ביום שלישי 26 בדצמבר 2023, בימי המתיחות הביטחונית בגבול הלבנון, בעיצומו של חג המולד, דווח "טילי נ"ט נורו לעבר כנסייה בגליל המערבי" וגם "טילים נור לאזור שומרה בגבול הלבנון."

בדווח אחד שהטילים נורו לעבר איקרית.

להלן מובא סיפור המקום במסגרת ביקור שנעשה בו במאי 2020 במסגרת המיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל 

הכפר איקרית היה כפר ערבי נוצרי יווני -קתולי שתושביו פונו ממנו בתום מבצע בחירם מלחמת (1948) העצמאות. הובטח להם שיכולו לשוב אליו לאחר מספר ימים אולם, לא הורשו לחזור אליו לאחריה עד עצם היום הזה.

מאז שגורשו מהכפר, ניהלו העקורים ובהמשך ביניהם ונכדיהם, מאבק משפטי ושיח פוליטי על מנת שחזרתם תתאפשר. אולם כל אלה לא צלחו.

ביום שני 25 במאי 2020, בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הגענו סמדר ואני לגבעה שעל המורדות שלה השתרע הכפר ובפסגתה נמצאת הכנסייה.

שם, בלי תכנון ותיאום מוקדם, פגשנו שלושה מבני הדור השני של העקורים שמשתדלים לקיים נוכחות רצופה במקום: יוסוף סיבט (פסוטה), גאלאל חיאט נידאל חורי (תרשיחא). במקום נכח גם אלאה חנא חורי (מפסוטה).

בתחילה חשדו בי!

הקרח נשבר לאחר כמה משפטי שיחה ראשונים. סיפרתי להם על עצמי ועל מסעותיי בכפרי המיעוטים בגליל.

צילום סמדר בן דור

לאחר כמה דקות גאלאל חיאט נידאל חורי עזבו המקום.

נשארתי לשוחח עם יוסוף סיבט ועם אלאה חנא חורי. הם סיפרו עליהם ועל המקום.

צילום סמדר בן דור

צילום סמדר בן דור

יוסוף פתח לי את דלתות הכנסייה.

התיעוד להלן כולל מידע אודות הכפר ועל המהלכים לאפשר חזרת העקורים, השיבה הסמלית ומשמרת הנוכחות שמקיימים צאצאי העקורים.

התיעוד כולל מספר מפות וצילומים של מראות הביקור.

*****

מיקום הכפר
בגליל העליון ההררי המערבי

****

*****

******

מיקום הכפר

מצדו הדרומי של כביש הצפון

על גבעה תלולה
בגובה כ-660 מ' מעל פני הים של
אחת משלוחות הרי
הגליל העליון ההררי המערבי
ממנה יורדים יובלי נחל בצת
כ-8 ק"מ ממזרח לקיבוץ אילון, 
כ-1.5 ק"מ מדרום מזרח למושב שומרה
כ-2.5 ק"מ מדרום לגבול לבנון
כ-5 ק"מ מצפון מערב לפסוטה

****

מבט מגבעת איקרית לכיוון שומרה

מבט על הגבעה

מבט לכוון דרום מערב

הגבעה היא תל
בו שכן היישוב הקדום 

*****

מבט לכיוון מערב

ההגעה לגבעה בדרך בטון תלולה
המטפסת מכיוון כביש הצפון (כביש 889)

****

****

תחילת הדרך  סמוך
לצומת הכניסה למושבה שומרה
אבל קיים קושי להתחבר אליה
למגיעים מכיוון מזרח או צפון 

הכניסה לדרך העולה לכפר אפשרית רק בהגעה מכיוון מערב, הפנייה שמאלה למגיעים מכיוון מזרח או מכיוון צפון בלתי אפשרית.

*****

באזור איקרית הייתה כנראה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר היה אחד מ-19 הכפרים שנכבשו על ידי פרעה תחתמס השלישי.

 

בתקופת המשנה והתלמוד נמצא במקום היישוב היהודי יוקרת, בו חי ופעל האמורא רבי יוסי דמן יוקרת.

 

הכפר חרב לאחר התקופה הצלבנית, ויושב מחדש במאה ה-16. תושבי הכפר היו נוצרים קתולים, ועסקו בעיקר בחקלאות

הכפר וסביבתו
בשלהי המאה ה-19

****

בשלהי המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-100 תושבים בבתי אבן, והיה במקום מבנה מודרני של קָפֶּלה נוצרית. מסביב לכפר נטעו תושביו עצי תאנה וזית

*******

הכפר וסביבתו
בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

בסקירת הכפרים הערביים שנערכה על ידי שירות הידיעות של ההגנה ב-1942, נמסר כי מספר תושבי אקרית כארבע מאות, כולם נוצרים, יש בה בית ספר עדתי המנוהל על ידי הכנסייה הקתולית ובו שלושים תלמידים, כנסיה אחת ושלוש חנויות. הדו"ח מציין כי אין בכפר אפנדים בעלי קרקעות וכי הקרקע הממוצעת למשפחה היא בגודל חמישים דונם לערך. יש משפחות שאין להן אדמות ובניהן עובדים אצל משפחות אחרות. הקרקע הררית, אין אדמת שלחין והגידולים העיקריים הם פלחה, זיתים, תאנים וטבק. כותב הדו"ח העריך אז את שטח הקרקע השייך לכפר בכחמשת אלפים דונם.

לפי הדו"ח, היו לתושבי אקרית יחסים טובים עם הממשלה (הבריטית) ובמאורעות "לא השתתף איש עם המורדים, ולא נסבו נזקים מטעם הצבא. המורדים רצחו את המוח'תאר הקודם ח'ליל סבית באשמה שהודיע לממשלה שהמורדים מבקרים בכפר". סיפור הירצחו של המוח'תאר שגור עד היום בפי תושבי אקרית, אף כי אין הם יודעים מי רצח אותו, ויש על כך גרסאות שונות. הטענה המקובלת היא שנרצח על רקע סכסוכים פנימיים על המוח'תארות, אולם כמו במקרים רבים אחרים ניתן לרצח הסבר לאומי. כמה עשרות מוח'תארים נרצחו אז בכפרי הגליל, כנראה על רקע יחסיהם על השלטונות הבריטיים. באותה תקופה שטף גל טרור פנימי את החברה הפלסטינית, שהביא לחיסולה הפיזי של שכבת המנהיגות המקומית. הסיבות לרצח היו לא רק שיתוף פעולה עם הבריטים, אלא גם השתייכות פוליטית, סירוב לתרום כסף לכנופיות או נקיטת קו מתון מדי לטעמם של המתנקשים.

בתוספת לדו"ח הראשון על אקרית, מופיע דו"ח נוסף האומר כי: כפר זה היה שקט בימי המאורעות. כל תושביו נוצרים, הכפר מתון ומתרחק מהמפלגות… שניים מבני הכפר השתתפו במרד כראשי פציל (תת-כנופיה) והם: שיבאן סבית ומטאנס ג'ומעה. עם גמר המאורעות חזרו לכפר, הממשלה לא תפסה אותם. הכפר העלים את שמותיהם מהממשלה. הממשלה החרימה מהכפר ארבעה רובים, שנמצאו במערות מחוץ לכפר".

****

 

בין 1940 ל-1947 הייתה תקופה שקטה באקרית. בתקופת מלחמת העולם החרימו הבריטים כמויות גדולות של חיטה מן התושבים, אשר מחו על כך ללא הועיל. בתקופה שבין יציאת הבריטים, שפינו את נקודת המשטרה שלהם בשומרה ב-14 במאי 1948, ועד לכיבוש הישראלי ב-31 באוקטובר אותה שנה, נשלט הכפר על ידי גורמים ערביים שונים, תחילה לבנונים, אחר כך סורים תחת פיקוד קאוקג'י ואחריהם הגיעו חיילים עירקים וסעודים. בסוף התקופה השתלטה על הכפר קבוצה מקומית בראשות אדם מציפורי. כל אותה עת נצמדו התושבים לכפרם והעדיפו שלא לעזבו, למרות הקשיים, כיוון שידעו מה רע מצבם של הפליטים שברחו ללבנון.

 

על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היה שטח הקרקע בבעלות הכפר באותה תקופה שישה-עשר אלף דונם, מהם שבעים ושלושה דונם שטח בנוי, שלוש מאות עשרים וארבעה מטעים, אלף חמש מאות שמונים ושמונה מזרע וארבעה-עשר אלף עשרים ושמונה טרשים.

 

מראה הכפר בתקופת המנדט, המקור: תמונה על קיר הכנסייה

מרחב גבול לבנון ובו הכפרים ובירעם איקרית ערב מלחמת העצמאות

כיבוש הכפר במבצע חירם
שהיה האחרון במבצעי חזית הצפון
במלחמת העצמאות
והגדול שבהם.

המבצע נערך בימים 29 עד 31 באוקטובר 1948,

כוחות צה"ל כבשו את אזור מרכז הגליל,
את כביש הצפון ממנרה עד ראש הנקרה
והשתלטו אף על 14כפרים
מעבר לגבול הביןלאומי
אשר מאוחר יותר הוחזרו
ללבנון במסגרת הסכמי שביתת הנשק.

 

ב- 19 ביולי 1948 נחתם 'ההפוגה השניה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. כמה חודשים לאחר מכן חודשו הקרבות גם בגליל. העילה היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י – מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השניה'.ב 22 באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את משלט שיח'- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו. הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול צפון' הגבול הבינלאומי של א"י המנדטורית.

 

המימוש היה במבצע "חירם". זה היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של 'חזית הצפון' אשר השתתפו בו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת עודד (חט' 9), חטיבת גולני (חט' 1) וחטיבת כרמלי (חט' 2). בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר הצליח הכוח  לפנות את הכביש בין צפת למירון. לאחר מכן כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.ב-29 באוקטובר 1948 נכבש הכפר בירעם  ללא התנגדות התושבים, על ידי חטיבה 7 של צה"ל.

 

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע"י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטבר 48.

כיבוש איקרית במהלכי מבצע חירם

ב-31 באוקטובר 1948 נכנסו כוחות צה"ל לכפר אקרית בגליל המערבי. הכפר נכבש ללא קרב וארבעה מנציגיו חתמו על "כתב כניעה זמני", בו התחייבו להיכנע לצה"ל ללא תנאי, להסגיר את כל הנשק והתחמושת הנמצאים ברשותם ולציית להוראות אנשי הצבא. אנשי אקרית הניפו דגל לבן וכומר הכפר קידם את פני הכוחות הישראליים כשבידיו ספר תנ"ך, ואמר בעברית: "ברוכים הבאים בני ישראל". המוח'תאר צעד בעקבות הכומר, כשבידיו לחם ומלח והזמין את הפלוגה כולה להתארח בכפר. תמונות מקבלת הפנים שערכו תושבי אקרית לחיילי צה"ל הופיעו ב"דבר השבוע" יומיים לאחר האירוע. הדברים נתמכים גם על ידי עדויות אנשים שהשתתפו בכיבוש הכפר. אחד מצעירי אקרית נשלח לוואדיות, לחפש מספר צעירים, שהיה בבעלותם נשק והם הסתתרו מפני צה"ל. הוא שכנע אותם, בשם הכומר, לחזור לכפר ולהסגיר את נשקם, וכך אכן עשו. הם גם סיפרו לחיילים על מיקומם של מספר מוקשים, שהונחו בין הכפר לכביש הראשי, וסייעו בפירוקם.

 

שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, נדרשו אנשי אקרית לעזוב את בתיהם ולעבור לכפר ראמה, המרוחק למעלה משלושים קילומטרים דרומית-מזרחית לכפרם. לדברי התושבים, קצין צה"ל שמסר להם דרישה זו, אמר כי הפינוי מוגבל לחמישה-עשר יום בלבד עד אשר מצב הביטחון יאפשר להם לשוב, וכי עליהם לקחת אספקה לתקופה קצרה. ואכן, אנשי אקרית השאירו מאחוריהם את מרבית הרכוש והמזון ומספר ומספר אנשים לשמירה. מאקרית התפנו מאה עשרים ושש משפחות, שמנו שש מאות ושש-עשרה נפש. לפי עדות אנשי הכפר הם הועברו במשאיות של הצבא, ושוכנו בבתיהם של אנשי ראמה שברחו במהלך הקרבות.

 

תושבי אקרית עמו תושבי בירעם (ראו הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון) לא היו היחידים שפונו מן האזור הסמוך לגבול הלבנון לאחר מבצע חירם. הטענה היא היה זה מפקד חזית הצפון, משה כרמל, שהחליט לפנות רצועה של חמישה עד חמישה-עשר קילומטרים בצד הישראלי של הגבול מכפרים ערביים. תושבי הכפרים המוסלמים-שיעים נבי רובין ותרביחא, ששכנו בקרבת אקרית, הועברו ללבנון, תושבי ג'ש הושארו בסופו של דבר בהתערבות אישים ישראלים, וכך גם תושבי תרשיחא. הטענה היא שהייתה זו החלטה נחושה של צה"ל, שנתמכה גם על ידי הרשויות האזרחיות של המדינה, "להשאיר את הרצועה לאורך גבול הצפון נקייה מערבים.

*******

ב-27 באפריל 1949 פורסמו לראשונה התקנות המייפות את כוחו של שר בטחון להכריז על "אזורי בטחון", כחלק מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. לפי תקנות אלה, רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה עשרה קילומטרים צפונה מקו הרוחב ה-31 ועשרים וחמישה קילומטרים דרומה ממנו, נקבעה כ"אזור מוגן", בתוכו אפשר להכריז על שטח מסוים שהוא "אזור בטחון", בו אסור לאדם להימצא, אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך.

 

בספטמבר 1949 הוכרז האזור שלאורך גבול הלבנון כ"אזור בטחון". באותה עת נמצאו תושבי אקרית כמו אלה של בירעם כבר שנה מחוץ לכפריהם, ולכן לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא אפשרו להם לחזור לכפרים. התקנות החדשות אפשרו לצבא להנפיק "צווי יציאה", שהם בבחינת צווי פינוי לתושבים הקבועים של אותו אזור שהוכרז כ"אזור בטחון", אולם בשלב זה לא הוצאו צווים כאלה לגבי תושבי אקרית ובירעם, שכאמור לא נחשבו כתושבי האזור.

הכפר וסביבתו
בעשור הראשון לקום המדינה

בליל חג המולד, 24 בדצמבר 1951, חמישה חודשים לאחר שבית המשפט העליון הכיר בזכותם של אנשי אקרית לשוב לכפרם, נהרסה אקרית כליל על ידי אנשי צה"ל. רק הכנסייה הושארה על תילה, אך גם בה נבעו סדקים. ההריסה בוצעה בעת שעניינם של התושבים היה נתון עדיין לדיון בבית המשפט העליון – בין ה-18 לספטמבר 1951, מועד הגשת הערעור לביטול צווי היציאה שנמסרו להם, לבין התאריך אותו קבע בית המשפט לדיון בערעור, ה-6 בפברואר 1952.

ההריסה גרמה לזעזוע בקרב אנשי אקרית. שלוש הצעות לסדר היום הוגשו בנושא זה לכנסת על ידי חברי כנסת ערביים. טענתם הייתה כי לא הייתה כל הצדקה לפיצוץ הכפר, וכי הדבר נעשה כתשובה לדרישה להחזיר את התושבים לבתיהם. בתשובה לשאילתות הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי הרס הכפר לא נעשה בפקודתו, אם כי נעשה על ידי הצבא. הוא הורה לברר את העניין, ש"יתכן שנעשה על סמך פקודה קודמת", והבטיח להודיע את תוצאות הבדיקה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא חזר על עמדתו כי "בטחון המדינה מחייב שבמקום ההוא, על הגבול, לא יהיה הישוב שהיה קיים שם לפני המדינה". בן-גוריון הבטיח כי התושבים יפוצו על ידי קבלת אדמה במקום אחר ופיצוי כספי עבור הרכוש. הנושא הועבר לדיון בוועדת החוץ והביטחון, וככל הידוע ממקורות גלויים, לא ברור עד היום מי נתן את ההוראה לפוצץ את בתי אקרית. יתכן שהדבר אכן נעשה ביוזמה של מפקד מקומי בלא ידיעת הממונים.

****

למעשה, עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית. במהלך השנים קרקעות חולקו והוקצו מתוך 16,012 דונם שהיו ברשות הכפר ב-1947 (על פי רישומי ממשלת המנדט) נמסרו אדמות כדלקמן: אבן מנחם (1960)  – 4,270 דונם, שומרה (1949) – 6,372 דונם, גורן (1950) – 2,075 דונם ושמורת טבע – 3,300 דונם. כיום אדמות הכפר שלא הוקצו נחשבו קרקעות רשות פיתוח בחזקת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

המאבק לחזרה למקום

מיד לאחר הפינוי החלו עקורי אקרית כמו אלה בבירעם, כל כפר בנפרד, במאבק ציבורי להחזרתם לאדמותיהם. ועדי הכפרים פנו במכתבים לראשי הממשל הישראלי ודרשו לקיים את ההבטחות שניתנו להם. הוועדים פנו במכתבים רבים למשרד המיעוטים ולמושל הצבאי בנושאים שונים הקשורים לחיי היומיום שלהם. הועלו טענות על פגיעה ברכושם, בקשות לקיים טקסים וחגים בכפרים הנטושים, לרכוש מוצרים חיוניים, לספק עבודה, וגם מחאות על טיפול לא נאות באנשיהם והבעת דאגה על פעולות שבוצעו בשטח. כל פניותיהם נעשו בדרך רשמית, באמצעות הוועדים, תוך הבעת נאמנות למדינה ובטחון שיוחזרו בקרוב לכפריהם. ניכר מנוסח הדברים, לפחות מאלה שנכתבו במהלך שנת 1949, שאנשי אקרית היו משוכנעים כי בקרוב מאד תיפתר בעייתם. אלא שתחושה זו הוכחה כבלתי נכונה. בשטח נקבעו עובדות חדשות והתרבו הסימנים כי אין בכוונת שלטונות ישראל לאפשר להם לחזור.

 

במשך כשישה עשורים נאבקו בנפרד עקורי אקרית ובירעם וצאצאיהם לחזור לכפריהם המקוריים, לאחר שפונו מהם, כאמור, בנובמבר 1948. במשך השנים, תחת הנהגות פוליטיות שונות ובמצבים ביטחוניים ומדיניים משתנים, הועלו הצעות מגוונות לפתרון בעיית העקורים, נשקלו שיקולים רבים בנושא והוצגו טענות שונות הכרוכות בו. במכלול השיקולים שהנחו  הן את המצדדים בהשבת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם והן את המתנגדים לכך, שימשו נימוקים פרגמטיים, רגשיים ומוסריים. ובכל זאת נכון להיום העקורים, המונים כמה מאות בתי-אב וכמה אלפי בני אדם והמתגוררים ביישובים עכו, חיפה, כפר-יאסיף, בנצרת, כפר ראמה, תרשיחא, פסוטה ועוד – עדיין לא שבו לאדמותיהם

 

לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51). ב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלה להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. העקורים לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה שנקבעו על פי תקנות שעת חירום מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51).

 

באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפרים לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".

 

בנובמבר 1963 הוציא אלוף פיקוד צפון צו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום),  1945, בדבר סגירת אזורים בשטח הצפון. בצו זה נאסרה הכניסה לאזור הסגור והיציאה ממנו אלא ברישיון מהמפקד הצבאי או מטעמו. באוקטובר 1967, כשנה לאחר ביטול הממשל הצבאי אלוף פיקוד הצפון הוציא "היתר כניסה כללי" לכפרים אקרית ובירעם, המאפשר להם ביקור בכפרים, אולם אוסר לינה או התיישבות. אז הוחל בשיפוץ הכנסייה בבירעם.

 

ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם. אז שונה הטיעון הביטחוני הראשוני של קרבה לגבול בטיעון של תקדים של זכות השיבה. עוד קבעה הממשלה שיש לפצותם ולשקם את העקורים במקום מושבם באותה עת בעיקר בג'יש.

