התיעוד להלן הוא של שני סיורים ברכב שהתקיימו ברצף, ביום ראשון (17/6/2018) וביום ראשון (24/6/2018)

 

בסיורים אלה השתתפו גם שני חבריי ליאור פרי ורז גורן. כאן כבר בפתיחה ברצוני להודות להם מקרב לב על השתתפותם, על על סבלנותם לשמוע את דברי וגם להוסיף ולהשמיע מהידע שלהם .

 

 

סיורים אלה היו במסגרת הכנה רחבה לסיור של קהילת אזרחי – ביטחוני (האגודה הסוציולוגית הישראלית) במרחב התפר  שאוביל ואדריך בהמשך הקיץ.

 

מרחב התפר – הוא המרחב בו נמצא "הקו הירוק" שהוא קו שביתת הנשק בין ישראל ובין ממלכת ירדן שנקבע באביב 1949 ושימש כקו גבול עד מלחמת ששת הימים בתחילת קיץ 1967. במרחב התפר נמצאת  גם גדר ההפרדה, שנקראת גם גדר הביטחון. שנבנתה בראשית שנות האלפיים בעת אירועי האינתיפאדה השנייה. מהלך הקו הירוק ומהלך תוואי הגדר אינם בהכרח זהים וחופפים. המרחב ביניהם והמרחב המשתרע משני צדדיהם הוא מרחב התפר. מדובר על התפר בין השטח הריבוני של מדינת ישראל ובין האזור שמעבר אליו ושכינויו הוא בהתאם לעמדה הפוליטית. יש ויקראו לו הגדה המערבית (השטחים הכבושים או השטח המחוזקים) ויש כאלה שיקראו לו יהודה ושומרון (השטחים המשוחררים). רוחבו של מרחב התפר משתנה מאזור לאזור ממאות מטרים עד מספר קילומטרים

 

*******

מטרת הסיור
להציג ובעיקר להתרשם משילוב ההיבטים הגאוגרפיים של מרחב התפר להן:

 אזורים גאוגרפיים פיזיים

****

 

* מערך הכבישים והדרכים 

* המערך היישובי בתחום מדינת ישראל בעבר ובהווה:
– יישובים ערביים שהועברו לישראל בהסכם שביתת הנשק עם ירדן אביב 1949.
– יישובים חקלאיים שהיו יישובי ספר בשני העשורים הראשונים (1949 – 1967)
– יישובים פרבריים שהוקמו משנות ה70' ואילך במסגרת שדירת הכוכבים

* המערך היישובי בתחום הגדה המערבית / איו"ש בעבר ובהווה
– היישובים הערבים: הערים קלקיליה וטול כרם והיישובים הכפריים
– היישובים הישראלים, המכונים התנחלויות, שהוקמו משנות ה-70' ואילך

 

מיקום תוואי הקו הירוק ומיקום תוואי גדר הביטחון (גדר ההפרדה)

מרחב הסיור על גבי מפת הסכם שביתת הנשק ישראל ירדן משנת 1949

תוואי הקו הירוק ערב מלחמת ששת הימים

תוואי גדר ההפרדה ביחס לקו הירוק

****

כביש 6 קיים נסלל במחצית השנייה
של שנות ה-90'.
קיים פחות משני עשורים!!

 

 

* סוג ופריסת תשתיות ביטחון (תצפיות, גדרות, דרכים, שערים)

* מיקום סוגי המעברים בין תחום מדינת ישראל ובין הגדה המערבית.

* שיקולים גיאו- אסטרגיים, גיאו- פוליטיים וגיאו-טקטיים בארגון וניהול המרחב

********

בשנים האחרונים במרחב זה בוצעו מספר טיולים אופניים עם רז גורן (כולם, למעט אחד)
והם אלה תועדו בהרחבה בסדר מדרום לצפון
* ארץ מודיעין (יוני 2015)
* מעינת למערב נחל שילה והגבעות שמדרום לראש העין  (נובמבר 2017)
* במרחב התפר בין "הכפרים", כפר סבא וכפר קאסם (נובמבר 2016)
* במרחב התפר בין הקו הירוק לגדר ההפרדה, בין קיבוץ איל ובין היישוב הקהילתי סלעית (אוגוסט 2016)
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל (יולי 2016)
* מרחב התפר בצפון מערב שומרון: מענית – מצר/מייסר – אום אל-קוטוף/חריש (נובמבר 2016)

בתיעוד טיולים אלה מובא תיעוד נוסף רחב !!

 

מסלול

מבט על

תקופת המנדט

 

רקע כללי

מרחב התפר

היווצרות מרחב התפר (1994-1999)
עם תחילת המשא ומתן עם הפלסטינים השתנתה ועומעמה בהדרגה ההתייחסות לקוֿ הירוק; אט אט הוא כונה קו התפר, הקו המפריד בין תחום מדינת ישראל ובין איו"ש, ומרחב החיץ משני צדדיו היה למרחב התפר. למרחב התפר לא היה תיחום ברור והוא היה נטול עומק, וההתייחסות אליו לא הייתה חדֿערכית.
התוויית מרחב התפר בתחילה ובניית הגדר והמכשול יצרו תופעה גאוגרפית ביטחונית דומיננטית שהיקפה, אולי, גדול מהיערכות והפריסה בנגב לאחר היציאה מסיני. מדובר בחיץ שלממסד הישראלי היה אינטרס דווקא לטשטש. אם הקוֿהירוק היה קו תיחום שהיה לו תוקף, הרי מרחב התפר נועד לערפל אותו, ובעקיפין לגרום למחיקתו מסדר היום. מנימוקים ביטחוניים, ליתר דיוק מדיניים, נבנו יישובים חדשים סמוך לתוואי הקוֿהירוק. ממזרח לו בתוך השומרון נבנו היישובים אלפי מנשה, אורנית, שערי תקווה, בית אריה ועוד. ממערב לקו נבנו יישובי הכוכבים, מכבים בדרום ועד קציר בצפון. זאת ועוד; כבישים רבים נסללו לחיזוק הקשר בין התנחלויות בגדה ובין תחום הקוֿהירוק. חלקם היו חוצים, עוקפים, ומְבתרים אזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית. עתה היו הם אמורים להיות בעצם כבישים בלי מוצא, או כבישים שמגיעים למעברי הגבול, שכן הקוֿהירוק אמור לשמש גבול המפריד בין הפלסטינים לישראל אך לא בין ישראל לפלסטינים, שכן מֵעבר לגדר עדיין מתגוררים מאות אלפי ישראלים.
כבר במאי 1994, לקראת החתימה על הסכם עזה ויריחו תחילה, גובשה תכנית לאבטחת מרחבֿהתפר והיו לה משמעויות רבות בתחום התשתית, והיו בה גם מנדבכי תפיסת הביטחון ליום שאחרי יישום ההסכמים. מטרת התכנית הייתה להגביר את רמת הביטחון בתחום ישראל על ידי פיקוח, בקרה ושליטה על אוכלוסייה ועל כלי רכב שיחצו מעברים שימוקמו בצירים מתחום איו"ש. התכנית לא מומשה. לעומת זה, במרחבֿהתפר הוקמו 30 מעברים שבהם תשתית הבינוי הייתה מזערית, אם בכלל. עם התגברות הפעילות החבלנית ממחסומים אלו נועדו לאכוף את הסֶגר על שטחי איו"ש שהוטל מדי פעם.
בֿ31 בינואר 1995, עשרה ימים לאחר הפיגוע בצומת בית ליד, קבעה הממשלה שיש צורך להפריד את ישראל מאיו"ש ורצועת עזה. ועדה בראשות השר לביטחון פנים משה שחל (ועדת שחל, אחת מהשתיים שבחנו את הדרכים ואת התהליכים להפרדה), גיבשה תכנית על בסיס העקרונות האלה: כניסת פלסטינים לתחום ישראל תהייה לפי היתר ודרך מעברים בלבד; כניסת כלי רכב והעברת סחורות תצומצם ותהייה מבוקרת; כניסת מסתננים וכלי רכב לשטח שבין המעברים מאיו"ש לישראל תימנע ככל האפשר. יישום התכנית היה צריך להיות תוך שיפור התיאום המבצעי בין הצבא למשטרה ותוך הקמת מעברים שתפעיל המשטרה; ביצוע פעילות ביטחון קבועה על ידי הצבא באזורים שבין המעברים והקמת מכשול פיזי על צירי הגישה ודרכי העפר מאיו"ש. אשר לתפר סביב ירושלים המליצה הוועדה על פריסת כוחות משטרה ומג"ב בעיר ועל בניית שישה מעברים וניתוב התנועה הפלסטינית אליהם תוך ניתוק דרכי הגישה האחרות. מימוש התכנית הוערך על ידי משרד האוצר בסכום של כֿ2 מיליארד שקל. העלות הגבוהה מנעה יישום התכנית.
בֿ28 בנובמבר 1995 הנחה ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס להקים צוות מצומצם שיבחן חלופות לתפיסת הביטחון בקו התפר. בֿ8 בינואר 1996 הציגה ועדה בראשות סגן הרמטכ"ל, אלוף מתן וילנאי, את מסקנותיה. אלה היו כי מרבית האירועים בתוך הקוֿהירוק היו בתחום הפשיעה הפלילית ולכן את המענה צריכה לתת המשטרה שתסתייע בגורמי הביטחון האחרים. גם תכנית זו לא מומשה.
עד שנת 1997 נעשה מעט מאוד בנושא אבטחת מרחב התפר. בראשית שנה זו, בד בבד עם הפעלת המעברים המאולתרים על ידי הצבא, החליט המשרד לביטחון הפנים להגביר את פעילות הביטחון השוטף במרחב התפר, ולפרוס בו את יחידות משמר הגבול הפועלות במחוזות המשטרה המשיקים אליו (צפון, מרכז ודרום). לצורך זה הוקמה במשמר הגבול מסגרת ארגונית חדשה – חטיבת מרחב התפר. שלוש המסגרות המרחביות שלה הופעלו על ידי מחוזות המשטרה, שקצה תחום אחריותם היה הקוֿהירוק. מפקדת מג"ב צפון מוקמה ליד גן נר שבמורדות הגלבוע; מפקדת מג"ב מרכז מוקמה במתקן שירות בתי הסוהר הסמוך לקיבוץ אייל; מפקדת מג"ב דרום מוקמה במבנה משטרת הטיגרט בבית גוברין. כמו כן הוקמו במשטרה יחידות ללחימה בפשיעת רכוש כגון גנבת כלי רכב, שהתנקזה למרחב התפר.
על אף התכניות שגובשו, התשתית הביטחונית שנבנתה במרחב התפר בעת הזאת הייתה קטנה וכללה רק שתי גזרות. האחת, לאורך 30 ק"מ של הקוֿהירוק בשרון – מנחל בחן בצפון (ליד טול כרם) ועד נחל קנה בדרום (בסמוך לקלקיליה); השנייה, בגזרה שבה החיכוך עם הפלסטינים היה גדול מאוד, נסללה דרך מערכת ובשלושה מקטעיה, בפאתי היישוב בת חפר, בקו המשיק בין קלקיליה לקטעי כבישי השרון המזרחי (כביש 444 וכביש 6) ובפאתי היישוב מתן, נבנו נוסף על המערכת, גם חומת ביטחון למניעת ירי מנשק קל. על תוואי הקוֿהירוק ממעלה גלבוע ועד מלכישוע נסללה מתקציבי היחידה להתיישבות במשרד הביטחון וקק"ל דרך פטרולים חדשה באורך 15 ק"מ.
בקיץ 1997 בדק משרד מבקר המדינה את היערכות צה"ל במרחבֿהתפר באיו"ש. על פי הממצאים שהובאו בדוח מבקר המדינה נמצא שעל אף התכניות שהוכנו, פעילות הביטחון השוטף של צה"ל במרחבֿהתפר הייתה מצומצמת ותרומת המחסומים להתמודדות עם האיומים הייתה קטנה ביותר. מציאות זו לא השתנתה שנים לאחר מכן, עד פרוץ האינתיפדה השנייה בשלהי שנת 2000. נראה כי שתי הסיבות העיקריות שבעטיין צה"ל התקדם ביישום בניית מרחבֿהתפר אך במעט, היו חוסר בתקציב ומסר סמוי, שמשמעו – יצירת מרחבֿהתפר תנתק בעצם את היישובים הישראליים באיו"ש מהמדינה. לכן, הפעילות להקמת מרחבֿהתפר בשנים אלה הייתה בעצם ברמה התודעה וכמעט לא מומשה הלכה למעשה.

