בת ים וחולון: הערים שצמחו בחולות3 ביולי 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 30 ק"מ טיפוס-מצטבר: 150 מטר גלריית תמונות

 

ביום שישי (1/7/2016) יצאנו לתור בבת ים ובחולון, שתי הערים במרכז הארץ סמוכות זו לזו ושנתיבי איילון מפרידים ביניהן אך הן שונות זו מזו. הכרתנו את ערים אלה היא כללית ובטיול זה ביקשנו לבקר ולדעת עליהן יותר. הדיווש בהן היה דרך טובה לעשות את זה.

 

היינו קבוצה של שישה אנשים: יונה בקלצ'וק (בן בת ים שהוביל אותנו), עמיקם פרייס, שמיל פלד, עודד ענבר רוני רווה (הבת שלי) ואני. גודל קבוצה שכזה אידאלי לטיול בעיר – לא קטן מדי ולא גדול מדי.

 

מסלול הטיול

מסלול הטיול

 

הטיול היה בחלק מהרצף מטרופולין תל אביב, בין יפו בצפון ובין ראשון לציון בדרום ונמצאות ממערב לכביש החוף (כביש 4)

הערים במטרופולין

 

מסלול הטיול ברצף האורבני של דרום מטרופולין תל אביב

 

 

פירוט המסלול והמקומות לאורכו

החלק הראשון של הטיול היה בבת ים. כפי שיוצג להלן המסלול שעברנו ברחבי העיר כלל שני קטעים. אבל לפני כן מן הראוי להציג מידע על העיר ולסקור בקצרה את התפתחותה.

 

בת-ים, היא עיר שהוכרזה בשנת 1958. היא נמצאת בתחום מחוז תל אביב בלב מטרופולין גוש דן, ממוקמת מדרום לתל אביב-יפו, ממערב לחולון ומצפון לראשל"צ. ממערב לעיר משתרע הים התיכון. בת-ים מחוברת לצירי תנועה ארציים מרכזיים: ציר איילון המקשר אותה למרכז המטרופולין ולצפונו וציר 431, המקשר אותה למודיעין, לירושלים ולחלקו הדרומי של מטרופולין גוש דן. בעתיד הקרוב, תחובר העיר לרשת מסילות הברזל הארצית ולקו רכבת הפרוורים הקלה. בת ים הוכרזה כעיר ב-1958. אוכלוסייתה מונה כ-160,000 נפש, מהם 30% עולים יוצאי חבר המדינות. מבין ערי ישראל בת ים ממוקמת במקום ה-12 בגודל אוכלוסייתה, ממוקמת באשכול סוציו-אקונומי מס' 6, זאת בסולם 1-10 (10 מייצג את האוכלוסייה החזקה ביותר). העיר בת ים משתרעת על פני 8 קמ"ר, אורכה המרבי של העיר הוא 4.5 ק"מ (בדופן מזרחית) ורוחבה המרבי של העיר הוא 2.6 ק"מ  (בדופן הדרומית) ואורך קו החוף של העיר כ- 3.5 ק"מ. בדירוג שטח הערים בישראל בת ים נמצאת במקום ה-55. בת ים היא העיר הצפופה בישראל אחרי בני ברק וגבעתיים.

 

מיקום בת ים

 

ראשיתה של בת-ים טרם הקמתה, הייתה בשנת 1919 שבה נוסדה בתל אביב אגודה בשם "בית וגן" אשר שמה לה למטרה להקים ישוב עברי דרומית ליפו. בשנת 1926 הם רכשו את אדמות המקום הקימו את העיר וקראו לה על שם האגודה בית וגן. באותה העת עלו 13 משפחות להתגורר שם. בשני העשורים הראשונים לקיומה, עד ל-13 במאי שנת 1948, יום כניעתה של יפו הערבית, עמדו תושבי בת-ים בסדרת עימותים שהלכו והחריפו מול היישובים הערביים השכנים. בעקבות ההסלמה במצב הביטחוני סבלו תושביה לא פעם מניתוק דרכי הגישה לתל אביב, מבידוד, מאבידות בנפש ואף מנטישה חלקית של תושבים לפרקי זמן קצרים. בשנת 1929, במאורעות תרפ"ט, נפגע הישוב על-ידי ערבים מיפו וננטש. בחלק מבתיו באותה תקופה החלו להתגורר חיילים בריטים. בשנת 1932 נבנה הישוב מחדש. חלק מהעולים שהגיעו לישראל מגרמניה במחצית הראשונה של שנות השלושים הגיעו לבית וגן והשקיעו בתעשיה בית וגן ומספר תושביה גדל. בשנת 1936 הוכרז הישוב בית וגן כמועצה מקומית. במאי 1937 החליטה המועצה המקומית לשנות את שם המקום לבת ים, בעקבות הצעתו של הסופר אהרן זאב בן-ישי. בין הסיבות לבחירת שם זה היו: השם מתאים למיקומה הגאוגרפי של השכונה, המשתרעת לחוף הים וגבוהה הרבה מהחוף ובמקומות שונים דומה לשרטון העולה מהים. השם קצר ואינו מכיל את האותיות הגרוניות א' ה' ח' ע' שמבוטאות באופן שונה אצל יוצאי ארצות שונות. השם דומה לשם הקודם שהתרגלו אליו התושבים. יש בשם זה נטיית-מה מהמקובל בקביעת שם יישוב והוא קשור בהדר הטבע ובאופיו הגאוגרפי, לאחר שהרבו יותר מדי לקבוע ליישובים שמות זיכרון הקשורים באנשים. השינוי אושר ופורסם רשמית ב-10 בדצמבר 1937.

בזמן  מאורעות 1939-1936 נותקה בת ים מתל אביב שכן הדרך עברה ביפו. בתגובה לכך נסלל על חשבון התושבים כביש מחולון. הכביש היה מתכסה לעתים קרובות בחול ועם הירגעות המצב הפוליטי הוא נזנח והקשר חודש דרך יפו. עם פרוץ מלחמת העצמאות נפתח הכביש מחדש והונחו עליו רשתות ברזל למניעת כיסויו בחולות. הנסיעה עליו נעשתה באוטובוסים ממוגנים עם שמירה היקפית. כביש זה נסלל בתוואי הנוכחי של הרחובות דב הוז וקרן קיימת לישראל והוא הציל את בת ים מניתוק בחודשים הראשונים למלחמת העצמאות. מלחמת העצמאות בבת ים הייתה למעשה מלחמת עמדות, הפגזות וצליפות. הערבים הקימו בגבול בת ים כ-70 עמדות ופילבוקסים. בתוכם ישבו צלפים שצלפו על רחובות בת ים. ליישוב הערבי השכן ג'בליה היה יתרון טופוגרפי על בת ים. 11 מתושבי העיר נהרגו מצליפות אלה. מתרסים הוקמו לרוחב הרחובות וכל בית בוצר בשקי חול. חלק מהתושבים, בעיקר אלה שגרו סמוך לג'בליה, עזבו את בתיהם ואלה הפכו לעמדות מבוצרות. מדי פעם ביצעו הערבים חדירות לבת ים; פעם הצליחו לחדור ולהניח חומר נפץ בבית המועצה המקומית במרכז היישוב ובפעם אחרת הצליחו לחדור לעמדת "קינג ג'ורג'" (כיום כיכר המגינים) ולהרוג שני לוחמי הגנה. במאמץ רב תחת אש, בוצר קו החזית על ידי גדר תיל ומיקוש. לעמדות הובאו צלפים מיומנים שחיסלו את צלפי האויב הערבי בג'בליה. לוחמי חטיבת גבעתי ביצעו שתי פעולות התקפיות נגד ג'בליה: מבצע חנן ב-13 בפברואר 1948מבצע תל-חי ב-23 במרץ 1948. במבצעים אלה נהרסו בתים שהיו עמדות ערביות בולטות ונגרמו להם אבידות בהרוגים ופצועים. השקט הגיע לבת ים לאחר כיבוש יפו והכפרים בסביבתה במבצע חמץ ועל יפורט בהמשך.