 

באותה עת נערכו בישראל הפגנות גדולות בתמיכת ישראלים רבים לשנות ההחלטה. אז שר הביטחון דאז, משה דיין, הכריז על  ביטול תקנת "אזורי ביטחון" בכל רחבי המדינה ,אולם הודיע שאף-על-פי-כן יישארו אקרית ובירעם בסטטוס של אזור סגור, היות שהמצב הביטחוני לא השתנה. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

 

מאבק העקורים התחדש בשנת 1969 עם הגעתו של ארכיבישוף חדש לעדת איקרית. מעיתונות התקופה עולה כי לכל אורך שנות ה–70 הוביל הארכיבישוף יוזף רעיא מאבק ציבורי עיקש למען השבת העקורים, שכלל שביתות שבת בכנסייה, שביתת רעב של כ–400 איש מול הכנסת ולובי פוליטי שהצליח לזכות לתמיכה של חברי כנסת מקצוות שונים של המערכת הפוליטית. אבל המאבק לא עזר.

פרשת עקורי איקרית ועקורי בירעם נשארה על-סדר היום הציבורי. במהלך השנים התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי נגרם לעקורים עוול וכי יש לחפש דרכים לתקנו. בשנת 1977, לאחר חילופי השלטון, מינתה הממשלה בראשות מנחם בגין ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים. בפברואר 1979 הוועדה, שבראשה עמד השר אריאל שרון, המליצה ברוב-דעות שלא להחזירם. הממשלה לא הכריעה במחלוקת.

 

בשנת 1981 שבו תושבי איקרית והגישו בשלישית עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 141/81), ובה ביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם, ולחלופין לחייב את המדינה להקצות להם שטח אדמה בכפר איקרית למען יתיישבו בו. העתירה נדחתה. נפסק, כי השיהוי הרב אינו מאפשר לבדוק את שיקוליהם של שר האוצר – שהוציא את התעודה שעל-יסודה הופקעו האדמות – ואת שיקולי המפקדים בשנים 1963 ו-1972 – שהוציאו את צווי הסגירה. בית-המשפט הניח איפוא שההפקעה והצווים נעשו כדין. על-יסוד הנחה זו נמצא, כי הגם שאין להטיל ספק בנאמנותם של העקורים למדינה, לא חל שינוי במצב הביטחוני, המצדיק ביטול הצווים. צוין, כי ראש-הממשלה מנחם בגין, שטענות העותרים הובאו בפניו, הודיע שעניינם ייבחן מחדש אם יהיה שינוי במצב הביטחון. בשולי פסק-הדין כתב השופט יצחק כהן את הדברים הבאים: אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב. העתירה נדחתה איפוא.

 

בנובמבר 1993 החליטה הממשלה – הפעם בראשות יצחק רבין – על הקמה של ועדת שרים לעניין עקורי איקרית ובירעם, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי. כעבור כשנתיים, ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין והוחלף על-ידי שמעון פרס. בדצמבר 1995 המליצה ועדת ליבאי בפני הממשלה על החזרת תושבי בירעם ואיקרית, לשטח בן 1,200 דונם מהם 600 יוקצו שוב קהילתי מרוני בבירעם. החלטה נסמכה על השינויים שחלו הן בעמדת גורמי הביטחון – שסברו, כי אין מניעה ביטחונית להחזרת התושבים, והן לנוכח חתימת הסכמי שלום עם מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית. וכך נכתב, בין היתר, בדו"ח הוועדה להמליץ בפני הממשלה בהמשך להתחייבויות השלטונות הישראליים בעבר וכפירעון חוב של כבוד, להפעיל הסדר סופי של לפנים משורת הדין לתביעות תושבי איקרית ובירעם, כמקרה יחיד, ייחודי ויוצא דופן בנסיבותיו, שלא יהווה תקדים.  על אף דיונים, שהתקיימו בוועדת ליבאי ובוועדות-משנה שלה ליישום ההמלצות, לא הספיקה הממשלה לקבוע את עמדתה עד לבחירות שנערכו במאי 1996, שבהן התחלף השלטון. המלצת הוועדה לא הגיעה לכלל מימוש.

 

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית עתירה נוספת לבג"ץ (840/97) בה נטען כי התשתית הביטחונית, שעל-בסיסה נמנע מהם לשוב לביתם, השתנתה, כי זכותם לשוב ולהתגורר בכפרם אינה מוטלת עוד בספק, וכי בוועדת ליבאי נדונו כבר תנאי חזרת העקורים לכפרם, לרבות גודל השטח שאליו ישובו, זכויות בנייה, זכויות יורשים וכדומה. העותרים טענו, כי המהלך, שהחל על-ידי הממשלה היוצאת, נקטע בשל חילופי שלטון קודם להשלמתו, וביקשו כי יבוטלו הצווים השונים שהוצאו בעבר ושכתוצאה מהם נאסר עליהם לחזור ולהתיישב במקום, כי יוקצה לתושבים שטח הכפר איקרית לשם התיישבות ופיתוח, וכי הממשלה תפעל להשלמה וליישום ההחלטה להחזיר את עקורי איקרית לכפרם. בתשובה מקדמית לעתירה טענה המדינה, כי גם אילו בוטלו צווי-הסגירה שעל-צדקתם היא נמנעת מלחוות-דעתה, הרי שאין לעותרים זכות להתיישב בקרקעות שהוקנו לפני עשרות שנים לרשות הפיתוח. עם זאת, נתבקשה שהות לצורך גיבוש החלטה על-ידי הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו.

 

ואכן, גם הממשלה בראשות בנימין נתניהו המשיכה בטיפול בסוגיה. בשנת 1997 הטיל ראש הממשלה על שר המשפטים צחי הנגבי – שתמך באותה עת בהחזרת העקורים על-פי המלצת ועדת ליבאי – להציג את הנושא בפני ועדת השרים לביטחון לאומי. אלא ששוב התעכב הדיון בשל הבחירות לכנסת ולראשות-הממשלה בשנת 1999. גם הפעם התחלף השלטון, והממשלה בראשות אהוד ברק הגיעה לכלל דעה, לאור ההתרחשויות באזור, לרבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון, כי יש לדחות את קבלת ההחלטה.

 

בשנת 1999 הועלתה בכנסת הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם. יוזמיה של הצעת החוק היו חברי הכנסת מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול. עניינה "אזרח או תושב ישראל שבשנת 1948, ביום פינוי הכפרים בירעם ואקרית, היה לו, או לאחד מהוריו, או לאחד מהורי הוריו, בית בכפרים האמורים – זכאי להקים מחדש את ביתו באותו מקום בו היה הבית האמור או במקום אחר בתחום השטח של הכפר". ב-31 במאי  2000  ובהצבעה של 35 חברי כנסת בעד, 18 נגד ושלושה נמנעים, קיבלה מליאת הכנסת החלטה להעביר את נושא עקורי אקרית ובירעם לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לצורך כך הכין מרכז המידע של הכנסת מסמך רקע שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לנוכח התהפוכות הפוליטיות הצעת חוק זה לא אושרה.

 

כמה חודשים קודם לכן, ב-6 בפברואר 2001 נערכו בחירות לראשות הממשלה, שבהן נבחר אריאל שרון ואף הוא מינה צוות, בראשות מזכיר הממשלה, לבדיקת הסוגיה. במהלך תקופה זו הוצא צו על-תנאי בעתירה. לבקשת המדינה, שלא יכלה להציג עמדה סופית בשל חילופי השלטון, נדחה הדיון לחודשים ארוכים, שהצטברו לשנים. בשנים שחלפו חל שינוי בנסיבות הפוליטיות. ההסכם עם הרשות הפלשתינית התערער, ובשיחות שנוהלו עמה הועלתה הדרישה לזכות השיבה.

 

בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שהוגש בתאריך ב-15 באוקטובר שנה זו, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת העתירה, נכתב, כי גם אם ניתנו הבטחות על-ידי הרשויות לעקורים – הן לא אושרו על-ידי הממשלות השונות, ומכל מקום ניתן להשתחרר מהן, כאשר אינטרס מדיני ואף קיומי מוטל על הכף. לפי האמור בתצהיר לא ניתן, לעת הזאת, לקיים את ההבטחות שניתנו, לנוכח השלכת חזרתם של העקורים על אינטרסים חיוניים של המדינה.

 

מנגד השיבו העותרים, כי אין לסוגיה הנדונה ולא כלום עם התביעה לזכות השיבה, וכי המדובר בזכות קניין, בתוקפה של הפקעה ובזכותם של העותרים, כי יתממש לגביהם פסק-הדין בבג"ץ משנת 1951. העותרים חלקו על נתונים שהוצגו בתצהיר מטעם המדינה, על-פיהם הקרקעות אינן פנויות – תצהיר, הסותר את דו"ח ועדת ליבאי, שלפיו נמצאה קרקע פנויה להתיישבות העותרים. הם הוסיפו וטענו, כי המסגרת המשפטית לדיון בעתירה התחדדה לאחרונה לנוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 (בג"ץ קרסיק) בדבר קרקעות מופקעות והזיקה של הבעלים לקרקע המופקעת. בפסק-דין זה נקבע, כי סמכות ההפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, מוגבלת למטרת הגשמתו של צורך ציבורי וכי כאשר הקרקע אינה דרושה עוד להגשמת הצורך הציבורי על שר האוצר, ככלל, לבטל את ההפקעה. העותרים טענו, כי יש ללמוד מבג"ץ קרסיק גזירה שווה לענייננו.

 

בפסק דינה של שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר שניתן ביוני 2003 היא התייחסה לטענות אלה: הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים." זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית. הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת. העתירה נדחתה. עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין: "כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

 

מקורות הסקירה

מסמך מרכז המידע והמחקר של הכנסת שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה.

בג"ץ 840/97 – עאוני סבית ו-3 אח' נ' ממשלת ישראל ו-4 אח'

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993

חגי מטר:  הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר, עיתון הארץ 22 בפברואר 201

******

צאצאי עקורי איקרית (דור ראשון ושני) בערך כ-2,000 נפש, מתגוררים בעיקר בחיפה, ראמה וכפר יאסיף ומיעוטם גם בתרשיחא, מעילה ופסוטה. הקהילה ממשיכה לקיים חיי קהילה למרות הביזור הגאוגרפי, בכנסיית הכפר נערכת תפילה בכל שבת ראשונה של החודש, בחגים ובמועדים. צאצאי הכפר מקיימים את החתונות של בני הקהילה בכנסייה וכך גם ההטבלות של התינוקות. חלק נוסף מהפעילות של התושבים הוא הקייטנה השנתית שהפכה למסורת כבר למעלה משני עשורים.

 

בקיץ 2012, אחרי שנים של מאבקים ציבוריים, משפטיים ופוליטיים שהובילו העקורים וילדיהם, החלו  מנסים בני הדור השלישי, כ–25 צעירות וצעירים בוגרי אוניברסיטאות ברובם, שהתחנכו על סיפורי החיים  לתבוע את האדמות חזרה לידי הקהילה שלהם באמצעות קביעת עובדות בשטח. הם החליטו להישאר לאחר תום הקייטנה ולנהל את חייהם מהשטח של הכפר כחלק מהמאבק המתמשך.

 

היוזמה החדשה צמחה מתוך מחנות הקיץ שוועד העקורים של הכפר מארגן מדי שנה מאז שנת 1995. למחנה מגיעים כל ילדי איקרית מגיל גן ומעלה. הם מתחלקים לקבוצות, ובמהלך חמישה או שישה ימים לומדים על הסיפור של הכפר. . כך צאצאי העקורים שומרים על יחסים טובים בתוך הקהילה, למרות שכולם גרים במקומות שונים. זה חלק מהתרבות של עקורי איקרית, שנשארים בקשר, ממשיכים לקבור את המתים כאן ומגיעים כל שבת ראשונה בחודש ובחגים לתפילה בכנסייה.

 

מאז אוגוסט 2012 שומרת חבורת הצעירים שהתגבשה במחנות הקיץ על נוכחות רצופה באיקרית, במשמרות של שניים עד עשרה בכל רגע נתון, במעין קומונה אידיאליסטית הם גרים בשני חדרים הצמודים לכנסייה, המבנה היחיד ששרד את הפצצות הצבא בערב חג המולד 1951, ומדי פעם גם ישנים בכנסייה עצמה. מלבד הקומפלקס הזה ניתן למצוא בשטח גם מקלחת ‏(רק מים קרים‏), שני תאי שירותים מיריעות פח וחדר לגנרטור. על הגבעה החשופה והשקטה שעל גבול לבנון יוצרים כל אלה יחד אווירה של צימר לתרמילאים.

 

בסיוע של ועד העקורים, בני הדור השני, הם שקמו את הכנסייה, קנו פעמון חדש, פסל של מריה הבתולה ומערכת סולארית חדשה לגג הכנסייה.

 

להרחבה בעניין ראו גם חגי מטר:  הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר, עיתון הארץ 22 בפברואר 2013

 

 

מראות המקום

****

****

****

****

****

****

מבט מכיוון צפון

מבט על הכנסייה מכיוון דרום מזרח

מגורי משמרת העקורים

*****

סוף דבר

***** 
הביקור המעניין במקום נמשך למעלה משעה

*******
בתום הסיור ותוך ההעמקה בלימוד קורות הכפר,
ניתן להבין שייתכן שבתום מלחמת העצמאות,
שהנוכחות הישראלית באזור הגבול הייתה אפסית,
הייתה הצדקה בפינוי תושבי איקרית 
וכפי שהובטח להם לכמה ימים בלבד.
אפשר אולי להבין גם את ההתעקשות
בשנותיה הראשונות של המדינה
לא לאפשר את חזרת העקורים למקום.
אבל, אי אפשר להבין מדוע היה צורך
בהרס מוחלט של הכפר דווקא בערב חג המולד,
טרם הדיון בבג"ץ.

אי אפשר לקבל את הסחבת לאורך זמן עד ימינו 
לא להתיר את חזרת העקורים,
גם שכבר אין סכנה
והנוכחות היישובית והצבאית
באזור הגבול איתנה.

****

קשה להבין את חוסר הרגישות של הממשלה
להתיר לצאצאי העקורים להיות במקום
ואפילו לא באופן סמלי ולהרוס בשיטתיות
כל סככה שנבנית במקום.

הגיעה העת שהמדינה תנהג
בנדיבות של מנצחים ותאפשר להקים
במקום אולי אתר זיכרון לקיום הכפר.
ספק אם מחווה כזאת תזיק לבטח תועיל

עת שהתחלתי לתור את הארץ ברכיבה על אופניים קבעתי, עד כמה שניתן, שכל מסלול יעבור ביישובים הכפריים.

בין השנים 2012 – 2019 בטיוליי הרבים עברתי  בעשרות יישובים.

בשלהי 2019 הבנתי שעל מנת להכיר את היישובים אין די ברכיבה בם ויש להקדיש יותר זמן לביקור בהם.

מראשית שנת 2020 במסגרת מסעותיי וטיוליי בארץ, הגעתי לביקורי/מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים (קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים ועוד).

בתחילה הגעתי לבד ובהמשך הזמן הגעתי עם קבוצה קטנה של 2 – 4 אנשים ולעיתים יותר.

כאמור, המניע לקיים ביקורים אלה נובע מהרצון להכיר ולדעת על היישובים שיש מה לשמוע, לראות ולצלם בהם

בביקורים אלה נחשפנו למידע אודות היישוב: הקמתו, אבני דרך ואירועים משמעותיים בהתפתחותו.

נחשפנו גם לדמות ולרוח המקום בנושאי חברה וקהילה, הווי ומסורת, חינוך, תרבות, משק וכלכלה.

את פניו הפיסיים של המקום ראינו וצילמנו בשיטוט בין מבניי ציבור, אזורי מגורים, מוסדות החינוך,  נקודות מורשת, בתי עלמין, תצפיות ועוד.

בחלק מהביקורים נפגשנו עם אנשים מעניינים מהמקום מתחומי האמנות, הרוח והאידאולוגיה, חקלאות ותעשייה, תרבות, חינוך, עשייה ציבורית או פוליטית ועוד.

בסוף ביקורים אלה יכולתי לומר בסיפוק שנפתח צוהר להכיר את המקום ולדעת מעט עליו.

אלה היישובים לפי סדר גיאוגרפי (מצפון לדרום) בהם ביקרתי.

*****

גליל עליון מרכזי
* קיבוץ סאסא בזמן שקיעה (יוני 2019)
* קיבוץ סאסא שבגליל העליון המרכזי (מאי 2020)

גליל עליון מזרחי
* קבוץ מלכיה בגליל העליון המזרחי למול גבול לבנון (ינואר 2023)

גליל עליון מערבי
* פלך הקיבוץ השיזורי שבגליל (דצמבר 2020)
* קיבוץ כברי שבגליל העליון המערבי – אנשים ומקום (פברואר 2022)

רמת הגולן
* מושב מעלה גמלא שבמורדות רמת הגולן (דצמבר 2021)

עמק ירדן
* קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן (מרס 2021)
* קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבעמק הירדן (מאי 2021)

עמק בית שאן
* קיבוץ חמדיה שבמורדות שלוחת צבאים מעל עמק בית שאן (מרס 2021)
* טירת צבי, הקיבוץ הדתי הראשון שעלה על הקרקע (מרס 2023)

עמק חרוד
* בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש (ספטמבר 2023)

גלבוע
* יזרעאל קבוצה שיתופית בשלוחה הצפונית מערבית של הגלבוע (מרס 2024)

עמק יזרעאל
* קיבוץ שער העמקים וסביבתו בזמן פריחה (פברואר 2020)
* גניגר (דגניה ג'), על מורדות הרי נצרת ואדמותיו בעמק יזרעאל (מרס 2021)
* קיבוץ גבת שבקצה מדרון רכס נצרת מעל עמק יזרעאל (מאי 2021)
* מושב תל עדשים שבעמק יזרעאל (יולי 2022)
* "כך היינו", קבוצת גניגר חוגגת 100 (אוקטובר 2022)
* שער העמקים, הגלריה לאומנות ושתי תערוכות בה (ינואר 2023)
* יפעת, שבע טעימות מביקור בקבוץ (פברואר 2023)
* רמת דוד, פגישה עם הצייר והפסל יונתן טל (פברואר 2023)
* מושב רם-און בחבל תענך שבעמק יזרעאל (אפריל 2024)

גליל תחתון מזרחי
* מולדת – מושב שיתופי ברמות יששכר בגליל התחתון המזרחי (מאי 2020)
* מושב שרונה שבגליל התחתון המזרחי (דצמבר 2020)

מישור חוף מפרץ חיפה
* קיבוץ יגור למרגלות "ההר הירוק תמיד", אנשים ומקום (מאי 2022)

רמות מנשה
* קיבוץ עין השופט ברמת מנשה – אנשים ומקום (אפריל 2022)

כרמל ומישור חוף הכרמל
* עין הוד, כפר האומנים שבמורדות הכרמל (יוני 2021)
* קיבוץ שדות ים שעל חולות חוף מדרום לקיסריה (יוני 2021)
* קיבוץ מעגן מיכאל בסימן מים (כלכלה, טבע וחינוך לספורט ימי) (ינואר 2023)
* כרם מהר"ל וסביבתו, מקום בראי העבר (ינואר 2024)

שרון
* מושב חירות בלב השרון – חלק ראשון (פברואר 2020)
* קיבוץ געש שבשרון ועוד סיפור (נובמבר 2020)
* קיבוץ תל יצחק שבשרון מייסוד תנועת הנוער הציוני (מאי 2021)
* קיבוץ עין שמר – אנשים ומקום (אוקטובר 2021)
* קיבוץ רמת הכובש, אנשים ומקום (דצמבר 2021)
* מושב חירות בלב השרון – חלק שני (אפריל 2023)
* מושב אביחיל שבשרון (דצמבר 2023)

הרי ירושלים
* קריית ענבים, היישוב ובית העלמין הצבאי (יולי 2020)
* מושב כסלון שבמערב הרי ירושלים (נובמבר 2020)
* היישוב נטף שבמורדות הרי ירושלים (דצמבר 2020)
* קיבוץ מעלה החמישה ברום רכסי פרוזדור ירושלים (אוגוסט 2023)
* פלמ"ח צובה, קיבוץ שיתופי בהרי יהודה – אנשים ומקום (פברואר 2024)

הר חברון
* צוהר לבת עין (ספטמבר 2018)

