החום הכבד ששרר ביום שישי (24/6/2016) היום לא הרתיע ולא מנע את שגרת הרכיבה בסופשבוע. מוקדם בבוקר, עם אור ראשון ועוד לפני הזריחה יצאנו לדרך. היינו קבוצה של חמישה אנשים: משה כץ וצביקה אסף (מקיבוץ אפק), עילם רן (טבעון) לוי אבנון (מקיבוץ חמדיה) ואני (מבשרת ציון).

 

רכבנו במסלול לא שגרתי. חלקו עבר בשטח הבנוי וחלקו עבר בשטח הפתוח. התחלנו לרכוב מקיבוץ אפק במסלול מעגלי כמוצג במפה.

 

 

הגאוגרפיה של אזור הטיול

מסלול הטיול היה בשולי השטח הבנוי של מטרופולין חיפה.

 

כמוצג במפות להלן טיילנו בשני אזורים גאוגרפים סמוכים בצפון הארץ, במזרח מישור חוף מפרץ חיפה שנכלל במישור חוף הגליל (בתחילת הדרך ובסיומה) ובקצה המערבי של גבעות אלונים – שפרעם.

 

 

חלקו הדרומי של מישור חוף הגליל הוא מישור חוף מפרץ חיפה אורכו כ-15 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ והוא משתרע בין מורדות רכס הכרמל בצד דרום ודרום מערב ובין קו פרשת המים לאורך כביש 85מצומת אחיהוד והשטח בו נמצאת העיר עכו בצפון; בין חוף הים במערב ובין רגלי מורדות גבעות אלונים – שפרעם ושלוחות רכסי הגליל התחתון במזרח ובעצם לאורך כביש 70.

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ולכן תהליכי הסחיפה יצרו בו מערכות הנחלים נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור. מרבית שטחו של אזור זה מנוקז על ידי נַחַל צִיּפוֹרִי  שאורכו 32 ק"מ מתנקז אל נחל קישון ועל כך יורחב בהמשך. נחל אבליים מנקז את צפון האזור אל עבר נחל נעמן.

 

 

כמוצג במפה להלן, אזור הטיול משתרע בין שני קטעי כבישים ארציים כביש 70 בציר צפון – דרום וכביש 79 בציר מזרח מערב וצומת סומך המחברת ביניהם ועליהם יורחב בהמשך.

 

מעט היסטוריה על אזור הטיול

במקרא האזכור הראשון לאזור זה מופיע בספר מלכים א', פרק ט', בו מתוארות עשרים ערים שהעביר שלמה המלך לחירם מלך צור כחלק מעסקת הסיוע הנרחבת שחירם העניק לשלמה בבניית בית המקדש הראשון בירושלים. חבל הארץ נקרא "ארץ כבול" ורבים מן החוקרים מזהים את אזור גבעות שפרעם ומישור מפרץ חיפה כחלק מהמרחב שנכלל בעסקה.
(יא) חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל: (יב) וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו: (יג) וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

על פי המחקר הארכיאולוגי וההיסטורי, רק בשלהי תקופת בית שני והתקופה הביזנטית שלאחריה התפתח ישוב יהודי יותר מבוסס באזור זה. אזור זה עולה לגדולה בתולדות ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, לאחר מרד בר-כוכבא. לאחר חורבן בית המקדש השני והרס ירושלים על ידי הרומאים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. בתחילה הועתקה הסנהדרין לאושא . באושא תיקנו חכמי הסנהדרין תקנות רבות שאפשרו את היחלצות העם מהשבר הנורא של המרד והדיכוי שלאחריו, ואפשרו את חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא כ-50 שנה מאוחר יותר בציפורי בשנת 200 לספירה לערך. האתר הפיזי של אושא וחורבותיה מהתקופה הזאת מזוהה בוודאות רבה ועל כך יורחב בהמשך. מאוחר יותר הסנהדרין גלתה מאושא לשפרעם, אחר כך הועברה לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק גדול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

מתקופת הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 לספירה ועד המאה ה-19, ננטשו הכפרים הקטנים באזור כולל אושא העתיקה, וניצול השטח לחקלאות היה דליל. הישוב הגדול יחסית היחיד באזור היה שפרעם שבו היה רצף פעילות של ישוב חי לאורך כל השנים. אזור הגבעות המתונות עובד בתקופה ארוכה זאת בעיקר על ידי בעלי אדמה משפרעם. האזורים שבעמק זבולון היו בעייתיים לעיבוד חקלאי עקב הצפות, בעיות ניקוז ומחלות.

 

ערב ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בשלהי השלטון העות'מני לקראת סוף המאה ה-19, בהיבט המנהלי אזור מישור מפרץ חיפה ושולי גבעות אלונים – שפרעם  היה חלק מתת מחוז עכו – שפרעם.

 

במפה להלן מוצגת דמותו של האזור בשלהי תקופת השלטון הבריטי ערב הקמת המדינה.

 

בזמן מלחמת העצמאות התחוללו קרבות באזור הטיול:  "קרבות רמת יוחנן" בחודש אפריל 1948 לפני הכרזת המדינה וטרם פלישת צבאות ערב , ו"מבצע דקל" שנערך במסגרת "קרבות עשרת הימים", בחודש יולי 1948, לאחר הפוגה הראשונה. קרבות אלה נועדו להרחיק את הצבאות הפולשים ולהרחיב את התחום הטריטוריאלי של המדינה. במהלך מבצע דקל נכבש הגליל התחתון ובין היתר העיירה שפרעם והכפרים סביבתה ועל כל אלה יפורט בהמשך.

 

זו הייתה דמותו של האזור מיד לאחר הקמת המדינה.

 

 

וכך נראה במשך שני העשורים הראשונים, הקו הירוק נמצאו עשרות קילומטרים ממנו.

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

את מסלול הטיול תכנן משה כץ מקיבוץ אפק. הוא התייעץ איתי לגבי מהלכו והמקומות בהם נעבור. כמו כן הוא ערך מספר פעמים הכנה בשטח ברכיבה על האופניים וגם בנסיעה ברכב. משה הוא גם זה שהוביל את הטיול. לכן, טבעי והגיוני שהתחלנו את הטיול בחצר ביתו בקיבוץ אפק.

 

על קיבוץ אפק וסביבתו נכתב בסיפור טיול קודם "סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה" ולהלן נחזור שוב על קורותיו.

 

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 200 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות. ראשית כישוב ספר מוקף גדרות תיל ועמדות שמירה. החברים והילדים עברו בחיפזון לפני שהושלמה הבניה, מטע צעיר ניטע, הוקמו ענפי חי ושרותים, ומסביב שדות מעובדים. קיבוץ אמיתי. שנים ראשונות היו שנים של התפתחות: הענפים גדלו, הוקם מפעל תעשייה, נקלטו גלי עליה מכל הגלויות, המוני ילדים. שוב נגענו במספר 200 חברים. כיום המצב הכלכלי התייצב, הקיבוץ מופרט, ונערך למהלך של קליטת בנים וחברים נוספים. החל משנת 2010 הצטרפו לקיבוץ 65 חברים חדשים עם ילדיהם, בנים ותושבים. הקיבוץ גדל ובשנים הבאות ילך ויגדל עוד. ענפי המשק הם חקלאות: גידולי שדה – תחמיץ, עגבניות, אבטיחים, כותנה, בוטנים ועוד, מטה אבוקדו ואפרסמון, לול ורפת חלב; תעשייה: "מגו אפק" – מייצר מכשור רפואי לטיפול במערכת הלימפתית ומחזור הדם; "אסיב" – מייצר סריגים לענף הביגוד; "חיננית" – מפעל לחברים ותיקים המייצר בובות ומוצרי בד; חינוך: מערכת חינוך מלאה מבית התינוקות עד כיתה ו' המשרתת את ילדי הקיבוץ וילדי הסביבה. הרחבה ראו אתר קיבוץ אפק

 

 

 

 

יצאנו לדרך מהשער הצפוני של קיבוץ אפק ואחרי קילומטר פנינו מזרחה ורכבנו על הדרך שמשה סיפר לנו שנקראת בפי אנשי קיבוץ אפק "דרך מקורות".

 

דרך מקורות מוליכה למבנה של מקורות, כ 2 ק"מ צפונית לקבוץ. במבנה משאבה דוחפת (בוסטר) על צנרת  שמובילה מים ממעיינות כברי דרומה לאזור חיפה והקריות ומתקן הכלרה. הדרך הזאת בת כמעט 70 שנה היא תמיד היתה מכורכר ובשנותיה הראשונות של המדינה הייתה היחידה מכורכר באזור מישור מפרץ חיפה. היא נסללה ככזאת כדי לאפשר למקורות לתחזק את המתקנים גם בחורף, בזמן שכל דרכי השדות הפכו לבוצניות ובלתי עבירות עם ירידת הגשמים הראשונים.

 

 

מדרום לדרך עברנו בשולי שדות הכותנה. המראה בשעת בוקר מוקדמת היה מלבב. למדנו מצביקה שקיבוץ אפק מגדל בעונה זו יותר מ-2000 דונם כותנה המושקים במיי קולחין.

 

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

 

מצפון לדרך חלפנו ליד שני מתחמי חוות לגידול חזירים, מגודרים ונראים כמו בסיס צבאי מבוצר. יש לך סיבה.

 

בישראל קיימת תעשיית חזירים גדולה אך מוצנעת בגלל ההתנגדות הדתית. ההערכה היא כי בכל רגע נתון, מצויים בישראל כ-80,000 חזירים ב-25 חוות לגידול חזירים (הנקראות חזיריות) המרוכזות במספר מוקדים ובעיקר בסביבת הכפרים הערבים הנוצרים: מעיליא, פאסוטה, כפר יאסיף, אעבלין וגם בשדות מול אפק. היישוב היהודי היחיד שמצויה בו חזירייה הוא קיבוץ להב שבשפלה הדרומית. גידול החזירים החל להתפתח בארץ במלחמת העולם השנייה ופרח שוב בתקופת הצנע, בראשית שנות ה-50. באותה עת הקרן הקיימת אסרה גידול חזירים על אדמותיה, דבר שהיה למוקד ויכוח סביב טענות של כפייה דתית. בעקבות החלטת בג"ץ לפסול חוקי עזר האוסרים מכירת בשר חזיר, הורה המפקח על המזונות שאסור לגדל חזיר, להחזיק או לטפל בו בישראל בלא אישור שלו. הוראה זו נפסלה על ידי בג"ץ אשר קבע שהמפקח על המזונות אחראי לפקח על טיב המזון ולא לפעול ממניעים דתיים. באותה עת ניתנה סמכות לרשות מקומית לחוקק חוק עזר עירוני האוסר גידול חזירים והחזקתם בתחומי הרשות.
בשנת 1960 נשחטו בארץ כ-50 אלף חזירים וגידולם היה כ-17% ממשקל אספקת בשר הבהמות בארץ. כמעט בכל מקום אפשר היה לראות דירי חזירים. לא היה מה שהקשה על דתיים רבים לחיות בישראל יותר מהאפשרות החוקית שנתנה המדינה ליהודים לגדל, לשווק ולאכול בשר חזיר, סמל עתיק יומין לטומאה. גם חילונים רבים נמנעו מאכילתו. מאמצי הדתיים לחסל את הענף החלו בכנסת הראשונה, אך הניבו הצלחה חלקית ומקומית בלבד. הנושא הרבה להעסיק את הכנסת ואף עלה לדיון בישיבות הממשלה. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון סבר גם שהרעיון לאסור גידול בהמה כלשהי הוא "אבסורד". אך בשנת 1961 לצורך קיום קואליציה רצה בן גוריון את המפלגות הדתיות. ביולי 1962 התקבל בכנסת חוק איסור גידול חזיר, התשכ"ב–1962, הידוע בשמו המקוצר "חוק החזיר". החוק נכנס לתוקף שנה לאחר מכן. תמצית החוק ניתנת בסעיף 1 שלו, האומר "לא יגדל אדם חזירים, לא יחזיקם ולא ינחרם" (נחירה, בחוק זה, היא המתה של חזיר לשם אכילתו). בהתאם לסעיף 2 לחוק, ההוראה אינה חלה ביישובים ערביים המפורטים בחוק (שבהם אוכלוסייה נוצרית גדולה לעיל) וכן אינה חלה "על גידול, החזקה ונחירה של חזירים במוסדות מדע ומחקר ובגני חיות ציבוריים". בחוק נקבע קנס למפירי האיסור – עשרת אלפים לירות. שר החקלאות משה דיין סירב לקבל את הפיקוח על אכיפת החוק ולכן הועבר הטיפול בנושא לשר הפנים, מנהיג המפד"ל משה שפירא. היה זה ציון דרך בתולדות המאבק על הדמוקרטיה וחופש הדת בישראל; החוק נחשב אחד מהישגיה החשובים של המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל). בהמשך הוצאו תקנות שפירטו כיצד יש להשמיד את החזירים שיימצאו באזורים אסורים: שרפה, קבורה, הטבעה בים, העברה כמזון לבעלי חיים בגני חיות או העברה למוסדות מדע למטרות ניסויים. ההוצאה העיקרית שגרר החוק היתה הפיצויים ששולמו לקיבוצים, שנאלצו לסגור את הדירים ולהעביר את החזירים לצפון. קיבוץ להב הצליח לשכנע את בג"ץ שדיר החזירים שלו משמש לצורכי מחקר. הוא קיבל אישור להקים מכון מחקר לחזירים ולגדל 100-50 חזירים, אך בפועל הוא מגדל ושוחט בצורה תעשייתית-מסחרית כ-6,000 חזירים מדי שנה. בדיון על הרחקת החזירים לגליל לא הרבו לדבר על התנגדות האוכלוסייה הלא יהודית. אך נראה שהממשלה התייחסה ברצינות למחאות הוותיקן, שנלחם על זכותם של מנזרים לגדל חזירים, ובהם מנזר סנט וינסנט דה פול, בשכונת עין כרם בירושלים. האחות הראשית, קלייר ברנס, היתה חסידת אומות העולם וטיפלה בילדים פגועי מוחין. היא אמרה שהיא מוכנה להיהרג על הגנת החזירים, שבשרם נדרש להזנת הילדים. ממלא מקום שר החוץ, אבא אבן, נאלץ להבטיח לשגריר צרפת שחזירי עין כרם יישארו בחיים.
מעבר למשמעותו האידיאולוגית, החוק לאיסור גידול חזיר הוא מהחוקים המשפיעים ביותר על משק בעלי החיים בארץ ישראל". ריכוז החזירים בדירי הגליל גרם למפגעי תברואה קשים שתוקנו רק כעבור שנים. הגליית החזירים לצפון ריצתה את הדתיים, אך הביקוש לבשרם לא ירד אלא עלה, בין היתר בקרב יוצאי ברית המועצות. חנויות "מזרע" ו"טיב טעם", המוכרות חזיר, פזורות כמעט בכל מקום בארץ, מה שמאפשר תזה היסטורית: השפעת הגסטרונומיה בישראל חזקה מהשפעת הפוליטיקה.
בשנים האחרונות ענף גידול החזירים בארץ אינו מוסדר ובקרב בעלי המשקים הייתה תחושת מרמור בנוגע להעדר תמיכה ממשלתית בענף חקלאי זה. בנוסף, מול חלק מבעלי המשקים עומדו תביעות וצווי סגירה, כתוצאה ממפגעים סביבתיים הנגרמים מפעילות המשקים. מצד שני, בשנת 2009, הוקמו שלושה משקים נוספים ללא אישור. בשנת 2009 הוזמן על-ידי משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה שמעוניינים לקדם תכנית להסדרת פעילות החזיריות בישראל סקר בעניין. מטרת הסקר הייתה איסוף מידע מעודכן בנוגע להיקף החזיריות בארץ, תנאי המחייה, שיטות גידול החזירים (מבחינת תזונה, שתייה, היגיינה, צפיפות ובקרת טמפרטורה), טיפולים וטרינרים ותשתית (סקירת מבני המשק הקיימים). בנוסף, המסמך סוקר את המפגעים הפוטנציאלים והקיימים הנגזרים מענף זה, הכוללים שפכים, זיהום אוויר וטיפול בפסולות ופגרים. כמו כן נבחנו עלויות פירוק וסילוק המבנים הקיימים ויוצגו חלופות למבני המשקים והמלצות לצמצום המפגעים הסביבתיים. לא ידוע אם מסקנות הסקר יושמו. סביר להניח שכן אולי לא כולן.

 

 

התקדמנו מזרחה בדרך.

 

חצינו את כביש 70 והמשכנו בדרך הצמודה לנחל אבליים שהוא כאמור, מנקז את צפון גבעות אלונים – שפרעם אל נחל הנעמן. יובלי המשנה של נחל אבליים נמצאים על הקו המפריד בין אגן ניקוז נחל נעמן ובין אגן ניקוז הקישון כמוצג במפה להלן.

 

 

זה היה קטע הדרך

 

ממול יכולנו לראות את החווה הגדולה לגידול שנמצאת בתחום אעבלין.

 

הרכיבה בדרך הלבנה לא הייתה נעימה. התקדמנו בין אתרי סילוק אשפה מוסדרים ושאינם כאלה.

 

 

הגענו לקצה הדרך וחצינו את כביש 781.

 

כביש 781 הוא כביש אזורי המחבר בין קריית אתא במישור חוף מפרץ חיפה ובין יישובי גוש שגב ברכסי הגליל התחתון המרכזי וחוצה את כביש 70. במסגרת הטיפול במוקדי סיכון הוסדר צומת הכניסה לשפרעם בק"מ 9.9 של הכביש וזאת באמצעות מעגל תנועה, הסדרת מערכות תאורה ועבודות ניקוז.

 

לאחר חציית הכביש ונכנסנו בשער הצפון מערבי של אעבלין וזה היה המסלול בו עברנו ביישוב.

 

 

התקדמנו במעלה הדרך אל גלעין היישוב.

 

 

אעבלין  עיירה  ומאורגנת כמועצה מקומית שהוקמה בשנת 1960 שטח שיפוט: 18000 דונם המשתרעים בקצה גבעות שפרעם אלונים ובמזרח מישור חיפה כמוצג במפה להלן. אוכלוסיית היישוב מונה כ-8500 תושבים. בעבר מרביתם היו נוצרים והשאר מוסלמים. ברובו היום כפר מאוכלס על ידי מוסלמים שהם כ-60%  וזאת בגלל כניסת אוכלוסיה בדואית אליה. אפילו ראש המועצה ב-15 שנים האחרונות הוא מוסלמי.

 

 

לפי הסברה, שם היישוב משמר את שם היישוב היהודי אבליים או כפר אובלין מתקופת בית השני ותקופת המשנה והתלמוד הנזכר בתוספתא (זבחים כח, א; נדה ט, יח), ממנו הגיע התנא מהדור החמישי רבי אלעזר בן יהודה איש אבלים. פירוש השם "אבל", לפי אחת ההצעות, הוא יובל מים. פירוש זה מתאים לאור העובדה ששם המקום מגיע מנחל אבליים הסמוך. עוד מצוין במקורות (מסכת תפילין, לקראת סופה) על שני מקואות סמוכות באבלים שבהם טבל רבי אליעזר. במקום, 20 מ' מדרום לבנין בראש הגבעה נמצאו מערכת מסתור ושני בורות מטויחים. באעבלין נמצאו אבנים שעליהן חקוקות מנורה ואבן ועליה כתובת ארמית קדומה. סברה אחרת למקורו של שם היישוב היא שהיישוב נקרא על שמו של בית אחד שנשתמר בכפר מאז התקופה הצלבנית ושמו "בית אבלין". ביישוב נמצא קברו של עקילה אגא שהיה השליט הבדואי שהגן על תושבי המקום הנוצרים מפני הטבח של הדרוזים בשנת 1860.וכן ישנם קברים של בני משפחתו של דאהר אל עומר שהיה השליט של אזור הגליל במאה ה-18. אולם, ליישוב חשיבות במסורת הקתולית המקומית, מפני שבו נולדה בינואר 1846 הנזירה מרים בואדרי ונפטרה בבית לחם באוגוסט 1878.  היא הייתה מיסטיקנית ונזירה לבנונית כרמליתית מתבודדת, שהוכרזה כמבורכת קתולית ב-13 בנובמבר 1983 בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני, וכקדושה בידי האפיפיור פרנציסקוס ב-17 במאי 2015. היא מוכרת גם בשם המסדר שלה "מרים של ישוע הצלוב", ובכינויים "מרים מאעבלין", "הערביה הקטנה" ו"פרח המזרח" וגם "מרים אל חורפשיה" עקב מוצא הוריה מהכפר חורפיש . "מעיין מרים" בכפר אעבלין קרוי על שמה.

 

כאמור, 40% מתושבי הכפר אעבלין הם ערבים נוצרים המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית  שהיא זרם הנצרות המזרחית-קתולית, המסונף כיום אל הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצל במאה ה-18 מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה שהיא ארגון כנסייתי שהוקם במאה הראשונה לספירה והטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מאמיני הכנסייה מלכיתים, הקתולים מזרח-תיכוניים הדוגלים בריטוס הביזנטי" – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה ריטואלית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות האוריינטלית. מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה. בראש הכנסייה עומד מאז שנת 2000 הפטריארך גרגוריוס ה-3 לחאם, שתוארו הרשמי "פטריארך אנטיוכיה וכל המזרח, אלכסנדריה וירושלים". הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. גרגוריוס ה-3 החליף בתפקידו את קודמו הפטריארך מקסימוס ה-5 חכים, שעמד בראש הכנסייה משך 33 שנה, מאז שנת 1967. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

זה המסלול בו עברנו בגרעין אעבלין

 

עברנו את שער הכנסייה הפרסציסקנית

 

עלינו לעבר מתחם כנסיית סנט מר ג'יריס

 

כנסיית מר ג'יריס היא חלק מהכנסיה היוונית-אורתודוקסית מהמאה ה-19. לידה נמצאת כנסיית מר ג'יריס (סט. ג'ורג') – כנסייה יוונית קתולית דהיום, שנבנתה בשנת 1910 ומשולבים בה שרידי כנסיה קודמת ואבנים קדומות. הכנסיה בנויה בצורת צלב ביזנטי, ולה מגדל פעמונים. בסמוך לכניסה , בצפון מערב נמצא אייקון של מרים בוארדי, כאן על פי המסורת נהגה להתפלל. מדרום לכנסיה נמצא מרכז על שם מרים בוארדי.

 

 

 

בחזרה לדרך הראשית אי אפשר היה להתעלם מזה.

 

 

יצאנו ממתחם הכנסייה. אני נשארתי רגע לצלם. החבר'ה התקדמו. אני פניתי שמאלה סימטה אחת קודם. מצאתי עצמי לבד. לאחר שיחת טלפון ובירור עילם מצא אותי והוביל אותי לשאר החברים. התכנסנו על הדרך המובילה לשפרעם. נעמדנו וצפינו על קריית חינוך מר אליאס והכנסייה היוונית אורתודוקסית החדשה.

 

 

רשת מוסדות מר אליאס הנמצאת באעבלין היא רשת מוסדות חינוך הכוללים גן ילדים, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, בית ספר תיכון ומכללת הנדסאים. החל משנת 2003 פועלת במסגרת המוסדות גם מכללה אקדמית "אוניברסיטת מר אליאס" שהיא האוניברסיטה הערבית הראשונה והיחידה בישראל. היא התחילה כשלוחה של אוניברסיטת אינדיאנפוליס בארצות הברית, וכיום לומדים בה 200 סטודנטים. לרשת מוסדות חינוך "מר אליאס" באעבלין יש יוקרה רבה במגזר הערבי. בכל בוקר מגיעים לקריית מוסדות חינוך זו עשרות אוטובוסים מרחבי הגליל, ולא רק משם – יש גם הסעות משבטי הבדואים בנגב ומכפרי הדרוזים ברמת הגולן. חלק מהבאים מרחוק נשארים לישון בבתי משפחות ביישוב, משלמים שכירות מינימלית וגרים עם משפחות בכפר, לרוב כאלה שגם ילדיהם לומד בבית הספר. יש אפילו כמה יהודים שלומדים כאן: ילדים של עולים מארצות ערב, שרוצים שילדיהם יקבלו חינוך איכותי בשפה הערבית. "מר אליאס" הוא שם דבר בשל הרמה הגבוהה של הלימודים במקום. חוץ מאשר ממוצע ציונים מעולה בבחינות הבגרות הארציות, הסיבה שכולם נוהרים לכאן היא גם האווירה הטובה, המעמידה את התלמיד במרכז, ריבוי המגמות, ההעשרה התרבותית וגם הספרייה הענקית בשלל שפות. מאחורי המוסד עומד התיאולוג, המחנך והמנהיג הדתי הערבי-ישראלי ד"ר אליאס שקור. כשהגיע לאעבלין לראשונה בשליחות הכנסייה בשנות ה-60, הוא היה כומר צעיר. באותם ימים היה אעבלין כפר נידח ומוזנח והדבר הראשון שעשה הכומר היה לפתוח גן ילדים. הוא העמיד לרשות הגן את הדירה שהכנסייה נתנה לו, ועבר להתגורר במכוניתו, חיפושית צהובה, במשך שנתיים, עד שהצליח לגייס כסף מהכנסייה להקמת גן ילדים. אף שלא היה לו אישור לכך, הקים גם בית ספר יסודי ובית ספר תיכון, שניהם על שם מרים בווארדי, מכללה טכנולוגית ובית ספר ללימודי תיאולוגיה למורים. מתרומות ספרים שהשיג הקים גם ספרייה ענקית. שקור הוא דוקטור לתאולוגיה, ומחזיק בתואר שני במקרא ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית. לימים, הפך לארכיבישוף של הקהילה היוונית-קתולית בגליל (תפקיד שהתפטר ממנו בינתיים) וכן היה שותף בקבוצת "קדם", שבה פעלו יחד כמרים, רבנים ושייחים למען דו קיום בין בני כל הדתות במדינת ישראל. הוא עדיין מתגורר באעבלין, באותו בית צנוע שהכנסייה העמידה לרשותו.

 

 

המשכנו בדרך לעבר שפרעם בקטע האורבני השני של מסלול הטיול

 

 

נכנסנו לתוך שפרעם והתחלנו לנוע בתוך רחובותיה

 

שְׁפַרְעָם‎‎ (בערב ית שַפָאעַמְר Shefa-'Amr ) היא עיר ערבית בגליל התחתון המשתרעת על שבע ממכלול גבעות אלונים – שפרעם. סך שטח השיפוט שלה הוא 22,000 דונם. המבנה והמיקום הגאוגרפי של שפרעם כנקודת המפגש בין הרי הגליל ממזרח וצפון לבין עמק יזרעאל ומישור חוף מפרץ חיפה ממערב ומדרום הפכו אותה לאורך תולדותיה לעיר המרכזית באזור. אוכלוסיית העיר מעורבת – 59.2% מתושביה הם מוסלמים, 26.5% הם נוצרים, והדרוזים מונים 14.3% מכלל התושבים. ההערכה שבעיר מתגוררים בשפרעם כ 40,000 תושבים.