**********

ההיערכות הראשונה במרחב התפר
בנובמבר 2000, שבועות מעטים לאחר תחילת העימות, במסגרת מדיניות ההיפרדוּת מהפלסטינים שיזם ראש הממשלה אהוד ברק ("אין עם מי לדבר", "אנחנו פה והם שם"), הוא אישר להקים בחלק ממרחב התפר (בגזרה המשתרעת ממי עמי בצפון השומרון ועד לטרון) מכשול נגד מעבר כלי רכב ולהגדיל את מספר פלוגות משמר הגבול בפעילות הביטחון השוטף. בפברואר 2001 נערכו בחירות ולפיכך הוקפאה הקמת המכשול. בינתיים הלכו והתעצמו הפיגועים בתוך ישראל. באותה עת טרם גובשה מדיניות להגנה על מרחבֿ התפר.
בֿ2 ביוני 2001, בעקבות הסלמת הטרור ולאחר הפיגוע שהתרחש ערב קודם לכן במתחם הדולפינריום בתל אביב, אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון למערכת הביטחון "להיכנס באופן הדרגתי לסוגיית קו התפר. בהנחיית ראש הממשלה אריאל שרון בחנה המועצה לביטחון לאומי חלופות להתמודדות עם האיומים שנבעו מהעובדה שמרחב התפר במתכונתו איננו משמש חיץ יעיל למשימת חסימת הטרור. בֿ18 ביולי 2001, בעקבות המלצות המועצה, אישרה ועדת השרים לביטחון תכנית לאבטחת מרחב התפר שכללה כמה מרכיבים: תגבור ההיערכות והפריסה של הכוח, הקמת מפקדה אזורית של צה"ל שתפעל ממזרח לקוֿהירוק בהקבלה לפעילות מול מפקדת מג"ב שכוחותיה פעלו ממערב לו, ואף הם תוגברו בהדרגה התיאום המבצעי בין צה"ל ובין מג"ב נעשה עקב כך להיות כוללני ולא רק מבצעי קביעת שטחים סגורים באזורים מסוימים ואכיפת האיסור להימצאו בהם; בניית מכשול נגד רכב ונגד בני אדם ובניית מעברים דרכם תתנקז התנועה מהשטחים לישראל.

                                               גדר ההפרדה       

צעדים ראשונים לבניית גדר ההפרדה
ההחלטה על בניית גדר ההפרדה כמכשול פיזי במרחבֿהתפר התקבלה לבסוף בקיץ 2002, בעת שפעולות הטרור הפלסטיניות נגד העורף האזרחי הישראלי היו בשיאן. המספר הרב של הנפגעים העלה לסדר היום ולשיח הציבורי והפוליטי את עובדת היות מרחבֿהתפר פרוץ ואת הצורך המידי לבנות מכשול פיזי שימנע מעבר מחבלים ושוהים בלתי חוקיים לשטח מדינת ישראל.
בֿ14 באפריל 2002, כשבועיים וחצי לאחר הפיגוע הקשה בליל הסדר במלון פארק בנתניה, אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון להתחיל להיערך להקמת גדר בכמה קטעים שנחשבו פרוצים במיוחד. אולם מערכת הביטחון המליצה לבנות מכשול לאורך מרחב התפר כולו על מנת שיהווה חיץ יעיל. בֿ23 ביוני 2002 אישרה הממשלה לבצע את שלב א' בבניית הגדר מהאזור שממול ג'נין ועד אלקנה שבמורדות הדרום מערביים של השומרון וגם בגזרות הדרומית והצפונית בעוטף ירושלים. עוד החליטה הממשלה כי המשך תוואי הגדר ייקבע על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון. בֿ14 באוגוסט 2002 חזרה הממשלה ואישרה את התוואי המדויק, אולם עם תחילת העבודות בשטח התארך התוואי מעבר למה שאושר בממשלה. בדצמבר 2002 אישרה הממשלה את בניית שלב ב' – מאזור חבל תענך מזרחה, לאורך הגלבוע, עד לאזור שמדרום לטירת צבי שבעמק בית שאן.
גדר ההפרדה נועדה להיות מערכת ברוחב ממוצע של 60 מטר, אם כי בקטעים אחרים רוחב המכשול הגיע עד 100 מטר. באמצע המערכת נבנתה גדר ראשית "חכמה", המתריעה על כל ניסיון לעבור אותה, ומרכיביה האחרים הם דרך פטרולים משני צדי הגדר – דרך טשטוש בצד ישראל, ומצד איו"ש גדרות תיל בגובה 3 מטרים להרתעה, ותעלה סמוכה לגדר הראשית למניעת גישת כלי רכב אליה. מלבד זאת מוקמו אמצעי תצפית והתרעה בנקודות שולטות בצד הישראלי. בשל אילוצים טופוגרפיים נבנתה בחלקים מסוימים של מערכת זו כמכלול צר הכולל רק חלק מהמרכיבים התומכים בגדר. בקטעים שבהם חופף תוואי המערכת לקוֿהירוק, ובכמה אזורים נוספים, נבנה ממזרח לה מכשול עומק – מכשול בלי גדר, שתכליתו לתעל את התנועה באזורים אלה לכמה נקודות פיקוח ביטחוניות. באזורים שונים השתלב המכשול העיקרי עם חומה נגד ירי, או קיר חוסם אחר, שנבנה במקום כבר בשנות התשעים.
בֿ31 ביולי 2003, כשנה לאחר מתן האישור, הסתיימה בניית שלב א' מסאלם ועד אלקנה באורך 123 ק"מ, ובשתי גזרות נפרדות בתחום עוטף ירושלים (צפונית ודרומית) באורך כולל של כֿ18 ק"מ. 8 ק"מ נבנו עם חומת בטון למניעת ירי בכינון ישיר לתחום ישראל. לאורך התוואי הוקמו עשרות שערים למעבר חקלאים פלסטינים לאדמותיהם, ועוד נקודות ביקורת להולכי רגל ורכב. על פי התכנון, עד סוף שנת 2003 הושלמה בניית שלב ב', מסאלם מזרחה דרך הגלבוע לעמק בית שאן, באורך 45 ק"מ.

 

******

החלטות על קטעים נוספים. בֿ19 באוגוסט 2003 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את המשך בניית הגדר בעוטף ירושלים ולהוסיף לה עוד לאורך 68 ק"מ. על יסוד החלטה זו החלו עבודות הבנייה, אולם חלקן התעכב זמן רב בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ.
בֿ1 באוקטובר 2003, פחות מחודש לאחר שני פיגועי ההתאבדות בתחנות אוטובוס בצריפין ובבית קפה בירושלים, החליטה הממשלה על המשך בניית הגדר: שלב ג' מאלקנה במערב השומרון לכיוון מחנה עופר שבצפון ירושלים, בתוואי שיכלול גם את אריאל ועוד יישובים במערב השומרון, ובזאת ייווצרו מובלעות פלסטיניות; ושלב ד' מאזור הר גילה בדרום ירושלים, סביב הרי חברון ועד אזור מדבר יהודה מצפון לערד. באותה עת טרם נקבע התוואי הסופי וגם לא נקבע לוח זמנים מפורט לביצוע, אף שהעבודה בקטעים מסוימים החלה כבר חודש לאחר מכן. התכנון היה שלאחר שיושלמו כל ארבעת השלבים, יהיה אורך מכשול קו התפר
כֿ600 ק"מ – כמעט כפול מתוואי הקוֿהירוק לאורך הגדה המערבית. בהחלטת הממשלה זו הודגש כי המכשול שיוקם, כמו הקטעים האחרים שכבר נבנו, יוגדר כתשתית ביטחונית והוא לא יבטא גבול מדיני. משרד הביטחון הונחה כי בתכנון המפורט ייעשה כל מאמץ לצמצם את ההפרעות למרקם חיי הפלסטינים.
בֿ18 בדצמבר 2003, עם התגברות הביקורת הבין לאומית על בניית הגדר, החליטה עצרת האו"ם לבקש מבית הדין הבין לאומי לצדק (ICJ – International
Court of Justice) בהאג, חוות דעת על ההשלכות המשפטיות של בנייתה בשטח הגדה המערבית וסביב ירושלים. דיוני בית הדין הבין לאומי בהאג שהחלו בפברואר 2004 לא גרמו להפסקת העבודות הבנייה. אולם הן הופסקו בקטעים מסוימים בעקבות צווי ביניים שהוציא בית המשפט העליון לבקשת עתירות של תושבי הכפרים וארגונים אחרים.

 *******

מעורבות משפטית. במרס 2004 נטען בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון לצדק כי תוואי הגדר באזור שמצפון מערב לירושלים, ליד מבשרת ציון, יפגע קשה ובאופן לא מידתי בזכות הקניין של תושבי הכפרים הסמוכים אליו. תשובת המדינה הייתה שהמכשול נועד לעכב חדירה לפרק זמן שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע אליה, וזאת הסיבה למיקומו. משלא הושגה פשרה בין הצדדים קבעו השופטים שעד שתתקבל החלטה העבודות לא תימשכנה. החלטת בית המשפט העליון לעתירה ניתנה בֿ30 ביוני 2004. פסק הדין שניתן לא היה רק בהקשר לעתירה זו אלא היה גם פסק דין עקרוני. שלושת שופטי בית המשפט העליון: אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא פסלו 30 ק"מ מתוך 40 ק"מ של תוואי הגדר, בקטע שבין מכבים במערב לגבעת זאב במזרח. הם פסקו שקביעת התוואי לא נעשתה תוך איזון נאות בין צורכי הביטחון לצורכי האוכלוסייה, ואם תיבנה הגדר בתוואי שנקבע לכך היא תפגע יתר על המידה באוכלוסייה הפלסטינית. הם דרשו ממשרד הביטחון להכין תוואי חלופי לגדר באזור. יום למחרת מתן החלטת בג"ץ הנחה ראש הממשלה אריאל שרון את מערכת הביטחון לתכנן תוואי חדש לקטע הנדון ולבחון את ההשלכות על קטעים שטרם נבנו, כך שלא יפגעו במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

 ******

ההתנתקות והמשך בניית הגדר. בֿ6 ביוני 2004, לאחר כמה חודשים של דיון וּויכוח פוליטי וציבורי, החליטה הממשלה על מהלך מדיני חד צדדי – התנתקות מרצועת עזה ומאזור צפון השומרון. בהחלטה זו נקבע גם כי תימשך בניית הגדר. החלטת הממשלה בעניין ההתנתקות, שכרכה אותה עם המשך בניית הגדר, נתנה משנה תוקף להחלטות הקודמות וסימנה את היעד הסופי – השלמת בנייתה סביב כל אזורי יהודה ושומרון וגושי היישובים הגדולים בתוכם. מצמצום הפיגועים כבר בקיץ 2004 היה אפשר ללמוד על האפקטיביות של גדר הביטחון. קיום הגדר סביב השומרון גרם לכך שנתיבי המחבלים התארכו והם נותבו עתה לכיוון ירושלים, בשל קלות החדירה היחסית ממנה לתחומי ישראל. לפיכך נדרש מאמץ להשלמת הגדר גם בעוטף ירושלים.

 ******

פסיקת האג. בניגוד לדעת הממשלה, שראתה חשיבות בהקמת הגדר, חשבו שופטי בית הדין הבין לאומי בהאג אחרת. בֿ9 ביולי 2004 הם פסקו וקבעו כי בניית הגדר נוגדת את החוק הבין לאומי, שכן היא מספחת חלקים מהגדה המערבית. בהחלטתם הם ציינו כי איֿאפשר להצדיק את הבנייה בטענה של הגנה עצמית וכי יש להפסיקה לאלתר, להרוס את החלקים שנבנו ולפצות את הפלסטינים שנפגעו ממנה. הממשלה המעיטה בערך הפסיקה והתייחסה אליה רק כפגיעה בתדמית המדינה. הערכתה הייתה שהיא לא תתורגם להחלטה מחייבת של האו"ם, בין השאר בזכות הפעילות המדינית כלפי הממשל בארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי ומדינות נוספות. הממשלה התעלמה מהפסיקה. מבחינתה, הפיגועים שנמשכו תוך כדי דיוני בית הדין הבין לאומי ואחריהם, הצדיקו את המשך הבנייה של הגדר. באופן עקיף אפשר לראות בהחלטת בית הדין הכרה דהֿפקטו בגבולות הקוֿהירוק.

