למסע זה יצאנו ביום שישי (27/10/2017). היה זה אחד מימי סתיו תשע"ח. רכיבה מול רוח קדים הייתה אחד המאפיינים הבולטים של מסע רכיבה זה.

 

עם אור ראשון יצאנו מקצרין לדרך. היינו תשעה: גיל מועלם (גבעת יואב), לוי אבנון (חמדיה), משה כ"ץ (אפק), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), עילם רן (טבעון), פיפ רותם, חיים חיון וירון זגורי (סאסא)  ואני (מבשרת ציון).

 

את המסע הוביל גיל מועלם שגם הסביר לנו לאורך מסלולו.

גיל מועלם הוא תושב רמת הגולן, מתגורר כשני עשורים בגבעת יואב ובמשך תקופה זו מדריך טיולים ברשות הטבע והגנים וגם הוא מדריך אופניים. גיל הוא גם מבין המתכננים של מפעל הרכיבה השנתי "חוצה גולן" והמוביל את מסעותיו.

******

המסלול, נגד כיוון השעון

 

 

*******

האזור הגאוגרפי:
מרכז רמת הגולן

 

רמת הגולן והר החרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן.
מנקודת מבט גאוגרפית, הגולן הוא חלק מהבשן הכולל ארבעה אזורי משנה גאוגרפיים והם ממערב למזרח רמת הגולן, הבשן, טרכון (א-לג'ה), וחורן (הר הדרוזים – ג'בל א-דרוז). הבשן במובנו רחב זה מהווה את המרכיב הצפוני (הרביעי) של "עבר הירדן המזרחי" ונכלל בתחום נחלת חצי שבט מנשה. שלושת חלקי עבר הירדן המזרחי הנוספים מצפון לדרום הם הגלעד, מואב ואדום.

 

השם 'גולן' מופיע במקרא בספר דברים, אז היה זה שמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: "וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (ד', מג) היא הייתה עיר מקלט אחת משלוש ערי מקלטי בעבר הירדן המזרחי שהיו מקבילות לשלוש ערים בארץ כנען: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן. ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית 'ג'וואל' הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָאן. כיום אזור הבשן כולו נקרא בשם הגולן, לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורי.
הגבולות המדיניים של הגולן השתנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. בימי המקרא הוא היה כלול באזור הנרחב של הבשן, לעיל, המשתרע מן החרמון בצפון עד הגלעד בדרום. מהמאה הרביעית לפנה"ס,  מהתקופה ההלניסטית ואילך הפך הגולן להיות אזור מנהל נפרד שנקרא גולניטיס. בימי הכיבוש הערבי ובימי הביניים השתרע כנראה מחוז גולן על שטח נרחב יותר מתחומיה הגיאוגרפיים של רמת הגולן, כמסתבר מיישובים אחדים בבשן  שבשמותיהם מופיעה המילה ג'ולאן.

 

רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.
גבולה המערבי של רמת הגולן עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה. הגבול הגאוגרפי הצפוני המפריד בין רמת הגולן לבין הר החרמון הוא נחל סער. במזרח גבול חבל הארץ אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן . הגבול הגיאוגרפי הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.

הגולן הוא רמת בזלת מישורית הכוללת הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות, מאיזור ברכת-רם ועד הר פרס ותל א-סקי מזדקרים מעליה. הרי הגעש והבזלת מעידים על פעילות טקטונית באזור, הקשורה ב"שבר הסורי אפריקאי". שבר זה יצר את בעת השקע, החוצה את ארצנו מצפון לדרום, והוא שהשפיע גם על האזורים שממערב וממזרח לו. במצוקי עמקיהם של נחלי השוליים, שהתחתרו בתוך שפכי הבזלת, ניכרת תופעה של היסדקות לעמודים אנכיים מצולעים, לעיתים הם משושים משוכללים ("בריכת המשושים"). בגולן ובבשן נבעו סדקים ארוכים, המתמשכים מצפון צפון-מזרח לדרום דרום-מערב, ולבה; שעלתה בהם בקילוחים, השתפכה וזרמה על פני השטח, מילאה את המקומות הנמוכים,. בסופו של דבר הפכו שפכי הלבה, שהתרבדו זה על גבי זה, לרמת בזלת מישורית נרחבת (מהגדולות בעולם). פעילות הגעש נמשכה עד לפני אלפי שנים אחדות – ובסופה , משנסתתמו הסדרים, נותרו לאורכם נקודות חולשה בודדות שבהן אירוע התפרצויות געש והתפוצצויות. סלעי הפרץ ("פצצות" ו"טיפות" געש, חצץ ואפר וולקאני) שהועפו לגובה רב, נערמו מסביב ללוע ההתפרצות, וכתוצאה מסדרת התפרצויות חוזרות ונשנות נוצרו הרי געש, שרובם ניכרים בצבעם האדמדם. במקומות אחדים מצויים לועות געש, שנוצרו על ידי התפוצצות חד פעמית, בלי שייערם סביבם הר געש (בפי תושבי האזור הם מכונים בשם ג'ובות"). בין הרי הגעש מכוסה, לעיתים, רמת הגולן באבק געש פורה (כמו מדרום לקונטיירה). מן החומרים הבונים את הרי הגעש, כורים היום לצורך בנית בידוד, סלילת דרכים וחקלאות, אלא שאין היא עמוקה למדי. בגולן העליון (מקו צינור הט.ע.פ. ליין צפונה) משתרעים שטחי טרשי בזלת גדולים, המחייבים הכשרת קרקע יסודית ואילו בדרומו של הגולן התחתון מצויים שטחים מישוריים גדולים, הנוחים מאוד לעיבוד.

*****

אזור אגני נחלי הבטיחה:
יחידת הנוף של הגולן
בה נמצא מרחב המסע

אגני נחלי הבטיחה – אזור זה כולל את האגנים של נחלי משושים, יהודיה, דליות ושפמנון. נחל משושים הוא הגדול מכולם, ומלבד הירדן הוא הנחל הגדול ביותר הנשפך לכנרת. למרות הפרשי הגבוה הניכרים – מ 1,200 מ' עד מינוס 200 מ' – לאורך כ-30 ק"מ, האזור הוא בעל שיפוע מתון. המסלע הוא אחיד, כמעט כל האזור מכוסה שפכי בזלת בעובי של 100 עד 300-400 מ'. בחלוק הדרומי חשפו ההעתקים סלעי משקע גירניים מגיל ניאוגן. מבחינה טקטונית ניכרים בחלק התחתון שברים אלכסוניים מצטלבים, הקשורים לקו השבירה של בקעת הירדן. העתקים אלה מתווים את הדגם המעוין של רשת הנחלים. הביתור הרב הנגרם על ידי התחתרות הנחלים גורם לסחיפה רבה ולמיעוט קרקעות באיזור זה. הזרימה בנחלים היא שטפונית בעיקרה, אך מעינות בזלתיים בעלי ספיקה קבועה מזינים זרימות קטנות במשך כל ימי השנה במרבית הנחלים. הפעילות האירוזיבית היא ניכרת. חתירת הנחלים יצרה באפיקי הבזלת בריכות ומפלים רבים, כגון בריכת המשושים, מפל הזויתן והבריכות הרבות שבו, מפלי יהודיה ובריכותיו. בגובה של 0 עד 200 מ' מעל פני הים (200 עד 400 מ' מעל גובה הכנרת) שרד יער-פארק של אלון התבור – יער יהודיה – המכסה שטח של 17,000 דונם. היסודות המאפיינים יחידה זו הם החורש של איזור יהודיה ובריכות המים שבנחלים.

*****

הטופוגרפיה
מורדות הרמה בציר מזרח – מערב

הנקודה הנמוכה במערב קצרין
הנקודות הגבוהות במזרח חושניה ומרגלות יוסיפון 

*****
אגני הנחלים במרחב המסע 

נחַל יְהוּדִיָּה הוא נחל  ששמו ניתן לו על שם הכפר הנטוש יהודיה, היושב על מצוק מעל ערוצו. הנחל זורם מאזור רמת'ניה לכיוון דרום מערב, עד בקעת הבטייחה, שם הוא מתחבר לנחל זוויתן ונשפך עמו לכנרת. מרבית הנחל נמצאת בתחום שמורת הטבע יהודיה
נַחַל זָוִיתָן הוא נחל שאורכו כ־26 ק"מ. הנחל ניזון ממעיינות קטנים שזורמים לאפיקו בחלקו העליון ומתחיל ברכס בשנית באוכף שבין הר חוזק לבין הר קורטם. לכל אורכו מפלים קטנים ובריכות מים. מבריכת מים בראש מפל הזוויתן, בריכה שבה משושים גדולים. הנחל נשפך בסופו לנחל משושים.
נחל משושים (נַחַל מְשֻׁשִּׁים) הוא הנחל הארוך ביותר ברמת הגולן. במרכז הנחל, לסלעי הגדות צורות גאולוגיות של משושים הנראות ביתר שאת בברכת המשושים בה לכל קירות הבריכה, ולסלעים המקיפים אותה, צורת משושה, שנתנה לנחל את שמו. אורכו של הנחל הוא כ-35 ק"מ והוא יורד לכנרת מגובה של כ-400 מטרים. באגן ההיקוות שלו כ-40 מעיינות שמרביתם נובעים כל השנה. תחילתו של נחל המשושים בפסגת הר אביטל, בגובה 1,209 מ' מעל פני הים, וסיומו בכנרת, בגובה כ-210 מ' מתחת לגובה פני הים – הפרש גבהים של יותר מ-1,400 מ'. עד לשפכו של נחל זוויתן אליו, נוצר קניון צר ובו בריכות ומפלים.  הבריכה הידועה ביותר היא בריכת המשושים, המושכת אליה תיירים רבים בעיקר בגלל צורתה הגאולוגית – היא מוקפת עשרות עמודי בזלת משושים היוצרים נוף טבע ייחודי ומרשים.
נחל קצרין הינו מהנחלים הפחות מוכרים בגולן, על אף אורכו (כ- 20 ק"מ). הנחל חוצה את העיירה קצרין, וביציאתו מהיישוב נמצא מפל מים קטן ומפתיע.  ראשיתו של נחל קצרין בשיפולי הר יוסיפון, שבמזרח הגולן. הנחל מתפתל במישורי הגולן, וחולף לצד העיירה קצרין, לאחריה הוא מעמיק ומצטרף לנחל משושים בתחומי שמורת יהודיה.
נַחַל יוֹסִיפוֹן הוא יובל של נחל זוויתן, שמקורו בשמורת הטבע מסיל ע'סניה, במורדות הצפון מערביים של הר קורטם, והוא נשפך לנחל זוויתן כ – 4 קילומטרים צפון מזרחית לקצרין. הנחל זורם דרום מערבה דרך מאגר קטיף, לאחר מכן הנחל עובר מדרום להר יוסיפון, ונשפך למאגר יוסיפון. הנחל ממשיך עד שהוא נשפך לנחל זוויתן.

 

*****
מרחב המסע
זירה הדרומית
של קרבות רמת הגולן
במלחמת יום הכיפורים

הקרב על חושניה הוא קרב שהתחיל עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר ועד ל-10 באוקטובר 1973 על השליטה במתחם חושניה ו-"כיס חושניה" – המובלעת שנכבשה בדרום רמת הגולן. ההתבססות הסורית בכיס חושניה שימשה אותם בעיקר לתקוף לכיוון צפון במרחב נפח. לכיוון דרום לא נעשו ניסיונות משמעותיים להתקדמות.
הקרב החל עם הבקעת הקו הישראלי בדרום הרמה, באזור כודנה ומצפון ומדרום לתל פארס, והגעת כוחות הדיוויזיה החמישית והתשיעית למרחב חושניה בחסות החשיכה. ביום שלמחרת התבססה האחיזה הסורית במובלעת רחבה שהגיעה בשיאה לעין זיוון ונפח מצפון, קצביה ומעלה גמלא ממערב ואזור אל-על רמת מגשימים מדרום. עם בוקר ה-8 באוקטובר פתח פיקוד הצפון במתקפת נגד שנשענה בעיקרה על שלוש אוגדות התוקפות מכיוונים שונים, כאשר המאמץ העיקרי היה מכיוון דרום. עד ערב ה-9 באוקטובר "כיס חושניה" נכבש כמעט כולו כאשר רוב היחידות הסוריות איבדו לחלוטין את כושר הלחימה שלהן ונסוגו לעמדות הגנה מעבר לקו הגבול.

 

 

******
משבצת המסע בתוך
אחד משטחי האימונים של צה"ל ברמת הגולן

לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, המציאות הפיזית שהייתה ברובה ריקה מאוכלוסייה או מעיבודים חקלאיים, הולידה את ראשית הקונפליקט בין האזרחים לצבא. אזור רמת גולן קסם למוסדות המיישבים, ובתמיכת הממשלה ביקשו לנצל את השטח הריק והנוח יחסית להתיישבות ולחקלאות. הדבר נעשה בשלבים. במרוצת השנים, משנת 1967 ועד שנת 1973, טרם מלחמת יום הכיפורים, הוקמו כתריסר יישובים חדשים ובכללם היאחזויות נח"ל. השטחים הפתוחים המישוריים נוצלו על ידי המתיישבים לגידולי פלחה, במדרונות המתונות של הבזלת ניטעו מטעים ורובם שימשו למרעה הבקר. יחידות הצבא שחנו במחנות לאורך הרמה והיו בכוננות למקרה של פעילות ביטחונית ניצלו את השטחים הפתוחים הסמוכים למטרות אימונים. במרוצת השנים נסגרו בצו המושל הצבאי לצורכי אימונים כ-ֿ20 אחוז משטחי רמת הגולן, ובכללם העיר הנטושה קוניטרה ששימשה עד מלחמת יום הכיפורים לאימוני לחימה בשטח בנוי. שְנִיוּת זו של השימוש הכפול בשטח, לצורכי אימונים, אך גם למטרות חקלאיות ארעיות, בעיקר מרעה בקר, על אף היותו ריק מאוכלוסייה, יצרה בהמשך עימות בין הצבא למתיישבים, אותו כינה אלוף פיקוד הצפון בראשית שנות השבעים, מרדכי גור, "הוויכוח – הטנקים מול פרות".
הרחבה נוספת של שטחי אימונים נעשתה בעקבות חתימת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן ביולי 1982 על צו סגירת שטחים ברמת הגולן. חתימת הרמטכ"ל על צו זה נדרשה לאחר השינוי במעמד הגולן שהוחל עליו שנה קודם לכן החוק הישראלי, חוק רמת הגולן. צו זה החליף את הצו הקיים של אלוף פיקוד הצפון שנחתם מכוח סמכויותיו כמפקד הצבאי של האזור. על פי הצו החדש נסגרו שטחים, בעיקר ברצועה שבמרכז רמת הגולן – מהר אודם וקלע בצפון, דרך אזור נפח במרכז ועד אזור הר פֶּרֶס וגבעת אורחה בדרום. אלה היו שטחי אימונים שיחידות צה"ל התאמנו בהם מאז תום מלחמת ששת הימים. רצועת שטחי אימונים זו הייתה אזור שהנוכחות האזרחית בו הייתה דלילה יחסית, פני השטח טובים לתמרון שריון, ורוחב רמת הגולן בה הוא הגדול ביותר, נתון חשוב לעניין טווחי בטיחות ירי. חתימת הרמטכ"ל על צו סגירת השטחים ברמת הגולן קיבעה את הנתון שהשטחים שנסגרו לצורך אימונים היוו חמישית משטח הרמה, עובדה שעתידה במרוצת השנים להחריף את העימותים עם צורכי ההתיישבות האזרחית ועם השמירה על ערכי טבע ונוף.

מאמצע שנות השבעים החל ברמת הגולן תהליך פיתוח אזרחי מואץ, בד בבד עם הגדלת הנוכחות הצבאית. שני תהליכים מנוגדים אלה גרמו ל"מאבק" על שימושי הקרקע ולהפרעה בשטחי האימונים. לאחר מלחמת יום הכיפורים הרבו יחידות העוצבה המשוריינת הסדירה שהוצבה ברמת הגולן להתאמן בשטחי האימונים הצמודים למחנותיהם, הן לצורכי הכשרה הן לצורך שמירה על כשירות מבצעית. שטחי האימונים ברמת הגולן, ובעיקר אלה שבמרכזה, נוצלו באופן אינטנסיבי גם בשל גודלם שאִפשר אימוני תמרון וירי. כדי להגדיל את התחום והרצף שלהם נחסמו מדי פעם כבישי הגולן. כך יכלו כוחות גדולים לערוך בהם תרגילים צבאיים. לנוכח תנאי השטח המיוחדים של רמת הגולן נערכו בהם במחזוריות תלת חודשית אימוני הקיץ והחורף של חטיבות חיל הרגלים. שהייתן ברמת הגולן נוצלה לשילוב של אימונים ומוּכנוּת בכוננות ללחימה. בתוך שטחי האימונים נבנו יעדים שדימו את שדה המלחמה הסורי. רמת הגולן הייתה לשדה אימונים אידאלי עבור הצבא.
לאחר הסכמי הפסקת האש עם הסורים (1974), נעשו ברמת הגולן תיקוני גבול מזעריים, בעיקר בשתי גזרות – פתחת קונטרה ופתחת רפיד. עקב החזרת שטחים אלה לסוריה החלה מקננת אצל המוסדות האזרחיים התחושה שבעתיד עלולים להימסר לה שטחים נוספים במרכז רמת הגולן שהיה ריק מיישובים ובו נמצאו שטחי אימונים. לפיכך הם החליטו לעבות את האזור. ואכן הוקמו במרכז הרמה כמה יישובים.
בשלהי שנות השבעים ציין אלוף פיקוד הצפון, אלוף אביגדור בן-ֿגל, כי אחת הבעיות של מתכנני האימונים ברחבי רמת הגולן הייתה ניהול תרגילי אש בקרבת יישובים חקלאיים המעבדים שטחי אדמה גדולים. לכאורה היה אפשר להבין מדבריו, שהיישובים מפריעים לפריסת הצבא, אולם דווקא מהבחינה הביטחונית אי ֿאפשר לוותר עליהם, שכן הם משמשים קו הגנה לשעת חירום מאחורי קו ההגנה הצבאי. דעתו הייתה שההגנה המרחבית, כפי שטיפח אלוף פיקוד הצפון שקדם לו, אלוף רפאל איתן, הפכה כל נקודת יישוב ליחידה צבאית המסוגלת להגן על עצמה. אלוף בן גל ביקש לשמר מצב זה. אלוף פיקוד הצפון ניצב בפני הבעיה כיצד לפרוס את שטחי האימונים ברמת הגולן. באותם הימים היה נהוג לסגור מדי פעם כמה מהשטחים המצויים בתוך אזורי מרעה או הגידולים החקלאיים שנדרשו לביצועם או ליצירת טווחי ביטחון. לפיכך עלתה השאלה האם לא ראוי לסגור אותם לצמיתות. נציגי היישובים מחו לפני אלוף הפיקוד שייגרם להם נזק כלכלי בגין הפסד השטחים. אלוף הפיקוד הסכים לוותר על השטחים שתוכננו להיות שטחי אימונים.

בראשית שנות השמונים, לאחר החלת חוק רמת הגולן (1981), הגבירו תהליכי הפיתוח מצד המוסדות המיישבים ויישובי מרכז וצפון רמת הגולן את החיכוך שבין האזרחים ובין גורמי הצבא מפיקוד הצפון. ממשק זה שבין הפעילות הצבאית האינטנסיבית לזו האזרחית, השפיע מאוד על מערך שטחי האימונים והפעילות הצבאית והאזרחית בתוכם ובשוליהם. היישובים החקלאיים ניצלו כל פיסת אדמה לצורך קיומם. ביזע הם עיזקו את הקרקע הסלעית, ניכשו את העשבייה והקימו מטעים, כרמים ושטחי מרעה לבקר. כמו כן רעו עדרי הבקר של יישובי הגליל העליון ועמק החולה במורדותיה המערביים של הרמה, בקצה המערבי של שטחי האימונים, בין שדות מוקשים סוריים ובשטחים שהצבא פינה ממוקשים. בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין המפקדים למרכזי היישובים ורכזי הביטחון השוטף, הייתה התנהלות החקלאים ברמת הגולן מול הצבא לעניין הפעילות בשטחי האימונים הדוקה וחריגה בשונה מאזורים אחרים בארץ. סגירת צירים, שימוש בשטחי כינוס, או אזורים לפריקת כלי רכב משוריינים בסמוך ליישובים, קביעת סידורים מיוחדים למניעת פגיעה בכבישים בגלל חצייתם על ידי שרשראות כלי רכב קרביים, ושילוב מסיבי של היישובים בהגנה המרחבית – כל אלה הידקו את הקשר שבין היישובים לצה"ל. לכן גם הפניות בממשק הקשור לפעילות בתוך שטחי אימונים לצרכים חקלאיים נעשו בדרך כלל על ידי דרג המתיישבים המקומי בתמיכת המוסדות המיישבים ישירות לאלוף פיקוד הצפון או למפקד העוצבה ולא "בצינורות העבודה המקובלים" – באמצעות פנייה מסודרת למשרד הביטחון או למטכ"ל.
מבחינת המתיישבים שיטת "סאלמי" זו שנקטו בה הניבה תוצאות חיוביות. ראשית מוקם היישוב בתוך שטח האימונים, בדרך כלל בקצהו. לאחר מכן פנו הגורמים האזרחיים וביקשו להקטין את היקף הפעילות בגלל הרעש וההפרעה לשגרת החיים שנבעו מהאימונים. לצבא לא היה עניין להתעמת עם התושבים ולכן הוקטן נפח האימונים באזורים אלה. עם ירידת אינטנסיביות האימונים היה אפשר לחדור לשטחים לצורכי עיבודים חקלאיים, נטיעת מטעים וכרמים, ובעיקר מרעה בקר, ולצורך אחזקתו הוכנסו שקתות, גדרות בקר, נקודות האבסה, ואף נבנו מאגרי מים. לא אחת קרה שהעדרים חצו את התחום שסימנו הרועים, ומקצתם אף נהרגו מהירי. האוכלוסייה הדרוזית בצפון רמת הגולן נהגה באופן דומה. רועים משני הכפרים הדרומיים, מסעדה ובוקעתא, מגדלי עדרי הבקר, רעו בשטחי האש שבצפון רמת הגולן, חדרו לשטחים אלה וכמו היהודים הציבו בהם שקתות, גידור ותשתית למכלאות הבקר

בשלהי שנות השמונים פגע הקיום של הצבא וההתיישבות זה ליד זה ברמת הגולן ביכולת הסדירה של האימונים. ההבנות שסוכמו בדרג המקומי יצרו סדר שסייע לכלל הגורמים להימנע מתקלות בשל הקרבה המסוכנת שבין פעילות הצבא לזו של האזרחים, אך בה בעת הוא הפריע באותה מידה ופגע בתפקוד הצבא. לצה"ל הייתה מלוא הסמכות לשימוש בשטח בלי הפרעה אך זו לא נוצלה. הצבא ניסה להגיע לפתרון שיהיה מוסכם גם על הגורמים האזרחיים. ברקע עמד הצורך הצבאי להמשיך ולהתאמן ברמת הגולן בשילוב עם כוננות מול הצבא הסורי. אבל על האימונים הוטלו הגבלות בגלל צמצום כיווני הירי עקב הימצאות היישובים בשולי שטחי האימונים, או בשל מגבלות תמרון בגלל הימצאות שטחי מרעה או בגלל הימצאות מאגרי מים. כדי לשנות את המצב הכינה מפקדת חילות השדה, בשיתוף מפקדת פיקוד הצפון ומפקדת האוגדה, תכנית אב לארגון מחדש של שטחי האימונים ברמת הגולן. התכנית שיקפה מצד אחד את הצרכים הצבאיים שקיימים והעתידיים, ומהצד האחר את האילוצים שיצרה המציאות האזרחית. משהוצגה התכנית לראשי המועצה האזורית גולן, הם ציינו שמשנת 1968 ועד שנת 1982 הם עיבדו ופיתחו את כל שטחי הרמה בלי הפרעה. שטחים שהיו בשימוש צה"ל הוקצו גם להם על ידי ממ"י באמצעות רשות המרעה. לטענתם סגר צה"ל מדי פעם בתיאום אתם, חלק מהשטחים לצורכי אימונים. לדבריהם, ההגבלה עליהם החלה בשנת 1982, לאחר קבלת חוק רמת גולן, הרמטכ"ל הוציא צו סגירה קבוע לשטחים שנועדו לאימונים. כן טענו שלהבנתם שטחים שפותחו בעבר לשימוש חקלאי ומשמשים גם לאימוני צה"ל הם "שטחים משותפים". הם הציגו את דרישותיהם כדי לאפשר המשך שימוש חקלאי במקביל ולצד האימונים. לדבריהם ניתן היה להגיע להסכמות והבנות להמשך שיתוף הפעולה. כך ביקשו שייקבע נוהל מפורט לשימוש בכל שטח אימונים – ייאסר ירי תותחים וטנקים סמוך ליישובים לאחר השעה 23:00; ישולמו פיצויים בגין פגיעה בתשתית חקלאית בתוך ומחוץ לשטחי אימונים; ייקבע תוואי גידור הבקר בתוכם; תוסדר הרעייה בזמן שלא יתקיימו אימונים; ייקבע מנגנון לתיאום כניסה לשטחי אימונים ול"שטחים משותפים". עוד ביקשו שאם יומרו שטחים חקלאיים ויוסבו למטרות אימונים תממן מערכת הביטחון את עלות השקעות החקלאים שלא מומשו.
גם נציגי המועצה האזורית גליל עליון (כמייצגת את הקיבוצים שמיר, להבות הבשן, גונן ושניר) התייחסה לפרטי התכנית, ובעיקר לרעייה של עדרי יישובי המועצה בשטחי האימונים במורדות הצפוןֿמערביים של הגולן. לטענתם, שטחים אלה הוקצו להם על ידי משרד החקלאות עוד בשנת 1969, שנים לפני הוצאת צו הסגירה. כבר טענו שהרחבת שטחי האימונים במדרונות המערביים תקרב את האימונים ליישובים. הם דרשו לדעת מהי רמת הסיכון של היישובים לנוכח החריגות שבוצעו גם בלי הרחבת שטחי האימונים. כמו המועצה האזורית גולן, גם הם דרשו לקבוע הסדרים לביצוע האימונים בשטחי האימונים הקיימים, לקבוע דרך לפצות את החקלאים עקב נזקים (שרפות והרס תשתית חקלאית) שנגרמו בעבר עקב האימונים וכן למסד את התיאום בין מפקדת האוגדה ובין היישובים למנוע אימון מחוץ לשטחים הסמוכים ליישובים. בדצמבר 1992, עם גמר הכנת התכנית, לאחר שיושבו ההדורים, היא סוכמה על דעת כולם, וכן נקבע נוהל לאופן ליבון בעיות בזמן אמתי לכשיתעוררו בעתיד מחלוקות.

