ביום רביעי (27/7/2016) בשעת ערב, לקראת השקיעה, לאחר מספר שעות עבודה משותפת מול המחשב, רז גורן ואני יצאנו להתאוורר. רכבנו בטיול עירוני, במקומות מעניינים ובלתי שגרתיים בירושלים.

 

מסלול הטיול היה עם כוון השעון. התחלה ברחוב יוסף בורג פינת זבולון המר בשכונת משכנות האומה במקום בו נמצא בעבר מתחם משרד החוץ.

 

 

הסתובבנו בחלק החרדי של העיר, קצת במזרחה, בשכונת מוסררה וברחוב יפו ההומה וברחובות בצדדיו. אלה מקצת מהמראות ששזפו עניינו.

 

 

 

סיבוב מול חומות מחנה שנלר הנטוש והמתפורר

 

מקבץ מראות החלק החרדי של העיר

 

עוד מקבץ דמויות

 

גם כנסיות ראינו

 

פאתי שכונת מוסררה שהייתה בחזית הקו העירוני עד 1967.

קפצנו גם למזרח העיר

לאחר שיטוט בשכונת מוסררה בה לא צלמנו הפעם, עלינו למתחם העירייה והמשכנו לתצפית לעבר שער יפו.

 

 

חזרנו דרך מגרש הרוסים

ירדנו דרך רחוב בחבצלת לרחוב יפו

 

גם טיול זה הסתיים בתום שעה ושלושה רבעים.  אין ספק שטיול בירושלים בערב קיץ מזמן מפגש עם פסיפס אנושי, אדריכלי ואורבני מגוון ומעניין . אהבנו את הגיחה הקצרה אל הבלתי שגרתי.

 

ביום שלישי (16/7/2016) ברגעי האור הראשונים יצאנו לטיול ממרכז עידן אופן לטיול אותו הוביל עידן הלל. טיול זה היה בסדרת הטיולים שיזמנו רז גורן ואני באמצע שבוע שמטרתם להמשיך את העמקת הכרת הארץ וידיעתה.

 

רז ואני כל שבוע מטיילים באזור אחר שיש לנו עניין בו. לטיולים אלה שאנחנו מתכננים, מצטרפים חברים ועמיתים. ישנם טיולים ששנינו וחברים נוספים מצטרפים לאיש מהמקום המכיר את מרחב מגוריו והוא מוביל אותנו במסלול שנקבע מראש. בעקבות טיולים אלה, החלה מסתמנת מגמה של היווצרות קבוצת "משוטטי אמצע השבוע במשעולים".

 

בטיול זה היינו חבורה של שמונה: עידן הלל (רבדים), יואב מלין ואריאל פלנר (יד בנימין), עמית ליננברג וחיים שמש (אשתאול), מוטי ארמלין (גילון) רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון).

 

מסלול הטיול והאזור הגאוגרפי

מסלול הטיול היה חופף בחלקיו לחמישה טיולים קודמים באזור, חוץ מהראשון הארבעה האחרים יצאו ממרכז עידן אופן וכולם הם:
1. יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף
2. בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים,
3. רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה
4. מרבדים מזרחה, בחיבור בין המישור והשפלה
5. ממזרח ומדרום לרבדים, בין שדות, מטעים, כרמים ומאגרי מים

 

זה היה מסלול הטיול. יצאנו מרבדים מזרחה ובהמשך דרומה. דרך גבעות כפר מנחם הגענו למרחב צפית שכולל את תחנת הכוח, הגן הלאומי, התל הארכיאולוגי ושמורת הגבעות. מרחק זה היה חצי מסלול. ההמשך החל עם חציית כביש 6, הלאה צפונה לנחל האלה. משם מערבה לאורך גדתו הדרומית עד מאגר תימורים. חזרנו לרבדים דרך כפר הרי"ף.

 

 

האזור הגאוגרפי בו טיילנו משתרע במזרח שולי מרזבת הסחף של שניים מחלקי מישור החוף הדרומי והם מישור חוף יהודה ומישור חוף פלשת ובמורדות המערביים של גבעות השפלה הנמוכה כמוצג בשלוש המפות להלן:

 

.

 

אזור הטיול נחשב היום מרכז הארץ, הוא נגיש ולאורכו עובר כביש חוצה ישראל (כביש 6).

 

 

בתקופת השנים הראשונות של המדינה ובמשך שני העשורים עד מלחמת ששת הימים, אזור הטיול נחשב אזור שוליים לא רחוק מהקו הירוק.

 

ההתיישבות היהודית באזור הטיול עד מלחמת העצמאות הייתה דלילה ביותר ובעצם נמצא בו רק קיבוץ כפר מנחם. במקום נמצאו מספר כפרים ערביים, כמוצג במפה למטה. הם נכבשו במלחמת העצמאות. במהלכה תושביהם עזבו / נמלטו / גורשו. אחריה כפרים אלה נהרסו כמעט עד היסוד ונותרו במקומם עיים בודדים, אם נותרו. בהצגת סיפור הטיול תהייה התייחסות אליהם

 

חמשת קטעי המסלול והמקומות לאורכו

התכנסנו במרכז עידן אופן בקיבוץ רבדים

קיבוץ רבדים שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים. קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949. חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. חווה זו נמצאת בסמוך לכפר הערבי אל-חימה להלן כ-2.5 ק"מ מהאתר הנוכחי. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.

 

לרבדים הגענו עוד טרם עלות השחר והתחלנו להתארגן.

 

 

יצאנו ממרכז הרכיבה עידן אופן לעבר שער גדר הקיבוץ. רכבנו מכאן סביב הקיבוץ לכוון דרום מזרחה לעבר מתחם הלולים שעל גבעה. פנינו לדרך המקבילה למסילת הברזל ולכביש 6 בקטע  בין מחלף שורק ומחלף קריית גת (קטע 19) שנפתח לתנועה בשנת 2007 והתנועה בו אינה כרוכה בתשלום.

 

עלינו על הגשר מעל המסילה וכביש 6. לכיוון צפון מזרח יכולנו לראות את החורשה בה נמצאה החווה בה התמקמו ראשוני רבדים בשנת 1948 בסמוך לשרידי הכפר אל חיימה במפה למטה.

 

 

אלחַ'יְמָה היה כפר שנמצא בתקופת המנדט בתחום מחוז רמלה כ- 18.5 ק"מ מדרום לעיר רמלה. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר ממערב לכפר קו הרכבת שנבנה על ידי התורכים והגרמנים ממרכז הארץ לעבר באר-שבע שחדל לפעול בתקופת המנדט הבריטי. בשלהי המאה ה-19 תואר אל-ח'ימה ככפר הבנוי מלבני טיט, שבאר מצויה ממזרח לו, ובמסמכי ממשלת המנדט הוא הוגדר ככפר קטן שמספר תושביו היה 140 בשנת 1931 שהתגוררו ב-30 בתים בשני מקבצים מלבניים של בתי בוץ וקש ו-190 תושבים בשנת 1945. אדמות הכפר השתרעו על 5,150 דונם בהם גדלו דגנים וכללו גם שטחי שלחין של גידול ירקות ועצי פרי. כפר זה נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. כפר זה, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. לאחר המלחמה על אדמות הכפר לא נבנה כל ישוב ישראלי. קיבוץ רבדים שוכן מצפון למקום בו נמצא הכפר. כל שנותר מאל-ח'ימה הם שלושה תלים משרידי בתי הכפר ממזרח, ממערב ומדרום לאתר הכפר. במרכז התל המזרחי נמצאת באר נטושה. בריכת מים מלאכותית גדולה נמצאת כ-100 מטר מצפון-מזרח לאתר הכפר. כחצי קילומטר מצפון לבאר ניצבת אנדרטה לזכר חברי קיבוץ רבדים שהתיישבו בחווה בסוף שנת 1948 טרם המעבר למיקום הנוכחי.

 

 

 

זה המסלול בקטע הראשון של הטיול.

 

אחרי החצייה רכבנו בדרכים בין שדות הכותנה בין שני מאגרי המים. הראשון, המערבי נקרא "מאגר צובה" והוא אחד ממאגרי המים שמפעילה אגודת מי הרי יהודה 

 

אגודת מי הרי יהודה  הוקמה בשנת 1977 ומטרתה ניצול מי קולחין (ביוב) מטוהרים לשימוש חקלאי. הישובים החברים באגודת המים : נחשון, רמת רחל, צובה, מעלה החמישה, קרית ענבים, חולדה, משמר דוד, יסודות, רבדים, שורש, צרעה, הראל, כפר מנחם. מאז 1978 הוקמו שלושה עשר מאגרים מאזור חולדה ומשמר דוד בצפון ועד קריית גת בדרום. מקורות מי הקולחין הם מיי הביוב של ירושלים המוזרמים לנחל ממפעל לטיהור השפכים שהקימה עיריית ירושלים בשנת 2000 ונמצא במעלה הנחל. מים אלה זורמים באפיק הנחל עד אזור צרעה ויחד עם מי הגשמים הזורמים בחורף בו מועברים למאגרים ומשם מוזרמים לשדות, המטעים והכרמים בהתאם לצורך. להרחבה

 

 

שדות הכותנה המושקים במיי הקולחים במאגרים, כמו כל השטחים החקלאים שייכים לצבר – קמה.

צבר–קמה' – אגודת שיתופית הכוללת חמישה קיבוצים: רבדים, כפר מנחם (מועצה אזורית יואב), צובה, קרית ענבים, מעלה החמישה (מועצה אזורית מטה יהודה) אשר נוסדה בתחילת שנת 2000. יחסי בעלות הקיבוצים נקבעו על פי גודל משבצת הקרקע שהביא כל שותף כנדוניה. המטרה העיקרית לשמה נוסד שיתוף פעולה זה, הייתה ניצול היתרון לגודל על ידי הפעלת מערך אחד גדול והקצאת משאבים לבחינת כיווני התפתחות נוספים מעבר לבסיס המשותף של גידולי השדה. האגודה מעבדת שטחים בהיקף של כ- 24,000 דונם והבסיס הלוגיסטי ומשרדי האגודה נמצאים בקיבוץ רבדים. האגודה מעסיקה מספר עובדים קבועים אשר מרביתם הגדול חברי הקיבוצים החברים באגודה. כחלק מבחינת כיווני התפתחות ניטע ע"י האגודה כרם זיתים לשמן (למעלה מ-1,000 דונם) שהפך אותה לאחד מיצרני שמן הזית הגדולים בענף זה בארץ. כמו כן נטעה האגודה מטעי שקד ורימון בהיקף מאות דונם. האגודה שותפה בבית אריזה המשווק פירות מקולפים מצוננים ומוכנים לאכילה (גרגירי רימון, פומלה, סלטי פירות ועוד). בשדות האגודה כוללים גידולי שדה חד שנתיים וביניהם כותנה, חיטה לגרעינים, חיטה למספוא, תירס, חומוס חמניות אבטיחים ועוד.

 

 

בקטע מסוים נאלצנו לעקוף קטע בוץ שהצטבר על הדרך בגלל השקיה

 

המשכנו הלאה לעבר מאגר נחשון, שבטיול זה לא עלינו על הסוללה המקיפה אותו.

 

המשכנו דרומה וחלפנו על פני מתחם אתר מחזור דלילה 

אתר מחזור קומפוסט דלילה, החל לפעול בדצמבר 2002 בשותפות של קיבוץ נחשון וחברת שחם גבעת עדה. הוא הוקם בשדות נחשון בתחום המועצה האזורית מטה יהודה, הגובלים עם שטחי המועצה האזורית יואב והקיבוצים כפר מנחם ורבדים. האתר קלט בוצה (חומר מוצק ממאגרי ביוב), זבל אורגני מרפתות ופסולת אורגנית ביתית, וייצר מהם קומפוסט לשימושים חקלאיים. לדברי מנהלי האתר, הוא הוקם על פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר למניעת מפגעים סביבתיים. לצורך הקמתו בעלי האתר קיבלו מהמועצה האזורית מטה יהודה היתר לעשר שנים לשימוש חורג בקרקע החקלאית. בעקבות טענות של תושבי רבדים וכפר מנחם על מפגעי ריח קשים העולים מהאתר, ומגיעים אליהם עם הרוחות המנשבות באזור, הם הקימו בתחילת שנת 2012 מטה מאבק. המאבק זכה לתמיכת המועצה האזורית יואב, והחל להתמקד בטענות כי לאתר אין את רישיונות התכנון והבנייה הדרושים מבחינה חוקית, וכי הוא פוגע באיכות החיים של התושבים, ומהווה מפגע בטיחותי ותחבורתי בשל המשאיות הכבדות המובילות את החומרים ממנו ואליו. בעלי אתר דלילה טענו כי ניתוח משטר הרוחות באזור העיד על כך, שמפגעי הריח לא הגיעו ממנו אלא מגורמים אחרים. ביולי 2012 פנה מטה המאבק לגורמים שונים ולבסוף נקבע שהאתר יחדל לפעול בשנת 2013. מקור והרחבה

 

המשכנו דרומה

 

הגענו לשולי כרם זיתים גדול. הייתה זו שעת הזריחה.

 

 

נכנסנו לתוך הכרם ורכבנו בו מכיוון צפון לכיוון דרום. בדרך חצינו את נחל אביקוס.

 

נחל אביקוס הוא יובל של נחל ברקאי שמגיע אליו לאחר שהצטרף לנחל חרובית ושלושתם יחד מתנקזים במורד המישור לנחל האלה שבאזור עד הלום ליד אשדוד מצטרף לנחל לכיש. במילים פשוטות, טיפת גשם היורדת בתוואי המסלול, אם היא לא מחלחלת בקרקע ומוצאת עצמה זורמת עם אחיותיה במורד הנחל, היא מגיעה לים התיכון בחוף אשדוד.

 

 

הגענו בהמשך הדרך לגבעה מיוערת בדלילות בו נמצאה בעשור הראשון של המדינה מעברת חרובית שמעט משרידיה נותרו בשטח וממזרח לה במרחק כ-1 בתוך יער חרובית נמצאים שרידי הכפר הערבי אִדְנִבָּה.

מעברת חרובית הוקמה בשנת 1955 ופורקה בשנת 1959 וסופית בשנת 1964. המקום היה  דגם כלאיים בין מעברה ליישוב ותושביו עבדו בעיקר בנטיעת יער קק"ל במקום בנוסף לייעור המנדטורי שכבר היה קיים כאן. במקום היו 150 בתים גדולים עם חצרות. עם פירוק המעברה העולים הועברו והקימו את מושב עוצם בחבל לכיש וחלקם עבר לקריית גת. מקור, הרחבות והפניות

אִדְנִבָּה הכפר שנמצא בתחום נפת רמלה, כ-20.5 ק"מ מדרום לרמלה. יתכן שהכפר נבנה על אתר של ישוב רומי בשם דאנובה; כך כינו גם הצלבנים את המקום. לפי עדויות בסוף המאה ה-16  חיו בכפר כ-200 תושבים. בשלהי המאה ה-19 תואר אִדְנִבָּה ככפר שבתיו בנויים מאבן ובוץ, מוקף בגדרות צבר, עם מטע תאנים בדרומו. במחצית שנות ה-40, שנים בודדות לפני מלחמת העצמאות חי בכפר כ-350 תושבים, כולם מוסלמים, ב-87 בתים שנבנו בצפיפות. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 8,100 דונם, מתוכם כ-1,080 שנרכשו בידי יהודים. רוב תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות (בעיקר גידול דגנים, אך גם זיתים) ומגידול בעלי חיים. כפר זה, כמו הקודם ואלה שיוצגו בהמשך, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. קיבוץ כפר מנחם, להלן, שהוקם ב-1937, שוכן כשני ק"מ מדרום-מערב לאתר הכפר. כאמור, המעברה חרובית הוקמה בתחילת שנות ה-1950 קילומטר אחד ממערב לאתר הכפר וננטשה מאוחר יותר. אתר הכפר והאדמות הסובבות אותו הפכו לכרי מרעה וחורשות. שטח נרחב יושר על-ידי בולדוזרים. קירות הרוסים ושרידים של בתי-אבן מצויים במספר מקומות באתר הכפר. מערות טבעיות, שבפתחן נבנו כניסות מקומרות, מצויות בקצה המערבי של האתר.

 

המשכנו ויצאנו מתחומי הכרם. הגענו לכביש 383 

כביש 383 הוא כביש רוחב (ממערב למזרח) המקשר בין כביש 3 בצומת שערי אברהם לכביש 38 באזור מושב זכריה. הכביש מתחיל בגובה 60 מטר מעל גובה פני הים ומסתיים בעמק האלה בגובה 260 מטר. לאורך הכביש נמצאים היישובים כפר הרי"ף, כפר מנחם, תירוש, גפן ושדות מיכה וכן יער חרובית ופארק בריטניה. הכביש עובר בגשר עילי מעל כביש 6 ומסילת הרכבת לבאר שבע. ביוני 1996 התרחש בכביש זה פיגוע ירי בו נרצחו בני הזוג ירון ואפי אונגר, ותינוקם ניצל ללא פגע. במקום הרצח הוצבה אנדרטה לזכר השניים. בעקבות תאונות רבות שקרו לאורך הכביש, שוליו הצרים והעובדה שנפח התנועה בו גדל יצאו ביולי 2016 תושבי האזור במאבק להרחבת הכביש.

 

רכבנו בשולי הכביש מצפון לאפיק נחל חרובית לכוון מזרח מאות מטרים עד צומת הכניסה ליער חרובית.

נחל חרובית הוא יובל של נחל ברקאי וראשיתו בגבעות בהן משתרע יער חרובית. כאמור טרם הצטרפותו לנחל ברקאי מצטרף אליו נחל אביקוס.

 

לאחר חציית הכביש החל הקטע השני של המסלול. יער חרובית בו ישנם מספר דרכים ושבילים צרים לא נכלל במסלול טיול זה. רכבנו על הכביש החוצה את יער חרובית ובצד המערבי של היער.

 

 

כאמור, בצומת הכניסה ליער חרובית פנינו דרומה בכביש שמוביל לתחנת הכוח צפית. רכבנו על הכביש קצת למעלה מקילומטר, ירדנו מערבה ורכבנו בתוך החורש.

 

 

בגלל המצאות גדרות בקר רבות (מחושמלות) החלטנו בגלל הרצון לא להתעכב ולהיכנס לשעות החמות, לוותר על הרכיבה בשטח. חזרנו לרכוב בכביש עוד כמה מאות מטרים. הגענו לצומת דרך עפר ובה רכבנו מערבה. אחרי טיפוס קל הגענו הביאה אותנו לתצפית חדשה יחסית של קק"ל שכאמור, נמצאת בצד חלקת היער שממערב לגוש העיקרי של יער חרובית. תצפית זו נמצאת על ראש גבעה בה משתרעת חורבת דמדומית (ח'ירבת דמדם), שבה נותרו חציבות קדומות ועצי בוסתן מעטים.

 

 

המצפור נקרא על שם סא"ל דוד קרון, ממקימי כפר מנחם, מייסדה של יחידת מודיעין 10 ואיש המוסד. האתר משמש גם אתר הנצחה לחללי היחידה.

דוד קרון נולד בשנת 1915 בגרודנו (כיום בשטח בלארוס) בשנת 1931 הצטרף למקווה ישראל וגויס להגנה. בהמשך הצטרף לגרעין קיבוץ כרית (לימים כפר מנחם) שהתיישב בתחילה ליד רמתיים. בינואר 1936, חש צורך להצטרף לשורות המתנדבים במלחמת האזרחים בספרד. הוא הצטרף לחטיבה הפולנית מס' 13, ושירת בפלוגת הקשר. עם שובו ארצה מהמלחמה עם אשתו היה בין עשרת חברי גרעין השומר הצעיר שהקימו בשנת 1939 את קיבוץ כפר מנחם.
קרון גויס לש"י על ידי עזרא דנין, ומונה להיות קצין הש"י באזור הנגב והקים רשת של סוכנים ומודיעים מקרב הבדואים באזור. הרשת שימשה אותו רבות בתקופת מלחמת העצמאות להשגת ידיעות חיוניות.  עם פרוץ המלחמה הצטרף קרון למחלקת המודיעין באגף המטה. ביוני 1948 היה קרון מעורב בפרשת משפטו והוצאתו להורג של סרן מאיר טוביאנסקי באשמת בגידה, אשמה שהתבררה אחר כך כאשמת שווא.
בספטמבר 1948 עם  פירוק מחלקת המודיעין באגף המבצעים והעברת קציניה לשירות המודיעין ש"מ/1 המשיך והנחה את קציני מודיעין מרחביים שהפכו במרץ 1949 להיות "קצינים לתפקידים מיוחדים" (קת"מים). וקרון מונה לפקד על יחידת מודיעין/קת"ם, שכונתה גם "מודיעין 10", שמספרה היה 154, לימים יחידה 504. הוא ארגן מחדש את הפריסה המרחבית של היחידה שחפפה לפריסת הקמ"נים המרחביים בזמן מלחמת העצמאות, בנוסף הקים שלושה סניפים שהפעילו את רשתות הסוכנים מעבר לגבול. בדצמבר 1949 השתחרר קרון מצה"ל ושב לקיבוץ.
בשנת 1956 גוייס למוסד על מנת להשתתף במאמצי הקמת "ברית הפריפריה" שהגה דוד בן-גוריון – הברית עם איראן, טורקיה ואתיופיה. תפקידו של קרון היה להקים את הבסיס הראשוני באתיופיה. בהמשך פעל במאמץ המודיעיני המיוחד שנערך כדי להשיג מידע על המשמעויות הפוליטיות והצבאיות של עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. הוא נשלח לפריז ועבד שם במשך שבעה חודשים כמרכז פעילות האיסוף. הוא שב ארצה ערב מבצע קדש ומונה לפקד על צוות של חוקרי שבויים בפיקוד הדרום. בתום המלחמה חזר קרון לעסוק במשימה לה נשלח מלכתחילה – הקמת ראש-הגשר באתיופיה. בסוף שנת 1959 חזר קרון ארצה ושב לקיבוץ' נבחר לתפקיד מרכז המשק ולאחר שנתיים בתפקיד זה התנדב במשך כחצי שנה לעבודת תורנות בחדר האוכל.
בשנת 1963 הוא נקרא שוב לשירות במוסד. בראשית שנת 1966 נסע לטהראן לעמוד שם בראש תחנת המוסד, שעסקה בהגנה על היהודים במדינה ובקשרים עם שירותי המודיעין האיראניים.  vפעילות באיראן כללה גם את הקשר עם מנהיגי המורדים הכורדים בעיראק, ובראשם מולה מוסטפא ברזאני. בסוף שנת 1969 חזר קרון ארצה ומונה לעמוד בראש המחלקה במוסד האחראית על קשרים עם מדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לכורדיסטן חזר רק בספטמבר 1974, עת התנהלה לחימה עזה בין הכורדים לעיראקים. לאחר הנסיעה לכורדיסטן שב קרון באוקטובר 1974 לקיבוץ, ועבד במפעל המתכת. הוא גם ריכז את ועדת המתנדבים.
קרון פרש רשמית מהמוסד בינואר 1976 (אם כי שמר על קשר עם הארגון שנים רבות לאחר מכן). את שארית חייו בילה בקיבוץ. בשנת 2000 זכה קרון בפרס על מפעל חיים מטעם עמותת "מודיעין 10" והמרכז למורשת המודיעין (מל"מ). קרון נפטר בשנת 2001 בכפר מנחם. מקור והרחבה

 

 

מרפסת התצפית משקיפה על קיבוץ כפר מנחם ועל מרחבי מישור החוף מאשקלון ועד ראשון לציון. חבל חבל שהכבלים של החשמל מסתירים את התצפית.

 

 

כפר מנחם קיבוץ שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב, ואוכלוסייתו מונה היום קרוב ל-1,000 נפש (כולל שטח ההרחבה). הקיבוץ הוקם על אדמות שנקנו מתושבי הכפר הערבי איד'ניבה והיו ממוקמות במובלעת בתוך שטחו. לראשונה המקום הוקם בשנת 1935 כמושב "ארגון מנחם" על ידי קבוצת פועלים שהתארגנה ברחובות  ונקראה "ארגון מנחם" על שם מנחם אוסישקין. עם פרוץ מאורעות 1936 המקום נעזב ונהרס בידי הערבים. ביום 28 ביולי 1937 הוקם מחדש המושב במסגרת יישובי חומה ומגדל" אך לא החזיק מעמד. בשנת 1939 המוסדות המיישבים הוציאו את חברי "ארגון מנחם"  ביום 31 באוקטובר ש.ז. הקימו את מושב כפר ורבורג. למקום ששמו שונה לכפר מנחם, עלו לקרקע ב-6 בדצמבר ש.ז. חברי גרעין "קיבוץ כרית" (חלוצים חברי ארגון השומר הצעיר מארצות הברית ונמצאו בהכשרה במושבה כפר הדר, ליד רמתיים) והקימו יחד עם בני הארץ את הקיבוץ. בסוף שנת 1940 הם עברו מהאתר "חומה ומגדל" והקימו מדרום לו על גבעה סמוכה את ישוב הקבע. לאחר מלחמת העצמאות התרחב הקיבוץ על כ- 9,000 דונם מאדמות הכפר הערבי אדניבה שתושביו נמלטו ממנו במהלך המלחמה. היום בצמוד לכפר מנחם נמצא בית הספר העל יסודי האזורי של המועצה האזורית יואב "צפית". בכפר נמצא גם "מוזיאון השפלה" ובו אוסף ארכיאולוגי מהממצאים באזור, תערוכות מתחלפות ומרכז חינוכי ולידו שחזור חומה ומגדל במקום שבו נוסד הקיבוץ. המקור כל מקום ואתר בארץ ישראל בהוצאת משרד הביטחון, ההוצאה לאור, מהדורת 2001 להרחבה ראו אתר הקיבוץ וגם באתר המועצה האזורית יואב.

 

 

 

 

לאחר ביקור במצפור ירדנו בדרך הצמודה ליד תחנת הכוח הפרטית המונעת בגז ואחריה המשכנו ליד תחנת הכוח צפית של חברת החשמל.

 

 

המשכנו במורד הדרך לעבר ערוץ נחל האלה

 

 

נחל האלה מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים. הוא קרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ והוא יחד עם נחל גוברין ונחל ברקאי מהווים את שולשה היובלים העיקריים של נחל לכיש.

 

 

תחילתו של נחל האלה היא ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו  נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס.
בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. נחל האלה מתחבר לנחל לכיש בסמוך לגשר עד הלום ונשפך לים מצפון לאשדוד.

 

 

לאחר חציית אפיק נחל האלה התחיל הקטע השלישי של המסלול. חצינו את ערוץ נחל האלה ורכבנו בדרך מקבילה לו מדרום וממול ראינו את תל צפית.

 

 

העליה לביקור בתל צפית שהוא חלק מהגן הלאומי תל צפית לא נכללה בטיול זה. אליו נגיע בהזדמנות קרובה לסיור יסודי.

הגן הלאומי כולל את תל צפית (נ"ג 213), ושטחי גבעות מסביבו, ואת אפיק נחל האלה צפונית לתל. התל מתנשא לגובה כ- 100 מ' מעל סביבתו, וממנו נשקפת תצפית מרשימה לכל האזור. בחלקו הצפוני והמערבי של התל נמצאים מצוקי קירטון לבנים ומרשימים, בחלקם חצובות מערות. בתל נמצאים שרידי עתיקות מתקופות רבות, עד 1948. חפירות ראשונות באתר נערכו ע"י החוקרים הבריטים בליס ומקאליסטר בשנת 1899, אולם הופסקו לאחר כשבועיים בלבד. החל משנת 1996 מתבצע פרויקט חפירות שיטתי בתל, ע"י חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן. פרויקט זה אישש את זיהוי התל עם גת הפלישתית (ממנה בא גליית לקרב עם דוד בעמק האלה). גת היתה הגדולה והחשובה בין חמש ערי הפלשתים בדרום מישור החוף ובשפלה (האחרות הן עקרון (תל מקנה), אשדוד, אשקלון ועזה). במאות העשירית והתשיעית לפני הספירה, הייתה גת העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל. העיר גת נכבשה על ידי הארמים. בחורבות העיר עצמה, המשתרעת על פני כ- 500 דונם, נמצאו הריסות בתים שהופלו בשלמותם, במאה ה- 9 לפנה"ס. העיר מעולם לא התאוששה מחורבן זה, ואחריו חלה ירידה דרסטית בהיקף היישוב במקום. לאחר חורבן העיר, חודש היישוב בהשפעה חזקה של ממלכת יהודה וככל הנראה העיר עברה לידי ממלכת יהודה עד לחורבן נוסף שנגרם ע"י סנחריב מלך אשור. יישוב בתל נמשך גם בתקופה הפרסית, ולאחר מכן הועתק לח'רבת סאפייה הנמצאת כק"מ ממזרח לתל. המקום מופיע על מפת מידבא מהמאה השישית לפנה"ס בשם סֿפִיתָא. בתקופה הצלבנית הוקם באתר בשנת 1142 מבצר צלבני – "בלנש גרד" ("המשמר הלבן"), המבצר נכבש בידי צלאח א-דין בשנת 1187 ונהרס.

עד קיץ 1948 ישב על הגבעה הכפר הערבי  תל אלסֿאפי. כמה שנים קודם למלחמת העצמאות חיו בכפר שצורתו ככוכב 1,290 תושבים, מוסלמים כולם, ואדמות הכפר השתרעו על 28,925 דונם. היו בכפר ככר-שוק, מסגד ואתר תפילה. מים לשימוש ביתי נשאבו מבאר. חקלאות-בעל היוותה את מקור הקיום העיקרי לתושבי הכפר, שהתפרנסו גם מגידול בעלי-חיים, בעיקר גידול עזים וכבשים. התושבים גידלו דגנים, ירקות ופירות כגון ענבים, תאנים, שקדים וזיתים.  כפר זה, כמו השניים הקודמים ואלה שיוצגו בהמשך, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. ההערכה היא שכיבוש הכפר ערער כליל את המורל של תושבי הכפרים הסמוכים.  על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. באתר-הכפר גדלים פרא שיחים קוצניים, שיחי-צבר, דקלים ועצי זית. מצויים בו שרידי-באר וקירות-אבן מטים לנפול של בריכה. באדמה שמסביב נטעו חקלאים ישראלים עצי-הדר, חמניות ודגנים. כמה אוהלים של בדווים מוקמים בסמוך מעת לעת

 

 

פנינו לעבר תל צפית ועצרנו להתייעצות.

 

החלטנו לטפס במדרון המערבי של תל צפית.

כמו שאמר לנו עידן העלינו דופק בעליה.

 

 

הגענו לאוכף, כאמור, לא המשכנו לטפס לתל והתחלנו לגלוש כלפי מטה.

 

זה היה המסלול בקטע השלישי שחלקו תואר עד כה והמשכו יוצג להלן.

 

כמוצג במפה לאחר הירידה דרומה מתל צפית חצינו את הדרך המגיעה ממזרח מכיוון לוזית (מסומנת שחור). חצינו את נחל צפיתה. והתחלנו לטפס בכיוון דרום לעבר הגבעות בין שדות הבעל  ממזרח לשמורת גבעות צפית. אלה המראות במעלה הדרך.

 

בקצה הירידה פנינו מערבה וטיפסנו אל עבר הגבעה בה נמצאה הזולה

עצרנו להפסקה.

 

 

הזולה השייכת לחווה נמצאת במקום בו יש באר המסומנת במפה באר ברקוס. במקום היה עד מלחמת העצמאות הכפר הערבי ברקוסיא. החוה נבנתה בין עייו והכרמים נטועים על השטח שהיה שייך לו. ובסמוך לו נמצא הכפר בלעין.

 

 

בַּרקּוּסיַא הכפר שכן על גבעה שהשתפלה לכיוון צפון-מערב במורדות המערביים של השפלה הנמוכה מול הרי-חברון, 31 ק"מ מצפון-מערב לחברון. בסוף המאה ה-19 היה זה כפר בינוני עם בתי אבן ובוץ. בסוף תקופת המנדט עברה אחת החמולות של הכפר קילומטר אחד דרומה והכפר התפשט לכיוון זה. היו בכפר מספר חנויות קטנות ומסגד קטן, וילדיו למדו בבית-הספר בכפר תל אל-סֿאפי שמצפון-מערב. ממערב לכפר היתה באר שסיפקה מי-שתייה לכפר מאז סוף המאה ה-19. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-330; אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 3,216 דונם. כלכלת-הכפר התבססה על חקלאות בעל, עם דגנים כגידול העיקרי. כמו כן טיפחו התושבים עצי-פרי וגידלו כבשים ועזים. כפר זה, כמו הקודמים שעברנו, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. באתר הכפר לא נותר אף בית, וגדלים בו שיחי צבר ומגוון עצים, כולל דקלים. ניתן להבחין בכמה קברים מבין שיחי חלמית וצמחים אחרים, וכן בשרידי באר. האתר משמש כשטח-מרעה וכרם זייתים.

 

בִּעְלִין הכפר שכן מבודד על גבעת גיר. בסוף המאה ה-19 היה בעלין כפר קטן, בנוי מאבן ולבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום 180 תושבים.  אדמות הכפר בעלין השתרעו באותה עת על 8,030 דונם, מהם 294 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר שתי בארות, בית ספר שנוסד ב-1937, וכמה חנויות. אתר מקודש לזכר שיח' יעקוב שכן ממזרח לכפר. חלק מאדמות הכפר שימשו לרעיית עזים וכבשים, אך רובן הוקדשו לחקלאות בעל. התושבים גידלו דגנים ופירות, כולל ענבים, תאנים ושקדים. כמו כן, הפיקו התושבים מוצרי חלב וצמר.  בעלין היה אחד מ-16 כפרים אשר נכבשו ביולי 1948 במבצע אנפר כמפורט לעייל  וכמו שאר תושבי הפרים, תושביו ברחו לעבר חברון. יישובים ישראליים לא הוקמו על אדמות הכפר, אם כי תושבי קדמה, שהוקם ב-1946 מצפון-מערב לכפר, משתמשים כיום בחלק מאדמותיו. כל שנותר מהכפר הוא עיי חורבות ממספר בתים. אתר הכפר מגודר בגדר תיל, וגדלים בו עשבי בר, קוצים, כמה עצים ושיחי צבר. חלק מהאדמה שמסביב נטועה בעצי מנגו וענבים, וחלק אחר ממנה משמש למרעה.

 

לפני שעזבנו את המקום המשכנו להתענג על מראות נוף הכרמים שמסביב.

 

 

באזור הטיול בכלל ובאזור בו חנינו בפרט, התרחש אחד מאירועי הלחימה במלחמת העולם ה-I בארץ ישראל. ולעניין זה נאיר כי תקופה זו בכלל היא די עלומה בתולדות הארץ והאירועים באזור זה הם מאלו המוכרים הרבה פחות מאזורים אחרים.  להלן נרחיב על כך ממידע שהעביר לי ערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם ה-I בישראל.

רקע כללי להתרחשות: ב-31 אוקטובר 1917 הבקיע חיל המשלוח המצרי (הצבא רב לאומי של בעלות הברית, בפיקוד אלנבי) את קו החזית העות'מאני בבאר שבע.  התורכים נסוגו מעט ונערכו בקו הגנה לרוחב הארץ מצפון לבאר שבע באזור יובלי נחל גרר, מתל חויילפה (להב של ימינו) במזרח  דרך תל שריעה (תל שרע הסמוך לשובל) ותל אבו הוריירה (סמוך לתדהר), בואכה עזה במערב. בקו זה הם בלמו את התקדמות חיל המשלוח המצרי בשבוע נוסף. ב-6-7 cנובמבר 1917 הבקיעו גייסותיו של אלנבי קו זה והחל שלב לחימה המכונה "מרדף פלשת".
התורכים נסוגו שוב ויצרו קו הגנה מאולתר חדש לרוחב הארץ, במעין קשת רחבה שהקצה הצפון-מערבי שלה מוקם על גבעות קוביבה זרנוגה (מערב רחובות), ומשם דרך רכס מע'אר, קטרה, גדרה בואכה מסמייה וקסטינה ומשם מזרחה דרך נחל האלה לכיוון תל א-ספי והלאה לבית גוברין. ההיערכות בקו הגנה זה נועדה להגן על הנכס האסטרטגי התורכי במרכז הארץ והוא "תחנת צומת ואדי צראר" (נחל שורק) בו נמצא מפגש מסילות הברזל, האחת בקו מערב – מזרח: המסילה בין יפו וירושלים (שנבנתה בסוף ה-90 של המאה ה-19. הקטע בין יפו ללוד פורק בשלב זה) ובין המסילה הצבאית בקו צפון – דרום: מטול כרם לעבר באר שבע והלאה לקדמת סיני (שנבנתה בימי המלחמה בשנת 1915).

באזור הטיול מדובר על אירועים שהתרחשו סביב ה-12 בנובמבר 1917. מרבית צבא אלנבי התקדם צפונה לכיוון מערב מישור החוף ונערך לקראת הקרבות להבקעת הקו התורכי על מנת להשתלט על תחנת הצומת ולהתקדם ולהגיע לכביש יפו – ירושלים. על-אף שהיה ברור שהצבא העות'מאני (בפיקוד גרמני – אריך פון פאלקנהיין) יבצע התקפת-נגד בגזרה זו, החליט אלנבי כי יהיה בכוחה של דיביזיה בודדת, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה, לבלום את התקפת-הנגד הצפויה. דיביזיה זו הורכבה משלוש בריגאדות (חטיבות): בריגאדת פק"א (פרשים קלים אוסטרלים) מס' 3, בריגאדת פק"א מס' 4 והבריגאדה הרכובה 5 (חטיבה אנגלית של פרשי יאומנרי).
ב-12 בנובמבר ניחתה התקפת הנגד. תל א-ספי (שהוחזק לזמן קצר ע"י פטרול אוסטרלי) פונה וכוחות הדיביזיה האוסטרלית נסוגו מעט לאחור, לסביבת הכפר בעלין. מרבית הלחימה נפלה בחלקה של הבריגאדה הרכובה 5, אשר נסוגה שוב לאחור, אל עבר ברקוסיה והתייצבה לצד בריגאדת פק"א 3, שאף היא הייתה תחת מתקפה כבדה. הלחימה לוותה בגילויי אומץ וגבורה רבים. בהמשך נסוגו הכוחות שוב, אל סביבת הכפר סומייל (ליד נחלה). בשלב זה עצרו העות'מאנים את התקדמותם ובמהלך יום המחרת נסוגו. צפון-מערב משדה הלחימה העיקרי, נפרסה בריגאדת פק"א 4, פחות או יותר לאורך גדות נחל האלה, עד אזור תימורים, באזור בו היה חלק האחרון של המסלול שיוצג בהמשך. גם בריגאדה זו הייתה מעורבת בלחימה, אם כי בהיקף ועוצמה קטנים יותר.

 

 

 

כל דבר טוב מסתיים. כך גם ההפסקה. התארגנו ויצאנו לדרך. כאן החל הקטע הרביעי של המסלול. מהזולה פנינו מערבה וגלשנו ממורדות הגבעות חזרה למישור החוף.

 

 

חצינו שוב את כביש 6 והפעם מכיוון מזרח אל מערב

 

 

לאחר חציית כביש 6, פנינו צפונה ורכבנו במורד הדרך הצמודה אליו לעבר נחל האלה. חשבתי שקטע זה יהיה משמעם. אבל לא כך היה. תענוג היה לרכב במהירות ולהטמיע את כל המראות.

 

זה היה המסלול בקטע הרביעי.

 

 

הגענו לנחל האלה. פנינו מערבה והתחלנו לרכב בדרך בגדה הדרומית שלנו. עברנו מתחת לגשר מסילת הברזל.

 

בדרכנו מערבה ממול ומצפון מעבר לנחל האלה ראינו את הכפר אל -עזי.

 

הכפר אל עזי הוא כפר מוסלמי הנכלל בשטח המועצה האזורית יואב. באתר המועצה האזורית מצוין שכל תושבי הכפר, כ-140 נפש, הם בני משפחה מורחבת אחת – משפחת אל עזי. מתפרנסים בעיקר מחקלאות וגידול צאן ובקר ומעסק : חלפי אל עזי, חלקי חילוף לרכב . משפחת אל עזי ירדה מהר חברון לפני כ-300 שנה, המשפחה צברה רכוש, בעיקר אדמות . את האדמות קבלה המשפחה מהסולטאן התורכי. בני המשפחה ישבו בעיקר בבית ג'וברין ובמסמייה. לאחר עשרות שנות מגורים באזור, ואחרי מאבק קשה של המועצה האזורית יואב, הוכר אל עזי כיישוב ישראלי בשנת 2001.
לכפר אל עזי יש היסטוריה מעניינת ביותר. הוא תופעה גאוגרפית יישובית ופוליטית יוצאת  דופן. זה הכפר הערבי היחיד שנותר במישור החוף הדרומי לאחר מלחמת העצמאות. השאלה היא מדוע? יש לכך סיבה מוצקה. הכפר קיים בזכותו של דוד קרון איש כפר מנחם. וזה הסיפור אותו למדתי בין היתר ממנחם הופנוג, עמית  וידיד פרופ, משפטן מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים שחקר את נושא קליטה ושיקום של סייעני מערכת הביטחון בישראל. בשנת 1938 כאשר עלה קיבוץ כפר מנחם על הקרקע, קשר חבר הקיבוץ דוד קרון, קשר עם איסמעיל אל-עזי שלמשפחתו היו אדמות באזור בבית ג'וברין, בעג'ור ותל א-אספי. כאמור, מאוחר גוייס דוד קרון לש"י, ואיסמעיל אל עזי הפך למודיע וסייען ברכישת קרקעות למוסדות הישוב היהודי. בתחילת מלחמת העצמאות המשפחה של אל עזי נדרשה להתפנות ממקומה ליפו. את מטלטליו הביא קודם לכן אל עזי אל כפר מנחם לחבריו שישמרו אליה. בזמן ההפוגה הראשונה פגש דוד קרון את איסמעיל אל עזי ביפו והקשר חודש. בהשתדלותו של דוד קרון שהפך לימים למייסד יחידה 504 ובכיר במוסד, הורשה איסמעיל אל עזי להשיב את משפחתו לארץ והושבו לו אדמות המשפחה המצויות ליד כפר מנחם. נבנו בתים ספורים בשני מתחמים אל עזי וחרבת טרטור כאשר בכל מתחם שוכנה אחת משתי נשותיו של אל עזי עם ילדיה. היום מאוכלסים שני המתחמים בעשרות בתי מידות ומאות תושבים.
לעניין זה ראו בהרחבה נחום ברנע, "הסיפור על היהודי הטוב", ידיעות אחרונות, 16.8.1991. הכתבה הוכנה בעקבות פגישה שקיים עם דוד קרון ויונס אל עזי בנו של איסמעיל אל עזי.

 

 

המשכנו במורד נחל האלה.

 

המשך המסלול היה בצמוד למטעי שקדים עמוסי פרי.

 

 

 

המשכנו במורד נחל האלה חצינו אותו בדרך לעבר מאגר תימורים.

 

מאגר תימורים הוקם על ידי חברי מושב תימורים. הם היו ערים ורגישים לבעיות המים בארץ, ובשנות ה70 הקימו מאגר מים השולט את בי הביוב באזור. לימים המאגר הורחב ונבנו מאגרים נוספים במספקים את מרב המים לחקלאות המקומית. המאגר קולט את מיי הקולחין ממט"ש (מכון טיהור שפכים) תימורים המופעל בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה ועיריית קריית מלאכי. מט"ש תימורים תוכנן כמתקן בוצה משופעלת, שנועד לתת מענה לאיכות שניונית כפי שחייבו התקנות בעבר, וכפי שהינו מופעל כיום. בפועל איכות הקולחין המופקת במט"ש טובה משמעותית מן הרמה אליה תוכנן ובחלק מן הנתונים עומדת ברמה הנדרשת מטיפול שלישוני.

 

ממאגר תימורים החל הקטע האחרון של מסלול הטיול כמוצג במפה להלן.

 

חצינו את נחל האלה לגדה צפונית ובהמשך נפרדנו ממנה. רכבנו לצד הכרמים והמטעים ממזרח לערוגות.

המשכנו מזרחה בדרך אל טרטור. עצרנו לטעום מהענבים בכרם הצמודה לדרך.

 

צמוד לאל טרטור פנינו צפונה ורכבנו לאורך הדרך מעל תוואי קו ירקון – נגב.

 

דרך זו הובילה אותנו לפאתי מושב כפר הרי"ף

 

כפר הרי"ף מושב עובדים המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. היישוב שהוקם בשנת 1956 נקרא לזכר הרב רבי יצחק פאסי (אלפאסי) מהעיר פאס שבמרוקו שהיה מגדולי חכמי ישראל והפוסקים בימי הביניים. כפר הרי"ף נבנה במקור עבור יוצאי צפון אפריקה וכלל תחילה 65 משקים עם בתים צמודים. העולים שהגיעו למקום היו אמידים והם שילמו עבור המשק שהקימו. רובם הגיעו למקום מפני שהוצע להם בית מסודר בגודל של 48 מ"ר (שנחשב לגדול בתקופה ההיא) וחלקם רצו לחיות בבית פרטי. כאשר הפסיקה העלייה מצפון אפריקה, החלה עלייה ממזרח אירופה, וחלק מהמשקים נמכר לעולים החדשים שזה מקרוב באו. המושב החל להתפתח והעולים הפכו לחקלאים והתפרנסו מחקלאות. רוב העולים מצפון אפריקה, שהרגישו שעבודת החקלאות אינה מתאימה להם, מכרו את המשקים ועזבו את המושב לטובת העיר. היום המושב נמצא בעיצומו של תהליך הרחבה. בשכונה שנבנתה ממזרח לישוב הוותיק, כבר אוכלסו כמעט כל המגרשים מתוך 100, רובם ע"י בנים . אוכלוסיית המושב מונה היום מעל 760 נפש. רוב התושבים עובדים מחוץ למושב. 61  חברים בני המושב התאגדו יחד ל"אגודת רם" המעבדת את האדמות בשותפות – 100% עיבוד. עוסקים בעיקר בגידולי שדה: חמניות, חימצה, חיטה ואבטיח. מקור

 

המשכנו צפונה וחצינו את דרך הסולינג שביום המחברת בין כפר הרי"ף וכפר מנחם. דרך זו נסללה בסוף שנות ה-40 וחברה את כפר מנחם לאזור מסמיה.

 

ועברנו בתוך מטע רימונים שהחלו להבשיל

 

בקצה המטע פנינו מערבה והמשכנו בדרך המקבילה לנחל ברקאי עד כביש הכניסה לכפר הרי"ף.

נחל ברקאי הוא אחד מיובלי נחל האלה ואגן הניקוז שלו נמצא בגבעות חרובית וכפר מנחם ואליו מתנקזים מצפון נחל חרובית אליו התנקז נחל אביקסוס ומדרוםנחל הרי"ף.

 

בכניסה לכפר הרי"ף חלפנו ליד עץ שיזף גדול ושרידי באר לידה, מבנה בטון. לא ידוע מה מהותה

 

 

חצינו שוב את כביש 383 ובין השדות והלולים דהרנו חזרה לקיבוץ רבדים ושם סיימנו את הטיול.

 

סוף דבר

הטיול החל בערך בשעה חמש ורבע בבוקר ונמשך חמש שעות, מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה להן נוספה שעה וחצי של עצירות למטרות הסבר, הסדרת נשימה והפסקה. סיימנו לאחר השעה 10:00 לפני שהתגבר החום.

 

למרות הקיץ, היה לנו הרבה ירוק בעיניים שכלל את שדות הכותנה ושדות תירס הנרחבים, את כרמי זיתים וכרמי הגפנים עמוסי פרי, את מטעי שקדים הממתינים לקטיף ואת מטעי רימונים שכמעט הבשילו וגם את עצי תאנים, מפריים טעמנו. הירוק כלל גם את החורש נטוע ושדרת הקנים וצמחי הנחל. שוב הרבה ירוק אמרנו.

 

בטיול עברנו בין הזהוב של שדות השלף של החיטה. דיוושנו גם בין החום של השדות שכבר נחרשו לקראת זריעה ושדות החמניות היבשות הממתינות לקציר, ובין מרבדי הצמחים החד שנתיים שקמלו בשמש העזה של הקיץ.

 

כמובן בטיול זה הרחבנו דעת על האזור ועל המקומות בהם או סמוך להם עברנו כפי שהוצג בסיופר טיול זה.

 

לסיום ובקיצור, יופי של טיול קיץ עם חברים חביבים חלקם חדשים שהכרתי היום. כולנו נהנינו מאוד.  

 

תודה לעידן הלל על ההובלה ועל האירוח במרכז עידן אופן אחרי הטיול שכלל גם ארוחת הבוקר טעימה.

 

 

ביום שבת (23/7/2026) ה"המשוטטים במשעולי השרון" – קבוצה שהחלה להתגבש בזמן האחרון – יצאה מתל יצחק לדווש במרכז השרון לטיול במסלול שתכנן והוביל אלי שחר.

 

 

אלה היו אנשי החבורה:  אלי שחר, אלי קרייף , ליאונרדו לם, ארנסטו סקלרובסקי (כולם מתל יצחק), מיכאל סופר (ת"א), אמנון אלבי (רמת גן) ואני (מבשרת ציון). כמו בטיולים קודמים, הצטרפה אלינו רוני רווה, הבת השלי (קריית השרון, נתניה). הייתה זו קבוצה מגובשת של שמונה אנשים. כולם נחמדים, חביבים, מפרגנים ואוהבים לטייל בחברותא.

 

זה היה מסלול הטיול שהיווה טיול המשך לקודם באזור במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים שנעשה לפני מספר שבועות. מסלול זה יוצג להלן בפירוט לפי ששה קטעים.

 

 

כותרת הטיול משקפת את האזור שבו טיילנו ואת הנופים בהם עברנו. כמו בטיול הקודם, גם הפעם רכבנו לרוחב השרון, ליתר דיוק חצי רוחב בין יחידות הנוף האלה המוצגות בתרשים להלן: גבעות החול האדום, רכס הכורכר המזרחי, אבוס המזרחי שנקרא אבוס השרון, רכס הכורכר המרכזי, האבוס המערבי שנקרא אבוס החוף והחולות מעל רכס הכורכר המערבי. רכבנו גם בתוך ערוץ נחל פולג המוכר והיפה.

 

 

הטיול החל בתל יצחק. יצאנו מתחום הקיבוץ ורכבנו לעבר מתחם נווה הדסה ועקפנו אותו ממזרח ורכבנו לכיוון דרום.

תל יצחק  קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון, שייך לתנועת "הנוער הציוני" והוקם בשנת 1938 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מחבל גליציה שבפולין. הוא נקרא על שמו של יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה. גרעין הראשונים היה קטן מאוד ובשנת 1941 התאחדו עם חברי תל-יצחק, חברי קיבוץ "שורשים". מאוחר יותר הצטרפו ניצולי שואה חברי "הנוער הציוני" ששרדו את התופת והגיעו לארץ. בראשית שנות החמישים הגיעו לתל-יצחק הראשונים מבין מגשימי "הנוער הציוני" בדרום אמריקה שחיזקו את שורותיו של הקיבוץ. במהלך השנים נוספו לתל-יצחק בני הקיבוץ שנולדו במקום והפכו לחברים. לאורך השנים עברו בתל-יצחק גרעיני נח"ל, עולים חדשים שהגיעו לארץ לאורך כל שנות המדינה וזוגות ויחידים מהעיר ומקיבוצים אחרים. כיום מונה אוכלוסיית תל-יצחק מאתיים חברים ותושבים ושבעים ילדים. להרחבה נוספת ראו במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים

 

נווה הדסה הינו כפר נוער, הוא נוסד ב-1949 על ידי עליית הנוער, קיבוץ תל יצחק ארגון נשות הדסה בארצות הברית וארגון "יסודות" (ארגון כפרי הנוער של "הנוער הציוני"). הכפר משתרע על פני כ-100 דונם וכולל בתוכו מגרשי ספורט ובריכה. נווה הדסה מונה כ-360 חניכים, מהם 250 לומדים בחטיבת הביניים של הכפר, ו-50 בחטיבה העליונה . בשלב הבא, ממשיכים החניכים לחיות בכפר וללמוד בבית הספר המשותף "חוף השרון" ובבתי ספר אחרים. כל התלמידים לומדים בתנאי פנימייה. בין חניכי הכפר יש כ-60% מהילדים הם עולים מחבר העמים ומאתיופיה היתר, ילידי הארץ.

 

טרם הגלישה למטה עצרנו לתצפית לכיוון דרום ראינו את המאגר הגדול שנקרא מאגר פולג ואת מתחם בית כלא הדרים, שנבנה סביב מבנה מצודת טיגרט שנקראה משטרת תל מונד.

מבנה משטרת תל מונד הוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול, והייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

המשכנו לגלוש במורד לכיוון דרום

 

 

בקצה הירידה הגענו לנחל דרור, שהוא יובל של נחל פולג. פנינו מערבה לעבר החיבור של נחל דרור עם נחל פולג.

 

 

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט.

 

 

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

 

 

לאחר החיבור בין נחל דרור ונחל פולג עלינו על גשרון. חצינו את נחל פולג ומכאן רכבנו לאורך הגדה הדרומית.