 להרחבה על בת ים בשנים 1926  -1950 ראו מונוגרפיה

לאחר קום המדינה קלטה בת-ים אלפי עולים חדשים שהגיעו מגלויות שונות. צורכי המגורים הגוברים הביאו לתנופת בינוי ופיתוח גדולה ביותר. עקב כך הוכרזה בת-ים כעיר בשנת 1958. במהלך שלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל גדלה אוכלוסיית העיר במהירות, כשרוב עתודות הקרקע שלה נוצלו לבניית שיכונים. לאחר התפרקותה של בריה"מ בשנות ה-90 בחרו אלפי עולים חדשים להשתקע בבת-ים. מחירי הדיור הנוחים, המיקום במרכז הארץ, גרעין העולים הוותיקים מרוסיה שכבר התבסס בעיר, וכמובן, איך לא, חוף הים הגדול – כל אלה קסמו לעולים החדשים, והביאו לכך שכ – 30% מכלל תושבי בת-ים כיום, הם יוצאי חבר המדינות. חרף הקשיים החברתיים, שנלוו להיסטוריה של קליטה מאסיבית של עולים בבת-ים, וחרף הגירה של בני העיר לערים וליישובים שכנים, נהנית בת-ים מיציבות יחסית במערכות המשילות העירונית. במהלך 72 שנות קיומה של העיר כישות מוניציפלית מוכרת, הנהיגו אותה כ-11 ראשי מועצה/עיר. חילופי השלטון שהתחוללו בסתיו 2003 הביאו לתנופת פיתוח מחודשת ומשמעותית ביותר בבת-ים. הדבר ניכר, בין השאר, בפני העיר, בבינוי מואץ, בגינון ציבורי נרחב, במערכות החינוך העירוניות אשר הפכו למודל ארצי, ובאירועי תרבות ואומנות מהדהדים.

החל משנת 1995 מתקיימים בבת ים פסטיבלים לתיאטרון רחוב. כמו כן, החל משנת 2008 מתקיימת בבת ים הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני ומטרתה העיקרית לעורר שיח ציבורי רחב בשאלת הפעולות העירוניות המשפיעות על איכות החיים בעיר. הביאנלה עוסקת בחוויה העירונית ובפעולות אשר בכוחן להפוך את העיר למקום איכותי, אופטימי, חי ותוסס. התערוכה, שנערכת אחת לשנתיים ברחבי בת ים, מציעה תשובות לסוגיות בתחום הנוף העירוני. בתערוכה מוצגות גישות אורבניות חדשניות, המבוססות על תרבות עירונית בת-קיימא ועל שיתוף פעולה בין מתכננים, אמנים, תושבים ואנשי העירייה.

לנוכח קשייה התקציביים של עיריית בת ים באוגוסט 2014 הוקמה ועדה לבחינת איחוד העיר בת-ים עם תל אביב-יפו. בשנת 2015 הורחבו סמכויותיה לבדוק אפשרות איחוד העיר גם עם חולון ואולי גם עם ראשון לציון ואו לנסות למצוא (אולי?) מנגנון של שיתוף העיר עם הכנסות הערים השכנות על מנת לבסס את מעמדה.

 

עיריית בת ים מחלקת את שטח העיר לשבעה אזורי משנה שכמעט בכולם עברנו בטיול ומוצגים במפה זו.

חלקי העיר בת ים

 

ואלה תחומי חלקי העיר: אזור התעשיה בצפון – רח' יוספטל, בדרום – רח' קוממיות, במזרח – רח' ניסנבאום, במערב – רח' רבינוביץ ורח' האורגים; דרום מערב העיר בצפון – רח' יוספטל, בדרום – יצחק שדה, במזרח – הנביאים, במערב – דרך בן גוריון; מרכז העיר בה נמצאת השכונה הראשונה בית וגן, בדרום – רח' יוספטל, בצפון – רח' ירושלים ורח' רוטשילד, במערב – דרך בן גוריון (חוף הים), במזרח – רח' כצנלסון ורח' ירושלים; עמידר וניצנה בצפון – הגבול עם יפו, בדרום – רח' קק"ל ורח' ירושלים, במערב – שד' העצמאות, במזרח – נתיבי איילון דרום; צפון מערב העיר בצפון – הגבול עם ת"א – רח' הגבול ורח' שמחה הולצברג, בדרום – רח' ירושלים ורח' רוטשילד, במערב – דרך בן גוריון (חוף הים), במזרח – שד' העצמאות; רמת הנשיא בצפון – רח' יוספטל, בדרום – רח' קוממיות, במערב – רח' ניסנבאום, במזרח – נתיבי איילון דרום; רמת יוסף בצפון – רח' קק"ל, בדרום – רח' יוספטל, במערב – רח' כצנלסון, במזרח – נתיבי איילון דרום

 

נקודת ההתחלה והסיום של הטיול הייתה במגרש החניה של היכל התרבות של העיר בת ים הנמצא בשכונת רמת יוסף.

 

רחבת היכל התרבות בשכונת רמת יוסף, מבט ממזרח

מבט על היכל התרבות ממגרש החניה

 

שכונת רמת יוסף השכונה קרויה על שם יוסף שפרינצק יו"ר הראשון של כנסת ישראל. השכונה ממוקמת ברמה הגבוהה ביותר בבת ים. היא תחומה בצפון על ידי שכונת עמידר, בדרום על ידי רמת הנשיא, במזרח על ידי נתיבי איילון ובמערב על ידי שיכון ותיקים. השכונה היא אחת הוותיקות בבת ים ונבנתה כשיכון ציבורי בשנים 1958 – 1962 בהתאם לתכנון של האדריכל יצחק פרלשטיין. חוט השדרה שלה הינו שדרה מרכזית והמשכית להולכי רגל, לאורכה מבני ציבור רבים, שברוח העיתים – כמו גם חלק ממבני המגורים בסמוך לציר – נבנו לאור האתיקה הברוטליסטית. כך בית הכנסת המזכיר אוהל, מבנה התרבות ע"ש יששכר בר ריבק המזכיר את הקפלה ברונשמפ בתכנון לה קורבוזיה או בית העולים עמיגור. בשכונה ממוקמים היכל התרבות של בת ים – מבנה מודרני בן 570 מקומות ישיבה, האודיטוריום העירוני, מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, ובית הספר אורט (לשעבר "רמות"). על עברה ועתידה של שכונת רמת יוסף בבת ים.

רמת יוסף בראשית ימיה, המקור: על עברה ועתידה של שכונת רמת יוסף בבת ים.

 

שכונת רמת יוסף: בלב השכונה מרכז מסחרי, בית ספר תיכון, גן, מגדל מים  ומוזאון בת ים. המקור על עברה ועתידה של שכונת רמת יוסף בבת ים

 

מבט ממזרח על מגדל המים בשכונת רמת יוסף

 

זה היה החלק הראשון של המסלול בבת ים. משכונת רמת יוסף לפינה הצפון מזרחית של העיר, הלאה לאורך הקו מול יפו, דרומה בשדרות ירושלים, מכיכר המגינים דרך שדרות העצמאות לחוף הים.

החלק הראשון של המסלול

 

חצינו את רחוב מבצע סיני.

 

רחוב מבצע סיני מהווה את מרכזה של שכונת רמת יוסף. ברחוב זה מצוי בית ספר תיכון וכן מרכז מסחרי גדול הכולל בין השאר את היכל התרבות של העיר. הציר של רחוב זה, המתחיל מרחוב אלי כהן ברמת הנשיא, וממשיך דרך רחוב אנילביץ' ורחוב עוזיאל עד לשד' העצמאות, מהווה ציר מרכזי לתחבורה ציבורית בבת ים לכיוון תל אביב, המקביל לרחוב בלפור.

 

התגלגלנו לעבר הפינה הצפון מזרחית של שכונת רמת יוסף ועמדו ליד הקיר האקוסטי שמעל נתיבי איילון.