הממשק האינטנסיבי ברמת הגולן היה גם מול עיר הגולן קצרין. עם השנים הורחבה העיר ממזרח לכביש 9088, והתקרבה לשטח האש הסמוך. בראשית שנות התשעים, על פי תכנית המתאר המאושרת של רמת הגולן, שהיא חלק מתכנית המתאר של מחוז הצפון, הוכנו שתי תכניות מפורטות לבנייה במזרח העיר בשטח הצמוד לשטח האימונים. צה"ל התנגד לאישור התכניות, שכן התנאי למימושן היה ויתור על מטווח ירי טנקים, "מטווח אחמדיה", שנמצא בשולי שטח האימונים בצמוד למקום בניית השכונות. בדיונים עם מערכת הביטחון טען ראש המועצה המקומית סמי ברֿלב, שלהרחבת היישוב קצרין אין חלופה, זולת אלה שנקבעו בתכניות הנדונות. עוד הוסיף שלא ייתכן שיהיה צורך לשנות את תכניות המתאר של קצרין בגלל התנגדות צה"ל לבנייה מצדו המזרחי של הכביש בטענה (של צה"ל), שאין חלופה לשטח המטווח. לדבריו, אימוני צה"ל במתכונת שהייתה נהוגה עד אז הפריעו ליישוב גם בלי הרחבתו לכיוון מזרח, וזאת בגלל עצמות הרעש מירי הטנקים, בעיקר בשעות הלילה. לבסוף נמצאה הפשרה שתאפשר את המשך האימונים בשטח ואישורי בנייה מצדו המזרחי של הכביש.

*****

המסלול "משולש":
קדקודים: קצרין, חושניה, יוסיפון
צלעות: דרומית, מזרחית, צפונית
בין מרובע כבישים

****

"סיפור הדרך" 

צלע דרומית מקצרין לחושניה:
יציאה ממרכז קצרין, מזרחה על הטיילת לעבר חוצות הגולן, מעבר באזור תעשייה קצרין בכיוון צפון, יציאה מאזור התעשיה מזרחית למתחם אחמדיה, התחלת טיפוס לעבר נחל קצרין, לאורך נחל קצרין, חציית ערוץ נחל קצרין וערוץ נחל זויתן, ירידה לתצפית מעל מפל האירוסים בנחל זויתן, המשך עליה מזרחה, מעבר בין עיי הכפר סלוקיה, חציית ציר הנפט, צפונה מזרחה תוך חציית נחל יהודיה, מזרחה לעבר כביש 87, צפונה קטע קצר לאורך הכביש, עליה לתל חושניה (הפסקה)

צלע מזרחית מחושניה למרגלות יוסיפון:
צפונה קטע קצר נוסף עד מסגד חושניה, צפונה לעבר תל רמתניה, המשך צפונה עד לאלה האטלנטית למרגלות הר יוסיפון.

צלע צפונית מרגלות יוסיפון קצרין : 
דהרה מערבה במורד, מעבר לצד מאגר יוסיפון, הלאה מערבה וחציית ציר הנפט והלאה מעבר לצד עיי הכפר רזנייה, הלאה חציית יובל נחל קצרין ליד עיי הכפר דביה, המשך השעטה  לעין פחורה, חציית 9088 וכניסה חזרה לקצרין.

****

המראות והמקומות

קטעי המסלול

******

יציאה ממרכז קצרין
מזרחה על הטיילת לעבר חוצות הגולן
מעבר באזור תעשייה קצרין בכיוון צפון
יציאה מאזור התעשייה מזרחית למתחם אחמדיה
התחלת טיפוס לעבר נחל קצרין
לאורך נחל קצרין
חציית ערוץ נחל קצרין וערוץ נחל זוויתן
ירידה לתצפית מעל מפל האירוסים בנחל זוויתן

קַצְרִין היא מועצה מקומית. היא ממוקמת במרכז רמת הגולן, בגובה של 300 מטר (היישוב) עד 370 מטר (אזור תעשייה) מעל פני הים. שטח השיפוט של קצרין הוא 12,214 דונם. נכון לסוף 2016,  התגוררו בקצרין 6,998 תושבים. בקרבת קצרין נמצא אזור התעשייה קצרין ובו מפעלים רבים ובהם יקבי רמת הגולן, מפעל מי עדן וכן מחלבות רמת הגולן. בקצרין ישנו בית בד "בית הבד של הגולן.
חוקרים משערים כי מקור השם "קצרין" הוא ביישוב קיסרין שהתקיים בתקופת התלמוד ברמת הגולן. שם היישוב נשתמר בכפר ערבי שהיה מצפון לקצרין. בתחומי פארק קצרין העתיקה.
ההחלטה להקים עיר בגולן התקבלה על ידי ממשלתה של גולדה מאיר בשנת 1973. קצרין הוקמה בשנת 1977 על ידי גרעין שהתארגן בשנת 1975 בעידודו וביוזמתו של ועד ישובי הגולן. קצרין נחנכה ב-24 בינואר 1978 והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1979.
קצרין אוכלוסייה מגוונת יוצאי קיבוצים ועיירות פיתוח, וותיקים ועולים, חילוניים, דתיים וחרדים. יותר משליש מאוכלוסיית קצרין הם יוצאי ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם. מכללת אוהלו, מכללה אקדמית להכשרת מורים (בפרט לחינוך גופני), עברה לקצרין מכנרת ב-1998.למכללת אוהלו בקצרין ישנה שלוחה לבית הספר למקצועות היין..

ממפל זויתן המשך עליה מזרחה
מעבר בין עיי הכפר סלוקיה
חציית ציר הנפט
צפונה מזרחה תוך חציית נחל יהודיה
מזרחה לעבר כביש 87
צפונה קטע קצר לאורך הכביש.
עליה לתל חושניה (הפסקה)

 

בכפר סלוקיה נמצאו מעט שרידים קדומים, בין השאר משקוף בזלת מעוטר. במזרח הכפר, ליד מעיינות נמצא תל ונתגלו בו חרסים מהתקופה הכנענית הקדומה ומהתקופה הרומית. בדרך כלל מקובל לזהות את התל והיישוב  עם מקומה של סלוקיה הקדומה שהייתה אחת משלוש הערים אותן שיוסף בן מתתיהו, שהיה מושל הגליל, ביצר בגולן או בקרבתו, ערב המרד הגדול. כנראה כי היישוב הוקם בתקופה קדומה יותר בזמן שלטון בית סלוקוס, שהקימו את העיר שנקראת על שמם. ההנחה כי הוקמה על ידי סלוקוס הרביעי פילופטר (187 – 175 לפסה"נ). עיר זו נזכרת בין הערים שכבש אלכנסדר ינאי בגולן, ומתוארת על ידי יוסיפוס כ"כפר מבוצר מאוד על ידי הטבע". צבי אילן (ארץ הגולן, 191), טען כי יש קושי בזיהוי סלוקיה הקדומה במקום. זה ומן הראוי לחפש אתסלוקיה באחד התילים או החורבות שעל צלעות הגולן היורדות אל עמק החולה.

כביש הנפט (Petroleum Road, מכונה גם ציר הנפט) הוא כביש אספלט אורכי משובש ברמת הגולן בבעלות פרטית באורך של 47 ק"מ, הנמשך מהגבול הסורי סמוך להר פרס במזרח הגולן המרכזי, ועד גבול לבנון בצפונו של הגולן, סמוך לע'ג'ר. שמו של הכביש נגזר מקו צינור הנפט "טראנס-אראביאן פייפליין" (Trans-Arabian Pipeline Company, "צינור הנפט הטרנס-ערבי") שלאורכו הוקם. כביש זה הוא חלק קטן מציר רצוף המלווה את צינור הנפט לכל אורכו.
צינור הנפט הטרנס-ערבי הוקם במסגרת יוזמה משותפת של מספר חברות אמריקאיות, והוא נמתח לאורך 1,214 ק"מ מקייסוימה שבערב הסעודית ועד נמל צידון בלבנון. במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על קטע באורך של 47 ק"מ מהצינור, אך אפשרה את המשך פעולתו. עם זאת, בשל בעיות שונות הלך הצינור ויצא מכלל שימוש, וכיום אינו פעיל עוד. כיום נעשה שימוש בצינור כדי להעביר מים מקידוחים שונים בגולן.
כביש הנפט נסלל ככביש שירות לאורכו של הצינור. אורכו של הכביש המלווה את צינור הנפט בתחומי ישראל הוא 45 ק"מ. 2 הק"מ בקצהו הדרומי נהרסו בהקמת מערכת הקו הראשון בגבול עם סוריה. בנוסף, קטע בן 4 ק"מ בקצהו הצפוני של הכביש אינו נחשב בדרך כלל כחלק מ"כביש הנפט", והוא מוכר כחלק מכביש 999 (כביש הר דב). בשל כך שציר הנפט הוא כביש פרטי שאינו מתוחזק על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל, לא הוצמד לו מספר. הקטע שבין צומת קשת וצומת נפח עובר בשטחי אש ולכן יש לתאם עם רשויות הצבא טרם הנסיעה בו.
בשנת 2015 הסתיימו עבודות שיפוץ על ידי רשות הטבע והגנים. קטע הכביש שבין צומת רוויה לצומת בניאס שופץ והוא בטוח לנסיעה לכל סוגי הרכב. במסגרת העבודות הוקמו ארבעה מצפורים לאורך הקטע. כמו כן הוסרו גדרות בחלק מן התוואי כדי לפתוח מסדרון אקולוגי לאורך הגולן.

חושניה (או ח'ושנייה) הוא כפר שנמצא על דרך עתיקה שהובילה ביןדמשק לים התיכון ומאז אחרי מלחמת ששת הימים הוא נטוש. מקור השם חושניה אינו ידוע אך מוערך שהוא מגיע מהמילה ח'שן שמשמעה בערבית – קשה וזאת על שם האדמה הקשה והסלעית עליה בנוי הכפר. חלקו הדרומי של הכפר קיים תל שבו נמצאו שרידי חאן מהמאה ה-8 לספירה.
בשטחי הכפר והתל נמצאו כלי חרס מהתקופה הרומית, הביזנטית, הערבית והעות'מאנית, ישנה גם סברה שהכפר היה בעברו התיישבות יהודית כנראה בתקופת המשנה והתלמוד. בחושניה עברה הדרך הקומית מכיוון דרום לעבר כפר נפח.
בסקירה של הכפר בשנת 1913 על ידי גוטליב שומאכר, הוא מתאר את חושניה בתור הכפר הצ'רקסי הגדול ביותר ברמת הגולן, עם 300 בתים. לפי סקירתו, הכפר התחלק לשני חלקים; החלק הישן והחלק החדש שנבנה על גבעה מצפון, ביניהם עובר ערוץ נחל ובו מאגר מים הניזון ממעיינות באזור (ככל הנראה עין חושניה). לפי תיאורו של שומאכר, הבתים שנבנו בחלק הישן נבנו באופן "גרוע" ואילו אלו בחלק החדש נבנו מבזלת בין רחובות רחבים וישרים.
במהלך קרבות הכיבוש של הרמה במלחמת ששת הימים, כאשר הצבא הסורי בנסיגה מהרמה ונערך להגנה על דמשק, תושבי כפרים רבים נטשו אותם כך היה גם עם כ-1,600 התושבים של חושניה. מסגד הכפר עומד לצד כביש 87, שלם יחסית מלבד הפינה הדרום מערבית שלו, אשר נפגעה במהלך הלחימה בכיסי התנגדות של הצבא הסורי כנגד הניסיון לא לפגוע במקומות קדושים.
בסקר של ש. גוטמן בשנת 1968 נמצא כי החלק הדרומי של חושניה שוכן על תל. בדרום מערב הכפר מצוי קיר תוחם שהיה בחלקו  כנראה קיר של חאן הבעל שער עם משקוף קשתי.. נמצאה קרקימיקה הקובעת את זמן  הקמת החאן למאה השמינית.
במהלך קרבות הבלימה של מלחמת יום הכיפורים שימשו הריסות חושניה אחת הנקודות של הדרגים המשניים ללחימה (תאג"ד, חימוש וכדומה) של כוחות השריון והתותחנים בגזרה הדרומית בעיקרם חטיבה 188. בערב היום הראשון של הלחימה ב-6 באוקטובר 1973 הגיזרה הדרומית החלה להתפורר ובתוהו ובוהו שנוצר, נכבש אזור חושניה מבלי שהפיקוד או הכוחות בשטח ידעו זאת. אזור חושניה והריסות הכפר שימשו נקודה אסטרטגית חשובה משום הישיבה על צומת צירי ההתקדמות וההגנה.
מספר חודשים לאחר סיום המלחמה עברו המתיישבים של היישוב החדש קשת לאזור מחנה חושניה, שם ישבו כ-6 שנים, עד שעברו ליישוב הקבע הממוקם לא רחוק מחושניה.
מהכפר כיום נשארו לרוב מבני אבן שקרסו לכדי ערימות אבנים בין עצי אקליפטוס שמעטרים רבות מההתיישבויות ברמת הגולן.

הצ'רקסים ומוצאם מהקווקז

הצ'רקסים הנקראים בפי עצמם אדיגים (בשפה האדיגית Адыгэхэ) הם עם קווקזי עתיק יומין המורכב משנים עשר שבטים. הולדת עם זה בצפון מערב הקווקז, במישור קובאן ובהרים הסובבים אותו בשטח שהיום נכלל בתחום רוסיה.

הקווקז הוא אזור גיאו-פוליטי המשתרע לאורך רכס הרים בין הים הכספי לים השחור, מורדותיו והעמקים בצדדיו ומהווה הגבול בין  אירופה לאסיה  שנקרא "אירואסיה". הקווקז הוא חלק משרשרת ההרים הגדולה שייצר "הקימוט האלפיני", הכוללת גם את הרי הימלאיה באסיה והרי טארוס והאלפים באירופה. הרי הקווקז נחלקים לשני אזורים שונים: (1) רכס צפון הרי הקווקז הגדול בצפון גיאורגיה ובדרום רוסיה משתרע לאורך השטח מאזור העיר סוצי השוכנת על גדותיו המזרחיים של הים השחור ופונה דרום-מזרחה, כמעט עד העיר באקו השוכנת על חופי  הים הכספי. אורכו מגיע עד כמעט 1,200 קילומטרים. (2) ורכס עבר הקווקז שנקרא רכס הקווקז הקטן בדרום גיאורגיה לאורך הגבול עם תורכיה שמגיע לאורך של 600 קילומטרים. לחלק הרמתי שמעבר לרכס הרי הקווקז הקטן קוראים גם "הרמה הטרנס-קווקזית", היות שהוא מפריד בין   אירופה לאסיה.

בהיבט המדיני הקווקז כולל את המדינות שנוצרו עם התפרקות ברית המועצות: גיאורגיה, אזרבייג'ן וארמניה; את המחוזות של רוסיה בצפון קווקוז מחוז קרסנודארומחוז סבטרופול; את הרפובליקות האוטונומיות של הפדרציה של רוסיה אדיגיה, קלמיקה, קאראצאי – צ'רקסיה, קברדינו – בלקריה, צפון אוסטיה,אינגושטיה,צ'צ'ניה ודגסטן; ואת שלוש טריטוריות שטוענות לעצמאות, אך לא מוכרות כמדינות לאום בידי הקהילות הבינלאומית, והן: אבחזיה, דרום אוסטיה ונגרונו קרבאך. למעשה, הקווקז הוא אזורים שיש בו עמים רבים, ומספר השפות בו הוא הרב בעולם.

הקווקז ממוקם בין שלושה מרכזים תרבותיים: רוסיה בצפון, תורכיה בדרום מערב, ואיראן בדרום-מזרח. בשל כך, האזור סבל מיריבויות פוליטיות, צבאיות, דתיות ותרבותיות שהתרחשו במשך אלפי שנים, עד ימינו אלו. לאורך זמן רב האזור נשלט על ידי גורמים חיצוניים, ולעתים, נשלט על ידי גורמים אזוריים. במהלך ראשית העת החדשה, האזור היה נתון למאבק בין האימפריה העותמנית לאימפריה הרוסית (מלחמת הקווקז) שנצחה בו ולאחר מכן האזור סופח לאימפריה הרוסית. למאבקים אלה נקלעו גם הצ'רקסים והם בעצם גורשו ממולדתם.

*******

העם הצ'רקסי, כמו עמי הקווקז האחרים (האבחזים, האבזים ועוד) היה פגאני בראשיתו שהתפתח מהעם ה"חאתי" הקדום. הצ'רקסים התנצרו לפני המאה ה-5 אך נותרה בהם במעט מן ההשפעה האלילית הקדומה. במאה ה-15 בהשפעת הטטרים בני חצי האי קרים ואנשי דת עות'מאניים הצ'רקסים המירו את דתם והתאסלמו.
בשנת 1864 הסתיימה מלחמה בה כבשה האימפריה הרוסית את הקווקז. הכיבוש הרוסי בקווקז שראשיתו במאה ה-14 היה חלק ממדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית הרוסית. חבל ארץ זה היה חשוב להם מבחינה אסטרטגית לנוכח העובדה שיש בו אוצרות טבע והוא נמצא בצומת המחבר בין רוסיה בצפון, אירופה במערב, אסיה התיכונה במזרח ואימפריה העות'מנית והממלכה הפרסית בדרום. במהלך הכיבוש במאה ה-18 טבחה האמפריה הרוסית בצ'רקסים והרגה מיליון וחצי מהם והרסה את יישוביהם. עם סיומה היא "דחפה" אותם לצאת ולהגר. כמעט 90% מהצ'רקסים הוגלו ממולדתם.
האימפריה העות'מאנית השכנה ששלטה במרבית השטח שמדרום לרוסיה ראתה בצ'רקסים לוחמים אמיצים ומנוסים. היא קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים ובעיקר דלילים בהתיישבות. בתחילה הצ'רקסים יושבו בחצי האי של הבלקן בגבול הנוצרי של האימפריה. בשנת 1878 לאחר המרד בו בולגריה זכתה בעצמאותה, הצ'רקסים הועברו אל רחבי שטח האימפריה בו הם מתגוררים עד היום. הרוב התיישב בטורקיה, חלק הסתנן חזרה אל הקווקז. חלק אחר הגיע אל המזרח התיכון והתמקם בעמן וסביבתה בעבר הירדן, בקוניטרה וסביבתה ברמת והגולן. בארץ ישראל הם הקימו שלושה כפרים כפר כמא בגליל התחתון המזרחי, ריחנייה בגליל העליון המזרחי וחרבת בצרקס בצפון השרון לא הרחק מחדרה שבהמשך הזמן נעזב.

הצ'רקסים ברמת הגולן

הצ'רקסים ברמת הגולן יושבו בשלושה עשר כפרים, כולם בנפת קונייטרה, לרוב על גבי חורבות של יישובים נטושים כאשר במרכזם או לידם מעיינות ובארות מים. אלה הם: קונייטרה היישוב הגדול ביותר והמרכזי ברמת הגולן, חושניה היישוב השני בגדולו מבין ישובי הצ'רקסים בגולן, עין זיוון, צרמניה, מומסיה, ג'ויזה, ביר אל-עג'ם, בריקה, רויחינה, מדריה, פחאם, פזאזה, מנסורה  וגם רמת'ניה שאוכלסה בעיקרה בידי טורקמנים.
תוארו על ידי החוקר הגרמני גוטליב שומאכר תיאר את היישובים הצ'רקסים כיישובים השונים במראה משאר היישובים הערביים ברמת הגולן ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם. מערכת היחסים שבין הצ'רקסים לערביי הגולן הייתה טעונה ואף עוינת וזאת משום שערביי הגולן ראו בצ'רקסים פולשים לשטחם וכן בשל נאמנותם לממשל העות'מאני.
ערב מלחמת ששת הימים היישוב הצ'רקסי ברמת הגולן מנה בין 20 ל-30 אלף מתיישבים, כשהיישוב הגדול והפורח היה כאמור, קונייטרה, עיירה ששימשה כבירת רמת הגולן.
הכפרים הצ'רקסיים בחלק הישראלי שנכבש, ננטשו עוד בתחילת הקרבות ויושביהם עברו להתגורר בכפרים הצ'רקסיים שמעבר לגבול ,חלקם חזרו להרי הקווקז שהייתה מולדתם, חלקם הגרו לניו ג'רסי בארה"ב שם נמצאה קהילה צ'רקסית. בצד הסורי נותרו מספר יישובים, בהם ביר אל-עג'ם שיושב מחדש לאחר שהיה נטוש במשך כעשור. אולם, עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 רבים מתושבי הכפרים בגולן הסורי נסו ממקומותיהם.
ישנן מספר גרסאות מדוע נעזבו היישובים הצ'רקסים לאחר מלחמת ששת הימים, אולי רצו להתאחד עם אחיהם בסוריה, אולי חששו לחייהם או אולי עזבו שהבינו שממשלת ישראל אינה רצונה בישיבתם או אולי גורשו על ידי כוחות צה"ל.  בסוף שנות ה-70 נהרסו מרבית הכפרים בידי ישראל וכיום נותרו רק שרידים בודדים אשר משמשים לעתים כמתקני אימונים של צה"ל. מבין השרידים שנותרו בולט המסגד בחושניה, ההרוס בחלקו.

 

מחושניה צפונה
קטע קצר נוסף לאורך הכביש
עד מסגד חושניה
המשך צפונה לעבר תל רמתניה

רַמְתַ'נִיֶה הוא כפר נטוש כ-10 קילומטרים ממזרח לקצרין. הכפר היה מיושב לסירוגין בתקופות שונות, ומהמאה ה-19 ישבו בו בני העדה הצ'רקסית, עד עזיבתם במהלך מלחמת ששת הימים. בסוף המאה ה-19 נעשה בו אחד הניסיונות הראשונים להתיישבות יהודית ברמת הגולן.
הכפר נמצא על כיפה שגובהה 831 מטר מעל פני הים, ובתיו בנויים אבני בזלת. מדרום לו נמצאת כיפה נוספת בגובה 826 מ', הקרויה תל א-רמת'ניה, וכלולה באדמות הכפר. באזור הכפר מצויים 11 מקורות מים אולם שניים מהם שימשו את תושבי הכפר – בירכת א-רמתניה למרגלותיו במזרח והמעיין עין א-רמתניה שמצפון לו.
כחצי קילומטר דרומית-מזרחית לכפר נתגלו שרידים ארכאולוגיים רבים המשויכים לתקופה הרומית והביזנטית. חלק מבתי הכפר אף שרדו במקומם מאז התקופה הביזנטית, ואחד מהם שימש כנראה כנסייה. בין הממצאים: כתובת עם המספר 850 בספרות רומיות, אשר לפי הספירה הסלבקית מתייחסת לשנת 538 לספירת הנוצרים; כתובות ביוונית, צלבים ודמויות בעלי חיים. ככל הנראה ננטש היישוב הביזנטי עם הכיבוש המוסלמי של האזור בשנת 636, מאז היישוב יושב וננטש לסרוגין בעיקר על ידי שבטים בדווים נוודים. בשלב כלשהו לפני סוף המאה ה-19, יושב הכפר על ידי צ'רקסים.

בשנת 1884 נוסדה בעיר צפת חברת "בית יהודה" שאנשיה ביקשו להתיישב בגולן ולגאלו.  בעזרת סיר לורינס אוליפנט, האנגלי חוקר הארץ, שהתגורר בדלית אל כרמל, הם רכשו 15 אלף דונם מאדמות הכפר רמתניה. בשנת 1886 עלו לכפר  וקראו לו "בית יהודה" ואף "גולן בבשן", כשם אחת מערי המקלט שנקבעו בעבר הירדן המזרחי. חיי היום יום בכפר היו קשים מנשוא, בעיקר מפני חוסר כספים להקמת משק חקלאי ולבניית בתים. אנשי האגודה כשלו במאמציהם להשיג תמיכה. מכת מות הוחנתה על היישוב הצעיר, עת סירב הפחה של דמשק  לאשר את קניית הקרקע בטענה שהיא אינה חוקית. כסף די מתן "באקשישי" לא היה בנמצא. בקיץ 1887, כשנה לאחר תחילת האדמות, נטשו "בני יהודה" את כפרם. רוחם לא נפלה  וכעבור שנה עלו חלק מחבריהם לביר – א-שגום על הגבעות מצפון מזרח לעין גב.
זכרם של מתיישבי רמת'ניה היהודים מונצח כיום בשמו של הר בני צפת שברכס בשנית, כ-3 ק"מ מצפון-מזרח לכפר, ושל מאגר בני צפת, כקילומטר ממזרח לכפר.

מרמתניה צפונה
עד לאלה האטלנטית
למרגלות הר יוסיפון.