 

רכבנו מאות מטרים ופנינו שמאלה דרומה ורכבנו בתוך מטע אפרסימון.

 

 

שיצאנו מתחום המטע ממזרח לנו יכולנו לראות את גבעת הכורכר שגובה רק 28 מ' והיא חולשת על כל סביבתה.

 

 

גבעה זו שהיא חלק מרכס הכורכר המזרחי של השרון נודעה בתקופת המנדט ובשלהי התקופה העותמאנית בשם "תל רומאן" כמוצג במפה למטה.

 

 

על גבעת תל רומן עליה כבר עליתי לפני שנתיים. לא ידעתי עליה כלום. הטיול הקודם במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים עברנו ליד הגבעה ולא עלינו עליה. אז ידעתי שהייתה חלק מהמערכה במלחמת ארץישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר טיול זה למדתי מאבי נבון ומעירן תירוש אנשי העמותה לחקר מלחמת העולם הראשונה. גבעה זו הייתה מתחם מבוצר של התורכים שהיה חלק מקו החזית שנוצר בעקבות העצירה ב"קו העוג'ות", יותר נכון לומר הקו בין ארסוף במערב ובין ראס אל עין במזרח שעבר דרך המקומות שהיום הם צפון רעננה, כפר סבא והוד השרון. זה היה קו החזית בקיץ 1918 אותו החלו הבריטים לפרוץ ב-19 בספטמבר 1918. פריצה זו הייתה ראשית המערכה בקרב מגידו שהסתיים ב- 25 בספטמבר 1918. על גבעה זו חולשת על כל סביבתה מכל ארבעת העברים ובמיוחד על המעבר ליד עין זוריקה ניתן למצוא עדין שרידי ביצורים של הצבא התורקי.

 

 

המשכנו לרכוב בין המטעים.

חצינו את כביש 551

כביש 551 הוא כביש רוחב מקומי בשרון המורכב הכביש משני קטעים קצרים, הראשון בן 1.5 קילומטר הנמצא סמוך בין קיבוץ ניר אליהו וקיבוץ אייל, וקטע נוסף שנמצא במחלף הדרים (אורכו כקילומטר), כאשר הכביש עובר מתחת לכביש 4 ומגיע עד לקריית שלמה. החברה הלאומית לדרכים תכננה ליצור רצף של כביש רוחב זה בין כביש חוצה ישראל , כביש 6 לבין כביש החוף. כביש 2. לפי התכנית המקורית היה הכביש אמור לחצות את כביש 4 במחלף הדרים בתוואי הנוכחי הקיים ולהמשיך הלאה מערבה באזור הטיול, כמוצג למטה במפה, דרך השטח שבין בני ציון וחרוצים מדרום לבין תל יצחק מצפון,  עד לכביש 2 במערב. תכנית זו נתקלה בהתנגדותם של יישובים בשרון ושל החברה להגנת הטבע. בעקבות ההתנגדות, המועצה הארצית לתכנון ובנייה בחנה את התכנית והחליטה (14.9.10), להסיט את תוואי כביש 551, מעט דרומה כך שיחלוף לאורך גבולה הצפוני של רעננה, כמוצג במפה. חלופה זו המכונה "כביש 541", מאפשרת לשמר את המרחב הפתוח של נחל פולג. אורך הכביש שתוכנן הוא כ-13 קילומטר ועלות הקמתו הוערכה בשנת 2008 בכ-300 מיליון שקל. בשנת 2014 משרד התחבורה לא קיבל את החלופה והמשרד מקדם שוב את התוכנית המקורית. ימים יגידו אם תתממש. סביר להניח שלא! סכנת הפגיעה במרחב פולג בתוקף ועדין לא פגה.

 

 

והמשכנו לכיוון דרום דרך השדות

 

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.
גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

תוך הרכיבה הסטת המבט לכיוון ההפוך אפשר תצפית טובה לכיוון מערב ולצפון מערב לעבר דרום נתניה.

 

התקדמנו לעבר המתחם שנמצא לקריית מתחם בית החולים גן שלמה

 

מתחם צעדים, ביה"ח קריית שלמה, הוא בית לתשושי נפש המופעל בשיתוף משרד הבריאות ומשרד הרווחה עבור אוכלוסיות בעלי צרכים מגוונים, חלקם בקצה הרצף. במקום מסגרות המציעות קשת שירותים רחבה לאוכלוסיות מיוחדות, הסובלות מכפל וריבוי אבחנות, ובכך מונע טלטול מיותר של המטופלים בין מערכות הבריאות והרווחה.

 

למקום בו נמצא ביה"ח קריית שלמה יש היסטוריה מרתקת ועליה למדתי טיפין טיפין בעת האחרונה בעקבות שני הטיולים באזור, כפי שיוצג להלן.

על מנת לכתוב את סיפור הטיול במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים הסתייעתי גם במפה מאמצע שנות ה-40' לעיל. במפה מצוינת נקודה בשם גן שלמה. לא ידעתי מהו המקום. לא היכרתי אותו. ידעתי שגן שלמה הוא שמה הנוסף של קבוצת שילר ליד רחובות. רפי רגב, חברי ורעי, איש ידיעת הארץ אותו אני מכיר למעלה מארבעה עשורים, הפנה אותי למדריך וילנאי א"י משנת 1941, עמ' 132 ושם צוין שגן שלמה הוא מתחם פרדס שניטע בשנת תרצ"ב  1932. עוד מוסיף וילנאי שהגן נקרא על שמו של הרב שלמה הכהן אהרונסון שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של העיר תל אביב.

אז למדתי שהרב שלמה הכהן אהרונסון (אלול ה'תרכ"ג, 1863 – כ' באדר ב' ה'תרצ"ה, 1935) כיהן כרבה של תל אביב משנת ה'תרפ"ג (1923) עד שנת ה'תרצ"ה (1935) יחד עם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. תפקידו כרב ראשי העסיק חלק גדול מזמנו, אך במיוחד נתן דעתו לחיזוק החיים הדתיים ולגיבוש ארגונים, וכן ייסד, יחד עם הרב מאיר בר אילן, את ישיבת תל אביב. ייתכן ושם המקום גן שלמה ניתן לאחר מות הרב בשנת 1935. שסיפרתי זאת לעמית דן גזית הוא אמר שאינו בטוח שגן שלמה נקרא על שם הרב הראשי של תל אביב וההסבר יובא מיד.

לאחר הטיול הקודם, במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים, אלי שחר בדק את הנושא אצל רועי מרום מאבן יהודה, (מומחה לנושא השרון בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט). ממנו הוא למד וסיפר לי שגן שלמה היה אחוזה משפחתית של משפחת בן יאיר, אנשי לח"י, שהוקמה בשנת 1934 ופעלה עד לשנת 1952.
אז נותרתי עם שתי שאלות: הראשונה, מי זו משפחת בן יאיר שנמנתה עם אנשי לח"י ורכשה את הקרקע והקימה עליה את החווה? פניתי לעמותת יוצאי הלח"י וטרם התקבלה תשובה. אני עדין מחכה. כאמור, ידוע שמאז שנת 1952 שטח גן שלמה הוא בשימוש המדינה וכיום משרד הבריאות ומשרד הרווחה מפעילים את מוסד זה. בעניין זה השאלה השניה כיצד הועברה הקרקע הפרטית לידי המדינה? האם נמכרה? האם הופקעה?

לאחר הסיור המשכתי לברר את הנושא. אבי נבון, הציע לי לפנות לדן גזית, חבר קיבוץ גבולות, ארכיאולוג שחוקר את תולדות הנגב המערבי ובעת האחרונה חוקר את שלהי התקופה העות'מאנית שחקר אודות חיים בן יאיר שרכש קרקעות בנגב המערבי על בסיס ארכיון המשפחה שהופקד אצלו. כך עשיתי. בשיחה טלפונית דן סיפר בקיצור על מחקרו ועל המאמר שכתב חיים בן יאיר – חלוץ גואלי הקרקעות בחבל הבשור והתפרסת בכתב העת עתמול בגילון 192.

להלן תמצית – חיים בן יאיר היה ממשפחת יוסף יאיר שנמנתה על מחדשי הישוב היהודי בעיר עזה בשנות ה-80 של המאה הי"ט. מוצאה של המשפחה היה ממצרים, לשם הגיעה בראשית המאה מהבלקן העות'מאני והתיישבה בתחילת ביפו ומשם עברה לעזה. לאחר שנים אחדות בעזה עברה המשפחה להתגורר בח'אן יונס ואחד מבניה, אברהם בן יאיר, כבר בצעירותו עלה לגדולה והיה לסיטונאי אמיד ששלח ידו גם ביבוא וביצוא תוצרת חקלאית ועסקיו השתרעו מהודו ועד כוש – במלוא מובן המלה.  אברהם רכש בתים ומגרשים בח'אן יונס והיה מכובד ומקובל על כל שכניו, שכינוהו "אבו עייש". בשנת 1906 , בהיותו בן 21, נשא אברהם לאשה את בתו של החכם נחמן בטיטו, ה"ראשון לציון" מירושלים, ונולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות, אך איתרע מזלם ואברהם נפטר בדמי ימיו. לאחר מותו בשנת 1932, עברה המשפחה לירושלים ובנו הבכור חיים (שנולד בערב סוכות תרע"א – 1911) עזר לאמו האלמנה בפרנסת המשפחה ובעקבות אביו עסק אף הוא במסחר סיטונאי של מוצרי חקלאות.  חיים היה משכיל ושלט היטב בשפות עברית, לאדינו, ספרדית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית וכמובן ערבית ספרותית וניבים אחדים של ערבית מדוברת; בשנת 1930 סיים בהצטיינות לימודי הנהלת חשבונות בבי"ס "שעורים למסחר" של שערי ונפחא בירושלים.
משפחת בן יאיר לא ניתקה את קשריה עם ח'אן יונס ומידי קיץ ירדה לעיירה כדי לפקח על נכסיה במקום. חיים היה מעורב בחיי המקומיים, הכיר היטב את השייח'ים של הבדואים בנגב, בעבר הירדן ובצפון סיני והיה מקובל עליהם כאיש סודם. בשנים 1930-1932 שככה הסערה הפוליטית בנגב לאחר תום מאורעות תרפ"ט (1929) והבדואים החלו שוב להציע למכירה קרקעות שבחזקתם. חיים בן יאיר זיהה את ההזדמנות ובניצול קשריו החל לרכוש חלקות קרקע: בהתחלה "קרוב לבית" – באיזורים דרומית לעַבַּסַן ומזרחית לעיר עזה ואחר כך נחלות רחבות ידיים בין גבולות (דהיום) לחורבות חלוצה, מגרשים בבאר שבע ובסביבתה וכן יותר צפונה, באיזור בארי-רעים (דהיום); בהמשך דרכו גייס משקיעים וקנה הר שומם ליד בית לחם (היום שוכן עליו בי"ס-שדה הר גילה) וחלקות בשרון. רכישת חלקות מהבדואים בשנות ה-30 היתה כרוכה במערכת מסועפת ומפרכת של הסכמים וחוזים עם בעלי הקרקע ושכניהם ובמאבק משפטי מתיש בפקידות הבריטית. כדי ליעל את ההליכים, התקשר חיים עם עורך-דין בהסכם שותפות ובכך כרה לעצמו בור: כשהחל "המרד הערבי" (מאורעות 1936-1939) נותקו הקשרים העסקיים בין הגורמים (הבדואים, היהודים והבריטים), ההליכים המשפטיים הוקפאו, קרקעות היהודים בנגב נותקו עקב הסכנות בדרכים – ומסתמן חשד כי עורך הדין של חיים מעל בשותפות והעביר לקק"ל את כל אדמות בן יאיר בנגב. מכל מקום, כאשר ניתן היה סוף-סוף לרדת לנגב בביטחה, התברר לחיים כי עמל חייו ירד לטמיון (של המוסדות הלאומיים) ובעיניים כלות ראה את הישובים היהודיים החדשים בנגב תוקעים יתד על אדמותיו. כנראה שזה היה גורל קרקעותיו בשרון שהועברו או נמכרו לקרן הקיימת.
מאז פעמים אחדות תבעה משפחת בן יאיר פיצויים על רכושה ממינהל מקרקעי ישראל, אך התביעה נדחתה על הסף כדי שלא יווצר תקדים  משפטי לפיצויי הבדואים בנגב על אדמותיהם שהופקעו.

מה שסיפר לי דן גזית על חיים בן יאיר שרכש את הקרקע, ותקציר המאמר ששלח השלים לי עוד חלקים חסרים מהפסיפס. הקרקע של חוות גן שלמה נרכשה על יזם וסוחר נדל"ן ובצוק בעיתים הועברה לקרן קיימת ואחר כך למדינה. התמונה עדין חסרה אך כעת יותר ברורה. 

 

מגן שלמה המשכנו דרומה בתוך מקשת האבטיחים בפאתי חרוצים. המראות מדברים בעד עצמם.

 

חָרוּצִים הוא יישוב קהילתי השייך למועצה אזורית חוף השרון. היישוב הוקם בשנת 1951. בשנת 1949 הוקמה במקום מעברת עולים שעבדו בפרדסי הסביבה וגם במשקי הכפר.  במקור נקרא היישוב "גן חנה לאה רוז", על שם תורמת אמריקאית, אך הוא הוחלף בהמשך ל"חרוצים". עד לשנים האחרונות, כמעט כל תושבי חרוצים התפרנסו מעבודה חקלאית. כיום מתגוררים בו בצוותא ובהרמוניה ותיקים לצד תושבים חדשים כ-742 תושבים.

 

 

התקדמנו לעבר פאתי שמורת חרוצים צפון

שמורת חרוצים צפון –  השמורה משתרעת על גבעות החול האדום בשדות ממערב למושב חרוצים, בקרקעות חמרה וחוסמס. שטח זה נחשב לשמורת קרקעות החמרה הגדולה ביותר בישראל, והוצע כשמורה באמצע שנות ה- 80' אך טרם הוכרז רשמית בגלל שהקרקעות הן בבעלות פרטית. נוף השטח הוא בתה ושיחייה של קידה שעירה, קורנית מקורקפת וסירה קוצנית, בה אותרו כ-150 מיני צומח. בשטח אותרו מינים נדירים רבים, ובכללם געדה קיפחת, בוצין ביירותי, אזוביון דגול, שמשונית הטיפין ותורמוס שעיר. כמו כן יש בשטח מגוון גיאופיטים אירוס ארץ-ישראל. בשמורה בולטים שיחים רבים של המטפס שרביטן, וכמו כן פזורה בשמורה פסולת ישנה, הפזורה באזור שנים רבות.

 

שם יכולנו לצפות לראשונה מערבה לעבר האבוס המזרחי, שנמצא בין רכס הכורכר המזרחי, בה נמצאת שמורת חרוצים צפון ובין רכס הכורכר האמצעי בו זורם נחל רשפון ובו נמצא תוואי מסילת הברזל בין תל אביב ובין חדרה.

 

זה היה המסלול בו רכבנו מקרית שלמה לעבר שתי שמורות הטבע.

 

משולי שמורת חרוצים רכבנו לעבר שולי שמורת בני ציון

 

 

 

שמורת בני ציון משתרעת על קרקעות חמרה וחוסמס. שטחה 99 דונמים, והיא הוכרזה כשמורת טבע עוד בשנת 1968 – מה שהופך אותה לאחת השמורות הוותיקות בישראל. בהן גדלה גריגה של קידה שעירה, מתנן שעיר, צחנן מבאיש ולוטם מרווני (חמרה), ובתה של קורנית מקורקפת וסירה קוצנית (חוסמס), ומינים נוספים, ביניהם נדירים – געדה קיפחת, אזוביון דגול, נעצוצית סבוכה, לשון-אפעה קטנה, ושרידי היער הטבעי – שלושה אלוני תבור ומספר שיחי עוזרר קוצני. בנוסף, השמורה עשירה בגיאופיטים וביניהם חצבים, חבצלת קטנת-פרחים, סתוונית היורה, צבעוני ההרים ועוד.  בקיץ 2002 נשרף רוב שטח השמורה. בתחומי השמורה נמצא אתר העתיקות ח'רבת ג'יוס ובו שרידי גת ורצפת פסיפס פשוטה ללא עיטורים. שנים רבות, לאחר שנרמסה, נחרצה ונפגעה מעומס מטיילים, החליטו ברשות הטבע והגנים כי שמורת בני ציון שבשרון זקוקה לפסק זמן, במהלכו תהייה השמורה סגורה למבקרים למשך שלושה חודשים עקב פעולות שיקום ואישוש חיוניות. ואיך בכלל קרה שהשמורה הקטנה, החשובה והיפה – המשמשת בית למגוון צמחים בסכנת הכחדה – נמצאת בעצמה בסכנה חמורה? בשנת 2015 נסגרו שבילי הטיול העיקריים בשמורה, לצורך שיקום הקרקע כתוצאה מסחיפת קרקע מואצת. להרחבה על השמורה ונסיבות סגירתה

 

 

 

הגענו לחווה בראון שנמצאת ממול לפינה הדרום מערבית של שמורת בני ציון וממערב למושב בני ציון על הדרך המחברת אותו עם כביש החוף דרך חציית מסילת הברזל.

 

בני ציון – נמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון מונה כיום כ-1044 תושבים, כ-320 משפחות. הכפר הוקם בשנת 1947 על ידי מחלקת המעמד הבינוני של הסוכנות היהודית ומועצת החקלאות הפרטית – איגוד שריכז חקלאים פרטיים שעד אז עבדו אדמות חכורות ובקשו נקודת קבע משלהם. אדמות היישוב, כ-750 דונם קרקע באזור "גבעות רעננה", ליד המושבה רעננה, נקנו על ידי מסדר בני ציון. הסוכנות היהודית והקרן הקיימת הקימו את התשתית לכפר, חפרו באר מים, מחנה צריפים למגורים, חדר נשק, בריכה לאגירת מי גשמים ושני אוהלים. התארגנה קבוצת מתיישבים ראשונה שמנתה 15 משפחות ונקבע מועד העלייה לקרקע. בין המתיישבים האלה היו חקלאים פרטיים, חיילים יהודים משוחררי הצבא הבריטי שחלקם היו גם בשבי הגרמני, חיילי הבריגדה וניצולי שואה. חברת רסקו בנתה את בתי המתיישבים ואת מבני הציבור. מסדר בני ציון ליוו את הקמת הכפר לאורך כל הדרך ובהתאם לכל הצרכים. עם הזמן, נוספו קבוצות נוספות של מתיישבים בכפר. בני ציון הוקם כאגודה חקלאית שיתופית שיסודה היה בערבות הדדית. החקלאות מכילה כ-3,000 דונם, עיקרם פרדס ו-300 דונם אבוקדו, בעיבוד האגודה. קיימים עוד גידולי "ירוקים", לולים, ירקות, תפוחי-אדמה, פרחים וכמו כן, חוות לגידולי סוסים. הכפר מורכב מבסיס של נחלות (משקים מלאים), משקי עזר ודיירים בשכירות. בשנים 1974- 1978 נבנה שכון הבנים שכלל 12 יחידות אשר הוגרלו בין בני המושב. בשנת 1998 עבר הכפר תהליך "הרחבה" שהגדילה והצעירה את אוכלוסיית היישוב. מספר משפחות גרות בנחלת ההורים כ"בנים ממשיכים". במושב פועל בית-ספר (בית חינוך קהילתי) חוב"ב המשותף לילדי המושבים בני ציון, בצרה וחרוצים. בבית הספר לומדים כיתות א'-ו', והוא נקרא ע"ש אדש פרידמן שהיה אחד מיושבי הראש של הכפר.

 

למקום בו נמצאת החווה היסטוריה מרתקת בתולדות היישוב שתוצג להלן.

 

 

חוות העופות בה גם חוות סוסים נבנתה על חוות עלי קאסם בה נמצא קיבוץ געש בימיו הראשונים.

 

קיבוץ געש השייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר נמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ נוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה. במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו שלושה מחברי הגרעין במקום שלימים הוקם קיבוץ שדה יואב. ראשי הקיבוץ הארצי שכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר". בתחילה עלו המתיישבים הראשונים בסוף שנת 1948 לבית חווה "עלי קאסם" הנמצאת ממזרח לקיבוץ, מדרום לשמורת בני ציון וממערב ובצמוד למושב בני ציון, שכאמור הוקם בשנת 1947. חברי הגרעין המייסד של קיבוץ געש החליפו את אנשי קיבוץ "יד מרדכי". הם נמצאו במקום לאחר שהתפנו ממקומם בזמן הפלישה המצרית ושהו בו מחודש מאי 1948, עת התפנו ממקומם ועד נובמבר 1948, זמן קצר לאחר מבצע יואב לכיבוש צפון הנגב והסגת צבא מצרים ממנו שנערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948.

 

 

ביום הטיול לא ידעתי מיהו עלי קאסם שעל שמו נקרא המקום. גם לא ידעתי מה נמצא במקום כעת.

 

שהגענו בטיול לשער החווה, אדם בשם דן ממושב בני ציון סיפר לנו שזאת חווה שנקראת "חוות בראון" על שם בעליה חבר מושב בני ציון ששם משפחתו בראון. לדבריו שטח החווה נמסר לבראון על ידי חברו אריאל שרון בעת שהיה אחראי על מנהל מקרקעי ישראל. לא ידוע באיזה אופן?

 

יום למחרת הטיול, באמצעות גלעד קסטין, חבר קיבוץ געש, הגעתי ללילך ברק אף היא חברת געש. לילך חקרה את קורות תולדות עלי קאסם ושרטטה את דמותו של האיש שעל שמו נקראת החווה. לילך פרסמה את מחקרה בעלון הקיבוץ ובאדיבותה שלחה לי אותו. תמצית המחקר פורסם בערך בויקיפדיה שנכתב על ידי לילך.

עלי קאסם, או בשמו המלא עלי קאסם עבד אל קאדר, נולד בשנת 1910 למשפחה מצרית שהגיע לארץ ישראל בשנות ה-40 של המאה ה-19. הוא היה אפנדי צעיר מטייבה, דמות ססגונית ומרתקת שקיבל את אדמות וואדי פאליק (נחל פולג נקרא בערבית נחל פאליק) שבשרון לעיבוד מידי הממשלה העות'מאנית כאדמות הקדש (ווקף). כבעל אדמות צבר קאסם כח והשפעה גדולה באזור הן בקרב הבדואים להם סיפק עבודה והן בקרב היהודים באמצעות תיווך מכירת קרקעות ערביות לקק"ל.

שיתוף הפעולה שלו עם היהודים נודע בפרשה הבאה: בקיץ 1931 זוג צעיר, יוחנן שטאל וסליה זוהר, יצא  לטיול רגלי בן יומיים שלושה מגימנסיה הרצליה בת"א לכיוון הרצליה ג' שם חנתה פלוגה של הקיבוץ המאוחד. בדרך, הזוג נרצח ע"י בדואים. יוחנן נדקר ונקבר בעודו בחיים סליה נאנסה ונרצחה באכזריות. גופותיהם הוטמנו בחול וכל המאמצים למציאתן העלה חרס. דעת הקהל היהודית שגעשה ורתחה תבעה חקירה מקפת והאשימה את המשטרה הבריטית באוזלת יד ובחוסר יכולת. אברהם דרויאן שומר צעיר וידוע מכפר-סבא, יד ימינו של ר' אברהם שפירא (לימים מזכיר ארגון השומרים) נענה לאתגר: כמומחה עתיר ניסיון בחקירות בקרב ערביי הארץ, ארגן רשת מודיעים ערבים באזור כפר-סבא-טול-כרם, שיתורו את הסביבה ויאספו אינפורמציה. דרויאן החליט להתקשר עם ידידו הטוב עלי קאסם עבד אל-קאדר שבאותם ימים עלי קאסם סבל מבעיות כלכליות וירד מנכסיו, הוא היה מאוהב בבתו של ראש עיריית טול כרם אך האב סרב להתיר את הנישואים בשל מצבו הכספי הרעוע של קאסם. דרויאן עשה מעשה. הוא ערך מסיבה בביתו והפגיש את קאסם עם אהובתו. לקאסם המאוהב הבטיח כי בתמורה למידע על רוצחי הזוג יקבל 300 לא"י וכך יוכל לרכוש מכונית ולהרשים את אביה של הנערה. קאסם החל לפעול מיד ואכן, לאחר עבודת שטח הצליח להביא את הפגיון ששימש ככלי רצח ואת שמות הרוצחים שעמדו למשפט. באוגוסט 1934 הותקף קאסם בידי בדואים באזור. הוא מיהר למשטרת הרצליה להתלונן, הרקע לטענתו היה הסיוע להסגרת נאשמי רצח הזוג בחוף הים אולם, ידוע היה כי עלי קאסם עשה הסכמים עם הפרדסנים היהודים בסביבה ( משק ברמן- חבקין, פרדס אפלבוים, גן שלמה, משק יכין ומשק האחים ליטבינסקי). תמורת פרוטקשן, הוא יעסיק שומרים להגן על פרדסיהם מבוזזים בדואים. שוטרי הרצליה מיהרו למקום ומצאו את אחד התוקפים מתבוסס בדמו, בכדי להגן עליו, הורחק עלי קאסם זמנית מהמקום בחזרה לטייבה.
בשנת 1935 בסקירה עיתונאית של ואדי פאליק נאמר כי עלי קאסם הוא השליט הכל יכול של ואדי פאליק, וגם אחיו נראו תדיר באזור. בסביבה לא היו בנמצא ישובים ערביים למעט שבטי בדואים נודדים. המשקים היהודים היו חשופים תדיר לונדליזם, כך למשל בשנת 1936 נעקרו 500 עצי הדר בגן שלמה (שנרכש שנתיים קודם מידי קאסם) באופן מפתיע, עקבות כלבי הגישוש הובילו לביתו של עלי קאסם עצמו. בשנת 1937 עלי קאסם נעצר לאחר שנחשד כשותף ברצח מישל מיטרי, ראש אגודת הפועלים הערבים מיפו. הסיבה לרצח מיטרי היתה השתדלות שעשה עלי קאסם אצל פועליו הערביים להצטרפות למפלגה הקומוניסטית. מיטרי התנגד לכך נחרצות. במיטת חוליו בבית החולים נערך מסדר זיהוי ומיטרי הצביע על עלי קאסם כאשם. למשפט הגיע קאסם "לבוש אירופית וגלוי ראש"

קאסם חלק את זמנו בין טייבה לואדי פאליק, בשנת 1941 היה שותף עלי קאסם לארגון חגיגה גדולה לכבוד "הצלב האדום" בטייבה. בחגיגה הודו נכבדי טייבה לממשלת בריטניה על מאמציה בהדיפת העריצות הנאצית -פאשיסטית. בחוות עלי קאסם בשרון היתה משתלה גדולה, כבעל נכסים רבים נהג עלי קאסם למכור את אדמותיו גם ליהודים ועל כך נחשב לבוגד בעיני הלאומנים הערביים, אדמת בני ציון למשל, נרכשה מידי עלי קאסם והוא אף השתתף בחגיגות העליה על הקרקע בשנת 1947. הקשרים הטובים עם היהודים הביאו לגיוסו של קאסם כמודיע בש"י, שירות המודיעין של ארגון "ההגנה" שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל. מפעיליו היו יוסף ויץ מהקק"ל, גד מכנס הנתנייתי, ואנשי ש"י בנימין גיבלי (שהיה קצין ש"י בשרון בשנות ה-40), דוד קרון ומשה הוכמן. עלי קאסם קיבל מהוכמן, מפעילו הישיר, סכומי עתק תמורת שירותיו. הקק"ל שילמה לו מאה לא"י לחודש, נוסף על הטבות חומריות מפליגות.
עם פרוץ מלחמת העצמאות הופקד הוכמן על שמירת ביטחונו האישי של קאסם מפני מתנקשים ערבים. ביוני 48' פונה קאסם לפנסיון סגור בכפר שמריהו, וכעבור זמן קצר הועבר לבית ברחוב יהודה הימית ביפו. בחסות קציני הממשל הצבאי הסתובב קאסם בחופשיות ביפו, בתל אביב ואף יצא לסיורים בארץ. בסיורים הללו נחשד כי קאסם אסף מידע והעבירו לידי הכוחות הערביים במטרה לטהר את שמו.

בשל החשד בבגידה נעצר קאסם במתחם הסגור של ערביי יפו בשכונת עג'מי. ב 16/11/48 נמצאה גופתו נקובת הכדורים בנחל כלח שביערות הכרמל, בצד הכביש לבית אורן. דוד בן-גוריון מינה ועדת חקירה בראשותו של יעקב שמשון שפירא, שגילתה כי בארי, ראש הש"י בימי קום המדינה וראש מחלקת המודיעין הראשון בצה"ל בדרגת סגן אלוף, נתן הוראה לקצין המודיעין דוד קרון לחסל את קאסם והלה חוסל עוד באותו יום. בארי טען להגנתו כי הורה על חיסולו של קאסם משום שהיה חשש רב שהלה יברח מישראל לאחת ממדינות ערב וימסור מידע ביטחוני לאויב עבור תשלום. כראש הש"י היה מחויב למנוע זאת. כמו כן, לא היה חוק שאוסר הריגה מסוג זה, וכי עונשי מוות היו מקובלים בקהיליית המודיעין באותה תקופה. בארי הורשע בחריגה מסמכות ונגזרה עליו פרישה מתפקידו ללא הורדה בדרגה. לאחר שנמצאה גופת עלי קאסם נחסמה דירתו שביפו. המשפחה שהתגוררה בואדי פאליק גורשה חזרה לטייבה והשטח נמסר לאנשי יד מרדכי לצורך עיבוד הקרקע, אנשי יד מרדכי סבלו גם הם מגניבות שהיו באזור של פרדות, סוסים וחמורים. בסיום המלחמה, כשחזרו אנשי יד מרדכי לקיבוצם יושבו בחווה חברי הגרעין הלטינו אמריקאי הראשון, הם חלוצי געש ושהו בו מ 1949 ועד 1952 שנת העליה על הקרקע. משפחתו של עלי קאסם עדיין מתגוררת בטייבה

 

אחרי ביקור באתר חוות עלי קאסם המשכנו בדרך מערבה. ירדנו לתוך האבוס המזרחי. חצינו את מסלילת הברזל. המשכנו מערבה על כביש 5511. פנינו ימינה בצומת הדרך לכיוון פאתי קיבוץ יקום.

 

זה המסלול בקטע השלישי.

 

 

 

רכבנו בדרך בשוליים המערביים של האבוס בין המטעים של קבוץ יקום ממערב ובין שדות הכותנה של יקום וגעש.

 

 

התקדמנו צפונה עברנו בפאתים המזרחיים של קיבוץ יקום שבנוי על רכס הכורכר במרכזי שבשרון.

 

יקום הוא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ החל את דרכו כ"קיבוץ א"י ד'", בשנת 1938, בסמוך לחדרה. המייסדים נאלצו להמתין כשמונה שנים עד שהוקצתה להם אדמה להתיישב בה בסמוך ל"ואדי פאליק". במהלך ההמתנה הצטרפו לקבוצה חברים נוספים מגרמניה, בולגריה ופולין. חברים בקבוצה נשלחו לעבוד ביישובים יהודיים מבוססים יותר, כמו בית גן בגליל. בלילה שבין 10-11 במרץ 1947, לפני קום המדינה, עלו חברי הקיבוץ לשטח אדמה שהיה באותה תקופה רווי בביצות ובקשיים קיומיים רבים אחרים. העולים למקום התרכזו בשפיים וממנה עלו לנקודה, הקימו מגדל מים, צריף מגורים וגדר היקפית. בעת העלייה מנה הקיבוץ 120 חברים ו-30 ילדים. למקום נקבע השם "יקום" אך חברי הקיבוץ התנגדו בתחילה לשם וערערו לוועדת השמות. שמות אחרים שהוצעו על ידי החברים היו "פלגים", "אשלים", "גבעים" ו"שער-ים" אולם כולם נדחו.
מאז העלייה על הקרקע יובשו הביצות, הופרח שטח הבעל והפך לקיבוץ משגשג. בשנת 2003 עבר קיבוץ יקום תהליך שינוי והפרטה כחלק מתהליכי ההפרטה המואצים של הקיבוצים בישראל. פרט לחקלאות, המתאפיינת בגידולי שדה ובמטעים, מתפרנסים חברי הקיבוץ מתעשייה ומשירותים. מפעל "פלסטיב", המפעל הגדול בישראל לייצור מיכלי פלסטיק, נמצא בבעלות הקיבוץ משנת 1964ה  ומניב חלק מהכנסותיו. בשנת 2008 נחתמה עסקה למכירת מחצית מאחזקות הקיבוץ במפעל לשותף אסטרטגי מתחום הפלסטיק. ברשות הקיבוץ מבני תעשייה, מסחר ומשרדים המנוהלים על ידי הקיבוץ. חלק מהכנסות הקיבוץ מתקבל מהפעלת מרכז מסחרי ותחנת דלק בכניסה לקיבוץ וכן, פארק תעשיות היי-טק המאכלס מספר חברות ידועות. כתוצאה מהתנהלות פיננסית מבוקרת והשקעות נבונות, נחשב הקיבוץ לאחד האמידים בישראל.

 

 

הגענו לערוץ נחל פולג. התקדמנו מערבה על הדרך מצד דרום לנחל. עלינו על גבעה, בעצם על רכס הכורכר מצפון לקבוץ יקום. על הגבעה נטעו חברי הקבוץ חורשה ובמרכזה בנו סוכה המשמשת נקודת תצפית. המקום נקרא בפי חברי קיבוץ יקום  גבעת השלום. עצרנו לאתנחתא קצרה.

 

 

ירדנו מהרכס לכיוון צפון לכיוון הנחל

 

נכנסנו לאחד הקטעים היפים של הטיול בשביל הצמוד לגדת הנחל. בתחילה רכבנו בתוך שביל צר בתוך "חורש" קנים.

 

התקדמנו והלכנו בשביל הצר למול הפרצה ברכס הכורכר.

רכס הכורכר המתנשא ממערב לעמק פולג, חוסם את אפיקו הקדום של נחל פולג, דבר שהביא להתפתחות ביצות ממזרח לרכס. כדי לנקז ביצות אלו, נחפרה פרצה קדומה – שער פולג – החוצה את הרכס. רוחב הפרצה בחלקה העליון כ- 20 מ' ובתחתיתה כ- 10 מ'. הפרצה נחפרה לראשונה כנראה במאה ה- 19 לפני הספירה, כחפיר הגנה לעיר הקדומה בתל פולג. הארכיאולוגים ישראל רול ואיתן איילון סבורים כי בתקופה הביזנטית, כאשר היישוב במרחב הגיע לשיא גודלו, הועמקה והורחבה הפרצה כדי לנקז את הביצות ממזרח ולאפשר עיבוד חקלאי. הפרצה הקנתה לנחל פולג את שמו בעברית ובערבית, וגם הצלבנים קראו לו "נחל הסלע המבותר". כינוי נפוץ למקום הוא "השער הרומאי", למרות שהפרצה קדומה בהרבה.

 

 

 

באזור הפרצה יש ריכוז יפה ומרשים של גיאופיטים, כמו חצב מצוי, נרקיס מצוי, סתוונית היורה, חבצלת קטנת-פרחים, רקפת מצויה, בן-חצב יקינטוני, אירוס ארץ-ישראלי, כלנית מצויה, נורית אסיה ועוד. נוסף לאלו, יש בשטח שיחי ועצי בר של אשחר ארץ-ישראלי, אלת המסטיק, שרביטן, צחנן מבאיש, מתנן שעיר ומספר מיני חורש אופייניים בהר אך נדירים בשרון – העצים אלון מצוי ואלה ארץ-ישראלית, והמטפסים קיסוסית קוצנית וזלזלת הקנוקנות. צפונית לפרצה, דרומית למושב אודים, צומחים המינים הנדירים דבורנית צהובת-שוליים וקחוון קצר-פירות.

 

טיפסנו על רכס הכורכר עליו נמצא תל פולג.

 

 

תל פולג היה מיושב ברצף החל מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה הרומית. תל פולג, שנחפר בשנות ה- 50' וה- 60', היה עיר מבוצרת בתקופה הכנענית, וייתכן שפרצת שער פולג נחפרה במקור כחפיר הגנה על העיר העתיקה. כריית כורכר בשנות ה- 50' לצורך סלילת כביש החוף, הרסה חלקים גדולים מהתל.
במהלך תקופת הברונזה התיכונה עברה פולג תהליך משמעותי של ביצור, שבמסגרתו נבנתה בה מצודה מוקפת חפיר בצִדה הצפוני של העיר. מצודה זו היוותה חלק ממערך הגנת הגבול הצפוני של ממלכת אפק הקדומה. החל מתקופת הברונזה המאוחרת, דרך התקופה הישראלית ועד לתקופה הפרסית התקיים במקום יישוב שלא היה מוקף בחומה. בתקופה הרומית החל לפעול במקום מפעל ייבוש הביצות של אגן נחל פולג; בעקבות זאת הועמק החפיר הכנעני בצידה הצפונה של פולג והחל לשמש בתור תעלת ניקוז, שאת שרידיה ניתן לראות עד היום בתחומי האתר. מפעל ייבוש הביצות המשיך לפעול בפולג עד לתקופה הערבית הקדומה, עת נסתמה תעלת הניקוז והוזנחה. כתוצאה מכך חזרו הביצות לאגן הפולג, מה שגרם לנטישת יישובי האזור. בתקופה העות'מאנית התקיים במקום יישוב ערבי קטן בשם ח'רבת אלפאליק ומדרום לו ישוב נוסף בשם ח'רבת א-זבאבידה.

 

מעל התל תצפית מרהיבה לכל הכיוונים.

 

 

זה היה המסלול בתל פולג וסביבתו.

 

ירדנו מהקצה הצפונית של התל על קו הרכס לכיוון דרום.

 

ירדנו במורד התלול והבלתי רכיב של הרכס והמשכנו בשביל הסבוך ממערב למרגלותיו.

 

המשכנו דרומה ואחרי מאות מטרים טיפסנו בשביל צר בעליה קצרה. יצאנו מתחום השמורה. המשכנו דרומה על הכביש למול בית העלמין. הגענו למתחם תחנת הדלק בכניסה ליקום. התכנסנו להפסקה להתרעננות ולשתיה. בהפסקה הייתה אתנחתא מהצילומים.

 

אחרי ההפסקה יצאנו לרכיבה בקטע החמישי של המסלול ורכבנו לעבר כביש החוף, הוא כביש 2 העובר באבוס השרון בין רכס הכורכר המערבי למרכזי שבמישור החוף..

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

 

את כביש החוף חצינו פעמיים. בפעם הראשונה היה זה בכיוון ממזרח לכיוון מערב דרך גשר מול צומת יקום. המשכנו ורכבנו לעבר שמורת החולות של חוף השרון. בדרך המקבילה לגדר רכבנו צפונה.

 

התקדמנו צפונה לעבר מכון וינגייט

 

זה היה המסלול

 

נכנסנו לתחומו

                                        חלפנו ליד מתחם תחרות אופנועים

 

חצינו את מכון וינגייט עד שער הראשי שלו

מכון וינגייט – המכון הלאומי לחינוך גופני ולספורט הוא מוסד להכשרת מאמנים ומדריכים בישראל ולקידום ספורטאים מחוננים. פעילות המכון כוללת רפואת ספורט, מחקר ושיקום חברתי. המכון נמצא בקצה הדרומי של תחום שיפוט של נתניה. המכון נקרא על שם של אורד צ'ארלס וינגייט שהיה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלחימה זעירה (גרילה), והיה תומך נלהב של הציונות. בעת שירותו בארץ ישראל, בשנת 1938, יזם וינגייט את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות של ארגון ההגנה, בעקבות המרד הערבי הגדול, ועקב כך כונה "הידיד". במלחמת העולם השנייה שירת באפריקה ובאסיה, ונהרג בהתרסקות מטוס בהודו. לאחר נפילתו הוחלט בועד הלאומי להקים על שמו מוסד מרכזי לחינוך גופני בארץ ישראל, שמטרותיו הכשרת מורים לחינוך גופני, ארגון מחנות נופש לנוער ולעם, הכשרה גופנית לעולים ומחקר והסברה בשדה החינוך הגופני. המכון תוכנן לשמש מעין אוניברסיטה לחינוך גופני גבוה. בתחילת 1947 נודע שלצורך הקמת המוסד הוקצה על ידי קהילת ציון אמריקאית והקרן הקיימת שטח של 40 דונם בהרצליה לצורך הקמת המכון ונתקבלה הבטחה לתרומה של 10,000 לירות מדרום אפריקה לצורך ההקמה. בסוף 1949  בעקבות השטח המצומצם שהוקצה למכון בהרצליה, הוחלט להעבירו לאזור נתניה ולהקימו על 200 דונם שהוקצו על ידי הקרן הקיימת ועוד 50 דונם שהוחלט להפקיע במועצת עירית נתניה בתחילת 1951. הקמת המכון התעכבה בגלל העדר כספים והעבודות החלו בסוף שנת 1953. המכון נפתח ב-7 באפריל 1957.  להרחבה על הגופים הפועלים בתחום המכון והמתקנים העיקריים.

 

 

 

 

יצאנו מתחום מכון ונגייט וחצינו את כביש החוף בגשר מעליו מכיוון מערב לכיוון מזרח

 

ירדנו מהכביש לכיוון האתר בו נמצא מושב אודים בתחילת דרכו.

אוּדִים הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון. זהו היישוב היהודי הראשון שהוקם בישראל לאחר קום המדינה. כיום מתגוררים במושב כ-1,200 תושבים. מושב אודים עלה על הקרקע מעט לאחר קום המדינה, היה זה באוגוסט 1948 כשעלו קבוצת ניצולי שואה לכאן והקימו ישוב (בתחילה כינו אותו הי אחזות) וקראו את שמו על שום הפסוק  בנבואת זכריה (ג, ב): "ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן, ויגער בך הבוחר בירושלים, הלא זה "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". כסמל לניצולי השואה. תחילה שכן המושב בצידו הדרומי של נחל פולג, אחר כך עבר לצידו הצפוני ושם הוא שוכן כיום. במרכז המושב עמד מבנה המזכירות וסביבו צריפים, ניתן לראות עדיין את משטחי בטון שעליהם עמדו הצריפים הראשונים. ממזרח למבנה ישנן שתי מערות קטנות בצלע הרכס, הן שימשו כרפת ודיר.

 

 

התקופה הראשונה של היישוב הייתה קשה, חברי המושב עבדו כאן בשעות היום, ועם רדת החשכה הלכו לישון במושב בני ציון ששוכן מדרום מזרח לאודים. רק שני שומרים נותרו במקום לשמור על הרכוש. סיפורה של שמירה זו מתואר באנדרטה שניצבת בחורשת האקליפטוס שממזרח למבנה המזכירות. החברים: זלמן דויטש אייזק פריד ואימרה שוורץ ז"ל,  שלשתם ניצולי שואה שעבדו ביום ושמרו בלילה – נהרגו על שמירת הישוב.  בשלהי קיץ 1948 בלילה שבין ראשון לשני י' באלול תש"ח, למקום הגיעו מסתננים ערבים, שהחלו באותה תקופה לפקוד יותר ויותר את השרון למטרות שוד ורצח. רצחו את שני השומרים, זלמן ואייזיק, ושדדו את נשקם. בן 18 שנים היה זלמן במותו, בן 21 היה אייזיק. שניהם הובאו למנוחות בבית העלמין האזורי שבאבן יהודה. למחרת אור ליום שלישי נותר במקום מארב שתפקידו היה ללכוד את המסתננים. כתוצאה מהלחץ והבלבול הרב, חלה טעות נוראה והשומר אימרה נורא ונהרג, הוא הובא למנוחות ליד שני חבריו.

 

כאן התחיל הקטע השישי של הטיול. בתחילה רכבנו לכיוון צפון  בגדה המערבית

 

חצינו את נחל פולג לגדה המזרחית והתקדמנו לכיוון דרום. עלינו לתוך החלק הדרומי של המושב וגלשנו מזרחה

 

משם חצינו את אזור מטעי הפאקן שמוצף בחורף.

 

המשכנו מזרחה וחצינו נחל אודים לפני מקום הצטרפותו לנחל פולג.

 

זה היה המסלול בדרך לתל יצחק

 

עברנו על יד האגם שנוצר במחצבה ממנה נכרה הכורכר לסלילת כביש החוף.

 

המשכנו מזרחה וחצינו את הגשר מעל מסילת הברזל מדרום לכביש 553.

לאחר חציית הגשר רכבנו מזרחה בין פרדסי תל יצחק. נכנסנו לתחום הקיבוץ בדרך אל המקום החנייה של כלי הרכב. שם הסתיים הטיול

 

 

אפילוג

הטיול הנחמד נמשך ארבע ורבע שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה ורבע עצירות. בזמן זה רכבנו לרוחב כמעט מחצי השרון: 
– התחלנו בתל יצחק וגלשנו דרומה לעבר נחל דרור ורכבנו לאורכו עד החיבור שלו עם נחל פולג.
– רכבנו בתוך המטעים ממזרח למקום בו נמצאת ביצת פולג.
– ירדנו דרומה ונענו על גבעות החול האדום. עברנו ליד מתחם קריית שלמה מקום שיש לו היסטוריה עוד מתקופת המנדט.
– המשכנו בגבעות החול האדום והלאה בדרך המקבילה לקצה המערבי של שמורות הכורכר של חרוצים ובני ציון. 
– הגענו למקום בו נמצאת חוות לולי הפיטום שנבנתה על שרידי חוות עלי קאסם ובדיעבד  למדנו עוד פרק מעניין בתולדות הארץ.  
– ירדנו לאבוס השרון בו עובר מסילת הברזל בקו תל אביב – חיפה במקביל לערוץ נחל רשפון. 
– רכבנו ממזרח לרכס הכורכר המרכזי עליו נמצא קיבוץ יקום.
– בהמשך עלינו על רכס הכורכר בשני מקומות: בגבעת השלום מצפון לקבוץ ובתל פולג מול שער פולג. 
– הפסקה חביבה הייתה לנו במתחם צומת הכניסה ליקום.
– לאחריה חצינו את כביש החוף לעבר החולות למול מכון וינגייט. נכנסנו לביקור במקום. 
– חצינו שוב את כביש החוף ורכבנו בערוץ נחל פולג מזרחה למרגלות מושב אודים.
– חצינו את נחל אודים.
– המשכנו הלאה מזרחה חצינו את מסילת הברזל וחזרנו לתל יצחק.

 

מזג האוויר היה של יום קיץ שגרתי רגיל במישור החוף של טמפרטורה ממוצעת. בבוקר הייתה עננות קלה. מאוחר יותר התחמם אבל לא היה אובך. כך התאפשרו תצפיות מרהיבות. בהמשך התחמם עוד קצת. החום היה סביר. אבל הלחות הייתה מעט גבוהה זו האופיינית לחום יולי – אוגוסט. יש כאלה שאמרו שהלחות הייתה סבירה. טוב! הם רגילים אליה. אני לא!

 

עוד אוסיף בשולי הדברים שרוני רווה הראתה לנו בטיול עד כמה כושרה ויכולת הרכיבה שלה השתפרו. שמחנו מאוד שהיא הייתה אתנו ואני כותב זה לא רק בגלל שאני אבא שלה. גם היא תרמה לאווירה הטובה והנינוחה.

 

כמו תמיד, מגיעה תודה. הפעם לשניים: לאלי שחר שתכנן את המסלול, רכב בו לפני הטיול והוביל אותנו ולאלי קריאף שלימד אותנו הלכות מאסף מהן.

 

לסיום, עוד טיול מעניין ומרתק למדנו, נהנהינו מהחברה, מהרכיבה, ממראות הנופים, מהמקומות  ומהידע עליהם. 

 

כבר לפני מספר חודשים עידן הלל ואני תכננו לצאת לשטח ולתעד מסלול זה לצורך יצירת מאגר מסלולי טיול ליציאה ממרכז עידן אופן שברבדים. ביום שלישי (19/7/2016), לאחר מספר דחיות יצאנו וממשנו את התכנית. את המסלול תכננו יחד עידן ואני והוא, הבקיא והמכיר את השטח, הוביל.

 

היינו חבורה של ארבעה שיצאה לדרך. הזמנתי את רז גורן. הוא שמח להצטרף להזדמנות, לדבריו, לטייל באזור שאינו מכיר וכמעט ולא הגיע אליו. לשמחתי ולהפתעתי הצטרפה לטיול גם נורית שפרעם מרבדים.

 

מסלול הטיול היה מעגלי והוא הרחבה ניכרת של מסלול דומה של טיול בקיץ שעבר בין גדרה ליבנה בין הנחלים שורק, גמליאל ועקרון. כאמור, התחלנו וסיימנו במתחם עידן אופן ברבדים. זה היה המסלול והוא יתואר בהרחבה לפי תשעה הקטעים שבו.

 

 

הגאוגרפיה של אזור הטיול

אזור הטיול הוא במישור חוף יהודה.

 

מסלול הטיול היה חתך אלכסוני במישור חוף יהודה כמוצג להלן.

.

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח. התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי האחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן. תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב. חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף

 

רצועת החולות  – אורכה של רצועת החולות במישור החוף מגיעה לרוחב של 5 – 6 קילומטרים, ונקטעת לחמש יחידות משנה רוחביות על ידי עמקי הסחף שיוצרים ערוצי הנחלים בדרכם אל הים, ההולכים ונעלמים מתחת לשטחי הבנייה של הערים הגדולות: חולות אשקלון (בין נחל שקמה לאשקלון); חולות ניצנים (בין אשקלון לאשדוד); חולות אשדוד (בין אשדוד לנחל לכיש); חולות יבנה (בין נחל לכיש לנחל שורק); חולות חולון-ראשון לציון (בין נחל שורק לתל אביב-יפו)

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. הם מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

 

 

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר.  תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכום ובחולות.

רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי, הם מהווים את המרזבה של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים למרזבה בהיותם מצויים בין רכסי הכורכר, המרזבה במישור החוף הדרומי היא רחבה, גבוהה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזה יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכה של המרזבה נמשכים כביש החוף ומסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

החולות ופשטי הנחלים – המרחב אליו מתפשטים מי הנחל בשעת גאות ובו שוקע סחף הנחל –  תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי. צורתו של קו החוף והקרבה למקור אספקת החול בדלתת הנילוס, מאפשרת לזרמי הים ולגלים לצבור כאן חולות והם אלה שגרמו לשינוי זרימת הנחלים המגיעים מהר והשפלה  מכיוון מזרח – מערב לדרום – צפון. לארבעה נחלי מישור החוף הדרומי והנחלים המצטרפים אליהם (נחל שורק ונחל גמליאל המצטרף אליו, נחל לכיש ונחל אלה ונחל גוברין המצטרפים אליו ונחל שקמה ונחל אדוריים המצטרף אליו) אופיינית זרימה בערוצים נפרדים עד למרזבה, לרגלי החוליות ורכסי הכורכר המערביים מתלכדים ויוצרים ערוצים נפרדים לערוצים הראשיים ומוסיפים לזרום צפונה לאורך כמה קילומטרים עד שהם פורצים להם דרך מערבה, לעבר הים. כך הם יוצרים, במעבר מן המרזבה אל חוף הים, קשת גדולה, המנתקת את אזורי החולות לגושים בודדים.

מערכת הדרכים באזור התבססה בעבר על תוואים טבעיים, כגון דרך חוף הים, שעלתה מעזה צפונה לאורך המרזבה (בקירוב בתוואי מסילת הברזל לוד-חיפה וכביש החוף) "הדרך הדרומית" שעברה לרגלי גבעות השפלה מלוד דרומה, וצירי רוחב שעברו בעמקי הנחלים.  מאז קום המדינה נסללו הכבישים בהתאם לצורכי התעבורה, וכמעט ללא התחשבות בתוואים הטבעיים. בייחוד בולט הדבר בכביש המהיר תל אביב-אשדוד ובדרכי רוחב רבות שנסללו בעיקר בצפון מישור החוף הדרומי  באזור גבעות החמרהר.

 

הטיול היה באזור שהוא חלק מאגן הניקוז של נחל שורק שנחל גמליאל הוא אחד מיובליו.

 

 

.

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.

אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בערוצים ובעמק בין גבעות השפלה ובמישור החוף. המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

 

בתוואי המישורי של נחל שורק נמצאים שני קטעים מזרחי ומערבי. הקטע המזרח הנמצא בין גבעות השפלה הנמוכה אליו מתנקזים נחלים היורדים מהן נחל בית שמש, נחל ישעי, נחל פלאי, נחל מנוח ונחל הראל. קטע המערבי נמצא במישור החוף אליו מצטרפים נחלים שמקורם גם הוא בגבעות השפלה ובמישור החוף והם נחל מקנה, נחל ענות, נחל אל תקה, נחל שחם .

 

 

 

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

 

 

 

המערך היישובי באזור הטיול עבר תמורות רבות. אלה היו הכפרים הערבים בשלהי התקופה העות'מאנית ברבע האחרון של המאה ה-19, ערב ההתיישבות הציונית כפי שצוינו במפת הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל בשנות ה-70' של מאה זו.

 

 

 

זו הייתה דמותו היישובית של האזור בשנות ה-30 של המאה הקודמת שנכלל במחוז רמלה בעקבות ההתיישבות הציונית עד אז ופיתוח הדרכים ומסילות הברזל על ידי ממשלת ארץ ישראל המנדטורית.

