד עין סִפְלה הנקרא על שם הכפר הערבי במקום.

ספלא היה כפר קטן שנמצאו עדויות ארכיאולוגיות לנוכחות  צלבנית. ב-1931 ניצבו בכפר עשרה בתים שרובם בנויים אבן וחלקם עוצבו בצורת מערה. ב-1944-45 התגוררו בכפר 60 תושבים מוסלמים ואדמותיו השתרעו על 2,061 דונם. אתר מקודש לזכר אל-שיח' מֻוַנִּס המקומי ניצב בצד המערבי של הכפר. התושבים צרכו מים לשימוש ביתי משני מעיינות שנבעו בדרום-מזרח [עין סִפְלה] ובצפון-מזרח הכפר, וגידלו דגנים, עצי פרי, עצי זית וגפנים שהושקו במי גשמים. חלק מאדמות הכפר שימשו כאזורי מרעה. גם כפר זה נכבש בתחילת "מבצע ההר" שנערך לקראת סוף ההפוגה השנייה, בלילה שבין ה-18-19 באוקטובר 1948 בידי הגדוד הרביעי של חטיבת הראל ואחר ננטש. על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. גלי-אבנים מבתי הכפר פזורים במקום שהפך לשטח מרעה פתוח. מבנים דמויי מערה אשר שימשו בעבר למגורים מצויים באתר, ושיחי צבר גדלים בין ההריסות. בית הקברות של הכפר נמצא ממזרח לאתר, ומטעי שקד וזית גדלים ממערב ומצפון.

כפרים ערביים עד 1948 במרחב הרי יהודה

המשכנו בטיפוס בדרך ונכנסנו לתחומי הגן הלאומי בית עיתאב על ראש השלוחה בגובה 675 מ' מעל פני הים ובתחומה נמצאים עיי הכפר הערבי הגדול בית עיתאב. האתר מכוסה עיי חורבות רבים מבתי הכפר ההרוסים, ושרידי המבצר הצלבני בולטים במקום. ממזרח וממערב לכפר יש שני בתי קברות. עצי שקד, חרוב וזית גדלים באתר הכפר, ושיחי צבר גדלים בקצהו הדרומי. חלק מהאדמה החקלאית שמסביב מעובדת בידי חקלאים  ישראלים.

חרבת בית עיתאב

הכפר בית עיתאב המקום זוהה עם אֶנאדַבּ, שמופיעה ברשימת העיירות בפלסטין שהוכנה במאה הרביעית לספירה, והצלבנים כינו אותו בֵּיתַ'הָתַפּ. אדוארד רובינסון ביקר בכפר ב-1838 והעריך שחיו בו אז 600-700 תושבים בבתי אבן שנבנו סביב שרידי מבצר צלבני. ב-1855 התקיימו במקום קרבות עזים בין משפחת לחאם מהכפר ששלטה ב-24 כפרים באזור, לבין משפחת אבו ע'וש היריבה. ב-1931 התגוררו בכפר 606 תושבים ב-187 בתים, וב-1944-45 ירד מספר התושבים ל-540. אדמות הכפר, שצורתו כצורת קשת, מנו באותה עת 8,757 דונם והשתרעו לכיוון דרום-מערב עד ואדי מע'רה [נחל מערה]. חקלאות היתה מקור הקיום העיקרי של תושבי הכפר, שעסקו גם בגידול חיות-משק. הגידולים כללו דגנים, ענבים, עצי זית ועצי פרי נוספים. בנוסף, היו בבעלות התושבים שטחים נרחבים במישור החוף עליהם גידלו דגנים. הגידולים הושקו מי גשמים ובמי מעיינות, שסיפקו גם מים לשתיה. במהלך תקופת המנדט הופקעו חלק מאדמות הכפר על מנת ליצור אזור מיוער גדול בבעלות ממשלתית.
בּית עִטַאבּ היה אחד משרשרת כפרים בפרוזדור ירושלים אשר נכבשו לאחר ההפוגה השנייה של המלחמה ב-21 באוקטובר 1948 במהלך מבצע ההר, שנערך בידי חטיבות הראל ועציוני ובפיקוד יגאל אלון. מטרת מבצע זה הייתה להרחיב את פרוזדור ירושלים שבשליטה ישראלית ולחברו להרי חברון. במהלך המבצע תקפו הכוחות הישראלים כוחות מצרים שישבו בהרי ירושלים וברוב הכפרים באזור, אילצו אותם לסגת וכבשו כפרים רבים מדרום-מערב לירושלים. אוכלוסיית האזור גורשה או ברחה, בעיקר לכיוון בית-לחם או הרי חברון. מושב נס הרים הוקם על אדמות הכפר ב-1950, מצפון לאתר הכפר.

סוף הקיץ במלוא הדרו

לאחר הפסקת קפה עלינו למקום הגבוה ביותר לתצפית ולהסברים וכמובן גם לצילום למזכרת.

תמונת מזכרת מהטיול בחרבת בית עיתאב

לאחר ההפסקה רכבנו מזרחה וצפונה במעלה הדרך המסומנת בכחול החולפת בפאתי למושב בר גיורא לעבר נקודת ההתחלה.

בר גיורא מושב עובדים נוסד ב1950 ויושבו עולים ממרוקו ומשתייך לארגון משקי חירות-ביתר. המקום נקרא על שם בר גיורא ממנהיגי המרד הרומי. המקום בו נמצא היום המושב היה בתקופת המנדט מחנה נופש של הצבא הבריטי שהוקם לאחר המערה במדבר המערבי בשם "מחנה עַלַאר" כשמו של הכפר הסמוך עַלַאר שנמצא בסמוך למקום בו הוקם המושב מטע. בר גיורא הוקם בתחילה כמחנה עבודה בשם "איתנים" שהפך להיות מושב בשנת 1954. ועדה של משרד החקלאות קבעה בתחילת 1961 כי אין כל טעם בהמשך קיומו של המושב כמושב חקלאי. בתחום המחנה הבריטי לשעבר נמצאה שנים רבות אכסניית נוער שאינה פעילה היום וגם בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע שעבר בראשית שנות ה-70 להר גילה.

בר גיורא וסובב נס הרים 25-9-2015-

בבר בהר אחרי כארבע שעות הסתיים הטיול שהיה קצר במרחק, אמנם קצר מאוד, אבל עשיר במראות ובתוכן והושקעה בו לא מעט אנרגיה לטיפוס. נהינו מאוד והבטחנו לעצמנו שנחזור לטייל באזור שוב בחורף וזאת על מנת ליהנות מיופיו בעת הפריחה.

אמש, הלילה שלפני יום הכיפורים, יצאתי עם קבוצת גלגליגיל (17 אנשים) לטיול בירושלים – עיר של קצוות עיר של ניגודים.

לילה לפני כיפורים תשעו 21-9-2015

נקודת המפגש הייתה בחניית בית החייל. לאחר עיכוב קצר יצאנו לדרך. הטיול התחלנו במעבר דרך השכונה החדשה משכנות האומה והלאה ל"קריית הממשל" בגבעת רם – משכנן של הרשות המחוקקת – הכנסת, של הרשות המבצעת – הממשלה והרשות השופטת – הכנסת והרשות המוניטרית – בנק ישראל. המשכנו בדרך הגובלת עם קריית המוזיאונים: מוזיאון ישראל, מוזיאון האיסלם ומוזיאון המדע. עברנו גם בפתאי מתחם האוניברסיטה העברית ותיכון 'ליד"ה" .

על הגשר מעל נתיבי בגין עצרנו לתצפית מרהיבה על חלקה הדרומי של העיר. משם הגענו לשדרות הרצל ורכבנו במקביל למסילת הרכבת הקלה. מהר מצאנו עצמנו עומדים על גשר המיתרים צופים על התנועה הרבה הנכנסת לעיר וחולפת בדרך בין בנייני האומה ובין שלד תחנת הרכבת שנבנית ממול.

מבט מגשר המייתרים

המשכנו דרכינו צמוד לתוואי המסילה וכך הגענו לרחוב יפו. עצרנו לרגע מול מבנה הראשון של בית חולים שערי צדק שנבנה בשלהי המאה ה-י"ט. המשכנו הלאה והגענו לשוק מחנה יהודה. הייתה זו שעת סיום פעילות של השוק, עת בה השוק משנה דמותו הופך למתחם בילויים של בתי קפה, מסעדות ובתי מרזח. מדהים!!

