עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא26 ביוני 2016

קובץ GPX להורדה מרחק: 36/4 ק"מ טיפוס-מצטבר: 435 מטר גלריית תמונות

 

החום הכבד ששרר ביום שישי (24/6/2016) היום לא הרתיע ולא מנע את שגרת הרכיבה בסופשבוע. מוקדם בבוקר, עם אור ראשון ועוד לפני הזריחה יצאנו לדרך. היינו קבוצה של חמישה אנשים: משה כץ וצביקה אסף (מקיבוץ אפק), עילם רן (טבעון) לוי אבנון (מקיבוץ חמדיה) ואני (מבשרת ציון).

 

רכבנו במסלול לא שגרתי. חלקו עבר בשטח הבנוי וחלקו עבר בשטח הפתוח. התחלנו לרכוב מקיבוץ אפק במסלול מעגלי כמוצג במפה.

 

מסלול הטיול

 

הגאוגרפיה של אזור הטיול

מסלול הטיול היה בשולי השטח הבנוי של מטרופולין חיפה.

אזור הטיול

 

כמוצג במפות להלן טיילנו בשני אזורים גאוגרפים סמוכים בצפון הארץ, במזרח מישור חוף מפרץ חיפה שנכלל במישור חוף הגליל (בתחילת הדרך ובסיומה) ובקצה המערבי של גבעות אלונים – שפרעם.

 

 

חלקו הדרומי של מישור חוף הגליל הוא מישור חוף מפרץ חיפה אורכו כ-15 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ והוא משתרע בין מורדות רכס הכרמל בצד דרום ודרום מערב ובין קו פרשת המים לאורך כביש 85מצומת אחיהוד והשטח בו נמצאת העיר עכו בצפון; בין חוף הים במערב ובין רגלי מורדות גבעות אלונים – שפרעם ושלוחות רכסי הגליל התחתון במזרח ובעצם לאורך כביש 70.

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ולכן תהליכי הסחיפה יצרו בו מערכות הנחלים נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור. מרבית שטחו של אזור זה מנוקז על ידי נַחַל צִיּפוֹרִי  שאורכו 32 ק"מ מתנקז אל נחל קישון ועל כך יורחב בהמשך. נחל אבליים מנקז את צפון האזור אל עבר נחל נעמן.

 

 

כמוצג במפה להלן, אזור הטיול משתרע בין שני קטעי כבישים ארציים כביש 70 בציר צפון – דרום וכביש 79 בציר מזרח מערב וצומת סומך המחברת ביניהם ועליהם יורחב בהמשך.

 

מעט היסטוריה על אזור הטיול

במקרא האזכור הראשון לאזור זה מופיע בספר מלכים א', פרק ט', בו מתוארות עשרים ערים שהעביר שלמה המלך לחירם מלך צור כחלק מעסקת הסיוע הנרחבת שחירם העניק לשלמה בבניית בית המקדש הראשון בירושלים. חבל הארץ נקרא "ארץ כבול" ורבים מן החוקרים מזהים את אזור גבעות שפרעם ומישור מפרץ חיפה כחלק מהמרחב שנכלל בעסקה.
(יא) חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל: (יב) וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו: (יג) וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

על פי המחקר הארכיאולוגי וההיסטורי, רק בשלהי תקופת בית שני והתקופה הביזנטית שלאחריה התפתח ישוב יהודי יותר מבוסס באזור זה. אזור זה עולה לגדולה בתולדות ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, לאחר מרד בר-כוכבא. לאחר חורבן בית המקדש השני והרס ירושלים על ידי הרומאים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. בתחילה הועתקה הסנהדרין לאושא . באושא תיקנו חכמי הסנהדרין תקנות רבות שאפשרו את היחלצות העם מהשבר הנורא של המרד והדיכוי שלאחריו, ואפשרו את חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא כ-50 שנה מאוחר יותר בציפורי בשנת 200 לספירה לערך. האתר הפיזי של אושא וחורבותיה מהתקופה הזאת מזוהה בוודאות רבה ועל כך יורחב בהמשך. מאוחר יותר הסנהדרין גלתה מאושא לשפרעם, אחר כך הועברה לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק גדול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

מתקופת הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 לספירה ועד המאה ה-19, ננטשו הכפרים הקטנים באזור כולל אושא העתיקה, וניצול השטח לחקלאות היה דליל. הישוב הגדול יחסית היחיד באזור היה שפרעם שבו היה רצף פעילות של ישוב חי לאורך כל השנים. אזור הגבעות המתונות עובד בתקופה ארוכה זאת בעיקר על ידי בעלי אדמה משפרעם. האזורים שבעמק זבולון היו בעייתיים לעיבוד חקלאי עקב הצפות, בעיות ניקוז ומחלות.

 

ערב ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בשלהי השלטון העות'מני לקראת סוף המאה ה-19, בהיבט המנהלי אזור מישור מפרץ חיפה ושולי גבעות אלונים – שפרעם  היה חלק מתת מחוז עכו – שפרעם.

 

במפה להלן מוצגת דמותו של האזור בשלהי תקופת השלטון הבריטי ערב הקמת המדינה.

 

בזמן מלחמת העצמאות התחוללו קרבות באזור הטיול:  "קרבות רמת יוחנן" בחודש אפריל 1948 לפני הכרזת המדינה וטרם פלישת צבאות ערב , ו"מבצע דקל" שנערך במסגרת "קרבות עשרת הימים", בחודש יולי 1948, לאחר הפוגה הראשונה. קרבות אלה נועדו להרחיק את הצבאות הפולשים ולהרחיב את התחום הטריטוריאלי של המדינה. במהלך מבצע דקל נכבש הגליל התחתון ובין היתר העיירה שפרעם והכפרים סביבתה ועל כל אלה יפורט בהמשך.

 

זו הייתה דמותו של האזור מיד לאחר הקמת המדינה.

 

 

וכך נראה במשך שני העשורים הראשונים, הקו הירוק נמצאו עשרות קילומטרים ממנו.

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

את מסלול הטיול תכנן משה כץ מקיבוץ אפק. הוא התייעץ איתי לגבי מהלכו והמקומות בהם נעבור. כמו כן הוא ערך מספר פעמים הכנה בשטח ברכיבה על האופניים וגם בנסיעה ברכב. משה הוא גם זה שהוביל את הטיול. לכן, טבעי והגיוני שהתחלנו את הטיול בחצר ביתו בקיבוץ אפק.

 

על קיבוץ אפק וסביבתו נכתב בסיפור טיול קודם "סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה" ולהלן נחזור שוב על קורותיו.

 

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 200 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות. ראשית כישוב ספר מוקף גדרות תיל ועמדות שמירה. החברים והילדים עברו בחיפזון לפני שהושלמה הבניה, מטע צעיר ניטע, הוקמו ענפי חי ושרותים, ומסביב שדות מעובדים. קיבוץ אמיתי. שנים ראשונות היו שנים של התפתחות: הענפים גדלו, הוקם מפעל תעשייה, נקלטו גלי עליה מכל הגלויות, המוני ילדים. שוב נגענו במספר 200 חברים. כיום המצב הכלכלי התייצב, הקיבוץ מופרט, ונערך למהלך של קליטת בנים וחברים נוספים. החל משנת 2010 הצטרפו לקיבוץ 65 חברים חדשים עם ילדיהם, בנים ותושבים. הקיבוץ גדל ובשנים הבאות ילך ויגדל עוד. ענפי המשק הם חקלאות: גידולי שדה – תחמיץ, עגבניות, אבטיחים, כותנה, בוטנים ועוד, מטה אבוקדו ואפרסמון, לול ורפת חלב; תעשייה"מגו אפק" – מייצר מכשור רפואי לטיפול במערכת הלימפתית ומחזור הדם; "אסיב" – מייצר סריגים לענף הביגוד; "חיננית" – מפעל לחברים ותיקים המייצר בובות ומוצרי בד; חינוך: מערכת חינוך מלאה מבית התינוקות עד כיתה ו' המשרתת את ילדי הקיבוץ וילדי הסביבה. הרחבה ראו אתר קיבוץ אפק

 

 

 

 

יצאנו לדרך מהשער הצפוני של קיבוץ אפק ואחרי קילומטר פנינו מזרחה ורכבנו על הדרך שמשה סיפר לנו שנקראת בפי אנשי קיבוץ אפק "דרך מקורות".

