ביום שני (29/5/2017), יום לפני ערב חג שבועות, יצאנו רז גורן, חיים רובינצ'יק, עמית פינקלשטיין ואני לעוד "טיול חקר".

 

באזור זה טיילתי פעמים רבות בשנים האחרונות, הפעם בקשנו להעמיק ולהמשיך  ללמוד ולהכיר לעומק את משבצת הארץ הזו במישור חוף יהודה המשתרעת בין גדרה בדרום ובין רחובות ונען בצפון.

 

כמו בטיול בשבוע שעבר, מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה, המניע העיקרי לצאת לטיול זה היה הוא הרצון להבין את המהות הגאוגרפית והטופוגרפית של האזור בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

עניין אותנו במיוחד להכיר את שדה המערכה שהיה פרי הניתוח הגיאוגרפי והטופוגרפי של חבל ארץ זה שבצעו באופן מופלא מפקדי עוצבות הבריטיות (חיל המשלוח המצרי) ומפקדי העוצבות העות'מניות.

 

הפעם התמקדנו באזור בו בימים הראשונים של חודש נובמבר 1917, התרחשה המערכה העיקרית  "קרב רכס מע'ר" והרבות נוספים בנבי בשית, קטרה וזרנוקה. הם היו חלק ממכלול קרבות מרדף פלשת.

 

דמות האזור והתכסית הקיימת בו היום שונה מזו שהתקיימה בזמן קרבות מלחמת העולם הראשונה לפני מאה שנה. אז הארץ הייתה ריקה בכל מובן, למעט מספר כפרים ערביים שהיו פרוסים במרחב ובסמוך להם מספר מושבות שהוקמו בתקופה העלייה הראשונה. היום הארץ בנויה ומפותחת. יש בה יישובים רבים, נסללו כבישים ומסילות ברזל ומרבית השטחים הפתוחים מעובדים.

 

במסלול שתכננתי בקשנו להבין גם מה הייתה דמות האזור בזמן מלחמת העצמאות, לפני שבעים שנה. תוך כדי הניתוח של הדמות הפיזית והיישובית של האזור בימינו, יכולנו להבין מה היו השינויים שחלו באזור במהלך מאה השנים האחרונות.

 

גם היום החלטנו שנתחיל עם אור ראשון. נפגשנו בשעה 05:00 במתחם תחנת הדלק בדרום גדרה  וכעבור מספר דקות יצאנו לדרך. הובלה הייתה של חיים וסיוע מועט של רז ושלי.

 

********

המסלול

חלקים מהמסלול היו דומים או זהים לחלק ממספר טיולים קודמים שתועדו והם:
– מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה (מאי 2017)
– סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות (מאי 2017)
– בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה (מאי 2017)
– לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים (יולי 2016)
– בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016)
– בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון (אוקטובר 2015)
– בין גדרה ליבנה בין הנחלים שורק, גמליאל ועקרון (ספטמבר 2015)

צורת ותוואי המסלול נבעה
מהימצאות מתקני צבאיים עתירי גודל

מיקום:
מרכז הארץ,
בין ירושלים ובין אשדוד

*******

האזור הגאוגרפי,
לב מישור חוף יהודה

מישור חוף יהודה
חבל ארץ הכולל
מרחבים עירוניים,
מרחב כפרי
וגם
מתקנים ביטחוניים עתירי גודל רבים

אזור רכסי הכורכר הפנימיים,
האבוסים לצידם שהם מישורי הסחף
ואזור גבעות החול האדום

רכס הכורכר שכולל את
רכס גדרה,
רכס מרר וגבעת ברנר
ורכס רחובות

באזור הטיול נמצאים
ערוץ נחל שורק
ויובליו שמקורם בשפלה הנמוכה

******

דמות היישובית
מרחב עירוני, מרחב כפרי וביניהם מתקנים ביטחוניים

תוואי המסלול עבר
בתחום רשויות מוניצפאליות רבות
בעיר רחובות
במועצות המקומיות גדרה ומזכרת בתיה
וחמש מועצות אזוריות:
גדרות, חבל יבנה, ברנר,
גזר ונחל שורק

דמות האזור בעבר

פריסת היישובים בשלהי המאה ה-19
על רכס הכורכר

פריסה יישובית זו הייתה זהה
ברובה לזו שהתקיימה בעת הקרב על רכס מע'ר
שהיווה חלק מהמערכה הנקראת מירדף פלשת
בזמן מלחמת העולם הראשונה

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע. לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הטיול  מבשית, דרך קטרה ומע'ר למרגלות רכס מע'ר, זרנוקה וקוביבה.
כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה.

תקופת השלטון הבריטי,
חלק ממחוז רמלה

תחום היישוב העברי בתקופת השלטון הבריטי

על פי תכנית החלוקה
אזור התפר בין חלקי המדינה היהודית

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

בימי מלחמת העצמאות עורק התחבורה הראשי לנגב

השתלטות על המרחב ב"מבצע ברק" במלחמת העצמאות

מבצע ברק היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בדרום הארץ, בין רחובות לבאר טוביה בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב.
התקופה הראשונה שאחר אישור 'תוכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה.
בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה. חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". במסגרת זו יצאה החטיבה יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תוכניותיו. בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפריםבציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של שני כפרים שחלשו על צירי תנועה חיוניים: עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלשה על הדרך לירושלים וקטרה הסמוכה לגדרה שחלשה על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.55 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

תמונת מצב מיד לאחר הקמת המדינה

תמונת מצב יישובית בעשור הראשון,
מיקום האזור ביחס להקו הירוק,

תמונת מצב יישובית נוכחית

********

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*******

קטע ראשון, מגדרה לרגלי רכס מע'ר

– יציאה ממתחם תחנת דלק בכניסה הדרומית לגדרה
– מערבה דרך השדות למישר והלאה לעשרת
– עלייה לרכס הכורכר בו נמצא מבנה קבר נבי בשית 
– המשך לכפר מרדכי ומעבר למושב בניה 
– חציית נחל שורק מדרום לצפון מול מושב בית גמליאל
– מזרחה לאורך הגדה הצפונית של נחל שורק 
– התקדמות דרך השדות והפרדסים לעבר רכס מע'ר

מֵישָׁר הוא מושב  השייך למועצה אזורית גדרות. את היישוב הקימו עולים מגרמניה ומפולין בשנת 1950  כיום רוב תושבי הכפר מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר וחלק מועט עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. במישר פועל יקב מישר. במושב אחד מהלולים הגדולים בישראל בבעלותה של חברת "גליקסמן שיווק ביצים" בהם מוחזקות 260 אלף תרנגולות. בצמוד ללולים מכון אוטומטי למיון ביצים.

בשית או בשיט היה כפר ערבי במישור חוף יהודה בין גדרה לקיבוץ יבנה, בגובה 66 מטר מעל פני הים. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטחי קרקעותיו היו 18,553 דונם ובשנת 1945 מנה 1620 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע ברק ב-11 במאי 1948 הכפר נכבש ותושביו ברחו או גורשו.
מקור השם הוא בקבר עתיק, אשר לפי המסורת הערבית, הוא קברו של נבי שית (שת, בנו של אדם הראשון). בדורות קודמים נקרא הכפר בית-שית ואחר כך אוחדו המילים ל-בשית. המקום מוזכר לראשונה בכתביו של הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, שחי במאה ה-13.
ב-1938 במהלך המרד הערבי הגדול תקפו חלק מתושבי הכפר בסיוע תושבי כפרים נוספים בסביבה את עובדי חברת החשמל הארצישראלית ונוטרים יהודיים במה שנודע כקרב צומת מסמיה. בתחילת מלחמת העצמאות שהו בבשית לוחמים עיראקים שאימנו את צעירי הכפר וארגנו את השמירה בו. ערביי בשית תקפו את התחבורה היהודית באזור.
חטיבת גבעתי שפעלה באזור, תכננה מבצע צבאי שכונה מבצע השמד. מטרתו של מבצע זה הייתה לפגוע בתחבורה הערבית בכביש יבנה-איסדוד ולהשמיד את התגבורות הערביות שיבואו מכפרי הסביבה. חלק מהכוחות מוקמו על גבעות ממערב לבשית למנוע התערבות של תגבורות מכפר זה. הכוחות יצאו מקיבוץ יבנה בליל ה-30 במרץ 1948. המבצע לא עלה יפה. המארב נתגלה על ידי הערבים שהפסיקו מיד את התחבורה בכביש. לשמע היריות הוחשה תיגבורת של 150 לוחמים מבשית להתקיף את כוחות גבעתי. כוח אחד כמעט כותר אך הצליח לסגת לקיבוץ יבנה לאחר שנפלו שלושה לוחמים חברי קיבוץ גבעת ברנר. שני הרוגים נשארו בשטח והוחזרו למחרת על ידי המשטרה הבריטית. גופה אחת הייתה ערופת ראש וניכרו עליה סימני התעללות של ערביי בשית. במבצע נהרגו כ-30 ערבים מקומיים, אך לא מתנדבים מ"צבא ההצלה" אשר בהם התכוונה הפעולה לפגוע.
במסגרת מבצע ברק, שאחת ממטרותיו הייתה לגרום לגירוש תושבי הכפרים מהאזור, הותקפה בשית ב-11 במאי 1948 על ידי כוחות מגדוד 52 ו-54 של חטיבת גבעתי. לאחר קרב קשה הכפר נכבש ובתיו פוצצו.  בקרב נפלו ארבעה מלוחמי גבעתי.
על אדמות בשית הוקמו ישובי "מועצה אזורית גדרות": עשרת, כפר מרדכי, שדמה, משגב דב, כפר הנוער כנות, גן הדרום, כפר אביב, ומישר. 1200 דונם בקרבת גדרה חולקו על ידי הקרן הקיימת בין תושבי גדרה. במרכז המושב עשרת נותר מסגד הכפר ולידו שלטים המספרים על הקרב. בשולי גבעת המסגד נמצא "גן דוד", אתר הנצחה לנופלים במערכות ישראל מישובי גדרות. הגן על שם דוד מרכוס.

 

 

קבר שיח נביא שית – מקום המקודש לנביא שית. מבנה מקומר ומכוסה שלוש כיפות, המזרחית גדולה מן השתיים האחרות. הכיפות מטויחות מבחוץ בטיח לבן עבה. ניכרים במבנה לפחות שני שלבי בניה. למבנה שני חדרים גדולים רבועים בעלי קמרונות מצטלבים, לכל חדר פתח מקומר בצד דרום, שנסתם בשלב מאוחר יותר. בחדר המזרחי היה מחרב שאליו מובילות שלוש מדרגות. ממערב לחדרים אלה, חדר שלישי, קטן יותר ללא פתחים. בקיר הדרומי של חדר זה מצוי מחרב רדוד. לפי פטרסן יתכן שקבר הנביא היה כאן. מלבד החדר המערבי שבנוי מאבני גוויל, המבנה בנוי מאבנים מסותתות. חדר נוסף, שלא מכוסה כיפה, נבנה מצפון לחדר המזרחי. הקירות הפנימיים של המבנה היו מטויחים טיח לבן עבה. הכניסה היא דרך חצר שבמרכזה בור מים, במזרח המבנה. סביב המבנה, חפורים קברי יחיד רבים בתוך החמרה מן התקופה האסלאמית , הפתחים והדופן הפנימית של הקברים מדופנים באבנים קטנות. על פני הקרקע פזורים חרסים מעטים. האתר נחפר (צ' קניאס, 1999). י' עורי ביקר באתר בתאריך 26-7-1947, ודיווח על מציאת לוח שיש בתוך המבנה. במקום נמצאו חרסים מן התקופות הפרסית (חרס בודד), הביזנטית (בודדים),  האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית. המקור: אתר 31, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

עֲשֶׂרֶת הוא יישוב קהילתי ליד המועצה המקומית גדרה, השייך למועצה אזורית גדרות. היישוב נקרא על שם עשרת חברי ביל"ו שהקימו את גדרה. היישוב הוקם ב–1954 כמרכז יישובי של המועצה האזורית גדרות, ומתפקד כך גם כיום. בתחילה נודע המקום גם בשם הכפר בשיט על חורבותיו הוקם.
עשרת הוא מרכז של שישה כפרים: מישר, משגב דב, כפר אביב, כפר מרדכי, שדמה וגן הדרום, המכונים "יישובי גדרות". בעשרת נמצאים המוסדות המוניציפליים הנותנים שירותים ליישובי המועצה האזורית "גדרות", כגון: בנין המועצה, בית הספר היסודי, גני הילדים, מעונות, המתנ"ס ובריכת השחייה, המרפאה, מועדון הוותיקים, הספרייה, בית הדואר, בית כנסת, שבט צופי "גדרות", מכון תערובת המשמש את לולי הסביבה, מרכז מסחרי, מפעל הנייר והדפוס "אניה" וגן דוד, שבו אנדרטה לזכר בני האזור שנפלו במלחמות ישראל ובעת מילוי תפקידם.

 

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

כפר מרדכי מושב הנקרא על שם מרדכי עליאש, הציר הראשון של מדינת ישראל בבריטניה. את היישוב הקימו עולים מאנגליה, מסקוטלנד ומדרום אפריקה, בשנת 1950. כיום הכפר מונה כ-56 משקים חקלאיים ועוד כ-600 בתים פרטיים. חלק מועט מתושבי הכפר עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. רוב התושבים מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר. המושב שייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחומי המועצה האזורית גדרות.

בניה, מושב עובדים. בתחילה נקרא המושב בשם "יבנה הדרומית", אך כדי לייחד אותו מיבנה הסמוכה לו הוחלט לשנות את שמו לבניה. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י יוצאי מזרח אירופה; ניצולי שואה מרומניה, פולין וצ'כיה, אך כיום קיים במושב מיזוג גלויות ומתגוררים בו תושבים בני עדות רבות. מספר תושביו כ-750 נפשות. השטח המושב מתפרס על כ-2,600 דונם, שמתוכם 2,300 מעובדים. פרנסת תושבי המקום נחלקת בין חקלאות (מטעים, רפת, פרדס) ובין עבודות מחוץ למושב. מחצית מתושביו הם תושבי ההרחבה שהושלמה במחצית השנייה של שנות ה-90. המושב משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית ברנר.

 

*****

קטע שני,
לאורך רכס מע'ר לעבר גבעת ברנר
והלאה לדרום רחובות

– חציית נחל גמליאל מדרום לצפון
– טיפוס אל הקצה הדרומי של רכס מע'ר
– תצפית 360⁰ בסמוך לברכות מקורות
– גלישה ממערבה מהרכס
– צפונה בדרך הצמודה לגדר המתקן הצבאי
– ביקור בבית העלמין של גבעת ברנר
– כניסה לתחום הקיבוץ
– עליה על מבנה בריכה שהוסב למצפור מתן ותצפית מערבה 
– יציאה צפונה מהקיבוץ דרך שכונת ההרחבה
– מערבה על שביל אופניים הצמודה מצפון לכביש 411
– מעבר מדרום לקבוצת שילר
– כניסה לשכונת קריית משה לעבר עיי הכפר זרנוקה ומבנה המסגד

 

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

 

 

רכס מ'ער

ח' מרר – גבעת כורכר שבולטת על פני הסביבה. כפר ערבי הרוס על שרידי אתר קדום. חציבות, מתקנים חצובים, מערות קבורה חצובות ומחצבות. במדרונות המזרחיים של הגבעה מצויות חציבות אנכיות, שעל אחת מהן נבנה קיר מאבני גוויל קטנות. בחלק הדרומי של הגבעה חצובים קברי פיר (?) עגולים וסגלגלים וסביבם חרסים מתקופת הברונזה הקדומה. במדרונות המזרחי והדרומי חצובים מערות קבורה וקברים מלבניים. מערות אחדות שימשו למגורים או לאכסון בזמננו. בראש הגבעה נתגלו שרידי מתקנים. בביקורים קודמים באתר, בשנות ה-40- 20 של המאה הכ', נמצאו במרגלות ההר, צפונית לכפר הערבי, קבר מן התקופה הרומית, ומערות קבורה עם כוכים ובתוכם גלוסקמאות אבן. חלקם נחפרו לפני שנהרסו בזמן כריית מחצבה במקום. כן נמצאה גת קטנה ועגולה בחלק הגבוה ביותר של הגבעה. נראה שהאתר שימש בית קברות ליישוב מתקופת הברונזה הקדומה, וליישוב מן התקופה הרומית. בעבר תועדו שתי כתובות יהודיות השייכות למצבת קברים מתקופת בית שני. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה הקדומה א', הברונזה הקדומה, הברזל ב', ההלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית.
אתרים 19, 20 ו-21, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

החשיבות של רכס מע'ר

לרכס מעאר בגלל מבנהו, מיקומו והשליטה מעליו על המרחב בסביבתו הן לכיוון מערב והן לכיוון מזרח יש חשיבות רבה בתולדות הארץ במאה השנים האחרונות בכלל ובדברי ימי אזור מישור חוף יהודה בפרט. הרכס הייתה שליטה בתצפית ובאש למרחק גדול. חשיבותו האסטרטגית והטקטית של התל באה לידי ביטוי בשני אירועים מכוננים שעניינם מלחמה (איך אפשר שלא שמדובר על ארץ ישראל).
רכס מעאר נמצא צפונה מהכפר קטרה (צפון גדרה דהיום) וואדי קטרה (נחל גמליאל של ימינו). זהו רכס של גבעות כורכר שכיוונן הוא צפון-צפון-מערב. רכס זה מתחיל בדרום בגבעה שלרגליה ממוקמת כיום אנדרטת הצנחנים, עליה שכן הכפר מע'אר להלן, ממשיך צפונה דרך הגבעות עליהן נמצאת כיום גבעת ברנר ומסתיים בצפון בכפרים דאז זרנוקה וקוביבה (חלקה המערבי של רחובות דהיום). הגובה המרבי של הרכס הוא 94 מטר מעל פני הים והוא גבוה בכ-40 מטר מהמישורים שממערבו וממזרחו.

הקרב על רכס מע'ר, 13 בנובמבר 1917

הקרב על גבעות מֻע'אר נערך ב-13 בנובמבר 1917 כחלק ממרדף פלשת. הקרב התחולל באזור גבעות מע'אר, גבעות הכורכר עליהן שכן הכפר הערבי מע'אר בין גדרה ורחובות. הקרב התנהל בין כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובין הצבא העות'מאני הנסוג צפונה. קרבות נסיגה והשהייה של הגייסות העות'מאניים ובעלי בריתם הגרמנים ונועדו לעכב את התקדמות חיל המשלוח הבריטי במטרה לחלץ כמה שיותר כוחות ולהסיג אותם לקו הגנה צפוני סביב ירושלים ובשטחים שמצפון לירקון. בסיומו של הקרב הגיעו הכוחות הבריטיים לואדי צראר והשתלטו על צומת הרכבות המרכזי לדרום ארץ ישראל ובכך לא רק שחרצו את גורל המערכה בדרום הארץ אלא ניתקו את הקשר המסילתי העות'מאני בין מישור החוף, השפלה וירושלים ‎ ובין שני הגייסות העות'מאניים הלוחמים בארץ ישראל ‎–‎ הארמיה ה-8 במישור החוף והשפלה והארמיה ה-7 בהרי ירושלים.
הרקע למערכה – אחר שב-31 באוקטובר 1917 נכבשה באר שבע על ידי חיל המשלוח הבריטי. נסוגו חלק מהיחידות הטורקיות לכיוון הדרך לחברון ולירושלים וחלק נסוג צפונה לאזור קו תילים שכיוונו דרום מזרח-צפון מערב, מתל חווליפה במזרח ועד תל הוריירה במערב. בניגוד למנהגו במערכה זו, לא עצר חיל המשלוח הבריטי להתארגנות, אלא המשיך בלחץ רצוף של התקפות מבאר שבע צפונה במטרה לקעקע את הקו הטורקי ולנצל את הצלחותיו. לאחר שבסדרת התקפות מתוכננות, בין 6 ל-8 בנובמבר, נכבש מערך התילים, ובמקביל לכך נכבשה עזה ‎–‎ נעו צפונה שני כוחות של חיל המשלוח הבריטי. כוח אחד נע במזרח לכיוון יבנה והכוח השני נע במערב, בצמוד לאזור החוף לכיוון איסדוד. היחידות הטורקיות התמקמו על רכס מעאר והתחפרו בו. מאחר שהיה להם מחסור בחוטי תיל, לא נמתחו גדרות תיל לאורך כל החפירות כמכשול מעכב, דבר אשר היה לו השפעה על התפתחות הקרב.

 

הקרב – מתקפה על רכס מע'אר–קטרה (גדרה) של יחידות דיוויזיית הרגלים ה-52 ‏בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') לא השיגה את התוצאות המקוות, ולקרב הוכנסו שלושת גדודי ‏הפרשים מהבריגדה הרכובה-6 של דיביזיית היומנרי ‏‏(‏Yeomanry‏) בפיקודו של ‏בריגדיר צ'רלס גוֹדווין (אנ'), שזכה באות השירות ‏המצוין על הנהגתו ועל גבורתו בשדה הקרב הזה. על המתקפה ניצח ‏מפקד הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל ג'ורג' בארו. ‏ההסתערות הרכובה על גבעות מע'אר נערכה על ידי שני הרגימנטים ‏‏"באקס" – ‏Bucks‏ (אנ') ‏ו"דורסט" (אנ'), בעוד רגימנט היומנרי השלישי של הבריגדה ה-6, "בֶּרקס" – ‏Berks‏ (אנ'), הוצב בעתודה בעורפם. החיפוי ‏הארטילרי ניתן על ידי סוללת "בֶּרקשֵייר" של הארטילריה הרכובה המלכותית ‏‏(‏‎(RHA‎‏, על ידי בריגדת תותחי השדה של דיוויזיה 52 ועל ידי פלוגת מכונות הירייה של הבריגדה ה-6.‏ מצפון לאלה, כשפניהן למאחזים הטורקיים בזרנוקה ובאל-קוביבה, נערכו יחידות הבריגדה הרכובה ה-8 של דיווייזית היומנרי הרכובה.‏ ההסתערות על העמדות הטורקיות ברכס מע'אר החלה ב-13 בנובמבר ‏‏1917 בשעה 15:00, מרחק של כ-3 ק"מ מן היעד, והתנהלה ברובה בשטח ‏פתוח גלוי לעין ולאש האויב, שמצבו הטקטי היה עדיף. את הקילומטר האחרון ‏במעלה התלול של הגבעה עברו הפרשים בדהרה, פרט ליחידה מקרב גדוד ‏‏"דורסט" שאנשיה ירדו מסוסיהם למרגלות הרכס והבקיעו דרכם אל הפסגה ‏ברגל. המתקפה נחלה הצלחה והטורקים נסוגו מעמדותיהם.‏ הכפר אל-מע'אר שבדרום הרכס נותר בידי האויב. שם תקפו שני בטליונים ‏מבריגדה 155 של הדיוויזיה ה-52 בצד יחידות של רגימנט העתודה "בֶּרקס" ‏של בריגדת היומנרי ה-6, שלחמו רגלית. הלחימה נמשכה עד השעה 17:00 ‏שאז נפל הכפר בידי הבריטים. בהמשך כבשו כוחות הדיוויזיה ה-52 את קטרה ‏שמדרום לאל-מע'אר, ובכך הושלמה שבירת הקו הטורקי בגבעות מע'אר-‏קטרה.‏

תוצאות הדהרה הסוערת הביאה לכיבוש היעד. אבדות הבריטים היו 16 הרוגים ו-114 ‏פצועים. ההצלחה עלתה במחיר כבד של אבידות בסוסים, 265 במספר, ‏כשליש מכלל הסוסים שהוטלו למערכה. את האבדות הכבדות ביותר בסוסים ‏ספג רגימנט "דורסט", שכן אחרי שלוחמיו ירדו מאוכפיהם ללחימה כרגלים ‏אבד להם יתרון המהירות.‏ ‏ סך אבדות הטורקים בהרוגים ובפצועים הגיע למאות רבות. 18 קצינים ו-‏‏1,378 חיילים נפלו בשבי. כמו כן אבדו להם שני תותחי שדה ו-14 מכונות ‏ירייה, שבהם נעשה שימוש מיָדי בידי הבריטים. ‏
הניצחון באל-מע'אר ובקטרה גרם  לנסיגה של הטורקים ופתח את הדרך, כבר ‏למחרת היום, לתפיסת תחנת הצומת (תחנת נחל ‏שורק), ובכך לניתוק קווי התחבורה בין הארמיות השביעית והשמינית ‏הטורקיות. וכן לכיבוש עאקיר, לוד, רמלה ויפו, להתייצבות על גדות הירקון ולהבקעה להרי ‏יהודה בהמשך המערכה.‏
‏בין הנופלים בהסתערות על רכס מע'אר היה מייג'ור אוולין דה ‏רוטשילד, ‏סגן ‏‏מפקד רגימנט הפרשים "בַּאקס". ‏הוא מת מפצעיו ‏בקהיר, ואחרי שנתיים ‏‏הובאו עצמותיו לקבורה במרומי בית ‏העלמין בראשון ‏לציון. על מצבתו ‏החדשה נחרט בעברית:‏‏ "הצבי ישראל על ‏במותיך חלל, איך נפל ‏‏גיבור. הגביר ר' אפרים בן ‏הגביר ר' שלמה דה רותשילד… חרף נפשו למות ‏על ‏מרומי שדה בארץ ישראל ‏ונפל שדוד ביום קרב ‏סביבות אל-‏מוער…‏"

כיבוש הכפר מע'ר במלחמת העצמאות

מעאר – הכפר ישב על שלוש גבעות רכס הכורכר וגבל בדרומו בערוץ נחל עקרון שנקרא עד 1948 ואדי אל-מע'אר. ברכס הכורכר מערות רבות ומכאן קיבל הכפר את שמו (מֻעָ'אר היא מערה בערבית. על פסגת הגבעה נמצא קבר קדוש לתושבים בשם אבו תקה (אבי האשנב).
יש חוקרים המזהים ברכס את "הר הבעלה" הנזכר בתיאור גבול שבט יהודה ושבט דן המוזכר בספר יהושע (ט"ו, י"א): "ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה…ועבר הר הבעלה…" ועליו שכנה בעלת – עיר בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, מ"ג). בשטח יש מערות קבורה מתקופת הברונזה התיכונה והרומית-ביזנטית. כן נמצאו במקום חרסים רבים מהתקופה הכלכוליתית עד לתקופה הערבית. יש עדויות להתיישבות ערבים במקום כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת.

כפי שפורט לעיל, במלחמת העולם הראשונה התחולל בגבעות מע'אר קרב עקוב מדם בין יחידות הצבא הבריטי והצבא התורכי שנהנה נהנו מיתרון לנוכח העובדה שיחידותיו נפרסו על הגבעות אך כעבור קרב קשה נאלצו לסגת צפונה.
בתקופת השלטון הבריטי התפתח הכפר והייתה לו חשיבות אסטרטגית כשנבנה שדה תעופה עקיר לימים שדה תל נוף. הכפר חלש על צומת הכניסה לשדה התעופה. על פי  סקר הכפרים המנדטורי מ-1945 השתרעו קרקעות הכפר על פני 15,390 דונמים, מתוכם היו 2,659 דונמים בבעלות יהודית ו-1,479 דונמים שימשו כשטחים ציבוריים.
בתחילת מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בכפר התגוררו כ-2,020 תושבים והם נמנעו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך לרגלי הכפר, היום כביש 40. בפברואר 1948 הותקפו שיירות בכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים יצאו מכפר זה ומהכפר עקיר הסמוך. בסוף חודש מרץ 1948 תושבי הכפר המשיכו והתעמתו עם תושבי קיבוץ גבעת ברנר ופגעו גם בשיירה של שני משוריינים ושעברה בצומת הכניסה לשדה עקיר. שמונה לוחמי גבעתי נהרגו. באותו לילה בוצעה פעולת גמול נגד הכפר ופוצץ בנין בית הספר בצומת ממנו הופעל המוקש הקטלני. גופות הנספים חולצו והועברו לקבורה. כפר זה נכבש על ידי לוחמי גבעתי בליל 15 במאי במסגרת 'מבצע ברק'. הוא היה חלק מהיערכות לקראת הפלישה של צבאות ערב וחלק מתכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה בשטח שיועד לפי הצעת החלוקה, נובמבר 1947 למדינה היהודית . לאחר התקפה קצרה נכבש הכפר. התברר כי הוא פונה מתושביו עוד בתחילת מאי ומאז הוחזק בידי יחידה קטנה של מתנדבים סורים ומקומיים. בתי האבן והבארות פוצצו ובתי החימר והגרנות הועלו באש זמן קצר לאחר כיבוש הכפר.

 

 

גִּבְעַת בְּרֶנֶר הוא מן הקיבוצים הגדולים בישראל, שייך למועצה האזורית  הקיבוץ נקרא על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר.. גרעין הקבוצה התגבש בשנת 1926 ברחובות והיה מורכב מחלוצים יוצאי ליטא ומחלוצים מווהלין. נרכש שטח של 200 דונם. ב–4 במרץ 1928 עלתה למקום הקבוצה הראשונה למרות התנגדות המוסדות המיישבים ובראשםאברהם הרצפלד. ב–29 ביוני אותה שנה עלו כל חברי הקיבוץ לשטח. בגלל השטח המצומצם התפרנסו החברים מעבודה שכירה בפרדסי הסביבה והחלו עזיבות בגלל הקשיים. בשנת 1929 הצטרפה לקיבוץ קבוצת "חרות" מגרמניה. באותה שנה הצליח חבר הקיבוץ אנצו סרני לאסוף באיטליה סכום כסף הדרוש לרכישת 1,0000 דונמים נוספים בסביבה. במאורעות תרפ"ט פונה הקיבוץ למספר ימים.
בגלל מיעוט הקרקע היה הקיבוץ מהראשונים שפיתח תעשייה. נוסדו בית החרושת "רימון" למיצים וריבות שהיה ספק ראשי לצבא הבריטי, ובית החרושת "מטר" למוצרי השקיה. גבעת ברנר היה הקיבוץ הראשון שפתח בית הבראה בתחומו. בית ההבראה נקרא "בית ישע" על שם ישע סמפטר, משוררת יהודייה מארצות הברית שבחרה לגור בקיבוץ והשקיעה את כספה בבנית בית ההבראה. פרשה זו מתוארת בספרו של משה שמיר – "יונה מחצר זרה".  מצבו הכלכלי של הקיבוץ השתפר והוא המשיך לקלוט חברים עד שהיה בשעתו גדול הקיבוצים במדינת ישראל. הקיבוץ השתייך לקיבוץ המאוחד ובשנת 1952 בעת הפילוג, פרשה ממנו קבוצה גדולה של חברים שהצטרפו לקיבוץ נצר סרני. עם משבר הקיבוצים נקלע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה ובתי החרושת ובית ההבראה נסגרו. כיום הקיבוץ מופרט.

יצחק שדה (לנדוברג) (10 באוגוסט 1890 – 20 באוגוסט 1952) היה אלוף בצה"ל, מפקד, אסטרטג, מנהיג, מחנך וסופר יהודי שכונה "הזקן". שדה היה ממנהיגי גדוד העבודה וחבר מחתרת הקיבוץ, ממפקדי ארגון "ההגנה", ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון, היה ממניחי היסוד לצה"ל ולעצמאות ישראל.
הרחבה

 

מועצה אזורית ברנר נקראת על שם היישוב שבו היא ממוקמת, קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 והייתה לה זיקה לתנועות ההתיישבות של מפא"י. תחום שיפוטה של המועצה כולל 7 יישובים וממוצע המרחקים ביניהם הוא 8 ק"מ: קיבוץ גבעת ברנר, קבוצת שילר (גן שלמה), מושב קדרון, מושב בית אלעזרי,  מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף. 

*****

קטע שלישי, דרום רחובות

– כניסה לשכונת קריית משה
– עיי הכפר זרנוקה ומבנה המסגד
– למול הכניסה למושב גבתון
– מעבר בשכונת מרמורק
– רכיבה מנהלתית בין השכונות שבדרום רחובות
– חציית רחוב הרצל 
– כניסה לכפר ביל"ו

 

 

קְבוּצַת שִׁילֶּר, השם הרשמי: גַּן שְׁלֹמֹה, הוא קיבוץ הנמצא בין רחובות וגבעת ברנר, השייך למועצה אזורית ברנר. קרוי על שם שלמה שילר שהיה מחנכם של מקימי הקיבוץ כאשר גרו בפולין ולימים מנהלה של הגימנסיה העברית בירושלים. על פי ועדת השמות הממשלתית, המתנגדת לשמות לועזיים, נקרא המקום בשלטים ובמפות בשם גן שלמה, אולם שם זה לא נתקבל והמקום נקרא על ידי חבריו והציבור כולו בשם "קבוצת שילר", או בקיצור "שילר".
הקיבוץ הוקם כקבוצה בשנת 1927 על ידי עולים אקדמאים מלבוב ומגליציה, חברי תנועת גורדוניה. חברי הקבוצה עברו הכשרה חקלאית בת שנתיים בקריית ענבים, טרם עלייתם לקרקע. במשך השנים, בפרט בשנים שלאחר השואה, הצטרפו לקבוצה עולים מארצות רבות, ופותחו בה ענפי חקלאות רבים, בהם: גידול דגן, פרי הדר, אבוקדו ובננות, וענף גידול הבקר והעופות. הקבוצה שומרת על כללי השוויון והשותפות שהנחו את מייסדיה.

זרנוגה היה יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד בשם זרנוקה. בתקופת המנדט שכן במקום כפר ערבי בנפת רמלה, בשם זרנוגה, -10 קילומטרים דרומית-מערבית לרמלה(כיום בתחום שכונת קריית משה, הנמצאת במערב רחובות). הכפר נכבש במהלך מלחמת העצמאות, במאי 1948, פונה וננטש.
ייתכן שהיישוב נקרא על שם ערוץ הנחל העובר במקום ונשפך אל ואדי דוראן סמוך לכפר אל קוביבה (כיום כפר גבירול). הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר נמצאו בסמוך למסגד הכפר ומדרום מערב אליו ומעידים על קיומו של יישוב יהודי מן התקופה הפרסית (המאות 6–4 לפנה"ס). כמו כן, התגלו במקום שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית (המאות 4–7). ייתכן כי זהו מקום מוצאו של התנא רבי חייא בר זרנוקי.
הכפר הערבי הופיע ללא שם במפה שהכין הצרפתי פייר ז'אקוטן ב-1799. חלק מתושבי הכפר היו מצרים שהגיעו לארץ ישראל עם צבאו של איברהים פאשה ב-1831. לפי דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1882היה זרנוגה כפר גדול מוקף שוחות צבר, רוב בתיו היו עשויים לבני טיט ובגנים היו בארות מים. מסגד הכפר, בעל כיפה ונטול מינרט, הוקם ב-1890.
ב-20 באפריל 1891 התעוררה מחלוקת בין כפריים לתושבי המושבה הסמוכה רחובות על זכויות מרעה. המחלוקת, המכונה "תקרית זרגונה הראשונה", התבררה לבסוף בבית המשפט. ב-23 ביולי 1913 התחוללה "תקרית זרנוקא" (או תקרית זרנוגה השנייה) שבה תפסו אנשי "השומר" שני כפריים מזרנוגה בעודם גונבים ענבים מכרם בראשון לציון. התפתחה קטטה המונית שבמהלכה נהרגו שני יהודים וערבי ואחרים נפצעו. התקרית נחשבה לנקודת מפנה בתולדות יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל. בעקבות האירוע הגישו עשרות מוח'תארים בסוף יולי 1913 עצומה משותפת לסולטאן מהמט החמישי. ככל הנראה הייתה העצומה ביוזמתו של פעיל פוליטי מיפו בשם סולימאן אל-תאג'י. משה סמילנסקי הואשם, יחד עם אחדים מבני רחובות, בהרג הערבי; לאחר משפט ממושך, זוכו כל הנאשמים.
רבים מתושבי הכפר עבדו במושבה הסמוכה רחובות. בשנת 1924 הוקם בכפר בית ספר יסודי לבנים וב-1943 גם לבנות. בשנת 1945 למדו בהם 252 תלמידים ו-52 תלמידות. לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב-1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ-2,380 איש והוא השתרע על שטח של 5,977 דונמים, מתוכם 327 דונמים של שטחים ציבוריים.
באפריל 1948 נכנסו לכפר לוחמים בלתי-סדירים. חמולת דאר שורבג'י רצתה למסור את הנשק לכוחות "ההגנה" ולבקש ממנה את הגנת הכפר, אולם אחרים התנגדו. באותו החודש הוחלט בכפר לפנות את כל התושבים הבלתי-לוחמים לעיירה הסמוכה יבנא. הכפר נכבש במבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי גדוד 55 של חטיבת גבעתי. מספר ערבים נהרגו וכ-20 נפלו בשבי. ההיסטוריון מרדכי בר-און, שהשתתף כמפקד מחלקה בכיבוש הכפר זרנוגה, העיד: "לא היה שם כל גירוש והכפר היה ריק לחלוטין כאשר הגענו אליו".
כמה מאות דונמים מן השטחים החקלאיים של זרנוגה נמסרו לקבוצת שילר. בבתים הנטושים וסביבם הוקמו מעברות זרנוגה א' וב', שאליהן הגיעו בשנות ה-50 עולים מצפון אפריקה. המעברות צורפו לרחובות בשנת 1957. בשנות השישים חוסלו המעברות ובמקומן הוקמה שכונת קריית משה.
מסגד הכפר ובית עלמין (שאיננו תחום ואיננו מסומן) מדרום למסגד הם השרידים היחידים שנותרו מן הכפר.
השטח הפתוח בין קריית משה לשכונת וייסגל (שכונת רחובות הצעירה) קיבל אישורי בנייה בשנת 1991, אולם תכנון מפורט לבניית שכונה החל רק בשנת 2003. אז החליטה העירייה להקים פארק ציבורי בשטח בית הקברות והמסגד ולהסיט מעט את בתי השכונה. בשנת 2009הוגשה עתירה לבג"ץ נגד עיריית רחובות, במטרה למנוע בנייה על שרידי בית העלמין. בסוף 2012 נדחתה העתירה, כיוון שלטענת בג"ץ העותרים לא הצליחו להוכיח שבשטח הספיציפי עליו הוגשה העתירה אכן התקיים בית קברות. במקביל, התחייבה העירייה לשמר את מבנה המסגד ולהעתיק ממקומם קברים, אם יימצאו כאלה בשטח הפארק, בהתאם לחוקי רשות העתיקות ובתיאום עם גורמי הדת המוסלמים.
מקור

 

גִּבְּתוֹן הוא מושב עובדים ליד רחובות ושייך למועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1933, כחלק מתוכנית התיישבות האלף, במסגרתה הוקמו מושבים חקלאיים קטנים מסביב ליישובים הגדולים והמבוססים, יישוב כזה נקרא יישוב ספר, במטרה לסייע בהגנתם מפני פורעים ערביים – במקרה זה, מפני תושבי זרנוגה השכנה (כיום קריית משה). במקור אמורים היו להתיישב על-פי התוכנית כאלף משפחות פועלים, תוך השתתפות חלקית של המשפחות במימון. אך בפועל, בשל קשיים כלכליים יושבו כחמש  מאות משפחות בלבד.
המושב נקרא על שם העיר המקראית גבתון, הנזכרת כעיר לויים בנחלת שבט דן (ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק כ"ג), ולאחר מכן כעיר פלשתית (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ט"ז). בגבתון הקדומה נעשו הפיכות בממלכת ישראל, כגון הפיכתו של בעשא בן אחיה וכן הפיכתו של עמרי על זמרי.
בגבתון מתגוררים כיום כ-300 תושבים. לאחרונה, אושרה תוכנית פיתוח שתאפשר את הגדלת האוכלוסייה עד ל-900 תושבים. תושבי המושב בעבר עסקו בחקלאות כאשר לכל משק היו פרה, לול תרנגולים וגידולים שונים כגון פרדסים ושאר מטעים ופירות מאכל, לרוב הפרדסים תפסו חלק ניכר בענף החקלאות במושב. כיום לכל משק יש לול ישן, רובם אינם בשימוש, אך הפרדסים עוד משמשים לחלק מתושבי המושב פרנסה. כל משפחה קיבלה חלקה בת 4.5 דונם.
באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, ביקשה עיריית רחובות לספח את המושב לשטח השיפוט העירוני שלה בטענה שבהיותו מוקף בשטחים רחובותיים מצפון, ממזרח וממערב, אין לו זכות קיום עצמאית. התנגדותם של אנשי המושב ושל הארגונים הירוקים בלמה תוכניות אלה. בגבתון פועלת תנועת הנוער בני המושבים.

 

*****

קטע רביעי

– חציית מושב כפר ביל"ו
– אתר הבאר הראשונה
– מעבר מתחת כביש 40 
– מזרחה על הדרך בין כפר בילו ומחנה בילו
– צפון מזרחה דרך הפרדסים והשדות לעבר נען
– כניסה לנען מכיוון מערב
– סיבוב בתוך חצר המשק
– הפסקה במצפור בצפון מזרח המשק
– יציאה מנען דרך השער הראשי
– דרומה ומזרחה לעבר תחנת נען
– דרומה על הדרך המקבילה למסילת הברזל למול מושב יציץ
– הפסקה למילוי מים בכניסה לבית העלמין של מושב יציץ
– חציית מסילת הברזל מזרחה במעבר תחתי
– דרומה וטיפוס על תל מלוט ותצפית על שמורת גבתון
– המשך דרומה בדרך הצמודה ממזרח למסילת הברזל
– מעבר לצד המערבי של המסילה דרך מעביר מים
– דרומה לעבר כביש 411 תוך חציית נחל השלושה

כְּפַר בִּיל"וּ הוא מושב  השייך למועצה אזורית גזר. שטח המושב נחצה על ידי כביש 40 לשניים – החלק הצפוני גובל בעיר רחובות (ביל"ו א'), והחלק הדרומי גובל במועצה המקומית קריית עקרון. המושב הוקם בסוכות תרצ"ג (אוקטובר 1932) במסגרת התיישבות האלף, על ידי קבוצת פועלים בשם "חבורת הדרום" שהתארגנה החל מ-1926 ברחובות. על הקבוצה נמנו 30 משפחות, ביניהן רבקה גובר ומשפחתה ואליעזר מילרוד, ששימש כמנהל הקבוצה. הבאר הראשונה נחפרה כבר בשנת 1930. שם היישוב ניתן לכבוד 50 שנה לעליית הביל"ויים. שנת היסוד הרשמית של הכפר היא 1933 אך הפרדסים הראשונים נטעו בשנת 1932. ביולי 1933 היו במושב 39 משקים, אשר בכל אחד מהם היה בית, רפת וכ-12.5 דונם שברובם שימשו לפרדסים. בנוסף היו במושב 11 בתים ללא משק. בשנת 1950 הורחב הכפר על ידי תוספת של  50  משפחות עולים שקבלו מאדמות הכפר עאקיר. כיום אופי היישוב הוא קהילתי-חקלאי, ענפים חקלאיים בולטים בכפר ביל"ו הם פרדסים, כוורנות, פרחים, פיטאיה ופסיפלורה. בשנת 1995 הוסב בית אריזה בכניסה לכפר למתחם מסחרי אשר השימוש בו למסחר הוסדר במסגרת היתר לשימוש חורג. ניסיון להביא להיתר קבוע לשימוש בשטח למסחר נדחה על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה מתוך רצון לשמר את האופי הכפרי של כפר ביל"ו. צומת דרכים חשוב סמוך ליישוב נקרא על שמו, צומת ביל"ו, על כביש 412 בין רחובות וקרית-עקרון.

מחנה בילו – הבסיס הוקם על ידי הצבא הבריטי ונכבש על ידי גדוד 52 של חטיבת גבעתי ב-2 באפריל 1948. במלחמת העצמאות שימש המחנה כבסיס ליציאת השיירות לירושלים דרך כביש חולדה ודרך בורמה והוקם בו בית חולים צבאי מספר 8, שקלט את פצועי קרבות הנגב במלחמת העצמאות.  במאי 2013 נקרא המחנה על שם רב אלוף ליפקין – שחק. בשנת 2016 הוחל בשיפוץ המחנה במאות מיליוני שקלים בהערכות לקליטת יחידות שפונו ממחנה סירקין.

*******

נען הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ המאוחד (כיום "התנועה הקיבוצית") הנמצא בתחום המועצה אזורית גזר הוקם בשנת 1930 על ידי חניכי הנוער העובד מקבוצת "הבציר" ברחובות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה על ייעוד התיישבותי, וניסתה להקים התיישבות על אדמות שהיו שייכות לאיש רחובות משה סמלנסקי.  בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי התגלע סכסוך, ולבסוף התחברה הקבוצה למנחם מנדל רוזנבוים שהיה חבר בעמותת מהפכנים שגלו מרוסיה לארה"ב. בסיוע כספי עמותה זו נקנו אדמות ליד הכפר הערבי "נענה" וחברי הקבוצה עלו על הקרקע יחד עם רוזנבוים וייסדו את הקיבוץ.
נען הוא הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת "הנוער העובד" וכן גם הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נערים שנולדו בארץ ישראל. שמו ניתן לו בשל קרבתו לכפר הערבי "נענה", למרות שהיו כאלה שרצו לקרוא לקיבוץ בשם "נעמה" בשל קרבתו לחורבות העיר הקדומה "נעמה" (יהושע ט"ו 41).
בשנת 1937 הוקם בקיבוץ מפעל לתבניות מתכת וייצור עגלות וכעבור שנה שינה המפעל את ייעודו למפעל לייצור ממטרות ובהמשך קיבל את השם: "נען מוצרי השקיה". המפעל המשיך והתפתח ברבות השנים וקיים עד ימינו.
לנען יש חשיבות גם בתולדות הפלמ"ח. בשנת 1942 לאחר שהבריטים הסירו את תמיכתם בפלמ"ח שנה לאחר הקמתו, התקיימה בו המועצה שהחליטה שהארגון יעסוק בעבודה ובאימונים כבסיס לקיומו.
לקיבוץ רפת משותפת עם קיבוץ שובל המספקת חלב ל"טרה", ענף גידולי שדה הנפרש על פני כ-8000 דונמים (גידולים עיקריים: כותנה, תירס, אבטיח) וכמו כן בעלות על שטחי מטעים, פרדסים וחצילים ומספר ענפים נוספים הפועלים בתוך הקיבוץ.
מקור וקישורים נוספים אודות קיבוץ נען

 

תחנת הרכבת בנען נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהתחלה היא שימשה להובלת תוצרת חקלאית של פרי הדר ולאחר מכן שימשה גם כתחנת נוסעים לתושבי האזור. בשנות ה-40 עצרו בתחנה שלוש רכבות כל יום ולאחר קום המדינה שירתה התחנה את הרכבות בקו לירושלים. בשנות ה-50 שימשה התחנה גם את את קו המסילה לבאר שבע בהיותה תחנת ביניים בקו זה. בשיאה, בשנות ה-60 עצרו בתחנה כ-20 רכבות ביום, מחציתן בקו לבאר שבע ומחציתן בקו לירושלים. בשנת 1992 הופסקה עצירת הרכבות בתחנה וכיום היא משמשת תחנת רכבת תפעולית בלבד ולצידה שלוש מסילות המשמשות למפגש המסילות בקווים תל אביב – באר-שבע ותל אביב – ירושלים. רכבת ישראל ביצעה במבנה ההיסטורי עבודות שחזור. מקור והפניות נוספות

 

תל מלוט הוא אתר קטן הסמוך לאפיק נחל גבתון. האתר כולל תל חרוטי וגבוה בעל שטח קטן ומדרגה נמוכה הסובבת אותו. בחפירות הצלה שונות שנערכו החל בשנות החמישים של המאה ה-20 ועד ימינו במדרגה ממערב, ממזרח ומדרום-מזרח לתל, נתגלו שרידי יישוב מן התקופה הניאוליתית הקרמית, הכלקוליתית, הברונזה הקדומה, הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הפרסית והתקופה הביזנטית וכן שרידי קבורה מתקופות הברונזה הביניימית והברונזה התיכונה. בחפירת ההצלה בניהולו של נ' ללקין מאוניברסיטת תל אביב נתגלו שרידי יישוב כלקוליתי גדול ויישוב ביזנטי ובו מבנים, שבאחד מהם נתגלה קנקן ובו 26000 מטבעות מתקופות שונות, החל מן התקופה הפרסית, דרך מטבעות מימי המרד הגדול ברומאים וכלה בתקופה הביזנטית. בין הממצאים שנחשפו בתל ישנם שרידי בנייה מתקופת הברזל ומהתקופה הביזנטית וכן חרסים המתוארכים לתקופות שבין הברונזה הקדומה לתקופה האסלאמית הקדומה. כ-100 מטר מדרום-מזרח לתל, נחשפו מצבורי קרמיקה מתקופות הכלקולית והברונזה התיכונה 2 א', ללא ארכיטקטורה
אתר 48, גיליון רחובות מס' 76, סקר ארכאולוגי של ישראל
זיהוי תל מלוט מזוהה עם העיר המקראית גיבתון עיר פלשתית בגבול נחלת שבט דן. פעמיים, ללא הצלחה, ניסו בני ישראל לכבוש את העיר. במהלך המצור הראשון נרצח כאן מלך ישראל, נדב בן ירבעם, ע"י בעשא בן-אחיה שמלך תחתיו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אָבִיו, וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא, בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים; וְנָדָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, צָרִים, עַל-גִּבְּתוֹן." (מלכים א' ט"ו פסוקים 28-25). מצור שני התרחש לאחר 25 שנה: "בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים, בְּתִרְצָה; וְהָעָם חֹנִים, עַל-גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים. וַיִּשְׁמַע הָעָם, הַחֹנִים לֵאמֹר, קָשַׁר זִמְרִי, וְגַם הִכָּה אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיַּמְלִכוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-עָמְרִי שַׂר-צָבָא עַל-יִשְׂרָאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא–בַּמַּחֲנֶה." (מלכים א' ט"ז פסוקים 16-15) העיר עצמה לא נכבשה בידי בני ישראל.  בעבודות תשתית באזור בשנת 1998, התגלה כאן מטמון המטבעות הגדול ביותר בישראל ובו כ- 26 אלף מטבעות, מהמאות הרביעית-חמישית לספירה (למעלה מאלף שנים לאחר אירועי הקרבות על גיבתון). נוסף למטמון המטבעות, התגלו בחפירה כלים עתיקים רבים.  מקור והרחבה אודות המקום

 

שטחה של שמורת עינות גבתון 80 דונם ובה שתי קבוצות של נביעות אשר סביבן צומח מים וביצה. הסיבה להמצאות המעיינות והביצה באזור זה נובעת ממספר גורמים: הקרקע כוללת שכבות קרטון חרסית וחוואר שבבואן במגע עם מים הופכות אטומות ונושאות את המים.  מעיינות אלה נמצאים בשקע טופוגרפי רדוד אשר בחורף מתנקזים אליו מי הנגר העילי. בקיץ 2013 רשות הטבע והגנים סגרה את השמורה על מנת לאושש אותה ובעיקר על מנת להסיר בגיזום ובשריפה את עצי השיטה המכחילה שהיא מין פולש בארץ בכלל ובשמורה בפרט. בנוסף נכרתו האקליפטוסים שמעל פסי הרכבת מחשש להתמוטטותם בחורף. להרחבה באתר שמורת הטבע והגנים

 

 

קטע חמישי

– חצייה מתחת כביש 411
– המשך דרומה בדרך הצמודה ממערב למסילת הברזל
– המשך הצמודה מדרום לשדה תל נוף 
– המשך על כביש עד מול הקצה הדרומי של בית אלעזרי
– דרומה דרך שדות ופרדסי מושב קדרון
– חציית מושב קדרון
– עליה לתל קטרה לתצפית
– ירידה לכביש 40
– דרומה על המדרכה עד הכניסה הדרומית של גדרה

 

בסיס חיל־האוויר תֵּל נוֹף (בשמו הרשמי: בח"א 8) הוא בסיס טיסה של חיל האוויר . במהלך שנות ה-30, מרבית האדמות שעליהן הוקם הבסיס היו בבעלות ראובן שיינצויט (Schenzvit), סוחר קרקעות, איש עסקים וקבלן בניין. שיינצויט שיווק את הקרקעות באזור כאדמות עיר האמורה להיבנות במקום. לפרויקט קרא "תל נוף", על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב, שהחלה לשגשג באותה תקופה. שיינצויט, שהסתבך בפרשת רצח שהסעירה את היישוב באותם ימים, כלל לא תכנן  להקים עיר על אדמות אלו אלא רק להרוויח ההון ממכירתן.
בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקם שדה התעופה בעבור חיל האוויר הבריטי ונקרא באנגלית בשם "R.A.F Aqir", כשם הכפר הערבי עאקיר ששכן בסמוך לשדה עד למלחמת העצמאות. שדה עקיר הפך לבסיס התעופה הראשי של חיל האוויר המלכותי בארץ במלחמת העולם השנייה וגם לאחריה. בשדה הייתה גם יחידה של דאוני תובלה מסוג הורסה (Airspeed Horsa). טייסת מס'  621 עסקה גם בפטרולים אוויריים במשימות חיפוש אחר ספינות מעפילים (anti-immigrant patrols); שם הקוד לפטרולים אלו היה "Sunburn", וכל טיסת פטרול נמשכה יותר ל-122 שעות. טיסות הפטרול כיסו את שטחי מזרח הים התיכון, בין ארץ ישראל לבין מצרים וקפריסין. בזמן מלחמת העולם השנייה שימש שדה התעופה עקיר לנחיתתם של כוחות של צבא ארצות הברית.
ב-28 בינואר 1946 ניסה ארגון האצ"ל לבצע פעולת תפיסה של נשק במחנה תל נוף. הלוחמים הגיעו למקום במשאית ובג'יפ המעוטרים בצבע ובסמלים של יחידת חימוש המחזיקה במחסן במחנה. הם לבשו מדי צבא בריטי  ונכנסו למחנה בעזרת תעודות מזויפות. הם נגשו מיד למחסן ובאיומי אקדחים כפתו את הבריטים שהיו בו. מיד החלו להעמיס מאות כלי נשק על המשאית. זמן קצר לאחר הנסיגה, שקעה המשאית בבוץ ולא הייתה אפשרות לחלצה. כדי להימלט במהירות מהבריטים, נדחסו 17 הלוחמים לתוך הג'יפ ונמלטו בשלום.
במרץ 1948 הוציאו, טרם יציאתם את הארץ,  הבריטים את הבסיס למכירה במכרז, והוא נרכש על ידי הקרן הקיימת. באמצע מרץ 1948 פונה הבסיס, והתנהל קרב בין כוחות יהודיים לכוחות ערביים על השליטה בו והבסיס עבר לשליטת חטיבת גבעתי.
במלחמת העצמאות במבצע בלק החל מיום 12 במאי 1948 ("בלק 2") נחתו במקום מטוסי תובלה עם משלוחי נשק שהגיעו מצ'כוסלובקיה, ואשר בעזרתו נלחם צה"ל במלחמת העצמאות. בימי הרכבת האווירית הזו מצ'כוסלובקיה כונה שדה התעופה בשם "שדה עקרון".. ב-20 במאי 1948 נחת במקום מטוס תובלה מסוג "סקיימסטר" (Douglas C-54 Skymaster), "בלק-5" שבבטנו מטוס הקרב הראשון, אוויה S-199 מפורק, פצצות, כדורי תותח, חלקי חילוף וחמישה טייסי קרב שסיימו את הכשרתם בצ'כוסלובקיה בהם עזר ויצמן ומודי אלון. מטוסי קרב נוספים הגיעו כשהם מפורקים, ואז החלה בבסיס מלאכת ההרכבה של ארבעת מטוסי הקרב הראשונים של חיל האוויר. ב-29 במאי 1948 יצאה מתל נוף הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת 101, טייסת מטוסי הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי, כאשר ארבעה מטוסי אוויה S-199 תקפו את הטור המצרי באזור ג'סר איסדוד (גשר אשדוד), הגשר ששמו כיום הוא גשר עד הלום.
ב-17 באוגוסט 1948 נפתח תל נוף כבסיס חיל האוויר הישראלי בטקס חגיגי במעמד ראשי המדינה, הצבא וחיל האוויר. היה זה טקס חנוכה ראשון מסוגו של בסיס מבצעי בחיל האוויר. במסגרת ההכנות לטקס, עיצב מפקד הבסיס אלכס זילוני סמלים ודרגות לבסיס ולמשרתים בו. ברם, הסמלים והדרגות לא אומצו בסופו של דבר בחיל. יוצא דופן הוא הדגל שעוצב על ידי אדריכל הבסיס, שמואל רוזוב, ונרקם על ידי אשתו רבקה, אשר התנוסס בטקס ואומץ כדגלו הרשמי של חיל האוויר.
מקור

******

קדרון  מושב עובדים שנמצא בתחום המועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מיוגוסלביה ומרומניה. מקור שמו הוא בתנ"ך – ע"ש נחל קדרון היוצא מירושלים; שֵׁם שנזכר גם בספר חשמונאים – כשם עיר שהייתה במקום; השם נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש קַטְרָה, שבתחומו הוקם המושב ועליו יורחב בהמשך. מספר התושבים: 1,200 נפשות. שטח המושב מתפרס על כ-4,000 דונם, שמתוכם כ-3,500 דונם מעובדים. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות (גידולי שדה, מטעים, רפת ,לול), משתלות ומעט עסקים קטנים. חברים רבים עובדים מחוץ למושב. תנופת בניה בהרחבות הגדילה משמעותית את מספר הנפשות ביישוב וכיום מתגוררות בו כ-400 משפחות. המושב משמש כמרכז חינוכי למועצה ובו נמצאים גני-ילדים ובית הספר היסודי האזורי 'בית-אור'; ילדי המושב פעילים בתנועת הנוער "בני המושבים.