 

 

 

שפרעם מוזכרת לראשונה במשנה ולאחריה בתלמוד בכמה מקומות. יש הנוטים לראות בשמה צירוף של המילים העבריות שפר (שופר) עם. אגדה מקומית ראתה בשם "שפרעם" את צירוף המילים "שפא עמר" כלומר הבראת עמר- רמז לאגדה על המנהיג המוסלמי עמר בן אל-עאץ ששתה ממי המעין בעיר והבריא מחוליו, ויתכן כי עקב כך שונה שמה בהגיה המקומית לשפא עמר. שפרעם קיימת אלפי שנים, ושורשיה מעמיקים עד מאות שנים לפני הספירה. בין החוקרים יש הסכמה שהיישוב הוקם בתקופה הכנענית. שלוש תקופות הן עיקריות וחשובות בהיסטוריה של העיר שפרעם: הראשונה, תקופת בית שני (538 לפנה"ס – 70 לס') בתקופה זו הייתה שפרעם עיר יהודית מהגדולות בגליל. היא נזכרת בהקשר למרד נגד הרומאים ונמצאו בה קברים מתקופה זו. העיר הייתה יהודית לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד והיא מוזכרת בתלמוד. בשלב מסוים נבנה בה בית כנסת. במאה השנייה לס' אחרי חורבן בית המקדש הועברה אליה הסנהדרין מאושה. בתקופת השלטון הרומי חי במקום הרב יהודה בן בבא אשר הסמיך תלמידים לרבנות. הרומאים הוציאו אותו להורג בשל כך בשנת 144. קברו אליו הגענו בהמשך שוכן בפאתי העיר ומשמש אתר עלייה לרגל. בתקופה הביזנטינית החלו להתיישב בשפרעם נוצרים- ביזנטינים, לצד היהודים ובנו כנסייה. עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל התיישבו בעיר גם מוסלמים. התקופה השניה היא התקופה הצלבנית (1099 – 1260 ) בתקופת מסעי הצלב המשיכו ביישוב להתגורר יהודים  אם כי התגוררו בה גם נוצרים ומוסלמים ובאותה עת נוספו אליהם גם דרוזים. אחרי הכיבוש הצלבני נבנתה ביישוב מצודה טמפלרית בשם "ספרן" (שיבוש של השם שפרעם). לפי המקורות ההיסטוריים, ניתן לשער שהייתה עיירה פרנקית או נוצרית מקומית למרגלות המצודה. במקום עמדה כנסייה שהוקדשה לקדושים יוחנן ויעקב, שנטען שנולדו במקום. התקופה שלישית החשובה בתולדות שפרעם היא תקופת השליטים המוסלמים  בזמן התקופה העות'מאנית ( 1516 – 1918). דהאר אל עומאר – היה שליט הגליל במאה השמונה עשרה, ממוצא ערבי ובדואי. קראו לו נסיך הגליל, וגם שייח השייחים. הוא היה השליט היחיד בארץ במאות השנים האחרונות שהצליח לשמור על שלטונו 50 שנה ברציפות ועוד להיחשב לנדיב לב ועז רוח, לפוליטיקאי ממולח ולמנהיג כריזמטי. בשיאו, באמצע המאה ה-18, שלט על השטחים שבין הליטאני בצפון לאל-עריש בדרום, מהים במערב ועד עבר הירדן במזרח. הוא חי עד גיל 85, התעמת עם האימפריה העות'מנית ושיתף פעולה עם יהודים מצד אחד ועם שודדי ים מצד שני. את חותמו על ארץ ישראל אפשר לראות גם היום ברשת מצודות ומבצרים שבנה. אחמד אל ג'זהר – היה מושל צפון ארץ ישראל בשם האימפריה העות'מאנית בין השנים.1775–1804 בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל  מומים בנתיניו כונה "אל-ג'זאר" – "הקצב".  לאחר שהגיע אל-ג'זאר לגליל, והחל במצור על עכו, נרצח דאהר אל-עומר בידי אנשיו, ואל-ג'זאר היה לשליט הגליל.

 

 

 

בתקופת  שלטון המנדט הבריטי השתייכה שפרעם לנפת חיפה ואז  אבדה את מעמד העיר.  לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בעיר שפרעם 3,640 תושבים (מתוכם 10 יהודים ושטח העיר השתרע על 338 דונמים (מתוכם 41 דונם שטחים ציבוריים). בשטח הכפרי סביב שפרעם שכלל 97,268 דונמים (מתוכם 31,219 דונם שטחים ציבוריים ו-7,621 דונם בבעלות יהודים) התגוררו 3,560 ערבים.

 העיר שפרעם נכבשה במלחמת העצמאות במסגרת מבצע דקל שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא. השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה

.

לאחר מלחמת העצמאות  שפרעם חזרה לשאת את התואר עיר אותו קיבלה ב-1910 בתקופה הע'ותמאנית ואותו אבדה בתקופת השלטון המנדט. עם הזמן הדמוגרפיה השתנתה כאשר המוסלמים הפכו לרוב והנוצרים למיעוט. 

 

הגענו למרכז הגרעין של שפרעם.

 

 

בשפרעם הקהילה נוצרית המפעילה חמש כנסיות ומנזר אחד והם: כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים שהיא כנסייה יוונית קתולית; מנזר וכנסיית אחיות נצרת במרכז העיר  אשר נבנה על שרידיה של כנסייה קדומה מהמאה ה-4; הכנסייה הפרוטסטנטית; הכנסייה הלטינית והכנסייה האורתודוקסית. רק בחלק מהן עברנו.

 

זה המסלול בו עברנו בגרעין היישוב

 

 

 

 

כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים – כנסייה יוונית קתולית היא הכנסייה הגדולה בעיר והיא שוכנת ליד המצודה ובית הכנסת. היא נבנתה על ידי עות'מאן בנו של דאהר אל עומר. עות'מאן הבטיח שאם יסיים את הקמת המצודה יבנה גם כנסייה גדולה, ולכן היא מתוארכת לזמנה של המצודה. המבנה החל להיחלש, ולכן חוזק ושופץ בשנת 1904. לכנסייה מגדל פעמונים וכיפה סגלגלה.

 

 

 

 

המסגד הישן – נבנה בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר בשלהי המאה ה-18 בסמוך למצודה. המסגד שימש בעיקר את משפחתו, פמלייתו וחייליו של השליט. מאז עבר המסגד עבודות פיתוח והרחבה בתקופות שונות בהתאם לגידול האוכלוסייה המוסלמית ביישוב.

 

בין הכנסיות והמסגדים מצאנו חלון לכיוון מערב

 

באופן טבעי אחד האתרים שעניינו אותנו במקום היה בית הכנסת היהודי. בתחילה לא איתרנו אותו. עיון מדוקדק במפות הוביל אותנו למקום.

 

הקהילה היהודית בשפרעם הייתה מצומצמת מאוד. לפי ארכיוני קושטא נמנו במפקד במחצית הראשונה של המאה ה-16 רק עשרה בעלי בתים יהודיים, ועיקרו של היישוב היה מוסלמי ודרוזי. מביקורם של הרמ"ק והאר"י הקדוש ועלייתם לרגל במאה ה-16 ליישובים שונים בגליל, ובכללם שפרעם, ניתן ללמוד כי היישוב היהודי אותה תקופה היה דל או שנעלם לחלוטין. בחסותו של דאהר אל עומר התחדש היישוב היהודי במאה ה-18 עם הגעתו של הרב חיים אבולעפיה. הרב ותלמידיו חידשו את בית הכנסת והאוכלוסייה התחזקה עוד אחרי השלמת בניין המבצר על ידי דאהר אל עומר (1773). לפי עדות מתחילת המאה ה-19 היו ביישוב עשרים משפחות יהודיות, שעסקו בעבודת האדמה. שפרעם קיבלה מעמד של עיר בשנת ‏1906. בשנת 1920 דווח שבשפרעם התגוררו 1,500 נוצרים, 400 מוסלמים, 300 דרוזים וגם כ-80 יהודים. היהודים האחרונים עזבו את העיר בשנות ה-20 בשל קשיי פרנסה.

 

בית הכנסת העתיק של שפרעם – אפשר לזהות את המבנה בקלות הודות למנורת 7 קנים בראשו. בית הכנסת החדש הזה נבנה במחצית השנייה של המאה ה־19בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר שהעניק ליהודים רשות להקימו. במקום רק חדר תפילה אחד וספסלים מסביב מה שמעניין הוא שארון הקודש במקור היה ממוקם בקיר המערבי! מסורת שכמעט וטושטשה לחלוטין… בית הכנסת נסגר עם עזיבת אחרוני יהודי שפרעם, סביב מאורעות תרפ"ט כאשר אחרוני יהודי העיר עזבו אותה והפקידו את מפתחותיו בידיה של משפחה מוסלמית מקומית המתגוררת לידו. בית הכנסת בנוי על אחד אחר שנבנה במאה ה־18 על ידי ר' חיים אבולעפיה (השני) ויהודי שפרעם ונקרא "מחנה השכינה" וע"פ המסורת שעברה מאב לבן בית הכנסת בנוי על שרידי בניין הסנהדרין היהודי שהיה פה בתקופה התלמוד!  המבנה חודש בשנת 1988 שופץ על ידי חניכי בית הספר הארצי לשוטרים. שלט שהוצב במקום דהה במשך שבע השנים האחרונות. בית כנסת סגור. את מפתחות אפשר לקבל אצל המשפחה הערבית שגרה ממול, בקומה הראשונה. המשפחה שומרת על המקום באופן רשמי מטעם משרד הדתות. בארון הקודש במקום אין ספר תורה, אלא רק נרתיק חיצוני של ספר תורה ספרדי.

 

שהגענו לחזית בית הכנסת, אחד מאנשים במקום הפנה אותנו לשכן המחזיק את מפתחות בית הכנסת. לאחר מספר דקות של המתנה קבלנו את המפתחות ונכנסנו לתוך בניין בית הכנסת.

 

המשכנו הלאה בדרך לכיוון דרום העיר.

 

מראה זה של אחד הבתים חייב עצירה וצילום.

 

בדרך עברנו ליד בית משפחת נחול

 

בית משפחת נח'ול ששוכן בעיר העתיקה ושייך למשפחת נח'ול נבנה במאה ה-19 ומוכר גם כ"הקונסוליה הצרפתית". מנסור נח'ול, ראש המשפחה בסוף השלטון העות'מאני, שימש מעין קונסול לצרפת, ולכן הבית וכל מי שנכנס בשערו היה תחת החסות הצרפתית.

התקדמנו הלאה וצפינו מדרום גם בקיר המצודה הגדולה

המצודה נמצאת בחלק העתיק של העיר ונקראת מצודת הסראייה הגדולה. מצודה זו נבנתה בשנת 1760 על ידי דאהר אל עומר שהיה מושל האזור במטרה לאבטח את הכניסה לגליל. את המצודה הוא בנה על החורבות של מצודה צלבנית קדומה יותר. התכנית הראשונית של המצודה בקשה להקים מבנה שיאפשר קו ראייה אל מצודת אחיו של אל עומאר בצפת, אך הבנייה נפסקה בקומה השלישית, כנראה בגלל המחסור במשאבים ובשל חוסר הביטחון בגליל בזמנו. בקומה הראשונה שכנו אורוות והקומה השנייה שימשה למגורים. לאחר הקמת המדינה שמשה המצודה במשך מספר שנים כתחנת המשטרה, ולאחר שנבנתה תחנה חדשה בשכונת "אל-פוואר", הייתה המצודה למרכז קהילתי.

המשכנו לכיוון דרום שפרעם וחצינו במעבר תת קרקעי את כביש 79 בפעם הראשונה מתוך שתיים.

 

כביש 79 נסלל על תוואי דרך קדומה שהובילה בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי. העבודות כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון וכך נוצרה הפרדה בין מפלס כביש 79 וכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. עד אמצע העשור השני של מאה זו, הוקמו לאורך הכביש 9 מחלפים חדשים והכביש שודרג באופן משמעותי.

 

 

 

 

התקדמנו והגענו לקבר יהודה בן בבא שנמצא בשולי השטח הבנוי של שפרעם מצד דרום מערב.

 

 

 

רבי יהודה בן בבא היה תנא בדור השלישי, בתחילת המאה ה-2 לספירה. אחד מעשרת הרוגי מלכות. רבי יהודה בן בבא חי בתקופת מרד בר כוכבא, והיה חברו הטוב של רבי עקיבא. כשרבי עקיבא הוצא להורג על ידי הרומאים – אסר על שימוש בבשמים, לאות אבל. הוא מוגדר בתלמוד כחסיד, בתלמוד מובאות מספר מעשיות המתחילות במילים "מעשה בחסיד אחד" ובמקום אחר מובא כי הכוונה היא תמיד לאחד מהשניים, או לרבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי. בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הם הכירו בחשיבות הסמיכה להמשכיות ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, ואסרו אותה. רבי יהודה בן בבא, שהכיר בחשיבות זו, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס. בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב. וסמך שם חמישה זקנים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. הוא נתפס על ידי הרומאים. הוא הוצא להורג, אבל אף עיר לא נהרסה ואנשים נוספים לא הוצאו להורג מאחר שהמקום לא שייך לא לאושה ולא לשפרעם. מחלף סומך על כבישים 70 וכביש 79 נקרא על שם הסומך רבי יהודה בן בבא.

 

 

 

יצאנו מעבר התחום הבנוי של פאתי שפרעם ורכבנו דרומה לעבר יער קרית אתא

וזה המסלול

 

 

 

הגענו לאבן תחום שבת הנמצאת לצד הדרך ממול לעמק .

 

 

 

אבן תחום שבת היא סלע (טבעי) עליו כתובת יוונית, אשר סימן כנראה את תחום השבת של אושה העתיקה. הסלע ליד השביל (בצד המנוגד לשפרעם). בהלכה, תחום שבת הוא שטח פיזי תחום, המציין את השטח שבו מותר לאותו אדם להלך ברגליו בשבת, ביום טוב וביום הכיפורים, בלי לעבור על איסור מדרבנן של יציאה מחוץ לתחום שבת. שטח זה מתחשב באופן כללי באמצעות מדידת 2000 אמות (כ-1 ק"מ) לכל כיוון סביב לנקודה (או היישוב) בה שהה האדם בעת כניסת שבת, שעת בין השמשות של יום שישי, אולם ישנם פרטים הלכתיים רבים לגבי מדידת תחום שבת במקרים שונים.

 

 

 

.המשכנו דרומה במעלה הדרך ביער קריית אתא

 

 

בסוף העליה התלולה הגענו מול הכניסה לח' אושה. החלטנו בגלל החום המתקרב לוותר על סיור במקום אותו נעשה באחד הטיולים הקרובים שיתמקד ביער קריית אתא.

 

ח' אוּשָׁה  – חורבה על כתף שלוחה (נ"ג 128). האתר מזוהה עם אוּשָׁה של ימי התלמוד, מקום מושב הסנהדרין. רובו של האתר שנקרא גם ח' הוּשָׁה מכוסה בהריסותיו של כפר ערבי נטוש  בשם זה  שאוכלס על ידי ערבים מוגרבים שהועברו על ידי התורכים מאלג'יריה בשנות ה-60 של המאה ה-19 והתקיים עד המערכה על רמת יוחנן להלן. במקום שפע של פריטי בניה קדומים בשימוש משני.

 

המשכנו בדרך הראשית של יער קריית אתא והגענו עד כביש 70. פנינו דרומה ורכבנו עשרות מטר ובמעבר תת קרקעי חצינו את כביש 70.

 

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח) הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי. הקטע הצפוני, מיגור לטמרה נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

 

 

 

לאחר חציית כביש 70 פנינו מערבה והתחלנו לעלות על דרך כורכר לבנה לעבר מטעי קבוץ רמת יוחנן. מדרום עברנו ליד אתר ח' כשר במקום בו נמצא הכפר הכפר כסאייר.

 

הכפר כסאייר הוקם בשנת 1925 כקילומטר וחצי מרמת יוחנן על גבול מטע האבוקדו של הקיבוץ כיום, על ידי עריסים של סורסוק שישבו בכופרתא היא כפר אתא, לאחר שנעקרו מאדמתם. הכפר כסאייר, כמו הושא, היווה באפריל 1948 בסיס קדמי למתקפה על רמת יוחנן ובקרבות קשים ועקובים מדם במערכה על רמת יוחנן גם הוא נכבש, נהרס וננטש.  קבוצה נוספת של אריסים שישבו במג'דל -גבעת שמיר של היום, הקימה את הישוב ראס-עלי במעלה נחל ציפורי והוא קיים עד ימינו.

 

 

 

 

שהתקדמנו בדרך מערבה וזה המראה שנגלה לנו

 

נכנסנו לתוך מטעי האבוקדו של קיבוץ רמת יוחנן.

 

 

קיבוץ רמת יוחנן נוסד בשנת 1931 על הקרקע שרכשה קק"ל כמה שנים קודם לכן באמצעות יהושע חנקין מידיו של האפנדי הנוצרי מלבנון, סורסוק. רוב מקימיו של הקיבוץ היו ישראלים בני המושבות וכן עולים חדשים שעלו בילדותם ולמדו במקווה ישראל ובביה"ס החקלאי לבנות בנהלל. קבוצת המייסדים, "קבוצת הצפון", היתה מורכבת גם מחברים מ"קבוצת כרמל", "גלעד" ואז"י שהצטרפו אליה שנתיים קודם וכן קבוצת האמריקאים. ראשוני העולים הגיעו למג'דל (כיום חוות הצופים) בסוכות תרצ"א (1931) ועד לפסח הגיעו כולם. כ-40 חברים ו-6 ילדים. ב-1932 התחילה בניית נקודת הקבע – "רמת הצפון" שאח"כ קיבלה שם רשמי "אושה". החברים לא הסכימו לשם זה וב-1935 בעקבות תרומה נכבדה של יהודי דרום-אפריקה ניתן למקום השם רמת-יוחנן, על שם ראש ממשלת דרום-אפריקה הגנרל ין סמאטס שהיה ידיד הציונות. הפרנסה העיקרית באותם ימים היו נטיעת היער, גן ירק וגידולי שדה, עם התפתחות הרפת והלול. קבוצת צעירים גדולה מגרעין השומר הצעיר "פלנטי" שהצטרפה לרמת יוחנן בשנת 1934 במגמת חיזוק וגידול של הקיבוץ, גרמה  לסכסוכים ושלשלת אירועים שהסתיימו ב"טרנספר" המשולב בין בית אלפא לרמת יוחנן בשנת 1940: אנשי מפא"י עברו לרמת יוחנן ואילו אנשי השומר הצעיר עברו לבית אלפא. בשנת 1948 בקרב על רמת יוחנן שהיה חלק ממערכה נרחבת שהתחוללה באזור מול צבאות קאוקג'י והדרוזים, עמד הקיבוץ במבחן ועבר בהצלחה למרות מספר הרוגים מקרב חבריו ותושביו. הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הביא לרמת יוחנן בשנת 1952 קבוצה של 16 חברים וחברות מקיבוץ "שפיים" יחד עם 20 ילדים, קבוצה שהשתלבה במהלך השנים במארג האנושי של רמת יוחנן. כחלק מהשתתפות הקיבוץ במאמץ הלאומי החברתי נקלטה ברמת יוחנן קבוצת נערים ונערות מיוצאי העלייה הגדולה, ושם ניתן לה –"ניות ברמה".
המפולת הכלכלית של התנועה הקיבוצית בשנת 1985 לא פסחה על רמת יוחנן אבל הקיבוץ הפגין חוסן ויציבות ונחשב כאחד הקיבוצים החזקים בתנועה הקיבוצית.
בשנת 2015 מנתה אוכלוסיית רמת יוחנן כ- 920 נפש, בהם קרוב ל-400 חברים וחברות. כיום מתגאה הקיבוץ שהוא חברה רב-דורית מאוזנת ומתחדשת, שמצליחה להמשיך ולהוות מוקד משיכה לבניה הצעירים, שרבים מהם עם בני זוגם בונים כאן את ביתם ועתידם. רמת יוחנן מצליחה עד היום ליצור ולפתח פעילות כלכלית וחברתית רחבה ומגוונת, שמייצרת איכות חיים גבוהה מאוד בהרבה מאוד מדדים, ובכל קנה מידה. הרחבה אתר הקיבוץ

 

בלב המטעים הגענו לאתר מצבת זיכרון לחללי חטיבת כרמלי בקרב על רמת יוחנן שהתחולל באפריל 1948.

 

 

קרב רמת יוחנן במלחמת העצמאות נערך ב-16 באפריל 1948 בין כוחות חטיבת כרמלי ובין גדוד דרוזי מצבא ההצלה של קאוקג'י בעמק זבולון. הקרב הסתיים בנסיגת הדרוזים מאזור רמת יוחנן ובעקבותיו הושג הסכם אי התקפה עם הדרוזים למשך כל מלחמת העצמאות. נקדים ונציין שאת תחילת הקרב על רמת יוחנן יש ליחס לאירוע שקדם ב- 10 שנים למלחמת השחרור. מדובר על יום קרב בשדות רמת יוחנן שבמהלכו נהרג שומר השדות ממייסדי הקיבוץ, אמציה כהן ז"ל . מתחילת מלחמת העצמאות נעשו על ידי מפקדת צבא ההצלה נסיונות לגייס שכירים דרוזים בהר הדרוזים בסוריה. מנהיג הר הדרוזים סולטאן אל-אטרש התנגד לכך מתוך דאגה לגורל תושבי ארץ ישראל הדרוזים במקרה של ניצחון יהודי. למרות התנגדותו נמצא קצין שהסכים תמורת תשלום לעמוד בראש יחידה דרוזית בצבא ההצלה. זה היה שכיב והאב, קפטן לשעבר בצבא הסורי כבן 60. מסביבו התלכדו 400-500 לוחמים דרוזים שכירים שהתגייסו בגלל הרעב והאבטלה שהיו אז בהר הדרוזים. הגדוד הדרוזי נקרא ג'בל אל ערב לאחר שמנהיג הר הדרוזים התנגד לקרוא לו ג'בל אל דרוז. שכיב והאב שלחם נגד הצרפתים במרד הדרוזי בשנות ה-20 של המאה ה-20 ואחר כך הצטרף לצבא הסורי הקולוניאלי אמר לחייליו כי אין להם ייעוד דרוזי במלחמה זו וכי הם אינם אלא שכירים המקבלים משכורת וחייבים למלא את המוטל עליהם. הגדוד הגיע ארצה ב-28 במרץ 1948 והתמקם בשפרעם בהיותה מיושבת בחלקה דרוזים ושוכנת בין ריכוזי הדרוזים בגליל ובכרמל. ב-4 באפריל 1948 פתח קאוקג'י בהתקפתו על קיבוץ משמר העמק. הוא שלח קריאות לעזרה לשכיב והאב כדי שיתחיל בהתקפות ויקטין את הלחץ מעליו אולם והאב היסס. רק לקראת סיום הקרבות במשמר העמק ותבוסתו של קאוקג'י פתח והאב בהתקפות על אזור קיבוץ רמת יוחנן.

 

 

ב-12 באפריל 1948 תפסו הדרוזים את הכפרים הושה וח'ירבת אל-קסאייר החולשים על אזור רמת יוחנן והחלו משעות הבוקר לירות על העובדים בשדות באש רובים ומקלעים. באותו יום לא הושבה אש ולא היו נפגעים. בלילה פונו ילדי רמת יוחנן לקריית ביאליק. למחרת, ב-13 באפריל 1948 הגבירו הדרוזים את הירי, ובחילופי האש באותו יום נהרגו שני לוחמים ואחדים נפצעו. בלילה, אור ל-14 באפריל 1948, חיבלו הדרוזים בשני מעבירי מים בכביש כפר חסידים-קריית אתא (כביש 70) שהיה עורק תנועה יחיד בין חיפה לעמק לאחר שהכביש הראשי נחסם על ידי ערביי בלד א-שיח'.‏ מצב חירום הוכרז באזור ומפקד חטיבת כרמלי משה כרמל, החליט ליטול את היוזמה מידי הדרוזים ולפתוח בפעולה התקפית. הוחלט לתפוס גבעה צפונית- מזרחית לכפר עטה (כיום בתחומי קריית אתא) המכונה "תל שרעה", ממנו נהגו הדרוזים לצלוף. לביצוע הפעולה הורכבה פלוגה מיוחדת מגדוד 21. מפקדי המחלקות הגיעו אך מקרוב לגדוד לאחר סיום קורס מפקדי מחלקות. הנשק הורכב מרובים צ'כיים, אנגליים ועוד, וכן מקלעים מסוגים שונים. בבוקר ה14 באפריל 1948 נערכו מספר אימונים ובשעה 16.00 יצאה הפלוגה לפעולה. הדרוזים זיהו את הכוח היהודי והתקיפו אותו מפסגת הגבעה. הלוחמים נפגעו וניתנה פקודת נסיגה כשהמפקדים מחפים באש מקלעים. אחד המפקדים זוהר דיין, (אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין), חיפה על אנשיו עד שנהרג. בקרב נהרגו ששה לוחמים ונפצעו רבים. גופות הלוחמים נשארו בשטח. 'הסיבוב הראשון' בקרבות רמת יוחנן הסתיים בניצחון הדרוזים. לאחר כישלון ההתקפה הראשונה, השתרר בגזרה שקט, והוא נוצל בחטיבה להתארגנות למבצע מקיף שהיה מכוון לפתור את בעיית הגוש באופן יסודי, וזאת על ידי כיבוש הכפרים הושה וקסאייר, החולשים על גוש רמת יוחנן, ששימשו כבסיס לכח הדרוזי. החזקת כפרים אלה נועדה להעניק שליטה על המרחב ובסיס לפעולה כנגד שפרעם. מכיוון שכפרים אלה היו מרוחקים מכבישים ראשיים, היה יסוד לשער שהבריטים לא יתערבו. המשימה הוטלה על פלוגות מגדוד 21 ו-22 של חטיבת כרמלי.

 

 

ב-16 באפריל 1948 בשעה 04.40 יצאו הכוחות מרמת יוחנן ותוך זמן קצר השתלטו על שני הכפרים שהיו ריקים מאדם, והחלו להתבצר בהם. כעבור זמן קצר התחילו הדרוזים בהתקפתם, תחילה בהושה ולאחר מכן בקסאייר. הדרוזים היו לוחמים נועזים, והתפתחו קרבות פנים אל פנים עם אבדות כבדות לשני הצדדים. תשע התקפות נערכו באותו יום. הדרוזים נהנו מאספקת תחמושת וכוח אדם משפרעם ומצב חיילי חטיבת כרמלי הלך ורע. התחמושת הלכה ואזלה. לקראת ההתקפה התשיעית נתקבלה הודעה כי בידי כל איש ארבעה כדורים ונתבקשה רשות לנסיגה. המפקדה ברמת יוחנן ענתה כי "יש להחזיק מעמד, גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד". הדרוזים התכוננו להתקפה המכריעה על קסאייר. בינתיים הגיעה לרמת יוחנן מכונת ירייה עם תחמושת רבה. היא הועמסה על משוריין שפרץ לקסאייר בשעה שהדרוזים ערכו את הסתערותם התשיעית והקשה ביותר, וחלקם הגיעו עד בתי הכפר. אש לוחמי כרמלי הייתה דלה וחלק מהחיילים החלו מתוך יאוש לזרוק אבנים במסתערים. במועד הנכון והאחרון קפץ אחד החיילים מהמשוריין הציב את מכונת היריה במרכז הכפר ופתח באש מהירה וקטלנית לעבר הדרוזים המסתערים. האש עשתה שמות במסתערים וההתקפה נהדפה. בינתיים ירדה חשיכה שנוצלה להתבצרות, פינוי נפגעים ואספקת תחמושת ליום הקרב הבא, אולם הדרוזים נסוגו לשפרעם ולא חידשו את התקפותיהם.

 

 

 

לאחר ביקור באתר הזיכרון עברנו להפסקה במרכז המטע. שם דברנו בהרחבה על קרב רמת יוחנן בפרט והקשרו לאירועי מלחמת העצמאות בכלל.

 

המשכנו הלאה נכנסנו לתחום קיבוץ רמת יוחנן

 

רכבנו בתוך קבוץ רמת יוחנן עד שער היציאה ממנו.

 

 

תוך כדי הרכיבה דברנו גם על המועצה האזורית זבולון אליה משתייך קיבוץ רמת יוחנן ושני שכניו הקיבוצים  אושא וכפר מכבי

 

מועצה אזורית זבולון שיישוביה נמצאים בעמק זבולון וסביבתו ושעל שמו היא נקראת. יישוביה נקראו בעבר גם גוש זבולון. המונח "גוש" הוא תחום של ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של המדינה שארגונו היה לפי יחידות משנה שנקראו גושים (זכורים המונחים גוש דן, גוש מגן, גוש באר שבע ועוד) בתחומי המועצה האזורית זבולון שקיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 ארבע עשר יישובים, כמעט מכול צורות ההתיישבות וביניהם הקיבוצים: אושה, יגור, כפר המכבי, רמת יוחנן, ושער העמקים והמושבים: כפר ביאליק וכפר חסידים א'.

 

 

 

יצאנו מקיבוץ רמת יוחנן. הכוונה הייתה להסתובב בין שני הקיבוצים  אושה וכפר מכבי ולהגיע גם לחוות הצופים בה עברתי כחניך לפני 45 שנים. החשש מפני החום המעיק לקראת צהרים מנע אותנו מסיבוב זה. החלטנו שבאחד הטיולים הקרובים נקדיש לך יותר זמן ונלמד כיצד הפכו שלושה קיבוצים שהיו מבודדים בשנותיה הראשונות אלה לשכונות של העיר הסמוכה קרית אתא.

 

 

 

אז עזבו אותנו צביקה אסף ועילם רן והחלו בדהירה לעבר קיבוץ אפק על מנת שיוכלו לעמוד במסגרת הזמן שקבעו טרם היציאה לטיול. גם אנחנו, משה, לוי ואני  דהרנו בין יישובי גוש זבולון ונכנסנו לתחום העיר קרית אתא ועברנו דרכה.

