ביום שישי (27/5/2016) בשעות הבוקר המוקדמות מאוד' ממקומות שונים במרכז הארץ, יצאנו שנים עשר איש ונסענו דרומה אל קיבוץ שובל. בכניסה לקיבוץ חיכה לנו ליזר קורברסקי שיחד איתי יזם את הטיול. את ליזר הכרתי, כמו את מרבית החברים המשתתפים איתי בטיולי אופניים דרך הרשת בעקבות טיול קודם בחבל הבשור עם חיים מדינה. אז נדברנו שנטייל ביחד. ליזר הוביל אותנו למגרש החנייה של בריכת השחייה. שם התארגנו לקראת הטיול. בינתיים הגיעו עוד ארבע חברי הקיבוץ. תוך זמן קצר נוצרה קבוצה של שישה עשר רוכבים המוכנים לצאת לדרך.

 

 

גאוגרפיה

האזור בו התקיים הטיול הוא התפר והחיבור בין מזרח מישור החוף הנגב ובין המורדות המערביים של השפלה הנמוכה  כמוצג במפה.

 

אזור הטיול היה במרחב התחום במשולש הכבישים האלה: בכיוון מזרח כביש 264, בין צומת בית קמה וצומת הנשיא; בכיוון צפון ובכיוון צפון מערב כביש 293 בין צומת בית קמה וצומת בית הגדי; ובכיוון דרום ובכיוון מערב כביש 25 בין צומת הנשיא בין צומת בית הגדי.

 

 

בהיבט הגאוגרפי פיסי, אזור הטיול נכלל באגן הניקוז של נחל גרר שהוא יובל מרכזי של נחל הבשור כמוצג במפה ועל כך יורחב בהמשך.

 

 

על היבט הטופוגרפי ניתן ללמוד מהמפה הטופוגרפית ותצלום האוויר להלן. תבליט האזור היא של מישורי גבעות בצורת גלים מאורכים שגבעם נע בין 140 מ' על פני הים ובין 220 מ' מעל פני הים ואילו תכסית האזור היא של שטחים נרחבים של גידולים שדה למיניהם ובערוצי הנחלים צמחיה המאפיינת אותם.

 

 

 

בהיבט המוניצפאלי הטיול היה בתחום המועצה האזורית בני שמעון.

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים.

 

 

שם המועצה האזורית בני שמעון משמר את שם נחלת שבט שמעון באזור זה.

 

נחלת שבט שמעון עולה בגורל על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען לאחר הגרלת שבטי שבט יהודה, שבטי בית יוסף (אפרים ומנשה) ושבט בנימין. התיאור הוא חריג וכולל רשימת הערים, ללא ציון גבולות הנחלה. שבט שמעון קיבל ערים בתוך נחלת שבט יהודה.

 

 

בנחלת שבט שמעון התקיימה ברכת יעקב לבניו  על הטמעתו כמו זו של שבט לוי: " שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל) ".בראשית מ"ט). סימן להיטמעות שבט שמעון בתוך שבט יהודה ניתן לראות גם בברכת משה לשבטים שסירב לברך את שבט שמעון אבל רמז לו בברכת יהודה "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה…" הטענה היא כי מספרם הרב של הערים בנחלת שבט יהודה, מאה ושניים עשרה ערים מוקפות חומה, בנוסף לחצרותיהן ובנותיהן ששמותיהן לא נתפרשו, גרמו לכך שהוא התבקש להפריש ערים לשבט שמעון. ועל כך צוין בספר יהושוע: "וַיְהִי, נַחֲלָתָם, בְּתוֹךְ, נַחֲלַת בְּנֵי-יְהוּדָה. וַיְהִי לָהֶם, בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר-שֶׁבַע וְשֶׁבַע, וּמוֹלָדָה. וַחֲצַר שׁוּעָל וּבָלָה, וָעָצֶם. וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל, וְחָרְמָה. וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת, וַחֲצַר סוּסָה. וּבֵית לְבָאוֹת, וְשָׁרוּחֶן: עָרִים שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. עַיִן רִמּוֹן, וָעֶתֶר וְעָשָׁן: עָרִים אַרְבַּע, וְחַצְרֵיהֶן. וְכָל-הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, עַד-בַּעֲלַת בְּאֵר, רָאמַת נֶגֶב: זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם. מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה, נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן: כִּי-הָיָה חֵלֶק בְּנֵי-יְהוּדָה, רַב מֵהֶם, וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי-שִׁמְעוֹן, בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם (ספר יהושע, י"ט,א'-ט'). בהמשך בספר שופטים צוין ששבט יהודה גילה יחס של כבוד לשבט שמעון והזמין אותו לצאת עמו להשלמת כיבוש ארץ ישראל: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם-אֲנִי אִתְּךָ, בְּגוֹרָלֶךָ; וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, שִׁמְעוֹן שופטים (א',ג'). בהמשך, בתקופה שלאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, ככל הנראה שבט שמעון נטמע בתוך שבט יהודה. אולם עוד בימי חזקיה שבט שמעון היה עצמאי במידה מסוימת ואנשיו אף הלכו לכבוש נחלה במבוא גדר (כנראה אזור הערבה), ולהכרית את העמלקים בהר שעיר.

 

 

 

מסלול הטיול, המקומות והמראות

מסלול הטיול היה מעגלי וכפי שיוצג להלן, ניתן להצביע על מספר קטעים בו.

 

נקודת התחלת הטיול וסיומו הייתה בקיבוץ שובל.

 

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (תנועת השומר הצעיר) ונכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ שוכן ליד העיר רהט והגישה אליו היא דרך כביש 264. גאוגרפית הוא נמצא במרכז מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת. מקור השם שובל הוא בתנ"ך: "וּבְנֵי שֵעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישׁן וְאֵצֶר, וְדִישָן" (דברי הימים א', ל"ח) וכן: " בְּנֵי יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל" (דברי הימים ד', א').
ראשית הקיבוץ הייתה כאשר כמה קבוצות וגרעינים של השומר הצעיר התקבצו בנווה הים, צפונית לנתניה בשנת 1944. הקיבוץ נוסד בשישה באוקטובר 1946, במוצאי יום כיפור תש"ו, והיה אחד מ-11 הישובים שעלו ביום זה על הקרקע ברחבי הנגב. קבוצת חברים הראשונה על קרקע יצאה מקיבוץ רוחמה.

 

הגבעה עליה הוקם הקיבוץ נקראה ח' זבאלה, והיא נמצאה ממול למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל. מרכז זה לימים הפך להיות העיר רהט. למרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA). שם עיר המופיע כבר במפת מידבא. השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1).
המקור על שם הקיבוץ

 

 

