לטיול זה בג'יפ יצאנו גיל מועלם ואני בחלק האחרון של חורף תשע"ט, ביום שלישי (5/3/2019).


התכנון המקורי היה לצאת לטיול אופניים תכננו לרכוב ברמת הגולן אתמול.


שפע הבוץ מנע מאיתנו לממש כוונה זאת.


לחליפין גיל הציע שנצא לטיול בג'יפ לאורך רמת הגולן עד מורדות החרמון ונהינה ממראות החורף ובעיקר מזרימות המים ושפע הפריחה.


כך היה לקראת השעה 10:00 יצאנו לדרך מביתו של גיל בגבעת יואב.

*****

המסלול:
נסיעה מנהלתית
מגבעת יואב
לגבעת אורחה
(תל ג'וחדר)
לאורך ציר הנפט
עד תל פחאר

כביש הנפט (Petroleum Road, מכונה גם ציר הנפט) הוא כביש אספלט אורכי משובש ברמת הגולן בבעלות פרטית באורך של 47 ק"מ, הנמשך מהגבול הסורי סמוך להר פרס במזרח הגולן המרכזי, ועד גבול לבנון בצפונו של הגולן, סמוך לע'ג'ר. שמו של הכביש נגזר מקו צינור הנפט "טראנס-אראביאן פייפליין" (Trans-Arabian Pipeline Company, "צינור הנפט הטרנס-ערבי") שלאורכו הוקם. כביש זה הוא חלק קטן מציר רצוף המלווה את צינור הנפט לכל אורכו.
צינור הנפט הטרנס-ערבי הוקם במסגרת יוזמה משותפת של מספר חברות אמריקאיות, והוא נמתח לאורך 1,214 ק"מ מקייסוימה שבערב הסעודית ועד נמל צידון בלבנון. במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על קטע באורך של 47 ק"מ מהצינור, אך אפשרה את המשך פעולתו. עם זאת, בשל בעיות שונות הלך הצינור ויצא מכלל שימוש, וכיום אינו פעיל עוד. כיום נעשה שימוש בצינור כדי להעביר מים מקידוחים שונים בגולן.
כביש הנפט נסלל ככביש שירות לאורכו של הצינור. אורכו של הכביש המלווה את צינור הנפט בתחומי ישראל הוא 45 ק"מ. 2 הק"מ בקצהו הדרומי נהרסו בהקמת מערכת הקו הראשון בגבול עם סוריה. בנוסף, קטע בן 4 ק"מ בקצהו הצפוני של הכביש אינו נחשב בדרך כלל כחלק מ"כביש הנפט", והוא מוכר כחלק מכביש 999 (כביש הר דב). בשל כך שציר הנפט הוא כביש פרטי שאינו מתוחזק על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל, לא הוצמד לו מספר. הקטע שבין צומת קשת וצומת נפח עובר בשטחי אש ולכן יש לתאם עם רשויות הצבא טרם הנסיעה בו.
בשנת 2015 הסתיימו עבודות שיפוץ על ידי רשות הטבע והגנים. קטע הכביש שבין צומת רוויה לצומת בניאס שופץ והוא בטוח לנסיעה לכל סוגי הרכב. במסגרת העבודות הוקמו ארבעה מצפורים לאורך הקטע. כמו כן הוסרו גדרות בחלק מן התוואי כדי לפתוח מסדרון אקולוגי לאורך הגולן.

*****

המשך:
עלייה לעין פית,
מעל ערוץ נחל סער,
לעבר עין קיניה,
המשך טיפוס לעבר נמרוד,
וגלישה למ'גדל שמס,
לאורך חלקו העליון של נחל סער
עד ברכת רם
סיום במסעדה
חזרה לגבעת יואב

בטיול זה עברנו במקומות בהם רכבנו באופניים בחמישה טיולים קודמים:
* מאלרום דרך מורדות חרמונית אל בוקעתא וברכת רם והלאה למסעדה ויער אודם, יולי 2017
* מצומת נטור (בג'וריה) דרך גבעת אורחה (גו'חדר) לתל פארס, הלאה לח' פרג' וחזרה דרך ציר המפלים, ספטמבר 2017
* מדרונות מרכז הגולן, בין קצרין במערב ובין חושניה והר יוסיפון במזרח, אוקטובר 2017
* געש בגולן, הר יוסיפון, רכס בשנית, עין זיוון, בקעת קוניטרה, לוע אביטל ואורטל, יוני 2018
* צפון רמת הגולן, בין צומת וסט, הר בנטל ויער אודם, אוקטובר 2018

*****

קטעי המסלול והמראות

*****

חלק ראשון,
בגבעת אורחה
כניסה ציר הנפט
עד צומת קשת

במלחמת יום הכיפורים היה חלקו המרכזי והדרומי של "ציר הנפט" בגולן שדה קרב חשוב, הן בקרב לבלימת התקפת השריון הסורי, והן במתקפת הנגד של צה"ל. בשלב הראשון של המלחמה, בליל 6-7 באוקטובר 1973, הצליח הצבא הסורי להבקיע את קו ההגנה של צה"ל בדרום ובמרכז רמת הגולן. בקרב הבלימה הנואש על ציר הנפט וציר פלא מילא תפקיד עיקרי גדוד 266 מחטיבה 179 בפיקוד סא"ל עוזי מור. כל הטנקים שלו נפגעו (להוציא שניים), 20 מאנשיו נפלו בקרב, 42 נפצעו ואחד נפל בשבי. אך לחימת הגבורה שלו עם הלחימה המופלאה של מעט הטנקים הסדירים ("כוח צביקה" ומפקד חטיבה 188), סגרה את הפער, שנוצר במרכז הגולן בעקבות התמוטטות מערך הכוח הסדיר, ואפשרה כניסה מאורגנת לקרב של חטיבות המילואים. על גילוי המנהיגות, אומץ-הלב והגבורה היחידים במינם, שגילה בתנאי לחימה קשים של מעטים מול רבים, קיבל סגן צביקה גרינגולד את "עיטור הגבורה".