 

 

אלה היו המערך היישובי ורשת הדרכים ומסילות הברזל בשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, כיבוש הריסת הכפרים הערבים והקמת היישובים החדשים.

 

 

מסלול הטיול

מסלול הטיול היה ארוך מעט מהרגיל בטיולים כאלה, 56 ק"מ וכאמור היה מורכב מתשעה קטעים כפי שיפורט להלן. תוואי המסלול, מהלכו, התכסית בו, המקומות והמראות כל אלה נבעו מאופיו הגאוגרפי של מישור חוף יהודה וממהלך הנחלים שורק וגמליאל והמעברים לחצייתם. תוואי המסלול נגזר והושפע ממיקום היישובים העירוניים ומהפריסה של היישובים הכפריים והשדות והמטעים ביניהם. מערך הכבישים (ארציים, האזוריים והמקומיים), הגשרים מעליהם והמעברים תחתיהם כמו גם תוואי מסילת הברזל היו מרכיב במסלול.

 

מערך תשתיות אלה עוצב בתקופת שלטון המנדט ובעשורים הראשונים של המדינה.

 

תוואי המסלול הוכתב גם מעט מגדרות המתקנים ביטחוניים ושטחי האימונים בסביבה.

 

 

המסלול עבר בתחומי מספר רב של רשויות מוניציפליות ביחס לגודל השטח.

במפה להלן מוצגות הרשויות לפי מהלך המסלול: מוא"ז יואב, מוא"ז נחל שורק, מוא"ז ברנר, מוא"ז חבל יבנה, מוא"ז גן רווה, עיריית יבנה ומ.מ. גדרה.

 

 

 

מהלך המסלול בתשעת קטעיו,
המקומות והמראות בו

 

הטיול התחיל בקיבוץ רבדים.

קיבוץ רבדים שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים. קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949. חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי. עם הקמתו מחדש, ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שתרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ. מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבו אותו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר. בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו ולקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה. אז הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים ועבר למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מענפי החקלאות (רפת, גידולי שדה, לולי הודים), תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר , מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנים.

יצאנו לדרך ממרכז עידן אופן ורכבנו לעבר שער בגדר הקיבוץ. המשכנו מזרחה והתקדמנו לדרך המקבילה לנחל נחל תמנה. המשכנו וחצינו במעבר תחתי את נתיב כביש 6 לכיוון דרום, המשכנו מתחת מתחת למסילת הברזל, עברנו גם מתחת לנתיב המזרחי של כביש 6 לכיוון צפון. סטינו לעבר מעבר נחל תמנה להתרשם ממעבר העץ שבנה עידן במקום. חזרנו ועברנו מתחת לנתיב המזרחי של כביש 6. פנינו צפונה ורכבנו בדרך עפר במקבילה ממזרח למסילת הברזל.

 

 

 

בדרך זו בה רכבנו עברנו מתחת לשני כבישי רוחב, כביש 3 וכביש 7 שהחיבור ביניהם עם כביש האורך, כביש 6, יוצר את מחלף שורק.

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שידרגה את הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

כביש 7 הוא כביש רוחב המקשר את הכבישים 6 (חוצה ישראל) ו-3 עם כבישי מישור החוף. אורכו של הכביש כ-14 קילומטר ממחלף אשדוד במערב עד המפגש עם כביש 3 בין היישובים יסודות ויד בנימין במזרח. בדרכו חוצה כביש 7 את כביש 40 ואת כביש 6 במחלף שורק. הכביש מתחיל את דרכו ככביש מהיר צפונית-מזרחית לאשדוד, עובר מדרום לגדרה ומצפון ליישובים חפץ חיים, בית חלקיה ויד בנימין. במערב, הוא נמשך עוד כיברת 3 ק"מ כקטע מרומזר ממחלף אשדוד לשערי נמל אשדוד. קטע מכביש 7, ממחלף אשדוד עד מחלף גדרה, נקרא עד שנת  2014 כביש 41. גם המשכו של כביש 41, בין נמל אשדוד ועד מחלף אשדוד, מתוכנן להיקרא בעתיד כביש 7, לאחר התאמה של הדרך לתקנים של כביש מהיר. לפי תוכנית המתאר הארצית לדרכים, בעתיד כביש 7 יגיע מזרחה עד למחלף לטרון ויתחבר עם כביש 1, כאשר הוא מחליף את כביש 3 בקטע שבין מחלף שורק ומחלף לטרון. במסגרת שינוי זה צפויה הסבת קטע הדרך לכביש מהיר, ומתוכננת העתקת מחלף לטרון כקילומטר צפונה.

מחלף שורק – מחלף שורק הוא אחד המחלפים בכביש 6 הוא נמצא בסמוך לנחל שורק ומכאן שמו. המחלף מחבר את כביש 3, כביש 6 וכביש 7 שחלקו המזרחי מסתיים במחלף. המחלף מורכב משני חלקים שכל אחד מהם מורכב ממחלף יהלום ולולאה. הוא נפתח לתנועה בשנת 2004 עם פתיחת החלק המרכזי של כביש 6 והוא מהווה את קצהו הדרומי של קטע זה. בשנת 2007  נפתח לתנועה קטע נוסף בכביש 6 ממחלף זה והממשיך דרומה.

 

מן הראוי לציין שבתוואי דרך זו עברנו לצד תוואי מסילת הברזל התורקית שנבנתה בימי מלחמת העולם הראשונה ובשולי מחנה נחל שורק שנקרא קודם לכן מחנה וואדי צארר

 

מחנה נחל שורק, מחנה עתיר שטח, המשמש את צה"ל הוא אחד מהמחנות הגדולים שהותיר הצבא בריטי בארץ ישראל ונקרא מחנה ואדי צ'ארר לאחר שעזב אותה בשנת 1948. המחנה נבנה במסגרת היערכות עוצבות צבא הוד מלכותו במזרח התיכון לקראת מערכה אפשרית עם צבאות גרמניה נאצית ובנות בריתה. המחנה נבנה בסמוך לצומת מסילת הברזל. עם עזיבת הבריטים את הארץ המחנה נמסר לכוחות הערבים ונכבש על ידי כוחות ההגנה במסגרת מבצע נחשון.

 

 

מאות מטר לאחר שעברנו מצפון למחלף שורק הגענו לנחל שורק ופנינו שמאלה ומערבה ורכבנו על הגדה הדרומית תוך מעבר מתחת למסילת הברזל והנתיב המערבי של כביש 6.

 

חצינו את נחל שורק שבקיץ יבש לחלוטין לגדה הצפונית.

 

המשכנו התקדמו על דרך ביטון בגדה הצפונית של הנחל

 

כפי שניתן להתרשם בערוץ הנחל נעשו עבודות נרחבות על מנת להסדיר את הזרימה בו. אלה נעשו על ידי רשות ניקוז ונחל שורק ולכיש. שגם סמנה והסדירה את הדרך בה רכבנו.

 

רשויות הניקוז הן רשויות סטטוטוריות שהוקמו על פי חוק חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח 1957. בעקבות החקיקה הוקמו 23 רשויות ניקוז, אשר גבולותיהן התייחסות לגבולות קבוצות רשויות מוניציפליות, שחפצו בהקמתן מתוך התייחסות לנחלים כאל תעלות שמטרתן לנקז את מי הגשמים ביעילות הגבוהה ביותר מבלי לפגוע בשטחים בנויים או בשטחי חקלאות. בדצמבר 1996 חל רה ארגון במערך הרשויות. תחומיהן כמוצג במפה למטה נקבעו על בסיס אגני או מעטפת אגני היקוות, שהוא התחום הרלוונטי לטיפול בנושא. נקבע שנחל יהיה באחריות רשות ניקוז אחת, החל מיובליו העליונים ועד למוצאו. כל הרשויות המצויות בתחום מחויבות להיות שותפות ברשות הניקוז, בין אם היא רשות ציבורית, פרטית או ממשלתית. התורם לבעיות הניקוז, היושב במעלה, שותף כמו המקבל והסובל היושב במורד. הטיפול לאורך כל תחום הזרימה, בין אם הוא תחזוקה ובין אם הוא הסדרה, משרת את כולם. מוטלת מכסת ניקוז על כל השותפים על פי חלקם היחסי. המדינה תורמת את חלקה בגין קרקעותיה, על פי מפתח זהה לזה שנקבע לכלל הקרקעות. המכסות מוטלות ומועברות לרשות הניקוז ע"י הרשות המקומית. המכסות המוטלות על המדינה, מועברות ישירות לרשויות הניקוז באמצעות רשות מקרקעי ישראל. שינוי מערך רשויות הניקוז נועד לבסס את מעמדן ולהקנות להן כלים לפעילות עצמאית ורחבה, בהתאם לצרכים של כל רשות ורשות מתוך ה-11 הפועלות כיום.

 

 

שר החקלאות הוא האחראי על ביצוע חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות ולו סמכויות על רשויות הניקוז, כאשר "זרועו הארוכה" הוא מנהל רשות המים בנציבות המים. הכלים העיקריים של השר לפקח על רשויות הניקוז הם אישור תקציבן, ובכלל זה, אישור המכסות ואישור תוכניות להקמת מפעלי ניקוז. לשר סמכויות פיקוח נוספות, כמו להורות בצו לרשות ניקוז לבצע פעולות לשם ביצוע תפקידה, אישור חוקי עזר וקביעת הוראות בדבר הרכבה והתנהלותה של רשות ניקוז. בנוסף, לשר סמכויות עצמאיות כמו קביעת רצועות מגן לעורק וסמכויות חירום

 

הרכיבה לאורך נחל שורק ממחלף שורק ממערבה הייתה הקטע השני של מסלול הטיול.

 

התקדמנו בדרך ורכבנו בין השדות של חוות אגירגדרה השייכת לחברת זרעים גדרה

זרעים גדרה היא אחת מהחברות מהמובילות בעולם בטיפוח זני מכלוא של ירקות. החברה עוסקת בטיפוח, פיתוח ושיווק של זני פלפל,עגבנייה, מלפפון, אבטיח, מלון וקישוא במספר מדינות בעולם. משרדיה הראשיים של החברה ממוקמים על יד צומת רבדים והיא מפעילה סניפים נוספים בארצות הברית, ספרד, טורקיה ומקסיקו. חברת "זרעים גדרה" הוקמה על ידי שבע משפחות מגדרה בשנת 1952. בשנותיה הראשונות עסקה החברה בעיקר בעבודה ידנית בה לקחו חלק עולים ממדינות שונות. בשנת 1963 הצטרפה לחברה משפחה נוספת. באותה שנה נוסדה זרעים גדרה כחברה בע"מ. לאחר מלחמת ששת הימים החלה החברה להרחיב את פעילותה המקצועית, השיווקית והאגרוטכנית תוך כדי שיתוף פעולה בתחום המחקר והטיפוח עם מכון ויצמן למדע, הפקולטה לחקלאות ומכון וולקני. בשנת 1973 החלה החברה לייצא את זניה לאירופה וארצות הברית. בהמשך התרחב הייצוא למדינות נוספות ובמקביל ועד היום מושקעים משאבים רבים בפיתוח וטיפוח הזנים. בשנת 2000 זרעים גדרה בע"מ התפצלה לשתי חברות: "זרעים גדרה" (ירקות) ו"אגרידרה" (גידולי שדה). בשנת 2005 רכשה קרן מרקסטון את השליטה בזרעים גדרה מידי המייסדים ובשנת 2007 מכרה קרן מרקסטון את זרעים גדרה לקבוצת סינג'נטה.

 

 

לאחר שעברנו את תחום החווה רכבנו מערבה תוך חצייה של ערוץ נחל שורק פעמיים, בתחילה מצפון לדרום ובהמשך מדרום לצפון.

 

 

תוך התקדמות מערבה רכבנו מצפון לערוץ נחל שורק למול שדה תל נוף

 

עברנו מול השטח בו נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר הערבי שחמה שעייו נכללים בתחום שדה תעופה הצבאי תל נוף.

 

שחמה – הכפר נמצא כקילומטר מצפון-מזרח לואדי אל-סֿראר (נחל שורק) בתחום מחוז רמלה. מצפון לכפר הקים בימי מלחמת העולם השניה חיל המלכותי הבריטי את שכן שדה התעופה עקיר שלימים נתפס על ידי חטיבת גבעתי ואחרי מלחמת העצמאות הועבר לחיל האוויר, שמו הוסב לשדה עקרון ואחר לשדה תל נוף והוא משמש אותו עד היום. הכפר שחמה נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-19 ומצוין במפת הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל הרבע האחרון של המאה ה-19 שקטע ממנה הוצג לעייל. ב-1931 נמנו בכפר, שהוגדר ככפריר במרשם היישובים הבריטי, 150 תושבים שהתגוררו ב-34 בתים. ב-1944-45 חיו בכפר 280 תושבים מוסלמים, ואדמותיו השתרעו על 6,875 דונם, מתוכם נמכרו 220 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר גידול דגנים, ובמידה פחותה גם על גידול בעלי חיים. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינן ידועות אולם, סביר להניח שכנבש עם ההשתלטות על שדה עקיר. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. אתר הכפר, כאמור סופח לאזור מגודר שבו מנחת צבאי. מבחוץ, ניתן להבחין באתר בשיחי צבר.

 

כאשר התקדמנו מערבה לאורך תוואי נחל שורק רכבנו סמוך ומול מושב קדרון

קדרון  מושב עובדים שנמצא בתחום המועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מיוגוסלביה ומרומניה. מקור שמו הוא בתנ"ך – ע"ש נחל קדרון היוצא מירושלים; שֵׁם שנזכר גם בספר חשמונאים – כשם עיר שהייתה במקום; השם נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש קַטְרָה, שבתחומו הוקם המושב ועליו יורחב בהמשך. מספר התושבים: 1,200 נפשות. שטח המושב מתפרס על כ-4,000 דונם, שמתוכם כ-3,500 דונם מעובדים. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות (גידולי שדה, מטעים, רפת ,לול), משתלות ומעט עסקים קטנים. חברים רבים עובדים מחוץ למושב. תנופת בניה בהרחבות הגדילה משמעותית את מספר הנפשות ביישוב וכיום מתגוררות בו כ-400 משפחות. המושב משמש כמרכז חינוכי למועצה ובו נמצאים גני-ילדים ובית הספר היסודי האזורי 'בית-אור'; ילדי המושב פעילים בתנועת הנוער "בני המושבים

 

ואלה המראות בשעת הבוקר המוקדמת בדרך לצד דרום מול מושב קדרון ולצד צפון למול שדה תל נוף.

 

 

לאחר שהמשכנו עוד מאות מטרים עזבנו את הדרך המקבילה לערוץ נחל שורק ופנינו צפונה ורכבנו לצד תעלת ניקוז המחברת בינו ובין נחל גמליאל.

 

 

המשכנו מערבה בחלק זה של המסלול נכנסנו לתחום המועצה האזורית ברנר.

מועצה אזורית ברנר נקראת על שם היישוב שבו היא ממוקמת, קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 והייתה לה זיקה לתנועות ההתיישבות של מפא"י. תחום שיפוטה של המועצה כולל 7 יישובים וממוצע המרחקים ביניהם הוא 8 ק"מ: קיבוץ גבעת ברנר, קבוצת שילר (גן שלמה), מושב קדרון, מושב בית אלעזרי,  מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף.

 

ממול לכיוון צפון מערב ראינו את רכס הכורכר שמדרונותיו נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר הערבי מעאר

 

לכיוון דרום ראינו את החלק הצפוני של גדרה

 

בקצה קטע זה של המסלול הגענו לכביש 40 ורכבנו לעבר הגשר אותו הוא חוצה. אנחנו ירדנו מתחת לגשר והמשכנו בדרך הנמשכת מהצד השני של הכביש.

כביש 40 – הוא הכביש השני (אחרי כביש 90) באורכו בישראל (אורכו 300 קילומטר). הוא נמתח מצומת קטורה שבערבה, לאורך הנגב ומישור החוף הדרומי עד כפר סבא שבדרום השרון. קטע הכביש בין גדרה לקסטינה היה בימי המנדט הבריטי חלק מהדרך הראשית מיפו לעזה.  בתקופת היישוב, בזמן מלחמת העצמאות ושנים רבות לאחר הקמת המדינה קטע כביש זה שימש עורק התחבורה הראשי ממרכז הארץ אל הנגב. ראשיתו הייתה בצפון בצומת בית דגן והוא חצה את מושבות יהודה שנקראו אז גם מושבות הדרום: ראשון לציון, מולדת, נס ציונה, רחובות והמשכו דרך צומת ביל"ו לגדרה. לאורך הכביש נמצאו מספר כפרים ערבים עוינים שנכבשו בימי מלחמת העצמאות. למסלול טיול זה רלוונטיים הכפרים מעאר וקטרה שיוצגו להלן.

 

 

לפני חציית הכביש יכולנו לראות מקרוב יותר את רכס מעאר.

 

בתכנית טיול זה לא נכלל טיפוס לרכס מעאר. החמצנו תצפית מרהיבה על כל האזור. ידעתי מראש שכך יהיה. למרות מעט הצטערתי. התנחמתי בכך כשנזכרתי שעליתי לתצפית זו בשני טיולים קודמים: הראשון בטיול בקיץ שעבר בין גדרה ליבנה בין הנחלים שורק, גמליאל ועקרון והשני בטיול בסתיו לפני כמעט שלוש שנים בין גבעת ברנר ומזרח יבנה ונחל שורק תחתון שאותו תיעדתי רק בצילום.

 

לאחר שחצינו מתחת לגשר כביש 40 את ערוץ המשנה של נחל שורק עלינו לעבר דרך הצמודה לגדה הדרומית של נחל גמליאל שאף אותו חוצה כביש 40 מעל גשר מאות מטרים מצפון באזור צומת הכניסה למושב בית אלעזרי ושדה תל נוף כמוצג במפה

 

 

 

כאן החל הקטע השלישי של מסלול הטיול, כאמור לצד הגדה של נחל גמליאל, בתחילה הגדה הדרומית ובהמשך הגדה הצפונית כמוצג במפה.

 

טרם היציאה לדרך יכולנו לראות כבר את פאתיה המזרחיים של העיר יבנה ותל יבנה נמצא מדרום לה.

 

יצאנו לדרך לצד גדת נחל גמליאל

 

חלפנו מול לגבעה שנקראת ח' חברא. לפי מפת עמוד ענן על הגבעה יש היום מבנים "מודרניים" המשמשים את חקלאי גבעת ברנר. לא חשפו שם בית כנסת אבל מצאו ממצאים המעידים על היות בית כנסת עתיק במקום.

 

התקדמנו מערבה,  ועברנו למול המושב בית גמליאל הממוקם בין נחל גמליאל בצפון ובין נחל שורק בדרום ונמצא בתחום המועצה האזורית חבל יבנה

מועצה אזורית חבל יבנה – בתחומי המועצה 8 יישובים, וממוצע המרחקים ביניהם 6 ק"מ. שטח שיפוטה כ-31,000 דונם, המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי באוגוסט 1950. יישובי המועצה היו בזיקה לתנועת הפועל המזרחי ולמפלגת מפד"ל ותושביה ברובם חקלאים שומרי מצוות ברוח התורה והעבודה: קבוצת יבנה, המושבים בית רבן, בית גמליאל ובן זכאי, המושבים השיתופיים בני דרום וניר גלים, וכפר הנוער הדתי גבעת וושינגטון וישיבת ההסדר "כרם ביבנה".

 

  

בֵּית גַּמְלִיאֵל הוא מושב עובדים של הפועל המזרחי, שנוסד בשנת 1949 ונמצא בתחום המועצה האזורית חבל יבנה בין הערים רחובות ויבנה. בתחילה נקרא "יבנה ב'", אך לאחר מכן שונה שמו, על שם רבן גמליאל דיבנה, נשיא הסנהדרין ביבנה אחרי חורבן בית שני, שקבור בעיר יבנה הסמוכה.

 

התקדמנו לעבר כביש 410 ועברנו במעבר תחת הגשר אותו הוא חוצה את נחל גמליאל.

כביש 410, זה כביש אזורי קצר שאורכו 7 ק"מ ומחבר את צומת יבנה בכביש 42 עם כביש 412 ברחובות. לכביש זה שני קטעים. קטע אחד באורך 4.5 ק"מ בין צומת גבירול לצומת הכניסה ליבנה בכביש 410 הורחב לדו-מסלולי, שני נתיבים לכיוון. לשיפור הבטיחות בוצעה הפרדה מפלסית במפגש הרכבת עם כביש 410. במסגרת הפרויקט נבנה גשר מעל נחל גמליאל בכביש 42, הוסדרה הכניסה לעיינות, נבנו חמישה  צמתים מרומזרים, והוסדרה מערכת ניקוז אשר מנקזת את העיר רחובות ונחלים סמוכים.

 

 

 

לאחר המעבר של כביש 410 המשכנו הלאה לצד נחל גמליאל בקטע הרביעי של המסלול עד כביש 42.

 

תוך כדי התקדמות צפונה יכולנו להמשיך לראות ממערב את פאתי העיר יבנה

 

לכיוון מזרח, למול השמש, ראינו את פאתי העיר רחובות

 

בקטע רביעי זה של המסלול דיוושנו בתחום המועצה האזורית גן רווה מאות מטרים המושב גאליה

 

מועצה אזורית "גן-רווה" נמצאת בתחום מחוז המרכז. היא קבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1952. גבולות שטח שיפוטה: בדרום – מועצה אזורית חבל יבנה והעיר יבנה, בצפון העיר ראשון-לציון, במזרח הערים נס-ציונה ורחובות והמועצה אזורית ברנר. במערב, חוף הים. המועצה כוללת בתוכה תשעה יישובים, מהם שישה מושבים. בשטח המועצה מטעים רבים, בעיקר של פרי הדר, והפעילות החקלאית בה רבה. המועצה. ממוצע המרחקים בין יישובי המועצה הוא 7.3 ק"מ. בשטח המועצה מתגוררים כ-5,500 נפש. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2010, המועצה האזורית מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. בתחומה נמצא בית הספר "גן-רווה" שהיה בעבר בבית-חנן וכיום הוא בעיינות.

 

 

 

גאליה – מושב בתחום המועצה האזורית גן רווה שנוסד בשנת 1948. השם גאליה ניתן ע"י הסוכנות היהודית. הבחירה נעשתה כהודיה על כך שמרבית יהדות בולגריה ניצלה מרדיפות הנאצים.  המושב נוסד ע"י קבוצה של 23 עולים חדשים מבולגריה שאורגנה ע"י סמי מאיר ז"ל מבית חנן והתיישבה זמנית ב"יבנה" הנטושה על מנת להקים מושב עובדים. בדצמבר 1948 ניתן ליישוב השם "יבנה א", ב- 1951 עברו לנקודת הקבע וב 1952 ניתן למקום השם "גאליה".

 

למול מושב גאליה עצרנו לרגע. השמש התחילה מעט להכות והחברים התמרחו בקרם הגנה

 

התקדמנו לאורך תוואי נחל גמליאל, קטע הדרך נחסם על ידי קוצים. לא הייתה ברירה חצינו אותו.

 

עברנו מתחת לגשר כביש 42

כביש 42 הוא כביש אורך במישור החוף במרכזה של ישראל, המוביל ממחלף אשדוד בדרום ועד מחלף גן רווה בצפון. אורכו של הכביש 19 ק"מ והוא עובר מזרחית לכביש 4 ובמקביל אליו. עד צומת רחובות מערב (כביש 410). הכביש כולל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. מרחובות מערב צפונה הכביש כולל שני נתיבים לכל כיוון והפרדה בין המסלולים

מתחת לגשר עצרנו להפסקה קצרה.

 

לאחר ההפסקה המשכנו בקטע החמיש של מסלול הטיול. בתחילה בדרך לאורך הגדה הדרומית של נחל גמליאל

 

התקדמנו וחצינו את נחל גמילאל מהגדה הדרומית לגדה הצפונית.

 

זה היה המסלול של הקטע החמישי, חלקו רכבנו בו בכיוון הלוך וגם בכיוון חזור ובו חצינו בגשר מתחת לכביש 4.

 

בקטע זה רכבנו לאורך נחל שורק אליו התחבר נחל גמליאל.

 

 

התקדמנו לעבר כביש 4 בקטע של הכביש המהיר מתל אביב לאשדוד.

כביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201 קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. הקטע בין מחלף חולון מזרח לבין מחלף אשדוד מוגדר ככביש מהיר.
כביש 4 הוא צירוף של מספר כבישים: כביש חיפה – עכו – ראש הנקרה, שהיה חלק מכביש חיפה-ביירות ונסלל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20; כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה בקטע שבין רעננה לחיפה, שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין; כביש גהה, שהתפתח בשנות ה-50 וה-60 וחובר לכביש יפו-חיפה ליד רעננה בשנת 1968; הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20; כביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

 

 

הצורך בכביש מהיר מתל אביב לאשדוד עלה עם תכנון נמל אשדוד, אבל העניין התנהל בעצלתיים וקודם בתחילת 1969 רק לאחר שנוצרו עומסי תנועה כבדים בכביש 42 ששימש עד אז את התנועה לאשדוד. בתחילה עלה הרעיון שהכביש המהיר ייסלל ככביש אגרה , אולם הרעיון נזנח. תכנון הכביש מראשון לציון לאשדוד הושלם בשנת 1969 . במאי 1971 אושרה תוכנית הכביש שסלילתו בקטע מראשון לציון לאשדוד הייתה אמורה להסתיים ב-1973, אך העבודות התעכבו בגלל מלחמת יום הכיפורים והסתיימו לאחר המלחמה. בשנת 2013 הורחב קטע הכביש ממחלף גן רווה עד מחלף אשדוד לשלושה נתיבים בכל כיוון.

 

לפני כביש 4 עברנו ליד מערכות מערכת צינורות.

 

חצינו מתחת לגשר כביש 4 מעל נחל שורק והתקדמנו מערבה כבר בתוך הגן הלאומי נחל שורק.

 

לאחר חציית כביש 4 ראינו משמאלנו את השלט הבא.

 

קבר ראובן הוא קבר שיח נבי רובין שנמצא בגדה הדרומית של ואדי רובין (נחל שורק) שלושה ק"מ ממזרח לחוף הים במרכז הכפר הערבי שהתקיים עד מלחמת העצמאות באותו שם.

אלנַבִּי רוּבִּין – לכפר נודעה משמעות רבה בקרב ערביי ארץ ישראל מפני שניצב בו אתר מקודש לזכר אל-נבי (הנביא) רובין, שלכבודו נערכה מדי שנה עלייה לרגל ("זיארה) במהלכה  נערכו חגיגות אסלאמיות ועממיות. רובין זוהה במסורת הערבית עם ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה.
קיימת סברה שאתר אל-נבי רובין נבנה במקום בו ניצב בעבר מקדש כנעני, וכי  מקורותיה של הזייארה הם פגאניים. היא התקיימה בנבי רובין מדי שנה מיולי ועד ספטמבר ומשכה מבקרים מיפו, לוד, רמלה וכפרי האזור. הם נהגו לשיר שם שירים דתיים ועממיים, לרקוד דבקה ולערוך טקסי דִ'כּר – תרגילי תפילה מוסלמיים שהונחו בידי מיסטיקנים סוּפיים. כמו כן צפו הבאים במרוצי סוסים ובמופעי קסמים והאזינו למטיפים ולמשוררים עממיים. העולים לרגל לנו באוהלים ואכלו בבתי קפה ומסעדות ארעיים. סחורות שונות נמכרו על דוכנים שהוצבו במקום.
בכפר אל-נבי רובין ישבו בני השבט הבדואי אבו סֿוַיְרִיָה, צאצאיהם של הבדווים משבט אל-מאלחה מסיני. אדמות הכפר הוגדרו כהקדש מוסלמי (וַקְף) והיו חוליות ברובן. ב-1944-45 הן השתרעו על 31,002 דונם. באותה עת נמנו בכפר 1,420 תושבים, מוסלמים ברובם הגדול, שעבדו בחקלאות ובגידול בעלי חיים. הם גידלו בעיקר דגנים, הדרים ופירות כגון תאנים, ענבים ובננות. חלק מבתי הכפר ניצבו בתוך מטעי הפירות. תושבי הכפר גם סיפקו שירותים ומזון למבקרים בתקופת הזיארה. מי הכפר סופקו מבארות וממעיינות. בקצה הדרום-מערבי של אדמות הכפר ניצבה מנארת רובין ("מגדלור ראובן"), שנבנתה על חורבות הנמל הישן של יִבְּנַה. חפירות ארכיאולוגיות גילו באתר סוללת עפר רבועה באורך 800 מטרים, מתקופת האלף השני לפני הספירה.

 

 

במלחמת העצמאות הכפר נבי רובין נכבש בשלב השני של מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי ולאחר מכן תושבי הכפר גורשו,  שלושה ימים לפני שתושבי הכפר הסמוך יבְּנַה אולצו לעזוב את בתיהם. לאחר מלחמת העצמאות, הוקם קיבוץ פלמחים על אדמות החוף של הכפר, מדרום לשפך נחל שורק. בשנת 1950 הוקם מושב. גן שורק 3.5 ק"מ ממערב למקדש, על אדמות הכפר.

פלמחים – קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית גן רווה בשנת 1949 ע"י יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח, חברי גרעין הצופים ד'.  המקום הנבחר להתיישבות על ידי המוסדות המיישבים וחברי הגרעין היה נקודת חוף ליד הים, ליד שפך נחל שורק. האזור נחשב אזור ספר על החוף מישור חוף יהודה בו לא נמצא באותה עת שום ישוב יהודי עד גבול רצועת עזה. החל מהקמת הישוב מצאו  חברי פלמחים את פרנסתם מקרבתם לים תחת הסיסמה: "ים הוא גם כן לחם". בשנת 2004 הופרט הקיבוץ ומוגדר כיום כקיבוץ מתחדש.

 

מבנה נבי רובין נמצא בשדה בור  ובו שלוש כניסות מקושתות מתנשא מעל אחת מפינותיו. ליד המקדש ניצב מבנה בטון נטוש בן חדר אחד. מספר מקדשים קטנים הבנויים מאבנים גדולות נותרו אף הם. הגישה למקום היא בדרכי חולות. בטיול זה לא הגענו אליו.

 

.

המשכנו צפונה ורכבנו בשולי כביש 4311, הגענו עד הגשר אותו הוא חוצה את נחל שורק, עלינו על הסוללה לעבר הכביש וחצינו את הגשר לכיוון מערב.

כביש 4311 – כביש אזורי מקומי המחבר בין צומת עין הקורא בכביש 42 ומוביל לקיבוץ פלמחים, לחוף פלמחים ובסיס חיל האוויר. טרם בניית הגשר בעקבות הגשמים, מעת לעת שנחל שורק עלה על  גדותיו כביש 4311 היה מוצף ונסגר לתנועה.

 

 

ישבנו בחורשה להפסקה. אודה על האמת למרות צל העצים, לא היה נעים לשבת במקום מזוהם זה.

 

במהלך ההפסקה עידן המשיך בעבודה ונאלץ לפרוש לשיחה עסקית.

 

לאחר ההפסקה יצאנו מהחורשה. חזרנו  לכביש 4311 ורכבנו בו לכיוון מזרח. לאחר שחצינו את הגשר ירדנו חזרה לדרך והמשכנו בזו הקרובה יותר לערוץ  הנחל. הרכיבה בדרך זו לא הייתה נעימה. אלה שחרשו את השדה הצמוד לה המשיכו וחרשו גם אותה.

 

 

המשכנו הלאה וחצינו שוב מתחת לכביש 4 באותו מקום כמו בדרך הלוך. הגענו לנקודת החיבור בין נחל גמליאל ובין נחל שורק שגם אותה עברנו בדרך הלוך. חצינו את ערוץ נחל גמליאל.

 

 

לאחר חציית הנחל נכנסנו לקטע השישי של מסלול הטיול. המשכנו בדרך קרובה יותר לנחל שורק והלאה בדרך לאורך הנחל דרומה ממזרח לגדה שלו כמוצג במפה

 

 

בתחילת קטע זה אני התעכבתי מאחור לצורך צילום. יכולתי להתענג למראה חברי המתקדמים בדרך לצד העצים העבותים לאורך גדת הנחל.

 

 

 

התקדמנו והגענו לפאתי מתחם אנטנות של בזק הסמוכות למושב כפר הנגיד המוכרות בשם אנטנות יבנה.

 

כפר הנגיד – מושב הנמצא בתחום המועצה האזורית גן רווה הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מבולגריה. הישוב נקרא ע"ש רבי שמואל הנגיד, מצביא, משורר, מדינאי ואיש רוח שפעל בספרד בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד במאה ה- 11. הישוב הוקם על חלק מאדמות העיירה הערבית  יבנה.

 

המשכנו בדרך וממערב לכפר הנגיד עברנו ליד שדה גידול דשא. המראה המגלנים  והאנפות בשדה היה מרהיב.

 

 

 

נהינו לראות, אולי כמו ילדים קטנים, את קציר הדשא

 

אהבנו גם את מראה קרני השמש החודרות בין העננים ביום קיץ חם באמצע חודש יולי

 

התקדמנו בדרך כשהתקרבנו לפאתי כפר הנגיד באמצע השדה ראינו מספר עצים. רכבנו אליהם והגענו לבית קברות קטן ובו שבעה קברים של אנשים נקברו כאן בתחילת שנות ה 50 של המאה הקודמת. בירור אחרי הטיול העלה שזהו בית הקברות בו נקברו מקימי כפר הנגיד.

 

 

יצאנו מהשדה חזרה לדרך לצד הנחל.

 

המשכנו ברכיבה על הדרך הצמודה לגדה הצפונית של נחל שורק למול הקצה הצפוני של העיר יבנה מעבר לנחל ובצמוד לדופן של מושב כפר הנגיד .

 

רכבנו בדרך עד שהגענו לכביש 42. עלינו עליו כי לא הייתה כל אפשרות אחרת לחצות את נחל שורק לעבר הגדה הדרומית.

 

רכבנו בשוליים הצרות של כביש 42 לעבר הכניסה הצפון  מזרחית של יבנה. זה היה לא נעים, מסוכן  ואפילו מפחיד. זה היה קצר ונגמר. חצינו את כביש 42 ומצידו השני נכנסנו לשביל אופניים סלול בשולי העיר שהוביל אותנו עד מול הגשר הממלוכי שעל כביש 410 בצומת היציאה מיבנה לעבר רחובות.

 

 

חצינו את כביש 410. וכאן התחיל הקטע השביעי של המסלול. המשכנו בשביל סלול בשולי היישוב והתקדמנו בדרך המובילה לגשר מסילת הברזל ולצידו עמדת המשמר פילבוקס.

 

הפילבוקס הניצב מעל מסילת הרכבת של יבנה, כמו רבים אחרים כמוהו, נבנה על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית כנראה בתקופת המרד הערבי הגדול אולי לפני כן. הוא שימש כנקודת משמר והגנה על גשר מסילת הברזל מרמלה לעבר עזה מעל נחל שורק. המבנה נקרא פילבוקס, משום צורתו הדומה לקופסת גלולות.

 

 

 

 

 

עברנו מתחת גשר מסילת הברזל והתקרבנו ועליה על הגבעה בה מוצבת העמדה.

 

 

ירדנו והמשכנו הלאה וממול יכולנו לראות את תל יבנה ומשוכות הצבר בין עיי העיירה יבנה. התכנית  המקורית הייתה לעלות לתל אולם לנוכח  העובדה שהטיול התמשך ויתרנו על הרעיון.

 

תל יבנה הוא מקומה של יבנה הקדומה ושל יבנה הערבית. במקום נותרו שרידים דלים של המבצר הצלבני איבֶּלין. מדרום להם נמצא צריח מסגד שהוקם בתקופה הממלוכית, על יסודות כנסייה צלבנית, והוא השריד היחיד שנותר ממסגד הכפר. העיירה יבנה נכבשה במלחמת העצמאות תוך כדי קרבות הבלימה של הצבא המצרי שהתקדם בציר החוף במהלך החלק השני של מבצע ברק. העיירה נכבשה ללא קרב. תושביה נטשו את המקום  מפחד הכוחות שהתרכזו באזור וברחו דומה לעבר עזה. קבוצת יבנה ומושב בית רבן נבנו על אדמות שנרכשו מהכפר יבנה בשנים 1941 ו-1946, בהתאמה. בתום המלחמה יושבו עולים חדשים בבתי הכפר הנטוש יבנה ובמעברה שהוקמה לידו (מעברת יבנה) וביחד היוו את הבסיס לעיירה יבנה שלימים גדלה והתרחבה הפכה להיות לעיר. המושבים כפר הנגיד ובית גמליאל נוסדו על אדמות הכפר בשנת 1949, ועל אדמותיו נוסדו גם מושב בן זכאי בשנת 1950, המושב כפר אביב בשנת 1951, מוסד צופיה בשנת 1955 והמוסד החינוכי כרם יבנה בשנת 1963.

 

 

 

המשכנו  בדרך בקטע השביעי של המסלול כמוצג במפה להלן.

 

רכבנו בדרך לצד הגדה הדרומית של נחל שורק.

 

ממול למושב בית גמליאל חצינו את הנחל ועברנו לדווש בגדה הדרומית של הנחל.

 

התקדמנו  בדרך למול המושבים  בניה וכפר מרדכי שנמצאים  מעבר לגדה הדרומית של נחל שורק הראשון  בתחום המועצה האזורית  ברנר והשני בתחום המועצה האזורית גדרות.

 

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

 

 

בניה, מושב עובדים. בתחילה נקרא המושב בשם "יבנה הדרומית", אך כדי לייחד אותו מיבנה הסמוכה לו הוחלט לשנות את שמו לבניה. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י יוצאי מזרח אירופה; ניצולי שואה מרומניה, פולין וצ'כיה, אך כיום קיים במושב מיזוג גלויות ומתגוררים בו תושבים בני עדות רבות. מספר תושביו כ-750 נפשות. השטח המושב מתפרס על כ-2,600 דונם, שמתוכם 2,300 מעובדים. פרנסת תושבי המקום נחלקת בין חקלאות (מטעים, רפת, פרדס) ובין עבודות מחוץ למושב. מחצית מתושביו הם תושבי ההרחבה שהושלמה במחצית השנייה של שנות ה-90. המושב משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית ברנר.

 

כפר מרדכי מושב הנקרא על שם מרדכי עליאש, הציר הראשון של מדינת ישראל בבריטניה. את היישוב הקימו עולים מאנגליה, מסקוטלנד ומדרום אפריקה, בשנת 1950. כיום הכפר מונה כ-56 משקים חקלאיים ועוד כ-60 בתים פרטיים. חלק מועט מתושבי הכפר עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. רוב התושבים מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר. המושב שייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחומי המועצה האזורית גדרות.

 

 

 

בהמשך הדרך עברנו לצד מקשת אבטיחים.

 

בתחילה היינו  אדישים. די מהר  "נשברנו" והחלטנו לטעום ולהשתתף  בחגיגה. היה אדום ומתוק .  ככה נראינו.

 

החגיגה נגמרה התקדמנו מזרחה מאות מטרים ושוב חצינו את נחל שורק מהגדה הצפונית לגדה הדרומית. מנקודה זאת עזבנו את הדרכים שבצד נחל שורק. נפרדנו ממנו בשלום.

 

התקדמנו דרומה לצד מטע רימונים גדול 130 דונם שטחו ששיך לסבו ושהוריש אותו לאביו ולדודיו. עידן סיפר לנו איך היה ילד חקלאי שעבד ונטע את עצי הרימון במטע של משפחתו שהתגוררה בגדרה. עצוב היה לראות שמטע גדול זה ועמוס פרי  ניטש בגלל חוסר כדאיות כלכלית בעקבות התרסקות השוק בגלל עודף היצע והאיסור שהטילה ארה"ב על ישראל  ליצא לרוסיה תוצרת חקלאית בגלל החרם שהוטל עליה בעקבות האירועים באוקראינה וכיבוש חצי האי קרים.

 

התקדמנו  והמשכנו לשוחח בעניין.

 

התקדמנו לעבר גדרה וחלפנו למול המבנה הנטוש משטרת קטרה שנבנתה ליד הכפר הערבי  קטרה שהתקיים עד מלחמת העצמאות.

 

קטרה – הכפר שכן על גבעת כורכר כקילומטר מדרום לנחל שורק. המקום זוהה עם העיירה ההלניסטית קדרון, שנקראה גם סֶדרוֹן או גֶדרוּס,  והיתה עיירה גדולה בתקופה הרומית והביזנטית. קטרה המודרנית נבנתה על האתר הרומי והביזנטי, אשר הותיר רצפות פסיפס, יסודות בניינים ושברי חרס. ב-1596 נמנו בקטרה 336 תושבים. בתקופת המנדט נקרא הכפר גם קטרת אסלאם, להבדילו ממה שכונה קטרת יהוד הלוא היא המושבה גדרה. ב-1931 נמנו בכפר 882 תושבים שהתגוררו ב-175 בתים שנבנו מבוץ וקש או מבטון. ב-1944-45 חיו בו 1,210 תושבים, רובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,853 דונם, מתוכם נמכרו 2,509 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה בעיקר על חקלאות, בשל מי התהום הרבים והאדמה העשירה. התושבים גידלו מגוון יבולים, כולל דגנים, פירות וירקות, שהושקו במי גשמים ובארות.

 

 

בצמוד לקטרה  הקימה ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת את מבנה המשטרה מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. באפריל 1948 יחידה מחטיבת גבעתי נכנסו למצודת המשטרה של קטרה אחרי שזו פונתה בידי הבריטים. מספר ימים לאחר מכן יחידות של חטיבת גבעתי כתרו את הכפר ודרשו מהתושבים למסור את נשקם. לאחר מכן, עשרות חמושים ניסו לצאת מהכפר, אך נהדפו בידי לוחמי גבעתי. זמן קצר מאוחר יותר הכפר נכבש. לאחר כיבוש הכפר מבנה המשטרה שמש את מטה חטיבת שלחמה בחזית מול  המצרים ומקיץ שמש את מטה חזית הדרום  בפקודו של יגאל אלון שניהלה את  קרבות ההכרעה בסתו תש'ט. לאחר המלחמה במשך שנה אולי יותר במקום שכנה מפקדת פקוד הדרום עד שעברה מאוחר יותר למחנה קסטינה. המושבה גדרה נוסדה ב-1884 מדרום וצמוד לקטרה וכיום רבים מבתיה שוכנים על אדמות הכפר. מושב קדרון הוקם על אדמות הכפר בשנת 1949. רק בית הספר ומספר בתים נטושים נותרו מהכפר. מספר עצי דקל ושיחי צבר גדלים באתר הכפר, והאדמות מסביב מעובדות בידי ישראלים.

 

 

המשכנו וחצינו את כביש 40 ונכנסנו לתוך גדרה

 

פה החל החלק השמיני של המסלול כמוצג במפה. מאחר וכבר השעה הייתה מאוחרת לא התעכבנו. המטרה היה לעבור דרכה חזרה. מן הסתם עוד נקדיש טיול מפורט בה.

 

רכבנו ברחובות גדרה. הכוונה הייתה להגיע ברכיבה לרחוב הביל"וים אבל חסימה של אתר בניה מנעה זאת מאיתנו עלינו במדרגות הגענו לרח' הבילויים למול  בתי המתיישבים הראשונים והצריף ששומר. 

 

מרחוב הבילויים המשכנו ברחובות גדרה עד קצה הדרומי של היישוב. חצינו בכביש מתחת לגשר כביש 7.

 

לאחר חציית כביש 7 החל הקטע התשיעי והאחרון של מסלול הטיול , כמוצג במפה להלן.

 

 

מרבית קטע זה של המסלול עבר בתחום המועצה האזורית נחל  שורק לאורך כביש  3933.

המועצה האזורית "נחל שורק" משתרעת על 28,000 דונם בגבול המחוזות: מרכז, דרום וירושלים. כביש מספר 3 תוחם את גבול המועצה מדרום וכביש מספר 40 במערב. ממערב למזרח כביש מספר 7 חוצה בתוך המועצה ומצפון לדרום כביש מספר 6. המועצה מאגדת בתוכה שבעה ישובים של אוכלוסייה חרדית ודתית לאומית, ובתור שכזו היא המועצה האזורית הדתית- חרדית היחידה בארץ. שניים מיישוביה הוקמו אחרי פינוי גוש קטיף, עבור תושבי אותם ישובים שפונו. גני טל ונצר חזני שמרו על שם היישוב ממנו פונו. סך כל תושבי המועצה 9,000 ועוד כ – 1,200 תלמידי חוץ הלומדים במוסדות חינוך של המועצה.

 

 

מרבית  הרכיבה בקטע זה היה על שביל אופניים  בין המדרכה ובין הכביש. לא התעכבנו ולא נכנסנו לתוך היישובים. יש מה לראות בהם ולכך  נקדיש טיול טיול משולב  גם בגדרה.

 

חלפנו מול הכניסה לקיבוץ חפץ חיים ומושב גני טל.

 

בהמשך סטינו לדקות בודדות לראות את שרידי הגת הסמוכה.

 

בקצה בשביל אופניים המסודר המסומן על המדרכה ממש לפני חיבור של כביש האזורי, כביש 3933 עם  כביש 3 נתקלנו  במעשה חלמאות ועיוולת של חברת נתיבי ישראל – חסימת שביל האופניים על  ידי מעקה בטיחותי. כל מילה נוספת מיותרת.

 

 

חצינו את כביש 3 במעבר החצייה בצומת ורכבנו בצידו השני עד הכניסה לכיוון רבדים

 

עברנו את השער הכניסה של קיבוץ רבדים והמשכנו עד מתחם עידן אופן ושם סיימנו את הטיול. שם זכינו לאירוח בקפה עידן הלל. ארוחת הבוקר שהכינה לנו טל (הבת של עידן) הייתה כמו שאומרים, מפנקת וטעימה. היה לנו נעים במקום וזו הסיבה שלא הזדרזנו לעזוב. המשכנו את השיחות.

 

כמו כל דבר טוב גם טיול זה הסתיים. לקראת צהרים התפזרנו כל איש לדרכו. החלטנו שבשבוע הבא נפגש שוב ונצא יחד ממרכז עידן אופן למסלול אחר.

 

אפילוג 

הטיול נמשך כמעט שש וחצי שעות, מתוכן כמעט ארבע שעות בתנועה וכשעתיים בעצירות. התחלנו בשעה חמש ורבע וסיימנו לקראת רבע לצוהרי היום.

 

למזלנו הרב זכינו למזג אוויר נוח ונעים. הקרירות של שעת הבוקר נמשכה שעות רבות. עננים רבים כיסו את השמיים. סוף היה קצת חם מאוד, בשעה האחרונה אולי לפניה.

 

הטיול התנהל באווירה חברית ונעימה. במהלך הטיול השיחות על ידיעת הארץ והכרתה היו מעטות. על נושאים רבים אחרים דברנו. היה הרבה על מה לשוחח. לחלק מהאנשים זו הייתה פגישה ראשונה.

 

לטיול עצמו עם חבורה נחמדה, מבחינתי הייתה לו מטרה כפולה שהושגה במלואה: חשבתי שהגיעה העת להכיר לרז גורן אזור שלדבריו את רובו ככולו אינו מכיר. שמחתי לתעד את המסלול, לצלם את המראות ולכתוב את הסיפור ולצרפו לאוסף המסלולים היוצאים ממרכז עידן אופן ברבדים. 

 

לסיום, עונג רב  הוא לי לומר תודה לעידן שהוביל את הטיול ואירח אותנו אצלו וגם לנורית לרז שיחד איתו היוו חבורה נעימה לטייל בחבל ארץ זה במישור  חוף יהודה. 

 

 

ביום שבת (16/7/2016) יצאנו מתל יצחק לטיול בלב השרון במרחב הפתוח בין היישובים וגם בתוכם במשבצת ארץ המשתרעת בין שני כבישי רוחב וכביש אורך חוצה אותה.

 

זה היה טיול שני בשרון עם אחת הקבוצות שנוצרה בשבועות האחרונים על בסיס הקבוצה של חברים מתל יצחק וגעש. היא החלה להתגבש אט אט ואליה מצטרפים עמיתים שלי לטיולים. קבוצה זו מתמקדת (בינתיים) בעיקר בטיולי רכיבה בשרון ולכן שמה "המטיילים במשעולי השרון".

 

 

בפעם זו כללה הקבוצה שניים עשר איש חלקם "ותיקים" וחלקם "חדשים" והם : אלי שחר, אלי קריאף, ארנסטו סקלרובסקי, איתי קרבון (בית יצחק),  רותי כץ-צרפתי ויהודיתה כנען (געש), יואל יפה (בית השיטה), עמית פניקלשטיין (באר יעקב), עמיקם פרייס (תל אביב), שמיל פלד (מכבים), רוני רווה הבת שלי (קריית השרון נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

מעט גיאוגרפיה על אזור הטיול

"לב שרון" הוא האזור בו התקיים הטיול ולכך שני מובנים. הראשון, המובן הגיאוגרפי, מרכז השרון

 

וליתר דיוק הטיול היה באזור גבעות החול האדום של השרון

 

גבעות החול האדום – באפיון המבנה הפיסיוגרפי של השרון ניתן לציין שלאורך מרכזו משתרעת רצועה של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון (בין נחל הירקון ובין נחל אלכסנדר). רוחבה 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו והיער שהיה בה מנעו בעבר ההיסטורי את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון. גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

 

אזור הטיול נכלל בשולי אגני הניקוז של שנים מהנחלים החוצים את  השרון: נחל פולג ונחל אלכסנדר

 

אזור הטיול נמצא במרכז מישור החוף של מדינת ישראל

 

אזור הטיול הוא בפרבר של מטרופולין הגדול במרכז הארץ, מטרופולין תל אביב

.

ההיסטוריה היישובית של האזור בו טיילנו היא "צעירה" מאוד. בתקופות הקדומות ובמשך מאות שנים אזור זה, כמו רוב השרון, באזור זה כמעט ולא נמצאו יישובים ערבים. על כך ניתן ללמוד מהמפה שהכינה הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל ה-P.E.F.

 

ההתיישבות הציונית באזור בזה החלה בשנות העשרים של המאה הקודמת. זו הייתה דמותו היישובית של האזור בשנים שקדמו למלחמת העצמאות

 

 

באזור זה לא היו דרמות גדולות של קרבות במלחמת העצמאות. אולם, עד מלחמת ששת הימים אזור הטיול נכלל במתנים הצרות של המדינה במרחק לא רב מהקו הירוק.

 

 

בהיבט היישובי מוניציפלי, חלק ניכר מהמסלול עבר בין היישובים הכפריים הנכללים בתחום המועצה האזורית לב השרון שהשטח שלה משתרע בין היישובים העירוניים סביבה.

 

מועצה אזורית לב השרון, כאמור, שמה מעיד על מיקומה בלב השרון. שטח השיפוט שלה 57,000 נפש והיא גובלת בצפון במועצה אזורית עמק חפר, בכפר יונה ובפרדסיה, בדרום במועצה אזורית דרום השרון, במערב בנתניה, בקדימה ובאבן יהודה ובמזרח בטירה, בקלנסווה ובמועצה אזורית שומרון.  בתחום המועצה מתגוררים כ- 22000 תושבים ב- 18 יישובים: 3 יישובים קהילתיים, 2 יישובים שיתופיים והשאר מושבי עובדים.  יישובי המועצה מאופיינים בהטרוגניות שלהם – יישובים וותיקים וצעירים ואוכלוסיה מעורבת. המועצה אזורית לב השרון הוקמה בשנת 1984 מאיחוד שתי מועצות האזוריות הדר השרון שכללה את יישובי גוש תל מונד והוקמה בשנת 1950 ונקראה בתחילה מועצה אזורית תל מונד והמועצה האזורית  השרון הצפוני אשר נוסדה בשנת 1951. הרעיון לאחד את המועצות עלה כבר בשנת 1967. אך לא מומש. בשנת 2003 הוצא היישוב צורן מהמועצה וצורף לקדימה ליצירת קדימה-צורן.

 

המסלול, הקטעים בו והמקומות לאורכו

זה היה מסלול הטיול

 

יצאנו לדרך מתל יצחק

תל יצחק  קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון, שייך לתנועת "הנוער הציוני" והוקם בשנת 1938 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מחבל גליציה שבפולין. הוא נקרא על שמו של יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה. גרעין הראשונים היה קטן מאוד ובשנת 1941 התאחדו עם חברי תל-יצחק, חברי קיבוץ "שורשים". מאוחר יותר הצטרפו ניצולי שואה חברי "הנוער הציוני" ששרדו את התופת והגיעו לארץ. בראשית שנות החמישים הגיעו לתל-יצחק הראשונים מבין מגשימי "הנוער הציוני" בדרום אמריקה שחיזקו את שורותיו של הקיבוץ. במהלך השנים נוספו לתל-יצחק בני הקיבוץ שנולדו במקום והפכו לחברים. לאורך השנים עברו בתל-יצחק גרעיני נח"ל, עולים חדשים שהגיעו לארץ לאורך כל שנות המדינה וזוגות ויחידים מהעיר ומקיבוצים אחרים. כיום מונה אוכלוסיית תל-יצחק מאתיים חברים ותושבים ושבעים ילדים. להרחבה נוספת ראו במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים

 

וזה היה הקטע הראשון של מסלול הטיול.