בתחילה היו שקראו לקיבוץ שובל 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'. בעקבות שם הקיבוץ נקבע גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ לקלוט חברים וגדל למשק חקלאי מהגדולים באזור. בשנים הראשונות הופעלה בקיבוץ קומונה א' אשר ביטאה את מידת השיתוף הגדולה של החברים ולמעשה לא היה רכוש פרטי כלל. בשנות החמישים בוטלה שיטה זאת ורמת השותפות פחתה בהדרגה.
בשנת 1953 הוקמו מושבי עולים רבים בצפון הנגב. אחד-עשר המושבים שנוסדו ממערב לקיבוץ בית קמה נקראו בתחילה 'מושבי השובלים'. גם לאחר שקיבלו שמות רשמיים, המשיכו התושבים להשתמש בשמות 'השובלים': מושב ניר משה נקרא שובל 1; ניר עקיבא – שובל 2; תלמי ביל"ו – שובל 3; שדמה, שלימים שונה שמו לקלחים – שובל 4; ארגון ניצנה, שהוחלף לשדה צבי – שובל 5; פעמי תש"ז – שובל 6; זרועה – שובל 11. גם הכביש המקשר את המושבים הללו, מבית קמה לבית הגדי, נקרא עד היום בפי הנהגים בשם 'כביש השובלים'.
בשנים האחרונות עובר קיבוץ שובל תהליכי שינוי רבים ולאחרונה התקבלה החלטה להחליף את המודל השיתופי במודל "רשת הביטחון". למרות השינויים ממשיכה לפעול בקיבוץ מערכת תמיכה חזקה של חברתית שדואגת לחברים הוותיקים ולאלה שיש להם צרכים מיוחדים. בקיבוץ מתקיימת פעילות תרבותית בעיקר בחגים.
מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ הם מהחקלאות. בקיבוץ ישנה רפת שהיא מהגדולות באזור ופועל בשותפות עם קיבוץ נען וקיבוץ בית גוברין. עובדי ענף גידולי השדה (גד"ש) מעבדים את השטחים הנרחבים אשר מסביב לקיבוץ. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, קצח, חמניות, תפוחי אדמה ועוד. בקיבוץ חווה גדולה לגידול תרנגולות (פטם). מפעלים : מפעל "סיל ג'ט" (Seal Jet) לייצור אטמים. שובל נגררים – לייצור נגררים, ווי גרירה לרכב וארגזים למשאיות. חברי קיבוץ רבים עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה חלק חשוב מהכנסות הקיבוץ. חברים רבים עובדים בתחומי הקיבוץ בענפים שונים. מערכת החינוך בקיבוץ כוללת בית תינוקות, גנים לגיל הרך ומסגרות לחינוך המשלים עבור שאר הילדים. תלמידי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "ניצני הנגב" שבבית קמה. בשובל נמצא בית הספר התיכון "מבואות הנגב" ובו לומדים כיתות ז' עד י"ב.

 

יצאנו דרך השער הצפון מערבי של הקיבוץ ורכבנו על הדרך בין השדות בכיוון צפון מערב לעבר מושב פעמי תש"ז.

 

 

אחרי כ-3 ק"מ פנינו לכיוון דרום ורכבנו בדרך שמצדה המזרחי שדות הקמה שטרם עלה עליהם הקוצר ומצדה המערבי שדות שבהם רגבים ומחכים לזריעה.

 

המשכנו דרומה ועברנו לצד סוללת מסילת הברזל הטורקית ושם עצרנו לשמוע הסבר עליה.

 

מסילת הברזל מנחל שורק לקוסיימה (קרויה גם "המסילה הדרומית" ו"השלוחה המצרית") היא מסילת רכבת צבאית שנבנתה על ידי העות'מאנים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לכוון סיני, על מנת לתמוך, לוגיסטית, במתקפה לכיבוש תעלת סואץ מידי הבריטים. המסילה הייתה הארכה של המסילה המזרחית והתפצלה ממסילת הרכבת לירושלים ליד תחנת הרכבת נחל שורק והמשיכה דרומה. התכנית המקורית של הטורקים הייתה לסלול את הקו עד תעלת סואץ אולם כישלונם לכבוש את התעלה ונסיגתם מסיני הביאה לכך שהתחנה האחרונה הייתה בעיירה המצרית קוסיימה. כשהטורקים נסוגו מסיני והנגב, הורה מפקד הגזרה לפרק את הפסים לצורך סלילת קוים אחרים. על אף השנים הרבות שחלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה ניתן עדיין לראות חלקים רבים של המסילה ובהם סוללות, מבתרים וגשרים. הסוללה והגשרים הוכרזו כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה זימן אחמד ג'מאל פאשה (המפקד הראשי של הארמייה ה 4 הטורקית) את מתכנן הרכבות היינריך אוגוסט מייסנר למפקדתו בדמשק והורה לו לתכנן מסילת ברזל שתתמוך, לוגיסטית, במתקפת הכוחות הטורקים במצרים. מייסנר בחן שתי חלופות לקו זה: קו לאורך מישור החוף מחיפה, דרך יפו ורצועת עזה לצפון סיני – חלופה זו הייתה נוחה יותר מבחינה טכנית אך מסוכנת עקב שליטת הבריטים בים תיכון. החלופה השנייה הייתה קו המשך למסילה המזרחית – חלופה זו הייתה יותר מאתגרת בגלל הטופוגרפיה ההררית אך רחוקה מטווח תותחי הצי הבריטי. לאחר בחינת החלופות על ידי מייסנר, פאשה ופרידריך קרס פון קרסנשטיין (שמונה למפקד הגייסות הטורקיים בדרום ארץ ישראל ובסיני) הוחלט על החלופה המזרחית. בשלב ראשון נדרש מייסנר להאריך את המסילה המזרחית מסילת א-ד'אהר (התחנה האחרונה אליה הגיעה המסילה עם פריצת המלחמה) דרומה. המסילה הוארכה עד תחנת הרכבת לוד שם התחברה למסילה מיפו לירושלים. מלוד המשיכה המסילה דרומה, התפצלה לייד תחנת הרכבת נחל שורק, הגיעה לבאר שבע ומשם דרום מערבה לסיני. קטע המסילה מבאר שבע דרומה נסלל בקצב, הראוי להערכה, של 500 מטר ליום ובוצע על ידי מספר רב של פועלים. לאורך המסילה בנו הטורקים כ-140 גשרים ומעבירי מים. כ-100 מהם, שנמצאים בין באר שבע לניצנה, תועדו בסקר שנעשה ב-2002 על ידי רון טל וערן רישמן מבית ספר שדה "שדה בוקר". השאר נמצאים מצפון לבאר שבע.
להרחבה על המסילה וקטעיה

 

 

לאחר שמיעת הסקירה המשכנו ברכיבה לכיוון דרום מערב.

 

פנינו לכיוון צפון לעבר נחל ציידה שהוא יובל של נחל גרר וראשיתו באזור ביתרונות הלס באזור שמצפון למושב שדה צבי.

 

חצינו את נחל צידה ממזרח למערב

 

המשכנו רכבנו דרומה בדרך לאורך גדת נחל ציידה עד המפגש עם נחל גרר. שם פנינו מזרחה ורכבנו בדרך לצד גדתו הצפונית של נחל גרר לעבר תל שרע.

 

נחל גרר הוא הגדול ביובלי נחל הבשור. הנחל מתחיל את דרכו בגבעות השפלה  באזור להב. כשהוא מגיע למישורי הלס הגדולים של הנגב המערבי, ליד תל שֶרַע הנחל מתחתר בשכבות הסחף לכל עומקן, אל מתחת לשכבת סלעי הכורכר, עד לתשתית סלעי הקרטון הלבן שמתחתם שהמים אינם מחלחלים דרכם. כשאפיקו של נחל גרר מתחתר עד סלעי הקרטון נחשפים המים בסדרה של נביעות. בחורף גשום בנחל גרר ישנה זרימה כמעט רצופה בין תל שרע לתל הֲרוֹר, מהלך כ-8 ק"מ.

הגענו למול תל שרע ושם עצרנו לתצפית.

 

במקום התצפית עצרנו לקבלת סקירה מפורטת על תל שרע, על נחל גרר ועל שהתרחש במקום בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