שפלת יהודה
* נווה שלום/ואחת אלסלאם היישוב היהודי/ערבי הסמוך ללטרון (מרס 2021)
* בקור אצל משה כץ אָמָּן פִּסּוּל בִּפְלָדָה בגבעת ישעיהו (אפריל 2022)
* קבוץ צרעה שבשפלת יהודה – אנשים ומקום (ינואר 2023)

מישור החוף הדרומי
* קיבוץ נען – אנשים ומקום (נובמבר 2020)
* נתיב העשרה על הדיונות מול וצמוד לצפון רצועת עזה (יוני 2021)
* קבוצת יבנה, חלוצת ההתיישבות הדתית שיתופית (מאי 2022)
* השדות הסמוכים לרבדים בתחילת הקיץ תשפ"ב (מאי 2022)
* "חוות שנלר" בה הוקם מחדש קיבוץ רבדים (מאי 2022)
* כְּפַר מַרְמוֹרֶק, כפר חקלאי שהפך לשכונה ברחובות (אפריל 2024)
* כפר גבתון, "אי" בדרום רחובות העוטפת אותו מכל עבריו (מאי 2024)

שפלה דרומית
* קיבוץ להב וסביבתו – עבר והווה (ינואר 2022)

צפון הנגב
* קיבוץ שובל שבצפון הנגב וגם שדות שובל בשעת בין ערביים (נובמבר 2020)
* מושב ניר עקיבא שבצפון מערב הנגב (פברואר 2021)

נגב מערבי
* קיבוץ נירים שבמישור חוף הנגב וגם שדות קיבוץ נירים בעוטף ישראל שבנגב המערבי (דצמבר 2020)
* עזוז, יישוב קהילתי קטן ומבודד בנגב המערבי (דצמבר 2020)
* קיבוץ גבולות בדיונות שבקצה הארץ הנושבת (אפריל 2021)
* בני נצרים, נווה ושלומית שבחולות חלוצה למול גבול מצרים (אפריל 2021)
* המושבים שדה נצן ומבטחים שבמישור חוף הנגב (מאי 2021)
* קיבוץ ניר עוז שבמישור חוף הנגב מול רצועת עזה וסביבתו הקרובה (אוקטובר 2022)
* גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז (אוקטובר 2022)
* יישובי המועצה האזורית אשכול מול גבול רצועת עזה (אוקטובר 2023)

בקעת הירדן וחוף ים המלח
* קיבוץ קליה בחוף צפון מערב ים המלח (פברואר 2022)

ערבה
* מושב פָּארָן מול גבול ירדן בערבה (מרס 2022)
* מושב עין יהב על גבול ירדן בערבה  (אפריל 2022)
* מושב עידן ליד גבול ירדן בערבה (מאי 2022)
* מושב נאות הכיכר בערבת סדום (נובמבר 2022)
* מושב באר צופר בערבה ליד גבול ירדן – אנשים ומקום (נובמבר 2022)
* היישוב צוקים בערבה למול גבול ירדן (נובמבר 2022)
* חוות "בין השיטין" בערבה (פברואר 2023)
* ראשית היישובים בערבה הצפונית צמוד לגבול עם ירדן (פברואר 2023)

*****

מיזם זה הוא רק בראשיתו לצורך המשכו  אני מבקש להגיע ליישובים נוספים.

אני פונה אליכם בבקשה לקבל הצעות לביקור מסוג זה שתואר ביישובים שטרם הגעתי אליהם.

אשמח לקבל פרטים של איש קשר שיסכים לארח אותנו ולתאם את הביקור.

העיסוק המרכזי שלי בחודשים הוא המיזם אדם בסביבתו בו התחלתי לפני כשנה.

מדובר על צילום אדם אותו אני מכיר במקום בו הוא חי ו/או פועל.

בתיעוד משולבים הצילומים עם סיפור חייו ופועלו של האדם.

בשנה האחרונה הגעתי לצלם מספר חברים, עמיתי וגם אנשים חדשים שהכרתי לאחרונה.

ביום חמישי 21 בדצמבר 2023, בשעת לפני הצהרים, סמדר ואני הגענו לביתם של אווה ואלי ירון בצור הדסה.

ההיכרות בין סמדר ובין אווה ואלי היא רבת שנים.

לאחר ביקורם אצלנו לפני מספר שבועות, הצעתי לאווה, שהיא מורת דרך להצטרף למיזם.

היא הסכימה.

בביקור זה היא סיפרה לנו על קורותיה ובמשך הביקור, בין שיחה לבין ארוחה צלמתי אותה בביתה.

לפי הצעתה של אווה, ביום שני 25 בדצמבר 2023 יצאנו לסיבוב בירושלים לצלם אותה במקומות בהם היא מסבירה לתייריה.

לדאבוננו, מקומות אלה היו שוממים וריקים מתיירים בגלל שימים אלה הם ימי מלחמת עזה הנקראת גם מלחמת 7 באוקטובר.

לנו נותר לקוות לימים טובים יותר בהם יחזרו התיירים לארצנו האהובה.

אווה ירון היא בראש ובראשונה ציונית פטריוטית, מורת דרך חביבה, מסבירת פנים ושופעת אנרגיה.

 

אווה נשואה לאלי ולהם שתי בנות וארבעה נכדים.

 

הם תושבי היישוב צור הדסה מאז 1992 אליו עברו מירושלים.

 

היא נולדה (7/1952) בשטוקהולם בירת שוודיה שם גדלה כילדה ונערה ולמדה בבית הספר היסודי והתיכון.

 

לדבריה, בגיל שמונה הייתה לה הארה: "להיות יהודי זה אינו מחלה אלא זהות הטבועה בכך לנצח."

בשלהי שנת 1971, הגיעה לראשונה לישראל לשנת הכשרה באולפן בקיבוץ לביא שם למדה היסטוריה, ידיעת הארץ ויהדות.

 

היא התקבלה להמשך לימודים בארץ אבל החליטה לדחות אותם וחזרה לשוודיה.

אווה הגיעה בשנית לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים ואז למדה במשך שלוש שנים ריפוי עיסוק בביה"ח הדסה הר הצופים.

 

לדבריה, "באופי שלי אני אוהבת לעבוד עם אנשים ולעשות להם טוב זאת כנראה הסיבה שבחרתי את המקצוע ריפוי ועיסוק .

 

לאחר סיום הלימודים (1976) עבדה במקצוע ארבע שנים (1980), שנתיים במח' הפסיכיאטרית במרכז הרפואי הדסה עין כרם ושנתיים במחלקת שיקום בבית החולים הדסה הר הצופים ב ובמשך תקופה זו המשיכה להשתלם בתחום ריפוי בעיסוק ובשיקום.

*

בשנת 1979 הבינה  שעליה ללמוד יותר על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של מדינת ישראל ולפיכך החלה ללמוד בקורס מורי דרך של בית הספר לתיירות בהר הצופים.

 

קודם, בבחינות הקבלה לקורס מורי דרך נשאלה על שמות שערי העיר העתיקה. היא השיבה לבוחניה שאין לה שמץ של מושג ובגלל זה  הגיעה ללמוד.

 

*

*

היא הוסמכה כמורת דרך בשנת 1981.

 

מאז ועד היום, עבודתה העיקרית מורת דרך. במקביל  מדי שנה השתתפה בהשתלמויות של משרד התיירות וגם בנושא יהדות, איסלם ונצרות.

 

בנוסף לעברית, אווה דוברת שוודית (שפת אם), נורווגית, ואנגלית (ברמה של שפת אם).

 

בתחילת עבודתה כמורת דרך הובילה צליינים (בעיקר פרוטסטנטים) המשיכה בתיירות כללית, הדרכת קבוצות וסיורים פרטיים עם משפחות יהודיות  ואנשי עסקים מארה"ב.

אווה בקשה שאצלם גם במטבח כאן היא מכינה את תבשילה, תרתי משמע

בשנים 1985 – 1987 אווה ואלי עברו להתגורר בשטוקהולם ושם הייתה עמ"י (עובדת מקומית ישראלית) בתחום ההסברה בשגרירות ישראל בשוודיה.

 

לאחר שחזרו לארץ המשיכה לעבוד בתיירות ובין היתר עבדה עם משרד החוץ, בנק ישראל, קרן היסוד וקרן הקיימת. כמו כן עבדה בתחום ההסברה עם הטלוויזיה השוודית, הרדיו והמדיה.

 

לדבריה, כבר שהחלה ללמוד לקורס מורי דרך הבינה שיש לה את היכולת לחלוק עם הרבה מאוד אנשים את אהבתה לארץ ישראל  ובכך לגרום להם להיות מאושרים לחייך ולהיות שמחים.

 

אווה מצאה דרך ייחודית להדרכת תיירים יהודים שמגיעים בלי ידע על ישראל. הדרכתה מתבססת על סיפורים ומושגים מהיסטוריה וממעיטה בפירוט העובדות וכך הופכת את הטיול גם לחוויה רגשית.

 

עם השנים התחוור לה שכל מה שלמדה בתחום ריפוי ועיסוק נתן לה כלים רבים להיות מדריכה טובה יותר.

 

בשנת 1995 הוציאה רישיון לרכב אשכול – מונית תיירות – ומאז מסיעה בו את תייריה.

*

בתקופת האינתיפאדה השנייה  (2000 – 2004)  לא הגיעו לארץ תיירים.

 

אווה ניצלה את הריק בזמנה ועברה קורס לעיצוב שיער ועוד מספר קורסי אומנות ויטראז׳ וציור ופיסול בנייר.

 

בהמשך, היו פעמים שבשעות הבוקר עשתה סיבוב הדרכה בעיר העתיקה עם דיפלומטים ואחר הצהריים עשתה תספורות וצבע לנשים.

 

*

זוג תיירים שהזדמן לתצפית מקבל הסבר On the House

 

במהלך עשרים השנים האחרונות עבדה עם משלחות מקרן היסוד משבדיה שהגיעו לסייר בארץ.

 

אז, גילתה פרויקטים מיוחדים תחת הכותרת סיוע ועזרה לנוער במצוקה לאזרחים ותיקים ולעולים חדשים.

 

היא התמלאה שמחה כשנוכחה לדעת ששבדים ולא רק יהודים תורמים למפעל חשוב זה.

היא מספרת, בסיור עם שרת החוץ של פלאו בסופו של יום סיור שהיא הוזמנה לחדרה במלון.

 

השרה מזגה שתי כוסות יין וביקשה להתייעץ איתה.

 

היא סיפרה שהוצע לה לרוץ לנשיאות המדינה ובסבירות מאוד גבוהה היא תיבחר.

 

היא התלבטה כי תפקיד הנשיאה "יסגור אותה במדינה" ובתפקידה כשרת חוץ יש לה את החופש והאפשרות להסתובב בכל העולם .

סיור בעיר העתיקה עם שר החוץ הסיני הסיור היה מוגבל לשעה וחצי.

 

המארגנים ביקשו להוסיף לסיור אתר נוסף מגדל דוד.

 

אז, אמרה שאין להם הרבה זמן.

 

שר החוץ הסיני השיב לה לרוץ זה בריא ואז עשו תחרות ריצה.

*

*

סוף,

שמחתי שאווה 

הסכימה להצטרף
למיזם
"אדם וסביבתו."

היה לי מעניין 
לשמוע את סיפור חייה.

נהניתי ולצלם אותה בביתה
במקומות פעילותה בירושלים.

*****

תודה אווה שאפשרת לי להציץ לחייך.

 

המיזם החדש אדם בסביבתו בו התחלתי לפני כשנה מרתק אותי.

מדובר על צילום אדם אותו אני מכיר במקום בו הוא חי ו/או פועל.

בתיעוד משולבים הצילומים עם סיפור חייו ופועלו של האדם.

בשנה האחרונה הגעתי לצלם את חבריי/עמיתי וגם אנשים חדשים שהכרתי לאחרונה.

ביום שני 18 בדצמבר  2023, בשעת בוקר, הגעתי לביתו של חברי אמנון נבון במושב עין יהב שבערבה.  

אמנון נבון הוא אדם נחמד ולבבי.

 

הוא חקלאי, אגרונום ואמן.

 

אמנון יליד מושב כפר סירקין והיה בגרעין הנח"ל הראשון שהקים את מושב עין יהב בראשית שנות ה-60 במאה העשרים ומאז מתגורר בו.

 

שנים רבות גידל ירקות ופרחים, מטעים והודים.

 

כמו כן מילא מספר תפקידי ניהול במושב ושימש  מדריך חקלאי במשרד החקלאות.

 

מה שמייחד אותו מאוד שהוא אמן בעל דמיון בלתי רגיל.

 

פסליו המוצגים בחצר ביתו, עשויים מגרוטאות שהושלכו, מחלקי ברזל ופלדה, כלי עבודה, ציוד חקלאי, מנועים, מכשירים מקולקלים ועוד, כל אלה הופכים בידיו לדמויות ויצורים.

את אמנון פגשתי לראשונה באפריל 2022, עת אירח את סמדר ואותי בעין יהב וראו מושב עין יהב על גבול ירדן בערבה.

ביקור זה נעשה במסגרת שני מיזמים נוספים בהם אני עסוק בשנים האחרונות: ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים וגם סיורים לאורכם ובאזורי של גבולות ישראל.

מאז הביקור הראשון בעין יהב, אנחנו שומרים על קשר. אמנון "מנוי" על התעודים שאני מפיץ ומעת לעת אנו משוחחים בטלפון.

הוא נמנה עם קומץ חברים מיישובי הערבה התיכונה והצפונית וכמה עמיתים, שותפיי לתכנון והכנת המסע לאורך גבול ירדן מערבת סדום עד רכס מנוחה.

חלק מצוות תכנון המסע לאורך הגבול בערבה בסיור הכנה ב-6/2/2023, חסרים שלושה: המצלם ועוד שניים שלא השתפו בסיור זה.

מסע זה היה אמור להתקיים בחורף 2022/3 ונדחה פעמים בגלל מזג אוויר. הסיור תוכנן להתקיים בחודש אוקטובר ונדחה פעם שלישית עקב מלחמת עזה הארורה.

במהלך ההכנות למסע, החברות עם  אמנון העמיקה, אז, הצעתי לו להצטרף למיזם "אדם וסביבתו" והוא הסכים.

כאמור, ביום שני  18 בדצמבר 2023 הגעתי לביתו בין יהב.

בתחילה שוחחנו, הוא סיפר לי על ציוני דרכו.

לאחר מכן התחלתי לצלם אותו בחצר ביתו ובבית המלאכה.

אל הצילום הצטרפה לרגע, פנינה אבני, אימו של יהל אבני, בעלה של נעמה, בתו של אמנון.

פנינה אבני היא חברת קיבוץ בארי, שלדבריה "נחטפה" על ידי בנה מבית המלון בים המלח להתגורר במשקם הצמוד לביתו של אמנון.

בקשתי מפנינה להצטלם עם אמנון, בתחילה היססה אבל, הסכימה.

אחר הצילום, פנינה סיפרה לי על אירועי שבת 7 באוקטובר, התקפת החמאס על קיבוצם בה נרצח בנה חגי ז"ל, חבר בכיתת הכוננות.

לאחר הצילום הראשון בחצר הבית ובבית המלאכה, יצאנו לצילום בשטחים החקלאיים, במטע התמרים, חממות חצילים והפלפלים.

המשכנו ונסענו לצילום בתצפית על המושב הנמצאת בג'בל חופירה, ממזרח לנחל ערבה.

חזרנו לבית.

אורה רעייתו של אמנון הזמינה אותנו לארוחת צהרים טעימה בה זכיתי לראשונה, לטעום מרק פלפלים צהובים שמגדלים בעין יהב.

*

*

אורה (1942) נולדה במושב בית חנן. למדה בבית הספר החקלאי עיינות.

 

התגייסה לצה"ל לגרעין בני המושבים "יהב" ושירתה גם היא בהיאחזות הנחל עין יהב ושם פגשה את בן זוגה לחיים.

 

שנים רבות עבדה יחד עם אמנון במשק עד הפרישה לגמלאות.

 

היום פעילה מאוד בחוגים רבים ועוסקת גם היא באמנות.

אחרי הארוחה אורה הצטרפה לצילום שנעשה בבית ובחצר

*

*

*

*

לאחר מכן' בשעת בין הערביים, שהתאורה הייתה אידאלית (Golden Hours), המשכתי וצלמתי את אמנון בין יצירותיו, שכאמור נמצאות בחצר ביתו.

הפרק האחרון, של הצילום היה בבית האריזה של מייקל ושבע כהן, שכנים וחברים של אורה אמנון מאז הקמת המושב.

שם כל יום אמנון מתנדב, כמו "אחים למשק", במלאכת מיון הפלפלים ואריזתם אצל משפחת כהן וממלא מקום של הפועלים התאילנדיים שעזבו בראשית המלחמה.

את הצילומים סיימנו רגע לפני רדת החשיכה.

לאחר יותר שבע שעות, מרביתן הוקדשו לצילום, נפרדנו ויצאתי בדרכי חזרה לבייתי.

להלן ציוני הדרך של אמנון
כפי שסיפר לי בקצרה
ואותם גם  קראתי
בטיוטת הספר שכתב
"הרומן שלי עם המדבר"
ושיראה אור בקרוב.
בין קטעי המלל משולבים
חלק מהצילומים.

אמנון נבון נשוי לאורה (מאז 1963) ולהם ארבעה ילדים: ענת, תמר, כפיר ונעמה, אחד עשר נכדים וארבעה נינים.

 

הוא נולד בראשון לדצמבר 1941 בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.

 

הוריו, מראשוני כפר סירקין ממזרח לפתח תקווה שעלה על הקרקע בשנת 1936 ובנו בו את ביתם.

 

הוא למד בבית הספר העממי במושב, המשיך ולמד שנתיים בבית הספר התיכון ברנר בפתח תקווה.

 

כאשר סיים את לימודיו בשישית (כיתה י'), היה ברור לו שכחניך "הנוער העובד" וברוח חזונו של בן גוריון יתגייס לנח"ל להקים ישוב חדש בארץ. לכן הבין שעליו להכשיר עצמו לכך, להפסיק ללמוד בתיכון ולעבור לבי"ס חקלאי. למגינת ליבה של אימו, שתכננה שיהיה דוקטור או עו"ד כיאה לאמא פולניה עבר ללמוד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק ושם סיים השנתיים האחרונות של התיכון (1959).

אמנון התגייס לצה"ל (1959) במסגרת גרעין נח"ל "נאות" של תנועת המושבים.

 

בעת שהתגייס לא היה ידוע לאיזה מושב יצטרפו או איזה מושב חדש יקימו.

 

פרק הטירונות של הגרעין היה במחנה 80 הסמוך לפרדס חנה.

 

ב- 23 בנובמבר 1959 הוקמה היאחזות נח"ל עין יהב סמוך למעיין עין-יהב, 7 ק"מ מדרום-מערב לישוב הנוכחי והיום זה מקומו של מחנה צה"ל.

 

אז, הגרעין שסיים את הטירונות עבר לשרת בהיאחזות.

 

עין יהב הייתה ההיאחזות הנח"ל השלישית שהוקמה בערבה (אחרי עין גדי ויוטבתה) והיאחזות הנח"ל העשרים ושש מאז הקמת היאחזות הנח"ל הראשונה נח"ל עוז (7/1951).

 

לאחר שנה, עשרה מחברי גרעין נח"ל שהיו אמורים היו להמשיך במסלול צבאי בקשו להישאר שנה נוספת בהיאחזות ואמנון ביניהם.

 

בספטמבר 1962 ההיאחזות נח"ל אוזרחה והיא הפכה למושבוץ.

 

אמנון, היה אחד משלושים חברי המושבוץ שעברו את מסלולם בעין יהב ונשארו לאחר אזרוח.

*

אמנון היה מרכז ענף התמרים של המושבוץ .

 

ב-27 לאוקטובר 1964 ערב שמחת תורה תשכ"ד הוא ירד למטע התמרים שנמצא כ-7 ק"מ מצפון מזרח לישוב הזמני. הוא נסע לבד וללא נשק להשלים עבודה כלשהי שלא סיים בשעות הבוקר.

 

עם סיום העבודה, שהתכופף לסגור ברז מים, נשמעה ירייה מטווח קרוב ומכיוון הרכב שחנה כ 40 מ' ממנו. הוא הרגיש שנפגע ברגל. בשנייה הראשונה חשב שזה הסוף אבל באופן אינסטינקטיבי התרומם והתחיל לרוץ בזיגזגים כשהתוקפים ממשיכים לירות לעברו.