 

יצאנו משער הקיבוץ מזרחה בשעת האור הראשונה עוד בטרם הסתיימה הזריחה

 

נעו מזרחה על דרך העפר אל האלון התבור הבודד הנמצא במקום, זכר ליער עצום שהתקיים בשרון ועל כך יורחב בהמשך.

 

 

ירדנו מהגבעה בה נמצא העץ וחצינו במעבר תת קרקעי את כביש תל מונד – נתניה (כביש 553) ועלינו על התוואי הקודם שלו.

 

כביש 553 – הוא כביש רוחב אזורי, המוביל ממחלף פולג במערב ועד יעף במזרח. תוואי הכביש עובר בין יישובים חקלאיים ומושבים, והוא חוצה את כביש 4 במחלף דרור (לשעבר צומת בני דרור). הכביש הוא אחד מצירי הרוחב החשובים בשרון הצפוני והוא מקשר בין צירי האורך הארציים – כביש 2 וכביש 4. אורכו של הכביש כ-9 ק"מ. קטע הכביש בין מחלף פולג לבין מחלף דרור רב מסלולי, וחלקו שממזרח למחלף דרור הוא כביש צר ללא הפרדה בין-מסלולית. חרף היותו ציר תחבורה מרכזי ומשמעותי, תוואי הדרך נעדר גישה להולכי רגל ורוכבי אופניים. הכביש חוצה את מסילת החוף, ועקב כך נוצרו בו בשעות אחר הצהריים פקקים כבדים.

 

התקדמנו מזרחה והגענו למחלף בני דרור על צומת בני דרור

צומת בני דרור הוא מחלף שמוקם ממזרח לאבן יהודה המאפשר זרימת תנועה ללא רמזורים בכביש רחב. במקום בוצעה הפרדה מפלסית באמצעות גשר במסלולו של כביש 553, מעל כביש מספר 4. הגשר מותאם למהירות נסיעה של 90 קמ"ש והכביש מתחתיו למהירות של 100 קמ"ש. מצפון למחלף נסלל כביש 4 עם שני נתיבים לכיוון. מדרום למחלף מורחב כביש 4 עד למחלף הדרים לשלושה נתיבים לכל כיוון. בעקבות בניית המחלף צומת אבן יהודה מזרח בוטלה. פרויקט בניית המחלף כלל גם הסדרת תוואי נחל דרור, הקמת גשר להולכי רגל לחציית כביש 4 מצפון למחלף, לצורך יצירת חיבור בין אבן יהודה למרכז המסחרי וקריית החינוך לב השרון. מתחת לכביש 553 מוקמו מעברים חקלאיים לכלי רכב. כמו כן הוסדרה תעלה המנקזת את נחל דרור המתנקז בהמשך לנחל פולג. בתחום המחלף, נסלל מסלול ייחודי לתחבורה ציבורית, אשר יאפשר גישה מהירה לאוטובוסים העושים את דרכם בקווים מצפון לדרום ולהיפך. הפיכת צומת בני דרור העמוסה למחלף החלה ביולי 2011 בפרויקט מטעם החברה הלאומית לדרכים בהשקעה של 320 מיליון ש"ח. מחלף בני דרור נחנך על ידי שר התחבורה בדצמבר 2013. אולם ימים אחדים לפני פתיחתו לתחבורה שקע חלקו העליון של המחלף בעשרות סנטימטרים לאחר הגשמים העזים שירדו באותה עת ופתיחתו נדחתה ל-11 באפריל 2014. עבודות גינון והשקיה בסביבות המחלף נמשכו, עם סיום הפרויקט, עד אוקטובר 2015.

 

 

ירדנו מהמחלף ונענו לעבר המרכז המסחרי הנקרא גם קניון דרורים.

 

 

חלפנו בפאתי קניון דרורים ונכנסנו בשער המערבי המרכזי של מושב בני דרור

 

מושב בְּנֵי דְּרוֹר הוא אחד מיישובי המועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם ב-12 במאי 1946 (י"א באייר תש"ו) על ידי חיילים משוחררים מהצבא הבריטי, שלחמו בחזיתות איטליה וצפון אפריקה (בעיקר מצרים) במלחמת העולם השנייה. הרעיון להקמת המושב נולד עוד ב-1941. המקימים שירתו ביחידה העברית של פלוגת ההנדסה והחימוש 544, והיו ברובם טכנאים. לפיכך, לכאשר הוקם המושב, נעשה בו שילוב בין חיי חקלאות ותעשייה. שם המושב מסמל את שאיפת מייסדיו לחיי חופש. בני דרור הוקם כמושב שיתופי. שטחו 3,200 דונם ענפי המשק העיקריים הם  פרדס, רפת, לול, מפעל לייצור ריהוט חדרי ילדים, ממפעל לאריזות ומפעל לנרתיקי משקפיים ואזור התעסוקה – קניון דרורים. על אדמות היישוב הוקמו בית המועצה, המרכז הקהילתי וקרית החינוך "דרור" וכפר גמלאים ("פרוטיאה בכפר"). המושב הוסיף שכונות חדשות ב"בני דרור החדשה" לפני כעשור וכיום מתגוררים שם תושבי חוץ אמידים. מאבק הבנים על הקרקעות שרכשו נמצא במאבק משפטי עם הממשלה.

 

 

יום הטיול היה במקרה יום חג של המושב

 

חצינו את מושב בני דרור ויצאנו מהשער הדרום מזרחי. רכבנו מזרחה לאורך כביש 553 אבל מעבר לגדר בשוליים של הכביש. זו לא הייתה רכיבה נעימה אבל היא התבקשה. למעשה רכבנו במקביל לנחל דרור. הרכיבה בשטח אינה אפשרית בגלל שהפרדס מגודר והדרכים בקרבת נחל דרור הן חוליות.

נחל דרור – שאורכו פחות מ-10 ק"מ הוא אחד מיובליו של נחל פולג וראשיתו בגבעות בין מזרח לתל מונד ובין כפר הס.

 

ברכיבה בשולי הכביש התנחמנו במראה היפה של הפרדסים הנטועים על הגבעות.

 

המשכנו לעבר צומת T בין כביש 553 ובין כביש 562 המוביל לצורן

 

זה היה המסלול בקטע השני שראשיתו מהיציאה ממושב בני דרור.

 

פנינו לכביש 562 ורכבנו בשוליו מאות מטרים וירדנו לפרדסים ממערב לעין ורד ובדרך התקדמנו מזרחה

 

פנינו צפונה והתחלנו לטפס על הגבעה למול עין ורד

 

בהפסקה הקצרה בטיפוס ולאחר הסדרת הנשימה יכולנו להביט דרומה, הלאה מכביש 563 לעבר תל מונד.

 

בקצה העלייה הגענו למחסן מוזיאון הטרקטורים שנמצא ממזרח למושב עין ורד. המחסן היה סגור. יכולנו להתרשם מהכלים שנמצאו בחוץ.

 

המשכנו צפונה ולמושב עין ורד וליישוב הסמוך עין שריד לא נכנסנו.

 

עין ורד, מושב הנכלל בתחום המועצה האזורית לב השרון ומתגוררים בו 1600 ושטחו  3,800 דונם.  ענפי המשק העיקריים של חקלאי המושב הם : פרדס, לול, משתלות נוי, כוורות, פרחים ומשתלות הדרים. המושב הוקם בשנת 1930 על ידי אנשי העלייה הרביעית ממזרח אירופה שהתאגדו כבר ב-1926 ב"ארגון מתיישבי תל אביב" וחיפשו מקום התיישבות עד שנמצא להם המקום הנוכחי בו נחפרה באר הפעילה עד היום. בשנת 1932 נרשם הארגון כאגודה שיתופית ובשנת 1935 החליטו חברי המושב להחליף את שמו מ"ארגון חקלאי תל אביב" ל"עין ורד" על שמו של מעיין סמוך בשפה הערבית – "עין אל-וורדת" (מעין היורדות לשאוב מים). במהלך העלייה החמישית הצטרפו ליישוב עולים מיהדות גרמניה וזו הייתה התקופה בה ניטעו פרדסים והוקמו לולי תרנגולות. אחרי סיום מלחמת העולם השנייה הגיעה למושב דרך עליית הנוער והסוכנות היהודית קבוצה של כ-50 ילדים ניצולי שואה מיוון. ילדים אלו נקלטו על ידי משפחות חברי המושב וגדלו בבתיהם. במהלך מלחמת העצמאות עמד היישוב בקו החזית, ואף הותקף בסוף מאי 1948 בידי חיל המשלוח העיראקי, שנהדף לבסוף .מהלך השנים שחלפו מאז קלט היישוב משפחות ובודדים נוספים, מספר הבתים הבנויים גדל ומספר העוסקים בחקלאות קטן. בתחילת שנות התשעים הוקמה הרחבה ראשונה של תושבים שאינם חקלאים ונוספו כ- 24 משפחות. במהלך העשור הקודם הורחב המושב עוד בכ 120 בתים בשתי הרחבות, צפונית ודרומית וכתוצאה מכך המושב שינה פניו כשקיים רוב לתושבים שאינם בעלי נחלות ואינם חקלאים.

 

עין שריד – מוגדר יישוב כפרי אף הוא נמצא בתחום המועצה האזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1950. ראשוני המתיישבים, כ-60 משפחות בני גלויות שונות, נשלחו לעין שריד על ידי מרכז הקליטה של מפא"י. בשנים הראשונות סיווג היישוב לא היה חד משמעי והוא הוגדר פעם כמושב עובדים ופעם כשיכון עולים. מקור השם עין שריד הוא על שם המתיישבים הראשונים, שריד מיהדות אירופה. גירסה שונה לשם הישוב אומרת שהשם לקוח משם המעיין שנמצא בשכונה החדשה המזרחית בתוך גן השעשועים – ושמו היה עין שאראת. בשנת 1957 הצטרף היישוב אל המועצה האזורית הדר השרון שבשנת 1984 הפכה, כאמור, למועצה אזורית לב השרון. בשנת 1989 הוגדל היישוב, בשנת 1994 הוקמה ההרחבה הראשונה המכונה "עין שריד החדשה", ובשנת 2009 הוקמה הרחבה נוספת במערב היישוב. עין שריד מונה כיום כ-1200 איש.

 

מעט הצטערתי שלא נכנסנו לתחומי עין ורד ועין שריד. מסקרן אותי היה לראות אותם. לא נורא! אז עלה לי רעיון לעשות טיול נוסף באזור שמסלולו יהיה בין יישובי גוש תל מונד.

 

פנינו מערבה בין פרדסי ממערב לעין שריד.

 

בקצה הפרדס נכנסו לתוך קטע המסלול בחורש הנטוע הכולל את יער עין שריד ואת יער קדימה.

 

יער עין שריד מהווה "ריאה ירוקה" הוא חורש איקליפטוסים בלב השרון באחריות הקרן הקיימת לישראל. אומרים שבחורף הפריחה בו יפה ומעניינת וגם ניתן למצוא בו מקבצי של צבעוני השרון.

 

הגענו למעבר מתחת לכביש המקומי בין קדימה ובין עין שריד ועין ורד. לפני שעברנו אותו יכולנו את שמורות החולות.

 

שמורת חולות קדימה – חולות עין שריד היא אתר טבע משוקם עם מרבדי פריחה עונתיים ובריכת חורף בלב השרון. לאחר עריכתו בשנת 2011 של סקר טבע ונוף ברחבי המועצה האזורית לב השרון , החלה פעילות משותפת של המועצה האזורית ומשרד החקלאות לשיקום ושחזור שטחי טבע קטנים, כדי לספק "שירותי מערכת" אקולוגיים לשדות החקלאיים. זאת מתוך תפיסה החותרת להפחתת שימוש בחומרי הדברה, סחף קרקע כתוצאה מעיבוד אינטנסיבי וכדומה ולעודד הדברה ביולוגית, שימור קרקע והאבקת היבולים החקלאיים ע"י חרקים טבעיים ולא רק ע"י דבורי הדבש. אחד האזורים הראשונים בהם מתבצע השיקום האקולוגי נמצא ממערב למושב עין שריד בו יש פסיפס של שדות מעובדים ושטחים נטושים. אזור זה היה בעבר חלק מגוש חולות מיוצבים, על חלקם ניטע יער קדימה להלן, ובשטחים אחרים הוקמה העיירה צורן. מהלך השיקום החל בסוף שנת 2013. בשנת 2014 שוקמו שתי חלקות חוליות מצפון לכביש 5532, ובשנת 2015 החל שיקום בריכת חורף מדרום לכביש זה, שנפתחה לקהל הרחב במרץ 2015.

 

 

 

לאחר חציית כביש 5532 המשכנו לרכב בתוך יער עין שריד בשביל האופניים החוצה את תחום המועצה האזורית לב השרון.

 

לעיתים נדרשה גם הליכה ברגל בגלל החולות שאינם מאפשרים רכיבה.

 

אודה על האמת למרות שהרכיבה בחורש נעימה לא אהבתי אותו. הסיבה לכך עצי הקליפטוסים הנטועים בו. אלה לא עצים השייכים לחורש הים תיכוני בכלל ולא לחורש עצי התבור שהתקיים בשרון. איני יודע אם זו נטיעה של קק"ל בתקופה של אחרי הקמת המדינה או נטיעות של ממשלת ארץישראל המנדטורית בתקופה שקדמה להקמת המדינה. לכל אלה אפשר להוסיף את המקומות המלוכלכים. אפילו פסולת רהיטים ראינו שם. איפה הפקחים של המועצה האזורית? למה החורש מלוכלך?

 

בקצה החורש הגענו לכביש 562. חצינו אותו. עלינו על שביל האופניים שהוביל אותנו לכניסה ליער קדימה.

 

יער קדימה – שטחו כ-700 דונם. הוא ניטע החל משנות ה- 40' על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית כדי לייצב אזורי חולות. הוא מהווה כיום את הריאה הירוקה החשובה ביותר במועצה אזורית לב השרון ובעיירה קדימה-צורן. היער נטוע ברובו אקליפטוסים, ובחלקים ממנו נטועים מינים נוספים כמו שיטה כחלחלה, ברושים, אלון התבור, אורן קנרי ואורן הצנובר. כמו כן נמצאים ביער מספר פרטים טבעיים של עצי אלון התבור. בין העצים שרדו צמחי בר כמו בן-חצב יקינטוני, צבעוני ההרים, שום תל-אביב, פשתנית יפו, אלקנת הצבעים ואחרים. ראויים לציון מספר מינים נדירים – אירוס הארגמן, אזוביון דגול ותורמוס צהוב הצומחים אף הם ביער. כאחד מהשטחים הפתוחים האחרונים באזור שאינם מעובדים, משמש היער גם מקום מקלט לבעלי חיים, כמו שועלים וצבי יבשה. בחלקו הצפוני של היער נמצא חניון מטיילים.

 

נכנסנו לתחומי יער קדימה. לאחר הפסקה קצרה המשכנו הלאה למערבה

 

ויצאנו מתחומו  של יער קדימה וזאת שוב לראות את מהלך המסלול בקטע זה של הטיול בתוך החורש.

 

ביציאה מיער קדימה עברנו בין שדות והחממות הנמצאים בסמיכות לקצה המזרחי של קדימה.

 

המשכנו ונכנסנו לתוך שמורת טבע זעירה שגודל כ- 8 שהיא "שמורת עציץ" והיא שמורת יער אלוני קדימה הנמצאת נמצאת בשוליים הצפוניים-מזרחיים של העיירה קדימה, בצד דרך כורכר המוליכה לאזור צור-משה. 

 

שמורת אלוני קדימה – בשמורה נמצאת חלקת יער אלוני תבור, בת כ- 25 עצים, וצומח עשבוני (בעיקר חילף החולות). לאורך השמורה חולף שביל הליכה באורך כ- 200 מ' מקצה לקצה המתוחם בכבלי מתכת. בצל העצים נמצא ריכוז מרשים של אירוס הארגמן, שהועבר לשמורה משטחי בנייה סמוכים, כבר בתחילת שנות ה- 1980. כמו כן, נלווים מינים נוספים כמו שום תל-אביב, תורמוס ארץ-ישראלי, אלקנת הצבעים ואחרים. באתר נמצא צמח נדיר מאוד בישראל – אספסת איטלקית. השמורה המוכרזת משתרעת כאמור, בשטח כ- 9 דונם. בתכנית המתאר המחוזית, ובתוכנית המתאר המפורטת לקדימה-צורן, מסומנת השמורה בגבולות גדולים יותר של כ- 50 דונם, וייתכן שהשמורה תורחב בעתיד בהתאם לגבולות אלו. כיוון שהשטחים הגובלים בשמורה הינם חקלאיים, יש להניח שהשטח שמיועד להרחבת השמורה יעבור שיקום אקולוגי. השמורה הקטנה סובלת הן מצמחייה פולשת (במיוחד חמציץ נטוי) והן מדריכה ורמיסה ע"י מטיילים.

 

זה מקום מרשים ביופיו! רכבנו בשביל הצר החוצה אותה.

 

אלון התבור – מבין חמשת מיני האלונים שניתן למצוא בארץ ישראל –  אלון מצוי, אלון תבור, אלון תולע, אלון שסוע ואלון הלבנון – אלון התבור הינו הגדול, הרחב והמרשים ביותר. מדובר בעץ גדול ונשיר, שגובהו אף עולה על 10 מ', בעל גזע מרכזי וצמרת רחבה במיוחד. אפילו בלוטיו של אלון התבור גדולים מאוד, והם נחשבים לטעימים ביותר מבין בלוטי האלונים השונים. הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית. כל אלה יוצרים את יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסו יערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים בשרון. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. מקור והרחבה גם עוד מקור  מעניין מאוד ומומלץ לקריאה מאמר על שרידי יער אלוני התבור בשרון

 

 

ביציאה מהשמורה הבטנו על השדות התותים המקיפים את קדימה

 

התארגנו להמשך תנועה.

 

כאמור זה היה המסלול בשולי קדימה

 

כניסה לקדימה לא הייתה בתכנית טיול זה והיא מחייבת טיול נפרד שגם הוא בתכנית לביצוע בזמן הקרוב. אולם אי אפשר להתעלם ממנה.

 

קדימה היא מועצה מקומית. היא נוסדה ב-5 ביולי 1933 כמושבה חקלאית על אדמות חקלאיות שנגאלו ביוזמתו של יהושע חנקין, שהיה אז מראשי חברת הכשרת היישוב. בשנת 1946 החלה קדימה לקלוט עולים נוספים, תחילה פליטי שואה מאירופה שנשבו באופן זמני בקפריסין. לאחר קום המדינה הגיעו לקדימה עולים ממדינות ערב, ארצות אסיה ואפריקה. בשנת 1949 פנה ועד הכפר לממונה על המחוז להקמת מועצה מקומית לישוב. באותה שנה הוקמה בשכנות לישוב (מדרום) מעברת עולים אשר קלטה עולים מתימן, עירק ופרס. באותה שנה הוקדם במושבה בית קולנוע. בשנת 1950 הוכרזה קדימה כמועצה מקומית. ב-1958 סופח האזור הדרומי שהיה מכונה "השיכון" למושבה ומאז שתי האוכלוסיות, הוותיקה והחדשה עברו תהליך של מיזוג. במהלך שנות השבעים התדרדר מצב הישוב אשר סבל מהגירה שלילית. באותה תקופה מנה הישוב 4200 נפש. החל משנת 1985 השתפר המצב כתוצאה מהכנסת גורמי טיפוח לישוב (פרויקט שיקום שכנות) אשר יצרו שיתוף פעולה עם התושבים בעיצוב תדמית חדשה לישוב. בשנת 1996 הוקמה שכונה חדשה בדרום מזרח לישוב, שכונת בנה ביתך בשם "השרון הירוק" בת 5,000 נפש. ב-2003 אוחדה קדימה עם היישוב צורן שהוקם ב-1994 צפונית-מזרחית לה, והוקמה המועצה המקומית קדימה-צורן. בין שני חלקי המועצה המקומית מפריד יער קדימה.

 

 

 

 

המשכנו הלאה לעבר צור משה

 

עברנו בשטח הרחבה ג' של המושב צור משה אותו הקפנו מדרום וממערב בדרך אל פרדסייה.

 

למרות שלא נכנסנו לתוך שטח צור משה, לא ניתן להתעלם ממנו.

 

צור משה – מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית לב השרון. היישוב נקרא על שם משה קופינס שהיה פעיל ציוני ביוון ומימן חלק מעלות רכישת אדמות היישוב. לשמו הפרטי של קופינס הוסיפו את המילה "צור", על שם העיר החשמונאית צורן ששכנה באזור. 60% מתושבי המושב היו יוצאי יוון, 35% יוצאי בולגריה, 4% יוצאי יוגוסלביה ו – 1% מיוצאי טוניס. היישוב הוקם ב-13 בספטמבר 1937 בשם "כפר קופינס" כיישוב חומה ומגדל בעיצומו של המרד הערבי הגדול. את היישוב הקימו שתי אגודות. האחת אגודת "לשדה" של יוצאי יוון שבראשה עמד הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ובין חבריה נימנו ליאון רקנאטי (הסב), משה קרסו, דוד פלורנטין וברוך עוזיאל והשנייה אגודת "בנים לגבולם" של יוצאי בולגריה. שטח היישוב בהיקף של כ-1,030 דונמים נרכש על ידי הנוטע והכשרת היישוב מהכפר שופא בשומרון במחיר שהיה נמוך בהרבה משהוצע לפני פרוץ המרד הערבי הגדול. השטח נמסר לארגון עולי יוון בגלל המחויבות של הקרן הקיימת להקים ארגון של עולי יוון, כנגד תרומות גדולות של יהודי יוון שנמסרו כעשור קודם לכן. העלייה לקרקע בשלב הראשון התבצעה במטרה לשמור על הקרקע, אך בניגוד למקרים האחרים העלייה לקרקע מומנה בעיקר על ידי הארגון ולא על ידי הסוכנות והמוסדות המיישבים. אבן פינה לבתים הונחה בדצמבר 1939 ולאחר מספר חודשים התגוררו במקום 27 משפחות. עם הקמת המדינה התרחב שטח היישוב לכדי 3,000 דונמים וענפי החקלאות המרכזיים היו פרדסנות, לולנות וגידול ירקות. בראשית שנות ה-60התגוררו במושב 90 משפחות שמנו 350 נפשות. בשנות ה-90 נוספה למושב שכונת "הרחבה" בשם "גבעת משה" ("הגבעה"). בשנת 2000 נבנתה במושב שכונה חדשה נוספת – "בוסתן הכפר" ("הבוסתן"). בעקבות אכלוס שתי השכונות, כניסתם של זוגות צעירים רבים והריבוי הטבעי, צור משה נחשב למושב הגדול ביותר בישראל והוא מונה כ-750 משפחות, אולי יותר.

 

ברכבנו בדרך מדרום לצור משה פגשנו את מערום אשפה זה. בדיחה גרועה. מגוחך זו המילה המתאימה לתאר את המקום. שוב איפה פקחי המועצה האזורית לה השרון

 

התקדמנו בדרך הצמודה לדופן הצפונית של יער אילנות.

 

יער אילנות – הגן, המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות.

 

 

יער אילנות היה הארבורטום – גן אקלום העצים של ישראל. ואמנם, יערני משרד החקלאות עשו את עבודתם נאמנה. הם אספו כ-700 מינים של עצים מרחבי העולם כולו ושתלו אותם בגן ב-25 חלקות, בהתאם לאזורים הגיאוגרפיים שמהם נאספו העצים. למקום העניקו את השם ההולם "אילנות".  הארבורטום שקק חיים. החוקרים בדקו באילנות את מידת התאמתם של מיני העצים שצמחו בגן ואת האפשרויות לנצלם כעצי יער. המקום שימש מרכז לפעילות המחקר היערני בארץ ונעשו פה עבודות מחקר חשובות באיסוף זרעים, מזיקי עצים ותחומים אחרים הקשורים ביערנות. המגוון העצום של מיני העצים בגן משך למקום סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, תלמידי תיכון, אדריכלי נוף וחובבי טבע מהארץ ומחו”ל.  בשנת 1986 נסגרה המחלקה לחקר היער והפעילות באילנות נפסקה. המקום ננטש. חלק מהעצים מתו משום שלא התאימו לתנאי האקלים והקרקע שבמקום. אחרים התנוונו מחוסר טיפול. השטח התמלא בעשבייה והגן הנהדר הלך ונשכח.  ביולי 2014 שר החקלאות הכריז על יער אילנות כעל הגן הבוטני ה-11 המוכר בישראל העומד בתנאים היוקרתיים לפי חוק הגנים הבוטניים התשס"ו. להרחבה באתר  קק"ל ומקור נוסף

 

נכנסנו לתוך פרדסיה ושם עצרנו להפסקה קצרה וגם לסקירה על המקום.

 

פרדסיה – היא יישוב עירוני המוגדר כמועצה מקומית. שטח השיפוט של פרדסיה הוא כ-1,500 דונם. אוכלוסיית היישוב המגוונת מונה כ – 1,400 בתי אב. ראשית ימיה הייתה מושבה חקלאית. אדמות היישוב נקנו בשנת 1928 על ידי ז'אן-יונה פישר, יהודי מבלגיה, כאלף וחמש מאות דונמים, בין נתניה לטול-כרם, כדי להגשים את הרעיון הציוני של בני בלגיה. לאחר מותו מקים בנו מוריס ב-שנת 1932 את חברת "מטעי השרון" שניהלה את פעולות המימון וההתיישבות בארץ. שנים עברו עד שהמקום יושב. בשנת 1937 פנה אברהם טביב, חבר בהתאחדות עולי תימן והאחראי על נושא ההתיישבות בהתאחדות, לעולי תימן הגרים בפתח תקווה, בנימינה ונווה-שלום, וקורא להם לבוא ולהקים יישוב באזור השרון הצפוני, דרומית-מערבית לכפר יונה, במטרה להכשיר קבוצת פועלים לעיבוד פרדסים בכפר יונה, והתחייב לבנות בתי מגורים למתיישבים הראשונים. 20 זוגות נשואים התארגנו  ונענו לקריאה. בשנת 1938 הוקם במקום יישוב של עולי תימן ובמקום ניטע פרדס שאת הפירות שלחו התושבים לאירופה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נסגרו שערי ארץ ישראל ולכן לא נשלחה סחורה והיישוב היה תחת סיכון פירוק אך בעזרת התערבות של הסוכנות היהודית ניצל מכליה. באותה עת בשנת 1942 החל הצבא הבריטי לבנות מחנה גדול והבנייה סיפקה פרנסה לחלק מהתושבים שעבדו בכל עבודות הבניין – חפירות, טפסנות ועוד. המחנה השתרע עד לכביש טול כרם (ליד תחנת הדלק). המחנה הקיף את היישוב בצורת "ר".

 

 

בשנת 1946 נבנתה שכונה נוספת בכפר עם הזמן, הצטרפו לפרדסיה משפחות נוספות. באותה עת בקרבת פרדסיה ישבו מספר קבוצות של ערבים אשר פגעו ביישוב קשות. במלחמת העצמאות גורשו כולן. ארבע שנים לאחר הקמת המדינה בשנת 1952 הוכרזה פרדסיה כמועצה מקומית ונפרדה ממועצה אזורית השרון הצפוני אשר אליה השתייכה. באותה עת, שנות העלייה הגדולה, הפך המחנה הבריטי שהיה סמוך ליישוב, למעברה גדולה – מעברת "שבות עם" – דרכה עברו אלפי עולים חדשים מכל פזורת הגולה. עם השנים חוסלה המעברה והעולים עברו להתגורר בערים הגדולות. מעברת שבות עם אשר צורפה לפרדסיה בשנת 1982. במרוצת השנים התבססו תושבי פרדסיה, שיפצו והרחיבו את בתיהם ואפשרו לצעירים לבנות את ביתם בסמוך לבית ההורים. במהלך שנות ה – 80, חל שינוי משמעותי בפרדסיה, כאשר על שטח קרקע, בכניסה המערבית, הוקמה שכונת הוילות הראשונה "נאות השרון". לאחר מספר שנים הוקמו אזורי מגורים נוספים והיישוב גדל ללא היכר. הגידול המסיבי של פרדסיה חל במהלך שנות ה-90, כאשר מספר התושבים גדל מ-1,500 ל-6,500 תושבים. גידול זה הצריך שידוד מערכות מלא בכל מערך התשתיות של היישוב, בניית מבני ציבור חדשים , בהם בית הספר היסודי תפוז, והתאמת מערך השירותים לתושבים. לאחרונה הופשרו שטחים לבניית כ – 300 יחידות דיור חדשות בפרדסיה, ואושרה תוכנית נוספת שבה כ – 750 יחידות דיור נוספות. תנופת התפתחות תגדיל את היישוב היישוב לכ-10,000 נפש בשנים הקרובות, כל זאת תוך שמירת צביון החיים הכפרי המיוחד שלנו.

 

לאחר ההפסקה התארגנו לקראת המשך הדרך.

 

 

רכבנו ברחובות קדימה לעבר חלקה הצפונית וזה היה המסלול

 

 

שיצאנו מתחום השטח הבנוי רכבנו על שרידי הכביש ששמש את המחנה הבריטי הידוע כדרך סולינג.

 

הגענו למתחם מחסנים ובתי מלאכה בה נמצאה בעבר מעברת שבות עם

 

מעברת שבות עם – הוקמה בתחילת שנות ה- 50, עם הגעתם של גלי העלייה הגדולים לארץ והייתה אחת המעברות הגדולות בארץ ונקראה בתחילה מעברת בית ליד. היו במעברה חמישה מחנות ועברו דרכה קרוב ל- 100 אלף עולים. כאמור, המעברה הוקמה מצפון לפרדסייה על שטח המחנה הבריטי והשתרעה עד כפר יונה. העולים הגיעו מכל קצוות תבל. האנשים התגוררו באוהלים, 10 נפשות באוהל קטן. קיבלו מהסוכנות מיטות ומזרוני קש ושתי שמיכות צבאיות לכל נפש. את האוכל קיבלו לפי תלושים בחדר האוכל המרכזי. את הכביסה כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות שהיו מאחורי האוהלים. החיים במעברה היו קשים ולמרות זאת התארגנו האנשים לתקופת שהייה בלתי מוגבלת. במקום היה מרכז מסחרי, בתי קפה ובית ספר שבו למדו גם ילדי פרדסיה. ברבות השנים נהרסה המעברה, ושכונת הפרחים של פרדסיה בנויה על חלק מהשטח שבו שכנה.

 

 

המשכנו בדרך צפונה ובתצפית מערבה יכולנו לראות את צומת השרון ובית הכלא.

 

הגענו בקצה הדרך לכביש 57.

כביש 57 – הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

 

המקום הבא אליו הגענו היה אנדרטה לזכר הפיגוע הכפול בצומת בית ליד.

הפיגוע בצומת בית ליד היה פיגוע התאבדות כפול שאירע בתחנת אוטובוסים מרכזית בצומת בית ליד ב-22 בינואר 1995 בו נרצחו 22 ישראלים (19 חיילים ואזרח אחד, שנהרגו במקום, ושני חיילים שמתו מפצעיהם לאחר שבוע ימים ונפצעו 66 ביניהם אזרחים. היה זה אחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל והפיגוע הכפול הראשון. הפיגוע התרחש ביום ראשון בבוקר (בשעה 8:00), בשעה בה חיילים רבים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוסים המרכזית שבצומת בית ליד בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. א, חדר מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל אל בין החיילים הממתינים ופוצץ את חגורת הנפץ במשקל של כ-10 ק"ג אותה נשא. מפיצוץ זה נהרגו תשעה חיילים ונפצעו אנושות עוד שלושה. אחת מתה בדרך לבית החולים, ושניים נוספים לאחר שבוע ימים.  לאחר כשלוש דקות פוצץ עצמו מחבל שני בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעי הפיצוץ הראשון. בפיצוץ זה קופחו חייהם של תשעה מן החיילים הנחלצים לעזרה, וכן של שבתאי מחפוד אזרח נהג משאית חולפת, בעל נסיון כחובש צבאי, נחלץ לסייע לפצועים.

באחר הפיגוע הוקמה אנדרטה זמנית שהוצבה במרכז צומת בית ליד. עוברים ושבים נהגו לעצור לידה ולהתייחד עם זכר הנופלים. בשנת 2006 הועתקה האנדרטה למקום הקבע שלה בסמוך לאנדרטה הגדולה והיא מהווה חלק מאתר ההנצחה הרשמי. לאחר למעלה מעשר שנים, ולאחר מכשולים רבים, הוקם אתר הנצחה לחללי הפיגוע כחצי קילומטר ממזרח לצומת בעיצובה של האמנית והיוצרת שרה קונפורטי, תושבת כפר יונה הסמוך. באתר מתאר פסל מתכת את עלייתן של 22 דמויות, שממדיהן הולכים וגדלים, בסולם השמיימה כסמל להתעצמותו של העם בתגובה למכות הנוחתות עליו.

 

 

לאחר ביקור במקום המשכנו מערבה לצד כביש 57 עד צומת השרון.

 

המשכנו מערבה וחצינו ברמזור את צומת השרון לצד מתקן כלא אשמורת

צומת השרון המכונה צומת בית ליד בו מצטלבים כביש תל אביב – חיפה הישן (כביש 4) וכביש המתנים הצרות , כביש נתניה -טול כרם (כביש 57).  הכינוי "צומת בית ליד" מקורו בשמו של הכפר הערבי ששכן בסמוך לו, ח'רבת בית ליד, אשר ננטש ונהרס במלחמת העצמאות.  ליד הצומת הוקמה כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול, הוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת מצודת טיגרט אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ.
להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.
לאחר קום מדינת ישראל הוקמה במקום תחנה של משטרת ישראל. בשנת 1962 הוסבה תחנת המשטרה לבית כלא לנשים בית סוהר נווה תרצה ובשנת 1968  פונו הנשים והכלא שימש לכליאת מחבלים^. היום המבנה משמש ככלא "אשמורת" ולצדו מתקן מעצר "ניצן". עוד לפני הקמת המדינה היה הצומת תחנת מעבר מרכזית של נוסעים באוטובוסים. כך היה במשך שנים רבות ובתחנה בה התרחש הפיגוע הכפול בינואר 1995 לעיל.

 

 

המשכנו מערבה עוד מאות מטרים ופנינו בצומת הכניסה ליישובים גנות הדר ונורדיה וזה היה המסלול.

 

גנות הדר – היישוב הנמצא בתחום המועצה האזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1954 והיה מיועד בתחילת דרכו לעולים חדשים מדרום אפריקה, אך אלה לא באו. הבתים נבנו על חלקות בנות כ-2.5 דונם, מתוך כוונה להקים משק עזר חקלאי לכל בית. בסופו של דבר התיישבו ביישוב ישראלים בעלי מקצועות חופשיים. החל משנת 1969 החלה הרחבת היישוב, הפרדסים הרבים שאכלסו את השדות נעקרו ובמקומם החלו להיבנות בתים צמודי קרקע. משפחות ממצב חברתי-כלכלי בינוני ומעלה החלו להתיישב במקום כשרובם באים מהעיר נתניה השכנה. התושבים החדשים, שברובם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, החלו להכתיב את קצב החיים החדש ביישוב. גנות הדר צמוד ליישוב נורדיה ומעבר כביש מפריד בין השניים. בשל גודלו הקטן של היישוב, פעילויות התרבות נעשות בשיתוף פעולה מלא עם נורדיה.

 

רכבנו דרומה לאורך הדרך והגענו למרכז נורדיה.

מושב נורדיה נמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית לב השרון. זה מושב שיתופי אשר הוקם על ידי חיילים משוחררים מהצבא הבריטי בסוף מלחמת העולם השנייה על חורבות הכפר הערבי הנטוש ח' בית ליד. הם היו בוגרי פלוגות הגיוס של בית"ר שחברו  והקימו שני גרעיני התיישבות. גרעין מרגולין ע"ש גנרל מרגולין (מפקד הגדוד העברי השני במלחמת העולם הראשונה) נוסד ב 1944 ע"י חיילים בית"ריים מהגדוד השלישי של החטיבה היהודית הלוחמת – החי"ל – באיטליה. עם שובם לארץ התיישבו החברים בכפר יונה וב -2 בנובמבר 1948 עלו להתיישבות. גרעין ווג'ווד ע"ש יאשיהו ווג'ווד (חבר בית הנבחרים הבריטי מידידיה של התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי שחזה את המדינה היהודית על שתי גדות הירדן) נוסד ב 1943 ע"י חיילים בית"ריים מהגדוד השני של החי"ל בבנגאזי שבלוב. עם שובם לארץ התיישבו במושבה הגלילית משמר הירדן שנעזבה ע"י מתיישביה. במלחמת העצמאות נכבשה משמר ירדן על ידי הצבא הסורי והם הובלו לשבי בסוריה. ב 1949 עם שובם מהשבי הצטרף חברי גרעין ווג'ווד לחברי מרגולין וביחד הפכו ל "נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ." השם נורדיה נקבע ע"ש המנהיג הציוני ד"ר מכס נורדאו איש הציונות המעשית שקרא לישב את הארץ. במשך שנים רבות התאפיין המושב כמושב בעל זיקה פוליטית ימנית, מסונף למשקי חרות בית"ר כשתנועת הנוער הייתה בית"ר. לכן, תחילתו של המושב לא הייתה סוגה בשושנים. הוא סבל מבידוד פוליטי וארגוני. למרות זאת המשק צמח והתפתח. החיים בנורדיה התנהלו  כמושב שיתופי המשלב את יסודות הקיבוץ והמושב: שיתוף בייצור והפרטה של הצריכה..בשנת 1993 הוקמה שכונה חדשה ליד המושב ונורדיה הפכה לישוב קהילתי שיש בו אגודה שיתופית ושכונה של מתיישבים. אז הוקם ועד מקומי הנבחר בבחירות מוניציפאליות רגילות שחברים בו תושבי האגודה ותושבי השכונה. ביישוב נשמרת בקרב רבים מתושביו המסורת של רוח תנועת בית"ר.

 

 

 

יצאנו מתחום נורדיה דרומה ורכבנו דרומה בדרך המקבילה לכביש 4.

 

עברנו סמוך לאנדרטת לזכרו של דב הוז הנמצאת ממול לצומת הכניסה לפרדסיה.

דב הוז (19 בספטמבר 1894 – 29 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל מראשי המתנדבים לגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה וממייסדי ארגון ה"הגנה", הקדיש את חייו ליצירת כוח המגן של היישוב העברי בארץ ישראל. כן היה טייס ומיוזמי התעופה העברית. ביום כ"ט בכסלו תש"א (29.12.1940) נהרגו בתאונת דרכים כאן דב הוז ועוד חמישה אנשים: רעייתו רבקה, בתו רות, אחייניתו אורה בורודובסקי, גיסתו צביה שרתוק וחברו יצחק בן יעקב. האנדרטה לצד הכביש הראשי נמצאת במרכז במה מרוצפת אבן. ההנצחה ביוזמת ידידי המשפחה, בוצעה בתש"י (1950) ומתוחזקת ע"י מועצה אזורית לב השרון ותלמידי קריית חינוך "דרור".

 

עברנו ממזרח לשולי מחציבה כורכר גדולה ומגודרת והתחלנו את הקטע האחרון שהחל מצפון לחלק המערבי של יער אילנות והלאה לעבר אבן יהודה

 

אלה מראות בדרך דרומה לאבן יהודה.

 

המשכנו דרומה, עקפנו את אזור התעשיה של צורן הנמצא ממערב לכביש 4. חצינו את כביש הכניסה להדסים. המשכנו דרומה ונכנסנו לתחום אבן יהודה. החלטנו שבגלל החום נרכב דרך היישוב בדרך חזרה. וזה היה המסלול בתוך אבן יהודה

 

 

 

אבן יהודה – הינה מועצה מקומית בשרון המשתרעת על פני שטח של כ-8,200 דונמים כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה.  היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב. באבן יהודה מתגוררים בה כ-13,500 נפש.

 

 

אבן יהודה נוסדה בחנוכה תרצ”ג (1932) על ידי אגודת ”בני בנימין” – אגודה של בני המושבות הראשונות שרכשו בכספם קרקע להתיישבות חדשה על מנת להקים מושבת הדרים. במקביל רכשה קבוצת מורים מהגימנסיה ”הרצליה” בתל-אביב קרקע להתיישבות עתידית שלהם, שלא קמה, הלא היא תל-צור. ממערב נרכשו קרקעות נוספים על ידי פועלי מפעלי ים המלח שחלמו על בית בכפר לעת פרישה והקימו את ”באר גנים”. בשנת 1934 הגיעו מספר משפחות עולים חדשים מתימן. בשנת 1935 הגיעו עולי סיטקוב מפולין, קבוצת ”מכבי” (צעירים מרומניה) וקבוצת בית”ר.  בשנת 1944-45 הגיעה קבוצה נוספת של עולי תימן. העליה הגדולה הגיעה מיד לאחר קום המדינה. מעברת אוהלים הוקמה בחולות ליד כפר נטר ואחריה נבנו שיכוני עולים לתושביה. עם קום המדינה סופחו לשטח המושבה קרקעות נוספות – מצפון כפר צור ותל צור, ממערב באר גנים ומדרום אדמות מדינה לשיכון העולים החדשים. כעבור מספר שנים החליט שר הפנים לגרוע מאבן יהודה חלק מהשטחים מדרום ולהעבירם למועצה האזורית חוף השרון. בשנות השבעים הזדקנה המושבה, הצעירים עזבו לערים הסמוכות והישוב נראה ככפר גמלאים. תוך חצי עשור – מיד לאחר מלחמת יום כיפור – ארע המהפך. זוגות צעירים ובעלי משפחות צעירות זרמו למושבה שהחלה לצמוח בקצב מהיר. היא לא הפסיקה מאז. הבנייה בה מאופיינת הן בסגנון כפרי נמוך קומה והן בבתים באדריכלות עירונית רוויה. בדירוג הכלכלי-חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבן יהודה נהנית ממיקום גבוה במיוחד (8 מתוך 10). בשנת 2007 עבר בית הספר האמריקאי הבינלאומי (The Walworth Barbour American International School in Israel) לקמפוס חדש באבן יהודה.

 

כאמור רכבנו באבן יהודה לאורכה

 

כאמור, באבן יהודה רק חלפנו. בתכנית לבצע גם בתוכה סיור מפורט. לא החמצנו את אחד ממגדלי השמירה של המושבה בימיה הראשונים.

 

הגענו לקצה דרך רבין בדרום אבן יהודה. דרך צומת הכניסה הגענו לכביש 553. רכבנו בזהירות יתרה בשוליו. נכנסנו לתחום תל יצחק ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

הטיול שלנו הסתיים אחרי קצת יותר מארבע שעות. יצאנו לדרך בשעה 06:00 וסיימנו בשעה 10:00 קצת אחרי שהתחיל החום.

 

כאמור חלק ניכר מהמסלול עבר בשטח הפתוח. בקטעים קצרים מאוד מאוד בגלל החול נאלצנו לרדת מהאופניים וללכת ברגל. גמענו מרחק של כ-32 ק"מ שברכיבה בהם לא נדרש מאמץ דרמטי

 

נהינו מאוד לחוות תוך כדי רכיבה את הנופים החקלאיים המגוונים, בין הפרדסים, בין שדות התות, בין מקשות אבטיחים וגם בין שדות גידול דשא. אהבנו (אני פחות) את הרכיבה בחורש הנטוע שבאזור. התרשמנו מאוד מ"שמורת עציץ" של יער אלוני קדימה, 

 

היה מעניין להיכנס לחלק מהיישובים לאורך המסלול והתרשמנו גם מהיישובים העירוניים שנוסדו כמושבות חקלאיות והיום הם יישובים עירוניים פרבריים במטרופולין המרכז. 

 

היה לנו טיול מענג של חברה נעימה במזג אוויר סביר.  

 

ניתן לומר שלאחר הטיול שלמדנו להכיר את חלק מלב השרון. תוך כדי הטיול ולאחריו עלו בראשי רעיונות לטיול נוספים שבעקבותיהם נוכל להשלים את התמונה על אזור זה.

 

לסיום, תודה מגיעה לאלי שחר שהכין את המסלול, למד אותו והוביל את הטיול והשכיל לקצר את המסלול שכבר נעשה חם.

 

לטיול זה יצאנו רז גורן, תני גזית ואני ביום שלישי (12/7/2016). את הרעיון והתכנית לטיול זה רקמנו רז גורן ואני כמה ימים לפני. בשיחה הוא אמר לי שביום זה הוא יהיה בחופש. הוא שאל אם יתאים לי שנצא ביחד לטיול. הסכמתי. לנוכח מגבלות הזמן חשבתי שכדאי שנטייל באזור קרוב למקום מגוריו, לאזור פחות מוכר. שוחחנו והצעתי לו את המסגרת הכללית למסלול באזור שרציתי שנהייה בו ואת המקומות שחשבתי כדאי שנעבור בהם. אחרי כמה שעות רז שלח לי את הצעת המסלול שהכין על בסיס היכרות חלק מהשטח. התלהבתי מהרעיון שנרקם. בערב פנה אלי תני גזית וכך כתב: בשבוע הבא מיום שני אני בחופש . באם יש לך איזה תכנון לרכיבה שאני יכול להשתלב ולהצטרף אליך , אשמח מאוד". בלי לחשוב פעמיים הצעתי לו להצטרף. הוא נענה.

 

זה היה מסלול הטיול

 

אזור הטיול

מסלול היה באזור מעניין מעניין רווי תוכן דרכו למדנו על משבצת ארץ שאני חושב (אפשר אפילו לומר בטוח) שאינה ידועה ואינה מטוילת בכלל וברכיבה באופניים בפרט ומשתרעת במזרח השרון ובמורדות הנמוכים ביותר של מערב השומרון.

.

 

אזור הטיול נמצא בשני צדדיו של כביש 6 מצפון לכביש 57.

 

אזור הטיול נמצא בשוליים המזרחיים של השרון מצפון לעיר טול כרם

 

עיון גאוגרפי מדוקדק יותר מצביע על כך שחלק ניכר מאזור הטיול היה במרזבת השרון שהיא רצועה האורך המזרחית לאורכו של השרון (האמצעית היא גבעות החול והמערבית היא רכסי הכורכר והאבוסים ביניהם).

 

המרזבה מכוסה בחולות האדומים ובאדמות סחף כבדות – בחלקן אדמות טרה רוסה, שמקורן בסחף נחלים. גובה פני המרזבה נע בין 60-25 מ' ויש לה שיפוע מתון לכיוון מערב המשפר את תנאי הניקוז. הגבול בין גבעות החול האדום ובין המרזבה אינו בולט ולעתים יש עירוב של קרקעות לאורך קו החיבור. באזור המגע עם ההרים קיימות מניפות סחף המביאות גם חלוקי נחל וחצץ. בקטעים המערביים יותר מכוסים החלוקים ושברי האבנים בקרקעות ובחולות. פוריותן של אדמות המרזבה והעובדה שלא נוצרו בהן ביצות הביאו לעיבוד אינטנסיבי מאוד של השטח לאורך הדורות. בתקופות היסטוריות מסוימות היה השטח שלמרגלות ההרים, מרכזו של היישוב וציר מעבר חשוב בין צפון הארץ ודרומה. כאן עברה דרך הים ולכאן גלשו יישובי הבת של אזור ההר במאות הקודמות.

 

אזור הטיול עבר בשני קטעים בקצוות אגני הניקוז של נחל אלכסנדר ונחל חדרה.

 

בהיבט היישובי אזור הטיול משתרע בתחום המזרחי של המועצה אזורית עמק חפר ובתחום המועצה המקומית זמר המאגדת ארבעה כפרים ערביים ועליה נרחיב בהמשך.

 

אזור הטיול היה אזור ספר הסמוך לקו שביתת הנשק עם ירדן במשך שני עשורים, בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים.

 

 

 

אחרי מלחמת ששת הימים היה זה אזור מעבר לעבר השומרון. בתחילת העשור הקודם, בימי האינתיפאדה השניה נבנתה בו גדר הביטחון שנקראת גדר ההפרדה.

 

המסלול, קטעיו, המקומות והנקודות לאורכו

את הטיול התחלנו בשולי מגרש חניה נעול סמוך למרכז המסחרי בצומת הכניסה לניצני עוז בכביש 57 .

 "ניצני עוז" המושב נמצא בתחום המועצה האזורית לב השרון עוסק בחקלאות והענפים המובילים: רפתות, לולים, חממות פרחים, ייצור שמן זית וגידולי ירקות. יישוב ממוקם בצמוד לטול כרם והקו הירוק – קו הגבול הישן בין ישראל לירדן שנקבע בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 והתקיים עד מלחמת ששת הימים ולכן ספג עד אז פגיעות קשות והסתננויות. ממזרח ליישוב ממוקם מחלף ניצני עוז שעל כביש 6, גדר ההפרדה ואזור תעשייה ניצני שלום. המושב הוקם בשנת 1951 כהיאחזות נח"ל.  שמו של המושב סמלי ומציין גבורה ועוז. לגרעין הוצעו מספר נקודות התיישבות שונות הממוקמות באזורי גבול ברחבי הארץ, הם בחרו דווקא בנקודת התיישבות זו. כי בסיורם באזור הם גילו שיח עגבניות עמוס בעגבניות, גדל פרא והופתעו לטובה, הם הבינו כי אם שיח הצליח עגבניות להצמיח באדמה לא מעובדת – זה סימן שהאזור טוב לגידולי החקלאות. בשנת 1953 הצטרפו לגרעין הקט שתי קבוצות עולים חדשים מתוניסיה שהגיעו מהמושבים פתחיה וצרופה. זו הייתה תוספת משמעותית לגרעין שהחל את דרכו כמושב לכל דבר. 

כביש 57 הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

.

 הנקודה הראשונה בה עברנו נמצאה בסמוך למקום ההתכנסות והייתה אנדרטה לזכר נופלי חטיבה 5 בקרבות מלחמת ששת הימים במערב השומרון .

 

שני הקטעים הראשונים של מסלול הטיול נראים, לכאורה, לא הגיוניים, חלק מהמסלול היה בצד הכביש האזורי הראשי (כביש 5714) ובנוסף קו המסלול היה זיג זג. הסיבה לכך נובעת מהאילוצים שהכתיבו גדרות היישובים יד חנה ובת חפר שהכניסה אליהם הייתה אפשרית רק דרך השער המרכזי שלהם וגם כביש 6 שהחצייה שלו הייתה אפשרית על גבי הגשר של כביש הנ"ל.

 

זה היה הקטע הראשון של המסלול שהמוקד שלו היה סיבוב ביישוב יד חנה

 

חצינו את צומת ניצני עוז ורכבנו לצד כביש 5714 מאות מטרים ירדנו ממנו. כבר בתחילה חצינו מכשול שהיה תעלה בה עובר יובל, ללא שם המתנקז לנחל אלכסנדר. המשכנו מזרחה בדרך במטע אבוקדו עוד מאות מטרים.

 

פנינו צפונה והגענו לקצה הדרום מערבי של יד חנה ושם יש שער. אבל הוא היה סגור. נאלצנו לרכב מערבה חזרה לכביש.

 

רכבנו צפונה בצד הכביש ונכנסנו בשער הכניסה ליד חנה שתולדותיו מעניינות ביותר.

 

יד חנה היום הוא כפר שיתופי קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית בעמק חפר. מאז היווסדו ועד 2005 היה קיבוץ. הקיבוץ נוסד בשנת 1950 כאחד מקיבוצי הספר הקדמיים מול הקו הירוק.  הקיבוץ הוקם על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה שהתארגנו במסגרת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ נקרא על שם חנה סנש – ילידת הונגריה הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
המחלוקות בין חברי הקיבוץ, במחצית הראשונה של החמישים, מספר שנים לאחר הקמתו קרעו אותם. המחלוקות נבעו ממשפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי. הרוב ביניהם – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית. כך קיבל יד חנה את הכינוי ה"קיבוץ הקומוניסטי היחידי". בהמשך השנים מאז ביד חנה נקלטו גרעיני נח"ל של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).
מיעוט מהחברים נשאר נאמן לקיבוץ המאוחד שהיה חלק מתנועת אחדות העבודה ופרש. הם הקימו בסמיכות את היישוב 'יד חנה סנש מאוחד. קיבוץ זה לא החזיק מעמד ובשנת 1972 ועל מקומו נבנה כשנע עשורים מאוחר יותר היישוב בת חפר.
בעניין זה כדאי להזכיר את ספרה של כרמית גיא מסע ליד חנה (עם עובד, 1992), זה הוא ספר אוטוביוגרפי המתאר את הרקע וההשלכות שהיו לפילוג בקיבוץ יד חנה בראשית שנות ה-50. כרמית גיא נולדה בגבעת חיים להורים ניצולי שואה יוצאי הונגריה. חודשים אחדים אחרי לידתה עברה המשפחה לקיבוץ יד חנה שהוריה נמנו עם מייסדיו. גדלה והתחנכה ביד חנה עד 1965, מועד בו עברה לבת ים.
בשנת 2005 חל שינו נוסף. ביד חנה נקלטו 30 משפחות של מפונים מצפון השומרון וחבל עזה (רובם מחומש). מאז סיווג היישוב שונה מקיבוץ לכפר שיתופי קהילתי ושם האגודה השיתופית שונה ל"יד חנה-חומש". ב-2010 היישוב התרחב עד ל-300 משפחות.