 *******

המשך העבודות, הסדרת "האצבעות". בחודשים יולי ואוגוסט 2004 בחנה מערכת הביטחון מחדש את התוואי לגדר בקטעים המתוכננים. כך בוצעו שינויים לא רק בקטע שנדון בבג"ץ אלא גם בקטעים אחרים. הקו המנחה היה על פי עקרון המידתיות שקבע בג"ץ, ושיקולים ביטחוניים לעומת שיקולים הומניטריים. השינויים שנעשו בתוואי היו בעיקר בהצמדתו לקוֿהירוק, הוצאת התנחלויות מתחומי הכלת הגדר וביטול המובלעות הפלסטיניות וגדרות עומק שתוכננו במקור. בֿ9 ספטמבר 2004, בדיון שקיים ראש הממשלה אריאל שרון עם בכירי מערכת הביטחון והמערכת המשפטית, הוצג התוואי להמשך בניית שלב ג' ושלב ד' (ראו לעיל), שתוקן לאחר בחינת המשמעויות שנבעו מפסיקת בג"ץ מיוני 2004. עוד נקבע שגושי ההתנחלויות (האצבעות) אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון ייכללו במרחב ההגנה של הגדר.
בישיבת הממשלה בֿ20 בפברואר 2005, שעסקה בפינוי היישובים על פי תכנית ההתנתקות, אושר גם תוואי הגדר שתוקן. לעומת תוואי הקודם שאושר באוקטובר 2003, התוואי החדש שאושר עתה הוצמד לקוֿהירוק. התוואי באזור גוש עציון שוּנה והוא לא כלל ארבעה כפרים פלסטיניים שהיו מעין מובלעת. גם בדרום הר חברון הוזז התוואי והוצמד לקוֿהירוק, והתנחלויות באזור הוצאו מתחום הגדר. כמו כן הקיף התוואי החדש גם את העיר מעלה אדומים וההתנחלויות הסמוכות לה. עוד נקבע שממזרח לגדר שתיבנה באזור מעלה אדומים, ייסלל כביש הטבעת והוא יאפשר תנועה רציפה בין יהודה לשומרון; כך יימנע מעבר הפלסטינים לתחום ירושלים. הגדר נעשתה אפוא כלי מדיני ראשון במעלה, ולמעשה היא יכולה ליצור בשטח קנטוניזציה פלסטינית.

 *******

התייחסות לפסיקת האג. בֿ23 בפברואר 2005, לאחר אישור התוואי החדש שלהלן על ידי הממשלה, הגישה פרקליטות המדינה לבג"ץ את דעתה על החלטת בית הדין הבין לאומי בשאלת הגדר. במסמך כלולה גם תשובת המדינה לצו עלֿתנאי בסוגיה מדוע הגדר אינה נבנית בתוואי הקוֿהירוק אלא בשטחים הנתונים לתפיסה
לוחמתית תשובת המדינה הייתה שהחלטת בית הדין הבין לאומי איננה רלוונטית ו"לוקה הן בחלקה העובדתי, שכן היא התקבלה על סמך נתונים חלקיים ולא מעודכנים, והן בחלקה המשפטי, באופן המונע אפשרות להסתמך על קביעותיו". טענת המדינה הייתה שתוואי הגדר שוּנה כמה פעמים לעומת זה שנבחן על ידי שופטי בית הדין הבין לאומי, ואילו התוואי החדש שאישרה הממשלה, מקרב את הגדר לקוֿהירוק במרבית חלקיה.

המשך הפעילות. עד קיץ 2005 התקדמו עוד עבודות הבנייה. הן התאפשרו בין השאר בגלל דחיית בג"ץ את העתירות שהוגשו לו. עד לאותו זמן נבנתה גדר באורך 213 ק"מ – מעמק בית שאן ועד אלקנה ובשני קטעים סביב ירושלים; 190 ק"מ מהגדר נמצאו בשלבי עבודה שונים: בין אלקנה לירושלים, כמה קטעים בעוטף ירושלים, בין גוש עציון למצדות יהודה, ובאצבעות סביב ההתנחלויות אריאל ועמנואל שבשומרון. זאת ועוד; בֿ22 באוגוסט 2005 אישר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להתחיל לבנות את הגדר ממזרח לירושלים.
בֿ28 באוגוסט 2005, כשנה לאחר הפיגוע הכפול בבאר שבע, התרחש בתחנה המרכזית בעיר פיגוע נוסף. כמו בפיגוע בשנת 2004, הגיע המחבל לעיר מדרום הר חברון, אזור שבו טרם הוקמה הגדר. על פי התכנית, תוואי הגדר סביב הר חברון חולק לקטעי משנה (מצפון לדרום ולמזרח): מהיישוב נחושה ועד לקיבוץ שומריה, באורך 32 ק"מ, נמצא באותה עת בשלבי עבודה מתקדמים; בין שומריה למצודות יהודה (באזור יתיר), הקטע היה בשלבי בנייה כמעט סופיים; הקטע מיתיר ועד למצוק העתקים שבדרום מדבר יהודה טרם תוכנן, שכן הוא היה שנוי במחלוקת מטעמי שמירת טבע וטופוגרפיה.

 ******

פסק דין המובלעות. בֿ15 בספטמבר 2005 ניתן פסק עקרוני נוסף של בית המשפט העליון לעתירה שהגישו תושבי חמישה כפרים פלסטיניים במובלעת אלפי מנשה, שהופרדו משטחי הגדה בכלל ומהמרכזים העירוניים הקרובים להם בפרט. טענתם הייתה שלמדינה אין סמכות להקים את הגדר מעֵבר לקוֿהירוק ושהשיקול להקמתה הוא מדיני ולא ביטחוני. הם הסתמכו גם על פסיקת בית הדין הבין לאומי שקבע כך. לצד דרישתם לפסול את התוואי הוצגה גם דרישה חלופית לצמצם את שטח המובלעת כך שהגדר תקיף רק את היישוב אלפי מנשה ולא את כפריהם. תשעת שופטי בית המשפט העליון: הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא מישאל חשין, השופטת דורית בייניש, השופטת איילה פרוקצ'יה, השופט אדמונד לוי, השופט אשר גרוניס, השופטת מרים נאור, השופט סלים ג'ובראן והשופטת אסתר חיות קיבלו פה אחד את העתירה וקבעו כי על המדינה לשקול מחדש את החלופות לבניית הגדר באזור, כך שהפגיעה בחיי התושבים תקטן. עוד נפסק כי יש לקבוע חלופה ולפיה המובלעת תכלול רק את היישוב אלפי מנשה תוך העתקת הכביש המחבר אותו לישראל בתוואי אחר. עוד קבעו השופטים, בניגוד לפסיקת בית הדין בהאג, כי לישראל ישנה סמכות עקרונית להקים גדר בגדה, מעבר לקוֿהירוק, לצורך שמירה על הביטחון, שכן לפי המשפט הבין לאומי, המפקד הצבאי בשטח הכבוש מוסמך להקים גדר הפרדה כדי להגן על חייהם וביטחונם של התושבים.

המשך הפעילות. בראשית שנת 2006, כשלוש שנים וחצי מתחילת הבנייה, הושלמו כֿ300 ק"מ מהגדר בלבד. בֿ17 באפריל 2006, אחרי תקופת שקט של כמה חודשים, התרחש פיגוע ברחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. המחבל המתאבד, כמו האחרים שלפניו, נכנס לישראל דרך אזור עוטף ירושלים, שבו טרם הושלמה בניית הגדר. בעקבות הפיגוע חזרה והועלתה ביקורת על הסחבת בהשלמת בנייתה על ההתקדמות הבנייה באותו הזמן אפשר ללמוד מהדיווח של שר הביטחון שאול מופז בדיון שקיים ראש הממשלה אהוד אולמרט בֿ26 באפריל
2006. בדיון גם הוצגה תמונת מצב הבנייה של הגדר בעוטף ירושלים, שבו הפרצות היו באורך של כֿ5.1 ק"מ ורובן מצויות בצפון – בין ענאתא ובין שועפט ובקטעים מסוימים בהר הזיתים. כדי למנוע כניסת מתאבדים לישראל דרך הפרצות הנחה ראש הממשלה את מערכת הביטחון להציב גדרות זמניות, כוחות מתוגברים ואמצעים אלקטרוניים. כמה ימים לאחר מכן אישרה הממשלה עוד שינויים בתוואי הגדר שהציעה מערכת הביטחון, בין השאר מתוך כוונה לכלול כמה שפחות תושבים וקרקעות פלסטיניים בתחום הגדר, וגם כדי לא לפגוע, עד כמה שניתן, במרקם חייהם.

היבטים משפטיים נוספים. בֿ8 במאי 2006, יום למחרת היכנסו לתפקיד שר המשפטים, כינס חיים רמון דיון ובו הוא ביקש ללמוד מאנשי משרדו ונציגי מערכת הביטחון על הבעיות המשפטיות המעכבות את המשך העבודות. בדיון התחייבו נציגי מערכת הביטחון שעד סוף שנת 2006 יסתיימו כֿ95 אחוז מעבודות הבנייה. אולם בֿ15 ביוני 2006, לאחר פסיקת שלושת שופטי בית המשפט העליון הנשיא אהרן ברק, השופטת דורית בייניש והשופטת איילה פרוקצ'יה לא היה ברור אם תתממש התחייבות זו. בפסק הדין לעתירה הם קבעו שקטע הגדר שנבנתה ממזרח להתנחלות צופין ובסמוך לכפרים עזון ונבי אליאס, תפורק בתוך שישה חודשים מרגע שתושלם הקמת גדר חלופית, בתוואי הקרוב יותר להתנחלות. השופטים מתחו ביקורת חריפה על המדינה שהסתירה מבג"ץ בדיונים קודמים את העובדה שהתוואי הנוכחי נקבע על בסיס תכנית מתאר להרחבת ההתנחלות, ולא משיקולים ביטחוניים בלבד, כפי שנטען. בעקבות המבוכה שנגרמה למשרד הביטחון מפסק דין זה, ועקב עתירות נוספות] שהוגשו לבג"ץ, הודיע שר הביטחון עמיר פרץ על בחינה מחדש של תוואי הגדר. כוונתו הייתה לוודא שהתוואי תואם את הנחיות בג"ץ והממשלה, והמשך הבנייה יהיה לפי צרכי הביטחון ולא לצורכי הרחבת התנחלויות וייעשה בלי שיפגעו ללא לצורך במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

פעילות עד סוף שנת 2006. במחצית השנייה של שנת 2006 נמשכה בניית הגדר בכמה קטעים לאחר דחיית בג"ץ את העתירות שהוגשו נגד התוואי המתוכנן. בד בבד עם תנופת הבנייה נאלצה מערכת הביטחון לפרק חלק מקטעי הגדר וזאת בעיקר בגלל כמה פסקי דין שניתנו בהקשר זה, וגם בגלל פירוק שיזמה מערכת הביטחון בשנת 2004. פירוקים אלה נוספו לתכנון מחדש של כמה קטעי גדר.
בדצמבר 2006 ניתן למערכת הביטחון אור ירוק להמשיך לבנות את הגדר בצפון עוטף ירושלים, בקטע הסמוך ליישוב אֿרם. זה היה בעקבות פסק דין אחוד שניתן לשלוש עתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי פרטיים, המועצה המקומית אֿרם, האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון. בעתירות נטען כי הגדר המהווה חלק משמעותי ביותר בעוטף ירושלים, תפריד את היישוב אֿרם, שמתגוררים בו כֿ58,000 תושבים, מירושלים המזרחית ומחלק מהיישובים הסמוכים לו, באופן שיגרום לפגיעה בתושבי המקום. פסק הדין ניתן על ידי שבעה שופטי בית המשפט העליון: הנשיא בדימוס אהרן ברק, הנשיאה דורית בייניש, השופטת איילה פרוקצ'יה, השופט אדמונד לוי, השופט אשר גרוניס, השופטת מרים נאור והשופטת אסתר חיות. גם פסק דין זה הוא עקרוני, שכן העתירות נוגעות במרקם חיים עירוני. מרבית העותרים הם ערביי מזרח ירושלים תושבי ישראל, שיצאו מהעיר מרצונם והתגוררו באזור ושמרו על מעמד התושבוּת הישראלית. הם ביקשו שגדר הביטחון באזור לא תפריד בינם לבין ירושלים. כמו כן, ייחוד העתירה הוא בכך שחלקו של התוואי שנדון בה (המערבי) עבר בתחום ישראל. בפסק הדין קבעו השופטים כי הקמת הגדר באזור תפגע במקורות פרנסתם ובנגישות התושבים למוסדות חינוך ובריאות ומוסדות לקבלת שירותים עירוניים וממשלתיים. אולם עקרון העל של ביטחון החיים הוא המכריע, כדברי בית המשפט: "אי הקמתה של הגדר בצפון ירושלים תביא לפגיעה קשה בביטחונה של ישראל ובביטחונם של תושביה". השופטים קבעו שאין זה נכון להתערב בשיקול דעתה של המדינה בנוגע לתוואי של הגדר באזור וקבעו כי עמדת המדינה היא מידתית ולפיכך הם דחו את העתירה. עד סוף שנת 2006 כֿ402 ק"מ מתוך 790 ק"מ של גדר שתוכננה להיבנות היו בכשירות מבצעית, 34 ק"מ מהם היו קיר מגן.