****

****

חלק שני,
מצומת קשת עד
מחנה נפח
אגן ניקוז של נחל יהודייה
ונחל זוויתן
חוצה שטח אימונים

****

לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, המציאות הפיזית שהייתה ברובה ריקה מאוכלוסייה או מעיבודים חקלאיים, הולידה את ראשית הקונפליקט בין האזרחים לצבא. אזור רמת גולן קסם למוסדות המיישבים, ובתמיכת הממשלה ביקשו לנצל את השטח הריק והנוח יחסית להתיישבות ולחקלאות. הדבר נעשה בשלבים. במרוצת השנים, משנת 1967 ועד שנת 1973, טרם מלחמת יום הכיפורים, הוקמו כתריסר יישובים חדשים ובכללם היאחזויות נח"ל. השטחים הפתוחים המישוריים נוצלו על ידי המתיישבים לגידולי פלחה, במדרונות המתונות של הבזלת ניטעו מטעים ורובם שימשו למרעה הבקר. יחידות הצבא שחנו במחנות לאורך הרמה והיו בכוננות למקרה של פעילות ביטחונית ניצלו את השטחים הפתוחים הסמוכים למטרות אימונים. במרוצת השנים נסגרו בצו המושל הצבאי לצורכי אימונים כ-ֿ20 אחוז משטחי רמת הגולן, ובכללם העיר הנטושה קוניטרה ששימשה עד מלחמת יום הכיפורים לאימוני לחימה בשטח בנוי. שְנִיוּת זו של השימוש הכפול בשטח, לצורכי אימונים, אך גם למטרות חקלאיות ארעיות, בעיקר מרעה בקר, על אף היותו ריק מאוכלוסייה, יצרה בהמשך עימות בין הצבא למתיישבים, אותו כינה אלוף פיקוד הצפון בראשית שנות השבעים, מרדכי גור, "הוויכוח – הטנקים מול פרות".
הרחבה נוספת של שטחי אימונים נעשתה בעקבות חתימת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן ביולי 1982 על צו סגירת שטחים ברמת הגולן. חתימת הרמטכ"ל על צו זה נדרשה לאחר השינוי במעמד הגולן שהוחל עליו שנה קודם לכן החוק הישראלי, חוק רמת הגולן. צו זה החליף את הצו הקיים של אלוף פיקוד הצפון שנחתם מכוח סמכויותיו כמפקד הצבאי של האזור. על פי הצו החדש נסגרו שטחים, בעיקר ברצועה שבמרכז רמת הגולן – מהר אודם וקלע בצפון, דרך אזור נפח במרכז ועד אזור הר פֶּרֶס וגבעת אורחה בדרום. אלה היו שטחי אימונים שיחידות צה"ל התאמנו בהם מאז תום מלחמת ששת הימים. רצועת שטחי אימונים זו הייתה אזור שהנוכחות האזרחית בו הייתה דלילה יחסית, פני השטח טובים לתמרון שריון, ורוחב רמת הגולן בה הוא הגדול ביותר, נתון חשוב לעניין טווחי בטיחות ירי. חתימת הרמטכ"ל על צו סגירת השטחים ברמת הגולן קיבעה את הנתון שהשטחים שנסגרו לצורך אימונים היוו חמישית משטח הרמה, עובדה שעתידה במרוצת השנים להחריף את העימותים עם צורכי ההתיישבות האזרחית ועם השמירה על ערכי טבע ונוף.

************************************

מאמצע שנות השבעים החל ברמת הגולן תהליך פיתוח אזרחי מואץ, בד בבד עם הגדלת הנוכחות הצבאית. שני תהליכים מנוגדים אלה גרמו ל"מאבק" על שימושי הקרקע ולהפרעה בשטחי האימונים. לאחר מלחמת יום הכיפורים הרבו יחידות העוצבה המשוריינת הסדירה שהוצבה ברמת הגולן להתאמן בשטחי האימונים הצמודים למחנותיהם, הן לצורכי הכשרה הן לצורך שמירה על כשירות מבצעית. שטחי האימונים ברמת הגולן, ובעיקר אלה שבמרכזה, נוצלו באופן אינטנסיבי גם בשל גודלם שאִפשר אימוני תמרון וירי. כדי להגדיל את התחום והרצף שלהם נחסמו מדי פעם כבישי הגולן. כך יכלו כוחות גדולים לערוך בהם תרגילים צבאיים. לנוכח תנאי השטח המיוחדים של רמת הגולן נערכו בהם במחזוריות תלת חודשית אימוני הקיץ והחורף של חטיבות חיל הרגלים. שהייתן ברמת הגולן נוצלה לשילוב של אימונים ומוּכנוּת בכוננות ללחימה. בתוך שטחי האימונים נבנו יעדים שדימו את שדה המלחמה הסורי. רמת הגולן הייתה לשדה אימונים אידאלי עבור הצבא.
לאחר הסכמי הפסקת האש עם הסורים (1974), נעשו ברמת הגולן תיקוני גבול מזעריים, בעיקר בשתי גזרות – פתחת קונטרה ופתחת רפיד. עקב החזרת שטחים אלה לסוריה החלה מקננת אצל המוסדות האזרחיים התחושה שבעתיד עלולים להימסר לה שטחים נוספים במרכז רמת הגולן שהיה ריק מיישובים ובו נמצאו שטחי אימונים. לפיכך הם החליטו לעבות את האזור. ואכן הוקמו במרכז הרמה כמה יישובים.
בשלהי שנות השבעים ציין אלוף פיקוד הצפון, אלוף אביגדור בן-ֿגל, כי אחת הבעיות של מתכנני האימונים ברחבי רמת הגולן הייתה ניהול תרגילי אש בקרבת יישובים חקלאיים המעבדים שטחי אדמה גדולים. לכאורה היה אפשר להבין מדבריו, שהיישובים מפריעים לפריסת הצבא, אולם דווקא מהבחינה הביטחונית אי ֿאפשר לוותר עליהם, שכן הם משמשים קו הגנה לשעת חירום מאחורי קו ההגנה הצבאי. דעתו הייתה שההגנה המרחבית, כפי שטיפח אלוף פיקוד הצפון שקדם לו, אלוף רפאל איתן, הפכה כל נקודת יישוב ליחידה צבאית המסוגלת להגן על עצמה. אלוף בן גל ביקש לשמר מצב זה. אלוף פיקוד הצפון ניצב בפני הבעיה כיצד לפרוס את שטחי האימונים ברמת הגולן. באותם הימים היה נהוג לסגור מדי פעם כמה מהשטחים המצויים בתוך אזורי מרעה או הגידולים החקלאיים שנדרשו לביצועם או ליצירת טווחי ביטחון. לפיכך עלתה השאלה האם לא ראוי לסגור אותם לצמיתות. נציגי היישובים מחו לפני אלוף הפיקוד שייגרם להם נזק כלכלי בגין הפסד השטחים. אלוף הפיקוד הסכים לוותר על השטחים שתוכננו להיות שטחי אימונים.