בשוק מחנה יהודה

החבר'ה לא ויתרנו על סיבוב קצר בשכונות הגובלות בשוק. נכנסו להתרשם משכונות אוהל משה ומזכרת משה. יצאנו לרחוב כי"ח ודרכו שוב חזרנו לרחוב יפו. עצרנו מול בית חולים בלדיה וחיפשנו את שעון השמש. היה קשה לזהות אותו. לא נורא.

זהו שנינו כיוון, תרתי משמע. התחלנו להיכנס למעבה העיר החרדית. בתחילה עברנו בשכונת זיכרון משה. בעיר החרדית ראינו שלמרות שהזמן הוא ערב יום הכיפורים, ההכנות לסוכות בעיצומן. אותי לימדו שסוכה מתחילים לבנות במוצאי יום הכיפורים. לא הבנו את פשר הזריזות. גם שוק ארבעת המינים נמצא בכל מקום.

שוק תשמישי סוכה

קשה לתאר במילים את ההמולה והתרחשות העצומה במרכז החרדי ולא נדבר על הפקקים. לנו זה לא הפריע. אבל המשך הרכיבות ברחובות וסמטאות היו רכיבת סינגל במלוא מובן המילה. היינו צריכים להיות אקרובטיים ובעלי מיומנות לתמרן בין המכוניות בפקקים ובין המוני האנשים. הזדעזעתי מכמויות האשפה הזרוקה ברחובות. אני לא מבין את ההתנהלות החרדים במרחב הציבורי. איפה עיריית ירושלים שתאכוף את הניקיון וגם תדאג לפנות האשפה?! הרכיבה בין רחובות שכונות כרם אברהם, גאולה, שכונת הבוכרים, בתי אונגרין, בית ישראל ופאתי במאה שערים הייתה בעולם שאינינו מכירים. נפגשנו עם אחינו, שחלקם אינו מכיר בקיומה של המדינה שחיים בעוני רב. אולי עברנו באחת העיירות בגלות אולי עברנו במקום שקפא מלכת וחיי בתקופת ימי הביניים. צריכים להיות במקום כדי לדעת שיש כל מיני ישראל ולא רק זו של מדינת תל אביב.

בלי מילים

בלי מילים

במרכז העיר ראינו את חיי הלילה התוססים. עברנו בין מסעדות ובתי קפה מאוכלסים בצפיפות. ברחובות המוני אדם בעיקר צעירים והרבה מאוד שוטרים. מי אמר שירושלים עיר מנומנמת?

בכיכר ציון

נחלת שבעה

רחבת הכניסה לשער יפו היא מתחם כפרות ועוונות, תראו בתמונות. סמטאות העיר העתיקה מלאים עולי רגל בדרכם אל הכותל. חשבתי לרגע שאנחנו בתקופת בית המקדש. הצפיפות והמוני אדם ברחובות הרובע היהודי ובכיכרותיה חזקו תחושה זו.

מתחם הכפרות

ברחבת הכניסה לשער יפו

כדי להירגע ולחזור לשפיות הגענו גם למתחם התחנה כדי לספוג מעט אווירת חילוניות כמו זו שבתל אביב.

במתחם התחנה

מסלול הטיול, בירושלים בערב יום הכיפורים, 21/9/2015

זהו טיול יוצא דופן, לא שגרתי, בעיר מיוחדת במינה שאין כזו לא בישראל ולא בשום מקום בעולם.

טיול סוף קיץ (19/9/2015) באזור שבין גדרה במזרח ליבנה במערב, בשטח התחום בין נחל שורק בדרום ונחל עקרון ונחל גמליאל בצפון.  לטיול יצאתי יחד ינון אהרוני מגדרה אותו הכרתי דרך הרשת החברתית ועם חברו / שכנו רפי עמר שאף הוביל אותנו. מראש ביקשתי מינון שיכיר לי את מסלול הבית שלו במשבצת הארץ המעניינת בה טיילתי בעבר.

מגדרה ליבנה וחזרה במרחב בין נחל שורק ונחל עקרון, 19/9/2015

בשעה 06:45, לאחר התארגנות מהירה ליד ביתו של ינון, יצאנו לכיוון חלקה הדרומי של גדרה. עלינו על הדרך המקבילה לכביש 7 ורכבנו מערבה. בעצם טפסנו לנקודה הגבוהה של רכס הכורכר  המזרחי ביותר בחלק זה של מישור החוף.

בצומת הכניסה הדרומית לגדרה חצינו מערבה את כביש 40 ורכבנו צפונה בדרך המקבילה בינו ובין הכביש ההיקפי של ישובי עשרת.

כביש 40 בקטע זה בתקופת היישוב, בזמן מלחמת העצמאות ושנים רבות לאחר הקמת המדינה קטע כביש זה שימש עורק התחבורה הראשי ממרכז הארץ אל הנגב. ראשיתו הייתה בצפון בצומת בית דגן והוא חצה את מושבות יהודה שנקראו אז גם מושבות הדרום: ראשון לציון, מולדת, נס ציונה, רחובות וגדרה. לאורך הכביש נמצאו מספר כפרים ערבים עוינים שנכבשו בימי מלחמת העצמאות ועל כך יורחב בהמשך.

הגענו לנחל שורק וחצינו אותו בגשר אירי מדרום לצפון ופנינו בדרך מערבה המקבילה לתוואי הנחל ורכבנו לכיוון יבנה אותה הכשירה רשות ניקוז שורק לכיש

רשויות הניקוז הן רשויות סטטוטוריות שהוקמו על פי חוק חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח 1957. בעקבות החקיקה הוקמו 23 רשויות ניקוז, אשר גבולותיהן התייחסות לגבולות קבוצות רשויות מוניציפליות, שחפצו בהקמתן מתוך התייחסות לנחלים כאל תעלות שמטרתן לנקז את מי הגשמים ביעילות הגבוהה ביותר מבלי לפגוע בשטחים בנויים או בשטחי חקלאות. בדצמבר 1996 חל רה ארגון במערך הרשויות. תחומיהן נקבעו על בסיס אגני או מעטפת אגני היקוות, שהוא התחום הרלוונטי לטיפול בנושא. נקבע שנחל יהיה באחריות רשות ניקוז אחת, החל מיובליו העליונים ועד למוצאו. כל הרשויות המצויות בתחום מחויבות להיות שותפות ברשות הניקוז, בין אם היא רשות ציבורית, פרטית או ממשלתית. התורם לבעיות הניקוז, היושב במעלה, שותף כמו המקבל והסובל היושב במורד. הטיפול לאורך כל תחום הזרימה, בין אם הוא תחזוקה ובין אם הוא הסדרה, משרת את כולם. מוטלת מכסת ניקוז על כל השותפים על פי חלקם היחסי. המדינה תורמת את חלקה בגין קרקעותיה, על פי מפתח זהה לזה שנקבע לכלל הקרקעות. המכסות מוטלות ומועברות לרשות הניקוז ע"י הרשות המקומית. המכסות המוטלות על המדינה, מועברות ישירות לרשויות הניקוז באמצעות רשות מקרקעי ישראל. שינוי מערך רשויות הניקוז נועד לבסס את מעמדן ולהקנות להן כלים לפעילות עצמאית ורחבה, בהתאם לצרכים של כל רשות ורשות מתוך ה-11 הפועלות כיום.

רשויות ניקוז

שר החקלאות הוא האחראי על ביצוע חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות ולו סמכויות על רשויות הניקוז, כאשר "זרועו הארוכה" הוא מנהל רשות המים בנציבות המים. הכלים העיקריים של השר לפקח על רשויות הניקוז הם אישור תקציבן, ובכלל זה, אישור המכסות ואישור תוכניות להקמת מפעלי ניקוז. לשר סמכויות פיקוח נוספות, כמו להורות בצו לרשות ניקוז לבצע פעולות לשם ביצוע תפקידה, אישור חוקי עזר וקביעת הוראות בדבר הרכבה והתנהלותה של רשות ניקוז. בנוסף, לשר סמכויות עצמאיות כמו קביעת רצועות מגן לעורק וסמכויות חירום.