תל שֶׁרַע (בערבית: תַל אַ-שַרִיעַה) מתנשא על גבעת כורכר לרום של 169 מטרים מתנשא 15 מ' מעל סביבתו ושטחו 20 דונם. התל נמצא על הגדה הצפונית של נחל גרר, על הדרך הראשית מעזה אל בקעת באר שבע, ובאפיק הנחל הסמוך לו יש מעיינות אחדים. זיהוי האתר היה נתון לוויכוח בין הארכאולוגים, ההצעות היו זיהוי האתר עם חרמה, חוקרים אחרים הציעו את גרר ואת גת-פלשתים. לעומתם בנימין מזר, יוחנן אהרוני וארכאולוגים נוספים העדיפו לזהות את תל שרע עם העיר המקראית צִקְלַג. זיהוי זה שנעשה על בסיס שיקולים היסטוריים וגאוגרפיים, נתמך לאחר מכן בממצא הארכאולוגי שנמצא בחפירות באתר, שכללו קרמיקה פלשתית.
צקלג שהייתה בנחלת שבט יהודה, אך ניתנה לאחר מכן לשבט שמעון, אם כי היא רשומה ברשימת הערים כשייכת לשניהם כפי שכתוב בספר יהושע: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה … וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה" (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים א'-ה'). אולם, צקלג נשארה ככל הנראה עיר פלישתית, והיוותה מקום לבסיס צבאו של דוד לאחר שהשתקע בה עקבות רדיפת שאול המלך אותו. מאוחר יותר מצקלג יצא דוד לחברון, שם הוא נמשח למלך. צקלג נושבה מחדש בתקופת שיבת ציון, בתקופתו של נחמיה, והמשיכה להתקיים עד לתקופה הערבית.
בשנים 1972-1979 נערכו בתל שרע שש עונות חפירה על ידי משלחת ארכיאולוגית מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בראשות פרופ' א. אורן. בחפירה הובחנו שלוש עשרה שכבות יישוב החל משכבה המאוחרת מהתקופה הביזנטית ועד שכבה הקדומה מהתקופה הכלקוליתית. על גבי חורבות היישוב הכנעני האחרון נמצאו שרידים של יישוב המתוארך לתקופת הברזל א'. על פי הממצאים בתקופת הברונזה המאוחרת (מאות 15-13 לפנה"ס) שכנה בתל נקודת שלטון מצרית ובה בית מושל בסגנון מצרי. המדרונות של התל מאוד תלולים ובמקום שופעים מספר מעיינות. ממצא מאוד מעניין שנמצא במקום מהברונזה המאוחרת הוא בורות גניזה עם כלי פולחן רבים שחלקם יובאו ממיקני ומקפריסין. האזור היה שופע מקדשים קטנים ואולמות רחבים. הפלשתים התיישבו באתר במאה ה-11 לפנה"ס והישוב היה מאוד דל על פי הממצאים. בראשית תקופת המלוכה נמצאו במקום מבנה גזית גדול ובתי ארבעת המרחבים האופיינים לתקופה הנדונה. מצודה נבנתה במאה השביעית לפנה"ס אך לא שרדה את הכיבוש המצרי של המקום על פי הממצאים כמו מגנים חרבו ושרשראות לטיפוס על חומה. בתקופה הפרסית הממצאים מראים על ישוב פורח. בתקופה הלניסטית הישוב יורד מהתל למטה מדרום במישור. בתקופה הרומית באותו מישור התגלתה וילה מפוארת מאוד. ומדרום לאתר התגלה בית מרחץ קטן ביזנטי. עוד על החפירות בתל

 

לתל וסביבתו הייתה גם היסטוריה מעניינת מזמן מלחמת העולם הראשונה לכן העצירה במקום לצורך ההסבר נמשכה זמן רב מהמקובל.

 

באוקטובר 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, תל שרע היה בעורף קו חזית התורקית מול הצבא הבריטי שהתקדם מכיוון סיני במטרה לכבוש את ארץ ישראל.

 

ליד תל שרע הצבא העות'מני הקים מרכז לוגיסטי  וסביבו רשת חפירות שנסמך על תחנת רכבת על המסילה לבאר שבע ולמדבר סיני. עד יום מחרת 1 בנובמבר 1917 לכיבוש באר שבע על ידי צבאות אלנבי נכבש גם המתחם בתל-שריעה. הצבא התורכי נסוג מפני הפרשים האוסטרליים. הבריטים פרקו את המסילה. אך שרידי התוואי ניכרים עד היום.

מקור הצילומים

לאחר התצפית מול תל שרע הצטלמנו למזכרת

המשכנו מזרחה והמשכנו בדרך מצפון לנחל קמה לעבר קיבוץ שובל.

הרכיבה לאורך הדרך על גדת נחל קמה הייתה בעצם רכיבה באחד המסדרונות האקולוגיים בין שטחי העיבוד שבאזור.

במהלך הרכיבה לאורך ובסמוך לערוצי נחלים התבשמנו ונהנינו לראות את עצי האשל והשיטים, את מקבצי הקנה מעל מי תהום עליונים ואת שיחי המלוח ביניהם. מראה מרהיב של מדבר אמיתי.

 

המשכנו ועלינו לגבעת קבר השיח שלא ידענו מהו שמו. לאחר הטיול ביקשתי מליזר קוברסקי שיברר עם "זקני שובל" מה שם המקום. כך הוא כתב לי: "בדקתי עם ה"מוכתר" דאז , מר יושקו רייכר שהיה בין מקימי הקיבוץ ומרכז משק ביום העלייה על הקרקע. הוא אומר שהמקום נקרא  "קבר השייך" במפות הבריטיות שהיו בידיהם אז , אך לא היה כתוב איזה שייך."

 

 

גבעת קבר השיח היא מרשימה וחשבנו לעצור במקום להפסקת קפה. חוסר בגפרורים אילץ אותנו לדחות את השתייה עד שנחזור לשובל.

 

גבעת קבר השיח היא מקום תצפית מרהיב. הנוף ומזג האוויר זמנו לנו את הציור הבאים:

 

מגבעת קבר השיח יכולנו לראות את קיבוץ שובל,

 

ירדנו מקבר השיח חזרה לדרך לאורך נחל קמה. רכבנו מזרחה ודרך יער שובל נכנסנו חזרה למתחם הקיבוץ באותה דרך בה התחלנו את הטיול. הגענו למתחם בריכת השחייה ושם הסתיים הטיול.

 

לטיול זה היה קינוח. ליזר וחבריו מהקיבוץ הזמינו אותנו לאחר סיומו להתארח במדשאת הבריכה ושם התכבדנו בקפה ומאפה. למעוניינים התאפשרה גם טבילה בברכה. אני ניצלתי את ההזמנה להשלמת מכסת השחייה שהחמצתי במהלך השבוע. נהניתי משחיה במים צוננים וצלולים באוויר הפתוח.

 

אפילוג

 

טיול קצר זה נמשך בערך אחרי שעתיים וחצי. נהיינו  מאוד לטייל במרחבים הפתוחים מאופק לאופק המשתרעים במזרח מישור החוף הדרומי ולייתר דיוק במזרח מישור חוף הנגב, באזור הנושק למורדות המערביים של גבעות השפלה הנמוכה. נחמד ונעים היה לדווש בין שדות קיבוץ שובל ומושבי הנגב וגם לאורך נחל גרר ויובליו, נחל צידה ונחל קמה. אין ספק שהחזרה במנהרת הזמן לתקופת העיר ציקלג המקראית, לזמן מלחמת העולם הראשונה ולשנה וחצי טרם הקמת המדינה, הייתה מרתקת. חזרה זו הייתה שזורה במראות הקיץ שהתחיל שספגנו במהלך הרכיבה. בחלק משדות הקמה עלה כבר הקוצר. שטחים נרחבים הם מקשות אבטיחים לגרעינים שנזרעו וזמן הבשלתם טרם הגיע. שדות נרחבים מחכים לזמנם והעדות לכך הם הרגבים הרבים המצויים בהם.

 

בטיול זה זכינו להתענג מהשילוב הנהדר בין היכרות עם חברים חדשים ובין גילוי חבלי ארץ, שנדמה שהם מוכרים, והם שנים מבין העניינים הרבים המלהיבים בטיולי אופניים. אין ספק ששילוב זה היה מרכיב חשוב בהצלחת הטיול. יצאנו לדרך קבוצה של שישה עשר אנשים שחלק הכיר חלק ולרבים הייתה זו פגישה ראשונה. למרות זאת, נדמה היה שאנחנו קבוצה מגובשת שכבר רכבה יחד.

 

תרומה לא מבוטלת להצלחת הטיול הייתה למזג אוויר שהאיר לנו פנים. בטיול זה השכלנו לנצל את שעות הבוקר הקרירות. יצאנו לדרך בשעה שש. לאלה שהגיעו ממרכז הארץ הייתה זו שעה מוקדמת מאוד אבל יופי הטיול חיפה על השכמה באשמורת אחרונה טרם עלות השחר (כמו ביציאה לטיסה לחו"ל).

 

אפשר לומר שגם טיול זה היה נעים ומוצלח. עדות נוספת לכך היא ההזמנה שקבלנו לחזור ולהתארח לעוד טיול במרחבי נחלת שמעון. קבענו לכך תאריך בעוד מספר שבועות. אני כבר מחכה לכך. אני משוכנע שיהיה נעים ומעניין.

