עוספייה, הקהילה המרונית וכנסייתה27 באוגוסט 2022
הדפסה
עוספייה הוא אחד משני הכפרים הדרוזים בכרמל.
בעוספיה מתגוררות קהילות נוצריות, כמו בשלושת כפרים הדרוזים בגליל ההררי: חורפיש, בוקיעה (פקיעין) וסמייע
ביום שישי 19 באוגוסט 2022 אחר צהרים הגענו לכנסיית הקהילה המרונית בעוספיה.
הביקור במקום היה במסגרת במיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) בו התחלתי באביב 2019.
מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות היישוב בהם מתגוררות הקהילות הנוצריות בישראל המגוררות בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכזה (ביפו, ברמלה ובלוד) שרובן וכולן הן הערביות, ובודדות הן קהילות הנוצריות המגדירות עצמן הארמיות ונוספות הן הקהילות הארמניות
הביקור בקהילה המרונית בעוספיה תואם על ידי כאמיל סרי (חיפה, מנהל מחוז צפון ברשות העתיקות) שאת הקשר איתו יצר גלעד צינון (מנהל אזור גליל מערבי ברשות העתיקות)
בביקור השתתפו הפעם חבריי שולי ירקוני – לינדר (עין הוד) וניר עמית (שער העמקים).
שם אירח אותנו אבונה מאג'די האשורי כהן הדת של הקהילה המרונית בעוספיה
צילום ניר עמית
אבונה מאג'די האשורי סיפר לנו על עצמו ודרכו, על הקהילה המרונית בעוספיה ועל הכנסייה.
אבונה מאג'די האשורי (1982) מתגורר בג'יש (גוש חלב) מקום הולדת הוריו. אביו מרוני בן למשפחת האשורי שהגיעו לג'יש במאה ה-18 בשנת 1770 ואימו יוונית – קתולית בת משפחת מנסור שהגיעה לגי'ש בראשית המאה ה-19 בשנת 1804. אבונה מאג'די האשורי נולד וגדל בחיפה. את ילדותו בילה בגן ילדים מסדר סנט אנה ולימודיו בית הספר יסודי ותיכון היו בבית ספר כרמל של הכנסייה לטינית. המשיך ולמד בטכניון מערכות מידע וסיים בשנת 2006. הוא המשיך ועבד כשנה וחצי בתעשיית עילית (היי טייק). אחר כך בעקבות קול פנימי הסב את חייו והצטרף כנזיר למנזר דומיי גלילי (הר האושר) ושרת שם שנתיים. המשיך ועבר לרומא ולמד במשך שנים באוניברסיטה פילוסופיה ותיאולוגיה. שחזר לארץ בשנת 2014 הוסמך והוקדש כדיאקון ושירת בכנסיות בג'יש ובחיפה. בשנת 2019 מונה להיות כהן הדת של הקהילה המרונית בעוספיה.
לאחר שיחה הסתובבנו וצלמנו בכנסייה.
*****
ראוי לציין שביקור זה מצטרף לביקורים קודמים בהם למדנו על הכנסייה המרונית בארץ:
* ג'יש – מחצית תושביו נוצרים מרוניים (יוני 2019)
* חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי (נובמבר 2019)
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון) (מאי 2020)
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני) (מאי 2020)
* הכפר בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי) (מאי 2020)
* יפו, כנסיית המנזר המרוני אנטוניוס הקדוש שבשכונת עג'מי (יולי 2020)
* נצרת, כנסייה הבשורה של הקהילה המרונית (אוגוסט 2022)
מעט אודות
הכנסייה המרונית
המארונים לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור.
שורשיה של הכנסייה המארונית במנזר בסוריה. על פי המסורת הכנסייה המרונית נוסדה במאה הרביעית על ידי מאר מרון, נזיר ארמי עמד בראש המנזר והפך לפטרונו ושנודע בגלל חייו המופתיים, רוחניותו והנסים שפעל. מרון נולד באמצע המאה הרביעית והלך לעולמו בעשור הראשון של המאה החמישית.
המארונים הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם.
המרונים אינם רואים את עצמם ערבים אלא ארמים.
כיום, הכנסייה המארונית היא חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה-12 נהוג לכלול את הכנסייה המארונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (הכנסיות מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת).
משך השנים היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).
כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון.
בראש הכנסייה המרונית עומד הפטריארך המארוני של אנטיוכיה ושמו בישארה אל-ראעי שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז.
בכנסייה המארונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. המנזר המארוני הראשון לגברים נוסד ב-1695, והמנזר הראשון לנשים ב-1895.
הדיאקונים וכהני הדת של הכנסייה המארונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.
במהלך הדורות, האפיפיורים לדורותיהם הכריזו על שלושה נזירים מארונים "קדושים של הכנסייה הקתולית" והם שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב-1977), רפקה אר-ראיס (הוכרז קדוש ב-2001) ונימטולה יוסף אל-הרדיני (הוכרז קדוש ב-2004). כמו כן הוכרזו נזירים מארונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מארונים שנרצחו בטבח של 1860.
קיימות הערכות שונות על מספר המארונים בעולם. האומדנים נעים בין 7.5 מיליון ל-15 מיליון. מספר המארונים החי בלבנון כיום מוערך בין 640,000 ל-850,000 והם מהווים כ-23% מהאוכלוסייה. בסוריה חיים כ-40,000 מארונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מארוני המדבר ערבית בניב מארוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמארונים שהתלוו לצלבנים.
ערב קום מדינת ישראל, התגוררו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים בשלושה כפריים כפר בירעם, ג'יש ומנסורה והשאר בערים חיפה (3,500 – 4,000 נפש) יפו, עכו, נצרת ומעט בירושלים. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של הפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית.