תוך כדי הרכיבה אי אפשר היה להתעלם ממראות סימני סוף הקיץ הניכרים בצמחייה שבגדות נחל שורק ובשדות הסמוכים לדרך.

בדרך מערבה לאורך נחל שורק (סימון שבילים אדום)

התקדמנו ועברנו לאורך הדרך המקבילה לתוואי נחל שורק למול המושבים כפר מרדכי ובניה שנמצאים מדרום לו.

כפר מרדכי מושב הנקרא על שם מרדכי עליאש, הציר הראשון של מדינת ישראל בבריטניה. את היישוב הקימו עולים מאנגליה, מסקוטלנד ומדרום אפריקה, בשנת 1950. כיום הכפר מונה כ-56 משקים חקלאיים ועוד כ-60 בתים פרטיים. חלק מועט מתושבי הכפר עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. רוב התושבים מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר. המושב שייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחומי המועצה האזורית גדרות.
בניה, מושב עובדים. בתחילה נקרא המושב בשם "יבנה הדרומית", אך כדי לייחד אותו מיבנה הסמוכה לו הוחלט לשנות את שמו לבניה. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י יוצאי מזרח אירופה; ניצולי שואה מרומניה, פולין וצ'כיה, אך כיום קיים במושב מיזוג גלויות ומתגוררים בו תושבים בני עדות רבות. מספר תושביו כ-750 נפשות. השטח המושב מתפרס על כ-2,600 דונם, שמתוכם 2,300 מעובדים. פרנסת תושבי המקום נחלקת בין חקלאות (מטעים, רפת, פרדס) ובין עבודות מחוץ למושב. מחצית מתושביו הם תושבי ההרחבה שהושלמה במחצית השנייה של שנות ה-90. המושב משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית ברנר.

בהמשך שהגענו לפתאי מושב בית גמליאל הנמצא מצפון לדרך, חצינו את נחל לכיוון דרום והתקדמנו מערבה.

בֵּית גַּמְלִיאֵל הוא מושב עובדים של הפועל המזרחי, שנוסד בשנת 1949. בתחילה נקרא "יבנה ב'", אך לאחר מכן שונה שמו, על שם רבן גמליאל דיבנה, נשיא הסנהדרין ביבנה אחרי חורבן בית שני, שקבור בעיר יבנה הסמוכה. בית גמליאל שוכן בין הערים רחובות ויבנה. המושב משתייך למועצת חבל יבנה.

חציית נחל שורק מדרום לבית גמליאל

המשכנו עד שהגענו לשרידי הפילבוס הנטוש ממול גשר הרכבת החוצה את נחל שורק בסמוך ליבנה.

עמדת המשמר הבריטית (פילבוקס) להגנה על גשר מסילת הברזל החוצה את נחל שורק

הפילבוקס הניצב מעל מסילת הרכבת של יבנה, נבנה במהלך תקופת המנדט בישראל. תפקיד פילבוקס זה שנבנה בנקודה ממנה ניתן להגן על גשר קו הרכבת החולפת בנחל שורק בכיוון צפון דרום. המבנה נקרא פילבוקס, משום צורתו הדומה לקופסת גלולות. ברחבי הארץ פרוסים עד היום עשרות פילבוקסים במצבים שונים בנקודות אסטרטגיות אשר שימשו את הלוחמים השונים במהלך השנים.

לאחר ביקור קצר המשכנו הלאה וחצינו את גשר הרכבת לכיוון מערב והתקדמנו לעבר השכונה המזרחית של יבנה הנמצאת מצפון לתל יבנה שעל טיפוס עליו ויתרנו בטיול זה.

גשר מסילת הברזל בנחל שורק

מהשכונה המזרחית של יבנה פנינו מזרחה לכביש לעבר רחובות, כביש 411. רכבנו לאורך שוליו כקילומטר ולאחר מחלף גשר הכניסה לבית גמליאל חזרנו לשטח והתקדמנו מזרחה על הדרך המקבילה מדרום לתוואי נחל גמליאל. את סימני סוף הקיץ ניתן לראות בצילומים הבאים.

מסימני סוף הקיץ

ללא מילים

ללא מילים

קנה על גדת נחל עקרון שהופך להיות נחל גמליאל

התקדמנו בדרך ולאחר בשולי מאגר המים וחציית הפרדסים התחלנו לטפס על רכס הכורכר שגובהו מגיע כמעט 100 מ' מעל פני הים שבשוליו נמצא עד 1948 הכפר מעאר שנכבש במלחמת העצמאות על ידי גדוד 53 של חטיבת גבעתי.

מעאר – הכפר ישב על שלוש גבעות רכס הכורכר וגבל בדרומו בערוץ נחל עקרון שנקרא עד 1948 ואדי אל-מע'אר. . ברכס מערות רבות ומכאן קיבל הכפר את שמו (מֻעָ'אר היא מערה בערבית. על פסגת הגבעה נמצא קבר קדוש לתושבים בשם אבו תקה (אבי האשנב).יש חוקרים המזהים ברכס את "הר הבעלה" הנזכר בתיאור גבול שבט יהודה ושבט דן המוזכר בספר יהושע (ט"ו, י"א): "ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה…ועבר הר הבעלה…" ועליו שכנה בעלת – עיר בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, מ"ג). בשטח יש מערות קבורה מתקופת הברונזה התיכונה והרומית-ביזנטית. כן נמצאו במקום חרסים רבים מהתקופה הכלכוליתית עד לתקופה הערבית. יש עדויות להתיישבות ערבים במקום כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת. במלחמת העולם הראשונה התחולל בגבעות מע'אר קרב עקוב מדם בין יחידות הצבא הבריטי והצבא התורכי שנהנה נהנו מיתרון לנוכח העובדה שיחידותיו נפרסו על הגבעות אך כעבור קרב קשה נאלצו לסגת צפונה. בתקופת השלטון הבריטי התפתח הכפר והייתה לו חשיבות אסטרטגית כשנבנה שדה תעופה עקיר לימים שדה תל נוף. הכפר חלש על צומת הכניסה לשדה התעופה. על פי  סקר הכפרים המנדטורי מ-1945 השתרעו קרקעות הכפר על פני 15,390 דונמים, מתוכם היו 2,659 דונמים בבעלות יהודית ו-1,479 דונמים שימשו כשטחים ציבוריים. בתחילת מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בכפר התגוררו כ-2,020 תושבים והם נמנעו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך לרגלי הכפר, היום כביש 40. בפברואר 1948 הותקפו שיירות בכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים יצאו מכפר זה ומהכפר עקיר הסמוך. בסוף חודש מרץ 1948 תושבי הכפר המשיכו והתעמתו עם תושבי קיבוץ גבעת ברנר ופגעו גם בשיירה של שני משוריינים ושעברה בצומת הכניסה לשדה עקיר. שמונה לוחמי גבעתי נהרגו. באותו לילה בוצעה פעולת גמול נגד הכפר ופוצץ בנין בית הספר בצומת ממנו הופעל המוקש הקטלני. גופות הנספים חולצו והועברו לקבורה. כפר זה נכבש על ידי לוחמי גבעתי בליל 15 במאי במסגרת 'מבצע ברק'. הוא היה חלק מהיערכות לקראת הפלישה של צבאות ערב וחלק מתכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה בשטח שיועד לפי הצעת החלוקה, נובמבר 1947 למדינה היהודית . לאחר התקפה קצרה נכבש הכפר. התברר כי הוא פונה מתושביו עוד בתחילת מאי ומאז הוחזק בידי יחידה קטנה של מתנדבים סורים ומקומיים. בתי האבן והבארות פוצצו ובתי החימר והגרנות הועלו באש זמן קצר לאחר כיבוש הכפר.

כפרים ערביים עד 1948 במרחב הטיול

על רכס מעאר, מבט דרומה לגדרה ולצומת תל נוף

על רכס מעאר, מבט דרומה

על רכס מעאר, מבט מערבה לעבר יבנה

לאחר התצפית על רכס מע'ר ירדנו ממנו דרומה וחצינו את נחל עקרון והמשכנו וחצינו את צומת הכניסה לתל נוף ולאחר כחצי קילומטר פנינו דרומה לשדות. חצינו שוב את נחל שורק והתקדמנו לעבר מושב קדרון.