 

רכבנו לאורכו של היישוב יד חנה ובחלק המזרחי בקרנו אנדרטה קטנה המקדשת לזכרו של אברהם ג'ורי שנפילתו היה אירוע מכונן בתולדות המפלגה הקומוניסטית הישראלית

 

 

ביום שלישי, 8 בדצמבר 1964, עורערה השלווה בשדות קיבוץ יד-חנה. אברהם ג'ורי, חייל נח"ל בן 20, שמע ירייה והגיע בבהילות לבדוק מה אירע לחבר הקיבוץ, טרקטוריסט בשם ישי שוסטר, שיצא לזריעה בשדה הכרוב של הקיבוץ, ואשר עליו שמר חייל נח"ל אחר בן-מחזורו של ג'ורי, נעים ירמיהו. מעט לפני שנשמעה הירייה, נופפו אל עבר הטרקטוריסט שני לגיונרים ירדנים חמושים, ששהו מעבר לגבול. זמן קצר אחר כך, נורה נעים הנחל"אי. עשר דקות אחרי שתיים בצהריים נשמע ירייה נוספת. ג'ורי, שנחלץ להגיע למקום יחד עם שוטרי משמר הגבול, נורה אף הוא בבטנו על-ידי צלף ירדני מטול כרם השכנה ליד-חנה – וקרס ארצה. כעבור שעות מספר נקבע ממותו בבית-החולים 'מאיר' בכפר-סבא.

 

בשנת 1949, והוא בן חמש בלבד, עלה אברהם ג'ורי לישראל ממצרים. כבר כשלמד בתיכון 'אורט' המקומי בחולון, שם התגורר עם משפחתו הגדולה ברחוב הנרייטה סאלד אשר בעיר, הצטרף לתנועת הנוער המפלגתית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). כאשר הגיעה שעתו להתגייס לצה"ל, הצטרף אל גרעין הנח"ל של בנק"י אשר עשה בקיבוץ יד-חנה, יחד עם הנחל"אי אפרים סנה, הבן של מנהיג המפלגה משה סנה, לימים שר וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא הצטרף חיש-מהר למזכירות המשק כמכונאי ויצא לאבטח את עובדי השדה ביד-חנה, ובייחוד הטרקטוריסטים.

 

 

אברהם ג'ורי, כאמור, הובא אתמול למנוחות בבית הקברות הצבאי שבקריית-שאול ולווייתו נערכה בטקס צבאי מלא. קברו נכרה בשורת הקברים של חללי ההתקפה הסורית זמן קצר לפני כן. הלווייתו של ג'ורי ביטאה אולי יותר מכל את האנומליה הישראלית של אותן שנים: חיילי מג"ב וצה"ל לצד חברי הכנסת של מק"י, ובהם ח"כ תופיק טובי, חברים יהודים במפלגה וחברי ערבים מיישובי המשולש ומנצרת, קיבוצניקים מיד-חנה ועירוניים נאמני ד"ר משה  סנה. בטקס ההלוויה יחידת צה"ל ירתה שלוש אלומות-אש ומשלחות סניפי הנוער שרו את האינטרנציונל ואת 'התקווה'". בעקבות ההלוויה נודע כי יחידת הנח"ל שהוצבה ביד-חנה הוקמה כתוצאה מהסכמה בין מנהיג מק"י, ח"כ ד"ר משה סנה, לבין סגן שר הביטחון, שמעון פרס, שתכליתה הייתה הסדרת שירותם הצבאי של חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י. ההסכם ביניהם נחתם בשנת 1961, וכעבור שנה יצא מן הכוח אל הפועל. הידיעה על כך ומותו של ג'ורי האיץ את הפילוג במק"י ביוני 1965 בין הרוב היהודי בהנהגת משה סנה שהקים את מק"י (מפלגה קומינסטית ישראלית) לבין הרוב הערבי ועמו קומץ יהודים בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי שהקים את רק"ח (רשימה קומינסטית חדשה). להרחבה על האירוע

 

בביקור באתר התרשמנו לרעה מהעליבות של המקום וליבנו נחמץ. חזרנו ורכבנו אל לשער היישוב כדי לצאת ממנו. בדרך יכולנו להתרשם משיירי תקופת הקמתו של הקיבוץ שעומדים בניגוד לדמותו ומראה חלק מהיישוב היום.  נדמה שמייסדי הקיבוץ מתהפכים בקברם אם יודעים איזה תהפוכות עבר המקום!

 

 

יצאנו מיד חנה. שוב רכבנו לצד הכביש. חצינו את הגשר מעל נחל שכם. ירדנו מהכביש ורכבנו לעבר נחל שכם.

 

 

נחל שכם הוא נחל הזורם בשומרון, ואחד מיובליו העיקריים של נחל אלכסנדר  . ראשיתובאזור העיר שכם בין הר גריזים והר עיבל ומכאן שמו. אל הנחל חוברים יובלים נוספים המנקזים את האזור שמצפון מערב לשכם, עד לסילת א-ד'אהר. הנחל זורם בבקעה רחבה משכם מערבה ועד רמין, שם הוא מתחתר במעבר צר עד ענבתא, שכיוונו צפון מערב. לאחר מכן שב הנחל לזרום מערבה עד לנור א-שמס, שם מגיע הנחל למישור. הנחל חולף מצפון לטול כרם ומדרום לשוויכה, חוצה את גדר ההפרדה מדרום לבת חפר, ונשפך לנחל אלכסנדר ממזרח לגן יאשיה. אורכו מראשיתו ועד לנקודת החיבור עם נחל אלכסנדר כ-30 ק"מ.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הנחל זוהם במי שפכים מאזור שכם וטול כרם, כולל פסולת תעשייתית של בתי בד, והיה גורם הזיהום המרכזי של נחל אלכסנדר. בשנת 1996 יזמה המועצה האזורית עמק חפר בשיתוף פעולה עם עיריית טול כרם, קק"ל והמשרד להגנת הסביבה פרויקט לשיקומו. הוקם מתקן לטיהור שפכים בסמוך לבת חפר, שמטהר את מרבית השפכים (מט"ש יד חנה). במהלך שנת 2012 פונו מאפיק הנחל כ-75,000 קוב בוצה מזוהמת ופסולת על ידי יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים של משרד הביטחון.

לאחר המעבר תחת לכביש 6 הגענו למפל נחל שכם המשופע באפיק הנחל וחמישה מטרים גובהו .נפילת המיים מתקיימת רוב חודשי השנה (למעט מס' שבועות בימי החורף). המפל נוצר באופן מלאכותי כתוצאה ממאבק ציבורי מוצלח של תושבי בת חפר להנמכת תוואי כביש 6.

הגענו לקצה הדרך מול שער נעול של היישוב בת חפר המתחבר לגשר מתכת מעל נחל שכם. הגשר מיועד להולכי רגל ורוכבי אופנים ומחבר בשביל פנימי את יד חנה עם בת חפר ומכאן שמו יב"ש – יד חנה- בת חפר – שכם. בין הגדרות יכולנו לראות את פאתי טול כרם.

חזרנו מערבה. חצינו שוב המעבר מתחת לגשר כביש 6 דרכו הגענו לגדר בת חפר. עלינו בדרך עפר ובהמשך על שרידי כביש אספלט והתחברנו לכביש 5714.

עלינו על גשר כביש 5714 העובר מעל כביש 6.

עלינו על הגשר כדי להגיע לכניסה ליישוב בת חפר.

רכבנו מרחק קצר ונכנסנו בשערי היישוב בת חפר.

בת חפר הוא היישוב הגדול ביישובי המועצה אזורית עמק חפר. הישוב נוסד ועלה על הקרקע בשנת תשנ"ה (1995) במסגרת תוכנית "יישובי הכוכבים", שהוביל ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. הישוב אוכלס על ידי עשר המשפחות הראשונות ביום ט"ו באב תשנ"ו, 31.07.1996. כיום מתגוררות בישוב כ- 1,350 משפחות, שהם כ- 6000 נפש, כולם בבתים צמודי קרקע. בת חפר ממוקם כ- 15 ק"מ (בקו אווירי) מזרחית לנתניה, ומשתרעת לאורך חומת ההפרדה, בצידו המערבי של הקו הירוק ההיסטורי, על שטח של כ- 950 דונם. צורת היישוב נראית מהאוויר כמעין "שופר", שבמרכזו המבנים הקהילתיים והצבורים. נקודת שיא הגובה בישוב (נ.טריג 870) מתנשאת לרום של 60.3 מטר מעל פני הים. מצפון מתוחם הישוב על ידי השטח בו היו מטעי האבוקדו של  קיבוץ בחן (המקום מיועד נכון להיום להרחבת הישוב), ממערב על ידי כביש חוצה ישראל (כביש 6), מדרום על ידי נחל שכם, וממזרח על ידי חומת ההפרדה, בתוואי הקו הירוק.

רחובות בת חפר מסודרים על פי האות הראשונה של שמם, מ- א' ועד ח' ומצפון לדרום.

השם בת חפר הוא רעיון של עמוס דגני, ראש המועצה דאז, שחשב על שם מתאים לישוב החדש "כבת של עמק חפר", וכך עלה במוחו הרעיון לקרוא לישוב "בת חפר". שם זה עבר את אישור הכנסת. עד שנתקבל האישור הרשמי במסמכים הממשלתיים הרשמיים, נקראה בת חפר בשם סוכו להלן. השם בת חפר אומנם  סמלי, אך בעל זיקה מובהקת להיותו של הישוב שוכן במזרח עמק חפר, סמוך לאזור נחלתן ההיסטורית של בנות חפר, נינות מנשה בן יוסף, בנחלת מנשה: "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה הן  בנות צלופחד בן חפר בן מנשה בן יוסף בן יעקב, ומכאן שמו. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה… אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ ("במידבר", כז, א-ד).

בת חפר נבנה מערבית ובצמוד לקו הירוק, כאמור, במקום בו שכן קודם לכן קיבוץ "יד חנה סנש", שנפרד כמה שנים קודם לכן מקיבוץ האם שלו, יד חנה, תוך כדי מחלוקת אידיאולוגית עזה. "יד חנה סנש" לא הצליח לשרוד זמן רב, והתפרק סופית בשנת 1972. בת חפר הוקם כחלק מתוכנית ישובי הכוכבים של אריאל שרון, על שרידי קיבוץ "יד חנה סנש", ומבנה מועדון הנוער של היום – הוא המבנה היחיד ששרד מאותה תקופה. תחילה נקרא בת חפר על ידי הגורמים הממשלתיים – משרד השיכון ומנהל מקרקעי ישראל – בשם סוכו (ענף של אילן), בעקבות שם הישוב הקדום "שוכה", ממנו בא אנטיגונוס איש סוכו, מאנשי "כנסת גדולה". השם נבע מהעובדה, שיש חוקרים המזהים את מיקומה של שוכה בשמו של הכפר הערבי שוויכה, השוכן כ 1000 מטרים מזרחית לבת חפר, מעברו של הקו הירוק. עם פירוק "יד חנה סנש" הועברו אדמותיה לרשות קיבוץ "רגבים", כך שבת חפר הוקם בעצם על אדמות קיבוץ "רגבים". בת חפר החלה לעלות על הקרקע בשנת תשנ"ה 1995, לאחר שמספר חברות קבלניות זכו במכרזים להיות  חברות משכנות מטעם משרד השיכון, ונכנסו לעבודות הקמת תשע מתחמי שכונות. השכונה העשירית נבנתה כשכונת "בנה ביתך", כאשר רבים מתושביה היו "בנים ממשיכים", בני ישובי עמק חפר הוותיקים. במקביל לחברות הקבלניות, נבנו בישוב התשתיות והפיתוח. הישוב בנוי על שטח מישורי, השדרות והרחובות הראשיים בישוב מצופים אספלט, וכל האזורים הפנימיים מרוצפים באבנים משתלבות (רחובות הולנדים). בישוב כ- 100 דונם שטחי נוי ציבוריים, ובתוכם פזורים מספר גינות ומתקני שעשועים לילדים. בנוסף, קיים בישוב פארק ענק בן כ – 110 דונם, המשתרע לאורך הגדר המערבית, בסמוך לכביש 6, ובתוכו אמפי תיאטרון, מגרש גלגליות, מתקני כושר ומשחקים. צביון הישוב הוא חילוני, כאשר כ-10% מהאוכלוסייה הנה בעלת צביון דתי. שני הצבורים חיים בהרמוניה יוצאת דופן.

במהלך התקופה בה נבנתה החומה והמעבר היה חופשי מכיוון טול-כרם ושוויכה, סבלה בת חפר מפריצות וגניבות כלי רכב רבים.. העקבות, רובן ככולן, הוליכו מזרחה. בעקבות מאורעות "מנהרת הכותל", ספטמבר 1996, ראש המועצה דאז, נחום איצקוביץ, לחץ על מערכת הביטחון להשלים את חומת ההפרדה. כך, כבר בשנת 1996, הושלמה בבת חפר אחת משתי חומות ההפרדה הראשונות בארץ. החומה נמתחה לאורך כ-1.7 ק"מ, על תוואי הקו הירוק, מול הכפר הערבי-פלסטיני הגדול שוויכה. עם השלמת הגדר והחומה, חל מפנה משמעותי לטובה, רמת הביטחון עלתה, ונפסקו הגניבות והפריצות כמעט באופן מוחלט. במאורעות 2000 (האינתיפאדה השנייה) התגלתה חומת ההפרדה כהכרחית, והייתה חיונית ביותר להמשך התנהלות החיים השלווים בישוב. לאחר מאורעות 2000, הוארכה החומה בעוד כ 500 מטר ובשנת 2006 הוגבהה לכל אורכה. כיום מהווה החומה חלק מגדר ההפרדה הארצית.

עם שיפור המצב הביטחוני, לאחר מבצע "חומת מגן", החל בבת חפר גל ביקושים גבוה מאד לבתים. מחירי הבתים בישוב האמירו באופן משמעותי, בת חפר הפכה למקום מגורים איכותי ומבוקש מאוד, וכיום הביקוש לבתים בישוב עולה עשרת מונים על ההיצע. תקופת המאורעות, כמו גם המאבק המוצלח לצמצום ההשפעות של כביש 6, שהביא להנמכת תוואי הכביש  באופן משמעותי, גיבשו את קהילת בת חפר ותרמו באופן משמעותי לקשר בין התושבים. מעז יצא מתוק. השפעת כביש 6 על הישוב חיובית ביותר, ובת חפר, השוכנת סמוך למחלף ניצני עוז, הפכה נגישה וקרובה יותר לכל מקום בארץ. בשנים האחרונות הולכת ותופסת בת חפר את מקומה כבירת עמק חפר, והיא ידועה כישוב ששוררת בו אווירה מצוינת לצמיחת משפחות באווירה קהילתית, ירוקה ואכפתית, וכאחד הישובים הקהילתיים האיכותיים בישראל. עקב הצרכים והביקוש החיצוני ההולך וגובר, שוקדים פרנסי הישוב כיום על תוכניות ההרחבה לבת חפר, וקידום בניית הבריכה והמרכז המסחרי.

נכנסנו לתוך בת חפר ורכבנו לעבר "פארק דרך ארץ", שהוקם על ידי חברת "חוצה ישראל" להנאת תושבי המקום. הם שינו את את שמו לפארק "אגדשא". הפארק משתרע לאורך חלקו המערבי של הישוב. אורכו כמעט 2 ק"מ והוא חוצץ בין כביש 6 לבת חפר.

במהלך ינואר בחורף  2013 הנחל נסתם בחלק בו חוצה את חומת ההפרדה, כתוצאה מסחף וחקלאות, כך שהחל להיווצר אגם מצידה המזרחי של חומת ההפרדה (ששימשה כסכר), מה שלבסוף ערער את יסודותיה ומוטט אותה וכך גל "צונאמי" גרם להצפות בתים רבות ולנזק רב לרכוש בחלקה הדרומי של בת חפר.  ההצפות הובילו לאירוע בו טבעו למוות שתי נשים פלסטיניות באזור טול כרם.

זה היה תוואי המסלול שלנו בבת חפר. חזרנו לכניסה של היישוב דרך אמפי של בת חפר בו יש תצפית נוף יפה על בת חפר ומערב השומרון. אומרים שבמים בהירים ניתן לראות את הפסגה הגבוה בשומרון- פסגת הר עיבל במזרח (940 מ' )ואת מגדל אשכול – של אוניברסיטת חיפה בצפון מערב.

 

יצאנו מבת חפר. שוב רכבנו קטע קצר על הכביש. ירדנו לשדה בצידו. התקדמנו צפונה עד הדרך בשולי השדה לצד הגדה הדרומית של נחל בחן שאף הוא חלק מאגן הניקוז של נחל אלכסנדר.

 

פנינו ימינה לכיוון מזרח ומכאן החל קטע המסלול שכלל שני חלקים אחד ממערב לכביש 574 ושני ממערב לו.

 

 

הדרך בה רכבנו הייתה מתחת לגבעות עליהן משתרע קבוץ בחן. 

קיבוץ בחן נמצא בתחום המועצה אזורית עמק חפר נוסד בשנת 1954 על ידי גרעין נח"ל של תנועת הנוער היהודית הציונית "החלוץ למרחב" של יוצאי ארגנטינה. הקיבוץ נקרא בשם הסמלי – בחן, שפירושו מגדל תצפית (מוזכר במקורות בישעיהו פרק כ"ח פסוק טז: "לכן, כה אמר אדני יהוה, הנני יסד בציון, אבן; אבן בחן פנת יקרת, מוסד מוסד–המאמין, לא יחיש."), וזאת על שום הגבעה (תל בחן) אשר היוותה מקום תצפית בימי מלחמת העצמאות גבעה "משלט 82". גבעה זו מתנשאת לגובה של 82 מטר מעל פני הים, צופה על כל עמק חפר ומישור החוף במערב ועל צפון השומרון במזרח. בקיבוץ בחן מתגוררים כ-400 איש, אישה, זקן וטף חברי קיבוץ ותושבים. כביש 6 הפך את המיקום האטרקטיבי של קיבוץ בחן לאטרקטיבי אף יותר, גם לפני סלילת כביש 6 זמן הנסיעה מקיבוץ בחן לתל אביב היה כ-40 דקות (תלוי במועד – כ-45 ק"מ למרכז תל אביב), כ-40 דקות נסיעה מקיבוץ בחן לחיפה וכשעת נסיעה מקיבוץ בחן לירושלים, כיום בעזרת כביש 6 זמני הנסיעה מתקצרים אף יותר. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ שינויים ותהליכים רבים והיה ל"קיבוץ מתחדש". חברי הקיבוץ קיבלו עצמאות כלכלית וענפי המשק הופרטו או נסגרו. בוצע "שיוך דירות" לחברי הקיבוץ והרחבת הישוב הביאה עימה אוכלוסיה חדשה של משפחות צעירות שהגדילה משמעותית את מספר התושבים המתגוררים בקיבוץ בחן ובמיוחד את השכבות הצעירות. בעקבות תסבוכת כלכלית עליו ניקלע הקיבוץ מונה בשנת 2012 על ידי "רשם האגודות השיתופיות" מפרק מפעיל לקיבוץ. כיום אין "מוסדות" או בעלי תפקיד בקיבוץ ולמעשה הקיבוץ חדל להתקיים כקיבוץ אך חי ומתפתח כישוב בו קהילה משגשגת ואיכותית. את הישוב מנהל מוניציפאלית הועד המקומי ומזכירתו הממונה על ידי המועצה המקומית עמק חפר מוציאה לפועל את החלטות הועד.

 

המטרה שלנו הייתה להגיע אל מבנה קבר שיח ג'מאל א- דין הנמצא במדרונות למול הדרך. אולם בגלל הגדרות נאלצנו להקיף את הגבעה ולטפס אל מקבץ הבתים שנקרא ח' סיב. אל קבר השיח הגענו ממזרח ואלה המראות בדרך.

 

יצאנו ממתחם קבר השיך וחזרנו דרך כרם הזיתים הנמצא מדרום לגבעה עליה נמצא חרבת סיב

 

הגענו לקטע כביש סלול, כביש 574 שבעבר חיבר בין טול כרם בדרום ובין בקעה אל ערביה בצפון.

 

הכביש נחסם עם קביעת קו שביתת הנשק בשנת 1949, נפתח לאחר מלחמת ששת הימים עם ביטול הקו הירוק.

 

 

הכביש התקיים עד ראשית שנות האלפיים, עד ימי האינתיפאדה השנייה ואז נחסם שוב בעקבות בניית גדר ההפרדה.

 

כבר בעליה לעבר ח' סיב וקבר השיח ובהמשך על תוואי כביש 574 עזבנו את מרזבת השרון וטיפסנו אט אט על מורדות הנמוכות של הרי השומרון הנושקות למרזיבה. בדרך על הכביש מול בחן פנינו מזרחה והתחלנו לטפס בעליה.

 

ניצלנו את העצירה הראשונה להסדרת הנשימה לתצפית מרשימה לכיוון העיירה שוויכה הנמצאת בתחום הרשות הפלסטינית מעבר לגדר ההפרדה.

 

לאחר ההפסקה המשכנו בטיפוס בחלק השני של הגבעה

 

בקצה העליה הגענו לפאתי מרג'ה ועליו יורחב להלן.

 

כפי שניתן ללמוד מהמפות לעיל בהן הוצג הקו הירוק ובמפה למטה קטע זה של הרכיבה וזה שאחריו היה בשטח "הבטן" של הקו הירוק שנקבעה בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן בשנת 1949 שכוללת את היישובים במורדות השומרון. בסיום הלחימה בחזית זו במלחמת העצמאות נוצר מצב בו קו הכוחות של צה"ל נמצא מערבית לגבול תכנית החלוקה של האו"ם וממזרחו נמצאו כוחות צבא של מדינת עיראק. במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק הצליחה ישראל בדרישה שקו גבול יעבור בגבעות מעל מזרח השרון וירחיב את המותניים הצרות של המדינה. להרחבה דיון על הסוגיה מדוע הקו הירוק בגוש זמר-בחן עושה בטן מזרחה

 

 

זה המסלול בו רכבנו בתחום הבטן של הקו הירוק התחומה כעת על ידי גדר ההפרדה

 

כפי שנתן לראות יש פער מסוים בין תוואי הקו הירוק ובין גדר ההפרדה שנבע מצרכים ביטחוניים טקטיים מבצעים

 

בתוך הבטן נמצאים ארבעה כפרים ערבים ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה ואיבתאן ובשניים האחרונים עברנו. ארבעתם מאורגנים מועצה המקומית זמר וזה שטחה.

 

זמר היא מועצה מקומית בנמצאת בתחום מחוז המרכז ושטח שיפוטה משתרע על כ- 12,500 דונם. ממערב ומדרום גובלת זמר עם המועצה האזורית עמק חפר  ממזרח – גדר ההפרדה ושטחי הרשות הפלשתינאית; מצפון – בקעה אל-גרביה וג'ת. מתגוררים בה כ-6,500 נפש. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1988. שם המועצה המקומית נקבע לפי שמו של הוואדי שעובר סמוך לארבעת הכפרים – ואדי זמר (חלק מנחל חביבה) בחירת השם נעשתה כפשרה בין עמדת משרד הפנים שדרש שם עברי למועצה המקומית, לעמדת ראשי הכפרים שדרשו לקבוע שם ערבי. כיוון ששמו של הוואדי כמעט זהה בעברית ובערבית, התקבלה ההחלטה לקרוא למועצה המקומית החדשה בשמו. מועצה מקומית זו, כאמור הוקמה מאיחוד וצירוף הכפרים ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה,  איבתאן. עד הקמת המועצה המקומית זמר השתייכו כפרים אלה למועצה האזורית עמק חפר. ארבעת הכפרים, על אף פריסתם הרחבה, מחוברים בתחום הבינוי והפיתוח, שרותי ציבור, תשתיות, מדיניות ופוליטיקה מקומית וכיו"ב. שטח המועצה המקומית זמר מורכב ברובו משטחים פתוחים (שטחים שאינם בנויים), שמרביתם משמשים או בעלי ייעוד חקלאי. כ-400 דונם בתחומי המועצה המקומית זמר נמצאים בבעלות קק"ל. רובו של שטח זה הינם מטעי זיתים שחלקם מתוחזקים ומעובדים ע"י חקלאים בחוזים מול קק"ל, וחלקם בלתי מתוחזקים.
המועצה המקומית זמר הינה הרשות המקומית הערבית הראשונה שהצטרפה למהלך המקודם בשנים האחרונות ע"י מרכז המועצות האזוריות – הכנת תכניות אב לפיתוח בר קיימא. על אף שזמר הינה מועצה מקומית ולא אזורית, כאמור, היא בעלת מאפיינים דומים מבחינת אופי ופריסת השטח הבנוי והפתוח. בנוסף, בשנים האחרונות התרחשו בזמר מספר תהליכים ומגמות, ביניהם: עליית המודעות הציבורית לנושאים סביבתיים וקיומו של ר.ק.מ.ה אשר יצר גרעין של פעילים "איכפתניקים"; הקמתה של יחידה סביבתית טייבה-זמר אשר כבר מראשיתה פועלת בשטח לצמצום מפגעים סביבתיים; וחשוב מכל – מחויבותם של ראשי המועצה (על אף שהתחלפו בתדירות גבוהה בשנה וחצי האחרונות) והעובדים לקידום הנושא לכל אורך הדרך. כל הגורמים שצוינו יצרו ביחד "מוטיבציה" לכניסה לתהליך זה, וזאת במקביל לקידומה של תכנית המתאר לישוב.

 

כאמור, בין הכפרים משתרעים כרמי זיתים, בהם פזורים פה ושם מבנים עתיקים ולצידם עצי בוסתן. הגבוה בארבעת כפרי המועצה הוא הכפר מרג'ה בו עברנו בתחילה ומפינות שונות בכפר יש תצפיות יפות לעבר השרון ולעבר סהל איבת'ן שהיא בקעה המשתרעת במוצא נחל חביבה מהשומרון, בין הכפר עתיל במזרח לקו מגל – ימה במערב. אלה המראות ברכיבה בתוך מרג'ה ואיבתין ובבקעת נחל חביבה.

 

ירדנו ממרג'ה צפונה

 

נכנסנו לתוך סהל אביתאן שהוא קטע מנחל חביבה המהווה חלק מאגן הניקוז של נחל חדרה.

 

נחל חביבה הוא כאמור, אחד מיובליו הגדולים של נחל חדרה. ראשיתו של הנחל בצפון השומרון, ואחרי שהוא יוצא למישור החוף הוא פונה צפונה ליד קיבוץ להבות חביבה, ונשפך לנחל חדרה בקרבת צומת חביבה. בנחל זורמים מים כל השנה, הן ביוב המגיע מכפרי צפון השומרון והן מעיינות קטנים המאפיינים את נחלי האזור. נחל חביבה הוזנח במשך שנים ארוכות, עד שגובשה תוכנית ליצירת ריאה ירוקה בגדת הנחל. בחלקו התחתון של הנחל פותח בשנים האחרונות פארק קטן ובו מסלול הליכה, נטיעות צעירות ושולחנות אבן להנאת המטיילים. 

 

 

בקצה הדרך הגענו לכביש 574. חצינו אותו למרגלות הפינה הדרום מזרחית של הגבעה עליה נמצא קיבוץ מגל. המשכנו מערבה בקו ישר עמק ערוץ נחל חביבה בין המטעים ובין הגדר התוחמת את קיבוץ מגל.

 

קיבוץ מגל בתחום המועצה אזורית מנשה, ומהווה את הגבול הדרומי שלה עם עמק חפר. הקיבוץ הוקם בשנת 1953 כהיאחזות נח"ל על גבעה המשקיפה על הקו הירוק והרי השומרון מעל עמק ערוץ נחל חביבה. מקור השם הסמל של הנח"ל – מגל וחרב. הקיבוץ יושב על גבעה הידועה ממלחמת העצמאות כ- "מישלט 86" -על שום גובה הגבעה מעל פני הים (86 מטר). תחילה יושב הקיבוץ על ידי גדוד צופים, אך כשהם עזבו החלו להתיישב בו גרעיני נח"ל שהמשיכו להגיע אליו עד שנות ה-80. הקיבוץ משתייך לתנועה הקיבוצית ובעבר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. בעבר הייתה פרנסת הקיבוץ מפרדס הדרים, מטעי אבוקדו וכותנה וגידולי שדה אחרים. היום מגדל הקיבוץ זיתים, שקדים, ורימונים. בקיבוץ מייצרים ומשווקים שמן זית וכן מספקים שירותי קייטרינג לסביבה. החל משנות ה-70 מתבסס הקיבוץ על מפעל "נטפים", שבשיתוף עם קיבוץ חצרים יפתח והוא תאגיד בינלאומי למוצרי השקיה וטיפטוף, ונחשב למפעל הקיבוצי המצליח ביותר. החל מסוף שנות ה-90 החלה בקיבוץ הפרטה וכיום הוא מופרט כמעט לחלוטין, ונחשב למבוסס כלכלית. בשנת 2005 החל פרויקט הרחבה לצד הקיבוץ: תושבי הקיבוץ ביחד עם תושבי ההרחבה יהוו אגודה שיתופית, אשר תדאג לכלל הנושאים המשותפים לקיבוץ ולהרחבה. התושבים הראשונים מאכלסים את ההרחבה החל מאפריל 2009.

 

זה היה המסלול בקטע זה שבחציו עברנו בגשר כביש 6 מעל נחל חביבה

 

לאחר המעבר מתחת לכביש 6 רכבנו דרומה לצידו ועלינו למתחם תחנת הדלק להפסקה קצרה.

 

לאחר ההפסקה החליט רז לקצר את המסלול. היה מאוחר. הוא ויתר על המשך הדרך לכיוון להבות חביבה. לא נורא! לא הייתה ברירה זו הייתה זכותו כמוביל הטיול להחליט. המשכנו מערבה ורכבנו לצד סוללת מאגר חביבה.

 

 

הגענו למול הפיתול של כביש 581 בקטע בין המעפיל ובין גבעת חביבה. עקפנו את פיתול וירדנו דרומה. בשנה שעברה רז ואני רכבנו בדרך זו בכיוון הפוך. בטיול הנוכחי רכבנו כמה מאות מטרים לצד סוללת מסילת הברזל המזרחית שנבנתה בתקופת המנדט.

 

 

 

במקורה מסילת הברזל הקרויה "המסילה המזרחית" נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. לאורך תוואי מסילה המזרחית נבנו מחדרה דרומה עד לוד מספר תחנות ליד הכפר קאקון במזרח עמק חפר, בטול כרם, קלקליה, ראס אל עין, ברנתיה וליד כפר גיניס (ליד שדה לוד) שממנה יצאו שתי שלוחות אחת למחצבות האבן בסמוך לבית נבאללה ואחרת לכיוון מחנה תל לווינסקי (תל השומר).

 

 

 

 

עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין. הכוונה הייתה שתתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

 

המשכנו הלאה ונכנסנו לתחום מושב אומץ. קטע זה היה בהתאם לבקשתי לעבור בתוך מושב זה. לא הצטערנו!

 

אומץ המושב הנמצא בתחום המועצה אזורית עמק חפר. המושב נוסד בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים שהשתחררו מהצבא לאחר מלחמת העצמאות, וביקשו להקים התיישבות חקלאית. הקבוצה הראשונה התבססה על יוצאי רומניה והונגריה. המקום נבחר בשל קרבתו לתל קקון להלן כפר ערבי שכל תושביו ברחו כאשר הכפר נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני. המשפחות המייסדות הראשונות התגוררו עד לבניית הבתים במבנים הנטושים בתל קקון. מקור שמו של המושב הוא כפול: גם פסוק מספר איוב "…וטהר ידיים יוסיף אומץ…", וגם בגלל שנוסד על ידי חיילים משוחררים יוצאי גדוד 32 חטיבת אלכסנדרוני, ולכן נקרא בראשי תיבות: ארגון משוחררי צה"ל. שטח המושב כ-2,800 דונם שעליהם 62 משקים המאוגדים באגודה שיתופית חקלאית. ב-1992 הצטרפו כ – 40 בתים צמודי קרקע של תושבים חדשים. בשנת 2002 החלה הרחבה נוספת של עוד כ-32 מגרשים לבני המושב ובעתיד מתוכננת עוד הרחבה של כ-36 מגרשים נוספים המיועדים לבני המושב. בתחילת הדרך עסקו רוב החברים בחקלאות. במהלך העשורים האחרונים חל שינוי וכיום רוב החברים אינם מתפרנסים עוד מחקלאות ופנו לעיסוקים אחרים גם מחוץ למושב. במושב כ-370 דונם אבוקדו, וכ-200 דונם הדרים. בנוסף ישנם כ-40 דונם חממות ירקות, כ-60 דונם בתי רשת פרחים וכ-60 דונם מטעים שונים. משק החלב עדיין פועל בחלק מהמשקים והוא מונה כ-700 פרות אשר מניבות כ-7 מיליון ליטר חלב בשנה. ישנו גם מרכז מזון לייצור מזון לבעלי החיים – בעיקר פרות – המשווק את תוצרתו לישובים באזור, וממוקם לצד תל קקון.

 

 

יצאנו מתחום מושב אמץ ורכבנו קטע קצר על כביש 5803 ונכנסנו לתחום הגן הלאומי קקון על חלק מעיי הכפר הערבי קקון ובמרכזו המבצר הצלבני.

קאקון היה כפר ערבי גדול בעמק חפר כשישה קילומטרים צפונית-מערבית לטול כרם. הכפר השתייך לנפת טולכרם במחוז שומרון (1945), שטחי אדמותיו היו 41,767 דונם על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, ומנה 1970 נפשות. הכפר נבנה סביב מבצר ממלוכי שיסודותיו מהתקופה הצלבנית, בראש תל קאקון המתנשא לגובה 52 מ'. במהלך מלחמת העצמאות ב-5 ביוני 1948 נכבש הכפר, תושביו עזבוהו ולא הורשו לחזור אליו. כיום שוכנים על אדמות הכפר המושבים גן יאשיה, אומץ, עולש, וחניאל, ושטחי המועצה האזורית עמק חפר

ההיסטוריה של קאקון כמקום יישוב מגיעה ככל הנראה עד לתקופת השלטון הרומי  אך במקום לא נותרו שרידים מתקופה זו. בתקופת שלטון הצלבנים בנה המסדר הטמפלרי מצודה בראש גבעה במקום, שכונתה קקו. הממלוכים, בראשות השולטן ביברס, כבשו את המצודה בשנת 1260, שיקמוה והפכו את הכנסייה שבה למסגד. השלטון הממלוכי עודד הגירה למקום ותרם להפיכתו למרכז מסחרי על הדרך הראשית שחיברה בין דמשק למצרים, דרך הים. בראשית המאה ה-14 נבנה בו חאן בפקודת מושל עזה. בתקופה הממלוכית בוצרה קאקון והייתה למרכז צבאי ומנהלי. לאחר הכיבוש העות'מאני במאה ה-16 הפכה קאקון לבירת נפה במחוז נאבלס. בתקופה זאת מנה היישוב במקום 127 תושבים בלבד. בשנת 1799 נערך בקרבת קאקון קרב שבו הובס הצבא העות'מאני על ידי צבא נפוליאון בדרכו לעכו. בשנות השלושים של המאה ה-19, בשנות השלטון המצרי בארץ, נהרס הכפר בידי צבאו של איברהים פאשה במסגרת דיכוי מרד הפלאחים. הכפר יושב מחדש שנים אחדות לאחר מכן בידי מהגרים ממצרים וכנראה גם תושבים מהכפרים הסמוכים שויכה ודיר אל-ע'צון. בתי הכפר שכנו סביב המצודה הצלבנית-ממלוכית שבמקום. תושבי הכפר היו מוסלמים שעסקו בעיקר בחקלאות.

בסוף המאה ה-19 עמד בראש הכפר השייח' עבד אל לטיף אבו הנטש ששלט באזור והיה גובה מס מעבר מעוברי הדרך בין חיפה ליפו. בין אבו הנטש לאנשי המושבה היהודית חדרה התגלע סכסוך בעקבות העברת השמירה במושבה מאנשי קאקון לאנשי אגודת השומר; במסגרת הסכסוך נעשו ניסיונות של אנשי אבו הנטש לפגוע במושבה, ובתקופת שלטון המנדט הבריטי נקנס הכפר בקנס קולקטיבי של 1,000 לירות בעקבות תקיפת המושבה במהלך מאורעות 1921. בשנת 1931 מנו תושבי הכפר 1,367 נפש. בשנת 1932 רכש יהושע חנקין כ-4,600 דונם בקצה הצפוני של הכפר מתוך 41,767 דונם אדמות הכפר, עליהן הוקמו פרדסים. במרד הערבי בשנות ה-30 היו רבים מתושבי הכפר פעילים ועסקו בחבלה במסילת הברזל, בעמודי חשמל ובקווי טלפון הסמוכים לכפר. נגד המורדים פעלו כוחות בריטיים-יהודיים משותפים. הפרדסים שנטעו יהודים בצפון הכפר ננטשו בתקופה זאת. ב-1942 רכשה הקק"ל את האדמות שרכש חנקין. בשנת 1945 הוקם על אדמות אלה קיבוץ המעפיל. בשנה זאת מנו תושבי קאקון כ-1,970 נפש, והכפר היה מהגדולים באזור השרון.

באדמות הכפר קאקון ובעמק שסביבו גודלו על ידי התושבים הערביים אבטיחים מיוחדים בטעמם, מתוקים וגדולים, ששמם יצא לטובה לא רק בארץ ישראל אלא גם במצרים. האבטיחים גודלו רק במי הגשם ובמי הטללים, ללא השקיה נוספת. בעת הבשלתם הם היו נאספים ומובלים בשיירות גמלים, במורד נחל אלכסנדר, עד למינת אבו זבורה, המפרץ הקטן שבמכמורת. נציב מכס ומס עות'מאני מיוחד הוצב לצורך פיקוח על יצוא האבטיחים מקאקון, והוא ישב בח'ירבת סמארה, שכונתה גם בשם חאן אל בטיח, אכסניית האבטיחים. חורבות בית המוכס ניצבות עד היום בצד כביש החוף, בסמוך לגשרי הכביש והרכבת מעל נחל אלכסנדר. האבטיחים היו מוטענים על הגמלים בשקי רשת מיוחדים, הגמלים היו מוכנסים למי הים, וכשצפו שקי האבטיחים, היו הספנים דוחפים אותם לעבר הסירות שבאו במיוחד מעזה ומפורט סעיד. בגמר ההטענה היו שיירות הגמלים שבות לקאקון, לאורך הנחל. והספינות העמוסות באבטיחי קאקון הפליגו לעזה ולפורט סעיד.

 

זו הייתה דמותו של האזור בו נמצא הכפר קקון ברבע האחרון של המאה ה-19 כפי שניתן ללמוד ממפת הקרן לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.

 

טרם העליה לתל בקרנו ברחבת האנדרטה לזכר הנופלים מחטיבת אלכסנדרוני בקרב שנערך במקום בקיץ 1948.

 

 

במלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי צה"ל בקרב כבד מול כוחות צבא עיראקיים. ההחלטה על כיבוש קאקון הייתה במסגרת הנחיות תכנית ד' של המטכ"ל וזאת כדי להרחיב את אזורי השליטה כדי להיערך טוב יותר מול הצבאות הערביים הסדירים. המערך הערבי במשולש הגדול היה מבוסס על מורדות ההרים המערביים, מזרחית לציר הכביש המוביל מהעיר לוד וצפונה דרך קלקיליה– טול כרם– ואדי ערה (כביש 444 של היום). מערך זה נסתייע בשרשרת בסיסים ממערב לכביש זה, ששימשו כעמדות קדומניות למערך העיקרי של האויב ובה בעת קרש קפיצה לעבר השפלה שבידינו. קאקון הייתה נקודת משען בולטת וקדמית של חזית מערבית של המשולש הגדול. הכפר קאקון היה בנוי על כיפה בולטת במישור. מיקומו הקנה לו שליטה טובה על כל סביבתו. הסובל העיקרי ממיקומו של הכפר היה קיבוץ המעפיל שהיה מצפון מערב אליו. במשך למעלה מחודשיים – מאז התקפת המקומיים על הקיבוץ בחודש מארס – נאלצו חברי הקיבוץ להתחפר עמוקות וכמעט בלתי אפשרי היה לנוע בתחום המשק בשעות היום. כוח האויב נאמד ב- 200 לוחמים מקומיים, בתוספת כוח עיראקי סדיר וכן היה באזור כוח משוריין עיראקי. התקבלה החלטה על כיבוש הכפר קאקון והסרת האיום מעל קיבוץ המעפיל. הפעולה תוכננה להתבצע בלילה שבין 4 – 5 ליוני 1948. המשימה הוטלה על גדוד 33 שתוגבר בפלוגה מגדוד 32 של החטיבה, בסוללת תותחים ובסוללת מרגמות 120 מ"מ. שתי פלוגות יועדו לכבוש את הכפר בתנועת מלקחיים, בסיוע ארטילרי. פלוגה אחת נועדה להבטחת אזור הפעולה, למקש דרכים ולמנוע הגעת תגבורות לאויב ופלוגה אחת כעתודה כללית. לאחר מסע התקרבות שקט וממושך – לפנות בוקר ובחשכה מלאה, הסתערו הכוחות בתאום מלא על עמדות האויב. הקרב היה כבד ביותר, האויב גילה התנגדות עיקשת ובמקרים רבים היו קרבות פנים אל פנים. הקרב נמשך כל שעות היום והחל משעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה ארטילרית כבדה ושורה ארוכה של התקפות נגד של מקומיים וכוחות סדירים עיראקיים, בסיוע שריון והפצצה מן האוויר של מטוסי הפצצה עיראקיים, שנמשכו כל היום. הקרבות שככו בשעה 17.00 לערך, לאחר שכל התקפות האויב נהדפו. לאויב היו אבידות רבות מאד. הייתה זו המפלה הגדולה ביותר של הצבא העיראקי בכל מלחמת העצמאות. כיבוש קאקון שיפר מאד את המצב בחלק גדול מגזרת החטיבה והסיר את האיום מעל ישובים רבים באזור. בקרב זה נפלו 16 לוחמים.

 

עלינו לראש תל קקון לתצפית על הסביבה

לאחר הירידה מתל קקון התחלנו בקטע הלפני אחרון של הטיול.

 

 

נכנסנו לתחום מושב גן יאשיה ועברנו דרכו.

 

מושב גן יאשיה נמצא בתחום המועצה האזורית עמק חפר. ראשוני המתיישבים בגן יאשיה עלו לקרקע ב-1949 – קבוצה של חברי גרעין שגובש בגדוד ה-6 של הפלמ"ח, אשר עם שחרורם מהצבא התאחדו עם גרעין של נוער חלוצי יוצאי רומניה. בתחילה נקרא המקום "נחל ראובן", על שם "נבי רובין" באזור פלמחים, שבו התגבשה הקבוצה. מאוחר יותר ניתן השם "גן יאשיה" על שם יאשיה וודג'ווד, שר בממשלת הלייבור הבריטית וידיד של העם היהודי והמפעל הציוני. בשנתיים הראשונות חיו כ"משבוץ", ועם בניית הבתים הראשונים ב-1951 עברו למעמד של מושב עובדים. בתחילה עבדו כשכירים בקיבוצים באזור או בפרדסי קק"ל, וחלקם בחקלאות משותפת. לאחר שנבנו בתי הקבע והוקמה רשת מים להשקיה חקלאית, התחילו לגדל גידולי שדה ולהקים רפתות. עד 1978 ריכזו את החלב במחלבה משותפת. במרוצת השנים נוספו ליישוב קבוצות עולים ממרוקו, טוניס, פולין ורוסיה, והוא משך גם משפחות עירוניות כחלק מהתנועה הכללית מהעיר לכפר. בשנים האחרונות התווספה למושב אוכלוסייה צעירה ואיכותית מכל קצוות הארץ, והיא שותפה לפעילות המבורכת והתוססת שבמקום. כיום מונה המושב כ-900 תושבים. חלקם עוסקים בענפי החקלאות השונים: לול, רפתות, דיר צאן, מטעים ופרדסים, ירקות ופרחים. אחרים עוסקים במגוון רחב של מקצועות ועיסוקים.

 

לאחר דיווש בחורשת האקליטוסים המרשימה פנינו מזרחה ועלינו על הדרך הצמודה מצד דרום לנחל בחן. רכבנו לארוכה מזרחה והגענו לשרידי גשר מסילת הברזל המזרחית ולצידו עמדת משמר פילבוקס.

 

 

התקדמו דרומה לאורך קילומטר בדרך הצמודה למסילת הברזל. הגענו לערוץ נחל שכם. רכבנו מערבה חשבנו בטעות במורד הנחל נוכל למצוא מעבר.  לגדה הדרומית.

 

טעינו חזרנו מזרחה ורכבנו לעבר כביש 5714

הרכיבה בקטע זה הייתה מהירה ומאומצת חלקה בתוך דרך השדה. הגעתי לכביש עם התכווצות שרירים חזקה ביותר. כנראה שזו נגרמה בגלל המאמץ והמצטבר לכל מסלול הטיול וגם בגלל החום שצבר הגוף והזעת יתר ואיבוד מלחים. שם תני סייע הוציא מתרמילו מלח בישול וגלולת  מגנסיום ונתן לבלוע. תוך דקה אולי שניים ההתכווצות חלפה.

 

לאחר התאוששות רכבנו שוב בצד הכביש דרומה. חלפנו על  פני הכניסה ליד חנה. המשכנו לצומת ניצני עוז. חצינו את כביש 57 והגענו לנקודת הסיום.

 

 

אפילוג 

היה לנו טיול מעניין ביום קיץ. מזג האוויר במרבית הזמן היה נעים וסביר. בשעה וחצי האחרונה היה קצת חם מאוד וגם לח. כ

 

כמעט כל תוואי המסלול היה בשטח מישורי, רובו בשטח הפתוח ומיעוטו בתוך השטח הבנוי. רכבנו גם בצד הכביש. זה לא היה נעים. זה היה הכרח שנבע מהצורך להקיף את גדרות היישובים. 

 

רז גורן סיכם בקצרה את הטיול: "כ 41 ק"מ , עם מעט עליות באיזור לא מטויל ומצד שני מלא הסטוריה , אתרים מעניינים ותצפיות"

 

אהבתי את אשר כתב תני גזית אחרי הטיול וכך הוא סיכם אותו "כבר הרבה זמן שאני רוצה להצטרף לעמירם אורן לאחד מטיולי הרכיבה שלו . היום התמזל מזלי, עמירם אורן  ורז גורן רכבו באזור בת חפר, רכיבת מחקר ואני הצטרפתי אליהם. כמות המידע שזרמה שם על התיישבות ובניה, על קיבוצים וישובים, על נחלים וגאוגרפיה יותר גדולה מהמים שזורמים בנחל אלכסנדר .
יום מהנה מאוד מבחינתי, גם לרכוב וגם ללמוד."

 

לסיכום ובקצרה, היה זה טיול מופלא להוספת נדבך בידיעת הארץ והכרתה עם חבורה מצומצמת ונעימה המשלב ספורט. 

 

ביום שישי (8/7/2016) יצאנו לטיול מקיבוץ אפק.  זה הטיול השלישי מתוך סדרה של שישה טיולים שמשה כץ ואני תכננו לקיים באזור מגוריו. הטיול הראשון היה סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה, הטיול השני היה עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא. אנחנו מתכננים לקיים בזמן הקרוב עוד שלושה טיולים.

 

באמצע השבוע ששוחחתי עם משה כץ לפני הטיול חשבתי שרק שנינו נצא לטיול זה טעיתי! בבוקר בחצר קיבוץ אפק התכנסה קבוצה של שבעה אנשים שהיה להם עניין לצאת אתנו למסלול לא שגרתי זה. היינו קבוצה של תשעה אנשים: משה כץ וצביקה אסף (אפק), נועם קישינובסקי ויצחק רותם (פיף) (סעסא), עילם רן (טבעון), יואל יפה (בית השיטה), שמיל פלד (מכבים -רעות), עמיקם פרייס (תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

זה היה מסלול הטיול

 

חלק מסלול הטיול היה בתוואי מישורי בשטחים החקלאיים ובשטח הבנוי וחלק בתוואי גבעי  בשטח הבנוי כפי שניתן לראות במפה ובתצלום אוויר

 

אזור הטיול היה בפינה הצפון מערבית של הגליל התחתון.

 

מבט מפורט יותר מצביע על כך שחלק ניכר ממסלול הטיול היה במישור חוף הגליל הידוע גם בשמות מישור מפרץ חיפה ועמק עכו ועליו הורחב בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה, חלק מהמסלול היה בקצה הצפון מערבי של גבעות שפרעם אלונים ועליו הורחב בטיול עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא. חלק קטן היה בקצה המערבי של אחד מרכסי הגליל התחתון המרכזי. לעובדה שהמסלול היה בשלוש יחידות גאוגרפיות הייתה משמעות בשונות וההבדל בתבליט ובתכסית ובעיקר בכל הקשור לתוואי המסלול, לאופיו, למצעו, לשיפועו וכמובן גם למראות והנופים בדרך. 

 

 

למעשה אזור הטיול היה בתוך הריבוע (וגם מעט מחוץ לו) התחום בין ארבעה כבישים ארציים: במזרח כביש 70 בקטע בין צומת יגור לצומת אחיהוד, בצפון כביש 85 בין צומת אחיהוד לעכו, במערב כביש 4 וכביש 22 בין עכו לקריות המפרץ ובדרום כביש 79 מצומת סומך עד קריות המפרץ.

 

 

 

התחלנו את הטיול בקיבוץ אפק ועליו נכתב בהרחבה בסיפורי שני הטיולים הקודמים לעיל.

 

יצאנו לדרך בשעה 05:30.עברנו דרך השער הצפוני של קיבוץ אפק ורכבנו על קטע דרך אספלט משובבת מאוד שמשה סיפר לנו שנקראת בפי אנשי קיבוץ אפק "דרך מקורות".

דרך מקורות מוליכה למבנה של מקורות, כ 2 ק"מ צפונית לקבוץ. במבנה משאבה דוחפת (בוסטר) על צנרת  שמובילה מים ממעיינות כברי דרומה לאזור חיפה והקריות ומתקן הכלרה. הדרך הזאת בת כמעט 70 שנה היא תמיד היתה מכורכר ובשנותיה הראשונות של המדינה הייתה היחידה מכורכר באזור מישור מפרץ חיפה. היא נסללה ככזאת כדי לאפשר למקורות לתחזק את המתקנים גם בחורף, בזמן שכל דרכי השדות הפכו לבוצניות ובלתי עבירות עם ירידת הגשמים הראשונים

 

התחלנו לנוע צפונה בין שדות הכותנה של קיבוץ אפק. המראה בשעת בוקר מוקדמת, כמו בטיול הקודם היה מלבב. אז למדנו מצביקה שקיבוץ אפק מגדל בעונה זו יותר מ-2000 דונם כותנה המושקים במיי קולחין.

 

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

זה היה המסלול בקטע הראשון של הטיול

 

ברכיבה על הדרך ממזרח יכולנו לראות את חוות גידול החזירים עליה נכתב בטיול עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא.

 

רכבנו עוד לפני הזריחה.

 

לאחר קצת יותר מקילומטר וחצי פנינו מזרחה ורכבנו בדרך בין הנחלות החקלאיות של העיר טמרה שבעבר הייתה כפר חקלאי. מישהו מהחברים אמר שהוא מרגיש שעבר לתחום מדינה אחרת.

 

הגענו לכביש 70. חצינו אותו במעבר תחתי ועלינו לכביש הראשי הנכנס לתוך טמרה. כאן החל קטע מסלול הטיול שהיה עירוני בתוך טמרה וכבול.

 

 

 

התחלנו ורכבנו בדרך הראשית של טמרה לעבר מרכז העיר

 

העיר טמרה כאמור, שוכנת בגליל התחתון, כשמונה ק"מ מזרחית לקריית ביאליק וכארבעה ק"מ צפונית לשפרעם. תחום השיפוט של טמרה משתרע בתחום שלוש יחידות הגיאוגרפיות להלן.