 

לסיום, מגיעה יותר מילת תודה לליזר קוברסקי שיזם את הטיול, אירח אותנו בלבביות וצירף אליו את חבריו מהקיבוץ שגם להם מגיעה תודה. הם הובילו אותנו בחן והוסיפו ותרמו מהידע שלהם על מרחב מגוריהם.

 

אכן, היה זה יום נפלא ולא שגרתי.

 

 

 

בבוקר שבת (21/5/2016) החלטנו לצאת לטיול  במקום קרוב למקום המגורים של כולם, למעט שלי. החלטנו להמשיך ולתור במשבצת ארץ שמרביתנו אינם מכירים אותה ומשתרעת בשוליים המזרחיים של מטרופולין תל אביב. מסלול הטיול היה מעגלי. דיוושנו במרחב שצורתו משולש והקדקודים שלו הם: גני תקווה בצפון מערב, כפר סירקין בצפון מזרח ובני עטרות בדרום.  טיול זה היה המשך לטיול קודם סובב בקעת אונו שעשינו באזור לפני חודשיים.

 

התכנסנו מוקדם בבוקר בתוך גני תקווה קבוצה של שבעה חברים: יונה בקלצ'וק מוביל הטיול, יוסי בן עמי, ציון אלנתן, מיכאל סופר, עמיקם פרייס, אמנון אלבי ואני. ללא שהות יצאנו לדרך וזה היה מסלול הטיול.

 

קצת גאוגרפיה ומעט (מאוד) היסטוריה

בהיבט הגאוגרפי-הפיסי, אזור הטיול הוא מישור חוף דן.

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. בטיול זה כפי שיוצג בהמשך, דיוושנו בעיקר בגבעות החול האדום בתוך המרזיבה.

 

 

בהיבט הגאוגרפי היישובי טיילנו בשוליים המזרחיים של מטרופולין תל אביב. חלק מהטיול היה במרחב הפתוח, הכפרי-חקלאי וחלק אחר ממנו במרחב הבנוי העירוני-פרברי.

 

 

שמו של מישור החוף המרכזי, מישור חוף דן, נובע מהעובדה שחבל ארץ זה היה חלק מנחלת שבט דן, אחד משניים עשר שבטי ישראל.

נחלת שבט דן נקבעה בהגרלה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען, כנראה בטקס פומבי, יחד עם הגרלת תחומי שאר נחלות השבטים. למַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי: "וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן, וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה, וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן, וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק, וְגַת-רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ.וַיֵּצֵא גְבוּל-בְּנֵי-דָן, מֵהֶם; וַיַּעֲלוּ בְנֵי-דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם-לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי-חֶרֶב, וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן, כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם. זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם: הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְחַצְרֵיהֶן.(יהושע פרק י"ט,מ', מ"ז)

 

על פי תיאור זה נחלתם השתרעה מנחל ירקון בצפון עד נחל שורק בדרום ומתחום יפו במערב ועד שער הגיא. גבול נחלתם ממזרח ומצפון היה בקו קרית יערים – בית חורון תחתון – שעלבון (היא שעלבים) – גזר – יהוד – גת רמון – הים. גבול נחלתם מדרום וצפון מערב היה בקו קרית יערים – אתשאול – צרעה – בית שמש – תמנה – עקרון – יבנאל- (היא יבנה) – הים . הטענה היא שלמעשה בתיאור זה של נחלת דן שלובים חזון ומציאות. התיאור הגיאוגראפי המפורט הוא כנראה תיאור תיאורטי אידאלי של תכנית שכנראה לא יצאה אל הפועל . למעשה שבט דן התנחל רק בקרן זוית של נחלתו בבין צרעה  ואשתאול. הסיבה לכך, הייתה כי האמורי מבני הכנענים שיישבו בארץ טרם הגעת בני ישראל אליה, לא אפשרו לשבט דן לנחול את עריו: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק (ספר שופטים, א',ל"ד). עם זאת, בשירת דבורה, נטען כלפי שבט דן:" וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (שופטים,ה' י"ז). מכאן שכנראה היה לשבט דן מוצא לים תיכון. כאמור, מרכזו של השבט היה בשפלה המרכזית, מולדתו של שמשון הגיבור וכך נאמר בספר שופטים: "וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל (י"ג, כ"ה שם היה מחנה דן. משפחת מנוח אבי שמשון הייתה בין המשפחות שגרו ב" צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל ".עוד כאמור לעיל, בספר יהושע צוין כי בני דן הם עלו לצפון וכבשו את :"לְלֶשֶׁם דָּן"(י"ט, מ"ז). יוצא מכאן שנחלת שבט דן הייתה מפוצלת ומורכבת מהחלקים הבאים: מחנה דן בין צרעה לבין אשתאול .מישור החוף בהווה מנחל הירקון עד נחל שורק. והעיר דן ליד מקורות נהר הירדן.

 

בדברי ימי הארץ, מישור חוף דן לא נחשב אזור מרכזי וחשוב בה. הוא היה מאוכלס בדלילות ועל כך ניתן ללמוד מהמפה שיצרה הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F) שתרה בארץ וסקרה את יישוביה ואת עתיקותיה ברבע האחרון של המאה ה-19. בעת ההיא זו הייתה דמותו היישובית של מישור חוף דן שבחלקו המערבי נמצאה העיר יפו.

 

 

 

כבר בסוף המאה ה-19 מאז הקמת פתח תקווה, ובעיקר החל מראשית המאה ה-20 עם הקמת תל אביב, במישור חוף דן התפתחה ההתיישבות העברית. על פי המפות להלן ניתן ללמוד מה הייתה דמותו של המרחב בשנות ה-40 ובמיוחד ערב מלחמת העצמאות.

 

עד מלחמת העצמאות במרחב הטיול היו מספר יישובים ערביים והם נכבשו במסגרת "מבצע דני"  שנערך בחזית המרכז ב"קרבות עשרת הימים" ביולי 1948 לאחר חודש ההפוגה הראשונה לאחר הקרבות לבלימת צבאות ערב שפלשו לארץ ב-15 מאי שנה זו.  מטרת מבצע דני הייתה להרחיק את הלגיון הירדני משטחי המישור המזרחיים של גוש דן, סביב הישובים היהודיים, על ידי כיבוש כל שרשרת הכפרים הערביים, מראש העין ועד לערים לוד ורמלה ולהרחיב את השליטה הישראלית במרחב בין תל אביב וירושלים. המבצע שנקרא גם מבצע לרל'ר (כיבוש לוד רמלה, לטרון ורמאללה) התנהל בשתי זרועות: דרומית, מאזור גזר לכיוון בן שמן בה לחמה חטיבת פלמ"ח "יפתח", וזרוע צפונית, בה פעלה חטיבת אלכסנדרוני מאזור ראש העין ועד לאזור שוהם היום. השלב השני של התכנון, כיבוש מובלעת לטרון ורמאללה, לא יצא לפועל.

 

 

 

לאחר מלחמת העצמאות הוחל בהקמת יישובים חדשים באזור וזו הייתה דמותו היישובית בראשית שנות ה-50'.

 

למעשה, בשני העשורים הראשונים של המדינה, אזור מזרח מישור חוף דן היה אזור ספר שנמצא בסמוך לקו שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן שנחתם באביב 1949 והתקיים עד מלחמת ששת הימים בתחילת קיץ 1967.

 

 

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

החלק הראשון של מסלול הטיול היה בעיקר בשטח הפתוח במרחב הכפרי החקלאי והוא היה מחולק למספר קטעי משנה.

 

יצאנו לדרך מגני תקווה בכיוון מזרח וגלשנו וחצינו את כפר מע"ש שנמצא מדרום למושב גת רימון.