 

אלה אטלנטית היא עץ נשיר-חורף גדול. הגזע עבה, קוטרו של עץ מפותח מגיע ל-2.5 מ'. נופו של העץ רחב, עגול–פטרייתי, מגיע לגובה של 15 מ' ולקוטר של 30 מ'. הוא נוטה לגדול בצורת עץ (ולא כקרובו האלה הארצישראלית, הנוטה להתנוון לצורת שיחכאשר הצמח נפגע). גידולו מהיר, והגזע מתעבה במידה מרשימה תוך שנים לא-רבות. למראה הגזע יש מפליגים בגילו, אך לא ידוע במחקר על עצים שגילם עולה על 600 שנה. העלה מורכב–מנוצה ובו 3–5 זוגות עלעלים, ועוד עלעל בודד בלתי זוגי בקצה. העלעל גלדני, אורכו 2.5–7 ס"מ, שפתו תמימה, קצהו מעוגל. ציר העלה אינו עגול אלא משוטח, עם מלל. בסוף הקיץ מאדימים העלים לקראת השלכת. העץ מלבלב באביב, וגם אז הופעתו אדומה.
אלה אטלנטית פורחת במרס–אפריל. העץ דו-ביתי. הפרחים ערוכים בתפרחת שהיאמכבד צפוף. הפרחים קטנים ורבים. העטיף פשוט, גביעי, חסר כותרת. לפרחים הנקביים גביע עם 3–5 אונות. בפרחים הזכריים 3–6 אבקנים. הפרחים מואבקי רוח. הפירות ערוכים באשכולות דלילים, צבעם אדום (פירות ריקים, ללא זרע, גונם מכחיל). הפרי הבודד הוא בית-גלעין חד-זרעי עגול, קוטרו 6–7 מ"מ, והוא אכיל לאחר קלייתו. כן משתמשים בו כתבלין.
אלה אטלנטית גדלה תכופות יחד עם אלון התבור בתצורת-צומח המכונה בשם "יער-פארק". זה נוף צמחי של עצים דלילים (רק כעשירית מפני השטח מכוסה בצל-עצים), אך כל פרט לעצמו הוא עץ מפואר, מפותח, עם גזע ברור וצמרת חצי-כדורית. דוגמאות טיפוסיות ידועות ביער יהודיה בגולן, בבקעת קדש בגליל, בעמק החולה ובמערבו של הגליל התחתון – לפעמים עם מלווים כגון לבנה רפואי וכליל החורש. העץ נפוץ בארץ בעיקר לאורך פס אלכסוני מצפון-צפון-מזרח לדרום-דרום-מערב, סמוך לקו-המעבר מצומח ימתיכוני לצומח ערבתי. כך היא נמצאת בעמק החולה ביער-פארק ימתיכוני שיוצרת חברת אלון תבור, ואילו בהר הנגב – בתחום האירנו-טורני והמדברי – היא גדלה במרומי הרים, בנחלי-אכזב ובסדקי-סלעים. תפוצתה העולמית משתרעת מהרי האטלס במערב (מכאן שם המין) עד מרכז אסיה במזרח.
מהפרי מפיקים שמן לצריכה ביתית, לרפואה ולמאור. מהשרף מכינים טרפנטין לשימוש תעשייתי ורפואי. העצה משמשת לחרטות-עץ (ברגי-עץ ענקיים של בתי בד בגולן עשויים ממנה). העץ יכול לשמש ככנה לאלה אמיתית (שהיא אלת הבוטנה או פיסטוק חלבי).
אלה אטלנטית נפגעת על-ידי הכנימה עפצית וורטהיים (Slavum wertheimae), הגורמת לה לייצר עפצים בצורת אלמוג-שיח ובגודל אגרוף. צבע העפצים אדום-אלמוג, והוא הופך בהדרגה לחום–שחור. מהעפצים ומהגזע הפיקו חומרי בירוס ושרף לשימוש רפואי.
הצמח במקורות: העץ נזכר רבות בתנ"ך, וזיהויו עם סוג זה מקובל. השם העברי גזור משם האלוהות, רמז לקדושתו של העץ בימי קדם. האלה מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות, בשמה ובשם "בכא". הסיפור הידוע ביותר הוא הסתבכותו של שער אבשלום בענפי האלה עת רכב על הפרד כשמרד באביו. בעקבות הסתבכות זו מת. : "ואבשלום רוכב על הפרד ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים והארץ והפרד אשר תחתיו עבר…" (שמואל ב' יח-יט'). בצלה גם נהגו בימי קדם לקיים טקסי פולחן: "ועל גבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה"…  (הושע ד' יג'). בימי המשנה היה מושב הדיינים בצל האלה: "ורבי הורקנוס קרא תחת האלה בכפר עיטם…" (יבמות דף קו' ב'). משל ישעיהו הוא בין הידועים אשר המשיל את "חוזקו" של העם בימי יותם ליפיו של העץ בימי השלכת, כאשר ידוע כי מיד אחרי השלכת יהיה העץ ערום … "ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער עאלה וכאלון אשר בשלכת,…" (ישעיהו ו' יא'-יב'). יש המזהים את הבטנים המקראיים עם פרי אלה זו.
המקור: אתר צמח השדה, כתבו ערגה אלוני ומייק לבנה.

ממורדות הר יוסיפון
דהרה מערבה במורד,
מעבר לצד מאגר יוסיפון,
הלאה מערבה וחציית ציר הנפט

הר יוסיפון הוא הר געש כבוי ברמת הגולן. ההר הוא חלק מקו התלים הישראלי, והוא שוכן בין הר חוזק לבין הר שיפון, דרומית לעין זיוון. גובהו של ההר 981 מ' מעל פני הים. ההר נקרא בערבית תל יוסֻף. ועדת השמות הממשלתית, ששאפה להיצמד למקור, הציעה תחילה לקרוא לו בעברית "תל יוסף", אלא שקיבוץ הנושא שם זה כבר קיים בעמק יזרעאל. על כן, הוחלט לקרוא להר "תל יוסיפון" על שם ספר יוסיפון, שנכתב על פי ספריו של יוסף בן מתתיהו, המהווים, בין היתר, את מקור המידע העיקרי על היישוב היהודי ברמת הגולן בתקופת בית שני. בסופו של דבר הוחלף ה"תל" ב"הר", משום שלמילה תל משמעות אחרת בעברית. בתחילת מלחמת יום הכיפורים כבשו הסורים את ההר. כוחות צה"ל השתלטו עליו מחדש ב-10 באוקטובר 1973.

 

מאגרי מים ברמת הגולן – רמת הגולן סובלת מכמה בעיות באספקת המים ומחיר המים בה יקר יחסית, מכמה סיבות, בהן הצורך בהשקעה מאסיווית בבניית מאגרים וקידוחים עמוקים, הפריסה הרחבה של האזור, העדר אלטרנטיות של מים מושבים וחוסר הכדאיות שבהשקעות כבדות על כמות מים קטנה. עם תחילת ההתיישבות הישראלית בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, הוזרמו לרמה מים מהכנרת לשימושים חקלאיים וביתיים, אך כשהתפתחה החקלאות, התברר חוסר הטעם שבהובלת המים מהכנרת בעלייה אל הגולן בעוד מי הנחלים זורמים אל הכנרת. אגודת המים מי גולן הקימה מאגרים בוואדיות שיאגרו את מי הגשמים לפני שיזרמו לכנרת. מרבית המאגרים בבעלות האגודה, ומקצתם בבעלות חברת מקורות. בסך הכול הפוטנציאל במאגרים אלה הוא כ-38 מיליון מ"ק מים. האגודה הקימה מאז היווסדה כ- 80 מתקנים להפקת מים, וגם דאגה לחלוקה מושכלת של המים לצורכי החקלאים. היא הקימה 14 מאגרים בהיקפים של 7,500-350 אלף מ"ק ושלושה קידוחים בעומקים של 300 מטר באדמה הבזלתית בגולן. להובלת המים בין המאגרים משתמשת מי גולן בקו צינור נפט.  אגודת מי גולן, שבבעלות 27 היישובים החקלאיים ברמה, מספקת בשנים האחרונות כמעט את כל צריכת המים לחקלאות ליישוביה, פרט למערכת ההולכה, ששייכת לחברת מקורות. האגודה מחזיקה כיום מערכת מפעלי מים, הכוללת 11 מאגרי מי שטפונות, שלושה מאגרים להשבת מי קולחין וקידוחים המספקים את המים לחקלאות בגולן. מכיוון שהחקלאות מהווה חלק מרכזי בפרנסת תושבי רמת הגולן, הוקם באזור מפעל מים בעידוד המוסדות ובהשתתפותם כדי לפתח תשתית אספקת מים שתהיה תלויה פחות בכנרת ותיתן מענה לפיתוח החקלאי.

****

חציית ציר הנפט,
הלאה מעבר לצד עיי הכפר רזנייה, 
הלאה חציית יובל נחל קצרין
ליד עיי הכפר דביה
המשך השעטה  לעין פחורה
חציית 9088 וכניסה חזרה לקצרין.

ליד כביש הנפט מצויים שרידי הכפר רזניה בו נמצא בניין הבנוי ומקורה לפי שיטת "הבניה החורנית" של בנייני הגולן הקדומים. יש המכנים את הבניה הזו "חורנית" הואיל והתגלתה לראשונה בהיקף נרחב בחורן.

 

פחורה כפר נטוש הממוקם על תל ארכיאולוגי . בעת סלילת הכביש לצדו נבנתה קצרין נערכה חפירה בדיקה ארכיאולוגית . במקום אותרו מבנים רבים ונלקטה קרמיקה רבה מהתקופה הרומית. כמו כן נמצאו במקום שרידי בית בד ואבן מגולפת. נמצא גם מטבע העיר צור משנת 282/3 לספירה.

סוף דבר

לאחר שבע שעות הסתיים מסע זה. 
מתוכן שעתיים היו עצירות וחמש רכיבה. 

********

הייתה זו הזדמנות מתאימה לדווש בתוך משבצת
שאינה מתוירת בגלל שנכללת בתוך אחד משטחי האימונים
הגדולים והפעילים של עוצבות צה"ל ברמת הגולן.

 

******

דיוושנו במעלה מורדות רמת הגולן. דיוושנו בין היובלים העליונים של נחלי מרכז הגולן היורדים לכיוון הכנרת: נחל זוויתן, נחל יהודיה, נחל יוסיפון, נחל קצרין ונחל משושים. חלפנו לצד אחד מאגר יוסיפון. בקרנו במספר עיי שני כפרים נטושים. הגדולים הם חושניה ורמתניה שהיו עד מלחמת ששת הימים כפרים בהם התגוררו צ'רקסים שהובאו בסוף המאה ה-19 על ידי האימפריה העות'מנית.

*****

היה זה מסע בו נדרשה השקעת אנרגיה רבה. קצרין בה התחלנו וסיימנו היא הנקודה הנמוכה שגובהה 310 מ' מעל פני הים. האלה האטלנטית לרגלי יוסיפון נמצאה בנקודה הגבוהה ביותר 860 מ'. הגובה המצטבר שנמדד היה כ-650 מ'. הוא התפרס ב-22 ק"מ הראשונים של המסלול עד הגיענו לאלה האטלנטית. עיקר הגובה המצטבר  למעלה מ-500 מ' היה בקטע מקצרין ועד חושניה. אורכו היה 15 ק"מ. בדיווש בחלק זה הרגשנו היטב את נחת זרועה של הרוח המזרחית החמה שמקורה במדבר.  היא בלמה אותנו וחייבה השקעת אנרגיה רבה. אודה ולא אובוש, בקטעים קצרים ביותר לא יכולתי לדווש. הלכתי מעט ברגל.  לעומת זאת, השליש האחרון של המסלול היה מורד ארוך שהדהירה בו הייתה ניגוד לטיפוס המייגע במחצית המסלול.

 

**********

היה זה מסע סוף קיץ במרכז רמת הגולן,
הוא היה מעניין, מרתק ומאתגר!

*****

תודה

תודה לגיל שתכנן את המסלול, 
הוביל והכיר לנו את החלק זה של מרכז הגולן.
כהרגלו תמיד היה זה בטוב טעם, 
בנעימות וכמובן על בסיס הידע הרחב שלו. 
אין ספק  למדנו הרבה.
כמו תמיד, זו הזדמנות נוספת להמליץ עליו
ולהסתייע ב-‎Golan Bike – גולן בייק – מועדון אופניים גולן
בהובלת טיולים מכל סוג ברמת הגולן. לדעתי, אין מתאים יותר ממנו.

******

תודה גם ללוי שגם הפעם אירח אותי בלילה לפני המסע.
כך הוא אפשר לי לקצר הדרך להגיע בשעת בוקר מוקדמת לנקודת ההתחלה.

******

תודה גם לעילם, עמית, פיף, חיים וירון
שהיו חלק בלתי נפרד מחבורה המגובשת שנוצרה במסע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעיצומו של סתו תשע"ח, מספר ימים לאחר תום חגי תשרי, יצאנו בשבת (21/10/2017) ממשמר הנגב למסע רכיבה זה.

 

היינו ארבעה: איל גזית ודוד פרידברג (משמר הנגב), עמית פניקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון). את המסע הוביל איל באחד ממסלולי הבית שלו.

 

*******

מסלול המסע

 

 

********

ההיבט הגאוגרפי – מרחבי

צפון מערב הנגב

מיקום:
סמוך לאופקים,
בין באר שבע
ובין נתיבות והלאה לעזה 

אזורים גאוגרפיים
הקצה הדרום מערבי של השפלה הדרומית
ומזרח מישור חוף הנגב

תחום חבל הבשור

חלק מאגן הניקוז של נחל הבשור

"נחל הבשור" כולל את מערכת הנחלים המתנקזת דרך נחל עזה, הנשפך לים כ- 4 קילומטרים דרומית למרכז העיר וכוללת כוללת שלושה יובלים עיקריים והערוצים הנופלים אליהם:
נחל הבשור, המנקז את אזור הנגב הצפוני בין בקעת באר שבע ובין סביבת שדה בוקר שהסעיף עיקרי הנשפך אליו ממזרח והוא נחל רביבים המנקז את הגבעות מערבית לירוחם.
נחל באר שבע, המנקז את שיפולי דרום הר חברון ואת בקעות ערד ובאר שבע; סעיפיו העיקריים הנשפכים אליו הם נחל חברון מצפון ונחל סכר מדרום המנקז את רמת חובב וסביבתה.
נחל גרר, המנקז את המורדות המערביים של גבעות להב ואת מישורי הליס בצפון חבל הבשור. סעיפו העיקרי הוא נחל פטיש מדרומו, המנקז את צפון מערב בקעת באר שבע.
מגבעת חבלנים, הנשקפת אל באר שבע מדרום, נשלחת כעין "אצבע" לצפון מערב, אל תחומי חבל הבשור. שלוחה נמוכה זו, שעליה נבנו הישובים חצרים ואפקים, חוצצת בין תחום הניקוז של נחל גרר מצפון לתחום הניקוז של נחל הבשור מדרום.

מרחב חקלאי וערוצי הנחלים מיוערים

במרחב הלס של צפון הנגב

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

מישורי גרר – שמריה – פטיש נמצאים ביחידת נוף ששטחה כ 50- קמ״ר, הכוללת שטחים חקלאיים ושלושה מושבים. מרחב זה נמצא בין נחל גרר בצפון לנחלים שמריה ופטיש בדרום. אתר עיקרי בחרבת שמריה. גבולות היחידה: בצפון – גבול עם אזור כתפי נחל גרר, במזרח – גבול של שינוי שיפוע עם החלק המערבי של גבעות רהט (אינו ניכר כמעט בשטח), בדרום – נחל שמריה וכתפי הבתרונות של נחל פטיש ובמערב – אזור ההתקרבות של הנחלים גרר ופטיש. כל שטח היחידה נמצא באגן הניקוז של נחל גרר ומתנקז אליו ישירות או דרך יובלו הראשי נחל פטיש, והיובל המשני נחל שמריה.
רום פני הקרקע משתפל במתינות מערבה, מכ 190-200- מ׳ ממערב למשמר הנגב ועד ל 90- מ׳ בקרבת חיבור הנחלים פטיש וגרר. כמעט כל שטח היחידה מכוסה בלס. במרכז היחידה ישנם מספר מחשופים של אבני חול מתצורת פלשת הפליוקנית, ובחלקה הדרומי-מזרחי (מצפון-מזרח לתחנת הניסיונות גילת) נמצא מחשוף של תצורת בית גוברין (סלעי חוואר ששקעו בשולי השפלה ובמישור החוף בתקופת האוליגוקן). הקרקעות בכל השטח הן קרקעות לסיות חומות בהירות או חומות.
בשטח היחידה מספר בורות מים, בעקר בחרבת שמריה, וכן מספר ניכר של בארות, רובם בחלק המזרחי )בקטע של נחל גרר שצמוד ליחידה מצפון ישנן גם מספר נביעות.
כמעט כל שטח היחידה מכוסה בשטחים חקלאיים בעיבוד אינטנסיבי. רובם המכריע גידולי שדה והשאר פרדסים/מטעים. חלק מיער גילת נמצא בדרום היחידה. לא כל החלקות בו מיוערות בפועל. בחרבת שמריה יש צומח טבעי מופר.

******
דמות המרחב בעבר

שלהי המאה ה-19, 
אזור שאין בו יישובי קבע אלא רק מאהלי בדווים

זמן מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1915 נסללה לאורכו מסילת הברזל העותמאנית

 

זמן קצר לאחר כניסת האימפריה העותמאנית  למלחמת-העולם הראשונה הגיע מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר לסוריה והועמד שם תחת פיקודו של המפקד הראשי של הארמיה ה-4 התורכית, ג'מאל פחה. לצורך תכניותיו למתקפה על מצרים, וגם למקרה שיידחק למצב התגוננות, זקוק היה ג'מאל לבסיסים בארץ-ישראל ובסיני . אולם אזורים אלה היו ראויים לשימוש צבאי רק במידה מוגבלת מאוד, שכן לא היו בהם די קווי תחבורה כשרים. אז, ג'מאל דרש מהמהנדס הגרמני רב-המוניטין בניית מסילת- ברזל שתאפשר התקפה על מצרים. בה-בעת נועדה מסילה זו לפתור גם בעיה לוגיסטית קשה שהתחבטו בה העותמאנים והיא חוסר קשר יעיל בין צפון ארץ-ישראל ודרומה.
באוקטובר 1915 הושלמה המסילה החדשה עד באר-שבע . במשך 11 החודשים שחלפו בנה מייסנר מסילת-ברזל באורך כולל של 165 ק"מ בקירוב, מסילת א-דהר ועד באר-שבע

להרחבה אודות מסילת הברזל ראו משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

בין קווי היערכות העותמאנית
בעורף הקו טרם
כיבוש באר שבע (31/10/1917)
ובקדמת הקו ההגנה לאחר
כיבוש באר שבע (עד 6/11/1917)

תקופת השלטון הבריטי

ערב מלחמת העצמאות

זמן מלחמת העצמאות,
בתחום שטח המדינה היהודית,
עם תחילת ההפוגה השנייה
בשליטת כוחות צה"ל
בטרם כיבוש באר שבע (אוקטובר 1948)

ימי הראשונים של המדינה

תמונת ההווה
בין רהט לאופקים
בין באר שבע לנתיבות

תחום המוניציפלי
תחום המועצה האזוריות בני שמעון
ותחום המועצה אזורית מרחבים

*******

המסלול וכיוונו

****

המקומות והמראות

משמר הנגב

קיבוץ משמר הנגב נוסד בליל "11 הנקודות" במוצאי יום כיפור  תש"ז, אוקטובר 1946. ההשתייכות  התנועתית: בעבר, הקיבוץ המאוחד. בהווה: התנועה הקיבוצית.
השטח בו נמצא הקיבוץ נקרא אדמות 'עזאליה' שנרכשו בראשית שנות השלושים ע"י  משה סמילנסקי ונגאלו מאוחר יותר ע"י הק.ק.ל. השם הארעי היה ביר מנסור על שם הבאר הקרובה ובהמשך נקבע משמר הנגב.
ייחודו התנועתי הוא שמייסדיו השתייכו ל"נוער הבורוכובי", תנועת הנוער שהשתייכה למפלגת פועלי ציון שמאל. בשנות הארבעים היא הקימה גרעין להתיישבות שישב כפלוגת עבודה על יד כפר סבא (מצודת בורוכוב). עוד בהיותה מושבה הגוף קלט חברי תנועה מצרפת, בלגיה ופולין ניצולי השואה.  בשנת 1946 "מצודת בורוכוב" התקבלה לקיבוץ המאוחד. עם העלייה על הקרקע אוחד הגוף עם הכשרת "המחנות העולים" וכעבור שנה עם גרעין מן "הנוער העובד". בעצם ימי המצור הגיעה קבוצת חניכים מן התנועה בארגנטינה.

השם משמר הנגב – השם 'משמר הנגב' שגור היום בפי כל. מלבד שמו של הקיבוץ, 'נגרר' השם גם לבסיס צה"ל הסמוך, וגם הצומת שלידו נקרא כך בפי הנהגים, למרות שמו הרשמי – 'צומת הנשיא'. כאשר עלה קיבוץ משמר הנגב על הקרקע, באותו לילה מפורסם במוצאי יום כפור תש"ז, כאחת מ-11 הנקודות, צויין בעיתוני יום המחרת שעל אדמות ביר מנסור, או ביר מנסורה, עלתה מצודת בורוכוב.   ביר אבו מנצור (זה שמה הנכון – באר אבי-המנצח) היא הבאר הנמצאת על הכביש בין שובל למשמר הנגב, במקום בו הוא חוצה את נחל גרר. גוש קרקעות קק"ל בסביבה זו נקרא על-שמה של הבאר, שלאחר קום המדינה זכתה לשם עברי: באר פיכֹל, על שמו של שר צבאו של אבימלך מלך גרר.
אחד הראשונים שכתב על הנקודות החדשות היה י' ברסלבסקי, כתוספת לספרו "ארץ הנגב". מעניין לקרוא את תיאורו: "משובל למשמר הנגב מסע 7 ק"מ דרומה-מערבה. הדרך עוברת ליד תחנת משטרה קטנה… ויורדת עד-מהרה אל זרוע אחת של נחל הבשור (ואדי שריעה), הרבודה סלעים, אבנים וחצץ [באותן שנים הוצע לזהות את נחל הבשור המקראי בואדי שריעה, בגלל סיפור דוד בצקלג. א.נ], ואל הבאר ביר-אבו-מנצור אשר בתוכה. מי הבאר מתוקים, הם נשאבים בעזרת גמל המושך אחריו חבל ארוך, ונמכרים בכסף. מאצל הבאר, שם מתחילה אדמתה של משמר-הנגב, ועד מקום הנקודה מסע רגעים מספר".
חצי שנה ראשונה, מיום הכיפורים עד פסח תש"ז, שימשו שני השמות לסירוגין. אפילו המנון הקיבוץ הלא-רשמי התחיל במילים "ביר מנסורה, ביר מנסורה…". רק בפסח תש"ז, באסיפת חברים נרגשת, בדיון סוער למדי, הוחלט לקבל את ההצעה שהועלתה ע"י "הועדה לשמות ישובים" שליד הקק"ל, לקרוא לקיבוץ בשם 'משמר הנגב'. היו הצעות נוספות, ולכל הצעה היו תומכים נלהבים. בוגרי 'הנוער הבורוכובי' שבין המייסדים רצו להישאר 'מצודת בורוכוב', שמה של הפלוגה בכפר סבא, בימים ששהו שם בהמתנה לאישור העלייה על הקרקע. בוגרי 'המחנות העולים' שכבר למדו את האזור, ביקשו לקרוא לנקודה 'גרר', שמו המקראי של חבל ארץ זה, ושל הנחל העובר צפונית לקיבוץ. שם קצר, הולם, נכון היסטורית. הציעו גם 'שרוחן' ו'בשור', הכל בעקבות הצעות זיהוי שונות לתל שריעה הסמוך ולנחל שלרגליו. אבל הרוב העדיף את 'משמר הנגב' וכך הוחלט. ההחלטה הועברה למוסדות, ואלו דיווחו לוועדת השמות שאישרה (במאי 1950 !) את השם ללא התנגדות.
מן הראוי להזכיר שאדמות האזור הוצעו למכירה כבר ב-1932. משה סמילנסקי, איש רחובות, "ח'ואג'ה מוסא" הידוע – רכש כמה מאות דונמים, ממש במקום בו הוקמה הנקודה שנים אח"כ. לאדמות אלו קראו המוכרים "ע'זאליה". סמילנסקי שידע ערבית על בוריה, קרא למקום "עופריה" [ע'זאל = צבי]. האדמות האלו הוצעו לרכישה ליהודים בפולין. מאחר שהישוב המתוכנן עופריה לא הוקם, רכשה קק"ל את האדמות והעבירה אותן לרשותה, ועליהן הוקם הקיבוץ. מומוס, מותיקי משמר הנגב, סיפר כי לאחר שנים שחי בקיבוץ גילה שאחת הנחלות של 'עופריה' נקנתה ע"י קרוב משפחה שלו מביאליסטוק שבפולין אשר נספה מאוחר יותר בשואה. אך השם 'עופריה' לא נשכח. כאשר נולד הבן הבכור של משמר הנגב, נבחר שמו – עופר. עופר גולן ז"ל נפטר לפני מספר שנים.
המקור: אבי נבון

ציוני דרך בתולדות הקיבוץ:
למן היאחזות עד תום מלחמת השחרור. הכרות עם סביבה לא-נודעת ועם התושבים הבדואים. מספר האנשים במקום היה מועט כדי החזקת הנקודה, חריש האדמות ועבודה בקו המים לנגב. שאר החברים עבדו לפרנסת הקיבוץ בגבעת ברנר ובמפעל ים המלח בסדום. החורף שלתש"ז –תש"ח היה מן השחונים ביותר והיווה הקדמה לשנות בצורת מרובות. עם פרוץ מלחמת השחרור  גויסו החברים לפלמ"ח (חטיבת הנגב) והשתתפו בפעולות המבצעיות בחזית הנגב.
מתום מלחמת השחרור עד 1964. גידול דמוגרפי מואץ משני מקורות: הצטרפותם של חברי תנועה מרחבי העולם (בלגיה, צרפת, אמריקה  הלטינית, וצפון אפריקה) וילודה גדולה. נוסד בי"ס במקום סביב גרעין זעיר של ילדי המקום וצירופם של ילדי חוץ וחניכי חברת נוער. נוצרו דפוסי חיים בתחום החברה, התרבות והניהול המשקי. המשק התבסס אך ורק על חקלאות תוך התנסות – לעתים קשה ומתסכלת – עם תנאי סביבה ואקלים חמורים. הנוי בראשיתו מהווה כתם ירוק יחידי בנוף הצחיח למחצה.
מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. עם ההכרה שאין לבסס קיום על חקלאות בלבד, נוסד המפעל התעשייתי הראשון ("פוליביד")  ובעקבותיו מפעל אלקטרוני ("פאמא"). ענפי החקלאות מתמקדים בגידולים בקנה מידה גדול. החברה נעשית רב-גילית ורבת פנים עם הצטרפות משפחות צעירות, עולים מרוסיה והורי חברים. המקור התנועתי מתדלדל והדור השני תופס מקום הולך וגדל בהנהגת הקיבוץ. בה"ס העממי והתיכון עוברים למסגרות אזוריות וב- 1978  נוסד אולפן לעולים חדשים. נעשה מאמץ להקנות לחברים השכלה והכשרה בכל התחומים. מרכז הכובד עובר מן הקולקטיב אל המשפחה הגרעינית במקביל למעבר מצריכה של מחסור אל רמת חיים סבירה.
מאמצע שנות התשעים לימינו. תהליך שתחילתו בסוף שנות השמונים מביא לשינוי מהותי באורחות החיים השיתופיים. במישור הסקטוריאלי  המהלך מתגלם בהפרדת המשק מן הקהילה. חלה ירידה דרסטית בילודה ועזיבה של הדור השני והשלישי. גובר משקלה של אוכלוסיה מתבגרת. התעשייה מהווה את מקור ההכנסה העיקרי  בצד ענפי החקלאות המתייעלים ע"י איחודם עם בית קמה השכנה (גידולי שדה ורפת) ב- 2004 הקיבוץ  עבר להפרטה. המקום קולט תושבים שילדיהם מאכלסים את מוסדות החינוך.
היישוב מונה כ-200 בתי אב ואוכלוסייתו כ-800 נפשו.ענפי הכלכלה העיקריים: "שקמה" – גידולי שדה במשותף עם בית קמה, רפתמשמר-קמה.  תעשייה: "פוליביד" , המפעל הגדול בישראל ליצור פוליסטרן מוקצף (קלקר). "פאמא" מפעלון לייצור מערכות ומכשירים אלקטרוניים. תיירות ואירועים: "מרכז אירועים". במתחם המרכז אולם אירועים מקורה, מהגדולים בדרום, בריכה מדשאה גדולה וכן אולם ספורט. "נגב אקולוגיה" חברה למיחזור פסולת.
המקור: אתר הקיבוץ

כביש 264

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שאורכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה(לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 2555) והלאה לבאר שבע.