 

 

 

 

העיר קריית אתא מונה כיום כ- 55,000 תושבים ומתעתדת בקרוב להפוך לעיר בת 100,000 תושבים. שם הישוב הוא פרי  מיזוגן של המועצות המקומיות קרית בנימין וכפר – אתא, לרשות מוניציפלית אחת ב-28 אוקטובר 1965. קריית אתא הוקמה בשנת 1925, על ידי חברת "עבודת ישראל", כמושבה בשם "כפר עטא" – על שמו של כפר האריסים הערבי "כופרתא", שאדמותיו נקנו בראשית שנות ה-20' מהאפנדי סורסורק. במאורעות תרפ"ט נפגעה קשות על ידי פורעים ערבים וננטשה כמעט כליל. בשנת 1930 חזרו אליה התושבים וחידשו את היישוב במקום. בשנת 1934 הקימו במקום בית חרושת להכנת אריגים שנקרא "אתא" (ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו"), ולכן שונה שם המושבה ל"כפר אתא". בשנת 1941 הוכרזה כפר אתא כמועצה מקומית. בזמן מלחמת העצמאות שימשה כבסיס היציאה של הכוחות הלוחמים ב"מבצע דקל". בשנות ה-50 הוקמו במקום שלוש מעברות – מעברת כפר אתא, מעברת קריית נחום ומעברת שפרעם (נקראה גם מעברת גילעם). מעברת שפרעם סופחה בשנת 1958 לשטח היישוב כפר אתא. בשנת 1965 הוחלט על איחודה עם המועצה המקומית קריית בנימין הסמוכה והיישוב המאוחד נקרא קריית אתא. בשנת 1969 הוכרזה קריית אתא כעיר. בשנת 1985 נסגר בית החרושת את"א חברה לטקסטיל. בשנת 1995 הורחבה העיר עם בניית השכונות גבעת טל וגבעת רם.

 

לא התעכבנו ודהרנו ברחובות העיר. גלשנו מהשטח הגבעות אל מישור מפרץ חיפה לעבר קטע כביש 781 שבתוך העיר נקרא שדרות יצחק רבין.

 

לאחר חציית כביש 781 החלנו בקטע המסלול האחרון בשדות של קיבוצי גוש זבולון ובהמשך שדות אפק.

 

גם בקטע זה היו לנו מספר מראות מעניינים

 

לפני סיום זיכיתי את חברי בתמונה למזכרת

 

הגענו לשער קיבוץ אפק ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

הטיול היפה והמעניין הזה נמשך כחמש וחצי שעות ומתוכן כשעתיים היו  עצירות. אודה על האמת חששתי מהחום הכבד. אבל הוא לא היה כזה. בקטעים מסוימים היה מזג אויר נוח ונעים. הלחות הייתה סבירה לקיץ.

 

היה נעים ונחמד לטייל בקבוצה קטנה מתעניינת וסקרנית ששניים מאנשיה, משה ולוי, הם עמיתים לרכיבה ואת שנים מחבריה, צביקה ועילם היכרתי רק ביציאה לדרך. אני מניח ומקווה שיצאו איתנו לטיולים נוספים.

 

הטיול היה מגוון במראות ונופים. עברנו במקומות רווי היסטוריה ואפשר לומר שלמדנו והעמקנו את היכרתנו עם חבל ארץ שכולל את מערב גבעות שפרעם ומזרח מישור חוף מפרץ חיפה.

 

בסוף הטיול התחושה שלי (כמו בסוף טיולים רבים אחרים) הייתה שלא מיצינו את הלימוד על אזור זה וכדאי לחזור להסתובב בו. לכן, בקרוב משה ואני נתכנן ועם חברים נוספים נצא לטיולים נוספים בהם נתמקד במשבצות קטנות יותר: גוש זבולון, יער קריית אתא והעיר שפרעם וסביבתה הקרובה.

 

לסיום, תודה למשה כץ על הכנה קפדנית של המסלול שאפשרה רכיבה רציפה ללא טעויות ניווט.  

 

 

 

 

 

 

ביום שבת (18/6/2016) יצאנו לטיול מעגלי במרכז השרון. את הטיול יזמו שניים מחברי תל יצחק, המקום ממנן יצאנו לטיול. השנים הם אליק קריף אותו היכרתי בעקבות פנייתו אלי לברור פרטים אודות מסלול מסוים שפורסם באתר ואלי שחר אותו פגשתי לראשונה בטיול ביום ירושלים בתחילת חודש זה. שהם העלו את הצעתם בלי היסוס הסכמתי לקבלה. אלי שחר הציע את המסלול ובעצה אחת איתי שינה חלק קטן ממנו.

 

הקבוצה שיצאה לדרך כללה עשרה אנשים. מחצית היו חברי קיבוץ תל  יצחק: אלי שחר, אלי קרייף , ליאונרדו לם, ארנסטו סקלרובסקי ודגנית מקא שלושה היו עמיתים לטיולים, יונה בקלצ'וק ועודד ענבר (גני תקווה) וציון אלנתן (תל אביב). לטיול הצטרפה גם הבת שלי רוני רווה (קרית השרון, נתניה).

 

 

מסלול הטיול

 

 

מסלול הטיול היה בשטחים הפתוחים החקלאיים, בין ובתוך השדות והפרדסים, בתוך ובין היישובים הכפריים ולאורך המצוק מעל חוף הים.

 

קצת גאוגרפיה

 

הטיול היה במרחב הכפרי המשתרע בין כביש 4 במזרח ובין מצוק החוף במערב, בין נתניה בצפון ובין רעננה בדרום.

 

הטיול היה במרכז השרון כמוצג בשתי המפות להלן.

 

מסלול הטיול עבר במחצית חתך הרוחב של השרון מגבעות החול האדום, דרך האבוס המזרחי בו נמצאת מסילת הברזל והאבוס המערבי בו נמצא כביש החוף עד רכס הכורכר המערבי מעל מצוק הים.

 

גבעות החול האדום – באפיון המבנה הפיסיוגרפי של השרון ניתן לציין שלאורך מרכזו משתרעת רצועה של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון (בין נחל הירקון ובין נחל אלכסנדר). רוחבה 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו והיער שהיה בה מנעו בעבר ההיסטורי את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון. גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

שלושה רכסי כורכר מקבילים לקו החוף משתרעים לאורך השרון בציר צפון-דרום. הרכס המערבי בתחום שטח הטיול מהווה רצועה רצופה, בעוד ששני האחרים קטועים ע"י ישובים, ערוצים ושטחים חקלאיים. הרכס המערבי הוא גם השמור ביותר מבחינת נופו הטבעי, בזכות היותו בתחום הגן הלאומי. השטח עשיר בצמחיה טבעית אופיינית למישור החוף. הרכס השני נמצא בצדו המזרחי של כביש החוף , ונשמרו ממנו חלקים מצפון, ממערב ומדרום ליקום. חלקו הצפוני כלול בשמורת נחל פולג, ובו חצוב "השער הרומאי" שהפולג מתנקז דרכו לעבר הים. מהרכס השלישי, המזרחי מהשלושה, נותרו כמה גבעות: תל זוריקיה מדרום-מזרח לתל יצחק, שמורות הטבע של חרוצים ובני ציון, וגבעה ללא שם באזור המטעים שמדרום לתל יצחק ומצפון לחרוצים. בין רכס הכורכר, המזרחי והמרכזי ובין רכס הכורכר המרכזי והמערבי משתרעים פרוזדורים ארוכים הנקראים אבוסי השרון.

 

 

 

 

 

 

 

בהיבט היישובי והמוניציפלי טיילנו בתחום שטח המועצה האזורית חוף השרון.

 

 

מועצה אזורית חוף השרון נוסדה בשנת 1949 ושוכנת, כאמור, במרכז השרון שבמישור החוף על פני שטח של כ- 50,000 דונם. גבולות המועצה הן מהים במערב ועד לכביש 4 במזרח, כפר שמריהו, הרצליה ורעננה בדרום, אבן יהודה בצפון מזרח ונתניה בצפון. כמו כן נכלל במועצה שטח קיבוץ גליל ים, הנמצא בין הרצליה ורמת השרון ובין תל אביב ואינו נכלל ברצף הטריטוריאלי של המועצה. ‎בתחום המועצה חיים כ- 3,500 משפחות, שלושה עשר ישובים, ביניהם שישה מושבים: אודים, בית יהושע, בני ציון, בצרה, כפר נטר ורשפון; חמישה קיבוצים: גליל ים, געש, יקום, שפיים, ותל יצחק; שני ישובים קהילתיים: ארסוף וחרוצים. בצמוד לקיבוץ תך יצחק, נמצאים כפר הנוער נוה הדסה וכפר הגימלאים אחוזת פולג.

 

 

 

 

מעט היסטוריה

לאורך תקופות רבות אזור הטיול, כמו מרבית השרון,  היה כמעט ריק מיישובים או מיושב בדלילות. וזו הייתה דמותו ברבע האחרון של המאה ה-19.

 

גם בתקופת השלטון הבריטי האזור היה מיושב בדלילות. מרבית השטח בו עבר מסלול הטיול היה ריק. בשנים לפני מלחמת העצמאות רק בשוליו נמצאו ארבעה יישובים : תל יצחק בצפון ורשפון ושפיים בדרום וגן שלמה בינהם. כביש החוף עדין לא היה קיים ועל כך ניתן ללמוד משתי המפות להלן.

 

 

אזור הטיול בזמן חתימת הסכם שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות היה בקרבת קו הגבול שסומן והוא עדין היה ריק מיישובים.

 

במשך שני העשורים הראשונים של המדינה, מקיץ 1949 ועד קיץ 1967, אזור הטיול נמצא במותניים הצרות של המדינה לא היה רחוק מקו הגבול.

 

 

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

 

התחלנו את הטיול במתחם החנייה הצמוד למרכולית בקיבוץ תל יצחק וירדנו לעבר הקצה הדרומי של הקיבוץ  הצופה אל האזור ובו נמצא אתר המשמר את הקמת קבוץ תל יצחק.

 

תל יצחק, קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון, שייך לתנועת "הנוער הציוני" והוקם בשנת 1938 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מחבל גליציה שבפולין. הוא נקרא על שמו של יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה. גרעין הראשונים היה קטן מאוד ובשנת 1941 התאחדו עם חברי תל-יצחק, חברי קיבוץ "שורשים" שחיזקו את הקבוצה הראשונה. מאוחר יותר הצטרפו ניצולי שואה חברי "הנוער הציוני" ששרדו את התופת והגיעו לארץ. בראשית שנות החמישים הגיעו לתל-יצחק הראשונים מבין מגשימי "הנוער הציוני" בדרום אמריקה שחיזקו את שורותיו של הקיבוץ. במהלך השנים נוספו לתל-יצחק בני הקיבוץ שנולדו במקום והפכו לחברים. לאורך השנים עברו בתל-יצחק גרעיני נח"ל, עולים חדשים שהגיעו לארץ לאורך כל שנות המדינה וזוגות ויחידים מהעיר ומקיבוצים אחרים. כיום מונה אוכלוסיית תל-יצחק מאתיים חברים ותושבים ושבעים ילדים.

 

 

בשנת 1950, חברי תל-יצחק הקימו בסמוך לקיבוץ, מוסד חינוכי בתנאי פנימייה "נווה הדסה" שחינך לאורך שנים אלפי ילדים, עולים חדשים וישראלים. ילדים אלה שלא יכלו לקבל בבית הוריהם את החינוך הטוב לו היו ראויים, זכו לקבלו ב"נווה הדסה". המוסד ממשיך בפעילות החינוכית גם כיום.

 

תל-יצחק החל את דרכו כקיבוץ חקלאי מובהק ולאורך השנים גידלו בקיבוץ גידולי שדה, פרדסים, לולים, רפת, אבוקדו ואפילו מטעי בננות בשלב מוקדם של הקיבוץ. לאורך השנים עם התבגרותם של החברים והצורך למצוא מקורות פרנסה נוספים, הוקמו בתל-יצחק מפעלים: "מלט" ליצור מבנים טרומיים, מפעל לצעצועים ומפעל "אשקלית כמיפרוד" ליצור דבקים וחומרי אטימה. חלק מהמפעלים נסגרו או נמכרו. כיום מתפרנס קיבוץ תל-יצחק מעבודת חוץ של חברים ומענפי שירותים: סופרמרקט המשרת את כל תושבי האזור, גני ילדים לילדי הקיבוץ ולילדים מכל האזור, חדר אוכל ומטבח המוכרים ארוחות לחברי הקיבוץ ותושבים מהאזור.  בשנת 1998 הקיבוץ נכנס לשותפות עם חברת הבנייה "רובינשטיין" ונבנתה על אדמות הקיבוץ "אחוזת פולג" שהיא כפר לגמלאים הרוצים לחיות במסגרת חברתית פעילה ומוגנת. בשנת 2002 קיבוץ תל-יצחק החל בתהליך של שינוי אורחות החיים שבמסגרתו נעשית הפרדה בין הכנסותיו של חבר מעבודתו לבין תרומתו הכספית לקהילה. שינוי זה נעשה תוך התחשבות ודאגה לאוכלוסיות מסוימות כמו משפחות עם ילדים קטנים וחברים וותיקים.  גם הסדר הקיבוצים גרע שטח של עשרות דונמים מהשטח החקלאי. כיום יש שני ענפי חקלאות: שלחין – גידולי חורף: תבואות לגרעינים או לתחמיץ בשטחי אדמות כבדות. חלקות "נקניק", "גשר", וכו'. פרדס –  הפרדס הראשון ניטע לפני קום הקיבוץ. הוא ניטש ב-48 ' וניתן לנו לעיבוד ומכאן שמו "פרדס זקן". יתר הפרדסים ניטעו בשנות החמישים והשישים. הזן העיקרי, שמוטי. שטח הפרדס הצטמצם משך השנים (בגלל בעיות מים) מקרוב ל- 1000 דונם ל- 520 דונם שהיום בעיבוד חב' מהדרין. בקרוב יוגדלו שטחי הפרדס ע"י נטיעה בחלקות נטושות בפרדס וחלקות נוספות. אבוקדו – ניטע בשנות השמונים וקפא השנה, כ- 200 דונם. גם כאן יהפכו החלקות הנ"ל לפרדס במסגרת "גרנות". אפרסמון – שנעקר בשנות התשעים (בגלל קיצוץ מכסות מים) מתוכנן לנטיעה חדשה של כ- 400 דונם. כל ההגדלות המדוברות תלויות בדבר אחד: שימוש במי קולחין לחקלאות. ברגע שמתקן הטיהור שהוקם (בסמוך לבית סוהר תל מונד) התחיל לתפקד ניתנה האפשרות לקיום כל התוכניות הללו. המקור: אתר הקיבוץ

 

בתל יצחק פועל מכון משואה לזכר משואה לזכר תנועות הנוער הציוניות שנספו בשואה, הכולל מרכז ללימודי השואה, מוזיאון היסטורי, המדרשה הליברלית ע"ש פורדר וארכיון הנוער הציוני. בנוסף קיים בתל-יצחק מרכז התרבות "בית גדי", לזכר גד מנלה, בן הקיבוץ שנהרג במרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן לזכרו של אריק רגב מח"ט הבקעה ומפקדו של גדי ושניהם נפלו באותו קרב.

 

 

 

לאחר שאלי שחר סיפר לנו על הקמת הקיבוץ והתפתחותו יצאנו לצד השני של הגבעה שם הוסיף הסבר על ענפי המשק והראה לנו את מסלול הטיול.

 

יצאנו מתחום הקיבוץ דרומה. חלפנו בדרך הצמודה לברכת א-זוריקה שנוצרה בתוך מחציבת כרכר נטושה ומכילה מים כל השנה בגלל גובה מי התהום ובחורף הרבה יותר.

 

ירדנו אל הפרדסים בצדדי נחל פולג וחצינו אותו מעל  גישרון המחבר את השטחים החקלאיים משני צידי הנחל. במקום בחורף ניתן לצפות בזמן שיטפון בנחל פולג

.

 

נחל פולג חוצה את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט.
לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם: נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר; נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק. נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק. יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום הוא נחל רעננה המנקז את הגבעות שמצפון לעיר , נחל דרור, נחל חרות, נחל רעננה ויובל משמרת. רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

 

 

 

מקור שמו של נחל פולג הוא בפרצה עתיקה שנחצבה ברכס הכורכר בין יקום ואודים – שער פולג המכונה לעיתים בטעות "השער הרומאי" (אף שראשיתה של הפרצה עוד בתקופה הכנענית). פרצה זו נועדה במקורה לשמש להגנת עיר עתיקה בתל פולג, ומאוחר יותר שימשה לניקוז הביצות ממזרח לרכס. הנחל מפלג את הרכס, ומכאן שמו הערבי של הנחל "ואדי פאליק" והשם העברי "נחל פולג". גם הצלבנים קראו לאפיק "נחל הסלע המבותר". לצד הנחל נמצאות מספר שמורות טבע קיימות ומוצעות, הנמצאות רובן ככולן בארבעת הקילומטרים האחרונים של האפיק.

 

 

 

 

זה היה קטע המסלול הראשון. לאחר חציית נחל פולג רכבנו בין הפרדסים לעבר הכביש האזורי (ללא מספר) המנקז ומווסת את התנועה במרכז השרון ומחבר בין צומת חוף השרון בכביש 2 ובין צומת הדרים בכביש 4.

 

 

טיפסנו בשוליים המזרחיים של גבעה שהיא משאר מרכסי הכורכר המזרחי. אומרים שעל הגבעה התגלו שרידי ביצורים כנענים והיא שימשה קו ביצורים תורכי במלחמת העולם הראשונה. לא התעמקנו בסוגיה וגם לא עלינו לתצפית. בטיול קודם עלינו. התצפית מרהיבה.

 

עברנו ליד מתחם קרית שלמה שהיום הוא בית חולים ומסומן במפות כיישוב עברי מתקופת השלטון הבריטי בשם גן שלמה .

 

גן שלמה – חברי רפי רגב הפנה אותי למדריך וילנאי א"י משנת 1941, עמ' 132 ושם צוין שגן שלמה הוא מתחם פרדס שניטע בשנת תרצ"ב  1932. עוד מוסיף וילנאי שהגן נקרא על שמו של הרב שלמה הכהן אהרונסון שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של העיר תל אביב. עוד למדנו הרב שלמה הכהן אהרונסון (אלול ה'תרכ"ג, 1863 – כ' באדר ב' ה'תרצ"ה, 1935) כיהן כרבה של תל אביב משנת ה'תרפ"ג (1923) עד שנת ה'תרצ"ה (1935) יחד עם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. תפקידו כרב ראשי העסיק חלק גדול מזמנו, אך במיוחד נתן דעתו לחיזוק החיים הדתיים ולגיבוש ארגונים, וכן ייסד, יחד עם הרב מאיר בר אילן, את ישיבת תל אביב. ייתכן ושם המקום גן שלמה ניתן לאחר מות הרב בשנת 1935. מרועי מרום מאבן יהודה, (מומחה בנושא השרון בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט) למדנו, אחרי הטיול, שגן שלמה היה אחוזה משפחתית של משפחת בן יאיר, אנשי לח"י, שהוקמה בשנת 1934 ופעלה עד לשנת 1952. בשנה זו הועבר או נתפס השטח בידי המדינה ושטחו הועבר למשרד הבריאות והמקום הוסב להיות קרית שלמה – בית לתשושי נפש ולהלן.

קריית  שלמה – במתחם צעדים, ביה"ח קריית שלמה, מופעלות תכניות טיפול ארציות עבור אוכלוסיות בעלי צרכים מגוונים, חלקם בקצה הרצף, בפיקוח משותף של משרד הרווחה ומשרד הבריאות. במהלך השנים נצבר נסיון וידע רב  בהתמודדות עם אוכלוסיות קצה. המסגרות השונות מציעות קשת שירותים רחבה לאוכלוסיות מיוחדות, הסובלות מכפל וריבוי אבחנות, ובכך מונע טלטול מיותר של המטופלים בין מערכות הבריאות והרווחה.

 

המשכנו בדרך דרומה בין השדות מצפון לחרוצים

 

 

עלינו לעבר צידה המזרחית של שמורת חרוצים

 

שמורת חרוצים צפון –  השמורה משתרעת בשדות ממערב למושב חרוצים, בקרקעות חמרה וחוסמס. שטח זה נחשב לשמורת קרקעות החמרה הגדולה ביותר בישראל, והוצע כשמורה באמצע שנות ה- 80' אך טרם הוכרז רשמית בשל קרקעות פרטיות. נוף השטח הוא בתה ושיחייה של קידה שעירה, קורנית מקורקפת וסירה קוצנית, בה אותרו כ-150 מיני צומח. בשטח אותרו מינים נדירים רבים, ובכללם געדה קיפחת, בוצין ביירותי, אזוביון דגול, שמשונית הטיפין ותורמוס שעיר. כמו כן יש בשטח מגוון גיאופיטים אירוס ארץ-ישראל. בשמורה בולטים שיחים רבים של המטפס שרביטן, וכמו כן פזורה בשמורה פסולת ישנה, הפזורה באזור שנים רבות.

 

 

עקפנו את שטח השמורה ונכנסנו לקטע מסלול בתוך שלושת יישובי "חוב"ב": חרוצים, בני ציון ובצרה וזה המסלול.

 

 

 

 

חָרוּצִים הוא יישוב קהילתי השייך למועצה אזורית חוף השרון. היישוב הוקם בשנת 1951. בשנת 1949 הוקמה במקום מעברת עולים שעבדו בפרדסי הסביבה וגם במשקי הכפר.  במקור נקרא היישוב "גן חנה לאה רוז", על שם תורמת אמריקאית, אך הוא הוחלף בהמשך ל"חרוצים". עד לשנים האחרונות, כמעט כל תושבי חרוצים התפרנסו מעבודה חקלאית. כיום מתגוררים בו בצוותא ובהרמוניה ותיקים לצד תושבים חדשים כ-742 תושבים.

 

בני ציון – השייך למועצה אזורית חוף השרון מונה כיום כ-1044 תושבים, כ-320 משפחות. הכפר הוקם בשנת 1947 על ידי מחלקת המעמד הבינוני של הסוכנות היהודית ומועצת החקלאות הפרטית – איגוד שריכז חקלאים פרטיים שעד אז עבדו אדמות חכורות ובקשו נקודת קבע משלהם. אדמות היישוב, כ-750 דונם קרקע באזור "גבעות רעננה", ליד המושבה רעננה, נקנו על ידי מסדר בני ציון. הסוכנות היהודית והקרן הקיימת הקימו את התשתית לכפר, חפרו באר מים, מחנה צריפים למגורים, חדר נשק, בריכה לאגירת מי גשמים ושני אוהלים. התארגנה קבוצת מתיישבים ראשונה שמנתה 15 משפחות ונקבע מועד העלייה לקרקע. בין המתיישבים האלה היו חקלאים פרטיים, חיילים יהודים משוחררי הצבא הבריטי שחלקם היו גם בשבי הגרמני, חיילי הבריגדה וניצולי שואה. חברת רסקו בנתה את בתי המתיישבים ואת מבני הציבור. מסדר בני ציון ליוו את הקמת הכפר לאורך כל הדרך ובהתאם לכל הצרכים. עם הזמן, נוספו קבוצות נוספות של מתיישבים בכפר. בני ציון הוקם כאגודה חקלאית שיתופית שיסודה היה בערבות הדדית. החקלאות מכילה כ-3,000 דונם, עיקרם פרדס ו-300 דונם אבוקדו, בעיבוד האגודה. קיימים עוד גידולי "ירוקים", לולים, ירקות, תפוחי-אדמה, פרחים וכמו כן, חוות לגידולי סוסים. הכפר מורכב מבסיס של נחלות (משקים מלאים), משקי עזר ודיירים בשכירות. בשנים 1974- 1978 נבנה שכון הבנים שכלל 12 יחידות אשר הוגרלו בין בני המושב. בשנת 1998 עבר הכפר תהליך "הרחבה" שהגדילה והצעירה את אוכלוסיית היישוב. מספר משפחות גרות בנחלת ההורים כ"בנים ממשיכים". במושב פועל בית-ספר (בית חינוך קהילתי) חוב"ב המשותף לילדי המושבים בני ציון, בצרה וחרוצים. בבית הספר לומדים כיתות א'-ו', והוא נקרא ע"ש אדש פרידמן שהיה אחד מיושבי הראש של הכפר.

 

 

 

 

 

בצרה מושב השייך למועצה אזורית חוף השרון עלה על הקרקע ב-1 באוגוסט 1946, והוקם על ידי חברת רסקו עבור חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. שמו של היישוב לקוח משם העיר בצרה שבעיראק, בה נלחמו המייסדים במדי הצבא הבריטי. בשנותיו הראשונות היה יישוב חקלאי שיתופי, וב-1948 הפך למושב עובדים במתכונת של אגודה שיתופית. בחלוף השנים, הפכה בצרה ליישוב קהילתי משגשג ויוקרתי.
על פי האקדמיה ללשון צורת השם העברית בצרה נקבעה על פי השם המקראי בָּצְרָה – עיר באֶדוֹם (ספר עמוס, פרק א', פסוק י"ב). הקמץ בבי"ת הוא קמץ קטן, כלומר ההגייה התקנית היא בתנועת o (בוֹצרה), ואולם ההגייה הרווחת היא "בַּצְרָה" – בתנועת a. מקום נוסף, שהשם מוזכר בו הוא: הפיוט: 'דרור יקרא'. בבית השלישי כתוב: "דרוך פורה בתוך בצרה".

 

 

 

 

יצאנו מתחום מושב בצרה והמשכנו לכיוון דרום על הדרך ממערב לתעלת נחל רעננה

 

 

התקדמנו ובין השדות יכולנו לראות את אזור התעשיה הצפוני של העיר.

 

פנינו מזרחה בדרך לעבר מתקן טיהור המים והלאה לעבר הגבעה המסומנת במפה מזבלה וידועה גם בשם גבעת הזבל של רעננה

 

 

הר הזבל נוצר בעקבות שפיכת האשפה מהעיר רעננה במשך שנים רבות. כדי לחסוך במקום, דפנותיו התלולות יוצבו, כך שנוצר מעין "הר שולחן" קטן. לאורך דופן התל נסללה דרך עפר רחבה עם שיפוע לא תלול, על מנת שהמשאיות והדחפורים יוכלו לטפס אל ראשו ולהמשיך לפנות את האשפה אליו ולערום אותה עליו.  מקום כבר לא משמש מזה כמה שנים להשלכת זבל, והפסולת ככל הנראה כוסתה בשכבה עבה של אדמה. למרות זאת, ההר עדיין מהווה כיום אתר לשפיכת פסולת על ידי אנשים בודדים שאינם יודעים כי אינו פעיל עוד ונוצרות מפולות מדפנות ההר. אחרי שנים רבות הפך המקום יעד לטיולים. הדרך ששימשה בעבר את המשאיות והטרקטורים משמשת את אלה המבקשים לעלות לראש הגבעה. בפסגה ישנם כמה עצי זית וצמחייה טיפוסית לאזור. ממנה יש תצפית מרהיבה לכל עבר: צפונה אל עמק חפר ואל נתניה, מזרחה אל השומרון, מערבה אל רצועת החוף של הרצליה ואל הים התיכון, ודרומה אל רעננה ואל ליבו של גוש דן. סביב התל פרושים פרדסים רבים.

 

 

 

טיפסנו ברכיבה אל מעלה הר הזבל. בתחילה פנינו לקצה המזרחי לתצפית ואחר לקצה המערבי. זה תחום הקרוב של התצפית שלנו.

 

 

אלה המראות ממרומי הגבעה.

 

ירדנו מהתל חזרה למרגלותיו באותה דרך בה טיפסנו. תהיתי וחשבתי ביני ובין עצמי. כמה חבל שגבעה זו אינה יעד טיולים מובהק! אולי הגיעה השעה שתהייה כזו? אולי בכלל כדאי ורצוי לשנות את שמה הדוחה מ"הר הזבל" ל"גבעת השרון". איני מבין מדוע מקום זה שיש לו איכויות רבות מוזנח כל כך. האם לא הגיע השעה שהמועצה האזורית חוף השרון בתחומה נמצאת הגבעה ועיריית רעננה שחלק גדול מאשפה שלה הועברה למקום, יחברו יחד כדי לטפח את המקום. אין ספק שיכולו לקבלה עזרה ותמיכה מקרן קיימת לישראל, רשות הטבע והגנים, המשרד לאיכות הסביבה, רשות מקרקעי ישראל. חבל ואסור להשאיר מקום כזה במצב זה. תקנו אותי אם אני טועה!

 

 

מהתל המשכנו מערבה בין המטעים ובין השדות ואלה המראות

.

 

הגענו אל האבוס המזרחי בו מבצעות עבודות סלילת כביש חוצה שרון דרומי (כביש 531)  והמשך נתיבי איילון (כביש 20)

 

כביש 531 החדש הוא פרויקט תשתיות הכבישים הגדול ביותר הנבנה כיום בגוש דן ועתיד לשדרג את איכות החיים של כל תושבי השרון. הכביש החדש יהיה אחד מכבישי הרוחב המרכזיים באזור השרון שיחליף את מסלולי הנסיעה בתוך הערים ויחבר את התנועה מכביש החוף לכביש חוצה ישראל, דרך נתיבי איילון. הכביש יקשר בין כביש החוף (מספר 2), כביש 4, וכביש חוצה ישראל (כביש 6), במרכזו ייסלל קו רכבת חדש ולצדו יוקמו שלוש תחנות רכבת חדשות. בנוסף לשילוב הכבישים והמסילות, ייבנו בפרויקט 12 מחלפים, 36 גשרים ומנהרות, שבילי אופניים ומסלולים להולכי רגל. עם סיום הפרויקט, ייהנו תושבי השרון מפחות תנועה וזיהום בתוך הערים וקשר רציף ומהיר למטרופולין דן וכבישי האורך של מדינת ישראל.