כפר מע"ש הוא מושב עובדים ששמו ר"ת מושב עובדים שיתופי המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון, האחראית עליו בתחום המוניציפלי. חיי היומיום מנוהלים בו ע"י ועד מקומי והאגודה החקלאית. היישוב הוקם בשנת 1949 מאיחוד של שני מושבים: "בהדרגה" ו"היובל". כיום מתגוררים בו כ-780 תושבים. במקור, התגוררו במושב חקלאים, אך כיום מתגוררת בו אוכלוסייה מעורבת של חקלאים לצד תושבים שאינם עוסקים בחקלאות.

גת רימון הוא מושב ששייך גם הוא למועצה אזורית דרום השרון. מקור השם "גת רימון" הנו במטעי הרימונים והגת שבה דרכו את הגרגרים והכינו מהם עסיס רימונים. גת רימון היתה בין הערים בנחלתו של שבט דן שנמסרו למשפחת הלויים, שלא קיבלו נחלה מיוחדת להתיישבות. המושב הוקם בשנת 1926 על ידי פועלים בני המעמד הבינוני בתקופת העלייה הרביעית. המושב משתרע על פני שטח של כ-445 דונם ומתגוררים בו כ-210 נפש. ענפי משק עיקריים: פרדס ומקצועות חופשיים.

 

 

מכפר מע"ש פנינו צפונה ועלינו על גשר הולכי רגל מעל כביש 471.

 

כביש 471 (המוכר גם ככביש מכבית) הוא כביש רוחב החוצה את מישור חוף דן ממערב למזרח ומקשר בין כביש 40, כביש 6 וכביש 444 במזרח וכביש 4 במערב. תכנון הכביש ככביש מהיר החל בשנות ה-70. הכביש תוכנן להוביל ליישוב עירוני בשם "מכבית" שתוכנן עשור קודם לכן להיבנות בשטחים הפתוחים באזור מדרום-מזרח לאלעד. הכביש נכלל גם בתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) שאושרה כבר בשנת 1976. חלפו שנים רבות עד שהחלו העבודות לבנייתו. עבודות התכנון של כביש 6 בשנות ה-90 וסלילתו בשנת 1999 חייבו את זירוז את סלילת כביש 471 כדי לתמוך בהקמת מחלף נחשונים. חלקו המזרחי של הכביש, באזור נחשונים, נחנך בשנת 2002 בסמוך למועד חנוכת הקטע הראשון בכביש 6. אולם, בהמשך השנים התעכב המשך פיתוח הכביש לכיוון מערב. הסיבה לכך הייתה מחלוקת בין משרד הפנים לבין תושבי גת רימון שלא הסכימו להסדר הפינוי שהוצע להם על מנת לאפשר את חיבור חלקי הכביש. ביוני 2006, החליט שר הפנים דאז רוני בר-און על בניית מעקף שיחבר את חלקי הכביש מצפון לבתי גת-רימון, והכביש נפתח באוקטובר 2007. הכביש המשיך לעורר התנגדויות מצד עיריית קריית אונו ועקב כך הקישור לפתח תקווה במחלף אונו נותר סגור זמן רב אך לבסוף נפתח לתנועה בתחילת מאי 2008. ביולי 2010 הוסר צו מניעה שעיכב את המשך פיתוח הכביש מצומת גת רימון עד לצומת שעריה, והוחל בביצוע עבודות הכנה לבניית מחלפים בצמתים אלו, על מנת לאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים לאורך הכביש. כמו כן הסתיים פינוי הבתים האחרונים בגת רימון שמנעו את בניית המחלף. במהלך שנת 2011 נמשכה עבודת שדרוג שני מחלפים, אחד בצומת שערייה בכביש 40 והשני בצומת גת רימון בכניסה לפתח תקווה, כמו כן התבצעו עבודות להרחבת קטע כביש זה. באפריל 2012 נחנך מחלף גת רימון. השלמת הכביש הסתיימה בינואר 2013, והוא הוכרז כדרך מהירה.

 

לאחר חציית הכביש רכבנו על דרך אופניים שנסללה מדרום לפתח תקווה ונמצאת בפאתי שכונת שעריה.

שכונת שעריה שוכנת בדרום מזרח העיר. מקור שמה: שעריה הוא שער י"ה (שער האלוקים). שמו הערבי של האיזור היה שעירה. לא ברור לחלוטין מתי התחילו להתיישב במקום, אך יש הטוענים כי השיכון בשעריה החל בשנת 1924 ע"י אנשי מחנה-יהודה וקיבל תנופה בעליית "מרבד-הקסמים". חלוקת הקרקעות הסתיימה בשנת 1930. שערייה נוסדה כשכונה החל משנת 1934. מספר התושבים כ- 10,000.

 

התקדמנו מזרחה וחצינו את צומת שעריה בכביש 40 והמשכנו ברכיבה על השביל הצמוד לדופן סוללת כביש 471 מדרום ולתעלת ניקוז בה זורם נחל מזור ואליו נתייחס בהמשך.

 

לאחר חציית צומת שעריה, בקטע של הרכיבה רכבנו מדרום לשכונת עמישב והדר גנים ממול למבנה ישיבת אור ישראל הגדולה (ישיבה חרדית-ליטאית, הנקראת על שם הספר "אור ישראל" שכתב הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר והוקמה בשנת 1982).

 

עמישב הוקמה כמעברה ביוני 1951 והיא נקראה בראשיתה "מעברת פתח תקווה". עד סוף שנת 1952 הוחלפו כל האוהלים במקום בצריפים שהושכרו לתושבים על ידי עמידר. מעטים מהתושבים עברו לגור במקומות אחרים, ואל המעברה הגיעו תושבים נוספים ממעברות אחרות. באמצע 1953 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה עמישב לציון נס קיבוץ הגלויות. בתחילת 1955 התגוררו במעברה כ-8,000 תושבים, בצריפים דולפים וללא חשמל. בשנת 1952 ניסה שר הפנים חיים משה שפירא לצרף את המעברה לפתח תקווה אולם בסוף אותה שנה נכנס לתפקיד שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכלליים והנושא לא קודם. שנים עברו והסיפוח בפועל בוצע לאחר הבחירות, בדצמבר 1955. בשנת 1957 הוחל בבניית שיכון לדרי המעברה ועד אמצע 1959 קבלו 400 משפחות במעברה שיכון קבע, בשכונה, בשיכון טפחות, ומחוצה לה. שנים רבות חלפו עד שהסתיימה בניית הקבע והמעברה חוסלה סופית. החל מאמצע שנות ה-70 נבנתה לצידה שכונת הדר גנים.

 

התקדמנו מזרחה לעבר השטחים החקלאים שהם חלק מכפר סירקין 

 

 

כפר סירקין, מושב עובדים הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית דרום השרון. היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין, שהיה מראשי תנועת העבודה הציונית. המושב גובל בשכונות עמישב ושיכון בילינסון ממערב ומצפון נמצא מחנה סירקין. בתוך השטחים החקלאים המזרחיים של הכפר עוברים כביש חוצה ישראל (מס' 6) ומסילת ברזל. השטחים הדרומיים של הכפר תחומים על ידי כביש 471. אדמות הכפר נקנו על ידי הקרן הקיימת באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים – עומר אל ביתר ואחרים.  המייסדים היו פועלי בנין ופועלים חקלאים  אליהם הצטרפה קבוצת עולים מגרמניה, עלו לקרקע ביום 1.4.1936. בשנים 1936 – 1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, וההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. כן שימש הכפר, עד למלחמת השחרור כמוצב החוץ המזרחי של  פתח תקוה והיווה חיץ בין המושבה לבין אזורי ההר שהיה מאוכלסים בכפרים ערבים עוינים. שטח המשבצת של הכפר כ – 2,000 דונם. כמחצית השטח מהווה אזור המגורים המכונה חלקות א'. המחצית השנייה הם השטחים החקלאים הנמצאים בהיקף הכפר. בכפר יש 186 חלקות מגורים בשטח 5 דונם כל אחת (למעט 5 חלקות קטנות יותר). ל – 55 חברים המאוגדים במסגרת האגודה החקלאית קמה יש חלקות נוספות המכונות חלקות ב' ששטחן נע בין דונמים בודדים (לאור הפקעת שטחים) ועד 30 דונם. כיום מתגוררות במקום כ- 250 משפחות. והוא עומד בפני הרחבה שתכפיל את מספר המשפחות בכפר.