דרומה בצמוד ממערב לכביש 264
אל עבר ערוץ נחל שמריה

 

נחל שְמַרְיָה (ואדי אבו-סמרה, "אבי השזופה" או "אבי הפטפטנית"); נחל קצר שראשיתו במזרח במקבץ ערוצים, דרומית-מזרחית לקבוץ משמר הנגב ואחריתו במערב במפגש עם נחל פטיש בקרבת בִּטְחָה. אורכו, על פיתוליו, 12 ק"מ ושטח גליל המים שלו הוא כ-20 ק"מ רבועים בלבד. בחציו המזרחי, מתגלגל הנחל בחיק גבעות סלעיות רדודות תוך חציית כביש 264, מנקז את שולי מחנה משמר הנגב ונוחת למישורי חבל הבשור התחתי ליד משתלת גילת כשהוא מלוּוֶה במסעף של מסילות ברזל תורכיות מימי המלחמה העולמית הראשונה; בסמוך למטע האגבות, עובר הנחל מתחת לכביש 25 כ-300 מ' מצפון לצומת גילת.
ארבעת הקילומטרים המערביים של נחל שמריה חתורים ברובד ליס עבה לעומק של 10-15 מ' עד לשכבת כורכר קשה – רמז לחוף-ים קדום בסביבה – ושתי גדותיו התלולות מיוערות ברציפות בשדירות אקליפטוסים אדירי-צמרת: פרי עבודות ה"דַחַק" בשרוּת קק"ל על ידי העולים החדשים, אנשי מושבי "כביש הרעב" בראשיתם. תשתית הכורכר של הנחל זרועה מחצבות עתיקות, מאגורות ובורות-מים ועל גדתו הצפונית – במפגשי ערוצונים – מצויים שרידי בוסתנים שטופחו בידי בדווים בני שבט עלמאת ממטה התיאהא עד שנת 1948.

 

חורבת שמריה (ח'ירבת סָמְרָה): חורבה ענקית (בת מאות דונמים שמעולם לא נסקרה ולא נחפרה). בעיקרה כנראה בת התקופה הביזנטית. אבני רוב מבניה נשדדו במאה ה-20 לספירה, אם לבניית מעבירי-מים למסילת הרכבת העו'תמאנית שׂורק-באר שבע ואם לבנייה במחנות הצבא הסמוכים בתקופת המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה. סמוך לראש המדרון נותרו שרידי חורבה מרשימה, אשר לפי ממצאים בה ובקרבתה היתה אולי כנסייה ביזנטית גדולה. מראש החורבה קיימת תצפית-נוף לדרום.
"חפירה". במרכז המדרון של החורבה לעבר נחל שמריה נראית חפירה נרחבת ועמוקה; משם נלקחו אבנים להקמת סוללת הרכבת העות'מאנית הסמוכה.
מערבית לחורבת שמריה – שרידי מתקן מבטון באפיק הנחל. בתקופת המנדט נסכר במקום זה הנחל בסכר-עפר ועמוד הבטון הוא שריד למתקן השאיבה של המים שהצטברו באפיק בחורף.

"מרכז מחקר דרום (גילת)" – לפנים "תחנת ניסויים אזורית גילת" – נוסדה ב- 1953 בשם "יבולה" (שם שלא התקבל), ע"י "מכון וולקני", לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות. התחנה, המשתרעת על-פני כ- 4,000 ד', ממוקמת על כביש מס' 25 בין צומת "הנשיא" לבין צומת "גילת", בלב אזור הלס של הנגב הצפוני והמערבי. האזור כולל 5 מועצות אזוריות: בני-שמעון, שער-הנגב, מרחבים, שדות-נגב (עזתה) ואשכול. באזור 60 ישובים חקלאיים, המעבדים יחד כ- 800,000 דונם. כמו-כן משרתת התחנה גם את המועצות האזוריות רמת נגב, ערבה-צפונית וערבה-ודרומית.
התחנה נועדה לתת פתרונות כלכליים לחקלאי האזור. היוזמה להקמת התחנה יצאה מד"ר יעקב רובין, שהיה ראש האגף לקרקע ומים בתחנה לחקר החקלאות, כאתר לביצוע נסויי השקיה, זאת לאור תכנון המוביל הארצי. אכן, בשנים הראשונות עיקר המחקרים שבוצעו בגילת היו בהשקיה, ועם הזמן הורחבה הפעילות לענפי חקלאות נוספים.
שלוש בעיות יסוד עמדו בפני החקלאים עם חידוש ההתיישבות החקלאית בנגב בזמן שנותיה הראשונות של המדינה: מה לגדל? מתי לגדל? ואיך לגדל? שהרי הנגב הוא אזור חרב למחצה, שרוב שטחו קרקע לס, סוג קרקע ייחודי לאזור זה שתכונותיה החקלאיות לא היו ידועות. חוקרי "התחנה לחקר החקלאות" שברחובות (לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות) נרתמו למאמץ לתת תשובות כלכליות ומהירות לבעיות אלה. על רקע זה הוקמה התחנה בשנת 1953.
עיקר פעילותה של התחנה כוונה לפיתוח החקלאות באזור הנגב, האזור המשתרע בין קו הרוחב של קרית-גת לבין אילת. המחקר שנערך בתחנה, במרחבי הנגב ובערבה הביאו לרווחתם של החקלאים ע"י הכנסתם ופיתוחם של גידולים חדשים כגון גידולי-שדה (תבואה, כותנה), ירקות (עגבניות-סתיו, עגבניות לתעשייה, תפוח-אדמה לעונות הסתיו והחורף, ארטישוק, תות-שדה), ומטעים (הדרים, עצי-פרי סובטרופיים). הותאמו דרכי גידול לתנאי הקרקע, האקלים, והמים של האזור (השקיה בטפטוף, השקיות עזר בחיטה, שיטת האי-פליחה בפלחה ועוד). בעלי-חיים הוכנסו לחקלאות האזור (תרנגולות, כבשים ופרות) ופותחו שיטות לשילוב רעיית בע"ח ופלחה. המחקרים שנערכו בגילת תרמו לא רק לאזור הנגב אלא גם לכלל חקלאות ישראל, ויש שתרמו גם ברמה הבינלאומית.
המצאותן של גילת ושלוחותיה במרכז האזור החקלאי מאפשר לחוקרי התחנה קשר קרוב והדוק עם החקלאים. קשר זה הוא דו-כיווני: הוא חשוב הן להעברת תוצאות המחקר אל החקלאים, והן להעברת מידע על בעיות חקלאיות למחלקות המקצועיות ולהנהלה, שמקום מושבן במרכז וולקני בבית דגן. כך משמשים חוקרי התחנה כגשר דו-סטרי בין המחקר לחקלאים ולהיפך, מה שתורם רבות להבנת צרכי החקלאים ולמציאת פתרונות לבעיותיהם. הקשר ההדוק והפורה הזה שבין חוקרי התחנה לבין חקלאי האזור, הוא סוד הצלחתה של תחנת הניסויים גילת.
מקור והרחבה

אגבה אמריקנית היא צמח רב-שנתי בשרני וקוצני. מבחינה אקולוגית היא דומה לקקטוסים, אך אינה שייכת למשפחת הצבריים. בעבר יוחדה לה משפחה נפרדת אך כיום היא נמנית על משפחת האספרגיים. אגבה אמריקנית מצמיחה מבסיסה שושנה צפופה של עשרות עלים ענקיים, בשרניים, עבים, זקופים באלכסון. אורך העלה 1 מ' ויותר, חתך העלה כחצי עיגול, רוחבו 20 ס"מ ועוביו במרכזו 10 ס"מ. שוליו קוצניים, ובקצהו קוץ אימתני. העלה חלק וקירח, גונו ירוק מאפיר. תוכו בשרני עסיסי ובו סיבי אורך. אגבה אמריקנית מנהלת מחזור חיים מיוחד במינו: היא אמנם רב־שנתית, אך מבחינה מסויימת היא מתנהגת כמו צמח חד־שנתי: כל פרט פורח פעם אחת בחייו בלבד, מייצר צאצאים, ואז מסתיימים חייו. אולם פריחה זו מתרחשת אחרי 10 שנות חיים. במהלך 10 שנים אלה גדל הצמח במשך כל עונות השנה, ואף מקיים רבייה וגטטיבית נמרצת. בהגיע זמנו מעלה הצמח עמוד פריחה בודד, עגול, ירוק ובשרני אך עבה וחזק כגזע, המתנשא לגובה של עד 12 מ', והוא נושא חפים רבים לכל אורכו. בחלקו העליון מתפתחת תפרחת מכבדית מסועפת ועליה פרחים רבים. הפרח משפכי, עם צינור קצר ו-6 אונות, אורכו 6 ס"מ, מייצר צוף רב. וכאן הפתעה נוספת: הפרח אינו מייצר פרי וזרעים, אלא ניצני-רביה (כמו למשל גם בסיסנית הבולבוסין). בארצות מוצאה מואבקת האגבה על ידי קוליברי.
אגבה אמריקנית גדלה בארץ בתרבות בגינות, בגני קקטוסים ובמסלעות, וכן בבתי קברות. בסוג אגבה 300 מינים, הגדלים באזורים טרופיים יבשים של מרכז אמריקה, בעיקר ברמת מקסיקו. בארץ גידלו בשנות ה-60 למאה ה-20 מין קרוב (אגבת הסיזל) בחקלאות על פני שטחים נרחבים, בעיקר בצפון הנגב, לשם הפקת סיבים ותרופות. הגידול הצליח מבחינה חקלאית, אך ניטש בגלל כישלונו מבחינה כלכלית. מקור: אתר צמח השדה / מייק לבנה
בשנות ה-50 של המאה העשרים ניטעו בנגב, בבקעת באר שבע, כ-15,000 דונם של צמחי אגבה, שיועדו לשמש לתעשיית חבלים ושקים. מטרת המיזם הממשלתי היה לפתח מקורות תעסוקה לעיירות הפיתוח שהוקמו באותה עת, דימונה, אופקים ונתיבות. הוקם אף מפעל לעיבוד הסיבים. המיזם נכשל מסיבות מסחריות בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחלק משטחי האגבה הוסבו ברבות השנים לשטחים חקלאיים רגילים, אך ריכוזים של אגבות עדיין קיימים בנגב. עמודי תפרחות האגבות שנכרתו שימשו את חניכי תנועות הנוער בישראל כ"סֶנָדוֹת" לבניית מתקנים בפעילויותיהם. כיום, נהוג בישראל ובארצות הים-התיכון לנטוע את הצמח למטרות נוי בלבד. הערבים נוהגים לנטוע אותו בבתי-קברות.

אפיק הנחל צפונית-מערבית למושב בטחה: מערבית לדרך הרכב החוצה את הנחל השתמרה, בגדת הנחל הימנית, שרידי חווה חקלאית של מטעים בצורת סכר ועליו נטיעות חדשות ושרידי חורבה סמוכה. החווה הוקמה, כנראה, במחצית השנייה של המאה ה-19 ולה שייכות גם מחצבות-אבן-גיר באפיק וכן שרידי מאגורה חצובה עם חלקי אמת-מים. מחצבות אבן-כורכר נגלות גם באפיק ממזרח וממערב למאגורה.

כביש באר שבע – עזה (כביש 25)

כביש באר שבע – עזה (כביש 25). לכאורה זהו כביש שרות ללא תחליף, אך למעשה – היֹה היה כביש עזוב ששימש כ"קולב" לתליית ישובים… נראה כי עד לראשית המאה ה-20 לא היתה קיימת כלל דרך רצופה לאורך התוואי הזה, מלבד קטעי שבילים שחִבּרו מעט מקבצי בקתות במרחב אגנו של נחל גרר זה עם זה ועם נביעות בנחל. בראשית המאה, עם הקמת באר שבע העות'מאנית ("העיר העתיקה") כמרכז שלטוני וכעיר מחוז – לראשונה נוצר צורך לחברהּ למרכז הסמוך – העיר עזה (לחברון כבר היה חיבור עתיק במשעול צר). עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה והפיכתו של צפון הנגב לנכס אסטרטגי – עקב סמיכותו לתעלת סואץ – החלו התורכים להשקיע בתחבורה: מסילת ברזל הגיעה לבאר שבע ודרומה (1915) והמשעול לחברון וגם הדרך לעזה הורחבו והותאמו למעבר עגלות.
דרך העפר לעזה יצאה מבאר שבע בתוואי שדרות טוביהו וכביש 25 עד בארות רקיק, ומשם – מדרום לאשל הנשיא – המשיכה לצפון-מערב; סטתה צפונה כדי לחצות את נחל שמריה במעבר נוח, מצפון לחוות גילת, והמשיכה במקביל ומצפון לכביש הנוכחי תוך חציית הגבעה שעליה שוכן היום מפעל "עוף הנגב" (הרכס האיסטרטגי הזה, שעליו הוצבו סוללות תותחים, כוּנה בפי התורכים "טֶפֶּ כֶּמַאל", לאמור – "פסגה רבת-חן"…). משם מתחיל המורד לעבר המכשול הרציני היחידי במסלול: נחל גרר. כאן הבונים השקיעו מאמצים, הנראים עד היום: מעבר הנחל (המוצף לעתים במי הנביעות) וכקילומטר אחד משני עבריו, נסללו באבן (בשיטת "הגשר האירי") ועמדות למקלעים נכרו מכל עבר. מנקודה זאת התפצלה הדרך ל-2-3 מסלולים מקבילים שהשיקו לנתיבות מדרום וחצו את רכס סעד-עלומים ליד מאגר נחל-עוז.
עשרים שנה נותרה דרך העפר באבקהּ ובבוצהּ עד שבמאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי", 1936) החלו שלטונות המנדט לחפות אותה באבן ובאספלט לצרכי גישה מהירה לכוחות שיטור; על נחל גרר נבנה גשר-אבן יפהפה, בעל שבע קשתות, שנותר ללא פגע על מכונו עד היום הזה (חזיון נדיר במקומותינו). קטע הכביש בין חוות גילת לבין שדה תימן נסלל ישירות על גבי סוללת מסילת הברזל העות'מאנית, וזאת הסיבה לארבעת העיקולים התמוהים שהכביש המודרני ירש אותם ללא מצמוץ. בקטעים נוספים שונה התוואי במעט תוך העברתו לרום טופוגרפי שולט.
במלחמה העולמית הראשונה בצרו התורכים את הדרך לאורכה בשורת מוצבים צפופה שעליהּ נשברה המתקפה הבריטית מדרום ביום 19.4.17. כשלון זה היה בין הגורמים שדרבנו את הבריטים לנקוט באיגוף הגדול דרך באר שבע לאחר כחצי שנה.
השדרוג הבטחוני הגדול הגיע לכביש בעת המלחמה העולמית השניה, כאשר לאורכו פעלו לא פחות משלושה שדות-תעופה צבאיים: האחד – הוותיק – מזרחית לעיר עזה (סמוך למעבר קרני דהיום), השני ממזרח למעבר נחל גרר והשלישי המכונה היום "שדה תימן"; יש להדגיש כי מלבדם ומלבד מחנה צבאי קטן, מערבית לצומת הנשיא, לא היה קיים עדיין כל ישוב-קבע אזרחי לאורך כל הכביש! בתום מלחמת העצמאות, התברר למדינה בחיתוליה כי באגן נחל גרר קיימים מרחבים ריקים הנחצים בכביש גלמוד – ואידך זיל גמור ביישובי גילת, יחדיו, מעגלים, נתיבות ושוּבה… המקור דן גזית איך נולד כביש

 

במשך מספר עשורים, מאז הקמת המושבים באזור בראשית ימי המדינה, "התברר" לתושביהם שמצוקי נחל שמריה מהווים אתר נוח לגישה ב"רֶוֶרס" כדי להשליך אשפה ופסולת – וכך הצטרף הנחל לתאומו מדרום, נחל פטיש המזוהם תדיר בשפכי ביוב, ותעל שוועתם (וצחנתם) השמיימה. בשנת 1994 החלה קק"ל, בשיתוף המועצה האזורית מרחבים, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הניקוז וּועדי המושבים בניקוי ובשיקום הנחל. אלפי טונות אשפה נאספו ונטמנו בקרקע ועל גבי הכיסוי ניטעו עצים; ערוצים טופלו לעצירת הסחף והחלה פעולה חינוכית-הסברתית בתוך הקהילה, שהעמידה את הבנת הסובב וטיפוחו כעקרון ראשוני. גולת הכותרת של המבצע היה שיתופו הפעיל של ביה"ס היסודי-אזורי "מרחבים". בית הספר נבחר לשמש מעבדה לימודית: בחצרו הוקם בית-גידול הכולל אגן לח, סככת תצפית בציפורים, צומח המותאם לתנאי יובש, עצי-פרי, תיבות-קינון ושולחנות-האכלה. הלימוד מיושם בתצפיות בנחל, המשמש כמסדרון אקולוגי בעל ערכים גיאולוגיים, ארכיאולוגיים, בוטאניים, זיאולוגיים והיסטוריים. התלמידים, בהדרכה מקצועית, בליווי מלא של הוריהם ובתמיכה של ציוד קק"ל, שיקמו גומחה בנחל והפכוהָּ לגן-עדן בזעיר-אנפין: ניקו ושיחזרו שני בורות-מים וקטע של אמת-מים וניקו גֵב מלאכותי בסלע הכורכר ומחצבה עתיקה בצידו; על גדת הנחל שיחזרו שני בוסתנים הנטועים בעורף סוללות-עפר וקק"ל השלימה את הנטיעות בעצי-פרי שונים, כולל זית עתיק, אדיר ממדים, ששונע מן הגליל. שלטי-הסבר פוזרו באתר והוצבו בו סילוּאטות-ברזל, בגודל טבעי, של רועה ועדרו. בקרוב יוצבו גם ספסלים בצל אשל גדול. מלבד התענוג הרב מהתוצאות שבשטח, הברק בעיני התלמידים הגאים מפעים את הנפש. הפעלת ההורים ושיתוף הקהילה כולה מראים תוצאות: לא שופכים יותר אשפה בנחל אלא באתרים המוסדרים; ההורים התגייסו עם צאצאיהם ויחדיו ערכו באתר את מסיבת סיום שנת הלימודים; התלמידים דוחפים את הפרוייקט הלאה – להרחיבו ולהוסיף לו אלמנטים תיירותים ולימודיים. טלילה ליבשיץ מקק"ל, ממובילי המהלך הזה, סיכמה "החצר האחורית של מרחבים הופכת בימים אלה לחלון הראווה שלה".
המקור דן גזית 

כקילומטר אחד ממזרח למאגר הקולחין על גדת הנחל הצפונית (הימנית) של נחל שמריה, צפונית ליער נטוע חדש בואך כביש 25, נראים מבני המשחטה הגדולה "עוף הנגב". המשחטה בנויה על רכס שנקרא בעבר בערבית "כָּאוּכָּה" ובתורכית "טֶֶפֶּה כֶּמַאל" (שפרושו "גבעה יפה"). על גבעה זו שהייתה בעורף קו ההיערכות העותמנית בימי קרבות עזה מלחמה העולמית הראשונה, עוד בטרם כיבוש באר שבע,  הייתה ממוקמת יחידת תותחנים עות'מאנית ששלטה על כל המישור שמדרום עד לרכס חצרים עליו נמצא היום ש.ת. חצרים והכולל את ערוצי נחל פטיש, נחל חצרים ונחל הלמות. סוללה זו זיהתה את הכוחות הבריטיים שהתמקמו טרם כיבוש באר שבע והודיעה על היערכות זו לכוחות בבאר שבע שעם שחר יצאו ותקפו אוותם. .

 

מסילת אשקלון–באר־שבע היא מסילת רכבת המחברת בין תחנת הרכבת אשקלון ובין תחנת הרכבת באר שבע צפון דרך הערים שדרות, נתיבות ואופקים. אורכה של המסילה הוא 70 ק״מ של מסילה כפולה, ולאורכה שלוש תחנות רכבת, בשדרות, נתיבות ואופקים. המסילה מתפצלת ממסילת אשקלון–עזה ההיסטורית לכיוון שדרות באזור יד מרדכי ומתחברת למסילת הדרום ליד צומת גורל שמצפון לבאר שבע. לאורך הקו נבנו 17גשרים, 4 הפרדות מפלסיות, 11 מעברים חקלאיים וגשר לכביש 40. משך הנסיעה מאשקלון לבאר שבע הוא כ-50 דקות, וזמן הנסיעה בין באר-שבע לתל אביב הוא כשעה וחצי (לעומת 55 דקות במסילת הדרום, ללא עצירות ביניים).

הקמת הקו בקטע אשקלון–נתיבות החלה בשנת 2009 והסתיימה בשנת 2015. ב-22 בדצמבר 2013 נפתח הקטע שמפיצול המסילה באזור אשקלון עד לתחנת הרכבת שדרות, וב-15 בפברואר 2015 נפתח קטע נוסף עד לתחנת הרכבת נתיבות. הקו נחנך ב-19 בספטמבר 2015 ותחנת הרכבת באופקים החלה לפעול ב-2 בינואר 2016, לאחר מספר דחיות. צפי הנוסעים השנתי ההתחלתי בקו הוא 157,000.