בראשית שנות השמונים, לאחר החלת חוק רמת הגולן (1981), הגבירו תהליכי הפיתוח מצד המוסדות המיישבים ויישובי מרכז וצפון רמת הגולן את החיכוך שבין האזרחים ובין גורמי הצבא מפיקוד הצפון. ממשק זה שבין הפעילות הצבאית האינטנסיבית לזו האזרחית, השפיע מאוד על מערך שטחי האימונים והפעילות הצבאית והאזרחית בתוכם ובשוליהם. היישובים החקלאיים ניצלו כל פיסת אדמה לצורך קיומם. ביזע הם עיזקו את הקרקע הסלעית, ניכשו את העשבייה והקימו מטעים, כרמים ושטחי מרעה לבקר. כמו כן רעו עדרי הבקר של יישובי הגליל העליון ועמק החולה במורדותיה המערביים של הרמה, בקצה המערבי של שטחי האימונים, בין שדות מוקשים סוריים ובשטחים שהצבא פינה ממוקשים. בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין המפקדים למרכזי היישובים ורכזי הביטחון השוטף, הייתה התנהלות החקלאים ברמת הגולן מול הצבא לעניין הפעילות בשטחי האימונים הדוקה וחריגה בשונה מאזורים אחרים בארץ. סגירת צירים, שימוש בשטחי כינוס, או אזורים לפריקת כלי רכב משוריינים בסמוך ליישובים, קביעת סידורים מיוחדים למניעת פגיעה בכבישים בגלל חצייתם על ידי שרשראות כלי רכב קרביים, ושילוב מסיבי של היישובים בהגנה המרחבית – כל אלה הידקו את הקשר שבין היישובים לצה"ל. לכן גם הפניות בממשק הקשור לפעילות בתוך שטחי אימונים לצרכים חקלאיים נעשו בדרך כלל על ידי דרג המתיישבים המקומי בתמיכת המוסדות המיישבים ישירות לאלוף פיקוד הצפון או למפקד העוצבה ולא "בצינורות העבודה המקובלים" – באמצעות פנייה מסודרת למשרד הביטחון או למטכ"ל.
מבחינת המתיישבים שיטת "סאלמי" זו שנקטו בה הניבה תוצאות חיוביות. ראשית מוקם היישוב בתוך שטח האימונים, בדרך כלל בקצהו. לאחר מכן פנו הגורמים האזרחיים וביקשו להקטין את היקף הפעילות בגלל הרעש וההפרעה לשגרת החיים שנבעו מהאימונים. לצבא לא היה עניין להתעמת עם התושבים ולכן הוקטן נפח האימונים באזורים אלה. עם ירידת אינטנסיביות האימונים היה אפשר לחדור לשטחים לצורכי עיבודים חקלאיים, נטיעת מטעים וכרמים, ובעיקר מרעה בקר, ולצורך אחזקתו הוכנסו שקתות, גדרות בקר, נקודות האבסה, ואף נבנו מאגרי מים. לא אחת קרה שהעדרים חצו את התחום שסימנו הרועים, ומקצתם אף נהרגו מהירי. האוכלוסייה הדרוזית בצפון רמת הגולן נהגה באופן דומה. רועים משני הכפרים הדרומיים, מסעדה ובוקעתא, מגדלי עדרי הבקר, רעו בשטחי האש שבצפון רמת הגולן, חדרו לשטחים אלה וכמו היהודים הציבו בהם שקתות, גידור ותשתית למכלאות הבקר
***********************
בשלהי שנות השמונים פגע הקיום של הצבא וההתיישבות זה ליד זה ברמת הגולן ביכולת הסדירה של האימונים. ההבנות שסוכמו בדרג המקומי יצרו סדר שסייע לכלל הגורמים להימנע מתקלות בשל הקרבה המסוכנת שבין פעילות הצבא לזו של האזרחים, אך בה בעת הוא הפריע באותה מידה ופגע בתפקוד הצבא. לצה"ל הייתה מלוא הסמכות לשימוש בשטח בלי הפרעה אך זו לא נוצלה. הצבא ניסה להגיע לפתרון שיהיה מוסכם גם על הגורמים האזרחיים. ברקע עמד הצורך הצבאי להמשיך ולהתאמן ברמת הגולן בשילוב עם כוננות מול הצבא הסורי. אבל על האימונים הוטלו הגבלות בגלל צמצום כיווני הירי עקב הימצאות היישובים בשולי שטחי האימונים, או בשל מגבלות תמרון בגלל הימצאות שטחי מרעה או בגלל הימצאות מאגרי מים. כדי לשנות את המצב הכינה מפקדת חילות השדה, בשיתוף מפקדת פיקוד הצפון ומפקדת האוגדה, תכנית אב לארגון מחדש של שטחי האימונים ברמת הגולן. התכנית שיקפה מצד אחד את הצרכים הצבאיים שקיימים והעתידיים, ומהצד האחר את האילוצים שיצרה המציאות האזרחית. משהוצגה התכנית לראשי המועצה האזורית גולן, הם ציינו שמשנת 1968 ועד שנת 1982 הם עיבדו ופיתחו את כל שטחי הרמה בלי הפרעה. שטחים שהיו בשימוש צה"ל הוקצו גם להם על ידי ממ"י באמצעות רשות המרעה. לטענתם סגר צה"ל מדי פעם בתיאום אתם, חלק מהשטחים לצורכי אימונים. לדבריהם, ההגבלה עליהם החלה בשנת 1982, לאחר קבלת חוק רמת גולן, הרמטכ"ל הוציא צו סגירה קבוע לשטחים שנועדו לאימונים. כן טענו שלהבנתם שטחים שפותחו בעבר לשימוש חקלאי ומשמשים גם לאימוני צה"ל הם "שטחים משותפים". הם הציגו את דרישותיהם כדי לאפשר המשך שימוש חקלאי במקביל ולצד האימונים. לדבריהם ניתן היה להגיע להסכמות והבנות להמשך שיתוף הפעולה. כך ביקשו שייקבע נוהל מפורט לשימוש בכל שטח אימונים – ייאסר ירי תותחים וטנקים סמוך ליישובים לאחר השעה 23:00; ישולמו פיצויים בגין פגיעה בתשתית חקלאית בתוך ומחוץ לשטחי אימונים; ייקבע תוואי גידור הבקר בתוכם; תוסדר הרעייה בזמן שלא יתקיימו אימונים; ייקבע מנגנון לתיאום כניסה לשטחי אימונים ול"שטחים משותפים". עוד ביקשו שאם יומרו שטחים חקלאיים ויוסבו למטרות אימונים תממן מערכת הביטחון את עלות השקעות החקלאים שלא מומשו.
גם נציגי המועצה האזורית גליל עליון (כמייצגת את הקיבוצים שמיר, להבות הבשן, גונן ושניר) התייחסה לפרטי התכנית, ובעיקר לרעייה של עדרי יישובי המועצה בשטחי האימונים במורדות הצפוןֿמערביים של הגולן. לטענתם, שטחים אלה הוקצו להם על ידי משרד החקלאות עוד בשנת 1969, שנים לפני הוצאת צו הסגירה. כבר טענו שהרחבת שטחי האימונים במדרונות המערביים תקרב את האימונים ליישובים. הם דרשו לדעת מהי רמת הסיכון של היישובים לנוכח החריגות שבוצעו גם בלי הרחבת שטחי האימונים. כמו המועצה האזורית גולן, גם הם דרשו לקבוע הסדרים לביצוע האימונים בשטחי האימונים הקיימים, לקבוע דרך לפצות את החקלאים עקב נזקים (שרפות והרס תשתית חקלאית) שנגרמו בעבר עקב האימונים וכן למסד את התיאום בין מפקדת האוגדה ובין היישובים למנוע אימון מחוץ לשטחים הסמוכים ליישובים. בדצמבר 1992, עם גמר הכנת התכנית, לאחר שיושבו ההדורים, היא סוכמה על דעת כולם, וכן נקבע נוהל לאופן ליבון בעיות בזמן אמתי לכשיתעוררו בעתיד מחלוקות.