 

דרך מקורות מוליכה למבנה של מקורות, כ 2 ק"מ צפונית לקבוץ. במבנה משאבה דוחפת (בוסטר) על צנרת  שמובילה מים ממעיינות כברי דרומה לאזור חיפה והקריות ומתקן הכלרה. הדרך הזאת בת כמעט 70 שנה היא תמיד היתה מכורכר ובשנותיה הראשונות של המדינה הייתה היחידה מכורכר באזור מישור מפרץ חיפה. היא נסללה ככזאת כדי לאפשר למקורות לתחזק את המתקנים גם בחורף, בזמן שכל דרכי השדות הפכו לבוצניות ובלתי עבירות עם ירידת הגשמים הראשונים.

 

 

מדרום לדרך עברנו בשולי שדות הכותנה. המראה בשעת בוקר מוקדמת היה מלבב. למדנו מצביקה שקיבוץ אפק מגדל בעונה זו יותר מ-2000 דונם כותנה המושקים במיי קולחין.

שדות הכותנה מול אפק בקו האופק

 

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

 

מצפון לדרך חלפנו ליד שני מתחמי חוות לגידול חזירים, מגודרים ונראים כמו בסיס צבאי מבוצר. יש לך סיבה.

 

בישראל קיימת תעשיית חזירים גדולה אך מוצנעת בגלל ההתנגדות הדתית. ההערכה היא כי בכל רגע נתון, מצויים בישראל כ-80,000 חזירים ב-25 חוות לגידול חזירים (הנקראות חזיריות) המרוכזות במספר מוקדים ובעיקר בסביבת הכפרים הערבים הנוצרים: מעיליא, פאסוטה, כפר יאסיף, אעבלין וגם בשדות מול אפק. היישוב היהודי היחיד שמצויה בו חזירייה הוא קיבוץ להב שבשפלה הדרומית. גידול החזירים החל להתפתח בארץ במלחמת העולם השנייה ופרח שוב בתקופת הצנע, בראשית שנות ה-50. באותה עת הקרן הקיימת אסרה גידול חזירים על אדמותיה, דבר שהיה למוקד ויכוח סביב טענות של כפייה דתית. בעקבות החלטת בג"ץ לפסול חוקי עזר האוסרים מכירת בשר חזיר, הורה המפקח על המזונות שאסור לגדל חזיר, להחזיק או לטפל בו בישראל בלא אישור שלו. הוראה זו נפסלה על ידי בג"ץ אשר קבע שהמפקח על המזונות אחראי לפקח על טיב המזון ולא לפעול ממניעים דתיים. באותה עת ניתנה סמכות לרשות מקומית לחוקק חוק עזר עירוני האוסר גידול חזירים והחזקתם בתחומי הרשות.
בשנת 1960 נשחטו בארץ כ-50 אלף חזירים וגידולם היה כ-17% ממשקל אספקת בשר הבהמות בארץ. כמעט בכל מקום אפשר היה לראות דירי חזירים. לא היה מה שהקשה על דתיים רבים לחיות בישראל יותר מהאפשרות החוקית שנתנה המדינה ליהודים לגדל, לשווק ולאכול בשר חזיר, סמל עתיק יומין לטומאה. גם חילונים רבים נמנעו מאכילתו. מאמצי הדתיים לחסל את הענף החלו בכנסת הראשונה, אך הניבו הצלחה חלקית ומקומית בלבד. הנושא הרבה להעסיק את הכנסת ואף עלה לדיון בישיבות הממשלה. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון סבר גם שהרעיון לאסור גידול בהמה כלשהי הוא "אבסורד". אך בשנת 1961 לצורך קיום קואליציה רצה בן גוריון את המפלגות הדתיות. ביולי 1962 התקבל בכנסת חוק איסור גידול חזיר, התשכ"ב–1962, הידוע בשמו המקוצר "חוק החזיר". החוק נכנס לתוקף שנה לאחר מכן. תמצית החוק ניתנת בסעיף 1 שלו, האומר "לא יגדל אדם חזירים, לא יחזיקם ולא ינחרם" (נחירה, בחוק זה, היא המתה של חזיר לשם אכילתו). בהתאם לסעיף 2 לחוק, ההוראה אינה חלה ביישובים ערביים המפורטים בחוק (שבהם אוכלוסייה נוצרית גדולה לעיל) וכן אינה חלה "על גידול, החזקה ונחירה של חזירים במוסדות מדע ומחקר ובגני חיות ציבוריים". בחוק נקבע קנס למפירי האיסור – עשרת אלפים לירות. שר החקלאות משה דיין סירב לקבל את הפיקוח על אכיפת החוק ולכן הועבר הטיפול בנושא לשר הפנים, מנהיג המפד"ל משה שפירא. היה זה ציון דרך בתולדות המאבק על הדמוקרטיה וחופש הדת בישראל; החוק נחשב אחד מהישגיה החשובים של המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל). בהמשך הוצאו תקנות שפירטו כיצד יש להשמיד את החזירים שיימצאו באזורים אסורים: שרפה, קבורה, הטבעה בים, העברה כמזון לבעלי חיים בגני חיות או העברה למוסדות מדע למטרות ניסויים. ההוצאה העיקרית שגרר החוק היתה הפיצויים ששולמו לקיבוצים, שנאלצו לסגור את הדירים ולהעביר את החזירים לצפון. קיבוץ להב הצליח לשכנע את בג"ץ שדיר החזירים שלו משמש לצורכי מחקר. הוא קיבל אישור להקים מכון מחקר לחזירים ולגדל 100-50 חזירים, אך בפועל הוא מגדל ושוחט בצורה תעשייתית-מסחרית כ-6,000 חזירים מדי שנה. בדיון על הרחקת החזירים לגליל לא הרבו לדבר על התנגדות האוכלוסייה הלא יהודית. אך נראה שהממשלה התייחסה ברצינות למחאות הוותיקן, שנלחם על זכותם של מנזרים לגדל חזירים, ובהם מנזר סנט וינסנט דה פול, בשכונת עין כרם בירושלים. האחות הראשית, קלייר ברנס, היתה חסידת אומות העולם וטיפלה בילדים פגועי מוחין. היא אמרה שהיא מוכנה להיהרג על הגנת החזירים, שבשרם נדרש להזנת הילדים. ממלא מקום שר החוץ, אבא אבן, נאלץ להבטיח לשגריר צרפת שחזירי עין כרם יישארו בחיים.
מעבר למשמעותו האידיאולוגית, החוק לאיסור גידול חזיר הוא מהחוקים המשפיעים ביותר על משק בעלי החיים בארץ ישראל". ריכוז החזירים בדירי הגליל גרם למפגעי תברואה קשים שתוקנו רק כעבור שנים. הגליית החזירים לצפון ריצתה את הדתיים, אך הביקוש לבשרם לא ירד אלא עלה, בין היתר בקרב יוצאי ברית המועצות. חנויות "מזרע" ו"טיב טעם", המוכרות חזיר, פזורות כמעט בכל מקום בארץ, מה שמאפשר תזה היסטורית: השפעת הגסטרונומיה בישראל חזקה מהשפעת הפוליטיקה.
בשנים האחרונות ענף גידול החזירים בארץ אינו מוסדר ובקרב בעלי המשקים הייתה תחושת מרמור בנוגע להעדר תמיכה ממשלתית בענף חקלאי זה. בנוסף, מול חלק מבעלי המשקים עומדו תביעות וצווי סגירה, כתוצאה ממפגעים סביבתיים הנגרמים מפעילות המשקים. מצד שני, בשנת 2009, הוקמו שלושה משקים נוספים ללא אישור. בשנת 2009 הוזמן על-ידי משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה שמעוניינים לקדם תכנית להסדרת פעילות החזיריות בישראל סקר בעניין. מטרת הסקר הייתה איסוף מידע מעודכן בנוגע להיקף החזיריות בארץ, תנאי המחייה, שיטות גידול החזירים (מבחינת תזונה, שתייה, היגיינה, צפיפות ובקרת טמפרטורה), טיפולים וטרינרים ותשתית (סקירת מבני המשק הקיימים). בנוסף, המסמך סוקר את המפגעים הפוטנציאלים והקיימים הנגזרים מענף זה, הכוללים שפכים, זיהום אוויר וטיפול בפסולות ופגרים. כמו כן נבחנו עלויות פירוק וסילוק המבנים הקיימים ויוצגו חלופות למבני המשקים והמלצות לצמצום המפגעים הסביבתיים. לא ידוע אם מסקנות הסקר יושמו. סביר להניח שכן אולי לא כולן.