אשל הפרקים הוא עץ עב גזע ורחב  צמרת, העשוי להגיע בתנאים טובים לגיל מכובד ולגובה של 15 מ'. הוא היחיד ממיני האשל המופיע כעץ ממש. קליפת הגזע חומה ומחורצת עמוקות. העלים זעירים והם חסרי טרף לחלוטין, ונראים כקשׂקשׂים זעירים החובקים את ראשו של כל מפרק בענף. הענף הדק עצמו נראה לכן כאילו הוא מחולק לפרקים זעירים, מכאן שם המין. סימן זה מקל להבחין בין מין זה למיני האשל האחרים, שעליהם מעט גדולים יותר ואינם חובקים את המפרק.
אשל הפרקים פורח בין יולי לנובמבר, בעיקר באוגוסט ובספטמבר, בפריחה שופעת ומרוכזת. הפרחים זעירים, והם ערוכים, כמו בשאר מיני האשל, בשיבולים צפופות בקצות הענפים. לפרח 5 עלי גביע קטנים ו-5 עלי כותרת בצבע לבן. מספר האבקנים 5, ובראש עמוד העלי נישאות 3 צלקות. כדי להבחין בביטחון בין מין זה לבין מיני אשל אחרים, שגם להם מבנה פרח דומה, יש לבחון במיקרוסקופ את צורת הדיסקוס נושא האבקנים. פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים באורך 5 מ"מ, ובהם זרעים רבים וזעירים, הנפוצים בעזרת ציציות הנושאות אותם ברוח. הזרעים הטריים נובטים בקלות כשהם נופלים על קרקע רטובה, אך אם לא הגיעו למקום מתאים הם מאבדים תוך כמה שבועות את כושר הנביטה שלהם.
אשל הפרקים אופייני לקרקע חולית בדרום הארץ – במישור החוף ובנגב. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות ערב וצפון אפריקה. הוא הועבר וניטע גם ביבשות אחרות. באוסטרליה נקרא אשל הפרקים בשם Aethel שהוא אולי שיבוש של השם העברי. האשל נזכר בתנ"ך 3 פעמים, אך נראה שאין המדובר שם בסוג זה. שרידי אשל הפרקים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כחומר-בניין וכחומר-בעירה החל מהתקופה הפאליאוליתית העליונה, לפני 25,000 שנה, ועד ימינו. השלד של הסוללה הרומית במצדה בנוי בעיקרו מענפים ומגזעים של אשל.
הסוג אשל כולל 90 מיני עצים, בעיקר של מליחות ומדבריות. ההבחנה בין המינים קשה. אלה עצים המזכירים מחטניים (אך אינם כאלה), נופם עדין, והם מסועפים מאוד. העלים זעירים, עיקר ההטמעה נעשה על ידי ענפים דקים דמויי מחטים. מערכת השורשים מפותחת ומסוגלת למצות מים מנפח גדול של קרקע, היא כוללת שורשים אופקיים המתפשטים למרחק ושורשים אנכיים היורדים לעומק רב. מינים רבים מסוגלים לנצל מים מליחים ולגדול במליחות. כדי להיפטר מעודפי מלח מזיקים ברקמותיהם הם מסוגלים להפריש מלח מבלוטות מיוחדות שבעליהם. מינים אחדים מאכלסים כנימות המפרישות חומר מתוק, המזוהה עם המן שאכלו אבותינו במדבר. העצה טובה לנגרות ולבניין. בארץ 14 מינים, חלקם נדירים

מין מצטיין בהתאמות יעילות לתנאיו: לנבט הצעיר של אשל הפרקים עלים באורך 5 מ"מ, והם מסודרים במסורג. הם נושרים כמה חודשים לאחר הנביטה. עלים כאלה, שצורתם מיוחדת והם מופיעים בשלבים הצעירים בלבד – נקראים "עלים יובניליים", והם תופעה מוכרת בהרבה צמחים רב-שנתיים מעוצים.
לצמח הבוגר מספר תכונות המעידות על התאמה לתנאי יובש: הענפים הדקים הם אלה המכילים את הכלורופיל ומבצעים את הפוטוסינתזה. הפיוניות שקועות בתוך חריצים לאורך פרקי הגבעולים, וכך הן מוגנות בפני איבוד-יתר של מים. נוסף לכך יש לאשל, כמו לצמחים אחרים במשפחת האשליים כגון האשליל, בלוטות מיוחדות להפרשת מלח על פני הענפונים הירוקים. בלוטות אלו מרכזות מלחים שהגיעו לנוף יחד עם המים שנקלטו מהקרקע, ומפרישות אותם כתמיסה מרוכזת ובסיסית מאוד אל מחוץ לרקמה. במהלך היום מתייבשת התמיסה, ועל פני העלים מצטברים משקעי מלח יבשים. כך נפטר העץ מהמלחים המזיקים, שהיו עלולים להצטבר בתאים ולפגוע בחיוניותם. בשטחים שמימיהם מלוחים מהווה מלח הבישול, נתרן כלורי, את עיקר המלחים המופרשים. המלח המצטבר על פני הענפים סופג מים בלילות לחים ויוצר תמיסת מלח מרוכזת, המטפטפת למרגלות העץ. כך מתהווה תחת הצמרת שטח קרקע ששכבתו העליונה עשירה במלח, ורוב הצמחים המתחרים אינם יכולים לנבוט בו. אשל הפרקים מיוחד בין מיני האשל בכך שבהעדר מלח הוא מפריש תמיסת סידן. היות שתמיסה זאת בסיסית מאוד, היא קולטת פחמן דו-חמצני מהאוויר ויוצרת שכבת גיר על-פני הענפים. גיר זה אינו נשטף בקלות, והוא מקנה לענפי העץ גוון בהיר. צורת התאמה אחרת של העץ לתנאי מדבר נעשית באמצעות מערכת השורשים שלו, היכולה להעמיק עד למאגרי מים בעומק מטרים רבים בקרקע חולית.
בזכות כושרו לגדול כעץ גבוה ומצל, המסוגל להתקיים ולצמוח ללא השקאה בתנאים קשים, ויכול גם לייצר קורות מתאימות לבניין – נבחר העץ לנטיעה בחצרות הבתים בכפרים ערביים וליד בארות בדרום הארץ. עד היום יכולים שרידי העצים לשמש ציון למקומות ישוב שהיו בעבר בשפלת יהודה ובצפון הנגב. רשויות הייעור נטעו עצי אשל הפרקים גם לאורך דרכים בדרום ובשטחי חולות. בערבה משמש האשל גם כמשבר רוח. יחד עם טיפוס הבר הנפוץ, נטוע למטרה זאת גם זן זקוף של מין זה שהובא ארצה מקפריסין אך מקורו הראשוני לא ברור.
מקור אתר צמח השדה / עמרם אשל ומייק לבנה

בִּטְחָה הוא מושב בתחום המועצה אזורית מרחבים. במבט אווירי צורת המושב גביע. המושב הוקם בשנת 1950 כמעברה בשם "הק"מ ה-107", בשל המרחק מירושלים. המושב הוקם על הריסות המעברה על ידי עולים מתימן. התושבים הגיעו למושב ממחוז שרעב בתימן. משם הגיעו למחנה עין שמר. שם היישוב נלקח מנבואת ישעיהו "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם"הוא הוצע על ידי זאב וילנאי.
רַנֵּן הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית מרחבים. שמו של המושב סמלי ומקורו בפסוק "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן" במושב כ-600 נפש, רובם יהודים קראים. המושב נוסד בשנת 1950 בידי עולים מלוב ונקרא בהתחלה בטחה. ב-1952 עזבו המתיישבים הראשונים את המושב ובמקומם באו יהודים קראים ממוצא מצרי. עד תחילת המאה ה-21 היו כל תושבי המושב קראים, אז עברו לגור בו גם משפחות שאינן קראיות, הוא עבר שיפוצים רבים ושינוי תשתיות ביוב, מים וחשמל והוא מוכן לקלוט משפחות נוספות. תושבי המושב מתפרנסים מגידולים חקלאים כגון: פרחים ירקות ופירות. במושב יש בית כנסת לפי ההלכה הקראית, ספרייה, חדר כושר, ובית עם בו נערכים אירועים.

 

ממפגש מסלול הרכיבה עם כביש 241 ועד תחנת הרכבת (!) משתרעת חורבת פטיש (ח'ירבת פְטֵיס). מקטעים בודדים מהחורבה הענקית הזאת, שנחפרו חפירה ארכיאולוגית לצורך העמדת עמודי-חשמל ולהרחבת כביש 241, התברר שראשית הישוב הוא מהתקופה הביזנטית אך רובו ככולו הוא מהתקופה האסלאמית הקדומה לכל אורכה (מאות 7-10 לספירה). קיימים גם שרידים (מצודה ?) מהתקופה הממלוכית (מאות 12-15). על פני השטח פזורים בורות-מים (בעבר נסקרו עשרות מהם) וקברים נראים בחתכי הכביש. מצפון למכון החשמל אותרו שרידי כנסיה ובמורד הכביש המנדטורי החוצה את החורבה קיימת באר עתיקה ליד מחצבה של סלעי-חוף (עדות לחוף-ים קדום).

כביש 241 (כביש הרעב)

כביש 241 ("כביש הרעב"): כביש בשיטת ה"סולינג" (מלשון , sole "תשתית") מרוצף אבנים בלבד ללא ציפוי אספלט שנסלל על דרך עפר מצומת גילת (דהיום) מערבה לעבר חאן יונס. הכביש נסלל בתקופת השלטון הבריטי, בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 למטרה אחת בלבד – הענקת עבודה לבדווים בסדרת שנות בצורת שגררה אותם עד רעב. הכביש זופת רק בסוף שנות ה-50 וחודש לכביש מודרני רק בשנות ה-70. חלקים גלויים מהכביש המקורי ניתן לראות בחורבת פטיש (להלן) ומול מושב מסלול.

 

אפיק נחל פטיש ליד פניית המסלול צפונה (מדרום למושב גילת): בגדת הנחל הצפונית נמצאות מחצבות; בגדת הנחל הדרומית נמצאו שרידי ישוב פלישתי (?) בן המאה ה-11 לפנה"ס. נחפר חפירה ארכיאולוגית על-ידי פרחיה נחשוני וחשף, בין השאר, גם שרידי מקדש. השרידים נפגעו על ידי קו הרכבת..

גִּילַת הוא מושב שייך למועצה האזורית מרחבים. גילת הוקם ב-י"ג בכסלו ה'תש"י (1949) על ידי עולים מתוניסיה, עם השנים התווספו תושבים ממרוקו, לוב ותימן. שמו של המושב לקוח מפסוק בספר ישעיהו: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן. כשליש מהתושבים עוסקים בחקלאות: לולים לפטמים ותרנגולי הודו, רפתות, גידול פלפל לייצוא ותבלינים לשוק המקומי. שאר התושבים מועסקים בעבודות חוץ.

 

ב"אתר גילת", הנמצא ממערב למושב, בסמוך לאופקים, התקיימו חפירות ארכאולוגיות באמצע שנות ה-70, בראשותו של דוד אלון ובתחילת שנות ה-90 בראשותו של תומאס לוי מההיברו יוניון קולג' חפירות התגלו שרידים מהתקופה הכלקוליתית. בין היתר, התגלו בו מבנים ומקדש המורכב מחצר גדולה ומספר חדרים קטנים. כמו כן, נמצאו בו כלי חרס וחפצים מחומרי גלם מקומיים ואף מחומרים זרים המעידים על סחר בינלאומי. האתר כוסה בעפר לאחר סיום החפירות.

 

מצפון לכביש 25, אחרי הכניסה לחוות "יבולה", מתקרבת סוללת הרכבת העות'מאנית אל הכביש, מתאחדת איתו והכביש נסלל עליה עד לקרבת שדה תימן.

תפרח הוא מושב חרדי במועצה אזורית מרחבים שבנגב הצפוני-מערבי על כביש 25, המשתייך לתנועת המושבים ולפועלי אגודת ישראל. מקור שם המושב הוא מהפסוק בספר ישעיהו: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַףגִּילַת וְרַנֵּן". המושב נוסד בשנת 1949 על ידי עולים ניצולי השואה מהונגריה. חברי המושב שהיו לפנים חברי אגודת ישראל, הצטרפו להסתדרות, אך לאחר מאבק הועברו להסתדרות פועלי אגודת ישראל. בשנת 1954הצטרפו למושב קבוצת עולים ממרוקו. שטחו של המושב הוא כ-5,000 דונם. ומתגוררות בו כ-500 משפחות, מיעוט התושבים עוסקים בחקלאות ורובם תורתם אומנותם. במקום פועלות מספר ישיבות, הגדולה שבהם היא ישיבת תושיה, מהגדולות במגזר החרדי ליטאי המונה כ-900 תלמידים,בנוסף, פועלות במקום שלוש ישיבות לצעירים,  הישיבה הספרדית תפרח, ישיבת דעת שלמה, ישיבת נחת רוח, ישיבת תפארת תורה לבעלי תשובה בראשות הרב אפרים סופר, וישיבה לבחורים מיוחדים.

הרימון המצוי, עץ-שיח נשיר, פירותיו קישוטיים. במשך דורות הופיע הפרי בפסיפסים. רימון מצוי הוא עץ-פרי קטן, לעיתים שיח, נשיר, גובהו 2–6 מ'. הוא קישוטי בפרחיו ובמיוחד בפירותיו. מקובל הן במטעי-פרי ובבוסתנים והן בגינות-נוי. קצות הענפים קוצניים מעט. העלים נגדיים. העלה אזמלי קטן, רך, קטן, מקומט קמעא, שפתו תמימה. הוא מאדים בלבלובו. מצהיב בשלכת בגוון מיוחד, אופייני.
רימון מצוי פורח באביב ומבשיל פירותיו בקיץ, בהתאם לזן. הפרח דו-מיני, נכון או כמעט-נכון. הפרח אדום, גדול, בולט, יפה. קוטרו 5 ס"מ, אורכו גדול עוד יותר. 6 עלי הגביע גלדניים, שאירים בפרי, חובשים לראש הפרי כתר מלכותי. גונם כגונה של קליפת הפרי, בהתאם לזן ולתנאי-הגידול. הכותרת אדומה, עליה עדינים ומקומטים. האבקנים רבים. אין צוף, אך יש שפע של אבקה, והפרח מואבק על-ידי חרקים שוחרי אבקה. השחלה תחתית, ערוכה בשני דורים, החיצוני יוצר את חלקו העליון של הפרי, ובו 5–9 חלקים (מגורות) קונצנטריים, כל אחד מהם מופרד משכניו באמצעות קרום רך שקוף; והפנימי יוצר את חלקו התחתון של הפרי, ובו תמיד 3 מגורות. הזרעים רבים, כל אחד מהם לחוד עטוף במעטה עסיסי, מעין ציפה, שהתפתחה מתוך קליפת הזרע. צבעה ורוד או אדום, והיא הנותנת לפרי את טעמו וניחוחו. הפרי כדורי, קוטרו 8–18 ס"מ, משקלו כחצי ק"ג. הזרעים נפוצים על-ידי ציפורים, האוכלות את ציפת הזרע ומפרישות את החלק הקשה.
רימון מצוי אינו גדל בר בארץ. מוצאו כנראה מצפון פרס. מגדלים אותו למכירת פירותיו לאכילה ולמיצוי מיץ גם כן מכינים ממנו יין. טיפוחו בארץ הואץ לאחרונה, בעקבות דרישה של הצרכנים. מעריכים מאוד את ערכו הבריאותי. יש זנים שונים, מהם חמוצים ומהם מתוקים יותר, מהם מקדימים ומהם מאחרים בהבשלת הפרי בעונה. המוכרים בזנים הם "ראש פרד" שפירותיו ורודים, וזן "וונדרפול" שפירותיו אדומים יותר. נוסף לאכילתו כפרי טרי ולשתיית עסיסו מפיקים מהרימון גם ליקר גראנדין, וגם שיכר (יין רימונים). בגינת הנוי מגדלים גם זנים ננסיים.
בעבר הכינו דיו ותרופות מן השורש, הקליפה והזרעים.

הרימון שהינו אחד משבעת המינים התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים. הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות, בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.  הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה. נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.  בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')
יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון. בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך:"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז') הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה. "והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"…(מלכים א' ז', כ')  לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים…"(במדבר יג', כג')
מקור: צמח השדה אודי מיכליס ומייק לבנה
לפי נתוני משרד החקלאות ומועצת הצמחים, ב-1965 גודלו בישראל אלף טון רימונים. ב-2012 היבול הישראלי כבר עמד על 52 אלף טון ובשנה אחריה וגדל ל-60 אלף טון ורוב הרימונים, נשלחים לייצוא שהולך ומתגבר. לשגשוש הזה אחראים גם יחד חקלאים ומדענים. הייצוא הישראלי של רימונים תפס תאוצה מ-2004-2005, ורימונים ישראלים, שעד כה גודלו רק עבור ראש השנה, נשלחו לאירופה המערבית, רוסיה, סינגפור וקנדה. גם איכות הגידול השתפרה: משך הגידול התארך לחצי שנה, הודות לזנים חדשים. בעבר אפשר היה לקנות רימון ולקבל צ'ופר בתוכו: רימות של זבוב הפרי. היום משתמשים במלכודות ירוקות על בסיס חלבונים שמסיטות את הזבוב מהפרי. יחד עם הפריחה בגידול ובייצור, החלו להתפרסם מאמרים מדעיים שעסקו בעושר נוגדי החימצון שמכיל הרימון. הוצהר שהוא בריא יותר מיין אדום במניעת מחלות לב ואנשים החלו להתייחס לרימון כאל תרופה. להרחבה בנושא הרחבת גידול רימונים בישראל

מאגר תפרח שיך ל"קולחי הנגב" שהיא חברה בת של 'מושבי הנגב'. החברה הוקמה בשנת 2003 כדי לייצר ולספק מים להשקייה בצפון הנגב, באמצעות שימוש במים מושבים. לשם כך, הוקמה מערכת סינון וחיטוי מים מאיכות "שניוני" ל"שלישוני", הוקמה מערכת איגום והולכה לשטחים חקלאים ולגינון עירוני. המים מקורם ממכון הטיהור השניוני של עיריית ב"ש. 'קולחי הנגב' מבצעת למים טיהור שלישוני, כולל חיטוי UV ומתאימה אותם להשקיית כל הגידולים החקלאיים. בסוף תהליך ההקמה ולאחר פיתוח והשמשת כל המערכות, תייצר ותספק 'קולחי הנגב' כ – עשרים מליון קו"ב מי השקייה לנגב. נפח מאגר יפרח שתי מליון קוב מים, וכוללה קו הולכה למאגר "20 באורך של כ- שמונה ק"מ.    מי המאגר מיועדים להשקייה של כ- 30,000 דונם הנמצאים באזור המאגר.

********

סוף דבר

סיור זה הסתיים אחרי כמעט חמש שעות,
מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעתיים עצירה שאחת מהן נבעה מהצורך לתקן תקלה.

********

עבורי מרחב מסע זה מרחבי הלס בין משמר הנגב במזרח ובין המושבים בטחה ורנן במערב היה חדש.
עד אז טרם הסתובבתי בו.
למדתי הרבה אודות משבצת ארץ זו שהיא חלק מאגן הניקוז של נחל הבשור המשתרעת
בשני אזורים גאוגרפיים: הקצה הדרום מערבי של שפלת יהודה ומזרח מישור חוף הנגב.

*********

בחלקו הראשון של המסלול רכבנו לאורך ערוץ נחל שמריה, המתנקז לנחל פטיש.
שניהם יחד הם יובל של נחל גרר והוא מהווה אחד מיובליו העיקריים של נחל הבשור.
בתחילה רכבנו בדרכי השדות לאורך הערוץ. בהמשך דיוושנו בסינגל המתפתל שנקרא בפי העם גם "סובב אופקים".
בחלקו השני של המסלול רכבנו בהמשך הסינגל לאורך נחל פטיש.
בהמשך רכבנו בדרכים החקלאיות בין המושבים בקרבת אופקים חזרה למשמר הנגב.

**********

מסע זה היווה הוכחה  נוספת שלכל עונה יש את היופי המיוחד שלה, שלובש ופושט צורה ומושפע מהתאורה.
כך גם  בעת זו, סוף הקיץ וראשית הסתיו.

*****
תודה לשותפים למסע ולתיעודו:

איל גזית שתכנן והוביל
דוד פרידברג שהיה שותף לתכנון ולהובלה וגם צילם
עמית פינקלשטיין, הצלע הרביעית של החבורה
שני אנשי ידיעת הארץ ידידים ועמיתים
דן גזית העביר מידע בכתב ובעל פה
והפנה אותי לאתר שלו אבני גזית
בו מרוכזים כתביו על חבל הבשור (מומלץ)
אבי נבון העביר מפות, צילומים ומידע משלים  

 

למסע רכיבה זה יצאתי ביום שלישי (24/10/2017) בשלוש שעות האור האחרונות. אלי הצטרף ידיד ועמית לטיולים בירושלים דורון דורי.

 

המטרה הפעם במסע הרכיבה זה הייתה להכיר את השכונות של דרום מערב ירושלים ולהתענג בשיטוט ביניהם על מראות הנוף ועל התצפיות בחלק זה של העיר.

 

 

*****

המסלול 
התחלה: מתחם בית הלוחם ירושלים,
טיפוס ודיווש בין השכונות 
גבעת משואה,
עיר גנים, 
קריית מנחם,
קריית יובל,
בית וגן
רמת שרת

 

גבעת משואה

גִּבְעַת מַשּׂוּאָה היא שכונת שנבנתה בשנת 1996. השכונה שוכנת על גבעה בגובה 745–790 מטר, המתנשאת מעל רכס לבן המקיף אותה ממערב, מדרום וממזרח. בצפון גובלת גבעת משואה בשכונה עיר גנים. בשכונה התגוררו בשנת 2016 כ-4,500 תושבים.

כמו בשכנותיה, קריית מנחם ועיר גנים נמצאים בשכונת משואה רגמים, אתרים ארכאולוגיים מן המאה ה-8 לפנה"ס שיתכן שהם שרידי במות לעבודת אלילים שהוסרו ונגנזו על ידי המלך יאשיהו. שמה ניתן לה בשל גובהה ובשל ההשערה שהדליקו בה מַשואות כדי להודיע על קידוש החודש.

רחובות השכונה קרויים על שמות אישים ציוניים ויהודים. הרחוב הראשי בשכונה קרוי על שם נשיא ההסתדרות הציונית לשעבר אריה דולצ'ין. רחובות נוספים קרויים על שם יעקב צור, גרטרוד קראוס, מיס לנדאו, האחות זלמה (על שם זלמה מאיר, האחות הראשית של בית החולים שערי צדק), אנשי רשות השידור לאה בן פורת ויורם רונן, העיתונאי יהושע ביצור ועוד.

 

שכונת מַשּׂוּאָה היא אחת מהשכונות היקרות ביותר בירושלים, הן בשל הבנייה החדשה והן בשל הקרבה למגוון המוסדות המצויים באזור, כגון קניון ירושלים ואצטדיון טדי. כמו כן השכונה קרובה לגן החיות התנכ"י. באפריל 2017 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את תוכנית הבנייה "מורדות משואה" להקמת יותר מ-450 דירות בסמוך לגן החיות ולגבעת משואה בשל פגיעה אפשרית בתנאי מחייתן של החיות.

עיר גנים וקריית מנחם

קריית מנחם ועיר גנים מהוות יחידה גאוגרפית אחת, המונה כ-15,000 איש. אוכלוסיית השכונה מגוונת וכוללת תושבים ותיקים, עולים חדשים מאתיופיה ומברית-המועצות, רובם מרקע סוציו אקונומי נמוך. כיום נחשבת השכונה לאחת השכונות בעלות הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר בעיר, אך קיימים בה אזורים יקרים יותר (כגון עיר גנים א'), המציעים בתים צמודי קרקע ושטח אדמה הצופים לנוף נאה של הרי ירושלים. בשנים האחרונות הגיעו לשכונה הרבה משפחות דתיות וחרדיות, מה שהשפיע רבות על אופי השכונה. בשכונה קיימים מוסדות חינוך רבים ומגוונים כמו: חב"ד, ראשית, גואטמלה, שני תיכונים של רשת אמי"ת, בית ספר חינוך מיוחד-"נעורים", ועוד. בשכונה מתנ"ס פעיל, משותף עם קריית מנחם וספרייה ציבורית. רחובות השכונה קרויים ברובם על-שם מדינות, בעיקר באמריקה הלטינית שהצביעו באו"ם בעד הקמת המדינה (כ"ט בנובמבר), וכן על שם פרחי בר.

 

עיר גנים היא שכונה המחולקת לשלושה חלקים: עיר גנים א', בין הרחובות מקסיקו והחלמית, ממערב לעמק המפריד בינה לבין קריית היובל. בשכונה זו בתים צמודי קרקע בעלי שטחי גינה. עיר גנים ב' בין הרחובות פנמה, דהומיי החלמית והאביבית ועיר גנים ג' התחומה בפרסה של רחוב קוסטה ריקה והנורית. בשתי שכונות אלה נבנו שיכונים, בבנייה צפופה פחות מאשר בקריית מנחם הסמוכה. השכונה הוקמה בשנת 1957 לצורך פינוי יושבי מעברות, ברובה על אדמות הקרן הקיימת לישראל על ידי חברת רסקו וחברת "שיכון" של ההסתדרות.

 

קריית מנחם היא שכונה שהוקמה בשנת 1956 עבור עולים חדשים ומפוני המעברה בקריית היובל,קרויה על-שמו של נשיא קק"ל בארצות הברית מנחם ברסלר, שהיה בין התומכים העיקריים להקמתה. השכונה נקראה על שמו עוד בהיותו בחיים. כאמור, קריית מנחם ועיר גנים מהוות יחידה גאוגרפית אחת. אוכלוסיית השכונה מגוונת וכוללת תושבים ותיקים לצד עולים חדשים מאתיופיה ומברית-המועצות. השכונה מאופיינת בבנייה צפופה בת עד כ-6 קומות כאשר חלק מהבניינים הוא שיכונים. רחובות השכונה קרויים ברובם על-שם מדינות, בעיקר באמריקה הלטינית שהצביעו באו"ם בעד הקמת המדינה.
בדרום ובמזרח גובלת השכונה בשכונת עיר גנים במערב בהר אורה ובמושב אורה, ואילו בצפון היא נושקת ליערות הרי ירושלים, המוסד כפר שלמא (הכפר השוודי) ושכונת קריית היובל. בסמוך לשכונה ממערב מעמיקים יובלים תלולים המתחברים לנחל שורק מצפון לבית החולים הדסה עין כרם, דבר המאפשר תצפית מרהיבה מהשכונה לאזור עין כרם, נחל שורק והסטף. גובה השכונה כ-840 מטר מעל פני הים נחשבת לאחת השכונות הגבוהות בירושלים.

בשכונה מצויים מכון הנרייטה סאלד למחקר מדעי ההתנהגות, בית הספר גוואטמלה, בית הספר חב"ד, בית ספר ממ"ד "ראשית" שהוקם על ידי הקיבוץ העירוני ב-2001 ורובם של מאות תלמידיו הם תושבי השכונה.

בשכונת קריית מנחם קיימים מספר בתי כנסת, ביניהם בית הכנסת "זכור לאברהם" הגדול בשכונה, בית הכנסת "רבי דוד ומשה", ובית הכנסת "אוהל מלכה".בית הכנסת "שירת גנים", המשרת בעיקר את הציבור הדתי לאומי, שרבים מבניו הצטרפו לשכונה בשנים האחרונות. בית הכנסת קהילת צעירי עיר גנים בית הכנסת ותיק בשכונה בראשו עומדים הרב אוהד תירוש מראשי המכינה בעלי והרב דוד לוי יליד השכונה וממקמי קהילת שירת גנים.

מצבה הקשה של השכונה גרם בשלהי שנות ה-70 להקמת הקיבוץ העירוני ראשית בלב השכונה, שהחל בפעולות לשיפור וקידום קריית מנחם. הקיבוץ הוקם על ידי יוצאי קיבוצים ומושבים בשכונת הבוכרים, ובשנת1991 עבר לשכונה. באותה תקופה היה מצב השכונה בשפל. סוחרי סמים משכו אחריהם את הנוער, עבריינות כוחנית שלטה בשכונה והייאוש פשה בה. כצעד ראשון של הקיבוץ הוחלט על מבצעי ניקיון נרחבים בהם סולקו כמויות אדירות של פסולת. לאחר מכן נשתלו במקום מדשאות, גינות ורדים ועוד, בשיתוף התושבים שגילו התעוררות ורצון עז להמשיך בשינוי. אחרי כן הוקמו גני ילדים על פי עקרון האינטגרציה. בשנת 2000 נפתח בי"ס "ראשית" כהמשך טבעי של גני הילדים. חברי הקיבוץ המתגוררים שנים ארוכות בשכונה, מפעילים מספר רב של יוזמות חינוכיות וסביבתיות בשכונה, במטרה לקדם את תושביה, ולתת להם את האפשרות גם לקדם את עצמם, ולא להזדקק לחלוקת מזון, נדבות ולשכות הרווחה.