הקיר האקוסטי מעל נתיבי איילון

 

 

נתיבי איילון הרעיון לסלילת דרך מטרופולינית בתל אביב הועלה לראשונה בשנות ה-50 וב 1964 החליטה הממשלה על קידום הפרויקט. ב-1967 נערכה בדיקת התכנות וכדאיות ובעקבותיה התקבל מלווה של 20 מליון דולר מהבנק העולמי להקמת הפרויקט.  ב- 1970 הוקמה חברת נתיבי איילון, בבעלות שווה של עיריית תל-אביב יפו וממשלת ישראל. בשלב הראשון הוסדר אפיק נחל איילון שגרם מדי שנה לשטפונות ולהצפות. מלחמת יום כיפור גרמה לעיכוב בעבודות, שהתחדשו רק לקראת סוף העשור. ב- 1978 חובר גשר קיבוץ גלויות לכביש מס' 1 ובאפריל 1982 נפתח לתנועה הקטע הראשון (השלום- ההלכה) קטעים נוספים נפתחו בזה אחר זה, שדרות רוקח- צומת גלילות ב 1991, גלילות- מחלף הרצליה שבעת הכוכבים בשנת 2000 והשלמת איילון דרום עד מחלף חולות ב-2005. כפי שחזו הוגי הפרויקט, דרך נתיבי איילון שימשה גם מנוף כלכלי לפיתוח מרכזי מסחר ועסקים לאורך התוואי. בין הפרויקטים הבולטים: מתחם הבורסה, מרכז עזריאלי, דרום הקריה, קרית הקניונים בראשל"צ ועוד.

 

 

יונה סיפר לנו שהשטח בו עוברים נתיבי איילון היה עד סלילתם בסוף שנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 "שטח ההפקר" בין בת ים ובין חולון. זה היה "מגרש המשחקים" הקרוב לביתו בשכונה רמת יוסף שבחורף היו בו מספר שלוליות ומקוואות מים. השטח היה חולי ובו צמחיה של מישור החוף והדיונות (הרבה עצי שיטה ). בעלי חיים הסתובבו בלטו התנים שייללו בלילה. הפער החברתי-כלכלי בין חולון ובת ים בלט כבר אז.

 

יונה מספר לנו את קורות ילדותו

 

המשכנו להתגלגל בגינות שכונת רמת יוסף.

בין גינות שכונת רמת יוסף

 

הגענו לרחוב התחיה ועצרנו למול בית מס' 17 שהיה ביתו של אלי כהן הי"ד האיש שלנו בדמאשק חיפשנו את שלט ההנצחה ולא מצאנו. חזרנו למקום שוב בסוף הטיול

 

אלי כהן הי"ד כונה האיש שלנו בדמאשק, היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה בשנות ה-60, נתפס והועלה לגדום ב-18 במאי 1965. זכור, בישראל ובעולם, כאחד מגדולי המרגלים של ישראל. עד כה עלו בתוהו מאמצי המשפחה וממשלת ישראל להחזיר את גופתו הביתה. להרחבה ראו אתר לזכרו

התחיה 17

 

יונה סיפר לנו שלמד עם ביתו של אלי כהן בבית הספר היסודי. עוד סיפר שבנוסף למשפחתו של אלי כהן גם משפחתו של דסה מעצורי קהיר של ״הפרשה״ חיה בבת ים בשכונת רמת יוסף.  כולם הכירו את אביו של דסה שהיה לו עגלת שישליק שעמדה במרכז המסחרי ופרנסה את המשפחה. בשלב מסוים עירית בת ים העניקה למשפחה קיוסק קטנטן ליד תיכון ״רמות״ שהיה ידוע כקיוסק של אבא של המרגל ממצרים.

 

נכנסנו לרחוב ניצנה ולמתחם ניצנה שהוא שיכון עמידר

 

עמידר היא שכונה דתית-מסורתית. השכונה תחומה במערב על ידי שדרות העצמאות (כיכר המגינים), במזרח על ידי נתיבי איילון, בדרום על ידי שכונת "עולה חדש" (ניצנה) ובית החולים אברבנאל, ובצפון על ידי שכונת יפו ד'. במזרח השכונה, בגבול יפו, ניצבת בריכת עמידר. בשכונה גם מתנ"ס גאולים, הממוקם בסמיכות לבית ספר (אורט ניצנה). מספרים ששיכון עמידר נודע בעבר בעיקר בשל מאכל הבוריק שנמכר בו במספר נקודות. להרחבה על שכונת עמידר בעשור הראשון

 

 

שכונת עמידר

 

מול הכניסה למתחם בית החולים אברבנאל פגשנו צמד פקחים של עיריית בת ים. ספרנו להם על הטיול ועל תיעודו. הפקחים תיארו לנו על הווי המקומי של שכונת עמידר, מצוקת החניה ובלטה גאוות "היחידה שלהם". הם עדכנו אותנו היכן נמצא שלט הנצחה לזכר אלי כהן. לא נפרדנו לפני צילום למזכרת.

 

יחד עם הפקחים החביבים ומאירי פנים

 

המשכנו להתגלגל צפונה  ברחוב ניצנה

ממשיכים ברחוב ניצנה

 

פנינו לעבר רחוב קיבוץ גלויות.

לעבר רח' קיבוץ גלויות

 

הגענו לקצה הצפון מזרחי של שכונת עמידר ובעצם של בת ים מול נתיבי איילון

מול נתיבי איילון

 

בהמשך רחוב קיבוץ גלויות פנינו מערבה לרחוב המחרוזת שהוא הרחוב הראשי בחלק הצפון מזרחי של העיר. שם התאשר הדיווש בשביל אופניים מוסדר. תענוג!

מערבה לאורך המחרוזת

 

הגענו לשדרות ירושלים, ציר האורך המחבר בין יפו ובין בת ים, בעצם היינו בנקודה הצפונית של בת ים מול הנקודה הדרומית של יפו. המשכנו דרומה על שביל אופניים נוסף לעבר מרכז בת ים.

לאורך שדרות ירושלים בכיוון דרום

 

הגענו לכיכר המגינים צומת מרכזי בעיר המהווה את שער הכניסה מכיוון תל אביב-יפו.

 

ככר המגינים, המכונה "המצבה", אנדרטה לזכר מגיני העיר בת ים שנפלו בקרב. האנדרטה היא דמוית שער שבנויה מאבנים מסותתות, בראשה מנורה בעלת 8 קנים. על השער כתוב "נפלו בקרב בהגנת העם", "ציון לנפש גיבורינו", "תהילת נצח לבנינו", "בת-ים למגיניה במלחמת השחרור". בין שתי קורות השער נתון לוח ובו חרוטים שמם של 31 הנופלים על הגנת העיר. היא הוקמה ליד עמדה, שממנה פעלו המגינים ובהגנה עליה נפלו. במלחמת העצמאות הייתה במקום זה עמדת הגנה שכונתה "השדרה" או "עמדת המלך ג'ורג'" (השם הקודם של שדרות העצמאות). ב-2 בפברואר 1948 הצליחו הערבים לחדור לעמדה בלילה חשוך וגשום ולהרוג שני מגינים. ב 18 בפברואר נהרג בעמדה זו לוחם נוסף על ידי צלף ערבי. מאז כונתה עמדה זו בשם "עמדת המוות". בשנות ה-60 הוקם בכיכר קומפלקס מגורים ומסחר בשם "מגדל נחום", אשר הורחב בשנת 2000. כיום זהו צומת מרכזי בעיר המהווה את שער הכניסה מכיוון תל אביב-יפו. בפינת הרחובות רוטשילד ובלפור הסמוך נמצא מחנה ראובן, מתחם ובו בניין בן שתי קומות אשר בתקופת המנדט הבריטי שימש כבית חולים לחולי נפש, ובתקופת מלחמת העצמאות שימש כמטה פיקוד של ארגון ההגנה והיווה עמדה קידמית בין בת ים ואזור הקרבות ביפו.

 

ככר המגינים

 

חצינו את שדרות רוטשילד,

שדרות רוטשילד הוא אחד מרחובותיה הראשיים של העיר המחולק לשתיים – בקטע הראשון הצמוד לים, רוב שעות היום הוא סואן יחסית, ולכל אורכו מצויות חנויות רבות ומסחר רב, עד לכיכר המגינים ("המצבה"). הקטע השני, מזרחית לכיכר, הוא רחוב קטן בתוך שיכון עמידר.

 

המשכנו לנוע מכיוון המצבה בשדרות העצמאות.

 

בחלקן הצפוני של שדרות הצמאות ממוקם מרכז סחר מרכזי ביותר, הכולל בין השאר בנקים, חנויות רבות, מסעדות ואולמות אירועים. התנועה בתחילה הייתה בכיוון דרום ובהמשך בכיוון מערב.