****

הקרב על נפח במלחמת יום כיפור היה קרב שריון גדול, שנערך ב-7 באוקטובר 1973. הקרב היה אחד הקרבות המכריעים במסגרת קרבות הבלימה שניהלו כוחות צה"ל נגד כוחות סוריים עדיפים, שחדרו לשטח שבשליטת ישראל ברמת הגולן. מחנה נפח היה ועודנו המחנה הצבאי המרכזי ברמת הגולן. באותה העת הוא שימש כמפקדת אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל רפאל איתן, שהייתה האוגדה הסדירה של פיקוד הצפון.
במהלך הקרב הצליחו כוחות שריון ישראליים בסדיר ובמילואים לבלום את המאמץ הסורי להשתלט על מרכז רמת הגולן, ועל צומת הדרכים החשוב סמוך למחנה נפח, למרות שספגו אבדות כבדות במהלכו. במהלך היומיים הבאים המשיכו הסורים לנסות להשתלט על מחנה נפח ועל הרכסים השולטים עליו, אך כל התקפותיהם נבלמו על ידי כוחות צה"ל בגזרה זו. כוחות צה"ל אף עברו למתקפת נגד ועד ה-10 באוקטובר הדפו את הכוחות הסוריים אל מעבר לקו הסגול. הרחבה והפניות. יש המערערים על הגרסה של סיפור הגבורה של כוח צביקה וחשפו את האמת האחרת ראו מה האמת מאחורי "כוח צביקה"? וגם ובכל זאת, גיבור: רק מעטים היו פועלים כמו צביקה גרינגולד

 

***

חלק שלישי
ממחנה נפח לצומת השריון,
הלאה לצומת אמיר (צומת וסט)
הלאה לצומת קלע

****

חלק רביעי,
מצומת קלע
לאורך ציר הנפט
מעל עמק החולה
עד תל פאחר

****

חלק חמישי
עליה לעין פית
מעל ערוץ נחל סער
עלייה לעין קנייה
הלאה לנמרוד

עֵין פִית הוא כפר סורי הרוס בגובה 550 מ' מעל פני הים. הכפר עין פית הוקם, יחד עם הכפר זעורה הסמוך אליו, בתחילת המאה ה-17 על ידי סורים עלווים. על פי מחקר שערך באזור הארכאולוג גוטליב שומאכר בשנים 1884-1885, אנשי הכפר הגיעו מג'בל אל-אנצריה שבצפון-מערב סוריה (מקורם של העלווים) ונקראו לפי שומאכר "נוציירים", שמם הקודם של העלווים. הכפר הוגדר כמשגשג ומוצלח מאוד אשר נשען על גידולים שונים באזור הכפר ובאדמות עמק החולה, בהם; אורז טבק ובוסתנים של עצי פרי וירקות. לפי שומאכר, בתקופה בה ביקר במקום, בעקבות קרבת הכפר לביצות החולה ככל הנראה גם משום עבודת השדות שם, תושבי הכפר לא היו בריאים.
בפברואר – מרץ 1920 התמקמו בכפר אנשי הכנופיות שארגנו את המרד נגד הצרפתים. במפקד שנערך בשנת 1960 נמצא כי התגוררו בכפר 1,523 תושבים. במהלך מלחמת ששת הימים היה הכפר, יחד עם זעורה, אחד מהיעדים של חטיבה 8, כחלק ממאמץ הפריצה העיקרי של צה"ל לרמת הגולן. הכפר נכבש במהלך הקרב על קלע וזעורה וננטש על ידי תושביו. מרבית בתיו פוצצו על ידי צה"ל לאחר המלחמה.
המקור