 

 

 

הפרויקט מחולק למספר תתי-פרויקט שחלקם כבר הושלם. (1) צומת כביש 531/444 – מחלף ג'לג'וליה: מחלף בעל שני מפלסים שבנייתו הסתיימה בפברואר 2013. (2) בין כביש 40 לכביש 402: סלילת כביש דו-מסלולי בין כפר סבא להוד השרון, משולב עם מסילת רכבת ושני מחלפים סלילתו הסתיימה הסתיימה בשנת 2008. (3) מחלף רעננה דרום: הקמת מחלף תלת-מפלסי, כולל הנחת מסילת רכבת ובנית תחנת נוסעים. צפי סיום אוקטובר 2017. (4) קטע בין מחלף שמריהו למחלף רעננה דרום: סלילת הקטע המרכזי של כביש 531, באורך של כ-3.8 ק"מ, סלילת מסילות והקמת תחנת רכבת רעננה סיום הבנייה בסוף 2015 . (5) כביש 20 – ממחלף שבעת הכוכבים ועד כביש 531: סלילת דרך 20, באורך של כ-4 ק"מ, בקטע שבין מחלף שבעת הכוכבים ועד למחלף 531/20, כולל הקמת מחלף בחיבור הכבישים. מסילות החוף יועתקו אל בין מסלולי כביש 20 ויונחו 2 מסילות נוספות. במסגרת הפרויקט תוסדר כניסה מערבית לתחנת הרכבת הרצליה ממערב לכביש האיילון (מס' 20) מועד סיום צפוי – יולי 2017. (6) כביש 20 – מאזור שפיים ועד כביש 531: סלילה כביש 20 בקטע שבין מחלף 531/20 ועד לכביש 2 ועד בכלל. סלילת הכביש כוללת הקמת מערכת קירות תומכים וקירות אקוסטיים, הקמת 5 גשרים ומעברים תחתיים. צפי סיום הובטח אוגוסט 2016 אולם כנראה מאוחר יותר. המקור חברת נתיבי ישראל

 

המשכנו מערבה והגענו לאבוס המזרחי בו עוברת מסילת הברזל מתל אביב צפונה. חצינו את מפגש הדרך החקלאית בין צפון רעננה ומושב רשפון.

קטע הרכבת מתחנת תל אביב מרכז צפונה לעבר הרצליה, נתניה וחדרה מערב הוא "חדש" יחסית ולא נכלל ברשת המסילות הברזל בזמן השלטון הבריטי. קטע זה נסלל לאורך אבוס המזרחי בראשית שנות ה־50 כתחליף למסילה המזרחית המנדטורית שהגיעה רק עד לוד ועברה בסמוך לקווי הפסקת האש שימשה מאז בעיקר עבור הרכבת שנסעה מחיפה לירושלים.

 

נכנסנו לתחום מושב רשפון ורכבנו בכביש הרוחב החוצה אותו ממזרח, מהצד הקרוב למסילת הברזל לכיוון חלקו המערבי של היישוב הנושק לכביש החוף. בעצם חצינו את רכס הכורכר האמצעי של השרון עליו ממוקם המושב רשפון.

 

רִשְׁפּוֹן הוא מושב עובדים השייך לתנועת המושבים הנמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון. הוא נוסד בשנת 1936, ונקרא כשם עיר קדומה רשפונה ששכנה בסמוך למקום שהייתה בסוף ימי ממלכת ישראל עיר חוף ונמל ישראלי. בהמשך שם היישוב שונה ל"רשפון". בשלהי מלחמת העצמאות היה המושב קרבן להתקפות מסתננים. בליל 5 בנובמבר 1948 פרצו המרצחים לביתו של אליעזר וייס שהיה אותה עת מנהל הצרכניה . זהו הבית המשמש היום כמזכירות המושב. אליעזר נרצח. אשתו אטקה וייס נחטפה. שני ילדי הזוג נותרו בטיפול חברי המושב עד שאטקה הוחזרה משבי בירדן כעבור כמה חודשים. חודש וחצי אחר כך – חזר התסריט על עצמו כמעט במלואו.. יום שבת 25 בדצמבר אלימלך זלצהנדלר – יליד ברלין , שהגיע למושב לאחר תלאות מלחמת העולם השניה נרצח אף הוא בביתו. גם במקרה זה נחטפה אשתו – אך חוטפיה לא התמידו בהחזקתה ונטשוה בדרך. להרחבה על פרשיה עלומה ובה סימני שאלה רבים.
היישוב גובל בכפר שמריהו בדרום, ברעננה במזרח, בשפיים בצפון ובים התיכון במערב. ענפי הכלכלה העיקריים בו הם: מטעים, פרחים, ירקות, הדרים, לול וסוסים. חלק מהתושבים עובד במסחר, ואחרים בעבודות חוץ. רשפון מונה כ-1026 תושבים.
חוף רשפון ידוע בפי תושבי האזור בשם "חוף הסירה", בגלל הסירה הטרופה הנמצאת בו. הסירה, שהייתה סירת דיג של קיבוץ יסעור, נתקעה על החוף לאחר סערה קשה בשנת 1958. נעשו מאמצים למשוך את הסירה חזרה לים, אך היא נתקעה בחולות הים במרחק של 25 מטר מקו החוף, כאשר רובה בולט מעל פני הים.

 

 

 

חצינו את כביש החוף (כביש 2) בגשר מעליו.

 

 

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". תוואי הכביש עובר באבוס השרון בין רכס הכורכר המערבי למרכזי שבמישור החוף. עד הקמת המדינה כביש תל אביב עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון – כביש תל אביב חיפה הישן הוא כביש 4. לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה. כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר והביא בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

 

המשכנו באזור ממערב למושב רשפון לעבר צפון

 

עברנו באזור בו יש פיסול סביבתי במקום בו נמצא ארסוף קדם.

 

ארסוף קדם הינו יישוב ותיק מאז 1935 ממול למושב רשפון בין אתר אפולוניה ("תל ארשף") לבין היישוב ארסוף החדש ליד שפיים. ארסוף קדם הוא יישוב לא מוכר המוקף בשטח נוף פתוח של 1400 דונם. איזור זה הוכרז בתוכנית מתאר מחוזית ב- 2003 כשמורת נוף וחלקו כשמורת טבע (הרצועה הקרובה למצוק החוף). אנו, תושבי המקום יוצרים במקום נפלא זה תחום של טיפח נופי, גינון אורגני ואמנות בטבע.
גלריה הירוקה כוללת גינון אורגני לזכרה של דינה מנהיים ז"ל (1951-2006). הפארק הוא אוסף פרטי של מגוון עצי פרי ונוי ,מעל ל -100 סוגים בסביבה מטופחת של נוף פתוח. המיזם של משפחת מנהיים טופח בשלושים השנים האחרונות ממשק חקלאי שנוסד ב- 1935 בארסוף (כיום ארסוף קדם). בגן נטועים 40 סוגי עצי פרי היוצרים סביבה עשירה ונעימה ביותר לאנשים ולציפורים הרבות שנמשכות אליו במשך כל השנה לעונותיה. עצים גבוהים, ועצים קוצניים יוצרים פינות מסתור לחי בסביבה. בגלריה נמצא גם אוסף קבוע של פסלים מאבן, וכך נוצר החיבור המיוחד של טבע ואמנות בטבע. ניתן לשלב טיול בנוף המטופח, ביקור באוסף הבוטני ובגלריה הירוקה.

 

 

 

וזה המסלול בו המשכנו

 

בדרך כבר יכולנו לראות את שוליו של היישוב הזעיר ארסוף

 

כדי לזכות להגיע לארסוף נדרש עוד דשדוש בחולות

 

כנסנו לתחום היישוב ארסוף ועברנו בתוכו. התפעלנו מהיישוב הבנוי על המצוק ובעצם מחריג אותו מהכלל!

 

ארסוף ים המוקם בסמוך לחוף הים על גבי המצוק, בגובה של 35 מ' מעל פני הים ומשתרע על פני שטח של כ- 250 דונם, קרקע פרטית בשטחה של המועצה האזורית חוף השרון ובסמוך לגן הלאומי חוף השרון. שמו של היישוב נובע מקרבתו לתל ארשף הסמוך ומאזכורו בתנ"ך. בשנות ה-30 נרכשו אדמות המקום בידי יהודים, שביקשו להקים כאן יישוב. בתחילת שנות ה-70 נבנו במקום וילות אחדות על-פי אישור חד-פעמי, ובתחילת שנות ה-90 חודשה הבנייה ביישוב. קרבת הישוב לים גרמה לכך שבשנים האחרונות הפך הישוב לאחד הישובים היוקרתיים בארץ, במיוחד המגרשים הנמצאים בקו ראשון לים. ביישוב קטן זה מתגוררות בו כ-40 משפחות בלבד. קרקעות ביישוב נחשבות ליקרות במיוחד והוא מושך אליו בעיקר תושבים אמידים וביניהם אנשי עסקים, דיפלומטים, בעלי ממון, ידוענים ועוד. היישוב משתרע על פני שטח של כ-250 דונמים ומתוכננת בו כעת הרחבה נוספת.  הקהילה בארסוף שומרת באדיקות על פרטיותם של התושבים והשירותים המוניציפאליים מנוהלים על ידי אנשי המקום בעזרת גורמים פרטיים..

 

 

 

 

יצאנו מתחום ארסוף וכאן התחיל קטע הטיול לאורך רכס הכורכר המערבי בשמורת גן לאומי חוף השרון ושוליה.

 

 

 

בתחילה רכבנו על הדרך ממזרח לקבוץ שפיים אליו לא נכנסנו.

 

שפיים הוא קיבוץ שהשתייך לקיבוץ המאוחד (לאחר מכן תק"מ והיום התנועה הקיבוצית), הוקם על ידי יוצאי רוסיה ופולין בשנת 1927 והיום מונה כ-1171 נפש . בשנת 1935 עלתה הפלוגה על הקרקע במקום שבו הוא שוכן היום בין נתניה והרצליה, מערבית לכביש החוף. שם הקיבוץ נבחר מתוך ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק י"ח – "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים". ב-18 בספטמבר 1938נהרגו ארבעה נוטרים חברי הקיבוץ כאשר הרכב בו נסעו עלה על מוקש ליד הקיבוץ. הם קבורים בקבר משותף בבית העלמין בשפיים. קברם היה הראשון שנכרה במקום זה. בשנים לפני קום מדינת ישראל סייעו חברי הקיבוץ לספינות המעפילים שנחתו בחוף הסמוך, ובנובמבר 1945 הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ ועל מושב רשפון. הקיבוץ סבל מהתקפות במרד הערבי הגדול.
הקיבוץ מקיים חיי שיתוף כמיטב המסורת. בשנים האחרונות ישנו ניסיון להמיר את חיי השיתוף לכיוון של ישוב שיתוף קהילתי. למרות זאת בהצבעה שנערכה בינואר 2006 דחה רוב גדול של חברים את ההצעה לעשות רפורמה בשיטת התקציב הנהוגה במשק. היישוב, אחד הקיבוצים המבוססים בארץ, מתפרנס מתעשייה, תיירות, חקלאות והשכרת שטחים למסחר ומשרדים. לקיבוץ אזור מסחר מפותח, שבו חנויות ענק של רשתות מובילות. במיוחד פורח המסחר באזור זה בשבתות ובחגים. פארק המים של הקיבוץ הוא מהבולטים באזור המרכז. מפעל גדול למוצרי פלסטיק – פוליכד. ענפי חקלאות: רפת משותפת עם געש ועם יקום, גידולי שדה, פרדס. בקיבוץ פעל בשנים 1994-2005 פאב-מועדון מצליח שנסגר בעקבות רצח שאירע מחוץ למועדון. הקיבוץ מחזיק בבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל. במרץ 2009 הוחלט ברוב גורף על הפרטת הקיבוץ.

 

 

המשכנו ונכנסנו לתחום הגן לאומי חוף השרון המשתרע על רכס הכורכר המערבי מעל מצוק החוף 

 

הגן הלאומי חוף השרון משתרע ברצועה צרה (רוחבה כ- 300 מ'), וארוכה (כ- 4 ק"מ), מהיישוב ארסוף בדרום עד מכון וינגייט בצפון. רצועה זו משתרעת לאורך מצוק הכורכר החופי, שגובהו מגיע בתחומי הגן ל- 40 מ' מעל פני הים. במקום תצפיות נוף מרשימות מראש המצוק. המצוק בנוי שכבות של חמרה וכורכר, ונקיקים רבים חתורים בו. במצוק גדלים צמחי חוף כמו חבצלת החוף, קריתמון ימי ועדעד כחול.

 

 

 

גן לאומי חוף השרון כולל את חוף הים ואת רכס הכורכר המערבי של השרון. בנוסף לנוף הים המרהיב שנשקף מהתצפיות – מיוחד הגן במגוון הצמחים שבו, הכולל צמחי מדבר לצד צמחים ים תיכוניים. בעורפו של המצוק, נמצא אזור חולי המהווה את עיקר הגן. בחולות אלו, בוצעו בעבר נטיעות רבות, בין היתר של עצי ושיחי שיטה כחלחלה, אקליפטוס, חרוב, קזוארינה ובוהיניה. כמו כן, יש באזור שיחי בר לא מעטים של אטד החוף ושרביטן. הצומח הטבעי באזור מגוון וכולל מין בלעדי לחוף השרון – חומעת האווירון, שאינה גדלה בשום אזור אחר בעולם. במפנה התלול של גיא געש, צומחות רקפות וטבורית נטוייה בחולות, ולשטח הגן הועתקו צמחים נוספים כמו אירוס הארגמן וכלנית מצויה, כדי לשמור עליהם. באביב, יש באזור מרבדי פריחה של חרציות (הן חרצית עטורה, הנפוצה בארץ, והן חרצית דביקה – מהנדירים בצמחי הבר בישראל). מהחי באזור, נמצאים כאן שועלים ונמיות ,ומיני מכרסמים, ובמצוקים מקננים שרקרקים. בשנת 2001, הושבו לטבע כאן צבאים, ועל כן הכנסת כלבים לגן אסורה. עקב נזקים קשים שנגרמו לאזור כתוצאה מתנועה לא מבוקרת של רכבי שטח, גודר כל שטח הגן המוכרז, (אזור שפיים בשנות ה- 90', ואזור געש-וינגייט בשנת 2001 – לאחר פינוי שטח אש באזור), והתנועה בו היא רגלית בלבד. בשמורה מספר מסלולים שעוברים בעומק השמורה, מסביב לה ועל מצוק הכורכר.

 

נכנסנו לתחום השמורה. במרפסת הנוף עצרנו להפסקה ולתצפית.

 

אחר כך המשכנו בשביל עד היציאה בפשפש בקצה הצפוני בגיא היורד מקיבוץ געש אל החוף. זה היה המסלול.

 

 

אלה המראות מהגן הלאומי. אין צורך להכביר הרבה מילים.

 

המשכנו צפונה לעבר קיבוץ געש ונכנסנו לתחומו. המקום אינו זר לי. זה מקום הולדתה של סמדר, בת הזוג שלי, בו גדלה והתחנכה עד בגרותה ובו מתגוררים עד היום הוריה, אחיה וילדיו.

 

געש קיבוץ געש השייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר  ונוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה. במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו שלושה מחברי הגרעין, אולם ראשי הקיבוץ הארצי שיכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר". בתחילה עלו המתיישבים הראשונים בסוף שנת 1948 לבית חווה "עלי קאסם" הנמצאת ממזרח לקיבוץ מדרום לשמורת בני ציון. הם החליפו את אנשי קיבוץ "יד מרדכי" שהתפנו בזמן הפלישה המצרית. אז הם עוד לא  הוכרו רשמית על-ידי המוסדות המיישבים. בתחילה בקשו שיישובם יקרא "גבעת יואב", "רמת יואב" או "שדה יואב", על שם יצחק דובנו, מדריך בפלמ"ח וחבר, ומפקדה הראשון של נגבה במלחמה, שנהרג בהפצצה הראשונה על נגבה, על-ידי מטוסים מצריים (ושכינויו היה "יואב"). התנועה הציעה את השם "מצפה ים", ולא קיבלה את הצעה  מתוך עמדה שהשם שייך לסביבת נגבה. כמספרים כאשר החבר מטעם המחלקה לכלכלה של תנועת הקיבוץ הארצי יחד עם אחד המייסדים הלכנו להיפגש עם הרצפלד במרכז החקלאי הוא אמר להם: "אני רואה שאתם דרום אמריקאים רועשים גועשים, ואני מציע לכם את השם 'געש'". הוא הציע להם את געש כשם זמני שנשאר במשך כמה שנים, עד שועדת השמות שליד המוסדות המיישבים החליטה לאמצו, ומצאו במקורות לגיטימציה. וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עֶבֶד יְהוָה בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר, שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ  בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ. (יהושע פרק כד, פסוקים כט-ל). הקיבוץ עלה למקומו הנוכחי ב-5 ביולי 1951.
בשטח הקיבוץ היה פרדס גדול שניטע על ידי משפחת ליטוינסקי (גן ליטוינסקי) ובמרכזו בית בצורת טירה. כעבור שנים נעזב המקום והבית נשאר עזוב ומוזנח עד ששופץ בשנת 1987 והפך לגן אירועים.
שנת 2007 אימץ הקיבוץ את ה"תוכנית לשינוי אורחות החיים" שעיקרה – העברת הפרנסה לאחריות החברים תוך יצירת זיקה כספית חדשה בין "התרומה הכלכלית" של החברים וקבלת "תמורה חומרית" בגינה (מודל "הקיבוץ המתחדש"). לצד שינוי יסודי זה, סוכמה גם אמנה חברתית לשותפות חדשה המעודדת חופש אישי להתפרנס על-פי כישורים אך תוך שמירה על פערי-השתכרות מתונים בין החברים, ורצון לשמור על ערבות הדדית נרחבת – בה קיימת אחריות חברתית למתן "רשתות ביטחון כלכלי": מיסוד קרנות פנסיה, קרן לעזרה הדדית, ביטוח לשירותי סיעוד ובריאות, מתן דיור וחינוך לכלל החברים. כלכלת הקיבוץ מבוססת על תעשייה (געש תאורה), חקלאות (דשא מוכן געש, עץ מוכן געש, מטעים, רפת "חוף השרון"), תיירות אירוח ופנאי (מרחצאות חמי געש, אירוח כפרי געש), שיווק (ת.ש.ר. געש), מרכזים מסחריים שונים, "עבודות-חוץ" וענפי יזמויות של חברים, ועוד…
בשנת 2007 עלה קיבוץ געש לכותרות בעקבות עסקת נדל"ן גדולה בה הקיבוץ מכר ליזמים פרטיים קרקע שהייתה מיועדת לבני הקיבוץ. היזמים, חברה בשם "צוקי ארסוף" תכננה לבנות במקום שכונת יוקרה לאלפיון העליון. בתחילה, ועדה מחוזית מרכז בהחלטה תקדימית ביטלה את התוכנית לאחר שקיבלה החלטה לתכנון מחדש, החלטה ששונתה על ידי בית המשפט בסוף 2007‏

 

 

עברנו דרך בתי חברים ועלינו לעבר מגדל המים של קיבוץ געש. במקום זה עזבו אותנו שלושה מחברי הקבוצה וחזרו לנקודת ההתחלה

 

 

 

המשכנו צפונה על קו הרכס סמוך למצוק החוף.

 

יצאנו למול הפינה הצפון מערבית של הקיבוץ מול שטח שלולית החורף שנקראת שמורת בריכת געש ובזמן הטיול כמובן שהייתה חריבה.

 

 

הביצה שהיא שלולית חורף  נקראת Birket Shîshân "בריכת שישאן" במפת ה-PEF מהרבע האחרון של המאה ה-19. השליש הצפוני של הבריכה מופרד מיתר חלקיה באמצעות סוללת אדמה, והוא מוכרז כשמורת טבע "בריכת געש". במקום גדלה צמחיית ביצות אופיינית וצפרדעים, קרפדות וטריטון הפסים מגיעים אליה בחורף על-מנת להתרבות. סרטנים דוגמת זימרגל ארץ ישראלי ותריסן מטילים במקום את ביציהם ואלה בוקעות עם בוא הגשמים.

 

 

המשכנו צפונה בדרך הצמודה ממזרח לחלקו הצפוני של גן הלאומי חוף השרון המגודר ולא ניתן לרכוב בו בגלל החולות.

 

 

זה היה המסלול בקטע זה ובסיומו חצינו שוב את כביש החוף מול צומת הכניסה ליקום

 

 

 

מאחר ובזמן שהיינו בקטע זה של המסלול, עצרנו להתרעננות קצרה ולשתיה  באלונית בכניסה לקיבוץ יקום. בגלל השעה המאוחרת, הלחות והחום החלטנו לקצר את המסלול ולא להמשיך כמתוכנן לעבר תל פולג, שער פולג. לאחר ההפסקה המשכנו הלאה לעבר קיבוץ יקום וחצינו אותו ממערב למזרח.

 

יקום הוא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ החל את דרכו כ"קיבוץ א"י ד'", בשנת 1938, בסמוך לחדרה. המייסדים נאלצו להמתין כשמונה שנים עד שהוקצתה להם אדמה להתיישב בה בסמוך ל"ואדי פאליק". במהלך ההמתנה הצטרפו לקבוצה חברים נוספים מגרמניה, בולגריה ופולין. חברים בקבוצה נשלחו לעבוד ביישובים יהודיים מבוססים יותר, כמו בית גן בגליל. בלילה שבין 10-11 במרץ 1947, לפני קום המדינה, עלו חברי הקיבוץ לשטח אדמה שהיה באותה תקופה רווי בביצות ובקשיים קיומיים רבים אחרים. העולים למקום התרכזו בשפיים וממנה עלו לנקודה, הקימו מגדל מים, צריף מגורים וגדר היקפית. בעת העלייה מנה הקיבוץ 120 חברים ו-30 ילדים. למקום נקבע השם "יקום" אך חברי הקיבוץ התנגדו בתחילה לשם וערערו לוועדת השמות. שמות אחרים שהוצעו על ידי החברים היו "פלגים", "אשלים", "גבעים" ו"שער-ים" אולם כולם נדחו.
מאז העלייה על הקרקע יובשו הביצות, הופרח שטח הבעל והפך לקיבוץ משגשג. בשנת 2003 עבר קיבוץ יקום תהליך שינוי והפרטה כחלק מתהליכי ההפרטה המואצים של הקיבוצים בישראל. פרט לחקלאות, המתאפיינת בגידולי שדה ובמטעים, מתפרנסים חברי הקיבוץ מתעשייה ומשירותים. מפעל "פלסטיב", המפעל הגדול בישראל לייצור מיכלי פלסטיק, נמצא בבעלות הקיבוץ משנת 1964ה  ומניב חלק מהכנסותיו. בשנת 2008 נחתמה עסקה למכירת מחצית מאחזקות הקיבוץ במפעל לשותף אסטרטגי מתחום הפלסטיק. ברשות הקיבוץ מבני תעשייה, מסחר ומשרדים המנוהלים על ידי הקיבוץ. חלק מהכנסות הקיבוץ מתקבל מהפעלת מרכז מסחרי ותחנת דלק בכניסה לקיבוץ וכן, פארק תעשיות היי-טק המאכלס מספר חברות ידועות. כתוצאה מהתנהלות פיננסית מבוקרת והשקעות נבונות, נחשב הקיבוץ לאחד האמידים בישראל

 

 

מקיבוץ יקום ירדנו שוב לאבוס המזרחי. רכבנו צפונה בדרך המקבילה ממערב לסוללת מסילת הברזל . היה זה הקטע האחרון של הטיול.

 

 

חצינו את נחל פולג במקום שבחורף בלתי ניתן לעבור בו בגלל הצפת ביצת נחל פולג.

 

שמורת ביצת פולג שמדרום לנחל פולג המשתרעת באבוס החוף משני צידי מסילת הרכבת תל אביב – חיפה, בין הקיבוצים יקום ותל יצחק. השמורה היא ביצה עונתית, שריד לביצה רחבת ידיים שהתקיימה עד לשנות ה- 1950 בשם "בירכת רמדאן". ביצה זו נוקזה, תחילה בתקופת המנדט הבריטי, ולאחר מכן בשנות ה- 1950, אולם שבה והתחדשה בחלקים מהשטח, לאור קשיי ניקוז. שטח הביצה סבוך, ונשלט בעיקר ע"י קנה מצוי. באזור גדלים גם מיני צומח נדירים ובהם סוף רחב-עלים וגומא הפפירוס. מיקומו וגודלו של האתר הופך אותו למקום מקלט חשוב לבעלי חיים. באזור חורפים עופות מים רבים, וכן נצפו בשטח חתול ביצות ושועל מצוי. חלק מהשטח פתוח, ובחורפים גשומים יש בו אגם מרהיב-עין (בפרט ממערב למסילת הרכבת).

 

 

 

 

 

המשכנו צפונה וחצינו את הגשר בדרך החקלאית מעל מסילת הברזל מדרום לכביש 531.

 

המשכנו מזרחה ונכנסנו לתחום חצר קיבוץ תל יצחק. עברנו בין שביליו למגרש החנייה ושם הסתיים הטיול.

 

 

אפילוג

הטיול במרכז השרון ביום זה היה ארוך מבחינת הזמן ונמשך  חמש שעות ושלוש רבעי שעה מתוכן שעתיים ורבע עצירות למטרות שונות. נודה על האמת שמחצית מזמן הטיול היה חם ולח. מזג אוויר זה לא נעים במיוחד אבל הוא הפריע למהלך הטיול.

 

היה זה טיול מעניין בו עברנו בין כל הנופים שמציע אזור זה בחתך הרוחב של השרון: שטחים חקלאיים, שמורות טבע ושטחי יישובים. היינו לנו מספר תצפיות מרהיבות מהם יכולנו להתרשם ממראה האזור.

 

בטיול זה רכבנו, יותר נכון הלכנו, במספר קטעים של חול. ידענו את זה מראש אבל החלטנו שהליכה הקצרה תהייה חלק מהטיול. 

 

למרות שחלק גדול מהמסלול היה מוכר, למדנו הרבה הן בהיבט הגאוגרפי-פיזי והן בהיבט הגאוגרפי -יישובי על חבל ארץ זה שהוא עדין מרחב כפרי פתוח  בין הערים הגדולות במישור החוף. תוך כדי הטיול יכולנו לעמוד על התמורות הרבות שחלו באזור שהיה פעם נידח וכמעט לא מיושב והיום הוא ריאה ירוקה בלב הארץ.

 

לסיום מגיעה תודה לאלי שחר ואליק קריף מתל יצחק שיזמו את הטיול. אלי הוביל והדריך אותו בכישרון ובחן יחד עם חבריו מהקיבוץ. נהינו מאוד. כיף גדול היה עם כל החברים בקבוצה הנעימה שהתגבשה תוך הטיול. 

 

 

 

בבוקר יום חמישי (16/6/2016) מיד עם זריחה יצאנו עופר צינדר ואני לטיול במרחב הכפרי בשוליים הדרום מזרחיים של מטרופולין תל אביב במובנו הרחב באזור שנמצא במשולש הערים: מודיעין בקדקוד המזרחי, רמלה בקדקוד הצפוני ורחובות בקדקוד המערבי כמוצג במפה.

 

 

ביצוע טיול באזור זה, שיש בו כרמים רבים, תוכנן לפני זמן רב. מועד הטיול נקבע לעת סיום האביב ותחילת הקיץ – עונה זו של השנה עת כרמי הגפנים עמוסי ענבים המחכים לבציר. מסלול הטיול היה מעגלי נגד כיוון השעון. תחילתו במשמר איילון, המקום המרוחק ביותר אליו הגענו היה בקיבוץ נען וסיימנו במשמר איילון.

 

 

כבר בפתיחה כדאי לציין שהיום אזור הטיול נחשב בלב הארץ באזור מפותח רווי בניה ותשתיות אולם, בשני העשורים הראשונים הוא היה אזור ספר סמוך לשטח ההפקר במובלעת לטרון.

 

בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות נמצאו באזור הטיול מספר כפרים ערביים: אל קובב, אבו שושה ונענה וקיבוץ נען והמושב גן הדר. מספר הכבישים והדרכים אף היה קטן מזה של אלה החוצים את האזור כיום.

 

מסלול הטיול זה עבר בשתי יחידות גאוגרפיות

 

שליש ממסלול הטיול עבר במערב גבעות השפלה הנמוכה הצפונית ושני שליש ממנו עברו במזרח מישור חוף יהודה.