כיום, קהילה מארונית בישראל כוללת כ-7,000 אנשים ורובם מתגוררים בחיפה (כ-3,500), בג'יש בו גרים גם עקורי בירעם (כ-1,000) בנצרת (1,300) בעכו (150), בעוספיה (כ-200) ביפו (כ-200) וברמלה (עשרות). כ-2,000 מהמארונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שהגיעו לישראל בשנת 2000 ומתגוררים במקומות שונים בגליל.
ראש הקהילה המרונית בישראל הוא ארכיהגמון הבישוף מוסא אל־חאג' איש הפטריארכיה המארונית בלבנון, המשמש נציג מטעמה בישראל, או כפי שהיא קרויה אצלם, "מחוז חיפה וארץ הקודש" הוא התמנה לתפקיד ב-16 ביוני 2012, על ידי פטריארך המרוני בישארה אל-ראעי שבחר בישופים חדשים לכנסייה המרונית בלבנון ובעולם הבישוף מוסא אל־חאג' מתגורר בחיפה.
קהילות נוספות של מרונים נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מארונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המארונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המארונים בקהילות הקתוליות המקומיות.
להרחבה ראו הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)
הקהילה המרונית בעוספיה
הקהילה המרונית עוספיה מונה כיום כ-200 איש
אנשיה הגיעו למקום מלבנון כנראה בשנת 1890
בשנות ה-90' הגיעו לעוספיה מרונים גם מחיפה וגוש חלב.
הקהילה משתלבת בחיי היישוב בו רוב האוכלוסייה דרוזית אך מתגוררים בו גם מוסלמים ויהודים.
הקהילה מקיימת בנוסף לתפילות וטקסי החגים גם פעילות חברתית למבוגרים וגם קייטנה לילדים
הכנסייה המרונית בעוספייה
***
מיקום הכנסייה
מבט ממעל
**
הכנסייה נבנתה בשנת 1971 על קרקע שנרכשה מידי מנזר האחיות של הכרמל סנט ג'וזף הסמוך
הכנסייה נקראת
כנסיית הקדוש שארבל
שרבל מכלוף המוכר במסורת הנוצרית כשרבל הקדוש היה נזיר מארוני שחי במאה ה-19 ואשר נחשב לקדוש נוצרי בנצרות הקתולית.
שרבל נולד ב-8 במאי בשנת 1828 בבקא כפרא שבצפון לבנון תחת השם יוסף אנטון מכלוף לבריגיט ואנטון מכלוף, ולו ארבעה אחים. הוא הוטבל לנצרות ב-16 במאי 1828. אביו נפטר כאשר שרבל היה בן שלוש בלבד והוא גדל עם דודו. בילדותו, להבדיל מבני גילו נהג שרבל להתבודד רבות, גילה התעניינות רבה בדת ונהג להתפלל.
בגיל עשרים ושלוש הצטרף שרבל למסדר הנזירים על שם מארון הקדוש במנזר הכפר אנאיה בהר הלבנון, ושינה את שמו מיוסף לשרבל, על שם קדוש אנטיוכי בן המאה השנייה. שרבל נדר את נדריו הסופיים בשנת 1853 ומונה לכומר לאחר שש שנים.
בדומה למארון הקדוש, גם שרבל התגורר במנזר מאז שנת 1875 עד למותו בשנת 1898.
שרבל היה ידוע בצניעותו והסתפקותו במעט, ונהג לבצע כל המוטל עליו ללא מענות. כמו כן, הוא נודע באדיקותו לביצוע הסקרמנטים. שרבל נודע ככומר אהוד בקהילתו, אנשים רבים היו מגיעים אליו לקבלת ברכות ואזכורים בתפילותיו, והוא אף הוזמן לפקח על טקסים דתיים בכפר שכן.
בעת המיסה, ב-16 בדצמבר 1898 חלה שרבל ותשעה ימים לאחר מכן, בערב חג המולד נפטר, בהיותו בן 70. הוא נקבר בבית הקברות של מנזר מארון הקדוש באנאיה. מספר חודשים לאחר מכן, העידו אנשים כי ראו הילה מעל קברו. לאחר עדויות אלו הוחלט לפתוח את הקבר, לאחר פתיחתו התגלתה גופתו כשהיא בשלמותה ודם עדיין זורם בגופו. כמו כן, נראו סימני זיעה על גופתו. לאחר מקרה זה, הועברה גופתו לארון קבורה אחר, במתחם שהוכן עבורו. מקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל לנוצרים (בעיקר המארונים שבהם). אם כי, ישנם גם בני דתות אחרות אשר מגיעים לבקר במקום.
בשנת 1925 הציע האפיפיור פיוס השנים-עשר להכריז על שרבל כקדוש של הכנסייה הקתולית.
בשנת 1950 יצאה ללבנון משלחת שכללה אנשי דת ורופאים במטרה לבדוק את גופתו של שרבל. בשנה זו, נפתח קברו בפעם השנייה. גופתו, התגלתה בשלמותה ובריאה לחלוטין וזאת כעבור 52 שנה לאחר מותו. שמועות על האירוע יצאו למרחוק, והמונים נהרו אל המנזר בו נקבר כדי לברר את שהתגלה.
בשנת 1954 חתם האפיפיור פיוס השנים-עשר על צו המאשר את בירוכו (המעלה אותו למעמד של "מבורך", שהינו שלב אחד לפני מעמד של "קדוש"),
ב-5 בדצמבר 1965 נערך הטקס על ידי האפיפיור פאולוס השישי בוותיקן.
שנה לאחר מכן, ב-1976 חתם פאולוס השישי על צו המאשר את הקדשתו של שרבל, והטקס עצמו נערך ב-9 באוקטובר 1977 בוותיקן.
***
****
***
***
***
***
מזכרת לסיום