 

 

התנועה בשדרה לא הייתה רצופה ופעמיים נאלצנו לחצות שני צמתים: האחד צומת עם רחוב ירושלים והשני צומת עם רחוב עוזיאל.

 

 

המשכנו בחלק המערבי עד קצה שדרות רוטשילד

 

 

בקצה שד' העצמאות עברנו ליד האמפיתאטרון.

 

 

אמפיתאטרון, אחד הסמלים המוכרים ביותר של בת ים. הוקם בתחילת שנות ה-60 בקצה שדרות העצמאות, סמוך לים, כאמפיתיאטרון פתוח, ושימש למופעים עירוניים. בהמשך הפך לאמפיתאטרון מקורה, עם גג מטאלי זוהר.

 

בקצה שד' העצמאות הגענו לדרך בן גוריון המקבילה לחוף הים

 

דרך בן-גוריון: זהו הרחוב המערבי ביותר בבת ים והוא עובר בקו חוף הים של העיר. הרחוב מכונה ברובו גם "הטיילת", מכיוון שברחוב זה מצויה הטיילת של העיר. בטיילת יש מסעדות רבות לכל אורכה, בתי מלון ואמפיתאטרון, בו מתקיימות הופעות רבות. בחודשי הקיץ הטיילת היא האתר הפופולרי ביותר לבילוי.

 

בטיילת בת ים הגענו מול חוף הסלע

 

חוף הסלע הוא חוף שובר גלים שבמרכזו סלע ענק ("הסלע", שידוע גם כ"סלע אדם") שעליו מתנוסס דגל ישראל היוצר בריכה גדולה המתאימה לכל הגילים. החוף פעיל מאוד – בשעות הבוקר המוקדמות נערכות בו פעילויות ספורט על ידי מדריכי ספורט. בעונת הקיץ יש אירועי קיץ כגון דוכני רחוב, ליצנים ומופעים. בחוף סוכות הצלה, עזרה ראשונה ושירותים שונים, והוא נחשב אחד מהחופים היפים בארץ.

 

בטיילת התחיל הקטע השני של המסלול בתוך בת ים. התנועה הייתה לכיוון דרום.

תנועה בטיילת בת ים

 

הגענו למצפה גלים עלינו עליו להתרשם מהים, ממראה החוף ומקווי הרקיע.

מצפה גלים, מין רמפה מבטון, שמתחתיה עוברת תעלת ניקוז מים מרחוב יוספטל. התעלה כוסתה בגג מבטון, וכיוון שכך, הוסיפו לה רמפה עגולה, וניתן להישען על המעקה ולהביט על הים.

 

מבט לכיוון צפון על הקו החוף

רוני על רקע קו החוף הצפוני

מבט לכיוון דרום

יונה ברקע החלק הדרומי של קו החוף

גם לשמיל ולעמיקם מגיע צילום למזכרת

 

גם רוני ואני צולמנו יחד במספר תמונות, שיהיה תיעוד וזיכרון של האבא והבת.  אך הצלם, לא נאמר את שמו שמתחיל באות…. והוא אחד מארבעה כשל! מספיק שהוא יודע מי הוא ושכשל. התמונות שצילם יצאו מטושטשות ולא ראויות להצגה. חבל. לא נורא. נחזור בהזדמנות לשחזר את הרגע.

 

המשכנו יצאנו ממצפה הגלים לעבר הטיילת.

חזרה לטיילת

 

המשכנו בדרך בן גוריון דרומה והלאה לרחוב הקוממיות

 

רחוב הקוממיות: רחוב זה ממוקם בחלקה הדרומי של העיר, קצה אחד של הרחוב מתחיל במחלף קוממיות על נתיבי איילון וקצהו השני נפגש עם רח' דרך בן-גוריון. רחוב זה הוא הרחוב הדרומי הגדול ביותר בבת ים כיום. בחלקו המזרחי של רחוב זה ממוקמים בית העלמין הדרום ותחנת הרכבת בת ים-הקוממיות. הציר של רחוב זה מתחיל מרחוב משה דיין בחולון, המשמש כנתיב נוסף לכיוון ראשון לציון, ובו נמצא מוזיאון אגד והמסוף האזורי של אגד לחולון ובת ים.

 

עד החוף האחרון של בת ים שבהמשכו נמצא חוף ראשון לציון.

לעבר קצה החוף הדרומי

למול חוף ראשון לציון ובקו האופק מזדקר תל יונה

אתנחתא לרגע וקבלת הסבר מיונה על המשך הדרך.

 

זה היה קטע המסלול השני בבת ים.

קטע השני של המסלול בבת ים

 

מחוף הים חזרנו לרחוב הקוממיות, פנינו לרחוב יצחק שדה

בנתיב האופניים ברחוב יצחק שדה

 

הגענו לקצה הדרומי של רחוב בלפור ואליו נכנסנו.

 

רחוב בלפור הוא הרחוב המרכזי של בת ים והוא חוצה אותה לאורכה. הוא מתחיל ברחוב יצחק שדה שבדרום העיר, וממשיך עד לגבול בין בת ים ליפו. הציר ממשיך דרך רחוב יפת, רחוב דוד רזיאל, רחוב אילת, דרך יפו-תל אביב ודרך מנחם בגין בתל אביב ודרך ציר ז'בוטינסקי עד לפתח תקווה. ברחוב זה פועלים עסקים רבים- בנקים, חנויות, מסעדות. ברחוב זה עוברים מרבית קווי האוטובוס בעיר, ומצוי בו נתיב לתחבורה ציבורית, המשמש בין היתר את הקו המקדים לקו האדום ברכבת הקלה.

 

מבט מצומת רחוב בלפור עם רחוב מקס נורדו לכיוון דרום

מבט מצומת רחוב בלפור ורחוב מקס נורדו לכוון צפון

 

סטינו מהציר והגענו למתחם עיריית בת ים.

בנין עיריית בת ים

 

בית עיריית בת ים, בתכנון האדריכלים אלפרד נוימן, צבי הקרואלדר שרון, שנבנה בין השנים 1960 – 1963, עמד לבדו בלב הדיונות והיה חשוף לקו החוף של בת-ים. המבנה תוכנן בצורת פירמידה הפוכה. המבנה מוקם באזור זה על מנת להצביע על כיוון ההתפתחות הרצוי של העיר בת לעבר ראשון לציון. במשך השנים הוזנח מראה בית העירייה.  בעתיד יפסיק הבניין למלא את תפקידו המקורי, והעירייה תעבור לבניין חדש, שיוקם באזור העסקים המתחדש בלב העיר. עדיין לא ברור מה יעלה בגורלו של המבנה הקיים, בעירייה שוקלים להפוך את הבניין הישן למוזיאון או למרכז תרבות.

 

צילום למזכרת על רקע הבניין

 

חזרנו מבניין העירייה לרחוב בלפור ועברנו בדרך בין לעבר רחוב בן יהודה.

בדרך אל רחוב בן יהודה

 

ברחוב בן יהודה הדרמנו לרחוב בר אילן שם פנינו מזרחה והתקדמנו לעבר רחוב הנביאים. נכנסנו לאזור התעשיה.

בתוך מרכז התעשיה

 

עברנו ליד אחד המבנים הנטושים באזור התעשיה.

מבנה הנטוש

 

במבנה זה ודומיו מתקיימת מדי שנה הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני, כאמור מטרתה העיקרית לעורר שיח ציבורי רחב בשאלת הפעולות העירוניות המשפיעות על איכות החיים בעיר.

 

המשכנו ברחוב המלאכה לעבר רחוב אהוד קנמנון והמשכנו לעבר רחוב הרב ניסינבאום שאף הוא אחד מרחובותיה העיקריים של העיר.

 

רחוב ניסנבאום רחוב זה מתחיל מצומת עם רח' הקוממיות, ונגמר בצומת עם רח' יוספטל. חלקו המערבי של רחוב זה כולל בעיקר את אזור התעשייה של העיר ומפעלים רבים, וכן את המרכז המסחרי "קניון בת ימון", שקומת הכניסה שלו היא למסחר ובשאר הקומות יש מרכז גדול לרפואה יועצת של קופת חולים כללית. מצידו המזרחי של הרחוב מצויה שכונת רמת הנשיא ושכונת קריית באבוב. בעתיד, יעבור ברחוב זה הקו האדום של הרכבת הקלה. בהמשך של רחוב זה מצוי מסוף אוטובוסים הקרוי על שמו.