מדבר יהודה. בראשית שנת 2007 נמשכה בניית הגדר, ובין השאר גם במדבר יהודה, בקטע שבין מצודות יהודה במערב והר חולד ומעלה נחל חבר במזרח. על בנייה זו נמתחה ביקורת מכמה מדענים, שטענו שהיא פוגעת באזור בעל ייחוד נופי. לטענת החברה להגנת הטבע לא עמדה מערכת הביטחון בסיכום שלפיו בקטע זה יותקנו כחלופה לגדר אמצעים אלקטרוניים לאיתור מסתננים, תוך סלילת דרך משודרגת שתאפשר ניידות מהירה ממקום למקום. בעקבות מחאה זו פנו כמה חברי כנסת לשר הביטחון עמיר פרץ וביקשו שיפעל לעצירת הבנייה. בֿ9 בינואר 2007, כמה ימים לאחר תחילת העבודות באזור, כינסו יושבי ראש השדולה החברתיתֿסביבתית בכנסת, ח"כ הרב מיכאל מלכיאור (העבודה) וח"כ דב חנין (חד"ש), דיון ובו ביקשו לדעת כיצד צה"ל מתכוון לצמצם את המפגעים הסביבתיים שצפויים להיווצר באזור בעקבות בניית הגדר. באותו יום הודיע שר הביטחון על כוונתו להקפיא את הבנייה במדבר יהודה בקטע המדובר. השר הורה לגורמי מערכת הביטחון לבחון מחדש את התוואי ולהציע חלופות בהקדם. בחברה להגנת הטבע בירכו על החלטת שר הביטחון.

תיקון נוסף של התוואי. בחודש ינואר 2007 אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט את חיבור ההתנחלויות ניל"י ונעלה כמובלעות ישראליות למודיעין עילית. בכך הוארך תוואי הגדר עוד בֿ12 ק"מ, מעבר לזה שאושר באפריל 2006. מלבד השינוי בתוואי ובשל הכוונה לסלול לצד הכביש הירדני הקיים (כביש 446), כביש חדש ממודיעין עילית לעופרים, תיווצר באזור מובלעת לחמישה כפרים פלסטיניים ובהם כֿ20,000 תושבים (וראו להלן). על הכביש יגן צה"ל, ולא תורשה בו תנועת כלי רכב פלסטיניים שיחצו אותו מזרחה בשני מעברים תת קרקעיים.

מובלעות פלסטניות. בניית הגדר יצרה מובלעות טריטוריאליות של יישובים פלסטיניים. הצפי הוא שעם סיום העבודות ייכללו בתוכה 22 מובלעות של כפרים פלסטיניים ובהם כרבע מיליון נפש, וזאת מלבד כרבע מיליון תושבים פלסטיניים בירושלים, שיישארו בצד הישראלי. למעשה, במרחב יהיו ייווצרו שני סוגי מובלעות. האחד, מובלעת תפר המצויה במרחבֿהתפר. מדובר ביישובים פלסטיניים המצויים בצד הישראלי של הגדר, מעבר לקוֿהירוק, שבינם ובין שטח ישראל אין גדר מפרידה. שגרת חיי התושבים במובלעות האלה מופרעת לנוכח העובדה כי כדי להגיע לשטחי הרשות הפלסטינית הם נדרשים לחצות מעברים מיוחדים הנסגרים לפנות ערב. לחלופין, תושבי כפרים אלה אינם מורשים גם לחצות את הקוֿהירוק בלא אישורים מיוחדים. זאת ועוד; הם זקוקים לאישורי שהייה מוגבלים בזמן, הניתנים בדרך כלל לשנתיים, כדי לגור בבתים שלהםֿעצמם (!). אם הם רוצים להזמין לביתם אורחים החיים בגדה הם זקוקים להשיג בעבורם אישורים מיוחדים. לאחר פסיקת בג"ץ משנת 2004 בעניין בית סוריק, שבה נקבעה החובה לשמור על מרקם החיים של הפלסטינים, השתדלה מערכת הביטחון לצמצם ככל האפשר את כמות מובלעות תפר. אף על פי כן נותרו מובלעות מסוג זה. הסוג האחר הוא מובלעות פנימיות המצויות בתחום השטח הפלסטיני, חלקן משיקות לקוֿ
הירוק. במובלעות מסוג זה היישובים הפלסטיניים מוקפים מעבריהם בגדר, ורק פתח יציאה אחד, תתֿקרקעי או עילי המוגדר ציר מרקם החיים, מאפשר להם תנועה אל התחום הפלסטיני הרציף שמעֵבר למובלעת.

הגברת מעורבות בתי המשפט. על היקף ההתנגדות האוכלוסייה הפלסטינית לבניית הגדר בטענה שהיא מספחת את שטחיה לתחום מדינת ישראל (לדעתם במסווה ביטחוני), ניתן ללמוד ממספר העתירות הגדול שהם הגישו בעניין זה לבג"ץ. רובן עסקו בחוקיות בניית הגדר באזורים חקלאיים. עותרים שמעמדם תושבים מוגנים הלינו על כך שהגדר תפריד בין כפריהם ולבין קרקעותיהם או שתפגע במרקם החיים. הם ביקשו לבטל או להרחיק את הגדר מתחומם, תוך השארתם בצד הפלסטיני. לאחר מכן התרבו עתירות של תושבים מוגנים אשר דווקא ביקשו לשנות את תוואי הגדר באופן שהם יישארו דווקא בצד הישראלי של הגדר. אחר כך הוגשו עתירות של יהודים המתגוררים באזור, שהלינו על שהגדר השאירה אותם בתחום איו"ש או שתוואי הגדר עובר קרוב מאוד ליישוביהם. לבסוף הוגשו העתירות של תושבי אֿרם העירוניים, כנזכר לעיל.
כפי שצוין בהחלטת בג"ץ בעניין אֿרם, מאז החלטת ממשלת ישראל על הקמת הגדר ועד מחצית דצמבר 2006 הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק 115 עתירות. מתוכן 28 הסתיימו בהסדרי פשרה או במחיקת העתירה, 41 עתירות הסתיימו בפסקי דין, וֿ46 עתירות היו עדיין תלויות ועומדות. לעומת זאת, לפי נתונים שהציג משרד הביטחון, עד סוף מאי 2007 הוגשו 148 עתירות, ובאותו זמן הושלם הטיפול בֿ108 מהן ועדיין היו עומדות ותלויות עוד 40 עתירות, מרביתן נגד תוואי הגדר והשאר בסוגיית מרקם החיים.
הגדר כשימוש קרקע ביטחוני, אולי החשוב והגדול ביותר שהוקם על ידי מערכת הביטחון בשנים האחרונות, הפכה אפוא יותר ויותר מעניין ביטחוני גרידא לעניין משפטי. כיוון שכך מצא עצמו בית המשפט הגבוה לצדק בגישה דעתנית לעניין הגדר. כך היה בג"ץ מעורב עד לשיקולים המיקרוֿטקטיים של תכנון והקמת גדר ההפרדה, מיקום שערים, דרכים חקלאיות, אופן הגישה לשטחים החקלאיים ועוד, והכול בשל הפגם בשיקולי המידתיות הנדרשת ממתכנני התוואי. הממשק בין הצרכים הביטחוניים לפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, הן בקניינה והן בשגרת חייה גרם בעצם להפקעת שיקול הדעת הבלעדי בתכנון התוואי ובמימושו ממערכת הביטחון למגרש המשפטי.
על פי נתוני משרד הביטחון הושלמה בשלהי שנת 2006 בניית כמחצית מגדר ההפרדה; שאר קטעי הגדר נמצאו בשלבי תכנון, אישור משפטי וביצוע.

שנת 2007. באפריל 2007 נבחנה במערכת הביטחון הצעה להקפיא לטווח ארוך את התכנית שעליה החליטה הממשלה שנה קודם לכן, לבניית שתי אצבעות במערב השומרון – אחת מבית אריה לאריאל והאחרת מאלפי מנשה לקדומים. לחלופין הוצע לסגור את הפרצה שנותרה בגדר בין אזור אלקנה לביתֿאריה, ובה בעת להקים שלושה שטחים ביטחוניים מיוחדים (שב"מים) שיוקפו בגדר במרחק של 400 מטר מעבר לקו תיחומי היישובים: סביב אריאל, סביב ההתנחלויות עמנואל וקרני שומרון, ובאזור בין היישובים בית אריה ועופרים. במחצית הראשונה של שנת 2007 נמשכו עבודות בניית הגדר בעצלתיים.

בקיץ 2007 ניתנו עוד כמה פסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק. פסק דין אחד מורה למערכת הביטחון לשנות קטע מן התוואי באזור הכפר נעלין, שבו הושפע מיקום הגדר מתכנית לבנייתה של שכונה חדשה במודיעין עילית. בפסק דין אחר קבע בית המשפט כי משרד הביטחון וצה"ל נמנעו מלמלא אחר פסיקה מפורשת שניתנה בדצמבר 2006 לפרק תוך שישה חודשים את מעקה הביטחון שבנה הצבא בדרום הר חברון. פסק דין החדש ניתן בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח לפי פקודת ביזיון בית המשפט. לפיכך הורה בית המשפט על פירוק הגדר תוך 14 ימים בלבד. בפסק דין נוסף דחו שופטי בג"ץ שתי עתירות נגד התוואי המתוקן של גדר ההפרדה באזור ההתנחלות אלפי מנשה שעליו החליטה הממשלה במאי 2006. בתחילת ספטמבר 2007 פסקו שוב שופטי בג"ץ שעל המדינה לפרק קטע מתוואי גדר ההפרדה. הפעם באורך של 1.7 ק"מ באדמת הכפר בילעין המקיפה חלק משכונת מתתיהו מזרח במודיעין עילית.