 

הוא הצליח לעבור סוללת ניקוז שהסתירה אותו מעיני היורים, אז פסק הירי. הפליא אותו שהם לא רדפו אחריו, הם ראו שהוא פצוע ולא היה  חמוש זה היה מזלו.

 

הוא המשיך לרוץ תוך צליעה קשה עד לכביש הראשי מהלך של שלושה ק"מ. הוא הבין שאם יפסיק לרוץ אפילו לדקה לא יוכל להמשיך ויאבד דם רב מבלי שאיש ידע היכן נמצא ויחלפו שעות רבות עד שימצאו אותו אם בכלל.

 

לדידו, עד היום אינו מבין איך היה הדבר אפשרי אבל עובדה היא שהגיעי לכביש. יודעי דבר אומרים לו שקוראים לזה אדרנלין.

 

באור אחרון הגיע לכביש שהיה ללא תנועה ורכב שעבר בו באופן מקרי הבחין בו ואסף אותו למחנה הישן. שם קיבל עזרה ראשונה והועבר לבי"ח להמשך הטיפול.

 

מושבוץ עין יהב עבר למקום הקבע, הנוכחי סמוך לשפך נחל נקרות לנחל ערבה, ב-25 באוקטובר 1967.

 

שטחי גידול הירקות ומטעי התמרים נמצאו סמוך לישוב הקבע שעובדו עד אז במשותף, חולקו למתיישבים. לאמנון ואורה, כמו כל משפחה הוקצו בתחילה 20 דונם לגידול ירקות.

 

על היוזמה להקמת עין יהב על ידי שי בן אליהו, מרכז "חטיבת בני המושבים" בתנועת המושבים, וחברו חגי פורת שנענו לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לבני המושבים לרדת ולסייע ליישוב בנגב, ראו בהרחבה מושב עין יהב על גבול ירדן בערבה.

 

*

אמנון מספר שלמחרת בוא הגרעין לעין יהב, הוא נשלח ע"י הרב סמל הפלוגתי (רס"פ) יחד עם חבר לנקות את החוטרים מעצי התמר שבשדרה המובילה מהדרך הראשית למחנה, ולצבוע את הגזעים בסיד לקראת ביקורו של אלוף הפיקוד.

 

היו שם כ-50 עצים מלאי חוטרים.

 

הרס"פ ה"מומחה" צייד אותם בגרזן ומשור.

 

הוא מציין שהוא  כבוגר בי"ס חקלאי שהתמחה במטעים ניגש בהתלהבות לעץ הראשון, לקח את הגרזן והוריד מהלומה במקום החיבור של אחד החוטרים.

 

עוד בטרם הגיע להב הגרזן לתעודתו ננעץ בו קוץ של תמר מתחת לציפורן לאורך האגודל ואז, התעלף.

 

לאחר שחברו הצליח להשיבו לחיים, התאושש, והיה ברור לו שאין מקום גרוע מזה בעולם.

 

לימים התברר לו שבעצם באותו רגע נכרתה ברית דמים בינו לבין התמר והמקום.

*

במושב עין יהב מתגוררות היום מעל 200 משפחות, כ- 800 תושבים. והוא מתבסס בעיקר על חקלאות ותיירות.

 

שטחי העיבוד החקלאי משתרעים על שטח שגודלו כ-8,000 דונם, רובו מבני חממות ובתי רשת והם כוללים גידולי ירקות ליצוא ולשוק המקומי: פלפל, עגבניות, מילונים, חצילים, תמרים וענבים למאכל. 

 

במושב 150 יחידות חקלאיות, לכל משפחה 50 דונם ולחלק מהם יש גם בתי אריזה. ובנוסף למושב יש מטע תמרים משותף ששטחו 550 דונם.

 

במושב 70 חדרי אירוח הכוללים כ-200 מיטות, מפעל להפקת דבש וגם מוצרים קוסמטיים מצמח האלוורה, מרכז לגידול דגי נוי, מכון כושר, חממה תיירותית אורגנית, שירותי הסעדה, מסעדה, חנות מתנות, גלריות שונות, מתפרה, חוות סוסים ומסעדה.

 

*

אמנון מספר שבשנים הראשונות גידלו בתקופת החורף בעיקר ירקות קיץ:  עגבניות, מלפפונים חצילים פלפל ועוד. באותה עת ירקות החורף היו כרוב, כרובית, חסה וצנון.

 

הופעת ירקות מהערבה בשווקים שינתה את הרגלי האכילה, וכיום אוכלים עגבניות ומלפפונים פלפל וחצילים במשך כל השנה.

 

הכמויות ששווקו מהערבה בשנים הראשונות היו קטנות והמחירים גבוהים וחלק מהתוצרת יוצאה לחו"ל באמצעות "אגרקסקו".

 

חקלאי הערבה חיפשו כל העת גידולים חדשים. בעין יהב הוקמה חלקת מחקר שבה נערכו ניסיונות מסודרים בגידולים שונים ע"י חוקרים ממכון וולקני. חקלאים ניסו ביוזמתם גידולים ורצו לפני המחקר, לפעמים זה הצליח ולפעמים נכשל אבל האופי היזמי של החקלאים לא פסק אף פעם.

 

גם במשק שלהם הם ערכו כל הזמן ניסיונות, שתלו  אפרסקים, רימונים, מנגו, כרם, תאנים וגם עגבניות שרי שזה היה משהו חדשני לגמרי. לא הכל צלח אבל המשיכו לחפש.

 

בסוף שנות ה-70' נכנסו לגידול פרחים בעיקר גיפסנית וחרציות. לדבריו, גידול פרחים היה "אופרה" אחרת. נדרשו הקמת מקררים במשק וחשמל לתאורה בשדות, כמו כן דיוק והקפדה יתרים.

*

לקראת שנות ה-80', למרות הסיפוק והברכה שראה במשק אמנון הבין שעליו להתקדם ולהרחיב ידיעותיו.

 

בשנת 1981 החליט להירשם ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות של האוניברסיטה העברית בירושלים.

 

לדבריו, לא הייתה פשוטה דרכו של מושבניק בן 40, בעל משק פעיל, אב לארבעה ילדים המתגורר בערבה לעזוב את הכל ולעבור לרחובות לשלוש שנים.

 

כשהחליט ללמוד לא העלה על דעתו עד כמה קשה הדבר.

 

אורה רעייתו עודדה אותו ללמוד, למרות שנאלצה להחזיק את הבית, לטפל בארבעה ילדים שהצעירה שבהם בת שלוש וגם להמשיך לעבוד במשק ירקות ופרחים.

 

חלק מהתקופה נעזרו במתנדב מחו"ל. הוא חשב שבימים שישי ושבת יצליח לעבוד במשק.

 

בפועל הסתבר שגם בימי שישי, בפרט בשנה הראשונה, היו לימודים ונשאר לו רק יום עבודה (קדוש) לעבודת האדמה. יתר על כן, הלימודים היו קשים ופעמים רבות נאלץ ללמוד גם בבית.

 

מי שהציל את המצב היו ילדיו תמר וכפיר שמיד עם חזרתם מביה"ס אכלו משהו וירדו לשדה לעזרה בקטיפים.   תמר שהייתה תלמידה טובה הכינה את שיעורי הבית בערב בקלות. כפיר לעומתה, לא היו לו מחברות ולא הכין שיעורי בית  והוא אהב את  עבודת השדה.

 

אמנון, "זקן" הסטודנטים בפקולטה לחקלאות ברחובות סיים לימודיו בשנת 1984 והוסמך כאגרונום.

 

הוא חזר לעבוד במשק שהתפתח וגדל ל-50 דונם.

*

בשנים 1999 – 2007, במקביל לעבודה במשק המשפחתי, עבד במשרד החקלאות כמדריך לגידול פרחים ופעל בעיקר במושבי הערבה.

 

עם עזיבתו את עבודתו בהדרכה המשיכו אמנון ואורה לגדל במשקם בעיקר פלפל ומלונים.

 

בתם נעמה, לאחר סיום לימודיה לתואר שני בפקולטה לחקלאות, החליטה שהיא רוצה לחזור הביתה יחד עם בן זוגה, יהל, שהחליט לעזוב את קיבוץ בארי בו נולד וגדל, לטובת חיים בעין יהב.

 

אמנון ואורה שמחו מאוד ובנו להם בחצר ביתם בית זמני עד שיבנו את ביתם הקבוע.

 

לדבריו, כמו שקורה בדרך כלל בחיים אין דבר יותר קבוע מדבר זמני. בימים אלה, עבר עשור וחצי מאז ורק בימים אלה מתכננים את ביתם.

 

לאחר תקופת התנסות והסתגלות בעין יהב הצטרפו נעמה ויהל כשותפים למשק בעין יהב. מספר שנים הם ביחד ואז הייתה חלוקת משקים חדשים לבני/ות עין יהב ונעמה ויהל החליטו להקים משק משלהם.

 

משמעות החלטתם להשתקע בעין יהב הייתה שאמנון נאלץ להמשיך לעבוד ולנהל את המשק לבד, כלומר להעמיס על עצמו יותר ממה שהיה קודם.

 

ואז, בשנת 2014, בגיל 73, היה עליו להחליט מה לעשות. בצער רב  עזב את עבודת האדמה שכה אהב למרות שהיה עדיין במלוא מרצו.

 

עם הפסקת עבודה בחקלאות עבר הסבה והפך להיות אמן.

*

*

על דרכו באמנות התוודה: "אני אגרן כפייתי. איני זורק דבר מבלי ששאלתי את עצמי עשר פעמים באם לא ניתן לעשות ממנו משהו. יתר על כן, כשנסעתי למזבלה לזרוק אשפה כלשהי עם חצי עגלה, חזר עם עגלה מלאה ועליה מה שאחרים זרקו."

 

לדבריו, מכיוון שיש להם בחצר סככה גדולה שהייתה פעם לול הודים וגם בית אריזה לירקות ופרחים שפעל במשך שנים רבות, הצטברה בה ערמת ברזלים שאסף משך השנים בידיעה שאולי יוכל לעשות מזה משהו.

 

לדבריו, "ביום ש"תליתי את המבצרות" מצאתי את עצמי בפינת העבודה שבחצר מרכיב ומרתך פסלי מתכת מתוך הגרוטאות שנאספו במשך השנים."

*

*

*

והנה התחילו להצטבר אצלו יצירות ממתכת כיד הדמיון שלא ידע שיש לו.

 

בעלי חיים, דינוזאורים וחיות דמיוניות, דמויות מתוך ספרי ילדים, מהטלוויזיה ועוד כיד הדמיון, וכל זאת מחלקי רכב, מכונות חקלאיות, אופניים ועוד שכולם נזרקו כאבן שאין לה הופכין וקיבלו חיים חדשים לאחר ש"טיפל" בהם.

 

עם הצטברות כמות של יצירות "נאלץ" לעשות סדר בחצר ולפנות מקום בכדי להציב אותן לראווה.

 

חצר ביתם הגדולה התמלאה בפסלים והוא ממשיך כל הזמן "לדחוס" עוד ועוד.

*

*

*

*

*

אורה שגם היא הפסיקה את עבודתה בשדה החלה ללכת לחוג פסיפס.

 

תחביב זה תפס אותה והיא החלה ליצור ללא לאות יצירות פסיפס שונות המעטרות כל קיר פנוי.

לוח הפסיפס שהכינה אורה ויונח על קברו של חגי אבני ז"ל שנרצח בשבת 7 באוקטובר 2023. הוא היה חבר בכיתת הכוננות ואחראי על הנוי בקיבוץ.

מבלי שהתכוונו לכך מראש, אורה ואמנון נכנסנו לתחום היצירה והאמנות וזה מה שמעסיק אותם בחלק גדול מזמם במקביל לטיפוח הגינה.

 

מבקרים רבים מגיעים לבקר בגן שלהם שנקרא "גן הגרוטאן" נהנים ממראה עיניהם ובמיוחד הילדים שהדמיון שלהם מפותח והם מזהים בקלות דמויות כשהוריהם מתקשים, אולי זה מעיד שהדמיון שלו עדיין דמיון של ילד.

*

*

*

*

*

*

*

מתנדב בעבודה במיון
ואריזת פלפל
אצל חבריו שכניו
שבע ומייקל כהן

*

*

*

אפילוג

על מהות חייו בעין יהב אמנון כתב את השיר הבא:

 

אִם יִשְאַלֵנִי נֶכְדִי אֱיָיל*

הֵהָיִיתָ בַּנַחַ"ל אוֹ הָיִיתָ חַיָיל?

אַשִיב לוֹ וּלְלֹא כֹּל רָהַב:

שוּתָף היִיתִי בַּהֲקָמַת עֵין יַהַב.

 

וְאִם יוֹסִיף וְיִשאָל זֶה הַנֶּכֶד אֱיָיל:

הַאִם הִשְתָּתַפְתָּ בַּמִלְחָמָה?

אֶעֱנֶה לוֹ מִיָד וְכוּלִי גַּאֲווָה

כִּי נִצָחְנו בַּקְּרָב עַל כִּיבּוּש הַשְמָמָה.

 

סַבָּא, יַקְשֶה זֶה הַנֶּכֶד הַקָּט,

אָז מַדּוּעַ כָּאן וְלֹא בְּאֵילַת?

וַאנִי לוֹ אומָרָה

שֶזְּכוּת רִאשוֹנִים-מאלוֹהַ מַתָּת.

 

* אייל הוא הנכד הראשון מביתו ענת והנכד הראשון שנולד בעין יהב.

*

סוף

בטרם הנסיעה לעין יהב
ידעתי שיהיה זה
יום מענג ומהנה להתארח
בביתם של אורה ואמנון
ולצלם אותם.
לא התאכזבתי !

היה לי מעניין שוב  
לשמוע את סיפור חייו של אמנון.
שמחתי שהוא הצטרף למיזם
"אדם בסביבתו"

אודה ולא אבוש לומר ולכתוב
בקול צח וברור
"אתה מלח הארץ"

*****

תודה לך אמנון
שהסכמת לשתף אותי
בציוני דרכיך בחיים.

תודה לך אמנון
שהתמסרת שעות רבות
לצילום ואף שימשת עוזר צלם

תודה
שקראת בהקפדה
את טיוטת התיעוד. 

תודה לכם אורה ואמנון
על האירוח החם והלבבי !  

תודה לך אורה שהסכמת
להצטלם עם אמנון ולבד. 

אין זה סוד שרכיבה שמשולב בה צילום, מסבה לי עונג.

ביום שישי, 15 בדצמבר 2023, יצאתי עם מיכאל סופר וחברו בני ריימנוד לרכיבה.

בין היתר עברונו בשטחים הפתוחים ממערב לרמת השרון.

הפעם החלטתי להתמקד בשדות המרהיבים הנמצאים שם.

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

סוף,

שמחתי גם לרכוב
וגם לצלם

השדות בשולי המטרופולין
הם שריד מימים עברו.
אקווה שכך הם
יישארו לנצח!
חלילה שיעלו
עליהם הכורתים
(כרישי נדל"ן)

תודה מיכאל ובני

המיזם החדש אדם בסביבתו בו התחלתי לפני כשנה מעניין וגורם לי לעונג רב.

מדובר על צילום אדם במקום בו הוא חי או פועל.

בתיעוד משולבים הצילומים עם סיפור חייו ופועלו של המצולם.

בשנה האחרונה הגעתי לצלם במקומותיהם את חבריי/עמיתי וגם אנשים חדשים שהכרתי לאחרונה.

ביום חמישי 7 בדצמבר 2023 בשעת הצהרים הגעתי לביתו של המוסיקאי צבי שרף במושב ינוב. 

צבי שרף (1948) נשוי, אב לשלושה ילדים וסב ל-5 נכדים.

 

צבי הוא מלחין, כותב שירים, מעבד ומנצח – שעוסק בעיקר בעבודה עם הרכבים קוליים.

 

צבי נולד וגדל בקיבוץ דליה, בו רכש את ראשית חינוכו המוסיקלי בנגינה על כינור ובשירה במקהלה.

 

שיריו ועיבודיו הראשונים נכתבו בגיל 16-17 בערך.

 

לאחר שירות צבאי כקצין תותחנים, פנה  ללימודי הנדסה ומחשבים בטכניון בחיפה.

 

חוויות מלחמת יום כיפור הביאו אותי להחלטה לבחור במוסיקה כמקצוע ודרך חיים.

 

בתחילת דרכו המקצועית כמוסיקאי השתתף כנגן גיטרה בס וכמעבד – בהפקות במה, רדיו וטלוויזיה רבות.

 

בהמשך התחיל לעבוד עם חבורות זמר והרכבים קוליים שונים.

 

כיום עוסק בעיקר בניהול מוסיקלי והדרכה של אנסמבלים קוליים וחבורות זמר, עיבודים קוליים למקהלות ואנסמבלים, ובכתיבת והלחנת שירים.

 

רבים מעיבודיו הקוליים יצאו לאור ע"י הוצאות תווים בארץ ובעולם, פורסמו באינטרנט – ומבוצעים ע"י מקהלות רבות בארץ ובעולם.

 

את צבי ראיתי ושמעתי מספר פעמים במהלך העשורים האחרונים באירועי חג (ראש השנה ושבועות) שהתקיימו בקיבוץ געש – הקיבוץ בו נולדה וגדלה סמדר ובה התגוררו הוריה ז"ל ועדין מתגורר אחיה יבל"א.

*

*

בנובמבר שנה שעברה (2022) סמדר הצטרפה לחבורת הזמר "קולות שלובים" אותה מנהל צבי שרף.

חבורת הזמר "קולות שלובים" הוקמה ביישוב צור הדסה והיום כמחצית מחבריה הם תושבי יישובי פרוזדור ירושלים.

ביולי 2023 הוזמנתי לצלם את מפגש חבורות זמר שיזם צבי והתקיים בקיבוץ צובה.

חבורתו "קולות שלובים" ארחה את מקהלת קפלאטה הנהדרת מירושלים עם המנצחת נעמה נצרתי–גורדון, הרכב הבנות הצעיר והרענן סול לה סי מבאר יעקב – בניצוחה ועיבודיה של כנרת שי ואת חבורת אביחיל הוותיקה והמשובחת עם בועז קביליו.

מפגש זה כלל עושר מגוון של סגנונות, רמה גבוהה, אווירה נהדרת עם הרבה פירגון ואהבה וגם כיבוד משובח שהכינו המארחים.

*

*

צבי עם מנהלי החבורות שהשתתפו במפגש

לאחר הכנס, הצעתי לצבי שרף לתעד בקצרה מפגש זה ברשומה בפייסבוק.

כך היה!

בעקבות הצילום במפגש והתיעוד, הצעתי לצבי שרף להצטרף למיזם "אדם וסביבתו".

לאחר מסע שכנוע קצר, הוא הסכים.

כאמור, ביום חמישי, 7 בדצמבר 2023, נר ראשון של חנוכה תשפ"ד הגעתי לביתו.

בתחילה שוחחנו, הוא סיפר לי על ציוני דרכו והתפתחותו ובעיקר על עשייתו המוסיקלית.

*

להלן ציוני הדרך
של צבי כמוסיקאי
כפי שסיפר וכתב
ומובאים בגוף ראשון.
ביניהם משולבים מעט מהצילומים

*

צעדים ראשונים

נולדתי וגדלתי בקיבוץ דליה.

 

הקיבוץ הוקם בשנת 1939 ע"י יוצאי גרמניה ורומניה, כשבהמשך הצטרפו גם גרעינים של יוצאי הונגריה.

 

התמזל מזלי לגדול בסביבה שייחסה חשיבות רבה לתרבות בכלל ולמוסיקה וחינוך מוסיקלי בפרט.

 

כבר בכיתות א'-ב' שמענו הרבה מוסיקה קלאסית, שרנו במקהלה, ניגנו בחליליות ובכלי הקשה.

 

אני חושב שהאהבה לשירת מקהלה ולהרמוניות קוליות, שמלווה אותי עד היום, כל היום – התעוררה בי כבר אז.

 

בגיל 10 התחלתי ללמוד כינור, והצלחתי להחזיק מעמד עד גיל 18 (לא מעט בזכות חוויות הנגינה בתזמורת בני הקיבוצים).