 

המשכנו ועקפנו את בית העלמין ויצא מתחום שטח המושב  באחד משעריו.

 

מכפר סירקין, לאחר שחצינו במעבר תחתי את כביש 471 לא רחוק ממחלף נחשונים שעל כביש 6. שם החל הקטע הבא של המסלול. נענו דרומה בדרך משני צדדי מסילת הברזל לעבר גבעת כוח.

 

תוך כדי הרכיבה יכולנו לראות את גבעות החול האדום בהם נמצאים כפר מע"ש והלאה גני תקווה. על גבעות אלה ניתן ללמוד מעיון משתי המפות המצורפות.

 

רכבנו בדרך המקבילה ממערב ובצמוד למסילת הברזל שבעבר נקראה המסילה המזרחית.

במקורה מסילת הברזל הקרויה "המסילה המזרחית" נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין. הכוונה הייתה שתתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

 

 

התקדמנו וחצינו  מעבר מתחת למסילת הברזל שנבנה על ידי הבריטים מעל נחל מזור.

 

 

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים בהדום השומרון, באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השומרון ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מהשומרון זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית) היה הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

 

 

לאחר חציית נחל מזור המשכנו בכיוון דרום בדרך הצמודה ממזרח למסילת הברזל. בצומת בסמוך לבית העלמין עצרנו לרגע. צפינו לכיוון מגדל צדק.

 

למקום הזדמן צביקה גולן שזיכה אותנו בתמונה קבוצתית נחמדה.

 

רכבנו דרומה בכרם הזיתים הנמצא בין תוואי מסילת הברזל ובין כביש 6. חצינו שוב את מסילת הברזל לכיוון מערב על הדרך המובילה אל מזור. לאחר כמה מאות מטרים הגענו למבנה נטוש הבנוי בצמוד למסילת הברזל ושימש בעבר את תחנת רינתייה.

 

תחנת רינתייה תחנת רכבת שהוקמה בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה כתחנת וילהלמה ובימי המנדט שמה שונה לרָנְתִיֵה ע"ש הכפר הסמוך הערבי רינתייה שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות. הייתה זו אחת מהתחנות שנבנו לאורך תוואי מסילה המזרחית. תחנות כאלה נבנו גם ליד הכפר קאקון במזרח עמק חפר, וגם בטול כרם, קלקליה, ראס אל עין, וליד כפר גיניס (ליד שדה לוד) שממנה יצאו שתי שלוחות אחת למחצבות האבן בסמוך לבית נבאללה ואחרת לכיוון מחנה תל לווינסקי (תל השומר). התחנה התורכית ברינתיה נהרסה בשנת 1933 עת יצאה משימוש ולאחר קום המדינה הוקמה במקום תחנה תפעולית, ממנה שרד המבנה הנמצא כיום, שפסק לפעול בשנות ה-90 ובקומתו השנייה הייתה ערכת מיתוג לשליטה על המסילה.

 

המשכנו בדרך צמוד למסילה ממערב בשדות ממזרח לגוש שלושת היישובים מזור, רינתיה ונופך.

מזור, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. השם סמלי, בעקבות צליל שמו של הכפר הנטוש אל – מוזירע. נוסד בשנת  1949, על ידי עולים מצ'כיה ומהונגריה וילידי הארץ, ונקרא בתחילה "מזרע הר". שטחו כ- 2,300 דונם. דרומית – מזרחית למושב בצמוד לכביש 444 נמצא מאוזוליאום רומי מן המאה ה- 3. אחד המבנים היחידים מן התקופה הרומית בארץ – ישראל שממערב לירדן ששרד בשלמותו עד לקומה השנייה. כנראה משום ששימש תקופה ארוכה מקאם מוסלמי – א – נבי – יחיא. בקרבת מקום נמצאו שרידי בניין ורצפת פסיפס מן התקופה הביזנטית.

רנתיה, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. מקור השם-בעקבות שמו של הכפר הנטוש "רנתיה" שנכבש במסגרת מבצע דני בקרבות עשרת הימים שעל אדמותיו נוסד ב-1949 בידי יוצאי מרוקו וטוניס, אליהם הצטרפו במשך השנים תושבים חדשים מתפוצות שונות. שטחו כ-2,000 דונם. במקום שרידי יקבים חצובים בסלע

נופך, ישוב קהילתי כפרי המשתייך מוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. מקור השם- אחת מאבני החושן (שמות כח', יח'). היישוב הוקם בשנת 1949 ויושב בעולים שהגיעו בעיקר מצפון אפריקה. היישוב הוקם ככפר חוצבים ומעבר והכנה להתיישבות חקלאית באזור. היישוב נבנה על אדמות כפר ערבי רנתיה שננטש במלחמת העצמאות. האזור שימש להתארגנות של חטיבת אלכסנדרוני ביציאה למבצע "בתק" בתאריך 11-12 ליולי 1948 לכיבוש ראש העין מידי הצבא העיראקי. בחפירות הצלה במקום  נמצאו שרידים של רחוב צלבני ומתקופות מאוחרות. ביישוב קיימים עדיין מבנים שנשתמרו מהתקופה הצלבנית והעותמאנית, ומשמשים למגורי התושבים.

 

 

 

התקדמנו דרומה וממול יכולנו לראות את המושב גבעת כוח.

 

גבעת כ"ח הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חבל מודיעין והוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן. היישוב נקרא על שם עשרים ושמונה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו על כיבוש הכפר הערבי קולה שישב במקום ממזרח למקום עד למלחמת העצמאות. בשנת 1962 הצטרפו למושב 14 משפחות שעלו מקוצ'ין בשנת 1954 למושב עלמה, ומשם הגיעו לגבעת כ"ח. תחילה התקבלו בחשדנות, על ידי עולי תימן, אולם מאוחר יותר, השתלבו בחיי הקהילה והמושב.

 

 

 

מול מעבר הדרך עם מסילת הברזל ממערב לגבעת כוח פנינו מערבה והתקדמנו לעבר היישוב בני עטרות אליו נכנסנו.

 