*****

חַל סַעַר (וָאדִי חַשַׁבֶּה), נחל המהווה גבול גאוגרפי בן רמת הגולן והחרמון, נשפך אל נחל חרמון כ־300 מטר מדרום למעיין הבניאס.מקורותו של נחל סער בעין סער שמדרום לגבעת הצעקות ליד מג'דל שמס. בהמשך מסלול זרימתו הוא מנקז את בקעת יעפורי ומעיינותיה, ממשיך מצפון לברכת רם, ופונה מערבה סמוך לכפר מסעדה. משם הוא עובר ב"תפר" הגאולוגי שבין סלעי הגיר והדולומיט של מורדות החרמון לבין הבזלת של הגולן. נחל סער נחשב כגבול הגאוגרפי בין הגולן לחרמון. בערוץ הנחל ישנם שני מפלי מים גבוהים: מפל רסיסים – כקילומטר ממזרח ל"גשר הידידות" בכביש העולה לעין קיניה, ומפל סער – ממערב לגשר סער צמוד לכביש 989 העולה לנווה אטי"ב. מפלי המים הם תוצאה של ירידה חדה ברום הנחל לאורך מרחק קצר: ירידה של 550 מטר רום לאורך 6 קילומטר בלבד. לפני כ-120,000 שנים פרץ קילוח לבה מאזור ברכת רם. הנחל התחתר בבזלת זו ויצר את הערוץ הנוכחי. מלבד שני המפלים הגדולים ישנם בערוץ הנחל עוד כמה עשרות מפלונים ואשדות מים קטנים.
במדרון הצפוני, למרגלות היישוב עין קיניה, נצפתה תופעה של גלישת קרקע, הקרויה: "הגלישה הגדולה". המסלע במקום הוא חווארי (סנון) ותלול, ולכן כאשר המדרון רווי במים הקרקע "זורמת" במורד המדרון אל ערוץ הנחל.באופן טבעי הנחל הוא נחל איתן שמימיו זורמים כל ימות השנה. אבל כבר לפני שנים רבות השתמשו תושבי הסביבה במי המעיינות של עמק יעפורי כך שהנחל זרם למעשה רק בחורף. בשנות ה-80 התחילו לשאוב מים מהנחל גם בחורף ומאז זורמים בו מים רק כאשר עוצמת הזרימה בו עולה על ספיקת המשאבות (אחרי גשם חזק), או כאשר המאגרים מלאים, לרוב רק במחציתו השנייה של החורף. בשיאה של עונת הגשמים עשויה זרימתו להגיע לשיעור מרשים, והמוני מטיילים פוקדים אז את מפל סער.בצמחייה הטבעית של נחל סער נפגשים צומח הבזלת של הגדה הדרומית עם צומח הגיר והחוואר של הגדה הצפונית, ומעט צומח-נחלים (בעיקר הרדוף) באפיק. בגדה הדרומית (במפנה צפוני) הצומח הוא חלק מיער אודם, המותאם למפנה צפוני תלול: חורש צפוף מאוד וגבוה למדי בשליטת אלון מצוי עם אלון תולע, אלה ארצישראלית עם אלה אטלנטית, הרבה אחירותם החורש, עוזרר קוצני (וגם עוזרר חד-גלעיני), אגס סורי, ער אציל ולבנה רפואי. בתת-יער מתבלטת שרכיה אשונה מפותחת ושופעת. בגדה הצפונית גולש צומח מורדות החרמון. בקטע שבין עין קיניה למפל רסיסים נחשף במפנה זה סלע חווארי, ועליו עולה חורש בשליטת אלון התולע, עם הרבה סחלבים.
המקור

*****

עין קנייה הוא אחד מארבעת הכפרים הדרוזים ברמת הגולן. מילה "קנייא" פירושה "תעלת מים" – בשל תעלות המים הרבות באזור. הכפר שוכן על מורדות רכס החרמון מעל נחל סער, בגובה של 750 מטרים מעל פני הים. הכפר קיים במיקום זה החל מהמאה ה-14.
בכפר נמצא קבר שעואנה. על פי המסורת הדרוזית, קבורה בו בת מבני ישראל אשר הייתה מתלבשת בבגדי בן כדי שתוכל ללמוד את דרכי האלוהים מחבורה של קדושים.
הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1982 שמספר תושביו כ-2,000 נפש.
המקור

******

נבי אלייה מקום המציין את פעילותו של הנביא אליהו. נמצא ממערב לכפר הדרוזי מסעדה וממזרח לכפר עין קינייה. מעליו תצפית על נוף מרהיב של עמק החולה כולו. הנהגת העדה הדרוזית פיתחה את האתר לקליטת קהל והחברה הממשלתית לתיירות התקינה את דרך הגישה אל האתר. מקור

 