 

לא הייתי כנר מצטיין במיוחד, אבל מהנגינה בכינור רכשתי את הרגישות למשפט המוסיקלי, שבתנועת היד האוחזת בקשת – הוא מאד מוחשי.

 

בגיל 13 לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה קלאסית – בעיקר אקורדים וטכניקות לווי בסיסיות.

 

בגיל 16 כתבתי את העיבוד הראשון בחיי – מעין עיבוד דיקסילנד לנעימה הפופולארית מאד (אז) – כיכר וושינגטון, שנוגן ע"י חברים.

 

בגיל 17 בערך כתבתי את השיר הראשון.  זה היה לחן סנטימנטלי למילים של יגאל תלמי ז"ל, חבר משמר העמק, שפורסמו במוסף "חותם" של על המשמר.   בהמשך הלחנתי שירים נוספים, בעיקר לשירים מספריו של נתן יונתן.

 

כשנה לאחר מכן – בסוף י"ב, כתבתי והקלטתי מוסיקה מקורית (ארבעה שירים ושלושה קטעי מחול אינסטרומנטליים) למופע סיום י"ב שלנו.

 

הגילוי של יצירת מוסיקה יש מאין מילאה אותי באושר גדול ומיוחד במינו, כזה שלא הכרתי לפני כן – וגם לא לאחר מכן.

 

יחד איתו בא גם בלבול גדול ולבטים שנמשכו שנים לא מעטות – בין הרצון לעסוק במוסיקה לבין האפשרות ללמוד מקצוע בתחום המדעים המדויקים, בו הצטיינתי.

 

זו הייתה מעין מטוטלת שנעה הלוך ושוב בין שני הקטבים האלה.

 

כשהתגייסתי לצה"ל בנובמבר 1966, שירתי בחיל התותחנים, אז, היה לי ברור שאהיה מוסיקאי. לכן גם דחיתי אפשרויות שירות שונות שהיו כרוכות בחתימה על שירות קבע.

 

אבל השירות האינטנסיבי בשנות השירות 1966 – 1969 – כאיש צוות מרגמה במלחמת ששת הימים וכקצין במלחמת ההתשה  – הרחיק אותי מהמחשבות על מוסיקה – וכשהשתחררתי – בדצמבר 1969 כבר לא הייתי בטוח בכלום.

 

*

*

צעדים שניים 

אחרי השחרור חזרתי לקיבוץ דליה ועבדתי כמפעיל מתקן לייצור אבקות כביסה במפעל "זהר דליה".

 

במקביל חזרתי לכתוב שירים, בעיקר למגירה ולמסיבות בקיבוץ, ולנגן במופעים מוסיקליים שונים.

 

באמצע 1970 התבקשתי לכתוב כמה שירים ועיבודים למופע סיום י"ב בביה"ס האזורי – דבר שהניב שירים שאהבתי והחזיר אותי קצת לעניינים.

 

בשנת 1971 התבקשתי ע"י שמעון ספיר ז"ל (רמת השופט) לנהל מוסיקלית להקה חדשה שהקים, "דרך הגב" (שלושה זמרים בלווי להקת רוק, בה ניגנתי גיטרה בס), שחבריה היו  בני הקיבוצים באיזור  (הסולן היה דודו זכאי).

 

הלהקה הרבתה להופיע באותן שנים (1971-72) וגם הקליטה שלושה שירים במסגרת תכנית הרדיו "ניחוחי חציר" של קול ישראל בה השתתפו הרכבים מהתנועה הקיבוצית. ביניהם שיר נכלל  שאני אוהב – "מעשה ביונה" למילים של חיים גורי

 

אבל מטוטלת הלבטים המשיכה לנוע, והביאה אותי לבסוף להחלטה לנסות בכל זאת לימודים בטכניון, בעיקר כדי לא להסתובב כל החיים בתחושת תסכול על מה שאולי יכולתי לעשות והחמצתי.

 

באמצע 1972 עזבתי את הקיבוץ,  והתקבלתי  ללימודי הנדסת חשמל בטכניון.

 

את הלימודים מימנתי משלושה חודשי עבודה בקיץ 1972 בבניין בית מלון באילת, ולאחר מכן – משיעורי גיטרה פרטיים לנערות בנווה שאנן, וגם מִנגינה בגיטרה בס בתיאטרון חיפה, בהצגה "לילי גם" של אהוד מנור, עם מוסיקה של מתי כספי ובבימוי צדי צרפתי.

 

סיימתי את השנה הראשונה בהצלחה, אבל תחילת השנה השנייה – באוקטובר 73, הייתה שונה ממה שציפיתי.

 

כמפקד סוללה בגדוד מרגמות (וכקצין קישור ארטילרי – קש"א) שירתתי חצי שנה במלחמת יום כיפור.

 

באחד הקרבות במובלעת הסורית, במהלך תנועה עם גדוד השריון שהייתי מסופח אליו -עליתי עם הזחל"מ שלי על מוקש.

 

הרעש הנורא של הפיצוץ גרם לי לנזק קשה בשמיעה ואני סובל מאז מנכות שמתבטאת בירידה בשמיעה של תדרים גבוהים.

 

המשמעות של זה בפעילות המוסיקלית שלי מתבטאת בעיקר בעבודה באולפן הקלטות, בה אני חייב להיעזר בטכנאי שמכיר את המגבלה שלי ויודע להתייחס אליה.

 

באפריל 1974 השתחררתי מהשירות במלחמה וחזרתי לטכניון מתוך כוונה להמשיך בלימודים, אבל מהר מאד הבנתי והרגשתי שמטוטלת הלבטים לא יכולה להמשיך לנוע ללא סוף – ובעיקר שהחיים אינם תמיד מה שאני מתכננן שהם יהיו.

 

אז, הגעתי להחלטה להפסיק את הלימודים בטכניון ולבחור במוסיקה כמקצוע וכדרך חיים.

 

*

המוסיקה כמקצוע – תחילת הדרך

בשנה שלאחר הפרישה מהטכניון התחתנתי עם נורית, נסענו לטיול של 3 חודשים באירופה, ועברנו להתגורר ברעננה.  לפרנסתי עבדתי בתעשייה האווירית, כמפענח נתונים במחלקה לניסויי טיסה.

 

בשלהי 1975, בגיל 27 – התחלתי ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב.

 

תחילת הלימודים באקדמיה עזרה לי מאד לחזור לעניינים ולחשוב מוסיקה באופן יותר מקצועי.  הושפעתי במיוחד מלימודי ההרמוניה עם יצחק סדאי, ושיעור ספרות המוסיקה עם אנדרה היידו ונחום אמיר.

 

זאת היתה כמובן גם הזדמנות להכיר מוסיקאים צעירים ומוכשרים.

 

במהלך הלימודים התחלתי לעסוק יותר יותר בעשייה מוסיקלית – כנגן גיטרה בס בהפקות במה ובהקלטות, בניהול מוסיקלי של חגי יובל והפקות מוסיקליות בקיבוצים (שריד, אושה) ובעיבודים ושירים לשלישיית המעפיל ולדודו זכאי (בין השאר השיר "כה קרוב" שאני אוהב) https://www.youtube.com/watch?v=avlrd9LWnZo

 

סיימתי את הלימודים באקדמיה ב-1979.

 

בערך באותה עת התחלתי לעבוד עם מחלקת הפולקלור של קול ישראל בניהולו של יואל רקם (שהכיר אותי מתקופת "דרך הגב" כשהיה מפיק מופעי "ניחוחי חציר").

 

שיתוף הפעולה הזה נמשך עד אמצע שנות השמונים ובמסגרתו הקלטתי באולפני קול ישראל בבית המורה בתל אביב עשרות עיבודים, רובם לזמר/ת בלווי הרכב כלי של 5 נגנים.

 

רובם היו עיבודים לשירים ופיוטים בלדינו, אבל גם שירים ביידיש, שירים פרסיים, ושירים עבריים שונים –  עם זמרים רבים, ביניהם אברהם פררה, דורית ראובני, רוחמה רז, לוליק, צילה דגן ורבים נוספים.

 

במסגרת זאת גם הפקתי אלבום ומופע בשם "ירח בשמי גרנדה" – 12 רומנסות ספרדיות בתרגום וגירסאות עבריות של רחל שפירא.

 

במרוצת השנים כתבתי שירים רבים. כמה עשרות מהם גם הוקלטו.

 

לצערי רובם לא זכו להצלחה מסחרית, למרות שאת חלקם אני מאד אוהב.

 

שני שירים נהיו מוכרים יותר – הדודאים (עליו ידובר בהמשך) והשיר "אל תוותרי" שכתבתי גם את מילותיו, והוקלט ב- 1985 ע"י צמד הדודאים וצמד הפרברים בתקליטם המשותף, בעיבוד קובי אשרת. https://www.youtube.com/watch?v=nRDaFfzo1dY

 

בהקשר הזה אציין גם את אלבום השירים שלי "ירח שחור" שיצא לאור ב-1997 בעיבודים של רמי בר דוד https://tzvi-sherf.bandcamp.com/track/–32

 

ואת האלבום שהפקתי מוסיקלית ואני מאד אוהב –  "לבדו ידע הרוח" (2013) שמוקדש למילים של חבר ילדותי נועם עמנואל ז"ל ושרוב לחניו הם שלי. https://tzvi-sherf.bandcamp.com/album/alone-knows-the-spirit 

*

חבורות זמר 

ב-1977 התבקשתי לעבוד כמנצח ומעבד עם להקת הזמר של קיבוץ העוגן. החבורה עבדה לפני כן עם צביקה כספי, שהיה אז מנהל מוסיקלי של הגבעטרון. זו היתה החבורה הראשונה (ובשנתיים הראשונות גם היחידה) שעבדתי איתה.

 

לפני כן לא חשבתי בכלל שזה יהיה כיוון הפעילות המוסיקלית שלי.

 

למזלי – החבורה מהעוגן היתה חבורה טובה מאד, צעירה ונמרצת – ובנוסף נהנתה מהאפשרות להקליט חופשי באולפן ההקלטות המקצועי של הקיבוץ בניהולו של יאיר ניסימוב.

 

גם אני – למרות שהייתי חסר ניסיון בעבודה כזאת, הבאתי אליה הרבה התלהבות, יצירתיות ונכונות להשקעה רבה.

 

כל אלה הניבו, בין השאר – גם לא מעט שירים מקוריים. הידוע שבהם הוא "הדודאים", שנכתב עבור סדר פסח בהעוגן, וגם הוקלט לראשונה ע"י הלהקה.  כשנה לאחר מכן התקבל לפסטיבל הזמר החסידי (1979) ובוצע ע"י להקת סקסטה בעיבוד נהדר של אלדד שרים. https://www.youtube.com/watch?v=rFfI4JxzJIg

 

אגב, גם העיבוד המקורי של להקת העוגן, שיצא לאור בדפוס בארץ ובחו"ל, מבוצע ע"י מקהלות רבות בארץ ובעולם.  בין השאר מצאתי ביצוע מקסים שלו, ע"י מקהלה מטאייוואן https://www.youtube.com/watch?v=FrJysvbVaaI

 

בתשע השנים בהם עבדתי עם להקת העוגן היא הפכה מחבורת זמר מקומית שהופיעה כמעט רק בחגי הקיבוץ,  ללהקה מוכרת ומוערכת, שהופיעה בתשלום בכל רחבי הארץ, נסעה לייצג את התנועה הקיבוצית באירועי שבוע ישראל בונצואלה וברזיל (1983) והוציאה לאור תקליט (כמו עשב בניסן) שזכה לשבחים רבים ושיריו מושמעים עד היום ברדיו, טלויזיה וברשת ומבוצעים ע"י הרכבים קוליים בארץ. https://tzvi-sherf.bandcamp.com/track/–9

 

משנת  1979 התחלתי לעבוד גם עם הרכבים נוספים, ובמרוצת השנים זה הפך להיות תחום פעילות שתפס יותר ויותר מקום בעולמי.

 

מאז ועד היום ניצחתי על למעלה מ- 25 הרכבים קוליים בכל רחבי הארץ, עם חלקן תקופות ארוכות (3 ואף 4 עשורים).

 

ביניהם (רשימה חלקית) – חבורות הזמר של קיבוץ יד מרדכי (יותר מאוחר מ.א. חוף אשקלון), קיבוץ שפיים, מושב צור משה, חבורת זמר של קיבוץ חולדה (מאוחר יותר מ.א. גזר), קבוצת יבנה, אשקולית בית השיטה, עין שמר, קיבוץ געש, חבורת הזמר של מתא"ן (מפעלי תרבות ואמנות לנוער), להקת דומיננטה מירושלים, קולות שלובים צור הדסה, קולות הל"ב חדרה ורבים אחרים.

 

זה גם המקום להודות למאות הרבות של הזמרים והזמרות של אותן חבורות, שהיו חלק כל כך משמעותי ומהנה בעולמי במשך עשרות שנים,  וממשיכים להיות כאלה גם היום.

 

בשנים האחרונות החלטתי לצמצם את הפעילות שלי בתחום זה – וכיום אני עובד עם 3 הרכבים: אנסמבל קורל, קולות שלובים צור הדסה וקולות הל"ב חדרה.

 

*

"קו 4" 

לצד העבודה עם חבורות זמר, קינן בי במשך שנים הרצון להקים הרכב קולי מקצועי, שיאפשר לי לבטא את עצמי כמעבד קולי ללא המגבלות שמטבע הדברים קיימות בהרכבי חובבים.

 

בשלהי 1987 – לאחר שנים של נסיונות בכיוון הזה – הקמתי את הרביעייה הקולית "קו 4" , יחד עם המוסיקאית גילה חסיד, שהכרתי כמה שנים לפני כן.

 

בהרכב הראשון של הרביעייה שרו גם גדעון אפרתי ורינה שסקין.  בהרכבו השני – מ-1990 בערך – היו דוד ד'אור ודפנה בן יוחנן.

 

בחמש שנות פעילותה הלהקה לקחה חלק בכל האירועים הווקאליים המשמעותיים באותה עת. ביניהם פסטיבל ג'אז בים האדום, הפסטיבלים הווקאליים ביפו, עכו ונווה צדק, מופע מיוחד לפסטיבל ערד, כיתת אמן עם וורד סווינגל במשכנות שאננים, ומופעי טלוויזיה ורדיו.
ההיכרות עם גילה חסיד פתחה לי צוהר לעולם הג'אז הווקאלי, שעד אז כמעט ולא הכרתי, והביאה גם ליצירת אחד הנסיונות הג'אזיים הראשונים שלי: השיר "שעון" למילים של דורלי אורן-חזון, בביצוע קו 4. https://www.youtube.com/watch?v=OIJcYYXKG4U

 

אגב, ההרכב המשיך להופיע ולהקליט גם שנים רבות לאחר מכן, עם גדעון אפרתי, בן יוסף ושרית שחף.

 

אנסמבל קורל

בשנת 1987 הקמתי הרכב נוסף, הרכב קולי ייצוגי של עיריית תל אביב, שהיה מראשיתו הרכב חובבים ברמה גבוהה, ונשאר כזה עד היום.

 

שמו הראשון – להקת שטרודל, שונה בהמשך לאנסמבל קורל.

 

ההרכב זכה במקומות ראשונים בתחרויות מקהלות בארץ ובחו"ל, שיתף פעולה עם יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ואחרים – והופיע, וממשיך להופיע – בפסטיבלים ואירועי מוסיקה רבים בארץ, ובקהילות יהודיות בצרפת ובאנגליה.

 

עם קורל הוצאתי שלושה אלבומים שאני מאד אוהב –

 

האלבום הראשון (1994) ובו בעיקר שירים מקוריים או תרגומים מקוריים שלנו לשירים לועזיים.
https://www.youtube.com/watch?v=8MsL5Sj-mJY

האלבום השני – "זמר נודד" (2010) ובו עיבודים לקלאסיקות ופולקלור ישראליים.
https://www.youtube.com/watch?v=BCQ77GgpmFA

והאלבום השלישי – "בזמן הזה" (2017) ובו בעיקר עיבודים לשירים הקשורים בחגי ומועדי ישראל.
https://www.youtube.com/watch?v=OvTQ6FxbrQA

 

בשנת 2018, במסגרת הזמריה הישראלית בעכו, ובמימון מפעל הפיס – יצרתי את "כחומר ביד היוצר" – ע"פ שישה ניגונים חסידיים. אנסמבל קורל ביצע את היצירה עם הסולן חנן מזור והרכב נגנים.
https://www.youtube.com/watch?v=VFl-rV95MAA.

 

ההרכב ממשיך עד היום להופיע ולהקליט יצירות חדשות.

*

עיבודים קוליים למקהלות

לשמחתי – העיבודים הקוליים שלי זכו להערכה מראשית הדרך ועד היום.  חלקם יצאו לאור ע"י הוצאות תווים בארץ ובעולם.

 

יחד איתם באו גם הזמנות לעיבודים קוליים.

 

הראשונה שבהם היתה באמצע שנות השמונים, עבור אלבום הא-קפלה "ווקאליזה" של חני לבנה, בהפקת נחום היימן https://www.youtube.com/watch?v=AVay5s30MAE

 

אחריה בא עיבוד לשיר ערש של אלתרמן וארגוב עבור מקהלת קאמרן בניצוח אבנר איתי.

 

בשנת 2005 נוצר שיתוף הפעולה ארוך השנים עם האנסמבל הקולי ישראלי ומנצחו יובל בן עוזר, שהניב כ-20 עיבודי א-קפלה לקלאסיקות ישראליות (נעמי שמר, יוני רכטר, מתי כספי ושלומי שבן) וכן פיוטים מסורתיים, ולאחרונה גם שיר ערבי מקורי.

 

לאחריו באו הזמנות רבות מצד מקהלות קלאסיות מהטובות בארץ: המקהלה ע"ש גארי ברתיני, מקהלות הנשים נעמה ונווה שיר, מקהלות הילדים מורן, העפרוני ובת קול ורבים נוספים. https://www.youtube.com/watch?v=xQ96PTdxgps

 

בשנת 2014 הקמתי את אתר העיבודים הקוליים שלי  https://www.tzvi-sherf.com/ , המאפשר למקהלות לרכוש עיבודים לביצוע.

 

האתר מכיל כיום למעלה מ-100 עיבודים שונים.

 

מאז הקמתו ועד היום נמכרו באמצעות האתר, וכן באתר האמריקאי Sheet Music Plus למעלה מ-350 עיבודים למקהלות רבות בארץ, וכן בארה"ב, קנדה, גרמניה, אנגליה, צרפת, ספרד, איסלנד, הודו, הולנד, איטליה, אוסטריה, אוסטרליה, מקדוניה, קרואטיה, פולין, רוסיה, ברזיל, סקוטלנד, סלובקיה, שווייץ, טאיוואן, ניו זילנד, דרום קוריאה מרוקו,  וטורקיה.

 

העובדה שעיבודי מבוצעים ע"י עשרות רבות של מקהלות בארץ ובכל רחבי העולם משמחת אותי מאד. https://www.tzvi-sherf.com/distribution/

 

*

סוף,

שמחתי שצבי שרף
הסכים להצטרף ולהצטלם
למיזם
אדם וסביבתו.

היה לי מעניין ומענג
לשמוע את סיפור חייך
וגם לצלם אותך.

*****

תודה צבי שפתחת
לי צוהר לעולמך.

מיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל החל בשלהי שנת 2019. מאז עד קיץ 2022 למעט הסגרים בגלל מגפת הקורונה, ביקרתי לבד וגם עם מספר עמיתים וחברים בערים המעורבות וביישובי המיעוטים בהם נמצאות קהילות הנוצרים דוברי ערבית.

השלב האחרון של מיזם הוא המסע להכרת העיר נצרת וראו הפן הנוצרי של העיר נצרת – כללי, ריכוז, סיכום ביניים וכוונות להמשך החל בקיץ 2022 והתנהל עד סתו 2022, לאחר הפסקה נמשך החל מקיץ 2023.

ביום שני 4 בדצמבר 2023 בשעת ערב מוקדמת הגעתי עם ידידי פואד באשראת (יפיע) לביקור במתחם הקהילה האוונגילית נזארין  שבנצרת.

המארח הוא כהן הדת של הקהילה האוונגלית נזארין האב ניזאר טומא. 