 

תל קטרה נמצא על גבעת כורכר בולטת, כ- 50 מ' מעל פני הים בקצה הצפוני של העיר גדרה. תל הכולל שכבות יישוב למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה העות'מאנית. השרידים הקדומים הרוסים וברובם מכוסים על ידי הכפר הערבי שהיה במקום עד קום המדינה. בחתכים שבצידי התל ניתן להבחין בשכבות היישוב ובמצבורי החרסים. בחלק המזרחי-דרומי של האתר שוכן בית קברות מוסלמי הכולל קברים חפורים ובנויים: פיר מעוגל (כ- 0.30 מ' קוטר) או רבוע חפור בקרקע המוביל לחלל לא רגולרי (כ- 2×1-1.5 מ') ובתוכו עצמות ושברי כלי חרס. בדפנות של מספר קברים ניתן לראות לוחות אבן ופתח הקברים סתום באבן גולל קטנה מעוגלת מעט (0.30×0.30 מ' בממוצע). בראש הגבעה, נמצא קמרון תת קרקעי (מאגר מים?) או מרתף לאחסון בנוי באבנים קטנות. כן הובחנו בתל ראשי קירות בנוים מאבנים ושרידי מבנה, ומחצבה, נ.צ. באתר נערכו חפירות בשנות ה-50' וה-70' במאה הקודמת וסקרים של  גרין, קונדר וקיטצ'נר בשנות ה-70' של המאה ה-19. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת ב', הברזל א', הברזל ב', הפרסית, הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית.
אתר 38, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

קטרה – הכפר שכן על גבעת כורכר כקילומטר מדרום לנחל שורק. המקום זוהה עם העיירה ההלניסטית קדרון, שנקראה גם סֶדרוֹן או גֶדרוּס,  והיתה עיירה גדולה בתקופה הרומית והביזנטית. קטרה המודרנית נבנתה על האתר הרומי והביזנטי, אשר הותיר רצפות פסיפס, יסודות בניינים ושברי חרס. ב-1596 נמנו בקטרה 336 תושבים. בתקופת המנדט נקרא הכפר גם קטרת אסלאם, להבדילו ממה שכונה קטרת יהוד הלוא היא המושבה גדרה. ב-1931 נמנו בכפר 882 תושבים שהתגוררו ב-175 בתים שנבנו מבוץ וקש או מבטון. ב-1944-45 חיו בו 1,210 תושבים, רובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,853 דונם, מתוכם נמכרו 2,509 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה בעיקר על חקלאות, בשל מי התהום הרבים והאדמה העשירה. התושבים גידלו מגוון יבולים, כולל דגנים, פירות וירקות, שהושקו במי גשמים ובארות.

 

בצמוד לקטרה  הקימה ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת את מבנה המשטרה מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. באפריל 1948 יחידה מחטיבת גבעתי נכנסו למצודת המשטרה של קטרה אחרי שזו פונתה בידי הבריטים. מספר ימים לאחר מכן יחידות של חטיבת גבעתי כתרו את הכפר ודרשו מהתושבים למסור את נשקם. לאחר מכן, עשרות חמושים ניסו לצאת מהכפר, אך נהדפו בידי לוחמי גבעתי. זמן קצר מאוחר יותר הכפר נכבש. לאחר כיבוש הכפר מבנה המשטרה שמש את מטה חטיבת שלחמה בחזית מול  המצרים ומקיץ שמש את מטה חזית הדרום  בפקודו של יגאל אלון שניהלה את  קרבות ההכרעה בסתו תש'ט. לאחר המלחמה במשך שנה אולי יותר במקום שכנה מפקדת פקוד הדרום עד שעברה מאוחר יותר למחנה קסטינה. המושבה גדרה נוסדה ב-1884 מדרום וצמוד לקטרה וכיום רבים מבתיה שוכנים על אדמות הכפר. מושב קדרון הוקם על אדמות הכפר בשנת 1949. רק בית הספר ומספר בתים נטושים נותרו מהכפר. מספר עצי דקל ושיחי צבר גדלים באתר הכפר, והאדמות מסביב מעובדות בידי ישראלים.

 

****

סוף דבר

היה זה טיול ארוך במרחק ובזמן.
הוא נמשך שבע שעות מתוכן כמעט שעתיים וחצי לעצירות
הפעם נדרשנו להתעכב גם לצורכי טיפול באופניים ותיקון שני תקרים.

******

היה מעניין לדווש במשבצת הארץ המשתרעת בלב מישור יהודה.
נזכיר לסיכום את האתרים העיקריים בהם בקרנו ועצרנו והרחבנו דיבור:
– מבנה קבר נבי בשית בתחום עשרת,
– הקצה הדרומי של רכס מע'ר,
– בית העלמין של קיבוץ גבעת ברנר ותצפית מתן לכיוון מערב
– שרידי מסגד הכפר זרנוקה בתחום שכונת קריית משה ברחובות,
– הכניסה למושב גיבתון,
– שכונת מרמורק ברחובות,
– כפר בילו,
– קיבוץ נען,
– תחנת הרכבת של נען,
– תל מילוט למול שמורת עיינות גבתון
– תל קטרה בצפון גדרה.

*****

בטיול זה, מעבר להכרת השטח יכולנו להבין את מהות החשיבות האסטרטגית
של האזור בו נערך אחד מקרבות החשובים במרדף פלשת במלחמת העולם הראשונה,
אזור שכיבושו מרביתו במלחמת העצמאות הייתה קריטית
ביצירת הרצף הטריטוריאלי בין המרכז לדרום ולהיערכות לבלימת פלישת צבא מצרים.
זה אזור שהיום יש בו שילוב מעניין של מרחב עירוני, מרחב כפרי ומרחב ביטחוני
כך זה במדינת ישראל למדנו לחיות עם שילוב משולש זה.

*******

אין ספק למדנו הרבה!
המשכנו להעמיק ולהכיר לעומק את האזור,
נהינו לדווש ולטייל ביחד!   

******

תודה

לכולם על החברותא, הסיוע הדדי והפרגון
לחיים על הובלה והסבר
לרז שסייע במעט בהובלה,
על תיאור מפורט של המסלול
על הכנת הדמיית המסלול
על הצילום. תמונותיו מוסיפים ומעטרים את סיפור מסע
זה אלבומו המלא.

 

לטיול זה ביום רביעי (25/5/2017) יצאנו רז גורן ואני במסגרת "טיולי חקר" שמטרתם הלימוד וההכרה של אזור מסוים.

 

טיול זה היה באזור שטיילתי בו פעמים רבות בשנים האחרונות. אלה הטיולים שתועדו בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016); בין רבדים ובין חולדה (אפריל 2016); בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון (אוקטובר 2015); בין חולדה לבין גזר (ספטמבר 2015); יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף (יולי 2015); בשפלה הנמוכה, בין לטרון ונחשון לתל גזר (ינואר 2015).

 

הפעם המניע העיקרי לצאת אליו הוא הרצון להבין לעומק את המהות הגאוגרפית של האזור בו התרחשו במלחמת העולם הראשונה מהלכי קרב במשך שלושה ימים, בין 13 ל- 15 בנובמבר 1917. בנוסף בקשנו ללמוד על השינויים שחלו מאז באזור שהיה גם שדה מערכה חשוב בזמן מלחמת העצמאות.

 

האירועים בזמן מלחמת העולם הראשונה היו חלק מ"ממרדף פלשת"מדובר על קרבות שניהל "חיל המשלוח המצרי", (עוצבות הממלכה המאוחדות ומושבותיה), לאחר הבקעת קו באר שבע -עזה, נגד הכוחות העותמאניים שהסתייעו בפקוד גרמני ועוצבות מהקיסרות האוסטרו – הונגרית שנסוגו צפונה ומזרחה .

 

 

תכננתי מסלול שתוך כדי דיווש לאורכו, נוכל לחוש ולהבין את צירי ההתקדמות של חיל המשלוח המצרי להדיפת הכוח העותמאני בימיים אלה ולהכיר את אתרי ההיערכות לקראת המשך המרדף..

 

היעד האסטרטגי העיקרי באזור זה, לאחר כיבוש קטע מרכס הכורכר המזרחי במישור חוף יהודה הידוע בשם רכס מע'ר, היה "תחנת הצומת" בואדי צ'אר (נחל שורק) בה נפגשו מסילות הרכבת בציר יפו – ירושלים ובציר רמלה – באר שבע.

 

בטיול זה בקשנו לעבור בקו גבעות השפלה הנמוכה בהם התמקמו יחידות חיל המשלוח המצרי בטרם התקדמנו לכיבוש תל אבו שושה (תל גזר), יעד מרכזי בדרך מזרחה לעבר ירושלים ובדרך מערבה לעבר רמלה ויפו.

 

מאחר ואנחנו בימי הקיץ, החלטנו שנתחיל עם אור ראשון. נפגשנו בשעה 05:00 במתחם תחנת הדלק בטל שחר וכעבור מספר דקות יצאנו לדרך. הניווט וההובלה הייתה משותפת של רז ושלי.

 

******

המסלול, מעגלי עם כוון השעון

חלקים מהמסלול היו דומים או זהים למסלולי הטיולים הקודמים לעיל

*******

המיקום: מרכז הארץ,
בין ירושלים ובין רחובות ורמלה

האזור הגאוגרפיים:
גבעות הקרטון של
צפון מערב השפלה הנמוכה
וגבעות החול והאבוס
שבמזרח מישור חוף יהודה

קצה אגני הניקוז
של נחל שורק ונחל איילון

 האזור חקלאי
דרכו עוברות דרכי אורך ורוחב ארציות,
במזרחו חורש נטוע
נמצאים בו יישובים כפריים,
יישוב עירוני קטן
ויישוב קהילתי

מרבית אזור הטיול בתחום המועצה האזורית גזר

המועצה האזורית גזר נוסדה בשנת 1949 ובה מתגוררים כ – 25 אלף תושבים ב-25 יישובים, מהם 15 מושבים, 5 קיבוצים ו – 5 יישובים קהילתיים. שטחה של המועצה האזורית גזר הוא כמאה ושלושים אלף דונם והוא משתרע בתוך 'מרובע' התחום על ידי הכבישים הארציים הבאים: בדרום, כביש 3 בין צומת לטרון וצומת חולדה וכביש 411 בין צומת חולדה עד צומת ברנר; במזרח, כביש 1 ממחלף לטרון עד מחלף דניאל; בצפון, כביש 6 ממחלף דניאל עד מחלף נשרים וכביש 431 ממחלף נשרים עד מחלף רמלה דרום; ובמערב כביש 40 ממחלף רמלה דרום ועד מחלף ברנר. בתחום שטח המועצה, למעט כבישי הרוחב הארציים התוחמים אותו אין כבישי רוחב אזוריים. לעומת זאת חוצים אותו שלושה כבישים בכיוון דרום צפון והם כביש 6, כביש 44, וכביש 424.

*******

הדמות היישובית
בהווה ובעבר

*******

תמונת מצב של היישוב הערבי בשלהי המאה ה-19
שהתקיימה גם בזמן "מרדף פלשת"
במלחמת העולם הראשונה והתקיים עד מלחמת העצמאות

– אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.
– אל מנסורה באזור מישורי למרגלות תל מילוט ליד שמורת עיינות גבתון, מערב למסילת-הברזל שחיברה בין יפו לירושלים. 
– סיְידוּן נמצא בגדה המזרחית של נחל בקוע (בעבר נקרא ואדי סיידון) שהוא אחד מיובליו של נחל שחם המתנקז לנחל שורק.
– חֻ'לדה שכן על גבעה ממזרח למקום בו הוקמה חוות חולדה. 
– אל נעני – הכפר שכן בשטח מישורי בסמוך לתחנת רכבת בקו יפו-ירושלים. על אתר ארכיאולוגי

*********

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. התורכים נסוגו שוב ויצרו קו הגנה מאולתר חדש לרוחב הארץ, במעין קשת רחבה שהקצה הצפון-מערבי שלה מוקם על גבעות קוביבה זרנוגה (מערב רחובות), ומשם דרך רכס מע'אר, קטרה, גדרה בואכה מסמייה וקסטינה ומשם מזרחה דרך נחל האלה לכיוון תל א-ספי והלאה לבית גוברין. ההיערכות בקו הגנה זה נועדה להגן על הנכס האסטרטגי התורכי במרכז הארץ והוא "תחנת צומת ואדי צראר" (נחל שורק) בו נמצא מפגש מסילות הברזל, האחת בקו מערב – מזרח: המסילה בין יפו וירושלים (שנבנתה בסוף ה-90 של המאה ה-19. הקטע בין יפו ללוד פורק בשלב זה) ובין המסילה הצבאית בקו צפון – דרום: מטול כרם לעבר באר שבע והלאה לקדמת סיני (שנבנתה בימי המלחמה בשנת 1915).

מרבית צבא אלנבי התקדם צפונה לכיוון מערב מישור החוף ונערך לקראת הקרבות להבקעת הקו התורכי על מנת להשתלט על תחנת הצומת ולהתקדם ולהגיע לכביש יפו – ירושלים.
ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14 בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) ומשמאלם נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה.

לאחר קרב רכס מע'ר התקדם חיל המצרי על לכבוש את תחנת הצומת ב-14/11/1917

 

קו היערכות לאחר קרב אבו שושה ב-16/11/1917

תמונת מצב בתקופת השלטון הבריטי,
אזור הטיול חלק ממחוז רמלה

תמונת מצב הפריסה היהודית בתקופת המנדט

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר אבו שושה, המוקף קווי צבר,  מאה משפחות בבתי אבן ובוץ. ערב מלחמת העצמאות התגוררו כ-900 תושבים כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו על 9,425 דונם, שמתוכם נרכשו 6,337 בידי יהודים. אנשי הכפר גידלו דגנים ומטעי פרי. בתחילת אפריל 1948 בוצעה בכפר פעולת נקם של אנשיח ההגנה לאחר ששומר בקיבוץ גזר הסמוך נהרג כאשר פלש עבר בשדות אבו שושה. הכפר נכבש במהלך מבצע ברק ב-14 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי. התושבים ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. ב-1948 הוקם יישוב בשם עמלים על אתר הכפר ההרוס אך הוא לא שרד. מושב פדיה הוקם ב-1951 על אדמות אבו שושה. קיבוץ גזר, שסמוך לאתר הכפר מצפונו, הוקם ב-1945 על אדמות שנרכשו מאל-קובאב.
אל מנסורה -הכפר הקטן הזה ניצב באזור מישורי למרגלות תל מילוט ליד שמורת עיינות גבתון, מערב למסילת-הברזל שחיברה בין יפו לירושלים. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-100 תושבים  כולם מוסלמים, והם חיו בבתים בנויים ממלט או מלבני טיט. הכפר השתרע באותה עת על 2,328 דונם. ילדי הכפר למדו ברמלה ובכפרים סמוכים. מקור הפרנסה העיקרי של התושבים היו גידולי בעל כגון דגנים, ירקות ופירות. מטעי הדרים וזית טופחו במזרח הכפר ובמערבו. הכפר נכבש במבצע נחשון ונהרס לאחר מכן.
אין ישובים ישראלים על אדמות הכפר כיום. באתר הכפר נטועים עצי שקמים וגדלים בו שיחי צבר. האדמה המקיפה אותו מעובדת בידי תושבי מזכרת בתיה.
סיְידוּן נמצא בגדה המזרחית של נחל בקוע (בעבר נקרא ואדי סיידון) שהוא אחד מיובליו של נחל שחם המתנקז לנחל שורק. לפי רובינסון, שעבר במקום ב-1838, היה זה כפר גדול, אך בסוף המאה ה-19 הוא תואר ככפר קטן שבתיו בנויים מלבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות חיו בו 210 תושבים, ברובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,487 דונם, מתוכם נמכרו 1,221 ליהודים. היו בכפר כמה חנויות קטנות ומקאם – אתר דת שהוקדש לאיש דת מקומי. באר בצד הצפוני של הכפר סיפקה מי שתייה. התושבים עבדו בעיקר בחקלאות בעל – בעיקר דגנים – ובגידול בעלי חיים. הכפר נכבש במהלך מבצע נחשון. הכפר נהרס זמן קצר אחרי כיבושו, כמו יתר הכפרים באזור. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. שיחי צבר וגפנים גדלים באתר הכפר שנמצא היום בתחום יער המגינים. רק בית אבן אחד שרד, עם גג שטוח ודלת מקושתת, והוא משמש לאחסון. האדמות מסביב משמשות לחקלאות. היישוב הקהילתי כרמי יוסף הוקם מזרחית לכפר בשנת 1984.
חֻ'לדה שכן על גבעה ממזרח למקום בו הוקמה חוות חולדה. אתר-הכפר זוהה עם ישוב שהצלבנים כינו הוּלְדְרה (Huldre). בשלהי המאה ה-19 תואר חֻ'לדה ככפר גדול שבתיו הבנויים מאבן ובוץ ניצבים על מורדות גבעה. ממערב לכפר היתה באר בנויה. ערב מלחמת העצמאות חיו בכפר 280 תושבים ואדמותיו השתרעו על 9,461 דונם. כל תושבי הכפר היו מוסלמים והיה מסגד בכפר. מים לצרכים ביתיים שאבו התושבים משתי בארות שהיו ממוקמות מצפון-מזרח לכפר. התושבים התפרנסו בעיקר מגידול בעלי חיים ומחקלאות בעל. הם גידלו בעיקר דגנים וכן מעט ירקות.הכפר נכבש . 6 באפריל 1948, בתחילת מבצע נחשון, ונהרס שבועיים אחרי כיבושו. קיבוץ משמר דוד נוסד בשנת 1948 כחצי ק"מ ממערב לאתר חֻ'לדה, על אדמות הכפר. כיום רק שניים מבתי הכפר נותרו עומדים וביניהם ניצבים קירות של שני בתים הרוסים. אתר הכפר מכוסה בצמחיית פרא ועצי אקליפטוס. עצי חרוב וברוש גדלים סביבו.
אל נעני – הכפר שכן בשטח מישורי בסמוך לתחנת רכבת בקו יפו-ירושלים. הכפר ניצב על אתר ארכיאולוגי שכונה אל-חִ'רבּה.  בשלהי המאה ה-19 היה אל-נעאני כפר קטן שבתיו בנויים בצמוד זה לזה מלבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות מספר התושבים בכפר הגיע ל-1,500 רובם מוסלמים. ,אדמות הכפר גבלו באדמות הכפרים עאקִר, אל-קֻבּיבּה וזַרְנוּקָה, והשתרעו באותה עת על 16,129 דונם, שמתוכם נרכשו כשליש בידי יהודים. היו בכפר שני מסגדים, באר עתיקה ברובע הדרום-מערבי של הכפר סיפקה מי-שתייה לתושבים, שהתפרנסו בעיקר מגידולים דגנים, אבטיחים והדרים. . הכפר נכבש ב-14 מאי 1948על ידי גדוד 52 מחטיבת גבעתי של ההגנה לכפר, במהלך השלב הראשון של מבצע ברק. קיבוץ נען הוקם ב-1930 בסמוך לכפר, וכיום ניצבים בתיו על אדמות הכפר. מושברמות מאיר נבנה ב-1949 על אדמות הכפר, ממערב לאתר הכפר. האתר מכוסה כיום בעצי אקליפטוס ובמגוון צמחי בר. תחנת הרכבת ניצבת נטושה בצד פסי הרכבת שמצויים בשימוש בקו לבאר שבע. שני בתים נטושים עומדים עדיין על תילם, לצד חלקי בתים המשמשים בעיקר כמחסנים לציוד חקלאי. האדמה שסביב אתר הכפר מעובדת.

מבצע נחשון
המערכה העיקרית במרחב הטיול במלחמת העצמאות

מבצע נחשון הוא אחד מהמבצעים שנערך במלחמת העצמאות בין ליל 5-6 באפריל ובין 15 באפריל 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את המצור החלקי על ירושלים שהכנעתה עשויה הייתה להיות מכה אנושה ליישוב היהודי, ליצור ציר מאובטח, לארגן ולאבטח שיירות אספקה ותגבורת לירושלים. תכנון המבצע וביצועו החל אחרי 'שבוע השיירות' בסוף חודש מרס 1948, השבוע שבו נגרמו אבדות כבדות ונהרגו 84 לוחמים בשלוש שיירות: שיירת יחיעם – ליישובי הגליל הערבי, שיירת חולדה– לירושלים ושיירת נבי דניאל – לגוש עציון. שבוע זה הוכיח ששיטת השיירות נכשלה לחלוטין, ושיש להשתלט על הדרכים בהקדם האפשרי. בראש המבצע עמד מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. המבצע נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות. בנוסף, המבצע נקרא על שם נחום שושני, שכינויו בהגנה היה "נחשון", שנהרג באותה שנה. כוח המבצע כלל שלושה גדודים: גדוד בפיקודו של חיים לסקוב, שהוצב בגזרה המערבית (חולדה הערבית, דיר מוחיסין). גדוד בפיקודו של יוסף טבנקין, שהוצב בגזרה שבין שער הגיא לקריית ענבים. גדוד ששימש כעתודה ובראשו אלדד אוארבך-אבידר. הכוח יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחיבל בדרכים הצדדיות ובאותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית ואת הכפר דיר מוחיסין. בחצות הלילה (5/6.4) נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 62 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות. האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר מבצע נחשון לעומת האזור המזרחי (הקסטל), שלבסוף נפל לאחר שמונת ימי קרב הקסטל שפתח את הכביש לתנועה. על אף שעברו רק שלוש שיירות בשמונת ימי המבצע, מבצע זה הוגדר כהישג צבאי על שום עצם פריצת המצור על ירושלים והעברת היוזמה לידי כוחות המגן העבריים.

מיד לאחר פריצת הדרך, יצאה שיירה של 200 משאיות מחולדה לירושלים. בסיומו של המבצע ב־15 באפריל, דווח מעברן הבטוח של ארבע  שיירות לעיר הנצורה, אך מיד עם תומו הדרך לירושלים נחסמה שוב. על אף שהמצור הערבי על ירושלים נפרץ לפרק זמן קצר בלבד, הייתה למבצע חשיבות רבה: הועברו כמויות גדולות של מזון ואספקה לירושלים העברית, שאפשרו לה להחזיק מעמד במצור (שחודש לאחר תום המבצע) עד לפריצת דרך בורמה ביוני 1948.
במבצע זה, לראשונה במלחמת העצמאות, היה איגוד עוצבות. במהלכו השתלטו כוחות ההגנה והפלמ"ח על הכפרים הערביים בין חולדה במערב וקריית ענבים במזרח והרסו את בתיהם, סימן מפנה במדיניות ההגנה. עד אז, המדיניות הייתה להשאיר על תילם כפרים שלא גילו התנגדות. במבצע זה, בעקבות חזרת הכוחות הערביים לאל-קסטל, ננקטה מדיניות לפיה כפרים באזורים אסטרטגיים או לאורך כבישים חשובים ייהרסו גם אם נכבשו ללא קרב.

תמונת מצב ערב ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות

תמונת מצב יישובית מיד לאחר הקמת המדינה

תמונת מצב יישובית בעשור הראשון,
אזור ספר במרחק קצר מהקו הירוק,
מסילת הברזל לבאר שבע קיימת

*******

קטעי המסלול,
המקומות, האתרים והמראות

המסלול חוצה
כבישים ארציים: כביש 3, כביש 6
כבישים אזוריים: כביש 411 וכביש 44
כבישים מקומיים ביישובים
ומסילות ברזל: קו רמלה – ירושלים וקו רמלה – באר שבע

********

קטע ראשון, מטל שחר לעבר כביש 6

– יציאה מתחנת הדלק ליד טל שחר.
– כניסה דרך השער לטל שחר וחציית המושב מצפון לדרום.
– יציאה מהמושב וגלישה לעמק בו נמצא ערוץ נחל שורק
– חצייה של נחל שורק על גשרון ומערבה בדרכי 4X4 מדרום לערוץ הנחל
– השתלבות בדרך המקבילה מצפון למסילת הברזל
– בצומת הדרכים עליה על הגשר מעל המסילה
– חצייתה הגשר דרומה
– הלאה במעלה הדרך לאנדרטה לזכר העובדים המצרים וחיילים הודים שנהרגו במקום במלה"ע הראשונה
– חזרה ועלייה לגשר וחצייתו שוב
– המשך בדרך מצפון למסילה עד מבנה תחנת הצומת
– הלאה צפונה בדרך המקבילה למסילה חצייתה מתחת לגשר ליד גדר המתקן הצבאי.
– מול שער הכניסה חציית של רחבת חנייה
– מערבה, לאורך דרך הצמודה מדרום לערוץ נחל שורק ומצפון לגדר המתקן הצבאי שתחילתה היא דרך סבך קנים.
– הגעה לגשר כביש 3 מעל נחל שורק והמשך בדרך מתחתיו עד חניון בדרך נחל שורק
– ברחבה הצמודה לבית העלמין של יסודות המשך צפונה בדרך הצמודה אליו
– חיבור לדרך מצפון ליסודות בדרכי השדות ממערב לנצר חזני

 

טל שחר, הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. ביישוב מתגוררים כ-330 בתי אב הכוללים כ-1100 נפשות. למסתובב ברחובות היישוב ומביט על הבתים הנאים נדמה כי זה יישוב פרוורי. זו לא טעות! היום רק משקים מעטים עוסקים בחקלאות.
טל שחר הוקם בימי ההפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, ב-27 בספטמבר 1948. במועד הקמת היישוב רוב אדמותיו היו אלה של הכפר הערבי חרבת בית פַאר אשר ננטש, כמו הכפרים הערבים האחרים בסביבתו חולדה ודיר מוחסיין (היום בקוע), בראשית אפריל 1948 בזמן ההיערכות כוחות ההגנה לקראת מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים ובמהלך המבצע עצמו.
ההיגיון להקמת היישוב היה גיאו-פוליטי-אסטרטגי: יצירת רצף של נוכחות ישראלית במרחב בו עוברת הדרך ממרכז הארץ לירושלים. היישוב הוקם כחלק ממערך של יישובי-משלט וביניהם נכללו גם הקיבוצים הראל, צרעה ומשמר דוד. בתחילה הם אבטחו את דרך בורמה ובהמשך את דרך הגבורה מרמלה לצומת אשתאול.
בהקמת טל שחר נטלו חלק שני גרעיני הכשרה: גרעין איתנים, שחבריו עלו מיוון ומתורכיה וגרעין אופק, שחבריו היו בעיקר יוצאי רומניה. חברי גרעין אופק לא הסתגלו למקום, וכעבור זמן קצר עזבו. בטל שחר נותרו אפוא רק אנשי גרעין איתנים.
שם הישוב היה בתחילה בית פאר, על שמו של הכפר הערבי הקודם ואחר כך שונה. השם טל שחר נבחר כאות הוקרה להנרי מורגנטאו הבן, מחשובי הפעילים הציונים בארה"ב ומי שהיה אחראי על המגבית היהודית למען ישראל במלחמת העצמאות שאף נכח בטכס הנחת אבן הפינה. הקשר עמו סייע רבות לפיתוח הישוב במשך השנים.
להרחבה על תולדות המקום

 

 

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בין גבעות השפלה ובמישור החוף.
המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

 

זוהי מצבה שהקימו הבריטים לחיילים הודים ופועלים מצרים שנפלו במקום זה במלחמת העולם הראשונה. חיילים אלה נכללו ביחידות של עובדים מצרים שגויסו על ידי הבריטים בכפייה ונועדו לבצע עבודות שיקום של מסילות הרכבת. הבריטים כינו יחידות אלה בשם ג'יפוס. תנאי העבודה הקשים ומחלות, גרמו לתמותה גדולה בקרב העובדים המצרים (במיוחד בקטע הביצתי בין ואדי צראר להרטוב. המצבה שהוקמה על ידי הבריטים בתחנת שורק דומה בצורה ובניסוח הכתובת עליה למצבה בתחנת הרכבת דיר סניד ובמקומות נוספים בארץ ישראל. היא בנויה מלבנים בצורת אובליסק קטן ועליו טבלת שיש ובה כתובת מטושטשת בערבית ואנגלית. בערבית כתוב: "אין אל מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו של אללה". באנגלית היה כתוב:
"Seven soldiers of the indian army are buried here. One hundred and twelve men of the egyptian labour corps are buried near this spot." – "שבעה חיילים של הצבא ההודי קבורים כאן. מאה ושנים עשר אנשים מגדודי העבודה המצרים קבורים ליד נקודה זו." הכתובת הושחתה על ידי אלמונים באזמל, ואינה קריאה עוד.

 

 

מבנה תחנת הרכבת הוקם בשנת 1915 על ידי העות'מנים. התחנה נבנתה על מנת להיות כצומת מרכזית בלב קו הרכבת – יפו / ירושלים אשר תפרוס שלוחות מסילה נוספות דרומה לעבר באר שבע ואף סואץ. עצם פריסת המסילה דרומה, תוכננה לשם חיזוק החזית אשר לחמה בבריטים במהלך תקופת מלחמת העולם הראשונה. קו הרכבת היה מתוכנן לשם העברת סחורות, אספקת נשק ותחמושת, מזון ואף כלי לחימה אל הדרום שהיה מנותק ממרכז הארץ. מבנה תחנת הרכבת נחנך לאחר כשנה וחצי של בניה בשנת 1917 והחל את פעילותו. שם התחנה נקבע אז כתחנת צ'רר, על שם הואדי הנמצא בסמוך "ואדי צ'רר" (wady es surar). במהלך הלחימה הועברו כדרך התחנה כמויות אדירות של נשק ותחמושת, התחנה הפכה להיות פעילה מעל הנורמה המקובלת לתקופה, זאת משום שילובה בקו הרכבת בין יפו לירושלים – קו רכבת שהיה פעיל בפני עצמו. במחצית נובמבר 1917 בעת מרדף פלשת התחנה נכבשה על ידי חיל המשלוח המצרי. הכוחות שהגיעו לתחנת הרכבת , הצליחו להניס את יושביה לאחר קרב קשה ולהשתלט על מבניה והציוד הקיים בסביבתה. בין השלל שנתפס – כארבעים קרונות רכבת שחנו על מסילות הרכבת של התחנה, שני קטרי קיטור שלמים ואף שתי קרונות משא שטוחים אשר עליהם היו מונחים אחר כבוד זוג תותחים פעילים. לאחר שהשתלטו בצורה מלאה על התחנה, החלו בשיפוצה של התחנה. את שיפוצה ביצעו עובדי כפייה מצריים שהובאו בידי החיילים הבריטים לכיבוש התחנה. במהלך השיפוץ, בנו מחדש את גג הקומה השניה שקרס במהלך קרב הכיבוש מימי העות'מנים על ידי הבריטים. הגג נבנה בצורה שטוחה לעומת התצורה השונה שהיה בנוי במקור – גג רעפים.
לאחר קום המדינה התמעט השימוש בתחנה ואף נפרס בסמוך למבנה התחנה בסיס צה"ל (בסיס לוגיסטיקה – מ.ק 297) אשר פעיל עד היום.  משום הקרבה, חלק נכבד ממבני התחנה ובניהם גם המבנה הראשי – נכלל בשטח הבסיס והגישה אליהם היתה בלתי אפשרית. בתחילת שנות ה-2000 , צומצם שטח הבסיס ומבנה התחנה הוצא אל מעבר לגדר הבסיס. בסמוך למבנה המשיכה לאורך השנים לפעול מסילת הרכבת המובילה לבית שמש וכיום חולפת במקום רכבת כמדי שעה לכל כיוון. 
התחנה פעלה עד 1998 אז נסגרה כשהקו הישן לירושלים נסגר. במקום הקו הישן נפתח קו חדש, כפול, במרחק של כ-10 מטר מהקו הישן ובקרבת התחנה הישנה הוקמה תחנת רכבת תפעולית. המקום משתמש למפגש רכבות בקו תל אביב – ירושלים. בניין התחנה הישן עמד עזוב ונטוש מאז סגירתו. בשנת 2010 זכתה רשות הניקוז "שורק-לכיש" במכרז לשיקום התחנה והפיכתה לאתר תיירות אולם מעבר להקפת המבנה בגדר לא נעשה דבר והוא ממשיך בהתפוררותו. בקרבת התחנה נמצא קרון עץ (כנראה מתקופת המנדט) וכן קטר ומספר קרונות (מתקופות מאוחרות יותר) שהונחו על גבי פסים חדשים.

 

 

מחנה נחל שורק, מחנה עתיר שטח, המשמש את צה"ל הוא אחד מהמחנות הגדולים שהותיר הצבא בריטי בארץ ישראל ונקרא מחנה ואדי צ'ארר לאחר שעזב אותה בשנת 19488. המחנה נבנה במסגרת היערכות עוצבות צבא הוד מלכותו במזרח התיכון לקראת מערכה אפשרית עם צבאות גרמניה נאצית ובנות בריתה. המחנה נבנה בסמוך לצומת מסילת הברזל. עם עזיבת הבריטים את הארץ המחנה נמסר לכוחות הערבים ונכבש על ידי כוחות ההגנה במסגרת מבצע נחשון.

 

 

יְסוֹדוֹת הוא מושב שיתופי חרדי השייך למועצה אזורית נחל שורק וגרות בו מעל 100 משפחות. המשבצת החקלאית כוללת כ- 5000 דונם מתוכם 4000 דונם של גידולי שדה ומטעים, 350 דונם פרדס והשאר כרם יין שייחודו ברמה הגבוהה מאוד וביבולים הגדולים יחסית לשטח. בנוסף לחקלאות פועלים במשק רפת חלב המייצרת מעל 3 מיליון ליטר בשנה, לולים, מצבעה תעשייתית בתחום המתכת ומפעל לאביזרי מיזוג אוויר.
היישוב הוקם בשנת 1946 על ידי ניצולי שואה מגרמניה, הונגריה וטרנסילבניה, חברי תנועת פועלי אגודת ישראל. גרעין המקימים שכן תחילה במגדיאל שבשרון. במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, קיבלו אנשי הגרעין את הקרקע, כדי להוות נקודת שליטה על דרך בורמה. בהתחלה נקרא היישוב "נתיבה". בהמשך עברו מעט מזרחה ושמו של היישוב החדש נקרא על ידי מייסדיו "קיבוץ יסודות שעל ידי קבוצת נתיבה".
בשנים הראשונות להיווסדו תיפקד היישוב כקיבוץ. בתקופה זו התרחשה בו השריפה של חדר האוכל, שבה נספו אשה ושתי בנות. בהמשך הפך המקום למשק שיתופי. במקום נקלטו פליטים דתיים וחרדים מעליית הנוער שהשתלבו בעבודות החקלאיות: פאלחה, ירקות ורפת. היה ענף לולים מפותח מאד, פרות לחליבה, דיר כבשים, כרמי ענבים מכל הזנים שסיפקו לכרמל מזרחי את התוצרת המשובחת שלהם. היו חיי חברה ותרבות שכללו הצגות של החברים והחברות במועדון, הקרנות של מרכז ההסברה, טיולים מאורגנים ונסיעות לים. החינוך היה ממלכתי דתי, מעורב, בגלל מחסור בתלמידים. היום החינוך הוא בחסות החינוך העצמאי. בשנים האחרונות עובר המושב תהליך הפרטה ממושב שיתופי למושב פרטי. עובדה זו הביאה להתרחבות ולהצטרפות משפחות.
במקום תלמוד תורה ובית ספר ממלכתי דתי לבנים שאילו מגיעים מכל האזור ובית ספר יסודי בית יעקב שאליו מגיעות תלמידות גם מיישובי הסביבה. במקום גם ישיבה קטנה לצעירים בראשות הרב יהודה כהן שקימת כבר כמעט 30 שנה . בשנת ה'תשס"ח נפתחה במושב ישיבה גדולה, ספרדית, בשם "משכן ידידיה" (או "ישיבת יסודות") וסגנון הלימוד בה הוא ליטאי.

נֵצֶר חַזָּנִי הוא יישוב שנוסד בשנת 2010 לחלק ממפוני יישוב בשם זה שפונה בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות. היישוב הוקם בשטח המועצה האזורית נחל שורק על יד המושב יסודות.

 

 

*******

קטע שני, חציית כביש 6 לעבר

מזרח מישור יהודה

– עליה על גשר חקלאי מעל כביש 6
– מערבה לעבר מסילת הברזל לבאר שבע וחציית בתוך מעביר מים.
– צפונה בדרך מקבילה למסילה ממערב
– חציית גשר כביש 411 מעל המסילה
– המשך צפונה בדרך המקבילה למסילת הברזל
– לאחר חציית ערוץ נחל השלושה פניה מערבה לכיוון מזרח מזכרת בתיה.
– מעבר לאורך רחוב רפאל סוויסה
– צפונה בשדרות מוטה גור דרך כיכר המשוריין
– הלאה לרחוב רוטשילד הרחוב הראשי של המושבה בראשיתה
– הלאה לעבר בית הכנסת הגדול
– המשך לגני יוחנן וחציית המושב מדרום לצפון
– המשך צפונה דרך גבעות החול ממזרח למחנה בילו (נקרא מחנה ליפקין)
– מערבה למושב רמות מאיר וחצייתו
– קטע קצר צפונה על כביש 4233 למושבה גני הדר
– כניסה דרך פשפש גדר לקיבוץ נען
– מזרחה לאורך הדרך ההיקפית הדרומית עד שער הקיבוץ
– כניסה לסיבוב בבית עלמין של קיבוץ נען.
– מזרחה על הכביש ודרך הפרדס לעבר גשר מסילת הברזל
– חציית הגשר ממערב למזרח ודרומה לעבר בין הפרדסים לכיוון תל נענה
– עקיפת התל מצד צפון ומערב
– הלאה למול מבנה תחנת הרכבת של נען  הנמצא ממערב למסילה לצד מעבר מתחת למסילה בו לא עברנו הפעם.
– מזרחה וחציית גשר חקלאי מעל כביש 6
– הלאה לתוך מושב פתחיה

 

 

 

 

 

יובלי נחל שורק

 

נחל השלושה שהוא אחד מיובלים של אגן הניקוז של נחל שורק בשפלה הנמוכה מנציח בשמו את שלושת חברי חולדה אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין, שנהרגו בהתקפה על רכבם בשובם מהעבודה לקיבוץ בשנת 1938.

 

 

מזכרת בתיה

מַזְכֶּרֶת בַּתְיָה היא מועצה מקומית במחוז המרכז שהוקמה כמושבה בשנת 1883, ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר. המושבה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. שמה המקורי היה עקרון ולבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, תושביה החליפו את שמה למזכרת בתיה על שם אם הברון, בטי. מזכרת בתיה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952. שטח השיפוט שלה הוא כ-7,0000 דונם.

ראשיתה של המושבה מזכרת בתיה ב"שיגעון לדבר" של איש אחד, הרב שמואל מוהליבר. הפרעות ברוסיה בשנים 1882 – 1881, הביאו להקמת אגודת "חובבי ציון", שהרב מוהליבר היה בין מייסדיה. אנשי האגודה תלו תקוות בהתיישבות בארץ ישראל והאמינו שאם יבואו אליה יהודים, אשר יעבדו את האדמה, הם יוכיחו לעולם שהארץ מתאימה לחקלאות והיהודים מתאימים להיות חקלאים. בהתאם לתפיסה זו, יצא הרב מוהליבר לפריס, כדי לנסות לשכנע את הנהגת "כל ישראל חברים" לתמוך ברעיונו. הוא נכשל במשימה זו אך הצליח להתקבל אצל הברון רוטשילד. הפגישה ביניהם התקיימה ב- א' סוכות תרמ"ג (1882) ואפשר לכנותה היסטורית, מכיוון שהיא הביאה את הברון לרעיון התמיכה בהתיישבות בא"י. באותה פגישה התייחס הברון בספקנות לנושא ההתיישבות, אך הסכים לתמוך בקבוצת יהודים, אם תמצא אחת כזו, אשר הם עובדי אדמה מנעוריהם ויהיו מוכנים לעלות לא"י מרצונם ועל חשבונם. בהתאם לסיכום זה, יצא הרב מוהליבר לחפש קבוצת יהודים מתאימה. החיפושים הוטלו על יחיאל בריל, עורך עתון "הלבנון" במיינץ, גרמניה והוא הגיע אל כפר איכרים יהודים בשם פבלובקה, ליד העיר רוז'ינוי בפלך גרונדה, פולין (היום – רוסיה הלבנה). במקום נערכה אספה כללית ובה נבחרו 10 משפחות, שחתמו על הסכם הקובע: תחילה יעלו הגברים על חשבונם, יעברו הכשרה במקוה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון, ואם יוכיחו את עצמם כחקלאים, יקים למענם הברון מושבה. אז יוכלו להעלות גם את משפחותיהם. זמן קצר לאחר מכן, יצאו 11 הגברים (נוסף אחד על העשרה המקוריים) בדרכם לא"י. לאחר תלאות רבות בדרך ובחופי הארץ, ירדו בחוף יפו ב – 14 בדצמבר 1882 והגיעו אל מקווה ישראל, בה שהו כ – 10 חודשים. באותו זמן החלו לחפש אדמה מתאימה להקמת מושבה. החיפושים נמשכו כשנה ובאוקטובר 1883 נרכשו 2,660 דונם מהכפר הערבי עקיר. היו אלו אדמות מישור כבדות, מתאימות למזרע, כפי שהיו רגילים בארץ מוצאם. מיד עם רכישת האדמות, ב-7 בנובמבר 1883, ז' חשון תרמ"ד (נחשב כיום הקמת המושבה), עזבו הגברים את מקווה ישראל, שכרו בתים בכפר הערבי, החלו לעבד את אדמותיהם ולבנות את בתיהם. אז הביאו את משפחותיהם, אליהן הצטרפו 7 משפחות נוספות והחלו לחיות במושבה.

 

המתיישבים הראשונים קראו למושבה בשם עקרון, כיון שחשבו שהיה זה מקומה של העיר המקראית עקרון. לאחר מספר שנים, שונה שמה של המושבה ל – מזכרת בתיה, על שם אמו של הברון.

המושבה נוהלה על ידי פקידי הברון ועובדה זו הביאה לחיכוכים רבים בינם ובין איכרי המושבה, בנושאים כגון: סוג הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ואופי החיים במושבה. לשיא הגיע הסכסוך בשנת תרמ"ט (1889), היא שנת השמיטה, כאשר הפקידים הורו לעבד את האדמות, למרות התנגדות האיכרים, בהיותם אדוקים בדתם. התושבים עמדו כנגד פקיידי הברון ולא נכנעו עד סוף שנת השמיטה. והיחסים העכורים נמשכו גם לאחר מכן. אנשי מזכרת בתיה חיו חיי עובדי אדמה פשוטים וחרוצים. עיתוני התקופה מתארים: "בכלל יעשה המושב הזה רושם טוב מאוד על כל רואיו, כי הוא המושב האחד בארץ הקדושה, אשר יושביו המה איכרים פשוטים ותמימים ועובדים את אדמתם בחפץ לב וברצינות, ונהנים מיגיע כפם, ויראו לכל באי עולם כי מוכשרים הם אחינו לכל עבודה קשה בשדה, ומוכשרת היא ארצנו העתיקה להשביע לחם את עובדיה, העודרים וחורשים וזורעים אדמתה בלא לב ולב ובלא חשבונות רבים"(האסיף 6, תרנ"ד 1894). הם העתיקו למושבה את כל מוסדות הקהילה, שהיו קיימים בגולה : גמילות חסדים, חברת קדישא, הכנסת כלה, בקור חולים, הכנסת אורחים, חברת לינה וניהלו חיי חברה ערים. שנים רבות נאבקו אנשי מזכרת בתיה בקשיים, בפגעי הטבע, אשר השמידו יבולים ובגזרות השלטון הזר. רק בשנות ה- 30 הגיעה המושבה לביסוס כלכלי, המאפשר קיום מחקלאות.

 

 

במלחמת העצמאות מילאה מזכרת בתיה תפקיד חשוב, כבסיס להתארגנות השיירות בדרכן לירושלים הנצורה. אנשי המושבה דאגו לחיילים ולנהגי השיירות, ארחו אותם בבתיהם והשתדלו להקל עליהם ככל יכולתם. אנשי משטרת הישובים היהודיים, שתחנתם הייתה במזכרת בתיה, אבטחו את הדרכים בסביבה ובמיוחד את הכביש, בו עברו השיירות בדרכן לבירה. כמו כן, שימש הישוב כבית חולים שדה לנפגעי הקרבות באזור, במיוחד קרבות לטרון. עם זאת, נשארה מזכרת בתיה ישוב קטן, שמספר תושביו לא השתנה במשך עשרות שנים.

 

 

שימור האתרים ההיסטוריים של מזכרת בתיה – התרחבות הישוב החלה עם גלי העלייה, בשנות ה- 50 וה – 60 ותנופת הפיתוח נכרת במושבה בשנים האחרונות, בקליטת תושבים חדשים ובהתרחבות השירותים הקהילתיים, כל זאת תוך הקפדה על שמירת הצביון הכפרי הייחודי של המושבה. ביזמת הרשות המקומית, הוקם בישוב מוזיאון שמטרתו לשמר ולתעד את ההיסטוריה של המושבה, לשחזר ולטפל באתרים הקיימים בה ולהמחיש לדור הצעיר ולמבקרים את הווי החיים של מושבה חלוצים בארץ ישראל. זכתה מזכרת בתיה, שרוב מבניה ההיסטוריים נותרו בה עד היום ושמרו על צביונם המקורי. זו אחת המושבות הבודדות בארץ, שנותר בה מתחם שלם של ישוב בן העלייה הראשונה. שיתוף פעולה בין הרשות המקומית ובין המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, הניבה פעילות שימור מקיפה במושבה. הוכנה תכנית בנין עיר, הכוללת תקנון מפורט לשימור. חלק גדול מהאתרים ההיסטוריים עבר שחזור ושימור והאחרים – בשלבים שונים של התהליך. הרחוב הראשי קיבל טיפול מיוחד: שוחזרו גדרות העץ, ריהוט הרחוב ופנסי תאורה שהחזירו לו את צביונו מאז. ביקור במושבה, כיום מאפשר לחוות ביקור במושבה חלוצית ארץ – ישראלית, ייחודית ומרתקת.

 

 

המקור אודות מזכרת בתיה ותולדותיה אתר המועצה המקומית 

******

מושב גני יוחנן נמצא תחת שיפוטה של המועצה האזורית גזר. היישוב נקרא על שם יוחנן קרמיניצקי מייסד הקרן הקיימת לישראל. בשנים האחרונות נחשב המושב לפנינה נדלנית  מבוקשת מאד, ויש מעט מאד היצע והרבה ביקוש, היות ולמושב יש מיקום אסטרטגי וחיי קהילה עשירים זוגות צעירים רבים מנסים לבסס את ביתם בגני יוחנן.
המושב הוקם ב-1950 על ידי עולים מרומניה כשבשלב מאוחר יותר הצטרפו אליו עולים נוספים מלוב. כיום מונה המושב כ-800 תושבים והקהילה בו נחשבת לאיכותית וצעירה. קרבתו של המושב למרכז הארץ ולירושלים מהווה יתרון משמעותי לתושביו הנהנים מחיי כפר שקטים יחד עם קרבה למוקדים עירוניים.
ההתיישבות הראשונה במקום הייתה ב-1950 (ט"ו בטבת תש"ו) כשגרעין של עולים מרומניה ומפולין עלה על הקרקע במטרה להרחיב את עקרון (מזכרת בתיה). 10 גברים השתכנו במבנה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית והקימו כ-50 אוהלים (במקום בו נמצא היום מגרש הכדורסל). המים ליישוב החדש סופקו בעזרת צינור שיצא מחצרו של אפרים שקולניק במזכרת בתיה. בהמשך נותקה אספקת המים למחנה האוהלים על ידי תושבי עקרון שהתנגדו להרחבה החדשה ולכן המתיישבים נאלצו להביא מים בדליים מחצר משפחת ארקין שבמזכרת בתיה. לאחר כמה ימים עבר היישוב לחסות תנועת המושבים וקיבל את התואר "מושב". בתחילה נקרא היישוב "גני יונה" אך בהמשך שונה שמו לגני יוחנן לזכרו של הנשיא הראשון של הקרן הקיימת לישראל, יוחנן קרמיניצקי. במקום מוקמים רפתות, לולים, חממות פרחים ופרדסים.
תחילת הדרך לא הקלה על החקלאים במקום שסבלו מחדירות רבות של מסתננים, גניבות והצפות בחורף. כשליש מהמשקים במושב נעזבים (בדרך כלל באישון לילה מאחר ולתושבים היוצאים לא היה את הכסף הדרוש כדי להחזיר את חובם לסוכנות) ואליהם הגיעו בשלב מאוחר יותר עולים חדשים מטריפולי וכמה משפחות מיוצאי תימן.
במהלך שנות ה-70 עזבו את המושב משפחות נוספות כשאת המשקים הריקים מאכלסים חלק מבניו תוך קליטה של אוכלוסייה חדשה. המשברים בחקלאות לאורך השנים גרמו לרבים מתושבי המושב לחפש אחר פרנסה שאינה קשורה לחקלאות ועד סוף שנות ה-80 רוב הרפתות בו נסגרו. למרות זאת, אותם מעטים שהמשיכו לעסוק בחקלאות הצליחו לצמוח ולגדול והופכים למובילים בתחומם בארץ כשהם מנהלים את משקיהם בשיטות מתקדמות.
עם השנים קלט המושב תושבים חדשים וחזותו הולכת ומתפתחת כשביישוב נבנים בתים נאים והתושבים טפחו את החצרות. במהלך שנות ה-90 הוקמה מת שכונת ההרחבה בה הושם דגש על תכנון, בנייה וגינון ציבורי. כיום האוכלוסייה במושב מהווה שילוב בין חקלאים, בעלי משקים תושבי הרחבה ובנים ממשיכים.
בשנים האחרונות המושב ממשיך ומתחדש כשהוא קולט משפחות צעירות ובנים חוזרים. האוכלוסייה ביישוב ממשיכה לגדול ובמקום נבנה שיכון בנים חדש ונוספים בו גני שעשועים ומבנים מוניציפאליים לרווחת התושבים (מזכירות, גן ילדים, מגרש ספורט ומועדון נוער).
המקור אתר המושב

 

 

 

 

 

רמות מאיר הנו מושב עובדים משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר. המושב קרוי על שמו של דר' מאיר רוזוב עסקן יהודי ציוני מארה"ב אשר תרם את הכסף לרכישת האדמות עליהן הוקם המושב. רמות מאיר הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים משוחררים. לאחר 15 שנה התפרק המושב וננטש כמעט לגמרי , פרט למספר מצומצם של משפחות (כ- 3 עד 4 משפחות) שנותר במקום. בשנת 1968 הוקם בפריס גרעין עליה השייך לתנועה ציונה. גרעין זה עלה בשנת 1969 ארצה ויישב מחדש את המקום. בתחילת דרכו, התקיים רמות מאיר מענפי חקלאות. עד סוף שנות ה-90 ענפי החקלאות העיקריים היו לולים וחממות ורדים.  ברמות מאיר יש עדיין מספר תושבים העוסקים בחקלאות פעילה של חממות, מטעים ופטריות.  מקור אודות היישוב

 

גני הדר, הוא היישוב הראשון בתחום המועצה האזורית גזר המוגדר כישוב כפרי-קהילתי ואדמותיו פרטיות. הקרקעות עליהם הוקם היישוב נרכשו מערביי נענע בשנת 1927 ע"י קבוצת יהודים מניו-יורק ופילדלפיה אשר התאגדו בראשותו של ד"ר מאיר רוזוב (מנתח פה ולסת נודע שגם לימד באוניברסיטת ניו-יורק והיה פעיל במוסדות הקהילה היהודית בעיר ובתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממקימי חברת "אחוזת ציון"). קבוצה זו קבעה מטרה לגאול קרקעות בארץ ישראל לטעת פרדסים ולגור במקום. עם רכישת האדמות ע״י קבוצת גן הדר החלו בנטיעות וחפירת בארות מים. חברי האגודות "גן הדר א' ", "גן הדר ב' " "פרי הדר" ו"תל הדר" החליטו לקרוא את נקודת הישוב השכן רמות מאיר על שם נשיאם לאות ההכרה על פעולתן הנאמנה להתיישבות יהודים באדמות הארץ. תושבי גני הדר מקצתם צאצאי המייסדים ומתיישבים חדשים מחויבים לשמור על צביוני הכפרי של הישוב חלק קטן מהישוב מתפרנס מחקלאות ורובו ממקצועות חופשיים.למקור והרחבה אודות היישוב.