 

 

הכפר טמרה, לפי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנומבר 1947, היה אמור להיות חלק מהמדינה הערבית. היישוב נכבש במבצע דקל, במהלך מלחמת העצמאות, מידי כוחות הצבא הסורי וצבא ההצלה ועל כך יפורט בהמשך. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה גדלה אוכלוסיית היישוב במהירות עקב תנועת אוכלוסייה ערבית מכפרים סמוכים שנעזבו או נכבשו כגון אל-בירווה, א-דאמון וריוואס וגם עליהם יסופר בהמשך. בשנת 1956 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. בשנות ה-70' חלק מן השטחים החקלאיים של היישוב הופקעו לטובת יישובים יהודיים סמוכים כמו מצפה אבי"ב. הישוב, קיבל מעמד של עיר בשנת 1996. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) בשנים האחרונות מתגוררים  בטמרה 31,800 תושבים והעיר מדורגת 3 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. מדובר על עיר צעירה יחסית שכ-40% מתושביה הינם מתחת לגיל 17. בהתאם, קצב גידול האוכלוסייה בישוב הינו גבוה יחסית ועמד על 1.5% – 3% בשנה. בשנת 2013 אושרה תכנית המתאר לטמרה. התכנית מתייחסת לצפי אוכלוסייה של 50,000 נפש בשנת היעד של התכנית. בהתאם, מאפשרת התכנית תוספת שטחי מגורים המגדילים את היצע יחידות הדיור בישוב בכ-8,000. בין מטרותיה העיקריות של התכנית ניתן למנות את ביסוסה של טמרה כעיר מרכזית באזור. בהתאם לכך מוסיפה התכנית שטחי פיתוח רבים, בהיקף של כ- 2370 דונם הכוללים גם שטחים בבעלות המדינה אשר יסייעו למחוסרי הדיור להמשיך ולהתגורר בעיר. התכנית מאפשרת בניה רוויה וכן מגורים מעורבים עם מסחר בתחום המרקם הבנוי הקיים. כמו כן מאפשרת התכנית תוספת שטחים וזכויות לתעסוקה, תיירות, מסחר, מבני ציבור ועוד. בשאיפה לשפר את איכות חייהם של תושבי טמרה קובעת התכנית הוראות להסדרה ושדרוג של מערך הדרכים בישוב, אזורי התעסוקה, מערך השטחים הירוקים, שטחי הציבור ועוד. בנוסף, קובעת התכנית הוראות לשימור וטיפוח שטחי יער וערוצי נחלים סמוכים לרווחתם של תושבי היישוב והאזור. המקור מנהל התכנון במשרד הפנים

 

 

לאחר שהתקדמנו רכבנו בעצם בתוך הרחוב הראשי בו חנויות, בתי עסק, מסעדות ומשרדים וכיו"ב. לא היה נעים לרכב שם. הלכלוך ושוב הלכלוך היה רב ועצום. כנראה שרידים להילולה של החג עיד אל פיטר לציון סיום חודש הרמדאן שנחוג יום קודם. אני מקווה שמאז שעברנו רחובות העיר נוקו.

 

כהרגלי, רכבתי לאט ועצרתי פעמים רבות לצלם. הקשר עם הקבוצה נותק. בכיכר טעיתי ופניתי ימינה ולא שמאלה ומצאתי עצמי לבד. לאחר שתי שיחות משה הגיע. בדרכו אלי שלושה מתושבי המקום סיפרו לו שפניתי שמאלה. הם כנראה האנשים שפגשתי ושאלתי האם ראו את חברי. משה הוביל אותי לשאר החברים ובדרך תושב מקומי אחר עדכן אותנו שהקבוצה מחכה במעלה הדרך ליד המסגד.

 

פנינו ועלינו לדרך עד צומת מסגד אל – רחמא של העיר ושם חיכתה לי הקבוצה.

לאחר הפסקה להסבר על העיר המשכנו הלאה וגלשנו במורד חלקה הצפון מערבי של העיר.

 

 

יצאנו מתחום טמרה והתחברנו לכביש המוביל מכביש 70 למחצבה הנמצאת בין טמרה וכבול ומשמש גם כביש הגישה מכיוון דרום מערב לכבול.

התחלנו לרכב בכביש לעבר כבול

 

זה היה המסלול בתוך כבול

 

 

 

 

כָּבּוּל הוא יישוב שמאורגן מונציפאלית כמועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1976. יישוב זה הוא קטן משכנו טמרה. כמוהו, לפי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנומבר 1947, הוא היה אמור להיות חלק מהמדינה הערבית. היישוב נכבש במבצע דקל, במהלך מלחמת העצמאות, מידי כוחות הצבא הסורי וצבא ההצלה ועל כך יפורט בהמשך. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה גדלה אוכלוסיית היישוב במהירות עקב תנועת אוכלוסייה ערבית מכפרים סמוכים שנעזבו או נכבשו כגון אל-בירווה, א-דאמון וריוואס וגם עליהם יסופר בהמשך. רוב תחום שיפוטו משתרע במורדות המערביים של רכס יודפת שהוא אחד מרכסי הגליל התחתון המרכזי. חלק קטן מתחום השיפוט נמצא על קצה גבעות שפרעם אלונים וחלק נוסף נמצא במישור. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים האחרונות ביישוב מתגוררים כ-13,000 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.4% – 2% בשנה‏. לפי נתוני הלמ"ס בשנים האחרונות המועצה המקומית מדורגת 2 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי.

 

 

 

 

 לכפר כבול יש היסטוריה מעניינת הנוגעת לעם היהודי. יש מספר סברות לגבי מקור השם "כאבול". האחת מהמושג "גבול", והשנייה "כאבול" שמשמעותה אדמה פורייה המניבה פירות רבים. קיימת טענה שבעבר כבול היה יישוב עברי והיא תפורט להלן. טענה זו מבקשת להפריך את הטיעון שהופיע במספר מסמכים שפורסמו ע"י ארגונים של ערביי ישראל ובראשם "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" לפיהם הפלסטינים הם "עם ילידי" והיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים שהתיישבו על אדמה ערבית.

כבול נזכרת לראשונה בתיאור נחלת שבט אשר בספר יהושע: (: וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. וַיְהִי, גְּבוּלָם… צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל.( יהושע י"ט, כד-כז). לאחר מכן נזכרת "ארץ כבול" שהועברה לידי חירם מלך צור ע"י שלמה המלך בתמורה לארזי הלבנון לשם בניית בית המקדש. וַיְהִי, מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר-בָּנָה שְׁלֹמֹה, אֶת-שְׁנֵי הַבָּתִּים–אֶת-בֵּית יְהוָה, וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ. חִירָם מֶלֶךְ-צֹר נִשָּׂא אֶת-שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבַזָּהָב–לְכָל-חֶפְצוֹ; אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם, עֶשְׂרִים עִיר, בְּאֶרֶץ, הַגָּלִיל.  (מלכים א', ט',  י-יא).

כאבול הייתה עיר יהודית גדולה ומשגשגת, בתקופת הבית השני ונודעה בעשיריה. היא הייתה העיר היהודית הראשונה שנכבשה בתקופת המרד הגדול (66 – 70 לס'). הנציב הרומי בסוריה קסטיוס גאלוס ניסה לדכא את המרד בעצמו. הוא יצא דרומה לעבר הגליל וגייס מתנדבים מקרב האוכלוסייה ההלניסטית. יוסף בן מתתיהו מזכיר מספר פעמים את העיר (לעתים גם בשם "כבולון"), כמקום שבו התבצרו המורדים היהודים עם פלישת הכוחות הרומיים לעכו הסמוכה. למרות שהעיר הייתה מבוצרת, יהודי העיר נטשוה וברחו אל ההרים, כאשר הגיעה הידיעה על התקרבות הצבא הרומי לעיר. התושבים השאירו את כל רכושם, והרומיים לקחו את הכל כשלל מלחמה ושרפו את העיר. כאבול הוקמה מחדש והמשיכה להתקיים בתקופת המשנה והתלמוד, כלומר, לאורך התקופה הרומית-ביזאנטית. העיר נחשבה לעיר העשירה ביותר בגליל. לאחר חורבן הבית התיישבו בעיר בני משפחת הכהונה שכניה. עפ"י התלמוד הבבלי לא ידעו תושבי העיר עברית. הדבר נתגלה בעת ביקורו של רבי חנניא בן גמליאל. שפת הדיבור בכאבול הייתה ארמית שהייתה השפה הבינלאומית בכל האזור באותם ימים. היישוב נזכר רבות אצל חז"ל, ובין היתר יצא מהמקום האמורא רבי זכאי דכבול. בנוסף, נזכרת בתלמוד המסורת הבאה: "שלש עיירות היה קטמוס שלהן עולה לירושלם בעגלה, כבול ושיחין ומגדול צבעייא, ושלשתן חרבו. כבול מפני המחלוקת, שיחין מפני כשפים, ומגדל צבעייא מפני הזנות".

כנראה שכאבול חרבה בשלהי השלטון הביזנטי. באותם ימים ערכו הנוצרים טבח ביהודי הגליל על עזרתם לפרסים בכיבוש הארץ מידי הביזאנטים בין 614 – 628. יהודי הגליל, שסבלו מחקיקה אנטי-יהודית ומרדיפות דתיות הקימו צבא של 20,000 לעזרת הפרסים. תחילה כבשו הפרסים את הארץ, אך בשנת ‏628 גברו עליהם הביזאנטים והחזירו לעצמם את השליטה בארץ. הגיאוגרף הערבי אלמקדסי ביקר במקום בתקופה הערבית ומצא עיירה קטנה שתושביה עסקו בגידול קני סוכר לתעשיית הסוכר וצמחי אינדיגו לצביעת בגדים. הוא לא ציין את מוצאם האתני-דתי.ב-‏1173 ביקר בכאבול תייר מוסלמי והזכיר בספרו רק קברים יהודיים. הוא לא מסר כל מידע על האוכלוסייה ביישוב. ממקורות שונים ידוע שהגליל המערבי היה מיושב באוכלוסייה נוצרית או מנוצרת.

עם תחילת השלטון העותמני בראשית המאה ה-‏16 התיישבו יהודים בכאבול. כנראה שהיו אלה יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל. במאה ה-‏16 וה-‏17 הגיעו לארץ יהודים ממגורשי ספרד והתיישבו במספר יישובים בגליל: בכפר יאסיף, שפרעם, כורזים, כפר מנחם, בית צידה, צפת וטבריה. מחקר מלמד שמפקד האוכלוסין העות'מאני מ-‏1533 חיו בכפר 5 משפחות יהודיות ו-‏7 מוסלמיות. עפ"י נתוני המיפקד של 1555/6 גדל מספר היהודים בכאבול ל-‏15 משפחות יהודיות. כמו כן, היו בכפר 10 משפחות מוסלמיות ו-‏15 רווקים לא יהודים. במאה ה-‏17 חלה הידרדרות במצב הביטחוני והכלכלי בגליל ומספר תושבי כאבול הצטמצם וכנראה שהמקום נינטש כליל. רבי יוסף סופר ביקר בכאבול ב-‏1762, ומצא עיר חרבה. במאות ה-‏18 וה-‏19 ביקרו תיירים יהודים בקברים הנטושים של כאבול היהודית.  בכאבול התגלתה מצבה משנת 1826 של יהודי בשם אזרעי ועליה כתוב:" הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". המצבה מעידה על מציאותם של יהודים ביישוב, אבל אין לדעת מתי. אולי היהודים חזרו להתיישב בכפר. ידוע שיהודי הכפר יאסיף ברחו מהכפר לעכו בשל מרד הפלחים בגליל. המרד פרץ ב–1834 והיה מלווה במעשי טבח ביהודים. יהודי כפר יאסיף ברחו, כנראה, ב-‏1840/1 אולי סופו של היישוב היהודי בכאבול קשור אף הוא במרד הפלחים.  ויקטור גרין ביקר בכפר כאבול בסוף המאה ה-‏19. הוא מסר שתושביו, 400 במספר, הם מוסלמים.

במפקד האוכלוסין המנדטורי הראשון ב-‏1922 היו בכפר 365 תושבים. עפ"י מיפקד שנערך ב-‏1931 ע"י ממשלת המנדט הבריטי, היו בכפר 457 תושבים ו-‏100 בתים. ב-‏1948 הגיע מספר התושבים ל-‏588 .כאבול נכבשה ב-‏15 ביולי, 1948, במבצע "דקל" ע"י חטיבה 7. קרוב למחצית מתושבי הכפר עברו להתגורר בו מהכפרים מיעאר, דאמון, בירווה ורוויס שנהרסו במלחמת העצמאות. כתוצאה מהעברת התושבים מהכפרים הללו, גדלה אוכלוסיית הכפר ומנתה ב-‏1949, 1,251 נפשות. מאז נמצא הכפר בתהליך גידול מתמיד. ב-‏1973 חיו בכפר 3,260 תושבים שעיקר עיסוקם היה בחקלאות, ב-‏1987 עלה המספר ל-‏4,800. ב-‏2003 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-‏8,000 נפש, והיא עלתה ל-‏10,000 ב-‏2007. כיום חיים בכפר כ-13,000 נפש

 

הארכנו את את הביקור בכבול. הסיבה לכך שעל פי המסורת מצויים בתחומי כאבול קבריהם של מיכה הנביא, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול. החלטנו לחפש את הקברים. לא ידענו היכן מקומם המדויק. על פי בירור מוקדם למדנו שהם נמצאים בגרעין הכפר וייתכן בתוך בית הקברות. נעזרנו בתושבים מקומיים ובהובלתם הגענו למקומות.

 

 

סיימנו את הביקור בגרעין הכפר וגלשנו לעבר מרכזו והלאה ליציאה ממנו. התרשמנו מכך שהכפר נראה נאה ביחס לשכנו. המועצה המקומית של כאבול ביצעה בשנים האחרונות מספר פרויקטים שהביאו לשיפור איכות החיים ביישוב: תשתית של כבישים, פיתוח מערכת המים והקמת שכונות חדשות כדי לאכלס את האוכלוסייה הגדלה.

 

לאחר הרכיבה לאורך טיילת הכפר הגענו לעיי הכפר הנטוש / הרוס דמון.  אתר הכפר מכוסה קוצים, שיחי צבר, עצי זית ואורנים, וערימות אבנים ובטון פזורות סביבו. בית הקברות עדיין קיים, למרות שהמצבות שבחלק מהקברים קורסות.

 

 

דמון היה אחד משלוש כפרים סמוכים במזרח מישור מפרץ עכו שנהרסו וננטשו לאחר שנכבשו במלחמת העצמאות. השניים הנוספים היו בירווה  וריוואס.

 

דמון – הכפר שכן על פסגתה השטוחה ומורדותיה של גבעה סלעית נמוכה, בגבול המזרחי של מישור עכו, 11.5 ק"מ ממזרח לעכו. מוצאם של תושבי הכפר משבט זָידנייה, שהיגרו לאיזור מחיג'אז שבחצי האי ערב. הנוסע המוסלמי נאסר ח'סרו כתב על ביקורו באל-דאמון בשנת 1047, והזכיר ביקור במקום שמוקדש לדו אל-קיפל, קדוש הנזכר בקוראן. הצלבנים כינו את המקום דמאר. ממערב לכפר שוכן תל שמכיל יסודות של חומה, ביצורים ובאר. ב-1859 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-800 תושבים, וב-1931 חיו בו 917 תושבים שהתגוררו ב-183 בתים. ב-1944-45 עלה מספר תושבי הכפר ל-1,310, רובם מוסלמים ו-70 מהם נוצרים, ושטחו עמד על 20,357 דונם, מהם 687 שנרכשו בידי יהודים. בכפר היה בית ספר יסודי שנוסד בידי העות'מנים ב-1886, ומסגד. מי השתייה של התושבים הובאו ממעיינות, ומי ההשקייה מנחל הנעמן. דגנים – חיטה, דורה ושעורה – וזיתים היו הגידולים העיקריים, אך הכפר היה ידוע גם באבטיחיו ומלוניו. בנוסף, עסקו תושבי הכפר במלאכות כמו קליעת מחצלות וסלים, מצמחים שגדלו על גדות הנחל. הכפר דמון נכבש במבצע דקל להלן בקרבות עשרת הימים ב-15-16 ליולי 1948. ייתכן וחלק מתושביו נמלטו מספר חודשים קודם לכן עם כיבוש עכו במחצית חודש מאי שנה זו. , יסעור הוקם ב-1949 על אדמות הכפר אל-בִּרְוָה, שלושה ק"מ מצפון-מערב לאל-דאמון משתמש בחלק מקרקעותיו. המקור אתר זוכרות וידע אישי

 

אל רוויס – הכפר שכן על האתר הצלבני קַרֶבְּליֶה, 12 ק"מ מדרום-מזרח לעכו, על גבעה סלעית קטנה שמשקיפה אל מישור עכו ממערב לטמרה. בסוף המאה ה-19 מנה הכפר 400 תושבים מוסלמים. בתי הכפר נבנו מאבן והחל משנות ה-1930. הכפר היה מחולק לשתי שכונות שביניהן עבר כביש. היה בכפר מסגד, וילדי-הכפר הלכו לבית-ספר בכפר אל-דאמוּן. מקור מי השתייה של תושבי אל-רֻוֵיְס היה בבארות שאספו גשמי-חורף. תושבי הכפר התפרנסו מגידול תוצרת חקלאית כגון חיטה, תירס, שומשום, מלונים וזיתים. ב-1931 חיו בכפר 217 תושבים ב-44 בתים, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-330. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 1,163 דונם. מדרום-מערב לכפר שכנה חורבה ה ובה עתיקות כגון קירות מטים לנפול, בורות מים וקברים חצובים בסלע. אבני דרך רומיות נמצאו כקילומטר מדרום-מזרח לכפר. כמו הכפר דמון, הכפר נכבש במבצע דקל להלן בקרבות עשרת הימים ב-15-16 ליולי 1948. רוב תושבי האזור ברחו תחת הפגזות או כתוצאה מכיבוש העיירות השכנות, כמו נצרת ושַפַא-עַמְר [שפרעם]. על אדמות הכפר לא הוקמו יישובים ישראלים.  עיי-חורבות מקירות ישנים וגגות בטון פזורים באתר-הכפר הנטוש, שמכוסה בחורשת אקליפטוסים ושיחי צבר. האדמות שמסביב מעובדות על-ידי תושבי יסעור. המקור אתר זוכרות וידע אישי

 

אל ברוה הכפר ניצב על גבעה סלעית שגלשה למישור עכו, 10.5 ק"מ ממזרח לעיר עכו. הנוסע הפרסי נאסר ח'סרו, שעבר בכפר בשנת 1047, קרא לו בִּרְוָה ואילו הצלבנים כינו אותו בְּרוֹאֶט. ב-1596 גרו בכפר 121 תושבים בבתי-אבן ובוץ עם גגות-עץ, ובסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-900 תושבים. ב-1931 גרו בכפר 996 תושבים ב-224 בתים. בשנים הבאות גדל הכפר. ב-1944-45 נמנו בו 1,330 מוסלמים ו-130 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 13,542 דונם, מהם 546 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר מסגד, כנסייה, בית-ספר לבנים שנוסד ב-1882 ובית-ספר לבנות שנבנה ב-1942-43. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות ותושביו גידלו חיטה, שעורה, תירס, שומשום, מלונים וזיתים. היו בכפר שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ובית-בד ממוכן. תל אל-בּיר אל-ע'רבּי [תל בירה], ששכן ממערב לכפר, הכיל ממצאים מהשנים 2300 עד 900 לפנה"ס ויתכן ששימש כמקור לאבני-בנייה עבור בתי-הכפר. כפר זה נכבש במלחמת העצמאות לראשונה בתחילת חודש יוני ערב ההפוגה הראשונה ולאחר כיבוש עכו במבצע בן עמי וסופית לקראת סיומה ומבצע דקל. על אתר הכפר אל-בִּרְוָה הונחה ב-6 לינואר 1949 אבן הפינה להקמת קיבוץ יסעור. למעשה הוקם הקיבוץ כקילומטר ממערב לאתר הכפר. בשנת 1950 הוקם מושב אחיהוד על החלק המערבי של אדמות הכפר. שלושה בתים, שני מקדשים ובית-ספר נותרו מן הכפר. המבנים ניצבים עזובים, מוקפים בעשבים שוטים, שיחי צבר ועצי תאנה, תות וזית. עיי-חורבות מהבתים פזורים בינות הצמחייה, ובמקום נותרו גם מספר קברים מוזנחים. חלק מאדמות הכפר מעובדות על-ידי תושבי אחיהוד. המקור אתר זוכרות וידע אישי

 

 

מבצע דקל נערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא. השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

 

זוהי תמונת המצב כשנתיים לאחר מלחמת העצמאות

 

כאמור בפסגת הגבעה בה נמצאים עיי אל-דאמון בנוסף להסבר על המקום ערכנו תצפית לכל עבר.

 

ירדנו מהתל למטה להמשך הדרך

 

ירדנו לעבר צומת כביש הגישה לכבול עם כביש 70 וחצינו אותו בזהירות המתבקשת.

 

לאחר חציית הכביש המשכנו לכיוון מערב על כביש צדדי שהופך לדרך לבנה בין מטעי אפרסמונים השייכים למושבי הצפון הנמצאים בתחום המועצה אזורית מעלה יוסף עד למאגר דמון. מאגר דמון משקה את שדות גדולי השדה הצמודים השייכים לקיבוצי גוש זבולון. עלינו על דרך לצד מאגר מים ולאורך נחל כבול.

 

ראשיתו של נחל כבול במדרונות ההר מעל הכפר. הוא נשפך אל נחל חילזון ושניהם הם חלק מאגן הניקוז של נחל הנעמן שמוצא לים הוא מדרום לעכו.

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

 

 

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

 

התקדמנו הלאה לאורך נחל כבול והיעד הבא היה קיבוץ יסעור.

 

הדרך התפתלה לצד שדות הכותנה למול תל כיסן ועליו נכתב הרחבה בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

נכנסנו לתוך קיבוץ יסעור על מנת להתרשם ממנו.

יסעור – הקיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה אשר הוקם בשנת 1949 על אדמות הכפר החרב אל-בירווה, על ידי עולים מהונגריה שהתארגנו כבר בשנת 1947 בקיבוץ "אחד במאי" של התנועה בארץ זו. בשנת 1951 הצטרף הגרעין הראשון מאנגליה ובשנת 1956 הצטרפו אליהם השלמה ברזילאית מקבוץ ד' של "השומר הצעיר". בהמשך, הצטרף גרעין של עולים מברזיל. שם הקיבוץ הוא סמלי, ונבחר עקב רצון המתיישבים לעסוק במקצוע הדיג (היסעור הוא עוף המצטיין בשחייה). אכן, בשנותיו הראשונות, התפרנסו התושבים מדיג בבריכות דגים שהקימו בשטחם. מלבד ענף המדגה, בלט גם ענף הלול וענפי החקלאות הנוספים היו רפת, צאן, משתלה. כמו עסק המשק בתעשיה: מפעל רהיטים, אלקטרוניקה יסעור לימים הפך ל- "עץ הדעת", מג"י – מפעל לגרביים. אוכלוסיית הקיבוץ מונה היום למעלה מ-700 תושבים. יסעור הוא ”קיבוץ מתחדש”, כלומר, זהו קיבוץ שעבר שינויים באורחות חייו אך הוא עדיין שומר על ערכי ליבה שמגדירים אותו כקיבוץ, לעומת סוגים אחרים של ישובים. המשק מתבסס על גידולי שדה יען – משותף עם קיבוץ עין המפרץ, מטעי רימונים, אפרסמון ואבוקדו, רפת, לול, מערכת חינוך, תחנת דלק, בית סיעוד. בנוסף, יש מגוון רחב של בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסק, שכירים ועצמאיים אשר פעילים ביסעור והסביבה.

 

יצאנו מתחום שטח ההרחבה של קבוץ יסעור המשכנו הלאה בדרך בתחילה צפונה .

ואחר כך מערבה  8 – 9 ק"מ בדרכי שדות נוחות ומהירות עד לעין המפרץ.

 

זה היה מסלול הטיול  מאז שחצינו את כביש 70 עד הגענו לעין המפרץ וכפר מסריק.

 

בתחילת הדרך אירע תקר בפנימית הצמיג הגלגל האחורי באופניו של עילם והוא נעמד על החישוק.

 

שאר הקבוצה עצרה לאתנחתא קצרה. החלטנו להתקדם לאט בידיעה שצביקה ועילם ישיגו אותנו עוד לפני שנגיע לעין המפרץ. אלה מראות הדרך.

 

התקדמנו וחצינו את נחל חלזון מצפון לדרום.

 

לאחר החצייה יכולנו להביט לעבר מכון טיהור שפכי עכו (מט"ש עכו) עליו נכתב בהרחבה בסיפור טיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

בינתיים צביקה ועילם הדביקו את הפער והגיעו בדהרה.

 

המשכנו הלאה מערבה

בדרך עלינו לסוללת בריכת הדגים של כפר מסריק

 

נכנסנו  לתחום עין המפרץ. הגענו לגן תומר להפסקה.

 

לאחר ההפסקה התפצלנו לשתי קבוצות. צביקה, עילם, נועם, יצחק ויואל ירדו דרומה בחזרה לאפק בדרך נוף הנעמן. משה, עמיקם, שמיל ואני המשכנו במסלול המתוכנן. נכנסנו לתחומי עין המפרץ על מנת להתרשם מקיבוץ ותיק זה שעלה לקרקע בסוף שנות ה-30.

 

 

קיבוץ עין המפרץ שיך לתנועת הקיבוץ הארצי בתחום המועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ נוסד בשנת 1930 על חוף בת-גלים בחיפה, בידי קבוצת צעירים מגליציה- פולין שחלמו על הקמת קיבוץ עירוני: שכונת עובדים במפרץ חיפה. הם עסקו בעבודות בנמל חיפה. במהלך שנות העלייה החמישית הצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה ומפולין. במשך שמונה שנים מאז הקמת הקיבוץ התמודדו המייסדים עם קשיים רבים, עברו לקריית חיים ובשנת 1938 עלו על הקרקע במקומו הנוכחי של הקיבוץ, על גדות נחל הנעמן והביצה שהקיפה אותו. חלוצי ההתיישבות בעמק זבולון היו, הקיבוץ ה- 25 של "חומה ומגדל". שמו ניתן לו בגלל מיקומו במפרץ חיפה. שמות נוספים שנפסלו הוצעו בגלל מיקומו – ליד חיבור נחל חילזון לנחל נעמן. מגילת העלייה על הקרקע משקפת את המצב באותה תקופה ואת חזון הקיבוץ: "… אך אנו מאמינים כי תיובש הביצה, ומי הנעמן יהיו לנו לברכה. כי יתנדף רעל הקדחת וייעלם, ועצים יתנו כאן את צילם. כי עדרי צאן ובקר ימלאו את השדות והאדמה תתן יבולה בשפע. כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו. אנו מאמינים באדם ובאדמה! " ראו גם סרטון על הקמת הקיבוץ גרסה קצרה וגרסה ארוכה

 

 

מאז הקמתו צמח הקיבוץ והתבסס מבחינה חברתית וכלכלית, קלט חברים מארצות רבות והוא מונה כיום כ- 400 חברים ומועמדים, וכולל ילדים, צעירים ותושבים מגיעה אוכלוסייתו ללמעלה מ- 700 נפש. עין המפרץ היה תמיד קיבוץ שהאמין בשיתוף ובשוויון בין חבריו, וחתר כל שנותיו להיות בית לחבריו, בו מתקיימת חברה דמוקרטית המושתתת על הוגנות, יושר וכבוד האדם. בשנת 2004 החליט הקיבוץ על חזון חדש, והוא עובר תהליכי שינוי לכיוון היותו קיבוץ מתחדש, תוך שמירה על עקרון הערבות ההדדית בתחומי החיים השונים ושותפות באמצעי הייצור. תהליכי השינוי הם בתחומי העבודה והפרנסה, הערבות ההדדית, הביטחון האישי והצמיחה הדמוגרפית. הקיבוץ נמצא היום בתנופת קליטה של עשרות מבניו. עין המפרץ הוא קיבוץ עם מסורת מכובדת של תרבות וחגים, וממשיך לחגוג את כל חגי ישראל ביחד.

פרנסתו העיקרית באה לו מהמפעל לייצור מוצרי אריזה: ימא, שהוא הטוב ביותר בתחומו בארץ, וכן מענפי חקלאות מצליחים שרובם מאוגדים בתאגידים, מפעל ימאתון בשותפות עם קיבוץ געתון, "עטיפית" לייצור מוצרי פלסטיק, ועסקים נוספים. "רפת נעמן" היא שותפות בין עין המפרץ לקיבוץ פרוד וקבוץ גדות. גידולי השדה "יען" הוא שותפות עם קיבוץ יסעור. לקיבוץ מרכז מסחרי בשם M המפרץ שהקימה ומתפעלת חברת "מראה המפרץ בע"מ" בבעלות הקיבוץ, מטבח משותף- לה קוזין- עם קיבוץ עברון ולוחמי הגטאות, ועוד. מערכות החינוך והבריאות/רווחה/סיעוד זוכות לאמון רב של הציבור. מערכת החינוך כוללת מערכת פנימית בגיל הרך ובגנים, בי"ס יסודי אזורי "גוונים", בית חינוך אזורי "אופק" לגילאי חט"ב ותיכון ומערכת חינוך בלתי פורמלי בקיבוץ לכתות א' עד יב'. לקיבוץ בית סיעודי מקצועי וטוב, וכן נמצא בו מרכז יום סיעודי של מטה-אשר- "נווה אשר", המספק תעסוקה ובילוי איכותיים לזקנים מכל ישובי המועצה האזורית. הקיבוץ מנוהל ע"י הנהלה כלכלית והנהלת קהילה, ויש לו ועד הנהלה המתאם בין שתי ההנהלות ומקשר בינן לבין אסיפת החברים. מצוקת הדיור גדולה, והקיבוץ משקיע בשנים אלה בדיור קבע לכל חבריו ובהגדלת הפנסיה האישית לחברים.

משהו אישי פיקנטי, תוך כדי שיטוט בקיבוץ עין המפרץ נזכרתי לרז גורן (האיש עם האופניים שכל רוכב מכיר את המסלולים שמתעד באתר שלו מזה שנים רבות), יש שורשים בעין המפרץ. הוא סיפר לי שנולד בקיבוץ עין המפרץ. סבו וסבתי שעלו ב 1930 מפולין יחד הם הגרעין הכשרה שלהם מטעם השומר הצעיר היו בין מקימי הקיבוץ. סבו עבד כבנאי וסבתו בלול התרנגולות. כשחלה סבו במלריה (כן מלריה – ייבוש ביצות ….) הוא עבר לענף הדגים והיה מעורב בפרויקט הבאת הנוטריות לארץ לצורך פרווה (דבר שנכשל).

 

 

יצאנו מתחומי עין המפרץ והתקדמנו דרומה לעבר כפר מסריק. זה המסלול בו עברנו בשני קיבוצים אלה וביניהם.

 

 

מעין המפרץ יצאנו לעבר לשביל הנעמן לכוון כפר מסריק. עצרנו לתצפית במושבת קינון של אנפיות הבקר ומגלנים בחורשת אקליפטוסים.

 

 

 

אנפית בקר (שם מדעי: Bubulcus ibis) הוא עוף בצבע לבן מקור צהוב ורגליים בצבע כהה. אחת משתי הציפורים הלאומיות של בוטסואנה. משקלה 300 עד 600 גרם ואורכה נע בין 46 ל-56 סנטימטר. אנדמית לחלקים מסוימים באפריקה, אסיה ואירופה, אך פלשה לאזורים רבים וכיום נפוצה גם בצפון אמריקה, דרום אמריקה ואוסטרליה. אנפית הבקר ניזונה מבעלי חיים קטנים בעיקר דו-חיים, חרקים ודגים קטנים. היא מצטרפת לעדרי בקר, לעדרי צאן או לטרקטור חורש כי הם מטרידים חרקים ובעלי חיים קטנים ממקומם וחושפים אותם לעיני האנפית. בדרך זו אנפית הבקר חוסכת אנרגיה ומגדילה את יעילות הציד. אנפית הבקר היא ציפור חברותית הדוגרת במושבות קינון על עצים. אנפיות בקר מקננות לפעמים על קבוצות עצים ביישובים וגורמות לרעש וללכלוך. ישנם אנשים הרגישים לנוצות וללשלשת של אנפית הבקר, עד כדי קוצר נשימה. בעונת הרבייה ישנו חילוף נוצות חלקי, הראש החזה והגב מקבלים צבע חום והרגליים צבע אדום. שלא בעונת הרבייה הרגליים כהות והמקור צהוב. אנפית הבקר היא עוף מוגן בישראל על פי חוק. אין להטריד את אנפית הבקר לאחר בניית הקן ולאחר הטלת הביצים ולא עם הופעת הגוזלים. הקן עשוי מזרדים ומענפים בצורת קערית שטוחה. הזכר אוסף את החומר לבניית הקן והנקבה עוסקת בבנייתו. הקן נשמר ברציפות כדי למנוע גניבת חומר קינון. בקן מוטלות 2 עד 4 ביצים, שצורתן סגלגלה מוארכת וצבען לבן. תפוצת המין בעולם גדלה מאוד במהלך המאה העשרים. תפוצת אנפית הבקר משתרעת על פני אפריקה, הודו, יבשת אמריקה, דרום מזרח אסיה, אוסטרליה, ספרד, פורטוגל, דרום צרפת, טורקיה וישראל. מקור 

 

המגלן הוא עוף בינוני בגודלו, ארך צוואר ורגליים וכפוף מקור. לבושו חום כהה ולכנפיו ברק ירוק מתכתי. מקורו ורגליו חומים אדמדמים. בלבוש הקיץ מאדים לבושו שלהבוגר, במיוחד באזור הצוואר, גשר העין מקבל גוון כחלחל, תחום בפסים לבנים דקים. מקורו הארוך והמעוקל מזכיר את מקורו של החרמשון הגדול, והוא שהקנה לו את שמו בכל השפות. בשעת תעופה המגלן החום נראה כהה מאוד ואחיד בצבעו. הכנפיים בינוניות באורכן, מקומרות מטה ומעוגלות בקצותיהן, הצוואר והמקור בולטים קדימה והרגליים מתוחות לאחור. הכנפיים מוחזקות בנוקשות מסוימת ומשוות לתעופה אופי מכני, בעיקר בעת חבטות הכנף,שלאחריהן באה בדרך-כלל גלישה קצרה. מרבה לעוף בלהקה צפופה ומסודרת היטב – בקוישר או בראש-חץ, כאשר ציר הלהקה גלי ומתפתל. בתעופה ממרחק דומה לקורמורן גדול ולקורמורן גמדי (מבחינת הגודל המגלן נמצאביניהם), נבדל מהם ברגליו הבולטות לאחור, מעבר לזנב, ובמקורו הארוך. מעופו נרפה ופחות עוצמתי משל קורמורן גדול. דומה לחרמשון גדול באורך המקור וצורתו, אך החרמשון בהיר הרבה יותר, רגליו קצרות ואינן בולטות מעבר לזנב בתעופה. דומה מאוד גם למגלן המצויץ אלא שזה קומפקטי יותר וגם רגליו אינן בולטות מעבר לזנב. הלוואי שיגיע היום שבו נתלבט בין המגלן החום למצויץ כאן בישראל, שכן האחרון נדיר ביותר בישראל ועתידו מוטל בספק. הפרטים הנראים בארץ שייכים לתת המין P. f. falcinellusשתפוצתו בדרום אירופה, אגן הים התיכון, מרכז אסיה ומזרח צפון-אמריקה. הזכר והנקבה דומים מאוד. הבוגר בלבוש החורף דהוי יותר, חסר את הגוונים האדמוניים, צווארו מנוקד בלבן והואחסר את גשר העין הצבעוני. המגלן החום מאכלס בתי גידול לחים, המחפש מזון (חסרי חוליות, דו-חיים ודגים), תוך הליכה על גדות מקווי מים או במים רדודים, כשהוא מחטט במקורו בבוץ. פעמים רבות נראה בבריכות ביוב וברפתות. מקנן בחורשות של עצים גבוהים כמו למשל איקליפטוסים ואורנים, או בחישות קנה וגומא, לרוב במושבות מעורבות עם אנפות. מידות: אורך גוף: 65 – 55 ס"מ. מוטת כנף: 105 – 88 ס"מ. משקל: 580 – 485 גרם. תפוצתו של המגלן רחבה מאוד – בדרום אירופה, אגן הים התיכון, מרכז אסיה,אוסטרליה וצפון-אמריקה, שם הוא נמצא בתהליך התפשטות מאז התאזרח שם לראשונה במהלך המאה ה- 19. באירופה נפגע קשות משינוי בתי הגידול הלחים, שימוש בחומרי הדברה בחקלאות וציד. רגיש לשפעת העופות ועלול להיפגע מהתפרצויות עתידיות של המחלה. בישראל המגלן חולף, חורף ויציב – מקנן שכיח. עד לשנות השבעים של המאה הקודמת היה חורף וחולף בלבד. ההתפשטות מתאפשרת, ככל הנראה, בזכות אופיו ה"גמיש" – הקרבה לאדם והשימוש במקווי מים מזוהמים, מזבלות ושפכים. קינן לראשונה ב- 1969 בעמק זבולון וב- 1975 בעמק החולה, ומאז מרחיב את תפוצתו בהתמדה. כיום מושבותיו פזורות בעמקים הצפוניים ובמישור החוף דרומה עד גוש דן. מקור

 

המשכנו דרומה ורכבנו סמוך לגדר קיבוץ כפר מסריק. לא נכנסנו אליו.

קיבוץ כפר מסריק קיבוץ כפר מסריק המשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה אשר. ראשיתו קבוצה קטנה של עולים צעירים מליטא, חברי "השומר הצעיר" שהתיישבה בפתח-תקוה בשנת 1932 ומתחילה לחלום על קיבוץ משלה. בפברואר 1933 הם הכריזו על עצמם – קיבוץ חדש בישראל – צ'כו-ליטא (שם זמני). הם עברו לשכונת בת-גלים שבחיפה התחתית ועסקו ב"עבודה עברית", "כיבוש הנמל", "קבוצת בניין" ו"מילוי הכרמל". בשנת 1934 עבר המחנה לחולות קריית-חיים המערבית ושם התחילה השכנות עם קיבוץ עיו-המפרץ. שם נקבע שמו השני של הקיבוץ – משמר-זבולון. בשנת 1937 הגיע  גרעין "היוצר" מפולין. בשנת הוקם בקרבת עכו "נעמן" – מפעל ללבנים אדומות.

בכ"ט בנובמבר – 1938 הוקם הקיבוץ כישוב חומה ומגדל מספר 28 – להגנה על מפעל "נעמן", כביכול, ולמעשה – תחילת התיישבות האמיתית בעמק עכו. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים, התנגדו  נחרצות להקמת קיבוץ במקום, בטענה שאין מים, הקרקע- חולות נודדים וביצה מלחה, ותנאי החיים- מלאריה ומחלות, לעולם לא יאפשרו קיום וצמיחה של ישוב … החברים לא ויתרו. בשנת 1940 התמקם הקיבוץ בנקודת הקבע בצד המזרחי של כביש חיפה – עכו, ובהזדמנות זו, שינה גם את שמו לכפר-מסריק ומנציח בכך את שמו של נשיא הרפובליקה הצ'כוסלוקית – ת.ג. מסריק בשלוש השנים הבאות המשיךלכבוש את העמק והתבסס. הוא גם נאלץ להיות במאבק רצוף עם שכניו הערבים על הקרקע והמים. עם סיום מלחמת העולם השניה יצא הקיבוץ לצאת למרחב. עוד שטחים נכבשו ועובדו, בריכות הדגים התרחבו,  נמשכה קליטת ילדי הגולה. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להתרחב ולגדול.

כיום בעשור השמיני לקיומו אוכלוסיית הקיבוץ מונה כ- 400 בוגרים: בתוכם כ-300  חברים , 60 מועמדים ,58 תושבים וכ140- – ילדים. הקיבוץ מתקיים על חקלאות, תעשיה ועבודת חוץ של חבריו. ענפי החקלאות העיקריים: גידולי שדה ומטעים מגוונים וכן רפת, לול, ומדגה. התעשייה כוללת: מפעלי קרטון מודפס לאריזה ותעשיות אלקטרוניקה. הקיבוץ נמצא כיום בתהליכי התחדשות ושינוי שעיקרם הגברת העצמאות הכלכלית של הפרט (הפרטה), תוך שמירה על ערכי ליבה שיתופיים בחינוך, בריאות, תרבות ורווחה.

 

יצאנו מכפר מסריק מזרחה לדרך לבנה ועפר למעבר מעל נחל הנעמן ליד המדגה של הקבוץ. הפעם לא עלינו לתצפית שם היינו בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה. בדרך חלפנו ליד מספר אתרי מורשת של כפר מסריק.

 

 

זה היה קטע המסלול האחרון

 

פניה דרומה לעבר תל דעוק.

תל דעוק הנמצא מצפון מערב לתל אפק ושהיה מרכזה של נחלה חקלאית בשם דוק שהשתייכה למסדר הטמפלרי. הקרבה בין התחנות וההסתמכות של שני המכלולים על אותו מקור מים היוו בסיס לסיכסוך מתמשך בין אבירי המסדר הטמפלרי וההוספיטלרי שהתעמתו על אופן הפעלת הטחנות, הגובה הרצוי של המים, השימוש במים ומעבר סירות בנחל ושלשם הכרעתו נדרשה התערבות של האפיפיור. הטחנות שימשו כספק הקמח העיקרי לעיר עכו, שהפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת הצלבנים. טחנות הקמח הונעו על ידי מים עד ראשית המאה ה-20, עת נדחקו על ידי מנועי דיזל.
בתל נמצאו שברי כלי חרס מן התקופות הברונזה המאוחרת, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. על התל מתנשא עדיין קמרון שלם, ומצפון-מערב לו נמצאה באר אנטיליה; זמנם של שרידים אלה הוא ככל הנראה התקופה הצלבנית

 

על התל ולידו מטעי אבוקדו של כפר מסריק. לצידו בית העלמין של הקיבוץ ובית עלמין אזרחי המשמש בעיקר את יוצאי בריה"מ לשעבר שחלקם לא יהודים בהתאם להגדרות הרבנות וגם ישראלים החפצים בקבורה אזרחית.

 

החל משנת 1996 עם חקיקת החוק לקבורה אזרחית חלופית חלה מהפכה מסוימת בחובות המוטלות על המדינה בכל הנוגע לקבורה, ונקבע כי המדינה חייבת לאפשר לכל אדם קבורה אזרחית. בפועל, מרבית הנקברים בקבורה אזרחית ציבורית הם מי שאינם זכאים להיקבר דתית, רבים מהם יוצאי חבר העמים. בתי עלמין פרטיים בישראל נוצרו כדי לענות על צורך של ישראלים שאינם יכולים או רוצים להשתמש בשירותי הקבורה שמציע משרד הדתות בארץ, וזאת משתי סיבות אפשריות: האחת היא שהם אינם יהודים, והשנייה היא משום שהשקפת עולמם או השקפת בני משפחותיהם שוללת את טקס הקבורה המסורתי. בתי העלמין הפרטיים מנוהלים על ידי יישובים או קיבוצים שהורשו לכך או על ידי תאגידי קבורה מיוחדים. רבים מהמשתמשים בשירותיהם של גופים אלה פונים אליהם על מנת לקיים טקס קבורה חילוני – אזרחי (אגב, ישנם גם בתי עלמין "רגילים" שהקצו חלקות מיוחדות לקיום קבורה אזרחית – חילונית). בתי העלמין הפרטיים נחשבים לרוב ליפים, מוקפדים ומטופחים יותר מבתי הקברות הציבוריים.

המשכנו דרומה לעבר שדות אפק

חלפנו ממול לקרית מוצקין

 

חזרנו שוב לשדות הכותנה של קיבוץ אפק

 

לקראת ליד גדרות שמורת אפק סיום הפתעה שחייבה אותנו לשנות המסלול

 

רכבנו מזרחה ועקפנו את השלולית ונכנסנו לתחום אפק שם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

טיול זה נמשך שש שעות מתוכן קצת יותר משלוש וחצי רכיבה ושאר הזמן עצירות למטרות התכנסות, תצפית והסברים, הפסקה וצילומים וגם זמן שתי המתנות בגלל צורך לתיקון תקר בצמיג גלגל אופניים של עילם שנחתך מזכוכית.

 

השגנו את המטרות שהצבנו בטיול זה שהיו כמו בשניים הקודמים באזור זה. בקשנו להכיר את האופי והמבנה הגאוגרפי של במישור מפרץ חיפה ובגבעות המערביות של הגליל התחתון תוך כדי דיווש. רצינו ללמוד מעט על האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בהם. חפצנו להכיר את היישובים הנמצאים בהם תוך כדי רכיבה בתוכם. חווינו את שפע הנופים בצורה בלתי אמצעית וגם התענגנו מרכיבה בשדות, בין המטעים, כרמי הזיתים, מאגרי המים וברכות הדגים. הספורט הייתה מטרה משנית ונבעה מעצם הרכיבה וגם היא הושגה.

 

היה לנו טיול מעניין במזג אוויר נעים ביותר. היה מעט חם בשעה האחרונה, לאחר ההפסקה בגן תומר בעין המפרץ. 

 

האווירה בטיול (כמו תמיד) הייתה ניחוחה וחברית כיאה לקבוצה מגובשת, גם אם מרבית אנשיה נפגשו הבוקר לראשונה. רוכבי אופניים הם אנשים נעימים וחביבים שכיף לטייל איתם.

 

לסיום, תודה למשה כץ שהוביל את הטיול. הוא תכנן את המסלול וכתב את סיפור הדרך. הוא היה מוכן ולא טעה. הוא כבר רכב בו ובדק אותו ואפילו פעם עבר בו ברכב.  מופת לתכנון.

 

 

ביום ראשון (3/7/2016) חרגתי מנוהגי ויצאתי לטיול. בחרתי באחד ממסלולי הבית באזור מבשרת ציון. לכבוד יום הולדתו של אלי שחר מתל יצחק, הזמנתי אותו לדווש בהרי יהודה. יחד אתו הגיע ארנסטו סקלרובסקי גם הוא מתל יצחק.

 

יצאנו לדרך בחמש לפנות ערב. התחלנו ברכס חלילים, עלינו לשדרות הראל הנמצאות על קו הרכס ורכבנו לכל אורכן, רכבנו לעבר המדרון המזרחי של הר חרת ומשם דרך המדרון הדרומי הגענו לצומת הסטף. רכבנו בצד המזרחי של הר איתן וטיפסנו אל פסגתו בעליה התלולה מדרום הידועה בשם "מעלה הלבלב". גלשנו מההר וירדנו לנחל צובה. טיפסנו בין המטעים לעבר קיבוץ צובה ומשם המשכנו על הרכס עד מעוז ציון וחזרנו לביתי. זה היה מסלול הטיול.

 

 

החלק הראשון והחלק האחרון של הטיול היה בתוך השטח הבנוי של מבשרת ציון.

 

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממוצע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-6,500 דונם  וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות.

 

היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב. בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

 

 

 

 

חלק הטיול המסלול הראשון בשטח הפתוח היה על הדרך המתפתלת בחצי גובה במדרון המזרחי והדרומי של הר חרת

 

הר חרת המתנשא לגובה של 780 מ' מעל פני הים הוא המשך של רכס הראל. שטח ההר הינו גן לאומי כחלק מתכנית רחבה של יער סטף ומתכנית פארק מוצא. במורדות ההר נמצא עין חרת שהוא מעיין נקבה עם ברכת איגום שמימיו שימשו להשקיית טרסות חקלאיות. בחורבת חרת הסמוכה נמצאים שרידים של בית חווה שמשמה הערבי ח`רבת אל חורית נגזר שמו של ההר "חרת". מדרום למעיין נמצא נחל חרת היורד לאורך המורד המזרחי של ההר ומתחבר לנחל שורק.

 

 

ואלה המראות המקומות בקטע זרך זה לכיוון מזרח שהשמש היורדת אט אט במערב מאירה עליהם.

 

 

 

המשך הדרך לאחר שיצאנו מכרם הזיתים היה בתוך החורש. בפיצול דרכים פנינו מערבה והתחלנו לעלות על הדרך במדרון הדרומי של ההר. העליה בתחילה הייתה תלולה וקצרה. התגברנו גם עליה יפה. בהמשך בנקודה מסוימת תוואי דרך זו היה מעל ובמקביל לכביש 395 בקטע היורד מצומת איתן לצומת כרם. ממול כבר ראינו את פסגת הר איתן אליה פנינו היו מיועדים. המשכנו עוד מערבה ובפיצול הבא פנינו ימינה בדרך הדרומית, יותר נכון לומר בסינגל הקצר שהוביל אותנו עד גרם המדרגות דרכנו ירדנו לכיכר צומת איתן.

 

חצינו את כביש 395 ועלינו לדרך המקיפה את הר איתן (מסומנת אדום במפות סימון שבילים). כאן החל קטע המסלול במדרונות הר איתן ועל פסגתו.

 

אורך הדרך המקיפה את הר איתן הוא כ-8 ק"מ אבל אנחנו רכבנו רק חלק ממנה. התחלנו לרכב בקטע הדרך הסלולה מעל הסטף בתחילה במגמת ירידה מול המרכז הרפואי הדסה ומול רכס אורה–עמינדב–הר שלמון ומתחת לו בלט המושב אבן ספיר.

 

 

אחרי צומת הכניסה למתחם הסטף פנינו מערבה בדרך. התחלנו לטפס בארבע עליות נחמדות. שיפוע בהן מתון והן שימשו כהכנה לקראת ההמשך. המשך הדרך בתוואי נוח ואפילו מעט ירידה קלה שבדיווש בה היה במהירות הגבוהה מהממוצע.

 

 

 

זהו הגענו לנקודת הטיפוס במעלה הנקרא "מעלה לבלב". על שם מעלה זה כתב לי גידי בשן, איש הקרן הקיימת רכז קהילה ויער סטף אזור ההר: "מעלה הלבלב: – את הסיבוב הידוע של הר איתן אימצה חבורת רופאים ומדענים מבי"ס לרפואה וביה"ח הדסה. מנהיגם הבלתי מעורער ג'ינג'י משוגע למדי בשם ירחמיאל דגן (דיגן), שעושה רבות לשמירה על ההר וחינוך אחרים בנושא. כאשר נותח בלבלבו ביקש וקיבל באופן יוצא דופן שלט קטן המנציח את עלייתו הראשונה במעלה התלול לאחר הניתוח." בסוף אפריל 2016 ירחמיאל דגן (דיגן) שם קץ לחייו בעת שקפץ אל מותו במחצבת הר חרת. ביום השבעה למותו נקבע מעלה הלבלב על שמו.

 

 

הדיווש במעלה הלבלב שאורכו כ-2 ק"מ, אולי קצת יותר הוביל אותנו לפסגת הר איתן מדרום. במעלה זה שתי עליות קצרות אבל עם שיפוע תלול מאד, בין 12% ל-15%. רכבנו בקצב איטי ומדוד ללא הפסקה.

 

הגענו לפסגת הר איתן שגובהה כ-775 מ'.

מעט דרומה לפסגת הר איתן מצויים שרידי הכפר הערבי הנטוש אל-לוז שנכבש על ידי חטיבת הראל במסגרת כיבוש הכפר סובה (להלן) שנועד לסלק סופית את הסכנה הנשקפת לכביש ירושלים תל אביב מדרום ולהרחיב את השליטה על הרכסים מעל עין כרם ומערב ירושלים. כיבוש זה היה ב-13 ביולי 1948 בקרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות. אחריה הוקם במקום היישוב לוזים שאוכלס על ידי עולים מתימן שעלו במרבד הקסמים. מיקום היישוב על פסגת ההר קירח לא התאימו אז ליישוב שפורק זמן קצר אחרי הקמתו.

 

פסגה זו היא משטח ישר ויש בו תצפית מרהיבה ומלאה של 360⁰.  בשעת האור האחרונה מראה הנוף בכל הכיוונים היה יפה ביותר כפי שניתן ללמוד מהצילומים להלן.

 

בירידה מפסגת ההר עצרנו לעוד תצפית מרהיבה

 

לאחר התצפית גלשנו בדרך למטה ועברנו בתוך חורשת אקליפטוסים במורד ההר בה נמצאים שרידי מחנה צבאי.

 

האקליפטוס אינו שייך לחורש הים התיכוני. זה עץ שיובא מאוסטרליה בשלהי המאה -19 לייבוש הביצות וזה עץ אותו נטעה קק"ל בשנות החמישים במסגרת ייעור ביטחוני ובעיקר הסוואת מחנות צה"ל ודרכים סמוכות לגבול. בחורשת האקליפטוסים היה קיים מחנה צבאי שנבנה בראשית שנות ה-50 וניצל את עיי הכפר הפלסטיני סטף. מחנה זה נקרא מחנה ל"ה על שם מחלקת הפלמ"ח שנטבחה בדרכה לסייע לגוש עציון בינואר 1948 שמו העממי היה מחנה הסאטף.

מחנה הסטף היה מחנה הבית של יחידה 101 המפורסמת שהוקמה ביולי 1953 והייתה שייכת פיקודית וארגונית למחוז ירושלים. אני מניח שלא צריך להזכיר מי היה מפקדה ומה היו מעלליה. יחידה זו לא האריכה ימים ובתחילת שנת 1954 פורקה, מספר חודשים בלבד אחרי הקמתה. מורשת היחידה שחייה היו קצרים יישארו כנראה לנצח ויש רבים המתרפקים עליה אחרי פירוק יחידה 101 המחנה נשאר ושימש את פלוגת השריון הסודית שהגנה על ירושלים עד מלחמת ששת הימים. למי ששכח, על פי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן מ-1949 אסור היה להחזיק בירושלים נשק כבד. אבל להפקיר את העיר, שהיא בירת המדינה אי אפשר היה. מה עשה צה"ל הקים את היחידה שחנתה מחוץ לעיר ובקרבתה. היחידה "נחשפה" במלחמת ששת הימים עת הייתה שותפה עם הכוחות שפעלו לכיבוש חלקה המזרחי של העיר. אחרי מלחמת ששת הימים המחנה המשיך להתקיים ושימש את יחידות מהמערך הלוגיסטי של פקוד המרכז ובין היתר את יחידת הקבורה הפיקודית. המחנה פורק סופית בשנות ה-80 והיחידות שחנו בו הועברו למחנה בית זית הסמוך שנמצא למרגלות הר חרת. מחנה זה אף הוא נעזב בשנות ה-90' ועומד נטוש עד ימינו. מערכת הביטחון מסרבת להעביר את שטחו לשימוש אזרחי. המעוניין לדעת למה יפנה אלי ויקבל את התשובה

 

המשכנו וירדנו במורד הכביש דרך חניון הסטף לכיכר צומת כרם ושם החל הקטע המסלול בנחל צובה וברכס צובה. ונכנסנו נכנסתי לדרך מקבילה ומעל לנחל צובה.