 

 

התקדמנו מזרחה בדרך.

 

חצינו את כביש 70 והמשכנו בדרך הצמודה לנחל אבליים שהוא כאמור, מנקז את צפון גבעות אלונים – שפרעם אל נחל הנעמן. יובלי המשנה של נחל אבליים נמצאים על הקו המפריד בין אגן ניקוז נחל נעמן ובין אגן ניקוז הקישון כמוצג במפה להלן.

 

 

זה היה קטע הדרך

 

ממול יכולנו לראות את החווה הגדולה לגידול שנמצאת בתחום אעבלין.

מבט על חזיריית אעבלין

 

הרכיבה בדרך הלבנה לא הייתה נעימה. התקדמנו בין אתרי סילוק אשפה מוסדרים ושאינם כאלה.

במעלה הדרך בנחל אבליים

 

מערום ברזל באתר סילוק אשפת בנייה

 

הגענו לקצה הדרך וחצינו את כביש 781.

 

כביש 781 הוא כביש אזורי המחבר בין קריית אתא במישור חוף מפרץ חיפה ובין יישובי גוש שגב ברכסי הגליל התחתון המרכזי וחוצה את כביש 70. במסגרת הטיפול במוקדי סיכון הוסדר צומת הכניסה לשפרעם בק"מ 9.9 של הכביש וזאת באמצעות מעגל תנועה, הסדרת מערכות תאורה ועבודות ניקוז.

 

לאחר חציית הכביש ונכנסנו בשער הצפון מערבי של אעבלין וזה היה המסלול בו עברנו ביישוב.

קטע המסלול בתוך אעבלין

 

בכניסה לאעבלין

 

התקדמנו במעלה הדרך אל גלעין היישוב.

 

במעלה אל גרעין הכפר

 

אעבלין  עיירה  ומאורגנת כמועצה מקומית שהוקמה בשנת 1960 שטח שיפוט: 18000 דונם המשתרעים בקצה גבעות שפרעם אלונים ובמזרח מישור חיפה כמוצג במפה להלן. אוכלוסיית היישוב מונה כ-8500 תושבים. בעבר מרביתם היו נוצרים והשאר מוסלמים. ברובו היום כפר מאוכלס על ידי מוסלמים שהם כ-60%  וזאת בגלל כניסת אוכלוסיה בדואית אליה. אפילו ראש המועצה ב-15 שנים האחרונות הוא מוסלמי.

תחום השיפוט של אעבלין

 

 

לפי הסברה, שם היישוב משמר את שם היישוב היהודי אבליים או כפר אובלין מתקופת בית השני ותקופת המשנה והתלמוד הנזכר בתוספתא (זבחים כח, א; נדה ט, יח), ממנו הגיע התנא מהדור החמישי רבי אלעזר בן יהודה איש אבלים. פירוש השם "אבל", לפי אחת ההצעות, הוא יובל מים. פירוש זה מתאים לאור העובדה ששם המקום מגיע מנחל אבליים הסמוך. עוד מצוין במקורות (מסכת תפילין, לקראת סופה) על שני מקואות סמוכות באבלים שבהם טבל רבי אליעזר. במקום, 20 מ' מדרום לבנין בראש הגבעה נמצאו מערכת מסתור ושני בורות מטויחים. באעבלין נמצאו אבנים שעליהן חקוקות מנורה ואבן ועליה כתובת ארמית קדומה. סברה אחרת למקורו של שם היישוב היא שהיישוב נקרא על שמו של בית אחד שנשתמר בכפר מאז התקופה הצלבנית ושמו "בית אבלין". ביישוב נמצא קברו של עקילה אגא שהיה השליט הבדואי שהגן על תושבי המקום הנוצרים מפני הטבח של הדרוזים בשנת 1860.וכן ישנם קברים של בני משפחתו של דאהר אל עומר שהיה השליט של אזור הגליל במאה ה-18. אולם, ליישוב חשיבות במסורת הקתולית המקומית, מפני שבו נולדה בינואר 1846 הנזירה מרים בואדרי ונפטרה בבית לחם באוגוסט 1878 היא הייתה מיסטיקנית ונזירה לבנונית כרמליתית מתבודדת, שהוכרזה כמבורכת קתולית ב-13 בנובמבר 1983 בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני, וכקדושה בידי האפיפיור פרנציסקוס ב-17 במאי 2015. היא מוכרת גם בשם המסדר שלה "מרים של ישוע הצלוב", ובכינויים "מרים מאעבלין", "הערביה הקטנה" ו"פרח המזרח" וגם "מרים אל חורפשיה" עקב מוצא הוריה מהכפר חורפיש . "מעיין מרים" בכפר אעבלין קרוי על שמה.

 

כאמור, 40% מתושבי הכפר אעבלין הם ערבים נוצרים המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית  שהיא זרם הנצרות המזרחית-קתולית, המסונף כיום אל הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצל במאה ה-18 מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה שהיא ארגון כנסייתי שהוקם במאה הראשונה לספירה והטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מאמיני הכנסייה מלכיתים, הקתולים מזרח-תיכוניים הדוגלים בריטוס הביזנטי" – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה ריטואלית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות האוריינטלית. מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה. בראש הכנסייה עומד מאז שנת 2000 הפטריארך גרגוריוס ה-3 לחאם, שתוארו הרשמי "פטריארך אנטיוכיה וכל המזרח, אלכסנדריה וירושלים". הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. גרגוריוס ה-3 החליף בתפקידו את קודמו הפטריארך מקסימוס ה-5 חכים, שעמד בראש הכנסייה משך 33 שנה, מאז שנת 1967. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

זה המסלול בו עברנו בגרעין אעבלין

 

עברנו את שער הכנסייה הפרסציסקנית

בשער הכניסה למתחם הכנסייה הפרצנסיקנית

 

עלינו לעבר מתחם כנסיית סנט מר ג'יריס

 

כנסיית מר ג'יריס היא חלק מהכנסיה היוונית-אורתודוקסית מהמאה ה-19. לידה נמצאת כנסיית מר ג'יריס (סט. ג'ורג') – כנסייה יוונית קתולית דהיום, שנבנתה בשנת 1910 ומשולבים בה שרידי כנסיה קודמת ואבנים קדומות. הכנסיה בנויה בצורת צלב ביזנטי, ולה מגדל פעמונים. בסמוך לכניסה , בצפון מערב נמצא אייקון של מרים בוארדי, כאן על פי המסורת נהגה להתפלל. מדרום לכנסיה נמצא מרכז על שם מרים בוארדי.

 

 

מאוחרי מתחם סנט ג'ורג

השעה מוקדמת והשער נעול

 

בחזרה לדרך הראשית אי אפשר היה להתעלם מזה.

 

 

יצאנו ממתחם הכנסייה. אני נשארתי רגע לצלם. החבר'ה התקדמו. אני פניתי שמאלה סימטה אחת קודם. מצאתי עצמי לבד. לאחר שיחת טלפון ובירור עילם מצא אותי והוביל אותי לשאר החברים. התכנסנו על הדרך המובילה לשפרעם. נעמדנו וצפינו על קריית חינוך מר אליאס והכנסייה היוונית אורתודוקסית החדשה.