 

נען הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ המאוחד (כיום "התנועה הקיבוצית") הנמצא בתחום המועצה אזורית גזר הוקם בשנת 1930 על ידי חניכי הנוער העובד מקבוצת "הבציר" ברחובות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה על ייעוד התיישבותי, וניסתה להקים התיישבות על אדמות שהיו שייכות לאיש רחובות משה סמלנסקי.  בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי התגלע סכסוך, ולבסוף התחברה הקבוצה למנחם מנדל רוזנבוים שהיה חבר בעמותת מהפכנים שגלו מרוסיה לארה"ב. בסיוע כספי עמותה זו נקנו אדמות ליד הכפר הערבי "נענה" וחברי הקבוצה עלו על הקרקע יחד עם רוזנבוים וייסדו את הקיבוץ.
נען הוא הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת "הנוער העובד" וכן גם הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נערים שנולדו בארץ ישראל. שמו ניתן לו בשל קרבתו לכפר הערבי "נענה", למרות שהיו כאלה שרצו לקרוא לקיבוץ בשם "נעמה" בשל קרבתו לחורבות העיר הקדומה "נעמה" (יהושע ט"ו 41).
בשנת 1937 הוקם בקיבוץ מפעל לתבניות מתכת וייצור עגלות וכעבור שנה שינה המפעל את ייעודו למפעל לייצור ממטרות ובהמשך קיבל את השם: "נען מוצרי השקיה". המפעל המשיך והתפתח ברבות השנים וקיים עד ימינו.
לנען יש חשיבות גם בתולדות הפלמ"ח. בשנת 1942 לאחר שהבריטים הסירו את תמיכתם בפלמ"ח שנה לאחר הקמתו, התקיימה בו המועצה שהחליטה שהארגון יעסוק בעבודה ובאימונים כבסיס לקיומו.
לקיבוץ רפת משותפת עם קיבוץ שובל המספקת חלב ל"טרה", ענף גידולי שדה הנפרש על פני כ-8000 דונמים (גידולים עיקריים: כותנה, תירס, אבטיח) וכמו כן בעלות על שטחי מטעים, פרדסים וחצילים ומספר ענפים נוספים הפועלים בתוך הקיבוץ.
מקור וקישורים נוספים אודות קיבוץ נען

 

 

ח'ירבה אל-נעאנה הוא אתר גדול המורכב מתל, הנמצא בשולי גבעות החמרה שבצפון השפלה, על גבעה נמוכה בלב השטחים החקלאיים של המושבים יציץ ופדיה וקיבוץ נען. בחפירות רחבות היקף שנערכו ממערב, ממזרח ומדרום מזרח לתל נחשפו שרידי יישוב שהתקיים מן התקופה הרומית ועד לתקופה האסלאמית הקדומה. באתר נחשפו מבני ציבור (בית כנסת וכנסיה), קברים ומתקני תעשייה וממצאים רבים. החלק המזרחי של ח'רבת נענה, בו נמצאו קברים בנויים עם קמרון ופסולת חרסים, מהתקופות הרומית, הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
ב 1892 , בזמן הנחת מסילת הברזל בסמוך לתל, נמצאו במקום ממצאים מהמאה ה-6 לספירה, המעידים שעמד באתר בית כנסת. בשנת  1952חשפו שמריה גוטמן ויוחנן פרידברג ממערב למסילת הברזל שרידים מהתקופה הרומית המעידים על מערכת בניינים מפוארים שהייתה במקום. בשנת  1991 נחשפו בור מים ביזנטי, רצפת פסיפס ומבנה תעשייתי שמשולבות בו בריכות בנויות ותעלות מטויחות )לפי סברה אחת, הבריכות שימשו לתעשייה בורסקאית או לאשפרה. בשנת 1997 נחשפו קברים בנויים מהמאות 4-3 לספירה וכן שרידי יישוב מהמאות 15-12 לספירה.
הכפר נענה נמצא על התל ושוליו והתקיים במקום עד פרוץ מלחמת העצמאות. תושבי הכפר הראשונים היו ככל הנראה פלאחים מצריים שהגיעו לארץ בשנת 1832 כחלק ממהלך יישוב איכרים מצריים בארץ ישראל, שיזם המושל דאז אבראהים באשא, בנו של שליט מצרים, מוחמד עלי. אליהם הצטרפו מאוחר יותר פועלים מצריים שהביאו הבריטים כדי לבנות את מסילת הרכבת מתעלת סואץ לכיוון עזה ולוד ב 1917. בתחילת מלחמת העצמאות היחסים בין תושבי קיבוץ נען עם ערביי נענה היו תקינים בדרך כלל אך החמרת המצב הביטחוני לא אפשרה זאת. המתיחות גברה עם פרוץ המלחמה, אך לא הביאה לעימות. במהלך חודש מאי 1948 נכנעו ערביי נענה לכוחות חטיבת גבעתי, והתושבים נשארו בכפר והמשיכו לעבד את אדמותיהם. ב 10- ביוני, ערב כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה, הותקפה קבוצת הדסה-גזר (קיבוץ גזר) בידי הלגיון הערבי ולוחמים בלתי סדירים, כולם תחת פיקוד בריטי, ועוד 200 ערבים מרמלה. למרות בקשת התגבורת, לא נשלחו כוחות סיוע לגזר, וכעבור ארבע שעות נכבשה הנקודה. בקרב נהרגו 28 איש, 19 חברים מהקבוצה ו 9- לוחמי פלמ"ח. בערב נכבשה הנקודה מחדש על ידי יחידת פלמ"ח מחטיבת יפתח. ההפוגה נכנסה לתוקף ב 11- ביוני. ערביי נענה חששו מתגובת היהודים, מכיוון שאחדים מהם היו שותפים למעשה ההרס ולפגיעה בפצועים בגזר. למחרת החלו ערביי נענה לעזוב את הכפר לעבר רמלה, מתוך תקווה שיוכלו לשוב לבתיהם. הדבר לא ניתן להם, והכפר נותר נטוש, ולאחר מכן נהרס. . מקור: ספר "עוטף נען" מופיע במפת עמוד ענן. וגם אתרים  מס' 40 ו-41 , מפה רחובות, 76, סקר ארכיאולוגי ישראל

 

 

 

תחנת הרכבת בנען נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהתחלה היא שימשה להובלת תוצרת חקלאית של פרי הדר ולאחר מכן שימשה גם כתחנת נוסעים לתושבי האזור. בשנות ה-40 עצרו בתחנה שלוש רכבות כל יום ולאחר קום המדינה שירתה התחנה את הרכבות בקו לירושלים. בשנות ה-50 שימשה התחנה גם את את קו המסילה לבאר שבע בהיותה תחנת ביניים בקו זה. בשיאה, בשנות ה-60 עצרו בתחנה כ-20 רכבות ביום, מחציתן בקו לבאר שבע ומחציתן בקו לירושלים. בשנת 1992 הופסקה עצירת הרכבות בתחנה וכיום היא משמשת תחנת רכבת תפעולית בלבד ולצידה שלוש מסילות המשמשות למפגש המסילות בקווים תל אביב – באר-שבע ותל אביב – ירושלים. רכבת ישראל ביצעה במבנה ההיסטורי עבודות שחזור. מקור והפניות נוספות

******

קטע שלישי,
ממושב פתחיה לתל גזר והלאה ליער נחשון 

– חציית מושב פתחיה. בגן מרכזו הפסקה
– הלאה מזרחה בדרך ששימשה בעבר ככביש גישה למושב מכיוון כביש 44
– חציית הכביש ודרומה בקצר קצר בשוליו.
– מזרחה לעבר תל גזר בדרך עפר שכנראה הייתה דרך סולינג בריטית
– הלאה למרגלות הפינה הדרום מערבית של תל גזר
– טיפוס הדרגתי בין כרמי הזיתים על התל בדרך דרומה עד עיי הכפר אבו שושה
– עליה לתצפית בקצה המערבי שראש התל
– מזרחה לאורך התל עד תצפית בפינה הצפון מזרחית של התל
– גלישה במורד התל לעין ירדה
– המשך דרומה לעבר חורש נחשון (יער המגינים)
– עלייה מכיוון בית העלמין של כרמי יוסף
– לאורך דרכי החורש מערבה עד לכניסה אליו מכיוון כביש 44
– קטע קצר דרומה בשולי הכביש ומעבר מעל גדר הבטיחות
– המשך מערבה ודרום מערב בדרכים מצפון למשמר דוד
– הלאה לדרך ממזרח לערוץ נחל שחם
– בנקודה בה הדרך נפגשת עם כביש 411 טיפוס לאתר אנדרטת חיל ההנדסה
– ירידה חזרה לכביש 411 ודרומה על דרך השדות המקבילה לכביש עד צומת חולדה
– חזרה לכניסה לטל שחר.

פתחיה, מושב שהוקם בשנת 1951 על אדמותיו של היישוב הערבי אל-נענה, שתושביו ברחו לאזור רמאללה, ירושלים וירדן במהלך מלחמת העצמאות. ליישוב הגיעו עולים מתוניסיה ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לישוב עולים מאלג'יריה ומהודו.  תחילה, נקרא היישוב "גזר 10". כיום, תושבי המושב עוסקים בעיקר בגידול ענבים ובעבודות חוץ.

 

 

כביש 44, כביש הגבורה

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר בין צומת שמשון הסמוך לאשתאול ובין מחלף חולון בצפונה של חולון. אורכו הכולל של הכביש 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו. הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה. בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 לשמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון. החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה, אותו חצינו בטיול זה, נסלל מאוקטובר 1949^] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט. עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

 

 

 

 

אבו שושה –  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר כמאה משפחות בבתי אבן ובוץ. מספר שנים לפני מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כנראה 870  תושבים ולהם כשלושת אלפים דונם. בליל 30-31.3.48 במסגרת פעולות מקדימות של מבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים נערכה בכפר אבו שושה בצעו חיילי פלוגה ב' של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פעולת תגמול על רצח השומר בשדות גזר עשרה ימים קודם לכן. בפעולה זו פוצצו בית המוכתר והבאר, והוצב מארב לתגבורות ערביות. במבצע ברק ב-14 במאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי, תושביו ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. הרס הכפר תואם עם מתקפה שנעה מזרחה במטרה לכבוש את לטרון. ב-1948 הוקםעל אתר הכפר ההרוס יישוב בשם עמלים שלא החזיק מעמד.

 

 

 

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.

 

 

זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות. מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה. במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

 

 

בתל גזר רז הודיע שהוא "חייב" להגיע לעין ירדה הנמצא ממזרח לתל והוא היווה את הבסיס לעיר הקדומה. הוא אמר לי שבטיול קיץ צריכה להיות טבילת התרעננות. טוב,  הסכמתי.  שינינו את המסלול המתוכנן. רכבנו לרוחב תל גזר ממערב למזרח וגלשנו לעין ירדה. אני רכבתי לאט. שהגעתי למקום רז היה בעיצומה  של הטבילה. בבריכת המעיין המים היו צוננים אך סביבם רחפו עשרות צרעות. הוא נהינה מהטבילה ואני מהצילום.

 

עין ירדה הוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

 

 

חורש נחשון (יער המגינים)

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

 

 

 

נחל שחם אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו בגבעות נחשון

 

שיירת חולדה הייתה שיירה אספקה שיצאה ב-31 במרץ 1948 מחולדה לכיוון ירושלים הנצורה חלקית והייתה הראשונה שכשלה מלהגיע לירושלים אף שלא נתקלה במארב יזום . בעקבות דיווח מפקדת הפלמ"ח שהדרך לירושלים חסומה הורה בן-גוריון להוציא לפועל את מבצע נחשון לפריצת הדרך.
בשיירה היו 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו־7 משוריינים. על השיירה הגנו חיילים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי של הפלמ"ח. עמוס חורב היה מפקד השיירה ואל משוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה. הבוקר היה גשום והדרך הייתה בוצית. השיירה נתקעה בערוץ נחל שחם בסמוך לכפר הערבי ח'ולדה והתגלתה לערביי הסביבה. השיירה הותקפה על ידי מאות ערבים מצבא ההצלה הערבי ועל ידי חיילי הלגיון הערבי שבאו מרמלה במשוריינים. בין התוקפים היו גם אנשי חסן סלאמה מח'ולדה הערבית ומתנדבים עיראקים ממחנה ואדי צראר (בסמוך לתחנת הרכבת נחל שורק). לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה.
שניים מהמשוריינים שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ נפגעו ושקעו בבוץ בלי שיכלו לפרוץ את הכח הערבי התוקף שהקיף אותם. מפקד אחד המשוריינים החליט לפוצץ את המשוריין על יושביו כדי לא ליפול בשבי. על פי אתר מידע פלמ"ח, גורמי הכישלון היו הנסיעה בשעות היום, שיירה גדולה ובה רכב כבד פגיע וקשה לתמרון, הכנות לקויות, פיקוד לא אחיד וכנראה לא מנוסה בהגנה על שיירות, בוץ כבד בדרך העפר ומאמץ לא לוותר על המכונית שנתקעו.  22  מאנשי השיירה נהרגו והרוג נוסף היה בכוח החילוץ.
הפגיעה בשיירה זו, יחד עם הפגיעה בשיירת יחיעם ובשיירת נבי דניאל, כולן בחודש מרץ 1948, פגעה ברוח היישוב היהודי. כתוצאה, החליט פיקוד "ההגנה" ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. במקום זאת הוחלט להשתלט על משלטים ויישובים ערביים, דרכם ולצידם עוברות הדרכים, ולהחזיקם באורח קבע. החלטה זו נסתייעה, וביצועה התאפשר, עקב התדלדלות הכוח הבריטי, שבאותו מועד התפנותו מהארץ הייתה בשלב מתקדם, מצד אחד, ועקב גידול כוחה של "ההגנה", מצד שני.
שבוע בלבד אחרי 'שבוע השיירות' העקוב מדם, יצא לפועל המבצע היזום הראשון של היישוב העברי ומטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על הדרך (במקרה שלו – הדרך לירושלים): מבצע נחשון.

 

 

 

 

 

מִשְׁמַר דָּוִד הוא יישוב קהילתי באזור השפלה ליד המועצה המקומית מזכרת בתיה השייך למועצה אזורית גזר. היישוב הוקם כקיבוץ בשנת 1949 על ידי עולים מרומניה, בסמוך לאדמות הכפר הערבי ח'ולדה.  היישוב נקרא על שמו של האלוף דוד מרכוס, שהיה מתנדב יהודי מארצות הברית אשר נלחם ואשר נהרג בשוגג במלחמת העצמאות. בשנת 2003 התפרק הקיבוץ והפך ליישוב קהילתי. חדר האוכל ששימש כמרכז הקיבוץ, הושכר והפך למאפייה ולאחר מכן ננטש.

 

אתר ההנצחה לחללי חיל ההנדסה הוכרז כאתר הנצחה לנופלים אשר פרצו את הדרך לירושלים בדצמבר 1948. מאוחר יותר, האתר הוכרז כאתר רשמי לחללי חיל ההנדסה שנפלו במערכות ישראל. מיקום האתר צמוד לכניסה לקיבוץ משמר דוד. כיום שלושה גורמים – עמותת חיל הנדסה, מועצה אזורית גזר והקרן הקיימת לישראל אחראים על פיתוחו. האתר כולל: אנדרטת הגבורה לפורצי הדרך לירושלים, קיר שמות הכולל למעלה מ-620 לוחמים של חיל ההנדסה בנפלו במערכות ישראל וכן אמפיתיאטרון לכ-2,500 איש, מגרש מסדרים גדול בו נערכים אירועים ממלכתיים וצבאיים ומרכז הנצחה.

 

 

*****

סוף דבר

קצת אחרי השעה ,11:00 אחרי שש שעות הסתיים "טיול חקר" זה.
הרכיבה נמשכה ארבע שעות ושלוש רבעי ועצירות נמשכו במשך שעה ורבע.
בסיום הטיול ניתן לומר שהמטרה שהצבנו לעצמנו הושגה 
למדנו להכיר את משבצת הארץ המשתרעת בשני אזורים גאוגרפים:
מערב שפלה הנמוכה ומזרח מישור חוף יהודה.
במסע זה תוך כדי הדיווש בצענו באזורים אלה שני חתכים:
חתך אורך מכיוון דרום לצפון וההיפך וחתך רוחב מכיוון מערב למזרח. וההיפך
במהלך המסע קיימנו דיאלוג על מהות השטח
ניתחנו את המסלול מנקודת מבט גאוגרפית וטופוגרפית,
הצגנו את יחידות הנוף לאורכו,
התעכב לצילום המראות
שפכנו מידע בנושאים שונים על האזור, על המקומות ועל האתרים.
היה זה טיול מעניין ומרתק ובצידו גם פעילות ספורט

תודה לרז

על החברותא
על הסיוע בניווט
על הצילום וזה אלבומו
על הכנת תיאור המסלול ומפות
על הכנת הדמיית המסלול 

 

 

טיול זה אליו יצאנו ביום שבת (20/5/2017) הוא חלק מסדרה שיזמנו משה כץ ואני באפריל 2016 ומטרתה ללמוד אודות מישור החוף הצפוני, את מורדות גבעות שפרעם אלונים ואת קצה שלוחות הרי הגליל העליון המערבי ולהכיר את האתרים והמקומות בהם.

 

היוזם הפעם הוא שמחה רום (ראש הנקרה). הכרתי אותו לפני מספר שבועות, טיילנו ביחד ובעיקר הבנו שאנחנו ב"אותו ראש". סיפרתי לו שלפני ארבעה חודשים דיוושנו באזור הבית שלו: מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו. הוא הציע שנרכב במסלול אחר שבו אתרים נוספים בהם לא בקרנו אז. בתיאום איתי, הוא תכנן את המסלול, רכב בו קודם לטיול בעיקר לוודא היכן ניתן לעבור את הגדרות והשערים. הוביל אותנו בטיול והיה המדריך הראשי והעיקרי. הסברים נוספים קבלנו מעוד חברים בקבוצה.

 

יחד עם שמחה היינו קבוצה בת אחד עשר חברים, חלקם מצפון הארץ וחלקה ממרכזה והם, גיל רוזנברג ואביהוד רסקי (ראש פינה), אהרון צימרמן (יחיעם), ראובן מלמן (נהריה), משה כץ (אפק), לוי אבנון (חמדיה), אליק קרייף, ליאונרדו לם ואלי שחר (תל יצחק) ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסנו במגרש החנייה של האצטדיון העירוני של נהריה ומעט אחרי השעה 06:00 יצאנו לדרך.

 

******

המסלול,
נגד כיוון השעון,

******

האזור הגאוגרפי
מישור חוף הצפוני

החלק הצפוני של מישור חוף הגליל העליון המערבי,

מישור חוף הגלילי המערבי
בעמקי הנחלים המתפתלים בין שלוחות הרי הגליל

ארבעה נחלים עוברים באזור ונשפכים לים

גליל נחשב כחבל הארץ הגשום ביותר שבתחומי ארץ ישראל. כמויות הגשם השנתיות נעות בין 500-600 מ"מ בגליל התחתון, עולות ל 600-700- מ"מ בגבעות הגליל המערבי, ומגיעות לשיא של כ 1,000- מ"מ ברכס הר מירון.
הגליל העליון המערבי, מערבה מקו פרשת המים הארצית, מנוקז על-ידי שישה נחלים עיקריים הנשפכים לים התיכון: בצת, כזיב, שעל, געתון, בית- העמק ויסף.
הגליל התחתון המערבי מתנקז לאגן נחל הנעמן- חלזון.
מרבית הנחלים הללו היו בעבר נחלי איתן בהם זרמו כמויות מים גדולות, ומי המעיינות הצלולים שנבעו בערוציהם זרמו  דרכם עד לשפכיהם אל הים. מעידים על כך מפעלי המים הקדומים לאורך אפיקי הבצת, הכזיב, הגעתון והנעמן, ששרידיהם עומדים באפיקי הנחלים ובגדותיהם. מימי המעיינות שימשו לאורך כל ההיסטוריה כמקור מי- השתייה לאוכלוסיות שהתיישבו בסמוך למקורות המים ובערים שהתפתחו בסביבתם, ותרבות חקלאית ענפה התפתחה באפיקי הנחלים כבר במאות הראשונות לספירה. בנחלים אלו גם התפתחה מערכת אקולוגית עשירה במיני חי וצומח הקשורים למים: צמחיית גדות מגוונת, עצי דולב מזרחי וערבה מחודדת וצמחיית מים טבולה עשירה ומגוונת.

 

******

מרחב הטיול במלבן שצלעותיו:
במערב חוף הים,
בדרום, כביש נהריה – מעלות (כביש 89)
במזרח כביש 70 לרגלי שלוחות הרי הגליל
בצפון, כביש הצפון (כביש 899)

*****

הדמות היישובית של האזור
מרחב רובו חקלאי כולל יישובים כפריים וביניהם שדות ומטעים
חלקו שטח בנוי הכולל את נהריה ושלומי

 

מאז הקמת המדינה, 
האזור הטיול נחשב
הפינה הצפון מערבית שלה

ההיבט היישובי: 
האזור נחשב הקצה הצפוני של
הטבעת החיצונית של מטרופולין חיפה 

 

מעט היסטוריה,

עוד לפני הקמת חניתה ואיילון בימי חומה ומגדל בסוף שנות ה-30',
המושבה נהריה הייתה היישוב היחיד באזור

המערך היישובי עם קום המדינה, כביש 70 עדין לא קיים

על פי החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט נובמבר 1947
תחום הטיול בתחום שטח המדינה הערבית 

המפה היישובית ערב מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות "מבצע בן עמי",
כיבוש מישור חוף הגליל והעיר עכו

לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להיפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה.
ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שנה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מג"ד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם. תכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת מבנה משטרת באסה (היום נקראת משטרת יערה) וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.
כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים
השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:300 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת באסה  נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים.

עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג', אלתל וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.
המקור אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

תמונת מצב בתחילת הפוגה השנייה
עם תום קרבות עשרת הימים
והרחבת תחום השליטה הישראלית בגליל העליון המערבי

השתנות המפה היישובית
בחוף הגליל המערבי לאחר מלחמת העצמאות

נחזור עוד מעט אחורה,
מפת יישובי הקבע בצפון הארץ בשלהי המאה ה-19

 

היישובים בקצה מחוז עכו

מחוז עכו בתקופת השלטון הבריטי

*******

קטעי המסלול,
המקומות והמראות

קטע ראשון: מנהריה לכברי

שכונת נווה רבין,
המרכז הרפואי הגליל (בי"ח נהריה),
מושב בן עמי, תל ומעניינות כברי,
חציית כביש 70 ,
אתר שיירת יחיעם,
חציית כביש 89,
מול שער הכניסה לכברי

מושב בו עמי

בֶּן עַמִּי הוא מושב השייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום מועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם בשנת 1949 ושמו ניתן לו לזכרו של בן עמי פכטר שהיה מג"ד בחטיבת כרמלי במלחמת העצמאות ושנפל בקרב של שיירת יחיעם. היישוב הוקם על אדמות הכפרים הערביים "א-תל", "אום אל פרג'" ו"א-נהר" על ידי קבוצת חיילים משוחררים.
במושב 65 משקים חקלאים. כמו כן הרחבה לבנים המונה 65 יחידות של חצי דונם. המושב מפורסם במטעי האבוקדו הרבים, בצימרים לתיירות ובעסקים תיירותיים אחרים כגון מחלבה לגבינות עיזים. בן עמי ממוקם מול בית החולים לגליל המערבי – נהריה בסמוך לכביש נהריה – מעלות-תרשיחא. שטחו של המושב כ-3000 דונם.
המושב הוקם באוגוסט 1949 על ידי גרעין שהתגבש מפקודים של בן עמי פכטר, יוצאי גדוד 1 של הפלמ"ח וחבורה של בוגרי עליית הנוער שיחד מנו כ-90 צעיר וצעירה. לגרעין המושב הוקצו 3000 דונם של אדמות נפקדים, בהם אדמות הכפר אום אל פרג', אשר לטענת האפוטרופוס על נכסי נפקדים היה נטוש לגמרי בעת המפקד הקובע ב-1948. בעת העלייה על הקרקע נכנסו כ-40 המתיישבים הראשונים לצריפי פח ששימשו למגורים ארעיים.

^.

 

תל ומעיינות כברי,

תל כברי הוא התל הגדול באזור. צורתו סגלגלה. הוא משתרע כ – 700 מ’ מצפון לדרום ועל כ – 500 מ’ ממזרח למערב. שטחו כ – 320 דונם. על התל, בצדו הדרומי-מערבי של האתר, תל קטן ששמו בערבית א-תל. הוא גבוה משאר התל בכ – 4 מ' ושטחו כ – 20 דונם.
תל כברי הוא אתר מתקופת הברונזה ונמצא בשטח החקלאי של קיבוץ כברי, שבזמן תקופת הברונזה התיכונה II היה היישוב העירוני השלישי בגודלו בארץ ישראל (אחרי תל חצור ואשקלון). הוא נודע בפרסקו בסגנון מינואי, היחיד שהתגלה בישראל.
בתל נמצאו שרידים מתקופות רבות והן הניאוליתית, הניאוליתית הקדם-קיראמית, הניאוליתית הקיראמית, הכלקוליתית, הכלקוליתית הקדומה, הברונזה הקדומה א', הברונזה התיכונה, הברונזה התיכונה א', הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת, הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, העות'מאנית.
השרידים שנמצאו בתל הם קבר, סוללה, אסטלה, תעלה, אובסידיאן, ארמון, ציור קיר, גרעין, אבן קלע, פסל, כלי צור, חומה, חומת סוגרים, כלי אבן, חרסים, מבנה, תל, ביצור, מראה.
בימי התקופה הניאוליתית והתקופה הכלקוליתית הקדומה השתרע היישוב גם מעבר לתחום התל הרחב, בעיקר למזרח. האתר נמצא על גדת נחל געתון בתחום עמק החוף סמוך למקום שבו הנחל נובע מן ההרים.

 

בתל ובעמק שמצפון-מזרח לו נובעים ארבעה מעיינות ששפיעתם רבה. שניים מהם נמצאים בתחום האתר: שם האחד הוא עין שפע (בירכת מפשוח) והוא הגדול מבין ארבעת המעיינות. הוא נובע במרכז התל ומוקף מגדל הרמה. על דופן המגדל שתי טחנות קמח. מימיו זרמו בנחל בשם מפשוח שנשפך לנחל הגעתון, כ – 2.5 ק"מ ממערב. המעיין השני הוא עין גיח (עין פוארה), שנובע ממזרח לתל בתחום היישוב הפרהיסטורי. גם סביב מעיין זה נבנתה בריכת הרמה. שני המעיינות האחרים הם עין צוף (עין עסל) ועין שיירה (עין באשה). הם נמצאים כ – 1 ק"מ לכיוון צפון- מזרח.
בימי המנדט הבריטי נסללה על התל הדרך מאזור החוף אל תרשיחה ולצדה, גם כן על התל, היו שני כפרים ערביים: הראשון הוא א-תל, שהיה ממוקם על התל הקטן. השני – כפר שממוקם בקצה המזרחי ונקרא בסקר הבריטי ואצל גרן בשם קהוה (בית הקפה) ובמפה המנדטורית אל-נהר. השטח מצפון לכפרים נקרא דאהר אל תל (הגב של התל). לתל כולו לא היה שם כולל, ואנשי הסקר הבריטי וגרן לא הבינו שהוא אתר קדום. הראשון שהבין את מלוא חשיבות המקום היה סריסלו והוא קרא לו בשמות הכפרים והשדה השם “תל כברי” הוא של החופרים במקום.

 

זיהוי, חפירות וממצאים
הוצע לזהות את המקום עם אכשף המקראית או עם רחוב , אך נראה שיש לקבל את הזיהוי עם אפק.
מקום בשם Tel el-Moutasouf מופיע ברשימה של מקומות שצורפו לווקף על ידי מליך אל אשראף. קלרמון גנו הציע לקרוא את הכתוב כתל מפשוך, ואם נכונה קריאתו, אזי היה זה שם התל בימי הביניים. הסוחרים הצרפתים שישבו בעכו בראשית המאה השמונה עשרה קראו למקום “המעיין של הבתולה הקדושה” (Maundrell 1714:53).
גרעין אובסידיאן גדול, מראת אובסידיאן וכלי אבן מהודרים נמצאו  המקום בשנת  1956 סמוך לעין גיח. בשנת  1958 – 1957 נערכה חפירה בניהול משה פראוסניץ באותו אזור ונחשפו בה ממצאים מהתקופה הכלקוליתית הקדומה ומהתקופה הניאוליתית הקרמית.  בשדה שמצפון למעיין וממזרח לו ליקט יוסף אוורבוך אוסף גדול של כלי צור וכלי אבן. אוסף זה נמצא היום במחסני אוצרות המדינה של רשות העתיקות ופורסם ממנו פסל של ראש אייל . באוסף מצויים כלי צור אופייניים לתקופה הניאוליתית הקדם קרמית, לתקופה הניאוליתית הקרמית ולתקופה הכלקוליתית הקדומה, וכן כלי אבן בעלי עיבוד מעולה ומאות אבני קלע שאופייניות למכלולים מהתקופה הכלקוליתית הקדומה. לבד מפסל האייל מאוסף י' אוורבוך פורסמו עוד שני פסלי איילים שיוחסו לתקופה הכלקוליתית. אחד נמצא על התל ואחד ממזרח לאתר. בקרבת עין גיח נמצאה אסטלה מסותתת ללא כתובת.
רמזים ראשונים על השתכבות התל עצמו עלו בשנת 1961, בעת הנחת צינור מים שיצר חתך ממזרח למערב באורך כ – 500 מ’ ובעומק של כ – 3.5 מ’. בשנת 1969 נחפרה קבוצת קברים מתקופת הברונזה התיכונה על התל בניהול יהודה בן יוסף. ב – 1975 נערכה חפירה באותו מקום (שטח B) ובשטח נוסף (שטח C) שבו נחשפו ביצורי העיר, בניהול מ’ פראוסניץ, א’ קמפינסקי ורות עמירן. משנת 1986 ועד שנת 1993 נערכו שמונה עונות חפירה בשטח התל בראשות א’ קמפינסקי לדעת החופרים העיר של תקופת הברונזה הקדומה הייתה באזור הצפוני, הגבוה, ושטחה היה כ – 150 דונם. האתר הגיע לשיא גודלו כאשר הוקם מתחם עירוני מבוצר בתקופת הברונזה התיכונה. מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו ממצאים בודדים, שאולי מעידים על יישוב בתחום התל הקטן. מתקופת הברזל ב' נמצאו שרידי ביצורים בתל הקטן ושרידים דלים במרכז המתחם המבוצר מהברונזה התיכונה. בתקופות הפרסית וההלניסטית הצטמצם היישוב לתחום התל הקטן (א-תל). לאחר מכן, ועד לתקופה העות’מאנית, הייתה הפסקה בהתיישבות.
מבין הממצאים העיקריים של חפירות אלה יצוינו שכבות מהתקופה הכלקוליתית הקדומה; בניין סגלגל מתקופת הברונזה הקדומה 1 ומבנים ישרי זווית מתקופת הברונזה הקדומה 2; ארמון גדול עם פרסקאות בסגנון מינואי, קברים בנויים וסוללת ביצור מתקופה הברונזה התיכונה. כל אלה נמצאו באזור הצפוני של התל. במדרון הצפוני של התל הקטן שמדרום לעיין שפע נמצאו שרידי חומות סוגרים משלושה שלבים: במדרגה נמוכה של המדרון נמצאו שרידי חומות מהמאות הי' והט' לפסה"נ וסמוך לראש המדרון נמצאו שרידי חומה מהמאה הז' לפסה"נ. בשטח המתחם, מעל שרידי הארמון הברונזה התיכונה 2, נמצאו שרידים דלים מהמאות הי' והט' לפסה"נ.
בשנת 1999 ערכה דינה שלם חמש חפירות בדיקה במרכז התל לאורך קו הכביש המנדטורי. בחפירות אלה נחשפו הצטברויות מהתקופה הכלקוליתית הקדומה, מתקופת הברונזה הקדומה 1 1 ושרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה. שתי חפירות הצלה מצומצמות נערכו בשוליים המערביים של האתר. בחפירה אחת נמצאו שרידים דלים של תעלת השקיה, כנראה מהתקופה הביזנטית, וכן גם חרסים אחדים מהתקופה הכלקוליתית המאוחרת. בשנייה נמצאו הצטברויות של סחף טבעי ומעט חרסים מתקופת הברזל. מאז שנת 2005 מתנהלות באתר חפירות מחודשות בראשות א' יסעור לנדאו וא' קליין.
המקור אתר 61, מפה 5 (עמקה), סקר ארכיאולוגי לישראל

 

הכפרים הערבים שהתקיימו במקום

תמונת מצב בשלהי המאה ה-19

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות עד כיבושם במבצע בן עמי

אֻם אלפַרַג – הכפר כונה על-ידי הצלבנים לֶה פיֶירְג'. בסוף המאה ה-19 הוא מנה 200 תושבים שחיו בבתי אבן וגידלו תאנים, זיתים, תותים ורימונים. הבתים הישנים של הכפר נבנו בצמוד זה לזה, בצורת מעגל, ואילו אלה שנבנו אחרי 1936 היו פזורים בינות המטעים. ערב מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בו 800 תושבים, כולם מוסלמים. הם התפרנסו מחקלאות על שטח של 825 דונם, רובם נטועים הדרים ובננות. הכפר נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי. על חלק מאדמות הכפר הוקם ב-1949 נוסד מושב בן עמי, כיום נותר מן הכפר רק המסגד. הוא נעול ומצוי במצב של התפוררות בתוך עשב שגדל פרא. ניתן להבחין במקום בעצים רבים שכפי הנראה גדלו במקום טרם הריסת הכפר. האדמות הסמוכות מעובדות ומצוי עליהן מטע בננות ששיך לבן עמי.
תושבי אום אל פרג' ניסו לפחות מפברואר 1949 להיאחז בכפרם, אך גורשו ממנו ושוב בספטמבר 1949 כדי למנוע את הקמת מושב בן עמי. בנובמבר 1949 שבו והתיישבו במרכז המושב כ-30 ערבים מאום אל פרג' אשר טענו שהם היו במקום מאז כיבושו וכלל אינם נפקדים. כסימוכין הביאו הערבים מכתב מהמושל הצבאי. במשך הזמן התפתחו עימותים רבים בין אנשי המושב אשר בקשו לנהוג בעלות באדמות שהוקצו להם והערבים אשר בקשו לשמור על האדמות שטענו שהם שלהם. לשיא הגיע העימות בעת שהערבים ניסו למנוע מחברי המושב קטיף מישמיש מעצים שבמחלוקת ובתגובה נורה אחד הערבים ונפצע. כח משטרתי הוצב במושב למשך 3 שבועות כדי למנוע עימותים נוספים. הסכסוך נדון בבתי משפט שונים, בין השאר בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט משה לנדוי, אשר קבע שהערבים היו נפקדים ועל כן האדמות שייכות למושב. במרץ 1953 קבע בית המשפט העליון סופית שהערבים היו נפקדים ועליהם לפנות את האדמות לטובת אנשי המושב. אולם הפינוי התעכב בגלל דרישת הערבים לאדמה חלופית אחרת משהציעו להם, שנתמכה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. באוגוסט 1953 ניסו אנשי בן עמי לפנות את הערבים בעזרת בולדוזר, אולם הדבר לא עלה בידם. ב-14 בספטמבר 1953 הועברו הערבים על ידי המשטרה לאדמות חלופיות במזרעה.
אלתַלּ הכפר שכן על שולי תל כברי והיה כישוב תאום לכפר הסמוך אל-נהר. אל-תל נבנה על חורבות ישוב מהמאה ה-18 לפנה"ס, ובסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסייתו 200 נפש. תושביו התפרנסו בעיקר מחקלאות ומגידול בעלי-חיים, וגידלו זיתים, רימונים ותותים. הם הפעילו טחנת קמח באמצעות מים. לכפר היתה צורה מלבנית, ובתיו נבנו מאבן, מלט ובטון מזוין, כשהם צמודים זה לזה. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום כ-300 תושבים, רובם מוסלמים. גם כפר זה נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי. בתי הכפר הוחרבו על-מנת לנקום בתושביו על השתתפותם באירוע שיירת יחיעם ועל מנת ולמנוע את שיבתם לבתיהם. על אדמות הכפר אין ישובים ישראלים, אך מתקנים של חברת מקורות נמצאים היום בסמוך לאתר הכפר, בו עומד עדיין בית אבן אחד, מט לנפול. אתר הכפר מכוסה גלי אבנים ועשבים שוטים. שיחי צבר ועצי תאנה גדלים בדרומו. ארבעה קברים רומיים וביזנטיים נמצאו בבית הקברות שבצפון האתר.
אלנָהְר הכפר נמצא צמוד לכפרו התאום אל-תַל, ובשניהם נמצאו בשולי תל כברי. אל-נהר נבנה על תל א-קהווה ["תל הקפה"] וכך כונה על ידי הרשויות העות'מניות. ערב מלחמת העצמאות כללה כפר 610 תושבים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 5,261 דונם. מקורות הפרנסה של התושבים היו גידול בעלי-חיים וחקלאות, בעיקר גידול הדרים, בננות ודגנים. גם כפר זה, כמו שני שכניו נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי. בתי הכפר הוחרבו על-מנת לנקום בתושביו על השתתפותם באירוע שיירת יחיעם ועל מנת ולמנוע את שיבתם לבתיהם. מושב בן עמי הוקם ב-1949 על הכפר עצמו. כיום נותרו במקום שני בתים, אחד מהם הרוס למחצה. עץ תמר גדול גדל באתר הכפר, בו גדלים עשבים שוטים, שיחי צבר ועצי תאנה. בית-הקברות במערב הכפר מכיל קבר אחד שניתן לזיהוי. מעיין פווארה הסמוך גודר והוכרז שטח פרטי. קיבוץ כברי משתמש באדמות הכפר.

 

תמונת מצב עשור לאחר הקמת המדינה

 

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח) הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי. הקטע הצפוני, מיגור לטמרה נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

אתר הזיכרון לשיירת יחיעם

 

שיירת יחיעם הייתה שיירת אספקה של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות שיצאה ב-27 במרץ 1948 מנהריה לקיבוץ יחיעם, נקלעה למארב והותקפה על ידי כנופיות וכפריים ערבים בסמוך לכאברי. בהתקפה על השיירה נהרגו 46 אנשים, והאירוע נחשב לאחת התבוסות היהודיות הקשות במהלך מלחמת העצמאות. לאחר אובדן השיירה נותקה יחיעם למשך זמן רב, עד למבצע בן עמי במאי 1948, במהלכו נכבשו ונהרסו כל הכפרים בדרך ליחיעם.

 

 

הרקע ליציאת השיירה לדרכה – קיבוץ יחיעם עלה לקרקע ב־1947, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, מדרום לנחל געתון. עם פרוץ מלחמת העצמאות עלתה באופן קשה בעיית האספקה של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף 1948 התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו דרך הכפרים הערביים: אום פרג', אלתל, אלנהר וכברי. בסוף ינואר הותקפה שיירה קטנה באזור, במהלך התקפה גדולה על יחיעם, ו־6 נוטרים נהרגו. אף על פי שההתקפה של סוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והכמות הקטנה של מגיניה.
תוואי הכביש מנהריה לכברי (כיום כביש 89) היה שונה מאד באותה תקופה. למרות שעבר בעמק פתוח בין נהריה לבין כברי, הוא היה מאד מפותל עקב התפרסותו הרחבה של הכפר כאברי, ושוחד ששולם למתכנני הכביש על מנת להרחיק את הכביש מחלקות חקלאיות מסוימות (לכן דבק בכביש הכינוי: דרך הבקשיש).
באזור הגליל המערבי היה באותו זמן סיכום על הבטחת תנועה יהודית בכבישי הגליל המערבי, תמורת תיקון צינור המים לעכו והבטחת תנועה ערבית באזור נהריה, אך הסכם זה לא היה על דעת אדיב שישכלי, שהיה מפקד צבא ההצלה באזור. למפקדת ההגנה בשבי ציון הגיעו ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירות על הכביש. המידע המדויק ביותר היה של מודיע מכפר א-סמריה שהתריע במדויק על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים. למרות כל האזהרות, החליט בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי ומפקד המרחב, להוציא את השיירה ליחיעם, בשל מצבה הקשה של הנקודה.

 

השיירה, המארב והתקפה עליה – השיירה יצאה מנהריה ב-27 במרץ 1948 (ט"ז באדר ב' ה'תש"ח) בשעה 14:00, כהמשך לשיירה שהגיעה יום קודם לכן מאזור הקריות לנהריה, ושיירות קטנות שנסעו ביום הקודם ובבוקר אותו יום לאילון, חניתה ומצובה, והגיעו ליעדן ללא אירועים מיוחדים. בשיירה היו 7 כלי רכב ובהם 87 לוחמים: בראש השיירה נסע משוריין עם התקן לפריצת מחסומים, ובו 14 לוחמים, ביניהם מפקד השיירה איתן זית (זייץ), שהיה מ"פ בגדוד 21. אחריו נסע טנדר משוריין ובו 6 לוחמים, ביניהם בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21. הרכב השלישי היה משאית עם נהג ולוחם, שהובילה גשר מתכת כתחליף לגשר הכביש על נחל הגעתון שפוצץ קודם לכן (בדיעבד הסתבר כי דחפור ירד מיחיעם ומילא את מעבר הנחל בעפר. הרכב הרביעי היה משאית נושאת אספקה, ובה נהג ולוחם. הרכב החמישי היא משוריין ליווי ובו 24 לוחמים ואנשי יחיעם. הרכב השישי היה משאית אספקה ובה נהג ולוחם. הרכב השביעי היה אוטובוס משוריין, ובו 37 לוחמים מגדוד 21. במשוריין הראשון ובאוטובוס במאסף השיירה היו מכשירי קשר.
השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים, ונתקלה במארב של כח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג ומספר מלוחמיו פצועים, אך שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השלישי בשיירה, שאף עלה באש, ושני אנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר עם שאר השיירה.
בן עמי פכטר נחלץ מהטנדר שהתהפך יחד עם עוד 3 לוחמים, והקבוצה הקטנה ניסתה להגיע ברגל לנהריה (לוחם אחד נהרג במקום המארב, ולוחם אחר הסתתר בסבך והגיע לשבי ציון כעבור יומיים), הם נתגלו בבוקר בתל פדכה (כ־2.5 ק"מ מערבית למקום המארב, בסמוך לעין גיח) אך לאחר קרב נהרגו כולם.
אנשי הרכב הרביעי נטשו את המשאית לאחר שנפגעה ונלכדה, והצטרפו לאנשי משוריין הליווי, שהיה הרכב החמישי בשיירה, וניהל קרב יריות במשך כשעה. בתיאום עם סגן מפקד השיירה שהיה באוטובוס המאסף, משוריין הליווי הסתובב בחזרה לכיוון נהריה. בדרך נתקל המשוריין בחסימה נוספת שלוותה במארב ירי, ואנשי המשוריין נאלצו לנטוש את הרכב. הלוחמים הצליחו להגיע לנהריה ברגל, למעט 3 לוחמים שנפלו מקרב אנשי משוריין הליווי.
הרכב השישי בשיירה נפגע מהירי, עלה באש ושני אנשיו נהרגו. ברכב השביעי התארגנו הלוחמים להגנה, וניהלו קרב דרך חרכי הירי שהיו קבועים באוטובוס, לאחר שלוחמים שניסו לרדת מהאוטובוס נפגעו מירי. הלוחמים התארגנו להגנה בתוך האוטובוס עקב התקפה קשה עליהם מטווחים קצרים, אך מרביתם נהרגו בקרב ארוך שנערך כ־9 שעות. במהלך הקרב, הם שמעו מספר פעמים הוראות בגרמנית שהיו חודלות את האש הערבית. היו מציעים להם בעברית משובשת להיכנע, אך הם סירבו, והאש חודשה. לאחר מספר שעות, הציעו להם להיכנע בפעם האחרונה תוך איום שאם לא ייענו – הערבים יציתו את המשוריין על יושביו. המגינים שוב סירבו, והערבים החלו להצית את האוטובוס. 5 הלוחמים שנותרו בחיים יצאו ממנו, אחד מהניצולים הצליח להגיע ליחיעם, 1 לנהריה, 2 למצובה ואחד נהרג בדרך.

 

בקרב נפלו 46 לוחמים (כולל לוחמת אחת ששימשה כאלחוטאית) מבין 87 אנשי השיירה, כולם מגדוד 21. הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום למחרת הקרב. הלוחמים זוהו בחלקם על ידי קרובי משפחה ומכרים, אך חלקם לא היו במצב המאפשר זיהוי. ובסופו של דבר זוהו גופות הנופלים על ידי רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר, בעזרת שיטות קבליות (בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין בעזרת "גורל הגר"א").  45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם.

לאחר האירוע צמרת ההגנה ערכה תחקיר מקיף על האירוע, ומתחה ביקורת על פכטר שלמרות האזהרות המודיעיניות בחר להוציא את השיירה, וגרוע מכך, שהוא עצמו נהג ברכב השני בשיירה. במהלך האירוע איבד פכטר שליטה על הרכב  והתהפך, בעקבות ניסיונו להבין את מצב הקרב ולחלק פקודות לשאר רכבי השיירה, ובכך חסם את הדרך בפני שאר רכבי השיירה, למרות שהמשוריין המוביל, פורץ המחסומים, הצליח לפרוץ את כל המחסומים שנקרו בדרכו ולהגיע עד ליחיעם.
אירוע שיירת יחיעם היה החמור מבין שלושה אירועי שיירות שנלכדו במארב באותו שבוע: שיירת יחיעם, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה. שלושת הכישלונות ומחיר הדמים הכבד, הוכיחו סופית ששיטת השיירות נכשלה, ושיש להשתלט על סביבות הדרכים על מנת להבטיח את התחבורה ליישובים המבודדים. שבוע בלבד אחרי הטבח החל המבצע היזום הראשון של ההגנה במלחמה, מבצע נחשון. במבצע, נכבשה לראשונה הדרך לירושלים ונפתחה הדרך לשלוש שיירות אספקה גדולות.

 

אתר הזיכרון

בשנת 1950 נבנו על ידי אשר חירם, אדריכל הבית של היחידה להנצחת החיל במשרד הביטחון, עמודי זיכרון באתרי קרבות חשובים של מלחמת העצמאות. אחד האתרים היה אתר נפילת השיירה בסמוך לצומת כברי. חירם בנה במקום עמוד זיכרון הבנוי ככוכב של שלוש צלעות ומחופה באבן. בראש העמוד תבליט של סמל צה"ל ובמרכזו שלט שעליו שמות הנופלים ומעליהם הכיתוב שם ולתהילה לפורצי הדרך ולמגינים האמיצים, שריוו מקום זה בדמם בחושם לשחרר את יחיעם הנצורה. זכרם לא ימוש לעד".
בשנות ה-60 החליטה המועצה האזורית מטה אשר לבנות שחזור של הקרב במקום נפילת השיירה. העבודה הוטלה על הפסל יחיאל שמי חבר קיבוץ כברי הסמוך. שמי הגיע לביקור בשטח מלווה באדריכל יחיאל ערד שאחיו משה פלוצר נפל בשיירה. שמי, שידע שערד רוצה מאוד לקבל לידיו את תכנון המקום בשל הקשר האישי, החליט לוותר ולהעביר לערד את תכנון אתר ההנצחה.  ערד תכנן את האתר מסביב לכביש הישן- "כביש הבקשיש", ממש במקום בו נפלה השיירה. הוא בנה קיר בטון מפוסל שמזכיר בצורתו מחסום דרכים. למרגלות הקיר יש מפת תבליט של הקרב ובימין הקיר נמצא קטע המתאר  את הקרב. במרכז קיר הזיכרון חלון שאמור לתת הצצה לעבר בית העלמין הישן של הכפר כברי, ממנו נפתחה האש לעבר השיירה. בצדי הכביש נמצאות גרוטאות של משוריינים. האתר כולל גם עמדת הסברה קולית בעברית ובאנגלית, שלטי הסבר על האזור בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת העצמאות, שולחנות פיקניק ופינות ישיבה מוצלות בין העצים. האתר בתכנונו של ערד נחנך בחודש מרץ 1969.  

טחנת רייאס – טחנת קמח, תעלה חצובה וגת במורד המערבי של הגבעה שממזרח לתל כברי, בקרבת האנדרטה לחללי שיירת יחיעם. הגבעה בנויה מסלע קירטון מכוסה בשכבת נארי.
התחנה הופעלה במים של עין צוף שהגיעו אליה בתעלה בנויה שעברה לאורך הדרך הישנה.
תעלה חצובה שמהלכה מצפון לדרום, הבנויה מתעלה ברוחב כ –1 מ' שבמרכזה תעלה צרה ברוחב 0.5 מ'. בעת הסקר ניתן היה לעקוב אחרי התעלה לאורך כ – 150 מ'. ייתכן שזו הייתה תעלת השקיה מקומית, אך אפשר גם שזהו קטע של אחת מאמות המים שהזרימו מים ממעיינות כברי לעכו.
המקור אתר 63, מפה 5 (עמקה), סקר ארכיאולוגי לישראל

 

תצפית על המישור ליד שער הכניסה לקיבוץ כברי,

כַּבְּרִי הוא קיבוץ השייך לתנועה הקיבוצית ובעבר השתייך לתק"ם. שמו של הקיבוץ הוא כשם הכפר הערבי אל-כאברי שחרב במלחמת העצמאות. ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון תוספתא ובתלמוד הירושלמי.
אלכַּאבְּרי הכפר שכן באזור בו בקצה המורדות המערביים של הרי הגליל עם מישור חוף הגליל. הכפר ניצב על חלק מתל כברי. יתכן ששם הכפר מקורו במילה הארמית כַּבִּיריה, שפירושה גדול או עשיר. ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון תוספתא ובתלמוד הירושלמי. הגיאוגרף הערבי אל-מקריזי, שחי במאה ה-15  קרא למקום אל-כַּבּירָא; הצלבנים כינוהו כַּבְּרָא. בסוף המאה ה-19 חיו כ-400 תושבים בבתי-אבן בכפר שסביבו נטעו עצי תאנה, זיתים, רימונים ותפוחים. מעיינות הכפר היוו את מקור המים העיקרי בנפת עכו, וכללו את עין אל-מפשוח', עין פַוָאר, עין אל-עסל ועין כאברי. אמת מים בה העבירו ממי המעיינות לעכו נבנתה בתקופה היוונית; שתי תעלות נבנו לאותה מטרה במאה ה-19 על-ידי מושלי עכו. ערב מלחמת העצמאות מספר התושבים בכפר היה כ-1,520, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 47,428 דונם, מהם 90 אשר נרכשו בידי יהודים. בכפר היה מסגד ובית-ספר יסודי לבנים, וכלכלתו התבססה על חקלאות וגידול בעלי-חיים.
תושביו הכפר השתתפו יחד כוחות צבא השחרור הערבי  ב-28 במארס במארב ומתקפה על של שיירת יחיעם. גם כפר זה, כמו שני שכניו ממערב לעיל, נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי.
ב- 18 בינואר 1949 הוקם קיבוץ כברי בחלק הצפון-מערבי של אתר הכפר ההרוס. קיבוץ געתון (1948), והמושבים מעונה (1949) ועין יעקב (1950) והישוב מעלות (1957) נבנו כולם ממזרח לאתר-הכפר, על אדמות אל-כאברי או תרשיחא. היישוב האחרון שהוקם על אדמות אל-כאברי הוא כפר ורדים (1984). כיום נותרו מן הכפר רק קירות מטים לנפול וערימות אבנים מוקפות קוצים, עשבים ושיחים. קיבוץ כברי משתמש באדמות הסמוכות לחקלאות ומרעה.