במזרח עוטף ירושלים הסתיימה במחצית שנת 2007 כמעט לחלוטין סלילת קטע כביש 45 (כביש הטבעת המזרחית) שבין ענתות לאֿזעים, ששולב בתוואי הגדר באזור זה. במקור יועד כביש זה להיות חלק מכביש הטבעת של ירושלים במסגרת תכנית להקלת עומסי התנועה בעיר. אבל בעקבות האינתיפדה השנייה הוסב שימושו לחלק ממערכת ההפרדה. באמצע הכביש נבנתה חומה כדי להפריד בין תנועה של ישראלים ושל פלסטינים (פלסטינים ממזרח וישראלים ממערב). באותו הזמן, הושלם רק קטע הכביש ששימש לתנועת ישראלים, בקטע המחבר את יישובי המועצה האזורית מטה בנימין עם ירושלים. בו בזמן הושלמה בניית המרכיבים הביטחוניים בצד שבו ינועו הפלסטינים – תחילה תושבי הכפרים הסמוכים, ענתא, חיזמה ואֿזעים, ולאחר מכן מאזור רמאללה בצפון לעבר בית לחם בדרום, כבישים העוקפים את ירושלים. אז נדרשה בניית מעבר ליד מצודת אדומים שיאפשר בדיקת הנכנסים לירושלים והשלמת מכשול. נראה כי מטרת הכביש אינה רק ביטחונית והוא נועד לאפשר את בניית השכונה החדשה של מעלה אדומים באזור E1 ובכך ליצור את הרצף הטריטוריאלי לעבר ירושלים.
העבודות להשלמת בניית הגדר בשנת 2007 היו מועטות, ועד סוף השנה נבנו פחות משני שלישים מאורכה. בארבעה קטעים טרם נבנתה הגדר: מערב השומרון ("אצבעות"); סביב מעלה אדומים; סביב גוש עציון; מדבר יהודה, ממצדות יהודה מזרחה בואכה ים המלח. שלוש סיבות היו לכך: (א) הממשלה לא אישרה את הבנייה באזורים השנויים במחלוקת מדינית (מערב השומרון וסביב מעלה אדומים) וזאת כדי להימנע מעימות עם ארצות הברית על רקע ההכנות לוועידת הפסגה הבין לאומית (ועידת אנאפוליס), שהתקיימה בסוף שנת 2007; (ב) ההמתנה להחלטות בג"ץ – עד קיץ 2007 טרם ניתנו פסקי דין בעניינן של עשרים ושש עתירות הנוגעות לתוואי הגדר ובהן עתירות לגבי התוואי סביב גוש עציון, ועוד שתים עשרה עתירות שעניינן מרקם החיים; (ג) הסטה תקציבית – כספים שיועדו למימון הבנייה הועברו למימון התעצמות צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה והמתיחות הצבאית עם סוריה. באוקטובר 2007 הייתה הערכה שעד סוף השנה תיעצר הבנייה בגלל היעדר תקציב.

שנת 2008. עד קיץ 2008 הייתה התקדמות בניית הגדר מועטה, ובארבעה האזורים (ראו לעיל) טרם החלה הבנייה. איֿהשלמת הבנייה המשיכה לנבוע משני טעמים: (א) תוואי שאינו מוסכם הן בגלל מחלוקת מדינית – מצד אחד התנגדות בין לאומית ובעיקר של ארצות הברית ומצד אחר בגלל לחץ אפשרי של גורמי ימין ומועצת יש"ע שלא לבנות את הגדר על תוואי הקוֿהירוק, ובגלל התנגדות חזויה של בג"ץ שעל שולחנו נותרו עדין עתירות נגד בניית הגדר במרחק גדול מהקוֿהירוק; (ב) שיקולים כלכליים – הרגיעה הביטחונית, ובעיקר הירידה במספר הפיגועים, הפחיתו את הלחץ הציבורי, והדבר אִפשר למשרד האוצר להקטין את התקציב לפרויקט.

סיכום: באוקטובר 2003, כאשר אישרה הממשלה את הקמת השלב האחרון של הגדר, נקבע כי תאריך היעד יהיה סוף שנת 2005; אולם הוא לא מומש. עם זה גדר ההפרדה נעשתה עובדה ביטחונית ומדינית מהותית. הגדר מלוּוה בכמה מעברי גבול המאפשרים תנועה מבוקרת בין השטחים לישראל. הגדר נעשתה מחסום כלכלי ואקולוגי ולא רק חיץ ביטחוני ומדיני. ואולם זו גדר כלפי ערבים בלבד. המעבר ליהודים הוא חופשי. אולם בקיץ שנת 2008 איֿאפשר עדיין לנקוב במועד לסיום הפרויקט. מקובלת היא ההערכה שהשלמת הבנייה תהייה באחד משני התרחישים: או חלק מהסכם עם הפלסטינים או כמהלך חד^–צדדי של ישראל בגלל התגברות הטרור כמו זה שהתרחש באביב 2002. השלמת בניית הגדר נמשכה בעצלתיים עוד מספר שנים

 

המעברים וניהולם

בד בבד עם התקדמות בניית גדר ההפרדה ניתנה הדעת בשנת 2003 גם למעברים שמוקמו לאורכה, ודרכם זרמה התנועה משטחי הרשות הפלסטינית לישראל ולהפך. במאי שנה זו החליטו שר הביטחון ושר התחבורה להעביר לרשות שדות התעופה את האחריות לתכנון, לבניית מסופי המעברים ולהפעלתן. המעברים החדשים נבנו על פי הדגם של מסוף קרני. על רש"פ הוטל לתכנן ולבנות שני מעברי סחורות לאיו"ש, מעבר שער אפרים במזרח השרון, בין טייבה וטול כרם ומעבר בזק בצפון בקעת הירדן. בשנת 2004 הוקמה במשרד הביטחון מנהלת המעברים לריכוז הקמתם המעברים ושדרוגם הטכנולוגי עד להעברתם להפעלת רשות שדות התעופה. התכנית הייתה שבניית המעברים החדשים תסתיים עד סוף שנת 2006 בהתאם להשלמת בניית הגדר.
התכנית שגיבש משרד הביטחון הייתה לבנות 35 מעברים ובהם ארבעה סוגי מסופים: (א) מסופי מטען לפי הדגם של מעבר קרני שבהם הסחורה בשיטת גב אל
גב –  מהמשאיות הישראליות לפלסטיניות ולהפך. צמוד למסופי המטען יהיו גם מתקנים ונקודות מעבר לחומרי בניין ודלק; (ב) מסוף לכלי רכב ולנוסעים ישראלים הכולל נקודות ביקורת שדרכן יעברו מתנחלים וכל נושאי תעודות זהות ישראליות (לא כולל ערביי מזרח ירושלים) במכוניותיהם, ואליהן לא יורשו להגיע כלי רכב בעלי לוחיות זיהוי של השטחים; (ג) מעברי ביקורת לפלסטינים שימוקמו במקרים רבים סמוך, ולפעמים בצמוד, לנקודות המעבר לישראלים, אבל יופרדו מהן לחלוטין; (ד) שערים חקלאיים המיועדים לשרת חקלאים פלסטינים בשעות מסוימות, על פי עונות החקלאות.
ביוני 2005 הוקמה במשרד הביטחון מינהלת המעברים במטרה לאזרח את פעילות המעברים היבשתיים (בין ישראל לרש"פ). התכנית של מנהלת המעברים הייתה שעד שנת 2009 יישארו מעברים מעטים בלבד באחזקת והפעלת צה"ל. המעברים הראשונים שעברו לידיים אזרחיות היו מעבר שער אפרים (בסמוך לטול-כרם) ומעבר ארז (בסמוך לרצועת עזה). בשנת  2009 זכתה המינהלת למעמד של יחידת סמך במשרד הביטחון ושמה הוסב לרשות המעברים היבשתיים. ראשה כפוף ישירות למנכ"ל משרד הביטחון. רשות המעברים היבשתיים פועלת בהתאם למדיניות משרד הביטחון והנחיות המשטרה והשב"כ.
התהליך אזרוח המעברים, התבצעה החלפה של החיילים המפעילים את המעבר בתחומי האבטחה, הבידוק והזיהוי, בכוח אדם אזרחי המוכשר באופן ייעודי ומקצועי בתחום הביטחון ותפעול המעברים. במקביל, נרכשות ומוטמעות מערכות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם על מנת לייעל ולפשט את תהליך תנועת הסחורות והולכי הרגל במעברים. בתום תהליך,האזרוח, האחריות הכוללת להפעלת המעברים עברה מידי צה"ל לידי רשות המעברים היבשתיים. כוח האדם במעברים המאוזרחים מורכב ממנהלים, עובדי משרד הביטחון (מנהל מעבר, קב"ט ומנהל תפעול) ולצידם עובדי חברות שמירה ואבטחה אשר זכו במכרז משרד הביטחון. הסמכות להפעלת המעבר על ידי כוח אדם אזרחי, מוענקת מתוקף החלטת ממשלה ב/43, המסדירה את תהליך הפעלת המעברים המאוזרחים ואת הגורמים המנחים את רשות המעברים היבשתיים (שב"כ ומשטרת ישראל).
יתרונות אזרוח המעברים הם יצירת רמת ביטחון גבוהה לצד רמת שירות גבוהה וכוח אדם מקצועי, ביטול החיכוך של חיילי צה"ל עם אוכלוסיות אזרחיות,רכישה והפעלה של טכנולוגיות מתקדמות, גמישות תפעולית והתאמת הפעילות לצרכים משתנים,צמצום גניבות רכב (בשיתוף משטרת ישראל). צמצום מעבר סחורות, מזון ותרופות בלתי מורשים ובלתי מבוקרים ומניעת הכנסת חומרים מסוכנים ודו שימושיים לשטחים. צמצום "הסחר השחור" (העלמת מיסים), שעל פי דו"ח מבקר המדינה ורשויות אומדו בכ- 4 מיליארד ₪ בשנה. כיום רשות המעברים היבשתיים אמונה על 15 המעברים האזרחיים הבאים חלקם בתחום מרחה הסיור:
1. מעבר אייל (בעבר נקרא מעבר גן חיות קלקיליה)
2. מעבר אליהו
3 מעבר ארז (רצועת עזה)
4 מעבר גלבוע (בעבר נקרא מעבר ג'למה)
5. מעבר הבקעה
6. מעבר חוצה שומרון
7. מעבר חשמונאים
8. מעבר כרם שלום (רצועת עזה)
9. מעבר מיתר
10. מעבר מכבים
11. מעבר מצדות יהודה
12 מעבר ריחן
13 מעבר שער אפרים
14. מעבר תרקומיא
15 מעבר ל"ה

 

 

 

מרחב התפר מול מטרופולין תל אביב 

 

מרחב התפר מול השרון

קו גדר ההפרדה והקו הירוק
מובלעת מודיעין עילית 

התחלה צומת שילת
תצפית מהגדר המערבית של היישוב חשמונאים
סיבוב במודיעין עילית (קריית ספר)
תצפית בקצה המזרחי של מודיעין עילית
צפונה בכביש 446 מעבר חשמונאים