קריית יובל

קריית היובל היא שכונה בת כ-22,000 נפש שנוסדה בשנת 1954, שלוש שנים לאחר יובל הקרן הקיימת לישראל שחל בשנת 1951, ובו התכוונו להתחיל את בניין השכונה, ומכאן שמה. קריית היובל שוכנת בדרום־מערב העיר ופרושה על מרומי רכס שכיוונו צפון-דרום וגובהו כ-810 מ' מעל פני הים, והיא נחשבת לאחת השכונות הגבוהות בירושלים. רכס קריית היובל יושב בין הר הרצל ושכונת עין כרם ממערבו. בדרום משתפל הרכס לעבר נחל רפאים וממזרח גובל בנחל מנחת. בשל המיקום הגאוגרפי שלה צופה השכונה לנוף מרשים. מבחינת שכונות העיר השכונה ממוקמת מדרום לשכונת בית וגן; ממזרח לשכונת עין כרם ומעליה, וממזרח לקריית הדסה עין כרם, לקריית מנחם ולעיר גנים; ממערב לשכונות בית וגן, רמת דניה, רמת שרת ומנחת (מלחה) ומצפון לגן החיות התנ"כי ולעיר גנים א'.
השכונה נבנתה סמוך לחורבה בשם הערבי "ח'רבת בית מזמיל" ("בית הסתתים") ובתחילה נקראה על שמה. יש הסוברים בטעות כי מקור השם הוא בכפר ערבי בשם זה שעמד במקום וניטש במלחמת העצמאות, אולם סקרים מימי המנדט הבריטי ומפות בנות התקופה ואף לפניה, מלמדות כי לא היה באזור כל כפר בשם זה. יתרה מכך, בספרו של מוחמד מוחמד שראב, "מעג'ם בלדאן פלסטין" ("לקסיקון ישובי פלסטין"), אשר ראה אור בדמשק ובבירות בשנת 1987 מופיע פירוט מדוקדק של כל היישובים שהיו ב"פלסטין הכבושה", זעיר כגדול, וברשימה כולה לא מופיע ישוב בשם זה בשום מקום, גם לא תחת "ח'רבת בית מזמיל".
באפריל 1948 התרחשו קרבות בין כוח ההגנה שישב בחורבת חמאמה (כיום: הר הרצל) ובין כוחות מתנדבים ערביים שישבו באל-ג'ורה (כיום: אורה). במהלך הקרבות נכבש גם אזור ח'רבת בית מזמיל אשר נמסר בהמשך לקרן הקיימת. בשנת 1950 הוקצו 1,700 דונם להקמת השכונה אשר על פי התוכנית יועדה לכלול 2,000 יחידות דיור עבור עולים חדשים, ועוד כ-1,000 יחידות דיור לארגונים המזוהים עם מפלגות שונות. כן הוקצה שטח בשכונה לאזור תעשייה. 30 משפחות ראשונות התגוררו בשכונה במאי 1951. בחודשים הראשונים לא היו בשכונה חשמל וטלפון. הבתים נבנו באיכות גרועה ולאחר שנה נדרשו לשיפוץ יסודי ביוני 1953 החל אכלוס של 100 דירות עמידר בשכונה, שנבנו בבניינים דו קומתיים, שכללו כל אחד 4 דירות.
בתחילת שנותיה נבנו בשכונה בתים דו-קומתיים כשבכל בית יש ארבע יחידות דיור על שטח של פחות מחצי דונם. הבתים היו מצופי אבן "דבש" פראית ובשל כך הוענק להם הכינוי: "בתי אבן", יחידות הדיור הללו היו קטנות (כ-33 מטר רבוע). יותר מאוחר הצטרפו אל בתי האבן צריפים עשויים עץ ואזבסט שכונו בשם "אזבסטונים". נבנו שתי שכונות כאלו: האחת מסביב לערוץ הנחל שמערב דרום-מערב לקריית היובל, בינה לשכונת עיר גנים (אזבסטונים א'). והשנייה ממערב לבתי השכונה בכיוון עין כרם (אזבסטונים ב'). בהמשך, נבנו שיכונים עבור האנשים שישבו באזבסטונים. בכלל נבנו בשכונה שיכונים רבים: שיכון ותיקי ההסתדרות, שיכון עובדי המדינה, שיכון עובדי משרד העבודה, שיכון אזרחי של חברי הציונים הכלליים ועוד שיכונים (רבים מהם נבנו על ידי חברת שיכון עובדים). במשך שנותיה הראשונות, נחשבה השכונה לשכונת עוני. לעזרתה באו שיכוני הסטודנטים שנבנו במרכזה (ברחוב גואטמלה ). בחלק מהשכונה נבנו החל משנת 1953 וילות מפוארות במונחי הימים ההם.

עם הזמן השכונה התפתחה וגדלה, ועם בוא העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החליפו עולים רבים את תושביה המקוריים של השכונה. כיום גרים בשכונה אנשים ממעמדות שונים בכפיפה אחת, ולא ניתן לסווג את השכונה למעמד חברתי מסוים. בשכונה ישנם פערים סוציו-אקונומיים גדולים בין הרחובות השונים. השכונה נחשבת לשכונה חילונית ולשכונה של שומרי מסורת. תושבים דתיים ומשפרי דיור מהשכונות הדתיות הקרובות עוברים אליה ובשנת 2003 אף הוקמה לראשונה בשכונה ישיבה. רוב אברכי ישיבת הר המורמתגוררים בשכונה, ובאביב התשס"ח (2008) עברה לשם אף הישיבה עצמה, באופן זמני. שינוי בהרכב האוכלוסייה בשכונה נוצר בעקבות מעבר של תושבים חרדים לשכונה, דבר שהביא אף למתיחת חוטי עירוב פרטי נוסף בשכונה. וכן למעברה של ישיבה גדולה חרדית "היכל יצחק" המונה מעל 230 בחורים. בצפונה של קריית היובל יש הגירה פנימית מתמדת של אוכלוסייה חרדית משכונת בית וגן היקרה לשכונת קריית היובל הזולה יותר. הקהילה מרוכזת בשלושה אזורים עיקריים; רחוב זנגוויל והסביבה, רחוב ברזיל והסביבה, רחוב שטרן והסביבה. בשכונה פועל "ועד קריית יובל החופשית" אשר הוקם במטרה לשמור על צביונה החופשי והפלורליסטי של השכונה, בין היתר על ידי מעקב ודיווח על פעילות גני ילדים חרדים ללא היתר.
ב-1970 הוקמה ממזרח לקריית היובל שכונת היוקרה רמת דניה, שנקראת על שם החברה שבנתה אותה, ומי שהשיגה ידו עבר לשכונה החדשה. הקמת שכונות הלוויין של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים והחל מראשית שנות ה-70 הביאה תושבים רבים לעזוב את השכונה העממית ולעבור לשכונות החדשות (נווה יעקב, גילה, הגבעה הצרפתית ורמת אשכול) בהן אפשר היה להשיג דירות רחבות ידיים בתנאים נוחים. למרות זאת, לשכונה היו יתרונות: היותה שכונה מרכזית בדרום-מערב העיר, קרבתה לבית החולים הדסה עין כרם וליציאה לתל אביב וכביש ישיר ורחב המוביל ממנה למרכז העיר (שדרות הרצל). בשל יתרונות אלו אימצו רבים את השכונה ובהם סטודנטים ב"הדסה" ובאוניברסיטה העברית. גם המרכז המסחרי של השכונה היה הצלחה והמתנ"סים הראשונים שנבנו בה בסיועה של ההסתדרות סייעו להצלחה המקומית, השכונה הייתה למרכז תרבותו הדבר הביא אנשים רבים מהמעמד הבינוני לעבור לגור בשכונה.

 

 בית וגן

בית וָגן היא שכונה הגובלת עם השכונות רמת בית הכרם, רמת שרת, גבעת מרדכי וקריית יובל. השכונה נוסדה ב-1926 כאחת משכונות הגנים שהוקמו בירושלים בימי שלטון המנדט הבריטי על ידי הסתדרות "המזרחי" וארגון בני ברית כשכונה מעורבת – דתית וחילונית. השכונה נמצאת במיקום גבוה יחסית לרוב העיר, בקצהו המזרחי של שלוחת רכס לבן, ולכן הוקם במרכזה מאגר מים עירוני, שהוא מאגר המים המקורה הגדול בישראל. שמה של השכונה נגזר מסגנון הבניה אשר אפיין את שנותיה הראשונות כאשר לכל בית היה שטח פתוח ששימש לגינה. הרחוב הראשי בה נקרא "רחוב הפסגה", משום שהיה הרחוב הגבוה ביותר בירושלים (שיא גובהו הוא 836 מ'), עד בניית שכונת גילה.
אגודת "בית וגן" להקמת שכונה בעלת צביון דתי-לאומי במערב ירושלים נוסדה ב-1920 ועל ראשיה נמנו הרב יוסף מרדכי הלוי, הרב אברהם חיים צוובנר-שאג, ירחמיאל אמדורסקי, עו"ד אהרון מני (ממשפחת מני) ובנימין קוקיה. השכונה תוכננה להיות בת 70 בתים פרטיים, עם גן נוי פרטי לכל אחד כדוגמת שכונת הגנים בית הכרם. לאגודה נרשמו לבסוף 250 חברים ורכישת האדמות מכפרי הסביבה עין כרם ואל-מאלחה החלה ב-1921. הבנייה החלה ב-1926 ונבנו בה 25 בתים ברחוב "הרב קוק" (כיום רחוב בית וָגן) ובהם "בית הכנסת הספרדי הגדול". ב-1929 הוקמה שכונת "בני ברית" על ידי חברי בני ברית בנקודה הגבוהה ביותר בשכונה באותה עת (רחוב בית וָגן 36 – 56), ובה הוקם גם מגדל מים בסיוע בני ברית. ממייסדי השכונה ורבה הראשון היה הרב שמואל אליעזרי, שמונה לרב השכונה ב-1930 במהלך מאורעות תרפ"ט תקפו ערבים את השכונה, תושביה פונו והשכונה נבזזה.
בעת הקמתה הייתה בית וָגן מבודדת משאר שכונות העיר ולא נמצאה בתחום המונציפאלי של העיר. רכישת השטחים לבניית השכונה הסתיימה בשנת 1932, כאשר יהודה שטיינברג רכש קרקע מחמולת עיישה מעין כרם, במקום שהיה מיועד לבניית מנזר. במלחמת העצמאות שיירת הל"ה ערכה את ניסיונם הראשון להגיע לגוש עציון דרך השכונה דרומה, אך בשל קשיים חזרו בחזרה. בפעם הבאה הם יצאו לגוש עציון דרך הר-טוב. לאחר מלחמת העצמאות החלה בשכונה תנופת בנייה על ידי חברי תנועת פאג"י בראשות הרב מרדכי ברויאר. בקצה הדרומי של השכונה הייתה מחצבה, בה הוקם מאגר מים מרכזי לכל מערב ירושלים.

כאמור, בית וגן לא הייתה חלק מירושלים בתקופת השלטון הבריטי, כמוה כבית הכרם שהיו שכונות עצמאיות ולכן אפשר היה לבנות שם מפעלים ובתי חרושת ללא פיקוח עירוני. ברחוב בית וגן פעלה מאפיית אנג'ל בשנותיה הראשונות עד להעברתה בשנת 1959 לגבעת שאול. כמו כן, בשנת 1936 החלו להבנות בשכונת בית וגן מפעלי תעשייה כמו בית החרושת טבע לתרופות ובית החרושת לתרופות ארה, בית החרושת נופת לסוכריות בידי האחים למשפחת סידיס, דפוס אפשטיין, בית החרושת לעוגיות ארץ ישראל של משפחת וינברג ובית החרושת לשיש, בית החרושת לגפרורים דונג אור. כיום נהרסו מרבית בתיה המקוריים של השכונה, אשר התאימו לשמה "בית וָגן" ונותרו רק בתים מעטים היכולים להצביע על הסגנון המקורי של בית צמוד גינה. בכניסה לשכונה ממערב ממוקמים שני בתי מלון ובפאתיה הדרומיים ממוקם פרויקט הולילנד השנוי במחלוקת. מלון נוסף בשכונה הוא מלון שלום, בו שכנו אולפני רדיו ירושלים. השכונה מוכרת גם בשל מגרשי האימונים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים השוכנים למרגלותיה, בסמוך לבית חולים שערי צדק.

 

מרבית אוכלוסיית השכונה היום היא דתית וחרדית ונמצאים בה מספר מוסדות חינוך: ביה"ס בויר, ביה"ס הילמלפרב, ישיבת קול תורה, ישיבת נתיב מאיר וקריית נוער.

רמת שרת

רמת שרת נקראת ע"ש משה שרת, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1953‏-1955. גבולה הדרומי: ציר גולומב ושכונת מלחה. גבולה הצפוני: שכונת בית וגן. ממערב: שכונת רמת דניה וממזרח: מתחם הולילנד.
השכונה היא אחת הגבוהות בעיר, וגובהה נע בין 750 ל-800 מטר מעל פני הים. היא בנויה על רכס שנקרא לפנים "ראס אל קאראיני". יחד עם שכונת רמת דניה הסמוכה מתגוררים בה 10,600 תושבים,רובם חילונים ודתיים לאומיים. השכונה הוקמה החל משנת 1974 ונכון לאמצע שנות האלפיים היא עדיין בתהליכי התפתחות. החל משנת 2003 ניכר רישומה של עליית יהודי צרפת. בשנת 2008 החלו מספר משפחות חרדיות לעבור לשכונה, אולם לאחר פעילות של המינהל האזורי "יובלים", ומחירי הדירות הגבוהים יחסית בשכונה, מגמת ההתחרדות נעצרה. רוב הבתים בשכונה הם בתי דירות ובהם אחד ממגדלי הדירות הגבוהים בירושלים עד שנות ה-90 של המאה ה-20 – "בניין הכוכב". חלק קטן מבתי השכונה הן וילות וקוטג'ים בסגנון "בנה ביתך". בימים אלו נבנים ברחובה הראשי של השכונה 10 מגדלי מגורים, מרכז מסחרי, ומתנ"ס. בזכות קרבתה למתחם הולילנד נהנית השכונה מגישה ישירה אל כביש בגין.
השכונה בנויה על גבי צלע הר, במבנה טופוגרפי תלול. הדבר מקשה על התנועה הרגלית בין חלקי השכונה ועל תחושת שייכות שכונתית. כמו כן, אין לשכונה מרכז מסחרי, אין בה מוסדות תרבות ולא מוסדות בריאות. עקב כך נוצרה לשכונה תדמית של שכונה ללא תחושה של קהילתיות. עם זאת, בגבולות השכונה הן עם מתחם הולילנד והן עם רמת דניה יש פארקים רחבי ידיים, יש בה מספר גני שעשועים והמתנ"ס שלה פעיל.
השכונה נמצאת בהקמה הדרגתית במשך שנים רבות, חלק מהמגרשים הריקים בה הם מגרשים של "בנה ביתך" שלא כולם בנויים וחלק מהם מיועדים לבנייה רוויה. לצד חלק מכבישיה הראשיים (דוד מרץ, פרץ ברנשטיין) אין מדרכות לכל ארכם. מאידך, קיום מספר שטחים פתוחים בשכונה וקרבה לשטחים פתוחים כעמק הצבאים מזמנים לשוכנים בה מפגשים עם בעלי חיים כדורבנים וקיפודים ומגוון רחב של ציפורים. לשם קבלת שירותים עירוניים וציבוריים שונים (בריאות, דואר, מרכז מסחרי מקומי, בית ספר תיכון וכדומה) השכונה נסמכת על שכונת קריית היובל.

 

 

סוף דבר
שיטוט זה בדרום מערב העיר
נמשך כשלוש שעות, מתוכן כשעתיים וחצי רכיבה.

*****

היה תענוג לדווש עם דורון דורי שאין גבול להתעניינות שלו
תודה מגיעה לו שהצטרף וצילם 

******

לנוכח המבנה הטופוגרפי של האזור,
טיפסנו במעלות וגלשנו במורדות,
הנקודה הנמוכה הייתה בגובה 680 מ'
הנקודה הגבוהה הייתה בגובה 840 מ'

*****

נהנינו מאוד בסיור זה.
נעים ומעניין גם לשוטט במקומות
בהם מתגוררת חלק מאוכלוסיית העיר
למדנו להכיר את המקומות
והתענגנו על התצפיות.   

 

 

למסע זה יצאתי לבד בשבת (10/14/2017) בשעת בין ערביים, טרם חשיכה.

 

המטרה הייתה לדווש ברצף ללא עצירות וללא צילומים כדי להתרשם מהמראות המתחלפים ומהאנשים המזדמנים לאורך המסלול.

 

******

המסלול : עם כוון השעון

 

:

 

******

יציאה מהשוליים הצפוניים של שכונת בית וגן,
מעבר בשכונת בית הכרם,
לאורך שדרות הרצל עד גשר המייתרים
לאורך רחוב יפו, כמעט עד קצהו.
מרחוב שלומציון המלכה לרחוב אגרון
שכונת מחנה דוד
מלון המלך דוד והגינה לצדו למול חומת העיר
שולי משכנות שאננים
מתחם התחנה הראשונה
לאורך פארק המסילה
הלאה בשטח הפתוח ערוץ נחל רפאים
מגן החיות טיפוס לעבר שכונת מלחה,
הלאה לרמת שרת
וחזרה לנקודת התחלה

****

סוף דבר
מסלול שהרכיבה בו הייתה
כשעה וחצי עם עצירות קצרות
מומלץ וראוי!
ניתן להתחיל בו בכל נקודה לאורכו

 

 

ביום שמחת תורה תשע"ח, יום חמישי (12/10/2017), יומיים אחרי מטח קצר של היורה, מזג האוויר האיר פניו והיה אידאלי למסע רכיבת אופניים. רוח נעימה נשבה במשך היום. באחת התצפיות הגבוהות אחד החברים בקש לכבות את המזגן.

 

עם אור ראשון של ימי שעון הקיץ האחרונים התכנסנו בכניסה למושב השיתופי מולדת ומשם יצאנו לדרך.

 

היינו חבורה קטנה ומגובשת שכללה את נתי זיו (מולדת), מתכנן המסלול, המוביל והמסביר יחד עם צביקי לוריא (עין חרוד איחוד), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), משה כ"ץ (אפק) ואני (מבשרת ציון).

 

*****

מסלול המסע, עם כיוון השעון

 

 

******

האזור הגאוגרפי,
דרום הגליל התחתון המזרחי

הגליל התחתון המזרחי הוא אחד משלוש מרכיבי הגליל התחתון. האחרים הם המרכזי הכולל את רכסי ההרים והבקעות ביניהם והמערבי הכולל את הגבעות אלונים – שפרעם. תחום הגליל התחתון המזרחי משתרע בין נחל ארבל ויובליו העליונים בצפון ובין נחל צבאים, גבעות מורסס ונחל חמדיה בדרום; בין המורדות התלולים של רמותיו במזרח ובין ציר כביש 65 מעלבון דרך צומת גולני עד הצומת עם כביש 716 ולאורכו עד צומת הכביש למולדת, רמת צבי וטייבה במערב.

המבנה המורפולוגי של הגליל התחתון כולל את הגושים הנטויים  שחלקם הצפון – מזרחי הוא החלק המוגבה, מורדות בכיוון זה תלולים בדרך כלל מאוד ומותנים על ידי קווי העתק. גושים אלה משתפלים במתינות לכיוון דרום מערב.  באמצעות אותם גושים נטויים אפשר לחלק את הגליל התחתון למספר תת אזורים שכוללים מספר רמות נטויות ויחידות מבנה נוספות. חלק מן הגושיים הנטויים אינו נושא אופי רמתי מובהק משום ששיפועו הגדול ומשום ביתורו בנחלים. בחלקם אפשר להבחין בשטח רמתי בחלקם העליון ואילו לחלקם התחתון יש אופי של בקעה. הגושים הם אלה, הגוש הנטוי ארבל, הגוש הנטוי פוריה, גבעות לביא, רמת שרונה – כפר תבור, הגוש הנטוי סירין – מע'דער, הגוש הנטוי כוכב – הירדן טייבה, הגוש הנטוי מולדת, הגוש הנטוי מורסס. בגליל התחתון המזרחי למצוא מספר גושים מורמים (הורסטים) שנמצאים מדרום לנחל תבור והם הורסט טירת אל ח'רבה במזרח רמות גזית  – עין דור ומורכב מגבעות גזית וגבעות תמרה; הורסט בית השיטה הכולל את גבעת הבריכה וגבעת קומי. בנוסף נמצאים באזור כמה שקעים טקטונים והעיקריים הם שקע רמת צבי ושקע אום סעוד ממערב לחמדיה

******

מקום המסע:
רמות יששכר 

בתחום המשתרע
בין נחל יששכר בדרום
ונחל תבור בצפון

רמות יששכר כוללות את
הגוש הנטוי מולדת
הגוש הנטוי כוכב הירדן  – טייבה

אופיו של הגוש הנטוי כוכב הירדן – טייבה הוא כשל רמה נטויה והוא נמצא מדרום לנחל תבור. כמו בשאר הגושים הנטויים נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר  בצד הצפוני – מזרחי בכוכב הירדן, בגובה שך 308 מטרים. הרמה משתפלת  אל עבר דרום מערב עד לגובה של 70 מטרים לערך והיא מנוקזת על ידי רשת נחלים הזרומים לפי נטייה זו אל עבר דרום – מערב. כל נחלים מתנקזים אל נחל יששכר.
בצפונו של הגוש הנטוי כוכב הירדן – טייבה אפשר להבחין בכמה יחידות משנה נמוכות מן שוליים הצפוניים – מזרחיים שלו היחידות הן רמה בירה, רמת דנה הנטויות באורח מתון ביותר והן נוצרו  על ידי מערכת העתקי מדרגות התוחמים את הגבול הצפון מזרחי של רמת כוכב הירדן – טייבה. רמות גזית – עין דור שאינן נטויות כלל ומוצאן אינו טקטוטני. יחידות מבנה אלה הגוש הטוי כוכב הירדן – טייבה.

הגוש הנטוי מולדת הוא גוש נטוי קטן ביחס וגם הבדלי הגובה בו קטנים, בסדר גודל של 40 – 50 מטרים בלבד. שלושה גורמים לרשומו המועט של הגוש בנוף:
(1) כלפי דרום קבור חלקו התחתון של הגוש מתחת לכיסוי הסחף (האלוביאלי) שהצטבר בעמק צבאים
(2) עצם ההרמה של הגוש הייתה קטנה, שהרי גם כיום, לאחר נחל צבאים התחתר לעומק, הבדלי הגבהים אינם עולים על 50 מ'.
(3) אף על פי שהוא מורם בצדו הצפוני, שקוע גוש מולדת מבחינת השכוב (סטרוקטורלית) ונמוך מבחינה טופוגרפית ביחס לגוש כוכב הירדן – טייבה בצפון ולהורסט בית השיטה בדרום. למעשה מהווה גוש מולדת חלק מרצועה רוחבית שקועה הנמשכת מערבה אל עבר שקע רמת צבי ומזרחה אל עבר שקע אום סעוד. את שקע אןם סעוד מנצל נחל יששכר בזרימתו מזרחה מאזור הכפר הנטוש יובלה

.******

מרחב המסע
מרביתו שטחי גידולי בעל המוכנים לזריעה.
בשוליו המערביים נמצאים היישובים מולדת, רמת צבי וטייבה.
במזרחו נמצאים אתר המצודה הצלבנית בלואר (כוכב הירדן)
ואחוזת שושנה (החווה של מאיר הר ציון).

******

מרחב המסע בעבר

*******
נחלת שבט יששכר

נחלת שבט יששכר עלתה בגורל הרביעי לאחר נחלת שבט יהודה ונחלאות "בית יוסף". היא השתרעה ממזרח להר תבור ממערב לנחלת שבט זבולון, מצפון לנחלת מנשה ומדרום לנחלת שבט נפתלי. הר תבור משמש נקודת המפגש לשבטים: זבולון, יששכר ונפתלי.
בספר יהושע מובא תאור הנחלה, אולי הקצר ביותר מבין תיאורי נחלות השבטים: וַיְהִי, גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם. וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן, וַאֲנָחֲרַת. וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן, וָאָבֶץ. וְרֶמֶת וְעֵין-גַּנִּים וְעֵין חַדָּה, וּבֵית פַּצֵּץ. וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר ושחצומה (וְשַׁחֲצִימָה) וּבֵית שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹּצְאוֹת גְּבוּלָם הַיַּרְדֵּן: עָרִים שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,י"ז-כ"ג). הפסוק הראשון מתאר גבול ואילו יתר הפסוקים מביאים שמות של הערים. הגבול הצפוני הוא ברור למדי מהר תבור לנהר הירדן – היום האפיק בו זורם נחל תבור או מעט צפונה נחל יבנאל. בגבול הדרומי ניתן לזהות את העיר "יִזְרְעֶאלָה", כאשר הגבול הוא נחל חרוד.
הטענה כי מברכת יעקב עולה ששבט יששכר יקבל נחלה פוריה ונעימה: "יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד." ([[ספר בראשית]], מ"ט, י"ד, ט"ו). הסייפא של הברכה מעיד כי שבט זה נעדר יד תקיפה ולכן נשארו בנחלתו ערי כנעני גדולות ובצורות. בספר יהושע צוין " וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר, בֵּית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנוֹתֶיהָ, וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ, וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת, הַנָּפֶת. יב וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה, לְהוֹרִישׁ אֶת-הֶעָרִים הָאֵלֶּה; וַיּוֹאֶל, הַכְּנַעֲנִי, לָשֶׁבֶת, בָּאָרֶץ הַזֹּאת. "(י"ז,י"א-י"ב) הכתוב מתיחס לערים: בית שאן, יבלעם ומגידו. בכל זאת לפי שירת דבורה לפחות חלק משבט יששכר נמצא בנחלתו כפי שצוין בספר שופטים: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר, עִם-דְּבֹרָה, וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו (ה', ט"ו), כלומר היה כן ב"עמק". חלק מבני השבט התיישב בנחלת שבט אפרים ואנו מוצאים כי השופט תולע בן פואה היה "איש יששכר, כפי שנאמר: "וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל, תּוֹלָע בֶּן-פּוּאָה בֶּן-דּוֹדוֹ–אִישׁ יִשָּׂשכָר; וְהוּא-יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר, בְּהַר אֶפְרָיִם. וַיִּשְׁפֹּט, אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ, שָׁנָה; וַיָּמָת, וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר. (_שם, י', א'-ב')
מקור והרחבה

******

בתקופה הצלבנית
בעורף מבצר הגבול כוכב הירדן
בקצה הדרום מזרחי של הגליל למול הגלעד

*****

בשלהי המאה ה-19
אזור הגליל התחתון מיושב בדלילות בו כפרים קטנים

 

בשלהי המאה ה-19
המרחב בתחום הצפוני של מחוז שכם

 

******

בתקופת השלטון הבריטי
המרחב הוא חלק מתחום נפת בית שאן

מרחב בו עבר
קו צינור הנפט כירכוכ – חיפה

******

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

******

דמות המרחב ערב מלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות
מראשיתה ועד תום קרבות עשרת הימים
מרחב המסע
בתחום מרחב פעילות חטיבת גולני

 

לאחר כבוש העיירה בית סאן ב-12 במאי 1948 הכפרים במרחב המסע נכבשו על ידי גדוד גדעון (גדוד 13) של חטיבת גולני. ההתמודדות הייתה מול הכפריים וכוחות עזר מעיר עיראק ועבר הירדן שהגיעו לבית שאן מספר שבעות לפני כיבושה.