בני עטרות, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית נמצא בתחום המועצה האזורית חבל מודיעין. המושב הוקם בשנת 1948 בבתים ועל חלק מאדמות המושבה הטמפלרית (לשעבר) וילהלמה. המושבה וילהלמה הוקמה בשנת 1902 כחלק ממפעל ההתיישבות של הטמפלרים הגרמנים. היא נקראה על שמם של הסולטאן התורקי עבדול חמיד השני, ועל שם שני מלכים ששמם וילהלם   -וילהלם השני מלך וירטמברג (1848-1921), כהוקרה על תמיכתו הרעיונית והכספית בהתיישבות הטמפלרים, שרבים מהם באו מממלכת וירטמברג ווילהלם השני קיסר גרמניה שביקר בארץ ישראל בשנת 1898. ביקור זה סימל, לדעת הטמפלרים, את הידידות שנרקמה בין הקיסרות הגרמניה והאימפריה העות'מאנית באותם הימים, ולכן נקראה המושבה בזמן השלטון העות'מאני וילהלמה-חמידיה. המושבה נבנתה סביב שתי דרכים, שיצרו צורת צלב. דרך אחת, באורך של 1,200 מטר, נמשכה מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומשני צדיה נבנו בתי המושבה, 26 בתים בכל צד. בחלקו האחורי של כל בית הייתה חלקת אדמה ברוחב 40 מטר ובאורך 250 מטר. הדרך השנייה, שחצתה את הראשונה במרכזה, קישרה את המושבה ליישובים הסמוכים. בשנת 1936 נבנה בסמוך למושבה שדה התעופה שנקרא  בשם שדה התעופה וילהלמה וממנו בזמן מלחמת העולם השנייה יצאו מפציצים של חיל האוויר המלכותי למשימות הפצצה במזרח אירופה שנכבשה על ידי צבאות הגרמנים. בימי מלחמה זו הפכה המושבה למחנה הסגר לתושביה הגרמנים שתמכו בנאצים בפיקוח שוטרים יהודים ובפיקוד קצינים בריטים. לפי תכנית החלוקה של האו"ם (29/11/1947) הייתה המושבה מיועדת להפוך לחלק מן המדינה היהודית. ייתכן שהבריטים חששו לחיי התושבים ולכן החליטו לפנות את אוכלוסיית וילהלמה עוד לפני תום המנדט. ב-20 באפריל 1948 הועברו כל תושביה לחיפה ומשם נשלחו לקפריסין ומאוחר יותר הוגלו אלה אוסטרליה. לאחר פינוי התושבים הפך היישוב למחנה צבא בריטי ועם יציאתו מהארץ לקראת סיום המנדט הוא העביר את השליטה במקום לידי הליגיון הירדני. ביולי 1948 במסגרת מבצע דני נכבשה וילהלמה על ידי כוחות של חטיבה 8  וחטיבת אלכסנדרוני. באוגוסט 1948, זמן קצר לאחר מכן, החלו להתיישב במקום קבוצות פליטים מיישובים יהודיים שפונו במהלך מלחמת העצמאות והם:  מפוני המושב עטרות שנבנה בשנת 1919 מצפון לירושלים אשר נפל בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות ונחרב, ביום הקמת המדינה (14/5/1948); קבוצת מפוני היישוב נחלים  שפונה מאצבע הגליל (שבמקומו הוקם מאוחר קיבוץ הגושרים) שנקראה "וילהלמה ב'"; קבוצת מפוני קיבוץ בארות יצחק במישור חוף הנגב שנחרב בימי המלחמה  ונקראה "וילהלמה ג'" ומפוני המושב שאר יישוב מהגליל העליון שפונה מיושביו עקב ההפגזות הקשות של הסורים. משנת 1952 במקום נשארו מפוני עטרות שקראו לו על שם יישובם שפונה בשם בני עטרות אליהם הצטרפה קבוצה גדולה של עוזבי קיבוצים וכן מספר משפחות מבן שמן. כיום במושב כ-220 בתי אב, ב- 66 נחלות משק (מטעי פרי, ירקות, ענפי ירק לקישוט ולול) בחלקן ניבנה בית לבן ממשיך ובשטח שטח ההרחבה – "שכון בנים".

 

הסתובבנו במושב בני עטרות כדי להתרשם ממנו וחלקים מהבניה הטמפלרית בו ועל ניתן ללמוד מרצף הצילומים.

 

יצאנו מהיישוב בשדרה שבכניסתו.

 

התקדמנו לעבר צומת הטייסים בין כביש 40 וכביש 461.

כביש 461  נקרא בעבר גם דרך לוד וגם כביש בני עטרות – תל אביב יפו הוא כביש רוחב שאורכו 12 ק"מ וחוצה את מישור חוף דן מבני עטרות עד מחלף קיבוץ גלויות בנתיבי איילון. הכביש העובר בחלקו הגדול בשטח בנוי, הוא אחד מכבישי הגישה החשובים לתל אביב מכיוון מזרח, ובדומה לכבישי רוחב אחרים באזור הוא מקשר בו צירי האורך החשובים של מישור החוף  כביש 40 בקטע בין פ"ת ולוד וכביש 4 (במחלף מסובים).  כביש 461 עד לבני עטרות נמצא על תשתית דרך היסטורית שהובילה מיפו ללוד שהתחילה ביפו כדרך סלמה והמשיכה דרך הכפרים הערבים שהתקיימו עד מלחמת העצמאות סלמה, אל-ח'ירייה, סקייה, כפר ענה, יהודייה (עבאסייה). בתל אביב הכביש נקרא הוא נקרא דרך קיבוץ גלויות, רחוב לח"י ודרך חיים בר-לב, ומרמת גן דרך אור יהודה ויהוד-מונוסון עד צומת הטייסים הוא נקרא "דרך לוד". קטע הכביש העוקף את שכונת התקווה באורך 3.5 קילומטר נחנך בפברואר 1952. בשנת 1969 הוחל בהרחבת הקטע המזרחי בין אור יהודה לבני עטרות לשלושה נתיבים. בשנת 2004 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את הארכתו של הכביש לכיוון מזרח, עד למחלף גבעת כ"ח שם הוא יתחבר לכביש 6. בכך יהפוך כביש 461 לכביש רוחב נוסף המחבר את כביש 6 עם כבישי האורך המערביים לו. תוכנית זו זכתה להתנגדות והוצאתה אל הפועל מוטלת בספק.

 

רכבנו קטע קצר בשולי כביש 461 ונכנסנו אל יהוד בפינה הדרום מערבית של העיר. כאן החל החלק השני של הטיול במרחב הבנוי העירוני.

 

מראש החלטנו שבטיול זה לא נכנס לתחום העיר יהוד ובכל זאת נציין משפט אודותיה.

יהוד  יושבה לראשונה על ידי אוכלוסייה יהודית על חורבותיו של הכפר הערבי יהודייה, לאחר בריחת תושביו בעקבות כיבושו במבצע דני במלחמת העצמאות, דצמבר 1948. האוכלוסייה שיושבה במקום הייתה ברובה ממוצא תימני, טורקי (דוברי לאדינו) וניצולי שואה מפולין (ובעיקר ממחוז ביאליסטוק). שמותיהם של הכפר הערבי והיישוב היהודי שהוקם על חורבותיו משמרים את שמו של יישוב ששכן במקום, בגבול נחלתו של שבט דן בקרבת נחלת שבט יהודה (ספר יהושע יט, מה). בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית ראשונה לאחר קום המדינה ובשנת 1995 הוכרזה יהוד לעיר.

 

עקפנו את העיר יהוד בשוליה ממזרח ומצפון.

 

 

מיהוד נכנסנו לתחום גני הודה ודרכו עברנו לתחום סביון. שני יישובים אלה הם רשות מונציפאלית אחת.

גנֵּי יְהוּדָה הוא מושב המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי. היישוב הוקם בשנת 1950 בשם "אדמת יהודיה" עד ששונה שמו ל"גני יהודה". את היישוב חוצה נחל אונו (שראשיתו ביישוב סביון) ומתנקז אל נחל יהוד והלאה אל נחל איילון. בעבר השתייך היישוב למועצה אזורית מפעלות אפק ועם איחודה לתוך מועצה אזורית דרום השרון השתייכה גני יהודה למועצה זאת. בשנת 2004 אוחדו סביון וגני יהודה למועצה מקומית אחת.

היישוב סביון  היישוב נקרא על שם פרח הסביון האביבי ונחשב לאחד היישובים היקרים ביותר בישראל שרוב המבנים ביישוב הם צמודי קרקע והוא מדורג במקום הראשון בסולם החברתי-כלכלי (10 מתוך 10). בלב היישוב נובע נחל אונו, המהווה את אחד מיובליו של נחל יהוד.
ההיסטוריה המודרנית של המקום הסמוך לסביון החלה בשנת תרמ"ב (1882), אז הגיעו פליטי המושבה הצעירה פתח-תקווה, שנמלטו ממגיפת קדחת קשה, שהפילה בהם חללים רבים. איכרים אלה רכשו כ- 160 דונם אדמה מהכפר הערבי יהודיה, וקראו למושבתם החדשה "יהוד", על שם העיר המקראית העתיקה. מתיישבים אלה הקימו 14 בתים, באר, בית כנסת, בית מרחץ ומאפייה אך עם התפתחות "אם המושבות" פתח-תקווה החלה יהוד לגווע, התושבים עזבו אט אט, ובשנת תרנ"ג (1893) עזב אחרון המתיישבים, י.מ. סלומון, את המקום. בית האבן האחרון להתיישבות זו, "בית הראשונים", ניצל ושוחזר.
סביון נוסד בשנת 1951 על אדמות הכפר הערבי יהודייה (עבאסייה). הוא הוקם על ידי חברת אפריקה ישראל להשקעות במטרה ליישב אוכלוסייה מבוגרת של יהודים דרום אפריקאים. הוא החל את דרכו כיישוב חקלאי אשר השתייך למועצה אזורית מפעלות אפק ונוהל על ידי ועד מקומי אשר היה גובה את המסים ישירות מידי התושבים. לאחר רפורמה אשר העבירה את גביית המסים לידי המדינה, הועברו כספי המסים ישירות מהמדינה לוועד המקומי. בשנת 1977 שונה הנוהג והכספים הועברו למועצה האזורית במקום לוועד המקומי. הוועד הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לקבל את הכסף, אך העתירה נדחתה. בתגובה, הצליחו פרנסי היישוב בהובלתו של ראש הוועד טוביה לשם בשנת 1978 לגרום למשרד הפנים לנתק את היישוב סביון מהמועצה האזורית ולהפוך אותו למועצה מקומית נפרדת. שטח השיפוט של המועצה המקומית סביון היה 2,850 דונם ומתגוררים בו כ-4,000 תושבים. בשנת 2004 אוחדו סביון והמושב הסמוך גני יהודה למועצה מקומית אחת, סביון-גני יהודה, במסגרת פרויקט איחוד הרשויות של משרד הפנים בשנת 2003.
המועצה המקומית סביון רואה את תפקידה ולהבטיח שתושבי היישוב  ייהנו מחיי קהילה שוקקים, מסביבה של יישוב קטן שמתקיימים בו אירועים קהילתיים, המשלבים את וותיקי היישוב והילדים, משפחות וצעירים. סביון מאופיינת בירק, גנים יפים, ניקיון וחזות נאה. לכן שם היישוב "סביון" הפך לסמל איכות דיור ושם נרדף לשכונה עם איכות חיים.