 

בהיבט הגאוגרפי הפיסי מסלול הטיול היה בתפר בין שני אגני ניקוז. חצינו את היובלים העליונים היורדים אל אגן נחל איילון בצפון ואל אגן נחל שורק במערב

 

עברנו בין היישובים ובתוכם וגם בשדות, בכרמים ובפרדסים ביניהם.

 

 

בהיבט הגאוגרפי היישובי, מסלול הטיול עבר בין היישובים של המועצה האזורית גזר.

 

המועצה האזורית גזר נוסדה בשנת 1949 ובה מתגוררים כ – 25 אלף תושבים ב-25 יישובים, מהם 15 מושבים, 5 קיבוצים ו – 5 יישובים קהילתיים. שטחה של המועצה האזורית גזר הוא כמאה ושלושים אלף דונם והוא משתרע בתוך 'מרובע' התחום על ידי הכבישים הארציים הבאים: בדרום, כביש 3 בין צומת לטרון וצומת חולדה וכביש 411 בין צומת חולדה עד צומת ברנר; במזרח, כביש 1 ממחלף לטרון עד מחלף דניאל; בצפון, כביש 6 ממחלף דניאל עד מחלף נשרים וכביש 431 ממחלף נשרים עד מחלף רמלה דרום; ובמערב כביש 40 ממחלף רמלה דרום ועד מחלף ברנר. בתחום שטח המועצה, למעט כבישי הרוחב הארציים התוחמים אותו אין כבישי רוחב אזוריים. לעומת זאת חוצים אותו שלושה כבישים בכיוון דרום צפון והם כביש 6, כביש 44, וכביש 424.

 

 

 

 

יצאנו לדרך ממתחם מרכז המושב משמר איילון ליד צומת כביש 424 עם הכביש מזרחה לעבר שלעבים.

 

משמר איילון – הוא מושב הנמצא בתחום המוניציפלי של מועצה אזורית גזר ומשתייך לתנועת המושבים. המושב נוסד בשנת 1948, על ידי גרעין מתיישבים מצ'כוסלובקיה. היישוב הוקם על מנת לבסס את האחיזה היהודית בסמוך לקו שביתת הנשק מול מובלעת לטרון, כ 5 ק"מ בכיוון דרום-מזרח. המושב הוקם על גבי חורבותיו של הכפר הערבי אל קובאב. שם המושב ניתן בשל חשיבות מיקומו: צופה על עמק איילון, המוזכר במלחמתו של יהשוע כנגד מלכי האמורי בכיבוש הארץ: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה … וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" ונמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. בסמוך למושב נטעו יוצאי תנועת לח"י יער להנצחת תנועתם. ביער הוקמה אנדרטה לזכר נופלי המחתרת. כיום מונה המושב כ 500 תושבים, העוסקים במקצועות חופשיים או באחד מענפי החקלאות הפעילים במושב – גידולי שדה, נבטים, רפת בקר ומטעי זיתים. היישוב נותן אפשרות קליטה ובשנים האחרונות הגדיל את מספר התושבים שלו על ידי הרחבה קהילתית, חלק מהתושבים שנקלטו ליישוב גרים במשקי ההורים וחלק אחר במגרשים שבהרחבות. מרביתם בני מייסדי הישוב שהחליטו לגור ליד הוריהם וחלק קטן מגיע ממקומות שונים בארץ, בכדי ליהנות מהיתרונות הרבים של החיים ביישוב.

 

כביש 424 העובר במושב, היווה ציר תנועה מרכזי לירושלים. למעשה כביש זה נמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. במלחמת העצמאות ולאחריה בעת שמובלעת לטרון הייתה שטח הפקר ובלטרון שלט הלגיון הירדני כביש זה היה בשימוש יישובי הסביבה. לאחר מלחמת ששת הימים ועד שנת 1978 חזר ושימש כביש זה את התנועה לירושלים. לאחר סלילת קטע כביש 1 מנמל התעופה לוד לעבר לטרון חזר והפך כביש 424 להיות כביש אזורי. היום כביש זה, בעיקר בסוף שבוע  מהווה הכביש זה מסלול רכיבה מועדף לרוכבי אופני כביש.

 

אל קובב  כפר הערבי על עייו הוקם היישוב משמר איילון היה שיך לנפת רמלה. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק מהכיבושים במבצע דני בקרבות עשרת הימים שנועד להרחיב את המרחב המחבר בין ירושלים ובין השפלה מישור החוף. משמעות שמו של הכפר היא "הכיפות", ומקור השם ככל הנראה בצורת הגבעות עליהן שכן. הכפר השתייך לקבוצת כפרים שכונו עִרְקִיַּאת (הגבעות הקטנות), ששכנו בין המישור ממערב להרים שממזרח. בשלהי המאה ה-19 היה הכפר מוקף בגדרות צבר ובעצי זית, ובתיו היו בנויים מלבני בוץ וקש. מאוחר יותר נבנו הבתים מבוץ ואבן, בצמוד זה לזה. בשנת 1944-45 נמנו בכפר 1,980 תושבים מוסלמים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 13,918 דונם, מהם 861 שנרכשו בידי יהודים ועליהם הוקם בשנת 1945 קיבוץ גזר. פרנסת התושבים התבססה על גידולים חקלאיים (דגנים, ירקות ופירות) וגידול בעלי חיים. כבר ב-15 במאי 1948 במסגרת המאמצים לפתוח מחדש לתנועה את הכביש הראשי לירושלים כבשה יחידה מחטיבת גבעתי את כפר.  האחיזה הישראלית בכפר בשבועיים הראשונים לכיבושו הייתה רופפת. הכפר נכבש שוב בתחילת יוני 1948, בידי חטיבת יפתח, במבצע יורם בניסיון להקשות על הכוחות הערביים במהלך אחד הקרבות על אל-לטרון. בעקבות קרבות עשרת הימים, ב-11 ביולי, תושבי האזור נמלטו ממנו כתוצאה מהתקפות באזור לוד ורמלה ונאלצו לפנות לכיוון רמַאללה משום שהמעבר בכביש הראשי נחסם בידי הכוחות הישראלים באל-קֻבּאבּ. מספר חודשים לאחר מכן כפר זה נהרס כמעט כליל ועל עייו, כאמור, הוקם מושב משמר איילון, בשנת 1949. בגבעה מיוערת ממערב למושב משמר איילון נמצא חלק מאתר הכפר אל קובב. בית-הספר של הכפר נותר על תילו, וכך גם מספר בתי אבן, שחלקם מאוכלסים על ידי תושבי משמר איילון. בשנת 1952 נבנה על חלק מאדמות הכפר מושב בן נון. על הכפר באתר זוכרות

 

יצאנו לדרך ועקפנו ממערב את הגבעה המיוערת בה נמצאים חלק מעיי הכפר אל קובב. כיוון הרכיבה היה מערב ומיד גלשנו לשוליים הקיצוניים של מישור חוף יהודה. זה היה המסלול בחלק זה של תחילת הטיול.

 

כבר בתחילה נראה תל גזר במלוא הדרו.

 

 

בהמשך הדרך עברנו בין השדות המעובדים הרחבים מדרום לקיבוץ גזר אליו לא הגענו.

 

גזר – קיבוץ שהוקם בשנת 1945, על ידי קבוצת עולים מאירופה ונקרא על שם העיר העתיקה גזר הסמוכה  (תל גזר). שמו המקורי של הקיבוץ היה הדסה- גזר, על שם הגרעין שבמקור הורכב ממספר קבוצות שונות שעברו הכשרה לקראת עלייה על הקרקע בקיבוצים שונים. בשנת 1961 עזבו המייסדים את הקיבוץ וגרעין הקיבוץ הוחלף מספר פעמים, עד שלבסוף התיישבו בו קבוצת עולים מארצות הברית (1974).

 

 

התקדמנו ומולנו צדו המזרחי של היישוב בית עוזיאל.

 

בית עוזיאל – מושב, שהוקם בשנת 1956 ונמצא בתחום המועצה אזורית גזר. היישוב נקרא על שמו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל. במקום מתגוררים כ- 150 בתי אב, אוכלוסייה חילונית ומסורתית.

 

 

תוך התקדמות מול בית עוזיאל, יכולנו להתפעל עוד מתל גזר והיופי של תאורת קרני השמש לכיוונו.

 

זה היה דמותו היישובית של האזור טרם מלחמת העצמאות.

 

אחרי שעקפנו את תל גזר התקדמנו מערבה והגענו לכביש 44 וחצינו אותו בצומת הכניסה ליישובים פדיה ופתחיה בסמוך למרכז הלוגיסטי של ביכורי השדה

.

 

 

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר בין צומת שמשון הסמוך לאשתאול ובין מחלף חולון בצפונה של חולון. אורכו הכולל של הכביש 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו. הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה. בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 לשמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון. החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה, אותו חצינו בטיול זה, נסלל מאוקטובר 1949^] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט. עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

 

 

המשכנו לצד הכביש לעבר מושב פתחיה

 

 

פתחיה, מושב שהוקם בשנת 1951 על אדמותיו של היישוב הערבי אל-נענה, שתושביו ברחו לאזור רמאללה, ירושלים וירדן במהלך מלחמת העצמאות. ליישוב הגיעו עולים מתוניסיה ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לישוב עולים מאלג'יריה ומהודו.  תחילה, נקרא היישוב "גזר 10". כיום, תושבי המושב עוסקים בעיקר בגידול ענבים ובעבודות חוץ.

 

בטיול זה החלטתי שלא נכנס לתחום המושב אלא נעבור לאורך יובל נחל עקרון הנמצא מדרום לו כמוצג במפה ונעלה לכיוון הגשר מעל כביש 6.

 

 

בתחילה רכבנו על דרך בצד יובל נחל מול השדה

 

שחיש מהר נעלמה. התקדמנו בסבך בין המטעים והגפנים.

 

 

 

המשכנו מערבה בדרך אל הגשר מעל כביש 6 שנבנה על מנת שתושבי פתחיה יוכלו להגיע אל שדותיהם, כרמיהם ומטעיהם ממערב לכביש.

 

 

מהגשר יכולנו לראות את אזור נען שהיה היעד הבא שלנו.

 

לא החמצנו את הרכבת החולפת על מסילת הברזל הסמוכה בקו באר שבע – צפון הארץ.

 

ירדנו לעבר מסילת הברזל וחצינו אותה בתוך מעביר מים.

.

וחלפנו ליד מבנה תחנת נען

 

 

תחנת הרכבת בנען נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהתחלה היא שימשה להובלת תוצרת חקלאית של פרי הדר ולאחר מכן שימשה גם כתחנת נוסעים לתושבי האזור. בשנות ה-40 עצרו בתחנה שלוש רכבות כל יום ולאחר קום המדינה שירתה התחנה את הרכבות בקו לירושלים. בשנות ה-50 שימשה התחנה גם את את קו המסילה לבאר שבע בהיותה תחנת ביניים בקו זה. בשיאה, בשנות ה-60 עצרו בתחנה כ-20 רכבות ביום, מחציתן בקו לבאר שבע ומחציתן בקו לירושלים. בשנת 1992 הופסקה עצירת הרכבות בתחנה וכיום היא משמשת תחנת רכבת תפעולית בלבד ולצידה שלוש מסילות המשמשות למפגש המסילות בקווים תל אביב – באר-שבע ותל אביב – ירושלים. רכבת ישראל ביצעה במבנה ההיסטורי עבודות שחזור. מקור והפניות נוספות

 

 

 

התקדמנו צפונה על דרך הכורכר לצד מסילת הברזל וממזרח יכולנו להבחין בגבעה הנמוכה עליה נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר הערבי נענה.

 

תל נענה הוא גבעה נמוכה וקיבל את שמו מן הכפר הערבי נענה שישב במקום עד פרוץ מלחמת העצמאות. תושבי הכפר הראשונים היו ככל הנראה פלאחים מצריים שהגיעו לארץ בשנת 1832 כחלק ממהלך יישוב איכרים מצריים בארץ ישראל, שיזם המושל דאז אבראהים באשא, בנו של שליט מצרים, מוחמד עלי. אליהם הצטרפו מאוחר יותר פועלים מצריים שהביאו הבריטים כדי לבנות את מסילת הרכבת מתעלת סואץ לכיוון עזה ולוד ב 1917. בתחילת מלחמת העצמאות היחסים בין תושבי קיבוץ נען עם ערביי נענה היו תקינים בדרך כלל אך החמרת המצב הביטחוני לא אפשרה זאת. המתיחות גברה עם פרוץ המלחמה, אך לא הביאה לעימות. במהלך חודש מאי 1948 נכנעו ערביי נענה לכוחות חטיבת גבעתי, והתושבים נשארו בכפר והמשיכו לעבד את אדמותיהם. ב 10- ביוני, ערב כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה, הותקפה קבוצת הדסה-גזר (קיבוץ גזר) בידי הלגיון הערבי ולוחמים בלתי סדירים, כולם תחת פיקוד בריטי, ועוד 200 ערבים מרמלה. למרות בקשת התגבורת, לא נשלחו כוחות סיוע לגזר, וכעבור ארבע שעות נכבשה הנקודה. בקרב נהרגו 28 איש, 19 חברים מהקבוצה ו 9- לוחמי פלמ"ח. בערב נכבשה הנקודה מחדש על ידי יחידת פלמ"ח מחטיבת יפתח. ההפוגה נכנסה לתוקף ב 11- ביוני. ערביי נענה חששו מתגובת היהודים, מכיוון שאחדים מהם היו שותפים למעשה ההרס ולפגיעה בפצועים בגזר. למחרת החלו ערביי נענה לעזוב את הכפר לעבר רמלה, מתוך תקווה שיוכלו לשוב לבתיהם. הדבר לא ניתן להם, והכפר נותר נטוש, ולאחר מכן נהרס. ב 1892 , בזמן הנחת מסילת הברזל בסמוך לתל, נמצאו במקום ממצאים מהמאה ה-6 לספירה, המעידים שעמד באתר בית כנסת. בשנת  1952חשפו שמריה גוטמן ויוחנן פרידברג ממערב למסילת הברזל שרידים מהתקופה הרומית המעידים על מערכת בניינים מפוארים שהייתה במקום. בשנת  1991 נחשפו בור מים ביזנטי, רצפת פסיפס ומבנה תעשייתי שמשולבות בו בריכות בנויות ותעלות מטויחות )לפי סברה אחת, הבריכות שימשו לתעשייה בורסקאית או לאשפרה. בשנת 1997נחשפו קברים בנויים מהמאות 4-3 לספירה וכן שרידי יישוב מהמאות 15-12 לספירה. מקור: ספר "עוטף נען" מופיע במפת עמוד ענן.

 

 

 

 

בצומת דרך העפר מול גשר כביש 6 פנינו מערבה התקדמנו לעבר קיבוץ נען כמוצג במפה.

 

 

 

נען הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ המאוחד (כיום "התנועה הקיבוצית") הנמצא בתחום המועצה אזורית גזר הוקם בשנת 1930 על ידי חניכי הנוער העובד מקבוצת "הבציר" ברחובות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה על ייעוד התיישבותי, וניסתה להקים התיישבות על אדמות שהיו שייכות לאיש רחובות משה סמלנסקי.  בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי התגלע סכסוך, ולבסוף התחברה הקבוצה למנחם מנדל רוזנבוים שהיה חבר בעמותת מהפכנים שגלו מרוסיה לארה"ב. בסיוע כספי עמותה זו נקנו אדמות ליד הכפר הערבי "נענה" וחברי הקבוצה עלו על הקרקע יחד עם רוזנבוים וייסדו את הקיבוץ.
נען הוא הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת "הנוער העובד" וכן גם הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נערים שנולדו בארץ ישראל. שמו ניתן לו בשל קרבתו לכפר הערבי "נענה", למרות שהיו כאלה שרצו לקרוא לקיבוץ בשם "נעמה" בשל קרבתו לחורבות העיר הקדומה "נעמה" (יהושע ט"ו 41).
בשנת 1937 הוקם בקיבוץ מפעל לתבניות מתכת וייצור עגלות וכעבור שנה שינה המפעל את ייעודו למפעל לייצור ממטרות ובהמשך קיבל את השם: "נען מוצרי השקיה". המפעל המשיך והתפתח ברבות השנים וקיים עד ימינו.
לנען יש חשיבות גם בתולדות הפלמ"ח. בשנת 1942 לאחר שהבריטים הסירו את תמיכתם בפלמ"ח שנה לאחר הקמתו, התקיימה בו המועצה שהחליטה שהארגון יעסוק בעבודה ובאימונים כבסיס לקיומו.
לקיבוץ רפת משותפת עם קיבוץ שובל המספקת חלב ל"טרה", ענף גידולי שדה הנפרש על פני כ-8000 דונמים (גידולים עיקריים: כותנה, תירס, אבטיח) וכמו כן בעלות על שטחי מטעים, פרדסים וחצילים ומספר ענפים נוספים הפועלים בתוך הקיבוץ.
מקור וקישורים נוספים אודות קיבוץ נען

 

 

החלטנו מראש שבטיול זה נקדיש זמן לסיבוב בקיבוץ נען. לפני הכניסה לתחום הקיבוץ פנינו לבית העלמין ופקדנו את קברו של ישראל גלילי.

 

 

ישראל גלילי (10 בפברואר 1911 – 8 בפברואר 1986), ראש המפקדה הארצית של ה'הגנה', ממנהיגי תנועת העבודה, חבר כנסת ושר.  נולד בשנת 1911 בבראילוב שבאוקראינה, בן משפחת ברצ'נקו.  כשהיה בן שלוש עלתה המשפחה ארצה וישראל גדל בתל אביב, סיים בית ספר עממי ולמד את מקצוע הדפוס. בשנת 1924 נמנה עם מייסדי תנועת 'הנוער העובד', ובשנת 1930 נמנה עם מייסדי קיבוץ נען מדרום לרמלה, בו הקים משפחה והיה חבר עד יום מותו. בשנת 1927 התגייס ישראל גלילי ל'הגנה'. ב-1935 מונה לחבר המפקדה הארצית של ה'הגנה' ומילא תפקידי מטה שונים, ביניהם הממונה על הרכש והחימוש. בימי מלחמת העולם השנייה היה פעיל בהכנות כנגד פלישה גרמנית לארץ, ולאחר המלחמה, בתקופת פעולתה של 'תנועת המרי העברי' (ארגון גג של המחתרות היהודיות בארץ ישראל), כיהן כנציג ה'הגנה' במפקדה המתאמת בין הארגונים. ביוני 1947 מינה בן-גוריון את גלילי לראש המפקדה הארצית של ה'הגנה' (רמ"א), שעיקר תפקידו היה לקשר בין הארגון הצבאי להנהגה האזרחית – הוועד הלאומי והסוכנות היהודית. בתפקיד הרמ"א מילא גלילי בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, לפני הכרזת העצמאות, תפקיד מרכזי, שחשיבותו גברה עקב העדרו של הרמטכ"ל יעקב דורי, בגין מחלתו. לזכותו של גלילי יש לזקוף את הקמת 'שירות האוויר' – שהפך להיות לחיל האוויר – וכן את הקמתם של 'שירות הים', 'שירות המשורינים' ו'שירות התותחנים', שהפכו לאחר מכן לחילות הים, השריון והתותחנים. בתחילת מאי 1948 החליט בן-גוריון על ביטול תפקיד הרמ"א, אך לדרישת ראשי האגפים במטכ"ל השיב את גלילי זמנית לתפקידו כרמטכ"ל בפועל וכעוזר בכיר לשר הביטחון, עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הכרזת המדינה) תקבע כללים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה. ערב הכרזת העצמאות העיד גלילי על מוכנותו של הכוח הצבאי, בישיבת 'מנהלת העם' שדנה בשאלה האם להכריז או להימנע מהכרזה על עצמאות המדינה. ביוני 1948 הוא ניהל את המשא ומתן עם האצ"ל ולח"י על צירופם לצה"ל, ובהמשך ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אניית הנשק 'אלטלנה'. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף בהשבעת סגל הפיקוד העליון של הצבא. אולם, מחלוקות נוספות שהתגלעו בינו לבין בן-גוריון גרמו לבסוף להתפטרותו של גלילי, ב-1 ביולי 1948.  ישראל גלילי כיהן כחבר כנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השמינית (1949 עד 1977, עם הפסקה בכנסת השנייה). בתחילה מטעם מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), בהמשך מטעם 'התנועה לאחדות העבודה – פועלי ציון' ומטעם 'המערך'.  הוא שימש כחבר ועדת חוץ וביטחון וועדת החינוך. בין השנים 1965 ו-1977 כיהן כשר בלי תיק, ממונה על ההסברה ושר ההסברה במלחמת ששת הימים. בתפקיד יו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות היה אחראי לראשיתה של ההתנחלות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. המקור

 

לאחר פרסום הטיול  העיר לי (בצדק) עמיתי האקולוג ומורה הדרך ד"ר צביקה אבני: "אם כבר נכנסתם לבית הקברות "החדש" של נען לקברו של ישראל גלילי חובה הייתה גם לפקוד את קברו של שמריה גוטמן עם מפת הארץ על המצבה, את קבר המלחין דוד זהבי הוא הציע לשלוח תמונות מסיור שערך במקום. כמובן שהסכמתי. ולהלן התוספת .

 

שמריהו גוּטמן (15 בינואר 1909 – 22 באוקטובר 1996) היה ארכאולוג  וידוע בעיקר הודות לתרומתו לחקר מצדה ולחשיפת גמלא, אם כי הידע שרכש בתחום היה פרי לימוד עצמי ולא אקדמי.

 

שמריהו גוטמן נולד בגלזגו אשר בסקוטלנד בחודש ינואר 1909 למשפחה שהיגרה לשם מרוסיה ב-1905. ב-1912 המשפחה עלתה לארץ ישראל, והתיישבה במרחביה לימודיו התיכוניים היו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. שמריה היה מראשוני תנועת הנוער העובד הדריך בעמק יזרעאל, ירושלים וחיפה ואף היה מזכיר כללי של התנועה. שמריה היה מראשוני קיבוץ נען והיה חבר בו עד יומו האחרון.  שמריה ניחן בחוש סיירות מעולה, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, לימד והדריך בטיולים וסמינרים בחוגים ומסגרות שונות. בעיקר עשה זאת במצדה אליה הגיע לראשונה ב-1933 כאשר סובב את ים המלח ברגל. בשנים 1942-43 היה ממקימי המחתרת היהודית בעירק שעסקה בהכשרה להגנה עצמית והכנות לעליית העדה לארץ ישראל. נוסף לכך היו לו שליחויות מטעם הישוב בארץ בהעפלה מאירופה. מטעם ההגנה שרת בש"י והיה ממפקדי "המחלקה הערבית" של הפלמ"ח (המסתערבים). לימים היה קצין בכיר במודיעין של צה"ל. במלחמת השחרור השפיע על הפיקוד הבכיר כדי להוביל לכיבוש עין גדי. שמריה היה חוקר מצדה הישראלי הראשון, יזם והשתתף (עם מיכאל אבי-יונה, נחמן אביגד, יוחנן אהרוני ועמנואל דונייבסקי) בסקר הארכיאולוגי הגדול שנערך שם בשנים 1955-6 הוא גילה ושיחזר את שביל הנחש עליו מספר יוסף בן מתתיהו. שמריה חפר ושיחזר את המחנה הרומי שלמרגלות מצדה (מחנה א). אודות המצור הרומי העמיק לחקור בזמן לימודיו באנגליה כאשר  סקר את חומת הדריאנוס. למעשה, שמריה הניח את הבסיס לחפירה הארכיאולוגית הגדולה של יגאל ידין ואף היה בה מנהל שטחים (בית הכנסת והחומה).שמריה כתב מאמרים רבים ונשא הרצאות רבות על מצדה, ימי בית שני והמרד הגדול ברומאים. את מחקריו על מצדה כינס בספרו: עם מצדה (1966). לאחר מלחמת ששת הימים השתתף בסקר החרום בשטחים שנכבשו והיה לראש חוליית הסקר הארכיאולוגי בגולן. גולת הכותרת של מפעלותיו של שמריה היא חפירות גמלא שהחלו ב-1976 ונמשכו במשך 14 עונות, שנה אחרי שנה לאורך החודשים מאי – אוגוסט כל שנה. קדמו להן סקרים (את האתר זיהה לראשונה יצחקי גל שהיה עוזרו של שמריה בסקר הגולן), את סיכומי החפירה הוא כתב במאמרים שונים ובספריו. מפעל חפירותיו של שמריה בגמלא זכה להמשך בעונות 1997 – 2000 ע"י עוזריו דני שיאון וצבי יבור האתר זכה לעבודות שימור ופיתוח תיירותי (שלא הושלמו) כפי שחלם על כך שמריה גוטמן. מקור ולהרחבה

 

 

 

דוד זהבי (גולדיס) (1910 – 26 באוקטובר 1977) היה מלחין ממייסדי קיבוץ נען.

 

 

הורי אביו של דוד זהבי עלו לארץ ישראל מרומניה ב-1877 כחלק מהעלייה הראשונה, הגיעו לטבריה ומאוחר יותר עברו להתגורר בראש פינה, שם נולד אברהם גולדיס, אביו של דוד. ב-1895 נישא אברהם לרחל, עולה בת 19 מרומניה, ועבד לפרנסת המשפחה במפעל המשי שיזם הברון רוטשילד בראש פינה. משנקלע המפעל לקשיים פוטר אברהם מעבודתו ובני הזוג עברו בסביבות שנת 1900 ליפו, שם נולד ב-1910 דוד, הילד השלישי במשפחה. לימים כתב כי "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך." אביו קיוה כי יהיה חזן. זהבי למד בגן העברי שהיה ביפו והמשיך את לימודיו בבית־הספר תחכמוני בשכונת נווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו על ידי השלטונות העות'מאניים לזכרון יעקב. לאחר כניסת הבריטים שבה המשפחה לתל אביב. זהבי לא למד מוזיקה בצורה מסודרת בשל חוסר אמצעים. אחותו הגדולה, לאה גולדיס, דחפה אותו לקבל חינוך מוזיקלי בנגינה בכינור, אך כעבור זמן קצר עבר לפסנתר, ש"קסם לי יותר בעושר צליליו" הוא החל ללמוד אצל הפסנתרנית מרים לוית, ולאחר מכן למד אצל הדסה ביריביס. בגיל מבוגר יותר למד אצל בצעירותו עבד בעבודות מזדמנות כמו דפוס, בניין ורַצפוּת. עם בגרותו הצטרף למייסדי קיבוץ נען והיה חבר הקיבוץ כחמישים שנה, עד יום מותו. הוא עברת את שם משפחתו מגולדיס לזהבי.
שירו הראשון, אותו הלחין בעודו נער בן 15, היה "אורחה במדבר" למילותיו של יעקב פיכמן, שיר הפותח במלים "ימין ושמאל, רק חול וחול…". בין לחניו הנודעים, שירה של חנה סנש, "הליכה לקיסריה" (המוכר כ"אלי, אלי"), "ניגונים" למילותיה של פניה ברגשטיין, "הן אפשר" ו"יצאנו אט" למילותיו של חיים חפר. כמו כן, הלחין זהבי את המנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח…") שכתב זרובבל גלעד; הלחן פורסם לראשונה בעיתון "במעלה" של הנוער העובד. שירו הידוע ביותר הוא "החליל", שאותו הלחין למילותיה של לאה גולדברג, שאותן מצא בשער של השבועון "דבר לילדים". להרחבה 

 

 

 

לאחר ביקור בבית העלמין נכנסנו לתחום חצר קיבוץ נען ואלה חלק מהמראות שראינו.

 

 

 

 

לאחר סיבוב בנען יצאנו בשער הגדר לעבר הכביש האזורי (כביש 4233) המוביל מכביש 40 ליישובים בסביבה. הגענו לתחום גני הדר.

 

 

גני הדר, הוא היישוב הראשון בתחום המועצה האזורית גזר המוגדר כישוב כפרי-קהילתי ואדמותיו פרטיות. הקרקעות עליהם הוקם היישוב נרכשו מערביי נענע בשנת 1927 ע"י קבוצת יהודים מניו-יורק ופילדלפיה אשר התאגדו בראשותו של ד"ר מאיר רוזוב (מנתח פה ולסת נודע שגם לימד באוניברסיטת ניו-יורק והיה פעיל במוסדות הקהילה היהודית בעיר ובתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממקימי חברת "אחוזת ציון"). קבוצה זו קבעה מטרה לגאול קרקעות בארץ ישראל לטעת פרדסים ולגור במקום. עם רכישת האדמות ע״י קבוצת גן הדר החלו בנטיעות וחפירת בארות מים. חברי האגודות "גן הדר א' ", "גן הדר ב' " "פרי הדר" ו"תל הדר" החליטו לקרוא את נקודת הישוב השכן רמות מאיר על שם נשיאם לאות ההכרה על פעולתן הנאמנה להתיישבות יהודים באדמות הארץ. תושבי גני הדר מקצתם צאצאי המייסדים ומתיישבים חדשים מחויבים לשמור על צביוני הכפרי של הישוב חלק קטן מהישוב מתפרנס מחקלאות ורובו ממקצועות חופשיים.למקור והרחבה אודות היישוב

 

 

 

הגענו לקצה גני הדר ושם המשכנו לעבר הפרדסים. ידעתי שלא תהייה לנו דרך רגילה. ברכיבה והליכה שם הרגשנו את מהות גבעות החול של מישור חוף יהודה, הדומות במהותן לאלה שבשרון.