 

קיבוץ כברי נוסד בשנת 1949, על ידי חברי קיבוץ בית הערבה שנאלצו לפנותו במהלך מלחמת העצמאות. בתחילה הנשים והילדים פונו לקיבוץ שפיים ולאחר מכן פוצלו כל המפונים לשני קיבוצים – כברי וגשר הזיו.  בקיבוץ מטעי בננות ואבוקדו מצליחים, מפעל יציקות מתכת בשם "כבירן", מפעל פלסטיק בשם "ריאון" מקבוצת פלסאון תעשיות, מסעדה (אדלינה) וצימרים. כמו כן פועלת בקיבוץ סדנת הדפס. 

קטע שני
מכברי דרך שטחי מטעי האבוקדו והבננות והשדות
ממזרח לכביש 70 ולגבעת חמודות
תוך כדי חציית נחל שעל, נחל כזיב ונחל בצת
עד שלומי

 

גידולי האבוקדו והבננות בגליל המערבי תופסים קרוב ל 30,000 דונם משטחי החקלאות המקומיים, 22,200 דונם אבוקדו (30% מההיקף הארצי)  ו 6,300 דונם בננות (26% מההיקף הארצי).  גידולים אלה מהווים מרכיב חשוב בכלכלת האזור.

 

 

חציית נחל שעל

נחל שעל – הקצר מבין נחלי הגליל המערבי. אורכו כ- 16 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ 20- קמ"ר. שני יובליו: נחל נחת מצפון ונחל אשחר מדרום. בנחל וביובליו אין מקורות מים ממעיינות המקיימים רצף זרימה בנחל, וזורמים בהם רק מי שיטפונות מועטים בחורף. בעין שעל, הנמצא בתחום שמורת נחל שעל, שפיעת מים דלה המשמשת להגמאת עדרים בלבד. הנחל נשפך לים למרגלות תל אכזיב מדרום.

ענף גידול הבננות – מוצא הבננה ביערות של דרום מזרח אסיה. משם הופצה לאזורים הטרופיים והסובטרופיים ברחבי העולם ע"י סוחרים ערביים למזרח התיכון והכובשים הספרדים לאמריקה. שני מיני בננת הבר הגדלים ביערות דרום מזרח אסיה אינם אכילים. מהם טופחה הבננה התרבותית שאנחנו אוכלים. היא משתייכת לקבוצת זנים בשם קבנדיש.
מבחינה בוטנית הבננה היא עשב ולא עץ. הגבעול המרכזי של הצמח נקרא גזעול כלומר גבעול דמוי גזע עץ. מבחינה גנטית הבננה היא טריפלואידית בעלת שלושה עותקים לכל כרומוזום, לכן לא מייצרת זרעים לריבוי מיני. הריבוי שלה מתבצע רק באופן וגטטיבי מנצרים המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות. כדי להימנע ממחלות משתמשים בטכניקה של תרביות רקמה לגידול שתילי הבננות. מפעלי תרבית רקמה בראש הנקרה ובית העמק מייצרים את השתילים לישראל וגם מייצאים. בארץ יש לחדש את חלקות הבננות כל 5 עד 7 שנים. שווק הבננות לשוק נמשך כל השנה, שיאו בחודשי החורף והאביב בסוף הקיץ קצב השיווק יורד לכדי מחסור בשוק. היבול הממוצע הוא כ 6 טון\דונם.
מאחר והבננה רגישה מאוד לנזקי קרה, בישראל מגדלים את הבננות באזורים שפגיעת הקרה נדירה בהם. לפי אומדן באמצעות תצולמי אוויר בשנת 2013 התפלגו שטחי הבננות לאזורים הבאים: עמק הירדן   כ 8,200   דונם (34% מהשטח הארצי מהם 25% מושקים במים מושבים), חוף הכרמל  כ 9,200   דונם (38% מהשטח הארצי מהם 75% מושקים במים מושבים) גליל מערבי  כ 6,300   דונם (26% מהשטח הארצי מהם 90% מושקים במים מושבים), בקעת הירדן כ 300 דונם (1%    מהשטח) ס"ה כ 24,000 דונם.
בשנים האחרונות עברו כשלושה רבעים משטחי הבננות בארץ מגידול בשטחים פתוחים לגידול בבתי רשת. ב 2013 היה שיעור בתי הרשת בעמק הירדן ובבקעה 65% מהגידול, בחוף הכרמל 70% ובגליל המערבי 95%. בתי הרשת מספקים הגנה סביבתית טובה, ומכאן מושגים היתרונות הבאים: חיסכון ניכר בצריכת המים ע"י צמצום האידוי מהקרקע ומהצמח; בעמק הירדן חיסכון של כ 40%, בגליל המערבי כ 15%; שיפור משמעותי של משקל האשכול והיבול לדונם; איכות הפרי והמטע משתפרים ונוף הצמח והעלים נשארים מוגנים ושלמים עד סוף תקופת החורף. כך נמנעים נזקי טבע רבים בעיקר נזקי קרה והפרי נשמר בשלמותו עד לקטיף; בעזרת נטיעה בבתי רשת ניתן לנצל קרקעות שעד עתה לא ניתן היה לשתול עליהן בננות.
מקור; מצגת על גידול בננות בבתי רשת סקירת ענף הבננות בישראל לסיכום 2013.

חציית נחל כזיב בבקעת קורן,

נחל כזיב – הנחל הארוך ביותר ובעל אגן הניקוז הגדול ביותר בגליל המערבי העליון. שטח אגן הניקוז כ- 130 קמ"ר. ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון במספר יובלים המנקזים את אזור פסגת הר מירון והכפר בית ג'אן, ומסתיים בים התיכון מצפון לתל אכזיב. יובליו העיקריים – מצפון: נחל פאר, נחל מורן ונחל עפאים; ומדרום נחל פקיעין. חלקים ניכרים מאפיק הנחל מוכרזים כשמורות טבע. בעבר זרם הנחל כל השנה ממעיין עין זיו ומערבה, אך בעקבות השאיבה מעין זיו ומעין חרדלית, צומצמה הזרימה באופן ניכר. ישנה זרימה קבועה בנחל רק לאורך קטע של כ 2- ק"מ, ממעיינות שאינם תפוסים: עין טמיר, עין מצוד ועין ברתות- בוסתן, וממים המשוחררים לנחל עפ"י הקצאות רשות המים, דרך צינור חב' "מקורות" המחבר בין עין זיו ועין חרדלית. בעבר הייתה ספיקת כל המעיינות יחד מגיעה לכ 9.3- מלמ"ק מים בשנה, אולם זרימת המים בכזיב כיום עומדת על כ 6.4%- מזו שהייתה בעבר. ספיקת עין זיו מגיעה ל- 600 מק"ש בשיא תפוקתו, ויורדת עד 70 מק"ש בשפל. ספיקת עין חרדלית משתנה בין כ 550- מק"ש באביב, ויורדת בסוף הקיץ לכ- 70 מק"ש (פרלמוטר, 2008 ). ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י הערכות רט"ג היא של 5.25 מלמ"ק מים שפירים ברוטו בשנה (שחם וחובריו, 2003 ), ועפ"י רשות המים – כ- 0.4 מלמ"ק/שנה (דרייזין, 2002 ). בפועל, מאושרת כיום הקצאה רשמית של 1.2 מלמ"ק לשנה, בכפוף ליכולת האספקה של חברת "מקורות" . כל ביוב הכפרים בית ג'אן וחורפיש מוזרם לנחל כזיב העליון מזה כ 20- שנה, וגורם לזיהום חמור של מי התהום ולפגיעה קשה ביותר בחי ובצומח שבנחל. בעקבות חלחול הביוב למי התהום אירעה התפרצות מסיבית של ביוב גולמי במי עין זיו בסוף שנת 2006 , ושוב בסוף שנת 2008. בזיהום נמדדו ריכוזים גבוהים של מתכות (בעיקר מנגן, ברזל, ניקל וקובלט), חומרים אורגניים וחיידקים. כתוצאה מכך הפכו מי המעיין לבלתי ראויים לשאיבה כמים שפירים. המעיין אינו מזוהם כיום, אך מחשש להופעה חוזרת של הזיהום, מוזרמת כיום שפיעת המעיין כולה אל הנחל.
המקור: סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

ענף גידול האבוקדו – האבוקדו הוא עץ סובטרופי ירוק עד שמקורו באזורים הגבוהים של מרכז אמריקה. צמח האבוקדו הוא חד-ביתי. הפרחים קטנים ודו-מיניים. לאבוקדו אין יכולת האבקה עצמית, שכן החלק הנקבי והחלק הזכרי באותו פרח אינם מבשילים באותו זמן. לפיכך משלבים זני אבוקדו שונים באותה חלקה, אטינגר הוא הזן המפרה העיקרי. כמו כן משתמשים בדבורים להגברת את סיכויי ההפריה ע"י הצבת כוורות במטעים. האבוקדו רגיש לקרה בחורף, ולחמסינים בחודשים אפריל ומאי.
בישראל מגודל האבוקדו החל משנות ה-40. עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ ישראל על ידי נזירים ממנזר השתקנים בלטרון. יש אומרים, שבחצר המנזר נמצאים עצי האבוקדו הוותיקים ביותר בישראל. העצים המורכבים הראשונים הובאו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 וניטעו באדמות בית הספר החקלאי "מקוה ישראל". כאשר שטח האבוקדו בישראל היה בשיא גודלו בשנות ה-80 היו נטועים כ-120 אלף דונם, אך עקירות מסיביות בשנות  ה-90 עקב מחסור במים, שיקולי נדל"ן, וכנות לא מתאימות לאיכות המים הביאו לירידה של יותר מ- 50% בשטח הנטוע לכ-45 אלף דונם בתחילת שנות האלפיים.
בשנת 2015 היו בישראל שטחי אבוקדו בהיקף של כ 64,000 דונם המניבים כ 100,000 טון בשנה, כ 1.6 טון לדונם בממוצע. בכללי היבול נמוך ונערכים כל הזמן מחקרים במגמה להגדיל ואף להכפיל את היבול הממוצע. בנוסף נטועים עוד כ 10,000 דונם צעירים לפני הנבה, בשנים האחרונות נוטעים שטחי אבוקדו חדשים בקצב גבוה של בין 3,000 ל- 4,000 דונם לשנה. שלוש הסיבות עיקריות לקצב הנטיעה הגבוה הן עליה גדולה ועקבית בכמות הפרי שנצרך בשוק המקומי; שינויים אגרוטכניים שהגדילו משמעותית את כמויות היבול; והאבוקדו הוא אחד מצרכני המים הגדולים ביותר בחקלאות הישראלית. 800-1400 קוב/לדונם לשנה, תלוי באזור. כמו כן האבוקדו רגיש במיוחד לרמת המליחות של המים, לכן עשרות אלפי דונמים נעקרו וניטעו מחדש על כנות המסוגלות לגדול טוב יותר ברמת מליחות מים גבוהה יחסית, זאת בגלל המעבר לשימוש במים מושבים ברמת מליחות גבוהה יחסית המופקים בכמות גדלה והולכת בשנים האחרונות ברוב חלקי הארץ .
בשנת 2015: התפלגות שטחי האבוקדו כולל שטחים צעירים לפני הנבה: מרכז הארץ – 32% (כ- 24,700 דונם), גליל מערבי – 30% (כ- 22,200 דונם), גליל עליון – 14% (כ- 10,400 דונם), דרום הארץ – 12% (כ- 8,900 דונם), עמק הירדן – 7% (כ- 5,200 דונם) ועמק יזרעאל – 5% (כ- 3,700 דונם). במטעי ישראל, שלא כבמדינות אחרות, מגדלים מספר זנים של אבוקדו. ברוב המדינות המגדלות, זן האס תופס כ-85% מהשטח, כאשר הזנים האחרים מהווים זנים מפרים או גידולי נישה. המסחר באירופה דורש כמעט אך ורק האס. דבר שגורם בעיה לייצוא האבוקדו מישראל, מפני שיש בעיה קשה של פרי קטן מידי בזן זה. המגזר הערבי (כולל הרשות הפלסטינית) צורך כמעט רק את האס.
פירוט הזנים ושיווקם בעונה הרשמית מאוקטובר עד מאי: אס הזן החשוב והמבוקש ביותר, היבול יחסית נמוך לשאר הזנים  אבל מחירו ליצוא גבוה יותר. מבשיל באמצע העונה. נטוע על כ 40% מהשטח. בנטיעות החדשות הוגדל שטחו לכ-70%. גליל זן חדש יחסית, מבשיל ומשווק ראשון עוד לפני תחילת העונה בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר. אטינגר זן מפרה, משווק בתחילת העונה מייד אחרי הגליל. פוארטה זן אמצע העונה. פינקרטון זן אמצע העונה נפוץ במטעי עמק הירדן. ריד ונאבלזני סוף העונה בעלי פרי גדול עגול וכדורי. מניבים ומשווקים גם לאחר סיום העונה בחודשי הקיץ ,פרי אחרון משווק בספטמבר. יצוא כ-50,000 טון פרי, שהם כ 50% מהיצור הארצי, מיוצאים בעיקר למערב אירופה וקצת לרוסיה. צרפת היא הלקוח הגדול ביותר כ-35% מהיצוא.
מקורות: סקירת שוק האבוקדו של חברת צנובר עבור משרד החקלאות; דו"ח ארגון מגדלי פירות; מאמר על מטע האבוקדו של קיבוץ נירים; עוד

 

מעט בוטניקה

כשפרחי העשבייה של סוף החורף והאביב
עושים פירות והצמחים מתייבשים,
בולטים מאוד בשטח פרחיהם של שלושה צמחים
שתחילת הקיץ היא תחילת המשמרת שלהם.

הסקירה באדיבות משה כץ שציטט וסיכם מהאתר צמח השדה 

חבלבל השיח – משפחת החבלבליים. – בן שיח אשר מגיע לגובה עד 60 ס"מ. צורתו כדורית, ענפיו דקים  וסבוכים בעלי אופי נוקשה. על הענפים שערות קצרות ומהודקות המשוות לשיח צבע מאפיר. בכל שנה בקיץ מתייבשים הענפים. הם מתחדשים בחורף לאחר רדת הגשמים. העלים פשוטים מאורכים מסורגים על הגבעול. עם בוא החמסינים נושרים רוב העלים והצמח נותר עם מעטים מהם. את תפקיד ההטמעה יבצעו הענפים. בעונת הקיץ, השיח פורח בעשרות פרחים ורודים ובולטים. פקעי הפריחה מאופיינים בפיתול עלי הכותרת אחד בשני ומזכירים גדילי חבל מפותל. הפרח דו מיני, מלווה בשתי חפיות. גודלו 3-2 ס"מ, עלי הגביע גלדנים, מספרם 5, אורכם 5-33 מ"מ. עלי הכותרת מאוחים ויוצרים פרח דמוי משפך בצבע ורוד. פס ורוד בולט יותר נמשך בכל עלה מהבסיס אל שולי הכותרת. בבסיס הכותרת סביב האבקנים הילה בהירה.  מספר האבקנים 5, עמוד העלי הנמצא במרכז הכותרת מסתיים בשתי צלקות. הפרי הלקט בן שתי מגורות הנפתח בשתי קשוות. בכל מגורה שני זרעים.
הצמח נפוץ בארץ מהצפון עד מדבר יהודה. בעיקר בבתות ספר יובשניות בין צומח עשבוני וגם על סלעים.  תפוצתו מזרח ים תיכונית.

צלף קוצני – משפחת הצלפיים – שיח קוצני גדול (50 עד 200 ס"מ), מסתעף וסבוך. הענפים קשתיים,  ענפים צעירים צבעם ארגמן. בבסיס כל עלה יוצא זוג קוצים מאונקלים, אכזריים. העלים ואף קצות-הענפים נושרים בחורף. העלים בשרניים עד סחוסיים, מכוסים קרום-שעווה. צלף קוצני פורח כמעט חצי שנה, מאפריל עד ספטמבר. הפרחים בודדים, גדולים, בלתי נכונים, ריחניים מאוד. קוטר הפרח 6 ס"מ. 4 עלי הכותרת ערוכים ב-2 זוגות,  ככנפי פרפר. עלה הגביע האחורי מבין 4 עלי הגביע גדול מיתרם וקעור, ניצב מול עלי הכותרת האחוריים הצמודים לצופן, יוצר מאגר מוגן לצוף. המאביקים הם גם דבורים שונות, וגם רפרפים ועשים, הפעילים בלילה. האבקנים רבים (70–1200), זיריהם לבנים בבסיסם וגונם הופך בהדרגה לורוד-רענן כלפי ראשם. המאבק ורוד עם עורקי-אורך. השחלה נישאת על עוקץ ארוך (גינופור), שגם הוא כזירי האבקנים, לבן בבסיסו ו-ורוד רענן בראשו. הפרח נפתח בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, נשאר פתוח 16–18 שעות. לאחר האבקה מתפתחת השחלה לפרי עסיסי מלפפוני עד אגסי, הנישא על עוקץ ארוך. הפרי מתפצל לאורכו (יש אומרים כי זה מקור השם צלף, חילוף אותיות מ-פצל) וקליפתו נגללת אחורה.  הזרעים שחורים, מופצים על-ידי ציפורים ונמלים.
צלף קוצני גדל בקירות-אבן, צוקים, גדרות-אבן, קירות-טראסה, ערימות-אבנים וקרקעות דלות, ובמיוחד בקרום של גיר קשה על גבי גיר רך. הוא נפוץ בכל אזורי החבל הים תיכוני ובשוליו, ואף למדבר יהודה ולצפון הנגב יגיע. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון, והלאה מזרחה למערב אסיה.
כפתורי-פרחים, פירות צעירים, ענפים צעירים ועלים של צלף למיניו מוחמצים ונחשבים כתבלין משובח. ענף שהוסרו ממנו כל אבריו פרט לקוץ מאונקל אחד – שימש ל"דייג" של עלוקות מן הגרון. הסוג כולל 350 מינים, בארץ 5.
הצמח במקורות: קדמוננו מנו את הצלף בין יצירי הבריאה המצליחים לשרוד גם בתנאים קשים, וככל שתנסה להיפטר מהם – לא תצליח להשמידם. אלה נקראים בלשון התלמוד (מסכת ביצה כ"ה ב') בכינוי "עזין", והצלף נמנה שם בחברה טובה: יחד עם ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות ועז בבהמה דקה – מופיע גם הצלף:  שלושה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות ותרנגול בעופות. ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה דף כ"ה עמוד ב').

בוצין מפורץ – משפחת הלועניתיים השם העממי נר דוד (כפי שיסופר בהמשך). זהו צמח דו-שנתי זקוף, גובהו עשוי להגיע עד 1.5 מ'. בשנתו הראשונה הוא מוציא רק עלים בשושנת, והם ירוקים במשך כל הקיץ. בשנתו השניה הוא מעלה עמוד-תפרחת מסועף כמנורה (יש המציעים אותו, ולא רק את המרווה, כצמח ששימש דגם למנורת בית-המקדש). עליו התחתונים גדולים (אורכם 30 ס"מ ויותר), ביציים, מפורצים, גלוניים, פטוטרתם רחבה או חסרה. עלי הגבעול קטנים יותר, סורחים (בסיסם יוצר כנפיים לאורך הגבעול). בחוף הים גדל טיפוס שגבעוליו שרועים. הגבעולים והעלים מכוסים שערות מסועפות (כוכביות) אפורות–צהבהבות, בלתי נעימות למגע ומסוכנות לעיניים.
בוצין מפורץ פורח באביב ובקיץ, מאפריל עד נובמבר, בעיקר ביוני–יולי. הגביע קצר, אורכו 3 מ"מ. הכותרת גלגלית, קוטרה עד 2.55 ס"מ. חמשת עלי-הכותרת פרושים, כמעט סימטריים, מאוחים בבסיסיהם. זיריהם של חמשת האבקנים שעירים מאוד, שערותיהן ארגמניות. אין צוף, הפרח מואבק על-ידי דבורים אוספות-אבקה. הפרי הלקט כדורי קטן, קצר מהגביע העוטף אותו. בוצין מפורץ שכיח מאוד, והוא אולי השכיח במיני הבוצין בארץ, ותפוצתו רחבה ביותר. הוא גדל במגוון בתי-גידול, הן טבעיים והן מלווי-אדם, ובקרקעות שונות. שכיח במיוחד בצידי דרכים, במעזבות ובריכוזי אשפה. גדל כמעט בכל אזורי הארץ, פרט לדרום הנגב ולמרומי החרמון, אך במיוחד בתחום הים-תיכוני, בהרים ובשפלת החוף של צפון הארץ ומרכזה.  לפרחים תכונה מיוחדת ומוזרה: אם פוגעים באחד מעלי הכותרת, נושרים כל העלים כאחד.
ברפואה העממית משתמשים במשרה שלו דוקא לריפוי מחלות-עיניים, וכן לפגעי-עור, אך מזהירים לסננה היטב. עוד על פולקלור ורפואה עממית של הבוצין ר' בספרו של אמוץ דפני "פרחים, סגולות ואגדות" ע' 42. בסוג בוצין 350 מינים, בארץ 16. בוצין משמעו נר (בארמית), והשם מדמה את הפרח הצהוב, הנישא על גבעול זקוף, לשלהבת נר.
הצמח במקורות – בימי קדם היו מכינים מעלי הבוצין היבשים פתילות להדלקת מנורות השמן.  יש המפרשים כי הבוצין הוא פתילת המדבר המוזכרת במשנה בתור צמח שאין להדליק בו נרות שבת, כנראה מחשש לנזק לעיניים.  "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן.. ולא בפתילת המדבר" (מסכת שבת, ב', א')
עלי הצמח השעירים עלולים לגרום לדלקות ואף לעיוורון (מכאן השם הערבי עוורון). זרעי הצמח אף הם רעילים.  השם – בוצין – פירושו נר בארמית ("בוצין נהורא" פירושו נר למאור), ומקורו תלמודי. שם זה ניתן לבוצין על שום פרחיו שצבעם צהוב עז וצורת התפרחת מזכירה מנורה.
יש אומרים כי צורת המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש, ונאמר עליה "כפתור ופרח, כפתור" … דומה למבנה הבוצין.

 

חציית נחל בצת

נחל בצת: הצפוני מבין נחלי הגליל המערבי הישראלי. שטח אגן הניקוז שלו כ 123- קמ"ר. הנחל נכנס לשטח מדינת ישראל מלבנון בין היישובים שתולה לזרעית, ונשפך לים כ 300- מ' מדרום למאגר ראש הנקרה יובליו העיקריים – מצפון: נחל נמר ונחל חניתה; ומדרום: נחל שרך, נחל גליל ונחל מצובה. כיום הבצת ויובליו הינם נחלי אכזב, למעט קטע באורך של כ 1- ק"מ מצפון לקיבוץ אילון, שבו מזרימה רשות הטבע והגנים מים לנחל באופן מלאכותי לצורך שמירת הטבע בנחל. הזרמה זו החלה לאחר שהמעיינות יבשו בשנת 2000 בשל שאיבת-יתר בקידוחי חברת "מקורות", שהורידו את גובה מי התהום אל מתחת לגובה הנביעה. קטע הנחל הזורם נקי מזיהום, אולם ביובלי הנחל העליונים: נחל בירנית, נחל שרך ונחל גליל, עדיין זורם מדי
פעם ביוב גולמי או מטוהר ברמות משתנות – עקב תקלות במערכות הביוב האזוריות, ומזהם את מי התהום. לגבי חלק גדול מהישובים במעלה אגן הניקוז: פסוטה, אבירים, נטועה, מתת, בסיס בירנית, ערב אל ערמשה ואדמית – טרם יושמו פתרונות קצה לאיסוף מי הביוב או מי הקולחין, והמים מוזרמים לערוצי הנחלים. בצידי אפיק נחל בצת מצויים שרידים רבים של טחנות קמח ומתקנים חקלאיים שונים המעידים על עברו של הנחל כנחל איתן. הנחל זורם על בסיס אחד מקווי השבר הגדולים של הגליל ולכן מהלכו ישר יחסית ואינו מאופיין בפיתולים רבים. בגלל אופיו הקארסטי והשבור של המסלע, הנגר העילי מועט יחסית והפעילות הגיאומורפולוגית איטית לעומת נחלים באזורי הארץ האחרים. בנחל מספר מעיינות שכבה (עיינות כרכרה), שבעבר הייתה שפיעתם בספיקה של כ 1.1- מלמ"ק מים בשנה. אולם בגלל שאיבה מוגברת ממי- התהום ממזרח וממערב למעיינות, יורד בקיץ מפלס מי-התהום המזין אותם אל מתחת למפלס
הנביעה שלהם, והם מתנהגים כמעיינות אכזב טיפוסיים. בשל כך מתייבש כיום נחל בצת בסוף האביב, החל ממאי ועד לגשמי נובמבר-דצמבר, ובמשך מעל לחצי שנה אין נביעה ממעיינותיו. בשנים השחונות האחרונות נותרו המעיינות יבשים גם בעונת החורף. במאי 2002 הניחה רשות הטבע והגנים צינור חירום מבריכת אדמית, המזרים מים בכמות של כ 10- מ"ק לשעה, ומאפשר הרטבה של חלק מהאפיק במהלך הקיץ. גם הזרמה מעטה זו לא הייתה קבועה, ובהפסקות שלה התייבש הנחל לחלוטין. באוקטובר 2006 הניחה רשות הטבע והגנים צינור נוסף, שיחד עם הצינור הקודם מספקים בקיץ מים לנחל בספיקה של כ 25- מ"ק לשעה ( 0.14 מלמ"ק מים בשנה). גם ספיקה זו אינה מקיימת זרימה רצופה לכל אורך הנחל כפי שהמעיינות קיימו בעבר, והפגיעה בחי ובצומח נמשכת. ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י רשות המים, היא של כ- 0.25 מלמ"ק מים שפירים נטו בשנה. עמדת
רט"ג היא כי יש להשיב במלואה את זרימת המים המקורית מעיינות כרכרה ע"י הפסקת השאיבה מהקידוחים ואישוש מפלס מי התהום
המקור סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

קטע שלישי, משלומי לשפך נחל כזיב
דרך מושב בצת וש.ת. בצת
מטעי מושב לימן
חציית נחל כזיב
אתר יד לי"ד בגשר הרכבת 

שלומי – נוסדה כעיירת פיתוח, על שטח הכפר הערבי אל-באסה, כמרכז אזורי למתן שירותים ליישובי הסביבה. בשנת 1956 החלה בניית השיכונים ביישוב, דרומית להריסות הכפר אל-באסה. תושביה הראשונים היו עולים ממרוקו ותוניסיה. בעת קבלת מעמד של מועצה מקומית ב-1960 מנתה שלומי 1,600 תושבים.
למרות פיתוח מפעלי תעשייה ביישוב בשנות ה-70 וה-80, סבלה שלומי, עקב קרבתה לגבול, מקשיים חברתיים וכלכליים ואוכלוסייתה לא גדלה משמעותית – בשנת 1985 מנתה אוכ לוסייתה רק 2,400 תושבים.
בשנות ה-90 נקלטו בשלומי כ-1,000 עולים מחבר המדינות (למעלה מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה). באותה תקופה הגיעו גם כמה מאות תושבים מאזור הצפון לשכונת הוילות "פסגת שלומית" בזכות מחירי הנדל"ן הזולים, יחסית. בשנת 1998 החלה בנייתה של שכונה חדשה של בתים צמודי קרקע, צפונית ומזרחית לשלומית הוותיקה השוכנת צפונית לשלומי.
לאורך תקופה ארוכה סבל היישוב מירי קטיושות של הפת"ח והחזבאללה. בשנת 2000, עם יציאת צה"ל מלבנון נפסק לתקופה ירי הקטיושות למעט אירועים נקודתיים. במאי 2005 וכן במאי וביולי 2006 (מלחמת לבנון השנייה) שב היישוב לסבול מירי קטיושות מלבנון.

 

עיי העיירה הערבית באסה (היום א.ת. שלומי)

 

אל-באסה היה כפר ערבי גדול שבתקופת המנדט הבריטי היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל ונכבש במלחמת העצמאות במסגרת מבצע בן עמי ב-14 במאי 1948 ואז תושביו ברחו וגורשו אל מעבר לגבול הלבנון. כיום נמצאים שרידיו בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי.
המקום בו היה מצוי הכפר היה מיושב עוד מימי הבית השני. בתלמוד מוזכר הכפר "בצת" שתושביו היהודיים היו חייבים במעשרות, על-אף שהיו בתחום צור. גם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מוזכר יישוב בשם "בקה" שעל גבול הגליל וארץ צור. היישוב הוכר אף כ"לבסה" בתקופת מסעות הצלב. במאה ה-16 מוזכר היישוב ברשומות כבעל אוכלוסייה של 5500 נפשות. בשנת 1863 ביקר בכפר הנרי בייקר טריסטראם, כומר וחוקר מקרא בריטי, כחלק ממסע מחקר בארץ ישראל. לפיו תושבי כפר היו נוצרים ברובם וייצרו בעיקר עורות עזים, שמן זית, טבק ודבש. בשנת 1882 הקים השלטון העות'מאני בית ספר יסודי לבנים בכפר, כמו כן היו בו בית ספר יסודי לבנות ובית ספר תיכון פרטי. בסוף המאה ה-19 התגוררו בכפר 1,050 תושבים. בשנת 1922 הפך הכפר למועצה מקומית וב-1925 צורף לשטח המנדט הבריטי בעקבות קביעת הגבול בין הבריטים לצרפתים (הכפר נחשב קודם לכן לחלק מלבנון). בשנת 1927 כלל היישוב אוכלוסייה מעורבת של נוצרים מעדות שונות, פרוטסטנטים, קתולים, יוונים אורתודוקסים, מוסלמים ומתואלים – מוסלמים שיעים. רוב אוכלוסיית היישוב הייתה נוצרית. היישוב התפרנס בעיקר מגידול זיתים והוקמה בו מכללה, ששימשה את תושבי הצפון.

בשנת 1938 שכן בסמוך לבאסה מחנה מקימי גדר הצפון, פועלים ונוטרים יהודים. בסמוך לבאסה הוקמה בתקופה זו מצודת טגארט, מדגם מצדית, המצויה כיום בכניסה למושב יערה, וזאת כחלק מהתפיסה הביטחונית שליוותה את הקמת הגדר, חלוקת השטח לתאים הנשלטים על ידי מצודות ופילבוקסים. על פי סקר הכפרים 1945 היו שטחי אדמותיו 25,357 דונם והתגוררו בו 2,950 נפשות. לפי תוכנית החלוקה, יועדו שטחי הכפר להיכלל בשטח המדינה הערבית. במלחמת העצמאות ב"מבצע בן עמי" ביום 14 במאי 1948 נשלחה יחידה אחת לכבוש את הכפר הסמוך א-זיב ויחידה שנייה נשלחה לעבר אל-באסה. א-זיב נכבשה לאחר קרב עקשני ותושביו החלו לצאת ממנו צפונה לעבר גבול הלבנון. במקביל הקרב באל-באסה (הסמוך יותר לגבול הלבנון) נמשך עד שהתנגדותם של התושבים נשברה משהגיעו אליהם הפליטים הראשונים מהכפר א-זיב ורובם נמלטו צפונה מעבר לגבול הלבנון. כ-5 אחוזים מתושבי הכפר נותרו בישראל אולם נאלצו לעבור ליישובים אחרים. רוב בתי הכפר נהרסו לאחר כיבושו. לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. כיום הכפר חרב, פרט לשלוש הכנסיות (הפרוטסטנטית, הקתולית, והיוונית אורתודוקסית) ומסגד,  המצויים מזרחית לאזור התעשייה של שלומי. מעטים מתושבי היישוב בעבר שומרים על החורבות, ועוסקים בשיפוצים.
המקור עוד פרסום "זוכרות".

בתחילת מאי 2014 עמדה הכנסייה האורתודוקסית בשלומי במרכז מאבק, לאחר שבשבוע קודם התקיימה במקום חתונה של בני זוג מהכפר הנוצרי קתולי מעיליא, וימים מספר לאחר מכן התקיים שם טקס הטבלה. קבוצה של תושבי שלומי, שהגיעה למקום, הבהירה לאנשי מעיליא שהוריהם התגוררו בעבר בכפר אל באסהנ את התנגדותם להפעלת הכנסייה, וטקס ההטבלה הסתיים בתקרית אלימה ובתלונות הדדיות במשטרה. מקור והרחבה

 

 

 

 

מושב בצת ושדה התעופה בצת,

 

בצת הוא מושב בצפון ישראל, באזור הגליל המערבי, סמוך לשלומי ולנהריה. הוא מהווה חלק ממועצה אזורית מטה אשר ומשתייך לתנועת המושבים. שטח המושב, כ-2200 דונם. המושב הוקם בשנת 1949, על ידי הסוכנות היהודית וקרן היסוד ותושביו הראשונים היו עולים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה-500 ממדינות הבלקן, בייחוד מיוגוסלביה ורומניה. המקום שנבחר למגורים היה אדמות הכפר הערבי "אל-באסה", שנכבש במלחמת העצמאות  ותושביו גורשו ועזבו אותו. רוב בתי הכפר  נהרסו עם הכיבוש. בשנת 1951 בחרו המייסדים לעבור לאתר קבע הסמוך לנקודת היישוב המקורי.

שדה התעופה בצת

 

נחיתת שני מטוסי מיג-17 סורים בבצת

ב– 12 באוגוסט 1968, יום קיץ שגרתי בגזרת הצפון. לפתע שני מטוסי מיג-17 מחיל-האוויר הסורי נכנסו לתוך שטח מדינת ישראל, אך במקום להיכנס למצב קרב כצפוי, נחתו שני המטוסים בזה אחר זה במנחת בצת הנטוש, סמוך לחופי נהריה. לא עבר זמן רב עד שאזרחים רבים התקבצו סביבם, הרי נחיתת מטוסי אויב במנחת הנטוש אינו מחזה שגרתי. הטייסים הופתעו למראה ההמון. לאחר בירור התגלה כי הטייסים ביצעו טיסת ניווט בשמי סוריה במהלכה נעזרו במפות משנת 1945, שאינן מעודכנות. הם נכנסו לתוך לבנון ובמקום לפנות צפונה ולנחות בשדה ליד טריפולי, פנו השניים דרומה ונחתו בבצת – קילומטרים אחדים בתוך ישראל. עד לאחר הנחיתה היו הטייסים משוכנעים כי נחתו במנחת לבנוני. שני הטייסים, סגן ואליד אדהם וסג"ם רדפן ריפעי, נלקחו בשבי ושוחררו כשנתיים מאוחר יותר במסגרת עסקת שבויים, ואילו המטוסים הופקדו בידיו של חיל-האוויר.
זוהי הפעם הראשונה שמדינות המערב שמו ידן על מטוס מסוג זה, שהיה מטוס הקרב העיקרי במדינות ערב, לפחות מבחינה מספרית. באותם הזמנים הופעל המיג-17 על-ידי חילות-האוויר של סוריה, מצרים ועיראק, ומדינות אחרות בעולם.  המטוסים הובלו לבסיס רמת-דוד ועברו סדרת בדיקות: צוות קרקע מיוחד בדק את ההיבטים הטכניים שלהם, ונבחנו יכולות המטוס באוויר על-מנת ללמוד את סודותיו. על הבדיקה האווירית הופקד אל"ם (מיל') דני שפירא, שהיה אז טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר, ולאחר מספר טיסות הצטרף אליו גם סא"ל אהוד חנקין ז"ל, שהיה אז טייס צעיר.  בסוף שנות השישים הועברו שני המיגים הסוריים לארצות-הברית, כאשר אחד מהם הוחזר ארצה ונמצא כיום במוזיאון חיל-האוויר.
מקור והרחבה באדיבות זוהר ויסברג

******

לִימַן הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים והוא נמצא בתחום מועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים משוחררים שהתיישבו, זמנית, בבתי הכפר הערבי הנטוש א-זיב,  הגרעין כונה גרעין כל טוב, שכעבור חודשים ספורים התיישב על אדמות הכפר והקים בו את היישוב. המושב החדש נקרא בתחילה צה"ל, מכיוון שחברי הגרעין שהיו משוחררי הצבא. שמו של המושב יצר בלבול בשליחת הדואר בגלל ששמו שווה לשם הצבא, אז ב-1959 שונה שמו ללימן על שם הסנאטור האמריקני הרברט להמן. שטחו כ-2,400 דונם. חלק ניכר מהתושבים עוסקים בענפי החקלאות כגון מטעים ולול וכן בענפי תיירות כגון: מסעדות ולינה כפרית. בקרבת היישוב שוכנת שמורת לימן, הנמצאת כ-1 ק"מ מצפון ליישוב וכוללת בתחומה רכס כורכר ובו ריכוזי צבעונים וכמה מיני סחלבים

 

יד לי"ד בגשר הרכבת מעל נחל כזיב

פיצוץ גשר א-זיב (גשר אכזיב) נערך במסגרת ליל הגשרים – מבצע לפיצוץ 11 גשרים המחברים את ארץ ישראל עם המדינות השכנות – ב-16 ביוני 1946 (י"ח בסיוון ה'תש"ו), ובמהלכו פוצץ גשר הרכבת מעל נחל כזיב. פיצוץ הגשר התרחש בטרם עת, וכתוצאה מכך נהרגו 13 לוחמי הפלמ"ח שהשתתפו בפעולה. קודם לכן נהרג לוחם הפלמ"ח יחיעם ויץ, שנפצע פצעי מוות בהסתערות. לזכרם הוקמה במקום אנדרטת יד לי"ד.

בתקופת המנדט הבריטי פעלה חברת הרכבת המנדטורית לפיתוח רשת הרכבות בפלשתינה-א"י – המסילות הצרות שודרגו מרוחב צר של 105 ס"מ לרוחב התקני של 143.5 ס"מ (מלוד לירושלים, ליפו ולטול כרם) או נסגרו (המסילות לבאר שבע ומטול כרם לשכם ולעפולה) ונשארה רק מסילת העמק הצרה. כמו כן נוספו מסילת לוד – אשקלון, מסילת החוף בין חדרה לחיפה וכן מספר שלוחות קצרות, בהן שלוחת רכבת מתחנת הרכבת ראש העין דרום לפתח תקווה שנבנתה בשנת 1921 על ידי המשרד לעבודות ציבוריות לשם הובלת פרי הדר מפרדסי האזור לנמלי יפו (דרך לוד) וחיפה (דרך חדרה). הרכבת המנדטורית הגיעה לשיא התפתחותה בסוף שנות ה-20, עת יצאו רכבות מתחנת הרכבת חיפה מזרח לשלוש יבשות – למצרים שבאפריקה, לסוריה שבאסיה ולאיסטנבול שבאירופה. לאחר המשבר הכלכלי של 1929 והשפל הגדול שבא לאחריו, התקשתה הרכבת לחזור לימי הזוהר (בייחוד על רקע שיפור הכבישים והשתכללות המכוניות והאוטובוסים). המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 כלל פגיעות חוזרות ונשנות ברכבות ובמסילות והביא לירידה נוספת במספר הנוסעים ולצמצום השירות. בשנת 1930נחנכה תחנת הרכבת עכו, ובשנת 1937 נחנכה תחנת הרכבת חיפה מרכז ובשנת 1942 השלטונות הבריטים חונכים את כל מסילת הרכבת חיפה – בירות – טריפולי. ביולי 1945 נחנכה תחנת הרכבת נהריה ובשנת 1946 נותקה רשת המסילות של פלשתינה-א"י מהמדינות השכנות – מצרים ולבנון הלאימו את המסילות שהיו בשטחן וגשר אל חמה שחיבר את רכבת העמק לסוריה וירדן פוצץ על ידי הפלמ"ח בליל הגשרים. במאי 1948 הוקמה חברת רכבת ישראל על מנת לרשת מהרכבת המנדטורית את האחריות על התחבורה המסילתית בארץ.

 

 

 

ליל הגשרים (נקרא גם "מבצע מרכולת") הוא כינויה של פעולה מתואמת של הפלמ"ח, במסגרת תנועת המרי העברי, בליל י"ט בסיוון תש"ו (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946), שבמהלכה הותקפו בו בזמן 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. תשעה מהגשרים פוצצו, אחד מהגשרים ניזוק קשות ואחד הגשרים לא פוצץ. הצלחת הפעולה גרמה לניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים. הפעולה בגשר הסמוך לאכזיב השתבשה ו–14  מאנשי הכוח התוקף נהרגו. בשאר הפעולות לא היו נפגעים לכוחות הפלמ"ח.
אחד עשר הגשרים שהותקפו הם: גשר מטולה צפון מערב, על הכביש המוביל לצידון; גשר מטולה צפון מזרח, על נחל עיון; גשר בנות יעקב, על נהר הירדן, גשר אל חמה (חמת גדר), על נהר הירמוך; גשר שייח' חוסיין, על נהר הירדן, על כבישבית שאן – אירביד; גשר אדם (גשר דמיה), על נהר הירדן, גשר אלנבי, על נהר הירדן, על כביש ירושלים – עמאן; גשר מדרום לעזה (מסילת ברזל), על נחל הבשור, על ציר עזה-רפיח; גשר מדרום לעזה (כביש), על נחל הבשור, על כביש עזה-רפיח, גשר א-זיב (מסילת ברזל), על נחל כזיב, גשר א-זיב (כביש), על נחל כזיב, הותקף אך לא נפגע.

 

 

כחלק ממבצע ליל הגשרים הוטל על יחידה של 40 לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח להרוס שני גשרים על נחל כזיב, גשר רכבת וגשר כביש המובילים ללבנון. עיקר הלוחמים נועדו לפוצץ את הגשר. לוחמים אחרים נועדו לבצע חסימות מצפון ומדרום לגשרים ולהרחיק ערבים תושבי הכפר א-זיב שהתגוררו סמוך לגשרים. מפקד היחידה היה נחמיה שיין מקיבוץ עין-חרוד, בנו היחיד של המחנך אליעזר שיין. הלוחמים יצאו מקיבוץ מצובה. הלילה היה בהיר וכשהתקרבו לגשר הרכבת התגלו הלוחמים על ידי הנוטרים הערבים שפתחו באש. לפקודת המפקד נחמיה שיין הסתערה היחידה ותפסה עמדות בסמוך לגשר הרכבת. קומץ מהלוחמים התקדמו לכיוון גשר הכביש. בהסתערות נפגע יחיעם ויץ בחזהו ונפל. הוגשה לו עזרה ראשונה אך ללא הצלחה. קליע נותב פגע בחומר הנפץ שעל גב הלוחמים שמתחת לגשר ואירעה התפוצצות אדירה. 13 לוחמים ובהם מפקד הפעולה נהרגו במקום ואחדים נפצעו. גשר הרכבת נהרס בפיצוץ. בגלל האסון לא פוצץ גשר הכביש והוא היה היחיד שנותר על כנו מבין הגשרים שהותקפו באותו לילה. הלוחמים שלא נפגעו והפצועים נסוגו לקיבוץ מצובה בפיקודם של יצחק יבנה, סגן מפקד הפעולה, ויהונתן דותן שהיה אחראי על נקודת האיסוף בפעולה. במצובה טופלו הפצועים. כדי להקל על אנשי מצובה, ומחשש להתגלות על ידי הבריטים, עברו 11 לוחמים לקיבוץ חניתה ושם  הוסתרו במערה למשך יומיים.

 

שרידי הלוחמים הלא מזוהים נקברו בבית הקברות בחיפה ובקיבוץ מצובה, יחיעם וייץ נקבר בהר הזיתים בירושלים. דבר הקבורה לא היה ידוע לציבור ונפוצו שמועות בדבר גורלם. התעוררו תקוות שווא כי חלק מהם ברחו להרים ויחזרו בקרוב. בשנת 1955 נחנכה בין גשר הרכבת וגשר הכביש אנדרטת יד לי"ד שתוכננה על ידי האדריכל אשר חירם. האנדרטה עוצבה ככיכר אבן ונכתב עליה סיפור הקרב שנוסח על ידי הסופר ס. יזהר. המשפחות השכולות דרשו להעביר את שרידי החללים שנקברו בחיפה לקבורה במקום. בי"ז בסיוון תשכ"ח (11 ביוני 1968) לאחר מאבק ציבורי ארוך הובאו השרידים מחיפה לקבורה במקום נפילתם ליד גשר מסילת הרכבת, בתוך אנדרטת יד לי"ד שהייתה לקבר אחים. בעקבות הקבורה האתר תוכנן מחדש על ידי האדריכל אריה פטרן ונוסף מעגל חיצוני מסביב לאנדרטה שכולל מצבות צבאיות עם שמות החללים. כעבור שנים התברר כי גם בקיבוץ מצובה יש שרידי חללים והן הובאו לקבורה באותו מקום בכ"ט בחשוון תשס"ד (24 בנובמבר 2003).

 

האנדרטה וחלקת הקבורה ברחבה עגולה מרוצפת, בכניסה אליה שני עצי תמר. לרחבה מוביל שביל סלול לאורך מדשאה שלצידו שלט הסבר אודות המקום והקרב. מצבות הנופלים בהיקף הרחבה, ובמרכז בימת אבן עגולה ומוגבהת שבשוליה חלוקי נחל. הבימה כוללת שלושה מפלסים: בעליון לוח מוארך ובו שמות הנופלים, במרכזי מקיף את הבימה לוח ובו פרטי ההנצחה ומועד העברת שרידי הנופלים הנה, במפלס התחתון מקיפים את הבימה לוחות משופעים ובהם תיאור הקרב ודברים לזכר הנופלים שכתב ס' יזהר. מהדברים: "כי בלילה ההוא הובקעו אחד עשר גשר ממתולה עד עזה – קול ענות העם. מלחמה אם אין מוצא; עומסי נפץ וכפופים לשליחותם נפרדו פה חוליות הבטחה וההורסים יצאו אל מוסדי הגשר; לא נחלצו לקרב ואש פתע ניחתה בהם ויפול האחד, "איש למקומו" חזקה הפקודה וירוצו; המה באים תחת הגשר ונפץ אדיר נפל פתאום לא נודע מאין. רעדה הארץ נעתמו שמים; וכשוך הכל לא היה עוד הגשר ושלושה עשר בנים נמוגו אל דממת הירח, אפסו באמצע לכתם; ומכל תפארת עלומיהם לא נותר עמנו זולת שמם, חקוק בליבנו במסד הארץ ובאבן הזאת."

 

כביש חיפה – עכו – ראש הנקרה, היה חלק מכביש חיפה-ביירות ונסלל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. היום הוא מהווה חלק מכביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201  קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. קטעי הכביש הנוספים הם: כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה בקטע שבין רעננה לחיפה, שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין ונקרא היום כביש תל אביב – חיפה הישן; כביש גהה, שהתפתח בשנות ה-50 וה-60 וחובר לכביש יפו-חיפה ליד רעננה ב-1968; הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

 

קטע רביעי מתל אכזיב דרך חוף הים לנהריה

 

מול תל אכזיב בחוף הים.

 

 

 

תל אכזיב נקרא גם א-זיב; זיב – תל ובו שרידי ערים קדומות וכן חורבות הכפר הערבי הנטוש א־זיב על גבעת כורכר בשפת הים, בין שפכי נחלים לים (נחל כזיב מצפון, נחל שעל מדרום); שטח האתר כשבעים דונם. הישוב הקדום זוהה עם העיר אכזיב, הנזכרת במקרא, במקורות מן התקופות הקלאסיות ובספרות התלמודית. בתקופה הצלבנית היה במקום מרכז של סניוריה. בחפירות בשנות ה-60' נחשפו בתל שרידי עיר בצורה מתקופת הברונזה התיכונה, ועליהם שרידי התיישבות מתקופת הברונזה המאוחרת, מתקופת הברזל (למן המאה הי״א לפני סה״נ) ומן התקופות הפרסית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות׳מאנית. ממזרח לתל נחשפה גת גדולה. בסביבת התל מצפון, ממזרח ומדרום אותרו חמישה בתי קברות נרחבים  ששימשו את העיר בתל אכזיב למן תקופת הברונזה המאוחרת עד סוף התקופה הרומית. בעבר נמצאו באתר שברים של לוח לציון גבול, עשוי אבן גיר (כיום במוזיאון רוקפלר). על הלוח נחרתה כתובת יוונית, המוקדשת לגלריוס מקסימיאנוס, קונסטנטינוס וליקיניוס האב, ועל־פיה הוא תוארך לשנים 311-307 לסה״נ.
ביסודות של מבני הכפר הערבי הובחנו אבני גזית גדולות, שבהן סותתו מגרעות דמויות טרפז לשם חיבורן זו לזו; אבנים כדוגמתן נמצאו בסרפנד (צרפת, צרפתה) שבחוף הלבנון. באתר נמצאה משקולת בורג מטיפוס שומרון. בבסיס התל הובחן חתך בסלע הכורכר, שיצרו גלי הים, ובו ניכרות שכבות מן התקופה הכלקוליתית הקדומה. ממערב לתל — לגונה קטנה, שנוצרה בעקבות חציבת כורכר והותרת דופן למגן בפני גלי הים ממערב; נראה שהלגונה שימשה כנמלה הקדום של אכזיב. בקצה הצפוני של הלגונה נחצבה בריכה מורכבת, שאליה מגיעה תעלה להזרמה של מי הים, אשר נחצבה בנקבה בקיר המגן; נראה שהבריכה שימשה לגידול דגים, אולי בתקופה הרומית (מערכות דומות לזו נמצאו באתרים רבים באגן הים התיכון; בקצה המערבי של קיר המגן נמצא לוח משחק ובו שתי שורות של גומות, שבע גומות בכל שורה. בסקר הבריטי(SWP) נזכר באתר זה מעיין שופע, בנוי כבאר; במפת הטיוטה צוין מקומו בפאת התל, מצפון־מזרח לכפר הערבי.
מפה 1 אתר 6, סקר ארכאולוגי של ישראל

בכפר א- זיב בסוף המאה ה-19 גרו בו כ-400 תושבים מוסלמים. ב-1931 חיו באל-זיבּ ובישוב אל-מַנְוָאת הסמוך 1,059 תושבים ב-251 בתי אבן ובטון שנבנו בסמוך זה לזה. הם התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול פירות, ועסקו גם בדייג. היו בכפר מסגד קטן, מרפאה ובית-ספר יסודי שהוקם ב-1882. ב-1944-455 חיו בשני הישובים 1,910 תושבים, ואדמותיהם השתרעו על 12,607 דונם. בכפר היו שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ושני בתי-בד ממוכנים. ב-13-14 במאי 1948 חטיבת כרמלי במסגרת מבצע בן-עמי כבשה את הכפר אל-זיבּ. תושבי הכפר נמלטו ואלה שלא הצליחו להימלט הועברו מאוחר יותר לכפר אל-מזרעה, שבו קובצו פליטים מכפרי הגליל המערבי. קיבוץ גשר הזיו, הוקם על חורבות הכפר בינואר 1949 וכיום שוכן הקיבוץ כקילומטר מדרום-מזרח לאתר הכפר. כל מה שנותר היום מהכפר המקורי הוא המסגד, ששופץ למטרות תיירות, ובית המֻח'תאר, שהפך למוזיאון. מספר מצבות מוצגות במוזיאון ועל חלקן כיתוב בערבית. אתר הכפר והשטח שסביבו משמשים כאתר נופש ואטרקציה תיירותית.

 

עוד קצת בוטניקה על פרחי החוף הפורחים בקיץ

עדעד כחול – משפחת עופריתיים – צמח עם "פריחת אלמוות" בצבע כחול עז. זהו עשבוני רב-שנתי, שגובהו 35 ס"מ. הצמח שעיר או מחוספס. העלים מרובים וצפופים, ערוכים בשושנת בבסיס הצמח, מחולקים לאונות מעוגלות, מן הקיצונית שבהן מזדקר זיף.  גבעולי הפריחה מכונפים לאורכם. הכנפיים מתרחבות כעלה לקראת הפרחים, ראשן משולש. השם עדעד ניתן לסוג זה בגלל פרחיו שאינם נובלים, כביכול חי הפרח לעדי-עד. "אשם" בכך בעיקר הגביע, שהוא צבעוני, קרומי ושאיר בעוד הכותרת נובלת ונושרת.  מקורו של הסוג בביצות מלוחות, והצמחים מצוידים בבלוטות המפרישות מלח ומווסתות את כמות המלח ברקמות הצמח.
עדעד כחול פורח ממרס עד יוני, לפעמים אף עד אוקטובר. לפרחיו גביע בצבע סגול עד כחול עז, המאפיל על הכותרת שצבעה קרם. הגביע קטוע, חסר אונות.  אבקנים 5. הפרח מפריש צוף ומואבק על-ידי חרקים. האבקה עצמית נמנעת על ידי הטרוסטיליה – אורך שונה של אבקנים ועליים בפרחי כל אחד מהפרטים, והאבקה אפשרית רק בין אבקנים לעליים באותו אורך.
עדעד כחול גדל באזור החוף, בחול ובכורכר במדרונות הפונים לים וסובלים מרסס של טיפות מלוחות, הנישאות ברוח מן הים. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון. ממין זה טופחו זנים שונים לגינת הנוי ולקטיף, מהם בצבע המקורי ומהם בצבעים שונים.
בסוג 250 מינים, בארץ 6, בעיקר במליחות ובמדבר.