מוֹדִיעִין עִלִּית היא עיר חרדית, הממוקמת בהרי בנימין סמוך (ומחוץ) לקו הירוק, כ־6 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר מודיעין-מכבים-רעות וכ-3 ק"מ מערבית לכפר הפלסטיני בלעין. מודיעין עילית הוכרזה כעיר בשנת 2008‏, והיא היישוב הישראלי הגדול ביותר ביהודה ושומרון. בשנת 2017 התגוררו בה כ־66,000 תושבים בכ־11,300 בתי אב.
מודיעין עילית נקראה במקור בפי בני המקום והציבור החרדי בארץ בשם קריית ספר, אולם ועדת השמות הממשלתית פסלה את השם משום שזה היה שמה של חברת הבנייה שבנתה את הפרויקט ומשום שקריית ספר המקראית רחוקה מאזור זה (והיא באזור חברון). השם שהתקבל באופן רשמי לקריית ספר עם השכונות הסמוכות הוא מודיעין עילית – כשם העיר הסמוכה מודיעין.
העיר נוסדה ב-1990 על ידי מספר יזמי נדל"ן חרדיים בעלי קרקעות בפאתי היישוב מתתיהו באמצעות "חברת קריית ספר בע"מ" התשתיות הכבישים ומבני הציבור נבנו על קרקעות פרטיות. באוקטובר 1993 הקים משרד השיכון מנהלת הקמה ליישוב, היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996, ולעיר במרץ 2008. מודיעין עילית הייתה המועצה המקומית הגדולה בארץ עד הכרזתה כעיר.
הקמתה התאפיינה בנתוני פתיחה מאתגרים במיוחד: עיר שנבנתה על קרקעות פרטיות ללא ליווי ממשלתי, ללא תוכניות אב, וללא סיוע של מינהל מקרקעי ישראל, בנוסף לכך, קופת פיתוח העיר נמצאה מרוששת מחוסר הכנסות בסיסי. הסיבות להיעדר הכנסות נובע מחוסר בהיטל השבחה וחילף היטל השבחה, וכן מצב סוציו-אקונומי של תושביה במדרג 1 (הנמוך ביותר). אולם העיר התפתחה מהר ובהצלחה. מודיעין עילית זוכה מדי שנה בפרס ניהול תקין על ידי שר הפנים (היחידה עם דירוג סוציו-אקונומי 1 שזכתה לפרס זה).
בשנת 2005 החלה העיר להתרחב לכיוון מזרח על ידי בניה של מאות יחידות דיור, על אדמות שתושבי הכפר הסמוך בלעין טענו לבעלות עליהן. לאחר מספר עתירות לבג"ץ ועיכוב של למעלה משנה וחצי במהלכו נאסר אכלוס הדירות והמשך הבניה, ולאחר הכנת תוכנית מתאר חדשה שתיקנה את הפגמים שנפלו בקודמתה, וקבעה כי יושב המצב לקדמותו במובלעות של קרקע פרטית השייכות לפלסטינים והן יגודרו ותובטח נגישות אליהן, נקבע כי הבנייה במקום חוקית והותרו המשך האיכלוס והבנייה.
גדר ההפרדה באזור, שעלתה לכותרות לאור המאבק של תושבי הכפר בילעין, תוכננה ונבנתה תחילה תוך התחשבות בצרכי התפתחותה העתידית של העיר ולא רק על פי שיקולים ביטחוניים. בעקבות פסיקת בג"ץ, חויב אלוף הפיקוד לתכנן מחדש את תוואי הגדר באופן שלא יתחשב בטובת התפתחות העיר, אלא בתוואי ביטחוני בלבד, ובהתאם לכך נבנתה הגדר בצמוד לבתי התושבים והופקעו קרקעות שאושרו לבניה. באותה פסיקה איפשר ביהמ"ש לבעלי הקרקעות להגיש בקשה לפיצוי.
העיר מאוכלסת בקהילות חרדיות מכל קשת הציבור החרדי. הייצוג הקהילתי הגדול הוא מהמגזר הליטאי, המתרכז בשכונה הגדולה בעיר, קריית ספר. עם זאת, ישנם גם קהילות שונות ומגוונות, כמו קהילות הספרדים, התימנים ועוד. וכן קהילות חסידיות שקבעו את משכנם בעיר.
עם הקהילות החסידיות בעיר נמנות חצרות החסידים הגדולות בארץ: קרלין סטולין, ברסלב, ויז'ניץ, בויאן, ביאלא, אלכסנדר, סדיגורה, בוהוש ועוד. בעיר גם ממוקמת חצרו של האדמו"רמיערוסלב תושב שכונת ברכפלד ובית מדרשו של האדמו"ר מאונגוואר תושב שכונת גרין פארק. בשלהי שנת 2008 הוקמה בשכונת ברכפלד הספרייה החסידית על ידי בית חב"ד מודיעין עילית.
מקור

 

גזרת הקו הירוק במורדות בנימין והשפלה הצפונית

הגדר

הגדר הקו הירוק
במורדות בנימין והשפלה הצפונית
למול שטח אימונים מתקן אדם

המשך צפונה בכביש 446 צפונה דרך עופרים ובית אריה
המשך צפונה וחציית ערוץ נחל שילה

נַחַל שִׁילֹה הוא אחד מארבעת יובליו הראשיים של נחל הירקון (האחרים הם נחל איילון, נחל רבה ונחל קנה). הנחל מנקז 400 קמ"ר שהם כ-22% משטח אגן הניקוז של נחל ירקון (1805 קמ"ר). ראשיתו של נחל שילה במזרח עמק שילה בשומרון והוא זורם מערבה צפונית לאלעד, עד להתחברותו עם נחל הירקון כ-3 קילומטר מזרחית למחלף מורשה. אורכו מגיע לכ-50 קילומטר, ולצידו אתרי מורשת, טבע ונוף מרשימים, בהם יער נחשונים, יער קולה, מגדל אפק ודיר קלעה.
את ערוץ נחל מחלקים לשני קטעים: נחל שילה עליון – תחילתו, כאמור בעמק שילה שבשומרון בגובה של כ-700 מטר מעל פני הים שם הוא נקרא בערבית ודי עלי, הנחל זורם לכיוון מערב ומתחתר בנפתולים מרהיבים בנוף הררי שמרובים בו כרמי הזיתים ואוסף אליו ואדיות נוספים, שמו הערבי משתנה לאורכו, מצפון למעלה לבונה הוא נקרא ודי עמוריה, בהמשך הוא נקרא ודי אל מישה ולאחר מכן הוא נקרא ודי קרות בני זיד וודי בורקין על שם היישובים שמעליו, מצפון לקיבוץ נחשונים יוצא הנחל למישור החוף לאחר שהשלים ירידה של כ-650 מטר לאורך קו אווירי של כ-35 ק"מ ובפועל ערוצו ארוך הרבה יותר עקב הנפתולים הרבים. נחל שילה תחתון – עם היציאה מהרי השומרון משתנה אופיו הקניוני של הנחל והוא זורם לכיוון צפון מערב בנוף של שדות מעובדים מצפון וממזרח לפתח תקווה ואוסף אליו בדרכו את נחל מזור ונחל עזר עד שפכו לירקון מצפון לפתח תקווה כ-3 ק"מ מזרחית לצומת מורשה, בחלק זה בעיקר בחלק הקרוב לירקון קיימים מים בערוץ הנחל במשך מרבית החורף והאביב.
באזור "הדום השומרון" ממערב לגדר ההפרדה זורם הנחל בנוף טרשים, הנחל חסר מעיינות, גדותיו מכוסים בתה עשבונית ולאורך הערוץ שיחי אברהם. בשנים האחרונות התרבו באזור הצבאים ובעלי חיים נוספים כגון דרבנים. חלקו התחתון של נחל שילה עובר בנוף מישורי של שדות מעובדים, לאורכו של הנחל חישת קנים, באפיקו, בעיקר בקרבה לירקון שלוליות רבות המהוות מקום רבייה לדו-חיים.
לנחל וגדותיו חשיבות אקולוגית רבה הן כחלק מהמסדרון האקולוגי שלאורך ציר הגבעות והן כמסדרון אקולוגי המקשר בין הרי השומרון למישור החוף, העובדה שמרבית שטחו של הנחל עובר באזור שהפגיעה בו מעטה מעצימה חשיבות זאת. על מנת להגן על נופי הנחל והחי והצומח שבו הוכרזו או מתוכננות שמורות הטבע הבאות: שמורת טבע נחל שילה עלי, (מוכרזת 1992), שמורת טבע נחל שילה (מתוכננת), גן לאומי מגדל אפק (מוכרז 2005), שפך נחל שילה לירקון מוגן במסגרת גן לאומי ירקון (מוכרז 2002) ובחלקו עתיד להיות במסגרת פרק עירוני פ"ת, יחד עם זאת נפגעו בשנים האחרונות מעינות בחלקו העליון של הנחל על ידי פעולות פיתוח חקלאיות פלסטיניות ובהדום השומרון.

כניסה ליישוב פדואל ותצפית במרפסת של המדינה לעבר גוש דן ונתב"ג
המשך צפונה בכביש 446 עד כביש חוצה שומרון (כביש 5)

פְּדוּאֵל היא התנחלות בעלת אופי דתי לאומי במתכונת יישוב קהילתי השוכן בדרום מערב הרי השומרון ושייך מוניציפלית למועצה אזורית שומרון שבמערב השומרון. סמוך ליישוב, עלכביש 446, נמצאים היישובים עלי זהב, לשם וברוכין. היישוב מונה כ-390 משפחות (נכון לשנת 2018), והוא מדורג בין שלושת היישובים המובילים ברמה הסוציו-אקונומי במועצה האזורית שומרון.
המרפסת של המדינה כינוי שנתן אריאל שרון לתצפית בפדואל, ממנה ניתן לראות אזור רחב במישור החוף, מחיפה ועד אשקלון. במקום הוקם מצפור לשימוש המבקרים הרבים.

מחנה נחשונים הוא מחנה המשמש כיחידת מחסני חירום ימ"ח לאחת עוצבות צה"ל. המחנה הוא אחד מארבעה מחנות שנבנו במימון אמריקאי בעקבות הסכם ואי שנחתם בשנת 1998. (השלושה האחרים הם בסיס חטיבת גולני שנבנה ברגבים, בסיס חטיבת הצנחנים שנבנה בשומריה ובסיס חיל המודיעין בהר אורה). בנייתו החלה בשנת 2001 והוא נחנך בשנת 2005 ‏. בניית הבסיס היוותה פרויקט בינוי בהיקף נרחב, והבסיס הוא הגדול ביותר שהקים צה"ל מאז אמצע שנות השמונים. שטח הבסיס כ-1,700 דונם והוא כולל מעל 220 מבנים. במסגרת בנייתו נסללו כ-27 ק"מ של דרכים חדשות. המחנה כולל מחסנים רבים ובהם ציוד רב המיועד לחיילי המילואים שיגיעו לבסיס ביום פקודה. בבסיס מערכות ממוחשבות רבות והוא נחשב חדשני ביותר.

קו ירוק ותוואי החומה באזור ממזרח לראש העין

מערבה בכביש 5 אל מעבר חוצה שומרון
מערבה לפאתי ראש העין וכפר קאסם
צפונה בכביש 444 דרך מחלף קסם
ומחלף ג'לגולגיה עד מחלף נווה ימין מול קלקיליה

• 

  *****

  

  ******

  

  תקופת המנדט

  

  מעבר חוצה שומרון

   

  הקו הירוק בגזרת קלקילה – כפר קאסם

  

  ****

  מזרחה על כביש 55 מדרום לקלקיליה
  מעבר אליהו
  מסרחה לקלקיליה
  מעבר צופים
  עליה ליישוב צופים לתצפית 
  מערבה על כביש 5504 עד מעבר איל
  צפונה על כביש 444

  

  ***** 

  

  *****

 

כביש 444, המוכר גם בשם "כביש המחצבות" בשל המחצבות הרבות השוכנות לאורך חלקו הדרומי, הוא אחד מכבישי האורך החשובים באזור המרכז. כביש זה עובר בתוואי דרך הים ההיסטורית. בימי המנדט, עד לסלילתו של כביש 4 בשנות השלושים, הוא שימש ככביש האורך של מישור החוף המרכזי. תוואי הכביש עובר בחלקה הדרומי של דרך ישנה יותר, שיצאה מלוד ועברה דרך קלקיליה, טול כרם, שוויכה, קאקון, באקה אל גרביה והמשיכה עד לאזור נחל עירון. בעקבות המרד הערבי הגדול בשנת 1936 והתקפות על יהודים שנסעו בדרך זו, נסלל כביש 4, המקביל לה.
בעקבות מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק שלאחריה וסימון הקו הירוק כקו הגבול בין ישראל לירדן, עבר רובו של הכביש לחזקתה של מדינת ישראל, למעט קטעים קצרים באזור קלקיליה וטול כרם. הכביש נותק לשלושה חלקים: חלק ראשון מלוד עד קלקיליה, חלק שני מקלקיליה עד טייבה וחלק שלישי מזמר עד נחל עירון. לחלקים אלו נסללו מעקפים. בנוסף נסלל בשטח השומרון והשלטון הירדני כביש חדש שקישר בין טול כרם לעזון ולקלקיליה, כתחליף לקטע טול כרם-קלקיליה שהועבר לישראל. סלילת המעקף הירדני נעשתה במימון חלקי של מדינת ישראל.
כביש 444 מורכב מאז בניית גדר ההפרדה משני קטעי כביש מנותקים המופרדים ביישוב קלקיליה בין צומת נווה ימין לצומת אייל. לקטע זה קיים מעקף מערבי דרך פאתי כפר סבא ומעקף מזרחי דרך מחסום שער אליהו ומחסום צופים.
כביש 6 נבנה במקביל לכביש 444, ובמסגרת עבודות סלילתו של הראשון, שונה גם התוואי של כביש 444, כחלק מהתפיסה שהכביש ישמש ככביש שירות של כביש 6. בתוואי הצפוני של הדרך עובר כיום כביש 574, המתחיל בצומת בארותיים בפאתי העיר טול כרם, מתחבר לכביש המקורי בפאתי זמר וממשיך בתוואי המקורי עד אזור נחל עירון.