 

 

המשכנו בין הפרדסים ונכנסנו לתחומי רמות מאיר.

 

רמות מאיר הנו מושב עובדים משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר. המושב קרוי על שמו של דר' מאיר רוזוב עסקן יהודי ציוני מארה"ב אשר תרם את הכסף לרכישת האדמות עליהן הוקם המושב. רמות מאיר הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים משוחררים. לאחר 15 שנה התפרק המושב וננטש כמעט לגמרי , פרט למספר מצומצם של משפחות (כ- 3 עד 4 משפחות) שנותר במקום. בשנת 1968 הוקם בפריס גרעין עליה השייך לתנועה ציונה. גרעין זה עלה בשנת 1969 ארצה ויישב מחדש את המקום. בתחילת דרכו, התקיים רמות מאיר מענפי חקלאות. עד סוף שנות ה-90 ענפי החקלאות העיקריים היו לולים וחממות ורדים.  ברמות מאיר יש עדיין מספר תושבים העוסקים בחקלאות פעילה של חממות, מטעים ופטריות.  מקור אודות היישוב

 

 

המשכנו בין בתי המושב. שוב יצאנו לפרדסים מדרום ודרכם התחברנו שוב לכביש 4223 ורכבנו בו לעבר מושב יציץ.

 

 

יציץ הוא מושב משתייך לתנועת המושבים הנמצא בתחום המועצה האזורית גזר ושטחו כ-2,000 דונם. מקור השם בפסוק "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו, כ"ז, ו'), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, ישרש. המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים מטריפולי, שהם וצאצאיהם מהווים עד היום את עיקר תושבי המושב. כיום חיים בו למעלה מ-2,000 נפש, מקור אודות היישוב

 

 

 

 

המשכנו בחלקו הדרומי של מושב יציץ והתקדמנו לעבר בית העלמין ושם חצינו שוב את מסילת הברזל, הפעם מכיוון מערב למזרח.

 

התקדמנו דרומה בדרך המקבילה למסילת הברזל ואחרי מאות מטרים טיפסנו על תל מלוט מכיוון צפון. אודה לא הצלחתי לרכב את כל העליה שהייתה מעט תלולה. שהגענו למעלה ידענו שהמאמץ שווה. ראש התל הוא אחד מנקודות התצפית המרהיבות באזור. שם פגשנו עוד שלושה רוכבים.

 

 

תל מלוט מזוהה עם העיר המקראית גיבתון עיר פלשתית בגבול נחלת שבט דן. פעמיים, ללא הצלחה, ניסו בני ישראל לכבוש את העיר. במהלך המצור הראשון נרצח כאן מלך ישראל, נדב בן ירבעם, ע"י בעשא בן-אחיה שמלך תחתיו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אָבִיו, וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא, בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים; וְנָדָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, צָרִים, עַל-גִּבְּתוֹן." (מלכים א' ט"ו פסוקים 28-25). מצור שני התרחש לאחר 25 שנה: "בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים, בְּתִרְצָה; וְהָעָם חֹנִים, עַל-גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים. וַיִּשְׁמַע הָעָם, הַחֹנִים לֵאמֹר, קָשַׁר זִמְרִי, וְגַם הִכָּה אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיַּמְלִכוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-עָמְרִי שַׂר-צָבָא עַל-יִשְׂרָאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא–בַּמַּחֲנֶה." (מלכים א' ט"ז פסוקים 16-15) העיר עצמה לא נכבשה בידי בני ישראל.  בעבודות תשתית באזור בשנת 1998, התגלה כאן מטמון המטבעות הגדול ביותר בישראל ובו כ- 26 אלף מטבעות, מהמאות הרביעית-חמישית לספירה (למעלה מאלף שנים לאחר אירועי הקרבות על גיבתון). נוסף למטמון המטבעות, התגלו בחפירה כלים עתיקים רבים.  מקור והרחבה אודות המקום

 

 

האנדרטה במרומי תל מלוט לזכרו של רפנאל מוסקל הי”ד, בן המושבה מזכרת בתיה, אשר נהג לטייל במקום רכוב על אופניו. רפנאל נהרג בקרב במרון א-ארס במלחמת לבנון השניה.

 

 

 

שטחה של שמורת עינות גבתון 80 דונם ובה שתי קבוצות של נביעות אשר סביבן צומח מים וביצה. הסיבה להמצאות המעיינות והביצה באזור זה נובעת ממספר גורמים: הקרקע כוללת שכבות קרטון חרסית וחוואר שבבואן במגע עם מים הופכות אטומות ונושאות את המים.  מעיינות אלה נמצאים בשקע טופוגרפי רדוד אשר בחורף מתנקזים אליו מי הנגר העילי. בקיץ 2013 רשות הטבע והגנים סגרה את השמורה על מנת לאושש אותה ובעיקר על מנת להסיר בגיזום ובשריפה את עצי השיטה המכחילה שהיא מין פולש בארץ בכלל ובשמורה בפרט. בנוסף נכרתו האקליפטוסים שמעל פסי הרכבת מחשש להתמוטטותם בחורף. להרחבה באתר שמורת הטבע והגנים

 

 

לאחר התצפית ופטפוט קצר עם עמיתים הרוכבים. ירדנו ממרומי התל למטה.

 

 

הכוונה הייתה להגיע ולהיכנס לתחום הבריכה של עינות גבתון. אבל זה מה שראינו.

 

ידעתי באתר רשות הטבע והגנים נכתב שהשמורה שנסגרה לצורכי שיקום תפתח בקיץ 2014. חשבתי שאחרי שנתיים נוכל להיכנס לתחומה ולהציץ בה. אנחנו אנשים שומרים על החוק! לא נכנסנו. מעניין מתי כן תפתח השמורה. בכל מקרה התנחמו בעוד מבט על תל מלוט.

 

המשכנו בדרכנו ממזרח לשמורה. חצינו דרך מעביר את מסילת הברזל. לאחר המעבר עופר הודיע על חסרון באוויר בגלגל. טוב עצר לנפח.

 

 

התקדמנו חצינו מתחת לגשר כביש 6. בקצה העליה עופר הודיע שיש תקר. שם נעצרנו להחלפת פנימית. גם הראשונה שהוחלפה היה בה תקר. השניה שהוחלפה הייתה תקינה.

 

לאחר הפסקה ארוכה מאונס. החלטתי לקצר את המסלול. במקום לרדת דרומה לעבר נחל השלושה המשכנו מזרחה על הדרך בין השדות לעבר מושב פדיה.

 

 

פדיה מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר. הוא מושב חקלאי בעל חלקות אדמה גדולות שהוקם ב-1951 על ידי עולים מעיראק. על אדמות אבו שושה ושמו נלקח מספר מלכים ב, שם הוא מופיע כשם פרטי.

 

 

נכנסנו לתחום המושב ויצאנו דרומה בדרך המוביל לכיוון חולדה בין הכרמים ומטעי הרימונים.

 

 

המשכנו מזרחה בין הגפנים ואלה מראות הנוף.

 

דרך הכרמים הגענו לכביש 44 וחצינו אותו ממערב למזרח וכאן החל הקטע האחרון של מסלול הטיול.

 

 

למעשה לאחר חציית כביש 44 המשכנו לטפס על מדרונות המערביים של השפלה הנמוכה

 

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

 

 

התקדמנו וממול ראינו את תל גזר ולמרגלותיו כרמי הזיתים שנטעו בעיי הכפר אבו שושה

 

בטיול זה ידענו שלא נעלה לתל. היינו בו בטיולים קודמים. למרות זאת נציגו בקצרה

 

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.
זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות. מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה. במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

 

 

 

המשכנו לעבר הדרך שהייתה בעבר כביש סולינג המחבר בין הכפר אבו שושה ובין אל קובב שהתקיימו עד מלחמת העצמאות.

 

 

אבו שושה –  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר כמאה משפחות בבתי אבן ובוץ. מספר שנים לפני מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כנראה 870  תושבים ולהם כשלושת אלפים דונם. בליל 30-31.3.48 במסגרת פעולות מקדימות של מבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים נערכה בכפר אבו שושה בצעו חיילי פלוגה ב' של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פעולת תגמול על רצח השומר בשדות גזר עשרה ימים קודם לכן. בפעולה זו פוצצו בית המוכתר והבאר, והוצב מארב לתגבורות ערביות. במבצע ברק ב-14 במאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי, תושביו ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. הרס הכפר תואם עם מתקפה שנעה מזרחה במטרה לכבוש את לטרון. ב-1948 הוקםעל אתר הכפר ההרוס יישוב בשם עמלים שלא החזיק מעמד.

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שגלשנו במורד הדרך הגענו למתחם המוכר וידוע של עין ירדה

 

 

 

עין ירדה הוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

 

 

 

 

המשכנו הלאה במעלה הדרך בתוך חורשת חרובים.

 

למעשה בקטע זה רכבנו על הדרך שהיא בקצה הצפוני של יערות גזר – נחשון.

 

יצאנו מתחום היער בשער המזרחי.

 

המשכנו מזרחה על הדרך המסומנת אדום המוכרת גם כקטע מסלול "מי-ם אל ים". הגענו למושב משמר איילון. התברברנו מעט בין המשתלות ויצאנו לכביש 424 וחזרנו למתחם החניה ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

 

טיול זה הסתיים אחרי כמעט חמש שעות ושלוש רבעי שעה מתוכם כשעה ושלוש רבעים לא רכבנו. זמן ניכר מהעצירה הוקדש לתיקון התקר. זה לא היה בתכנון אבל מחויב המציאות. למזלנו מזג האוויר ביום זה היה נעים כך שלא "סבלנו" מהחום.

 

היה לנו טיול קיץ מעניין במרכז הארץ באזור שיש לו הרבה מה להציע.  אזור זה כולל את גבעות השפלה הנמוכה ואת מזרח מישור החוף הוא מרחב כפרי שיש בו מספר יישובים. המראות והנופים, רובם של השטחים החקלאים: שדות, מטעים, כרמים ופרדסים השתנה בהתאם למקום.

 

שמחנו להעמיק את הכרה עם חבל ארץ זה. תוך כדי הטיול למדנו עוד על קורות האזור ועל ההתפתחות היישובים. למדנו גם כיצד אזור זה שינה דמותו מאז מלחמת העצמאות וכיצד התפתחו בו תשתיות הדרכים ומסילות הברזל המחברות בין צפון המדינה ודרומה ובין מישור החוף והרי הודה וירושלים בכיוון מערב מזרח.

 

הטיול באזור זה בעונת הקיץ מומלץ מאוד. תענוג להסתובב בין הכרמים עמוסי הפרי.

 

אין ספק, פעם נוספת הייתה לנו הוכחה (לא שאנו נזקקים לה) שהטיול באופניים הוא אמצעי מעולה להכיר את משבצות הארץ.

 

 

 

 

 

ביום שישי, ערב ערב שבועות תשע"ו (10/6/2016) ירדנו לנגב המערבי. כמתוכנן בשעת בוקר מוקדמת, הגענו לקבוץ אורים ארבעה חברים: לזר קוברסקי (קיבוץ שובל), אריה טלמור (מקיבוץ ניר עם), רוני ברוכין  (ירושלים) ואני (מבשרת ציון). החבר החמישי, יונה בקלצ'וק (גני תקווה) שהתכונן לצאת לדרך, צלצל אלי והודיע שהוא לא יגיע בגלל חשש שאחד מהצמיגים לא ישרוד את הטיול. במגרש החניה של הקיבוץ פגשנו את חיים מדינה המתגורר במקום. התארגנו ליציאה לטיול בהדרכתו של חיים.

 

חיים מדינה, חבר קיבוץ אורים, מדריך רכיבה מוסמך בעל B.A  במדעי החברה מטעם האוניברסיטה הפתוחה (עם התמקדות בפסיכולוגיה וחינוך) הקים את ענף האופניים בקיבוץ  כחלק מהגשמת חלומו ורצונו לקדם את ענף האופניים בחבל הבשור בנגב המערבי, בקרבה לפארק אשכול ולצרשביל (סינגל) הבשור. הוא מאמין שחווית הרכיבה לקבוצות ויחידים צריכה להיות ייחודית. המיזם שלו כולל הובלת טיולי אופניים מודרכים לקבוצות, תלמידים, תנועות נוער, מקומות עבודה, משפחות ואירועים משפחתיים, תיירים, משלחות נוער וסטודנטים; השכרת אופניים חדישים עם הדרכה וגם הדרכת רכיבה לכל הרמות: לימוד רכיבה למתחילים; כניסה מודרכת לרכיבת שטח או כביש; לימוד רכיבה אתגרית וטכנית למתקדמים

 

זה מסלול הטיול.

 

זה בעצם המשך לטיול קודם לפני כחודשיים באזור שיצאנו בהובלתו של חיים: חבל אשכול, מקיבוץ אורים אל נחל הבשור ולאורך גדותיו.

 

אזור הטיול למרות שהוא חלק מהנגב הנגב הוא בקצה הדרום מזרחי של מישור החוף.

 

לכן בהיבט הגאוגרפי-פיסי, אזור זה נקרא מישור חוף הנגב

 

.

מישור חוף הנגב משתרע מנחל שקמה בצפון עד רכסי הנגב הצפוני בדרום, ובין חבל עזה במערב עד בקעת באר שבע במזרח. כאן מגיע מישור החוף לשיא רוחבו – כ-30 ק"מ. חלקו הצפוני והמזרחי של אזור זה מכוסה באדמת לס שמקורה בסחיפת אבק ממדבר סהרה, בחלקו המערבי נמצאים רכסי הכורכר חלקם מכוסים לס. גבעות הכורכר ומישורי הלס והחול משתרעים עד לקו באר גהר-מגן- צאלים. חלקו הדרומי של מישור חוף הנגב, מקו מגן-צאלים דרומה עד חולות חלוצה ועגור ואזור נצנה מכוסה דיונות. יחידת נוף בולטת ונפרדת היא זו של ערוץ נחל הבשור ובו נערך טיול זה.

 

 

בהיבט הגאוגרפי פיסי רצועת עזה, שאינה בתחום ישראל מאז ההתנתקות בשנת 2005, היא למעשה חלק ממישור חוף הנגב.

 

בהיבט הגיאוגרפי יישובי אזור הטיול היה בחבל אשכול הנמצא תחום שיפוט המועצה אזורית אשכול ומשתרע על שטח של כמיליון דונם רובם קרקע חקלאית ושמורות טבע. מרחב זה נמצא בין קיבוץ בארי בצפון, אפיק נחל הבשור במזרח, חולות חלוצה ועגור בדרום והגבול הבין לאומי עם מצרים וגבול רצועת עזה במערב. המועצה האזורית אשכול היא המועצה המאוכלסת ביותר בנגב, המונה כ- 14,500 תושבים המתגוררים בקיבוצים, במושבים ובישובים קהילתיים.

 

 

 

אזור הטיול נמצא בתוך משולש בין הכבישים, כביש 241 בין צומת אורים וצומת מעון; כביש 232, בין צומת מעון וצומת רעים; וכביש 234 בין צומת רעים וצומת אורים. על כבישים אלה יפורט בהמשך.

 

 

מסלול הטיול היה בערוץ נחל הבשור מצפון לפארק אשכול.

 

 

 

התחלנו את הטיול בתוך תחום קבוצת אורים

 

קבוצת אוּרִים משתייכת לתנועה הקיבוצית המאוחדת (בעבר לתנועת חבר הקבוצות לאחר מכן לאיחוד הקבוצות והקיבוצים) ונמצאת בתחום שיפוט המועצה האזורית אשכול מאז בשנות השבעים עת עבר מהמועצה האזורית מרחבים, אליה השתייך עד אז. קבוצת אורים הוקמה במוצאי יום כיפור ה'תש"ז, 1946, במבצע עליית אחת עשרה בנגב. הגרעין המייסד שהורכב מנוער יוצא בולגריה, חניכי תנועות הנוער גורדוניה והמכבי הצעיר, ישב מספר שנים לפני העלייה לקרקע ברעננה. העלייה לקרקע הייתה באזור גריין ליד קיבוץ גבולות. עקב הקשיים בהם נתקלו המתיישבים במקום, הם עברו מאוחר יותר לנקודה הסמוכה לצאלים וב-1948 עברו המתיישבים למקום הקבע במשטרת עימארה שנתפסה על ידי חטיבת הנגב לאחר שהשוטרים הבדווים ששרתו בה, נטשו את המשטרה עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948.‏ בראשית שנות החמישים נקלטו בקיבוץ גרעיני נוער, יוצאי צפון אמריקה, של תנועת הבונים והחל מאמצע שנות החמישים ועד ראשית שנות השמונים נקלטו בקיבוץ גרעינים של התנועה המאוחדת, הנוער העובד והלומד וגרעינים נוספים של תנועת הבונים. בתחילת שנות השישים היה אורים אחד מראשוני הקיבוצים אשר בהם עזבו הילדים את הלינה המשותפת, בניגוד לעמדת התנועה. עימות נוסף של הקיבוץ עם הנהגת התנועה היה באמצע שנות השישים, עת נשלחו נערי הקיבוץ ללמוד באשל הנשיא (שבו למדו באותה עת בני מושבי האזור וילדי פנימייה) ולא בבית ספר קיבוצי.

 

פנינו אל השער החקלאי במערב הקיבוץ ודרכו יצאנו.

 

זה היה הקטע הראשון של המסלול, חלקו בצד שדות המשק וחלקו לצד כביש 241 .

 

 

 

כביש 241, המכונה גם כביש הרעב, הוא כביש רוחב אזורי במישור חוף הנגב המוביל מיישובי עוטף עזה ליד קיבוץ מגן לאופקים והלאה לצומת גילת בכביש 25 מגבול הרצועה ליד נחל עוז ועד באר שבע. אורכו כ-21 ק"מ. הכביש הוא דו-מסלולי לכל אורכו ודו-נתיבי בקטע שבין אופקים ובין צומת גילת. בחורף תרצ"ט (1938/39) ידע הנגב שנות בצורת רצופות , שנמשכו כמעט לכל אורך שנות מלחמת העולם השניה . כבר באביב תש"ב ( 1942 ) נותרו הבדווים באזור ללא אמצעי מחיה . ממשלת המנדאט הבריטי ביקשה לסייע להם ככל יכולתה. מחלקת עבודות ציבוריות החלה לסלול דרך כדי למצוא תעסוקה לבדווים הרעבים. סלילת כביש זה חלק מכוונת ממשלת ארץישראל המנדטורית ביקשה לסלול כביש אסטרטגי בין חאן יונס לבאר שבע כחלק מההכנות והיערכות כוחות הממלכה המאוחדת בחזית המזרח התיכון. הדרך נסללה כדרך "סולינג" מרוצפת אבנים בלבד ללא ציפוי אספלט. אף כי היתה זו דרך סלולה לכל דבר לא נעשתה בה מלאכת גימור — גם לא כיסוי בשכבה עליונה של חצץ דק, והיא לא היתה נוחה למעבר מכוניות. תוואי הכביש חייב חציית שני נחלים ואדי פטיס ( נחל אופקים ) וכן ואדי שלאלה (נחל הבשור) שם כבר היה קיים "גשר אירי" על גבי צינורות , שנבנה על ידי יחידות רכובות של חילות אנז"ק ( צבא אוסטרליה וניו זילנד ) בימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר הסלילה ולאחר תום סכנת "מאתיים ימי החרדה" מפלישת יחידות הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל ארווין רומל לארץ ישראל, בסוף 1942, נותר הכביש ללא שימוש מעשי.

 

 

 

בשנות החמישים, לאחר מלחמת העצמאות הוקמו בצד כביש 241 מספר מושבי העולים של המועצה האזורית מרחבים והם פטיש, מסלול, רנן, פדויים, בטחה וגילת ועיירת הפיתוח אופקים והכביש הפך לציר מרכזי עבורם.  שם הכביש הוסב ל"כביש מרחבים" והוא הורחב בשנת 1956 משלושה מטר לחמישה מטר. בחלקו המערבי (בין צומת מעון לצומת אורים) הכביש תוחם מצפון את פארק אשכול והבשור. הכביש משמש כקו הבצורת הדרומי – גבול השטח שמצפונו זכאים החקלאים לפיצוי עבור גידולי הבעל במידה והוכרזה על ידי המדינה "שנת בצורת.

 

לאורך צד כביש 241 רכבנו כקילומטר עד גשר אברהם העובר מעל נחל הבשור בסמוך לכניסה לגן לאומי אשכול.

 

גשר אברהם  נקרא על שמו אברהם יפה ('יופה') (22 באוקטובר 1913 – 11 באפריל 1983) היה אלוף בצה"ל, חבר הכנסת, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומנהל רשות שמורות הטבע. הגשר נקרא כך עוד בימי חייו, מעת שהוקם לראשונה ב-1962 על ידי צה"ל כגשר ביילי בעת שיפה שימש כאלוף פיקוד הדרום.

 

ירדנו מהכביש ופנינו צפונה לעבר ערוץ נחל הבשור.

 

לנחל בשור שאורכו כ-80 ק"מ יש אגן ניקוז ענק המשתרע על 3,650 קמ"ר בין שלוחות הדרומית של הר חברון בצפון ועד רמת עבדת ושדה בוקר בדרום. אגן ניקוז זה הוא גדול יותר מכל נחל אחר בישראל שנשפך לים התיכון.

 

 

היובלים הרבים של נחל הבשור מתנקזים אליו בתופעה ייחודית. כמעט כולם נשפכים אליו מצפון מזרח ורק באזור רכסי הכורכר נשפכים אליו ערוצים מעטים מדרום. יובליו העליונים יורדים מקו בפרשת המים הארצית ברמת עבדת ממערב למדרשת בן גוריון. מכאן הוא יורד צפונה דרך קער המפריד בין רכס חלוקים לרכס בוקר עד מפגשו עם נחל הרועה ונחל בוקר. אחר מפגש זה פונה הנחל חדות מערבה וחוצה את קמר בוקר ואת כתף שיבטה בשני מפערי מים (דייקה) מרשימים.  כ- 2 ק"מ מדרום למושב אשלים יוצא הנחל מתחום הר הנגב הצפוני אל מישור חולות חלוצה ולאחר כ- 15 ק"מ נוספים הוא עובר בסמוך לחלוצה הקדומה. בדרך מצטרפים אליו נחל רביבים ונחל אטדים. ליד באר אסנת, כ- 5 ק"מ ממזרח לקיבוץ צאלים, נשפך אליו נחל באר שבע שראשיתו בדרום הר חברון ובמורד מדרום לרמת חובב מצטרף אליו נחל סכר. ומשם ממשיך נחל הבשור בנופי הבתרונות של אדמת הלס. מצפון לתל ג'מה (ליד רעים) מצטרפים אליו מדרום נחל אסף ומצפון נחל גרר המנקז את הרי חברון ואת גבעות להב ושאליו הצטרפו נחל פטיש ונחל שובה. ממערב לבארי ממשיך נחל הבשור אל רצועת עזה ונשפך אל הים התיכון בתחומה, כ- 1.5 ק"מ מדרום לעיר עזה.

 

 

נחל בשור הוא שריד מנהר קדמון ענקי, שסחף בעבר שברי סלעים ואבנים ויצר בנגב המערבי שכבה של חלוקי נחל בעובי עשרות מטרים ("אקוויפר החלוקים"). שכבה זו מתמלאת כל שנה מחדש במי שיטפונות והיא אוצרת בקרבה כמויות מים גדולות. במשך השנים התכסתה שכבת החלוקים בכסות עבה של משקעי לס, ונוצרו המישורים הנרחבים של הנגב המערבי. נחל בשור מתחתר במשקעי הלס, ובמקומות שבהם ערוצו מעמיק עד שכבת החלוקים, כפי שקורה בכמה מקומות במורד הנחל, פורצים מים. רוב הנביעות הן עונתיות.
באפיק נחל הבשור, כמו בנחלים אחרים במדבר, עוברים בחורף שיטפונות רבים. הגורם העיקרי לכך הוא מבנה פני השטח של אגן היקוות שלו: סלעים חשופים ושטחי לס שכמעט ואינם מחלחלים את המים. כמעט כל גשם הופך לנגר עילי הזורם בערוצים ובערוצי המשנה הרבים של הנחל.

 

נביעות נחל בשור שימשו בסיס להתיישבות אדם על גדות הנחל כבר בתקופות פרהיסטוריות. בתקופת הברונזה התיכונה (1750­-1550 לפנה"ס) קמו ערים מבוצרות לאורך הנחל בתל פַרְעָה ("שרוחן"), בתל גַּמָּה (ג'מה) ובתל עג'ול שברצועת עזה. השם נחל הבשור נזכר במקרא. על פי המסופר דוד המלך רדף אחר העמלקים שפשטו על צקלג (מזוהה עם תל שרע שבנחל גרר): "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר" (שמואל א', ל' 9). אין ודאות שנחל הבשור שנזכר בתנ"ך הוא נחל בשור של ימינו. אדרבא, רוב החוקרים נוטים לזהותו עם נחל גרר של ימינו. היישובים התקיימו על גדות הנחל עד התקופה ההלניסטית (מאה 2 לפנה"ס), ומן התקופה הרומית ואילך ניכרת התרחקות ממקורות המים. הארכיאולוג דן גזית משער שהסיבה לכך היא המלריה – מחלה שפגעה במתגוררים בקרבת הביצות שהמעיינות יצרו בתקופה ההיא. בפברואר 634 התחולל בסביבת עין הבשור קרב דָּתִין. גדוד מוסלמי בפיקודו של עמר אבן אלעאץ (לימים כובש מצרים), שכנראה ניסה לחדור לארץ ישראל דרך הנגב, נתקל בגדוד ביזנטי וגבר עליו. מקומה המדויק של דתין, אם אכן מדובר ביישוב, אינו ידוע. במלחמת העולם הראשונה מילא נחל בשור תפקיד חשוב. פעמיים, במרס ובאפריל 1917, נכשל הצבא הבריטי בכיבוש עזה מידי התורכים. למודי אכזבות החליטו הבריטים שהמתקפה הבאה תהיה על באר שבע. הם התכוננו למערכה כחצי שנה ועד כיבושה של באר שבע ב-31 באוקטובר 1917 הם ייצבו קו חזית בנחל בשור, ואת המרכז הלוגיסטי שלה קבעו בעין בשור. מקור

 

נכנסנו אל הקטע הראשון של תחילת המסלול בתחום השטח של חוות מקנה דקל.

חוות מקנה דקל  חוות בודדים צפון הנגב בבעלות משפחת גלעד. סוג המשק גידול כבשים לבשר ובקר לבשר המשווק לקבוצת משקי "חי בריא" וגודלו 850 כבשים ו- 150 פרות. המשק היחיד בארץ שיש לו כבשים מזן שארולה.

 

עלינו בעצם על צרשביל (סינגל) הבשור. חיים סיפר לנו שלפני חודש עזר לטל שמיר ועמל קשה לפנות את הצמחים הקוצניים שכיסו את הצרשביל.

 

וזה היה מסלול לאורך הגדה המערבית

 

אלה מראות הדרך בקטע זה.

 

הגענו לאגם וחכינו לאריה טלמור שבושש להגיע.  אז הוא צלצל והודיע לנו שנקרעה לו השרשרת. חיים הציע לו לתקן אבל הוא דחה את ההצעה. הוא היה מרוחק מאיתנו לא ידוע אם היו חוליות לחיבור השרשרת. הוא לא רצה לעכב אותנו. בלית ברירה הסתובב וחזר ברגל לאורים בצר שביל, מרחק של 9 ק"מ. הצטערנו! נשארנו ארבעה.

 

לאחר חציית גשר האגם עברנו לצד המזרחי והתקדמנו בין בתרונות הלס בקטע מסלול זה.

 

ואלה המראות מקטע זה.

 

חצינו שוב את נחל הבשור ועברנו שוב לגדה המערבית

הגענו לבאר אנטילה

 

באר האנטילה שאין לה שם היא אחת ממספר בארות המוכרות באזור הבשור. חלקן היו פעילות עוד לפני הכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בארות אלו התאפיינו במתקני שאיבה מטיפוס אנטיליה, בברכות אגירה ובשקתות להשקיית עדרים. ניצול הבארות הקיימות וחפירת בארות נוספות בנקודות שונות באפיק ואדי הבשור ועדו להתגבר על המחסור במים לכוחות צבא הממלכה המאוחדת בלחימה בחזית זו.

 

ליד הבאר עצרנו להפסקה קצרה וניצלנו את הזמן גם לתצלומי מזכרת.