הדרוזים ברמת הגולן – מאז הופעתם במאה ה-11 ועד סוף התקופה העות'מאנית היו הדרוזים מיעוט דתי, הנלחם על קיומו. את ההיסטוריה הדרוזית, את צורת ההתיישבות ואת המבנה הסוציו-פוליטי של הדרוזים ניתן להבין רק תוך התייחסות למערכת יחסים שבין רוב ובין מיעוט – בין ממשלות ובן קבוצות מיעוטים במזרח התיכון. אולם במערכת היחסים של הדרוזים עם סביבתם יש להבחין בין שתי קבוצות בהתאם למיקומן הגיאוגרפי: הקבוצה הראשונה כוללת את הדרוזים המתגוררים במרכזי ההתיישבות הגדולים כגון בהר הלבנון ובהר חורן, והשנייה כוללת את אלה, המתגוררים באזורי הפריפריה של ההתיישבות כגון בכרמל, בגליל ובגולן.
המאורעות החשובים בהיסטוריה הדרוזית התרחשו דווקא במרכזים, והם שעיצבו את המאפיינים העיקריים (הסוציו-פוליטיים והתרבותיים) של הדרוזים. אך למרות השפעתם של המרכזים בלבנון ובחורן על אזורי הפריפריה יש לאלה האחרונים מאפיינים נוספים, שכן הם רגישים יותר לפגיעה מצד שכניהם או מצד המימשל המרכזי.
אולם היישוב הדרוזי שבגולן וזה המצוי למרגלות החרמון בצידו שהמזרח שונים מן היישובים המצויים באזורי פריפריה אחרים משום שהמיקום הגיאוגרפי העניק להם תפקיד חשוב של קישור בין שני מרכזי היישוב הדרוזי שבחורן ובלבנון, בין יישובי הפריפריה שבכליל ובכרמל וכן בין שני יישובי המרכז.
בשנת 1920, עם תחילת תקופת המנדט, התחלק המיעוט הדרוזי במזרח התיכון בין שלוש יחידות פוליטיות: סוריה, לבנון ופלסטין. בכל יחידה חלו תמורות כלכליות ופוליטיות שונות, שהטביעו את חותמן על האוכלוסייה בכלל ועל הדרוזים בפרט. תמורות אלה הוסיפו אִפיונים חדשים לכל אחת מן הקהילות שבשלוש המדינות.
בשנת 1946 קיבלו סוריה ולבנון את עצמאותן ובשנת 1948 הוקמה, יכדוע, מדינת ישראל. בצל הקונפליקט הערבי-ישראלי נפרדו שלוש הקהיליות זו מזו וכל אחת מהן, הנושאת עמה מטען תרבות פרימודאלי זהה, חייבת הייתה להתמודד עם התמורות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שהתרחשו בארץ-ישראל.
ארבעת הכפרים הדרוזיים שברמת הגולן: מַגְ'דַל שַמְס, מַסְעַדֶה, בּקְעָתָא ועין קִנְיֶה היו עד 1967 חלק בלתי נפרד מן היישוב הדרוזי שבסוריה. חלו עליהם אותן תמורות כלכליות ופוליטיות כמו על שאר הכפרים הדרוזיים שבסוריה והם הושפעו ממערכת היחסים שהתפתחה בין המימשל בדמשק ובין העדה הדרוזית. בשנת 1967 הותק הקשר בין ארבעת הכפרים הללו ובין העדה הדרוזית שבסוריה, אולם בד בבד עם ניתוק זה חודש הקשר עם הכפרים הדרוזיים שבגליל ובכרמל. הניתוק והקשר המחודש נעשו לאחר שכל אחת משתי הקהילות הדרוזיות (הסורית והישראלית) עברה שלבי התפתחות שונים מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית.
הסטטוס של הדרוזים ברמת הגולן עד שנת 1981 היה סטטוס של אוכלוסייה בשטח כבוש. למרות מדיניות "הסיפוח הזוחל", שניהל המימשל הצבאי מאז שנת 1970 , ראו בדרוזים אזרחים סוריים תחת שלטון צבאי ישראלי. אך החל משסוף שנת 1977 ותחילת 1978 החלו מסתמנים ניצנים ראשונים של משבר ביחסים בין השלטון הישראלי ובין האוכלוסייה הדרוזית בגולן – עובדה שהדהימה את אמצעי התקשורת בישראל וגרמה לעיתונאים ולחוקרים לנסות להסביר את המשבר.
בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, ניצלו את האפשרות. מי שמחליט להתאזרח בישראל מסתכן בהטלת חרם מצד בני קהילתו. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". בינם לבין סוריה מתקיים קשר מוגבל, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיטאות בסוריה. הנהגת הדרוזים שמחוץ לרמת הגולן אינה מתערבת בדרך כלל בסוגיית אזרחותם של הדרוזים ברמת הגולן.
ההתעניינות הרבה בדרוזים של רמת הגולן הייתה פוליטית וניסתה להסביר את התנהגותו הפוליטית של מיעוט. אספקטים סוציו-כלכליים והיסטוריים נבדקו רק בעקיפין במטרה להסביר אספקטים פוליטיים. אך למרות חשיבותם של האספקטים הפוליטיים אין מאמר זה עוסק בהם, שכן מטרתו בדיקת ההתפתחות ההיסטורית של היישוב הדרוזי ברמת הגולן תוך התייחסות לאספקטים גיאוגרפיים, כלכליים וחברתיים. הדיון הפוליטי בדרוזים של רמת הגולן מתייחס, כאמור, להתנהגות פוליטית של מיעוט וכך גם האספקטים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים; גם הם יהיו מובנים יותר רק תוך התייחסות להתפתחותו של יישוב מיעוטים. דיון מעין זה, העוסק באספקטים לא פוליטיים, חשוב גם לצורכי דיון בהתנהגות פוליטי, שכן הוא מאיר צדדים רבים של ההתנהגות הפוליטית, שהדיון הפוליטי עצמו אין די בו כדי להסבירם.
מקור והרחבה ראו מאמרו של קייס פירו הדרוזים ברמת הגולן בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון

****

מַסְעָדֶה היא מועצה מקומית ברמת הגולן שבמחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. כל תושבי המקום משתייכים לעדה הדרוזית. הכפר נמצא מדרום לנחל סער וממערב לברכת רם. מסעדה תוארה ב-1884 על ידי שומכר: ”אֶל-מֵסְעַדֶה –מזרעה ובה 60 בקתות נטושות בקיץ, בקרבת בִּרְכֶּת רָם, השייכת למֵגְ'דֵל אֶ-שֵׁמְס השכנה. התושבים משתמשים בבקתות רק בזמן הזריעה והקציר. הדלתות חסומות בבולי עץ או בערימות אבנים. הבקתות עצמן בנויות ללא תשומת לב.". לאחר 1948, כאשר הצבא הסורי הקים במקום מחנה צבאי, התפתח סביבו כפר חדש. ערב מלחמת ששת הימים גרו בכפר 1909 תושבים. רבים מהם עזבו ואחרי המלחמה. נותרו בה 705 תושבים. אל הכפר עברו תושבי סחיתא, שכפרם ניטש. הכפר היה בנוי בצורת פרסה ובמרכזה גיא קטן – ואדי בוג'נג'י – אשר מתנקז אל תוך בולען, המכונה בפי הדרוזים בלוע הותי. רוב בתי הכפר נבנו אבני בזלת ובוץ והיו גם מספר בתי בטון. במזרח הכפר היו שלוש גתות לייצור דיבס. לאחר המלחמה התפתח הכפר במידה רבה. נבנו בו בתים נאים ואוכלוסייתו גדלה ל-3447 תושבים (בדצמבר 2014). בכפר נמצא בית הספר התיכון של כפרי הדרוזים ומשרדי השלטון. בחתך ממערב לכביש, מצפון לתחנת הדלק, נראית שכבת חרסים גולניים מהתקופה ההלניסטית, מונחת על הסלע הטבעי. אין שרידי בנייה ולא ברור גודלו של האתר. אתר 48 מפת ברכת רם 8/3, סקר ארכאולוגי של ישראל.