 

צוּפִים (בעבר נקראה צופין) היא התנחלות אשר הוקמה בשנת 1989 על ידי ארגון אמנה. היישוב ממוקם בחבל השומרון, משתייך למועצה אזורית שומרון ושוכן צפונית לאלפי מנשהודרום-מזרחית לכוכב יאיר צור יגאל, בין קלקיליה לג'יוס. היישוב ממוקם בצידה המערבי של גדר ההפרדה וצמוד לכביש 6 ולמחלף אייל.
שמו הזמני של היישוב היה "צופים", על פי הנאמר בספר שמואל א': "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי" (ספר שמואל א', פרק א', פסוק א'). ועדת השמות הממשלתית החליטה על השם הקבוע "צוּפִין", שהוא גרסה עברית לשם חרבת צופין הסמוכה, אך תושבי המקום המשיכו להשתמש בשם "צופים", ובסופו של דבר השם התקבל על ידי ועדת השמות הממשלתית.
היישוב מאופיין בבנייה של בתים צמודי קרקע בשיטת "בנה ביתך". על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2012 היישוב מונה 1,484 נפש. ביישוב קהילה מעורבת (דתיים 45%, חילונים 55%) המנהלים אורח חיים משותף. מתחילת שנת 2009 היישוב בתנופת בנייה וקליטה גדולה. ביישוב מרפאת שירותי בריאות כללית, גני-ילדים, מעונות-יום, ומרכז רב-תכליתי בו מתקיימים חוגים ופעילויות העשרה לילדים, נוער ומבוגרים.
גדר ההפרדה נבנתה ממזרח ליישוב, ומיקומה הראשון, שנקבע על בסיס תוכנית מתאר להרחבת ההתנחלות, נפסל על ידי בג"ץ

 

 

גזרת הקו הירוק בין טייבה וטול כרם

צומת הכניסה לכוכב יאיר
עלייה לתצפית בצור יצחק מול טייבה
מזרחה לסלעית לתצפית 

צור יצחק הוא יישוב קהילתי הנקרא על שמו של יצחק רבין ונמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. היישוב נבנה ותוכנן על ידי משרד הבינוי והשיכון כאחד מיישובי הכוכבים וחלק מהרעיון להקים במקום עיר שתכלול גם את כוכב יאיר וצור יגאל ותכלול אוכלוסייה של 40,000 נפש. הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת היישוב, היה בין היתר להגביר את הנוכחות היהודית במרחב התפר ובמיוחד לסמן ובעיקר לתחם את קצה תחום ההתפשטות של העיר טייבה שנמצאת מצפון ולמנוע ממנה לצמוח במעלה הרכס. בשנת 2005 הונחה אבן הפינה ליישוב. אכלוס היישוב החל בחודש יוני 2007, וכלל 60 משפחות. בדצמבר 2013, היישוב כלל כ-1000 משפחות ומאז נמשכה הבנייה והיישוב קלט תושבים נוספים. היישוב מאופיין באוכלוסייה צעירה המורכבת, ברובה, ממשפחות צעירות. ביישוב ממשיכות להבנות מאות יחידות דיור (במספר פרויקטים שונים) ובעתיד מתוכננות כ-2650, רובן בבנייה רוויה. כמו כן קיימת ביישוב שכונה של בתים צמודי קרקע. עוד בתכנון הקמת מוסדות חינוך ומבני ציבור.
בתחילת שנת 2015 החלה לפעול ועדת גבולות שהוסמכה על ידי שר הפנים לדון בשינוי תחום השיפוט בין המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל לבין המועצה האזורית דרום השרון. הנושא העיקרי שעמד על הפרק היא השאלה האם היישוב צור יצחק, המאופיין ברובו בבנייה רוויה ויש בו למעלה מ-1,400 דירות, ששייך כיום למועצה האזורית דרום השרון – יועבר לתחום אחריותה של המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל. דיוני הוועדה עוררו סערה בקרב תושבי כוכב יאיר-צור יגאל. במועצה המקומית שהוקמה, כאמור בשנת 2003, טענו שמהלך האיחוד יגרום לגירעון תקציבי מסוכן של מיליוני שקלים בכל שנה ומוטט אותה . לעומת זאת, במועצה האזורית דרום השרון קדמו את תהליך ההיפרדות מהיישוב צור יצחק בטענה שמדובר ביישוב עירוני שאינו תואם ואינו שיך למועצה האזורית שיישוביה הם כפריים. מסתבר שתושבי צור יצחק יזמו את הפנייה לשר הפנים להקמת הוועדה כשלב בהפיכת היישוב ושאיפתם היא להפוך ליישוב עצמאי. בדיוני וועדת הגבולות עלה עלה נושא נוסף והוא כוונת משרד הבינוי והשיכון לקדם בנייה של אלפי יחידות דיור נוספות בין כוכב יאיר לצור יצחק על שטחים שנמצאים כיום בשטחה של מועצה אזורית דרום השרון, מעובדים על ידי תושבי צור נתן ואמורים, כך משתמע מדיוני ועדת הגבולות, להתכנס גם הם למועצת כוכב יאיר-צור יגאל שתהפוך לעיר. להרחבה בעניין

 

צור נתן הוא מושב שיתופי הנמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. היישוב קרוי על שם נתן סימונס (שמעון) מקנדה. היישוב הוקם ביוני 1966 כהיאחזות נח"ל מטעם ה"מחנות העולים". צור נתן הייתה ההיאחזות השישית במספר בתכנית "מצודות הספר" (במסגרת זו הוקמו ההיאחזויות בירנית, אלמגור, מעלה גלבוע, מי עמי ומודיעין). היאחזות צור נתן הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פרצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ איל בדרום למושב שער אפרים שהייתה מועדת לפורענות ולחדירת מפגעים מהשומרון. היישוב ואוזרח כחודשים לאחר מלחמת ששת הימים באוגוסט 1967 על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר. אוכלוסייתו לא השתנתה רבות במשך השנים, שכן המושב כמעט ולא קלט משפחות חדשות, במושב 38 משפחות בסיס וכיום מונה היישוב כ-280 נפש.

*****

סלעית קרויה על שם הסלעים- סלעי הגיר הקשה שטרשיהם מכסים שטחים נרחבים במערב השומרון. סלעית הוא גם שמה של ציפור מצויה בארץ. ראשיתו של היישוב בהיאחזות נח"ל (גרעין של "בני עקיבא") שעלתה על הקרקע בדצמבר 1977 על שרידי בסיס של הלגיון הירדני שישב במקום עד מלחמת ששת הימים. מטרת הקמת הישוב היתה להוות חיץ בין האוכלוסייה הערבית משני עברי קו הירוק. ב-29 באוגוסט 1979 אוזרח המקום כמושב עובדים חילוני.  זהו "מושב עובדים" היחידי בתחום מועצה אזורית שומרון. בהמשך הזמן עלו אליו 15 משפחות המתיישבים הראשונים. במהלך 10 השנים הראשונות התרחב המושב ל- 60 משפחות כאשר למחציתן משקים פעילים ובהם חממות פרחים וצמחי בית, לולים ותעשייה, כולם ממוקמים בכניסה למושב, מחוץ לאזור המגורים. כל 60 המשפחות חברות באגודת סלעית כפר שיתופי ("האגודה החקלאית"). במסגרת תוכנית ההרחבה של המושב הוקמה ב- 1996 אגודת "קהילת סלעית". בקהילת סלעית חברות כל 60 המשפחות של האגודה החקלאית וכל המשפחות שהצטרפו לישוב מאז 1996 ועד כה. בסך הכל מונה הישוב היום 108 משפחות. בתוכנית ההרחבה המתוכננת יקלטו לישוב עוד כ- 60 משפחות של בני סלעית (בנים ממשיכים) וכ-120 משפחות חיצוניות.

צפונה בכביש 444 דרך טייבה
סיבוב בפאתי מעבר שער אפרים
מזרחה בכיש 574 עד מעבר תאנים
 בכביש 5614 דרך שער אפרים וקלנסואה
לכביש טול – כרם נתניה
צומת ניצני עוז
אזור התעשייה ניצני שלום
דרומה על דרך עפר הצמודה לגדר
עד הצד הצפוני של מעבר אפרים
חזרה לכביש 57 וצפונה בכביש 444
כניסה ליד חנה ולבת חפר

 

כביש 57 הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

יד חנה היום הוא כפר שיתופי קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית בעמק חפר. מאז היווסדו ועד 2005 היה קיבוץ. הקיבוץ נוסד בשנת 1950 כאחד מקיבוצי הספר הקדמיים מול הקו הירוק.  הקיבוץ הוקם על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה שהתארגנו במסגרת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ נקרא על שם חנה סנש – ילידת הונגריה הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
המחלוקות בין חברי הקיבוץ, במחצית הראשונה של החמישים, מספר שנים לאחר הקמתו קרעו אותם. המחלוקות נבעו ממשפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי. הרוב ביניהם – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית. כך קיבל יד חנה את הכינוי ה"קיבוץ הקומוניסטי היחידי". בהמשך השנים מאז ביד חנה נקלטו גרעיני נח"ל של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).
מיעוט מהחברים נשאר נאמן לקיבוץ המאוחד שהיה חלק מתנועת אחדות העבודה ופרש. הם הקימו בסמיכות את היישוב 'יד חנה סנש מאוחד. קיבוץ זה לא החזיק מעמד ובשנת 1972 ועל מקומו נבנה כשנע עשורים מאוחר יותר היישוב בת חפר.
בעניין זה כדאי להזכיר את ספרה של כרמית גיא מסע ליד חנה (עם עובד, 1992), זה הוא ספר אוטוביוגרפי המתאר את הרקע וההשלכות שהיו לפילוג בקיבוץ יד חנה בראשית שנות ה-50. כרמית גיא נולדה בגבעת חיים להורים ניצולי שואה יוצאי הונגריה. חודשים אחדים אחרי לידתה עברה המשפחה לקיבוץ יד חנה שהוריה נמנו עם מייסדיו. גדלה והתחנכה ביד חנה עד 1965, מועד בו עברה לבת ים.
בשנת 2005 חל שינו נוסף. ביד חנה נקלטו 30 משפחות של מפונים מצפון השומרון וחבל עזה (רובם מחומש). מאז סיווג היישוב שונה מקיבוץ לכפר שיתופי קהילתי ושם האגודה השיתופית שונה ל"יד חנה-חומש". ב-2010 היישוב התרחב עד ל-300 משפחות.

נחל שכם הוא נחל הזורם בשומרון, ואחד מיובליו העיקריים של נחל אלכסנדר  . ראשיתובאזור העיר שכם בין הר גריזים והר עיבל ומכאן שמו. אל הנחל חוברים יובלים נוספים המנקזים את האזור שמצפון מערב לשכם, עד לסילת א-ד'אהר. הנחל זורם בבקעה רחבה משכם מערבה ועד רמין, שם הוא מתחתר במעבר צר עד ענבתא, שכיוונו צפון מערב. לאחר מכן שב הנחל לזרום מערבה עד לנור א-שמס, שם מגיע הנחל למישור. הנחל חולף מצפון לטול כרם ומדרום לשוויכה, חוצה את גדר ההפרדה מדרום לבת חפר, ונשפך לנחל אלכסנדר ממזרח לגן יאשיה. אורכו מראשיתו ועד לנקודת החיבור עם נחל אלכסנדר כ-30 ק"מ.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הנחל זוהם במי שפכים מאזור שכם וטול כרם, כולל פסולת תעשייתית של בתי בד, והיה גורם הזיהום המרכזי של נחל אלכסנדר. בשנת 1996 יזמה המועצה האזורית עמק חפר בשיתוף פעולה עם עיריית טול כרם, קק"ל והמשרד להגנת הסביבה פרויקט לשיקומו. הוקם מתקן לטיהור שפכים בסמוך לבת חפר, שמטהר את מרבית השפכים (מט"ש יד חנה). במהלך שנת 2012 פונו מאפיק הנחל כ-75,000 קוב בוצה מזוהמת ופסולת על ידי יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים של משרד הביטחון.