 קדרון מושב עובדים אשר נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מיוגוסלביה ומרומניה. מקור שמו הוא בתנ"ך – ע"ש נחל קדרון היוצא מירושלים; שֵׁם שנזכר גם בספר חשמונאים – כשם עיר שהייתה במקום; השם נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש קַטְרָה, שבתחומו הוקם המושב. מספר התושבים: 1,200 נפשות. שטח המושב מתפרס על כ-4,000 דונם, שמתוכם כ-3,500 דונם מעובדים. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות (גידולי שדה, מטעים, רפת ,לול), משתלות ומעט עסקים קטנים. חברים רבים עובדים מחוץ למושב. תנופת בניה בהרחבות הגדילה משמעותית את מספר הנפשות ביישוב וכיום מתגוררות בו כ-400 משפחות. המושב משמש כמרכז חינוכי למועצה ובו נמצאים גני-ילדים ובית הספר היסודי האזורי 'בית-אור'; ילדי המושב פעילים בתנועת הנוער "בני המושבים

לאחר רכיבה בתוך מושב קדרון נכנסנו לתוך גדרה ובו עבר החלק האחרון של הטיול ובו גם עברנו ליד בית הביל"וים בגרעין ההיסטורי של המושבה.

מסלול הטיול בתוך גדרה

בית הבילו"ים בגדרה

הטיול שלנו הסתיים כעבור שלוש שעות. התחושה הייתה שלא מיצינו את הלימוד על חבל ארץ מעניין זה בכלל, ועל המושבה גדרה וסביבתה בפרט. אני מקווה שבזמן הקרוב תהיה הזדמנות ואגיע לכאן לטיול נוסף.

מגדרה ליבנה וחזרה במרחב בין נחל שורק ונחל עקרון, 19/9/2015

מגדרה ליבנה וחזרה במרחב בין נחל שורק ונחל עקרון, 19/9/2015

אחת הנקודות המעניינות שלמדתי בטיול היא ריבוי הרשויות המוניציפליות החולשות על משבצת ארץ קטנה זו: שלוש מועצות אזוריות ומועצה מקומית אחת כפי שניתן לראות במפה.

תחומי הרשויות מוניציפליות בתחום הטיול

שלוש המועצות האזוריות אינן גדולות, מספר היישובים בהן קטן ותוואי התיחום ביניהן ובין המועצה המקומית גדרה אינו בקו שיש בו הגיוני גאוגרפי. הסיבה  לריבוי  המועצות היא פוליטית. כל מועצה שייכת לזרם מפלגתי אחר.

מועצה אזורית ברנר נקראת על שם היישוב שבו היא ממוקמת, קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 והיה זיקה לתנועות ההתיישבות של מפא"י. תחום שיפוטה של המועצה כולל 7 יישובים וממוצע המרחקים ביניהם הוא 8 ק"מ: קיבוץ גבעת ברנר, קבוצת שילר (גן שלמה), מושב קדרון, מושב בית אלעזרי,  מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף.

תחום המועצה האזורית ברנר

המועצה המקומית גדרה שהוקמה כמושבה חקלאית בימי העליה הראשונה ובהמשך הזמן גדלה והתרחבה והפכה ליישוב עירוני

תחום המועצה המקומית גדרה

מועצה אזורית חבל יבנה – בתחומי המועצה 8 יישובים, וממוצע המרחקים ביניהם 6 ק"מ. שטח שיפוטה כ-31,000 דונם, המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי באוגוסט 1950. יישובי המועצה הם בזיקה לפועל המזרחי ותושביה ברובם חקלאים שומרי מצוות ברוח התורה והעבודה: קבוצת יבנה, המושבים בית רבן, בית גמליאל ובן זכאי, המושבים השיתופיים בני דרום וניר גלים, וכפר הנוער הדתי גבעת וושינגטון וישיבת ההסדר "כרם ביבנה"

תחום המועצה האזורית חבל יבנה

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חלקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

תחום המועצה האזורית גדרות

ביום שישי 18 בספטמבר 2015, בין ראש השנה תשע"ו ליום הכיפורים, חזרתי לטייל בשטח אחרי פגרה ממושכת של מספר שבועות שנבעה בגלל מספר אילוצים (בריאות ואחרים) ועקב תנאי מזג אוויר (חום, ואובך). שמחתי לצאת לטיול זה שנדחה פעמיים. בדיעבד התברר שהעכבה הייתה לטובה. היה לי יותר זמן להתכונן.

יצאנו לטיול שלושה: ארז בלאשי מתל מונד ובן ציון זידמן מרחובות ואני. את שניהם הכרתי דרך הרשת החברתית. את ארז פגשתי שבועיים לפני הטיול ואת בן ציון פגשתי לראשונה בתחילת הטיול. למרות הכרות קודמת מועטה ידעתי שיהיה לנו נחמד לטייל ביחד . המכנה המשותף לשלושתנו הוא הרצון לטייל בנחת בקצב סביר בדרכים שמציע השטח, לצקת תוכן ללמוד את האזור בו אנו מטיילים ובעיקר לא לדהור או לגמוע מרחק ארוך. טיילנו במשך כחמש שעות במסלול שאורכו כ-27 ק"מ באזור שרובו גבעות מתונות. בדיעבד הסתבר שלא טעינו. הטיול היה מוצלח, האווירה הייתה נעימה. במהלך הטיול דיברנו על כך שנרצה להמשיך לטייל בסגנון זה. חשבנו שאולי אפילו נרחיב מעט את השורות ונגבש קבוצה קטנה אליה יצטרפו כאלה שיהיה להם עניין בטיול בסגנון כזה.

הטיול נערך באזור התפר בין מערב השפלה הנמוכה ובין מזרח מישור חוף יהודה  ותוואי המסלול באזור שבין חולדה בדרום וגזר בצפון במרחב המועצה האזורית גזר.

בין חולדה לגזר 18.9.2015

המועצה האזורית גזר נוסדה בשנת 1949 ובה מתגוררים כ – 25 אלף תושבים ב-25 יישובים, מהם 15 מושבים, 5 קיבוצים ו – 5 יישובים קהילתיים. שטחה של המועצה האזורית גזר הוא כ – 130 אלף דונם והוא משתרע בתוך 'מרובע' התחום על ידי הכבישים הארציים הבאים: בדרום, כביש 3 בין צומת לטרון וצומת חולדה וכביש 411 בין צומת חולדה עד צומת ברנר; במזרח, כביש 1 ממחלף לטרון עד מחלף דניאל; בצפון, כביש 6 ממחלף דניאל עד מחלף נשרים וכביש 431 ממחלף נשרים עד מחלף רמלה דרום; ובמערב כביש 40 ממחלף רמלה דרום ועד מחלף ברנר. בתחום שטח המועצה, למעט כבישי הרוחב הארציים התוחמים אותו אין כבישי רוחב אזוריים. לעומת זאת חוצים אותו שלושה כבישים בכיוון דרום צפון והם כביש 6, כביש 44, וכביש 424.

תחום המועצה האזורית גזר המקור: אתר המועצה האזורית

נקודת התחלת הטיול וסיומו הייתה בחנייה שבכניסה לקיבוץ חולדה. הגענו למקום בשעה 06:00 מעט לפני אור ראשון. התארגנו בזריזות וכעבור דקות בודדות יצאנו לדרך. פנינו לכניסת הקיבוץ וחצינו את כביש 411 לכיוון דרום. רכבנו בין שדות הכותנה המושקים ממימיי מאגר חולדה המנקז את נחלי הסביבה ומי שופכין. המאגר משמש למקום קינון מעבר עופות מים. בשלב זה של הטיול לא ידענו שבן ציון הוא אגרונום. הוא הוסיף להסברים הגאוגרפיים אודות הכותנה.