חציית צומת רחוב ניסינבאום וכ"ט בנובמבר

 

 

קריית באבוב (שע"י קהילת באבוב) – שכונה חרדית-חסידית השייכת לחסידות באבוב, בראשות הרב מייזליש גיסו של כ"ק האדמו"ר מבאבוב. השכונה ידועה בזכות מדורת הענק שמתנשאת בה בכל ל"ג בעומר לגובה של מספר קומות, לפי אגדה אורבנית כל שנה המדורה נעשית גבוהה יותר. בשכונה ישנם בית כנסת, בית מדרש תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה – כולם בתוך בניין אחד; וכן המקווה הרחב ביותר בבת ים, ששוכן ממול לתלמוד התורה.

 

לשכונת קרית באבוב לא נכנסנו רק הבטנו על הקצה הצפון מערבי שלה.

 

מבט על קצה שכונת באבוב

 

המשכנו עד קצה רחוב ניסנבאום והגענו לרחוב יוספטל. המשכנו עד פינת רחוב לוי בה נמצא קניון בת ים. רכבנו לאורך רחוב הרב לוי עד קצהו הדרומי. בעצם קטע זה עברנו בשכונת רמת הנשיא שהיא שכונה חדשה יחסית, בחלקה הדרום-מזרחי של העיר.  פנינו שוב לרחוב כ"ט בנובמבר עד רחוב אנה פרנק ורכבנו לאורכו דרומה.

 

רח' אנה פרנק מהווה את מרכזו של חלקה הדרומי של שכונת רמת הנשיא, וגם גובל בשכונת קריית באבוב. באמצע רחוב זה מצוי מרכז מסחרי בו מספר חנויות ובנק. בקרבת רחוב זה מספר בתי ספר תיכון. בקצהו הדרומי של הרחוב מצוי מסוף אוטובוסים ובית העלמין הדרום. ברחוב זה יש כניסה ל"גן הלנה" על שם הלנה ראפ ו-48 חללי פעולות האיבה, תושבי בת ים.

 

בקצה רחוב אנה פרנק חלפנו ליד הפאה מזרחית של חורשת הנופלים

 

חורשת הנופלים – חורשה לזכרם של בני העיר בת-ים אשר נפלו במערכות ישראל. החורשה משתרעת על פני שטח של 10 דונם ברחוב הקוממיות, בקטע שבין רחוב אנה פרנק במזרח וניסנבוים במערב. בחורשה מדשאות, שבילים, מערכת תאורה, ופינות הנצחה והתיחדות. היא מאומצת על-ידי חטיבת הביניים "רמות" אשר גובלת עם החורשה.

 

הגענו לרחוב הקוממיות שכאמור הוא הרחוב הדרומי של בת ים והגדול ביותר בעיר. רכבנו מזרחה בצד הצפוני ועברנו למול מדרום לבית העלמין הדרום. עברנו על המחלף מעל נתיבי איילון ועברנו ליד תחנת הרכבת בת ים-הקוממיות ובהמשך מול מוזיאון אגד והמסוף האזורי של אגד לחולון ובת ים. מכאן נכנסנו לרחוב משה דיין בחולון ופה התחיל הסיבוב שלנו בחולון.

 

חוֹלוֹן היא עיר במחוז תל אביב, התשיעית בגודל אוכלוסייתה בישראל. היא ממוקמת מדרום-מזרח לתל אביב, מצפון לראשון לציון, ממזרח לבת ים וממערב לכביש 4. שטח השיפוט שלה גדול מכפליים מזה של בת ים ועומד על 19.2 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-200,000 תושבים.

מיקום חולון

העיר חולון נוסדה בשנת 1940 כאיחוד של חמש שכונות: גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי בין השנים 1929 – 1937.. חולון הוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15, והיא העיר השנייה בגודלה במחוז תל אביב.

תחום שיפוט העיר ומיקום חמש השכונות מהן הוקמה העיר

 

האזור בו הוקמו שכונות חולון, כמו זה בה הוקמה שכונת בית וגן לימים בת ים  היה מכוסה ברובו בדיונות חול גבוהות. בצפון האזור פעל החל משנת 1870 בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ממערב היתה העיר הערבית יפו. מסביב ליפו היו פרוורים כפריים שנקראו "סכנות". הכפר הערבי הקרוב לשכונות חולון היה "תל-א-ריש" (כיום אזור שכונת תל גבורים), מצפון לתל-א-ריש עמדה "סכנת אבו-כביר". מצפון מזרח לשכונות חולון, מעברו הצפוני של הכביש מיפו לירושלים עמדו בתי העיירה הערבית יאזור.

*******

תחילת הישוב בחולון הייתה תוצאה של גלי העלייה לארץ ישראל, העלייה הרביעית מפולין (1924 – 1929) והעלייה החמישית מגרמניה (1929 – 1935). הביקוש לדיור שיצרו העולים גרמו לעלייה תלולה במחירי הקרקע לבנייה באזור תל אביב ורבים, סוחרים כמו גם מתיישבים, החלו לחפש בקדחתנות אחר פתרונות דיור זולים יותר. מדרום לתל אביב השתרע שטח חולי גדול ורחב ידיים שרובו היה בידי בעלים ערבים. השטח כונה 'חולות הדרום', בתהליך הדרגתי וממושך החלו סוחרים יהודיים ויזמים פרטיים לרכוש שטחי אדמה באזור. רכישות הקרקע הראשונות החלו כבר בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. אולם רק בראשית שנות השלושים החלה ההתיישבות על הקרקע.

הראשונים היו תושבי שכונת גרין אשר התיישבו החל משנת 1929 מדרום מזרח לבתי הכפר הערבי תל-א-ריש. אחריהם הגיעו לאזור משפחות של תימנים אשר עזבו את שכונת "כרם התימנים" שנמצאה בסמוך לאזור הגבול שבין יפו לתל אביב. המשפחות הללו הקימו בדרום מזרח האזור את שכונת מולדת השנייה במניין שכונותיה של העיר חולון. בשנת 1934 החלה הבנייה על אדמות הגוש הגדול שנמצא מדרום ל"מקווה ישראל", על הקרקע נבנתה שכונת מגורים גדולה בידי "הבנק לפיתוח לחקלאות ולבניין לארץ ישראל – אגרובנק" שנקראה שכונת אגרובנק והייתה השלישית במניין. תוך כדי בניית התשתית ל שכונת "אגרובנק החלה להיבנות בשנת 1936 השכונה הרביעית קריית עבודה אשר הייתה לביתם של הפועלים המאורגנים בהסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1937 הוקמה האחרונה במניין חמש שכונות חולון הראשונות – שכונת עם שהוקמה על ידי חברת "שיכון" ההסתדרותית.

חמש השכונות נראו באותם ימים כאיים זעירים בים של חולות. עד לאיחודן תפקדה כל שכונה כ"מדינה בפני עצמה" כשועדי השכונות שיתפו פעולה בענייני ביטחון בלבד. חמש השכונות נאלצו להתמודד עם קשיים ביטחוניים וכלכליים רבים. בנוסף לכך, כתוצאה מגודלן התקשו השכונות לתת שירותים ברמה נאותה למתיישבים. לממשלת ארץישראל המנדטורית היה אינטרס ברור לאחד את השכונות בעיקר בשל האילוצים הכלכליים ואמנם, בעקבות צו של מושל מחוז הדרום הבריטי, אשר פורסם ב- 19 ביוני 1940, אוחדו חמש השכונות למועצה מקומית אחת – חולון.  בעת איחוד השכונות התגוררו בהן כ-550 משפחות שמנו כאלפיים נפש. עם האיחוד השתרע שטח שכונות חולון על פני כ 9,000 דונמים.