 

במעבר הצר בין הסלעים חצינו את הנחל וטיפסנו בדרך בין המטעים לקיבוץ צובה. בקצה העלייה הגענו לקיבוץ צובה וחלפנו מדרום לתל צובה.

 

בתל צובה נמצאים שרידי מצודה צלבנית בלמונט (ההר היפה) שהיא חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף. המקום מזוהה גם עם צובה המקראית ממנה הגיע אחד מנאמני דוד המלך יגאל בבן נתן. עד 1948 נמצא במקום הכפר הפלסטיני סובה שנכבש סופית בקרבות עשרת הימים ביולי שנה זו. מיד עם תום המלחמה הקימו חיילים משוחררים במקום את הקיבוץ פלמ"ח צובה.

 

 

 

בקיבוץ צובה ועקפנו ממערב את מפעל הזכוכית. המשכנו צפונה בדרך ממערב לתל צובה בדרך החוצה את שלוחת צובה. גם הפעם, כמו בכל הזדמנות הרכיבה בקטע זה לקראת שקיעה מזמנת מראה מרשים של הרכס ממול המקבץ היישובי הכולל את עין נקובה ועין רפה, אבו גוש ומעליהם בית נקופה, קריית ענבים ומעלה החמישה. כמובן שאי אפשר לפסס את כביש 1 והעבודות המתבצעות בו.

 

נותרה לנו עוד שתי עליות נחמדות בקצה הכרם והמטע למול תל צובה.

 

הגענו רגעים בודדים לפני החושך אל מעוז ציון. דרך רחובות חלק זה של מבשרת ציון הגענו לבנין המועצה המקומית לרגלי הגן הלאומי הקסטל. משם רכבנו לאורך שדרות הראל עד קצה הצפוני שלהם בואכה לשכונת רכס חלילים. התגלגלנו במורד שדרות החושן חזרה לביתי.

 

את הטיול סיימנו בארוחת ערב קלה שסעדנו במרפסת ביתי. מזג אוויר היה אידאלי, לא חם, לא לח ולא קר –  אוויר הרים נעים של שעת ערב וכדברי המשוררת "צלול כיין".

 

אפילוג 

היה לנו טיול קיץ מענג שנמשך שלוש וחצי שעות מתוכן כמעט שלוש רבעי שעה היו זמן שהוקדש לעצירות ובעיקר לתצפית ולהסבר. מזג אוויר היה נעים, חמים ויבש. זכינו לתאורה נפלאה של שעות בין ערביים וזמן שקיעה שהאירה את ההרים סביב כמו תאורת תאטרון. נהנינו מתצפיות רבות על הנוף הייחודי והיפה. דברנו (איך אפשר בלי) קצת על הגאוגרפיה של הרי יהודה. הטיול התנהל באווירה חברית נינוחה ונעימה. השקענו הרבה אנרגיה במספר עליות "משובחות" שהגובה המצטבר הגיע ל-415 מ'. טיול מסוג כזה בשעת ערב קיץ הוא חביב ומלבב. כיף גבול היה לארח את אלי וארנסטו אצלי ולשתף אותם בחוויה של השיטוט באזור זה בשעות אלה.

 

 

ביום שבת (2/7//2016) יצאנו משובל לטיול קיץ באזור. היה זה טיול נוסף בסדרה של טיולים באזור והמשך לזה שעשינו בחודש שעבר: בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר

 

בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו במגרש החנייה של הקיבוץ המצוי למרגלות מגדל הביטחון, להלן, ובסמוך לחדר האוכל. היינו  קבוצה של עשרה אנשים  מתוכם תשעה חברי קיבוץ ואני ה"עירוני" היחד. ראשונים הגענו אלי טלמור מניר עם ואני ממבשרת ציון. לקראת השעה היעודה, בהדרגה, הגיעו חברי קיבוץ שובל שהיו מחצית מחברי הקבוצה והם לייזר קוברסקי,  גילי ואלי בנשימול, ורד ובני בלול. אחרונים, באיחור קל מאוד הגיעו שלושה חברי תל יצחק: אלי שחר, אלי קרייף , וארנסטו סקלרובסקי.

 

 

מסלול הטיול והאזור הגאוגרפי

 

יצאנו משובל מזרחה לכיוון דבירה. נכנסנו ורכבנו לאורך קטע נחל שקמה בין כביש 3255 לבין כביש 40, המשכנו צפונה במקביל לכביש 40 עד שמורת פורה ומשם מערבה עד למרגלות תח נגילה. שעלינו שוב על דרך המקבילה לנחל שקמה ורכבנו לכיוון דרום לעבר בית קמה ומשם חזרנו בדרך המקבילה לכביש 264 לשובל

 

 

דיוושנו בין השדות, כאלה שנמצאים לאחר הקציר וכאלה שמוכשרים לקראת זריעה.

 

טיילנו במרחב הגבעות המשתרע במזרח מישור חוף הנגב ובמורדות המערביים של השפלה הדרומית.

 

 

אזור הטיול הוא ברובו גבעי ומגיע לגובה של כ-250 מ' מעל פני הים. הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. בולטים בו רכסי הכורכר במערב, אזורים חרוצים כמו בתרונות רוחמה, ותלים ארכיאולוגיים המתנשאים מעל פני השטח, בעיקר לאורך נחל שקמה. ייחודו של האזור נובע מהיותו חוליה מקשרת ונקודת מפגש בין מספר אזורים גאוגרפיים שונים: השפלה הפנימית ממזרח, מישור החוף שנמשך צפונה, חוף הים במערב וספר המדבר מדרום.

 

 

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול לאורך נחל  שקמה נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה

 

בהיבט היישובי טיילנו בתחום המועצה האזורית בני שמעון ובסמוך לתחום העיר הבדואית רהט עליה יפורט בהמשך.

 

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים.

 

 

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

כאמור, טיול זה החל בקיבוץ שובל.

 

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (תנועת השומר הצעיר) ונכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ שוכן ליד העיר רהט והגישה אליו היא דרך כביש 264. גאוגרפית הוא נמצא במרכז מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת. מקור השם שובל הוא בתנ"ך: "וּבְנֵי שֵעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישׁן וְאֵצֶר, וְדִישָן" (דברי הימים א', ל"ח) וכן: " בְּנֵי יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל" (דברי הימים ד', א').
ראשית הקיבוץ הייתה כאשר כמה קבוצות וגרעינים של השומר הצעיר התקבצו בנווה הים, צפונית לנתניה בשנת 1944. הקיבוץ נוסד בשישה באוקטובר 1946, במוצאי יום כיפור תש"ו, והיה אחד מ-11 הישובים שעלו ביום זה על הקרקע ברחבי הנגב. קבוצת חברים הראשונה על קרקע יצאה מקיבוץ רוחמה.
הגבעה עליה הוקם הקיבוץ נקראה ח' זבאלה, והיא נמצאה ממול למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל. מרכז זה לימים הפך להיות העיר רהט. למרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA). שם עיר המופיע כבר במפת מידבא. השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1).
המקור על שם הקיבוץ

 

 

בתחילה היו שקראו לקיבוץ שובל 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'. בעקבות שם הקיבוץ נקבע גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ לקלוט חברים וגדל למשק חקלאי מהגדולים באזור. בשנים הראשונות הופעלה בקיבוץ קומונה א' אשר ביטאה את מידת השיתוף הגדולה של החברים ולמעשה לא היה רכוש פרטי כלל. בשנות החמישים בוטלה שיטה זאת ורמת השותפות פחתה בהדרגה.

מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ הם מהחקלאות. בקיבוץ ישנה רפת שהיא מהגדולות באזור ופועל בשותפות עם קיבוץ נען וקיבוץ בית גוברין. עובדי ענף גידולי השדה (גד"ש) מעבדים את השטחים הנרחבים אשר מסביב לקיבוץ. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, קצח, חמניות, תפוחי אדמה ועוד. בקיבוץ חווה גדולה לגידול תרנגולות (פטם). מפעלים : מפעל "סיל ג'ט" (Seal Jet) לייצור אטמים. שובל נגררים – לייצור נגררים, ווי גרירה לרכב וארגזים למשאיות. חברי קיבוץ רבים עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה חלק חשוב מהכנסות הקיבוץ. חברים רבים עובדים בתחומי הקיבוץ בענפים שונים. מערכת החינוך בקיבוץ כוללת בית תינוקות, גנים לגיל הרך ומסגרות לחינוך המשלים עבור שאר הילדים. תלמידי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "ניצני הנגב" שבבית קמה. בשובל נמצא בית הספר התיכון "מבואות הנגב" ובו לומדים כיתות ז' עד י"ב.

 

 

 

יצאנו משער הקיבוץ ונענו צפונה בשולי כביש 264 ואחר כך רכבנו בדרך מקבילה אליו.

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שוארכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

 

 

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה (לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 25) והלאה לבאר שבע.

 

מעריב, 21 בנובמבר 1951, המקור

 

.

 

 

כביש 264 חלק מהדרך הראשית לבאר שבע מאז סלילתו ובמשך יותר משני עשורים, עד מחצית שנות ה-70'. בכביש זה עבר קו אגד מס' 369. כילד "זכיתי" לנסוע בקו זה בדרכי לביקור אצל הדוד שהתגורר בבאר שבע. לאחר שנסלל קטע כביש 40 מצומת בת קמה עד למבואות הצפוניים של באר שבע הנגב הוא הפך לכביש אזורי.

 

 

לאחר כקילומטר פנינו מכביש 264 מזרחה. התקדמנו וממול ראינו את העיר הבדואית  רהט הוקמה על שטח הנחלה של שבט אל הוזייל בראשו עמד השיח סלמן אל הוזייל 

 

רהט רַהַט היא עיר במחוז דרום ונמצאת 12 קילומטרים מצפון לבאר שבע בקרבה לשובל ובסמוך ליישוב להבים ולקיבוץ משמר הנגב. שטח השיפוט שלה הוא 19,586 דונם. היא הוקמה בשנת 1972 והוכרזה כעיר בשנת 1994. רהט היא היישוב הגדול ביותר של הבדואים בישראל והעיר הבדואית היחידה בישראל. רהט הוקמה במסגרת תכנית ממשלתית להקמת ישובי קבע לאוכלוסייה הבדואית בנגב, כארבע שנים לאחר הקמת היישוב הראשון תל שבע. במסגרת תכנית זו הוקמו עוד חמישה יישובים: חורה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום ולקייה. מהקמתה ועד שנת 1980 היא נמצאה בתחום שיפוט המועצה האזורית בני שמעון. בין השנים 1980 – 1989 נוהלה על ידי מועצה עצמאית, ללא תלות במועצה אזורית בני שמעון. בשנת 1989 היא הוכרה כמועצה מקומית וכאמור, בשנת 1994הוכרה כעיר. בשנת 2004 הוקמה בעיר תחנת משטרה שמונה כיום כ-70 שוטרים. ברהט מתגוררים למעלה מ-60,000 תושבים האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.0%‏. בשנים האחרונות, בדירוג החברתי-כלכלי של ערי ישראל, העיר מדורגת נמוך מאוד, 2 מתוך 10.

 

 

השייח' סלמאן אלהוזייל, שמו המלא: סלמאן עלי סלמאן עלי עזאם אלהוזייל; 1882 (משוער) – 1982) נולד וחי בצפון הנגב, ליד קיבוץ שובל. בשנת 1922 מונה על ידי הבריטים לשמש כשייח' שבט אל הוזייל, ולימים, שייח' השייח'ים של מטה התיאהא בנגב, תפקיד אותו מילא למשך כשישים שנה. הוא היה נשוי לשלושים ותשע נשים (המספר מתייחס לכל אורך חייו המופלגים), ואלו ילדו לו שבעים וששה ילדים. שמו יצא לתהילה בכל רחבי העולם. השייח' סלמאן אלהוזייל התגורר בבית האבן, אותו בנה בשנת 1924. הבית בן שלוש הקומות התנשא על ראש גבעה וצפה אל מרחבי שטחי המרעה של שבט אלהוזייל בואכה דרום הר חברון. בית זה נקרא בפי הבדואים "ארמון השייח'". בבית זה התגוררו נשותיו הרבות ובניו. במשכנו זה קיבל את אורחיו הרבים מבני השבטים בנגב, וכן את ראשי מדינת ישראל, מדינאים ואורחים רמי מעלה מארצות שונות בעולם. במלחמת העולם הראשונה סירב להצטרף לכוחות העות'מאנים במלחמה נגד הבריטים, אולם הצטרף מאוחר יותר לכוחותיו של הנסיך פייצל בירדן במרד הערבי נגד הטורקים (כנראה מתוך טינה על שהוציאו את סבו סלמאן עלי להורג ב-1854). יחסיו של השייח' עם מדינת ישראל קדמו להקמתה. הוא קיבל בזרועות פתוחות את אנשי קיבוץ שובל, כשקם הקיבוץ על אדמותיו כאחד מאחת עשרה הנקודות בשנת 1946. השייח' סיפק להם מזון ומים בימים קשים ורקם אתם יחסי רעות וקירבה. יחסים אלו עמדו לו עם הקמת המדינה כאשר לא נדרש עם אנשי השבט לעזוב את אדמותיו כמו שאירע לשבטים אחרים באזור. אנשי שובל היו מליצי היושר שלו בפני דוד בן גוריון שנאות לבקשתם להשאירו במקום.

 

להלן עדות יוסי צור שהיה המוכתר הראשון של קיבוץ שובל על הגירוש השני המתוכנן של הבדואים ממקומם לאחר מבצע סיני בשנת 1956. (הראשון היה אחרי כיבוש באר שבע וגם אותו הם מנעו).
"ובשבת בבוקר דופקים אצלי בדלת. עטייה ועלי, שוב פעם: "אנחנו, יוסוף, אנחנו רוצים שתעזור לנו". "מה אני יכול לעזור לכם בשבת בבוקר? מה פתאום?" "אנחנו, יש לנו טרקטור אבל אין לנו פלטפורמה אנחנו רוצים שהקיבוץ ישאיל לנו פלטפורמה". אז אמרתי: "בשביל מה אתם צריכים בשבת בבוקר פלטפורמה? למה כל כך מוקדם?" אמרו: "אנחנו קבלנו הנחייה מהממשל הצבאי לעזוב את האזור תוך 48 שעות ולעבור לתל ערד". אמרתי להם: "הקיבוץ לא ישאיל לכם פלטפורמה". זאת אומרת פעם שניה שרציתי לעזור להם סרבתי. ואז כל הרכב שלנו היה מגוייס לא היה לנו שום רכב בשובל אז. והרכב היחידי שהיה זה היה המכונית קרייזלר של השייח ישנה עם חלונות שנפתחו בחשמל, זה היה הדבר המיוחד הזה אז הלכתי לשייח והוא סיפר לי שמוכרחים תוך 48 שעות לעבור לתוך תל ערד אז אני בקשתי שיתן את האוטו שלו ונסעתי עם ברוך לתל אביב הלכנו ל….חנן רובין, אבא של יעלה, סיפרנו את הסיפור ואומר שבערב תהיה ישיבת ממשלה ושר הבריאות יוליק ברזילי יעלה את הענין בישיבת ממשלה. נסעתי בחזרה מתל אביב אמרתי לשבט…. לשייח, הם היו כולם, כל האיחטרייה ישבו שמה, חיכו שנבוא.  אין לנו תשובה אנחנו מטפלים בזה לקחתי איתי את טאלב, את הבן של השייח כנהג. נסעתי לתל אביב היינו בבית של חנן רובין כל הלילה, בחצות הלילה צלצלו לנו מירושלים שהעניין …. העניין נדחה. הכוונה הגיעה לידיעת חברי הממשלה יחד עם הידיעה על מה שקרה בכפר קאסם והממשלה לא רצתה שיהיה עוד בזיון כזה ואז הם בטלו את העניין. חזרנו…טאלב ואני חזרנו. כל האיחטרייה, כולם היו אצל השייח. אמרנו: "העניין נדחה אבל אמרו לנו, אל תעשו שום דבר שיכול להתקבל כהתגרות בחיילי צה"ל". אמרתי להם את העניין הזה בצורה ברורה לגמרי זה עדיין מלחמה. אל תעשו שום דבר אבל הגרוש נדחה. ההעברה נדחתה. אז למחרת היום אני ירדתי לבאר שבע דיברתי עם המושל הצבאי. רציתי לקבל אישור שהוא קיבל את ההנחיה הוא אכן קיבל את ההנחיה. אז… בגלל זה השבט נמצא פה עד היום. זה היה פעם השלישית שמנענו את ההעברה שלהם. זאת היתה פעם אחרונה והכי חמור כי זה היה בשעת מלחמה. אז…."
את הראיון קיבלתי מארכיון שובל באמצעות לייזר קוברסקי שגם תמצת אותו. להרחבה בעניין ניתן לקרוא בספר "התחלות"  ראיונות עם חברי שובל על הימים הראשונים. יצא בשנת 1983 בהוצאת חברי שובל 

 

ראשי המדינה חלקו להשייח' סלמאן אלהוזייל, כבוד רב והרבו בביקורים ובהתייעצויות אתו. במהלך חייו, ביניהם: ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הנשיא, יצחק בן צבי, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין מנחם בגין ואחרים. בני משפחתו מספרים כי "השייח' סלמאן אלהוזייל היה לאגדה עוד בחייו". הוא זכה למעמד יוצא דופן לא רק בקרב שבטי התיאהא אלא בכל רחבי הנגב, סיני וירדן, שמו הלך לפניו כאחד ממגדלי הסוסים הטובים בעולם. היו לו סוסים ערביים גזעיים רבים שחלקם היה בעל יחוס מפואר של חמישה דורות ויותר. עם הקמת רהט, עם עליית כוחה של הרשות המוניציפלית, חלה ירידה במעמדו של השייח' כפי שהתרחש גם בשש הרשויות הבדואיות האחרות בנגב. שייח' סלמאן אלהוזייל נפטר בשנת 1982 והוא בן כמאה שנה, והשאיר אחריו צאצאים רבים. הוא נקבר בבית העלמין של השבט, על הגבעה, מול קיבוץ שובל. עם מותו של השייח', החליף אותו בנו ג'דוע כשייח', אך עם מותו נעלמה השייח'ות כמעט לחלוטין.

 

 

מקורו של השבט הבדואי אֵל-הֻזֵיל הוא ממטה תיהאה, אשר מוצאו מלב מדבר סיני, מאותו אזור הנקרא בערבית א-תיה, או בשמו המלא: תיה בני איסראיל, כלומר מדבר בני ישראל, הנקרא על שמו של עם ישראל אשר נדד במדבר זה בצאתו ממצרים. במטה זה כלולים 13 שבטים נוספים הנודדים בנגב, אשר הגדולים ביניהם הם: אבו קרינאת, אבו רוביעה ואבו רקיק. השבט כלל עד לפני התיישבות הקבע 17 משפחות ומנה כ-12000 נפש. בעבר נדד השבט בנחלתו בנגב – מעט צפונית לבאר שבע בקרבת קיבוץ שובל, מקום שבו שוכנת חורבה של עיר קדומה בשם ביר זבאלה. שבט אל הוזייל היה שבט נודד למחצה, כלומר נשאר בנחלתו זמן ממושך יחסית. עד לפני קום מדינת ישראל חיו אנשי השבט בחופשיות על פי המסורת הבדואית, נדדו במדבר ופעלו על פי כל מנהגיהם. הם עסקו בעיקר בגידול גמלים וצאן, אך גם מעט בחקלאות עד כמה שהתאפשר במדבר- אזורם עשוי בעיקר אדמת לס וכמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ לשנה. עם קום המדינה הוסב השלטון במקום לפיקוחו של הממשל הצבאי באזור ומשטרת באר שבע, ואלו הורו על הגבלת שטח הנדידה של השבטים הבדואים. עם זאת ניתנה לבדואים אוטונומיה מסוימת – לשבטי הבדואים בנגב ניתן בית דין משלו אשר ידון בענייניו הפנימיים ללא התערבות של הממשלה. בעקבות צמצום אזורי הנדידה ועקב כך צמצום חלקות המרעה והחקלאות השתנה אורח החיים של הבדואים. אט אט גם הוכנסו בנחלת שבט אל הוזייל מרכז עם חנויות לצרכהם, בית ספר לילדים, מרכז רפואי ואף ניתנה הכשרה על ידי הממשלה להוראה וטיפול בחולים. כמו כן הוחדרו לחייהם שיטות מיכון בחקלאות והחלו לקום בנחלה בתי אבן קבועים במקום האוהלים המסורתיים. אספקת השירותים ובניית התשתית ביישובי הקבע – חינוך, בריאות, כבישים, מים ועוד – שימשו אף הם תמריץ למשיכת האוכלוסייה הבדווית ליישובים אלה. בשנת 1972 השתכנעו ראשי השבט לנסות את חיי הקבע ביישוב בדואי חדש שנקרא רהט. במהלך השנים, עם התפתחות העיר, הצטרפו אליה משפחות בדואיות נוספות משבטים שונים ברחבי הנגב, וכיום מונה העיר רהט כ55,000.

 

ברכיבה מזרחה בדרך ממול רהט בעצם עברנו מתחום מישור החוף וטיפסנו לעבר גבעות השפלה הדרומית הנמוכה.

 

זה היה קטע הראשון של מסלול הטיול

 

 

 

הגענו עד כביש 40 שבקטע זה היום משולב עם כביש 6 ועלינו על הגשר מעליו

 

חצינו אותו בגשר והתקדמנו לעבר צומת דבירה.

 

המשכנו ורכבנו מזרחה על כביש 3255 לעבר דבירה ולהב בקטע קצר של כקילומטר ועברנו על גשר על מסילת הברזל. הסיבה לכך שרכבנו על הכביש הייתה שהגשר הוא המקום היחיד בו ניתן לחצות את שש מסילות הברזל בבטחה. מהגשר צפינו לעבר מתקני מפעל אמבר  הבולטים מעל סביבתם ונראים למרחקים.

 

מפעלי אמבר מייצרים מפעל לייצור תערובות לענפי הפטם, ההודיים, הרבייה, ההטלה, פרות החלב, העגלים, הצאן, הדגים, ועוד. ראשיתו של המכון בשנת 1961, כמכון אזורי שהיה בבעלותם של 39 קיבוצי גרנות ארגון אזורי- ומושבים שיתופיים ממרכז הארץ. עם השנים, התרחבה רשימת הבעלים והיא כוללת כיום מלבד משקי גרנות גם את משקי הרי-יהודה, משקי הנגב ומשקי הדרום. סה"כ כ-148 קיבוצים ומושבים מפאתי חיפה ועד מבואות אילת. בבעלות אמבר עוד אתר ייצור, אמבר צפון הממוקם באזור התעשייה של גרנות, מול קיבוץ גן שמואל.

 

 

הגענו לנקודה ממנה ירדנו מהכביש בתחילת הדרך שהובילה אותנו לעבר נחל שקמה ושם נעצרנו לתצפית לעבר נחל והסבר קצר עליו.

 

 

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

 

לאחר ההסבר יצאנו לדרך לעבר אפיק הנחל.

 

למעשה כאן החל קטע המסלול לאורך נחל שקמה, ממזרח לתוואי מסילת הברזל

 

אלה המראות בדרך אל הנחל והרכיבה לאורכו.

 

 

לצערנו הקטע לאורך נחל שקמה היה קצר. הגענו למעברים מתחת למסילת הברזל וכביש 40 מצפון לתל מלחה

 

תל מלחה נחפר בעבר אך לא נסקר בסקר האריכאולוגי של ישראל. להדיוט אין הרבה מידע עליו. זה תל די בולט יחסית וחולש על כל המרחב הקרוב שלו וגודלו כ 8 דונם. התל נראה לנוסעים בכביש 40 בקטע מול בית קמה. התל היה מיושב מהברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית, אך מסביב לתל יש שרידי ישוב ביזנטי רומי. במקום היה משלט להגנת שדה התעופה אבק 1 ברוחמה במלחמת העצמאות ועל כך יורחב בהמשך. המקום נחפר בשנת 1955 ונמצא בו חומה של מעל 100 מטרים וחלקלקה של אדמה קשה סיד ולבנים. מן התקופה הישראלית נמצאו במקום ממגורות צלמיות וכלי חרס רבים. אין מידע לגבי שמו של התל.

 

 

 

המשכנו מערבה ועלינו במעט.

 

חצינו את מעביר המים שמהווה גשר מעבר כביש 40 מעל נחל שקמה

 

המשכנו עוד מרחק קצר לצד אפיק נחל שקמה.

 

כאן החל קטע המסלול בדרך חציה אספלט המקבילה לכביש 40, המשכו בדרך מורד נחל פורה עד תל נגילה והלאה דרומה במעלה נחל שקמה לעבר בית קמה

 

 

הגענו לחניון הכניסה לשמורת פורה בכביש 40, מקום שהומה עד טירוף בחודש פברואר בעת זמן "דרום אדום".

 

שמורת פורה – השמורה משתרעת על פני 12 דונם, באפיק נחל פורה, שהוא כאמור יובל של נחל שקמה. שמה של השמורה ניתן לה על שם חורבת פורה הנמצאת בגבולה המערבי. השמורה נקראית בערבית ח'רבת אלפורה. השמורה נמצאת באזור מעבר אקלימי בין החבל הים תיכוני לחבל המדברי הנקרא בתת הספר. לאזור זה צומח אופייני המורכב בעיקר משיחים ובני שיח שמוצאם ים תיכוני יחד עם מינים ממוצא מדברי. פריחה בשמורה עשירה וייחודית בחודשים פברואר ומרץ. בשמורה גדלים צמחי כלנית מצויה,נורית, פרג, עירית גדולה, לשון פר ועוד. בשמורה גדלים שיחי רותם, מלוח ולענה. ייחודה של השמורה בהיותה מהמקומות הבודדים במישור חוף הנגב שבו פני השטח מכוסים בסלעים חשופים מגיל האיאוקון, ולא באדמת לס כמו בכל סביבתה. שמורת פורה, כמו האזור כולו, סבלה במשך שנים רבות מרעיית-יתר של צאן הבדווים. בשנת 1965 גודר שטח השמורה, והצמחייה החלה להתאושש.

 

המשכנו הלאה לעבר השמורה בדרך מערבה למול סכר אגם פורה מדרום ואלה מראות האגם בקיץ

 

אגם פורה זה הוא למעשה תוצאה של סכר, שנבנה במורד הנחל כדי לאגור מי שיטפונות ולהחדירם לקרקע. עופות, החולפים בסביבה, אוהבים מאוד להגיע לכאן, משום שנוסף על צמחים אכילים יש באגם גם צפרדעים, סרטנים קטנים ועוד מטעמים אהובים על בני-הכנף.

 

 

המשכנו בדרך במורד נחל פורה, חלקה בתוך החורש וחלקה בשדה ועלינו לעבר הסוללה של מסילת הברזל התורקית למול תל נגילה וממנה צפינו על גשר החוצה את נחל פורה.

 

תל נגילה – תל זה  שסמוך לו ניתן למצוא שרידים מהתקופה הכלכוליתית הוא שריד לעיר גדולה שהתקיימה בתקופת הברונזה התיכונה השנייה,  לפני כ 4400 שנה בקירוב. העיר (ממנה לא ניתן לראות דבר היום), הייתה מוקפת חומה, סוללה וחפיר אשר שמרו על רובעי מגורים ומסחר. בצדי התל הצפונים והמזרחיים נמצאות מערות קבורה בהן נמצאו שרידי מנחות למת. שמו של התל ניתן לו על שם היבלית הרבה שגדלה בו (מערבית). על התל ניצב בודד עץ אשל ענק, שגילו מוערך בכ- 400 שנה, ואשר שימש עד לאמצע שנות השישים כאמצעי זיהוי עבור טייסי חיל האויר, כמו גם לנוודים וסיירים לאורך תקופות קדומות יותר.  התל שימש בזמן מלחמת העצמאות כמוצב קדמי לאבטחת שדה התעופה שהוקם ברוחמה במבצע אבק  וכיבושו היה במסגרת הקרב על חרבת מאחז הנמצאת ממזרח להלן.

 

 

 

מסילת הברזל מנחל שורק לקוסיימה (קרויה גם "המסילה הדרומית" ו"השלוחה המצרית") היא מסילת רכבת צבאית שנבנתה על ידי העות'מאנים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לכוון סיני, על מנת לתמוך, לוגיסטית, במתקפה לכיבוש תעלת סואץ מידי הבריטים. המסילה הייתה הארכה של המסילה המזרחית והתפצלה ממסילת הרכבת לירושלים ליד תחנת הרכבת נחל שורק והמשיכה דרומה. התכנית המקורית של הטורקים הייתה לסלול את הקו עד תעלת סואץ אולם כישלונם לכבוש את התעלה ונסיגתם מסיני הביאה לכך שהתחנה האחרונה הייתה בעיירה המצרית קוסיימה. כשהטורקים נסוגו מסיני והנגב, הורה מפקד הגזרה לפרק את הפסים לצורך סלילת קוים אחרים. על אף השנים הרבות שחלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה ניתן עדיין לראות חלקים רבים של המסילה ובהם סוללות, מבתרים וגשרים. הסוללה והגשרים הוכרזו כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה זימן אחמד ג'מאל פאשה (המפקד הראשי של הארמייה ה 4 הטורקית) את מתכנן הרכבות היינריך אוגוסט מייסנר למפקדתו בדמשק והורה לו לתכנן מסילת ברזל שתתמוך, לוגיסטית, במתקפת הכוחות הטורקים במצרים. מייסנר בחן שתי חלופות לקו זה: קו לאורך מישור החוף מחיפה, דרך יפו ורצועת עזה לצפון סיני – חלופה זו הייתה נוחה יותר מבחינה טכנית אך מסוכנת עקב שליטת הבריטים בים תיכון. החלופה השנייה הייתה קו המשך למסילה המזרחית – חלופה זו הייתה יותר מאתגרת בגלל הטופוגרפיה ההררית אך רחוקה מטווח תותחי הצי הבריטי. לאחר בחינת החלופות על ידי מייסנר, פאשה ופרידריך קרס פון קרסנשטיין (שמונה למפקד הגייסות הטורקיים בדרום ארץ ישראל ובסיני) הוחלט על החלופה המזרחית. בשלב ראשון נדרש מייסנר להאריך את המסילה המזרחית מסילת א-ד'אהר (התחנה האחרונה אליה הגיעה המסילה עם פריצת המלחמה) דרומה. המסילה הוארכה עד תחנת הרכבת לוד שם התחברה למסילה מיפו לירושלים. מלוד המשיכה המסילה דרומה, התפצלה לייד תחנת הרכבת נחל שורק, הגיעה לבאר שבע ומשם דרום מערבה לסיני. קטע המסילה מבאר שבע דרומה נסלל בקצב, הראוי להערכה, של 500 מטר ליום ובוצע על ידי מספר רב של פועלים. לאורך המסילה בנו הטורקים כ-140 גשרים ומעבירי מים. כ-100 מהם, שנמצאים בין באר שבע לניצנה, תועדו בסקר שנעשה ב-2002 על ידי רון טל וערן רישמן מבית ספר שדה "שדה בוקר". השאר נמצאים מצפון לבאר שבע. להרחבה על המסילה וקטעיה

 

ישנה האגדה המספרת כי סמוך לעץ על תל נגילה קבור אוצר זהב אגדע שהסתירו התורכים בעת בניית מסילת הרכבת. התורכים נאלצו לברוח מפני הבריטים ולכן לא היו יכולים לשאת את הזהב שנועד להוות תשלום למניחי המסילה. כדי לזכור את מקום מחבואו, הטמינו אותו בסמוך לעץ. אגדה זו מדרבנת את שודדי העתיקות לחפור חפירות לא חוקיות בתקווה למצוא את הזהב. במהלך החפירות הם מוצאים שרידים עתיקים בהם מעוניינים סוחרי עתיקות… את התוצאות של החפירות ניתן לראות בבורות בסמוך לעץ.

 

 

בנוסף לתצפית על גשר הרכבת צפינו על המשכו של נחל פורה ועל האזור מצפון. שם דברנו גם על הקרבות במלחמת העצמאות שנערכו על השליטה על התילים שחלשו על שדה רוחמה.

 

 

קרב חרבת מחאז נערך בין  30 בספטמבר 1948 – ו-6 באוקטובר 1948 מספר ימים לפני "מבצע יואב" שנועד להסיר סופית את המצור של הצבא המצרי על הנגב. בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו להעביר שיירות לנגב הנצור וציפו להתמוטטות הכוח היהודי בנגב. בזמן ההפוגה השנייה לאחר קרבות עשרת הימים חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות. באותה עת הוחל בתכנון "מבצע יואב" בו ישתתפו ארבע חטיבות לצורך פריצת המצור לנגב. להיערכות למבצע זה נדרש מבצע לוגיסטי רחב היקף. היה זה "מבצע אבק" ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר שאך זה הוקם. מדרום – מזרח לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת המטוסים. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח (חט' 12) התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. במקום חטיבת הנגב הגיעו לאזור לוחמי חטיבת יפתח (חט' 11) שסיימו את התארגנותם במחנה במרכז הארץ לאחר הקרבות שניהלו במסגרת "מבצע דני" בחודש יולי. חיילי החטיבה חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים. משימתם הראשונה של לוחמי יפתח הייתה להגן על שדה התעופה כדי שהמבצע יוכל להימשך. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. לוחמי חטיבת יפתח תפסה שורה יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר: תל קוניטרה (תל קשת) תל חסי ממערב לו ושניהם מצפון לשדה התעופה, תל נגילה ממזרח ותל מוליחה (תל מלחה) מדרום מזרח. המצרים הגיבו בריכוז כוחות חי"ר, שריון, ארטילריה וגם כוחות לא סדירים מאזור פלוג'ה. במשך שבוע התחוללו קרבות בהם עברו המשלטים מיד ליד. לאחר הקרבות המצרים נסוגו וחטיבת יפתח קיימה חגורת אבטחה על המסלול וכך התאפשר המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח. להרחבה על הקרבות ראו ספר הפלמ"ח כרך ב' עמ' 594 – 613 וגם אורי אלגום (1984), "קרבות חירבת מחאז" מערכות, 294 – 295, יולי 1984, עמ' 99 – 106

 

 

 

סיפור  קרב של חטיבת יפתח בחרבת מחאז שימש רקע לרומן "ימי צקלג" פרי עטו של הסופר ס. יזהר. הרומן שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב משלט הקרוי בספר נקודת גובה 244. ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמם הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר, הוא הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה.

לאחר ההסבר על קו מסילת הברזל התורקית ועל הקרבות בימי מלחמת העצמאות, אלי בנשימול החזיר אותנו לימינו והסב את תשומת ליבו שאנחנו נמצאים בתוך מסדרון התשתיות הלאומיות בו עוברים קווי הולכת הגז הטבעי וקווי המתח העליון ממרכז הארץ ומתחברים לדרומה והלאה לעבר ירדן כמוצג במפות להלן.

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו בדרך דרומה והגענו למקום בו דרך נוף שקמה חוצה את נחל שקמה. עצרנו בחורשה הסמוכה להפסקה קצרה והחלטנו בגלל החום המתקרב להתחיל. התחלנו לרכב בדרך הצמודה ממזרח לנחל שקמה והמשכנו מזרחה ודרומה בשדות לעבר בית קמה ואלה המראות המופלאים של השדות בדרך.

 

הגענו לקיבוץ בית קמה. לא נכנסנו הפעם אבל הקפנו את חצר המשק מצפון וממזרח.

 

קיבוץ בית קמה עלה על הקרקע בתאריך 18 באפריל 1949 (י"ט ניסן תש"ט) במסגרת "הקיבוץ הארצי" ונקרא תחילה בשם "ספיח". המייסדים עלו מהונגריה במסגרת תנועת "השומר הצעיר". החברים ישבו, לפני עלייתם על הקרקע, במושבה הדר (כיום חלק מהוד השרון). בשנים שלאחר הקמתו קלט הקיבוץ קבוצות השלמה ("גרעינים") מפולין,ארגנטינה, צרפת וישראל. כמו כן, נקלטו בקיבוץ בוגריהן של שתי חברות נוער שהתחנכו בקיבוץ ובני קיבוץ, שהצטרפו אליו כחברים. השם בית קמה הוא חדש ומציין את שדות הקמה, התבואה המשתרעים בסביבה זו. בשנים האחרונות גדל מספר התושבים בבית קמה. התושבים החדשים השתלבו היטב בחברה הקיבוצית ורבים מהם פעילים בחיי התרבות והחברה בבית קמה. גם ילדיהם השתלבו היטב במערכת החינוך ובפעילות התרבותית בקיבוץ והם כבני קיבוץ לכל דבר. בית קמה הוא קיבוץ שיתופי. חדר האוכל בקיבוץ פעיל ומתפקד וכך גם המועדון, המשמש לפעילות תרבותית ופעולות חברתיות שונות. כיום נמצא הקיבוץ בעיצומו של מהלך הרחבה קהילתית.

 

לי אישית יש קשר קטן לקיבוץ בית קמה. אבי המנוח אברהם (רובי) אורן ז"ל (אז נקרא פיינבש) היה חבר בגרעין המייסדים שנקרא, כאמור, "ספיח". הגרעין החל להתארגן בבודפשט עוד לפני הגעת הנאצים להונגריה. בימי המלחמה חברי גרעין זה ואבי איתם שהו באחד הכפרים ביערות מזרח הונגריה לא הרחק מהעיר משיקולץ. לאחר המלחמה העפיל הגרעין ויחד איתם אבי והגיעו לישראל בתחילת שנת 1947. הבריטים גרשו אותם למחנה בפמגוסטה בקפריסין ושם שהו תשעה חודשים. הם הגיעו בשנית לארץ באוקטובר 1947. אז אבי החליט שאינו רוצה להיות חקלאי ועזב את הגרעין. בלי קשר ואולי במקרה לימים הדוד שלי (אחי אימי) דב ברייר שעלה לארץ אף הוא מהונגריה הגיע לבית קמה. הוא היה בין מקימי קיבוץ דביר ולאחר שעזב לגור בבאר שבע, עבד כמסגר מספר שנים בקיבוץ בית קמה

 

עברנו בצומת בית קמה ונכנסנו לחניון ליד אנדרטה לזכר חללי חטיבת יפתח בנגב.

 

חטיבת יפתח (חטיבה 11) היא חטיבת פלמ"ח שהוקמה בגליל בעצומה של מלחמת העצמאות, בסוף מאי 1948. בתחילה כללה החטיבה שני גדודים בפיקודו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון: הגדוד הראשון ("גדוד העמק") שחנה במשקי העמק, פעל בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, באזור חיפה ובגליל המערבי, והגדוד השלישי ("גדוד הגליל") שפעל בגליל העליון ובסביבתו. בשלהי 1948 הצטרף לחטיבה גם הגדוד השני ("גדוד הנגב הצפוני"), שחנה בנגב בראשית המלחמה והשתייך אז לחטיבת הנגב (היא חטיבה 12). מראשיתה ועד לימיה האחרונים של מלחמת העצמאות, התבססו גדודי יפתח בעיקר על אנשי משקים, קבוצות הכשרה, מגויסים בודדים ואנשי גח"ל. בפרוץ המלחמה היו אנשי הפלמ"ח פזורים במחנותיהם במשקי העמקים ובגליל. הם הוטלו למשימות בנקודות תורפה של האזורים שבהם שכנו: אבטחת דרכים והקשר הרצוף בין הגליל, העמקים ומרכז הארץ, אבטחת יישובי הספר ושמירה על הגבולות הצפוניים ומעברות הירדן. כבר בשלבים הראשונים של המלחמה ביצעו הגדודים פעולות התקפיות: ב-15 בפברואר 1948 ביצעה יחידה מהגדוד השלישי פשיטה ארוכת-טווח על הכפר הערבי סאסא, והטילה מבוכה במחנה הערבי. יחידות מהגדוד התערבו בהתקפה על טירת צבי, תקפו מהאגף את צבא ההצלה וגרמו לו אבידות קשות. בתחילת אפריל 1948 פעל הגדוד הראשון לראשונה בפעולה גדודית, והנחיל מפלה לצבא ההצלה שתקף את משמר העמק. פעולותיה העיקריות של החטיבה בגליל המזרחי היו בכיבוש טבריה וצפת, במבצעי יפתח  [ששמו נקבע על ידי יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, על-פי כינויו המחתרתי של יגאל אלון (פייקוביץ), יפתח, (יגאל פייקוביץ, תל-חי)] ומבצע מטאטא, בהתקפות על משטרת נבי יושע, בקרבות מלכיה, ובהדיפת הסורים מעמק הירדן. ביוני 1948 הועברה החטיבה למרכז הארץ, השתתפה במבצע יורם, בניסיון לכבוש את לטרון ומאוחר יותר השתתפה במבצעי דני לכיבוש משילתא. לאחר מכן הועברה החטיבה לנגב. ציודה הוטס לשדה תעופה ליד קיבוץ רוחמה במסגרת מבצע אבק והלוחמים הסתננו לנגב בדרך יבשתית דרך קווי המצרים. לפני מבצע יואב לחמה החטיבה לגירוש כוחות של האחים המוסלמים שהשתלטו על מכרות הגופרית ליד בארי ובתפיסת תלים ומשלטים להגנת שדה התעופה אבק 1 ליד רוחמה שהיה נחוץ להובלת ציוד ותחמושת לפני המבצע. בחרבת מחאז כאמור לעייל, התחוללו קרבות כבדים והמקום עבר מיד ליד שלוש פעמים עד שנשאר בידי החטיבה. במבצע יואב תקעו לוחמי החטיבה טריז בעורף הצבא המצרי וכבשו את בית חנון. המצרים הגיבו בהפגזה כבדה וגרמו לחטיבה אבדות כבדות אך הלוחמים לא נסוגו. מהלך זה גרם לנסיגת הצבא המצרי ללא קרב מכל מישור החוף הדרומי מגשר עד הלום עד עזה. החטיבה פורקה לאחר המלחמה בשנת 1949 במסגרת פירוק הכללי של הפלמ"ח שחרור המגוייסים.

 

 

האנדרטת חטיבת יפתח בנגב האנדרטה מוקדשת ללוחמי חטיבת יפתח שנפלו בקרבות בנגב במלחמת העצמאות. ראשיתה של האנדרטה היה בגלעד צנוע שהוקם בשנת 1950 ביוזמת מפקד החטיבה ולוחמיה. האנדרטה תוכננה על ידי יחיאל (חיליק) ערד, חבר קיבוץ סער, ונחנכה בערב יום הזיכרון ג' באייר תשכ"ט (21 באפריל 1969). היא בנויה מבטון חשוף בצורת מגן הניצב על בונקר. המגן נישא לגובה שבעה מטרים, כשהוא הולך וצר כלפי מעלה ויוצר חוד המזדקר לשמיים כאילו רוצה לפרוץ לעברם. על הקיר לוח ועליו מבצעי חטיבת יפתח במלחמת העצמאות ולוח עליו שמות 44 לוחמי החטיבה שנפלו בקרבות בנגב. על הקיר כתובות המילים מהימנון הפלמ"ח: ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר. על האנדרטה למעלה כתובות המילים: פלמ"ח יפתח, על במתי הנגב חלל. להרחבה על האנדרטה והאדריכלות שלה.

 

 

לאחר שעזבנו את חניון האנדרטה רכבנו בקטע האחרון בדרך המקבילה לכביש 264 מצומת בית קמה חזרה לשובל.

 

תוך כדי הרכיבה אפשר להביט לעבר קבוץ שובל

בדרך פגשנו גם קבוצת רוכבי כביש שקטע זה אהוב עליהם

 

נכנסנו חזרה לשער קיבוץ שובל ושם למרגלות מגדל הביטחון הסתיים הטיול.

 

לאחר הטיל ,כמו תמיד הוזמנו להתרענן בברכה. לייזר הכין לנו כיבוד קל: אבטיח, קפה ועוגות.

 

 

תענוג גדול היה כך לסיים את הטיול!

 

אפילוג

סיימנו את הטיול לאחר שלוש ורבע שעות שמתוכן קצת פחות משעה היה זמן לעצירות שונות.

 

היה לנו טיול קיץ מענג במרחב הגבעות המשתרע במזרח מישור חוף הנגב ובמורדות המערביים של השפלה הדרומית. נהינו לדווש בחיק הטבע בין השדות, כאלה שנמצאים לאחר הקציר וכאלה שמוכשרים לקראת זריעה ולאורך אפיקי נחל שקמה ונחל פורה. אין ספק כמו שכבר נכתב, לנוף בקיץ יש מראה אופייני וצבע ייחודי ובטיול התענגנו ממנו. 

 

בטיול זה נחשפנו למספר נושאים: אופיו הגאוגרפי של האזור,  ההתיישבות הקיבוצית החקלאית (שובל ובית קמה), העיר הבדואית רהט, מסכת היחסים המופלאה בין אנשי שובל  ושכניהם הבדואים, התפתחות הכבישים לבאר שבע מאז מלחמת העצמאות,  מסילת הברזל שבנו התורכים בסיוע הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, חטיבת יפתח והקרבות שניהלה באזור בשלהי קיץ 1948 מול הצבא המצרי, זמן מועט לפני מבצע יואב ומסדרון התשתיות הלאומית. אין ספק גם למדנו הרבה והשכלנו !!

 

כיף גדול היה לטייל עם החבורה מקיבוץ שובל שאירחה אותנו ועם החברים מתל יצחק ומניר-עם. קבענו שנמשיך ובזמן הקרוב נטייל במסלול אחר באזור זה.

 

 

לסיום, אומר תודה ללייזר קוברסקי, האיש מאחורי הטיול, שארגן את הטיול, הוביל אותו בחלקים ממנו, הזמין וארח אותנו בלבביות בברכה ואף העביר מידע לספור הטיול. תודה מגיעה גם לאלי בנשימול על הובלת הטיול בקטעים נוספים יחד בני בלול. הדברים שאמר לנו אלי בטיול על הפרוזדור התשתיות והמצגת ששלח לסיפור הטיול הוסיפו.

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי (1/7/2016) יצאנו לתור בבת ים ובחולון, שתי הערים במרכז הארץ סמוכות זו לזו ושנתיבי איילון מפרידים ביניהן אך הן שונות זו מזו. הכרתנו את ערים אלה היא כללית ובטיול זה ביקשנו לבקר ולדעת עליהן יותר. הדיווש בהן היה דרך טובה לעשות את זה.

 

היינו קבוצה של שישה אנשים: יונה בקלצ'וק (בן בת ים שהוביל אותנו), עמיקם פרייס, שמיל פלד, עודד ענבר רוני רווה (הבת שלי) ואני. גודל קבוצה שכזה אידאלי לטיול בעיר – לא קטן מדי ולא גדול מדי.

 

מסלול הטיול

 

הטיול היה בחלק מהרצף מטרופולין תל אביב, בין יפו בצפון ובין ראשון לציון בדרום ונמצאות ממערב לכביש החוף (כביש 4)

 

 

 

פירוט המסלול והמקומות לאורכו

החלק הראשון של הטיול היה בבת ים. כפי שיוצג להלן המסלול שעברנו ברחבי העיר כלל שני קטעים. אבל לפני כן מן הראוי להציג מידע על העיר ולסקור בקצרה את התפתחותה.

 

בת-ים, היא עיר שהוכרזה בשנת 1958. היא נמצאת בתחום מחוז תל אביב בלב מטרופולין גוש דן, ממוקמת מדרום לתל אביב-יפו, ממערב לחולון ומצפון לראשל"צ. ממערב לעיר משתרע הים התיכון. בת-ים מחוברת לצירי תנועה ארציים מרכזיים: ציר איילון המקשר אותה למרכז המטרופולין ולצפונו וציר 431, המקשר אותה למודיעין, לירושלים ולחלקו הדרומי של מטרופולין גוש דן. בעתיד הקרוב, תחובר העיר לרשת מסילות הברזל הארצית ולקו רכבת הפרוורים הקלה. בת ים הוכרזה כעיר ב-1958. אוכלוסייתה מונה כ-160,000 נפש, מהם 30% עולים יוצאי חבר המדינות. מבין ערי ישראל בת ים ממוקמת במקום ה-12 בגודל אוכלוסייתה, ממוקמת באשכול סוציו-אקונומי מס' 6, זאת בסולם 1-10 (10 מייצג את האוכלוסייה החזקה ביותר). העיר בת ים משתרעת על פני 8 קמ"ר, אורכה המרבי של העיר הוא 4.5 ק"מ (בדופן מזרחית) ורוחבה המרבי של העיר הוא 2.6 ק"מ  (בדופן הדרומית) ואורך קו החוף של העיר כ- 3.5 ק"מ. בדירוג שטח הערים בישראל בת ים נמצאת במקום ה-55. בת ים היא העיר הצפופה בישראל אחרי בני ברק וגבעתיים.

 

 

ראשיתה של בת-ים טרם הקמתה, הייתה בשנת 1919 שבה נוסדה בתל אביב אגודה בשם "בית וגן" אשר שמה לה למטרה להקים ישוב עברי דרומית ליפו. בשנת 1926 הם רכשו את אדמות המקום הקימו את העיר וקראו לה על שם האגודה בית וגן. באותה העת עלו 13 משפחות להתגורר שם. בשני העשורים הראשונים לקיומה, עד ל-13 במאי שנת 1948, יום כניעתה של יפו הערבית, עמדו תושבי בת-ים בסדרת עימותים שהלכו והחריפו מול היישובים הערביים השכנים. בעקבות ההסלמה במצב הביטחוני סבלו תושביה לא פעם מניתוק דרכי הגישה לתל אביב, מבידוד, מאבידות בנפש ואף מנטישה חלקית של תושבים לפרקי זמן קצרים. בשנת 1929, במאורעות תרפ"ט, נפגע הישוב על-ידי ערבים מיפו וננטש. בחלק מבתיו באותה תקופה החלו להתגורר חיילים בריטים. בשנת 1932 נבנה הישוב מחדש. חלק מהעולים שהגיעו לישראל מגרמניה במחצית הראשונה של שנות השלושים הגיעו לבית וגן והשקיעו בתעשיה בית וגן ומספר תושביה גדל. בשנת 1936 הוכרז הישוב בית וגן כמועצה מקומית. במאי 1937 החליטה המועצה המקומית לשנות את שם המקום לבת ים, בעקבות הצעתו של הסופר אהרן זאב בן-ישי. בין הסיבות לבחירת שם זה היו: השם מתאים למיקומה הגאוגרפי של השכונה, המשתרעת לחוף הים וגבוהה הרבה מהחוף ובמקומות שונים דומה לשרטון העולה מהים. השם קצר ואינו מכיל את האותיות הגרוניות א' ה' ח' ע' שמבוטאות באופן שונה אצל יוצאי ארצות שונות. השם דומה לשם הקודם שהתרגלו אליו התושבים. יש בשם זה נטיית-מה מהמקובל בקביעת שם יישוב והוא קשור בהדר הטבע ובאופיו הגאוגרפי, לאחר שהרבו יותר מדי לקבוע ליישובים שמות זיכרון הקשורים באנשים. השינוי אושר ופורסם רשמית ב-10 בדצמבר 1937.

בזמן  מאורעות 1939-1936 נותקה בת ים מתל אביב שכן הדרך עברה ביפו. בתגובה לכך נסלל על חשבון התושבים כביש מחולון. הכביש היה מתכסה לעתים קרובות בחול ועם הירגעות המצב הפוליטי הוא נזנח והקשר חודש דרך יפו. עם פרוץ מלחמת העצמאות נפתח הכביש מחדש והונחו עליו רשתות ברזל למניעת כיסויו בחולות. הנסיעה עליו נעשתה באוטובוסים ממוגנים עם שמירה היקפית. כביש זה נסלל בתוואי הנוכחי של הרחובות דב הוז וקרן קיימת לישראל והוא הציל את בת ים מניתוק בחודשים הראשונים למלחמת העצמאות. מלחמת העצמאות בבת ים הייתה למעשה מלחמת עמדות, הפגזות וצליפות. הערבים הקימו בגבול בת ים כ-70 עמדות ופילבוקסים. בתוכם ישבו צלפים שצלפו על רחובות בת ים. ליישוב הערבי השכן ג'בליה היה יתרון טופוגרפי על בת ים. 11 מתושבי העיר נהרגו מצליפות אלה. מתרסים הוקמו לרוחב הרחובות וכל בית בוצר בשקי חול. חלק מהתושבים, בעיקר אלה שגרו סמוך לג'בליה, עזבו את בתיהם ואלה הפכו לעמדות מבוצרות. מדי פעם ביצעו הערבים חדירות לבת ים; פעם הצליחו לחדור ולהניח חומר נפץ בבית המועצה המקומית במרכז היישוב ובפעם אחרת הצליחו לחדור לעמדת "קינג ג'ורג'" (כיום כיכר המגינים) ולהרוג שני לוחמי הגנה. במאמץ רב תחת אש, בוצר קו החזית על ידי גדר תיל ומיקוש. לעמדות הובאו צלפים מיומנים שחיסלו את צלפי האויב הערבי בג'בליה. לוחמי חטיבת גבעתי ביצעו שתי פעולות התקפיות נגד ג'בליה: מבצע חנן ב-13 בפברואר 1948מבצע תל-חי ב-23 במרץ 1948. במבצעים אלה נהרסו בתים שהיו עמדות ערביות בולטות ונגרמו להם אבידות בהרוגים ופצועים. השקט הגיע לבת ים לאחר כיבוש יפו והכפרים בסביבתה במבצע חמץ ועל יפורט בהמשך.