 

נר הלילה החופי – משפחת נר הלילה. צמח רב-שנתי הגדל בחולות ובמעזבות לאורך מישור החוף. הצמח נקרא כך משום שפרחיו נפתחים לעת לילה. נר-הלילה החופי משתרע על הקרקע ועליו גדולים ופשוטים. פרחיו צהובים וגדולים, בעלי ארבעה עלי כותרת.  קוטר הפרחים 5-7 ס"מ. במרכז כל פרח שמונה אבקנים ועמוד עלי שראשו מפוצל לארבע צלקות. פרחיו של נר-הלילה החופי סגורים במשך שעות היום ונפתחים רק בשעות בין הערביים, אז מבקרים בהם רפרפים הלוגמים מהצוף שבבסיס הפרחים ותוך כדי כך גם מאביקים אותם. לאחר ההאבקה מתנתק הפרח מהאזור העליון של השחלה שמתפתחת כתא זרעים המתפתחים.
נר-הלילה החופי משתייך לקבוצה טקסונומית שמוצאה באמריקה. המינים בסוג נר-הלילה מתאפיינים בפולשניות, ומופיעים בבתי-גידול מופרים במקומות רבים ברחבי העולם. תפוצתו הטבעית של נר-הלילה החופי היא בחופיה של טקסס שבארצות הברית. הוא הגיע לארץ ישראל באקראי, ככל הנראה בעקבות פעילות האדם, בסוף המאה התשע-עשרה. עם השנים התרבה והתפשט וכיום הוא נפוץ לכל אורך רצועת החוף. הצמח נפוץ לאורך חוף הים ונשתל גם בגינות באזור זה.

 

 

קטע אחרון, רכיבה מנהלתית בתוך נהריה בדרך לנקודת הכינוס

העיר נהריה נמצאת כ – 30  ק"מ מצפון ​לחיפה וכ – 7 ק"מ דרומית למעבר ראש הנקרה והגבול עם לבנון. נהריה נחשבת לבירת הגליל המערבי ומספקת שירותים שונים לאוכלוסייה כפולה מזו המתגוררת בה. שטח השיפוט של העיר משתרע על 10,500 דונם.  מספר התושבים בנהריה הוא 60 אלף ומספר בתי האב כ – 19 אלף.

 

 

בטיול זה לא עסקנו בראשיתה של נהריה והתפתחותה על כך ראו בטיול  מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו

****

סוף דבר

אחרי חמש וחצי שעות הסתיים הטיול,
מתוכן שלוש ורבע שעות רכיבה ושעתיים רבע עצירות.

נהנינו לדווש במרחב החקלאי חלקו הצפוני של מישור חוף הגליל העליון המערבי. 

אין ספק, מסלול טיול זה היה מעניין,
לכל אורכו שעמנו הסברים על המקומות ועל האתרים.
כאלה היו לנו בשפע במגוון נושאים: 
היסטוריה, גאוגרפיה, מורשת קרב, ארכאולוגיה, בוטניקה, חקלאות, התיישבות ועוד.

נזכיר שוב האתרים בהם התעכבנו
– תל ומעיינות כברי,
– אתר הזיכרון לשיירת יחיעם,
– תצפית מערבה משער הכניסה לקיבוץ כברי,
– בקעת קורן,
– כנסיות העיירה הערבית באסה (היום א.ת. שלומי),
– שדה התעופה בצת,
– יד לי"ד בגשר הרכבת מעל נחל כזיב,
– מול תל אכזיב וחוף הים.

*******

תודה

לשמחה, היוזם, המתכנן, שהטיב להוביל אותנו בין הגדרות והפליא בהסבריו
למשה על  הכנת הסקירות החקלאיות  והבוטניות
ועל הכנת ההדמיה של המסלול
ללוי על הסיפורים והאנקדוטות האישיות
לגיל על תרומת הצילום שחלק מתמונותיו מוצגים כאן ואלבומו מופיע בקישור
וכמובן לכולם על החברותא והסולידריות ועל הושטת עזרה לי במעבר בנקודות מסוימות

*******

 

 

 

 

 

 

 

טיול זה אליו יצאנו ביום שבת (13/5/2017) הוא מימוש עוד תכנית שהוכנה לפני מספר חודשים ונדחתה בגלל אילוצים שונים.

 

כוונת תכנית מסע זה היא להמשיך ללמוד ולהכיר חבל ארץ זה. היזמה לתכנית זו עלתה בעקבות טיול קודם בכו שוטטנו באזור: לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים.

 

בשעת בוקר מוקדמת, עם אור ראשון, יצאנו מבאר יעקב עמית פינקלשטיין ואני למסע זה על פי מסלול שהוא תכנן, רכב קודם בחלקים וממנו וכמובן שהוביל.

 

******

מסלול המסע, מעגלי נגד כיוון השעון

*****

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

מישור חוף יהודה המהווה חלק ממנו

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי גירסה אחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף.

רצועת החולות  – אורכה של רצועת החולות במישור החוף מגיעה לרוחב של 5 – 6 קילומטרים, ונקטעת לחמש יחידות משנה רוחביות על ידי עמקי הסחף שיוצרים ערוצי הנחלים בדרכם אל הים, ההולכים ונעלמים מתחת לשטחי הבנייה של הערים הגדולות: חולות אשקלון (בין נחל שקמה לאשקלון); חולות ניצנים (בין אשקלון לאשדוד); חולות אשדוד (בין אשדוד לנחל לכיש); חולות יבנה (בין נחל לכיש לנחל שורק); חולות חולון-ראשון לציון (בין נחל שורק לתל אביב-יפו).

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה קיימים ארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא שלושה כמו בשרון, השטח שמשתרע מצפון לירקון. רכסי הכורכר מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

 

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר. תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכר ובחולות.
רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי והם מהווים את האיבוס של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לרכסי הכורכר, האיבוס במישור החוף הדרומי הוא רחב, גבוה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזו יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכו של האבוס מצוי כביש החוף (כביש 42 והמשכו כביש 4) מסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

החולות ופשטי הנחלים – המרחב אליו מתפשטים מי הנחל בשעת גאות ובו שוקע סחף הנחל –  תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי. צורתו של קו החוף והקרבה למקור אספקת החול בדלתת הנילוס, מאפשרת לזרמי הים ולגלים לצבור כאן חולות והם אלה שגרמו לשינוי זרימת הנחלים המגיעים מהר והשפלה  מכיוון מזרח – מערב לדרום – צפון. לשלושה נחלי מישור החוף הדרומי והנחלים המצטרפים אליהם (נחל שורק ונחל גמליאל המצטרף אליו, נחל לכיש ונחל אלה ונחל גוברין המצטרפים אליו ונחל שקמה ונחל אדוריים המצטרף אליו) אופיינית זרימה בערוצים נפרדים עד למרזבה, לרגלי החוליות ורכסי הכורכר המערביים מתלכדים ויוצרים ערוצים נפרדים לערוצים הראשיים ומוסיפים לזרום צפונה לאורך כמה קילומטרים עד שהם פורצים להם דרך מערבה, לעבר הים. כך הם יוצרים, במעבר מן המרזבה אל חוף הים, קשת גדולה, המנתקת את אזורי החולות לגושים בודדים.
מערכת הדרכים באזור התבססה בעבר על תוואים טבעיים, כגון דרך חוף הים, שעלתה מעזה צפונה לאורך המרזבה (בקירוב בתוואי מסילת הברזל לוד-חיפה וכביש החוף) "הדרך הדרומית" שעברה לרגלי גבעות השפלה מלוד דרומה, וצירי רוחב שעברו בעמקי הנחלים.  מאז קום המדינה נסללו הכבישים בהתאם לצורכי התעבורה, וכמעט ללא התחשבות בתוואים הטבעיים. ביחוד בולט הדבר בכביש המהיר תל אביב-אשדוד ובדרכי רוחב רבות שנסללו בעיקר בצפון מישור החוף הדרומי  באזור גבעות החמרה.

 

****

הדמות היישובית
היום חלקו הדרומי של מטרופולין תל אביב

ממערב לאזור הטיול מרחב ביטחוני 

אזור בו יש רשויות מקומיות רבות:
עברנו בתחומי
הערים נס ציונה ורחובות
המועצה המקומית באר יעקב
והמועצות האזוריות: גן רווה, ברנר וגזר

עד שלהי המאה ב-19 מרחב הטיול,
נחשב אזור בלתי מיושב
במשולש שבין הערים יפו במערב, רמלה במזרח
והעיירה יבנה בדרום,

תחילת השינוי בראשית ההתיישבות הציונית,
הקמת המושבות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות

*******
בתקופת השלטון הבריטי, האזור במחוז רמלה

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

 

אזור בשליטת ישראל בראשית מלחמת העצמאות

דמות האזור בשנותיה הראשונות של המדינה,
כביש החוף בחולות (כביש 4) טרם נסלל

עשורים ראשונים אזור במרכז הארץ
אבל המרחק בינו ובין הקו הירוק אינו גדול

תמונת מצב בשלהי העשור השני טרם הפריצה מערבה לאזור החולות 

******

קטעי המסלול, המראות והמקומות

משבצת הטיול שטחים פתוחים החקלאיים ושטחים בנויים

****

קטע ראשון, מגבעות החול באזור באר יעקב
לעבר רכסי הכורכר מצפון וממערב לנס ציונה

מבאר יעקב, לעבר התחום הצפוני של נס ציונה
תוך חציית שלושה כבישים:
כביש 431, כביש 412 ועד כביש 42

 

נס ציונה

נֵס צִיּוֹנָה היא עיר במחוז מרכז מאז שנת 1992 וממוקמת בין ראשון לציון בצפון ורחובות בדרום. בצפון גובלת נס ציונה עם העיר ראשון לציון, במזרח עם באר יעקב וקיבוץ נצר סירני, בדרום עם העיר רחובות ובמערב עם המועצה האזורית גן רווה. העיר משתרעת על פני כ-16,000 דונם ומונה כ-46,000 תושבים.

 

נס ציונה נקראה בתחילה "נחלת ראובן" ו"ואדי אל חנין" (בפירוש מערבית- עמק השושנים). מקור השם נס ציונה הוא ציטוט מפסוק בספר ירמיהו ד,ו "שאו-נס ציונה העיזו אל-תעמדו". השם התנוסס על דגל ה"כחול לבן", שלימים הפך לדגל המדינה, שהניף מיכאל הלפרן, ממתיישביה הראשונים של המושבה, כשעל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים "נס ציונה".
הקמתה – שנת 1878 רכש גוסטב רייסלר, גרמני נוצרי, כ-2,000 דונם מערביי הסביבה, במקום בו נמצאת נס ציונה של היום. הוא חפר באר מים והקים בריכה ליד ה"חאן" הקדום שעמד במקום. לאחר מכן הוא נטע פרדס (קיים עד היום). בעקבות מותם של אשתו ושתי בנותיו מקדחת הוא החליט לעזוב את ואדי חנין ולעבור לאחיו הגרמנים שחיו בעיירה גרמנית ליד אודסה. רייסלר הגיע לעיר אודסה בשנת 1882 ופגש שם את ראובן לרר, חסיד חב"ד שהיה איש "חובבי ציון". רייסלר הבטיח שהחלקה במצב מצוין ושהיא קרובה מאד לירושלים. השניים סיכמו עסקה בה יקבל הטמפלר הנוצרי את ביתו של לרר באודסה תמורת הפרדס של ריסלר בארץ ישראל. בשנת 1883 (בתמוז תרמ"ג) הגיע לרר עם משפחתו לנחלתו בארץ ישראל. הוא מצא במקום מבנה עזוב, באר הרוסה ופרדס מוזנח, והאזור היה רחוק מאד מירושלים. אבל לרר לא נואש, במשך כחצי שנה שיקם את המקום ואז החל לחפש מתיישבים יהודים נוספים, כדי שיוכל לקיים חיים יהודיים שלמים ("מניין" לתפילה ו"חדר" לילדים). הוא קרא ליהודים, בני היישוב הישן ובני העלייה הראשונה: "מי לחלקת אדמה פורייה ולהקמת מניין ביישוב יבוא אלי". הוא אף היקצה 320 דונם מאדמותיו למתיישבים החדשים. בשנת תרמ"ח הגיע למניין הראשון. שם היישוב החדש שהוקם נקרא "נחלת ראובן".
המשך התפתחותה– בשנת 1891 הקים מיכאל הלפרן, מאנשי העלייה הראשונה, "מושבת פועלים" (או "חוות פועלים", כפי שנקראה אחר כך) בצפון נחלתו של ראובן לרר והציע לקרוא לה "נס ציונה". ( על סמך הפסוק בספר ירמיהו : "שאו נס ציונה, העיזו, על תעמדו". הבסיס למושבה זו היה שטח של 170 דונם, אותו מכר לרר לאגודות, שמטרתן שיפור תנאי החיים של פועלי המושבות ("אגודת העשרות"). מיכאל הלפרן השקיע במושבה מכספו ואף משכן לצורך זה את נכסי המושבה. לבסוף הצליח לרתום את חברת יק"א למשימה וזו פדתה את המשכנתא על הקרקע ונטעה בה פרדס. בשנת 1893 הגיע למושבה חיים טפר וקנה באזור חלקת אדמה בגודל של 5 דונם. בהמשך הוא היה בין ראשוני קבלני בנייה במושבה המתפתחת.
בשנת 1905 רכשה חברת "גאולה" מידי ערביי המקום שטח בן 600 דונם, על הגבעה שבין "נחלת ראובן" ו"חוות הפועלים". באופן זה, התאחדו כל חלקיה של נס ציונה למושבה אחת. ראשי היישוב החליטו שלא להקים בתי מגורים על הגבעה אלא לנצלה לצרכים ציבוריים. שטח ממרגלות הגבעה ועד רחוב תל אביב יועד להקמת מבנה ציבור.
בשלהי השלטון העות'מאני סבל היישוב קשות אך לאחר כיבושו על ידי צבא בריטניה וברוב תקופת המנדט הבריטי חי היישוב בשקט וללא הפרעות. בשנת 1921 הותקנו משאבה ומערכת צינורות, שהזרימו מים מן הבאר לבריכה שבראש הגבעה ומשם למושבה. היישוב היהודי משך אליו גם מתנחלים ערבים, שמצאו שוק לתוצרתם אצל המתיישבים היהודיים ואשר לחלקם סיפקה נס ציונה עבודה. בצמוד למושבה הוקם בשנת 1926 הכפר הערבי ואדי חנין ששרר בינו ובין נס ציונה שקט יחסי. היישוב היהודי השתרע ממערב לכביש הראשי (ראשון לציון – רחובות) והיישוב הערבי ממזרח לכביש. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקם, על קרקע שהייתה שייכת למיכאל הלפרן, שנקראה גבעת מיכאל, מרכז ששימש להכשרת גרעיני התיישבות לפני עלייתם ליישוב קבע. במלחמת העצמאות ננטש היישוב ואדי חנין על ידי תושביו הערבים, לאחר פיצוץ מפקדת חסן סלאמה ברמלה הסמוכה ב-5 באפריל 1948. על אדמותיו נבנו שכונות של היישוב נס ציונה.
בעת הכרזת המדינה היו בנס ציונה כ-2000 תושבים. שנה לאחר מכן התגוררו במקום כ-6000 איש, שהתיישבו בבתי הערבים, בשכונת צריפים של עמידר ושכונות בלוקונים וצריפונים. בספטמבר 1949 הוקמה בנס ציונה מועצה מקומית. במהלך שנות ה-50 קלט היישוב עולים מצפון אפריקה ואירופה. במקום הוקמה גם מעברה לעולים ממדינות שונות ובעיקר מעיראק.

רכס הכורכר בקצה הצפוני של נס ציונה

 

הרכס ממערב לנס ציונה ועל מדרונותיו הוקם היישוב אירוס

 

אִירוּס הוא יישוב קהילתי בעל אופי עירוני בתחומי מועצה אזורית גן רווה שהקמתו החלה בשנת 2011, על גבעות הכורכר מול היישוב בית חנן ומצפון ליישוב בית עובד, על כביש 42 (בסמוך למחלף עין הקורא על כביש 431המוביל לירושלים ולתל אביב.
קרקעות היישוב נרכשו על ידי משפחות יהודיות בבולגריה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כחלק מתוכנית של ההסתדרות הציונית בבולגריה להקמת יישוב שתושביו יעסקו במקצועות חופשיים וייתמכו ביוצאי בולגריה תושבי האזור, במושב בית-חנן, שעסקו בחקלאות. כל הקרקעות שנמכרו בבולגריה, נרשמו בשנת 1945 על שם החברה הא"י ליישוב עולים בע"מ שהוקמה על ידי שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה, כאשר הקרקעות שלא נמכרו הועברו לידיה ובתחילת שנות ה-50 נרשמו על שמם של הקונים בטאבו.
בתקופת המנדט היישוב אושר בתוכנית המתאר הבריטית (R220) בשנת 1947 עקב בקשה שהוגשה על ידי החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים. אך במשך עשרות שנים התוכנית לא מומשה. בשנת 1971 הוכרזו האדמות כקרקע חקלאית ובשנת 1981 הוכרזו חלק מהאדמות כגן לאומי בתוכנית מתאר ארצית 88. בעקבות אישור תוכנית זו הוגשה תביעה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" על ידי החברה הארץ ישראלית  ליישוב עולים בגין ירידת ערך ודרישת פיצוי.
לאחר חקיקת שינוי לחוק הליכי תכנון ובניה בשנת 1990, שאפשר לגורמים פרטיים להגיש תוכניות לוועדה לבניה למגורים ולתעשייה, הגישו החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים ביחד עם בעלי קרקעות במתחם את תוכנית בר/במ/109 שמייעדת את המתחם למגורים ולמבני ציבור.
בעלי הקרקעות ויורשיהם ניהלו מאבקים ארוכים, חלקם בערכאות, שהובילו בשנת 2007 למתן אישור סופי לבניית היישוב. בשנת 2010 התקבלו היתרי הבנייה הראשונים והחלה הבנייה בפועל.
בתחילת מאי 2012 גיש ראש המועצה האזורית גן רווה, מוני אלימלך, בקשה למנכ"ל משרד הפנים להכיר באירוס כיישוב עצמאי וזאת למרות ההנחיות של תמ"א 35 הקובעת כי אין להקים יישובים חדשים אלא לפתח את הנגב והגליל וכן כי אין להכיר ביישובים מתפתחים ליד יישובים קיימים כישובים חדשים, ולכן על פי תוכנית זאת לא ניתן להכיר באירוס בתור יישוב חדש ויש לספח אותו לאחד המושבים השכנים (בית עובד או בית חנן) או לעיר הסמוכה (נס ציונה). חצי שנה לאחר מכן מונתה ועדת חקירה מטעם משרד הפנים אשר התבקשה לקבוע את מעמדו המוניציפלי של אירוס. לאחר הבעת עמדות שונות מצד גורמים נוספים החליטה הוועדה, באפריל 2013 בהסתמך על כך שאין היגיון בחיבור אירוס לנס ציונה עקב הגן הלאומי המפריד ביניהם, וכן שאין היגיון בצירוף אירוס לבית עובד ובית חנן מכיוון  שאופיים החקלאי שונה מאופיו הקהילתי-עירוני של היישוב שיוקם, ובהתסמך על תוכנית המתאר הבריטית הקובע למעשה כי אירוס אינו למעשה יישוב חדש אלא יישוב שהוקם כבר בקום המדינה, וכי אירוס יהיה יישוב קהילתי עצמאי בשטחה של המועצה האזורית גן רווה. היישוב הוכר רשמית על ידי משרד הפנים בדצמבר 2013 והיום מתגוררות ביישוב למעלה מ-100 משפחות. בסיום איכלוסו יכלול היישוב כ-450 יחידות דיור פרטיות, רובן יוקמו על מגרשים חד-משפחתיים בשטח של 500 מ"ר. כמו כן יבנו מספר בתים דו-משפחתיים על שטח של 250 מ"ר. שטחי הבנייה המותרים לכל יחידת דיור הם גבוהים יחסית לפרויקטים אחרים משום שהתוכניות אושרו לפני שנים רבות.
במקום מתוכננים לקום שני מרכזיים מסחריים, שני גני ילדים, מרפאה, מתנ"ס, קאנטרי קלאב, בית כנסת, קריית חינוך גדולה (בית ספר תיכון) ומצפור שייבנה בנקודה הגבוהה ביותר וישקיף על היישוב כולו ועל הגן הלאומי גבעות הכורכר שממזרח לו.
מקור

 

כביש 42 הוא כביש אורך במישור החוף במרכזה של ישראל, המוביל ממחלף אשדוד בדרום ועד מחלף גן רווה בצפון. אורכו של הכביש 19 ק"מ והוא עובר מזרחית לכביש 4 ובמקביל אליו. עד צומת רחובות מערב (כביש 410). הכביש כולל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. מרחובות מערב צפונה הכביש כולל שני נתיבים לכל כיוון והפרדה בין המסלולים

המועצה האזורית גן רווה

מועצה אזורית "גן-רווה" נמצאת בתחום מחוז המרכז. היא קבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1952. גבולות שטח שיפוטה: בדרום – מועצה אזורית חבל יבנה והעיר יבנה, בצפון העיר ראשון-לציון, במזרח הערים נס-ציונה ורחובות והמועצה אזורית ברנר. במערב, חוף הים. המועצה כוללת בתוכה תשעה יישובים, מהם שישה מושבים. בשטח המועצה מטעים רבים, בעיקר של פרי הדר, והפעילות החקלאית בה רבה. המועצה. ממוצע המרחקים בין יישובי המועצה הוא 7.3 ק"מ. בשטח המועצה מתגוררים כ-5,500 נפש. לפי נתוני הלמ"ס המועצה האזורית מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. בתחומה נמצא בית הספר "גן-רווה" שהיה בעבר בבית-חנן וכיום הוא בעיינות.

 

 

בית עובד הוא מושב עובדים בקרבת נס ציונה השייך למועצה אזורית גן רווה ובו כ-300 תושבים. היישוב הוקם בשנת 1933 כחלק ממבצע התיישבות האלף שנערך בשנות ה-30. על פי זאב וילנאי  מקור השם הוא בפסוק בספר משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" (י"ב, יא). השם נזכר גם דברי הימים א' י"ג, יד – שם "בית עובד" הוא ביתו של בית עובד-אדם הגיתי, אליו מוסט ארון הברית על ידי דוד לאחר ניסיון כושל להחזיר את הארון מקריית יערים. מקור נוסף לשם הוא היישוב הערבי ביארת עבוד (שמשמעו פרדס עבוד) ששכן במקום בו שוכן כיום המושב.

 

******

קטע שני,
מרכסי הכורכר מערבה לאבוס החוף
ולמישור אגן נחל גמליאל

 

בעבר אזור מדרום לבית חנן וממערב לבית עובד ועיינות ביצות בקרבת נחל גמליאל

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

 

ירידה מכביש 42
בקצה הקטע בגלל אילוץ נדרש
רכיבה בקטע קצר על כביש 410

כביש 410, זה כביש אזורי קצר שאורכו 7 ק"מ ומחבר את צומת יבנה בכביש 42 עם כביש 412 ברחובות. לכביש זה שני קטעים. קטע אחד באורך 4.5 ק"מ בין צומת גבירול לצומת הכניסה ליבנה בכביש 410 הורחב לדו-מסלולי, שני נתיבים לכיוון. לשיפור הבטיחות בוצעה הפרדה מפלסית במפגש הרכבת עם כביש 410. במסגרת הפרויקט נבנה גשר מעל נחל גמליאל בכביש 42, הוסדרה הכניסה לעיינות, נבנו חמישה  צמתים מרומזרים, והוסדרה מערכת ניקוז אשר מנקזת את העיר רחובות ונחלים סמוכים.

 

 

גאליה מושב בתחום המועצה האזורית גן רווה שנוסד בשנת 1948. השם גאליה ניתן ע"י הסוכנות היהודית. הבחירה נעשתה כהודיה על כך שמרבית יהדות בולגריה ניצלה מרדיפות הנאצים.  המושב נוסד ע"י קבוצה של 23 עולים חדשים מבולגריה שאורגנה ע"י סמי מאיר ז"ל מבית חנן והתיישבה זמנית ב"יבנה" הנטושה על מנת להקים מושב עובדים. בדצמבר 1948 ניתן ליישוב השם "יבנה א", ב- 1951 עברו לנקודת הקבע וב 1952 ניתן למקום השם "גאליה".

 

 

קטע מעבר בתוך גאליה 

 

*******

קטע שלישי, מאגן נחל גמליאל מזרחה
וטיפוס הדרגתי בגבעות החול ממערב לגבעת ברנר 

בגלל אילוץ נדרשו
לאחר רכיבה בקטע קצר על כביש 410 נדרשה ,
חציית קטע מסילת הרכבת בין רחובות ויבנה
ובסיום הקטע חציית כביש 411 בקטע בין כפר גבירול לבין צומת ביל"ו

 

 

 

זרנוגה היה יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד בשם זרנוקה. בתקופת המנדט שכן במקום כפר ערבי בנפת רמלה, בשם זרנוגה, -10 קילומטרים דרומית-מערבית לרמלה(כיום בתחום שכונת קריית משה, הנמצאת במערב רחובות). הכפר נכבש במהלך מלחמת העצמאות, במאי 1948, פונה וננטש.
ייתכן שהיישוב נקרא על שם ערוץ הנחל העובר במקום ונשפך אל ואדי דוראן סמוך לכפר אל קוביבה (כיום כפר גבירול). הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר נמצאו בסמוך למסגד הכפר ומדרום מערב אליו ומעידים על קיומו של יישוב יהודי מן התקופה הפרסית (המאות 6–4 לפנה"ס). כמו כן, התגלו במקום שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית (המאות 4–7). ייתכן כי זהו מקום מוצאו של התנא רבי חייא בר זרנוקי.
הכפר הערבי הופיע ללא שם במפה שהכין הצרפתי פייר ז'אקוטן ב-1799. חלק מתושבי הכפר היו מצרים שהגיעו לארץ ישראל עם צבאו של איברהים פאשה ב-1831. לפי דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1882היה זרנוגה כפר גדול מוקף שוחות צבר, רוב בתיו היו עשויים לבני טיט ובגנים היו בארות מים. מסגד הכפר, בעל כיפה ונטול מינרט, הוקם ב-1890.
ב-20 באפריל 1891 התעוררה מחלוקת בין כפריים לתושבי המושבה הסמוכה רחובות על זכויות מרעה. המחלוקת, המכונה "תקרית זרגונה הראשונה", התבררה לבסוף בבית המשפט. ב-23 ביולי 1913 התחוללה "תקרית זרנוקא" (או תקרית זרנוגה השנייה) שבה תפסו אנשי "השומר" שני כפריים מזרנוגה בעודם גונבים ענבים מכרם בראשון לציון. התפתחה קטטה המונית שבמהלכה נהרגו שני יהודים וערבי ואחרים נפצעו. התקרית נחשבה לנקודת מפנה בתולדות יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל. בעקבות האירוע הגישו עשרות מוח'תארים בסוף יולי 1913 עצומה משותפת לסולטאן מהמט החמישי. ככל הנראה הייתה העצומה ביוזמתו של פעיל פוליטי מיפו בשם סולימאן אל-תאג'י. משה סמילנסקי הואשם, יחד עם אחדים מבני רחובות, בהרג הערבי; לאחר משפט ממושך, זוכו כל הנאשמים.
רבים מתושבי הכפר עבדו במושבה הסמוכה רחובות. בשנת 1924 הוקם בכפר בית ספר יסודי לבנים וב-1943 גם לבנות. בשנת 1945 למדו בהם 252 תלמידים ו-52 תלמידות. לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב-1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ-2,380 איש והוא השתרע על שטח של 5,977 דונמים, מתוכם 327 דונמים של שטחים ציבוריים.
באפריל 1948 נכנסו לכפר לוחמים בלתי-סדירים. חמולת דאר שורבג'י רצתה למסור את הנשק לכוחות "ההגנה" ולבקש ממנה את הגנת הכפר, אולם אחרים התנגדו. באותו החודש הוחלט בכפר לפנות את כל התושבים הבלתי-לוחמים לעיירה הסמוכה יבנא. הכפר נכבש במבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי גדוד 55 של חטיבת גבעתי. מספר ערבים נהרגו וכ-20 נפלו בשבי. ההיסטוריון מרדכי בר-און, שהשתתף כמפקד מחלקה בכיבוש הכפר זרנוגה, העיד: "לא היה שם כל גירוש והכפר היה ריק לחלוטין כאשר הגענו אליו".
כמה מאות דונמים מן השטחים החקלאיים של זרנוגה נמסרו לקבוצת שילר. בבתים הנטושים וסביבם הוקמו מעברות זרנוגה א' וב', שאליהן הגיעו בשנות ה-50 עולים מצפון אפריקה. המעברות צורפו לרחובות בשנת 1957. בשנות השישים חוסלו המעברות ובמקומן הוקמה שכונת קריית משה.
מסגד הכפר ובית עלמין (שאיננו תחום ואיננו מסומן) מדרום למסגד הם השרידים היחידים שנותרו מן הכפר.
השטח הפתוח בין קריית משה לשכונת וייסגל (שכונת רחובות הצעירה) קיבל אישורי בנייה בשנת 1991, אולם תכנון מפורט לבניית שכונה החל רק בשנת 2003. אז החליטה העירייה להקים פארק ציבורי בשטח בית הקברות והמסגד ולהסיט מעט את בתי השכונה. בשנת 2009הוגשה עתירה לבג"ץ נגד עיריית רחובות, במטרה למנוע בנייה על שרידי בית העלמין. בסוף 2012 נדחתה העתירה, כיוון שלטענת בג"ץ העותרים לא הצליחו להוכיח שבשטח הספיציפי עליו הוגשה העתירה אכן התקיים בית קברות. במקביל, התחייבה העירייה לשמר את מבנה המסגד ולהעתיק ממקומם קברים, אם יימצאו כאלה בשטח הפארק, בהתאם לחוקי רשות העתיקות ובתיאום עם גורמי הדת המוסלמים.
מקור

 

 

כביש 411, מכונה לעתים כביש חולדה, הוא כביש רוחב בישראל. המחבר בין כביש 3 בצומת חולדה לכביש 42 בצומת רחובות-מערב, ומהווה כביש גישה מרכזי למועצות המקומיות מזכרת בתיה וקריית עקרון וכן ככביש גישה לעיר רחובות, אורכו כ-21 ק"מ.
מזכרת בתיה התקיימה ללא כביש לרחובות עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. אז נגשה ממשלת המנדט הבריטי לסלילת כביש גישה למזכרת בתיה מרחובות, דרך הכפר הערבי עג'ר. תושבי מזכרת בתיה נדרשו להשתתף בהבאת מכסת אבנים, אולם התוצאות היו עגומות ובדואר היום נכתב שנסלל כביש רעוע באורך קילומטר אחד שנזקו רב מתועלתו. מצב זה נמשך במשך השנים הבאות. במהלך שנות ה-30 סבלה חולדה מקשיים מרובים בהיעדר כביש שיחבר אותה ליישובים היהודיים הסמוכים. תוואי הכביש חולדה-רחובות דרך מזכרת בתיה, נסלל מכספי כופר היישוב בשנת 1939 כמסילת אבנים, סולינג. חוסר הנוחות גרם לכך שהרכבים העדיפו לנסוע לצד הכביש ולא עליו, כאשר הדבר התאפשר. במיוחד היה המצב חמור בקטע ממזכרת בתיה לחולדה^[10][11]. בשנת 1943, בעקבות מעצר מספר חברי חולדה על החזקת נשק בלתי חוקי, הבטיחו המוסדות לעשות מאמץ לשפר את הדרך לחולדה.
חיבור חולדה לכביש 3 נסלל בשנת 1947. בסופו של דבר נסלל כביש 411, מצומת ביל"ו לצומת חולדה, כחלק המערבי של כביש הגבורה בספטמבר – אוקטובר 1948.
בשנת 2014 נפתח לתנועה קטע חדש של הכביש בין כפר גבירול לבין צומת ביל"ו המחבר את שני קטעי הכביש. הקטע החדש עוקף את העיר רחובות ממערב, יוצר כניסה חדשה לעיר וגישה נוחה למרכז רפואי קפלן. בעתיד מתוכננות הרחבה כוללת של הכביש ובניית מחלף חולדה, אשר יחבר בין כביש 6 לכביש 4111 (כרגע גשר ללא מחלף).

 

 

קְבוּצַת שִׁילֶּר, השם הרשמי: גַּן שְׁלֹמֹה, הוא קיבוץ הנמצא בין רחובות וגבעת ברנר, השייך למועצה אזורית ברנר. קרוי על שם שלמה שילר שהיה מחנכם של מקימי הקיבוץ כאשר גרו בפולין ולימים מנהלה של הגימנסיה העברית בירושלים. על פי ועדת השמות הממשלתית, המתנגדת לשמות לועזיים, נקרא המקום בשלטים ובמפות בשם גן שלמה, אולם שם זה לא נתקבל והמקום נקרא על ידי חבריו והציבור כולו בשם "קבוצת שילר", או בקיצור "שילר".
הקיבוץ הוקם כקבוצה בשנת 1927 על ידי עולים אקדמאים מלבוב ומגליציה, חברי תנועת גורדוניה. חברי הקבוצה עברו הכשרה חקלאית בת שנתיים בקריית ענבים, טרם עלייתם לקרקע. במשך השנים, בפרט בשנים שלאחר השואה, הצטרפו לקבוצה עולים מארצות רבות, ופותחו בה ענפי חקלאות רבים, בהם: גידול דגן, פרי הדר, אבוקדו ובננות, וענף גידול הבקר והעופות. הקבוצה שומרת על כללי השוויון והשותפות שהנחו את מייסדיה.

 

 

מועצה אזורית ברנר

נקראת על שם היישוב שבו היא ממוקמת, קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 והייתה לה זיקה לתנועות ההתיישבות של מפא"י. תחום שיפוטה של המועצה כולל 7 יישובים וממוצע המרחקים ביניהם הוא 8 ק"מ: קיבוץ גבעת ברנר, קבוצת שילר (גן שלמה), מושב קדרון, מושב בית אלעזרי,  מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף.

*****

קטע רביעי,
מקבוצת שילר הלאה
בתוך השטח הבנוי של העיר רחובות,
בעצם חציית רכס הכורכר מזרחה
לעבר גבעות החול בין רחובות ובין רמלה

רחובות

רְחוֹבוֹת היא עיר ששכנותיה הן: בצפון נס ציונה, בצפון-מזרח רמלה, במזרח ובדרום-מזרח המועצה האזורית גזר, בדרום קריית עקרון, בדרום-מערב המועצה האזורית גבעת-ברנר, במערב המועצה האזורית גן רווה ויבנה ובצפון-מערב, גובלת רחובות בכפרים הקטנים כפר אהרון וטירת שלום, הכפופים מוניציפלית לעיריית נס-ציונה.
רחובות הוקמה כמושבה ביום י"א באדר תר"ן, 5 במרץ 1890 על ידי עולים מפולין שהתארגנו במסגרת חברת "מנוחה ונחלה", על עשרת אלפים דונם מאדמות דוראן, שנקנו על ידי יהושע חנקין, מבעליהן, בוטרוס רוק, שהיה ערבי נוצרי. ב-1914 אוכלוסיית המושבה מנתה 955 תושבים. רחובות הוכרזה כעיר בשנת 1950. .
רחובות, היתה המושבה העשירית מבין מושבות העלייה הראשונה. היא נוסדה מתוך שיתוף פעולה מיוחד בין יוזמותיהם של יהודים מחו"ל, שהתאגדו לחברת "מנוחה ונחלה", לתושבים מהארץ, שביקשו לקנות אדמה ולהקים מושבה עברית על אדמת "דוראן". חברי "מנוחה ונחלה" הובילו את העקרונות שהנחו את מייסדי רחובות: אחד, הקמת מושבה עצמאית, שתוקם ע"י בעלי הון, ללא צורך בתמיכתו של הברון רוטשילד. שני, הקמת מושבה אשר תתבסס על גידולים חקלאיים, שיאפשרו למושבה לעמוד על רגליה ושלישי, תכנון מפורט של היישוב העתיד לקום. "מנוחה ונחלה" ו"היחידים" (התושבים שלא היו מאוגדים) המשיכו לשתף פעולה לאחר הקמת המושבה. לוין-אפשטיין, נציגה של "מנוחה ונחלה", ניהל את המושבה בעזרת כספים שקיבל דרך קבע מוורשה. התושבים המקומיים, פועלים ואיכרים, הקימו את הבתים הראשונים ונטעו את הנטיעות, בעוד חברי "מנוחה ונחלה" נשארו בחו"ל על פי תוכניתם להתיישבות בשלבים. דפוסי הפעולה והארגון המסודרים, העקרונות המנחים ושיתוף הפעולה המוצלח בין יהודי הגולה לתושבי הארץ, הובילו את רחובות להצלחה ארגונית וכלכלית.
בשנים שלאחר הקמתה של רחובות, המשיכו להגיע אליה תושבי הארץ ואנשי העליות, וחלקם אף קבע בה את מושבם. בין גלי העליה בלטו שיירות התימנים, שהגיעו למושבה והתיישבו בדרומה, בשכונת שעריים ובכפר מרמורק. רחובות הלכה וגדלה ואף שימשה בסיס לגרעיני התיישבות של יישובים רבים, בהם גם היישובים הסמוכים לה: קבוצת שילר, גבעת ברנר, נען, כפר ביל"ו וכפר גבתון. רחובות הפכה במהרה לאחת המושבות הבולטות והחשובות בארץ, והיא היום עיר ואם בישראל.
רחובות שימשה בסיס הכשרה והתארגנות לקבוצות, שהקימו יישובים רבים, ביניהם הקיבוצים והיישובים הסמוכים לרחובות: קבוצת שילר,גבעת ברנר, נען, כפר ביל"ו וגבתון.
כיום, בעיר רחובות מתגוררים כ-135,000 תושבים. היא חברה בארגון פורום ה-15 היא ידועה בזכות מכון ויצמן למדע והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית הנמצאים בתחומה. בעבר הייתה ידועה כעיר בה פרדסים רבים (על כן סמל התפוזים בדגלה), אך בעשור השני של המאה ה-21, אין עוד בשטחה חקלאות הדרים פעילה והפרדסים הנטושים הולכים ונמחקים על ידי הבנייה החדשה.

 

 

 

 

שכונת מרמורק

כְּפַר מַרְמוֹרֶק היא שכונה ברחובות שמאוכלסת ברובה על ידי עולים מתימן. השכונה הוקמה בשנת 1929 כמושב העובדים הראשון של עולי תימן בישראל. בשנת 1926 נרכש השטח על ידי קק"ל בעזרת תרומה של ד"ר אלכסנדר מרמורק שעל שמו נקראה השכונה. היישוב הוקם על ידי עולים מתימן ממחוז שרעב שחיו תחילה בכנרת אך גורשו ממנה והתיישבו בכפר מרמורק, ואליהם הצטרפו תושבים משכונת שעריים הקרובה. לאחר התיישבות המשפחות משעריים ומכנרת היו בשנת 1931 במקום עשר משפחות מכנרת וכ־35 משפחות משעריים. בשנת 1934 הגיעו ליישוב עוד כ־70 משפחות של עולים משרעב. לעולים החדשים נמכרו בין דונם לחצי דונם לכל משפחה למטרת בניית בית. ביישוב התפתח ענף הפרדסים עד ימי המאורעות ומלחמת העולם השנייה שגרמו להפסקה ארוכה בייצוא פרי ההדר לחו"ל כתוצאה מסגירת שערי ארץ ישראל. בשנת 1939 הגיע גל עלייה נוסף משרעב שגרם להעלמות הגידולים החקלאיים במושב. במקום פרדסים הוקמו מחנות עבודה בשביל העולים בתהליך שנמשך עד לשנת 1949 אז נעלם כליל הצביון החקלאי של היישוב והוא הפך ליישוב עירוני. בשנת 1956 סופח כפר מרמורק לתחומה המוניציפלי של העיר רחובות והפך לשכונה. במרכז השכונה כיכר הקרויה על שמו של רבי שלום שבזי, ובכיכר בית כנסת תימני גדול, הנקרא גם הוא בשם שבזי. הרחוב הראשי של השכונה "הרב דוד ישראל" קרוי על שם מקים הכפר, הרב דוד בן ישראל צאירי (מרגלית), וכן גם הוקם על ידי בני משפחתו בית כנסת על שמו "מגן דוד" באותו רחוב. הרב ישי שרעבי, מגדולי רבני תימן שימש כרב השכונה למשך כ-40 שנה, לאחר פטירתו (ו' שבט תשע"ה), הוכתר בנו הרב פנחס שרעבי לרב השכונה. לשכונה יש קבוצת כדורגל בשם הפועל חיים מרמורק אשר בעבר שיחקה בליגה הבכירה וכעת עלתה לליגה לאומית.

תחנת משטרת רחובות

 

תחנת משטרת רחובות הוקמה על ידי ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. באפריל 1948 יחידה מחטיבת גבעתי נכנסו למצודת המשטרה אחרי שזו פונתה בידי הבריטים.

 

 

 

קטע חמישי,
צפונה בגבעות החול לרכס הכורכר
בו נמצא נצר סירני
והלאה בגבעות חזרה לבאר יעקב

נצר סירני

נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד ב- י"ג סיון תש"ח, 20 ביוני 1948 על ידי ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד. הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים (חוות שפון, להלן.
תחילה ניתן לו השם "קיבוץ בוכנוואלד" שהוחלף ל"נצר" בהשראת הפסוק מספר ישעיהו (יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה". בהמשך שונה השם ל"נצר סרני", על שם צנחן היישוב אנצו סרני. בתקופה שקדמה לשינוי השם, הוצעו שתי חלופות אפשריות לאזכור שמו של חיים אנצו סרני. אנשי המקום ביקשו לקרוא לו "נצר סרני", אולם ועדת השמות הממשלתית התנגדה לשימוש בשם הלועזי סרני, ודרשה לבחור בחלופה העברית – "נצר חיים". במהלך הוויכוח פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה תחת הכותרת "שם וצלילו", בו קרא להשתמש בשם נצר-סרני. חבר הכנסת מטעם מפא"י חיים בן-אשר, ידידו הקרוב של חיים-אנצו סרני וחבר הקיבוץ, חש חוב של חבר לשמר את שמו. הוא החל בינואר 1955 בהליכי חקיקה שיועדו לכפות את השם "נצר סרני" על ועדת השמות הממשלתית, בנימוק שבעקבות מותו הטרגי באסון מעגן של בנו יחידו דניאל סרני, נכרת השם סרני. ביוני 1955 הודיעה ועדת השמות הממשלתית שלמרות שהיא ממשיכה ותמשיך לעמוד על משמר השם העברי, היא מסכימה לשינוי שם היישוב ל"נצר סרני" מתוך כבוד לכנסת.
קיבוץ נצר סירני נמצא במקום שהיה בו מוסד חקלאי גרמני ונקרא על שם מנהלו מתאוס שפון, חוות שפון, (בערבית : ביר סאלם). בימי כיבוש הארץ בידי הבריטים, במלחמת העולם הראשונה בשנות 1917-1918, נמצאה כאן המפקדה הראשית של הצבא הבריטי ומקום מושבו של גנרל אדמונד אלנבי המפקד העליון. גם במלחמת העולם השנייה הוקמו בסביבה זו על ידי הבריטים מפעלים צבאיים שונים.
בראשית שנות החמישים, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, משבר שהתרחש ברוב קיבוצי הקיבוץ המאוחד ולווה בעימותים קשים ובפילוג קיבוצים, נקלטו בנצר סירני כחמישים משפחות מקיבוץ גבעת ברנר, מהם ותיקי הקיבוץ, ביניהם חיים בן אשר ויוסף אחאי. ב-1992 נחנך בית תרבות וזיכרון בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא. המבנה ממוקם בנקודה הגבוהה בקיבוץ למרגלותיו הוקם אתר זיכרון, שגם אותו תכנן כהנא, ובמרכזו האנדרטה"משואה לתקומה", מעשה ידיה של בתיה לישנסקי.
הקיבוץ מתפרנס כיום בעיקר מגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, הדרים ואבוקדו, רפת גדולה, וכן משכיר בשטחו חוות סוסים, בית אירועים וכנסים (חוות אלנבי) ואולם אירועים (חצר נצר). בכניסה לקיבוץ אזור תעשייה גדול.

 

 

חוות שפון

חוות שפון הייתה חווה חקלאית במישור החוף, שהתקיים בה בית ספר חקלאי לילדים ערבים. כיום יושבים בשטחי החווה היישובים באר יעקב ונצר סרני.
בשנת 1889 חכר הכומר הלותרני הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר (1820 – 1896), מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות הטורקים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע"; מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפון (1935-1866, באותיות לטיניות: Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום חוות שפון.
בשנת 1906 נמכרו חלק מאדמות החווה ליהודים ונוסדה עליהן המושבה באר יעקב.
במלחמת העולם הראשונה התמקמו בחווה כוחות צבא טורקיים, ובשנת 1917 נכבש המקום על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי, שקבע בחווה את מפקדתו. הוא עצמו התמקם באחד הבתים ותכנן שם את מהלך המלחמה עד לכניעת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1918 אירח אלנבי במקום זה את חיים ויצמן.
לאחר המלחמה חזרו הגרמנים למקום. במאי 1939 נטען בעיתון הבוקר שבחווה מתנהלת תעמולה נאצית. התושבים הגרמנים גורשו במלחמת העולם השנייה, ובחווה השתכן בית ספר לקצינים טכניים של הצבא הבריטי. ב-15 באפריל 1948 פינו הבריטים את החווה. כוח של חטיבת גבעתי שיצא מבאר יעקב תפס את החווה לפני הערבים. כוח ערבי חזק שיצא מרמלה התקיף את המקום אך נהדף.
ביולי 1948 התיישב במקום קיבוץ נצר סרני. חלק מאדמותיו נמסרו למושבה באר יעקב. במשך הזמן שימשו מבני החווה כמוסד חינוכי של הקיבוץ. כיום אחד המבנים נטוש, עד שיימצא לו משקיע פוטנציאלי ומבנה שני מושכר ל"גלריה רומי", ונותן שירותי סטודיו וגלריות לאמנים, ביניהם יעקב אגם, מרסל מולי, יצחק טרקאי, פיטר מקס ורבים אחרים. בבית שגר בו אלנבי נמצא מרכז כנסים ואירועים בשם "חוות אלנבי".
מקור

 

 

בדרך לבאר יעקב שוב חציית כביש 431

 

באר יעקב

 באר יעקב היא מועצה מקומית בקרבת הערים נס ציונה, רמלה וראשון לציון, ובנוסף, סמוכה לבסיס צריפין. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. מתגוררים בה כ-20,0000 נפש.

 

היוזמה להקמת המושבה באה מחברת "גאולה" של מאיר דיזנגוף שקנתה ב-1906 2,000 דונם קרקע ממושבת הגרמנים הלותרניים חוות שפון (שמבנה האבן שלה נשתמר בקיבוץ נצר סרני השכן). בכינוס שנערך בספריית שערי ציון שביפו לפני העלייה לקרקע הוחלט לחלק את השטחים המיועדים למושבה לשניים: חלקות אדמה של 50 או 100 דונם, שיימכרו לקבוצה של עולים (מרוסיה, מפולין, מרומניה, מבולגריה, מארגנטינה ומאיראן) שהתגוררו בארץ כמה שנים שבמהלכן קיבלו ניסיון בחקלאות במושבות השונות, ואילו המחצית השנייה מסך הקרקעות יימסרו לעולים מדאגסטן שהגיעו לארץ באותה שנה ועוד לפני עלייתם התקיימו מחקלאות. בראשם עמד הרב יעקב יצחקי, שלימים נקראה המושבה על שמו. המושבה הוקמה על ידי שתי קבוצות אלה בשנת 1907 באזור שנקרא בערבית "ואדי למון". הרב יעקב יצחקי רכש כ-200 חלקות עבור היהודים הקווקזים. בשנת 1909 היו בבאר יעקב 25 משפחות של אשכנזים וקווקזים שהזיווג ביניהם לא עלה יפה והיו סכסוכים רבים בין 7 המשפחות הקווקזיות, שהחזיקו בכמחצית האדמות ביישוב, לאשכנזים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, נוסד בסמוך לשטחי המושבה מחנה "צריפין" ששמו נלקח משמו הערבי של כפר ערבי נטוש בשם "סרפנד אל ח'רב" (צריפין החרבה). בזמן בניית המחנה חנו שני גדודים בריטיים בקרבת המושבה, ונתנו לשכונה שתבוא על מקומם אחר כך את שמה הלא רשמי, "תוניס קאמפ" (Tunis camp) (מחנה תוניס), שכן הגדודים הגיעו לארץ מתוניס. במלחמת העצמאות, בשל קרבתו לרמלה סבל היישוב מהתקפות של ערבים, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה היישוב הבית הראשון בארץ ישראל לעולים חדשים רבים בעיקר מצפון אפריקה, רבים מהם מלוב ומתוניס, דבר שגרם לטעות הנפוצה כי המעברה נקראה "תוניס קאמפ" (Tunis campp) בשל מוצא העולים.
לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת העולים הגדולה אשר נקראה "מעברת חוטר" והיא צורפה לבאר יעקב בשנת 1965. כן צורפו לישוב: כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בתי החולים אשר הוקמו במחנות בריטיים שפונו ובנוסף סופח לשטחה של המועצה המקומית מושב תלמי מנשה אשר הוקם ב-1953 מזרחה לבאר יעקב.
בשנים האחרונות היישוב עובר מהפכה ישובית, חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20, פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב הנמצא בעורפו של מחנה צריפין ליישוב הממוקם במרכז המדינה, בנוסף בבאר יעקב עתודות גדולות של קרקע לבנייה הדרושות לפתרון מצוקת הדיור במרכז המדינה, בעקבות זאת החלו להבנות בבאר יעקב מספר פרויקטי בינוי גדולים המכילים אלפי דירות.

****

סוף דבר

מסע זה נמשך כמעט ארבע וחצי שעות ומתוכן למעלה מחצי שעה לעצירות. 

********

רכבנו בשטחים הפתוחים החקלאים הכוללים את השדות והפרדסים
וגם בחלקים הבנויים של הערים באר יעקב, נס ציונה רחובות
ובתוך היישובים הכפריים, אירוס, בית עובד, גאליה, קבוצת שילר ונצר סירני. 

עברנו כמעט במרבית יחידות הנוף של חבל ארץ זה:
רכס הכורכר המזרחי, רכס הכורכר האמצעי, האבוס המזרחי הצר ביניהם, 
באבוס המערבי הרחב בו נמצא אגן הניקוז המישורי של נחל שורק בו זורם גם יובליו והגדול ביניהם נחל גמליאל.
דיוושנו גם כן בגבעות החול האדום.

*********

שני אילוצים גרמו לנו לסטות מעט מהמסלול מהמסלול המתוכנן:
האחד, התוואי של הכבישים הארציים ומסילות הברזל
והשני הגדרות סביב היישובים הכפריים.
לא נורא התגברנו

**********

בטיול זה עברנו גם ליד שני אתרי מורשת:
האחד הוא בנין משטרת רחובות, אחד מ-65 מצודות הטיגרט
השני הוא חוות שיפון שנמצאת בחצר נצר סירני, ראשיתה חווה חקלאית גרמנית בשלהי המאה ה-19,
שימשה כמטה מפקדת אלנבי בזמן מלחמת העולם הראשונה.

*******

גם הפעם היה זה טיול קיץ משובח ומענג
בצדו לימוד והכרה של חבל ארץ
הפעם זה הנמצא ממש במרכז הארץ באזור המיושב בצפיפות:
מישור חוף יהודה שהוא החלק הצפוני של מישור החוף הדרומי..

******

תודה לעמית

תכנן את המסלול
יזם את היציאה במועד זה
ניווט והוביל 
וגם סייע לי בנקודות מעבר קריטיות

 

 

 

השרב של חודש מאי לא הרתיע אותנו. ביום רביעי (10/5/20217) בשעת בוקר מוקדמת רז גורן, שמחה רום ואני יצאנו לטיול נוסף בשרון.

 

את המסלול תכנן רז על פי התוואי שהצעתי לו בדגש על מעבר במספר מקומות שטרם הגעתי אליהם בכלל וברכיבה בפרט.