****

חלק שישי
גלישה למ'גדל שמס,
לאורך חלקו העליון
של נחל סער
עד ברכת רם
סיום במסעדה

מַגְ'דַל שַׁמְס הוא יישוב דרוזי השוכן צפונית לרמת הגולן, במורדות הר חרמון, כמה מאות מטרים מערבית לגבול הסורי. בשנת 1982 הוכרז היישוב, המוכר עד היום בכינוי כפר, כמועצה מקומית.
בכפר מתגוררים כ-11,000 נפש.
מקור שמו של הכפר מג'דל שמס הוא בארמית (ההגייה השתנתה בהשפעת הערבית), ומשמעותו "מגדל השמש", זאת מאחר שבשל גובהו של היישוב (בין 1120 – 1230 מטרים מעל פני הים) מאירות אותו קרני השמש, עם הזריחה, קודם לשאר היישובים בסביבה. היישוב הוא היישוב הגבוה ביותר במדינת ישראל.
יש הסוברים כי שם זה בא לשמר את שמה של "בית שמש" המקראית, הנזכרת בספר שופטים כאחת הערים בנחלת שבט נפתלי.
היישוב נוסד בשנת 1595 על ידי שליט האזור, האציל הדרוזי פחר א-דין אל-מעני השני, על אדמות שהיו בבעלות תושבי הכפר המוסלמי הסמוך, ג'ובתה א-זית, (על אדמותיו הוקם נווה אטי"ב), מתוך מטרה לעבות את היישוב הדרוזי באזור.
חלק מהכפר נבנה על חורבותיו של יישוב יהודי קדום, ונתגלו בו שרידים מהמאות השנייה והשלישית לספירה, ביניהם גם מערת קבורה, המכונה בפי המקומיים; "מקברת אל יהוד" – קברי היהודים.
עד 1967 היה היישוב חלק מסוריה. הוא נכבש במלחמת ששת הימים, חלק גדול מתושביו נהיו לפליטים, ומאז היישוב תחת שליטה ישראלית. מ־1967 ועד 1981 נשלט הכפר על ידי משטר צבאי, ומאז החלת חוק הישראל על הגולן עם חקיקת חוק רמת הגולן ב-1981 הכפר נשלט על ידי שלטון אזרחי.
מ-1981 ועד 2018 מונו ראשי המועצה וחברי המועצה במג'דל שמס וב-3 המועצות הדרוזיות האחרות בגולן על ידי שר הפנים ולא נבחרו בבחירות דמוקרטיות. בבחירות המקומיות של 2018 נערכו לראשונה בחירות במועצות אלו. רוב התושבים במג'דל שמס החרימו את הבחירות,ואחוז ההצבעה בבחירות אלו היה פחות מ-5%.
פרנסתם העיקרית של התושבים היא מחקלאות, בעיקר גידול תפוחים ודובדבנים, במטעים הממוקמים במורדות הכפר, בעיקר בבקעת יעפורי. בחורף מהווה השכרת ציוד גלישה לתיירים הבאים לחרמון הסמוך, כמקור פרנסה נוסף למקומיים. לאחרונה החלה מגמה של פיתוח תיירות והשכרת צימרים.
מקור, הרחבה והפניות