למול הכנסייה היוונית האורתודוקסית החדשה

למול קריית מוסדות מר אליאס

 

 

רשת מוסדות מר אליאס הנמצאת באעבלין היא רשת מוסדות חינוך הכוללים גן ילדים, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, בית ספר תיכון ומכללת הנדסאים. החל משנת 2003 פועלת במסגרת המוסדות גם מכללה אקדמית "אוניברסיטת מר אליאס" שהיא האוניברסיטה הערבית הראשונה והיחידה בישראל. היא התחילה כשלוחה של אוניברסיטת אינדיאנפוליס בארצות הברית, וכיום לומדים בה 200 סטודנטים. לרשת מוסדות חינוך "מר אליאס" באעבלין יש יוקרה רבה במגזר הערבי. בכל בוקר מגיעים לקריית מוסדות חינוך זו עשרות אוטובוסים מרחבי הגליל, ולא רק משם – יש גם הסעות משבטי הבדואים בנגב ומכפרי הדרוזים ברמת הגולן. חלק מהבאים מרחוק נשארים לישון בבתי משפחות ביישוב, משלמים שכירות מינימלית וגרים עם משפחות בכפר, לרוב כאלה שגם ילדיהם לומד בבית הספר. יש אפילו כמה יהודים שלומדים כאן: ילדים של עולים מארצות ערב, שרוצים שילדיהם יקבלו חינוך איכותי בשפה הערבית. "מר אליאס" הוא שם דבר בשל הרמה הגבוהה של הלימודים במקום. חוץ מאשר ממוצע ציונים מעולה בבחינות הבגרות הארציות, הסיבה שכולם נוהרים לכאן היא גם האווירה הטובה, המעמידה את התלמיד במרכז, ריבוי המגמות, ההעשרה התרבותית וגם הספרייה הענקית בשלל שפות. מאחורי המוסד עומד התיאולוג, המחנך והמנהיג הדתי הערבי-ישראלי ד"ר אליאס שקור. כשהגיע לאעבלין לראשונה בשליחות הכנסייה בשנות ה-60, הוא היה כומר צעיר. באותם ימים היה אעבלין כפר נידח ומוזנח והדבר הראשון שעשה הכומר היה לפתוח גן ילדים. הוא העמיד לרשות הגן את הדירה שהכנסייה נתנה לו, ועבר להתגורר במכוניתו, חיפושית צהובה, במשך שנתיים, עד שהצליח לגייס כסף מהכנסייה להקמת גן ילדים. אף שלא היה לו אישור לכך, הקים גם בית ספר יסודי ובית ספר תיכון, שניהם על שם מרים בווארדי, מכללה טכנולוגית ובית ספר ללימודי תיאולוגיה למורים. מתרומות ספרים שהשיג הקים גם ספרייה ענקית. שקור הוא דוקטור לתאולוגיה, ומחזיק בתואר שני במקרא ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית. לימים, הפך לארכיבישוף של הקהילה היוונית-קתולית בגליל (תפקיד שהתפטר ממנו בינתיים) וכן היה שותף בקבוצת "קדם", שבה פעלו יחד כמרים, רבנים ושייחים למען דו קיום בין בני כל הדתות במדינת ישראל. הוא עדיין מתגורר באעבלין, באותו בית צנוע שהכנסייה העמידה לרשותו.

 

מבט נוסף אל קריית מוסדות מר אליאס ואל הדרך בה נמשיך לעבר שפרעם.

 

המשכנו בדרך לעבר שפרעם בקטע האורבני השני של מסלול הטיול

 

בדרך מצפון לעבר שפרעם

 

נכנסנו לתוך שפרעם והתחלנו לנוע בתוך רחובותיה

בתוך שפרעם

 

שְׁפַרְעָם‎‎ (בערב ית שַפָאעַמְר Shefa-'Amr ) היא עיר ערבית בגליל התחתון המשתרעת על שבע ממכלול גבעות אלונים – שפרעם. סך שטח השיפוט שלה הוא 22,000 דונם. המבנה והמיקום הגאוגרפי של שפרעם כנקודת המפגש בין הרי הגליל ממזרח וצפון לבין עמק יזרעאל ומישור חוף מפרץ חיפה ממערב ומדרום הפכו אותה לאורך תולדותיה לעיר המרכזית באזור. אוכלוסיית העיר מעורבת – 59.2% מתושביה הם מוסלמים, 26.5% הם נוצרים, והדרוזים מונים 14.3% מכלל התושבים. ההערכה שבעיר מתגוררים בשפרעם כ 40,000 תושבים.

 

 

תחום השטח המוניציפלי של שפרען

 

שפרעם מוזכרת לראשונה במשנה ולאחריה בתלמוד בכמה מקומות. יש הנוטים לראות בשמה צירוף של המילים העבריות שפר (שופר) עם. אגדה מקומית ראתה בשם "שפרעם" את צירוף המילים "שפא עמר" כלומר הבראת עמר- רמז לאגדה על המנהיג המוסלמי עמר בן אל-עאץ ששתה ממי המעין בעיר והבריא מחוליו, ויתכן כי עקב כך שונה שמה בהגיה המקומית לשפא עמר. שפרעם קיימת אלפי שנים, ושורשיה מעמיקים עד מאות שנים לפני הספירה. בין החוקרים יש הסכמה שהיישוב הוקם בתקופה הכנענית. שלוש תקופות הן עיקריות וחשובות בהיסטוריה של העיר שפרעם: הראשונה, תקופת בית שני (538 לפנה"ס – 70 לס') בתקופה זו הייתה שפרעם עיר יהודית מהגדולות בגליל. היא נזכרת בהקשר למרד נגד הרומאים ונמצאו בה קברים מתקופה זו. העיר הייתה יהודית לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד והיא מוזכרת בתלמוד. בשלב מסוים נבנה בה בית כנסת. במאה השנייה לס' אחרי חורבן בית המקדש הועברה אליה הסנהדרין מאושה. בתקופת השלטון הרומי חי במקום הרב יהודה בן בבא אשר הסמיך תלמידים לרבנות. הרומאים הוציאו אותו להורג בשל כך בשנת 144. קברו אליו הגענו בהמשך שוכן בפאתי העיר ומשמש אתר עלייה לרגל. בתקופה הביזנטינית החלו להתיישב בשפרעם נוצרים- ביזנטינים, לצד היהודים ובנו כנסייה. עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל התיישבו בעיר גם מוסלמים. התקופה השניה היא התקופה הצלבנית (1099 – 1260 ) בתקופת מסעי הצלב המשיכו ביישוב להתגורר יהודים  אם כי התגוררו בה גם נוצרים ומוסלמים ובאותה עת נוספו אליהם גם דרוזים. אחרי הכיבוש הצלבני נבנתה ביישוב מצודה טמפלרית בשם "ספרן" (שיבוש של השם שפרעם). לפי המקורות ההיסטוריים, ניתן לשער שהייתה עיירה פרנקית או נוצרית מקומית למרגלות המצודה. במקום עמדה כנסייה שהוקדשה לקדושים יוחנן ויעקב, שנטען שנולדו במקום. התקופה שלישית החשובה בתולדות שפרעם היא תקופת השליטים המוסלמים  בזמן התקופה העות'מאנית ( 1516 – 1918). דהאר אל עומאר – היה שליט הגליל במאה השמונה עשרה, ממוצא ערבי ובדואי. קראו לו נסיך הגליל, וגם שייח השייחים. הוא היה השליט היחיד בארץ במאות השנים האחרונות שהצליח לשמור על שלטונו 50 שנה ברציפות ועוד להיחשב לנדיב לב ועז רוח, לפוליטיקאי ממולח ולמנהיג כריזמטי. בשיאו, באמצע המאה ה-18, שלט על השטחים שבין הליטאני בצפון לאל-עריש בדרום, מהים במערב ועד עבר הירדן במזרח. הוא חי עד גיל 85, התעמת עם האימפריה העות'מנית ושיתף פעולה עם יהודים מצד אחד ועם שודדי ים מצד שני. את חותמו על ארץ ישראל אפשר לראות גם היום ברשת מצודות ומבצרים שבנה. אחמד אל ג'זהר – היה מושל צפון ארץ ישראל בשם האימפריה העות'מאנית בין השנים.1775–1804 בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל  מומים בנתיניו כונה "אל-ג'זאר" – "הקצב".  לאחר שהגיע אל-ג'זאר לגליל, והחל במצור על עכו, נרצח דאהר אל-עומר בידי אנשיו, ואל-ג'זאר היה לשליט הגליל.