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

בדופן הצפונית של מאגר המים פנינו מזרחה, המשכנו עוד כ-1 ק"מ חצינו את אחד מיובלי נחל שחם שראשיתו בגבעות ממזרח עליהן נמצא היישוב כרמי יוסף. נחל זה מתנקז לנחל שורק באזור כביש 3. התחברנו לדרך הראשית בין השדות ופנינו צפונה. חצינו שוב את כביש 411 ונכנסנו לתוך יער חולדה.

יער חולדה הוא גן לאומי לרווחת הציבור שמנוהל על-ידי קק"ל ומשתרע על פני למעלה מ-200 דונם מצפון לכביש 411 וממערב לנחל שחם בתוכו חניונים ובהם שולחנות פיקניק, ברזי מים. היער נטע במקום בו הוקמה חוות חולדה בראשית המאה ה-20 והוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות התיישבות הציונית. החווה שוקמה בשנת 1976 והוקם בה מרכז שדה של משרד החינוך ושל הקרן הקיימת  ובשנת 2000 היער נפתח למבקרים.

יער חולדה

חוות חולדה בראשיתה
1904 – מיד לאחר מות בנימין זאת הרצל החליטה קק"ל על מפעל  "תרומת עצי זית": קרן שתאסוף כספים לטובת רכישת נחלות ונטיעת עצי זיתים.
1905 – בנק אנגלו פלשתינה רכש עבור הקרן הקיימת משבצת של כ-2000 דונם מאדמות הכפר ח'ולדה הנמצאים במרחק של 2 ק"מ מתחנת הרכבת בואדי צראר (תחנת נחל שורק).
1908 – החליט ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי על הקמת החווה שתכשיר את העולים לעבודת האדמה ולהתיישבות. ההחלטה על הקמת החווה בנוסף לחוות בן שמן שהוקמה באותה עת, נבעה מהחשש שהקרקע בלתי מעובדת תופקע ובגלל שלא נמצא חוכר שישקיע מהונו הפרטי באדמה החרבה.
1909 – נבנתה החווה בה שוכנו קבוצות פועלים שעסקו בנטיעות עצי זית ביער הרצל, בחווה נבנה בית המפואר שנקרא על שם הרצל. מאוחר יותר הוקף המבנה בחומה להגנת החצר. בתחום החצר נבנה מאגר אליו הובאו המים על ידי עגלה רתומה לפרדה מביר א-שחמה (באר שמנה הנקראת היום באר שחם) הנמצאת במרחק כ-300 מ' באפיק נחל שחם ובה החזיקו תושבי הכפר הערבי חולדה. בראשיתה החווה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, שהתגורר בגפו בקומה השנייה של הבית ולפועלים הותיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר ניסיון ומיעוט ידע על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000, האווירה בין המנהל לפועלים הייתה עכורה. מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינה את המקום והפך את החווה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב.
1912 – תוגברה הנקודה על ידי קבוצה של חלוצים שהקימו בחצר משק חקלאי. אז נעשה ניסיון למצוא מקור מים חלופי לבאר שחם כדי לבטל את התלות בערביי חולדה. בצד נחל שחם נקדחה באר בעומק כ-180 מטרים. הבאר הפיקה מים עשירים בגופרית ובאיכות ירודה.
1914 – עם תחילת  בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה התמודדו עם מחסור קשה במים.
1915 – הארבה שפשט בארץ כילה גם את הנטיעות החווה.
1918 – בתום המלחמה התיישבו בחוות חולדה קבוצות של חלוצים שהביאו עמם את רעיון הייעור לשם  כיסוי שטחים חשופים. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

בית הרצל ביער חולדה

המשך התפתחותה של חוות חולדה וראשיתו של קיבוץ חולדה
קיץ 1929 – עם תחילת מאורעות תרפ"ט ולאחר טבח חברון, התקפות על יישובים העבריים ופינוי כפר אוריה, הותקפה גם חוות חולדה. הנשים והילדים פונו מבעוד מועד ובמקום נשארו 16 בחורים, שתי נשים ושני ילדים. אחד מאנשי המקום הגיע למפקדת "ההגנה" בתל אביב וביקש עזרה וזו החליטה לשלוח למקום את יעקב אברמסון איש 'השומר', ואת אפרים צ'יזיק שהדריכו את אנשי החווה וארגנו אותם להגנה עליה. ההתקפה על חולדה מצד תושבי הכפרים בסביבה נפתחה ב- 28 באוגוסט לפנות ערב. בתחילה הפורעים העלו את הגורן באש והמשיכו והקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליו. אפרים צ'יזיק פקד לסגת לבית האבן בזחילה. הוא ניהל בעצמו את פעולת הנסיגה מהחצר לבית בלוותו את האנשים. בצאתו בפעם האחרונה מהבית לחצר פגע בו כדור והוא נהרג במקום. המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בחצות הגיע כוח הבריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה פתחו עליהם הבריטים באש ביחד עם המגינים. 40 גופות ערבים נספרו במקום. הבריטים פינו את המגינים אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק. רק אחרי מספר ימים  חזרו לחולדה כמה מהמגינים ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה. המשק נשרף ונחרב עד היסוד.
1931 – החווה חזרה לפעול כאשר במקום התיישבה קבוצת גורדוניה א' שחבריה עלו בסוף 1929מפולין גליציה ולטביה והתיישבו עם הגעתם לארץ בחדרה, שם המתינו לאפשרות להתיישבות קבע. אנשי הקבוצה החלו בעבודות שיקום החווה ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. באותה עת נפטרה המשוררת רחל לזכרה נטעה במקום חורשת עצים.
1936 – עם פרוץ המאורעות פונו ילדי הקיבוץ לקיבוץ נען השכן מחשש של התקפה נוספת על נקודת הישוב, המצויה בלב היער ומוקפת ישובים ערביים. באותה עת ועד סיום המאורעות בשנת 1939הושבתה אספקת אבן ממחצבות ערביות בארץ וחברת סולל בונה פיתחה בחולדה מחצבה כדי לספק חצץ לסלילת דרכים וכבישים. מאוחר יותר ניצלו לוחמי ההגנה את המחצבה לצורך אימוני ירי.
1937 – החליטו יחד מוסדות היישוב וחברי "גורדוניה אנשי הקיבוץ לעזוב את יער הרצל לבנות את המשק בגבעה סמוכה ממערב שהייתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי.
באותה שנה הוצבה על קברו של אפרים צ'יזיק אנדרטה הנקראת אנדרטת העבודה והגנה. האנדרטה פסל אבן, מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי המתאר את  דמויותיהם של אפרים צ'יזיק, אחותו שרה צ'יזיק ודמות נוספת לזכר הנופלים במערכות ישראל. המצבה כמו פסל האריה השואג בתל חי שהוקם ב-1934 מסמלת את עמידת היישובים העבריים מאז תל חי ועד חולדה. בפסל משולבים כלי עבודה, המסמלים את הקשר של מגיני היישוב לחקלאות.

אנדרטת עבודה והגנה ביער חולדה

1938 – הוחל בהקמת הנקודה החדשה של קבוצת במקום הנוכחי ובהדרגה החלו חברי הקבוצה לעבור אליה. המעבר נמשך שלוש שנים. אולם, המצב הביטחוני לא השתנה וקבוצת חולדה המשיכה להיות מבודדת ומוקפת ישובים ערביים עוינים עד הקמת המדינה. ארבעה מחבריה נהרגו בדרכים בהתקפות של ערביי הסביבה.
בתחילת אוקטובר 1943 – למחרת ראש השנה תש"ד, הוקפה חולדה ע"י מאות חיילים ושוטרים בריטים ונערך בה חיפוש אחר נשק אשר העונש על אחזקתו היה מות. במהלך החיפוש, התפתחה  קטטה בה לקחו חלק חברים וחברות. נמצאה תחמושת וכתוצאה מכך נאסרו שבעה חברים, נערך להם משפט מתוקשר היטב, בבית המשפט בירושלים. החברים נדונו לשנתיים ועד שש שנות מאסר, אותן ריצו עד ששוחררו עם תום מלחמת העולם השנייה.
1948 – במלחמת העצמאות, עם חסימת הדרך לירושלים, היה קיבוץ חולדה לתחנת יציאה והתארגנות הכוחות לפורצי הדרך לירושלים. באזור הקיבוץ נערך אחד משלושת הגדודים שהשתתפו במבצע נחשון בתחילת חודש אפריל.
מבריכת מים עגולה מבטון שבשולי חורשת הזיתים הוזרמו בימי מלחמת העצמאות לירושלים מים בצינור שנקרא "קו השילוח" (ע"ש ניקבת השילוח בירושלים, מימי המלך חזקיהו (700 לפנה"ס בקירוב). הצינור שהונח לאורך דרך בורמה וסיפק מים לירושלים, לאחר שהקו הראשי לעיר נותק. כמות המים שזרמה בקו הייתה  על 100 מ"ק מים לשעה וכנראה הצילה את תושבי ירושלים מצמא.