הקשר עם האב ניזאר טומא  נעשה באדיבות עו"ד בוטרוס מנסור המנהל תפעולי/מנהלי של בית הספר התיכון הבפטיסטי.

בתחילה ישבנו במשרדו, לבקשתי, הוא סיפר לנו על עצמו.

האב ניזאר טומא (1966) נשוי ולו שלושה ילדים ושתי נכדות.

 

הוא מתגורר בדירה במתחם הכנסייה.

 

שנולד נכלל על העדה היוונית – אורתודוכסית.

 

בגיל 18 פגש מסיונר אוונגלי מארה"ב שהושפע ממנו ומגיל 18.5 הפך לדגול בעיקרי האמונה האוונגלית.

 

המשיך ולמד תיאולוגיה במכללה של נאזרין בלרנקה שבקפריסין משנת 1985 עד 1990.

 

במשך עשור, משנת 1990 – 2000 שירת בכנסיית נזארין בירושלים (דרך שכם 78).

 

בשנת 2000 בעקבות קול אלוהי חזר לנצרת להנהיג את קהילת נזארין בעיר.

 

בשנת 2015 סיים לימודים לתואר מוסמך במכללה למקרא של היהודים המשיחיים בנתניה.

 

בתפקידו כרועה רוחני של הקהילה עוסק בנוסף לניהול אסיפת הקהילה במגוון פעילויות, הוא מורה, מחנך, עובד סוציאלי ועוד

אחר כך הוא הרחיב אודות הזרם הנוצרי האוונגלי נאזרין, הקהילה בנצרת והקהילות אחרות בישראל.

לאחר השיחה יצאנו לכנסייה וצלמנו בה.

לאחר הצילום נפרדנו והמשכנו לדרכנו.

להלן מובא מידע אודות הזרמים הפרוטסטנטיים,
עיקרי האמונה של הנצרות האוונגלית,
אודות כנסיית נאזרין בכלל,
והקהילה בנצרת ושאר הקהילות בישראל.
כמו כן מובאים מספר צילומים.

הזרמים הפרוטסטנטים

הכנסיות הפרוטסטנטיות המרכזיות, שנפרדו היסטורית מהכנסייה הקתולית ברפורמציה לפני 500 שנה על ידי מרטין לותר ואחרים, כוללות לותרניות, אנגליקניות, פרסביטריאניות, מתודיסטיות ואחרות.

 

באשר לקבוצה השנייה, הן הכנסיות שראו שהרפורמה שביצעו כנסיות הקו הראשי לא מספיקה, ולכן הן נקטו בצעדי רפורמה נוספים וכונו "כנסיות אוונגליסטיות".

 

בשנת 1841 הגיעו הלותרנים והאנגליקניים להסכמה על הקמת ארכיבישופות מאוחדת בירושלים, אותה הוביל במשך תקופה ארוכה הבישוף השוויצרי סמואל גובאט בין השנים 1846 – 1879. הבניין הראשון של כנסייה פרוטסטנטית במזרח התיכון נבנה בשנת 1849 כאשר כנסיית ישוע המשיח הוקמה ליד שער יפו.

 

האיחוד בין הלותרניים לאנגליקניים התפרק בשנת  1886. האנגליקנים המשיכו לבנות בתי ספר וייסדו קהילות חדשות וכך גדל מספרם. בסוף המאה התשע -עשרה היו לאנגליקנים בארץ ישראל  31 בתי ספר בהם למדו 1,800 תלמידים.

 

לפני שנפרדו מהאנגליקניים, הלותרניים בנו כמה פרויקטים משלהם.  בשנת 1851 נפתח בירושלים  בית הספר טליתא קומי. בשנת 1860 הקימה משפחתו של המיסיונר הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר, בית יתומים ושיקום מקצועי בירושלים, וכן סניף בנצרת ובבאר סאלם.

 

בשנת 1860 הגיע המיסיונר הפרסביטריאני הסקוטי לארץ ישראל ובשנת 1863 הוקם בית הספר טביטה לבנות ביפו, ובית ספר רגיל ופנסיון נוסף נפתח בשנת 1875.

 

בשנת 1894 הוקם בית החולים הסקוטי על שפת הכנרת (כיום המלון הסקוטי בטבריה). בנוסף, הקימו בטבריה בית ספר לבנות ואחר לבנים ובתי ספר גם בצפת. בערך באותו זמן הקימה המשלחת הרפואית של אדינבורו בית חולים בנצרת.

 

למרות שלכנסיות הפרוטסטנטיות יש מיעוט קטן בקרב הערבים הנוצרים, הן ממשיכות להפיץ את אמונתן דרך התקשורת שלהן עם הקהילות ומתן שירותי חינוך, בריאות ושירותים חברתיים.

הזרם האוונגלי

בקרב הערבים הנוצרים בישראל, ישנם מאמינים המשתייכים לאוונגליזם, תנועה בתוך הדת הנוצרית הפרוטסטנטית שצמחה באירופה בתקופת המאה השמונה עשרה בארצות דוברות גרמנית ואנגלית ובעיקר בקרב חלק מהמתודיסטים, הבפטיסטים, האנגליקניים, הלותרניים והקלוויניסטים ועוד.

 

מקור שם התנועה הוא באוונגליונים, שהם כתבי הקודש הנוצריים, שהתנועה מטיפה להפיכתם למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים.

 

הדגשים העיקריים של תנועה זו הן המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד תנ"ך, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה והקפדה על "ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל הנשים) בפולחן, וכן לימוד אינטנסיבי ועצמאי של כתבי הקודש.

 

שלושה הם עקרונות אוונגליסטים:

 

הפרטה של הדת והדגשת הפרט: מינימום התערבות של הממסד הדתי, וקשר ישיר בין הפרט לאל ללא צורך במתווכים ובהכשרה דתית תאולוגית.

 

עיון בכתבי הקודש: לימוד התנ"ך והברית החדשה במרכז ופירושו על ידי המאמינים, ללא צורך בתיווך של כהני דת.

 

תחושת החטא: הקשר לאל מתחיל בהכרה האישית כי האדם הוא חוטא. המאבק בחטא הוא עניין יומיומי שיש לדווח עליו. משום שאין קשר לממסד, הווידוי הוא אישי.

 

העקרונות הללו התקיימו ברפורמציה של המאה השש עשרה והובילו לניתוק מהוותיקן ולייסוד כנסיות פרוטסטנטיות, אך בניגוד לכך, האוונגליזם הציע "עסקת חבילה" של אורחות חיים, של סגנון ושל פעילות הכוללת הדגשים הבאים:

 

חשיבות הבית (אחראי למרכזיות הבית באידאולוגיה של מעמדות הביניים): פולחן הביתיות מדגיש את חשיבות הבית במיוחד בעולם חומרי, קפיטליסטי;

 

זהות נוצרית כבסיס לדרישות חברתיות ופוליטיות: תחושת שליחות, רצון לצאת ולשנות את העולם המתבטא בקמפיינים פוליטיים וחברתיים שונים;

 

סגנון חיים אלטרנטיבי מאופק: צורות הבידור מהמאה השמונה עשרה כמו תיאטרון, קונצרט, אופרה, קריאת רומן הן דברים משחיתים;

 

תרבות אלטרנטיבית: סגנון לבוש מאופק, הליכה למטיפים, קריאת טקסטים אוונגליסטים.

 

מרכזם הגדול של האוונגליסטים כיום הוא בארצות הברית ויש להם מרכזים נוספים גם בהולנד, בניו זילנד, באוסטרליה, בברזיל, בניגריה ובמדינות נוספות.

 

כ-60 מיליון (כשני שלישים) מהאוונגליסטים בארצות הברית רואים עצמם כ"נוצרים-ציונים"- תומכים בישראל, בעם היהודי ובציונות. הם פועלים למען מדינת ישראל ותורמים לה כספים. רובם תומכים בתנועות הימין הישראליות. עד שנת 2005 תמכו הנוצרים האוונגליסטים בישראל ללא התארגנות מיוחדת, כאשר כל קהילה או כנסייה פעלו בנפרד. בשנת 2005 איחד פסטור ג'ון הייגיקבוצות נוצריות פרו-ישראליות רבות והקים את ארגון  CUFI –נוצרים מאוחדים למען ישראל . חברי הארגון עורכים אירועים פרו-ישראליים מדי חודש ופעם בשנה עורכים מפגש פסגה, הנמשך מספר ימים, ובמהלכו נפגשים אלפי המשתתפים עם נציגי מדינותיהם בקונגרס ובסנאט ומשפיעים עליהם לתמוך בישראל.

המאמינים הערבים האוונגליים בישראל

מספרם של המאמינים הערבים האוונגליים בישראל, כאמור הוא קטן מאוד והוא בערך כ-5,000 מאמינים.

 

מחציתם משתייכים לזרם הבפטיסטי  וראו נצרת, הקהילה הבפטיסטית המקומית נצרת

 

והאחרים משתייכים למספר קהילות שמאוגדות ב"כנס הכנסיות האוונגליות" ומשתייכים למספר פלגים: נזארין , אחים פתוחים, האחים הסגורים, קהילת האל (פנטקוסט) והברית המסיונרית.

זרם הנאזרין
Church of the Nazarene

Church of the Nazarene הוא  זרם נוצרי אוונגלי שצמח בצפון אמריקה מ-Wesleyan-Holiness movement  של המאה ה-19 בתוך זרם  המתודיזם.

 

משרדי איחוד קהילות זרם נזארין נמצאים בלנקסה, קנזס בארה"ב

 

עם חבריה המכונים בדרך כלל נצרתים, זוהי העדה הגדולה בעולם המיושרת עם Wesleyan-Holiness movement והיא חברה במועצה המתודיסטית העולמית.

 

החזון של זרם זה לקוח מהוועדה הגדולה במתי 28. "לעשות תלמידים דמויי ישוע בעמים"  והוא אומץ בשנת 2006.

 

בשנת 2009 נקבע שהחזון יבוא ידי ביטוי על ידי "הפיכת תלמידים באמצעות אוונגליזם, חינוך, גילוי חמלה, עבודה למען הצדק והעיד על מלכות אלוהים.

 

זרם נזארין מזדהה עם מסורת הכנסייה הארמנית של חסד חופשי לכולם וחירות אנושית לבחור לקחת חלק בחסד המושיע הזה.

 

זרם נזארין מבדיל את עצמה מכנסיות פרוטסטנטיות רבות אחרות בשל אמונתה שרוח הקודש של אלוהים מעצימה את הנוצרים להיות צייתנים מתמיד לאלוהים – בדומה לאמונתן של כנסיות אחרות בתנועת הוסליאנית-קדושה.

 

זרם נזארין אינו מאמין כי נוצרי חסר אונים לחטוא בכל יום. במקום זאת, הוא מלמד שחטא צריך להיות החריג הנדיר בחייו של נוצרי מקודש.

 

כמו כן, קיימת האמונה בקידוש שלם, הרעיון שאדם יכול לקיים מערכת יחסים של דבקות שלמה לאלוהים שבה הוא אינו נתון עוד בהשפעת החטא הקדמון. זה אומר שבאמצעות כוחה של רוח הקודש, אנשים יכולים להשתנות כך שיוכלו לחיות חיים קדושים לכבוד אלוהים.

 

הרעיון של קידוש שלם (המכונה גם שלמות נוצרית וטבילה ברוח הקודש) נובע מתורתו של ג'ון ווסלי מייסד הזרם. זה מתפרש במגוון רמות שונות; כמו בכל עדה, מאמינים מסוימים מפרשים את התיאולוגיה בצורה נוקשה יותר ואחרים פחות

 

זרם נזארין כולל למעלה מ-2,600,000 מאמינים המאורגנים ב-30,875 קהילות ברחבי העולם המאורגנות בשישה אזורים.

 

הקהילות בישראל נכללות באזור אירואסיה

 

מקור Church of the Nazarene   וגם סקירה  אודות זרם נזארין והפניות 

קהילות נזארין בישראל

זרם נזארין כמו שאר הקהילות האוונגליות, אינו מוכר, כמו הזרמים האחרים, ואין להם בית דין שפסיקותיו מוכרות על ידי המדינה (יוונים-אורתודוקסים, יוונים – קתוליים, לטינים, מרונים, ארמנים-אורתודוקסים, ארמנים-קתולים, סורים,-קתולים, כשדית-קתולית,  סורית-אורתודוקסית, ואנגליקנית).

 

מספר המאמינים נזארין בישראל הוא כ-500 ונכללים בשבע קהילות.

 

הקהילה בנצרת היא הגדולה וכוללת כ-200 מאמינים.

 

הקהילות בחיפה ובירושלים כוללת 45 מאמינים ולהם כנסיות.

 

הכנסייה בירושלים נבנתה בשנת 1921

 

לשלוש קהילות אין כנסייה והן משתמשות במבנה שכור: הקהילה בעילבון הכוללת ב-100 מאמינים, הקהילה בשפרעם הכוללת 60 מאמינים, והקהילה בכפר יאסיף הכוללת גם 60 מאמינים.

 

הקהילה השביעית  בפסוטה היא הקטנה ונכללים 25 מאמינים ונחשבת כקהילת בית.

מיקום הכנסייה

מאמיני קהילת נזארין בנצרת הם מהעיר, יפיע, נוף הגליל, ריינה וכפר כנא

 

הקהילה מקיימת אסיפה בימי ראשון וביום שישי עת לימוד התורה.

 

כנסייה בנצרת נבנתה בשנת 1960.

*

*

*

*

סוף דבר,

הפגישה עם כהן הדת
של קהילת נזארין נצרת 
הייתה מעניינת, מרתקת ומרגשת

שמחנו להכיר אותו,
ולהיחשף לזרם האוונגלי בכלל
וקהילת נזארין בפרט

חשיפה זו אפשרה
הצצה לזרם האוונגלי 
שהוא מרכיב נוסף
של הקהילות הערביות הנוצריות בישראל,
וכאמור מהווה,
מיעוט שבמיעוט שבמיעוט
של אזרחי המדינה

****

תודה לך ניאזר טומא
על האירוח והדברים שספרת לנו

תודה לך פואד באשראת
על תיאום הביקור

מיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל החל בשלהי שנת 2019. מאז עד קיץ 2022 למעט הסגרים בגלל מגפת הקורונה, ביקרתי לבד וגם עם מספר עמיתים וחברים בערים המעורבות וביישובי המיעוטים בהם נמצאות קהילות הנוצרים דוברי ערבית.

השלב האחרון של מיזם הוא המסע להכרת העיר נצרת וראו הפן הנוצרי של העיר נצרת – כללי, ריכוז, סיכום ביניים וכוונות להמשך החל בקיץ 2022 והתנהל עד סתו 2022, לאחר הפסקה נמשך החל מקיץ 2023.

ביום שני 4 בדצמבר 2023 הגעתי עם ידידי פואד באשראת (יפיע) לביקור בבית הספר נזירות סנט ג'וזף בנצרת.

ביקור זה הוא חלק המשך הכרת בתי הספר הכנסייתיים בישראל.

בבית הספר אירח אותנו מנהל הכספים של בית הספר, שעד לפני מספר שנים היה מנהלו מר נאדר חאג'.

בתחילה ישבנו במשרדו, לבקשתי, הוא סיפר לנו על עצמו.

נאדר חאג' (1961) יליד נצרת, בן העידה הנוצרית יוונית אורתודוכסית נשוי ואב לשלושה ילדים.

 

למד בבית הספר הבפטיסטי בנצרת. המשיך ולמד בטכניון הנדסת חשמל הוא החל את דרכו כמורה בראשית שנות השמונים

 

בשנת 1987 החל ללמד בבית הספר נזירות סנט ג'וזף בתחילה היה מורה למתימתיקה

 

בהמשך שימש סגן מנהל ומנהל בית הספר (2016 – 2020)

 

כעת משמש כאמור, מנהל הכספים.

לשיחה הצטרף גם סגן מנהל בית הספר ד"ר אליף פראנש המשמש מורה למדעי חברה ושפה וספרות ערבית וגם הוא הציג עצמו.

ד"ר אליף פראנש (1969) יליד נצרת בן העידה הנוצרית יוונית – קתולית נשוי ואב לשניים.

 

הוא מתגורר בנוף הגליל.

 

למד באוניברסיטת חיפה תואר ראשון ושני שפה וספרות ערבית.

 

המשיך ולמד לתואר שלישי גם שפה וספרות ערבית באוניברסיטת בר אילן והוסמך ד"ר בשנת 2015

אחר כך נאדר חאג' סיפר לנו על בית ספר נזירות סנט ג'וזף  כיום והמשיך וסיפר על הקמתו בשנת 1905.

בהמשך הצטרפה אלינו האחות הנזירה מנאר סוני, הממונה האחראית על בית הספר מטעם מסדר הנזירות סנט ג'וזף.

לפני שנפרדנו, ממנה צלמתי אותה יחד עם מר נאדר חאג' וד"ר אליף פארנש.

*

*

צילום פואד באשראת

בהמשך יצאנו עם נאדר חאג' לסיבוב במתחם בית הספר שהוא מעין קמפוס קטן ובמהלך השיטוט, איך לא, צלמתי וצלמתי.

אחרי סיבוב, נפרדנו לשלום והמשכו פואד באשראת ואני בסיור בנצרת.

להלן מובא מידע אודות בית הספר נזירות סנט ג'וזף עליו למדתי מהשיחה עם נאדר חאג' וחלק מהצילומים שנעשו במהלך הביקור.

*

מיקום בית הספר
לצד הדרך נצרת – טבריה
מול בית חולים המשפחה הקדושה ביה"ח האיטלקי 

*

מתחם בית הספר משתרע על 30 דונם 

*

בית הספר נזירות סנט ג'וזף הוא אחד מבתי הספר הגדולים בנצרת והוא הוקם בשנת 1905 על ידי מסדר הנזירות הקתוליות אחיות סנט ג'וזף של ההתגלות (Sisters of St. Joseph of the Apparition)

 

המסדר נקרא סנט ג'וזף – יוסף הקדוש – בעלה של מרים, אם ישוע.

 

המסדר הוקם בצרפת בשנת 1832 ונקרא Sœurs de Saint-Joseph-de-l'Apparition

 

המסדר הוקם על ידי הקדושה אמילי דה ויאלאר (Emily de Vialar) שנולדה למשפחת אצולה בעיר Gaillac שדרום מערב בצרפת ב-12 בספטמבר 1797.

 

מסדר הנזירות בעיר מגוריה האחיות של צדקה של נבר ( Congrégation des Sœurs de la Charité de Nevers) טיפלו בעניים חולים ובתינוקות נטושים בבית החולים שלהם.

 

אז  אמילי שהייתה נלהבת מהרצון לקדש את חייה לאלוהים ולשירות הנזקקים, ללא תלות בגזע, דת ותַרְבּוּת, החליטה להפנות את תשומת לבה לחינוך ילדים עניים.

 

היא פתחה בית ספר מהעיר הולדתה  Gaillac. כמה נערות צעירות התגייסו סביבה, ובליל חג המולד 1832 היא ייסדה קהילה, שנודעה עד מהרה כאחיות סנט ג'וזף של ההתגלות.

 

כריזמה זו של הקדושה אמילי נולדה מהסיפור הנוצרי על התגלות המלאך למריה הקדושה והבשורה כי היא הולכת ללדת את ישו בעוד היא מאורסת לג'וזף הקדוש.

 

גילוי המסתורין הזה ליוסף, (מתי א, 20 "אל תפחד לקחת את מרים אשתך לביתך") והשלכותה בחיי בעלה לעתיד של מרים, מקשרים אותו עם המשימה שלשמה היה בן האלוהים. עשה את האדם.

 

מסדר נזירות יוסף הקדוש של התגלות הגיעו לראשונה לארץ הקודש בהזמנת הפרנציסקנים בשנת 1848, שישה חודשים לאחר שיקום הפטריארכיה בירושלים.

 

מסדר נזירות זה הופקד על המשימה החינוכית בבתי הספר אותה הם ממשיכים לבצע בירושלים, נצרת וברמלה.

 

המסדר מונה יותר מאלף נזירות הפועלת בעשרות מדינות בעולם.

 

המסדר פועל במתן סיוע חינוכי, חברתי והומניטרי במדינות שונות ובעיקר במדינות עניות או בקהילות הזקוקות לסיוע.