 

היה זה המשך בחבל ארץ זה שבו ובסמוך לה כבר טיילתי פעמים רבות בשנתיים האחרונות. את הטיולים תיעדתי והם אלה הבאים:
* מהעוגן לחוף הים וחזרה דרך נחל אלכסנדר בסתו תשע"ה (אוקטובר 2014):
*  אגן נחל אלכסנדר במזרח עמק חפר בתחילת חורף תשע"ה (דצמבר 2014)
* סובב העוגן בעמק חפר בסוף חורף תשע"ה (אפריל 2015)
* מהעוגן במערב עמק חפר עד חוף הים בתחילת אביב תשע"ה (אפריל 2015):
* בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה בתחילת קיץ תשע"ה (מאי 2015
* מכפר יונה לעמק חפר בקיץ תשע"ה (יולי 2016)
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל בקיץ תשע"ו (יולי 2016)
* מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר בקיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)
* משני צדדי עמק חפר ונחל אלכסנדר, בין העוגן ובין אליכין בקיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)
* בין יובלי נחל חדרה בנחלת מנשה עד שהיורה הפתיע, הקדים וקטע סתו תשע"ז (נובמבר 2016)
* בין מעברות לגבעת אולגה דרך נחל אלכסנדר, מצוק החוף ופארק השרון חורף תשע"ז (ינואר 2017)

 

*******

המסלול, מעגלי עם כיוון השעון

******

האזור הגאוגרפי,
השרון, האזור המשתרע בין שני צירי רוחב
מדרום, כביש נתניה – טול כרם (כביש 57)
מצפון, כביש חדרה – נחל עירון (כביש 57) 

צפון מרכז השרון

יחידות הנוף בהן עבר המסלול,
לאורך רכס הכורכר המזרחי,
הקצה הצפוני של גבעות החול האדום,
השוליים המערביים של המרזבה

 

******

דמות היישובית של האזור,
היום אזור מיושב בצפיפות, מרביתו יישובים חקלאיים

בעבר, אזור מיושב בדלילות לאורך שנות ההיסטוריה
בגלל הביצות לאורך הנחלים אלכסנדר מדרום וחדרה מצפון

תמונת מצב בשלהי המאה ה-19, ערב ההתיישבות הציונית

עשור ראשון בתקופת המנדט אזור ביצות לא מיושב

בתקופת המנדט

ראשית ההתיישבות הציונית בעמק חפר (ואדי חוורית וואדי קובני)
בראשית שנות ה-30' של המאה -20'

אזור בתפר בין קצה מחוז מחיפה למחוז טול כרם

ההתיישבות היהודית בשנות ה-40,
עם הקמת יישובי עמק חפר

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

תמונת מצב בשנה הראשונה להקמת המדינה

שני עשורים ראשונים אזור הסמוך לספר,  
אזור במותניים הצרות בצפון השרון
במרחק קצר מהקו הירוק

****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון,

מנחל אלכסנדר עד כביש 9
לאורך רכס הכורכר המזרחי
מעבר דרך ארבעה היישובים

 

אלישיב הוא מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות באיכרים. השם סמלי. המושב שהוקם ב-13 בנובמבר 1933 על ידי קבוצת עולים מתימן. זהו היישוב הראשון שעולי תימן הקימו בכוחות עצמם. כיום מתגוררים במושב כ-450 תושבים.
ההרגשה בקרב עולי תימן בשנים שקדמו להקמת אלישיב הייתה, שהם שכירים המנוצלים בידי אחרים. תחושה זו הניעה את היהודים יוצאי תימן להילחם על זכותם להתיישבות חקלאית עצמאית. מאוכזבים ומתוסכלים מיחסה של ההסתדרות מן הסחבת האין סופית בטיפול בבקשתם להתיישב, הם הקימו מוסדות עצמאיים: "התאחדות התימנים בארץ ישראל" ב-1923 וארגון "שבזי" להתיישבות תימנית בארץ ישראל, שהוקם בפתח תקווה ב-1932.
ב-26 באוקטובר 1933 הודיעה המחלקה להתיישבות להנהלת הקק"ל שהגיעה להסכם עם התאחדות התימנים על מסירת 900 דונם על אדמת ואדי חוארית. כחמישים איש נרשמו. קבוצה של עשרים חברים עלתה לבסוף לקרקע, כאמור, ב-13 בנובמבר 1933. בלילה הראשון הם לנו תחת כיפת השמיים. למחרת הוקם על הגבעה צריף. עשרה חברים נבחרו להישאר במקום והועסקו על ידי הסוכנות על מנת להכשיר את הקרקע ולעבד חלק מהאדמות במשותף לפני הגעתן של המשפחות.

 

 

כפר הרא"ה – מושב עובדים שיתופי המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. ראשוני המתיישבים עלו על הקרקע  בראשית שנת תרצ”ד (1933). בתחילה, נקרא היישוב “ארגון אינטנסיבי ב‘ של הפועל המזרחי”.  בהמשך, כעבור שלוש שנים שונה שמו ונקרא כפר הרא”ה  ע”ש רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל-הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק. מייסדי הכפר אכן, ראו ברב קוק דמות מופת, רב ומנהיג ציוני דתי, ולאורו  בנו את חייהם. הרעיון של מושב עובדים דתי היה משום חידוש, וצריך היה ליצור יש מאין. הרב שאול ישראלי, מתלמידיו של הרב קוק, שהתקבל כרב הישוב כבר בשנת 1937, תרם רבות לעיצוב דמותו של חקלאי דתי, המתמודד עם דרישות העבודה החקלאית מחד, ומקיים אורח חיים דתי מאידך. בשנים שלפני הקמת המדינה, ובמלחמת השחרור, השתתפו חברי הכפר בפעולות הגנה ובטחון, ואף התנדבו לסייע להתיישבות החדשה באזור.
בשנים הראשונות עבדו חברי הכפר בעיקר בחקלאות משפחתית “משק מעורב”, ובשנות ה- 70 עם השינויים שחלו במדינה, עברה החקלאות למערכת מתמחה. ומשקים התמחו בגידול פרחים הוקמו מספר רפתות גדולות, לולים גדולים,  ועוד. חברים רבים עברו לעסוק במקצועות חופשיים ועסקיים. גם הארגון השיתופי עבר תהליכי שינוי, ומערכת הערבות ההדדית – המשקית, הצטמצמה, והמפעלים השיתופיים כמו: ארווה, מוסך, צרכניה ועוד, נסגרו, ואת מקומם תפסה היוזמה הפרטית והעסקית.
במושב 66 יחידות חקלאיות אליהם הצטרפו כתושבים, בעלי מקצועות חופשיים ונותני שירותים, בנים שהקימו את ביתם במגרש ההורים, וכן 12 משפחות (שבטי ישראל) ניצולי שואה, שנקלטו בכפר לאחר הקמת המדינה.לאחרונה הצטרפו לישוב במסגרת ה”הרחבה”  50 משפחות צעירות, רובם בני המקום, והם משתלבים יפה, ומפיחים בכפר משב רוח צעיר ורענן.

 

נושא החינוך והחינוך הדתי בפרט, היו תמיד במוקד העשייה וההשקעה הציבורית בכפר. כבר בשנת 1940 הונחו היסודות לבית הכנסת ,שהיה אז “בצריף הראשונים”. בי”ס עממי החל לפעול בשנת 1936, ובשנת 1943 נבנו חדרי הכתות הראשונים. ביה”ס הפך בהדרגה לביה”ס יסודי אזורי לכל תושבי עמק חפר המעוניינים בחינוך דתי. הדאגה לפעילות הנוער, מעבר לחינוך הפורמאלי, הביאה להקמת סניף בני עקיבא בשנת 1943. בשנת 1951 הוקם לסניף מבנה קבע שמשרת את בני הכפר, ואף את ילדי הישובים השכנים, ובו פעילות ענפה.
בשנים האחרונות נבנה בי”ס חדש, הוקמו מספר גני ילדי, מעון ומגרשי משחקים. חוגים רבים ומגוונים מופעלים בישוב לילדים, וב”ה “בתינו הומים מתינוקות” ו”קול מצהלות ילדים ברחובותינו”. גם הצד הפיסי של הכפר שודרג. הושלמו הכבישים בכל הרחובות, ולצידם הותקנו מדרכות. לאחרונה נבנו כיכרות, ואף נתנו שמות לרחובות.
תחום התרבות וחיי החברה תופסים מקום חשוב בחיי הקהילה. כבר בשנים הראשונות נפתחה ספריה שפועלת עד היום, וכן מתקיימים חוגים ושעורים בתחומים מגוונים. דור המייסדים בנה מסורת של אירועים קהילתיים, שבמרכזם אירועי יום העצמאות הנחוג בצורה מרשימה וחווייתית. החג נפתח  בתפילה חגיגית בבית הכנסת, ובאמירת הלל בנוסח כפר הרא”ה. מסורת חגיגות יום העצמאות חקוקה בליבם של בני הכפר באשר הם, ורבים ממשיכים לבוא ולחגוג עמנו. החגים, המועדים והשמחות קיבלו דפוסים ייחודיים וחווייתים, והדור החדש (השלישי) ממשיך בהם.

 

בתוך תחומי כפר הראה שני מוסדות חינוך:

ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה – הוקמה בי' בחשוון ה'ת"ש, על ידי הרב משה צבי נריה אבי דור הכיפות הסרוגות”  ולימים כונתה אם ישיבות בני עקיבא". בישיבה זו שילבו לימוד תורה ועבודת אדמה, ומאוחר יותר הוסיפו גם לימודי חול. בעקבות סמינריון ההדרכה השני של תנועת הנוער בני עקיבא, שהתקיים בכפר הרא"ה, ובו נדון הצורך בהקמת מסגרות תורניות עבור הנוער הארץ ישראלי הדתי הוקמו "חוגים תורניים" בסניפי בני עקיבא בירושלים, חיפה ופתח תקוה. הלומדים שמרו על קשר בין החוגים בסניפים השונים ובמשך הזמן הגיעו להבנה שיש צורך בהקמת ישיבה ברוח בני עקיבא ואין להסתפק במסגרות הקיימות, ובהן גם ישיבת היישוב החדש בתל אביב. תלמידי החוגים התורניים פנו להנהלה הארצית של בני עקיבא, לרב משה צבי נריה ולבנימין שחור בדרישה להקים ישיבה שתהיה "חלוצית" ושילמדו בה בעברית, ישיבה ברוח תנועת בני עקיבא. בקיץ ה'תרצ"ט (1939) יצאו חברי החוגים התורניים ל"מחנה הכנה לישיבה" שהתקיים בכפר הרא"ה בו כיהן כרב הרב שאול ישראלי אליו היו קשורים חברי החוגים.  תפקידו של המחנה היה לגבש את הגרעין לישיבה ולבחון האם אמנם מוכנים החברים למהלך נועז זה של הקמת ישיבה ראשונה מסוגה. הרב נריה פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע להקמת הישיבה אך פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הציב קשיים רבים על גיוס הכספים. בתחילת שנת 'ת"ש (חורף שנת 1939) הגיעו 13 חברי "החוגים התורניים" למושב בכפר הרא"ה ובראשם הרב נריה והתמקמו בצריף בית הכנסת במושב והחלה בלימוד. בהמשך  באה קבוצה נוספת של חברים ובראשה הרב אברהם צוקרמן אשר שימש כר"מ. תוכנית הלימודים התנהלה באופן דומה בשנים הבאות עד שבשנת העשור לישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול לישיבה, חרף התנגדותו של הרב נריה לעניין. בסוף שנות ה-40, עקב דרישת ההורים, ובעקבות הקמת מדרשית נעם, הוכנסו לישיבה לימודי בית ספר תיכון (על חשבון עבודת הכפיים) בניהול ד"ר שמואל אויירבך. לאחר פטירת הרב נריה היה הרב אברהם צוקרמן לראש הישיבה היחיד. לאחר פרישתו לגמלאות הועברה הישיבה לניהול מרכז ישיבות בני עקיבא.  בשנת ה'תש"ע, לאחר שניהול הישיבה הועבר למרכז ישיבות בני עקיבא, ועם צמצום ניכר של מספר התלמידים, עברה לקמפוס בכפר הרא"ה ישיבה תיכונית תורנית בשם ישיבת בית אברהם (על-שם הרב אברהם שפירא). ישיבת בית אברהם הוקמה בשנת תשס"ח בניר גלים והיא מזוהה עם הציבור החרד"לי. ראש ישיבת בית אברהם הוא הרב אברהם יעקב שרייבר, שהיה רבו של כפר דרום. בשנת ה'תשע"ב סיים המחזור האחרון של הישיבה המקורית, מחזור ע"ב, את לימודיו בישיבה. באלול ה'תשע"ג פתחה הישיבה מחדש את שעריה עם שישים תלמידים בכיתה ט'. ראש הישיבה הוא הרב משה פליקס.

******

כפר הנוער יקיר  הוקם על ידי הרב שלמה צוקרמן,  בשיתוף עם הסוכנות היהודית,  שהפך עם השנים למוסד “בן יקיר”. מוסד זה קלט מאות ילדים שעלו לארץ ישראל מארבע קצוות תבל ללא הוריהם. ביניהם היו אודים מוצלים ממחנות ההשמדה

**********

בכפר הרוא"ה מתקיים עוד מוסד והוא מוסד שם עולם המלמד ומדריך ואף מכשיר מדריכי פולין ( בדומה ליד ושם ולוחמי הגטאות ) ההתנהלות בעניין עם הכוונה יותר למגורת ודת אולם לא רק … במקום ימי עיון ועוד ( אגב מאוד מעניינים )

בחלק הדרום מזרחי של כפר הראה נמצא היום שכונת חזון הראה שבמקורה הייתה הגרעין ליישוב בית חזון

 

בית חזון, שחלק מתושביה טוענים למעמד עצמאי כיישוב קהילתי היא שכונה קרויה על שמו של החזון איש, והיא הוקמה על ידי עולים מאנגליה, ארצות הברית ודרום אפריקה. השכונה היא חלק מכפר הרא"ה ובאותו זמן היא נוהלה על ידי ועד של השכונה, שהורכב מתושבי השכונה בלבד. אולם, משנת ה'תשס"ח טוענים חלק מתושביה למעמד עצמאי ונפרד מהמושב. תושבים מהמושב הסמוך, אלישיב, טוענים כי אדמות השכונה הן בבעלותם ואף יזמו דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה על כך. המועצה האזורית עמק חפר כופרת בטענותיהם. משרד הפנים דחה את הבקשה בתחילת שנת ה'תשע"ב (2012) והותיר את השכונה כחלק מכפר הרא"ה. השכונה מונה מונה כ-45 משפחות, רובן משפחות של עולים מארה"ב, דרום אפריקה, אנגליה ויוצאי הקיבוצים לביא ועין הנציב.  עיסוק תושביהם מקצועות חופשיים וחינוך. המקום מנוהל על ידי ועד מקומי.

 

 

חיבת-ציון מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות האיכרים. המושב נוסד בחורף של שנת 1933 על ידי ארגון "אחוזת חקלאים של מרכז ציוני רוסיה". תחילת ההתיישבות עוד ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. כמיהת היהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, הביאה יהודים להתארגן לאחר הקמת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל ב"אחוזות" ולאסוף כספים שנשלחו לרכישת נחלות בארץ הקודש. הכספים הועברו לבנק קולוניאל בלונדון, עמו עבדה ההסתדרות הציונית. המוסדות קיבלו כספים אלו ורשמו אותם כתרומות לקרן קיימת לישראל, שאז רק נוסדה. אותם יהודים תמימים האמינו שבבואם ארצה יקבלו את נחלותיהם. ברוסיה פרצה מהפכה ושערי העלייה נסגרו אך טיפין טיפין, בכל זאת הגיעו לארץ יהודים שפנו למוסדות כשמסמכים בידיהם. הסירוב היה מוחלט. נאמר להם כי התרומה לא היתה תשלום עבור קרקעות.  בין השנים 1921-1925 התארגנו אנשים אלו באגודה ונפתח בתל-אביב משרד של מרכז ציוני רוסיה, משרד שמטרתו היתה יצירת קשר עם המוסדות לקבלת קרקע. בראש האגודה עמד מר אריה הלוי הורוביץ. הוגשה תביעה לבית דין הקונגרס. הדיונים נמשכו שנים ובסופם פסק בית הדין כי יש להחזיר את הכספים ומיד, אך המוסדות ערערו על החלטה זו. ארצה הגיעה ועדה בריטית (אחת מיני רבות) על מנת לבדוק מדוע מנשלת קרן קיימת לישראל את הפלחים המסכנים מאדמותיהם ומשאירה אדמות בור ושממה.  לאחר שנים של משפטים, דיונים והסכמים הגיעה גאולת עמק חפר. עם רכישת הקרקע של עמק-חפר והחתמת האנשים על ויתור לקרן קימת לישראל על חובותיה להם, כל ישובי הארץ, מושבים וקיבוצים, כולל ישובי עמק חפר, קיבלו אדמותיהם חינם אין כסף ורק אנשי ציוני רוסיה שלמו בכסף מלא, כולל דמי חכירה שקק"ל לא היתה מוכנה לוותר להם עליהם.  רוב אנשי מרכז ציוני רוסיה היו מבוגרים ומסודרים מזה שנים בערים ובמושבות ולכן מסרו את זכותם לאדמות לילדיהם, לקרובים ולידידים. הגיעו מספר חיילים משוחררים, מספר עולים חדשים וכן משפחות שהגיעו מהעיר אל הכפר. לחיבת-ציון הוקצו 1850 דונם, 80 יחידות ו-15 משקי עזר. בראש וראשונה נטעו פרדסים, בהם ראו האנשים את עתידם הגדול. בשנים 1935-1940 עלו לקרקע כ-15 משפחות. בשנת 1939 החלו בבניית ששת הבתים הראשונים, בתי סוכנות. הבנייה הסתיימה בשנת 1940. את השם לכפר הציע אוסישקין, שהיה יושב ראש קרן הקיימת לישראל וידיד גדול של אנשי מרכז ציוני רוסיה עוד ברוסיה. השם הוא על שם תנועת חובבי ציון שפעלה ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בנוסף לפרדסים, הקימו לולים ורפתות. אגודה יצרנית בשם "אגרא" נוסדה. ניבנו מחסן אספקה, צרכנייה, סילו, גן ילדים, בית כנסת ולאחר שנים ניבנה בית-עם וסביבו גן. היום מונה הכפר כ-4,500 דונם ובו מתגוררים כ-450 איש, חלקם חברי אגודה ואחרים – תושבים. ענפי החקלאות כיום: מטעים, גידולי פרחים וכמה לולים. כמו ברבים מהישובים הכפריים, היום, מרבית התושבים אינם מתפרנסים מחקלאות. פרויקט ההרחבה נמצא בתהליכי בניה מתקדמים עם הצטרפות המשפחות החדשות, שרובן ככולן תהיינה של בני הכפר, יצטרפו אלינו עוד כ- 70 משפחות.

 

חרב לאת 

חרב לאת – מושב המשתייך לתנועת "האיחוד החקלאי"- תנועה מיישבת המאגדת יישובים חקלאיים, ללא כל שיוך פוליטי/מפלגתי. מושב חרב לאת נוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם ביחידה הצ'כית. החברים התארגנו במסגרת הארגון "חרב לאת" אשר שם לו למטרה הקמת יישובים בארץ ישראל. מקור השם חרב-לאת נלקח מספר ישעיהו ב', ד: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" והוא הוצע על ידי זאב וילנאי עקב העובדה שהמתיישבים הראשונים היו חיילים משוחררים שהחליטו להיות חקלאים והמירו את נשקם בעבודה חקלאית. בסיוע של "האיחוד החקלאי"  עלו ב-3 ביולי 1947 עשרים המתיישבים הראשונים על הקרקע. חלקם היו רווקים וחלקם בעלי משפחות. רובם היו דתיים, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כיה.

בתחילה התנהל חרב לאת כמושב שיתופי. המתיישבים הנשואים גרו בצריפים ואילו הרווקים גרו באוהלים, היה להם חדר אוכל משותף, מקלחת משותפת, שירותים משותפים ותורנויות שמירה וחדר אוכל. החברים עבדו בפרדס המשותף והחלו לגדל ירקות בהדרכת מדריך מהסוכנות. להשלמת הכנסתם עבדו בפרדסי האזור. ההכנסות מהעבודה הופקדו בקופה המשותפת. החיים במקום היו קשים והייתה תחלופה גדולה של מתיישבים. בשנת 1948 הצטרפה למושב קבוצה של ניצולי שואה מפולין ומרומניה. בהדרגה התפתחו במושב ענפי משק נוספים: לולים, אווזים, ברווזים, עיזים ובקר. בדצמבר 1950 החלה הקמת בתי הקבע הראשונים והמתיישבים עברו בהדרגה לגור בהם.  בשלב זה הוחלט לפרק את המסגרות המשותפות. האדמות והרכוש חולקו בין החברים וכל משפחה החלה לפתח משק משלה.  בשל הקושי להתפרנס מחקלאות השלימו רבים את הכנסתם בעבודות חוץ. באמצע שנות ה-50 נקלטה בחרב לאת קבוצה של עולים מצפון אפריקה (רובם לא הסתגלו לעבודה החקלאית ועזבו את המושב במהלך השנים) ושל ילידי הארץ.
בחרב לאת כ- 60 משקים חקלאים ("נחלות").  כל משק מורכב משטח אדמה עליו בנויים הבית ויתר המתקנים החקלאים (כגון לול, רפת וכדומה) הנקרא חלקה א' (או "החלקה הצהובה") ובצמידות אליו מצוי שטח לעיבוד חקלאי הנקרא חלקה ב'. בנוסף לכל משק יש שני שטחי אדמה (אדמת שלחין ואדמת פלחה) המעובדים במשותף על ידי ה"אגודה החקלאית חרב לאת".  עם השנים הצטמצמה באורח ניכר הפעילות החקלאית של תושבי המקום. נכון להיום יש מספר מועט ביותר של תושבים מתפרנסים מחקלאות בחרב לאת, בעיקר צמחים ופרחי נוי ליצוא.  שטחי המושב המעובדים נטועים בעיקר במטעי זיתים, עיבוד שלחין ובעל. רוב תושבי היישוב עובדים במושב או מחוצה לו במקצועות שונים ומגוונים, הן כעצמאיים והן כשכירים.  המושב עבר שני שלבי הרחבה החל משנות ה-90 וכיום מתגוררות בו כ-200 משפחות, כ-800 תושבים. בימים אלה נמצאת בשלבי הסיום שלה הרחבה נוספת העתידה לקלוט במושב 9 משפחות נוספות

 

כביש 9

כביש 9 הוא כביש רוחב מהיר בצפון השרון. מהירות הנסיעה המותרת בכביש היא 110 קמ"ש. הכביש שהקמתו החלה בשנת 2010, נפתח ברובו לתנועה ב-23 ביולי 2014, והוא משמש ככביש רוחב ארצי דו-מסלולי בן ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון. הכביש נסלל מדרום לחדרה והוא מחבר בין צומת יער חדרה עם כביש 44 לצומת חביבה עם כביש 581. הכביש ממשיך עד מחלף באקה-ג'ת עם כביש 6 אך בקטע זה אין בו הפרדת בין מסלולית, והוא אמור להיות משודרג עד לחודש יוני 2015. בסך הכל נמתח הכביש לאורך 10.2 קילומטרים. מזרחה ממחלף באקה-ג'ת ממשיך הכביש כדרך מקומית באורך של כ-800 מטר עד לרחוב ביר-באקה בבאקה-ג'ת המחבר את העיר לכביש 6. קיימת אופציה להמשכו של הכביש מערבה מצומת יער חדרה עד כביש 2, ואורכו של קטע זה הוא כ-2 ק"מ.  ביצוע הקטע המרכזי בין כביש 6 לבין כביש 4 אושר ב-24 באוקטובר 2010 בהחלטת בג"ץ בעתירה שהגישו הירוקים, אשר הקפיאה את התוכנית להמשך סלילת הכביש שבין כביש 2 לכביש 4, עד לאחר שייבחנו חלופות לסלילת הקטע. חלק קטן מתוואי כביש 9 כבר היה קיים באותה עת בדמות קטע באורך של שני קילומטר שסומן במספר 61, בקצה המזרחי של תוואי הכביש, סמוך למחלף באקה-ג'ת שעל כביש 6. בעבר התייחס השם "כביש 61" לציר עירוני בעיר חדרה, אשר הוביל ממחלף אולגה בכביש 2 לצומת חדרה מזרח, שם נפגש עם כביש 65. ב-2 במאי 2011 פרסמה החברה הלאומית לדרכים את המכרז לסלילת כביש 9 ככביש דו-מסלולי מכביש 4 לכביש 6. עלות הסלילה הוערכה בכ-700 מיליון ש"ח, ושדרוגו של הקטע עד מחלף חביבה לתנועה הייתה מתוכננת למרץ 2014, אולם התעכבה עד ליולי 2014. הכביש נבנה תחילה עם שני מסלולים לכל כיוון, אך כולל הכנה לנתיב שלישי עתידי במרכזו, כדי למנוע פגיעה בשולי הכביש בעת הבניה. העבודות כללו את הקמת מחלף חדרה דרום, מסוג מחלף יהלום שמקשר את העיר חדרה למערך הדרכים הארצי. בנוסף, הוקמו חמישה גשרים חדשים, שני מעברים חקלאיים עיליים ושלושה מעברים חקלאיים תת-קרקעיים.

 

 

******

קטע שני, אל חדרה העיר ואגן נחל חדרה

 

כפר ברנדייס כיום נקרא שכונת ברנדייס בעיר חדרה והוקם בשנת 1927 וצורפה לעיר לאחר קום המדינה.
השטחים מדרום למושבה חדרה נקראו "ח'ור אל וסעא" (בעברית "נקיק רחב"), והיו בבעלותם של תושבי כפר זיתא. בשנות ה-20 נרכשו הקרקעות מערביי הכפר על ידי ניסן רוטמן ובמימונה של הנדבנית היהודיה מרי פלז (Fels), בעסקה מפוקפקת שהסתיימה בהסכם פשרה, אך הובילה להדחתו של השופט המנדטורי היהודי יוסף סטרומזה. חלק מהקרקעות שנרכשו הוקצו לטובת "החברה הכלכלית לארץ ישראל" לטובת ייסוד יישוב עברי. על אדמות אלה הוקם הכפר בשנת תרפ"ז (1927). הכפר כונה על ידי הערבים "ארבעים בית", על שם ארבעים בתיו הראשונים, ומתיישביו כונו "מוליסטים", על שמו של מול, נציג החברה המיישבת. מספר שנים לאחר מכן נבחר לו שם רשמי – "כפר ברנדייס", על שם השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואי דמביץ ברנדייס, מקים "החברה הכלכלית לארץ ישראל".
אדמות הכפר חולקו ל-40 חלקות בנות 2.5 דונם, ועליהן נבנה בית קטן הכולל חדר של 14 מ"ר, מטבחון ומרפסת קטנה, כאשר השירותים והמקלחת נמצאו במבנה נפרד. לצד הבית עמד משק עזר, הכולל פרה ערבית ולול של 20 עופות. לקראת סוף שנת 1928 עמדו 40 הבתים מוכנים לקלוט את המתיישבים, ונציגי החברה הכלכלית לארץ ישראל, ובראשם צבי בוטקובסקי, שיווקו אותם למתיישבים מקבוצות שונות ביישוב באמצעות תנאי רכישה נוחים.
קשיי הקיום של המתיישבים היו ניכרים. אף שהחלו משקי העזר להתפתח, לא נמצאה עבודה לצורך הקיום היומיומי, ותושבי הכפר נאלצו לעבוד רק ימים ספורים בשבוע בחדרה הסמוכה. ניסיון ליצור משק עצמאי על ידי גידול יסמין כחומר גלם לבית החרושת לבושם בבעלות הברון רוטשילד בבנימינה לא צלח, בין היתר לאור הריחוק מהמפעל והקושי בהובלת התוצרת. בנוסף, סבלו המתיישבים ממחסור במים ומקשיים שהערימה עליהם  חדרה, עד לחפירתה של באר הכפר שהפכה אותם לעצמאיים בענייני מים (כיום בקצהו המזרחי של רחוב ברנדייס).
במהלך מאורעות תרפ"ט נקראו המתיישבים להתפנות למרכז המושבה חדרה, אבל הגברים חזרו לשמור על המשקים כשלרשותם רובה ציד אחד בלבד ומספר כידונים. לאחר המאורעות עזבו תושבים רבים את בתיהם בשל הקושי הביטחוני והכלכלי מהם סבלו. עם הקצאתן למתיישבי הכפר של קרקעות הקק"ל באזור וואדי חווארית' (כיום עמק חפר), אשר נרכשו קודם לכן על ידי יהושע חנקין, השתפר מצבם הכלכלי של המתיישבים, אשר השתמשו בקרקעות להרחבת הפעילות החקלאית, והכפר שב והתמלא. לימים נמכרו קרקעות אלה לטובת הקמת היישוב חרב לאת במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939) סבלו המתיישבים מתקיפות  הערבים, שגדעו חלק מהפרדסים ורצחו מספר מתושבי הכפר.
ב-1945 הוערך מספר תושבי הכפר בכ-150 תושבים.
במהלך תקופת המנדט הבריטי היווה כפר ברנדייס חלק ממחוז טול כרם. ב-1948, עם הקמת המדינה, נקראו נציגים מכפר ברנדייס ובעלי קרקעות נוספים באזור חדרה (ובכללם ניסן רוטמן) לצד נציגי המושבה חדרה להעלות את טענותיהם בעניין סיפוח הכפר למושבה. על אף התנגדויותיהם של נציגי הכפר, והתעניינותו של נציג משרד הפנים ברעיון להקים רשות נפרדת מחדרה על כל שטחי ח'ור אל וסעא ובכללם כפר ברנדייס, הוחלט לספח את שטחי הכפר לחדרה, והוא סופח באופן רשמי ב-1951. עם זאת, בענייני מים המשיך הכפר לשמור על עצמאות לאורך שנים רבות לאחר מכן באמצעות "אגודת המים כפר ברנדיס". למרות עצמאותו, בתחומים רבים היה הכפר חלק אינטגרלי מחדרה מאז היווסדו, ויש שראו בו חלק מהמושבה עוד בטרם סופח אליה.^[5] גבולות היישוב המקורי הם הרחובות ער-אציל בצפון, האלון במערב וברנדייס בדרום.
עם העלייה ההמונית של שנות ה-50 הוסבו מבני המחנה הבריטי הסמוך לשכונה ל"מעברת ברנדייס", אשר לבסוף פורקה בראשית שנות ה-60 וחלק מתושביה הפכו לתושבי השכונה. בין השנים 1949 – 1950 בנתה חברת "נוה עובד" "שכונת פועלים חקלאית" בצמוד לכפר המקורי, שצורפה לשכונה.
עם השנים התפתחה השכונה, אך שמרה על אופייה הכפרי ועל בנייה צמודת-קרקע. ב-1987 הוקם בשכונה בית הספר הדמוקרטי הראשון בישראל, בו לומדים תלמידים מכל האזור. החווה החקלאית הלימודית מדרום לשכונה נקראת "ערוגות פלז", על שם מרי פלז.

חדרה

חֲדֵרָה היא עיר במחוז חיפה שהוקמה כמושבה על ידי אנשי העלייה הראשונה ב-1891, והוכרזה כעיר בשנת 1952. מקור השם חדרה בערבית, الخضيرة (תעתיק מדויק: אל-חְ'דֵירַה, "הירקרקה"), על שם הירוקת שבביצות. העיר חברה בארגון פורום ה-15. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2015, התגוררו בחדרה 88,783 תושבים.
חדרה שוכנת לחוף הים התיכון. הרצועה הראשונה שבין חוף הים לכביש החוף נקראת שכונת גבעת אולגה. בחלק הצפוני של העיר נמצא אזור התעשייה של חדרה. במערב העיר חדרה נמצאת תחנת הרכבת חדרה מערב אשר שוכנת בקרבת יער חדרה. בסמוך לכביש 2, בצידו המערבי, נמצא פארק נחל חדרה ותחנת הכוח אורות רבין. בצדו המזרחי של הכביש נמצאת שכונת חפציבה ולידה פארק ושמורת חפציבה. ממזרח לכביש 2 נמצא פארק השרון, פארק טבעי המחובר ליער חדרה והכניסה אליו היא דרך תחנת הרכבת חדרה מערב. מרכז חדרה נמצא באזור רחובות הנשיא, הרברט סמואל, רוטשילד והגיבורים. ברחוב רוטשילד נמצא גן יד לבנים, אותו עיצ בדני קרוון ולידו הספרייה העירונית חדרה. מול הגן נמצא קניון. ברחוב הרברט סמואל ממוקם השוק העירוני והפיאצה של חדרה, כיכר עירונית גדולה, שבעבר הייתה חסומה כליל לתנועת מכוניות ומשנת 2007 נפתחה בה דרך לכלי רכב. הכיכר היא המרכזית בעיר ובה נערכו בעבר אירועים ציבוריים. כיכר מרכזית נוספת בעיר היא כיכר המשטרה, שנמצאת על כביש 4, ובה מזללות, מסעדות, בתי קפה וקניון קטן.

 

בניין בית הכנסת הגדול של העיר שוכן במקום ממנה צמחה העיר חדרה. במקום ניצב מבנה החאן, מבנה חקלאי ערבי ישן, שנירכש על ידי יהושע חנקין בשנת 1890. בשנת 1891 כבר עלו ראשוני מתיישבי חדרה למקום, ובשל כך שלא התקבל אישור להקמת מבני קבע, נאלצו להתגורר במבנה החאן.
עם השנים נשכח המבנה, אך העובדה כי הקרקע עליה נבנה מוקמה באחת מהנקודות הגבוהות בעיר, הובילה לבחירת השטח כמקום להקמתו של בית הכנסת הגדול של העיר בשנת 1933. לאחר שהוכרזה תחרות אדריכלית למבנה, תחרות בה זכתה האדריכלית יהודית שטולצר-סגל, נאספו התרומות הנדרשות להקמת הבניין וכן הוטל מס מיוחד על תושבי חדרה לשם הקמת הבניין. בניין בית הכנסת נבנה בין השנים 1936–1940. האדריכלית יהודית שטולצר-סגל (1990-1904) הייתה נשואה לאדריכל איגון שטוצלר ושניהם עבדו במשרדו של האדריכל אוסקר קאופמן. תוכניתה של שטולצר-סגל, מאופיינת בסגנון הבינלאומי שהיה מקובל מאוד אז בארץ, אך ישנן בה נגיעות המקדימות את זמנן, עובדה המשביחה את ערכו הארכיטקטוני של הבניין.
בניין בית הכנסת נבנה בטון כולו, וכבר בתחילת הקמתו הוחל בהריסת מבנה החאן הישן לצורך הקמת הבניין החדש. לאחר מאבק של תושבים אשר קראו לשמר את הבניין ההיסטורי, נפסקו עבודות ההרס, ובניין החאן שולב בחצר הבניין הקיים. לימים נפתח בו המוזיאון לתולדות העיר חדרה. ראשיתו של אוסף המוזיאון הייתה בשנות ה-60 של המאה ה-20. מתוך תחושת אחריות כלפי עדויות העבר, אספו מתנדבים, תושבי חדרה, כלים חקלאיים גדולי ממדים מראשית המאה ה-20, והעבירו אותם למתחם החאן ולחצרות פרטיות. בהדרגה, הלך האיסוף והתמקד גם באובייקטים קטנים, ונעשה רב-תחומי באופיו. לאחר ארבעה עשורים נוספים של פעילות איסוף, מייצג האוסף כיום את התמורות הכלכליות, התעסוקתיות והדמוגרפיות, שהתחוללו בחדרה מאז ייסודה. במוזיאון סיורים ממודרכים וסרטים בעוסקים בתולדות העיר.

 

 

תחנת רכבת חדרה מזרח

התחנה הוקמה על ידי הרכבת המנדטורית  של ממשלת ארצישראל בשנת 1920 כחלק ממיזם הארכת שלוחת רכבת האלונים העות'מאנית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח, על מנת ליצור קישור מסילתי נוח בין חיפה ללוד וממנה לתל אביב, לירושלים ודרומה למצרים (עד אז הקישור מחיפה דרומה נעשה דרך מסילת השומרון שיצאה מעפולה דרומה לכוון ג'נין, ומשם דרך הרי השומרון ותחנת הרכבת מסעודיה לטול כרם). התחנה שירתה את רכבות הנוסעים בקו חיפה -קנטרה שהופעל על ידי הרכבת המנדטורית עד להקמת המדינה.
בשנות ה-50 נסללה מסילת החוף מצומת רמז שמצפון לתחנה אל תל אביב ועם פתיחתה בשנת 1953 הצטמצם מאוד שירות רכבות הנוסעים בתחנה. במקומה נפתחה תחנת הרכבת חדרה מערב במערב העיר, ותחנת חדרה מזרח המשיכה לשרת רכבות ספורות בקו חיפה – ירושלים שנסעו על המסילה המזרחית עד שנת 1968, אז הופסק לחלוטין שירות הנוסעים בקו והתחנה נסגרה. המסילה המזרחית מדרום לתחנת חדרה מזרח ועד לכפר סבא פורקה. התחנה המשיכה לשמש כתחנת משאות וכתחנה תפעולית, וכיום היא משמשת רק רכבות משא בודדות המובילות תבואה למפעלי "גרנות" הסמוכים אליה. במקום יש מספר מסילות ומבנים מתפוררים מתקופת המנדט.

 

 

אתר התחנה ההיסטורית מכיל 18 מבנים הממוקמים לאורך מסילת הרכבת ושני גשרים החוצים את שני יובליו של נחל חדרה. המבנים ההיסטוריים במתחם נבנו בין שנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה הקודמת.  בין 18 המבנים נמצא מבנה תחנת הרכבת משנת 1944, מגדל המים, מגורי הקוון משנת 1930 שנבנו על פי דגם שנבנה באותה תקופה גם בתחנת זכרון יעקב, סככת ההדרים משנת 1935, גשר שנבנה מעל נחל חדרה על ידי הצבא הבריטי עם פתיחת הקו המזרחי, מגורי מנהל התחנה משנת 1935, מגדל שמירה ומבנים נוספים.
בין המבנים ההיסטוריים במתחם בולטים שרידים של מגורי המסילאים ומגורי ראש חוליית המסילאים שנבנו בשנת 1927 כמבני הקבע הראשונים בתחנת חדרה. מדובר בצוותים קבועים של מסילאים שהחזיקה הנהלת רכבת המנדט, ועל כן הקפידה על איכות המגורים הנבנים עבורם.  המסילאים היו הפועלים הממונים על תחזוקת התשתית הקבועה של התחנה. חוליה זו היוותה את גרעין צוות התפעול של התחנה, ועל פי רוב מנתה 7-10 מסילאים. במתחם הרכבת ישנם שני מבנים, האחד נבנה עבור המסילאים והשני נבנה עבור ראש חוליית המסילאים ובני משפחתו.  בניית מבני המגורים למסילאים ולראש החוליה שלהם החלה בשנת 1926. עד אז התגוררו המסילאים בתחנת חדרה בבקתות עץ. תנאי מגוריהם לא היו ראויים ולכן הוחל בבניית מגורי האבן. בניית מגורי המסילאים הושלמה ב-1926 ומגורי ראש החוליה הושלמו בתחילת 1927.

תקופת המנדט: התחנה והמסילה המזרחית

אתנחתא מוזיקלית

בזמן הסיבוב במתחם התחנה זמזמנו את מילות השיר

ציף ציף מעל הרציף

מילים: ירון לונדון
לחן: דני ליטני

בלב הפרדסים תחנה ניצבת
ועל ידה פסים – פסי רכבת
ועומד רציף ישן
אשר שנים רבות
הוא לא ידע עשן –
קטרים ורכבות

רק ציפור לבנה מעל הרציף
ציף ציף מעל הרציף
ציף ציף מעל הרציף.

באמצע השרון ספסלים לשבת
ושלד של קרון אך לא רכבת
ובחור אחד ישן ובשנתו חולם
אודות קטר עשן
שברציף בולם.

רק ציפור לבנה…

תחמיץ את המסע אם תשכב סרוח
קוראת היא וקולה נישא ברוח
כי לכל אדם קטר
הבא מבלי לצפור
ומי שלא עולה
נותר עם הציפור.

רק ציפור לבנה.

ביצוע שלושרים
ביצוע דני ליטני

 

קו המסילה המזרחית שני עשורים ראשונים:

תכנית לחידוש המסילה המזרחית 

בסוף מאי 2011 אושרה להפקדה תוכנית אותה הגישה רכבת ישראל לחידוש מסילת רכבת מזרח, הכוללת חידוש התחנה הישנה ושימור כל המבנים והעצים ההיסטוריים בתחומה. במסגרת התוכנית, תיסלל מסילת ברזל כפולה בקטע הדרך שמחדרה עד תחנת רכבת ראש העין צפון, ותתווסף מסילה שנייה לאורך התוואי הקיים של מסילת הברזל, בקטע מתחנת ראש העין צפון ועד תחנת רכבת לוד. אורך התוואי המתוכנן יהיה כ-70 ק"מ, ולאורכו מתוכננת הקמתן של שבע תחנות רכבת נוספות. עוד כוללת התכנית גם 30 הפרדות מפלסיות, עשרה מבני דרך נוספים וחיבורים באמצעות מסילות לרשת המסילות הארצית.  האומדן לעלות הפרויקט: כ-2 מיליארד שקלים. מטרת התוכנית היא קביעת מסגרת תכנונית להקמת מסילת ברזל כפולה לאורך השדרה המזרחית של המדינה.  ברכבת ישראל הדגישו כי המסילה המזרחית תהווה את עמוד השדרה במרכז הארץ. מסילה זו תשלים את יצירת מערך מסילתי, המחבר בין צפון הארץ ודרומה תוך עקיפת גוש דן.  על פי התחזית של רכבת ישראל, מספר התושבים ביישובים הסובבים את חדרה מצדיק את תפעול תחנת חדרה מזרח. התכנית לוקחת בחשבון גם הרחבת אזורי התעשייה, זאת מאחר שהמסילה תאפשר שינוע מטענים וסחורות לאזורי התעסוקה הקיימים לאורכה, כולל חדרה. בנוסף צפוי מעבר אוכלוסין לסביבת התחנה לאחר פתיחתה, שפירושו גידול מספר התושבים בחדרה ויישובי האזור.

 

מקור על שיקום המסילה המזרחית עוד מקור 

 

 

 

נחל חדרה ידוע בעבר בשם  נהר אל מפג'ר הוא נחל אכזב ברובו. תחילתו של נחל חדרה במזרח בעמק דותן והוא זורם מערבה בפיתולים רבים מצפון למבוא דותן, בין חרמש בצפון ונזלה אל-שרקייה בדרום, מדרום לבאקה א-שרקייה ובאקה אל-גרבייה ובין מאור ושדה יצחק אל נקודת החיבור בין נחל יצחק ונחל עירון מדרום לתלמי אליעזר. הנחל זורם משם מערבה מצפון לחדרה ונשפך לים התיכון בתחומי פארק נחל חדרה, כמה עשרות מטרים דרומית לתחנת הכח אורות רבין שבצפון חדרה.

 

 

 

 

תל זְרוֹר (ידוע גם בשם ח'רבת א-תל דֻ'רֻר) הוא תל ארכאולוגי עתיק השוכן על הגדה הדרומית של נחל חדרה, כ-2.5 ק"מ מזרחית לשכונת בית אליעזר בעיר חדרה, בסמוך לשפך של נחל יצחק לנחל חדרה. על התל נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה, תקופת הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית.
התל הוא בעל שתי פסגות, המופרדות ביניהן על ידי אוכף. התל הוא הגדול בתלים השוכנים בשוליים המערביים של השרון. חשיבות התל נבעה ממיקומו בסעיף המערבי של דרך הים. בשנת 2002 הוצע התל כשמורת טבע, אולם הצעה זאת לא התממשה. על התל נמצאת אוכלוסייה גדולה של הצמחגעדה קיפחת, שהוא מין אנדמי לקרקעות החמרה במישור החוף הנתון בסכנת הכחדה.
בנימין מזר ונדב נאמן זיהו את התל עם העיר "צ'רר", המופיעה במקום 115ברשימת המלך המצרי תחותמס השלישי. זיהוי אחר של יוחנן אהרוני הוא בשם העיר "מגדל", המופיעה גם היא ברשימות של תחותמס השלישי במס' 71. עיר זאת מופיעה גם באנלים של בנו אמנחותפ השני בשם מגדל-ין(ת).
בשנת 1928 נערכה באתר חפירת בדיקה קצרה על ידי הארכאולוג האנגלי ג'ון גרסטנג. חפירה ארכאולוגית ממושכת התקיימה בין השנים 1966-1964 במשלחת יפנית של "החברה היפנית לחקר המזרח הקדום" בראשותם של ק' אוהטה ומשה כוכבי, שניהל את חפירת השדה. בשנת 1974 התנהלה בתל עונת חפירה נוספת בראשותו של ק' גוטו. חפירה נוספת נערכה בשנת 1991 בראשותו של ר' בדחי. זה היה התל הראשון שנחפר באזור השרון.
הממצאים הראשונים בתל הם מתקופת הברונזה התיכונה, המאות ה-19 וה-20 לפנה"ס. באותה עת התקיימה בתל עיר מוקפת חומה, שהוגנה על ידי סוללה. החומה הייתה חומת לבנים בעובי של 4 מטר. נמצאו 2 מערכות של חומות שנבנו אחת על גבי הריסות השנייה. הסוללה הקיפה שטח של 50-40 דונם. בבסיס הסוללה נמצא חפיר ברוחב 10 מטר ועומק לא ידוע. בעומק 4.5 מטר הגיעו החופרים למי תהום, ומכאן ההנחה היא שבעת העתיקה היו מים בתחתית החפיר. מתקופה זאת נמצאו 4 שכבות של יישוב. בצד המערבי של התל התגלה מגדל בעל שני תאים, שהיה שייך לחומה הקדומה מבין שתי החומות שנמצאו. לא נמצאו סימני הרס באתר בסוף תקופה זאת. יש פער יישובי בין שנת 1800 להתיישבות הבאה במאה ה-155 לפנה"ס.
בתקופת הברונזה המאוחרת התקיימה בתל עיר פרזות, עיר ללא חומה. מתקופה זאת נחשף מבנה ציבורי עם עובי קירות של 1 מטר, אולי מבנה בית המושל. המבנה ננטש בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. במורדות הדרומיים של התל התקיים רובע של חרשי נחושת. הממצאים באתר כללו תנורי התכה, פיות חרס למפוחים ושברי נחושת רבים. בנוסף נמצאה קרמיקה קיפרית רבה שמקורה בקפריסין המעידה על קשרים בינלאומיים ואולי התיישבות קיפרית. מתקופה זאת נמצא גם בית קברות שכלל קברי יחיד עם מנחות קבורה. בית קברות זה דומה לבית הקברות שנמצא בתל אבו הואם. בסוף התקופה היישוב נעזב.
ראשית ההתיישבות בתקופת הברזל נעשתה בראש התל. זאת הייתה התיישבות ישראלית שהגיעה לשרון התיכון, כבר בראשית ההתיישבות. בסקרים שנערכו באזור, נמצאו אתרים ישראלים נוספים מתחילת תקופת ההתיישבות. בחפירות נמצאו בורות שנחפרו לתוך המבנה הציבורי מתקופת הברונזה המאוחרת. בבורות נמצאו עצמות עזים וכבשים, שברי סירי בישול, פיטסים וקערות מהסוג שנמצאו באתרי ההתיישבות הישראלית במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. נמצאו מתקופה זאת כ-10 קברים בתוך קנקני שפת צווארון.
במאה ה-11 לפנה"ס נבנתה מצודה בראש הפסגה הצפונית. החומה נבנתה מלבנים גדולות עם חומת סוגרים. נמצאו גם קברי משפחה עם מנחות שכללו כלי חרס במסורת הקרמיקה הפלשתית וכן כלי נשק הדומים לאלה שנמצאו באזורי ההתיישבות הפלשתית. השערת החוקרים היא שאולי זאת הייתה מצודת גבול של הת'כר, אחד משבטי גויי הים, שבירתם הייתה בדור 20 ק"מ צפונה. בחפירות נחפרו גם מחסנים עם כלי אגירה רבים שתוארכו לסוף המאה ה-10. בתקופה זאת התפשט היישוב גם לפסגה הדרומית. בפסגה הצפונית נחפרו מספר בתי ארבעת המרחבים שהיו מוקפים בגדר בעובי 11 מטר.
בשכבות מהמאות ה-8-9 לפנה"ס שב היישוב להיות התיישבות ישראלית. בתקופה זאת נמצאו שלבי יישוב שהסתיימו בסימני חורבן ושריפה רבים. להשערת החופרים ההרס הוא כתוצאה ממסעותיהם של מלכי אשור שעברו בדרך הים והחריבו את היישוב אולי בשנת 732 לפנה"ס על ידי תגלת-פלאסר השלישי או שנת 722 לפנה"ס בידי סרגון השני. מתקופה זאת נמצאה גם באר מים שדפנותיה מאבן. בתוך הבאר נמצאו כלי חרס עד סוף תקופת הברזל. אחד הממצאים החשובים מתקופה זאת הייתה קערה ממורקת שעל בסיסה היה כתוב בכתב הדומה לארמית …בע. לאלסמך.
בתקופה הפרסית המאה ה-5 לפנה"ס, נכרו בורות גדולים לתוך המבנים של תקופת הברזל. במאות ה-2-3 לפנה"ס, הוקם על הפסגה הצפונית בית חווה הלניסטי שכלל מתקנים חקלאיים רבים. בתקופה הרומית נבנה מגדל על הפסגה הצפונית. להשערת החוקרים, במטרה להשגיח על הדרך לקיסריה.
בתקופה הביזנטית, התקיימה התיישבות 2 ק"מ מדרום לתל ולא עליו.
בתקופה הממלוכית הוקם על ראש הפסגה הדרומית הכפר א-תל דֻ'רֻר, שהמשיך להתקיים עד מלחמת העצמאות
המקור

 

 

 

אחיטוב

אֲחִיטוּב הוא מושב בתחום מועצה אזורית עמק חפר. שטח המושב נע בין 2900-3100 דונם. המושב הוקם בשנת 1951, על ידי עולים מאיראן ועיראק, בעיקר מאזור כורדיסטן. הוא נקרא על שמו של אחיטוב, נכדו של עלי הכהן, הנזכר בתנ"ך (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק ג'). המושב מונה כ-100 משפחות של חברי מושב, ועוד 80 משפחות אשר הצטרפו לאחר הרחבתו אשר החלה בשנת 1985. התושבים הראשונים החלו את דרכם בעיקר כעובדי קיבוצים ויישובי הסביבה ולאחר מכן החלו עבודה עצמאית באמצעות זריעת תפוחי אדמה, גידול של 50 מטילות ו-2 כבשים מסוג מרינו. כיום, המושב מתבסס על חקלאות, בעיקר גידול מלפפונים וירקות נוספים בחממות.
בשנת 1965, החלו חברי המושב לעסוק בעיקר בענף החקלאות. תחילה, גידלו מלפפונים ועגבניות בניילונים, ו-5 שנים לאחר מכן, ב-1970, החלו לפתח את הענף ולגדל את הירקות בחממות. 70% מחברי המושב עוסקים בענף החקלאות. באחיטוב גדלים כ-75% ממלפפוני המאכל בישראל. עד סוף שנות ה-60, הייתה במושב תחנת רכבת שבתקופת המנדט נקראה תחנת קקון.

 

 

בניגוד ליישובים השכנים, באחיטוב אין תנופת בנייה. מרבית 250 הבתים במושב ישנים, למעט חלק מההרחבה שנמצא בלב המושב ומאכלס בעיקר בנים ובנות ממשיכים. לאין  בו שטחים מסחריים, לא מסעדות טובלות בירק ולא ספא מפנק או צימרים מושקעים. בעצם, מרבית התושבים מתמחים בדבר אחד: גידול מלפפונים. כך, אותו כתם לבן שנשקף מהאוויר הוא 3,000 דונם של חממות — שבתוכן מגדלים חקלאי המושב את הירק הירוק.
100 משפחות ביישוב, כמעט מחצית התושבים, מתפרנסות מגידול מלפפונים, מייצרות מדי שנה 60 אלף טון ירק, ומספקות 60% מסך תצרוכת המלפפונים בישראל. היתר מגיעים מהיישובים החקלאים מסביב, ומעט מחברון ומיישובים ערביים כמו ג'ת. כל התוצרת משווקת בשוק המקומי — כי למלפפונים חיי מדף קצרים ויצואם אינו משתלם.
באחיטוב גאים במלפפונים שלהם, שהעניקו להם לאורך השנים חיים נוחים ואיפשרו למושב להתפתח ולשגשג. חלק גדול מהתושבים הם דור שני ושלישי שהלכו בעקבות הוריהם, דור המייסדים, ונהפכו גם הם למגדלים. המושב אמנם אינו שיתופי וכל חקלאי מייצר מלפפונים למחייתו ועבור בני משפחתו, אבל החקלאים מאוחדים מאחורי מזכירות היישוב שמסייעת בבניית תשתיות, בחלוקת מים חשמל ובעצם בכל מה שצריך. כיום מקווים חקלאי אחיטוב להשתמש בכוחם כגוף מאוחד במאבק שאליו יצאו — על תנאי השיווק של תוצרתם — שלטענתם הוא מאבק על עתידם הכלכלי, ובו הם מאיימים להשבית בשבוע הבא, ללא התרעה מוקדמת, את אספקת המלפפונים לשוק."