מערך דרכים לירושלים בזמן מלחמת העצמאות

לאחר סיבוב מקיף ביער חולדה התקדמנו צפונה לאורך שדרת הושינגטוניה המפורסמת.

שדרת הושינגטוניה ביער חולדה

דקל ושינגטוניה – המין Washingtonia robusta (וושינגטוניה חסונה) הוא מין של דקל בסוג וושינגטוניה. מקור העץ הוא מקסיקו. גובהו 25 – 35 מ', עלי הוושינגטוניה הם בעלי פטוטרת שאורכה עד מטר, וטרף שאורכו אף הוא עד מטר. אורכה של התפרחת הוא עד שלושה מ', ועליה מספר רב של פרחים קטנים שצבעם לבן ורדרד בהיר שמדיפים ריח מתקתק. צורת הפרי עגולה, קוטרו 6- 8 מ"מ, וצבעו שחרחר. הפרי אכיל, טעמו מתוק ומזכיר מעט את טעם פרי התמר המצוי. משערים כי הוושינגטוניות הראשונות הובאו לארץ על ידי אהרון אהרונסון וניטעו ליד חוות הניסיונות שלו בעתלית, שדרת הוושינגטוניות הזו קיימת עד היום וניתן לראותה מכביש החוף. שדרות עצי וושינגטוניה נמצאות גם בכניסה למקוה ישראל מדרך יפו רמלה, בשדרות ארלוזרוב בעפולה וגם בעמק המעיינות בין טירת צבי ושדה אליהו לאורך הדרך שחיברה בין חוות הטמפלרים.

התקדמנו הלאה בשדרה מולו חלפה קבוצת רצים גדולה. בקצה השדרה הגענו למצפה טל.

מצפה טל אתר הנצחה לסגן טל צמח, בן קיבוץ חולדה שנהרג בימי האינתפאדה השניה,  ב – 19 בחודש מארס 2002 בהיתקלות בחמאם אל מליח שבבקעה. במקום דשא רחב,עצים, עמדת תצפית, מערכת רמקולים עם הסברים ממצים על ההיסטוריה, המיקום הגיאוגרפי ועל תולדות חייו של טל צמח ז"ל.

להפתעתנו ולאכזבתנו לא ניתן היה להסתובב באתר בגלל ההכנות לקראת חתונה שעמדה להיערך במקום בצהרים. מוזר מאוד!  מדוע אתר זיכרון והנצחה משמש גם אתר אירועים?

מצפה טל – אתר זיכרון המשמש גם כאתר אירועים

המשכנו הלאה מזרחה. לדאבוני בחרתי להתקדם בדרך אחת ימינה ממה שתכננתי. לקראת הגעה לכביש רמלה – צומת נחשון תקנו את הטעות ורכבנו בשולי כרם הזיתים וחזרנו לדרך. לפני שחצינו את הכביש בן ציון גילה לנו את מקצועו ומאז העשיר את ידיעתנו בבוטניקה. בנקודה זו הוא הסביר לנו על עץ התאנה.

בן ציון קוטף תאנה על מנת להסביר עליה

תאנה – המין  Ficus carica (פיקוס התאנה) הוא עץ נשיר שמקורו באזורים ההרריים של פרס, עירק וטורקיה. העץ הוא אחד משבעת המינים ומסמל שלום ובטחון. תהליך ההאבקה והפרייה הוא מיוחד במינו ואופייני לכל המינים בסוג פיקוס כמו למשל שיקמה. הפגה היא תפרחת התאנה (פרי מדומה). מבנה מיוחד זה כולל מצעית קעורה דמוית כד חלול כאשר פרחי התאנה נמצאים על השטח הפנימי של המצעית. פתח הפגה סגור ע"י קשקשים המסודרים בצורת רעפים. האבקת הפרחים מתבצעת ע"י צרעות זעירות באורך 2-3 מ"מ ממין Blastophaga psenes. צרעות נקבות מטילות את ביציהן בפרחים הנקביים והצרעות הצעירות מתפתחות בתוך שחלות הפרחים. בו בזמן מתפתחות הפגות ומבשילות. כאשר הצרעות הבוגרות מתחילות לצאת מהפגה הן מתחככות בפרחים הזכריים שבראש הפגה ונושאות את האבקה איתן. עץ זה שתורם את האבקה מכונה עץ זכר. כאשר הנקבות נכנסות לפגה צעירה בעץ אחר הן מאביקות את הפרחים הנקביים באבקה מהפגות בהן הן גדלו. מפרחים מופרים אלו מתפתח הפרי האמיתי של התאנה, זהו פרי זעיר ביותר שמשקלו מיליגרמים ספורים!. עץ זה מכונה עץ נקבה.

התקדמנו הלאה וחצינו לכביש רמלה – צומת נחשון כביש 44 שנקרא גם כביש הגבורה

כביש הגבורה שנסלל על בסיס דרך עפר מרמלה לצומת אשתאול כחלק מהדרך לירושלים העוקפת את לטרון. שנחנך בשלהי הקרבות, ב-7 בדצמבר 1948. כביש זה שימש את התנועה לירושלים עד אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967

לאחר שחצינו את הכביש התקדמנו מזרחה בדרך המסומנת ירוק לרגלי הגבעות(200 מ' – 260 מ) עליהם נמצא היישוב כרמי יוסף.

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

התקדמנו במעלה הדרך חלפנו על פני מטעים מעניינים של פסיפלורה ומורנגה ושוב קיבלנו הסברים מבן ציון אודותיהם.

פסיפלורה – המין Passiflora edulis (שעונית נאכלת) הוא צמח מטפס אשר מטופח מסחרית לשם פריו האכיל. מקור הצמח באמריקה הדרומית והוא מגודל באופן מסחרי גם בארץ. לפסיפלורה יש פרי בעל צורה עגולה עד אובלית, קוטר הפרי 4 – 10 ס"מ, צבעו סגול או צהוב כאשר הוא בשל בהתאם לזן. תוכנו רך עד קשה, נוזלי ובו זרעים שחורים רבים. טעמו מתוק חמצמץ. הפרי מכיל אלקלואידים (תרכובת אורגנית המכילה חנקן) רבים הנגזרים מהאלקלואיד Harman. חלק מתרכובות אלו הם מעכבי MAO (Monoamine oxidase). חומרים אלו מעכבים את הפעילות של משפחת האנזימים Monoamine oxidase. כתוצאה מכך הם מונעים את הפירוק של מוליכים עצביים מונואמיניים (כמו דופמין, סרוטונין ואדרנלין), ובכך מגדילים את הזמינות שלהם. למעכבי MAO היסטוריה ארוכה של שימוש לצורך טיפול בדיכאון, מחל פרקינסון ועוד.
מורינגה – הסוג מורינגה (Moringa) שייך למשפחת המורינגיים. בסוג זה יש 13 מינים. בצמחיית הבר של ישראל קיים נציג של הסוג וזהו המין מורינגה רותמית (M. peregrine) .המין נדיר בארץ וגדל בעיקר בבקעת ים המלח (באזור עין גדי) והערבה. מין נוסף הגדל בארץ הוא מורינגה מכונפת (M. oleifera). מורינגה מכונפת הובאה לארץ בעיקר על ידי עולים מהודו ועל ידי עובדים זרים ממזרח אסיה. מורינגה הוא עץ טרופי שמסוגל לגדול על מעט מים ולשרוד בתנאי בצורת. הצמח הוא מהיר צמיחה וניתן לנצל את כל חלקיו לשימושים רבים. כל חלקי הצמח ניתנים לאכילה לאחר בישול או קלייה. מזרעים יבשים מפיקים את שמן המורינגה האיכותי המשמש גם למאכל וגם לתעשיית הקוסמטיקה.