 

 

 

בתקופת  שלטון המנדט הבריטי השתייכה שפרעם לנפת חיפה ואז  אבדה את מעמד העיר.  לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בעיר שפרעם 3,640 תושבים (מתוכם 10 יהודים ושטח העיר השתרע על 338 דונמים (מתוכם 41 דונם שטחים ציבוריים). בשטח הכפרי סביב שפרעם שכלל 97,268 דונמים (מתוכם 31,219 דונם שטחים ציבוריים ו-7,621 דונם בבעלות יהודים) התגוררו 3,560 ערבים.

 העיר שפרעם נכבשה במלחמת העצמאות במסגרת מבצע דקל שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא. השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה

.

לאחר מלחמת העצמאות  שפרעם חזרה לשאת את התואר עיר אותו קיבלה ב-1910 בתקופה הע'ותמאנית ואותו אבדה בתקופת השלטון המנדט. עם הזמן הדמוגרפיה השתנתה כאשר המוסלמים הפכו לרוב והנוצרים למיעוט. 

 

הגענו למרכז הגרעין של שפרעם.

 

 

בשפרעם הקהילה נוצרית המפעילה חמש כנסיות ומנזר אחד והם: כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים שהיא כנסייה יוונית קתולית; מנזר וכנסיית אחיות נצרת במרכז העיר  אשר נבנה על שרידיה של כנסייה קדומה מהמאה ה-4; הכנסייה הפרוטסטנטיתהכנסייה הלטינית והכנסייה האורתודוקסית. רק בחלק מהן עברנו.

 

זה המסלול בו עברנו בגרעין היישוב

 

 

 

מאחורי מתחם כנסיית סנט פטר ופאולוס

 

כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים – כנסייה יוונית קתולית היא הכנסייה הגדולה בעיר והיא שוכנת ליד המצודה ובית הכנסת. היא נבנתה על ידי עות'מאן בנו של דאהר אל עומר. עות'מאן הבטיח שאם יסיים את הקמת המצודה יבנה גם כנסייה גדולה, ולכן היא מתוארכת לזמנה של המצודה. המבנה החל להיחלש, ולכן חוזק ושופץ בשנת 1904. לכנסייה מגדל פעמונים וכיפה סגלגלה.

 

 

בחזית מתחם כנסיית סנט פטר ופאולוס

בתוך מתחם כנסיית סנט פטר ופאולוס

 

המסגד הישן

 

המסגד הישןנבנה בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר בשלהי המאה ה-18 בסמוך למצודה. המסגד שימש בעיקר את משפחתו, פמלייתו וחייליו של השליט. מאז עבר המסגד עבודות פיתוח והרחבה בתקופות שונות בהתאם לגידול האוכלוסייה המוסלמית ביישוב.

 

בין הכנסיות והמסגדים מצאנו חלון לכיוון מערב

 

באופן טבעי אחד האתרים שעניינו אותנו במקום היה בית הכנסת היהודי. בתחילה לא איתרנו אותו. עיון מדוקדק במפות הוביל אותנו למקום.

למול חזית בית הכנסת

 

הקהילה היהודית בשפרעם הייתה מצומצמת מאוד. לפי ארכיוני קושטא נמנו במפקד במחצית הראשונה של המאה ה-16 רק עשרה בעלי בתים יהודיים, ועיקרו של היישוב היה מוסלמי ודרוזי. מביקורם של הרמ"ק והאר"י הקדוש ועלייתם לרגל במאה ה-16 ליישובים שונים בגליל, ובכללם שפרעם, ניתן ללמוד כי היישוב היהודי אותה תקופה היה דל או שנעלם לחלוטין. בחסותו של דאהר אל עומר התחדש היישוב היהודי במאה ה-18 עם הגעתו של הרב חיים אבולעפיה. הרב ותלמידיו חידשו את בית הכנסת והאוכלוסייה התחזקה עוד אחרי השלמת בניין המבצר על ידי דאהר אל עומר (1773). לפי עדות מתחילת המאה ה-19 היו ביישוב עשרים משפחות יהודיות, שעסקו בעבודת האדמה. שפרעם קיבלה מעמד של עיר בשנת ‏1906. בשנת 1920 דווח שבשפרעם התגוררו 1,500 נוצרים, 400 מוסלמים, 300 דרוזים וגם כ-80 יהודים. היהודים האחרונים עזבו את העיר בשנות ה-20 בשל קשיי פרנסה.

 

בית הכנסת העתיק של שפרעם – אפשר לזהות את המבנה בקלות הודות למנורת 7 קנים בראשו. בית הכנסת החדש הזה נבנה במחצית השנייה של המאה ה־19בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר שהעניק ליהודים רשות להקימו. במקום רק חדר תפילה אחד וספסלים מסביב מה שמעניין הוא שארון הקודש במקור היה ממוקם בקיר המערבי! מסורת שכמעט וטושטשה לחלוטין… בית הכנסת נסגר עם עזיבת אחרוני יהודי שפרעם, סביב מאורעות תרפ"ט כאשר אחרוני יהודי העיר עזבו אותה והפקידו את מפתחותיו בידיה של משפחה מוסלמית מקומית המתגוררת לידו. בית הכנסת בנוי על אחד אחר שנבנה במאה ה־18 על ידי ר' חיים אבולעפיה (השני) ויהודי שפרעם ונקרא "מחנה השכינה" וע"פ המסורת שעברה מאב לבן בית הכנסת בנוי על שרידי בניין הסנהדרין היהודי שהיה פה בתקופה התלמוד!  המבנה חודש בשנת 1988 שופץ על ידי חניכי בית הספר הארצי לשוטרים. שלט שהוצב במקום דהה במשך שבע השנים האחרונות. בית כנסת סגור. את מפתחות אפשר לקבל אצל המשפחה הערבית שגרה ממול, בקומה הראשונה. המשפחה שומרת על המקום באופן רשמי מטעם משרד הדתות. בארון הקודש במקום אין ספר תורה, אלא רק נרתיק חיצוני של ספר תורה ספרדי.

 

שהגענו לחזית בית הכנסת, אחד מאנשים במקום הפנה אותנו לשכן המחזיק את מפתחות בית הכנסת. לאחר מספר דקות של המתנה קבלנו את המפתחות ונכנסנו לתוך בניין בית הכנסת.

החניית האופניים

התרשמות מהמבנה

הכנה לקראת תצלום המשותף

צילום של כולם למזכרת

 

המשכנו הלאה בדרך לכיוון דרום העיר.

 

מראה זה של אחד הבתים חייב עצירה וצילום.

אסתטיקה במיטבה

 

בדרך עברנו ליד בית משפחת נחול

חזית בית משפחת נחול

חזית בית משפחת נחול

 

בית משפחת נח'ול ששוכן בעיר העתיקה ושייך למשפחת נח'ול נבנה במאה ה-19 ומוכר גם כ"הקונסוליה הצרפתית". מנסור נח'ול, ראש המשפחה בסוף השלטון העות'מאני, שימש מעין קונסול לצרפת, ולכן הבית וכל מי שנכנס בשערו היה תחת החסות הצרפתית.

התקדמנו הלאה וצפינו מדרום גם בקיר המצודה הגדולה

חומת המצודה

מבט על המצודה מכיוון דרום

המצודה נמצאת בחלק העתיק של העיר ונקראת מצודת הסראייה הגדולה. מצודה זו נבנתה בשנת 1760 על ידי דאהר אל עומר שהיה מושל האזור במטרה לאבטח את הכניסה לגליל. את המצודה הוא בנה על החורבות של מצודה צלבנית קדומה יותר. התכנית הראשונית של המצודה בקשה להקים מבנה שיאפשר קו ראייה אל מצודת אחיו של אל עומאר בצפת, אך הבנייה נפסקה בקומה השלישית, כנראה בגלל המחסור במשאבים ובשל חוסר הביטחון בגליל בזמנו. בקומה הראשונה שכנו אורוות והקומה השנייה שימשה למגורים. לאחר הקמת המדינה שמשה המצודה במשך מספר שנים כתחנת המשטרה, ולאחר שנבנתה תחנה חדשה בשכונת "אל-פוואר", הייתה המצודה למרכז קהילתי.