 

 

ממעוף הציפור, למושב אחיטוב שבעמק חפר מראה של עין מוארכת. בתפקיד האישון הכהה בתי המגורים ומסביב לו, לובן החממות. עיר גדולה ושלמה שתוחמת את המושב מכל עבר. בסיבוב על הקרקע מגלים מהר מאוד כי ברובן המכריע גידול אחד מרכזי. בשנת 2015 המושב אחראי על יותר מ-70 אחוזים מאספקת המלפפונים בארץ ונחשב לשחקן המשמעותי ביותר בתחום. אבל לא הכל ירוק כאן, או לפחות לא היה כך תמיד.
על מנת להבין איך הפך אחיטוב לספק המלפפונים הראשי של המדינה יש לחזור כמה שנים אחורה. כאמור, המושב נוסד בשנת 1951 כמעברה של עולים מעיראק, כורדיסטן ופרס, שנקראו לאזור על מנת לעבוד את הפרדסים של כפר ויתקין ותיק יישובי העמק ובחדרה. בחודשי החורף עבדו התושבים בפרדסים ובחודשי הקיץ הצמיחו גידולי בשטחים הפתוחים במושב. בעולם של לפני החממות והצנרת, היית חייב להקשיב לעונות השנה וכמו שאומרים אנשי המושב – "לעשות חקלאות פשוטה ופרימיטיבית". הזינוק הגיע כשנכנסו החממות והטפטפות בסוף שנות ה-60 ועמם מעבר אל החקלאות הרב שנתית ומגידול סלק סוכר וכרוב, עברו לגדל חצילים, עגבניות פלפלים ומלפפונים. כמו הרבה מושבים באזור שמיהרו לאמץ את גידולי הפרחים ונפלו במשבר הגדול של שנות ה-80, גם אחיטוב חווה האטה, שלא לומר נפילה גדולה. כעת נדרש המושב, כמו שאר המושבים שנקלעו למשבר, להמציא את עצמו מחדש. מושבים רבים העדיפו להמיר חממות בבתי קפה ומכוני ספא, ושימושים רבים ומכניסים שהם הכל – רק לא חקלאות. חשבו צעירי המושב – לאן הולכים מכאן. ההבנה חלחלה אט אט – חקלאים נשארים חקלאים, אבל במקום להתפזר על גידולים שונים, רצוי להתמקד באחד. ובמקרה הנוכחי – המלפפון.
מקור והרחבה למענה למה דווקא מלפפון?

 

******

קטע שלישי,
לרוחב עמק חפר מהמעפיל להעוגן

הַמַּעְפִּיל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר. שנת ייסוד: 1938, שנת עלייה לקרקע: 1945. היישוב הוא חלק מהמועצה האזורית עמק חפר.
קבוצת "המעפיל" נוסדה בשנת 1938 בחדרה. גרעין מייסדיו היו יוצאי השומר הצעיר בגליציה, פולין, גרמניה ואוסטריה, שקיבלו את הכשרתם במרחביה, בבית זרע ובמעברות. רוב חברי הקבוצה היו מעפילים ומכאן בחרו את שם הקבוצה. בחדרה עסקה הקבוצה בעבודות מזדמנות בפרדס ובבנייה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטמצם ייצוא פרי ההדר, וכך איבדו את עבודתם. חברי הקבוצה החליטו לנדוד בקבוצות כדי למצוא פרנסה, אך ב-1941 פקדה אותם מגפת טיפוס וקדחת. המגפה הביאה את הקבוצה לנטוש את חדרה, ולעבור למפרץ חיפה, שם התפרנסו מעבודות סבלות בנמל חיפה. לאחר המעבר, התאחדה הקבוצה יחד עם קבוצת "נחשונים" שישבה בקריית חיים, תחת השם "המעפיל".
האדמות אשר עליהן הוקם הקיבוץ נרכשו בשנת 1932 על ידי יהושע חנקין מידי הכפר הערבי קאקון, שהיה מגדולי היישובים הערביים בשרון בזמנו. האדמות נמכרו כחלקות בודדות לבעלי מלאכה, לסוחרים ולאנשים שונים שרצו להשקיע את כספם בפרדסים. קוני האדמות התאגדו לשם הקמת משק הדרים מרוכז במקום, ובמסגרת ההכנות חפרו באר והקימו את שכונת "מרץ ב'" שהתעתדה ליישוב עם תחילת תנובתם של מטעי ההדרים שבמקום. אולם פרוץ מאורעות תרצ"ו הפך את התוכניות, מעט התושבים שהיו בשכונה נטשוה ופורעים מהכפר הסמוך קאקון השמידו את הצריפים המעטים והבאר שבמקום. בשנת 1942 רכשה הקק"ל את האדמות מידי  הבעלים שלא חפצו בהן עוד, והוחלט למסור אותן לקבוצת "המעפיל".
ב-2 בנובמבר 1945, יום השנה להצהרת בלפור, עלתה הפלוגה הראשונה לאדמות אלו במסגרת מבצע העלייה של שתים עשרה נקודות ההתיישבות. עם היתד הראשונה הצטרפה קבוצת גרעין מאנגליה וקבוצות השלמה מחברות נוער שהתחנכו במקום. בשנים הראשונות להקמתו המשק סבל קשות משכונותו לכפר הערבי קאקון, וספג יריות, צליפות והטרדות בלתי פוסקות. במלחמת העצמאות החמיר המצב והקיבוץ סבל ללא הרף מהתנכלויות, יריות וצליפות שמנעו מהחקלאים לקצור את אדמתם עד כדי כך שנצרכו לקצור לאור הירח. מתוקף היותו היישוב המזרחי ביותר בעמק חפר, הקיבוץ שימש כבסיס לכוחות צה"ל בתקיפתם את הכפרים הערביים שנותרו בשרון. חומרת האירועים הביאה לפינוי ילדי הקיבוץ לחדרה עד שוך הקרבות, ומרבית העיסוק היה סביב הלחימה. חברי המעפיל שעבדו בשדות שימשו כסיירים לחטיבת אלכסנדרוני שהובאה כתגבורת על מנת להסיג את הכוחות הערביים שישבו על גדרות היישוב. גם לאחר כיבוש קאקון, המשיך הקיבוץ לסבול מהתקפות הנגד שביצעו העיראקיים. רק עם סיום המלחמה התפנה הקיבוץ לבניין המשק החקלאי בו.
כיום, ענפי הכלכלה העיקריים בקיבוץ הם ענפי החקלאות השונים – רפת, פרדס, אבוקדו, גידולי שדה, מדגה. ומפעלי תעשייה: מפעל "תגה" – שותפות מוגבלת בבעלות הקיבוץ, העוסקת בייצור ובשיווק גרביים והלבשה תחתונה בישראל תחת המותג "תגה", וכן עבור חברות ומותגים אחרים. בשנת 2001 במסגרת מיזוג עם חברת דלתא, נמכרה פעילות ייצור ושיווק הגרביים; מפעל MCP – מפעל לפיתוח מוצרי פלסטיק מתקדמים, בשותפות עם קיבוץ גזית. בתחום הספורט מחזיק הקיבוץ קבוצת כדורעף – הפועל המעפיל, שזכתה באליפות ישראל 14 פעמים, ובגביע המדינה 12 פעמים.

 

 

 

 

 

 

 

אגמון חפר הוא פארק הציפורים בעיינות חוגלה, או בשמו הרשמי "אגמון עמק חפר", נפתח באפריל 2017. הפארק בן 300 הדונמים ממוקם בשטח ששימש את בריכות הדגים של קיבוץ עין החורש, סמוך לנחל אלכסנדר, והוקם ביוזמת רשות ניקוז ונחלים שרון ובתכנון אדריכל הנוף ליאור לווינגר ("סטודיו אורבנוף"). מטרת הקמתו ליצור פארק מים טבעי שיחזיר את מגוון עופות המים וחיות הבר שחיו  במקום בשנים עברו.
לפרויקט זה חברו ביחד מספר גורמים: המועצה האזורית עמק-חפר, שגייסה חלק מהכסף מתורמים יהודים מקנדה, רשות ניקוז ונחלים שרון שדאגה לתכנון הפרויקט, ביצעה אותו ותהיה אחראית על תחזוקתו, קיבוץ עין-החורש שהקצה את השטח, אגודת אפיקי עמק-חפר שדואגים להעברת המים לאתר, רשות מקרקעי ישראל שמסייעת אף היא לפרויקט והעבירה לרשות הניקוז מיליוני ₪ מהקרן לשטחים פתוחים.
הכוונה הייתה להקים בעמק חפר אגמון החולה בזעיר אנפין, ובכך ליצור פנינת טבע ייחודית נוספת לאורך נחל אלכסנדר, שתהווה ריאה ירוקה ואטרקציה לחובבי הטבע בלב מדינת ישראל. במסגרת הפרויקט חוברו בריכות הדגים ויוצר  גוף מים בעל פני שטח של כ –200 דונם. בתוך גוף המים הכנו שבילי הליכה ודקים, עליהם יוכלו ללכת המבקרים שינועו בין עצים וצמחיה ויוכלו לראות במים מבחר דגים המטפלים באיכות המים ובניקיונם. בנוסף נבנה דק תצפית מחופה כמסתור מפני השמש על גבעה שיוצרה במקום.
במעמד חנוכת האגמון  צוינה חנוכתו של שביל השרון שהוא פרי יוזמה של תושב כפר סבא, יעקב שרייבמן ואחרים, שבצוותא עם קבוצת שביל ישראל ממעברות, סימנו שביל הליכה מזרחי לשביל ישראל הקלאסי, המחבר את יישובי השרון מגשר מכמורת בכביש 2, לאורך נחל אלכסנדר כשהוא נושק לאגמון חפר, המשמש נקודת חניה והתבוננות לצועדים, והלאה אל לב השרון, קדימה צורן, כפר סבא ודרום השרון.
ראו לאגמון החולה נולד אח קטן במרכז הארץ: אגמון הציפורים עמק חפר

 

 

 

העוגן הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהוקם בשנת 1947 על ידי הגרעין שנוסד בשנת 1939. מייסדי קיבוץ העוגן הם יוצאי תנועת הנוער של השומר הצעיר מצ'כוסלובקיה. הראשונים הגיעו ארצה בשנת 1939 ושהו כ-8 שנים במחנה ליד כפר סבא. חברי הקיבוץ עלו הקרקע בשנת 1947 בוואדי קובני בעמק חפר, במקום שנמצא עד היום. מקור השם סמלי, "הטלנו עוגן במולדת". במשך השנים הצטרפו חברים רבים מארצות שונות כולל הונגריה, אוסטריה, איטליה, ילידי הארץ ועוד. לקיבוץ הייתה חשיבות בתקופת מלחמת העצמאות שפרצה כמה חדשים לאחר מכן, בהיותו נקודת משמר על כביש השרון, שהיה אחד מעורקי החיים החשובים של היישוב היהודי דאז.

 

 

 

מפי דן גזית חבר גבולות למדתי עוד על קיבוץ העוגן. לקראת אמצע שנות ה-60 חל משבר חריף בקיבוץ גבולות בנגב המערבי , בעיקר על רקע חינוך הילדים (לא היו בקרבת מקום מוסדות-חינוך מתאימים) ועל רקע עזיבה גדולה של חברי הגרעין המערב-אירופי (שוויץ-בלגיה-צרפת). אז, רוב קבוצת הוותיקים (תורכיה-רומניה) מגבולות עברה להעוגן וכך נותר קיבוץ גבולות עם פחות מ-40 חברים ולקח לו שנים ארוכות להתאושש מהמשבר.
כיום אוכלוסיית קיבוץ העוגן כוללת כ- 550 אנשים מתוכם למעלה מ-300 חברים וכ-100 ילדים היתר הם חיילים וצעירים בחופשה ובני זוג של חברי קיבוץ. כיום הקיבוץ בהפרטה כמעט מלאה. יחד עם זאת ישנה רשת ביטחון עבור הזקוקים לכך. יש עזרה הדדית, יש תמיכה בחולים. קיים ועד מנהל ומנהלת קהילה אשר מטפלים בנושאי משק וחברה. החינוך מופרט ובתי הילדים עד גיל בית ספר פתוחים עבור ילדי הסביבה. ילדי הקיבוץ לומדים ב"יובלים" ובתיכון ב"רמות – חפר".
כלכלת הקיבוץ: מפעל העוגן פלסט שנוסד ב- 1941 כבית מלאכה לוולקניזציה עוד בכפר סבא והפך משך הזמן לבית חרושת לפלסטיק. כיום המפעל מייצר יריעות פלסטיק, ריצוף, חומרים לאיטום גגות ובריכת שחיה, מפות, שולחן ועוד. החקלאות: רפת חפר- רפת חלב משוכללת בבעלות קיבוץ העוגן וקיבוץ מעברות. גד"ש חפר – גידולי שדה שונים: כותנה, תירס, חיטה ועוד. גידולי השדה הם שיתוף פעולה בין שלושה קיבוצים: העוגן, משמר השרון ומעברות. יש מטעים לגידול אבוקדו. קיימות יזמויות פרטיות כעסקים זעירים. חלק של הכנסות הקיבוץ הן מהשכרת דירות ומבני הציבור. יש טיפול בנוי ובאחזקת דירות, בית מלאכה לחברים מבוגרים או מוגבלים, כמו כן בית סיעודי לטיפול באוכלוסיה הזקוקה לכך.

******

סוף דבר

הטיול נמשך פחות מארבע וחצי שעות, מתוכן שלוש רבעי שעה לעצירות.
התחלנו קצת לפני השעה שש וסיימנו קצת אחרי השעה עשר, לפני החום הגדול. 

**********

רכבנו בשטחים הפתוחים החקלאיים, בשדות, בפרדסים, בין ברכות הדגים והחממות לגידול מלפפונים.
עברנו ביישובים הכפריים אלישיב, כפר הרא"ה, חיבת ציון, חרב לאת ואחיטוב וגם בקיבוצים המעפיל והעוגן.
עברנו גם בחלקים בחדרה: בדרומה, חלפנו במרכז לעבר מזרחה .

***********

מבין האטרקציות המעניינות שהיו לנו במסלול, שתיים היו מיוחדות.
האחת, שרידי תחנת רכבת חדרה מזרח שהייתה מרכיב במסילת הברזל שבנו הבריטים בשנות העשרים בארץ ישראל.
השניה, אגמון חפר שהוכשר בשנים האחרונות ונחנך לפני חודשיים.

******

היה לנו "טיול קייץ משובח ומענג".

******

תודה

לרז, על התכנון, ההובלה
ועל הצילום וזה אלבומו
ועל הכנת ההדמייה
לשמחה, על חברות

******  

 

ביום שבת (6/5/2017), אחרי יום העצמאות תשע"ז, מימשנו את התכנית שהוכנה לפני מספר חודשים לדווש במרכז הגליל התחתון שנדחתה מספר פעמים בגלל אילוצים שונים.

 

היינו קבוצה קטנה ומלוכדת שכללה חמישה חברים: צביקה אסף ומשה כץ (אפק), עילם רן (טבעון), דני פלד (צורית) ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול הוביל צביקה על פי תכנון מוקדם של המסלול עם עילם שגם רכבו אותו קודם יחד.

 

********

המסלול, מעגלי, עם כיוון השעון,
התחלה וסיום: מגרש החנייה בכניסה לסינגל שימשית
לצד הכביש המוביל ליישוב שמשית

********

האזור הגאוגרפי:
הפינה הדרום מערבי של הגליל תחתון מרכזי

מסלול הטיול היה בפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון המערבי  שתחומו הכולל את רכסי ההרים, הגבעות והרמות גובל בארבעת עבריו באזורים הבאים: בדרום, בעמק חרוד, בעמק יזרעאל ובהמשכו משער העמקים עד יגור; בצפון בבקעת בית הכרם; במזרח בבקעת הירדן ובנגב כנרות והכנרת ובמערב, במישור חוף מפרץ חיפה.

מרחב גבעות סוללים ציפורי
והקצה המערבי של הבקעות מצפון להן
בקעת תורען ובקעת בית נטופה.

גבעות ציפורי הן המשך לרכס הרי נצרת לכיוון צפון-מערב, והן מהוות לשון מפרידה בין עמק נטופה לבין עמק יזרעאל. גבעות סוללים – ציפורי משרעות בחלק המזרחי של גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 2000 מ' המסלע הגבעות הוא רך אינו עומד בתהליכי סחיפה ולכן יצרו בו את מערכות הנחלים נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים). בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור. מרבית שטחו של אזור זה מנוקז על ידי נַחַל צִיּפוֹרִי  שאורכו 32 ק"מ מתנקז אל נחל קישון. נחל אבליים מנקז את צפון האזור אל עבר נחל נעמן.

********

דמות המערך היישובי בעבר ובהווה

אזור נחלת שבט זבולון בתקופת התנחלות בני ישראל

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,י'-ט"ו).

 

 אזור התיישבות יהודי בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד

אחת מתקופות הזוהר היישובי של משבצת ארץ שבה התקיים הטיול הייתה תקופת המשנה והתלמוד. כידוע, עם חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. הסנהדרין גלתה בתחומו מאושא לשפרעם, לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק דגול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

ציפורי הייתה בירתו המפוארת של הגליל כבר מתקופת הכיבוש הרומי, בשנת 63 לפסה"נ. במאה השנייה לסה"נ העביר אליה רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, ובה נחתמה המשנה. גם הנוצרים מייחסים לעיר חשיבות כיוון שעל פי המסורת הנוצרית התגוררו כאן הוריה של מרים (מריה), אמו של ישו.
בפי יוסף בן מתתיהו כונתה ציפורי "פאר הגליל כולו". אוכלוסיית העיר הייתה מעורבת, והיא הייתה מרכז רוחני יהודי. חכמים רבים חיו בה, רבי יהודה הנשיא העביר אליה את מושב הסנהדרין מבית שערים, וסביב שנת 220 לסה"נ אף חתם בה את המשנה. באמצע המאה השלישית, בעקבות העתקת מושב הסנהדרין לטבריה, איבדה ציפורי את מעמד בירת הגליל, ועם זאת, נראה שהיא המשיכה להיות מרכז יהודי חשוב עד המאה החמישית לסה"נ, עת גדלה הקהילה הנוצרית בעיר והייתה מרכיב ניכר באוכלוסייתה.
הנוצרים מייחסים לציפורי חשיבות גדולה בשל המסורת שכאן שכן ביתם של חנה ויהויכין, הוריה של מרים (מריה), אימו של  ישו. על היות העיר מרכז נוצרי יעידו שרידי הכנסייה הביזנטית-צלבנית. בתקופה הערבית ירדה העיר מגדולתה, ובתקופה הצלבנית הייתה "לה-ספורי" עיר ומצודה בנסיכות הגליל.

בתקופה הצלבנית על הדרך בין עכו ונצרת

בשלהי התקופה העות'מאנית חלק ממחוז נצרת

בשלהי המאה ה-19 האזור היה דליל אוכלוסין ויישובי הקבע נמצאו בשוליו. כך גם בתקופת היישוב טרם הקמת המדינה בימי השלטון הבריטי.

תמונת מצב יישובית על פי מפות הקרן הבריטית לחקירת א"י P.E.F

בתקופת שלטון המנדט, חלק ממחוז נצרת

בתקופת המנדט מרחב הטיול מחוץ לשטח היישוב היהודי

על פי החלטת החלוקה  מכ"ט בנובמבר 1947,
השטח בתחום המדינה הערבית

 

מערך הדרכים ערב מלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות, הכללת מרחב הטיול
בתחום שטח מדינת ישראל
עם תום "מבצע דקל" בעת "קרבות עשרת הימים", יולי 1948 

סאפוריה נכלל בתחומי המדינה הערבית שנקבעה בהחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 19477. הוא כמו כל היישובים בגליל התחתון לרבות העיר נצרת נכבשו ע"י צה"ל ב"מבצע דקל" ב"קרבות עשרת הימים" שנערך בימי יולי 1948, לאחר חודש ההפוגה שנקבע לאחר קרבות בלימת צבאות ערב שפלשו לארץ. מטרת מבצע זה הייתה כפולה: למגר את צבא ההצלה של קאוג'י שעדין נותר בגליל התחתון ולהרחיב את תחום השטח בשליטת מדינת ישראל. שתי המטרות הושגו.

מבצע דקל שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 77 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא.
השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

בשני העשורים הראשונים, אזור הטיול נחשב אזור נידח,
רשת הדרכים נשארה כפי שהייתה בתקופת המנדט

לאחר הקמת המדינה המפה היישובית השתנתה במעט.
הכפר סאפוריה נעלם ובאזור הוקמו מושב ציפורי וקיבוץ הסוללים

המוביל הארצי טרם נבנה
וכביש 77 מצומת המוביל לצומת גולני טרם נסלל.

 

תמונת מצב הנוכחית מאז שנות השמונים

*********

קטעי המסלול, המקומות והמראות

היישובים המהווים איים
באזור של שטחי חורש טבעי, חורש נטוש ושטחים חקלאיים
המשתרע באגן הניקוז העליון
של נחל ציפורי ונחל יפתחאל המצטרף אליו
ושניהם מהווים יובלים של נחל הקישון

 

המסלול בקצה המערבי של יער ציפורי

מרחב שפע סינגלים  לרכיבה על אופניים

*****

קטע ראשון: יער הסוללים בגבעות ריש לקיש

הסוללים הוא קיבוץ ושמו מסמל את רצונם של המתיישבים לסלול את דרכם להתיישבות בארץ ישראל. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1949 כקיבוץ, כאשר המייסדים היו גרעין מתנועת מכבי הצעיר שהתאחד עם פלוגת עלייה מארה"ב. במשך שנים רבות, היה בנוסף לישוב ציפורי, ישוב יהודי מבודד באזור עד הקמת אלון הגליל, גבעת אלה, שמשית בשנות השמונים. בסוף שנות התשעים נבנתה שכונה קהילתית של 115 יחידות דיור בצמוד לקיבוץ ונקראה נוף אלונים, ואכלוסה הסתיים עד שנת 2003. הישוב מונה כ- 900 נפש, ובו חברי קיבוץ מתחדש, ושכונה קהילתית המהווים יחד ישוב אחד. ענפים בקיבוץ וביישוב כוללים – לול, מדגרה, גידולי שדה, מטה זיתים, בקר, ומתחם תעשייה ובו כעשר חברות, מרביתן בבעלות תושבי היישוב. ביישוב כ- 80 בעלי עסקים קטנים. עם זאת, רוב התושבים עובדים מחוץ ליישוב.

אלון התבור הוא עץ גדול ומרשים, המתנשא לגובה של 4 קומות ויכול להאריך ימים עד 1000 שנים ויותר. העץ משיר עליו בשלכת ועם בו האביב עלים חדשים מלבלבים. פריו של האלון נקרא "בלוט". הבלוט הוא מאכל תאווה לצאן, לבקר, לחזירים, לצבאים ליערונים ולעורבנים. הוא יושב בתוך כוסית הנקראת "ספלול". מבלוטים טחונים מכינים תרופות לטיפול בכיב כיבה, בשיגרון ולהרגעת כאבי בטן. לילדים המרטיבים בלילה מכינים תמצית מבלוטים שלוקים. יהודי תימן משתמשים במים ששלקו בהם בלוטים ועפצים להרגעת כאבי בטן ועצירת שלשולים. בלוטי האלון אכן גדולים וראויים למאכל לאחר בישול וקלייה. לפי דברי הפלחים יש לאסוף את הבלוטים לאחר הגשם הראשון, משום שהוא מפיג את מרירותם.
"אל" פירושו עצמה וכוח: "יש לאל ידי" (בראשית פרק ל"א, פסוק 29), שמשמעו בכוחי, ביכולתי. מכאן גם הדימוי "וחסון הוא כאלונים" (עמוס פרק ב', פסוק 9). אך לא רק העץ הגדול חזק ויציב. גם אלון קטן, שזה עתה הוציא ענף ראשון מעל הקרקע יתגלה כנטוע היטב באדמה אם ננסה לעקרו. זרע האלון הנובט, הלא הוא ה"בלוט", קודם כל מעמיק שורשים שמתפתלים וחודרים לעומקו של הסלע הקשה. אם ננסה לפגוע בגזע האלון הוא יעמיק שורשים ויתחזק עוד יותר. גזע האלון ידוע גם בקשיותו ובתפיחות המעובות המופיעות על קליפתו. על כך יאמר בכפר הערבי על אדם עקשן: "הוא קשה עורף כמו אלון, אי אפשר לנסרו או לשברו בגרזן ורק האש יכולה לשלוט בו".
בתנ"ך נכתב על פולחן שהתקיים בצל עצי האלון המרשימים: "על ראשי ההרים יזבחו ועל גבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה" (הושע ד', 13).
היוונים גם הם הקדישו את האלון לזאוס, מלך האלים האולימפיים. האגדה מספרת על זאוס שירד מהאולימפוס מחופש לישיש אביון וחיפש אנשים טובים. הוא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה ולא מצא אנשים טובים שיתנו לו מזון ומחסה. בדרכו חזרה, פגש זוג זקנים שחיו על מדרון הר האולימפוס. הזקנים קראו לזאוס המחופש, הזמינו אותו לאכול איתם ולישון בביתם. בבוקר התגלה לפניהם ושאל כיצד יוכל לגמול להם על טוב ליבם. שני הזקנים ביקשו רק דבר אחד: למות יחד. משהגיע היום והשניים נפטרו מן העולם הפך אותם זאוס לזוג עצים גדולים ומרשימים, הלא הם האלון והאלה. מאז השניים צומחים יחד בחורש הים תיכוני, מיוון ועד ישראל.
מקור

 

בקר לבשר – באזור הטיול, גליל תחתון וגבעות שפרעם אלונים יש שטחי מרעה נרחבים על הגבעות עם החורש והיער שהם מרכיב מענף הבקר לבשר בישראל  שכולל 2.5 מיליון דונם שטחי מרעה בפועל ועוד כ 1.75 מיליון דונם שאפשר לנצלם לרעיה. כ 80%% משטחי המרעה נמצאים צפונית לחדרה. 42 אלף פרות בעדרי האימהות . 220 מגדלי בקר רשומים באמב"ל שיש להם חוזה חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, משלמים אגרה לרשות המרעה ומחסנים את העדרים לפי הנחיות של השרותים הווטרינריים. מתפלגים לפי: 165 מגדלים משפחתיים במושבים בעלי עדרים קטנים המחזיקים כ 90% מעדר האימהות הארצי. 55 מגדלים קיבוציים בעלי עדרים גדולים יחסית.
את שטחי המרעה מנהלת רשות המרעה במשרד החקלאות, הרשות מקצה שטחי מרעה למגדלי הבקר והצאן ומסייעת בגידורם. בשטחי המרעה של קבוץ הסוללים רועה העדר המשותף של יודפת והסוללים. שני העדרים אוחדו באמצע שנות התשעים. חלק מהגורמים לאיחוד היה הצורך של הסוללים לפנות את שטח המכלאות והמפטמה הצמוד לקבוץ לטובת בניית ההרחבה הקהילתית, שהקים בין הראשונים בארץ.
בבקר לבשר יש שלוש שלוחות: עדר האימהות, מפטמה ופרים להרבעה. עדר האימהות שתפקידן להמליט לפחות פעם בשנה עגל\ה ולגדל אותו עד גמילה מחלב אם. עדר האימהות חי כל השנה בשטחי המרעה וניזון מהמרעה הטבעי. מקובל להקצות לכל פרה בין 25 ל 50 דונם מרעה לשנה. בשנים שחונות בסוף הקיץ ובסתיו מגישים לעדר מזון נוסף של קש וחציר מאיכות ירודה כמקור לאנרגיה וזבל עופות יבש כמקור לחלבון. יש עדרים שמועברים לרעיה בשטחי שלפים לאחר קציר גידולי הקיץ חיטה ותירס. עונת ההמלטות הטבעית היא באביב, כשיש מרעה בשפע, בעונה זו גומלים את הוולדות אחרי כ 3 – 4 חודשים. כדי להתאים את שווק הבשר לצריכת השוק פותחה בעדרים המתקדמים מבחינה מקצועית עונת המלטות שניה בחודשי הקיץ. את הוולדות הנולדים בקיץ גומלים אחרי 8 – 9 חודשים לכן עלות הגידול שלהם גבוהה יותר אך אמורה לקבל פיצוי במחיר בשר יותר גבוה. למפטמה השלוחה השניה, מועברים לאחר הגמילה כל העגלים הזכרים וכ 85% מהעגלות לצורך הזנה אינטנסיבית עם הרבה מזון מרוכז לפיטום ועליה מהירה יחסית במשקל עד שהעגל\ה מגיע למשקל של כ 450 – 500 ק"ג ויוצא לשחיטה ושווק כבשר טרי. כ 15% מהעגלות הנקבות חוזרות לעדר האמהות כתחלופה לפרות זקנות או חולות שיוצאות מעדר. מכאן שבענף הבקר לבשר עדר האמהות הוא אמצעי היצור והעגלים\ות, שיוצאים לשחיטה לבשר הם המוצר. השלוחה השלישית הפרים להרבעה, בד"כ הפרים שוהים עם עדר האימהות במרעה ביחס של פר אחד ל 25 פרות.
בעדר הארצי מרבית הפרות הן מגזע סימפורד וצבען חום בהיר. הגזע התפתח מהכלאה רבת שנים של הפרות מהגזע המקומי עם הגזעים הרפורד האנגלי והסימנטל האוסטרי גרמני.
הבקר לבשר הוא ענף חקלאי על גבול הרווחיות. אך יש לו מספר תפקידים לאומיים חשובים: הראשון, ניצול חקלאי כלכלי אקסטנסיבי של קרקעות שאינן ניתנות לעיבוד חקלאי אינטנסיבי. השני, שמירה על המערכת האקולוגית של השטחים הפתוחים כשטחי הבתה החורש היער. הרעיה ואכילת הצמחים החד שנתיים מורידה במידה רבה את כמות העשב היבש בשטח הנקרא קמל ובכך מצמצת באופן ניכר את סכנת השרפות בשטחי החורש והיער. השלישי, שמירה פעילה על אדמות הלאום והמדינה ע"י נוכחות של בקר ואדם מפני פולשים שאינם בעלי הקרקע. לפיכך מקבלים מגדלי הבקר לבשר הרשומים בארגון מגדלי בקר לבשר (אמב"ל) תמיכה שנתית מהמדינה, לפי מספר ראשי הבקר שבבעלותם בשלוחות העדר השונות.
עדרי הבקר בארץ סובלים מאוד מחיתוך גדרות עברייני ומגניבות ומטריפת עגלים. אחת הסיבות העיקריות להקמת ארגון השומר החדש היא מכת גניבות הבקר. מתנדבי הארגון עוזרים לבוקרים לשמור על העדרים ביום ובלילה. משטרת ישראל באמצעות מג"ב אחראית לטפל בגנבות הבקר בפרט ובפשיעה החקלאית בכלל.
ברמת הגולן פותחה תוכנית לצמצום טריפת וולדות ע"י זאבים. נקבעו חלקות המלטה, שגודרו בסיוע ממשלתי . הוצבו כלבים לשמירה על העדרים מפני הזאבים. מבוצע ציד מבוקר לצמצום אוכלוסיית הזאבים .מנגד פותחו  דרכים לשמור על גרעין מינימלי של תת הזן של הזאבים.
הסקירה הוכנה על ידע משה כץ על פי ידע אישי, ראיון עם מזכיר אמב"ל, מידע מארגון מגדלי בקר לבשר  ומידע מארגון השומר החדש 

 

 

********

קטע שני: בשולי המערביים של בקעת תורען וקצה בקעת בית נטופה

כביש 77 הוא כביש רוחב החוצה את הגליל התחתון מצומת ישי עם כביש 75 סמוך לרמת ישי ועד לטבריה, ואורכו 42 קילומטר. הקטע ממחלף המוביל לרמת ישי נסלל בין השנים 1983 ו-1984, בין היתר בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהצביעה על רשת הדרכים המוגבלת בגליל עליה שונעו עוצבות צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הכביש נפתח לתנועה בשנת 1985. ביולי 2009 החלו עבודות לשיפור והרחבת הכביש לארבעה נתיבים, ובינואר 2011 הפך הכביש (בקטע מצומת ישי למחלף המוביל, שהפך ביולי 2011 למחלף), לאחד מראשוני הכבישים שהמהירות המותרת בו עומדת על 100 קמ"ש, אף על פי שאינו כביש מהיר. כאמור, ביולי 2011 נפתח מחלף המוביל לתנועה, ויצר הפרדה מפלסית בין כביש 77 לכביש 79 המאפשרת נסיעה רציפה בשני הכבישים ללא רמזורים. צומת זה היה אחד הצמתים העמוסים והקטלניים בצפון ישראל. נכון לזמן זה צומת ישי מהווה את קצהו הדרומי של כביש 77. בשנים הקרובות מתכוונת נתיבי ישראל להאריך את כביש 77 דרום מערבה מצומת ישי לצומת התשבי ובכך לחבר אותו לכביש 6 שקטעו באזור זה נסלל כעת.

 

 

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964."המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.
נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.
להרחבה

 

תעלת נטופה מחברת בין שתי מנהרות (מתוך ארבע) בחלקו הצפוני של המוביל הארצי והן ממזרח למערב אלה הבאות: מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול; מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל; מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 22 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה;מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-3600 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום. ממנהרה זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

 

 

 

מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

 

חורבת רומא נמצאת בבקעת בית נטופה  כק"מ וחצי מערבית לרומאנה, וסמוך לכפר הבדואי המודרני רומת אל-הייב. הממצאים במקום מתוארכים מהמאה ה-4 לפנה"ס.
במקום היה יישוב יהודי בשם "רומא" (וגם: "רומה" או "רומי"), אשר נזכר בכתבי חז"ל, כיישוב הסמוך לציפורי. בספר הערוך. נזכר שבתקופת בית שני היה יישוב בשם רומי בגליל. מוצאה של זבודה בת פדיה אמו שליהויקים, מלך יהודה הוא מהעיר רומה, כפי שנאמר בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו. לדעת כמה חוקרים העיר רומה הנזכרת במלכים כמקום מוצאה היא רומא שגליל התחתון. בקטעי אנלים המתעדים את כיבושי תגלת-פלאסר השלישי בכתובות ששרדו מוזכרת העיר אַרֻמַ ויתכן כי הכוונה לעיר רומה המזכרת בספר מלכים.
בתלמוד מופיעים תנאים ואמוראים שהתגוררו ברומא או רומי, ויש טוענים שחלקם התגוררו ברומא שבגליל. בין הדמויות: רבי אלעזר דמן רומה ורבי יוסה תודוס איש רומי, תודוס איש רומי. כמו כן התנאים רבי חילפא דרומייה ורבי יעקב דרומייה אך יש המפקפקים וטוענים שאין הכוונה לרומה אלא מהדרום. על התנא רבי מתיא בן חרש מסופר שהתגורר והקים ישיבה ברומי, ויש מפרשים שהכוונה לעיר בארץ ישראל.
כמו כן, העיר נזכרת בימי המרד הגדול ברומאים (70-66 לספירה), על ידי יוסף בן מתתיהו, אשר מציין את "רומא" כמקום מוצאם של האחים נטירס ופיליפוס, אשר לחמו בגבורה יתרה במצור על יודפת (על שמם "הר האחים"  הסמוך).
במספר ספרים קדומים, וכן בספרי מסעות, נכתב שממקום זה ייצא משיח בן דוד, על פי מאמר הגמרא שהמשיח יושב ב"פיתחא דרומי", כאשר כך גם כתוב בספר הזוהר^]. במקום אחר בספר הזוהר, צוין שהמשיח יבוא מהגליל. בהצלבת שני המקורות, הרי שרומי הנזכרת בגמרא היא רומי שבגליל. כמו כן, יש שהראו מפירוש רש"י על מאמרו של רבי יוסי בן קיסמא כי המשיח יגיע כאשר ייפול שער זה שלוש פעמים, ורש"י פירש כי הכוונה לרומי, ובהמשך עשה רבי יוסי מופת, בכך שהפך את מימי הפמייאס לדם, מה שמוכיח כי דיבר על רומי שבארץ ישראל. כמו כן, בכך פירשו את דברי הגמרא, כי בין ביתו של רבי יהודה הנשיא בציפורי לרומי הייתה מערה, ודרכה היה הולך אנטונינוס ללמוד עמו (במקום קיימת עד היום מערכת מחילות).
על פי מסורות מסוימות במקום קבורים אביה בן ירבעם, בנימין בן יעקב וראובן בן יעקב. בקצה הדרום-מזרחי של הכפר יש שתי מערות קבורה שהיו בהן סרקופגים.
מקור

 

 

זמן לאתנחתא קצרה לבוטניקה

באדיבות משה כץ שצילם וריכז את הסקירות מהאתר צמח השדה 

 

 

חוטמית זיפנית – משפחת החלמיתיים. בעברית מכונה גם "ורד הקציר" או "ורד הקוצרים".
"באביב בולטת בגובהה וביופייה תפרחת החוטמית, בזכות פרחיה המרשימים בצבעם ובגודלם המסודרים לאורכו של עמוד תפרחת הנראה למרחוק. אבקת הפרח דביקה. חרקים ובעיקר דבורים מבקרים את הפרח ונמרחים בגושי אבקה דביקה. זו תועבר באמצעות גוף החרק לפרח אחר ותתקיים הפריה. הפרי מפרדת. פירושו פרי המתפרק ליחידות אחדות המכילות זרעים. המפרדת, עגולה, בסיסה שטוח והיא עטופה בעלי הגביע ובגביעון. עם הבשלתה היא משנה את צבעה לחום ובולטים על פני עלי המעטפת שערות זיפיות נוקשות. בקיץ, מתפרקת המפרדת והזרעים נפוצים. עם רדת הגשמים ינבטו  הזרעים וצמחים חדשים יפארו את השטח. לאחרונה החלו לזרוע חוטמית זיפנית בצידי כבישים בהם נעשה טיפוח נופי. בגננות ידועים זנים רבים בצבעים מבורדו עד כחול הצמח נפוץ ברוב אזורי הארץ בתחום הים תיכוני. בהר בשדות נטושים ובבתות.
"ברפואה העממית יש המשתמשים בנוזל של צמח החוטמית לריפוי פצעים, כוויות, שיעול ודלקות. את הניצנים של הפרחים אפשר לאכול כשהם מבושלים או כשהם חיים. ניצני הפרחים של החוטמית נחשבים תרופה למחלות בדרכי הנשימה"

 

 

 

ברקן סורי – משפחת המורכבים – "קוץ חד-שנתי זקוף וגבוה (עד מטר וחצי), אחד המינים  השכיחים בארץ. נפוץ מאוד בצדי דרכים, בשולי שדות ובמעזבות. גדל לעתים במרבדים צפופים המכסים שדות שלמים, במיוחד במרבצי בקר וצאן. הגבעול חלול, אכיל בצעירותו, מסתעף רק מעט, בעיקר  בחלקו העליון. העלה גדול, מצוייר בכתמים לבנים ובעורקים אדומים או לבנים, והוא מפורץ באורח בלתי סדיר לאונות, קוצני מעט בשוליו. צידו העליון קירח, צידו התחתון נושא קורים. עלי השושנת נישאים על פטוטרת ואורכם מגיע ל-30 ס"מ, עלי הגבעול קטנים יותר וחסרי  פטוטרת. גם העלים אכילים בצעירותם, משמשים במיוחד בסלט מתובל. הם מקובלים גם ברפואה עממית בתור רטיה לפצעים. פורח באביב ובראשית הקיץ בתפרחות גדולות, 2–3 קרקפות יחד בקבוצה. חפי המעטפת ערוכים בדורים רעופים, כל אחד מסתיים בקוץ חלש.  מצעית-התפרחת אכילה כשהיא חיה או מבושלת. הוא נבדל מגדילן, סוג הדומה לו, בעלים המקיפים את התפרחת: בברקן יש מתחת לעלי המעטפת עלים קוצניים ארוכים מאוד (10–155 ס"מ), זקופים  ומסתעפים, צבעם אדום, עם פס כסף לאורך מרכזם; בגדילן אין עלים כאלה, ועלי המעטפת קצרים יותר ואינם מסתעפים, קוציהן נוקשים, שוליהם הצדדיים כפופים אחורה. הזרע חום עם ציצית לבנה גדולה, והקרקפת הפורה נראית כפורחת בלבן. הזרעים חביבים על ציפורים, במיוחד על חוחיות. ברקן סורי שייך לקבוצה אקולוגית של צמחים המופיעים בבתי-גידול עשירים בתרכובות חנקן, בהיותם מזוהמים בזבל או באשפה. הוא גדל בעיקר בבתי-גידול מופרעים. נפוץ בכל חלקי הארץ פרט לדרום הנגב ולעמק הערבה. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון ובמערב אסיה. המין יחיד בסוגו."

 

 

מעוג אפיל – משפחת חלמיתיים. מצולם על רקע אחד ממיני הדרדרים ממשפחת המורכבים כנראה דרדר קרומי, בעל מערך קוצים אכזרי שמתפתח מהחפים ליד הפרחים.
"מעוג אפיל הוא צמח חד-שנתי מסתעף, שכיח, דומה לחלמית, עם  פרח גדול ויפה. הפרחים ערוכים בקבוצות בחיקי עלים. הפרי, בדומה לפרי של חלמית, נראה כעוגה עגולה חתוכה לפרוסות, מכאן גם השם העברי מעוג. מאפיין את המין דיסקוס הצומח מתוך ציר הפרי ומתרחב בראשו לכסות על הפרי דמוי העוגה מלמעלה. גדל בבתה, שדות-בור וצידי דרכים, באזורים שגשמיהם מעל 500 מ"מ לשנה. הוא מתפתח גם כעשב-רע בשדות בקרקעות כבדות. אפשר למצוא אותו ברוב אזורי הארץ. תפוצתו העולמית משתרעת סביב הים התיכון ומזרחה לאסיה, וכן בקליפורניה ובאוסטרליה. הפרי והעלים נאכלים חיים או מבושלים, כמו בקרובתו החלמית. ברפואה עממית הוא משמש לטיפול בפגעים בדרכי הנשימה, העיכול, השתן, בעיניים, בפצעים, בכוויות, נגד דלקת גרון, וכן לקוסמטיקה. בסוג 20 מינים, בארץ 5, אחד מהם חדש פולש/גר."

 

 

סוג דרדר – משפחת המורכבים – "בסוג דרדר 600 מינים, בארץ 22, מהם 5 אנדמיים לארץ-ישראל או  לסביבתה הקרובה. מינים אחדים של דרדר מקובלים בגינות-נוי. העלים יוצאים בתחילת החורף בבסיס הצמח דוּרים-דוּרים, ונראה שזה המקור לשם הסוג בעברית ובערבית. העלים האלה נאספים על-ידי ערביי הארץ כירק לסלט, טעמם מריר עדין. רוב מיני הדרדר קוצניים. העלים והגבעולים אינם קוצניים, הקוצים מרוכזים בעלי-המעטפת (חפים), המקיפים את התפרחות. חפים אלה קרומיים  או גלדניים, רעופים, ומסתיימים לרוב בקוץ. כל הפרחים צינוריים. הפרחים החיצוניים בקרקפת עקרים, חסרים שחלה, עלי ואבקנים.  לעיתים הם גדולים יותר מפרחי המרכז, והם בלתי-נכונים (א-סימטריים), משמשים מעין שלט-פרסומת לקרוא מרחוק לחרקים המאביקים. הפרחים הפנימיים דו-מיניים, נכונים, כל אחד מהם זקוק להאבקה נפרדת. האבקה עצמית נמנעת בזכות הפרדה במועדי ההבשלה של החלק הזכרי (האבקנים) והחלק הנקבי (הצלקת(  האבקנים מבשילים קודם, ורק אחרי כמה ימים מבשילה הצלקת. מנגנון ההאבקה מופלא, מומלץ להפעילו באמצעו קיסם ולעקוב אחריו:  האבקנים בפרח מאוחים, יוצרים יחד צינור המקיף את עמוד העלי. המאבקים (שקי-האבקה שבראש האבקנים) פונים פנימה. כאשר מבשילה האבקה בתוך הצינור, הרי הצלקת (שבראש עמוד העלי החבוי בתוך הצינור) עוד לא בשלה לקלוט אבקה. חרק הנוגע בפרח בשל מחולל בפרח תגובה מדהימה: צינור האבקנים מתחיל "להתלבט", מתנועע בתנועה גלית, מתקצר, ואז הצלקת (שאינה מתקצרת) דוחפת כמו בוכנה גושיש אבקה אל ראש הצינור, וזה נדבק  לחרק. כשיגיע החרק אל פרח אחר, שהצלקת שלו כבר בשלה ובולטת, הוא יאביק את הצלקת. הזרעים מצויידים לרוב בציצית, המסייעת לפיזורם ברוח. "

 

עולש מצוי – משפחת המורכבים. " צמח חד-שנתי המצמיח שושנת עלים גדולים בצבע ירוק כהה הגדלים בחודשי החורף. עלים אלה נלקטים למאכל.  פורח באביב המאוחר. אז מתרוממים עמודי התפרחת המסועפים לגובה עד 1 מ'. הפרחים יושבים במקומות ההסתעפות. התפרחת מורכבת מפרחים שכולם לשוניים בצבע תכלת, המתגוון באבקנים בצבע כחול כהה. הזרעונים מוארכים, צבעם שחור. נפוץ בקרקעות כבדות בבתי גידול פתוחים ובצידי דרכים בחבל הים-תיכוני ובצפון הנגב. תפוצתו ים-תיכונית ומערב אירנו-טורנית. העלים נאכלים חיים עם מלח ולימון, או מבושלים כקציצות או כתוספת לחם. זרעונים קלויים משמשים להכנת תחליף או תוספת לקפה.  מירתח מן העלים משמש ברפואה עממית לניקוי הדם, למחלות פנימיות, לזירוז הפרשת שתן. שורש קלוי משמש תרופה לעצירות ולהרחקת תולעים מהבטן. יש המאמינים בכוחו גם נגד מלריה, צהבת, שגרון ופגעים בעור. משורשיו של מין אחר, תרבותי, מכינים את תחליף-הקפה הידוע בשם ציקוריה. על שמו קרוי מושב עולש בעמק חפר המזרחי.
במשנה (פסחים ב 6) נזכר העולש בין "ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח", היינו לשמש כמרור בטקס החג.
הצמח במקורות: אבותינו נהגו כנראה להשתמש בו כירק יומיומי. "כל שהוא מאכל אדם… העולשין והכרשין והרגילה" (שביעית ז', א('. "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין"… (פסחים, ב', ו'). ועוד על סוגית "תלישה " בכוונה או ללא כוונה. "התולש עולשין (בשבת) לאכול כגרוגרת לבהמה כמלא פי [הגדי] לתקן הארץ כל שהן. אם נתכוין בכולן חייב שתים אם היה מתעסק ותלש פטור."  ברפואה העממית נוהגים להשתמש בכל חלקי הצמח לריפוי חוליים שונים.
בימי הצנע בארץ,(שנות החמישים) כשהיה מחסור ובעקבותיו הקצבה במזון, נהגו לשתות תחליפי קפה, הלו היא ה"ציקוריה", שהיו מפיקים מצמח העולש.

 

 

קיפודן מצוי – משפחת המורכבים – צמח עשבוני רב-שנתי. עלי הגבעול מחולקים לאונות  צרות וקוצניות. בקיץ מתייבשים כל חלקיו העל-קרקעיים של הצמח, ובחורף חל לבלוב תחילה בבסיס הצמח. באביב מתרוממים גבעולי תפרחת כדורית, קוצנית כקיפוד וסגולה לגובה של 1.5 מ'. קיפודן מצוי נפוץ מאוד בכל אזורי צפון הארץ ומרכזה, בחבל הים תיכוני. המין אנדמי ללבאנט (ארץ-ישראל וסוריה). הצמח, ובעיקר  פריחתו, יפים לעין, ונעשו נסיונות לגדל אותו באופן חקלאי למטרות שווק כצמח קטיף.
כל חלקי הצמח העל-קרקעיים מתים מדי קיץ. הצמח שעיר, לפעמים לבדי, לפעמים שערותיו לבנות וארוכות, לפעמים הן אדומות ועבות. העלים גזורים, מנוצים לאונות קוצניות.. עלי הגבעול יושבים,  קוצניים, בסיסם חובק את הגבעול. הם מחולקים לאונות צרות וקוצניות. צידו התחתון של העלה לביד ומלבין, צידו העליון קירח וירוק כהה. התפרחת נישאת בראש גבעול יחיד, בלתי מסתעף, נוקשה אך לא מעוצה, התפרחת כדורית, קוטרה 50 מ"מ, קוצנית מאוד, קיפודית. היא מורכבת מהרבה קרקפיות נפרדות המגובבות בצפיפות בצורה רדיאלית על מצעית כדורית משותפת, בכל קרקפית רק פרח אחד, דו-מיני ופורה. האבקנים מבשילים לפני הצלקת. הפרח צינורי, גדול יחסית לפרחי משפחת המורכבים. לכל קרקפית יש מעטפת כפולה. חפי המעטפת החיצונית הם עלים מנוצים לזיפים רבים כמכחול, חפי המעטפת הפנימית הם קוצים ירוקים ארוכים, נוקשים וחדים מאוד. הם המקנים לתפרחת את הופעתה הקוצנית. הזרעון מוארך, נושא  בראשו נזר קצר בלתי נשיר. הקרקפיות היבשות ובהן הזרעים נותרות זמן רב על הצמח היבש, בחלקן עד החורף הבא. בסוג קיפודן 120 מינים, רובם באירופה ובארצות הים התיכון והמזרח התיכון. ההבחנה בין המינים קשה לפעמים, ואף חלים שינויים בקביעת המומחים. בארץ הוגדרו 10 מינים, רבים מהם גדלים רק בתחום מצומצם, אנדמיים.

 

בר גביע חלק – משפחת השפתניים. "בר-גביע חלק הוא צמח חד-שנתי זקוף וקירח. הוא מסתעף הרבה, אך מבסיסו בלבד, גובהו 80 ס"מ. הגבעולים נוקשים, מרובעים  בחתך. העלים נגדיים. העלה גדול, מפורץ, אונותיו משוננות בשפתן, צבעו ירוק בהיר, והוא נישא על פטוטרת ארוכה.  פורח מאפריל עד יוני. הפרחים ערוכים בדורים, נישאים כמעט לכל אורך הגבעול. כותרת הפרחים שפתנית אופיינית, צבעה לבן, לעתים נוטה לוורדרד. הכותרת צנועה, עטופה בגביע משפכי גדול המגמד אותה. עלי הלואי בחיקי העלים והחפים בבסיסי הגביעים הם קוצניים, וגם בשפת הגביע יש רמז לקוצים, אך קוצניותו צנועה לעומת בן-סוגו, בר-גביע קוצני.  אחרי הפריחה מתייבש הגביע ומלבין  כקלף, ובתוכו משחירים הזרעים – צירוף קישוטי ויפה. בטבע מסייע הגביע היבש לתפוצת הזרעים. הזרעים שומרים על כושר נביטתם שנים רבות, מה שמכשיר אותם להוות "עשב-רע".  לצמחים ריח רע, לא חזק. מן הזרעים מפיקים לקטין, המשמש במחקר ביולוגי. בר-גביע חלק גדל בשדות ובצדי דרכים בקרקעות כבדות של מישור החוף ובהרים, בעיקר בחבל הימתיכוני, חודר אף לצפון הנגב. נחשב "עשב-רע" בשדות בעל קיציים. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון ובמזרח התיכון.  בסוג 2 מינים, שניהם גדלים בארץ. "

 

מרוות יהודה – משפחת השפתניים – עשבוני רב-שנתי זקוף, הניכר למרחוק ונבדל מכל יתר מיני המרווה. בצבע גבעולי עמוד-התפרחת, שגונם ארגמן בוהק, והם בולטים עוד יותר מן הפרחים עצמם.  גם הגביע בצבע ארגמן, ואילו הכותרת סגולה, לא גדולה ולא בולטת, אורכה 10–15 מ"מ. דרך ההאבקה של מרוות יהודה שונה מזו של  מיני מרוה אחרים, ובהתאם לכך שונה גם מבנה הפרח: השפה התחתונה גדולה יותר, והאבקנים מופנים כלפי גחונו של המאביק, לא  כלפי גבו. המאביקים הם דבורים ופרפרים, ואין התאמה הדוקה לקבוצה מסויימת של מאביקים. הפריחה בסוף האביב, אפריל–מאי. הצמח נמוך ממיני מרוה רב-שנתיים אחרים, גובהו 50 ס"מ.  המין נפוץ בכל חלקי הארץ הים תיכוניים משני עברי הירדן, חודר אף למדבר יהודה ולצפון הנגב. הוא תת-אנדמי, תפוצתו העולמית מצומצמת לארץ-ישראל ולסוריה. השם "יהודה" ניתן לו על ידי הבוטנאי השויצרי בואסיה, שחקר את צמחיית המזרח התיכון במאה ה-19. בסוג מרווה 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ים תיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי. "
חשוב לדעת משפחת השפתניים בכלל והסוג מרווה בפרט מתאפיינים בחמישה סימנים בולטים: פרח דו-שפתני, ארבעה אבקנים, עלים נגדיים המסודרים בדורים (כאילו בקומות נפרדות), גבעול מרובע, ריח חריף.

 

שפרירה קשקשנית – משפחת הסוככיים – "פורחת באביב המאוחר בפרחים לבנים. מבנה תפרחתה אופייני–קלאסי למשפחתה. זהו צמח סוכך מורכב צפוף, שטוח כצלחת או אף קעור מעט, זאת בניגוד לרוב בני משפחתו, שתפרחתם קמורה, כמו גזר קיפח. לפעמים יש במרכז הסוכך קבוצה של פרחים מנוונים, בצבע שחור עד כחול–אפור. תופעה זו ידועה גם במינים אחרים במשפחתו, וניתן לה הסבר כאילו נראית קבוצה זו כחרק בעיני חרקים מאביקים, והחרקים רואים כאילו יש כבר חרק אחר על הסוכך, אות לכך שגם להם כדאי לבוא. הפרחים מואבקים על-ידי מאביקים שונים: זבובים, צרעות וחיפושיות."