******

דמות המרחב בשנותיה הראשונות של המדינה

דמות המרחב היום

*****

המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון,
מהגוש הנטוי מולדת
לעבר השוליים המערביים של
הגוש הנטוי כוכב – הירדן טייבה
למול שקע רמת צבי
והלאה לגוש המורם גזית – תמרה 

א-טייבה א-זועביה הידוע בקיצור כ"טייבה", הוא כפר ערבי, השייך למועצה אזורית הגלבוע. תרגום שמו של הכפר הוא 'הטובה'. הערבים נהגו להמיר שמות יישובים קדומים שכללו את השורש ע.פ.ר. (שמשמעותו בערבית "שד"), לשם "טייבה" (שמשמעותו "מקום טוב"). יש המזהים כפר זה עם עפרה המקראית, עירו של גדעון בן יואש שנלחם במדיינים בעמק יזרעאל. היישוב הוקם בשנת 1920 על ידי ערבים מוסלמים בני משפחת זועבי שכנראה, הובאו על ידי הטורקים לארץ ישראל מירדן מספר שנים קודם לכן. בני הכפר טוענים שהם גרים במקום כבר 250 שנה. לבני חמולת זועביה היו יחסים טובים עם שכניהם היהודים ובמלחמת העצמאות נשארו רוב בני החמולה בכפריהם שהפכו לחלק ממדינת ישראל, בניגוד לרוב הכפרים באזור שהתפנו מיושביהם לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב במאי 1948.

כיום, בכפר א-טייבה שומרים על מערכת יחסים טובה עם המדינה. במעריב פורסם כי בשנת 1998 בחגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל לא החרימו תושבי הכפר את האירועים כמו רוב הציבור הערבי וכי במחווה יוצאת דופן צבעו מחדש את המסגד בצבעיו של דגל הלאום (כחול ולבן) המסגד אמנם היה צבוע בצבעים אלו מזה שנים, אך הוא נצבע מחדש לכבוד יום העצמאות. אנשי הכפר הכחישו את הפרסום במעריב וטענו כי הכיפה של המסגד נבנתה בשנת 1999 בלי קשר לצבעי הדגל (כאשר הכחול מסמל את השמיים והלבן את לב המאמינים) וכי תושבי הכפר הם פלסטינים מוסלמים ולא חגגו או יחגגו את עצמאות המדינה.

הכפר מונה 240 משפחות ויש בו מרפאה, מוסדות חינוך לגיל הרך, בית ספר יסודי וכן מתקני ספורט ושעשועים. כן פועלת ביישוב ספרייה שהיא סניף של ה"ספרייה האזורית הגלבוע". תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות, בניין ועבודה במפעלי האזור. מדינת ישראל הגדירה את הכפר כאזור עדיפות לאומית א'. במסגרת הסדרת התכנון והבנייה בישראל, אושרו לכפר תוכניות אב, ותוכניות המתאר נמצאות בתהליך של אישור.

האתר הארכיאולוגי של טייבה הוא חורבה הנמצאת על הגדה המערבית של נחל יששכר (כיום שוכן במקום הכפר הערבי א־טיבה). בשולי הכפר המזרחיים — מעיין. בשטח הכפר בולטים שרידי המצודה הצלבנית פורבלט ( Forbele) בפי תושבי המקום: בבריה. מן המצודה (מידותיה היו 50x 50 מ׳ בקירוב) שרדו קמרונות אחדים, משקופים וחלקי קירות — כולם הותקנו מאבני בזלת מסותתות היטב. ניתן לשער שהמצודה כללה חומה חיצונית וחצר פנימית, שבה מבנה. במבנה תוספות מאוחרות, כנראה מן התקופה הממלוכית. תושבי הכפר מספרים, כי מנהרה מקשרת בין המצודה ובין המעיין (מרחק של 100 מ׳ לערך). במרחק 50 מ׳ מדרום למצודה — מבנה שממנו שרדו מרתפים אחדים (בשימוש כיום). אחד מהם (אורכו 25 מ׳) הוא בעל קמרון דמוי חבית. בקיר הצפוני של המרתף – פתח (כיום חסום). על־פי סגנון הבנייה נראה שהמבנה ממלוכי.
בצפון הכפר, בסבך שיחי צבר, נמצא באתרו עמוד מאבן גיר. תושבי המקום מכנים אזור זה ׳הכנסיה׳, רמז לכנסיה או בית כנסת שהיו במקום. בקרבת מקום הולך ערוץ נחל יששכר וצר. באזור זה נמצאו שרידים של סכר, התוחם מאגר מים (מידותיו 50x 50 מ'). ליד המעיין — שרידי מבנה (15×10 מ') וסביבו חדרים, שמתארם אינו ברור. באזור זה נמצאו משקולת של בית בד ואבני פסיפס רבות. מול המבנה, בגדה המזרחית של הנחל, נחשפו שלושה סרקופגים מאבן גיר. בקרבת המעיין, בין בתי הכפר — פריטים שונים מבזלת, בהם חוליות עמודים וכותרות, וכן משקוף שעליו חקוק צלב בתוך ורדה הצעתו של אבל בדבר זיהוי האתר עם פורבלט הצלבנית ועפרהבלה הממלוכית מתאשרת בממצא; ההצעה לזיהוי האתר עם עפרה או ספרים (יהושע יט:יט) אינה מתאשרת בממצא. חרסים שנמצאו במקום הם מן התקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות׳מאנית. אתר 53, מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל

*****

קטע שני,
לאורך הגוש המורם (הורסט) גזית – תמרה,
בקצה הגוש הנטוי כוכב הירדן – טייבה
מעל נחל תבור
למול רמת דנה ורמת בירה

 

 

צינור הנפט כירכוכ-חיפה (נקרא גם: צינור הנפט מוסול–חיפה; Mosul-Haifa oil pipeline) הוא צינור באורך 942 קילומטר שהוביל נפט גולמי משדות הנפט שבכירכוכ בעיראק דרך ירדן לבתי הזיקוק בחיפה. לאחר שזוקק נאגר במכלים, ומהם הוזרם למכליות שהובילו אותו לאירופה.
הצינור הוקם בשנת 1935, בתקופה שרוב המזרח התיכון ותוואי הצינור היה תחת שליטה או חסות בריטית. הצינור הוקם במקביל להקמתו של צינור נפט מקביל מכירכוכ לטריפולי שבלבנון. הצינור הוטמן באדמה בעומק של 75 ס"מ. הצינור היה עשוי פלדה, ולמניעת קורוזיה נעטף בביטומן ומעליו נייר אזבסט. 85% מהצינור היו בקוטר 12 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 50 אטמוספירות, ו-15% מהצינור היו בקוטר של 10 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 62 אטמוספירות. בקטע של 7.5 ק"מ שבו ירד הצינור מרמת הגלעד לעמק הירדן היה קוטרו 8 אינץ' בלבד, כדי להאט את הזרימה בירידה התלולה. לאורך הצינור היו 8 תחנות שאיבה שסומנו ממזרח למערב. התחנות מכירכוכ לח'דיתה סומנו באות K (כירכוכ) והתחנות מערבה יותר סומנו באות H (חיפה). התחנות בקטע המסתעף לטריפולי, סומנו באות T.

הצינור ובתי הזיקוק בחיפה הוקמו על ידי הבריטים כחלק מההערכות לקראת מלחמה צפויה, ואכן סיפקו את צורכי הדלק של הצבא הבריטי והאמריקאי באגן הים התיכון במלחמת העולם השנייה.
הצינור היה יעד מועדף לפגיעה מצד הכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, ואחד מתפקידיהן של פלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט היה להגן על הצינור מפני פגיעה. בתקופה מאוחרת יותר, היה הצינור יעד לפגיעה של האצ"ל. בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות, נפסקה פעולת הצינור. כיום משמש קטע הצינור העובר ברמת יששכר להובלת מי השקיה לשדות הקיבוצים שבאזור. הצינור נוקה, שופץ ומופעל על ידי חברת מקורות.

פלַגוֹת הלילה המיוחדות (Special Night Squads, פל"מ), שכונתה גם פלוגות האש, הייתה יחידה צבאית בריטית למלחמה כנגד התקוממות, שפעלה במהלך המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) בצפונה של ארץ ישראל. היחידה הוקמה ביוני 1938 על ידי "הידיד" אורד צ'ארלס וינגייט, קפטן בצבא הבריטי, שהיה ציוני ובעל קשרים דתיים עמוקים ליהודים ולתנ"ך. הפל"מ התייחדה בשילוב שבין חיילי רגלים בריטיים לנוטרים יהודים, שגויסו באופן לא רשמי מבין אנשי ארגון ההגנה ובתורת הלחימה הייחודית, אותה פיתח וינגייט במיוחד עבור פעילותה. היחידה פעלה רשמית עד ליולי 1939, אך למעשה חדלה לפעול במתכונתה המקורית כבר בינואר של אותה השנה.
שמה של היחידה נבע מכך שפעלה בפְּלָגות (squads), קרי כוחות משימה קטנים ללא גודל תקני, שהורכבו לצורך כל מבצע. ביישוב העברי שובש השם והתקבע כ"פלוגות הלילה המיוחדות", אף שגודל היחידה כולה היה כשל פלוגת חיל רגלים בת הזמן.
פלגות הלילה המיוחדות הורכבה מיחידת מפקדה ומשלוש יחידות משנה ("מחלקות"). מפקדת היחידה כללה את וינגייט עצמו, קצין קישור מטעם הסוכנות היהודית (יצחק שדה, אפרים דקל ואחריו נח סונין) ועשרה נוטרים שטיפלו בענייני המנהלה. כל אחת משלוש המחלקות הורכבה מכיתת חיילים בריטיים ומכיתת נוטרים, כשלושים איש בסך הכול. על המחלקות פיקדו קצינים בריטיים, כשלהם כפופים סמלים או רבי-טוראים בריטיים וכן מפקדי כיתות מטעם ההגנה. במהלך פעילות חריגה, גייס וינגייט נוטרים נוספים, שפעלו במסגרת המשמר הנע (מ"ן) והיישובים בסביבה. בסך הכל, עמדו לרשות היחידה בין 90 ל-120 לוחמים. מפקד המחלקה שמוקמה בעין חרוד, האמפרי אדגר ניקולסון ברידן, היה גם סגנו של וינגייט וממלא מקומו.
הפל"מ הוכפפה ישירות למפקד הבריגדה ה-16, שהייתה אחראית על צפון הארץ. מפקד הבריגדה, ג'ון פולרטון אווטס, תמך ביוזמתו של וינגייט וסייע ליחידה בהקצאת כוח אדם ואמצעים. מטרת הפל"מ הוגדרה כ"חיסול הטרור בצפון ארץ ישראל". בתחילה מוקמו המחלקות בעין חרוד, בחניתה ובאיילת השחר, אך לאחר כשבועיים כונסה היחידה כולה בקיבוצים במזרח עמק יזרעאל. המשימה הרשמית שהוטלה על הפל"מ הייתה אבטחת צינור הנפט כירכוכ-חיפה, אשר היה יעד לחבלות חוזרות ונשנות מצד הכנופיות. עיקר מבצעי היחידה כללו סיורים ליליים, לאורך תוואי שהוגדר מראש, במטרה להפתיע את הכנופיות בדרכן לפעילות. כמו כן, ביצעה היחידה מבצעי חיפוש בכפרים, שנחשדו בסיוע לכנופיות. במספר מקרים, ערכה היחידה פשיטות מתוכננות מראש על אתרים שזוהו מראש כבסיסים של הכנופיות, או כמקומות מפגש. פעילות היחידה הניבה הצלחות מרשימות, שגרמו לירידה משמעותית בפעילות הכנופיות בעמק יזרעאל ובגליל התחתון. ניתוח מבצעי היחידה מעלה, כי במהלך שישה חודשי פעילות גרמו לוחמי הפל"מ לכ-17% מכלל האבידות שנגרמו לכנופיות על ידי הצבא הבריטי וכי היו אחראים לתפיסת כ-19% מכלל אמצעי הלחימה, בשנת 1938 כולה עם זאת, פעולות היחידה היו ידועות בברוטליות שלהן, ותלונות על ברוטליות יתר נשמעו אפילו מחיילי הפלגות עצמם.
וינגייט עזב את היחידה בתחילת אוקטובר 1938, עם צאתו לחופשת מולדת באנגליה. סגנו ביחידה, ברידן, פיקד עליה עד לתחילת ינואר 1939, כאשר גדודו עזב את ארץ ישראל. במקביל, החל להסתמן שינוי לרעה ביחס שלטונות המנדט ליישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ולפלגות הלילה המיוחדות בפרט. מפקדה של הדיוויזיה השמינית, ברנרד לו מונטגומרי, התנגד לשיתופם של לוחמים יהודים במבצעים התקפיים, והמרכיב הבריטי ביחידה עזב אותה. על הנוטרים, אשר המשיכו לפעול תחת השם "פלגות הלילה המיוחדות", הוטלו משימות חיל מצב ואבטחה. מצב זה נמשך עד ליולי 1939, אז פורקה היחידה רשמית.
פלגות הלילה המיוחדות היו היחידה הצבאית הראשונה בה נטלו יהודים חלק בפעילות התקפית בארץ ישראל. בשל היותה כה חריגה, זכתה לתמיכתם של בכירי היישוב בעת ההיא, ובראשם משה שרת. רבים מהלוחמים בפל"מ השתלבו בהמשך ביחידות הפלמ"ח ואחר כך בצה"ל וחלקם הגיע לדרגות בכירות. בין הבולטים היו אברהם יפה, שמעון אבידן, ישראל כרמי, צבי ברנר, יוסף הראלנחמן בצר, אבינועם סלוצקי, חיים לבקוב. פרט ללוחמים ששירתו ביחידה עצמה, היו אנשים רבים שפעלו יחד עם וינגייט או תחת פיקודו, במסגרת מבצעי הפל"מ והבולטים שבהם היו יצחק שדה, יעקב דורי, יגאל אלון, משה דיין, פנחס קופל, יגאל פרסמן, גרשון ריטוב וחיים שטורמן. תורת הלחימה שהנחיל וינגייט, והניסיון שרכשו פקודיו בלוחמת חיל רגלים וכוחות מיוחדים שימשו את ארגון "ההגנה" בשנות פעילותו שמאז ואילך, ואת צה"ל לאחר מכן.

נחל התבור הוא מהגדולים שבנחלי הגליל התחתון: אורכו כ 31 – ק"מ, שטח אגן הניקוז שלו כ – 208 קמ"ר, והוא מנקז אל נהר הירדן את החלק הצפון-מזרחי של עמק יזרעאל, מצפון לרמות יששכר ועד כוכב הירדן. ראשיתו במורדות הר כסולות שממזרח לנצרת, והוא נשפך לירדן בין הקיבוצים גשר -ונווה אור. יובליו העיקריים – מצפון: נחל ברק בן-אבינועם, נחל דבורה, נחל השבעה, נחל קמה, נחל – קיש, נחל עין חידה, נחל שחל ונחל יזיר; ומדרום: נחל נין, נחל הקוסמת, נחל עין דור, נחל שומר, נחל חמוד ונחל כוכב.
מעלה הנחל מתאפיין בשיפוע גבוה וסובל מחתירה ומאובדן קרקע, ומורד הנחל מתאפיין בשקיעת סחף. במעלה הנחל בבקעת כסולות, ובמורד הנחל ממזרח לכביש , מוגדרים 90 שטחים המיועדים להיות פשט הצפה.
לאורך הנחל נובעים מעיינות רבים המעצבים את זרימת האיתן של הנחל, המעורבת לעתים בעודפי מי קולחין ובזרימות ביוב מישובי הסביבה. מופע הנחל האיתן מתחיל באזור בקעת כסולות, ממאגר דברת-בית קשת, אם כי זרימת מי מעיינות נקייה (ללא ביוב או מי קולחין), קיימת רק מעיינות שחל שבשמורת נחל תבור עד למפגש עם נחל כוכב, שם נתפסים המים לשימוש חקלאי ע"י הקיבוצים – גשר ונווה אור, אשר להם זכויות היסטוריות על המים בנחל.
המעיינות העיקריים הנובעים באגן ההיקוות של הנחל הם: עין שחל, עין נחל רכש ועינות קשיון. עין רכש ועין שחל – הנמצאים בתחום שמורת נחל –תבור נובעים ללא הפרעה ומזינים את הנחל, אך מי עיינות קשיון מאוחזים במוצאם ונשאבים ע"י קיבוץ עין דור ואינם זורמים אל הנחל כלל. באגן הנחל מעיינות רבים נוספים בעלי ספיקה נמוכה, אשר מרביתם אינם נובעים בקיץ, וחלקם נובעים רק בשנים גשומות במיוחד. בחלקו התחתון של נחל תבור, מזרחית לנקודת תפיסת המים ומערבית לכביש 90 קיימות נביעות של מים מליחים הזורמים לאורך כמה מאות מטרים עד מזרחית לגשר הרכבת. המים צלולים ומקיימים פאונה אקוואטית וצמחיית גדות עשירה, אך מחלחלים באפיק ונעלמים בתת הקרקע.

דנה  היה כפר הקטן שכן במורד הצפון-מזרחי של ואדי דַנָה (נחל דנה) שנשפך לואדי אל-בירה (נחל תבור) בתחום נפת בית שאן, 13 ק"מ מצפון לבית-שאן. קיימת סברה שהכפר נבנה על אתר הכפר תִנְעַם מהתקופה הרומית. במחצית שנות ה40' מספר התושבים היה -190, מוסלמים כולם, ושטח הכפר עמד על 6,140 דונם. היו בכפר מספר חנויות, מסגד ואתר מקודש לזכר שיח' דניאל. מעיין הכפר סיפק מים לתושבים, שעבדו בעיקר בחקלאות בעל וגידלו דגנים ומטעים. פסגות ההרים הסמוכים ומורותיהם היו מכוסים צמחייה ושימשו למרעה. תושבי הכפר גורשו / ברחו ב-28 במאי 1948 בעקבות כיבושו על ידי לוחמי גדוד גדעון מחטיבת גולני שכבשה את עמק בית-שאן והעיירה. על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. שיחים, שיחי-צבר, קוצים ועשבים גדלים כיום סביב עיי-החורבות באתר-הכפר. צמחיית עשבים צפופה גדלה בואדי וליד המעיין. אדמות האזור מעובדות בידי חקלאים ישראלים.

 

אל – בירה – הכפר ניצב בקצה גבעת אל-שַפָא ברמת כוכב, בצד המזרחי של ואדי שנשפך צפונה לואדי אל-בירה (נחל תבור). צינור הנפט העיראקי, שהוביל נפט לבתי הזיקוק בחיפה, עבר מדרום לכפר, ובית-שאן שכנה 7.5 ק"מ מדרום. קיימת סברה שאל-בירה הוא אתר המוזכר במסע הצבאי של [פרעה] תחותמס השלישי בארץישראל  ב-1468 לפנה"ס, וכמה חוקרי תנ"ך זיהו את האתר עם בְּאֵרַה הנזכרת בספר שופטים. הגיאוגרפים הערבים יקות אל-חמוי ואבו אל-פידאא, שחיו במאה ה-13 וה-14, הזכירו את המבצר של אל-בירה ואת אדמותיו הנרחבות. הצלבנים כינו את המקום לוֹבֶּריוּם.  במחצית שנות ה-40' מספר התושבים היה -190, מוסלמים כולם, ושטח הכפר עמד על 6,866 דונם. היו בכפר מספר חנויות, והעיר ביסאן הסמוכה שימשה עבור התושבים מרכז מנהלתי ומסחרי. כלכלת הכפר התבססה בעיקר על גידול דגנים בהשקיית מי גשם והיו לו גם אדמות מרעה בהרים מכוסי העשב שסביב הכפר. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינו בנמצא. יתכן תושבי הכפר גורשו / ברחו ב-28 במאי 1948 בעקבות כיבושו על ידי לוחמי גדוד גדעון מחטיבת גולני שכבשה את עמק בית-שאן והעיירה. על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. אתר הכפר מגודר ומכוסה בעשבים שוטים, שיחי צבר וקוצים, וכל שנותר ממנו הם קירות בתים. עצי תאנה ותות גדלים ליד מעיין בעמק שבתחתית אתר הכפר, והאדמות מסביב משמשות למרעה. בין חורבות הכפר הערבי אל־בירה — פריטים קדומים בשימוש משני, בהם אבני גזית ואבני סף. בעבר נמצאה באתר אבן מעוטרת בדגם צמחי. נמצאו כאן גם אבני בנייה, שהובאו מן המצודה הצלבנית בלוואר אתר 57, מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל
עין בארה – שרידי יישוב על מדרגות במדרון ממערב לנחל בארה, מצפון לעין בארה. בדרכי העפר, החוצות את ערוץ הנחל, נחשפו שרידי מבנים, שנבנו מאבני גוויל, ומצבורי חרסים. בקרבת המעיין, מוסתר בסבך צמחיה — מבנה הבנוי אבני גוויל גדולות. ההצעה בדבר זיהוי האתר עם באר (שופטים ט:כא) מתאשרת על־פי הממצא; הצעתו של ייבין בדבר זיהוי האתר עם בארא שברשימת תחותמס הג' אינה מתאשרת בממצא. אתר 55, מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל.

המעבר לגז טבעי כמקור אנרגיה מרכזי בישראל הוא פרויקט בעל חשיבות לאומית בשל יתרונותיו הכלכליים, הסביבתיים והמדיניים. מדיניות הממשלה תומכת בקידום השימוש בגז טבעי, ראשית לתחנות כוח ואזורי תעשייה כבדה ובהמשך גם לתעשייה קלה ולמרכזי מסחר.
מערכת הגז הטבעי מורכבת ממערכת הולכה ומרשת חלוקה. מערכת ההולכה נועדה להוביל את הגז בלחץ גבוה (מעל 16 בר) מנקודת האספקה לצרכני גז בלחץ גבוה כגון תחנות כוח, ולנקודות האספקה לרשת החלוקה.

בהתאם להחלטת הממשלה הורתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה בסוף שנת 1996 על הכנת תוכנית המתאר הארצית לגז טבעי תמ"א 37 למערכת ההולכה הראשית לגז טבעי. התוכנית, שאושרה בשנת 2001, מתווה את מערכת ההולכה הראשית של הגז הטבעי ביבשה ובים, אשר תשרת את תחנות הכוח של חברת חשמל ותחנות כוח פרטיות, צרכני אנרגיה גדולים וחברות חלוקה. התכנית כוללת שני מכלולים ימי ויבשתי.
המכלול הימי : תמ"א 37 א/2: אשדוד – דור עם כניסות לרידינג וחדרה, תמ"א 37 א/1/2: אסדת הקידוח – אשדוד, תמ"א 37 א/2/2: חיבור לתחנת קבלה זמנית באשדוד, תמ"א 37 א/3/2: הרחבת התוואי הימי ושינוי ברידינג, תמ"א 37 א/4/2: מקטע דור – חיפה, תמ"א 37 א/2/ 5: מקטע מגבול המים הטריטוריאליים – אשקלון)
המכלול היבשתי: תמ"א 37 א/1: מכלול יבשתי דרומי, תמ"א 37 א/1/1: שינוי בית פלט, תמ"א 37 א/1/2: תוואי עוקף באר שבע, תמ"א 37 א/1/ 3: תוואי נשר – גזר, תמ"א 37 א/1/ 4: תוואי חיבור רותם ורמת חובב, תמ"א 37/ב: מכלול יבשתי צפוני, תמ"א 37/ב/1: שינוי סעיפים בתקנון, תמ"א 37 /ב/2: חיבור בתי זיקוק חיפה, תמ"א 37/ג: תוואי דור – חגית, תמ"א 37/ד + ד/1: חיבור מפעל נייר חדרה, תמ"א 37/ה + ה/1: תוואי חיבור פלמחים – שפד"ן.
השיקולים העיקריים בקביעת התוואים היו: איחוד תשתיות והיצמדות למעברי תשתית קיימים ומתוכננים; איתור תוואי המציב מגבלות בטיחות מינימליות; ומניעת פגיעה בנוף ככל האפשר. התכניות המפורטות מייעדות קרקע לרצועת צינור גז טבעי ולתחנות, ומגדירות טווחי בטיחות מכל מרכיבי המערכת. התכנון כלל נספח סביבתי, שנועד למזער את הפגיעה בסביבה ולקבע עקרונות לשיקום הנופי. עקב חשיבות הנושא, התוכניות הוכנו ואושרו בלוח זמנים קצר ומאפשרות הוצאת היתרי בנייה. חלק מהמערכת כבר בוצע (הקו הימי מאשדוד לחוף דור) וחלק מצוי בשלבי הקמה.