 להרחבה על בת ים בשנים 1926  -1950 ראו מונוגרפיה

לאחר קום המדינה קלטה בת-ים אלפי עולים חדשים שהגיעו מגלויות שונות. צורכי המגורים הגוברים הביאו לתנופת בינוי ופיתוח גדולה ביותר. עקב כך הוכרזה בת-ים כעיר בשנת 1958. במהלך שלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל גדלה אוכלוסיית העיר במהירות, כשרוב עתודות הקרקע שלה נוצלו לבניית שיכונים. לאחר התפרקותה של בריה"מ בשנות ה-90 בחרו אלפי עולים חדשים להשתקע בבת-ים. מחירי הדיור הנוחים, המיקום במרכז הארץ, גרעין העולים הוותיקים מרוסיה שכבר התבסס בעיר, וכמובן, איך לא, חוף הים הגדול – כל אלה קסמו לעולים החדשים, והביאו לכך שכ – 30% מכלל תושבי בת-ים כיום, הם יוצאי חבר המדינות. חרף הקשיים החברתיים, שנלוו להיסטוריה של קליטה מאסיבית של עולים בבת-ים, וחרף הגירה של בני העיר לערים וליישובים שכנים, נהנית בת-ים מיציבות יחסית במערכות המשילות העירונית. במהלך 72 שנות קיומה של העיר כישות מוניציפלית מוכרת, הנהיגו אותה כ-11 ראשי מועצה/עיר. חילופי השלטון שהתחוללו בסתיו 2003 הביאו לתנופת פיתוח מחודשת ומשמעותית ביותר בבת-ים. הדבר ניכר, בין השאר, בפני העיר, בבינוי מואץ, בגינון ציבורי נרחב, במערכות החינוך העירוניות אשר הפכו למודל ארצי, ובאירועי תרבות ואומנות מהדהדים.

החל משנת 1995 מתקיימים בבת ים פסטיבלים לתיאטרון רחוב. כמו כן, החל משנת 2008 מתקיימת בבת ים הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני ומטרתה העיקרית לעורר שיח ציבורי רחב בשאלת הפעולות העירוניות המשפיעות על איכות החיים בעיר. הביאנלה עוסקת בחוויה העירונית ובפעולות אשר בכוחן להפוך את העיר למקום איכותי, אופטימי, חי ותוסס. התערוכה, שנערכת אחת לשנתיים ברחבי בת ים, מציעה תשובות לסוגיות בתחום הנוף העירוני. בתערוכה מוצגות גישות אורבניות חדשניות, המבוססות על תרבות עירונית בת-קיימא ועל שיתוף פעולה בין מתכננים, אמנים, תושבים ואנשי העירייה.

לנוכח קשייה התקציביים של עיריית בת ים באוגוסט 2014 הוקמה ועדה לבחינת איחוד העיר בת-ים עם תל אביב-יפו. בשנת 2015 הורחבו סמכויותיה לבדוק אפשרות איחוד העיר גם עם חולון ואולי גם עם ראשון לציון ואו לנסות למצוא (אולי?) מנגנון של שיתוף העיר עם הכנסות הערים השכנות על מנת לבסס את מעמדה.

 

עיריית בת ים מחלקת את שטח העיר לשבעה אזורי משנה שכמעט בכולם עברנו בטיול ומוצגים במפה זו.

 

ואלה תחומי חלקי העיר: אזור התעשיה בצפון – רח' יוספטל, בדרום – רח' קוממיות, במזרח – רח' ניסנבאום, במערב – רח' רבינוביץ ורח' האורגים; דרום מערב העיר בצפון – רח' יוספטל, בדרום – יצחק שדה, במזרח – הנביאים, במערב – דרך בן גוריון; מרכז העיר בה נמצאת השכונה הראשונה בית וגן, בדרום – רח' יוספטל, בצפון – רח' ירושלים ורח' רוטשילד, במערב – דרך בן גוריון (חוף הים), במזרח – רח' כצנלסון ורח' ירושלים; עמידר וניצנה בצפון – הגבול עם יפו, בדרום – רח' קק"ל ורח' ירושלים, במערב – שד' העצמאות, במזרח – נתיבי איילון דרום; צפון מערב העיר בצפון – הגבול עם ת"א – רח' הגבול ורח' שמחה הולצברג, בדרום – רח' ירושלים ורח' רוטשילד, במערב – דרך בן גוריון (חוף הים), במזרח – שד' העצמאות; רמת הנשיא בצפון – רח' יוספטל, בדרום – רח' קוממיות, במערב – רח' ניסנבאום, במזרח – נתיבי איילון דרום; רמת יוסף בצפון – רח' קק"ל, בדרום – רח' יוספטל, במערב – רח' כצנלסון, במזרח – נתיבי איילון דרום

 

נקודת ההתחלה והסיום של הטיול הייתה במגרש החניה של היכל התרבות של העיר בת ים הנמצא בשכונת רמת יוסף.

 

 

שכונת רמת יוסף השכונה קרויה על שם יוסף שפרינצק יו"ר הראשון של כנסת ישראל. השכונה ממוקמת ברמה הגבוהה ביותר בבת ים. היא תחומה בצפון על ידי שכונת עמידר, בדרום על ידי רמת הנשיא, במזרח על ידי נתיבי איילון ובמערב על ידי שיכון ותיקים. השכונה היא אחת הוותיקות בבת ים ונבנתה כשיכון ציבורי בשנים 1958 – 1962 בהתאם לתכנון של האדריכל יצחק פרלשטיין. חוט השדרה שלה הינו שדרה מרכזית והמשכית להולכי רגל, לאורכה מבני ציבור רבים, שברוח העיתים – כמו גם חלק ממבני המגורים בסמוך לציר – נבנו לאור האתיקה הברוטליסטית. כך בית הכנסת המזכיר אוהל, מבנה התרבות ע"ש יששכר בר ריבק המזכיר את הקפלה ברונשמפ בתכנון לה קורבוזיה או בית העולים עמיגור. בשכונה ממוקמים היכל התרבות של בת ים – מבנה מודרני בן 570 מקומות ישיבה, האודיטוריום העירוני, מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, ובית הספר אורט (לשעבר "רמות"). על עברה ועתידה של שכונת רמת יוסף בבת ים.

 

בשלהי שנית 2018 פורסם כי שכונת רמת יוסף,תעבור מתיחת פנים במסגרת מימוש פרויקט תמ"א 38 שצפוי לכלול פינוי של חמישה בנייני רכבת בשכונה והקמת חמישה בניינים בני 10 קומות במקומם. הפרויקט יתבצע ברחוב התחייה. כיום יש במקום דירות בנות 2.5-3 חדרים, בגודל 50-60 מ"ר. במקומן ייבנו דירות בנות 3, 4 ו-5 חדרים, דירות פנטהאוז ודירות גן.  תוכניות ההתחדשות העירונית הנוספות לשכונה, צפויות להכפיל את מספר הדירות שבה מכ-3,000 לכ-6,000 בתוך מספר שנים.

 

זה היה החלק הראשון של המסלול בבת ים. משכונת רמת יוסף לפינה הצפון מזרחית של העיר, הלאה לאורך הקו מול יפו, דרומה בשדרות ירושלים, מכיכר המגינים דרך שדרות העצמאות לחוף הים.

 

חצינו את רחוב מבצע סיני.

 

רחוב מבצע סיני מהווה את מרכזה של שכונת רמת יוסף. ברחוב זה מצוי בית ספר תיכון וכן מרכז מסחרי גדול הכולל בין השאר את היכל התרבות של העיר. הציר של רחוב זה, המתחיל מרחוב אלי כהן ברמת הנשיא, וממשיך דרך רחוב אנילביץ' ורחוב עוזיאל עד לשד' העצמאות, מהווה ציר מרכזי לתחבורה ציבורית בבת ים לכיוון תל אביב, המקביל לרחוב בלפור.

 

התגלגלנו לעבר הפינה הצפון מזרחית של שכונת רמת יוסף ועמדו ליד הקיר האקוסטי שמעל נתיבי איילון.

 

 

נתיבי איילון הרעיון לסלילת דרך מטרופולינית בתל אביב הועלה לראשונה בשנות ה-50 וב 1964 החליטה הממשלה על קידום הפרויקט. ב-1967 נערכה בדיקת התכנות וכדאיות ובעקבותיה התקבל מלווה של 20 מליון דולר מהבנק העולמי להקמת הפרויקט.  ב- 1970 הוקמה חברת נתיבי איילון, בבעלות שווה של עיריית תל-אביב יפו וממשלת ישראל. בשלב הראשון הוסדר אפיק נחל איילון שגרם מדי שנה לשטפונות ולהצפות. מלחמת יום כיפור גרמה לעיכוב בעבודות, שהתחדשו רק לקראת סוף העשור. ב- 1978 חובר גשר קיבוץ גלויות לכביש מס' 1 ובאפריל 1982 נפתח לתנועה הקטע הראשון (השלום- ההלכה) קטעים נוספים נפתחו בזה אחר זה, שדרות רוקח- צומת גלילות ב 1991, גלילות- מחלף הרצליה שבעת הכוכבים בשנת 2000 והשלמת איילון דרום עד מחלף חולות ב-2005. כפי שחזו הוגי הפרויקט, דרך נתיבי איילון שימשה גם מנוף כלכלי לפיתוח מרכזי מסחר ועסקים לאורך התוואי. בין הפרויקטים הבולטים: מתחם הבורסה, מרכז עזריאלי, דרום הקריה, קרית הקניונים בראשל"צ ועוד.

 

 

יונה סיפר לנו שהשטח בו עוברים נתיבי איילון היה עד סלילתם בסוף שנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 "שטח ההפקר" בין בת ים ובין חולון. זה היה "מגרש המשחקים" הקרוב לביתו בשכונה רמת יוסף שבחורף היו בו מספר שלוליות ומקוואות מים. השטח היה חולי ובו צמחיה של מישור החוף והדיונות (הרבה עצי שיטה ). בעלי חיים הסתובבו בלטו התנים שייללו בלילה. הפער החברתי-כלכלי בין חולון ובת ים בלט כבר אז.

 

 

המשכנו להתגלגל בגינות שכונת רמת יוסף.

 

הגענו לרחוב התחיה ועצרנו למול בית מס' 17 שהיה ביתו של אלי כהן הי"ד האיש שלנו בדמאשק חיפשנו את שלט ההנצחה ולא מצאנו. חזרנו למקום שוב בסוף הטיול

 

אלי כהן הי"ד כונה האיש שלנו בדמאשק, היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה בשנות ה-60, נתפס והועלה לגדום ב-18 במאי 1965. זכור, בישראל ובעולם, כאחד מגדולי המרגלים של ישראל. עד כה עלו בתוהו מאמצי המשפחה וממשלת ישראל להחזיר את גופתו הביתה. להרחבה ראו אתר לזכרו

 

יונה סיפר לנו שלמד עם ביתו של אלי כהן בבית הספר היסודי. עוד סיפר שבנוסף למשפחתו של אלי כהן גם משפחתו של דסה מעצורי קהיר של ״הפרשה״ חיה בבת ים בשכונת רמת יוסף.  כולם הכירו את אביו של דסה שהיה לו עגלת שישליק שעמדה במרכז המסחרי ופרנסה את המשפחה. בשלב מסוים עירית בת ים העניקה למשפחה קיוסק קטנטן ליד תיכון ״רמות״ שהיה ידוע כקיוסק של אבא של המרגל ממצרים.

 

נכנסנו לרחוב ניצנה ולמתחם ניצנה שהוא שיכון עמידר

 

עמידר היא שכונה דתית-מסורתית. השכונה תחומה במערב על ידי שדרות העצמאות (כיכר המגינים), במזרח על ידי נתיבי איילון, בדרום על ידי שכונת "עולה חדש" (ניצנה) ובית החולים אברבנאל, ובצפון על ידי שכונת יפו ד'. במזרח השכונה, בגבול יפו, ניצבת בריכת עמידר. בשכונה גם מתנ"ס גאולים, הממוקם בסמיכות לבית ספר (אורט ניצנה). מספרים ששיכון עמידר נודע בעבר בעיקר בשל מאכל הבוריק שנמכר בו במספר נקודות. להרחבה על שכונת עמידר בעשור הראשון

 

 

 

מול הכניסה למתחם בית החולים אברבנאל פגשנו צמד פקחים של עיריית בת ים. ספרנו להם על הטיול ועל תיעודו. הפקחים תיארו לנו על הווי המקומי של שכונת עמידר, מצוקת החניה ובלטה גאוות "היחידה שלהם". הם עדכנו אותנו היכן נמצא שלט הנצחה לזכר אלי כהן. לא נפרדנו לפני צילום למזכרת.

 

 

המשכנו להתגלגל צפונה  ברחוב ניצנה

 

פנינו לעבר רחוב קיבוץ גלויות.

 

הגענו לקצה הצפון מזרחי של שכונת עמידר ובעצם של בת ים מול נתיבי איילון

 

בהמשך רחוב קיבוץ גלויות פנינו מערבה לרחוב המחרוזת שהוא הרחוב הראשי בחלק הצפון מזרחי של העיר. שם התאשר הדיווש בשביל אופניים מוסדר. תענוג!

 

הגענו לשדרות ירושלים, ציר האורך המחבר בין יפו ובין בת ים, בעצם היינו בנקודה הצפונית של בת ים מול הנקודה הדרומית של יפו. המשכנו דרומה על שביל אופניים נוסף לעבר מרכז בת ים.

 

הגענו לכיכר המגינים צומת מרכזי בעיר המהווה את שער הכניסה מכיוון תל אביב-יפו.

 

ככר המגינים, המכונה "המצבה", אנדרטה לזכר מגיני העיר בת ים שנפלו בקרב. האנדרטה היא דמוית שער שבנויה מאבנים מסותתות, בראשה מנורה בעלת 8 קנים. על השער כתוב "נפלו בקרב בהגנת העם", "ציון לנפש גיבורינו", "תהילת נצח לבנינו", "בת-ים למגיניה במלחמת השחרור". בין שתי קורות השער נתון לוח ובו חרוטים שמם של 31 הנופלים על הגנת העיר. היא הוקמה ליד עמדה, שממנה פעלו המגינים ובהגנה עליה נפלו. במלחמת העצמאות הייתה במקום זה עמדת הגנה שכונתה "השדרה" או "עמדת המלך ג'ורג'" (השם הקודם של שדרות העצמאות). ב-2 בפברואר 1948 הצליחו הערבים לחדור לעמדה בלילה חשוך וגשום ולהרוג שני מגינים. ב 18 בפברואר נהרג בעמדה זו לוחם נוסף על ידי צלף ערבי. מאז כונתה עמדה זו בשם "עמדת המוות". בשנות ה-60 הוקם בכיכר קומפלקס מגורים ומסחר בשם "מגדל נחום", אשר הורחב בשנת 2000. כיום זהו צומת מרכזי בעיר המהווה את שער הכניסה מכיוון תל אביב-יפו. בפינת הרחובות רוטשילד ובלפור הסמוך נמצא מחנה ראובן, מתחם ובו בניין בן שתי קומות אשר בתקופת המנדט הבריטי שימש כבית חולים לחולי נפש, ובתקופת מלחמת העצמאות שימש כמטה פיקוד של ארגון ההגנה והיווה עמדה קידמית בין בת ים ואזור הקרבות ביפו.

 

 

חצינו את שדרות רוטשילד,

שדרות רוטשילד הוא אחד מרחובותיה הראשיים של העיר המחולק לשתיים – בקטע הראשון הצמוד לים, רוב שעות היום הוא סואן יחסית, ולכל אורכו מצויות חנויות רבות ומסחר רב, עד לכיכר המגינים ("המצבה"). הקטע השני, מזרחית לכיכר, הוא רחוב קטן בתוך שיכון עמידר.

 

המשכנו לנוע מכיוון המצבה בשדרות העצמאות.

 

בחלקן הצפוני של שדרות הצמאות ממוקם מרכז סחר מרכזי ביותר, הכולל בין השאר בנקים, חנויות רבות, מסעדות ואולמות אירועים. התנועה בתחילה הייתה בכיוון דרום ובהמשך בכיוון מערב.

 

 

התנועה בשדרה לא הייתה רצופה ופעמיים נאלצנו לחצות שני צמתים: האחד צומת עם רחוב ירושלים והשני צומת עם רחוב עוזיאל.

 

 

המשכנו בחלק המערבי עד קצה שדרות רוטשילד

 

 

בקצה שד' העצמאות עברנו ליד האמפיתאטרון.

 

 

אמפיתאטרון, אחד הסמלים המוכרים ביותר של בת ים. הוקם בתחילת שנות ה-60 בקצה שדרות העצמאות, סמוך לים, כאמפיתיאטרון פתוח, ושימש למופעים עירוניים. בהמשך הפך לאמפיתאטרון מקורה, עם גג מטאלי זוהר.

 

בקצה שד' העצמאות הגענו לדרך בן גוריון המקבילה לחוף הים

 

דרך בן-גוריון: זהו הרחוב המערבי ביותר בבת ים והוא עובר בקו חוף הים של העיר. הרחוב מכונה ברובו גם "הטיילת", מכיוון שברחוב זה מצויה הטיילת של העיר. בטיילת יש מסעדות רבות לכל אורכה, בתי מלון ואמפיתאטרון, בו מתקיימות הופעות רבות. בחודשי הקיץ הטיילת היא האתר הפופולרי ביותר לבילוי.

 

בטיילת בת ים הגענו מול חוף הסלע

 

חוף הסלע הוא חוף שובר גלים שבמרכזו סלע ענק ("הסלע", שידוע גם כ"סלע אדם") שעליו מתנוסס דגל ישראל היוצר בריכה גדולה המתאימה לכל הגילים. החוף פעיל מאוד – בשעות הבוקר המוקדמות נערכות בו פעילויות ספורט על ידי מדריכי ספורט. בעונת הקיץ יש אירועי קיץ כגון דוכני רחוב, ליצנים ומופעים. בחוף סוכות הצלה, עזרה ראשונה ושירותים שונים, והוא נחשב אחד מהחופים היפים בארץ.

 

בטיילת התחיל הקטע השני של המסלול בתוך בת ים. התנועה הייתה לכיוון דרום.

 

הגענו למצפה גלים עלינו עליו להתרשם מהים, ממראה החוף ומקווי הרקיע.

מצפה גלים, מין רמפה מבטון, שמתחתיה עוברת תעלת ניקוז מים מרחוב יוספטל. התעלה כוסתה בגג מבטון, וכיוון שכך, הוסיפו לה רמפה עגולה, וניתן להישען על המעקה ולהביט על הים.

 

 

גם רוני ואני צולמנו יחד במספר תמונות, שיהיה תיעוד וזיכרון של האבא והבת.  אך הצלם, לא נאמר את שמו שמתחיל באות…. והוא אחד מארבעה כשל! מספיק שהוא יודע מי הוא ושכשל. התמונות שצילם יצאו מטושטשות ולא ראויות להצגה. חבל. לא נורא. נחזור בהזדמנות לשחזר את הרגע.

 

המשכנו יצאנו ממצפה הגלים לעבר הטיילת.

 

המשכנו בדרך בן גוריון דרומה והלאה לרחוב הקוממיות

 

רחוב הקוממיות: רחוב זה ממוקם בחלקה הדרומי של העיר, קצה אחד של הרחוב מתחיל במחלף קוממיות על נתיבי איילון וקצהו השני נפגש עם רח' דרך בן-גוריון. רחוב זה הוא הרחוב הדרומי הגדול ביותר בבת ים כיום. בחלקו המזרחי של רחוב זה ממוקמים בית העלמין הדרום ותחנת הרכבת בת ים-הקוממיות. הציר של רחוב זה מתחיל מרחוב משה דיין בחולון, המשמש כנתיב נוסף לכיוון ראשון לציון, ובו נמצא מוזיאון אגד והמסוף האזורי של אגד לחולון ובת ים.

 

עד החוף האחרון של בת ים שבהמשכו נמצא חוף ראשון לציון.

 

זה היה קטע המסלול השני בבת ים.

 

מחוף הים חזרנו לרחוב הקוממיות, פנינו לרחוב יצחק שדה

 

הגענו לקצה הדרומי של רחוב בלפור ואליו נכנסנו.

 

רחוב בלפור הוא הרחוב המרכזי של בת ים והוא חוצה אותה לאורכה. הוא מתחיל ברחוב יצחק שדה שבדרום העיר, וממשיך עד לגבול בין בת ים ליפו. הציר ממשיך דרך רחוב יפת, רחוב דוד רזיאל, רחוב אילת, דרך יפו-תל אביב ודרך מנחם בגין בתל אביב ודרך ציר ז'בוטינסקי עד לפתח תקווה. ברחוב זה פועלים עסקים רבים- בנקים, חנויות, מסעדות. ברחוב זה עוברים מרבית קווי האוטובוס בעיר, ומצוי בו נתיב לתחבורה ציבורית, המשמש בין היתר את הקו המקדים לקו האדום ברכבת הקלה.

 

 

סטינו מהציר והגענו למתחם עיריית בת ים.

 

בית עיריית בת ים, בתכנון האדריכלים אלפרד נוימן, צבי הקרואלדר שרון, שנבנה בין השנים 1960 – 1963, עמד לבדו בלב הדיונות והיה חשוף לקו החוף של בת-ים. המבנה תוכנן בצורת פירמידה הפוכה. המבנה מוקם באזור זה על מנת להצביע על כיוון ההתפתחות הרצוי של העיר בת לעבר ראשון לציון. במשך השנים הוזנח מראה בית העירייה.  בעתיד יפסיק הבניין למלא את תפקידו המקורי, והעירייה תעבור לבניין חדש, שיוקם באזור העסקים המתחדש בלב העיר. עדיין לא ברור מה יעלה בגורלו של המבנה הקיים, בעירייה שוקלים להפוך את הבניין הישן למוזיאון או למרכז תרבות.

 

 

חזרנו מבניין העירייה לרחוב בלפור ועברנו בדרך בין לעבר רחוב בן יהודה.

 

ברחוב בן יהודה הדרמנו לרחוב בר אילן שם פנינו מזרחה והתקדמנו לעבר רחוב הנביאים. נכנסנו לאזור התעשיה.

 

עברנו ליד אחד המבנים הנטושים באזור התעשיה.

 

במבנה זה ודומיו מתקיימת מדי שנה הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני, כאמור מטרתה העיקרית לעורר שיח ציבורי רחב בשאלת הפעולות העירוניות המשפיעות על איכות החיים בעיר.

 

המשכנו ברחוב המלאכה לעבר רחוב אהוד קנמנון והמשכנו לעבר רחוב הרב ניסינבאום שאף הוא אחד מרחובותיה העיקריים של העיר.

 

רחוב ניסנבאום רחוב זה מתחיל מצומת עם רח' הקוממיות, ונגמר בצומת עם רח' יוספטל. חלקו המערבי של רחוב זה כולל בעיקר את אזור התעשייה של העיר ומפעלים רבים, וכן את המרכז המסחרי "קניון בת ימון", שקומת הכניסה שלו היא למסחר ובשאר הקומות יש מרכז גדול לרפואה יועצת של קופת חולים כללית. מצידו המזרחי של הרחוב מצויה שכונת רמת הנשיא ושכונת קריית באבוב. בעתיד, יעבור ברחוב זה הקו האדום של הרכבת הקלה. בהמשך של רחוב זה מצוי מסוף אוטובוסים הקרוי על שמו.

 

 

קריית באבוב (שע"י קהילת באבוב) – שכונה חרדית-חסידית השייכת לחסידות באבוב, בראשות הרב מייזליש גיסו של כ"ק האדמו"ר מבאבוב. השכונה ידועה בזכות מדורת הענק שמתנשאת בה בכל ל"ג בעומר לגובה של מספר קומות, לפי אגדה אורבנית כל שנה המדורה נעשית גבוהה יותר. בשכונה ישנם בית כנסת, בית מדרש תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה – כולם בתוך בניין אחד; וכן המקווה הרחב ביותר בבת ים, ששוכן ממול לתלמוד התורה.

 

לשכונת קרית באבוב לא נכנסנו רק הבטנו על הקצה הצפון מערבי שלה.

 

 

המשכנו עד קצה רחוב ניסנבאום והגענו לרחוב יוספטל. המשכנו עד פינת רחוב לוי בה נמצא קניון בת ים. רכבנו לאורך רחוב הרב לוי עד קצהו הדרומי. בעצם קטע זה עברנו בשכונת רמת הנשיא שהיא שכונה חדשה יחסית, בחלקה הדרום-מזרחי של העיר.  פנינו שוב לרחוב כ"ט בנובמבר עד רחוב אנה פרנק ורכבנו לאורכו דרומה.

 

רח' אנה פרנק מהווה את מרכזו של חלקה הדרומי של שכונת רמת הנשיא, וגם גובל בשכונת קריית באבוב. באמצע רחוב זה מצוי מרכז מסחרי בו מספר חנויות ובנק. בקרבת רחוב זה מספר בתי ספר תיכון. בקצהו הדרומי של הרחוב מצוי מסוף אוטובוסים ובית העלמין הדרום. ברחוב זה יש כניסה ל"גן הלנה" על שם הלנה ראפ ו-48 חללי פעולות האיבה, תושבי בת ים.

 

בקצה רחוב אנה פרנק חלפנו ליד הפאה מזרחית של חורשת הנופלים

 

חורשת הנופלים – חורשה לזכרם של בני העיר בת-ים אשר נפלו במערכות ישראל. החורשה משתרעת על פני שטח של 10 דונם ברחוב הקוממיות, בקטע שבין רחוב אנה פרנק במזרח וניסנבוים במערב. בחורשה מדשאות, שבילים, מערכת תאורה, ופינות הנצחה והתיחדות. היא מאומצת על-ידי חטיבת הביניים "רמות" אשר גובלת עם החורשה.

 

הגענו לרחוב הקוממיות שכאמור הוא הרחוב הדרומי של בת ים והגדול ביותר בעיר. רכבנו מזרחה בצד הצפוני ועברנו למול מדרום לבית העלמין הדרום. עברנו על המחלף מעל נתיבי איילון ועברנו ליד תחנת הרכבת בת ים-הקוממיות ובהמשך מול מוזיאון אגד והמסוף האזורי של אגד לחולון ובת ים. מכאן נכנסנו לרחוב משה דיין בחולון ופה התחיל הסיבוב שלנו בחולון.

 

חוֹלוֹן היא עיר במחוז תל אביב, התשיעית בגודל אוכלוסייתה בישראל. היא ממוקמת מדרום-מזרח לתל אביב, מצפון לראשון לציון, ממזרח לבת ים וממערב לכביש 4. שטח השיפוט שלה גדול מכפליים מזה של בת ים ועומד על 19.2 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-200,000 תושבים.

העיר חולון נוסדה בשנת 1940 כאיחוד של חמש שכונות: גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי בין השנים 1929 – 1937.. חולון הוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15, והיא העיר השנייה בגודלה במחוז תל אביב.

 

האזור בו הוקמו שכונות חולון, כמו זה בה הוקמה שכונת בית וגן לימים בת ים  היה מכוסה ברובו בדיונות חול גבוהות. בצפון האזור פעל החל משנת 1870 בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ממערב היתה העיר הערבית יפו. מסביב ליפו היו פרוורים כפריים שנקראו "סכנות". הכפר הערבי הקרוב לשכונות חולון היה "תל-א-ריש" (כיום אזור שכונת תל גבורים), מצפון לתל-א-ריש עמדה "סכנת אבו-כביר". מצפון מזרח לשכונות חולון, מעברו הצפוני של הכביש מיפו לירושלים עמדו בתי העיירה הערבית יאזור.

*******

תחילת הישוב בחולון הייתה תוצאה של גלי העלייה לארץ ישראל, העלייה הרביעית מפולין (1924 – 1929) והעלייה החמישית מגרמניה (1929 – 1935). הביקוש לדיור שיצרו העולים גרמו לעלייה תלולה במחירי הקרקע לבנייה באזור תל אביב ורבים, סוחרים כמו גם מתיישבים, החלו לחפש בקדחתנות אחר פתרונות דיור זולים יותר. מדרום לתל אביב השתרע שטח חולי גדול ורחב ידיים שרובו היה בידי בעלים ערבים. השטח כונה 'חולות הדרום', בתהליך הדרגתי וממושך החלו סוחרים יהודיים ויזמים פרטיים לרכוש שטחי אדמה באזור. רכישות הקרקע הראשונות החלו כבר בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. אולם רק בראשית שנות השלושים החלה ההתיישבות על הקרקע.

הראשונים היו תושבי שכונת גרין אשר התיישבו החל משנת 1929 מדרום מזרח לבתי הכפר הערבי תל-א-ריש. אחריהם הגיעו לאזור משפחות של תימנים אשר עזבו את שכונת "כרם התימנים" שנמצאה בסמוך לאזור הגבול שבין יפו לתל אביב. המשפחות הללו הקימו בדרום מזרח האזור את שכונת מולדת השנייה במניין שכונותיה של העיר חולון. בשנת 1934 החלה הבנייה על אדמות הגוש הגדול שנמצא מדרום ל"מקווה ישראל", על הקרקע נבנתה שכונת מגורים גדולה בידי "הבנק לפיתוח לחקלאות ולבניין לארץ ישראל – אגרובנק" שנקראה שכונת אגרובנק והייתה השלישית במניין. תוך כדי בניית התשתית ל שכונת "אגרובנק החלה להיבנות בשנת 1936 השכונה הרביעית קריית עבודה אשר הייתה לביתם של הפועלים המאורגנים בהסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1937 הוקמה האחרונה במניין חמש שכונות חולון הראשונות – שכונת עם שהוקמה על ידי חברת "שיכון" ההסתדרותית.

חמש השכונות נראו באותם ימים כאיים זעירים בים של חולות. עד לאיחודן תפקדה כל שכונה כ"מדינה בפני עצמה" כשועדי השכונות שיתפו פעולה בענייני ביטחון בלבד. חמש השכונות נאלצו להתמודד עם קשיים ביטחוניים וכלכליים רבים. בנוסף לכך, כתוצאה מגודלן התקשו השכונות לתת שירותים ברמה נאותה למתיישבים. לממשלת ארץישראל המנדטורית היה אינטרס ברור לאחד את השכונות בעיקר בשל האילוצים הכלכליים ואמנם, בעקבות צו של מושל מחוז הדרום הבריטי, אשר פורסם ב- 19 ביוני 1940, אוחדו חמש השכונות למועצה מקומית אחת – חולון.  בעת איחוד השכונות התגוררו בהן כ-550 משפחות שמנו כאלפיים נפש. עם האיחוד השתרע שטח שכונות חולון על פני כ 9,000 דונמים.

*******

שם העיר – בשנת 1937 עם תחילת האכלוס של קריית עבודה, נוצר הצורך בבחירת שם לישוב החדש. הוקמה ועדה מיוחדת שחבריה היו דוד רמז ממנהיגי תנועת העבודה ומזכירה הכללי של הסתדרות העובדים, דר’ חיים הררי מחנך איש "מקווה ישראל", הסופר שלמה הללס, שבתאי מירנבורג אחד מבעליו של "אגרובנק" ולאו קדמן מראשי חברת "שיכון" ההסתדרותית. לפני הועדה הובאו כמאה שמות, בסכום הדיון נסב הויכוח סביב השמות "נאוה" ו"חולון" (שמות ראויים אחרים שהוצעו היו "קריתיים" ו"רבת דן"). לבסוף החליטה הועדה לבחור בשם חולון הנזכר לראשונה בתנ"ך בספר יהושע (ט"ו,נ"א): "וגשן וחלן וגלה ערים אחת עשרה וחצריהן" ובהמשך בפרק כ"א, פסוק ט"ו "ואת חלן ואת מגרשה ואת דבר ואת מגרשה". ככל הנראה מדובר באחת מערי הכוהנים ששכנה בהרי יהודה. הישוב הקדום נזכר כנראה גם כ-"חילן" בדברי הימים א', פרק ו', פסוק מ"ג נכתב: "…ולבני אהרון נתנו את ערי המקלט את חברון ואת לבנה ואת מגרשיה ואת יתר ואת אשתמע ואת מגרשיה. ואת חילן ואת מגרשיה ואת דביר ואת מגרשיה". אף שלא הוכח הקשר בין העיר המקראית למיקומה של העיר בימינו, החליטו חברי הועדה כי השם "חולון" מייצג נכונה את אופיו של הנוף באזור, על חולותיו הזהובים.

*****

בשנת 1948, בפרוץ מלחמת העצמאות, הייתה חולון מבודדת בין הכפרים הערבים, וחשופה לצליפות וירי יומיומי. בחולון הוקם באותה עת כוח של "ההגנה" שניסה לכבוש את הגבעה ואת המבצר שבו התבצרו הצלפים מהכפר הערבי הסמוך תל א-ריש. לבסוף, לאחר קרבות עקובים מדם, שוחררה הגבעה על ידי כוח של חטיבת קרייתי בערב פסח 1948, במסגרת מבצע חמץ, והכפר תל א-ריש נכבש.

בתום המלחמה ובמהלך השנים הבאות נבנו בחולון שכונות חדשות והיא גדלה בהתמדה, עד שב-1950 קיבלה מעמד של עיר והייתה לעיר ה-16 במדינת ישראל. חיים קוגל מונה לראש העירייה הראשון. בשנת 1953, לאחר מותו של קוגל, מונה פנחס אילון לראש העיר, וכיהן בתפקיד 34 שנה. בימי כהונתו צמחה העיר והתפתחה ונבנו שכונות חדשות. מספר תושביה הוכפל מספר פעמים והיא הייתה העיר הרביעית בגודלה בארץ באותם הימים. בשנת 1954 נחנכה בעיר נווה-פנחס, שכונה שומרונית. כמו כן התפתח אזור התעשייה בעיר והיה שנים רבות השני בגודלו בישראל, אחרי חיפה. בעקבות גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 קלטה העיר חולון 34,000 עולים חדשים. מאז ועד היום העיר ממשיכה להבנות ולהתפתח.

בשנת 1993 נבחר מוטי ששון לראשות העיר. תחת ניהולו עברה חולון שינוי תדמית: היא נפטרה מהדימוי הרווח של עיר נחשלת עם אוכלוסייה ממעמד נמוך, ומיתגה את עצמה מחדש כ"עיר הילדים" הישראלי.

להרחבה על ההתפתחות ההיסטורית של העיר ראו באתר עיריית חולון

 

זה הקטע הראשון של המסלול בתוך חולון.

 

נכנסנו לחולון דרך רחוב משה דין ורכבנו לכל אורכו ממזרח למערב צמוד מצפון לשכונת ג'סי כהן ממול ומדרום לשכונת קרית בן גוריון.

 

ג'סי כהן – נבנתה בשנות ה-50 כשכונה לשיכון עולים. במשך שנים רבות בגלל אוכלוסיית העולים שבה, רכשה השכונה מעמד של שכונת מצוקה. מקס וג'סי כהן היו עסקנים ונדבנים יהודים מארצות הברית, שתרמו למטרות שונות בחולון בתחילת שנותיה של המדינה. על שמם נקראה השכונה שנבנתה על ידי אגף השיכון במשרד העבודה, ונמסרה לטיפולה של חברת עמידר. בסוף שנות ה-90, נבנתה בצידה הדרומי שכונה חדשה בשם "נאות בן גוריון " שמהווה למעשה את ג'סי כהן החדשה. קריית בן-גוריון גובלת באזור התעשייה המערבי של ראשון לציון. השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 ונחשבה לשכונת יוקרה ונחשבת אחת השכונות הצפופות באזור המרכז.

 

 

פנינו צפונה ברחוב ברלב והלאה ברחוב ברקת עברנו בין שכונות קרית רבין ונווה רמז ממערב ושכונת קריית פנחס איילון במזרח.

 

קריית רבין – בנייתה החלה בסוף שנות ה-90, ועדיין לא הסתיימה. ממוקמת מצפון לקריית בן-גוריון וממזרח לשכונת ג'סי כהן.  נווה רמז – השכונה נמצאת בין שכונת קריית רבין לבין קריית פנחס אילון. בחלק המזרחי שלה נמצא בית הספר ע"ש גולדה מאיר ומועדון "בריזה". בחלקה המערבי היא גובלת עם רחוב אהרונוביץ', ובצפון היא גובלת עם רחוב הופיין. קריית פנחס אילון השכונה החדשה ביותר בחולון, משתרעת על פני שטח גדול – מרח' דוד אלעזר מערבה ועד מתחם ביאליק הנמצא דרומית לביטוח לאומי החדש, כמחצית משטח השכונה נבנה עד כה בבנייני מגורים בני 10 קומות ומעלה. במרכזה נמצא קניון חולון והמדיטק, השכונה תחומה במסלול ההליכה ושביל האופנים המכונה "גולדה"

אלה מראות הדרך של בניה גבוהה מרווחת

 

עברנו בתוך ה מתחם בו נמצא מוזיאון העיצוב

מוזיאון העיצוב חולון – מוזיאון ראשון מסוגו בישראל המתמקד בעיצוב נפתח בינואר 2010. בניין המוזיאון תוכנן על ידי המעצב והאדריכל רון ארד ומהווה נקודת ציון באדריכלות המקומית.

 

 

המשכנו ברחוב גולדה מאיר ופנינו ברחוב דוד אלעזר והגענו עד לגבעה בה נמצא מוזיאון חוסמסה יד ל"הגנה"

 

מוזיאון חוסמסה יד ל"הגנה" – מצודה ובראשה מגדל תצפית ששימש את אנשי ההגנה לאימונים ולמסתור נשק. במלחמת העצמאות שימש כנקודת תצפית ואיתות מלחמה נגד הערבים, וכתחנה בדרך הביטחון אשר עברה משכונת התקווה בתל אביב, עקפה את אזור ודרך חולון המשיכה לנחלת יהודה ולראשון והלאה לרחובות ומשם דרך חולדה לירושלים וגם דרומה לעבר הנגב. במקום נמצא מבנה בסגנון הבינלאומי שכיום משמש כמוזיאון באתר. במוזיאון תערוכת קבע המתארת את אימוני חברי ה"הגנה" בחולות חולון בתקופת המנדט, את בניית חמש שכונות חולון הראשונות (גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם) ואת המאבק במלחמת העצמאות, הקרב על "הפילבוקס" והאירועים שהתרחשו לאורך "דרך הביטחון".

 

 

 

במקום זה עצרנו לכמה דקות.

 

המשכנו הלאה דרומה לעבר רחוב מפרץ שלמה עד רחוב משה שרת ועברנו לאורכו בפיאה של שכונת קרית שרת.

 

קריית שרת – השכונה הדרום-מזרחית בחולון, נבנתה בשנות ה-70. היא השכונה הגדולה ביותר בחולון. השכונה נקראת על שם ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת. את השכונה חוצה רחוב קרן היסוד ממזרח למערב. הרחובות המרכזיים בשכונה הם רחוב דוד אלעזר, שמהווה את הגבול עם שכונת פנחס אילון, רחוב אלופי צה"ל ורחוב מפרץ שלמה. האתרים המרכזיים בשכונה הם בית שטיינברג (תיאטרון וספרייה), מרכז פיס קריית שרת, מנש"ה – מרכז הנוער שער האריות, פארק פרס, ימית 2000 – פארק המים הגדול בישראל והמרכז מסחרי קריית שרת.

 

 

הגענו לשדרות ירושלים ובפינה פינת משה שרת חלפנו על פני שער גן הקקטוסים – הגן מכיל אוסף גדול של קקטוסים, סוקולנטים ושאר מינים קרובים.

 

התקדמנו מערבה ואז סטינו לשכונת נווה פנחס הלוא היא שכונת השומרונים

 

נווה פנחס היא שכונה שומרונית הנקראת על שם הכוהן השומרוני פנחס בן אברהם (1923 – 1992). השכונה ממוקמת בדרום מזרח העיר, סמוך לאזור התעשייה וגובלת בשכונות נאות יהודית ונווה ארזים. מתגוררים בה כ-300 תושבים רובם ככולם שומרונים. השכונה היא למעשה רחוב אחד בן עשרים וארבעה בתים,רחוב בן עמרם, הקרוי על שמו של משה, הנביא הבלעדי בדת השומרונית. ישנם בשכונה שני בתי כנסת שומרוניים ו"מכון א.ב. ללימודי שומרונות". נווה פנחס מתאפיינת בבנייה נמוכה, כמו בשכונת נווה ארזים הסמוכה, אך ישנם גם שני בנייני דירות בני שלוש קומות בדומה לשכונת נאות יהודית הסמוכה. תושבי חולון לא נוהגים לקרוא לשכונה בשמה, אלא "השכונה השומרונית" ותושבי העיר השומרונים מכנים אותה "השכונה". נווה פנחס היא אחת משתי השכונות השומרוניות היחידות בעולם ולמעשה גם אחד משני האזורים השומרוניים היחידים בעולם (האזור השני הוא השכונה השומרונית אשר נמצאת בהר גריזים שבשומרון ושמה קריית לוזה) והשכונה השומרונית היחידה ולמעשה גם האזור השומרוני היחיד בתוך הקו הירוק.

 

 

 

עם קום מדינת ישראל בשנת 1948 חיו בה כ-60 שומרונים, שלא היו מרוכזים במסגרת קהילתית, אלא היו מפוזרים בערים חולון, תל אביב, רמת גן וראשון לציון. חבר הכנסת יצחק בן צבי, חוקר עדות ישראל וידיד טוב של הקהילה השומרונית, הציע לרכז אותם על מנת שיוכלו לחיות כקהילה ולשמור על ייחודם השומרוני. עם היבחרו לתפקיד נשיא מדינת ישראל, בן צבי וראשי העיר של חולון ד"ר חיים קוגל ופנחס אילון הקצו את השטח המיועד לבניית שכונה שומרונית בעיר וגם סייעו במימון בניית הבתים הראשונים בשכונה בשנת 1954. בתחילת שנות ה-60 נחנך בית כנסת בשכונה. אחרי מלחמת ששת הימים קלטה השכונה כמה משפחות שומרוניות משכם, ובתוכם משפחות של כוהנים. עד אז לא היו בשכונה (ובחולון בכלל) כוהנים שומרונים. בסוף שנות ה-90 נחנך בית כנסת נוסף, קטן יותר, אשר שופץ משמעותית בשנת 2006. כמו כן נבנו בשנים האחרונות מספר בתי מגורים חדשים בעקבות הריבוי הטבעי של הקהילה. מספר משפחות שומרוניות בחולון מתגוררות בשכונות הסמוכות לנווה פנחס – נווה ארזים, נאות יהודית וקריית שרת. עד 1992 נקראה השכונה בשם נווה מרקה.

 

 

 

אחרי הביקור בשכונה השומרונית חזרנו לשדרות ירושלים וחלפנו על פני הגן היפני אשר עוצב על ידי האדריכל חיים כהנוביץ מעוצב כגן יפני מסורתי וכולל מוטיבים עיצוביים מהמזרח הרחוק.

 

 

למעשה במקום זה בשדרות ירושלים החל השני של המסלול בתוך חולון כמוצג במפה זו.

 

התקדמנו מערבה. שם הרחוב הפך לרחוב סרלין ובהמשך לרחוב מקווה ישראל. וויתרנו על ביקור בשכונת אגרובנק הנמצאת ממול. הגענו לשער מקווה ישראל. השער נעול ואין אפשרות לבקר במקום בלי אישור קצין ביטחון והוא לא עובד ביום שישי. לא נעים לראות גן סגור. בלית ברירה ויתרנו. לא נורא. גם התחיל להיות חם ורצינו להתכנס לקראת סיום.

 

התקדמנו הלאה עצרנו רגע בכיכר הלוחמים בה מתחילות שדרות קוגל, אחד מרחובות העיקריים של העיר.

 

המשכנו מערבה לעבר כיכר קוגל

 

פנינו לעבר תל גיבורים

 

עלינו לגבעת תל גיבורים ואת הביקור במקום הקדשנו לתצפית ולהסבר על מהות המערכה על הדרך לירושלים בקטע זה ועל מבצע חמץ לכיבוש יפו.

 

 

המיצדית הטורקית – מבנה בן קומה אחת הנמצא מדרום לכביש יפו ירושלים הישן (כביש מספר 44). המבנה ניצב על גבי גבעת כורכר נישאה. המיצדית נבנתה בשלהי המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני כחלק מניסיונם לשפר את הביטחון בדרך העולה אל ירושלים. במקור נבנו 17 מיצדיות כאלה, היום נותרו רק שלוש: המצדית בחולון, חורבת חרסיס בשער הגיא (מצפון לתחנת הדלק) ומבנה משטרת מחנה יהודה (לשעבר) הנמצא ברחוב יפו 107 בירושלים. בכל מיצדית כזו ישב משמר טורקי שעסק באבטחת הדרך ובעיקר באבטחת תנועת הצליינים ועולי הרגל.

 

 

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, אשר החל ב-28 באפריל 1948. בתקופה שלפני כיבוש יפו היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח לה איום על תל אביב ועל הדרך לירושלים, והמבצע נועד במקור לכבוש אותם (ולא את יפו). בין הכפרים הללו היו אל ח'ירייה (אשר ישב על תלה של בני ברק המקראית ומרכזו במקום בו מצוי היום מחלף מסובים), סקיה, יהודייה, יאזור וסלמה. יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, והשיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתוכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייבה להיכנע, לאחר שתמצא מכותרת, עם צאת הבריטים. זו הייתה מטרת "מבצע חמץ", דהיינו ביעור ה"חמץ", עם התקרב חג הפסח תש"ח. בעקבות התקפת האצ"ל על שכונת מנשייה, ללא תיאום עם ארגון "ההגנה", החלה נטישה של תושבי יפו והכפרים, אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. האצ"ל נדרש על ידי הבריטים לפנות את השכונה ובמשא ומתן בין האצ"ל לבין "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם והם יפרידו בין היהודים לערבים.

מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה באמצעות כיבוש הכפרים יאזור, יהודיה, חיריה, סקיה, סלמה, כפר עאנה ובית דג'ן. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח", והורו כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק", "יש להימנע מפגיעות בנשים וילדים ככל האפשר" וכי אין לבצע ביזה. שעת ה-"ש", שנקבעה ל-27 באפריל בשעה 22:00, נדחתה בגלל עיכוב בפינוי שדה המוקשים בדרום מחנה תל ליטוינסקי. ב-  28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את יפו כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית של כ-70,000 מתושביה הערבים של יפו, וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. הכפרים סלמה, סאקיה ויאזור נכבשו כמעט ללא קרב, מכיוון שהיו מאוד דלים בנשק. תושביהם ברחו ברובם מששמעו את לוחמי ההגנה מתקרבים. מספר כפריים שנפלו בשבי הוצאו להורג מחמת חשד להרג יהודים. הש"י, שהעריך כי לתושבים אין רוח מלחמתית, תלה זאת בתבוסות שנחלו הערבים בחיפה, במשמר העמק ובטבריה. כיבוש יאזור פתח את הדרך לבית הקרן הקיימת על יד בית דגן. גם הכפרים אל-ח'ירייה וכפר עאנה נכבשו, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו. הקשר בין העיירה הערבית בית דג'אן והעיירה יהודייה, עדיין לא נותק. יחידה מוגברת של סיירים וחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותק הקשר כליל של העיר יפו מזרחה. לימים נבנה גשר חדש על הכביש בין אור יהודה לצומת בית דגן שנקרא "גשר יחזקאל" על שם יחזקאל בן דוד שנהרג מאוחר יותר ליד הכפר הערבי ג'ימזו. בליל שביעי של פסח נכנסו גדודים 32 ו-33 של אלכסנדרוני לתוך הכפר סלמה ומצאוהו נטוש. תושביו נסוגו לעבר יפו. חמישה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרב הזה. ב-28 באפריל תקף גדוד 52 של חטיבת גבעתי את תל א-ריש שממנו ירו הערבים על חולון. התל נכבש במהרה, אולם הערבים התאוששו מהר והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שטרם הספיקו להתבצר. כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות – 21 הרוגים מתוכם 7 נעדרים ו-100 פצועים. לזכר הנופלים בקרב זה נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים.

 

 

ירדנו מתל גיבורים וחלפנו ליד שכונת תל גיבורים בדרכינו לכיכר קוגל

שכונת תל גיבורים – נבנתה בשנות ה-50 סביב גבעת הפילבוקס, לזכר הלוחמים שנפלו במלחמת העצמאות בקרב לשחרור הגבעה. בהמשך ניטע פארק הפילבוקס שמהווה את הפארק השני בגודלו בעיר ואחד היפים בה. קבוצת צפרירים חולון הוותיקה הוקמה בשכונה ואימוניה התקיימו ב"מגרש הפחים" האהוב שבמרכז השכונה, במשך שנים רבות. במהלך השנים התרכזה בשכונה אוכלוסייה דלת אמצעים. בשנות ה-90 התקיים ניסיון מוצלח לשקמה באמצעות מיזמי מגורים "חולון הירוקה", "חולון הצעירה", ועוד מיזמי נדל"ן נוספים שבמסגרתם נבנו בשכונה מספר רב של בניינים חדשים עם פתרונות דיור משתלמים ולא יקרים. כמו כן, שכונת תל גיבורים מוכרת בזכות משרד הרישוי אשר נמצא מזרחית לפילבוקס. במזרח השכונה, בסמיכות לנתיבי איילון ומשרד הרישוי נמצא ה"קאנטרי קלאב" של חולון. כמו כן, המרכז הרפואי וולפסון נמצא בגבולה המערבי של השכונה עם העיר בת ים.

 

נכנסנו בשדרות קוגל והתקדמנו דרומה

 

הגענו ללב חולון לכיכר בצומת רחוב סוקולב עם שדרות קוגל והמשכן רחוב הנשיאים.

 

פנינו ימינה לרחוב סוקולוב והתקדמנו מזרחה לעבר כיכר סטרומה ובמרכזו האנדרטת הזיכרון

 

סטרומה היא אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה 768 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית. האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.

 

המשכנו מערבה במעלה רחוב דב הוז

 

הגענו למחלף דב הוז מעל נתיבי איילון והתקדמנו חזרה לבת ים.

 

בדרך חזרה שבנו שוב לרחוב התחיה 11 לראות את השלט לציון מקומו בו התגורר אלי כהן.

 

המשכנו וחזרנו למול המרכז המסחרי ברחוב מבצע סיני והלאה למגרש החנייה של היכל התרבות. שם הסתיים הטיול. כלי הרכב הלוהטים מחום המתינו לנו בסבלנות.

 

מבט גאוגרפי והיסטורי

לסיום מן הראוי להרחיב מעט על ההיבט הגאוגרפי של מיקום הערים במרכז מישור החוף והתפתחותן מאז הקמתן.

 

 

האזור הגאוגרפי בו נמצאות שתי ערים אלה הוא רצועת החולות של מישור חוף דן הנמצאות בקרבת לחוף הים

 

שתי ערים הן ערים "חדשות". אין להן היסטוריה עתיקת יומין. הן נבנו באזור החולות הקרוב ליפו שלא היה מיושב מעולם. מעניין היה לראות כיצד ערים אלה שנבנו בתחילה כשכונות עצמאיות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת גדלו התפתחו ברבות השנים. ראינו גם את  מעשי הבניה בשנותיה הראשונות של המדינה כאשר הן היו ערים קולטות עליה והמשיכו וקלטו את העלייה הגדולה מחבר העמים הסובייטי לשעבר בשנות התשעים. הן ממשיכות להתפתח ולהיבנות בעשורים האחרונים עד היום. על התפתחות ועל התרחבות השטח הבנוי שלהן ניתן ללמוד מהרצף העיתי של המפות להלן:

האזור עליהן נבנו הערים כפי שהיה בשלהי המאה ה-19 והוצג במפות הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל

 שטחי בת וחולון בראשית שנות הארבעים פחות משני עשורים לאחר הקמת. המפות באדיבות בית הספרים הלאומי

חולון ובת ים בשנת 1949. המפה באדיבות בית הספרים הלאומי

חולון ובת ים בראשית שנות ה-50', המפה באדיבות בית הספרים הלאומי

"מטרופולין " בראשית ימיו בתחילת שנות ה-50

חולון ובת ים כיום, בעשור השני של המאה ה-21

אפילוג 

היה לנו טיול מרתק, מעניין ורווי תוכן. בדווש בשתי ערים אלה ביקשנו להכיר אותן באופן בלתי אמצעי. לא הייתה לנו יומרה להקיף את כל המקומות, השכונות והאתרים בהן. השתדלנו לעבור ככל שאפשר במקומות שהיו אבני דרך בהתפתחות הערים מאז הקמתן.

 

 

תודה יונה בקלצ'וק על טיול מעניין שהכנת והובלת בחן ובלבביות. נהנינו לשמוע ממעט על האנקדוטות ממחוז ילדותך ונערותך.