המשכנו לכיוון דרום שפרעם וחצינו במעבר תת קרקעי את כביש 79 בפעם הראשונה מתוך שתיים.

 

כביש 79 נסלל על תוואי דרך קדומה שהובילה בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי. העבודות כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון וכך נוצרה הפרדה בין מפלס כביש 79 וכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. עד אמצע העשור השני של מאה זו, הוקמו לאורך הכביש 9 מחלפים חדשים והכביש שודרג באופן משמעותי.

 

 

 

 

התקדמנו והגענו לקבר יהודה בן בבא שנמצא בשולי השטח הבנוי של שפרעם מצד דרום מערב.

 

חזית קבר יהודה בן בבא

 

 

רבי יהודה בן בבא היה תנא בדור השלישי, בתחילת המאה ה-2 לספירה. אחד מעשרת הרוגי מלכות. רבי יהודה בן בבא חי בתקופת מרד בר כוכבא, והיה חברו הטוב של רבי עקיבא. כשרבי עקיבא הוצא להורג על ידי הרומאים – אסר על שימוש בבשמים, לאות אבל. הוא מוגדר בתלמוד כחסיד, בתלמוד מובאות מספר מעשיות המתחילות במילים "מעשה בחסיד אחד" ובמקום אחר מובא כי הכוונה היא תמיד לאחד מהשניים, או לרבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי. בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הם הכירו בחשיבות הסמיכה להמשכיות ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, ואסרו אותה. רבי יהודה בן בבא, שהכיר בחשיבות זו, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס. בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב. וסמך שם חמישה זקנים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. הוא נתפס על ידי הרומאים. הוא הוצא להורג, אבל אף עיר לא נהרסה ואנשים נוספים לא הוצאו להורג מאחר שהמקום לא שייך לא לאושה ולא לשפרעם. מחלף סומך על כבישים 70 וכביש 79 נקרא על שם הסומך רבי יהודה בן בבא.

 

 

בתוך מערת קבר ר' יהודה בן בבא

 

יצאנו מעבר התחום הבנוי של פאתי שפרעם ורכבנו דרומה לעבר יער קרית אתא

וזה המסלול

לעבר יער קריית אתא

 

בעמק בשולי יער קריית אתא

המשך הדרך

מבט מהדך לעמק הנחל ממול

 

 

הגענו לאבן תחום שבת הנמצאת לצד הדרך ממול לעמק .

 

מבט לעמק הנחל מצד אבן תחום השבת

 

 

אבן תחום שבת היא סלע (טבעי) עליו כתובת יוונית, אשר סימן כנראה את תחום השבת של אושה העתיקה. הסלע ליד השביל (בצד המנוגד לשפרעם). בהלכה, תחום שבת הוא שטח פיזי תחום, המציין את השטח שבו מותר לאותו אדם להלך ברגליו בשבת, ביום טוב וביום הכיפורים, בלי לעבור על איסור מדרבנן של יציאה מחוץ לתחום שבת. שטח זה מתחשב באופן כללי באמצעות מדידת 2000 אמות (כ-1 ק"מ) לכל כיוון סביב לנקודה (או היישוב) בה שהה האדם בעת כניסת שבת, שעת בין השמשות של יום שישי, אולם ישנם פרטים הלכתיים רבים לגבי מדידת תחום שבת במקרים שונים.

 

 

מעל אבן תחום שבת

 

.המשכנו דרומה במעלה הדרך ביער קריית אתא

 

 

בסוף העליה התלולה הגענו מול הכניסה לח' אושה. החלטנו בגלל החום המתקרב לוותר על סיור במקום אותו נעשה באחד הטיולים הקרובים שיתמקד ביער קריית אתא.

 

ח' אוּשָׁה  – חורבה על כתף שלוחה (נ"ג 128). האתר מזוהה עם אוּשָׁה של ימי התלמוד, מקום מושב הסנהדרין. רובו של האתר שנקרא גם ח' הוּשָׁה מכוסה בהריסותיו של כפר ערבי נטוש  בשם זה  שאוכלס על ידי ערבים מוגרבים שהועברו על ידי התורכים מאלג'יריה בשנות ה-60 של המאה ה-19 והתקיים עד המערכה על רמת יוחנן להלן. במקום שפע של פריטי בניה קדומים בשימוש משני.

 

המשכנו בדרך הראשית של יער קריית אתא והגענו עד כביש 70. פנינו דרומה ורכבנו עשרות מטר ובמעבר תת קרקעי חצינו את כביש 70.

 

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח) הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי. הקטע הצפוני, מיגור לטמרה נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

 

 

 

לאחר חציית כביש 70 פנינו מערבה והתחלנו לעלות על דרך כורכר לבנה לעבר מטעי קבוץ רמת יוחנן. מדרום עברנו ליד אתר ח' כשר במקום בו נמצא הכפר הכפר כסאייר.

 

הכפר כסאייר הוקם בשנת 1925 כקילומטר וחצי מרמת יוחנן על גבול מטע האבוקדו של הקיבוץ כיום, על ידי עריסים של סורסוק שישבו בכופרתא היא כפר אתא, לאחר שנעקרו מאדמתם. הכפר כסאייר, כמו הושא, היווה באפריל 1948 בסיס קדמי למתקפה על רמת יוחנן ובקרבות קשים ועקובים מדם במערכה על רמת יוחנן גם הוא נכבש, נהרס וננטש.  קבוצה נוספת של אריסים שישבו במג'דל -גבעת שמיר של היום, הקימה את הישוב ראס-עלי במעלה נחל ציפורי והוא קיים עד ימינו.

 

 

 

 

שהתקדמנו בדרך מערבה וזה המראה שנגלה לנו

בדרך מערבה לעבר רמת יוחנן

במורד הדרך לרמת יוחנן למול קרית אתא והכרמל באופק

 

נכנסנו לתוך מטעי האבוקדו של קיבוץ רמת יוחנן.

בתוך מטעי קיבוץ רמת יוחנן

 

 

קיבוץ רמת יוחנן נוסד בשנת 1931 על הקרקע שרכשה קק"ל כמה שנים קודם לכן באמצעות יהושע חנקין מידיו של האפנדי הנוצרי מלבנון, סורסוק. רוב מקימיו של הקיבוץ היו ישראלים בני המושבות וכן עולים חדשים שעלו בילדותם ולמדו במקווה ישראל ובביה"ס החקלאי לבנות בנהלל. קבוצת המייסדים, "קבוצת הצפון", היתה מורכבת גם מחברים מ"קבוצת כרמל", "גלעד" ואז"י שהצטרפו אליה שנתיים קודם וכן קבוצת האמריקאים. ראשוני העולים הגיעו למג'דל (כיום חוות הצופים) בסוכות תרצ"א (1931) ועד לפסח הגיעו כולם. כ-40 חברים ו-6 ילדים. ב-1932 התחילה בניית נקודת הקבע – "רמת הצפון" שאח"כ קיבלה שם רשמי "אושה". החברים לא הסכימו לשם זה וב-1935 בעקבות תרומה נכבדה של יהודי דרום-אפריקה ניתן למקום השם רמת-יוחנן, על שם ראש ממשלת דרום-אפריקה הגנרל ין סמאטס שהיה ידיד הציונות. הפרנסה העיקרית באותם ימים היו נטיעת היער, גן ירק וגידולי שדה, עם התפתחות הרפת והלול. קבוצת צעירים גדולה מגרעין השומר הצעיר "פלנטי" שהצטרפה לרמת יוחנן בשנת 1934 במגמת חיזוק וגידול של הקיבוץ, גרמה  לסכסוכים ושלשלת אירועים שהסתיימו ב"טרנספר" המשולב בין בית אלפא לרמת יוחנן בשנת 1940: אנשי מפא"י עברו לרמת יוחנן ואילו אנשי השומר הצעיר עברו לבית אלפא. בשנת 1948 בקרב על רמת יוחנן שהיה חלק ממערכה נרחבת שהתחוללה באזור מול צבאות קאוקג'י והדרוזים, עמד הקיבוץ במבחן ועבר בהצלחה למרות מספר הרוגים מקרב חבריו ותושביו. הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הביא לרמת יוחנן בשנת 1952 קבוצה של 16 חברים וחברות מקיבוץ "שפיים" יחד עם 20 ילדים, קבוצה שהשתלבה במהלך השנים במארג האנושי של רמת יוחנן. כחלק מהשתתפות הקיבוץ במאמץ הלאומי החברתי נקלטה ברמת יוחנן קבוצת נערים ונערות מיוצאי העלייה הגדולה, ושם ניתן לה –"ניות ברמה".
המפולת הכלכלית של התנועה הקיבוצית בשנת 1985 לא פסחה על רמת יוחנן אבל הקיבוץ הפגין חוסן ויציבות ונחשב כאחד הקיבוצים החזקים בתנועה הקיבוצית.
בשנת 2015 מנתה אוכלוסיית רמת יוחנן כ- 920 נפש, בהם קרוב ל-400 חברים וחברות. כיום מתגאה הקיבוץ שהוא חברה רב-דורית מאוזנת ומתחדשת, שמצליחה להמשיך ולהוות מוקד משיכה לבניה הצעירים, שרבים מהם עם בני זוגם בונים כאן את ביתם ועתידם. רמת יוחנן מצליחה עד היום ליצור ולפתח פעילות כלכלית וחברתית רחבה ומגוונת, שמייצרת איכות חיים גבוהה מאוד בהרבה מאוד מדדים, ובכל קנה מידה. הרחבה אתר הקיבוץ