הלחץ בקווי חלוקת הגז הוא לפחות 16בר (bar). כדי לקבל קנה מידה להבנת הלחצים: יחידת הלחץ הבסיסית ביותר = 1 פסקל = הלחץ שמפעיל כח של 1 ניוטון על מטר מרובע. 1 בר = 100,000 פסקל והוא מעט פחות מהלחץ האטמוספרי הממוצע על כדור הארץ בגובה פני הים. לחץ של 1 אטמוספירה שהוא לחץ האוויר הממוצע בגובה פני הים = 1.013 בר.
לחץ של 16 בר = 232 פי.אס.אי (psi).
1 פי.אס.אי  = לחץ שמפעיל כוח של 1 פאונד על שטח של 1 אינץ מרובע. לשם השוואה הלחץ המומלץ בצמיגי אופני הרים ובצמיגי מכוניות כ 35 psi, בצמיגי אופני כביש כ 90 psi.

כַּווּכָּבּ אלהַוָא – הכפר שכן 11 ק"מ מצפון לבית-שאן על גבעה שהשתפלה במתינות צפונה, מערבה ודרומה. בקצה המזרחי של הכפר צנחה הקרקע בחדות. הכפר השקיף מזרחה לנהר הירדן וצפון-מזרחה לכינרת. מדרום ודרום-מזרח לכפר היו שני מעיינות, עין אל-חִילוּ (עין פלוגות האש) ועין אל-גִ'ירַנִי (עין הידיד). כמה חוקרים מזהים את כווכב אל-הַוָא עם ישוב בשם יַרְמוּתָא. שבטי חַבִּירוּ הנוודים שכנו באזור במאה ה-13 לפנה"ס ושם בנו הצלבנים את אחד ממבצריהם המבוצרים והנודעים ביותר, בֶּלְווּאַר. המקום היה זירה למספר קרבות בין צבאות סֿלאח אל-דין והצלבנים, והמבצר נהרס אחרי השתלטות סֿלאח אל-דין על המקום. בסוף המאה ה-16 חיו 50 תושבים בכפר שנבנה בתוך המבצר הצלבני ובאמצע המאה ה-19 חיו שם 110 תושבים. בהדרגה נבנו בתים במעגל מחוץ למבצר וצפונה ומערבה ממנו. במחצית שנות ה40' מספר התושבים היה -110, מוסלמים כולם, ושטח הכפר עמד על 9,949 דונם. תושבי הכפר גידלו דגנים ומטעים.
בזמן מלחמת העצמאות, ב-16 במאי 1948 הותקף הכפר, לאחר כיבוש העיירה הסמוכה ביסאן  על ידי לוחמי גדוד גדעון של חטיבת גולני ונכבש רק ב-21 במאי. למקום הכפר הייתה חשיבות להצבת יחידות ארטירליה לצורך הפגזת העמק למטה, בעיקר עם כניסת כוחות עיראקיים לארץ ב-15 במאי.
על אדמות-הכפר לא הוקם ישוב ישראלי. הכפר נמחק  אך באתר המבצר בלוואר נערכו חפירות והוא הפך לאתר תיירות המופעל על ידי רשות הטבע והגניפ. עצי תאנה וזית גדלים באתר הכפר. על אדמות הכפר הוקמה חוות אחוזת שושנה בה התגורר מאיר הר ציון עם משפחתו. המדרונות המשקיפים לעמק בית-שאן במזרח וואדי אל-בירה (נחל תבור) בצפון משמשים ישראלים למרעה.
באחזת שושנה  נמצאו מתקנים ותפזורת חרסים מעל מצוק הצונח אל עמק הירדן. בחצר החווה פזורים חרסים רבים. מצפון לבית החווה — שתי בריכות דמויות חרוט קטום, חפורות בבזלת ומטויחות (קוטרן: בשפה 1.50 מ׳, בקרקעית 0.90 מ" עומקן מטר אחד) — אולי חלקי גת. נראה שהשרידים קשורים ליישוב שהתקיים בעין הידיד.אתר 62 מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל

כוכב ירדן – תל (שטחו כחמישה דונם) וחורבה על מדרגה טבעית לרגלי המצוק של רמת יששכר, ליד מעיין קטן. תוויו של התל שובשו בשל דרכי העפר הרבות החוצות אותו. בתל מפולות אבן, קירות ומדרגות עיבוד. בצפונו — קטע של חומת אבנים (רוחבה 2.50 מ׳; ההשתמרות לגובה שניים עד שלושה נדבכים), עם פינה כלפי דרום. מפאת ההרס שנגרם לחומה לא ניתן לברר מהו זמנה. בדרום האתר ניכר חלק של מבנה ובו שברים של עמודי בזלת; מעט מזרחה מהם — כותרת יונית. אפשר שזה מקומו של בית הכנסת הקדום, שמשקוף ממנו נמצא בשימוש משני בכוכב הירדן.
התל מבותר בתעלה רחבה (אורכה 60 מ׳, עומקה 1.50 מ'), שבחתכיה ניכרים שרידי מבנים קדומים. בקרקעית התעלה — מנהרה צרה (גובהה 0.60 מ'), בנויה אבני בזלת מסותתות למחצה. נראה כי התעלה נכרתה בתקופה הצלבנית, שכן היא חותכת מצבורים מן התקופה הביזנטית. התעלה והמנהרה נועדו להוליך מים מנביעת המעיין, שהיתה מקור המים האיתן היחיד בסביבה, אל בריכה קטנה. שביל חצוב במצוק מוליך משער המבצר אל המעיין. הצעת אולברייט בדבר זיהוי האתר עם רמת (יהושע יט:כא) מתאשרת על־פי המיקום והממצא, וכן סבירה הצעת בן־דב בדבר זיהוי האתר עם כוכבא (פסיקתא דרב כהנא נג, כח); על־פי התווים הטופוגרפיים של האזור נראה שיש לדחות את הצעתו של אבי־ יונה בדבר זיהוי האתר עם גרופינה (משנה ראש השנה ב, ד). חרסים שנמצאו במקום מתקופות הברונזה הקדומה א', הברונזה התיכונה ב׳, שלב ב', הברונזה המאוחרת, שלב ב׳ והברזל א׳־ב׳ ומן התקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית־הממלוכית והעות'מאנית. להרחבה אתר 60 מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל

*****

קטע שלישי,
ברוחב הגוש הנטוי כוכב הירדן – טייבה
לעבר ערוץ נחל יששכר
ומעלה הגוש הנטוי מולדת

 

כפרא – הכפר שכן בשני צידיו של החלק העליון של ואדי כפרה (נחל תולע) ונכלל בתחום נפת בית שאן 10.5 ק"מ מצפון לעיירה. המקום היה אתר ארכיאולוגי בו נמצאו שרידי כפר עתיק ושוקת חצובה בבזלת, והוא נודע בשם כפרא לפחות מאז תקופת הצלבנים. ב-1931 נמנו בכפר 298 תושבים שהתגוררו ב-81 בתים. במחצית שנות ה40' מספר התושבים חיו בכפר 430 תושבים, מוסלמים כולם, ושטחו עמד על 9,172 דונם. מדרום לכפר היתה חורשה קטנה וממזרח לו אתר מקודש לזכר מורה דת מקומי, שיח' מוחמד. בשל מיקומו על צומת בין כפרים רבים, התפתח כפרא כמרכז של פעילות מסחרית באזור, אך חקלאות נותרה עיקר פעילותו הכלכלית. דגנים, ירקות וזיתים היו היבולים העיקריים, והם הושקו במי-גשם. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינו בנמצא. יתכן תושבי הכפר גורשו / ברחו ב-28 במאי 1948 בעקבות כיבושו על ידי לוחמי גדוד גדעון מחטיבת גולני שכבשה את עמק בית-שאן והעיירה.
על אדמות-הכפר לא נוסדו ישובים ישראליים. שיחי צבר גדלים בין עיי החורבות של הכפר, בו נותרו גם עצי שקד, זית ותאנה. גדר מקיפה את רוב האדמות שמסביב הכפר, שחלקן משמש למרעה וחלקן, ליד הגבעה, מעובדות. בין חורבות הכפר הערבי, המשתרעות על כארבעים דונם, נמצאו עשרים בורות מים קדומים, חצובים מסלע. בין ההריסות — פריטים קדומים בשימוש משני, בהם אבני סף, פותות אבן, אגן אבן ומשקוף מעוטר בדיסקוס. בשביל החוצה את הכפר מדרום לצפון נמצא באתרו קטע של רצפת פסיפס לבנה. בעבר נמצא בחורבה שבר של כותרת מעוטרת במנורה, לולב, מחתה ושופר. ההצעה בדבר זיהוי האתר עם כפרה (ירושלמי שקלים ה, מח, עד) מתאשרת בממצא ובהשתמרות השם. חרסים שנמצאו בקום הם מן התקופות הרומית, הביזנטית, הצלבנית־הממלוכית והעות'מאנית. אתר 59, מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל

 

נחל יששכר מנקז את רמות יששכר, בין רמת כוכב מצפונו לרמת מולדת ושלוחת צבאים בדרומו. 22-אורכו כ ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו כ קמ"ר. 66 -ראשיתו באזור חרבת תומר גבעת, בין לגזית תמרה, והוא נשפך לירדן מדרום למושב בית-יוסף. יובליו העיקריים מצפון: – נחל תולע, נחל זקה ונחל גבול; ומדרום: נחל ברית ונחל צבאים . הנחל ניזון ממספר מעיינות, ביניהם עין עין גבול (עין יובלה) במספר קטעים לאורכו זורמים מים במשך כל השנה. בעיית סחף הקרקע באגן נחל יששכר חמורה במיוחד במעלה אגן הניקוז השיפועים והגדות מתונים, ונחל צבאים מוגדר לכל אורכו כפשט ניקוז ונחלים . במורד נחל יששכר כל אזור הנחל שממזרח לכביש 90 מוגדר גם הוא כפשט הצפה.

יובלא – הכפר הקטן שכן בצד הדרומי של אוכף נמוך דרכו עבר ואדי אל-טַייבּה (נחל יששכר), תשעה ק"מ מצפון לבית-שאן, במקום שכונה בפי הצלבנים הוּבֶּלֶת'. מתחת לגבעה מצפון, בין הואדי לכפר, נבע עין יֻבּלָא (עין יוּבְלָה), שהיווה את מקור המים העיקרי לתושבי הכפר. אדמות ביצה כיסו חלק מהאזורים שמצפון ומצפון מערב לכפר. ב-1931 נמנו בכפר 88 תושבים שהתגוררו ב-23 בתים. במחצית שנות ה40' מספר התושבים חיו בכפר 210 תושבים מוסלמים, ושטחו עמד על 5,165 דונם, ש-1,758 מהם נרכשו בידי יהודים. תושבי הכפר עבדו בחקלאות וגידלו בין היתר דגנים וירקות, הדרים ובננות. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינו בנמצא. תכן תושבי הכפר גורשו / ברחו ב-28 במאי 1948 בעקבות כיבושו על ידי לוחמי גדוד גדעון מחטיבת גולני שכבשה את עמק בית-שאן והעיירה. על אדמות-הכפר לא נוסדו ישובים ישראלים. מושב למולדת, נוסד ב-1937 שני ק"מ מצפון-מערב לכפר, על אדמות שהיו שייכות בעבר לכפר אל-טייבה שעודו קיים. אתר הכפר וחלק מאדמותיו מגודרים בגדר תיל ומשמשים ישראלים למרעה פרות. מספר עצי תמר גבוהים, כמה שקדיות ושיחי צבר גדלים ליד מעיין הכפר. בשטח פזורים פריטים ארכיטקטוניים בשימוש משני ואבני פסיפס רבות. לרגלי הגבעה — עין יובלה. אתר 65, מפת גזית 46 סקר אריכאולוגי של ישראל

 

מולדת, מושב שיתופי הוקם ב-4 ביולי 1937 במסגרת חומה ומגדל   ונקרא על שם ארגונם של המייסדים, עולים מגרמניה חברי ארגון "מולדת". המייסדים קבלו את הכשרתם בנהלל, באר טוביה וכפר יחזקאל. הקרן הקיימת רכשה עבור הארגון קרקע ליד טייבה שבעמק יזרעאל ובתחילת 1937 החלו להתכונן לעלייה למקום. בעלייה על הקרקע השתתפו 20–30 חברים מתוך כ-80 משפחות הארגון, ביחד עם מספר נוטרים ובסיוע של חברים ביישובים סמוכים.

בחודשים הראשונים הסתמך היישוב על מים שהובאו מכפר יחזקאל. השטח שהוקצה ליישוב היה כ-8000 דונם, אולם הוא היה מפוזר ונדרשו עוד מאמצים עד לביצוע החלפות שיביאו לריכוזו. חברי הארגון שלא השתתפו בעלייה על הקרקע נותרו זמנית בבאר טוביה. בשלב זה החלו הבירורים לגבי אופי היישוב. הרעיון של מושב שיתופי התגבש במקביל להתגבשותו בקרב אנשי "הקוצר" שהקימו את כפר חיטים. לבסוף, בתחילת 1939, הוחלט ללכת לכיוון של מושב שיתופי וחלק מאנשי הארגון שלא השלימו עם הרעיון של מושב שיתופי פרשו ולאחר שבועיים הקימו את שדמות דבורה. ביוני 1939 עברו חברי הארגון שנותרו בבאר טוביה לנקודת הקבע במולדת. בהמשך החדש כילתה שריפה שהחלה כתוצאה מפיצוץ פרימוס את כל הצריפים של היישוב, אך במהרה נבנה היישוב מחדש.

את מולדת במיקומה החדש לאחר השריפה תכנן האדריכל ריכרד קאופמן  בצורת פעמון מתרחב לכיוון מערב. הענפים החקלאיים נמצאים בחלקו המזרחי של היישוב וזה כדי שהרוחות המערביות יגיעו למרבית הבתים ויקחו את ריחות ענפי החקלאות מזרחה ולא לתוך היישוב.

בעקבות תרומה של ארגון בני ברית לצורך הקמת יישוב, התחייבו המוסדות הציוניים לקרוא יישוב בשם בני ברית, וועדת השמות החליטה לקרוא למושב של ארגון מולדת "בני ברית". לאחר שאנשי המקום התנגדו לכך ודרשו להקרא בשם סמלי או היסטורי, נקראו אנשי המקום ביולי 1940 לבירור אחרון לפני נקיטת צעדים ואנשי המקום נאלצו להסכים לשם "בני ברית". אולם השם לא תפס ולרוב הופיע בשילוב עם "מולדת", שם הארגו. עד ראשית שנות ה-50 הופיע השם בני ברית עם מולדת בסוגריים ולאחר מכן כבר נקרא המקום "מולדת – כפר בני ברית" וצירופים דומים.

בשנת 1998 החלה הקמת שכונת הרחבה ראשונה במולדת, ובשנת 2005 נבנתה שכונה נוספת. היישוב מונה כ-1,000 תושבים.
בתחום היישוב קיים אתר הנצחה לזכר נופלים שגרו ביישוב, שנוצר על ידי דליה מאירי. אתר ההנצחה בנוי בצורת מעגל וסביבו אבנים.
מבנה הציבור המרכזי במושב נקרא "בית בני ברית" והוא תוכנן על ידי האדריכל שמואל ביקלס בשנת 1958.

כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות והענפים העיקריים הם גידולי שדה (גד"ש) המשתרעים על פני 8600 דונם מתוכם 20% שלחין (בעיקר ירקות) ו-80% פלחה (בעיקר חיטה); רפת בשותפות עם קיבוץ דוברת וכוללת כ- 700 פרות ו- 500 עגלות וגם מפטמה עגלים ויונקיה בה "עוברים" כ 700 -עגלים כל שנה ושנה;  צאן עדר המונה כ 1000 רחלות לחלב מגזע אסף ל ייצור החלב;  מכון התערובת: מולרם – תכנון ויצור עגורנים, שרות תיקונים לעגורנים, גלגלות ומערכות שינוע. מטעים – 240 דונם הדרים, 260 דונם זיתים, 350 דונם שקדים.

 

****

סוף דבר

מסע נפלא זה הסתיים לאחר 5.5 שעות
ומתוכן כמעט 3 שעות בתנועה ו2.5 שעות בעצירות.

 

*****

נהינו מאוד לדווש באזור שמרביתו כולל שטחי גידולי בעל המוכנים לזריעה.

עברנו ביישובים בשוליו המערביים מולדת וטייבה 
למדנו שבעבר עד מלחמת העצמאות נמצאו באזור מספר כפרים ערביים.
ליד עיי מרביתם  חלפנו.

התצפיות לאורך המסלול היו מרשימות ובעיקר
היו בגבעות גזית, לאורך מצוק נחל תבור ועל מצוק כוכב הירדן. 

 

******

למדנו גם שהיסטוריה חוזרת.
את האזור חצה בתקופת השלטון הבריטי קו צינור הנפט בין כירכוכ בעיראק
היום בתוואי זה מונח קו צינור הגז לעבר ממלכת ירדן ואותו פגשנו לאורך הדרך.

 

*****

מטבע אופיו של האזור היו לנו הרבה עליות לאורך המסלול 
חלקן ארוכות עם שיפוע מתון
וחלקן קצרות עם שיפוע תלול מעט (27.5%).
כאמור, טיפסנו לאורך 520 מ'.
גם כמה ירידות היו עם שיפוע סביר (21%).

 

*******

סיימנו מסע זה במרפסת אצל נתי
שם הרווינו את הצימאון  טרם הנסיעה חזרה לביתנו.

****

תודה, לנתי זיו
שאירח אותנו באחד מסלולי הבית,
תכנן את המסלול,
רכב בו קודם המסע, 
הסביר לנו במהלך הדרך,
ולסיום אירח אותנו בביתו

****

תודה לצביקי לוריא
שהוסיף לנו מידע
על קורות האזור במלחמת העצמאות

****

תודה לכולם על חברותא נעימה ומפרגנת

*****

מסע זה היה כיף גדול!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טיול זה ביום שישי (6/10/2017) היה במסגרת שיטוט נוסטלגיה שרוני רווה (הבת שלי) ואני קיימנו במקומות הזכורים לטוב מהעבר.

 

******

המסלול 
התחלה וסיום:
גן השושנים רחוב דובנוב
שולי שכונת טלביה,
הפסקה קלה
במתחם התחנה הראשונה
רחובות שכונת בקעה,
פארק המסילה,
רחוב עמק רפאים
שולי המושבה הגרמנית,
לב המושבה היוונית

 

*****
שכונות בקעה והמושבה היוונית
חלק משכונות רווחה ערביות
שנבנו בדרום ירושלים
בתקופת השלטון הבריטי

******
שכונת בקעה
נקראת גם גאולים

מקור שם השכונה מהשפה ערבית ומשמעותו בקעה או מישור. בשנותיה הראשונות של המדינה שמה הוסב לשכונת גאולים, אולם שם זה לא "נתפס" ולא "נקלט" והיא מוכרת לכולם בשמה הערבי.

תחום השכונה:

מדרום, רחוב רבקה,
ממערב רחוב פייר קניג,
מצפון מערב רחוב המסילה
וממזרח דרך חברון

שמות הרחובות, ברובם על פי שמות שבטי ישראל כמו ראובן, דן, נפתלי ועוד; אישים מתקופת השופטים: ברק, אהוד, בעז וגם אישים מסוף תקופת בית ראשון עד אמצע הבית השני: גדליה, אסתר המלכה, שמעיה, אבטליון, מתתיהו.

 

הבתים הראשונים באזור נבנו בסוף המאה ה-19 בקרבה לתחנת הרכבת שזה נבנתה ויועדו בעיקר עבור עובדי הרכבת. בתים פשוטים אלה נהרסו כשני עשורים לאחר מכן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת שכונת בקעה נבנתה כאחת מהשכונות הערביות מחוץ לחומות העיר העתיקה. תושביה היו מוסלמים ונוצרים) ארמנים ויוונים אורתודוקסים). דיירי השכונה היו בעיקר משפחות אמידות, חלקן הגיעו מבית לחם וסביבתה. הבתים שנבנו היו בתי מידות בני שתי קומות, ששילבו סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים.

במהלך מלחמת העצמאות השכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה ותושביה נטשו אותה. בסיום המלחמה במרבית בתיה הריקים התיישבו פליטים מהרובע היהודי וכן עולים חדשים. בחלק אחר מהמבנים התמקמו כוחות צה"ל שנפרסו בדרום העיר. בשנות ה-50 נבנו בשכונה שיכוני בטון גדולים ומכוערים בשטחים חקלאיים והם אוכלסו על ידי עולים חדשים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. כמו כן נבנו מבני ציבור ובתי ספר. כך השכונה אופיינה במראה אשר שילב בתים ערביים לצד שיכונים.

 

בשנות ה-80 החלו בבניית פרויקטים אדריכליים חדשים למעמד הביניים אשר רבים מבנייניהם הקיפו חצרות פנימיות. בשנות ה-90 החלה עיריית ירושלים את "פרויקט שיקום שכונות" במסגרתו שופצו והורחבו רבים משיכוני הבלוקים משנות ה-50. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 מחירי הדירות בשכונה עלו ואת רבים מתושבי השכונה הוותיקים החלו להחליף מהגרים אמידים מארצות הברית ומצרפת.

*****

המושבה היוונית

מושבה היוונית נמצאת בסמיכות למושבה הגרמנית. רחובה הראשי הוא רחוב יהושע בן נון המקביל לרחוב עמק רפאים שנקרא בתקופת המנדט רחוב אפתימיוס . .

 

השכונה נוסדה בשנת 1900 על ידי בני העדה היוונית-אורתודוקסית שחיפשו מענה לצפיפות המגורים שלהם ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, שם חיו סביב מתחם הפטריארכיה היוונית. השכונה תוכננה בדגם של רשת רחובות מקבילים וניצבים זה לה.

המושבה היוונית התפתחה במיוחד בשנות ה-20 וה-30, כאשר לארץ הגיעו מהגרים יוונים אורתודוקסים רבים שגורשו מטורקיה. בשכונה גרו גם משפחות ערביות וארמניות וכן משפחות של פקידים וקציני צבא בריטיים. במלחמת העצמאות נותרו במושבה מעט משפחות יווניות. רוב תושביה עזבו אותה ומצאו מקלט במנזרי העיר העתיקה. הם לא יכלו לשוב אליה לאחר המלחמה ורבים מהם היגרו אל מעבר לים ולא חזרו. המושבה הפכה לשכונה ישראלית, ואוכלסה במהירות בעולים חדשים אשר לא שמרו על הסדר והטיפוח שהשכונה הייתה בנויה בהם. תוספות מאולתרות קלקלו את צורתם של הבתים. בחלק מהם כנראה שגם נעשו ביזה והרס. חלקים גדולים של השכונה הפכו למשכנות עוני.

לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הפעילות החברתית והתרבותית של הקהילה היוונית במועדון היווני שברחוב יהושע בן נון 8 שבמרכז השכונה. המועדון שופץ בתחילת שנות ה-80 בידי התושבים שנשארו במקום, ובידי אלה שחזרו מהעיר העתיקה. כיום נמצא המועדון תחת חסות ממשלת יוון ומתקיימות בו פעילויות הקשורות בתרבות יוון, כמו לימוד השפה היוונית וריקודים יווניים.

בעשורים האחרונים עלתה קרנה של השכונה וניתנה תשומת לב לערכם המיוחד של הבתים. בעקבות כך הפכה המושבה היוונית לשכונה יוקרתית ומבוקשת. בחלקה הפונה לרחוב עמק רפאים נפתחו חנויות, מסעדות ובתי קפה ובהם קפה הלל בו התרחש פיגוע התאבדות בשנת 2003.

******

סוף דבר
מסלול קצר
לסיבוב של שעתיים
עם עצירות רבות 
ובו מראות
מתאים לטיול ברגל
מומלץ בחום

 

 

*****

 

ביום שני (2/10/2017), יומיים לפני חג סוכות יצאנו לשוטט בין חלקי הפסיפס הרבים בלב ירושלים.

 

 

בטיול זה היינו אחד עשר אנשים. הקבוצה כללה, בעיקר, את חברי מהפלג הדרומי והם בני בלול, גילי ואלי בנשימול, שנטל ושמוליק כהן ומורן קלמן מקיבוץ שובל, ואיל גזית ודוד פרידברג מקיבוץ משמר הנגב. נוספו אלינו דורון דורי מירושלים ואריאל יוסף מכפר אדומים.

 

התכנסנו ברחוב יוסף בורג בין בית החייל ובין שכונת משכנות האומה. לקראת השעה 17:30, לאחר תדריך והסבר על המסלול יצאנו לדרך.

 

******

המסלול

*******

קטעי המסלול והמראות בחלקי הפסיפס

******

קטע ראשון,
קריית הלאום
בגן הוורדים
בין מתחמי שלוש רשויות המדינה:
המחוקקת, המבצעת, השופטת

 

******

קטע שני,
בשכונות הותיקות:
שערי חסד, נחלאות וזיכרונות
ובשוק מחנה יהודה

******

קטע שלישי,
בחלק החרדי של העיר:
שכונת זכרון דוד
שכונת גאולה
במע"ר (מרכז העסקים הראשי)
ברחוב מלכי ישראל
כיכר השבת
ברחוב מאה שערים

 

*****

קטע רביעי,
בחלק שהיה עד 1967 ספר העיר
ובמזרח ירושלים
שכונת מוסררה
מקום מעבר מנדלבאום
מתחם כנסיית סנט ג'ורג האנגליקנית
דרך שכם
מול מתחמי ביהמ"ש המחוזי ומשרד המשפטים
ברחוב צאלח הדין
ברחוב ע"ח בשכונת מוסררה
למול החומה הצפונית של העיר העתיקה
בכניסה למתחם נוטר דאם

*****

קטע חמישי,
רחוב יפו מכיכר צה"ל עד כיכר ציון
שכונת נחל שבעה
חזרה
במעלה רחוב הלל
ומורד רחוב בצלאל

******

סוף דבר,
טיול זה נמשך
ארבע וחצי שעות
מחציתן רכיבה
ומחציתן עצירות
המראות של הפסיפס הירושלמי יפות
ומעניינות כל פעם מחדש.
פנים רבות לעיר מיוחדת זו
שאין דומה וזהה לה בעולם.
נחזור ונשוב אליה

 

*****

תודה,
לכולם על יצירת חבורה נעימה ומלוכדת
לדורון דורי, מורן קלמן ודוד פרידברג
על התמונות מהן מורכב תיעוד זה

****