 

לאחר ההפסקה שהתכוננו להמשיך התברר שאחד הקוצים הרבים עליהם  גרמו לכך שמצמיג אחד מגלגלי האופניים של לזר יעלם האוויר. חיים ולזר במהירות פעלו להחלפת הפנימית.

 

בדיעבד הסתבר שהחלפת הפנימית פתרה את הבעיה, אבל רק לזמן מוגבל.

 

המשכנו הלאה בדרך לצד הנחל

 

זה קטע המסלול

 

 

הגענו לכביש 232 סמוך לצומת רעים.

כביש 232 הוא כביש אורך אזורי בנגב המערבי והוא הארוך שבכבישים האזוריים בישראל. הכביש נמתח לאורך 80 ק"מ ממפגשו עם כביש 10 (כביש הגבול המערבי) שבסמוך למסוף כרם שלום בגבול עם מצריםורצועת עזה – עד לצומת אשכולות שעל כביש 4, בסמוך לניצנים וחולות ניצנים. כביש זה מהווה כביש גישה לרבים מיישובי עוטף עזה, בהם יישובי המועצה האזורית אשכול. הכביש נסלל בשנת 1951 על פי המלצת צה"ל כדי לחבר את יישובי הנגב המערבי: בארי, מגן, תל רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים ויישובי מועצה אזורית מרחבים בכביש אורך. הכביש נמשך בסלילתו עד כביש הרעב בדרום. בשנים 1954-1955 הוארך הכביש עד ניר יצחק ובשנת 1959 הוארך הכביש מניר יצחק עד כרם שלום. לאחר מלחמת ששת הימים נסלל בהמשך הכביש ליד כרם שלום כביש באורך כ-6 קילומטר שהתחבר לכביש החוף בסיני. כביש זה שימש את התנועה הישראלית לסיני בסוף 1969, כאשר בעקבות פיגועים רבים נחסם כביש 4 ברצועת עזה לתנועה אזרחית ישראלית. בעקבות זאת, הרחיבה מע"ץ את הכביש. באמצע שנות ה-80 נסלל כביש 10 וכן נסלל חיבור מהכביש, ליד סופה, אל רצועת עזה לכיוון מורג וגוש קטיף, אולם השימוש בו היה יחסית מועט בגלל ריחוקו ממרכזי האוכלוסייה בישראל. ביולי 1991 נחנך המשך כביש 242 מכיסופים לכביש 4 ורוב התנועה לגוש קטיף עברה לכביש 232, במיוחד לאחר הקמת הרשות הפלסטינית והעברת השלטון אליה ברצועת עזה. לאחר סגירת מעבר קרני ומעבר ארז, כלל המשאיות הנושאות סחורה המיועדת לרצועת עזה מופנות למעבר כרם שלום, דבר אשר יצר עומסי תנועה כבדים בכביש ועורר מחאה מצד תושבי חבל אשכול.

 

 

לאחר חציית כביש 232 התקדמנו לעבר תל גמה

 

תל ג'מה שוכן על הגדה המערבית של נחל בשור (ואדי עזה), כ-12 ק"מ דרומית מעזה וכ-11 ק"מ דרומית-מזרחית מחוף הים. לתל ג'מה צורת חרוט קטום ובמהלך השנים סבל התל מארוזיה בצדו הצפוני בו חתר נחל בשור ומוטט חלקים ממנו לערוץ. בצדו הצפוני-מזרחי והדרומי ניכרת סחיפה חזקה כתוצאה מנגר עילי ומאתר ששטחו המקורי היה כ-50 דונם, נותרו כיום רק כ-5 דונם. רום התל נמצא 62 מ' מעל פני הים, 26 מ' מעל אפיק הנחל. האתר נחפר לראשונה ב-1922 מטעם הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF) על ידי פיתיאן אדמס, בשנים 1927-1926 חפר במקום פטרי (Petrie 1928) ומשנת 1970 חפרה בתל משלחת אמריקנית בראשות ון ביק (ון ביק 1992). שני החופרים הראשונים זיהו באתר את 'גרר' עירו של אבימלך מלך פלישתים (בראשית כא, כו) בין היתר על סמך דמיון שמות לחורבה מהתקופה הביזנטית – ח' אום ג'רר – הנמצאת כ-4 ק"מ מהתל במורד הואדי. הזיהוי המקובל כיום הוא 'ירזה', עיר הנזכרת במקורות מצריים מתקופת הממלכה החדשה ו'ארצה' של המקורות האשוריים מהמאה השביעית לפנה"ס. שתי דרכים שעברו סמוך לתל ג'מה  העניקו לו את יתרונו האסטרטגי באזור, האחת עברה בנתיב הסחר מדרום ערב  לחוף הים התיכון, לנמלי תל אל עג'ול ועזה והתנהלה לאורך נחל בשור. השנייה, דרך רוחבית שקשרה את "דרך הורוס", בשמה המקראי: "דרך ארץ פלשתים" (שמות י"ג : 17) ולימים: "דרך הים", עם דרום הר חברון ושדרת הרי יהודה עברה בחלקו התחתון של נחל בשור ליד תל ג'מה, חצתה את מישורי הלס מזרחה לנחל גרר, עברה אל האתרים שלאורכו, תל הרור (תל אבו הורירה) ותל שרע (שריעה) והמשיכה לאורך אפיק הגרר לעבר דרום שפלת יהודה ותל חליף בואכה לדרום הר חברון. באתר נחשפו שכבות ישוב מהתקופה הכלקוליתית ועד לתקופה ההלניסטית. הרחבה אתר סקר ישראל אתר מספר 10 במפת נירים מס' 112

 

אזור תל גמה היה מוקד היערכות צבא הממלכה המאוחדת בחבל הבשור שמילא תפקיד מפתח באירועי שנת 1917 ,שנה שבתחילתה התגוששו הצבאות סביב עזה. במקביל, לאחר מכן ובמשך חודשים רבים התחפרו ונערכו הצבאות זה מול זה בחבל הבשור, ובסיומה של השנה הושגו הבקעה והכרעה בריטיות בקרבות בדרום הארץ.

 

קצת היסטוריה – באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה בין מעצמות המרכז , גרמניה ואוסטריה-הונגריה, למעצמות ההסכמה, בריטניה, צרפת ורוסיה. תורכיה נותרה תחילה ניטרלית לכאורה, אם כי חתמה בחשאי על חוזה הגנה עם גרמניה, וב 5 – בנובמבר 1914 , שלושה חודשים לאחר פרוץ הקרבות, הצטרפה רשמית למלחמה. עם הצטרפותה הוטל עליה להקל את העומס בחזית המערבית, באמצעות ריתוק כוחות של מעצמות ההסכמה בקווקז ובחזית המזרחית ואיום על הנתיבים החיוניים להן בתחבורה הימית: מצרי הדרדנלים ותעלת סואץ . באמצע ינואר 1915 יצא מהארץ לעבר תעלת סואץ כוח תורכי שכלל כ 20,000- חיילים ו 12,000- בהמות, במטרה לצלוח את התעלה ולהעביר את המלחמה למצרים. בקרבות שהתחוללו ליד התעלה ב 3 – בפברואר 1915 ספגו התורכים מפלה, ניסיונם לחצות את התעלה לא צלח, והם נסוגו . במשך כשנה וחצי, עד אוגוסט 1916 , נותר חלק מהכוח התורכי במחנות בסיני וביצע פעולות פשיטה והטרדה בתעלה. פעולות אלו הסתיימו לאחר כישלון המסע הצבאי השני לעבר התעלה והמפלה שנחלו התורכים בקרב רומני ב 4- באוגוסט 1916 . הניצחון ברומני היווה נקודת מפנה, וממנו ואילך נותרה היזמה ההתקפית בידי הבריטים, ואילו התורכים נסוגו בהתמדה. ב 9 – בינואר 1917 כבשו הבריטים את רפיה. ח'אן – יונס, שפונתה על ידי התורכים ללא קרב, נפלה לידיהם ב 28- בפברואר. ב 5 – במרס פונה מתחם השלאלה שבוואדי עזה על מעיינותיו השופעים, גם הוא ללא קרב, והכוחות התורכיים נסוגו ונערכו להגנה בקו עזה-באר-שבע . ניסיונם של הבריטים להמשיך במתקפה, לכבוש את עזה ולהתקדם צפונה, נכשל; שני הקרבות על העיר, ב 26- במרס וב 19- באפריל 1917 , הסתיימו במפלה צורבת ובאלפי אבדות. מתאריך זה ואילך, מאפריל ער תחילת נובמבר 1917 , התחפרו אלה מול אלה מאות אלפי לוחמים של שני הצבאות למעין מלחמת חפירות, בדומה  מלחמה שהתחוללה באותה עת באירופה. להרחבה בקיצור

 

 

בנתיב פרשי אנז"ק הלחימה בנגב ובשערי ארץ ישראל ב־1917 הייתה גדושה במעשים הרואיים של חיילי שני הצדדים הלוחמים, אך במרבית המקרים אין לאירועים אלה ביטוי בשטח. ב־31 באוקטובר 1917 תקפו כוחות צבא אלנבי את באר שבע, ושיאו של הקרב היה הסתערות פרשים על העיר מעורפה, ממזרח. תוואי מסע האיגוף של הפרשים האוסטרלים והניו זילנדים שוחזר ושולט תחת השם "נתיב אנז"ק" ואפשר לטייל לכל אורכו – מבארי דרך תל גמה, נחל אסף, ח'רבת שלאלה, תל שרוחן, באר אסנת, חורבות חלוצה, גשר עסלוג', בור משש ועד חאשם זאנה. אנשי עמותת הפרשים הקלים האוסטרלים, צאצאיהם של הפרשים שרכבו ולחמו בנגב ב־1917 ,מגיעים לישראל מדי כמה שנים ומשחזרים את האירועים, כשהם לבושים במדים אוסטרליים מלאים ורכובים על סוסים. בשנת 2017 ,עת ימלאו מאה שנה למלחמה בארץ ישראל ולהסתערות על באר שבע, מתוכננת להגיע קבוצה אוסטרלית גדולה לישראל ולנגב, אשר תשוב ותפקוד את האתרים שבהם לחמו אבותיהם של חבריה.

 

תל גמה החולש על כל סביבתו ובעיקר על המפגש בין נחל הבשור ובין נחל גרר.

 

 

הטיפוס אל ראשו היה עוד תרגיל ברכיבה תלולה וגם הליכה ברגל (שלי) במעלה ההר.

 

הטיפוס היה שווה הנוף פשוט מדהים וגם אותו ניתן לראות ממקבץ התמונות להלן.

 

קיבוץ רעים הינו קיבוץ שיתופי המשתייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת, מונה 400 תושבים מתוכם 182 חברים ונמצא בתחום המועצה אזורית אשכול  קיבוץ רעים נוסד בשנת 1949, על ידי גרעין הצופים ו', תחילה נקרא תל רעים על שם תל ג'מה שליד היישוב (הקלישאה מספרת שהתל נשאר בנגב והג'מה עזבו לתל אביב). מאוחר יותר הוסב שמו לרעים, לזכר חברי הגרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות. בטקס העליה על הקרקע באוקטובר 49 נתלה שלט גדול "אנחנו כאן – עוד יבואו"….ומאז באים. לאורך השנים עיקר הצמיחה והגדילה של רעים התבססה בעיקר על קליטת גרעיני נח"ל מתנועות הנוער השונות: הצופים, הנוער העובד, מחנות העולים, גרעינים פרטיים, גרעיני חו"ל וכדומה. לצד אלו קלט רעים עולים חדשים ממדינות שונות. בשנים האחרונות עיקר הגדילה של רעים מתבססת על קליטת משפחות צעירות המחפשות איכות חיים בקהילה שיתופית, המגיעות ממקומות שונים בארץ ומחו"ל, לצד בנים החוזרים לרעים לבנות בו את ביתם. רעים הינו קיבוץ שיתופי איתן כלכלית, המבוסס על חקלאות ותעשיה. ניהול הקיבוץ הוא בגישה של "הפרדת משק מקהילה", ניהול הצד העסקי של הקיבוץ, בנפרד מניהול הקהילה. חברי הקיבוץ הם הבעלים של עסקים אולם ניהולם נעשה בצורה מקצועית ובנפרד מניהול הקהילה. הפרדה זו שומרת על חוסן הקהילה והעסקים: התנהלות עסקית תקינה לצד היכולת לנהל קהילה שעומדת בזכות עצמה. התחום העסקי מנוהל על ידי הנהלה כלכלית שבראשה עומד יו"ר עסקי. הנהלה כלכלית שמפקחת על התאגידים ההנהלות והענפים העסקיים, מביאה את התוכנית העסקית השנתית לפני אסיפת החברים. ההנהלה הכלכלית מדווחת על התוצאות העסקיות לפני הבעלים – חברי הקיבוץ. הקהילה המתקיימת מהכנסותיה, מנהלת את עצמה עצמאית. הקהילה מנהלת תקציב הנותן ביטוי לרמת ואיכות השירותים אותם היא מספקת לעצמה בתחומים רבים כגון: בריאות, חינוך, רווחת החבר, תרבות וכדומה. ניהול הקהילה שבראשה עומד המזכיר נעשה באמצעות מזכירות, הנהלות וועדות הממונות לתחומים שונים. מרכיבי תעסוקה תעסוקה בקיבוץ וסביבתו: חקלאות: שחרו"ר – ענף גידולי השדה, פרדס. ענפי בעלי חיים: רפת ולול. שונות: אדריכלות, טיפול פסיכותרפי וכדומה. תעשיה: מפעל ישרלייזר לעיבוד חומרים בקרן לייזר ובסילון מיים. מפעל ישראביג להכנת מבלטים. ענף עובדי החוץ: העובדים בו מועסקים אצל מעסיקים שונים מחוץ לקיבוץ כגון: משרד החינוך, מועצה, מפעלים אזוריים, מעסיקים פרטיים, יועצים וכדומה. ענפי הקהילה: ענף מזון, ענף החינוך, בריאות, יזמויות ועסקים קטנים, ענפי שירות וענפי עזר. להרחבה אודות הקיבוץ.

 

 

ירדנו מהתל ופנינו חזרה לקיבוץ אורים.

 

על פי בקשתו של לזר, שחשש מתקר בגלגל. הוחלט שהרכיבה תהייה לאורך כביש 234 בין צומת רעים לצומת אורים.

 

כביש 234 הוא כביש אורך אזורי במערב הנגב הצפוני המוביל מצומת צאלים דרך צומת אורים לצומת רעים. אורכו כ-23.5 ק"מ. קטע שבין צומת צאלים ובין אורים נסלל בסוף שנות ה-50. הגשר האירי שנסלל בערוץ נחל הבשור, בסמוך לצומת צאלים, הוצף תדיר בשטפונות בחורף וחסימת הכביש על ידי ההצפה הביאה לניתוק צאלים. הקטע הקצר, כקילומטר אורכו, בין אורים ובין צומת אורים, נסלל רק לקראת סוף שנות ה-90. עד סלילת קטע זה עברה הדרך מכביש 241 (כביש הרעב) אל אורים ואל צאלים מצומת הנמצא כ-2 ק"מ מזרחית לצומת אורים הנוכחי. כיום, סגור צומת זה לתנועה. הקטע שבין צומת אורים ובין צומת רעים נסלל בשנות ה-70 ומכונה לעתים "כביש טל אור" בשל החווה החקלאית "טל אור" הנמצאת במחצית הדרך בקטע כביש זה. כביש זה נסלל כדי לאפשר לישובי חבל אשכול תנועה לכיוון באר שבע בזמן שנחל הבשור הציף את כביש הרעב בסמוך לגן לאומי אשכול. כאמור, בשנת 1962 הוקם במקום גשר ביילי שכונה "גשר אברהם", אך גם גשר זה נהרס מספר פעמים בשטפונות עזים ועל כן נסלל כביש 234 ככביש עוקף.

 

 

עם תחילת הרכיבה על כביש 234 התרחשה עוד תקלה. תקר נוסף באופנים של לזר.

 

הפעם כבר לא הייתה לליזר פנימית חליפית לקוטר גלגל האופניים. חיים הציע לו להחליף פנימית בגודל שונה שהייתה ברשותו. ליזר לא הסכים. חיים כיבד את בקשת לייזר לא להחליף לו פנימית. אז התאפשר טרמפ עם סמדר בלדיגה (אחראית על החוגים והספורט במועצה אזורית אשכול) שעברה במקום ופינתה את לזר לצומת אורים. נשארנו שלושה: חיים, רוני ואני. "פתחנו מבערים אחוריים" והתחלנו בדהרה על הכביש מרחק של כ-8 ק"מ כמוצג במפה

 

 

לא האמנתי שארכב במהירות גבוהה ובדופק שהגיע ל-95% מהמותר לי. קטע רכיבה זה הסתיים בשער קיבוץ אורים עם הרגשת סיפוק והנאה. שם הסתיים הטיול

 

אפילוג

אורכו של טיול זה, ששני שליש שלו היו טיול-טיול ושליש טיול-אימון, היה 32.5 ק"מ ונמשך ארבע ורבע שעות ומתוכן כמעט שעה וחצי לעצירות לצמצום רווחים והסדרת הנשימה, לתצפית, לצילום, להסבר, לשתיה והוספת אנרגיה ולתיקון תקלות.

 

מסלול הטיול שהיה לאורך נחל הבשור מאורים לתל גמה היה גם מתאגר מעט מבחינה טכנית וגם רווי מראות נוף הייחודיים לאזור הלס. רכבנו בעצם על צרשביל (סינגל) הבשור לסירוגין בין גדות הנחל שהוא משולט לא ניתן לטעות בו. היה תענוג לרכב בצרשביל זה באזור המופלא של נחל הבשור.

 

טיול זה הייתה הדגמה נוספת לתפיסתי אודות טיולים בכל עונות השנה. לכל עונה יש את היופי הייחודי המקרין על מראה הנוף ודמותו והוא גם משתנה במשך היום בהתאם לתאורת השמש..

 

טיול זה היו לאורכו מספר תקלות. אילו לא היו מתרחשות ניתן היה לומר שהטיול יהיה כמעט מושלם.

 

לקראת סוף הטיול גם הבנתי שוב שלפעמים ובעיקר שאין ברירה, לא נורא לרכב על כביש ובעיקר אם הוא שטוח ושענן מלווה אותך מלמעלה ומכסה פניך מהשמש. 

 

אני יכול לומר בסיפוק שהיה זה כיף לטייל בחוף הנגב המערבי ביום קיץ זה בו מזג אוויר האיר פנים. שמחתי לטייל עם  שני עמיתים נחמדים וחביבים חיים מדינה (קיבוץ אורים) ולזר קוברסקי (קיבוץ שובל) אותם היכרתי דרך הרשת החברתית.

 

לסיום אומר תודה לחיים מדינה ששוב הזמין אותי ואת החברים לרכוב במסלול שטרם רכבתי בו באזור מגוריו. אני כבר מחכה להזמנה הבאה.

 

 

 

 

ביום רביעי (8/6/2016) יצאנו לטיול ביער אשתאול. הרעיון לטיול עלה בשיחה טלפונית עם עמית ליננברג שהציע שנצא מוקדם בבוקר מהיישוב אשתאול, בו הוא מתגורר, לסיבוב של כשלוש שעות ביער אשתאול. הרעיון מצא חן בעייני. מזמן לא טיילתי באזור. תוך כדי עיון במפה חשבתי על  המסלול שיהיה סיבוב נגד כיוון השעון. גם על שם המסלול חשבתי "בין קודקדי משולש המצפים ביער אשתאול – מצפה אשתאול, מצפה שער הגיא ומצפה הראל". הרעיון היה נחמד אבל בדיעבד לא זה היה המסלול ועל כך יפורט בהמשך.

 

מאחר ומזג האוויר היה צפוי להיות חם מאד, קבענו שנצא לדרך עם אור ראשון בשעה 05:15. את הרעיון של טיול זה ניסיתי "לשווק" לחברים. ברשת הקבוצתית כתבתי "הנה הצעה מעכשיו לעכשיו לאלה שרוצים ויכולים ונחשבים אולי למשוגעים כמוני: לצאת מחר בשעה 05:15 מהיישוב אשתאול לסיבוב באזור עד השעה 08:00. מי ירצה להגיע?" ידעתי שהסבירות שיצטרפו אלינו תהייה נמוכה. חבר צלצל ואמר שאני גורם ליצר הרע אצלו לומר לי שיגיע, אבל השכל וההגיון אמר לו בצער "לא". בשעת ערב מאוחרת צלצלה אלי אורנה ניצן והביעה את רצונה להצטרף. יופי ידעתי שנהייה בטיול שלושה אנשים.

 

כמתוכנן בשעה שנקבעה יצאנו לדרך וזה היה מסלול הטיול.

 

יער אשתאול משתרע על פני כ-12 אלף דונם בצפון שפלת יהודה. היער נטוע במדרונות של גבעות נמוכות המתנשאות לרום של עד כ-350 מטרים מעל פני הים. הגבעות בנויות סלעי קירטון רכים ומדרונותיהן תלולים למדי. רק העמקים הצרים שבין הגבעות מעובדים. חלקו המזרחי של היער גובל בכביש 38, המציין את הגבול בין השפלה להרי ירושלים, הבנויים גיר קשה. בצפון תוחם את היער בכביש תל אביב-ירושלים (כביש 1), בדרום תוחם אותו כביש 44 ובמערב כביש 3.

 

 

קק"ל החלה בנטיעת יער אשתאול בשנות ה-50' של המאה ה-20. הנוטעים הראשונים היו עולים חדשים שהתיישבו במושבי הסביבה. עץ היער העיקרי הוא אורן ירושלים, ובנוסף כוללות הנטיעות גם מיני עצי מחט אחרים וחלקות איקליפטוס. קק"ל מטפחת ביער אשתאול כ-160 דונם עצי זית ועצי חרוב נושאי פרי. קק"ל הכשירה בו דרכי נוף מסומנות לכלי רכב פרטיים ושילטה את אתריו המרכזיים. בצד דרכי היער פזורים חניונים רבים לפיקניק. בתחום היער עוברים גם שביל ישראל ושביל האופניים מים לי-ם, המחבר בין תל אביב וירושלים. יער אשתאול נמצא באזור שהיה נחלתו של שבט דן. פזורים בו שרידי גיתות קדומות חצובות בסלע ובתי בד עתיקים, בצד חורבות מהתקופה הביזנטית. במלחמת העצמאות עברה כאן דרך בורמה שבה התנהלו השיירות שהובילו אספקה לירושלים הנצורה. ועל כך יורחב בהמשך 

 

מרבית המטיילים בכלל והרוכבים בפרט מכירים את יער אשתאול כריאה ירוקה במרכז הארץ שנגישה לכול.

 

אולם, בשני העשורים הראשונים אזור זה היה אזור ספר בפתח פרוזדור ירושלים מול הקו הירוק.

 

למעשה חלק ממסלול הטיול היום היה מעבר לקו הירוק כפי שניתן לראות מהמפות של Googel שמתעקשת להמשיך ולסמן אותו עד ימינו אנו. להזכיר שלא נשכח!

 

ברבע האחרון של המאה ה-19 וכנראה מאות שנים קודם לכן האזור היה ריק מיישובים וזאת בגלל איכות הקרקע של הגבעות שאינה מתאימה לחקלאות. זו הייתה התמונה היישובית כפי שניתן ללמוד ממנה ממפת הקרן לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.

 

בפינה הדרום מזרחית של אזור יער אשתאול נמצאו עד מלחמת העצמאות שני הכפרים אשוע ואיסלין.

 

מסלול הטיול התחיל ביישוב אשתאול.

אשתאול, מושב בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. שמו של היישוב כאחת מערי שבט דן. באזור זה כנראה פעל שמשון, בין צרעה לאשתאול. היישוב הוקם, עם שאר פרוזדור ירושלים בתום מלחמת העצמאות, על קרקעות הכפרים הערביים אישוע ועיסלין שנכבשו במבצע דני על ידי חטיבת הראל, ותושביהם עזבו ולא הורשו לחזור. היישוב נועד להיות חוליה ברצף התיישבותי בין מרכז הארץ ובין ירושלים. גרעין המייסדים הראשון עלה לקרקע בחודש דצמבר בשנת 1949, והורכב רובו ככולו מעולים יוצאי תימן. בתחילה, הם התפרנסו מעבודות ייעור שסיפקה להם הקרן הקיימת לישראל. בשלב מאוחר יותר נרתם ארגון הג'וינט בארץ, וסייע לתושבי המקום לפתח את ענפי החקלאות, ובכלל זה הלול. בסוף שנות ה-90 בוצעה הרחבה במושב, במסגרתה נקלטו כ-100 משפחות חדשות שבנו את ביתן במגרשים ששווקו על ידי מינהל מקרקעי ישראל. כיום גרים במושב מעל 200 משפחות ובתי-אב המנהלים חיי קהילה ערים. תושבי אשתאול מתפרנסים מענפי חקלאות מסורתיים, לולי מטילות, תיירות פנים, ומגוון מקצועות חופשיים בהם עוסקים תושבי המושב וההרחבה.

 

 

יצאנו מהצד המזרחי של היישוב ורכבנו על דרך העפר המקבילה על כביש 38. הרכיבה בקטע זה לא נעימה ואפילו מסוכנת מאחר ונעות בה משאיות המשנעות עפר במסגרת העבודות הסלילה של הכביש.

 

בשלב מסוים מצאתי את עצמי לבד. התקדמתי לעבר מושב מסילת ציון ושם פגשתי את אורנה ועמית. המשכנו ונכנסנו לתוך היישוב.

 

מסילת ציון הוא מושב עובדים משתייך לתנועת המושבים בתחום המועצה אזורית מטה יהודה. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן ככפר עבודה. שמו של היישוב סמלי ובהיותו סמוך לדרך בורמה, הוצע על ידי זאב וילנאי ומבטא את פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות ומבוסס על הפסוק:"למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט…עברו עברו בשערים פנו דרך העם, סולו סולו המסילה סקלו מאבן, הרימו נס על העמים…אמרו לבת ציון הנה ישעך בא" (ישעיה ס'ב, א'-י'ב). גם הוא כמו אשתאול הוקם, עם שאר פרוזדור ירושלים בתום מלחמת העצמאות. לאחר הקמתו עזבו המייסדים ובמקומם באו עולים מקוצ'ין שבהודו. גם הם כמו המייסדים טיפחו את השדות המקיפים את המושב וניסו להתפרנס מחקלאות וממשקי בעלי חיים ובעיקר לולים. עם זאת, במרוצת השנים, נטשו רבים מתושבי המושב את עבודת החקלאות. כיום, ניתן למצוא במושב כמעט רק תושבים העוסקים במקצועות חופשיים ועצמאיים. קרבתו של המושב לירושלים ולתל אביב הופך אותו לפופולארי במיוחד עבור הייטקיסטים, רופאים, עורכי דין, עובדי הוראה, אנשי מכירות וכדומה.

 

 

המשכנו וחצינו את היישוב ונכנסנו לתחום נחל מאיר שראשיתו באזור בית מאיר בהרי יהודה ובהמשך מצטרף לנחל שורש ושניהם מתחברים אל נחל נחשון שבהמשך מצטרף לנחל איילון. במילים פשוטות טיפת גשם שאינה מלחלת באדמה תמצא עצמה מגיעה לים בשפך הירקון בחוף רידינג.

אחרי שיצאנו מתחום המושב עצרנו רגע לצלם ולדבר על הצמחייה.

 

יצאנו לדרכנו ואני נשארתי רגע מאחור לצלם את "שיירה".

 

 

המשכתי ופתאום אני לבד על הדרך. החברים פנו שמאלה לדרך על הגדה המזרחית של נחל מאיר ואני המשכתי לדרך על הגדה המערבית שלו. למעשה מכאן התחיל קטע של הטיול שלי לבד כפי שמוצג במפה.

 

המשכתי מערבה ובנקודה שאפשר היה לחצות את הנחל חציתי והתקדמתי לעברם. לא ראיתי לא שמעתי. עליתי על הדרך לכיוון מזרחה בתוואי דרך בורמה עליה יפורט בהמשך. בשיחה טלפון קבענו שנפגש במצפור שער הגיא. טעות שלי בבחירת הדרך הובילה אותי למרגלות המצפור. הצטערתי שפספסתי. טוב, בלית ברירה הבנתי שעלי להתקדם לבד. גם טוב יצא מזה. רכבתי במורד נחל נחשון לכיוון מערב שמזמן מזמן לא עברתי בה. שמחתי על ההזדמנות הבלתי מתוכננת. הבנתי שלפי המסלול שקבענו אני צריך לעלות למעלה. טיפסתי על הגבעות והתחברתי לדרך היורדת ממצפור שער הגיא והקדמתי עד עין חילה. עצרתי שם וחיכיתי לחברים.

 

 

ישבתי בחניון בצומת הדרכים.

 

נהניתי ממראה הכרמים בנחל מאיר באמצע יער קק"ל.