 

בלב המטעים הגענו לאתר מצבת זיכרון לחללי חטיבת כרמלי בקרב על רמת יוחנן שהתחולל באפריל 1948.

אתר הזיכרון לקרבות רמת יוחנן

 

 

קרב רמת יוחנן במלחמת העצמאות נערך ב-16 באפריל 1948 בין כוחות חטיבת כרמלי ובין גדוד דרוזי מצבא ההצלה של קאוקג'י בעמק זבולון. הקרב הסתיים בנסיגת הדרוזים מאזור רמת יוחנן ובעקבותיו הושג הסכם אי התקפה עם הדרוזים למשך כל מלחמת העצמאות. נקדים ונציין שאת תחילת הקרב על רמת יוחנן יש ליחס לאירוע שקדם ב- 10 שנים למלחמת השחרור. מדובר על יום קרב בשדות רמת יוחנן שבמהלכו נהרג שומר השדות ממייסדי הקיבוץ, אמציה כהן ז"ל . מתחילת מלחמת העצמאות נעשו על ידי מפקדת צבא ההצלה נסיונות לגייס שכירים דרוזים בהר הדרוזים בסוריה. מנהיג הר הדרוזים סולטאן אל-אטרש התנגד לכך מתוך דאגה לגורל תושבי ארץ ישראל הדרוזים במקרה של ניצחון יהודי. למרות התנגדותו נמצא קצין שהסכים תמורת תשלום לעמוד בראש יחידה דרוזית בצבא ההצלה. זה היה שכיב והאב, קפטן לשעבר בצבא הסורי כבן 60. מסביבו התלכדו 400-500 לוחמים דרוזים שכירים שהתגייסו בגלל הרעב והאבטלה שהיו אז בהר הדרוזים. הגדוד הדרוזי נקרא ג'בל אל ערב לאחר שמנהיג הר הדרוזים התנגד לקרוא לו ג'בל אל דרוז. שכיב והאב שלחם נגד הצרפתים במרד הדרוזי בשנות ה-20 של המאה ה-20 ואחר כך הצטרף לצבא הסורי הקולוניאלי אמר לחייליו כי אין להם ייעוד דרוזי במלחמה זו וכי הם אינם אלא שכירים המקבלים משכורת וחייבים למלא את המוטל עליהם. הגדוד הגיע ארצה ב-28 במרץ 1948 והתמקם בשפרעם בהיותה מיושבת בחלקה דרוזים ושוכנת בין ריכוזי הדרוזים בגליל ובכרמל. ב-4 באפריל 1948 פתח קאוקג'י בהתקפתו על קיבוץ משמר העמק. הוא שלח קריאות לעזרה לשכיב והאב כדי שיתחיל בהתקפות ויקטין את הלחץ מעליו אולם והאב היסס. רק לקראת סיום הקרבות במשמר העמק ותבוסתו של קאוקג'י פתח והאב בהתקפות על אזור קיבוץ רמת יוחנן.

 

 

ב-12 באפריל 1948 תפסו הדרוזים את הכפרים הושה וח'ירבת אל-קסאייר החולשים על אזור רמת יוחנן והחלו משעות הבוקר לירות על העובדים בשדות באש רובים ומקלעים. באותו יום לא הושבה אש ולא היו נפגעים. בלילה פונו ילדי רמת יוחנן לקריית ביאליק. למחרת, ב-13 באפריל 1948 הגבירו הדרוזים את הירי, ובחילופי האש באותו יום נהרגו שני לוחמים ואחדים נפצעו. בלילה, אור ל-14 באפריל 1948, חיבלו הדרוזים בשני מעבירי מים בכביש כפר חסידים-קריית אתא (כביש 70) שהיה עורק תנועה יחיד בין חיפה לעמק לאחר שהכביש הראשי נחסם על ידי ערביי בלד א-שיח'.‏ מצב חירום הוכרז באזור ומפקד חטיבת כרמלי משה כרמל, החליט ליטול את היוזמה מידי הדרוזים ולפתוח בפעולה התקפית. הוחלט לתפוס גבעה צפונית- מזרחית לכפר עטה (כיום בתחומי קריית אתא) המכונה "תל שרעה", ממנו נהגו הדרוזים לצלוף. לביצוע הפעולה הורכבה פלוגה מיוחדת מגדוד 21. מפקדי המחלקות הגיעו אך מקרוב לגדוד לאחר סיום קורס מפקדי מחלקות. הנשק הורכב מרובים צ'כיים, אנגליים ועוד, וכן מקלעים מסוגים שונים. בבוקר ה14 באפריל 1948 נערכו מספר אימונים ובשעה 16.00 יצאה הפלוגה לפעולה. הדרוזים זיהו את הכוח היהודי והתקיפו אותו מפסגת הגבעה. הלוחמים נפגעו וניתנה פקודת נסיגה כשהמפקדים מחפים באש מקלעים. אחד המפקדים זוהר דיין, (אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין), חיפה על אנשיו עד שנהרג. בקרב נהרגו ששה לוחמים ונפצעו רבים. גופות הלוחמים נשארו בשטח. 'הסיבוב הראשון' בקרבות רמת יוחנן הסתיים בניצחון הדרוזים. לאחר כישלון ההתקפה הראשונה, השתרר בגזרה שקט, והוא נוצל בחטיבה להתארגנות למבצע מקיף שהיה מכוון לפתור את בעיית הגוש באופן יסודי, וזאת על ידי כיבוש הכפרים הושה וקסאייר, החולשים על גוש רמת יוחנן, ששימשו כבסיס לכח הדרוזי. החזקת כפרים אלה נועדה להעניק שליטה על המרחב ובסיס לפעולה כנגד שפרעם. מכיוון שכפרים אלה היו מרוחקים מכבישים ראשיים, היה יסוד לשער שהבריטים לא יתערבו. המשימה הוטלה על פלוגות מגדוד 21 ו-22 של חטיבת כרמלי.