 

המייסדת, הקדושה אמילי דיויאלאר,  יזמה חלק מפעולות השליחות של המסדר עוד בחייה וחלק נעשה לאחר מותה – ע"י ממשיכות דרכה.

 

הרשת של נזירות סנט ג'וזף בארץ פועלת בירושלים, יפו, נצרת, רמלה ואבו-גוש. בשטחי הרשות הפלסטינית הפעילות מתמקדת בשכם, ראמאללה ובית לחם.

 

מקור אתר מסדר הנזירות

*

 

בתחילה מסדר הנזירות הקים בית חולים קטן לטיפול במחלות עיניים בשטח המנזר בעיר העתיקה ליד השוק.

 

בגלל הצפיפות והדוחק החליטו להעתיק את בית החולים לשטח פתוח בשולי העיר.

 

הוא נבנה במתחם לצד הדרך מנצרת לטבריה למול בית החולים משפחה הקדושה וראו נצרת, בית החולים המשפחה הקדושה (ביה"ח האיטלקי

בית הספר וסביבתו בשנות ה-30' של המאה העשרים, מחוץ לשטח הבנוי של העיר

 

לנוכח העובדה מציאות בית החולים המשפחה הקדושה הוחלט להסב את הבניין שנבנה בשנת 1905 ולהפוך אותו לבית ספר לבנות.

 

בהמשך השנים לאחר הקמת המדינה התרחב בית הספר והפך לבית ספר מעורב בו לומדים.

 

המחזור הראשון של התיכון סיים בשנת 1952.

בניין מגורי הנזירות

*

*

כאמור, בית הספר נזירות סנט ג'וזף הוא אחד מבתי הספר הכנסייתיים וראו בתי הספר הכנסייתיים בישראל

 

הוא נחשב בית ספר מוכר לא רשמי

 

בית הספר  עומד בכל הכללים שקבע משרד החינוך להפעלת מוסדות חינוך, מלמד את כל תכנית הליבה אף מעבר לדרוש וכל הכיתות בו תקניות.

 

כל צוות ההוראה, ההנהלה והמנהלה של המוסד עומדים בקריטריונים של משרד החינוך וחבריו בעלי תארים אקדמיים תעודת הוראה ורישיון הוראה.

 

המורות הם 80% מצוות ההוראה והמורים הם 20%

 

בית הספר מתוקצב על ידי משרד החינוך, לא במלוא התקצוב הנהוג בבתי ספר ממלכתיים (60% – 75%)

*

בשנה"ל הנוכחית 2023/24 בבית הספר לומדים גני ילדים (210), יסודי (865), תיכון (445) סה״כ 1520 תלמידים

כנסיית בית הספר. הצילום, באדיבות נאדר חאג'

 

בכל שכבת גיל בבית הספר היסודי והתיכון ישנן שלוש כיתות (35 – 40 תלמידים בכל אחת)

 

מרבית תלמידי בית הספר (78%) הם נוצרים ןמיעוטם (22%) הם מוסלמים.

 

בקרב האוכלוסייה בנצרת ישנו ביקוש גדול ללמוד בבית הספר.

 

הרוב המוחלט של תלמידי מבית הספר מתגורר בעיר נצרת ובשכנתה נוף הגליל (לשעבר, נקראה נצרת עילית).

*

בבית הספר מספר מגמות לימוד והן: שפות (עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית), מקצועות ריאליים (מתמטיקה, פיזיקה, כימייה וביולוגיה), מדעי מחשב (רמה של 10 יחידות), מדעי החברה (פסיכולוגיה, וסוציולוגיה ומדע המדינה) והיסטוריה ואזרחות.

 

בבית הספר ישנן שתי מעבדות מדעיות (פיסיקה, בביולוגיה, וכימייה) ומעבדה למדעי מחשב

 

בית הספר מצטיין הן בקרב בתי הספר במגזר הערבי והן בכלל בתי הספר במדינה. אחוז הזכאות לבגרות השנתי  95% – 100%

 

חלק גדול מתלמידי בית הספר, בעידוד המורים, ממשיכים בלימודיהם בטכניון כדי לעסוק בתעשיית עילית (היי טייק)

 

ראו עוד מידע על בית הספר 

*

*

מתחם גני הילדים

*

בבית הספר מספר מגרשי ספורט

*

*

*

בתכנון בניית אולם ספורט מודרני תחרותי (1,000 מ"ר) על שטח הבוסתן

 

גאוות בית הספר היא על אודיטוריום הגדול (1000 מקומות ישיבה) שנחנך בשנת 2011 ומשמש אירועי בית הספר וגם אירועי תרבות  לציבור הרחב בעיקר קונצרטים

*

*

מאז 1998 מקיים בית הספר חילופי תלמידים עם ביה"ס תיכון בעיר Saarburg שבגרמניה הנמצאת בקרבת גבול עם לוקסמבורג.

*

סוף דבר,

הלימוד אודות
בית הספר נזירות סנט ג'וזף
היה מעניין!

בביקור זה למדתי
עוד על בתי הספר הכנסייתיים.

התרשמתי מאוד
מבית הספר,
מרמת הלימוד ומהישגיו

התרשמתי מאוד
ממתחם הנאה והמטופח
של בית הספר ותשתיותיו
ובמיוחד מהאודיטוריום המפואר 

שמחתי מאוד ללמוד על
עוד מרכיב אחד
בפן הנוצרי של העיר נצרת בפרט
והמיעוט הנוצרי בישראל בכלל.

הצטערתי שוב לשמוע שבית ספר זה,
כמו בתי ספר הכנסייתיים האחרים,
אינם זוכים לתמיכה הראויה והשוויונית
מצד משרד החינוך
כמו זו הניתנת לבתי ספר במגזר היהודי
שחלקם זוכים לתמיכה רבה במיוחד.

השאלה
מדוע כך הם פני הדברים?,
הרי הם אזרחי מדינת ישראל
עובדים ומשלמים מיסים כמו כולם?
בתי הספר עומדים בכל דרישות משרד החינוך,
מלמדים את נושאי הליבה,
בוגריהם מצטיינים וממשיכים ללמוד,
הם חלק מהחברה בישראל ותורמים לכלכלת המדינה

*****

תודה לך נאדר חאג'
על האירוח החם והלבבי
סיפרת לי על
אודות בית הספר,
הרחבת את ידיעותיי
בנושא בתי הספר הכנסייתיים
והובלתי ברחבי מתחם בית הספר
והוספת מידע

תודה לך ד"ר אליף פארנש
שהצטרפת לשיחה.

תודה לך
האחות הנזירה מנאר סוני
שהתפנית לפגוש אותנו
וגם להצטלם 

תודה לך פואד באשראת
על תיאום הביקור

מיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל החל בשלהי שנת 2019. מאז עד קיץ 2022 למעט הסגרים בגלל מגפת הקורונה, ביקרתי לבד וגם עם מספר עמיתים וחברים בערים המעורבות וביישובי המיעוטים בהם נמצאות קהילות הנוצרים דוברי ערבית.

השלב האחרון של מיזם הוא המסע להכרת העיר נצרת וראו הפן הנוצרי של העיר נצרת – כללי, ריכוז, סיכום ביניים וכוונות להמשך החל בקיץ 2022 והתנהל עד סתו 2022, לאחר הפסקה נמשך החל מקיץ 2023.

ביום שני 4 בדצמבר 2023 הגעתי עם ידידי פואד באשראת (יפיע) לביקור בבית הספר נזירות המושיע בנצרת.

ביקור זה הוא חלק המשך הכרת בתי הספר הכנסייתיים בישראל.

בבית הספר אירח אותנו מנהל בית הספר מר עאוני בטחיש.

בתחילה ישבנו במשרדו.

לבקשתי, הוא סיפר לנו על עצמו.

עאוני בטחיש (1965) יליד נצרת נשוי ללינה ואב לשלושה ילדים.

 

עאוני בטחיש גדל ולמד בבית בנצרת, בבית הספר היסודי של היסילאזיינים דון בוסקו ובבית הספר תיכון סנט ג'וזף אלקריקי.

 

הוא המשיך ולמד בטכניון הנדסת מחשבים (1986).

 

לאחר לימודיו חזר לנצרת והתחיל ולימד שנה בבית הספר התיכון בו למד (1987) ושנה לאחר מכן עבר ללמד בבית הספר נזירות המושיע.

 

במקביל הוא השתתף בקבוצות מחקר בתחום מקצועו, בין היתר במכון ויצמן.

 

בהמשך, התמנה למנהל בית הספר (1997).

 

הוא חבר באיגוד בתי הספר הכנסייתיים והוא סגן מנהלו מאז שנת 2001.

אחר כך הרחיב וסיפר לנו על בתי הספר הכנסייתיים בישראל בכלל ועל בית הספר, בית ספר נזירות המושיע, בראשו הוא עומד ואותו הוא מנהל.

המשכנו והסתובבנו במתחם בית הספר.

להלן מובא מידע עליו למדתי מהשיחה עם עאוני בטחיש
אודות בית הספר נזירות המושיע נצרת ו
גם אודות מסדר הנזירות שהקים את בית הספר,
ומעט צילומים שנעשו במהלך הביקור.

בית הספר נזירות המושיע משתייך לזרם היווני – קתולי הוא מוסד מוכר.

 

בבעלותו רישיון מאז שנת 1963.

 

המוסד עומד בכל הכללים שקבע משרד החינוך להפעלת מוסדות חינוך, מלמד את כל תכנית הליבה אף מעבר לדרוש וכל הכיתות בו תקניות.

 

כל צוות ההוראה, ההנהלה והמנהלה של המוסד עומדים בקריטריונים של משרד החינוך וחבריו בעלי תארים אקדמיים תעודת הוראה ורישון הוראה.

*

*

בית הספר הוקם על ידי מסדר הנזירות המושיע  (Suore del Divin Salvatore – Sds) שהן חלק מאגודת המושיע האלוהי, הידועה גם בשם הסלוטוריאנים המשתייכים לכנסייה הקתולית הגרמנית,

 

זו קהילה דתית בינלאומית של כמרים ואחים בכנסייה הקתולית, שנוסדה ברומא, ב-8 בדצמבר 1881, על ידי האב פרנסיס מרי מצלב הירדן.

 

כיום עוסקים חברי האגודה בפעילות שליחים ב-40 מדינות ברחבי העולם.

 

המשפחה סלבטורית כוללת נזירות (האחיות המושיע) והדיוטות (הקהילה הבינלאומית של המושיע האלוהי).

 

להרחבה אודות המסדר

*

מסדר נזירות המושיע הקים את בית הספר בעקבות הזמנת ראש העידה היוונית קתולית בצפון הארץ האב ג'ורג' חכים ארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל.

 

בשנת 1958 הוא הזמין את המסדר להקים בית ספר לבנות במתחם הקרקע שרכש בדרום מערב העיר שלא היה מאוכלס הידוע בשם רובע אל מוטראן.

 

במתחם זה, בנוסף לבית הספר נזירות נצרת, נבנו סמינר סנט ג'וזף- אקלריקי הכולל גם את כנסיית סנט ג'וזף, מעון ראש הקהילה היוונית – קתולית בנצרת, הבית המשמש היום בית הארחה ע"ש אבונה פארג', מנזר נזירות הבשורה ושכונת היוקרה אלמוטראן. וראו בהרחבה נצרת, סמינר סנט ג'וזף – אקלריקי שברובע אלמוטראן ברוח ארכימנדריט אמיל שופאני ועוד

מיקום בית הספר

מבט ממעל

*

בניית בית הספר החלה בשנת 1961 ונמשכה  שנתיים.

*

 

בתחילה היה זה בית ספר יסודי (מכיתה א' עד כיתה ו') לבנות בתנאי פנימייה שקלט תלמידות מנצרת והכפרים סביבה.

 

בית הספר היסודי פעל עד תחילת שנה"ל תשל"ג (1972/73) ואז הפך ולהיות בית ספר תיכון לבנות בלבד שהתקיים עד שנת 1986.

 

להרחבה אודות בית הספר, הקמתו, חזונו ועוד

מקור הצילום אתר בית הספר

מאז שנת 1986 בית הספר נזירות המושיע פועל כבית ספר מעורב.

מקור התמונה אתר בית הספר

*

לבית הספר יש מועצת מנהלים הכוללת את נציגת מסדר נזירות המושיע, יועץ משפטי, רואה חשבון ומנהל בית הספר

האחות הנזירה (שאת שמה שכחתי, סליחה!) ההממונה מטעם המסדר על בית הספר

*

*

 

היום, בבית הספר ישנם 1,450 תלמידים גיל גן, בבית הספר יסודי ובית ספר תיכון.

 

מרבית תלמידי בית הספר (86%) הם נוצרים ומיעוטם (14%) מוסלמים ומעט דרוזים.

 

מגמות הלימוד בבית הספר הן: מדייה ותקשורת, אלקטרוניקה והנדסה, פיזיקה וכימייה ומדעי הסביבה.

 

בית הספר מצטיין והן בקרב בתי הספר במגזר הערבי והן בכלל בתי ספר התיכון בארץ ואחוז הזכאות לבגרות בשנים האחרונות הוא 97% – 98%.

 

בבחינות הבגרות בית הספר נחשב "ביה"ס ירוק"  (אין בו העתקות)

*

בית הספר מצטיין גם בתחום הספורט, כדור עף.

 

תלמידות בית הספר חברות בקבוצת מכבי בנות נצרת המשחקת בליגת העל של כדור עף נשים.

 

לבית הספר גם קבוצות בליגת העל לנוער ולנערות ומספר קבוצות בליגת בתי הספר.

 

בנוסף, מפעיל בית הספר אקדמייה לכדור רגל מגיל 4 עד גיל 12.

אולם הספורט המפואר שנחנך בשנת 2013

הקדשת התורמים מהקהילה בגרמניה

*

סוף דבר,

הלימוד אודות
בית הספר נזירות המושיע
היה מעניין
ובביקור למדתי
עוד על בתי הספר הכנסייתיים.

התרשמתי מאוד
מבית הספר, מרמת הלימוד ומהישגיו
וגם מטיפוח הספורט

שמחתי מאוד ללמוד על
עוד מרכיב אחד
בפן הנוצרי של העיר נצרת בפרט
והמיעוט הנוצרי בישראל בכלל.

הצטערתי לשמוע שבית ספר זה,
כמו בתי ספר הכנסייתיים האחרים,
אינם זוכים לתמיכה הראויה והשוויונית
מצד משרד החינוך
כמו זו הניתנת לבתי ספר במגזר היהודי
שחלקם זוכים לתמיכה רבה במיוחד.
השאלה
מדוע כך הם פני הדברים?,
הרי הם אזרחי מדינת ישראל
עובדים ומשלמים מיסים כמו כולם?
בתי הספר עומדים בכל דרישות משרד החינוך,
מלמדים את נושאי הליבה,
בוגריהם מצטיינים וממשיכים ללמוד,
הם חלק מהחברה בישראל ותורמים לכלכלת המדינה

*****

תודה לך עאוני בטחיש
על האירוח החם והלבבי
סיפרת לי על
אודות בית הספר
והרחבת את ידיעותיי
בנושא בתי הספר הכנסייתיים

תודה לך פואד באשראת
על תיאום הביקור

באביב 2019 התחלתי את המיזם  "המיעוט הנוצרי בישראל" שמטרתו להכיר את המקומות בהם מתגורר המיעוט הערבי הנוצרי בהיבט האנושי והדמוגרפי ובעיקר מנקודת מבט גיאוגרפית-יישובית, גיאוגרפית-היסטורית וגיאוגרפית–דתית.

מיזם זה החל בביקור בלתי מתואם בחמישה יישובים בגליל בהם נמצאות קהילות של ערבים הנוצרים: עלבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא.

זו הייתה התחלה נאה אבל או אז הבנתי, "תפסת מרובה לא תפסת".

הייתה זו טעות להגיע למספר מקומות בפעם אחת ובלי תיאום.

כדי ללמוד לעומק נדרש להקדיש יותר זמן לכל מקום. החלטתי שבכל פעם אגיע ליישוב אחד.

בהדרגה נוצרה לי רשימת אנשי קשר של כוהני הדת של הקהילות או אנשים אחרים מקרבן.

מקיץ 2019 עד קיץ 2022, למעט הסגרים בגלל מגפת הקורונה, ביקרתי לבד וגם עם מספר עמיתים וחברים, במקומות בהם נמצאות הקהילות הערביות הנוצריות והקהילות הנוצריות האחרות שאינן ערביות.

בביקורים אלה המשכתי מקיץ 2023.

לכל מקום הגעתי בתיאום מוקדם.

הגעתי כמעט לכל הקהילות בערים נצרת, חיפה, עכו, שפרעם, יפו, רמלה, ולוד וביישובים בגליל, בעמק יזרעאל ובכרמל.

שם פגשתי  את כהני הדת של הקהילות או אנשים אחרים מקרבן.

פירוט המקומות אליהם הגעתי והקהילות בהן ביקרתי ואנשים שאירחו אותי ראו יישובי המיעוט הנוצרי בישראל – מידע כללי וריכוז תיעודי ביקורי מפגש/סיור/צילום ועוד

המשך המיזם, מאז ספטמבר 2023, הוא ביקור בבתי הספר הכנסיתיים, שלמעט מהם כבר הגעתי בביקורים בקהילות לעייל.

להלן מובא מידע כללי על בתי הספר הכנסיתיים אותו למדתי בשיחות עם שלושה מראשי איגוד בתי הספר הכנסייתיים: האב אלי קורזום הממונה על בתי הספר של הפטריארכיה הלטינית (יולי 2023), עו"ד בוטרוס מנסור המנהל תפעולי/מנהלי של בית הספר התיכון הבפטיסטי נצרת (ספטמבר 2023) ומר עאוני בטחיש מנכ"ל בית הספר נזירות המושיע נצרת (דצמבר 2023).

בתי הספר הכנסייתיים

בית הספר הראשון של הכנסייה הוקם בתקופת השלטון העות'מני על ידי מסדר הפרנציסקנים  (קוסטודיה דה טרה סנטה) על מנת להפיץ את תורת הנצרות. האזכור הראשון של קיום בית ספר כנסייתי הוא משנת 1598.

 

הרעיון של הקמת בתי ספר כנסייתיים במאה התשע עשרה היה של הכנסייה הקתולית וליתר דיוק של הפטריארכיה הלטינית בארץ הקודש.

 

פטריארכיה לטינית הייתה קיימת בירושלים בתקופת שלטונם של הצלבנים בארץ ישראל. לאחר כיבושה מחדש של ירושלים בידי המוסלמים בשנת 1187 עברה הפטריארכיה לעכו ובשנת 1291  לאחר שעכו שנכבשה בידי המוסלמים, הפטריארכיה הלטינית חדלה להתקיים בארץ הקודש.

 

במחצית המאה התשע עשרה לאחר הפסקה של 556 שנים, היא הוקמה מחדש.

 

ב-23 ביולי 1847 פרסם האפיפיור פיוס התשיעי את הבולה "Nulla celebrior"  בה כונן מחדש את הפטריארכיה הלטינית בירושלים. הוא שלח את מונסיניור ג'וזפה ולרגה  האיטלקי לשמש כפטריארך הלטיני הראשון של ירושלים.

 

מונסיניור ג'וזפה ולרגה  הניח את היסודות הראשונים להקמת הפטריארכיה הלטינית בירושלים בפרט ובארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי בכלל.

 

הוא הקים קהילות לטיניות בכפרים ובערים. לשיטתו, על מנת להקים קהילה היה צורך לחנך את העם המקומי ברוח הנצרות הקתולית. ידועה אמרתו "בית ספר ליד כל כנסיה", יש צורך להקים בית ספר ליד כנסייה. כך פעל. בית הספר הראשון הוקם בנצרת בצמוד לכנסיית הבשורה. בשנת 1847 עם בואו, היו בארץ הקודש, כולל עבר הירדן המזרחי כארבעת אלפים נוצרים קתולים ועם מותו בשנת 1972 מספרם כפול.

 

מאז מחצית המאה התשעה עשרה ובמהלך המאה העשרים, בעיקר במחציתה הראשונה, התפתחה רשת של מוסדות חינוך כנסייתיים. בשל אמונתם הדתית והמעמד המיוחד שיש בעיניהם לארץ הקודש הקימו כנסיות ומסדרים דתיים נוצריים רבים מאירופה ומאמריקה עשרות בתי ספר.