*******

שם העיר – בשנת 1937 עם תחילת האכלוס של קריית עבודה, נוצר הצורך בבחירת שם לישוב החדש. הוקמה ועדה מיוחדת שחבריה היו דוד רמז ממנהיגי תנועת העבודה ומזכירה הכללי של הסתדרות העובדים, דר’ חיים הררי מחנך איש "מקווה ישראל", הסופר שלמה הללס, שבתאי מירנבורג אחד מבעליו של "אגרובנק" ולאו קדמן מראשי חברת "שיכון" ההסתדרותית. לפני הועדה הובאו כמאה שמות, בסכום הדיון נסב הויכוח סביב השמות "נאוה" ו"חולון" (שמות ראויים אחרים שהוצעו היו "קריתיים" ו"רבת דן"). לבסוף החליטה הועדה לבחור בשם חולון הנזכר לראשונה בתנ"ך בספר יהושע (ט"ו,נ"א): "וגשן וחלן וגלה ערים אחת עשרה וחצריהן" ובהמשך בפרק כ"א, פסוק ט"ו "ואת חלן ואת מגרשה ואת דבר ואת מגרשה". ככל הנראה מדובר באחת מערי הכוהנים ששכנה בהרי יהודה. הישוב הקדום נזכר כנראה גם כ-"חילן" בדברי הימים א', פרק ו', פסוק מ"ג נכתב: "…ולבני אהרון נתנו את ערי המקלט את חברון ואת לבנה ואת מגרשיה ואת יתר ואת אשתמע ואת מגרשיה. ואת חילן ואת מגרשיה ואת דביר ואת מגרשיה". אף שלא הוכח הקשר בין העיר המקראית למיקומה של העיר בימינו, החליטו חברי הועדה כי השם "חולון" מייצג נכונה את אופיו של הנוף באזור, על חולותיו הזהובים.

*****

בשנת 1948, בפרוץ מלחמת העצמאות, הייתה חולון מבודדת בין הכפרים הערבים, וחשופה לצליפות וירי יומיומי. בחולון הוקם באותה עת כוח של "ההגנה" שניסה לכבוש את הגבעה ואת המבצר שבו התבצרו הצלפים מהכפר הערבי הסמוך תל א-ריש. לבסוף, לאחר קרבות עקובים מדם, שוחררה הגבעה על ידי כוח של חטיבת קרייתי בערב פסח 1948, במסגרת מבצע חמץ, והכפר תל א-ריש נכבש.

בתום המלחמה ובמהלך השנים הבאות נבנו בחולון שכונות חדשות והיא גדלה בהתמדה, עד שב-1950 קיבלה מעמד של עיר והייתה לעיר ה-16 במדינת ישראל. חיים קוגל מונה לראש העירייה הראשון. בשנת 1953, לאחר מותו של קוגל, מונה פנחס אילון לראש העיר, וכיהן בתפקיד 34 שנה. בימי כהונתו צמחה העיר והתפתחה ונבנו שכונות חדשות. מספר תושביה הוכפל מספר פעמים והיא הייתה העיר הרביעית בגודלה בארץ באותם הימים. בשנת 1954 נחנכה בעיר נווה-פנחס, שכונה שומרונית. כמו כן התפתח אזור התעשייה בעיר והיה שנים רבות השני בגודלו בישראל, אחרי חיפה. בעקבות גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 קלטה העיר חולון 34,000 עולים חדשים. מאז ועד היום העיר ממשיכה להבנות ולהתפתח.

בשנת 1993 נבחר מוטי ששון לראשות העיר. תחת ניהולו עברה חולון שינוי תדמית: היא נפטרה מהדימוי הרווח של עיר נחשלת עם אוכלוסייה ממעמד נמוך, ומיתגה את עצמה מחדש כ"עיר הילדים" הישראלי.

להרחבה על ההתפתחות ההיסטורית של העיר ראו באתר עיריית חולון

 

זה הקטע הראשון של המסלול בתוך חולון.

החלק הראשון בתוך חולון

 

נכנסנו לחולון דרך רחוב משה דין ורכבנו לכל אורכו ממזרח למערב צמוד מצפון לשכונת ג'סי כהן ממול ומדרום לשכונת קרית בן גוריון.

 

ג'סי כהן – נבנתה בשנות ה-50 כשכונה לשיכון עולים. במשך שנים רבות בגלל אוכלוסיית העולים שבה, רכשה השכונה מעמד של שכונת מצוקה. מקס וג'סי כהן היו עסקנים ונדבנים יהודים מארצות הברית, שתרמו למטרות שונות בחולון בתחילת שנותיה של המדינה. על שמם נקראה השכונה שנבנתה על ידי אגף השיכון במשרד העבודה, ונמסרה לטיפולה של חברת עמידר. בסוף שנות ה-90, נבנתה בצידה הדרומי שכונה חדשה בשם "נאות בן גוריון " שמהווה למעשה את ג'סי כהן החדשה. קריית בן-גוריון גובלת באזור התעשייה המערבי של ראשון לציון. השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 ונחשבה לשכונת יוקרה ונחשבת אחת השכונות הצפופות באזור המרכז.

 

 

פנינו צפונה ברחוב ברלב והלאה ברחוב ברקת עברנו בין שכונות קרית רבין ונווה רמז ממערב ושכונת קריית פנחס איילון במזרח.

 

קריית רבין – בנייתה החלה בסוף שנות ה-90, ועדיין לא הסתיימה. ממוקמת מצפון לקריית בן-גוריון וממזרח לשכונת ג'סי כהן.  נווה רמז – השכונה נמצאת בין שכונת קריית רבין לבין קריית פנחס אילון. בחלק המזרחי שלה נמצא בית הספר ע"ש גולדה מאיר ומועדון "בריזה". בחלקה המערבי היא גובלת עם רחוב אהרונוביץ', ובצפון היא גובלת עם רחוב הופיין. קריית פנחס אילון השכונה החדשה ביותר בחולון, משתרעת על פני שטח גדול – מרח' דוד אלעזר מערבה ועד מתחם ביאליק הנמצא דרומית לביטוח לאומי החדש, כמחצית משטח השכונה נבנה עד כה בבנייני מגורים בני 10 קומות ומעלה. במרכזה נמצא קניון חולון והמדיטק, השכונה תחומה במסלול ההליכה ושביל האופנים המכונה "גולדה"

אלה מראות הדרך של בניה גבוהה מרווחת

 

עברנו בתוך ה מתחם בו נמצא מוזיאון העיצוב

מוזיאון העיצוב חולון – מוזיאון ראשון מסוגו בישראל המתמקד בעיצוב נפתח בינואר 2010. בניין המוזיאון תוכנן על ידי המעצב והאדריכל רון ארד ומהווה נקודת ציון באדריכלות המקומית.

 

בחזית מוזיאון העיצוב

 

המשכנו ברחוב גולדה מאיר ופנינו ברחוב דוד אלעזר והגענו עד לגבעה בה נמצא מוזיאון חוסמסה יד ל"הגנה"

 

מוזיאון חוסמסה יד ל"הגנה" – מצודה ובראשה מגדל תצפית ששימש את אנשי ההגנה לאימונים ולמסתור נשק. במלחמת העצמאות שימש כנקודת תצפית ואיתות מלחמה נגד הערבים, וכתחנה בדרך הביטחון אשר עברה משכונת התקווה בתל אביב, עקפה את אזור ודרך חולון המשיכה לנחלת יהודה ולראשון והלאה לרחובות ומשם דרך חולדה לירושלים וגם דרומה לעבר הנגב. במקום נמצא מבנה בסגנון הבינלאומי שכיום משמש כמוזיאון באתר. במוזיאון תערוכת קבע המתארת את אימוני חברי ה"הגנה" בחולות חולון בתקופת המנדט, את בניית חמש שכונות חולון הראשונות (גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם) ואת המאבק במלחמת העצמאות, הקרב על "הפילבוקס" והאירועים שהתרחשו לאורך "דרך הביטחון".

 

 

 

במקום זה עצרנו לכמה דקות.

הפסקה קצרה

 

המשכנו הלאה דרומה לעבר רחוב מפרץ שלמה עד רחוב משה שרת ועברנו לאורכו בפיאה של שכונת קרית שרת.