המשכנו מזרחה הלאה ועלינו לראש תל גזר אחד האתרים הבולטים באזור.

במרומי תל גזר

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.
זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות.
מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה.
במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

מבט מתל גזר מערבה

בתל גזר גם נתנו דעתנו על הקרבות לכיבוש הכפרים הערבים במלחמת העצמאות על מנת ליצור רצף במרחב הדרך לירושלים. מבין הכפרים דברנו על הכפר אבו שושה שנמצא במורדות תל גזר ותושביו התנכלו לאנשי קיבוץ גזר.

 אבו שושה –  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר כמאה משפחות בבתי אבן ובוץ. מספר שנים לפני מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כנראה 870  תושבים ולהם כשלושת אלפים דונם. בליל 30-31.3.48 במסגרת פעולות מקדימות של מבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים נערכה בכפר אבו שושה בצעו חיילי פלוגה ב' של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פעולת תגמול על רצח השומר בשדות גזר עשרה ימים קודם לכן. בפעולה זו פוצצו בית המוכתר והבאר, והוצב מארב לתגבורות ערביות. במבצע ברק ב-14 במאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי, תושביו ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. הרס הכפר תואם עם מתקפה שנעה מזרחה במטרה לכבוש את לטרון. ב-1948 הוקםעל אתר הכפר ההרוס יישוב בשם עמלים שלא החזיק מעמד.

הכפרים הערביים עד מלחמת העצמאות במרחב הטיול המקור: אתר זוכרות

ירדנו מהתל מזרחה. אני העדפתי לחזור ולרכב בדרך הסולינג ואילו בן ציון וארז גלשנו לאורך התל ומדרונותיו הדרומיים והמזרחיים.

דרך הסולינג הבריטית מדרום לתל גזר שחיברה בין אבו שושה במערב ובין אל קובב במזרח

הגענו לעין יָרד שהוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

בחורשת החרובים בצד דרך הסולינג למול עין ירד עצרנו להפסקת קפה. לאחריה המשכנו מזרחה עד פאתי היישובים משמר איילון וכפר בן נון אולם אליהם לא הגענו. פנינו צפון מערב והתקדמנו לעבר קיבוץ גזר וממנו התקדמנו לעבר בית עוזיאל .

גזר – קיבוץ שהוקם בשנת 1945, על ידי קבוצת עולים מאירופה ונקרא על שם העיר העתיקה גזר הסמוכה  (תל גזר). שמו המקורי של הקיבוץ היה הדסה- גזר, על שם הגרעין שבמקור הורכב ממספר קבוצות שונות שעברו הכשרה לקראת עלייה על הקרקע בקיבוצים שונים. בשנת 1961 עזבו המייסדים את הקיבוץ וגרעין הקיבוץ הוחלף מספר פעמים, עד שלבסוף התיישבו בו קבוצת עולים מארצות הברית (1974)
בית עוזיאל – מושב, שהוקם בשנת 1956 ונקרא על שמו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל. במקום מתגוררים כ- 150 בתי אב, אוכלוסייה חילונית ומסורתית

מתוך בית עוזיאל עברנו דרומה לשדות הפלפל וחצינו את אחד מיובליו העליונים של נחל עקרון. שם זכינו לעוד הסברים בוטניים על צמחי הנחלים: הקנה המצוי והטיון דביק

טיון דביק – המין Inula viscosa (טיון דביק) הוא בן-שיח רב-שנתי בעל פריחה צהובה וריח עז ביותר. הצמח שכיח מאוד בישראל, והוא נפוץ כמעט בכל אזורי הארץ. גובה הצמח 50 – 120 ס"מ, עליו רכים ומכוסים בצפיפות בבלוטות גדולות אשר מפרישות נוזל ריחני ודביק (מכאן שם המין הלטיני של הצמח). הצמח מקובל מאוד במגוון שימושים עממיים בין ערביי הארץ. לפי ניסים קריספיל העלים משמשים לחבישת פצעים, תמצית עלים משמשת לטיפול בעור יבש, ושאיפת אדי טיון משמשת לטיפול בראומטיזם ובעקרוּת. מחקרים מדעיים שנערכו בשני העשורים האחרונים בישראל הראו שלמיצויים מטיון דביק יש פעילות אנטי-סרטנית.
קנה – המין Phragmites australis (קנה מצוי) הינו עשב מעוצה רב-שנתי גבוה (3 – 5 מ' ואף יותר) השייך למשפחת הדגניים (כמו חיטה). הגבעולים הם קנים חלולים בקוטר 1 – 3 ס"מ. העלים סרגליים, רוחבם 4 ס"מ ואורכם כ- 40 ס"מ. לצמח קנה-שורש זוחל ארוך והוא מתרבה באופן וגטטיבי מקני שורש ומשלוחות. לקנה תפרחת מסוג מכבד גדול (אורכו 20 – 60 ס"מ) אשר מייצר זרעים שנפוצים בקלות ומגדילים את תפוצתו ביעילות. הצמח גדל בגדות נחלים ובשאר בתי-גידול לחים. לפעמים גדל ליד קנה מצוי המין סוף מצוי (Typha domingensis). ברור ששני הצמחים הם מינים שונים לחלוטין, ממשפחות שונות (הסוף הוא ממשפחת הסופיים), שרק גדלים באותו בית גידול. ההבדל העיקרי בין שני הצמחים הוא שלקנה מצוי יש גבעולים חלולים, ולסוף מצוי אין גבעולים על-קרקעיים בכלל, פרט לגבעול הפריחה, וזה איננו חלול.

מצומת התקדמנו לעבר המושבים פדיה ופתחיה ועברנו ליד מרכז שיווק הסיטונאי של פרות וירקות 'ביכורי השדה' ונתנו דעתנו גם לשאלה מדוע מיקומו נקבע כאן – במקום נגיש במרכז הארץ שעלות שכירות הקרקע נמוכה.

פדיה מושב המשתייך לתנועת המושבים, והוא מושב חקלאי בעל חלקות אדמה גדולות שהוקם ב-1951 על ידי עולים מעיראק. על אדמות אבו שושה ושמו נלקח מספר מלכים ב, שם הוא מופיע כשם פרטי.
פתחיה, מושב שהוקם בשנת 1951 על אדמותיו של היישוב הערבי אל-נענה, שתושביו ברחו לאזור רמאללה, ירושלים וירדן במהלך מלחמת העצמאות. ליישוב הגיעו עולים מתוניסיה ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לישוב עולים מאלג'יריה ומהודו.  תחילה, נקרא היישוב "גזר 10". כיום, תושבי המושב עוסקים בעיקר בגידול ענבים ובעבודות חוץ.

לפני הכניסה למושב זכינו להסבר בוטני נוסף והפעם על קיקיון המצוי

מקשיבים להסבריו של בן ציון על הקיקיון המצוי

קיקיון – המין Ricinus communis (קיקיון מצוי) הוא המין היחידי בסוג קיקיון (Ricinus). זהו שיח שמוצאו באפריקה והוא יכול להגיע לגובה של עד 5 מטר. הצמח רעיל לאדם בגלל נוכחות החלבון הרעיל ריצין בקליפת הזרע. מזרעי הקיקיון מפיקים שמן קיק שמשמש ברפואה כחומר משלשל, בתעשיית המזון כתוסף וכחומר מונע התפתחות עובש, ובתעשייה לייצור שמן סיכה, שמן בלמים ועוד. הודו, ברזיל וסין הם מגדלי צמח הקיקיון הגדולים בעולם. הרעיון לייצר דלק משמנים צמחיים הוא לא חדש, וכבר בשנות ה-20 של המאה העשרים בדקו מספר מדינות את האפשרות להשתמש בשמן צמחי כמקור לדלק. בשנת 1937 נרשם הפטנט הראשון בבלגיה לטרנספורמציה של שמן צמחי לדלק המכונה כיום ביודיזל. התהליך התעשייתי הראשון נרשם כפטנט בשנת 1977 בברזיל. בתחילת המאה ה-21 זוהו 21 מדינות בעולם בהן קיימים פרויקטים מסחריים של ביודיזל. בישראל קיימות מספר חברות משמעותיות בקנה מידה עולמי בתחום הביודיזל מצמח הקיקיון. מאמצי הטיפוח של חברות אלו הפכו את השיח הרב-שנתי בגובה מספר מטרים לגידול-שדה חד-שנתי בגובה מספר עשרות סנטימטרים המסיים מחזור גידול במאה ימים.