 

הם נבנו במטרה להפיץ את הדת הנוצרית ולספק שירותי חינוך מערבי מודרני לאוכלוסייה הערבית הנוצרית המקומית. כך התפתחה מסורת של חינוך איכותי בקרב אוכלוסייה זו.

 

לאחר קום המדינה, הן לנוכח גידול האוכלוסייה והן עקב הדרישה לחינוך איכותי בקרב הערבים, הקימו הכנסיות ועמותות נוצרית שונות עוד מספר בתי ספר.

 

כבר בשנות ה-50' של המאה העשרים מוסדות חינוך אלה שינוי את אופיים. הם נפתחו לכלל הציבור, ללא זיקה עדתית-דתית, נפסקו בהם הניסיונות הגלויים להמרת הדת, לימודי הדת צומצמו, לא נכפו לימודי הדת הנוצרית על תלמידים שאינם נוצרים, ולא נכפה הנוסח הלטיני של התפילות על בני עדות אחרות.

 

הקמת בתי ספר אלה אפשרה לימודים והשכלה לאוכלוסייה הערבית בכלל ולזו הנוצרית בפרט, בשנים שמערכת החינוך בארץ לא הייתה מפותחת עליית רמת ההשכלה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל גרמה לכך שגם בקרב האוכלוסייה המוסלמית ניכרת התעניינות באותם בתי הספר, ושיעורם של ילדים מאוכלוסייה זו בבתי הספר הנוצרים עלה.

 

בתי הספר הכנסייתיים כוללים היום גני ילדים, בתי ספר יסודיים, בתי ספר תיכון ומוסדות חינוך מיוחד. ישנם כאלה הכוללים את הגן, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון וישנם כאלה שהם רק בתי ספר יסודיים או בית ספר תיכון.

 

כיום ישנם עשרות מוסדות חינוך כנסייתיים המנוהלים על ידי זרמי הנצרות הקתולית – בתי ספר של הפטריארכיה הלטינית, בתי ספר של הקוסטודיה טרה סנטה, בתי ספר של הפאטריארכיה יוונית קתולית ובתי ספר מסדרי נזירות ונזירים; בתי ספר המנוהלים על ידי עמותות מקומיות של הקהילות האורתודוכסיות, בתי ספר המנוהלים על ידי הכנסייה האנגליקנית, בית ספר של הכנסייה הבפטיסטית ועוד.

 

למרות, שהם המוגדרים גם בתי ספר נוצריים, אולם נכון להיום רק רוב התלמידים בהם (60% – 70%) הם נוצרים שאר התלמידים הם מוסלמים, דרוזים ואפילו מעט יהודים.

בתי ספר הכנסייתיים נחשבים לבתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים" בהם לומדים בקירוב 25,000 תלמידים ומעוסקים בהם כ-3,000 מורים והם כפופים לכל הכללים וההוראות הנהוגים  לגבי מוסדות חינוך בזרם זה.

 

בשל מצבה הקשה של מערכת החינוך הציבורית בחברה הערבית, בתי-הספר הללו הם למעשה הברירה האיכותית היחידה ללימודי המשך בחטיבת ביניים ובתיכון.

 

עד שנות ה-70' של המאה העשרים  היו בתי הספר הנוצריים פרטיים כמעט לגמרי. עיקר המימון לבתי ספר אלה היה באמצעות שכר לימוד ותרומות מכנסיות ומגופים נוצריים בחו"ל. תמיכת משרד החינוך בהם הייתה שולית. תכנית הלימודים ובחינות הבגרות בהם היו זרות, בהתאם למקורות התמיכה.

 

הרחבת חוק לימוד חובה לחינוך העל-יסודי, לצד קשיי מימון של בתי ספר אלה בשל התמעטות מקורות התמיכה מחוץ לישראל, גרמו  להגדלת השתתפות משרד החינוך בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים.

 

בעקבות זאת גדל הפיקוח של משרד החינוך על בתי הספר הכנסייתיים בהיבטים ניהול ותוכן, והם קיבלו בהדרגה את תכנית הלימודים של מדינת ישראל מבחינת לימוד מקצועות הליבה ובחינות הבגרות.

 

בתי הספר הכנסייתיים הם, כאמור, בתי ספר פרטיים במעמד "מוכר שאינו רשמי".

 

ההסדר החוקי לקיומם של בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים נקבע בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) התשי"ג –  1953 המחייבות מוסדות אלה לעמוד במגוון תנאים בתחומים מנהל, פדגוגיה, תשתית פיזית ותברואה בדומה למוסדות חינוך רשמיים.

 

הם נבדלים ממוסדות חינוך רשמיים בהיקף תכנית הליבה שהם נדרשים ללמד – 75% משעות הליבה שמוסדות חינוך רשמיים מחויבים ללמד, ויש להם חופש רב יותר ממוסדות חינוך רשמיים בקבלת תלמידים ולכן חלקם בררנים בקליטת תלמידים. בנוסף, כפופים מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים לחוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט 1969 המחייב אותם ברישיון מטעם משרד החינוך ולחוק זכויות התלמיד, התשס"א  .2001

 

למוסדות חינוך הכנסייתיים שהם "מוכרים שאינם רשמיים" ישנם שלושה מקורות תקציביים מרכזיים:

תקציב משרד החינוך המממן שעות לימוד ותוכניות לימודים שונות;
הרשויות המקומיות המממנות צרכים מינהליים ופדגוגיים שונים
מקורות תקציביים פרטיים, הכוללים שכר לימוד ותשלומים נוספים הנגבים מן ההורים ומקורות מימון נוספים של בתי הספר.

 

בראשית שנת הלימודים תשע"ו (ספטמבר 2015) פתחו בתי הספר הכנסייתיים בשביתה על רקע השינויים בתקצוב בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים שהתרחשו בשנים 2013 – 2014 . השביתה נסתיימה לאחר כארבעה שבועות בהסכם בין משרד החינוך ובין בתי הספר הכנסייתיים. עיקרי ההסכם הם: הקצאת תקציב חד פעמי בהיקף של 50 מיליון ₪ לעדה הנוצרית בישראל באמצעות המשרד לשוויון חברתי, הקמת ועדה משותפת למשרד החינוך ולבתי הספר הכנסייתיים ובחינה בחיוב של תשלומי ההורים בבתי הספר הכנסייתיים במסגרת ועדת החריגים הארצית לתשלומי הורים במשרד החינוך.

 

עד שנת 2015, בתי הספר הקתוליים לעיל היו מאורגנים במסגרת "משרד בתי ספר קתוליים" שנוהל בפיקוח נציג הבישוף הקתוליים.

 

לאחר משבר הורחבה היריעה והוקם "משרד בתי הספר הכנסייתיים" בישראל הכולל גם את מוסדות החינוך של זרמי הכנסייה הנוספים.

 

בתי הספר הכנסייתיים נחשבים כבתי ספר מצליחים בקרב בתי הספר במגזר המיעוטים וגם בקרב בתי הספר במגזר היהודי. בשנת הלימודים תשפ"ג ממוצע אחוז זכאות היה 89% לעומת 75% בממוצע הארצי. אחוז המצטיינים עמד על 23% לעומת 14% בממוצע הארצי. חלק ניכר מבוגרי בתי ספר זה ממשיך בלימודים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל ורבים מהם פונים ללימודי רפואה והנדבה בתעשיית עילית. נוספים פונים גם ללימודי משפט, מדעי החברה ועוד. כיום שיעור האקדמאים בקרב הערבים הנוצרים בארץ הוא הגבוה ביותר בין פלחי האוכלוסייה, וזאת במידה רבה בזכות פועלם של בתי הספר הנוצריים.

 

למרות ההצלחה המרשימה של בתי ספר אלה, לבתי הספר הכנסייתיים אין גב פוליטי וקיימת תחושה שהם מופלים לרעה ואינם זוכים לתמיכה ומימון כמו שאר בתי הספר. הטענה היא שהמדינה חרתה על דגלה את הפלורליזם במערכת החינוך ואת זכות האזרחים ללמד את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם. בשם ערכים אלה היא הקימה את בתי הספר הממלכתיים דתיים והכירה בזכות קיומם של בתי הספר של המגזר החרדי, המקבלים ממנה הטבות מפליגות. לכן, אין לנקוט יחס של איפה ואיפה כלפי בתי הספר הנוצריים בארץ, שמלמדים את מקצועות הליבה ובוגריהם מצטיינים בבחינות הבגרות. הצרת צעדי בתי הספר הללו, שמושרשים היטב בארץ והם סיפור הצלחה, ומניעת פתיחתם של בתי ספר חדשים דומים, למרות שקיומם הוא בגדר ברכה למנגנון המסורבל העייף וטעון השיפור של משרד החינוך, כמוהם כירייה לעצמנו ברגל.

בתי הספר הכנסייתים,
במעט בהם ביקרתי
ואת האחרים ראיתי מהחוץ

בית הספר הבאפטיסטי נצרת

בית הספר של הפטריארכיה הלטינית ביפיע

גימנסייה הגליל בית הספר התיכון בעילבון הוא בבעלות כנסיית המשיח Christ Church

בית הספר טרה סנטה חיפה

בית הספר כרמל בחיפה

גן ילדים סנטה אנה חיפה

מוסד "הלב הקדוש" לחינוך מיוחד מנוהל על ידי מסדר בנות הצדקה של הקדוש ונסט דה-פול, חיפה

בית הספר אחיות נצרת של הפטארכיה הלטינית חיפה

בית הספר יוחנן הקדוש של הכנסייה האנגליקנית בחיפה

בית הספר הערבי האורתודוכסי חיפה

בית ביה"ס תיכון  אורתודוכסי סנט מיכאל יפו

בית ספר אלמוטראן תימותיוס כפר יאסיף

בית הספר של הפטריארכיה הלטינית ריינה

בית הספר של הפאטריארכיה הלטינית בראמה

בית הספר סנט ג'וזף- אקלריקי נצרת

בית הספר אחיות נצרת שפרעם

מנזר ובית הספר של אחיות סנט ג'וזף רמלה

בית הספר טרה סנטה יפו

בית ספר טרה סנטה רמלה

בית הספר נזירות המושיע נצרת

בית הספר של נזירות סנט ג'וזף נצרת

סוף,

אני מקווה
שבהמשך הזמן
אוכל לבקר
במרבית בתי הספר הכנסייתיים,
אלה שראיתי מהחוץ
ואלה שטרם הגעתי אליהם.

*****

תודה לכם
האב אלי קורזום, 
עו"ד בוטרוס מנסור
ומר עאוני בטחיש
על הסיוע
בלימוד אודות
בתי הספר הכנסייתיים. 

המיזם החדש אדם בסביבתו בו התחלתי לפני כשנה ממשיך.

מדובר על צילום אדם במקום בו הוא חי או פועל.

מעת לעת אני מגיע לצלם את חבריי/עמיתי במקומותיהם.

ביום חמישי 30  בנובמבר 2023 בשעת בוקר הגעתי למושב אוהד לצלם את יוגב יפרח.

יוגב יפרח הוא חקלאי, חבר חדש, אותו הכרתי קודם פעמיים אליו הגעתי לקטיף במסגרת התגייסות החברה האזרחית למען תושבי יישובי הנגב המערבי מול גבול רצועת עזה בימי מלחמת 2023 .

את משימת הקטיף, כמו למשימות אזרחיות אחרות, יזם ארגון "אחים לנשק". 

אחים לנשק הוא ארגון מחאה והתנדבות שנוסד על ידי אנשי מילואים כחלק מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית וההפיכה המשטרית.

 

אז, כונו אנשיה "האנרכיסטיים והפריוולגים".

 

בימי מלחמת עזה 2023, עוד בטרם מוסדות המדינה התארגנו והבינו מה התרחש, "אחים לנשק" התגייסו לסייע למאמץ הצבאי והאזרחי.

 

הם הקימו חמ"לים ייעודיים בהם השתתפו למעלה מ-15 אלף מתנדבים.

 

בתחילה עסקו בחילוץ כ-2,500 משפחות מאזורי העימות.

 

בהמשך הארגון החל בשילוח אמצעים חיוניים למשפחות המפונות, תרומות לחיילים וציוד מיגון, בפרט אפודים קרמיים וקסדות טקטיות.

 

הם עסקו גם באיתור נעדרים באמצעים טכנולוגיים.

 

הם יזמו גם התנדבות המונים לסיוע לחקלאים בקטיף ביישובי גבול רצועת עזה במסגרת "אחים למשק".

חמ"ל אחים למשק בבית קמה

בפעם הראשונה הגעתי למושב אוהד בשעת בוקר ביום ראשון 22 באוקטובר 2023.

הגעתי במסגרת קבוצה של 22 אנשים מרחבי הארץ שאורגנה על ידי "אחים למשק".

תדריך לפני תחילת העבודה

עבדנו במרץ, קטפנו פלפלים חריפים. תוך שלוש וחצי שעות השלמנו את המכסה שהייתה מעל ומעבר למה שציפה יוגב יפרח.

כבר אז התרשמתי מאוד מיוגב יפרח. אודה ולא אבוש, נפשי נקשרה אליו.

על יוגב שמעתי כבר, מסמדר שעבדה במשקו עם קבוצה אחרת, מספר ימים קודם, ביום חמישי 19 באוקטובר 2023.

ביום שני 30 באוקטובר 2023 הגעתי שוב למשק של יוגב יפרח.

אז הגעתי עם קבוצה של 10 אנשים, גם היא אורגנה על ידי חמ"ל "אחים למשק".

*

הקבוצה איתה הגעתי עסקה בקטיף עגבניות יחד עם קבוצה אחרת שהגיעה בנפרד וקבוצה נוספת שקטפה פלפלים חריפים.

*

לאחר פעם זו הצעתי ליוגב יפרח לצרף אותו למיזם אדם בסביבתו בו, כאמור,  אני מצלם אדם במקום בו הוא חי בו הוא פועל.

בגלל אילוצי לוח זמנים, הגעתי לצלם אותו, כאמור ביום  חמישי 30 בנובמבר 2023.

שהגענו, סמדר החלה במרץ בקטיף עגבניות שרי ויוגב ואני התפנינו לצילום.

קודם לצילום, שוחחנו, לאחר שהצגתי ליוגב את המיזם, יוגב סיפר לי מעט על עצמו.

אחר כך, יצאנו לצילום במושב, בבית האריזה ובחלקות החקלאיות.

יוגב יפרח (1976) נשוי לסוזי, להם ארבעה ילדים: אורי, ינאי, תמר ויעל.

 

אימו שולה ז"ל ואביו מאיר יבדל"א (מזכ"ל ארגון מגדלי ירקות).

 

אחיו ואחיותיו: ארז יפרח (בעל משק מ.א.י חקלאות), עמית יפרח (מנכ"ל תנועת המושבים), מוריה יפרח (אחראית מנהלה מ.א.י חקלאות) והדס יפרח (מפעל בקיבוץ רעים.

 

כל משפחתו למעט, עמית יפרח מתגוררת במושב אוהד.

מעט אודות מושב אוהד

מושב אֹוהַד נמצא במערב הנגב הצפוני, כ-7 ק"מ מגבול רצועת עזה.

 

הוא נמצא בתחום המועצה האזורית אשכול.

*

המושב משתייך לתנועת המושבים.

 

מושב אוהד הוא מושב עובדים חקלאי חילוני.

 

ביישוב גרות כ-100 משפחות.

*

המושב נקרא על שם אֹהַד, בנו של שמעון, שבתחום נחלתו הקדומה מצוי היישוב.

 

מושב אוהד נמצא בגוש מבטחים

*

גוש מבטחים הוא גוש המושבים הראשון שהוקם בתחום המועצה האזורית אשכול

המושב הוקם ב-1966, אך לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להקפיא את אכלוסו. האכלוס חודש ב-1969.

 

תוך כדי העלייה לקרקע התקיימו עבודות פיתוח כבישים והצבת תאורת רחוב ונבנו מוסדות ציבור.

 

15 משפחות ראשונות מבני מושבי הדרום התיישבו דרך סוכנות תנועת המושבים, ועד שנת 1974 הצטרפו למושב כ-30 משפחות.

 

*

 

במרכז המושב מצויים מוסדות ציבור כגון בית עם, מזכירות, חדרי ישיבות, מועדון נוער, גן ילדים, בית כנסת, מקווה טהרה, גן שעשועים ומתקני ספורט ומשחקים.

 

ילדי המושב לומדים בגני ילדים הממוקמים ביישוב, בית הספר היסודי הוא בית הספר האזורי שדות אשכול, והתיכון הוא נופי הבשור.

*

במושב כ 70 משקים המבוססים בעיקר על גידולי מטעים, ירקות ופרחים.

 

חלקות הגידול מרוכזות ביחידות גדולות מחוץ לאיזור המגורים, וביניהן מתוחה רשת כבישי בטחון המאפשרת גישה נוחה לכל חבר ליחידת משקו.

*

*

*

*

*

*

יוגב נולד, גדל וחי במושב אוהד שהוריו היו בין מקימיו. למד בתיכון הבשור שנמצא אז במרכז צוחר.

*

יוגב קודם היותו חקלאי היה לוחם. יוגב שירת בצה"ל  משנת 1995 עד שנת 2019

 

שירות סדיר (1995 – 1998) לוחם ביחידת דובדבן

 

שירות קבע בתחילה (1998 – 2001) יח' דובדבן מפלג לוחמים

 

שירות בחטיבת נח"ל (2001 – 2015) בין היתר מג"ד 931 וסמח"ט.

 

המשך השירות מחלקת בקרה בפקוד המרכז (2017 – 2019)

 

במסגרת שירותו הצבאי למד לתואר בוגר במדעי המדינה במכללת אשקלון ותואר מוסמך מנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב.

 

יוגב הוא גם נכה צה"ל בעקבות פציעה שהתרחשה בעקבות פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996.

*

*

*

*

*

יוגב יפרח הוא חקלאי מאז מאי 2020.

 

הוא מנהל את המשק המשפחתי של ארז ואביו מ.א.י חקלאות.

 

משק זה כולל 300 דונם של חממות מהם 70% עגבניות (תמר ושרי) ו-30% חצילים ופלפלים (צהובים וחריפים).

 

גאוותו של יוגב הוא המשק בבעלותו, 40 דונם אננס.

*

*

*

*

*

*

*

*

*

סוף,

יוגב יפרח
הוא חקלאי חרוץ ונמרץ

הוא כמו
שאומרים במקומותינו,
"גבר גבר"

בלי מליצה
ניתן לומר שיוגב הוא
גיבור ישראל
ו"מלח הארץ"

*****

שמחתי להכיר את יוגב,

שמחתי לעזור לו במעט בקטיף,

שמחתי לצלם.

תודה לך יוגב
שפתחת לי צוהר לחייך. 

רכיבה על אופנים בעיר שמשולב בה צילום, עבורי היא תענוג צרוף שאיני מוכן לוותר עליו.

כזאת הייתה הרכיבה ברחבי תל אביב ביום שבת, 2 בדצמבר 2023, אליה יצאנו חברי מיכאל סופר ואני.

להלן מובאים קבוצת הצילומים שניתן להגדירם "מעט מהמעורב של תל אביב"

נחל הירקון, פנים רבות לו

*

האתר המשוקם של עשר טחנות

ממול היה האי

*

*

*******

כל העיר מרושתת
בשבילי אופנים
נהדר!

*

הבנייה לגובה

*

*

*

*

*

נקודת מורשת 

במפגש הרחובות יצחק שדה ודרך משה דיין  נמצאה תחנת שידור תל חיים שהייתה תחנת השידור הראשונה של קול ישראל שנמצא בתת הקרקע. התחנה הוקמה בשנת 1948 ערב הקמת המדינה בשטח חקלאי שהיה עד אותה עת בבעלות תושביה הגרמנים של המושבה הטמפלרית שרונה, באזור שכאמור, נקרא תל חיים, במזרח תל אביב.

*****

אחת מהשדרות בעיר

*

****

*****

הרובע הסיני
התוסס בשבת

*

*

*

עושים גרפיטי

*

*

*

*

*

השילוט ברוח התקופה

*

כיכר החטופים,
אתר תיירות חדש

*

*

*

סוף,

היו אלה
שלוש שעות
של רכיבה מענגת (24 ק"מ)
עם עצירות לצילום
ומעט מנוחה.

תודה מיכאל