 

קריית שרת – השכונה הדרום-מזרחית בחולון, נבנתה בשנות ה-70. היא השכונה הגדולה ביותר בחולון. השכונה נקראת על שם ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת. את השכונה חוצה רחוב קרן היסוד ממזרח למערב. הרחובות המרכזיים בשכונה הם רחוב דוד אלעזר, שמהווה את הגבול עם שכונת פנחס אילון, רחוב אלופי צה"ל ורחוב מפרץ שלמה. האתרים המרכזיים בשכונה הם בית שטיינברג (תיאטרון וספרייה), מרכז פיס קריית שרת, מנש"ה – מרכז הנוער שער האריות, פארק פרס, ימית 2000 – פארק המים הגדול בישראל והמרכז מסחרי קריית שרת.

 

שכונת קרית שרת

 

הגענו לשדרות ירושלים ובפינה פינת משה שרת חלפנו על פני שער גן הקקטוסים – הגן מכיל אוסף גדול של קקטוסים, סוקולנטים ושאר מינים קרובים.

 

התקדמנו מערבה ואז סטינו לשכונת נווה פנחס הלוא היא שכונת השומרונים

 

נווה פנחס היא שכונה שומרונית הנקראת על שם הכוהן השומרוני פנחס בן אברהם (1923 – 1992). השכונה ממוקמת בדרום מזרח העיר, סמוך לאזור התעשייה וגובלת בשכונות נאות יהודית ונווה ארזים. מתגוררים בה כ-300 תושבים רובם ככולם שומרונים. השכונה היא למעשה רחוב אחד בן עשרים וארבעה בתים,רחוב בן עמרם, הקרוי על שמו של משה, הנביא הבלעדי בדת השומרונית. ישנם בשכונה שני בתי כנסת שומרוניים ו"מכון א.ב. ללימודי שומרונות". נווה פנחס מתאפיינת בבנייה נמוכה, כמו בשכונת נווה ארזים הסמוכה, אך ישנם גם שני בנייני דירות בני שלוש קומות בדומה לשכונת נאות יהודית הסמוכה. תושבי חולון לא נוהגים לקרוא לשכונה בשמה, אלא "השכונה השומרונית" ותושבי העיר השומרונים מכנים אותה "השכונה". נווה פנחס היא אחת משתי השכונות השומרוניות היחידות בעולם ולמעשה גם אחד משני האזורים השומרוניים היחידים בעולם (האזור השני הוא השכונה השומרונית אשר נמצאת בהר גריזים שבשומרון ושמה קריית לוזה) והשכונה השומרונית היחידה ולמעשה גם האזור השומרוני היחיד בתוך הקו הירוק.

 

 

בית הכנסת השומרוני

 

עם קום מדינת ישראל בשנת 1948 חיו בה כ-60 שומרונים, שלא היו מרוכזים במסגרת קהילתית, אלא היו מפוזרים בערים חולון, תל אביב, רמת גן וראשון לציון. חבר הכנסת יצחק בן צבי, חוקר עדות ישראל וידיד טוב של הקהילה השומרונית, הציע לרכז אותם על מנת שיוכלו לחיות כקהילה ולשמור על ייחודם השומרוני. עם היבחרו לתפקיד נשיא מדינת ישראל, בן צבי וראשי העיר של חולון ד"ר חיים קוגל ופנחס אילון הקצו את השטח המיועד לבניית שכונה שומרונית בעיר וגם סייעו במימון בניית הבתים הראשונים בשכונה בשנת 1954. בתחילת שנות ה-60 נחנך בית כנסת בשכונה. אחרי מלחמת ששת הימים קלטה השכונה כמה משפחות שומרוניות משכם, ובתוכם משפחות של כוהנים. עד אז לא היו בשכונה (ובחולון בכלל) כוהנים שומרונים. בסוף שנות ה-90 נחנך בית כנסת נוסף, קטן יותר, אשר שופץ משמעותית בשנת 2006. כמו כן נבנו בשנים האחרונות מספר בתי מגורים חדשים בעקבות הריבוי הטבעי של הקהילה. מספר משפחות שומרוניות בחולון מתגוררות בשכונות הסמוכות לנווה פנחס – נווה ארזים, נאות יהודית וקריית שרת. עד 1992 נקראה השכונה בשם נווה מרקה.

 

 

 

אחרי הביקור בשכונה השומרונית חזרנו לשדרות ירושלים וחלפנו על פני הגן היפני אשר עוצב על ידי האדריכל חיים כהנוביץ מעוצב כגן יפני מסורתי וכולל מוטיבים עיצוביים מהמזרח הרחוק.

 

הגן היפני

 

למעשה במקום זה בשדרות ירושלים החל השני של המסלול בתוך חולון כמוצג במפה זו.

 

התקדמנו מערבה. שם הרחוב הפך לרחוב סרלין ובהמשך לרחוב מקווה ישראל. וויתרנו על ביקור בשכונת אגרובנק הנמצאת ממול. הגענו לשער מקווה ישראל. השער נעול ואין אפשרות לבקר במקום בלי אישור קצין ביטחון והוא לא עובד ביום שישי. לא נעים לראות גן סגור. בלית ברירה ויתרנו. לא נורא. גם התחיל להיות חם ורצינו להתכנס לקראת סיום.

 

התקדמנו הלאה עצרנו רגע בכיכר הלוחמים בה מתחילות שדרות קוגל, אחד מרחובות העיקריים של העיר.

מבט על שדרות קוגל מכיכר הלוחמים

 

המשכנו מערבה לעבר כיכר קוגל

לעבר כיכר קוגל

 

פנינו לעבר תל גיבורים

בדרך לתל גיבורים

 

עלינו לגבעת תל גיבורים ואת הביקור במקום הקדשנו לתצפית ולהסבר על מהות המערכה על הדרך לירושלים בקטע זה ועל מבצע חמץ לכיבוש יפו.

תצפית צפונה לעבר יפו

תצפית מזרחה לכיוון מקווה ישראל

 

ליד המצדית ועמדת הפילבוקס

 

המיצדית הטורקית – מבנה בן קומה אחת הנמצא מדרום לכביש יפו ירושלים הישן (כביש מספר 44). המבנה ניצב על גבי גבעת כורכר נישאה. המיצדית נבנתה בשלהי המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני כחלק מניסיונם לשפר את הביטחון בדרך העולה אל ירושלים. במקור נבנו 17 מיצדיות כאלה, היום נותרו רק שלוש: המצדית בחולון, חורבת חרסיס בשער הגיא (מצפון לתחנת הדלק) ומבנה משטרת מחנה יהודה (לשעבר) הנמצא ברחוב יפו 107 בירושלים. בכל מיצדית כזו ישב משמר טורקי שעסק באבטחת הדרך ובעיקר באבטחת תנועת הצליינים ועולי הרגל.

 

 

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, אשר החל ב-28 באפריל 1948. בתקופה שלפני כיבוש יפו היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח לה איום על תל אביב ועל הדרך לירושלים, והמבצע נועד במקור לכבוש אותם (ולא את יפו). בין הכפרים הללו היו אל ח'ירייה (אשר ישב על תלה של בני ברק המקראית ומרכזו במקום בו מצוי היום מחלף מסובים), סקיה, יהודייה, יאזור וסלמה. יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, והשיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתוכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייבה להיכנע, לאחר שתמצא מכותרת, עם צאת הבריטים. זו הייתה מטרת "מבצע חמץ", דהיינו ביעור ה"חמץ", עם התקרב חג הפסח תש"ח. בעקבות התקפת האצ"ל על שכונת מנשייה, ללא תיאום עם ארגון "ההגנה", החלה נטישה של תושבי יפו והכפרים, אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. האצ"ל נדרש על ידי הבריטים לפנות את השכונה ובמשא ומתן בין האצ"ל לבין "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם והם יפרידו בין היהודים לערבים.

מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה באמצעות כיבוש הכפרים יאזור, יהודיה, חיריה, סקיה, סלמה, כפר עאנה ובית דג'ן. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח", והורו כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק", "יש להימנע מפגיעות בנשים וילדים ככל האפשר" וכי אין לבצע ביזה. שעת ה-"ש", שנקבעה ל-27 באפריל בשעה 22:00, נדחתה בגלל עיכוב בפינוי שדה המוקשים בדרום מחנה תל ליטוינסקי. ב-  28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את יפו כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית של כ-70,000 מתושביה הערבים של יפו, וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. הכפרים סלמה, סאקיה ויאזור נכבשו כמעט ללא קרב, מכיוון שהיו מאוד דלים בנשק. תושביהם ברחו ברובם מששמעו את לוחמי ההגנה מתקרבים. מספר כפריים שנפלו בשבי הוצאו להורג מחמת חשד להרג יהודים. הש"י, שהעריך כי לתושבים אין רוח מלחמתית, תלה זאת בתבוסות שנחלו הערבים בחיפה, במשמר העמק ובטבריה. כיבוש יאזור פתח את הדרך לבית הקרן הקיימת על יד בית דגן. גם הכפרים אל-ח'ירייה וכפר עאנה נכבשו, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו. הקשר בין העיירה הערבית בית דג'אן והעיירה יהודייה, עדיין לא נותק. יחידה מוגברת של סיירים וחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותק הקשר כליל של העיר יפו מזרחה. לימים נבנה גשר חדש על הכביש בין אור יהודה לצומת בית דגן שנקרא "גשר יחזקאל" על שם יחזקאל בן דוד שנהרג מאוחר יותר ליד הכפר הערבי ג'ימזו. בליל שביעי של פסח נכנסו גדודים 32 ו-33 של אלכסנדרוני לתוך הכפר סלמה ומצאוהו נטוש. תושביו נסוגו לעבר יפו. חמישה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרב הזה. ב-28 באפריל תקף גדוד 52 של חטיבת גבעתי את תל א-ריש שממנו ירו הערבים על חולון. התל נכבש במהרה, אולם הערבים התאוששו מהר והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שטרם הספיקו להתבצר. כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות – 21 הרוגים מתוכם 7 נעדרים ו-100 פצועים. לזכר הנופלים בקרב זה נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים.

 

המערכה במבצע חמץ

 

ירדנו מתל גיבורים וחלפנו ליד שכונת תל גיבורים בדרכינו לכיכר קוגל

שכונת תל גיבורים – נבנתה בשנות ה-50 סביב גבעת הפילבוקס, לזכר הלוחמים שנפלו במלחמת העצמאות בקרב לשחרור הגבעה. בהמשך ניטע פארק הפילבוקס שמהווה את הפארק השני בגודלו בעיר ואחד היפים בה. קבוצת צפרירים חולון הוותיקה הוקמה בשכונה ואימוניה התקיימו ב"מגרש הפחים" האהוב שבמרכז השכונה, במשך שנים רבות. במהלך השנים התרכזה בשכונה אוכלוסייה דלת אמצעים. בשנות ה-90 התקיים ניסיון מוצלח לשקמה באמצעות מיזמי מגורים "חולון הירוקה", "חולון הצעירה", ועוד מיזמי נדל"ן נוספים שבמסגרתם נבנו בשכונה מספר רב של בניינים חדשים עם פתרונות דיור משתלמים ולא יקרים. כמו כן, שכונת תל גיבורים מוכרת בזכות משרד הרישוי אשר נמצא מזרחית לפילבוקס. במזרח השכונה, בסמיכות לנתיבי איילון ומשרד הרישוי נמצא ה"קאנטרי קלאב" של חולון. כמו כן, המרכז הרפואי וולפסון נמצא בגבולה המערבי של השכונה עם העיר בת ים.

 

נכנסנו בשדרות קוגל והתקדמנו דרומה

יונה מוביל את המאסף

בשער הכניסה לעיר

רכיבה נינוחה בשדרות קוגל

 

הגענו ללב חולון לכיכר בצומת רחוב סוקולב עם שדרות קוגל והמשכן רחוב הנשיאים.

מבט על רחוב סקולוב

 

פנינו ימינה לרחוב סוקולוב והתקדמנו מזרחה לעבר כיכר סטרומה ובמרכזו האנדרטת הזיכרון

האנדרטה בכיכר סטרומה

 

סטרומה היא אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה 768 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית. האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.

 

המשכנו מערבה במעלה רחוב דב הוז

במעלה רחוב דב הוז

 

הגענו למחלף דב הוז מעל נתיבי איילון והתקדמנו חזרה לבת ים.

מעל הגשר

מבט על נתיבי איילון השקועים מתחת למפלס הערים וקירות אקוסטים מפרידים ביניהם

 

בדרך חזרה שבנו שוב לרחוב התחיה 11 לראות את השלט לציון מקומו בו התגורר אלי כהן.

מול התחיה 11

 

המשכנו וחזרנו למול המרכז המסחרי ברחוב מבצע סיני והלאה למגרש החנייה של היכל התרבות. שם הסתיים הטיול. כלי הרכב הלוהטים מחום המתינו לנו בסבלנות.

 

מבט גאוגרפי והיסטורי

לסיום מן הראוי להרחיב מעט על ההיבט הגאוגרפי של מיקום הערים במרכז מישור החוף והתפתחותן מאז הקמתן.

 

מיקום הערים במישור החוף

 

האזור הגאוגרפי בו נמצאות שתי ערים אלה הוא רצועת החולות של מישור חוף דן הנמצאות בקרבת לחוף הים

האזור הגאוגרפי מישור חוף דן

 

שתי ערים הן ערים "חדשות". אין להן היסטוריה עתיקת יומין. הן נבנו באזור החולות הקרוב ליפו שלא היה מיושב מעולם. מעניין היה לראות כיצד ערים אלה שנבנו בתחילה כשכונות עצמאיות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת גדלו התפתחו ברבות השנים. ראינו גם את  מעשי הבניה בשנותיה הראשונות של המדינה כאשר הן היו ערים קולטות עליה והמשיכו וקלטו את העלייה הגדולה מחבר העמים הסובייטי לשעבר בשנות התשעים. הן ממשיכות להתפתח ולהיבנות בעשורים האחרונים עד היום. על התפתחות ועל התרחבות השטח הבנוי שלהן ניתן ללמוד מהרצף העיתי של המפות להלן:

האזור עליהן נבנו הערים כפי שהיה בשלהי המאה ה-19 והוצג במפות הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל

 שטחי בת וחולון בראשית שנות הארבעים פחות משני עשורים לאחר הקמת. המפות באדיבות בית הספרים הלאומי

חולון ובת ים בשנת 1949. המפה באדיבות בית הספרים הלאומי

חולון ובת ים בראשית שנות ה-50', המפה באדיבות בית הספרים הלאומי

"מטרופולין " בראשית ימיו בתחילת שנות ה-50

חולון ובת ים כיום, בעשור השני של המאה ה-21

אפילוג 

היה לנו טיול מרתק, מעניין ורווי תוכן. בדווש בשתי ערים אלה ביקשנו להכיר אותן באופן בלתי אמצעי. לא הייתה לנו יומרה להקיף את כל המקומות, השכונות והאתרים בהן. השתדלנו לעבור ככל שאפשר במקומות שהיו אבני דרך בהתפתחות הערים מאז הקמתן.

 

בטיול זה למדנו באופן כללי על המבנה הערים, גודלן והיקפן בכל צדדיהן. כך בדווש ברחובות הראשיים והצדדיים, בכיכרות ובשבילי הגנים, עברנו בין שימושי הקרקע העיקריים שלהן: מרכזי העסקים (מע"ר), שכונות המגורים, אזורי התעשייה, המלאכה והמסחר, השטחים הפתוחים והגנים, מבני ציבור, מוקדי בילוי ותרבות וחוף הים של בת ים.

 

שמחנו שיכולנו לתת את  דעתנו על מקומן ותפקידן של בת ים וחולון במלחמת העצמאות מול יפו והכפרים הערבים השכנים ועל המאבק על השליטה על הדרך לירושלים וזאת בתקופה שמתחילת המלחמה לאחר הכרזת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 ועד כיבוש יפו במבצע חמץ באפריל 1948.

 

מראות רבים ומגוונים פגשו עינינו בטיול זה שנמשך ארבע ורבע שעות ומתוכן כשלוש שעות של רכיבה

 

למעשה בטיול זה רק התחלנו את הלימוד על ערים אלה. אין ספק  שעוד נרצה לחזור ולטייל בהן או בדיווש באופנים או בטיול משולב של נסיעה ברכב והליכה ברגל. יש מה לראות ויש מה ללמוד.

 

תודה יונה בקלצ'וק על טיול מעניין שהכנת והובלת בחן ובלבביות. נהנינו לשמוע ממעט על האנקדוטות ממחוז ילדותך ונערותך.