בת חפר הוא היישוב הגדול ביישובי המועצה אזורית עמק חפר. הישוב נוסד ועלה על הקרקע בשנת תשנ"ה (1995) במסגרת תוכנית "יישובי הכוכבים", שהוביל ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. הישוב אוכלס על ידי עשר המשפחות הראשונות ביום ט"ו באב תשנ"ו, 31.07.1996. כיום מתגוררות בישוב כ- 1,350 משפחות, שהם כ- 6000 נפש, כולם בבתים צמודי קרקע. בת חפר ממוקם כ- 15 ק"מ (בקו אווירי) מזרחית לנתניה, ומשתרעת לאורך חומת ההפרדה, בצידו המערבי של הקו הירוק ההיסטורי, על שטח של כ- 950 דונם. צורת היישוב נראית מהאוויר כמעין "שופר", שבמרכזו המבנים הקהילתיים והצבורים. נקודת שיא הגובה בישוב (נ.טריג 870) מתנשאת לרום של 60.3 מטר מעל פני הים. מצפון מתוחם הישוב על ידי השטח בו היו מטעי האבוקדו של  קיבוץ בחן (המקום מיועד נכון להיום להרחבת הישוב), ממערב על ידי כביש חוצה ישראל (כביש 6), מדרום על ידי נחל שכם, וממזרח על ידי חומת ההפרדה, בתוואי הקו הירוק.

****

השם בת חפר הוא רעיון של עמוס דגני, ראש המועצה דאז, שחשב על שם מתאים לישוב החדש "כבת של עמק חפר", וכך עלה במוחו הרעיון לקרוא לישוב "בת חפר". שם זה עבר את אישור הכנסת. עד שנתקבל האישור הרשמי במסמכים הממשלתיים הרשמיים, נקראה בת חפר בשם סוכו להלן. השם בת חפר אומנם  סמלי, אך בעל זיקה מובהקת להיותו של הישוב שוכן במזרח עמק חפר, סמוך לאזור נחלתן ההיסטורית של בנות חפר, נינות מנשה בן יוסף, בנחלת מנשה: "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה הן  בנות צלופחד בן חפר בן מנשה בן יוסף בן יעקב, ומכאן שמו. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה… אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ ("במידבר", כז, א-ד).
בת חפר נבנה מערבית ובצמוד לקו הירוק, כאמור, במקום בו שכן קודם לכן קיבוץ "יד חנה סנש", שנפרד כמה שנים קודם לכן מקיבוץ האם שלו, יד חנה, תוך כדי מחלוקת אידיאולוגית עזה. "יד חנה סנש" לא הצליח לשרוד זמן רב, והתפרק סופית בשנת 1972. בת חפר הוקם כחלק מתוכנית ישובי הכוכבים של אריאל שרון, על שרידי קיבוץ "יד חנה סנש", ומבנה מועדון הנוער של היום – הוא המבנה היחיד ששרד מאותה תקופה. תחילה נקרא בת חפר על ידי הגורמים הממשלתיים – משרד השיכון ומנהל מקרקעי ישראל – בשם סוכו (ענף של אילן), בעקבות שם הישוב הקדום "שוכה", ממנו בא אנטיגונוס איש סוכו, מאנשי "כנסת גדולה". השם נבע מהעובדה, שיש חוקרים המזהים את מיקומה של שוכה בשמו של הכפר הערבי שוויכה, השוכן כ 1000 מטרים מזרחית לבת חפר, מעברו של הקו הירוק. עם פירוק "יד חנה סנש" הועברו אדמותיה לרשות קיבוץ "רגבים", כך שבת חפר הוקם בעצם על אדמות קיבוץ "רגבים". בת חפר החלה לעלות על הקרקע בשנת תשנ"ה 1995, לאחר שמספר חברות קבלניות זכו במכרזים להיות  חברות משכנות מטעם משרד השיכון, ונכנסו לעבודות הקמת תשע מתחמי שכונות. השכונה העשירית נבנתה כשכונת "בנה ביתך", כאשר רבים מתושביה היו "בנים ממשיכים", בני ישובי עמק חפר הוותיקים. במקביל לחברות הקבלניות, נבנו בישוב התשתיות והפיתוח. הישוב בנוי על שטח מישורי, השדרות והרחובות הראשיים בישוב מצופים אספלט, וכל האזורים הפנימיים מרוצפים באבנים משתלבות (רחובות הולנדים). בישוב כ- 100 דונם שטחי נוי ציבוריים, ובתוכם פזורים מספר גינות ומתקני שעשועים לילדים. בנוסף, קיים בישוב פארק ענק בן כ – 110 דונם, המשתרע לאורך הגדר המערבית, בסמוך לכביש 6, ובתוכו אמפי תיאטרון, מגרש גלגליות, מתקני כושר ומשחקים. צביון הישוב הוא חילוני, כאשר כ-10% מהאוכלוסייה הנה בעלת צביון דתי. שני הצבורים חיים בהרמוניה יוצאת דופן.
במהלך התקופה בה נבנתה החומה והמעבר היה חופשי מכיוון טול-כרם ושוויכה, סבלה בת חפר מפריצות וגניבות כלי רכב רבים.. העקבות, רובן ככולן, הוליכו מזרחה. בעקבות מאורעות "מנהרת הכותל", ספטמבר 1996, ראש המועצה דאז, נחום איצקוביץ, לחץ על מערכת הביטחון להשלים את חומת ההפרדה. כך, כבר בשנת 1996, הושלמה בבת חפר אחת משתי חומות ההפרדה הראשונות בארץ. החומה נמתחה לאורך כ-1.7 ק"מ, על תוואי הקו הירוק, מול הכפר הערבי-פלסטיני הגדול שוויכה. עם השלמת הגדר והחומה, חל מפנה משמעותי לטובה, רמת הביטחון עלתה, ונפסקו הגניבות והפריצות כמעט באופן מוחלט. במאורעות 2000 (האינתיפאדה השנייה) התגלתה חומת ההפרדה כהכרחית, והייתה חיונית ביותר להמשך התנהלות החיים השלווים בישוב. לאחר מאורעות 2000, הוארכה החומה בעוד כ 500 מטר ובשנת 2006 הוגבהה לכל אורכה. כיום מהווה החומה חלק מגדר ההפרדה הארצית.
עם שיפור המצב הביטחוני, לאחר מבצע "חומת מגן", החל בבת חפר גל ביקושים גבוה מאד לבתים. מחירי הבתים בישוב האמירו באופן משמעותי, בת חפר הפכה למקום מגורים איכותי ומבוקש מאוד, וכיום הביקוש לבתים בישוב עולה עשרת מונים על ההיצע. תקופת המאורעות, כמו גם המאבק המוצלח לצמצום ההשפעות של כביש 6, שהביא להנמכת תוואי הכביש  באופן משמעותי, גיבשו את קהילת בת חפר ותרמו באופן משמעותי לקשר בין התושבים. מעז יצא מתוק. השפעת כביש 6 על הישוב חיובית ביותר, ובת חפר, השוכנת סמוך למחלף ניצני עוז, הפכה נגישה וקרובה יותר לכל מקום בארץ. בשנים האחרונות הולכת ותופסת בת חפר את מקומה כבירת עמק חפר, והיא ידועה כישוב ששוררת בו אווירה מצוינת לצמיחת משפחות באווירה קהילתית, ירוקה ואכפתית, וכאחד הישובים הקהילתיים האיכותיים בישראל. עקב הצרכים והביקוש החיצוני ההולך וגובר, שוקדים פרנסי הישוב כיום על תוכניות ההרחבה לבת חפר, וקידום בניית הבריכה והמרכז המסחרי.
במהלך ינואר בחורף  2013 הנחל נסתם בחלק בו חוצה את חומת ההפרדה, כתוצאה מסחף וחקלאות, כך שהחל להיווצר אגם מצידה המזרחי של חומת ההפרדה (ששימשה כסכר), מה שלבסוף ערער את יסודותיה ומוטט אותה וכך גל "צונאמי" גרם להצפות בתים רבות ולנזק רב לרכוש בחלקה הדרומי של בת חפר.  ההצפות הובילו לאירוע בו טבעו למוות שתי נשים פלסטיניות באזור טול כרם.

גזרת הקו הירוק בין טול כרם ובין בקעה אל ע'רביה

תוואי הגדר והקו הירוק מצפון לטול כרם

אחרי בחן
צפונה ליישובי זמר ותצפית במרג'ה ואיבתאן
צפונה על כביש 574 מול זייתא

זמר היא מועצה מקומית בנמצאת בתחום מחוז המרכז ושטח שיפוטה משתרע על כ- 12,500 דונם. ממערב ומדרום גובלת זמר עם המועצה האזורית עמק חפר  ממזרח – גדר ההפרדה ושטחי הרשות הפלשתינאית; מצפון – בקעה אל-גרביה וג'ת. מתגוררים בה כ-6,500 נפש. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1988. שם המועצה המקומית נקבע לפי שמו של הוואדי שעובר סמוך לארבעת הכפרים – ואדי זמר (חלק מנחל חביבה) בחירת השם נעשתה כפשרה בין עמדת משרד הפנים שדרש שם עברי למועצה המקומית, לעמדת ראשי הכפרים שדרשו לקבוע שם ערבי. כיוון ששמו של הוואדי כמעט זהה בעברית ובערבית, התקבלה ההחלטה לקרוא למועצה המקומית החדשה בשמו. מועצה מקומית זו, כאמור הוקמה מאיחוד וצירוף הכפרים ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה,  איבתאן. עד הקמת המועצה המקומית זמר השתייכו כפרים אלה למועצה האזורית עמק חפר. ארבעת הכפרים, על אף פריסתם הרחבה, מחוברים בתחום הבינוי והפיתוח, שרותי ציבור, תשתיות, מדיניות ופוליטיקה מקומית וכיו"ב. שטח המועצה המקומית זמר מורכב ברובו משטחים פתוחים (שטחים שאינם בנויים), שמרביתם משמשים או בעלי ייעוד חקלאי. כ-400 דונם בתחומי המועצה המקומית זמר נמצאים בבעלות קק"ל. רובו של שטח זה הינם מטעי זיתים שחלקם מתוחזקים ומעובדים ע"י חקלאים בחוזים מול קק"ל, וחלקם בלתי מתוחזקים.
המועצה המקומית זמר הינה הרשות המקומית הערבית הראשונה שהצטרפה למהלך המקודם בשנים האחרונות ע"י מרכז המועצות האזוריות – הכנת תכניות אב לפיתוח בר קיימא. על אף שזמר הינה מועצה מקומית ולא אזורית, כאמור, היא בעלת מאפיינים דומים מבחינת אופי ופריסת השטח הבנוי והפתוח. בנוסף, בשנים האחרונות התרחשו בזמר מספר תהליכים ומגמות, ביניהם: עליית המודעות הציבורית לנושאים סביבתיים וקיומו של ר.ק.מ.ה אשר יצר גרעין של פעילים "איכפתניקים"; הקמתה של יחידה סביבתית טייבה-זמר אשר כבר מראשיתה פועלת בשטח לצמצום מפגעים סביבתיים; וחשוב מכל – מחויבותם של ראשי המועצה (על אף שהתחלפו בתדירות גבוהה בשנה וחצי האחרונות) והעובדים לקידום הנושא לכל אורך הדרך. כל הגורמים שצוינו יצרו ביחד "מוטיבציה" לכניסה לתהליך זה, וזאת במקביל לקידומה של תכנית המתאר לישוב.

כניסה לבקעה אל ע'רביה
מזרחה בבקעה אל מעבר נזלת עיסא
צפונה לאורך החומה בבקעה אל ערביה
מעבר ביישוב בקעה אל ערביה לכביש 574
צפונה דרך יישובי מוא"ז מנשה עד צומת חריש

 

סוף דבר

בשני  סיורי הכנה אלה "טעמנו" מעט ממרחב התפר.

תיעוד זה הוא תמצית שבתמצית
שנועדה לעורר את הסקרנות!!

עדין רב הנסתר על הנגלה 

מן הראוי להעמיק ללמוד את מורכבות אזור זה
ולהכיר לעומק את שפע המקומות הנמצאים
ולהבין את התמורות הרבות שחלו
בדמותו בעשורים האחרונים.
ימים יגידו איזה שינויים, אם בכלל,
יתחוללו בו ומה יהיה אופיו.

 

מרחב התפר

הקרוב ללב הפועם של המדינה

ראוי שיקרא "עוטף ישראל"