 

גידול אבטיחים ללא גרעינים או בשמם העממי האנגלי סידלס. השדה צולם בחיבור בין בקעת בית נטופה ובקעת טורען ברקע רואים את כפר מנדא ומימין לכפר את פסגת הר עצמון, 548 מ' מעל פני הים.  בשדה רואים שתילי אבטיח צעירים הגדלים מתוך יריעות חיפוי מפולאטילן. את השתילים קונים ממשתלות המתמחות בגידול המוני וממוכן של שתילי ירקות כמו "חישתיל" ו"שורשים". השתילים מיוחדים בכך שהם מורכבים. כלומר, במשתלה מרכיבים את השתיל הצעיר של האבטיח כרוכב על שתיל דלעת המשמש ככנה. כך, שהשתיל בנוי ממערכת שורשים וגבעול של דלעת והחלק העליון שלו הוא זן האבטיח הרצוי. כנת הדלעת מעניקה לשתיל המורכב עמידות בפני מחלות וירוסים ופטריות הפוגעות באבטיח ובכך ממעיטים באופן ניכר את הצורך בריסוסי הדברה. כנת הדלעת מאפשרת לצמח הבוגר צימוח יותר חזק שמניב יותר פירות ובכך מושג יבול גבוה יותר בהשוואה לאבטיח לא מורכב. השתילה בתוך חיפוי הפוליאתילן מאפשרת צימוח מהיר יותר ובכך את הקדמת השיווק וגם מונעת התפתחות עשבים רעים ליד צמחי האבטיח. בישראל מגדלים כל שנה כ 25 אלף דונם אבטיחים בשלחין רובם סידלס. מתוכם כעשרת אלפים דונם גדלים בחיפוי מנהרות פוליאתילן בדרום הארץ, הם נקטפים ומשווקים במרץ ואפריל. כ 15 אלף דונם נזרעים בשדה פתוח תחת חיפוי פוליאטילן במרכז וצפון הארץ בחודשי האביב ומגיעים לקטיף ושיווק בחודשי הקיץ.
מקור 

*******

קטע שלישי: מרחב גבעות הושעיה וציפורי

 

 

 

הוֹשַׁעְיָה או מצפה הושעיה הוא יישוב קהילתי דתי בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. נקרא על-שם רבי הושעיה (או אושעיא) שחי בציפורי הסמוכה בתקופת התלמוד.
בשנת 1980 הוקמה במקום, במסגרת תוכנית המצפים בגליל, היאחזות נח"ל, שאוזרחה לאחר שלוש שנים. בט"ו בשבט ה'תשמ"ג (1983) החלו לעלות לקרוואנים 10 המשפחות הראשונות של יישוב הקבע. חלק מחברי היאחזות הנח"ל גרים עד היום ביישוב, הנמצא בצמיחה מתמדת.
אוכלוסיית הושעיה היא בעלת צביון ציוני דתי. ביישוב מתגוררות קרוב ל-400 משפחות. האוכלוסייה מורכבת מישראלים מכל חלקי הארץ, ומעולים חדשים רבים מארצות הברית. תעסוקת התושבים היא מגוונת: היי-טק, ביטחון,הוראה ויזמות מקומית. ביישוב ישנם שני בתי כנסת, בית ספר יסודי (א-ח), ספריה, בריכה, 'מועדון נוער' וסניף בני עקיבא, וכן מפעלי צדקה שונים – גמ"חים ובית תמחוי. מתקיימים בו מניינים לעדות השונות, וכן תפילות נשים על בסיס קבוע. ביישוב מתקיימת פעילות תיירותית ובה, בין השאר, "כפר קדם" – כפר משנאי משוחזר, ומלון הבוטיק "קטרון". בקרבת היישוב נמצא האתר הארכאולגי שיחין הכוללים שרידי יישוב יהודי מימי בית שני והתלמוד.

 

במרכז מרחב הטיול עד מלחמת העצמאות נמצא הכפר ספוריה

 

ספוּ‏רִיֶ‏ה, עד מלחמת העצמאות עיירה ערבית שנכללה בנפת נצרת שבמחוז הגליל והייתה בגודל בינוני ובה התגוררו למעלה מ-5,000 תושבים בכמעט 1,200 מבנים. השם ספוריה ניתן למקום לאחר כיבושו ב-1263 בידי הממלוכים בראשות הסולטאן בייברס ושימר את שמה של העיר היהודית הקדומה ציפורי שהייתה שם בעבר.‏ בשנת 1516,  בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית . בסוף המאה ה-16 הייתה ספוריה גדולה מנצרת הסמוכה. במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. בתקופת מלחמת העצמאות הושיטו אנשי הכפר סיוע ללוחמיו של פאוזי אל-קאוקג'י והתנכלו להתיישבות היהודית באזור. העיירה נכבשה במסגרת קרבות "מבצע דקל" בבוקר ה-16 ביולי 1948. בחודשים שלאחר מכן החלו מאות מהתושבים לחזור לבתים. תושביה המשיכו להתגורר בה באישור המדינה עד ינואר  1949 אז הוחלט לפנות את המקום. חלק מתושביו הועברו אל מעבר לגבול והיתר עברו לנצרת הסמוכה (שם התיישבו במה שהפך לימים לשכונת צפפרה) והשאר הגיעו לעילוט, לריינה ולכפר כנה. בינואר 1949 הוקם בקרבת מקום בו שכנו בתי העיירה המושב ציפורי. השטחים החקלאיים שהיו שייכים לתושביה ניתנו למושב ציפורי וקיבוץ הסוללים. מאוחר יותר הוקמו ישובים נוספים על אדמות הכפר הם אלון הגליל (1980) הושעיה (1981) וחינתון (1984). כיום נותרו רק מעט בתים על תילם מהכפר.

 

קבר ר' יהודה נשיא מצוי כנראה בבית שערים אך יש מסורות לפיהן נמצא בציפורי.
רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, חי במאה השנייה בטבריה, בבית שערים ובציפורי שהיו מרכזי התרבות היהודית החשובים אחרי תוצאותיו הרות-האסון של מרד בר כוכבא. רבי יהודה שהה בעיקר בבית שערים. בתלמוד נאמר "הלך אחר… רבי לבית שערים" (בבלי סנהדרין לב ב). בסוף ימיו חי בעיירה ציפורי הנמצאת בהרי הגליל התחתון, בקרבתה של נצרת. בתלמוד מסופר (ירושלמי, כתובות יב', ג'): " רבי ישב בציפורי שבע עשרה שנה". בשנת 200 לספירה בקירוב מת רבי יהודה בציפורי. על פטירתו של רבי יהודה הנשיא, מסופר בתלמוד בבלי (מסכת כתובות ק"ד, עמוד א'): "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים- ונשבה ארון הקודש." בקהלת רבה ט', י' מסופר שכאשר נפטר רבי בציפורי שמעו את קולות הבכי עד רוחק "מהלך שלושה מילין".
למרות שמסופר שרבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים, נוצרה מסורת המראה את קברו בציפורי. רבי בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנשבורג שביקרו בציפורי ומציינים ששם מצוי קברו:
"ובצפורי קבור רבנו הקדוש וריח טוב יוצא מקברו וכשרחוקים מיל משם מריחין הריח הטוב היוצא מקברו". ומזכירים שגם אשתו של רבי יהודה קבורה בקרבת מקום, המקום אותר על ידי חוקרים בסיוע ועד אוהלי צדיקים, סומן ושופץ על ידי הוועד.
תיירים מאוחרים יותר, רבי יצחק אלפרא ובעל "יחוס הצדיקים" מספרים ששם קבורת רבי יהודה הקדוש ובניו, ולידם בצד המערה קבורים עשרה גאונים. ה"כפתור ופרח", לרבי אשתורי הפרחי, מסתפק בקביעת אמיתותה של מסורת זו. הוא גורס שקברי הבנים נמצאים במרחק כחצי מיל מצפורי. מבנה הקבר מתואר כבניין קדום ועליו מבנה חדש, הנמצא בקצה בתי הכפר ציפורי של ימינו. הבניין הקדום היה נקרא בקרב הערבים בשם: קבר בנאת יעקב- קבר בנות יעקב, שם רגיל להרבה קברים קדושים ליהודים.
לדעת החוקרים, המסורת המזהה את קברו בציפורי נוצרה הואיל ומקום קברו של רבי ובניו בבית שערים נשתכח. המסורת מתרצת את הסתירה בין המשפט "מקום מוכן לו בבית שערים" לזיהוי קברו בציפורי בהסבר שעקב פטירתו וקבורתו של רבי יהודה הנשיא בערב שבת קברוהו מפני קוצר הזמן בציפורי. לפי הסבר חדש על סמך מסורת עתיקה יש לזהות מקום זה כקברו של רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, עקב דמיון השמות ביניהם והחילוף המצוי בין שמותיהם. אף, שלפי מסורת עממית, קברו של רבי יהודה נשיאה נמצא בכפר אבנית שבצפון הר כנען, או שבציפורי קבור רבי יהודה נשיאה השני נינו של רבי יהודה הנשיא, או שבאבנית היא מסורת מאוחרת וכן יש שטענו כך.
מקור

 

 

מנזר האחיות סנטה אנה כולל את מתחם כנסייה צלבנית עתיקה, שהמסורת גורסת כי הוקמה על חורבות ביתם של יהויכים וחנה (סבא וסבתא של ישו).

 

 

 

 

מושב ציפורי (צִפּוֹרִי) נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב שוכן במקום בו שכן היישוב העתיק ציפורי ונקרא על שמו. המושב נוסד בשנת 1949, על אדמות הצמודות לעיר העתיקה ציפורי (מושב הסנהדרין) באזור ששוחרר במבצע דקל. היישוב נוסד בסיוע הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, ומייסדיו, עולים מטורקיה ומבולגריה, עזבוהו ברובם אחרי תקופה קצרה. בראשית שנות ה-50 הגיעו אליו עולים מרומניה שתקעו יתד ונשארו. במשך השנים גדל המושב, ובשנת 2000 החל בהקמת שכונת הרחבה קהילתית, בה נקלטו הן בני המושב והן תושבים חדשים. כיום מונה המושב כ-180 משפחות, מהן 70 בעלות משקים חקלאיים ו-110 משפחות של תושבים שאינם חקלאים. בנוסף לחקלאות קיימים במושב שירותי לינה כפרית ועסקים קטנים בתחומים מגוונים: צמחי מים, צמחי מרפא, חוות סוסים, ציפורי נוי, ספא כפרי ועוד

 

בחפירות ציפורי התגלו אוצרות מרהיבים מעברה המפואר של בירת הגליל. על העושר התרבותי מעידים עשרות פסיפסים יפהפיים השופכים אור על היישוב העתיק בתקופה הרומית והביזנטית. עיקר הממצאים הארכאולוגיים בציפורי שייכים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית. בשיא פריחתה מנתה העיר כ-30,000 תושבים יהודים ולא יהודים. הממצא המעניין הוא מספר יוצא דופן של רצפות פסיפס מרהיבות (יותר מ-40), שעיטרו מבנים פרטיים, מבני תעשייה, מבני ציבור ואף מדרכות.
החפירות בציפורי החלו בשנת 1931, והמשלחת הראשונה הייתה משלחת מאוניברסיטת מישיגן, בניהולו של לירוי ווטרמן. משלחת זאת חשפה חלק מהתאטרון הרומי (ששוחזר בחלקו), את יסודות המצודה הצלבנית ותיעדה חלקים ממערכת המים העתיקה, שדרך אמות המים שבה זרמו אל העיר  מים מהמעיינות שבהרי נצרת.
בשנת 1983 חידשה את החפירות משלחת מאוניברסיטת טמפה בפלורידה, בראשותו של פרופסור ג'יימס סטריינג'. המשלחת ערכה סקר של קברים ומבנים, חפרה במדרון הגבעה, בתאטרון  ובעיר התחתונה, וחשפה בה מבנה ציבורי גדול ובו רצפות פסיפס נאות. משלחת זו שבה לחפור בקיץ 2009 בְּאזור המבנה הציבורי.
בשנים 1985 1989 חפרה בעיר משלחת משותפת לאוניברסיטת דיוק שבארצות הברית ולאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות אהוד נצר, אריק וקרול מאיירס, וחשפה חלקים נרחבים סביב המצודה, את רובע המגורים היהודי ואת בית דיוניסוס, השלימו את חשיפת התאטרון וחפרו בעיר התחתית. את משלחת האוניברסיטה העברית מנהל החל משנת 1990 זאב וייס, והיא שחשפה את בית חג הנילוס, בית הכנסת, מערך הרחובות הראשיים, ובהם הקארדו והדקומנוס, את פסיפס אורפיאוס, המקדש הרומי, מבנה העמודים, בית המרחץ ועוד.
את סקר אמות המים ומחקרן החלה בשנת 1975 משלחת מאוניברסיטת תל אביב בניהולו של צביקה צוק. המשלחת חפרה את מאגר המים העתיק בשנים 1993 1994. בקיץ 2005 החלו שוב חפירות של משלחת האוניברסיטה העברית בניהולו של פרופ' זאב וייס. החפירות נערכות בכל קיץ בסיוע תושבי האזור.
מקור

 

מנהרת הפירים פעלה מהמאה השנייה ועד המאה השביעית לספירה בתקופות הרומית והביזנטית. מנהרה זו הובילה מים ממאגר המים התת קרקעי לתוך ציפורי בעת העתיקה
אורך המנהרה הינו 235 מטר, גובהה בין 3-1 מטר ורוחבה כ 80 ס"מ. המנהרה נחצבה במכושים בידי אדם כאשר בחלקה התחתון שגובהו 40 ס"מ ישנה תעלה מטויחת בה זרמו מים ברוחב 30 ס"מ לכיוון העיר.
מקור

******

קטע רביעי: גבעות ציפורי ואגן מזרח נחל ציפורי

עינות ציפורי 

בעיינות ציפורי שהן מקבץ המעיינות הגדול והחשוב ביותר בנחל ציפורי, הנובעים כל השנה. המעיינות נמצאים כ- 2 ק"מ דרומית לעתיקות ציפורי. כביש הגישה למושב ציפורי ולגן הלאומי עובר בסמוך למבנה המעיין שעבר שימור וחישוף. 

 

 

 

לאחר ההתרעננות במיי המעיינות  קיבלנו מדני פלד הסבר מפורט מאוד על חשיבות המקום בדברי ימי הארץ. כאן הייתה, על פי התיעוד ההיסטורי, נקודת הכינוס של צבא הצלבנים טרם צאתם לקרב קרני חיטין.
השכם בבוקר ב-3 ביולי 1187 יצא הצבא הצלבני מעיינות ציפורי לכיוון טבריה. ביום זה ולמחרת נערך קרב קרני חיטין שבו הביס צבא מוסלמי בראשות צלאח א-דין את הצבא הצלבני. זה היה אחד הקרבות היותר מפורסמים שהתקיימו אי פעם על אדמת ארץ ישראל. תוצאותיו היו מרחיקות לכת בטווח הקצר, בטווח הבינוני ובטווח ארוך. הצבא הצלבני הושמד למעשה בקרב, וצלאח א-דין ניצל את ההצלחה וכבש כמעט את כל הממלכה הצלבנית שנותרה חסרת לוחמים. הצלבנים לא ויתרו, וכעבור מספר שנים שבו וכבשו שטחים משמעותיים מידיו של צלאח א-דין, בעיקר לאורך החוף. עם זאת, למרות שהם נשארו באזור עד 1291, הם מעולם לא הצליחו לשוב לקומם את ממלכת ירושלים.

 

שרידי הכביש הישן בין שפרעם לנצרת,
היום קטע כביש 79 

כביש 79 נסלל על תוואי דרך קדומה שהובילה בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי. העבודות כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון וכך נוצרה הפרדה בין מפלס כביש 79 וכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. עד אמצע העשור השני של מאה זו, הוקמו לאורך הכביש 9 מחלפים חדשים והכביש שודרג באופן משמעותי.

 

********

סוף דבר

מסע זה נערך במשך כחמש וחצי שעות מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה וכמעט שעתיים עצירות.

רכבנו בכל סוגי הדרכים: דרכי חורש, דרכי שדות, סינגלים ומעט כבישים.

הגם שהשקענו מאמץ בעליות ודהרנו במישור ובירידות, המסע התנהל בנחת וללא יצירת פערים.

*******

עצרנו פעמים רבות למטרות תצפית ובעיקר להסבר.

שוחחנו על שפע נושאים.

נדרשו לגאוגרפיה של האזור,

סקרנו את את היסטוריה היישובית של האזור במיוחד
בתקופות בית שני, המשנה והתלמוד, התקופה הצלבנית, התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט.

דברנו גם על היישוב הערבי בתקופה של טרם הקמת המדינה
ועל המערכה באזור במלחמת העצמאות
סקרנו את המערך היישובי הנוכחי: יהודים, ערבים ובדווים.

התייחסנו גם לארכאולוגיה, לאדריכלות קלאסית עתיקה,
ולמהותם של מקומות קדושים ליהדות ולנצרות.

נגענו גם בבוטניקה וזיהוי פרחי העונה.

התייחסנו למערכות הדרכים העתיקות
והמודרניות וגם למוביל הארצי ובעיקר לתעלה הפתוחה.

**********

בסיום המסע התמלאנו בתחושת סיפוק על יום רכיבה מהנה
שבצידה למידה יסודית, עד כמה שניתן, של משבצת ארץ זו.   

*******

תודות
לצביקה ועילם על התכנון וההובלה
למשה על הצילום והכנת הסקירה הבוטנית והחקלאית
לדני על שותפות בהסברים
ולכולם יחד על חבורה נעימה בטיול

 

 

 

 

טיול זה התקיים ביום רביעי (3/5/2017) בשעות לפני ערב. הוא היווה המשך לטיול  באזור שהתקיים שבועיים קודם: מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור.

 

הוא נועד להוות הכנה ליצירת מסלול שמטרתו להציג את חלק קרבות "מרדף פלשת" בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

בנוסף, טיול זה הוא המשך לימוד והכרת אופיו הגיאוגרפי הפיסי של מישור חוף פלשת והשינוי שחל במערך היישובי במאה העשרים בחבל ארץ זה ובעיקר השינוי הדרמטי שהתחולל בו בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל.

 

בטיול זה השתתפנו שלושה: חיים רובינציק (ביצרון), ארז צפדיה (עומר) ואני (מבשרת  ציון).

 

*******

המסלול, קווי
התחלה: באר טוביה
סיום: גדרה

*******

האזור הגאוגרפי
מישור חוף פלשת,
שהוא חלק ממישור החוף הדרומי
בין נחל לכיש ובין נחל שורק 

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין קו הפרשת המים של נחל איילון ונחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה וחוף פלשת ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

מרחב הטיול,
רכסי הכורכר וגבעות החול 

 

במרחב זה נמצאים יובלים
שחלק מהם כיוונם מדרום לצפון לעבר של נחל שורק

 וחלק מהם כיוונם מצפון לדרום לעבר הנחלים ברקאי והאלה

 

*******

המקומות לאורך המסלול

האזור הדרומי של המסלול
בתחום שיפוט המועצה אזורית באר טוביה

המועצה אזורית באר טוביה הנקראת בשמו של המושב הוותיק באר טוביה ונמצאת בתחום מחוז דרום בין הערים אשדוד במערב וקריית מלאכי במזרח. שטח שיפוט המועצה משתרע על 140,000 דונם והוא גובל בצפון עם המועצה האזורית חבל יבנה, המועצה האזורית גדרות, המועצות המקומיות גדרה ובני עי"ש, במזרח עם המועצה האזורית נחל שורק והמועצה האזורית יואב, בדרום עם המועצה האזורית שפיר ובמערב עם המועצה האזורית חוף אשקלון, הים התיכון, עיריית אשדוד והמועצה המקומית גן יבנה. העיר קריית מלאכי מהווה מעין מרכז אזורי ליישובי המועצה אך כאמור היא רשות מקומית נפרדת. המועצה אזורית באר טוביה הוקמה בשנת 1950 וכוללת 23 יישובים ובהם מתגוררים כ-21,500 נפש. כמעט כול יישוביה (19) הם מושבים והשאר הם שני מרכזים כפריים, קיבוץ וכפר נוער. בתחום שטח המועצה גם ארבעה אזורי תעשייה רחבים ובתחומה נמצא גם חוף ים. אין ספק מועצה אזורית באר טוביה היא מועצה אזורית חזקה ומבוססת.

 

******

האזור הצפוני של המסלול
בתחום שיפוט המועצה אזורית גדרות

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

 

*****

תמונת מצב היישוב
בשלהי התקופה העות'מאנית (סוף המאה ה-19)
היישובים בסביבת הנחלים אלה וברקאי

 

היישובים בסביבת נחל שורק

בתקופה העותמ'מאנית
המרחב חלק מסנג'ק (מחוז) עזה

******

זירת "מרדף פלשת" בימי
מלחמת העולם הראשונה

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הסיור – מאיסדוד (תל אשדוד) ומזרחה, אל עבר המושבים שדה-עוזיהו, אמונים ועזריקם; יער עזריקם; קטע מהגדה המזרחית של וואדי א-מג'מה (קטע מנחל לכיש); הגדות הצפוניות של הנחלים האלה וברקאי; גן-יבנה וקיבוץ חצור-אשדוד.
כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבור הסוסים הצמאים. ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה לקורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי.
ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד

ב-10 בנובמבר המשיכה בריגדת פ.ק.א. 1 להתקדם ותפסה את איסדוד (תל אשדוד) וג'יסר איסדוד (גשר עד הלום). הפרשים זיהו נקודות ראויות להשקאת הסוסים ממזרח לאיסדוד, אולם כוח עות'מאני אשר התבצר בגבעות אלו (סביבת המושבים שדה-עוזיהו, אמונים, עזריקם ויער עזריקם) מנע זאת מהם. בינתיים, כוחות מהדיביזיה ה-52 (דיביזיית חי"ר סקוטית מצוינת, אשר כונתה דיביזיית "השפלה" – Lowland) החלו לנוע צפונה באותו בוקר מסביבת נחל שקמה אל עבר איסדוד, במסע רגלי מפרך ובתנאי חמסין. בהתקרבם לאיסדוד, זיהה מפקד כוח החלוץ, הבריגדה ה-157, ירי ארטילרי עות'מאני אל עבר איסדוד עצמה. הוא רכב קדימה ופגש את בריגדת הפרשים האוסטרלית, אשר עדכן אותו על המצב, לרבות העובדה כי אין באפשרותו להשקות את סוסיו עקב הנוכחות העות'מנית ממזרח. המפקד הסקוטי הורה לחייליו היגעים ממסעם המפרך להיערך לנוע מיידית מזרחה, להדוף את הכוח העות'מאני באותן גבעות ולהשתלט על אזור בארות המים.
הכוח הסקוטי נע מאיסדוד מזרחה עם אור אחרון. לאחר רדת החשיכה השתלטו הסקוטים על רכס גבעות והחלו להתבסס במקום תוך חפירת עמדות. תוך זמן קצר הסתבר כי מעט ממזרח להם, מעבר לערוץ סלעי, ניצב רכס גבוה אף יותר (יער עזריקם) ועליו כוח עות'מאני חזק. התפתח קרב לילי מוזר, במהלכו חצו כוחות עות'מאניים וסקוטים את הערוץ שבין שני הרכסים ותקפו מטווח קרוב אלו את אלו. לאחר חצות ערכו העות'מאניים התקפת-נגד חזקה, אולם גם התקפה זו נהדפה על-ידי הסקוטים. לפנות בוקר התברר כי העות'מאניים נסוגו והסקוטים תפסו את הרכס אשר שלט מצפון על אזור בארות המים.

 

ב-11 בנובמבר נעו הפרשים האוסטרלים מעט צפונה ויצרו ראש-גשר על הגדה הצפונית של נחל לכיש. בריגדה 156 של הדיביזיה הסקוטית החליפה את הבריגדה שלחמה על הרכסים מצפון-מזרח לבית-דראס. מימין לסקוטים, דיביזיית הרגלים ה-75 תפסה את אזור סואפיר (סביבת שפיר, עין צורים, מרכז שפירא). שארית דיביזיית אנז"ק ודיביזיית היאומנרי הרכובה עשו דרכם אף הם אל סביבת איסדוד. כוונתו של אלנבי הייתה לרכז כוח גדול במערב, ולתקוף ב-13 בנובמבר את קו ההגנה העות'מאני אשר הגן על צומת מסילות הברזל בוואדי סראר (נחל שורק) ועל דרך ירושלים-יפו. קו הגנה עות'מאני זה התבסס בחלקו על רכס גבעות כורכר – קוביבה וזרנוקה (מערב רחובות), רכס מע'אר, קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה. אולם לפני שהדיביזיה הסקוטית יכלה לנוע אל עבר סביבת מע'אר, קטיה וגדרה, היה עליה לעקור כוח עות'מאני אשר התבסס מצפון לנחלים האלה וברקאי, סביב הכפר ברקה (גן יבנה) וגבעה בולטת מזרחה משם, אשר כונתה "הגבעה החומה" (גבעת קיבוץ חצור-אשדוד).

ב-12 בנובמבר נעו כוחות הבריגדה ה-156 אל עבר ברקה והשתלטו עד-מהרה על קו העמדות העות'מאני הראשון. במהלך השעות הבאות התחולל קרב קשה על שני קווי עמדות נוספים במעלה הרכס, כאשר באחרון שבהם, עם רדת החשיכה, התנהל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. מזרחה מברקה, בגבעה החומה, התנהל קרב קשה אף יותר. הבטליון (גדוד רגלים) הסקוטי התוקף ספג אבדות רבות ולקראת 16.00 תפס שארית הכוח את פסגת הגבעה, אולם נהדף לאחור בהתקפת-נגד עות'מאנית עזה זמן קצר לאחר-מכן. בשלב זה הצטרף כוח נפאלי מהדיביזיה ה-75 אל שרידי הכוח הסקוטי, אשר קיבלם בתשואות. החשיכה ירדה והכוח המשולב הסתער במעלה הגבעה התלולה בהתקפת כידונים והשתלט סופית על הגבעה החומה. אבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) צבא אלנבי במהלך קרבות ה-12 בנובמבר התקרבו ל-500 (!!), 420 מתוכם סקוטים.

 

תקופת השלטון הבריטי
קצה מחוז עזה ומחוז רמלה

 

 

בתקופת המנדט אזור קצה של התיישבות יהודית

תמונת ההתיישבות היהודית בשלהי תקופת המנדט

 

על פי תכנית החלוקה
אזור התפר בין חלקי המדינה היהודית

 

מערך הדרכים ערב מלחמת העצמאות

השלטות על המרחב במבצע ברק במלחמת העצמאות

מבצע ברק היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בדרום הארץ, בין רחובות לבאר טוביה בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב.

 

התקופה הראשונה שאחר אישור 'תוכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה.
ערב הפלישה המצרית הצפויה היו שתי החטיבות עסוקות בהשלמת תוכנית ד'. חטיבת 'הנגב' מנתה כ-800 לוחמים ואילו בחטיבת גבעתי היו כ-3000 לוחמים. שתי החטיבות סבלו ממחסור בציוד ורק לחלק מהחיילים ניתן נשק אישי.

*******

בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה. חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". במסגרת זו יצאה החטיבה יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תוכניותיו. בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפרים בציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של שני כפרים שחלשו על צירי תנועה חיוניים: עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלשה על הדרך לירושלים וקטרה הסמוכה לגדרה שחלשה על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.5 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

*****

עד פלישת הצבא המצרי השתלטו כוחות ההגנה על רוב היישובים הערביים בחלקו הדרומי של הגוש המרכזי, בשטחים שנועדו למדינה היהודית, ונפתחו דרכי התחבורה בנגב. כיבושי צה"ל הבריחו גם תושבי כפרים רחוקים מאזור הקרבות ומאות פליטים הציפו את מג'דל. המבצע הופסק בשל הזעקת חטיבת הנגב לחזית ירושלים והושלם בסוף חודש מאי.

תמונת מצב של היישובים ומערך הדרכים
בראשית ימיה של המדינה

מספר שנים לאחר מכן, הכפרים הערביים נמחקו

המקומות,
החלק הדרומי של המסלול

באר טוביה

באר טוביה מושב עובדים משתייך לתנועת מושבי העובדים בישראל. המושב באר טוביה נוסד בי"א באדר 1930 על חורבותיה של המושבה באר טוביה, שחרבה במאורעות 1929.
ההתחלה הייתה בשנת תרמ"ח, 1887. אז התלכדו 25 משפחות יהודיות שחיו בחבל הארץ, בסרביה, שבמזרח אירופה ויצרו קשר עם מקורבי הברון רוטשילד. המשפחות שלחו משלחת לפריס שניהלה עבורם מו"מ עם הברון על הקמת מושבה בא"י עבור יהודי בסרביה. בזכות הדעה ששררה אז שיהודי בסרביה הם אלמנט רצוי ומסוגל להתיישבות בא"י המו"מ צלח והוחלט להכין את ההתיישבות בכפר קסטינה.
בח' תשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, עלו ראשוני המשפחות לא"י. הדרך עד גדרה הייתה ידועה, אך דרומה משם איש לא היה מעולם. הם טעו בדרך ורק למחרת בבוקר הגיעו אל הכפר קסטינה ומשם פנו מערבה. אחרי תלאות והרפתקאות מצאו גבעה ועליה חורבה עתיקה, על חורבה זו הקימו את המושבה הראשונה, באר-טוביה.
בשנת 1912, הגיע לביקור ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד בא"י והציע לתגבר את המושבה בקבוצת חלוצים מאנשי הפועל הצעיר, חניכי מקווה ישראל, אשר יזרימו דם חדש למושבה ויכניסו שיטות עבודה מודרניות. הקבוצה לא מחזיקה מעמד במקום ולאחר 12 שנה עזבו האחרונים שבהם אחרי משברים חברתיים וכלכליים רבים.
ביום פרוץ המאורעות בירושלים, ב- 23.8.29, עלה מחנה גדול של ערביי מג'דל (אשקלון) על המושבה בצעקות "עליהום". הערבים הציתו את הגורן ואת בתי המושבה. הקרב היה קשה ותבע קורבנות. כעבור זמן קצר הגיעו שוטרים בריטיים ופינו את התושבים הבלתי לוחמים לרחובות.

 

לאחר המאורעות הוקמה באמריקה קרן שקראה לעצמה "קרן עזרה" אשר שמה לה למטרה לסייע בהקמת הישוב מחדש, והקציבו לשם כך 825 לא"י. תקציב זה היה אמור לשמש למתיישבים הראשונים. במהלך העליה בשנת 1930 הוקמו 44 יחידות משק והאוכלוסיה כללה 120 נפשות בשנת 1935 נוספו 49 משקים. בד בבד עם הקמת המשקים החקלאיים, החלו בהקמת השירותים הקאופרטיביים: צרכניה, מחסן אספקה, מחלבה, מחסן ביצים, מכון מים, הנהלת חשבונות, קופה וריכוז ענייני ההנהלה. לביצוע פעולות אלו נוספו לכפר משפחות נוספות: משפחות עובדי הציבור שקבלו חלקת אדמה להקמת משק עזר.
בשנותיו הראשונות של הישוב בשנים 1930-1935 ההשקפה הכללית היתה הפעלת משק מעורב. בשנים 1935-1948 – נקלטו המתיישבים החדשים והורחבו שטחי השלחין והוחלט על שיויון בגודל היחידות המשקיות בין המתישבים ותיקים כחדשים. יחידת הקרקע נקבעה 53 דונם.
בימי מלחמת השחרור הועמד הישוב במבחנים כבדים, הפגזות, ופינוי הילדים מאחר והיה ישוב דרומי וקרוב לגבול המצרי. עם תום מלחמת השחרור נמסרו חלק מאדמות המושב להקמת מושב "אורות" והעיירה קרית מלאכי. המושב מונה כיום 900 תושבים, 250 משפחות, 96 משקים.
הענפים החקלאיים: רפת הענף המרכזי. במסגרת הרפורמה בענף הוקמו רפתות מודרניות ומשותפות שעונות על כל הדרישות. בבאר טוביה מרכז מזון מודרני ומשוכלל בשם "יציב" המספק מזון לרפתות במושב ומחוצה לו. ענפים נוספים: לולים, מטעים, ירקות, פרחים וגידולי שדה.
מקור

 

שדה תעופה בית דארס,
נבנה בראשית שנות ה-40,
כגיבוי לשדה קסטינה (לימים חצור)

פרסומו בעת מבצע "חסידה" ערב מבצע נחשון,
1 באפריל 1948

מבצע "חסידה" היה מבצע צבאי סודי להנחתת מטוס בודד נושא נשק מצ'כוסלובקיה, במהלך מלחמת העצמאות וטרם הכרזת העצמאות, הנשק הזה היה חיוני לביצועו של מבצע נחשון. ב-288 במרץ דרבן בן-גוריון את אהוד אבריאל: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על ידי אווירונים . אם אינך יכול או… שזה לא ייתכן – עליך לבוא מיד… בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל עוד בעניינים האלה…".
מבצע חסידה נערך סמוך לחצות ליל ה-1 באפריל 1948, המטוס שנחכר מחברה אמריקנית היה מטוס תובלה דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, המוטס בידי טייס אמריקני. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק.
המבצע הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, אליו סופחו אנשי שירות האוויר בפיקודו של אהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר הישראלי) ואנשי חימוש בפיקודו של אשר פלד.
לשם הנחתת המטוס נבחר מנחת חירום בריטי נטוש ליד הכפר הערבי בית דראס הסמוך לבאר טוביה. על גדוד 53 הוטל לאבטח את שדה התעופה שהיה סמוך לכפרים ערביים עוינים. על היחידות הנספחות הוטלו תפקידים כמו יצירת קשר עם המטוס, הארת המסלול בעזרת גנרטור ומערכת תאורה מאולתרת, תדלוק המטוס ופריקת המשלוח במהירות בטרם יתערבו הערבים או הבריטים.
סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. המטען כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. הנשק הועבר עוד בליל המבצע ליחידות שעמדו לפתוח במבצע נחשון.

משטרת ביטאני

 

משטרת באטאני היא תחנת משטרה בריטית שהמבנה ששימש אותה נמצא סמוך למושב באר טוביה ועיי הכפר בית דראס. השם באטאני ניתן למשטרה בגלל סמיכותה לכפר ערבי קטן שהיה במרחק של כקילומטר ממנה. במרחק של כשני קילומטר מדרום מערב למשטרה שכן הכפר בית דראס. מבנה המשטרה הוקם על ידי ממשלת המנדט בשנת 1936, כדי לספק הגנה למושב באר טוביה כנגד פורעים ערבים. באותה תקופה, טרם בניית מצודות טגארט, נבנו תחנות קטנות יותר. בתחנה זו היה מספר שוטרים קטן יחסית: שני שוטרים בריטים ושניים ערבים. לפעמים התאכסנה בה יחידת רוכבים. בשנים 1936-39 יצרו הבריטים את משטרת היישובים העבריים (JSP – Jewish Settlement Police). השוטרים חבשו כובעים אוסטראלים כאשר לכל גוש היה על הכובע משולש בצבע שונה. בהמשך הפכו היחידות למשטרת היישובים כאשר לכל גוש היה משמר נע (המ"ן) משלו. הבריטים סיפקו את הטנדרים ואת הנשק.
עם תחילת עזיבת הבריטים את הבסיסים והמשטרות שלהם במחצית מרץ 1948, השתלטו כוחות גבעתי בדרום עליהם. המשטרות היוו יעדים מועדפים עקב היותן מבצרים מבטון שחלשו על סביבתם. המשטרה הראשונה שנתפסה בדרום הייתה משטרת באטאני הכפרית ששכנה במבואותיה המערביים של באר טוביה. היא נתפסה על ידי אנשי באר טוביה עצמם במחצית מרץ 1948, זמן קצר לאחר פינוי מחנה בית דראס והמנחת הסמוך לו.
חנוך ברודז'יצקי, היה סמל במשטרה הבריטית ותושב באר-טוביה והיה מוצב בבניין המשטרה, לקראת עזיבת הבריטים את הארץ, הרגו השוטרים הערבים את הסוסים שהיו באורווה ועזבו את המבנה. חנוך נותר בתחנה עם שני שוטרים בריטים והצליח לשכנע אותם להפקיד בידיו את מפתחות השער של המבנה ולהסתלק. הבריטים אכן עזבו את המקום בהשאירם שני משוריינים. חנוך נשאר לבדו במבנה במשך שלושה ימים רצופים, מגן על המבנה עדיין כשוטר בריטי מהשתלטות פורעים ערביים שיכלו לסכן את באר טוביה והיישובים הסמוכים. שומר השדות של באר טוביה הגיע מדי כמה שעות על סוסו וצייד את חנוך במזון. לאחר שלושה ימים, הגיעו אנשי גבעתי והשתלטו על המבנה והציוד שנותר
מקור

שרידי דרך הסולינג המחברת בין
שדה תעופה בית דארס ובין שדה קסטינה

 

עיי הכפר בטאני שרקיה

אל-בטאני אל-שרקי – הוא הכפר המזרחי ממערב לו נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). הצפות נחל האלה בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-12 בנובמבר 1917, הציבו כאן הבריטים תותחים, שהרעישו את עמדות הטורקים שתבצרו בכפר בורקה הסמוך לגן יבנה, בגדה הצפונית של נחל האלה. בהמשך עמדות הטורקים נכבשו על ידי כוחות אנז"ק (הפרשים הקלים האוסטרלים והניו-זילנדים) והצבא הבריטי המשיך בדרכו לכבוש ירושלים. בשלהי תקופת המנדט אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות.  שני הכפרים אל-בטאני אל-שרקי ואל ע'רבי נכבשו ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים בציר החוף. כנראה שהכפרים נתפסו מיד על ידי הכוחות המצרים ונכבשו שוב לקראת ההפוגה הראשונה ב-11 יוני 1948 על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפרים פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר.

לצד הגדה הדרומית של נחל האלה

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

 

מבט מצפון לעבר רכס הכורכר של עזריקם 

 

חציית נחל האלה מדרום לצפון

 

מרחב שדות קיבוץ חצור
בין נחל האלה ונחל ברקאי
וממערב לגדר שדה תעופה חצור

נכנסנו בשער קיבוץ חצור

חָצוֹר אַשְׁדּוֹד הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השייך למועצה אזורית באר טוביה. שמו של היישוב הוא כשם עיר בנחלת שבט יהודה שנקראה "חצור". התוספת "אשדוד" לחצור על שם העיר אשדוד הפלישתית נועדה להבדיל מחצור הגלילית.
הגרעין המייסד של הקיבוץ התגבש בשנת 1936 על בסיס גרעין ארץ-ישראלי ג' של תנועת "השומר הצעיר". חברי הגרעין שהו שנה במשמר העמק ובשנת 1937 עברו לראשון לציון, שם שהו תשע שנים עד שנמצא להם מקום להתיישבות קבע. במשך זמן זה הצטרפו אליהם גרעיני "השומר הצעיר" מבולגריה ומצפון אמריקה. בשנת 1943 הקימו חברי הקיבוץ את מצפה גבולות, שם שהו במשך שלוש שנים.  בשנת 1946 הוחלט במוסדות המיישבים שהקיבוץ יעזוב את גבולות ויתיישב במקום הנוכחי, שנקרא אז "יסור". גבעת הכורכר שעליה הוקם הקיבוץ (גובה כ-60 מטר מעל פני הים) הייתה אז חשופה ובצידה הדרומי מחצבה נטושה. סביבה שכנו ארבעה כפרים ערביים: יסור, ברקה, בתני שרקיה ובתני ע'רביה ומחנה קסטינה של חיל האוויר הבריטי (היום בסיס חצור של חיל האוויר הישראלי. חברי הקיבוץ הגיעו למקום ביוני 1946 והשתכנו בבית האריזה בפרדס. בעקבות החבלה של האצ"ל במטוסים בריטיים במחנה הסמוך, במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים, וחשש המוסדות מתגובת הצבא הבריטי, נדחתה העלייה על הגבעה במשך מספר חודשים. בספטמבר ניתן לבסוף האישור, והחברים עלו לגבעה והחלו לבנות את ביתם החדש. העברת הקיבוץ מראשון לציון הסתיימה רק בנובמבר 1947.
במלחמת העצמאות היה הקיבוץ סמוך לקו החזית של הצבא המצרי, שהגיע עד סמוך לגשר עד הלום מצפון לאיסדוד. ילדי הקיבוץ פונו לבית ספר בחולון. המצרים הפגיזו את הקיבוץ והחברים ים המעטים שנותרו להגן על היישוב הסתתרו בתעלות. עלון הקיבוץ שנקרא "על התל" שינה באותם ימים את שמו ל"מתחת לתל". לאחר מבצע יואב, שבו הילדים לקיבוץ וחברי הקיבוץ חזרו לעבודה החקלאית. במבצע ברק נכבשו הכפרים הערביים הסמוכים, ותושביהם הפכו לפליטים ברצועת עזה. חלק מאדמותיהם, שהוכרזו כאדמות מדינה לפי חוק נכסי נפקדים, הוחכרו על ידי מינהל מקרקעי ישראל לקיבוץ.
במשך שנות קיומו קלט גרעינים של השומר הצעיר מארה"ב, מקנדה, מבולגריה ומצרפת.
ענפי המשק העיקריים: ענפי כלכלה עיקריים בתחום החקלאות: גידולי שדה, חממות, מטעים, רפת ולול. בתחום התעשייתי: מפעל "אמן" – מפעל ליציקות לחץ, אביזרי חשמל, אביזריי השקייה, כספות. "חצור לטף"- מתפרה, ו"סולבר"- מפעל לעיבוד חלבון מסויה.

 

מעט ארכאולוגיה בחצור

על הגבעה גבעה בתחום הקיבוץ חצור אשדוד, נמצאו שרידי יישוב שנהרס בזמן בניית הקיבוץ. בחתכים בתחום הקיבוץ נראו חרסים מן התקופה הביזנטית ובגינות של התושבים נמצאו: אבן ריסוק של בית בד, אבן רחיים מבזלת, משקולות בזלת ועמודי שיש. במקומות שונים פזורות אבני בניה מסותתות מכורכר (מידותיהן 0.20 ×0.25×0.40 מ'). לפי ה- ,Geographical Listהיו באתר יסודות ובורות מים בנוים באבני גוויל. י' עורי דיווח על שני בורות מים מטויחים בעלי צורת חרוט וכן על מציאת חרסים ועצמות אדם המעידים על שרידי קברים מתקופת הברונזה התיכונה. המקור: אתר 66, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

******

בשנת 1956 בשדות חצור, במישור לרגלי הגבעה עליה נמצא הקיבוץ, בקרבת הגדה הדרומית של נחל ברקאי בשטח כיום נמצא בתחום שדה התעופה נמצאו בחפירה של י' עורי ור' סופר שרידי כנסיה שריד כנסיה ביזנטית מהמאה החמישית לסה"נ. האתר היה בגודל 15×10.20 מ'. נמצאו שלושה סטווים מופרדים בשורת עמודים ואפסיס אחד (לא שרד). בצידה הצפוני נמצאה שורת חדרים מרוצפים בפסיפס צבעוני מעוטר במוטיבים גיאומטריים, דמויות של בעלי חיים וכתובות ביוונית. כיום נהרסו השרידים וריצוף הפסיפס המעוטר של הכנסיה נמצא בירושלים, במוזיאון רוקפלר. המקור: אתר 70, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

החלק הצפוני של המסלול

נוה מבטח – המושב המשתייך לתנועת המושבים,נוסד בשנת תש"י 1950, על ידי עולים, ניצולי שואה, ממזרח אירופה,ואחרים שהיו חקלאים עוד בארץ מוצאם. שם המושב סמלי ומציין את הביטחון שמצאו העולים בהתיישבם במדינת ישראל. מקור השם: ספר תהילים "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" או לפי ספר ירמיהו: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פלגי מים". המושב מונה 60 נחלות חקלאיות, 20 משקי עזר, 65 יחידות דיור בהרחבה.

 

 

משלוש הכפרים ברקה – יסור – בשית

ברקה – הכפר שכן במישור החוף, כשבעה ק"מ ממזרח לים התיכון ו-37 ק"מ מצפון-מזרח לעזה. במקום נמצאו שרידים יווניים, שכללו באר, גילופי-אבן וחרסים; קיימת סברה כי הכפר נבנה על אתר העיר היוונית ברקה, שהרומאים כינו בארֶקה. ב-1931 התגוררו בכפר 600 תושבים מוסלמים ב-123 בתים צפופים, שהיו בנויים ברובם מלבני-בוץ וקש וביניהם עברו סמטאות צרות. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-890 נפש, ואדמות הכפר השתרעו אז על 5,206 דונם, מהם נרכשו 226 בידי יהודים. בכפר ניצב מסגד וסביבו מספר קברים. במרכז הכפר היו חנויות קטנות. ילדי הכפר למדו בבית-ספר בכפר הסמוך אל-בטאני אל-ע'רבי. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות, שכללה גידול דגנים, ירקות ופירות, בעיקר הדרים. תושבי הכפר קדחו מספר בארות לצורכי השקיה, אם כי רוב החקלאות הייתה חקלאות בעל שמושקית ממי-גשם. תושבי הכפר פינו אותו עם תחילת ההתקפה של חטיבת גבעתי בין ה-10 ל-13 במאי 1948. על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. הישוב גן יבנה נוסד ב-1931 בסמוך לאתר הכפר, מצפון. מושב שתולים נבנה ב-1950 ליד לכפר, על אדמות הכפר אסדוד. רק שני בתים מהכפר ברקה נותרו עומדים: בית-בטון שמשמש כמחסן ובית-אבן שעומד נטוש בלב צמחייה שגדלה פרא. אתר-הכפר מכוסה עשבים, שיחי-צבר, אקליפטוסים ועצי-דקל. ישראלים מעבדים את האדמה שסביב האתר.

 

 

יאסור – בתקופה הממלוכית (1205 – 1517) שכנה ביַאסֿוּר תחנת דואר בין עזה לדמשק, שהועברה מאוחר יותר לבית דראס. הכפר התקיים בעיקר מחקלאות, ותושביו גידלו דגנים, הדרים, בננות, זיתים וירקות. תושבי הכפר שאבו מים מבארות בעומק 25 – 400 מטרים לצרכים ביתיים ולהשקיית מטעי הפרי והירקות, ואילו הדגנים הושקו במי גשם. הכפר נכבש בלילה האחרון שלפני ההפוגה הראשונה, בין ה-10 ל-11 ביוני 1948.על ידי הגדוד הראשון של חטיבת גבעתי. על אדמות הכפר הוקמו תלמי יחיאל ובני עי"ש. אתר הכפר שימש שנים רבות שטח צבאי סגור שברבות הימים פונה והוקם בו פארק ראם

 

 

בשית או בשיט היה כפר ערבי במישור חוף יהודה בין גדרה לקיבוץ יבנה, בגובה 66 מטר מעל פני הים. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטחי קרקעותיו היו 18,553 דונם ובשנת 1945 מנה 1620 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע ברק ב-11 במאי 1948 הכפר נכבש ותושביו ברחו או גורשו.
מקור השם הוא בקבר עתיק, אשר לפי המסורת הערבית, הוא קברו של נבי שית (שת, בנו של אדם הראשון). בדורות קודמים נקרא הכפר בית-שית ואחר כך אוחדו המילים ל-בשית. המקום מוזכר לראשונה בכתביו של הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, שחי במאה ה-13.
ב-1938 במהלך המרד הערבי הגדול תקפו חלק מתושבי הכפר בסיוע תושבי כפרים נוספים בסביבה את עובדי חברת החשמל הארצישראלית ונוטרים יהודיים במה שנודע כקרב צומת מסמיה. בתחילת מלחמת העצמאות שהו בבשית לוחמים עיראקים שאימנו את צעירי הכפר וארגנו את השמירה בו. ערביי בשית תקפו את התחבורה היהודית באזור.
חטיבת גבעתי שפעלה באזור, תכננה מבצע צבאי שכונה מבצע השמד. מטרתו של מבצע זה הייתה לפגוע בתחבורה הערבית בכביש יבנה-איסדוד ולהשמיד את התגבורות הערביות שיבואו מכפרי הסביבה. חלק מהכוחות מוקמו על גבעות ממערב לבשית למנוע התערבות של תגבורות מכפר זה. הכוחות יצאו מקיבוץ יבנה בליל ה-30 במרץ 1948. המבצע לא עלה יפה. המארב נתגלה על ידי הערבים שהפסיקו מיד את התחבורה בכביש. לשמע היריות הוחשה תיגבורת של 150 לוחמים מבשית להתקיף את כוחות גבעתי. כוח אחד כמעט כותר אך הצליח לסגת לקיבוץ יבנה לאחר שנפלו שלושה לוחמים חברי קיבוץ גבעת ברנר. שני הרוגים נשארו בשטח והוחזרו למחרת על ידי המשטרה הבריטית. גופה אחת הייתה ערופת ראש וניכרו עליה סימני התעללות של ערביי בשית. במבצע נהרגו כ-30 ערבים מקומיים, אך לא מתנדבים מ"צבא ההצלה" אשר בהם התכוונה הפעולה לפגוע.
במסגרת מבצע ברק, שאחת ממטרותיו הייתה לגרום לגירוש תושבי הכפרים מהאזור, הותקפה בשית ב-11 במאי 1948 על ידי כוחות מגדוד 52 ו-54 של חטיבת גבעתי. לאחר קרב קשה הכפר נכבש ובתיו פוצצו.  בקרב נפלו ארבעה מלוחמי גבעתי.
על אדמות בשית הוקמו ישובי "מועצה אזורית גדרות": עשרת, כפר מרדכי, שדמה, משגב דב, כפר הנוער כנות, גן הדרום, כפר אביב, ומישר. 1200 דונם בקרבת גדרה חולקו על ידי הקרן הקיימת בין תושבי גדרה. במרכז המושב עשרת נותר מסגד הכפר ולידו שלטים המספרים על הקרב. בשולי גבעת המסגד נמצא "גן דוד", אתר הנצחה לנופלים במערכות ישראל מישובי גדרות. הגן על שם דוד מרכוס.

קבר שיח נביא שית – מקום המקודש לנביא שית. מבנה מקומר ומכוסה שלוש כיפות, המזרחית גדולה מן השתיים האחרות. הכיפות מטויחות מבחוץ בטיח לבן עבה. ניכרים במבנה לפחות שני שלבי בניה. למבנה שני חדרים גדולים רבועים בעלי קמרונות מצטלבים, לכל חדר פתח מקומר בצד דרום, שנסתם בשלב מאוחר יותר. בחדר המזרחי היה מחרב שאליו מובילות שלוש מדרגות. ממערב לחדרים אלה, חדר שלישי, קטן יותר ללא פתחים. בקיר הדרומי של חדר זה מצוי מחרב רדוד. לפי פטרסן יתכן שקבר הנביא היה כאן. מלבד החדר המערבי שבנוי מאבני גוויל, המבנה בנוי מאבנים מסותתות. חדר נוסף, שלא מכוסה כיפה, נבנה מצפון לחדר המזרחי. הקירות הפנימיים של המבנה היו מטויחים טיח לבן עבה. הכניסה היא דרך חצר שבמרכזה בור מים, במזרח המבנה. סביב המבנה, חפורים קברי יחיד רבים בתוך החמרה מן התקופה האסלאמית , הפתחים והדופן הפנימית של הקברים מדופנים באבנים קטנות. על פני הקרקע פזורים חרסים מעטים. האתר נחפר (צ' קניאס, 1999). י' עורי ביקר באתר בתאריך 26-7-1947, ודיווח על מציאת לוח שיש בתוך המבנה. במקום נמצאו חרסים מן התקופות הפרסית (חרס בודד), הביזנטית (בודדים),  האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית. המקור: אתר 31, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

 

 

עשרת 

עֲשֶׂרֶת הוא יישוב קהילתי ליד המועצה המקומית גדרה, השייך למועצה אזורית גדרות. היישוב נקרא על שם עשרת חברי ביל"ו שהקימו את גדרה. היישוב הוקם ב–1954 כמרכז יישובי של המועצה האזורית גדרות, ומתפקד כך גם כיום. בתחילה נודע המקום גם בשם הכפר בשיט על חורבותיו הוקם.
עשרת הוא מרכז של שישה כפרים: מישר, משגב דב, כפר אביב, כפר מרדכי, שדמה וגן הדרום, המכונים "יישובי גדרות". בעשרת נמצאים המוסדות המוניציפליים הנותנים שירותים ליישובי המועצה האזורית "גדרות", כגון: בנין המועצה, בית הספר היסודי, גני הילדים, מעונות, המתנ"ס ובריכת השחייה, המרפאה, מועדון הוותיקים, הספרייה, בית הדואר, בית כנסת, שבט צופי "גדרות", מכון תערובת המשמש את לולי הסביבה, מרכז מסחרי, מפעל הנייר והדפוס "אניה" וגן דוד, שבו אנדרטה לזכר בני האזור שנפלו במלחמות ישראל ובעת מילוי תפקידם.

******

דרך מישר לגדרה

מֵישָׁר הוא מושב  השייך למועצה אזורית גדרות. את היישוב הקימו עולים מגרמניה ומפולין בשנת 1950  כיום רוב תושבי הכפר מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר וחלק מועט עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. במישר פועל יקב מישר. במושב אחד מהלולים הגדולים בישראל בבעלותה של חברת "גליקסמן שיווק ביצים" בהם מוחזקות 260 אלף תרנגולות. בצמוד ללולים מכון אוטומטי למיון ביצים.

********

סוף דבר

היה זה טיול קצר יחסית למקובל שנמשך פחות משלוש שעות ומתוכן רק שעתיים רכיבה

******

אזור הטיול הוא ללא "אטרקציות" מיוחדות. לכאורה אמירה זו נכונה.
למדנו על אופי הפיסי של מישור הדרומי
נחשפנו לאירועי הקרבות בזמן מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העצמאות
הבנו מה הייתה הפריסה הערבית שהייתה והורחבה ולמעשה נמחקה
הכרנו עוד נדבך בארגון המוניציפאלי המפוצל והמורכב שהוא בעצם אנכרניסטי

*****

היה תענוג לדווש בשעת ערב במזג אוויר נעים ולהתענג על מראות השדות,  המטעים והפרדסים
הדיווש בתוך היישובים עצמם גם היה מעניין

*****
תודה מגיע לחיים שהוביל אותנו בבטחה

 מומלץ לצאת לטייל באזור, המפה למטה מציגה חלק מהאפשרויות

 

****