סולטאן אל-אטרש ( 1891-1982‏) הידוע אף בשם סולטאן באשא אל-אטרש היה מנהיג דרוזי בולט, לאומן סורי ומנהיג המרד הדרוזי בשנים 1925-1927. אל-אטרש עמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית, וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל-אטרש הוא בין הדמויות הבולטות ביותר בהיסטוריה של הדרוזים במאה ה-20, ובעל השפעה מרכזית על גורלו של הר הדרוזים ואף על דרכה של סוריה.
בשנת 1925 הנהיג סולטאן אל-אטרש מרד אשר פרץ בהר הדרוזים והתפשט לכל חלקי סוריה וחלקים מלבנון. מרד זה הוא בין הבולטים במנדט הצרפתי בסוריה ולבנון ובמהלכו נוהלו קרבות עזים בכוחות הצרפתים. ב-23 באוגוסט 1925 הכריז סולטאן אל-אטרש על המרד בצרפתים ועד מהירה פרצו קרבות בדמשק, בחומס ובחמאת. אל-אטרש הצליח לנצח במספר קרבות בתחילת המרד, אולם הצרפתים תגברו את כוחותיהם באלפי חיילים ובציוד חדיש והצליחו לכבוש מחדש את הערים המורדות. בשנת 1927 דוכאו אחרוני המורדים. אל-אטרש נידון על ידי הצרפתים למוות, אולם נמלט מבעוד מועד לירדן. הוא שב לסוריה רק בשנת 1937 לאחר שזכה לחנינה ולאחר שנחתם הסכם העצמאות הסורי-צרפתי בשנת 1936. בשובו חיכה לו קהל המונים. בסוף שנות ה-30 קיים אל-אטרש מגעים עם אבא חושי ממנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. אל-אטרש נטל חלק פעיל בהתקוממות הסורית בשנת 1945, אשר הובילה לעצמאותה של סוריה. בשנת 1948 הוא קרא לכינונו של צבא ההצלה לשחרורה של פלסטין אליו התנדבו מאות דרוזים צעירים אשר נלחמו במלחמת העצמאות. בתקופת שלטונו של אדיב שישכלי נרדף אל-אטרש בידי השלטונות על רקע התנגדותו למדיניות הממשל. בחודש דצמבר 1954 עזב אל-אטרש את סוריה ועבר לירדן. הוא שב לסוריה רק לאחר נפילת משטרו של שישכלי. בשנת 1958 תמך אל-אטרש ביוזמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, והתנגד נחרצות לפילוגה של הרפובליקה בשנת 1961. אל-אטרש נודע אף בזכות תרומתו לפיתוח החברתי של הר הדרוזים.
סולטאן אל-אטרש נפטר ב-26 במרץ 1982 מהתקף לב. במסע הלוויתו השתתפו למעלה ממליון אבלים ונשיא סוריה אל-אסד הוציא מנשר רשמי המכתיר את אל-אטרש למפקד הכללי של המרד הדרוזי.
לנוכח העובדה שאל-אטרש היה אחד המנהיגים הבולטים בהיסטוריה המודרנית של סוריה והעולם הערבי, ובמיוחד בתרבות הדרוזית, פסלים רבים של אל-אטרש ניצבים בכיכרות יישובים בהר הדרוזים, ותמונתו תלויה בבתים רבים באזור. בקהילות דרוזיות בסוריה ומחוצה לה וגם בישראל נקראו על שמו מוסדות ציבור ורחובות. דמותו אף בולטת בפולקלור הדרוזי ונזכרת רבות בשירה העממית. הדרוזים רואים בו מופת לפטריוטיות, אומץ וחילוניות. בעת שהנהיג את המרד הדרוזי נודע אל-אטרש באמרתו "הדת לאל, האומה לכל". בכל נאומיו ופרסומיו הקפיד להימנע מלהידרש לסמלים דתיים. אל-אטרש אף דחה את הצעת הצרפתים להענקת עצמאות להר הדרוזים ודרש את עצמאותה של סוריה כולה. לאחר כינונה של המדינה הסורית סירב אל-אטרש לקבל עליו משרה שלטונית. מקור

ברכת רם היא פנינת נוף המצויה בצפון הגולן, מהווה מסוף המאה ה-19 אתגר לחוקרים, המנסים להבין את אופן יצירתה. הברכה ממוקמת בצפון רמת הגולן, על שולי החרמון. מצפון לברכת רם מצויה בקעת יעפור, אותה מנקז נחל סער, ואלו ממערב ומדרום זורם ואדי אבו סעיד. מעבר לנחלים המקיפים את הברכה מתנשאים הרי געש אחדים: הר כרמים שגובהו כ-1,190 מ' מעל פני הים מדרום, תל אל מנפוח'ה שגובהו 1,210 מ' ממזרח, והר רם שגובהו 1,182 מ' מצפון-מזרח. ברכת רם מצויה בתוך שקע נמוך מפני הסביבה, שבסיסו (ללא מים) מצוי בגובה של 926 מ' מעל פני הים. אורך גוף המים 840 מ', רוחבו 720 מ', היקפו 2,100 מ' ושטחו 0.5 קמ"ר. השוליים המקיפים שת הברכה מוגבהים עד 70 מ' מעל קו המים. אורכו ורוחבו של אזור הברכה (כולל השוליים) כקילומטר אחד, שטחו 0.8 קמ"ר, וזהו גם גודלו של אגן הניקוז של הברכה מפני ששוליה מושלמים ואף לא נחל אחד מתנקז אליה. עומקה הטבעי של הברכה במרכזה היה כ-11 מ' ללא הבדל, כמעט, בין הקיץ לחורף. כיום שונים פני הדברים, שכן הברכה מהווה מאגר מם של אזור צפון הגולן והמשאבות, המזרימות אליה מים בחורף והשואבות ממנה מים בקיץ, מפרות את מאזן המים הטבעי ומשבשות אותו לחלוטין. מבחינה גיאולוגית שייך אזור ברכת רם לשולי האטיקלינה הגדולה של החרמון, שכיוון הציר שלה הוא באזימוט של 60 מעלות. ברכת רם מצויה במורדות הדרומיים-מזרחיים של אנטיקלינה זו, והנטייה באגף זה מתמתנת באזור הברכה עד כדי 15 מעלות. באזור זה חשופים הן סלעי משקע (גיר, חוואר, חול וקירטון) מהיורה ועד האיאוקן והן סלעים בזלתיים צעירים מהפליוקן ומהפלייסטוקן (4 מיליון הנשים האחרונות). כאמור מיקומה של ברכת רם ויופיה הטבעי משכו מאז ומתמיד את החוקרים, שניסו לעמוד על דרך היווצרותה. בעניין זה מן הראוי לציין, שיש להפריד בין דרך היווצרותו של השקע המורפולוגי ובין הדרך שבה הגיעו המים לברכה ודרך יציאתם ממנה.
מקור ולהרחבה על ברכת רם ובמיוחד על החתך הסטרטגרפי הנחשף באזורה  וכן על הבעיות ההידרולוגיות של הברכה והצעה על דרך היווצרתה ראו מאמרו של אריאל היימן ברכת רם – תופעה וולקנית ייחודית בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון המוצג לעיל.

****

לקראת סוף היום:
שקיעה תרתי משמע

לקראת ערב, בעת שישבנו ושוחחנו בביתו של גיל לאחר שחזרנו,הוא קיבל שיחת טלפון. בסיומה אמר לי, חכה אל תמהר לצאת חזרה. יש לנו עוד "הרפתקה קטנה". יצאנו שוב לשטח בקרבת גבעת יואב. ,תוך דקות בודדות גיל חילץ את אילן אדר שהג'יפ שלו שקע בבוץ. "הרווחנו" עוד מראות מופלאים של החילוץ ושל השקיעה.

****

סוף דבר
וקצר ולעניין

היה זה טיול מענג,
מיוחד ויוצא דופן בכל מובן
שעשה הרבה טוב על הנשמה.

****

תודה מקרב לגיל
שהזמין, הוביל והסביר