נכנסנו לתוך מושב פדיה ורכבנו לאורכו בכיוון צפון לדרום ועלינו על הדרך לכיוון חולדה. בתחילה רכבנו בין הגפנים לאחר הבציר ובערך במחצית הדרך פנינו מערבה ומצאנו עצמנו בתוך מטע רימונים גדול. שוב הועשרנו בידע על עץ הרימון תוך כדי טעימה של הפרי.

רימון – המין Punica granatum (רימון) הוא עץ/שיח נשיר שמקורו באזורים ההרריים של פרס, עירק וטורקיה. הוא איננו גדל בר בישראל והגיע כנראה מצפון פרס. הפרי הוא ענבה מדומה בעלת מבנה כדורי והוא יכול להגיע למשקל של 1 ק"ג ויותר. הפרי מכיל מאות זרעים בצבע ורוד עד ארגמן. הזרע מכונה אריל (Aril) כמו בפרי הליצ'י, למרות שזהו איננו אריל במובן הבוטני. למעשה, קליפת הזרע (Testa) של הרימון היא עסיסית (כמו אריל) ומכונה סרקוטסטה (Sarccotesta).

במטע הרימונים מדרום לפדיה

טעימה במטע הרימונים מדרום לפדיה

בנקודה זו הגענו לחלק האחרון של המסלול גלשנו הכרמים בצידי יובלי נחל השלושה שאף הוא חלק מאגן הניקוז של נחל שורק.

נחל השלושה מנציח את שלושת חברי חולדה אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין, שנהרגו בהתקפה על רכבם בשובם מהעבודה לקיבוץ בשנת 1938

ירידה דרומה לכיוון נחל השלושה והלאה חזרה לעבר חולדה

לאחר שחצינו את היובל המרכזי של נחל השלושה רכבנו שוב במטעי הרימון עמוסי הפרי. משם הדרך הקצרה הובילה אותנו חזרה לחולדה ושם הסתיים הטיול.

בין חולדה לגזר, 18/9/2015

בין חולדה לגזר, 18/9/2015

אחרי חמש שעות הסתיים טיול של סוף קיץ שהתחיל בבוקר קריר ונעים. במשך הטיול לא היה חם במיוחד. אולם שרידי האובך הגדול משבוע לפני כן בלטו באוויר ועל פני הצמחייה. הגיעה השעה שירד גשם וינקה לנו מעט את האוויר.

לסיכום, היה זה טיול מעניין, נעים ומלמד שהשאיר טעם של עוד טיולים כאלה.

אתמול בערב יצאנו לטיול לילה בירושלים  ארבעה חברים ממבשרת ציון: שרון בן חיים, גלעד רז, צחי גל ואני. מסלול הטיול היה אחר מזה של הטיול בשבוע שעבר. טיול זה נועד בעצם להשלים את חלק המסלול שלא עשיתי אז.

סיבוב לילה המרכז ירושלים ובשכונות החרדיות, 1/9/2015

את הטיול התחלנו שוב באזור בית החייל. ירדנו לגן סאקר, רכבנו לאורכו ולאחר שחצינו את שדרות בן צבי טיפסנו ליד בתי וולפסון לשכונת שערי חסד. חצינו אותה לאורכה ומשם עברנו לשכונת נחלת אחים. הגענו לרחוב בצלאל  וחצינו אותו והתקדמנו בין הסמטאות אל שכונת מזכרת משה וממנה יצאנו לרחוב אגריפס ודרכו עברנו בשוק מחנה יהודה. לא התעכבנו. חצינו את השוק והגענו לרחוב יפו.

החלק הראשון של הטיול משכונת שערי חסד לרחוב יפו

במרכז שכונת מזכרת משה

ברחוב במרכזי של שוק מחנה יהודה

המשך הטיול היה בחלק החרדי של העיר שהוא עולם אחר. מרחוב יפו גלשנו לשכונת זכרון משה

בשכונת זכרון משה

הגענו לרחוב מלכי ישראל הסואן. ויתרנו על רכיבה בו והתקדמנו לשכונת כרם אברהם ולשכונת גאולה. הגענו לרחוב יחזקאל בקטע העובר בשכונת הבוכרים. ממנה התקדמנו לסמטאות שכונות בתי אונגרין ובית ישראל. התחושה הייתה שאנו נמצאים באיזושהי עיירה יהודית במזרח אירופה מלפני מאה שנים ויותר.

מסלול הטיול בחלק החרדי של העיר

משכונת בית ישראל יצאנו לרחוב שבטי ישראל ועברנו לשכונת מוסררה בתחילה חלפנו ליד מתחם המנזר הרומני ובהמשך ליד מתחם הכנסייה הפולנית. הסתובבנו בין רחובות השכונה שגבלה בקו התפר העירוני שהתקיים בין מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים. בתחילה עברנו בחלק של בתי השיכון ובהמשך חלק של הבתים הערביים. חזרנו שוב לרחוב שבטי ישראל ודרכו עלינו למתחם העירייה ולמגרש הרוסים.

הכוונה של חלק מהחבר'ה שהיו רעבים מאוד הייתה לעצור לאכול פאלפל ברחוב הנביאים אולם החנות הייתה כבר סגורה. החלטנו לחפש חנות פתוחה במרכז העיר. ירדנו דרך רחוב הרב קוק לרחוב יפו. לחנות הפאלפל ברחוב קינג ג'ורג הידועה בשמה הלא טוב לא רצינו להגיע. לחבר'ה לא היה עניין לאכול פלפל שמטוגן בשמן מכונות. האינסטינקט הוביל אותנו דרך רחוב יפו ורחוב כי"ח חזרה לשוק מחנה יהודה.

בתיאבון

אחרי הפסקת אוכל חזרנו למרכז העיר ודרך שכונות רחביה וטלביה גלשנו במהירות למתחם התחנה לעוד הפסקה קצרה. גם שם יש חיים. זה אזור הבילוי האולטימטיבי החדש של העיר שבו שפע בתי קפה מסעדות ודוכנים לממכר תכשיטים ועוד

מזכרת ממתחם התחנה

חשבנו שנחזור דרך פארק המסילה וליד גן החיות נעפיל עד לשכונת בית וגן. לאחד החברים היה כאב ראש קל והחלטנו לקצר את הדרך חזרה. רכבנו בפארק המסילה עד רחוב פייר קניג וממנו חתכנו לשכונת קטמון וממנה עלינו לרחוב פלמ"ח. משם גלשנו דרך רחוב נילי, ורחוב הרב ברלין רחוב הרצוג לעמק המצליבה. התקדמנו צפונה שוב לגן סאקר והגענו לנקודת ההתחלה ושם סיימנו.

ממתחם התחנה הראשונה לעמק המצלבה

הטיול בעיר ובעיקר בשכונות הוותיקות ובחלק החרדי היה מרשים ומעניין ביותר. אנחנו כירושלמים לא נוהגים לפקוד מקומות אלה ולכן הסיור במקומות אלה היה מעניין ומרתק. למרות שעברנו שם בשעת ערב מאוחרת דופק החיים במקומות אלה היה בשיאו. עולם אחר אמרנו?!

טיול זה התנהל בנחת ונמשך כשעתיים ושלוש רבעי השעה והרכיבה עצמה שעתיים ורבע. המסלול היה באורך של 17.5 ק"מ והגובה המצטבר הפעם היה מועט כ-230 מ' בלבד.

סיבוב לילה המרכז ירושלים ובשכונות החרדיות, 1/9/2015

הטיול היה כיף אמיתי וכמו כל הטיולים בכלל ובירושלים בפרט השאיר טעם וחשק לעוד. מן הסתם בטיול הבא שיערך בין חגי תשרי או אחריהם יהיה באור יום. אז המראות יהיו אחרים.