 

מקור המפה: ספר תולדות מלחמת הקוממיות בהוצאת מערכות משנת 1961, עמ' 121

 

ב-16 באפריל 1948 בשעה 04.40 יצאו הכוחות מרמת יוחנן ותוך זמן קצר השתלטו על שני הכפרים שהיו ריקים מאדם, והחלו להתבצר בהם. כעבור זמן קצר התחילו הדרוזים בהתקפתם, תחילה בהושה ולאחר מכן בקסאייר. הדרוזים היו לוחמים נועזים, והתפתחו קרבות פנים אל פנים עם אבדות כבדות לשני הצדדים. תשע התקפות נערכו באותו יום. הדרוזים נהנו מאספקת תחמושת וכוח אדם משפרעם ומצב חיילי חטיבת כרמלי הלך ורע. התחמושת הלכה ואזלה. לקראת ההתקפה התשיעית נתקבלה הודעה כי בידי כל איש ארבעה כדורים ונתבקשה רשות לנסיגה. המפקדה ברמת יוחנן ענתה כי "יש להחזיק מעמד, גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד". הדרוזים התכוננו להתקפה המכריעה על קסאייר. בינתיים הגיעה לרמת יוחנן מכונת ירייה עם תחמושת רבה. היא הועמסה על משוריין שפרץ לקסאייר בשעה שהדרוזים ערכו את הסתערותם התשיעית והקשה ביותר, וחלקם הגיעו עד בתי הכפר. אש לוחמי כרמלי הייתה דלה וחלק מהחיילים החלו מתוך יאוש לזרוק אבנים במסתערים. במועד הנכון והאחרון קפץ אחד החיילים מהמשוריין הציב את מכונת היריה במרכז הכפר ופתח באש מהירה וקטלנית לעבר הדרוזים המסתערים. האש עשתה שמות במסתערים וההתקפה נהדפה. בינתיים ירדה חשיכה שנוצלה להתבצרות, פינוי נפגעים ואספקת תחמושת ליום הקרב הבא, אולם הדרוזים נסוגו לשפרעם ולא חידשו את התקפותיהם.

 

הנופלים בקרב

 

 

לאחר ביקור באתר הזיכרון עברנו להפסקה במרכז המטע. שם דברנו בהרחבה על קרב רמת יוחנן בפרט והקשרו לאירועי מלחמת העצמאות בכלל.

מקום ההפסקה

 

המשכנו הלאה נכנסנו לתחום קיבוץ רמת יוחנן

 

רכבנו בתוך קבוץ רמת יוחנן עד שער היציאה ממנו.

 

בתוך שטח ההרחבה של קיבוץ רמת יוחנן

שער קיבוץ רמת יוחנן

 

תוך כדי הרכיבה דברנו גם על המועצה האזורית זבולון אליה משתייך קיבוץ רמת יוחנן ושני שכניו הקיבוצים  אושא וכפר מכבי

 

מועצה אזורית זבולון שיישוביה נמצאים בעמק זבולון וסביבתו ושעל שמו היא נקראת. יישוביה נקראו בעבר גם גוש זבולון. המונח "גוש" הוא תחום של ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של המדינה שארגונו היה לפי יחידות משנה שנקראו גושים (זכורים המונחים גוש דן, גוש מגן, גוש באר שבע ועוד) בתחומי המועצה האזורית זבולון שקיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 ארבע עשר יישובים, כמעט מכול צורות ההתיישבות וביניהם הקיבוצים: אושה, יגור, כפר המכבי, רמת יוחנן, ושער העמקים והמושבים: כפר ביאליק וכפר חסידים א'.

 

 

 

יצאנו מקיבוץ רמת יוחנן. הכוונה הייתה להסתובב בין שני הקיבוצים  אושה וכפר מכבי ולהגיע גם לחוות הצופים בה עברתי כחניך לפני 45 שנים. החשש מפני החום המעיק לקראת צהרים מנע אותנו מסיבוב זה. החלטנו שבאחד הטיולים הקרובים נקדיש לך יותר זמן ונלמד כיצד הפכו שלושה קיבוצים שהיו מבודדים בשנותיה הראשונות אלה לשכונות של העיר הסמוכה קרית אתא.

 

 

 

אז עזבו אותנו צביקה אסף ועילם רן והחלו בדהירה לעבר קיבוץ אפק על מנת שיוכלו לעמוד במסגרת הזמן שקבעו טרם היציאה לטיול. גם אנחנו, משה, לוי ואני  דהרנו בין יישובי גוש זבולון ונכנסנו לתחום העיר קרית אתא ועברנו דרכה.

 

בין יישובי גוש זבולון לעבר קריית אתא

 

קטע המסלול בתוך קריית אתא.

 

 

העיר קריית אתא מונה כיום כ- 55,000 תושבים ומתעתדת בקרוב להפוך לעיר בת 100,000 תושבים. שם הישוב הוא פרי  מיזוגן של המועצות המקומיות קרית בנימין וכפר – אתא, לרשות מוניציפלית אחת ב-28 אוקטובר 1965. קריית אתא הוקמה בשנת 1925, על ידי חברת "עבודת ישראל", כמושבה בשם "כפר עטא" – על שמו של כפר האריסים הערבי "כופרתא", שאדמותיו נקנו בראשית שנות ה-20' מהאפנדי סורסורק. במאורעות תרפ"ט נפגעה קשות על ידי פורעים ערבים וננטשה כמעט כליל. בשנת 1930 חזרו אליה התושבים וחידשו את היישוב במקום. בשנת 1934 הקימו במקום בית חרושת להכנת אריגים שנקרא "אתא" (ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו"), ולכן שונה שם המושבה ל"כפר אתא". בשנת 1941 הוכרזה כפר אתא כמועצה מקומית. בזמן מלחמת העצמאות שימשה כבסיס היציאה של הכוחות הלוחמים ב"מבצע דקל". בשנות ה-50 הוקמו במקום שלוש מעברות – מעברת כפר אתאמעברת קריית נחום ומעברת שפרעם (נקראה גם מעברת גילעם). מעברת שפרעם סופחה בשנת 1958 לשטח היישוב כפר אתא. בשנת 1965 הוחלט על איחודה עם המועצה המקומית קריית בנימין הסמוכה והיישוב המאוחד נקרא קריית אתא. בשנת 1969 הוכרזה קריית אתא כעיר. בשנת 1985 נסגר בית החרושת את"א חברה לטקסטיל. בשנת 1995 הורחבה העיר עם בניית השכונות גבעת טל וגבעת רם.

 

לא התעכבנו ודהרנו ברחובות העיר. גלשנו מהשטח הגבעות אל מישור מפרץ חיפה לעבר קטע כביש 781 שבתוך העיר נקרא שדרות יצחק רבין.

המסלול בתוך קריית אתא

 

לאחר חציית כביש 781 החלנו בקטע המסלול האחרון בשדות של קיבוצי גוש זבולון ובהמשך שדות אפק.

 

גם בקטע זה היו לנו מספר מראות מעניינים

מול שדה בצל יבש ארוז ומוכן לשיווק

שכונת גבעת הרקפות שבקריית ביאליק מול שדה הבצל. מעניין תגיע השכונה אליו?

בדרך חזרה מול גדר שמורת עין אפק

הקטע האחרון לפני שער הכניסה לאפק

 

לפני סיום זיכיתי את חברי בתמונה למזכרת

לוי אבנון

משה כץ

 

הגענו לשער קיבוץ אפק ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

הטיול היפה והמעניין הזה נמשך כחמש וחצי שעות ומתוכן כשעתיים היו  עצירות. אודה על האמת חששתי מהחום הכבד. אבל הוא לא היה כזה. בקטעים מסוימים היה מזג אויר נוח ונעים. הלחות הייתה סבירה לקיץ.

 

היה נעים ונחמד לטייל בקבוצה קטנה מתעניינת וסקרנית ששניים מאנשיה, משה ולוי, הם עמיתים לרכיבה ואת שנים מחבריה, צביקה ועילם היכרתי רק ביציאה לדרך. אני מניח ומקווה שיצאו איתנו לטיולים נוספים.

 

הטיול היה מגוון במראות ונופים. עברנו במקומות רווי היסטוריה ואפשר לומר שלמדנו והעמקנו את היכרתנו עם חבל ארץ שכולל את מערב גבעות שפרעם ומזרח מישור חוף מפרץ חיפה.

 

בסוף הטיול התחושה שלי (כמו בסוף טיולים רבים אחרים) הייתה שלא מיצינו את הלימוד על אזור זה וכדאי לחזור להסתובב בו. לכן, בקרוב משה ואני נתכנן ועם חברים נוספים נצא לטיולים נוספים בהם נתמקד במשבצות קטנות יותר: גוש זבולון, יער קריית אתא והעיר שפרעם וסביבתה הקרובה.

 

לסיום, תודה למשה כץ על הכנה קפדנית של המסלול שאפשרה רכיבה רציפה ללא טעויות ניווט.  

 

 

 

השאר תגובה