 

החברים הגיעו והצטרפו להפסקה. החלטנו שמעתה בכל פנייה הם יעצרו ויחכו לי. יצאנו לדרך והתחלנו לטפס בדרך לכיוון נווה שלום.

 

 

עלינו בדרך והגענו לשרידי רצפת פספס לצד הדרך ממזרח לנווה שלום

 

תלמידי ביה"ס נווה שלום, יהודים וערבים, הם שחשפו את שני שטיחים של רצפות פסיפס המעוטרים בצלבים בגווי אדום-שחור. החפירה הקהילתית-חינוכית נערכת בהדרכת מרכז ארכיאולוג ירושלים של רשות העתיקות ביער קק"ל, רצפת הפסיפס מעוטרת בצלבים. ככל הנראה מדובר ברצפת כנסייה/מנזר מהתקופה הביזאנטית. במרכזו של השטיח המרכזי אשר נחשף (3X3) מדליון ברדיוס של כמטר ובו צלב גדול בגווני אדום-שחור. ריצפה זו של האולם המרכזי מעוטרת בשוליה בדגמים גיאומטריים עם צלבים קטנים באותם גוונים. מדובר במכלול של כנסייה/מנזר מהתקופה הביזאנטית המצוי על ראש גבעה הצופה על עמק איילון על הדרך הראשית לירושלים. הרצפה נמצאת בין העצים. המקור: מפת עמוד ענן

 

המשכנו בדרך

 

 

רכבנו בעצם על קו פרשת המים של גבעות יער אשתאול

 

הגענו לצומת הסרפטינה שבדרך בורמה.

 

דרך בורמה' נפרצה בחודשים מאי-יוני 1948 בשטח הגבעות שהיה בתחום ישראל באזור שמדרום ללטרון. דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחסין (היום מושב בקוע) לצד הכביש ממסמיה ללטרון (היום כביש 3). הדרך טיפסה על גבעות השפלה סמוך לכפרים בית ג'יז (היום קיבוץ הראל) ובית סוסין (היום מושב תעוז). הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין. לאחר שחצתה את קו הרכס הדרך גלשה במורד מזרח לעבר כביש הר טוב – באב אל ואד (כביש 38 בין צומת שמשון ושער הגיא). לאחר חציית הכביש הדרך טיפסה לעבר בית מחסיר (היום מושב בית מאיר ושמורת המסרק). משם המשיכה לסאריס (היום מושב שורש ושואבה). שם התחברה הדרך לכביש לירושלים דרך אבו גוש.
שם הדרך: חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך להלן). חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם). שם נוסף היה "דרך הג'יפים". אולם העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.

 

 

הרקע לפריצת הדרך – במהלך החלק הראשון של מלחמת העצמאות (מ-29 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948) הצליחו הכוחות הערבים המקומיים להשתלט על גבעות שחלשו על כביש הגישה לירושלים מ"באב אל וואד" (שער הגיא) ועד הקסטל וירו על כלי רכב ישראלים שניסו לעבור בכביש, שהיה עורק התחבורה היחיד שקישר את ירושלים ומישור החוף. למעשה, הם הטילו מצור על היישוב היהודי בירושלים. השיירות לירושלים, שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות, ובמקרים רבים אף לא הצליחו להגיע ליעדן. במהלך מבצעי נחשון, הראל ומכבי נתפסו הכפרים הערביים בתווך שבין שער הגיא וירושלים והדרך נפתחה לכל ארכה. תחנת המשטרה בלטרון הייתה תפוסה בתקופה זו על ידי כוחות בריטיים. אור ל-15 במאי 1948 נטשו הבריטים את תחנת המשטרה בלטרון וזו נתפסה על ידי כוחות פלמ"ח הראל, לאחר שהועברה שיירת אספקה נסוגו כוחות הפלמ"ח ושבו ועלו למשטרה בלילה הבא. אולם בליל ה-18 במאי נתפסה המשטרה על ידי כוחות הלגיון, שפלשו מירדן. מנקודה זו ואילך נכשלו כל ניסיונות הצד הישראלי לתפיסת הנקודה השולטת על הציר לירושלים. הצורך ההולך וגובר באספקה חדשה של ציוד לחימה ומזון בחלקים היהודים של ירושלים החלישו מאוד את החזית היהודית בעיר, והיה חשש גדול שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני. "פקק לטרון" מנע אפשרות להעביר ציוד ונשק לעיר ונוצר צורך דחוף בדרך נסתרת עוקפת.
פריצת הדרך והתעבורה בה – ב-21 במאי 1948 הוחלט על מציאת דרך עוקפת נסתרת. לא ברור מי מצא את קטע המעבר שדרכו תיסלל לימים דרך בורמה, הגרסה הרווחת מספרת על שלושה לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל, אריה טפר, יאיר מונדלק ושלמה בן שלום ששהו בקיבוץ קריית ענבים והיו חייבים לרדת לשפלה. בליל ה-27 במאי הם ניווטו בדרך מסאריס (שורש) ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים שבדרך (כלומר בית ג'יז ובית סוסין כיוון שבית מחסיר ודיר מוחיסין, כבר נכבשו במבצעים קודמים) אך גם על פי עדותו של אריה טפר הם הלכו בדרך לא דרך, ואת הדרך המוכרת היום, גילה משה (מוסה) אשד שהיה בכלל לוחם מחטיבת הנגב שנקלע לירושלים ורצה לרדת חזרה ליחידתו, ושני לוחמים שיצאו עמו בליל ה-28 במאי. משה אשד, אשר היה מומחה לג'יפים, זיהה שזאת דרך שבה יכולים לעבור ג'יפים בדרך לירושלים והוא מיהר לדווח על כך למפקדה. בינתיים, ב-25 במאי התרחשה התבוסה הגדולה במבצע בן נון א', לכיבוש לטרון. כלקח מפעולה כושלת זו הוחלט לכבוש את הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, פעולה שהסתיימה בהצלחה ב-26 במאי. כך נפתחה אפשרות לעבור בדרך מקרית ענבים ועד חולדה באמצעות ג'יפים. בלילה שבין ה-29 במאי וה-30 במאי יצאו 11 חברי פלמ"ח וביניהם שלמה שמיר מפקד חטיבה 7, שהיה מהנדס במקצועו, וסיירי הפלמ"ח עמוס חורב וגבריאל רפפורט ("גברוש") בג'יפ מכיוון חולדה במטרה לבדוק אם ניתן להגיע עד אחרי שער הגיא בתוואי היוצא מדיר מוחיסין והאם ניתן להרחיבו עבור תנועת משאיות. ג'יפ שני יצא לסיור מקריית ענבים, ללא תיאום מראש, ובו אליהו סלע (המכונה "רעננה"), קצין המבצעים של הראל. להפתעתם הרבה נפגשו שני צוותי הפלמ"ח כאשר אלו שהגיעו ממערב נמצאים בתחילת עליה גדולה ואילו אלו שבאו ממזרח נמצאים בסופה. למעשה, 8 ק"מ (ארבעה ק"מ לכל כיוון, כלומר ממערב: מדיר מוחיסין ועד העלייה וממזרח: מבית מחסיר ועד העלייה) מתוך 10 הק"מ של הדרך היו עבירים ללא קושי מיוחד עבור ג'יפים. הבעיה הייתה לגשר על קטע העלייה של שני ק"מ.
בינתיים, על מנת לא לאבד זמן, נשלחה שיירת ג'יפים נושאי קמח ותחמושת מתל אביב ומולה יצאו משאיות ריקות מירושלים. כלי הרכב הגיעו עד להיכן שיכלו ובפער ביניהם סחבו סבלים את האספקה על גבם, צינור שהותקן במקביל שימש להעברת דלק, שהורק לתוך הצינור בצד אחד והתקבל בצידו האחר. בכך הוקל מיידית מצב ירושלים הנצורה. אחר כך אורגנו שיירות ממחנה ביל"ו ליד כפר ביל"ו ומשם כשהן נושאות בעיקר מצרכי מזון היו מגיעות עד לאותו מקום שאותו צריך היה לעבור ברגל שם היו מעמיסים הכל על גבם של סבלים, חלק מן הסבלים הגיעו עם המשאיות מנמל תל אביב. במשך שמונה ימים הועברה אספקה, שכללה מצרכי מזון ודלק על ידי סבלים, פרדות וגמלים כשבמקביל מתבצעות העבודות ההנדסיות לפריצה ולסלילת הדרך. לאחר גילוי המעבר החלו חיל המהנדסים ועובדים מסולל בונה להכשיר את הדרך, בגלל מחסור בציוד חפרו אף בידיים חשופות. חלק ממאמצי הפריצה נעשו באמצעות חומרי נפץ, דבר שגרר הפגזות ארטילריות לעבר הפורצים וחייב את הכוחות הישראלים לאבטח את העבודות. בעבודות הפריצה והסלילה נעשה גם שימוש בציוד מכני הנדסי דוגמת דחפורים ומדחסים כדי להכשיר את הדרך במהירות המרבית. בשלב הראשון הדרך הייתה עדיין קשה למעבר והתבצעה בעזרת כלי רכב מתאימים, אך בהמשך המלחמה שופצה הדרך. על העלייה הונחו רשתות כדי לאפשר מעבר משאיות והיו משאיות שנדחפו באמצעות טרקטור בעליה.
שיירת המשאיות הראשונה עברה בדרך ב-10 ביוני 1948 ובכך למעשה ביטלה את חשיבותו של "פקק לטרון" ושחררה את ירושלים מהמצור. יממה לאחר מכן נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לפי ההסכם נמנעו פעולות סלילה של דרכים חדשות וכמו כן נאסרה הובלת תחמושת לירושלים. ב-14 ביוני אישר האו"ם את קיומה של דרך בורמה. אולם נציגי האו"ם לא ידעו שהדרך אינה מגיעה רק עד שער הגיא אלא עוקפת את שער הגיא וממשיכה עד בית מחסיר. לפיכך, התאפשרה הובלת מזון דרך נקודת הביקורת של האו"ם בשער הגיא ללא מפריע והובלת תחמושת נעשתה בדרך שעקפה את שער הגיא והתחברה אל הכביש הראשי בבית מחסיר. באוקטובר 1948 נכבש הרכס שמדרום לדרך בורמה, במבצע ההר, דבר שאפשר את סלילת "כביש הגבורה" (בתוואי כביש 44 מצומת נחשון לצומת שמשון וכביש 38 עד שער הגיא), דרך זו שימשה ככביש הראשי לירושלים עד 1967. למעשה שימשה דרך בורמה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה הקזת דם בניסיונות החוזרים ונשנים לכיבוש לטרון.

 

מהתמונות להלן מארכיון התמונות של עמותת דור הפלמ"ח ניתן להתרשם מהאזור כפי שנראה בזמן מלחמת העצמאות בשנת 1948, מסלילת הדרך והתעבורה בה.

 

 

במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא), שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה, ואשר תוכנן על ידי מהנדס המים שמחה בלאס ובוצע על ידי חברת "מקורות". הצינורות ששימשו לצורך המפעל נרכשו על ידי בלאס בסוף 1945 נרכשו ע"י שמחה בלאס במימון בנק לאומי בבריטניה. הצינורות שימשו הבריטים לקווים שהזרימו מים לכיבוי שריפות בבליץ הגדול של הנאצים במלחמת העולם השנייה. באין קונה (הרכישה לא אושרה על ידי המוסדות) שילם בנק אנגלו פלשתינה (בנק לאומי) בעד הצינורות והם היו משועבדים לו. מספר ימים ארכה ההתדיינות בין הגורמים השונים (הבנק, האוצר, עירית ירושלים וחברת "מקורות") על התשלום בעד הצינורות, עד שהם שוחררו מן השעבוד וניתן היה להתחיל בעבודה.

 

לפני שעזבנו הנצחנו את הביקור בראש מעלה הסרפרטינות

 

המשכנו דרומה לעבר אחד המצפים בדרום יער אשתאול.

 

כדרכם של מצפים שקק"ל הכשירה גם גם התמונה הייתה חלקית כפי שמעידות התמונות.

 

 

יצאנו מהצפה לחלק האחרון של הטיול בירידה לעבר היישוב אשתאול.

 

תוך כדי הגלישה במורד יכולנו להתענג ממראות היער.

 

נכנסנו בשערי אשתאול בערך בשעה 09:00 ושם הסתיים הטיול. אז כבר היה חם מאוד. אפשר לומר לוהט. הטמפרטורה הייתה 38 מעלות צלזיוס.

 

אפילוג

טיול זה נמשך כשלוש שעות ושלוש רבעי שעה, קצת יותר זמן ממה שתוכנן. עצרנו בטיול במשך שעה ויותר.

 

אולי במחשבה שנייה, לא היה רצוי לצאת ביום חם שכזה. במחשבה שלישית לא הייתה בעיה. היינו מצוידים במים והתאמנו את המסלול לשעת הסיום הצפויה. לא בדיוק עמדנו בזה.

 

הצטערתי שכמעט מחצי מהמסלול רכבתי לבד. זה לא היה מתוכנן! וזה גם לא רצוי. הסיבה לכך הייתה גם איבוד החברים ששכחו להמתין לי בצמתי הדרך וטעות שלי בבחירת הדרך עולה למצפה שער הגיא. בסופו של דבר התגברנו על הנתק. זה לא היה נורא כל כך.

 

שמחתי שיכולתי לטייל באזור שאני מכיר ואוהב. שוב נזכרתי באירוע הדרמטי שהתרחש באזור זה בזמן מלחמת העצמאות  –  יצירת דרך חלופית לירושלים הנצורה על מנת לעקוף את "פקק לטרון". לא שכחתי שאזור זה היה עד 1967 אזור ספר. היום יער זה הוא אחד מהריאות הירוקות של מרכז הארץ החביבות ואהודות.  

 

 

 

 

ביום ראשון, (5/6//2016) יצאנו בשעת בין ערביים לתור ולדווש בתוך העיר ירושלים ובשוליה. טיול זה אורגן ביוזמת אחד החברים, והתקיים לכבוד "יום ירושלים" שחל ביום זה. היינו קבוצה של שניים עשר רוכבים, ליתר דיוק רוכבת אחת ואחד עשר רוכבים, שהגיעו ממקומות שונים: שרון בן חיים וגלעד רז (מבשרת ציון), אליק קריף ואלי שחר (קיבוץ תל יצחק), עופר גלסנר (קיבוץ עין הנצי"ב), גידי בשן (חוות הסטף), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), משה סובטניק (חולון), דורית ודרור אריאלי (קיבוץ המעפיל), רוני ברוכין (ירושלים) ואני (מבשרת ציון).

 

נקודת הכינוס נקבעה בקרבה לכניסה לעיר בפינת הרחובות יוסף בורג וזבולון המר הנמצאת בין בנייני האומה והשכונה החדשה משכנות האומה ובין מתחם בית החייל  בקרבה לחניון הלאום מול הכנסת. ההנחה הייתה שמקום זה שקט ורגוע ויש בו חנייה בשפע. שעה לפני הזמן שנקבע ליציאה הגענו למקום מספר רוכבים. אז הסתבר שרחוב זה, שבדרך כלל הוא שקט ורגוע, הפך להיות סואן. בגלל ההיערכות לקראת היציאה ל"מצעד הדגלים" מגן סאקר הסמוך, נסגרו הכבישים סביב. לפיכך, מקום ההתכנסות לטיול היה במרכז התנועה וההמולה. עד שיצאנו לדרך הגיעו עשרות אוטובוסים מהם ירדו צעירים וצעירים ובעיקר תלמידים ממוסדות החינוך של הציונות הדתית ופניהם, כאמור, לגן סאקר.

 

דקות בודדת לאחר בשעה 17:00, כמו שנהוג, בדיוק בזמן שנקבע, יצאנו לדרך. בדיעבד הסתבר שאחד האנשים, שמספר שעות לפני הטיול ביקש להצטרף לטיול אבל לא הודיע על איחור, הגיע למקום לאחר שעזבנו. דקות בודדות לאחר שיצאנו בקע צליל חיוג בטלפון שנמצא בתוך התיק על הגב. לא ידעתי מי צלצל ולא עניתי. בתחילת כל טיול אני משתדל לא לענות לטלפון. נוח לי להתנתק ולהתמסר לטיול.

 

הצטערתי מאוד שכך היה! ממקרה זה למדתי שבהזמנות הבאות לטיולים, אציין במפורש שאם יש מישהו שהודיע מראש על כוונה להצטרף וייאלץ דקות בודדות, הוא יודיע על האיחור הצפוי ואז נמתין לו. לצערי, זה לא היה המקרה הפעם.

 

 

מסלול הטיול היה בתוך השטח הבנוי, והתנהל על כבישים, מדרכות ועל שבילי אופניים. זה היה המסלול שבו בו גם עליות, לא דרמטיות ועל הכל יפורט בהמשך.

 

 

 

אחד הנושאים שקבע את מסלול הטיול היה הטופוגרפיה המעניינת של ירושלים כמוצגת במפה.

 

מסלול הטיול שאורכו כאמור, היה 29.5 ק"מ והיו בו כ-450 מ' גובה של טיפוס מצטבר, כלל מספר חלקים שיוצגו להלן במפה, תצלום אוויר וצילומים.

 

זה החלק הראשון של המסלול שהתחיל בפאתי שכונת משכנות האומה.

 

 

עברנו בתוך מתחם השלטון בגבעת רם, בין קריית הממשלה, מתחם בית המשפט העליון ומתחם הכנסת. משם עברנו לצד מוזיאון ישראל. ניסיון להיכנס למתחם האוניברסיטה בגבעת רם כשל בגלל ששער ניות סגור. עלינו לצד האצטדיון עד למתחם תיכון לידיה (ליד האוניברסיטה) ועקפנו אותו. גלשנו לגשר מעל נתיבי בגין (כביש 4). חצינו אותו.

 

 

גלשנו לעבר הגן בשיפולי שכונת בית הכרם. משם נכנסנו לשכונה. קצת טיפסנו.

 

 

המשכנו לדווש ברחוב הבנאי בשכונת בית הכרם הלאה לעבר מתחם רמת בית עד כביש בית מול המרכז הרפואי שער צדק.

 

 

הקטע הבא של המסלול היה טיפוס לעבר הפינה הצפון מזרחית של שכונת בית וגן.

 

 

 

אחרי העליה עצרנו לתצפית לכיוון מזרח

 

 

 

הקטע הבא של המסלול. חציית דרך גולמב. גלישה במורד רחוב חיים קוליץ בין שכונת קריית יובל במערב ובין שכונת מלחה במזרח לעבר מתחם גן החיות.

 

 

 

במגרש החנייה עלינו על גשר הברזל מעל מסילת הברזל והגענו לפארק נחל רפאים ושם עצרנו להפסקה.

 

הקטע הבא של המסלול בתוך פארק נחל רפאים לעבר פארק המסילה עד בית צפפה.

 

כניסה לכפר בית צפפא שהיה חצוי עד מלחמת ששת הימים.

 

עליה דרך הכפר בכביש תלול וארוך מעט לעבר דרך חברון

 

בחנת הדלק דור אלון בדרך חברון עלינו לעבר רמת רחל. השער היה נעול. אחד החברים פיצח את הקוד. נכנסנו לקיבוץ ורכבנו בתוכו עד היציאה ממנו.

 

הגענו לפארק עצי הזית מדרום מזרח לקיבוץ רמת רחל

 

והגענו לתצפית לעבר ספר מדבר יהודה

 

את התצפית סיימנו בדקות האור האחרונות. לפני עזיבה התארגנו לרכיבה בחושך. החלפת משקפיים, התקנת פנסים והפעלת נצנצים.

 

חזרנו לעבר רמת רחל ושם החל הקטע הבא של המסלול דרך שכונת ארנונה, תלפיות, פאתי ארמון הנציב.

 

המשכנו לעבר שכונת אבו תור. שוב חזרנו לדרך חברון וירדנו למתחם התחנה הראשונה. שם עצרנו להפסקה. התפעלנו מהקהל הרב במקום. שמענו עוד קצת הסברים והצטלמנו למזכרת. התמונה  לא משהו אבל יותר טובה מכלום.

 

 

הקטע האחרון של הטיול היה במרכז העיר.

 

מרחוב דוד ירדנו דרך שער מלון ולדוף אסטוריה לרחוב אגרון. דרך גן העצמאות עלינו לנחלת שבעה. שם הפתעה סיבוב בכיכר המוסיקה.

 

הגענו לכיכר ציון. החלטנו לעשות עוד סיבוב במתחם מגרש הרוסים ומתחם העייריה.

 

חזרנו לרחוב יפו ורכבנו בין אלפי החוגגים.

 

 

רכבנו לאורכו של רחוב יפו במעלה לעבר שוק מחנה יהודה. שם נפרדנו מחלק שביקש להתענג באחת מהמסעדות. השאר יחד איתי חזרנו לנקודת ההתחלה. שם הסתיים הטיול.

 

 

אפילוג

הטיול נמשך קצת יותר מארבע ורבע שעות ומתוכן שעה וחצי של עצירות והפסקות. מזג האוויר היה איתנו. יצאנו לדרך לאחר שבירת השרב הגדול בבוקר היום ובעיקר ביומיים לפני. 

 

זכיתי לטייל עם חבורה של אנשים נחמדים ומתעניינים. זו הזדמנות להודות לכולם שתרמו להצלחת הטיול: לשרון בן חיים על ההובלה בחלק מקטעי המסלול, לרוני ברוכין על המידע על חלק המקומות, למשה סובטניק,  לעמית פינקלשטיין ולדרור אריאלי על התמונות שצלמו וחלקן מופיע בדף זה ולשאר, שכמו כולם, תרמו לאווירה הנעימה וסייעו בליכוד הקבוצה בזמן פיצול. 

 

פשוט היה כיף. גם משוב נחמד קבלתי למחרת הטיול מדורית אריאלי ואצטט חלקו: "תודה ענקית על הטיול המפתיע ביום ירושלים. ציפיתי שהטיול יהיה כייף אבל הוא היה הרבה מעבר….הגענו למקומות ולנופים מפתיעים ומאתגרים. ובנוסף הייתה חוויה טובה להיפגש עם קבוצה של רוכבים, אנשים טובים, מכל הארץ…..תודה על חוויה נפלאה". יותר מזה לא צריך להוסיף!

 

נחמד, כיף, נעים, מעניין ומרתק לטייל בירושלים בכל עונה ובכל זמן, ביום, בצהרים ובערב ואם טיול כזה מלווה גם בהשקעת אנרגיה וספורט מה טוב מזה. מי ייתן ונמשיך לטייל בעיר. הקיץ רק החל. 

 

 

לפני מספר שבועות סיפר לי חברי יונה בקלצ'וק שבזמן הקרוב לסגל הבכיר של matrix' (החברה בה הוא עובד) יהיה יום עיון במלון מעלה החמישה כולל שהיית לילה. הוא הציע שנצא מוקדם בבוקר לסיבוב קצר עוד לפני הפעילות. נעניתי מיד ובלי היסוס. אזור זה הוא "חצר ביתי". יכולתי להציע לו מסלול שיתאים לבקשתו במסגרת לוח הזמנים האפשרי.

 

היום, יום רביעי (1/6/2016) ממשנו את הרעיון. עוד בטרם עלות השחר הגעתי לחניית מלון מעלה החמישה. בזמן שהתארגנתי הגיעו יונה וחבריו עודד מרמור ואמיר הראל. תוך דקות היינו מוכנים ויצאנו לדרך בשעה 05:30, בדיוק בשעה שקבענו.

 

כבר בתחילה, בטרם הצגת הטיול, אדגיש כי במסלול זה כבר רכבתי כעשר פעמים בשנה אחרונה וכל טיול הוקדש דף מפורט. לכן, דף טיול זה יהיה קצר ומתומצת. אלה המבקשים להרחיב דעת על האזור והמקומות, יוכלו לקרוא בדפי טיול הנמצאים באתר ובכותרתם מופיעה המילה מעלה החמישה (מסלולים — מרכז — הרי יהודה).

 

זה היה מסלול הטיול.

 

 

בטיול זה ידעתי שהזמן נתון במסורה וצמצמתי עד למינימום את ההסברים.

 

אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שרכס מעלה החמישה הוא אחד מהרכסים של הרי יהודה באזור שעד מלחמת ששת הימים נקרא "פרוזדור ירושלים".

 

במשך שני העשורים הראשונים לקיום המדינה, פרוזדור ירושלים היה תחום משני צדדי קו שביתת הנשק שנחתם עם ממלכת ירדן באביב 1949 והתקיים עד תחילת קיץ 1967, עד מלחמת ששת הימים.

 

מבט על מפת מסלול הטיול מצביע על כך שהוא היה מורכב משני חלקים: מזרחי ומערבי.

 

בתחילת החלק המזרחי גלשנו מזרחה במורד הדרך (מסומנת אדום). אבל הפעם לא הגענו לנחל כסלון עליון.

 

בתחילה עברנו בשולי החורש ובהמשך בין הכרמים הרבים הנטועים על מדרונות הרכס ובעת זו מבלבלבים בשיא תפארתם ומוסיפים צבע ירוק לנוף. בשלב מסוים עצרנו את הגלישה מזרחה ופנינו צפונה והתחלנו לטפס לעבר מרכז הרכס.

 

המשכנו לטפס ובנקודה מסוימת, יכולנו לצפות מזרחה ואלה המראות.

 

התקדמנו וטיפסנו לעבר יער הסתדרות המורים שניטע על ידי הקרן הקיימת בשנת תשכ"ד (1964) לציון שנת הקמת הסתדרות המורים. הגענו לקצה הדרום מזרחי של הר אדר שנמצא מעבר לקו הירוק. המשכנו בשביל צר בחורש, גלשנו בירידה ובה דרדרת אבנים, עלינו בדרך והגענו עד כביש הגישה להר אדר.

 

כמו תמיד במסלול זה, סטינו לראות את פסל העץ של ציורי התנ"ך.

 

המשכנו וגלשנו דרומה בשביל הסלול הצמוד לכביש הכניסה להר אדר והגענו שוב למול השער המזרחי של מעלה החמישה וכאן החל החלק המערבי של המסלול.

 

גלשנו במורד הכביש צפונה לעבר גדר ההפרדה ואז פנינו לעבר הדרך המובילה למחצית מדרון בין מעלה החמישה ובין הכפר קטנה. ירדנו לדרך זו ובקצה שלה נאלצנו להיפרד  מאמיר. תקר גדול בצמיג אופניו ואי יכולת לתקנו, גרם לכך שהוא חזר לעבר מלון מעלה החמישה. למזלו הוא לא היה צריך ללכת הרבה. לאחר הטיול יונה כתב לי "אמיר הצליח לחזור ברכיבה, הלך לבריכה להתנחם".

 

המשכנו ורכבנו על הדרך במחצית המדרון מעל גדר ההפרדה העוברת מעל נחל הכפירה שהוא יובל של נחל איילון.

 

 

מאחר ולא רצינו להתעכב, המשכנו וטיפסנו לעבר הר רפיד לתצפית. שהגענו אליה נשמעה הקריאה WAO!  המבט מזרחה לעבר קטנה היה קשה מעט! השמש הייתה מולינו.

 

 

לעומת זאת התצפית לכיוון מערב, לעבר שפלת יהודה ומישור החוף הייתה ראויה. ראינו את הערים מודיעין ומודיעין עילית והיישובים סביבם, את גוש דן ואפילו את הים. את מקום זה אי אפשר היה לעזוב בלי צילומים למזכרת.

 

שסיימנו את התצפית התברר שהזמן שהוקצב לטיול הגיע לקראת סיומו. החלטנו להתחיל לחזור מעלה החמישה.

 

 

 

הגענו לכביש הגישה לנטף. המשכנו מזרחה ונכנסנו דרך השער המערבי של הקיבוץ שם נמצא בית הביטחון ששימש בימי המרד הערבי ובימי מלחמת העצמאות וכנראה גם בתקופה שעד מלחמת ששת הימים.

 

נכנסנו לחצר הקיבוץ ורכבנו בתחילה בתחום שכונת ההרחבה ואחר בציר המרכזי שהוביל אותנו בבטחה חזרה למלון מעלה החמישה ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

טיול זה נמשך שעתיים בדיוק והיה בהתאם לתכנית. הרכיבה בשעת בוקר מוקדמת הייתה נעימה ביותר. החום התחיל להעיק רק בעצם שסיימנו את הטיול בשעה שבע וחצי

 

שמחתי שיכולתי להכיר ליונה וחבריו את אזור זה של הרי יהודה, להציג את המקומות בו לספר, בקיצור, אודות המבנה הפיסי של אזור גאוגרפי זה וכן על היותו עד מלחמת ששת הימים "פרוזדור ירושלים" ומאז קצת יותר מהעשור האחרון תחום על ידי גדר ההפרדה.   

 

אני מקווה שהחברים לא הצטערו על קימה מוקדמת ודיווש בין דרכי ההר. לדעתי, היה נחמד ושווה.