 

המשכנו ורכבנו ברחובות סביון עד גני תקווה.

 

הרכיבה ברחובות סביון הייתה נעימה. היישוב מטופח ונקי. שפע העצים והשדרות בו משמשים דוגמא ומופת כיצד צריך להיות מוצל המרחב העירוני בארצנו שטופת השמש. על כך ניתן ללמוד מרצף הצילומים.

 

המשכנו לעבר החלק הצפוני של סביון ועברנו את "הגבול" בין יישוב זה ונכנסנו לתוך גני תקווה. עלינו על הגבעה למול בניין המועצה המקומית

 

גני תקווה – יישוב עירוני המשתרע על שטח של כ-2200 דונם, ומונה  מעל 17,000 תושבים. היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי הסוכנות היהודית כיישוב עולים בפאתי פתח תקווה סמוך למושב היובל (כפר מע"ש של היום), שאדמותיו היו שייכות בחלקן לקק"ל ובחלקן לבעלים פרטיים. היישוב הוכר בשם "שיכון היובל". הוא קלט כאלף משפחות מלוב, מרומניה, מפולין, מתימן וממרוקו ואלו שוכנו ב-240 צריפים שבדיים, ארבע דירות בכל צריף, בהן חדר אחד ופינת בישול. בשנות ה-50, היישוב לא היה מחובר לרשת החשמל הארצית והיה מחסור במים ובתחבורה ציבורית – האוטובוסים הגיעו רק עד כפר מע"ש והתושבים נאלצו לעשות דרכם ברגל משם. חברת מקורות הניחה תשתית לכ – 15 ק"מ צינורות מים ושנה לאחר מכן היישוב קיבל את אספקת המים שלו ממקור זה. את החשמל קיבל היישוב לראשונה ביום העצמאות של שנת 1952.  בשנת 1954 שונה שם היישוב לגני תקווה, והיישוב קיבל מעמד מונציפלי של מועצה מקומית. בשנת -1958 נבנו בתים חד-קומתיים ודו-קומתיים על ידי חברת עמידר, ובכך החל פיתוחו המשמעותי של היישוב. בשנים  1962 עד 1965 נבנתה במערב גני תקווה, השכונה הדתית "ישמח משה" על ידי משפחת האדמו"ר מסאסוב. שכונת "גוברניק", שיכון לעולים חדשים, נבנתה ממערב לשיכון היובל ב-1968. לימים שונה שמה לשכונת "הרמה".  בשנת 1972 החלה חברת אפריקה ישראל להשקעות לבנות את אחד הפרויקטים הראשונים שלה – שכונת "גבעת סביון" ממערב ליישוב. באותה תקופה החל היישוב לעבור תהליך פיתוח נרחב שבעקבותיו הוכפלו האוכלוסייה ושטח היישוב. לאחר הבחירות בשנת 1993 החל הישוב לשנות את פניו ללא הכר. הוחלפו רוב תשתיות המים, הביוב והניקוז בישוב. הוקמו כ- 20 כיכרות להגברת הבטיחות בישוב, רמת ההשקעה בחינוך ותרבות עלתה בצורה משמעותית, כולל השקעות בפיתוח ריאות ירוקות ובפיסול סביבתי. בשנת 1995 נבנתה שכונת "גבעת סביון החדשה", שכונת מגורים חדשה במזרח היישוב בגבול עם כפר מעש. השכונה כוללת בתים צמודי קרקע ומאופיינת בבנייה רוויה. במסגרת תכנית זו הוקם מרכז תרבות הכולל היכל תיאטרון, גלריה בשם "מרכז הבמה", קאנטרי קלאב ומרכז מסחרי.  שנה לאחר מכן, בשעת 1996 החלה בנייתה של שכונת "נוף סביון", במערב היישוב, שכונה בעלת אופי דתי. בשנת 2006 החלה מצפון ליישוב בנייה של שכונה חדשה – שכונת "גנים", הכוללת  כ- 400 יחידות דיור בבנייה רוויה, . זוהי השכונה הראשונה שנבנתה בשטחים שסופחו לגני תקווה מפתח תקווה בסוף שנות ה-90 , סיום איכלוס השכונה התרחש לאחרונה ובמקביל החל איכלוס שכונת "גנים צפון" ועתידות להצטרף להן שכונות נוספות שבתכנון. מקור

 

 

 

המשכנו לדווש בין רחובות היישוב ועברנו ליד גן בו נמצאת אנדרטה לזכר בני היישוב שנפלו במערכות ישראל.

 

המשכנו לרכב עוד קצת והגענו למגרש החנייה, ברחוב העמקים 1 המקום בו התחלנו את הטיול ושם סיימנו.

 

אפילוג

אחרי כשלוש ורבע שעות הסתיים הטיול שהיה נינוח והדיווש בו היה קליל במיוחד ללא אתגרים הכרוכים במאמץ פיסי. הסתובבנו במזרח מישור חוף דן. אזור זה שהוא שוליו המזרחיים של מטרופולין תל אביב ואינו נחשב "יעד" לטיולים ואין בו אטרקציות של טבע, נוף וארכאולוגיה. בכל זאת נהינו ולמדנו. שמחנו והודינו ליונה בקלצ'וק  שהוביל אותנו באזור מגוריו ואפשר לנו להכיר וללמוד עוד חלק מהפסיפס המורכב והרב גווני של הארץ המעניינת והיפה. לטיול נעים שכזה יש תרומה רבה לנפש, לשכל ולגוף. בריאות בכל מובן!

 

ביום שבת שאחרי יום העצמאות תשע"ו (14/5/2016), שמזג האוויר היה חם מהרגיל לעונת האביב, יצאנו לטיול אותו יזם, תכנן, ארגן והוביל חברי אדוארדו אוקסמן. היה זה טיול מיוחד ויוצא דופן.  שילוב רב של גורמים השפיע על טיול זה והם מהות האזור, טיב המסלול, גיוון המקומות, מזג האוויר (חם בסיום). יותר מכל, לאנשים שהשתתפו בו וללכידות החברתית שנוצרה ביניהם, הייתה תרומה מכרעת. על הכל ניצח ביד אמונה, מקצועית, אנושית וחברית אדוארדו. דף טיול זה מוקדש באהבה ובידידות לאדוארדו ולכל החבורה מופלאה שהתגבשה ברגע שיצאנו לדרך! דף טיול מורכב משני חלקים: הראשון, רקע גאוגרפי והיסטורי והשני, מהלך המסלול ותיאור המקומות בו.

 

לפני שנה הכרתי את אדוארדו אוקסמן דרך Facebook. מהר, על רקע אהבתנו המשותפת לרכיבה באופניים, הפכנו להיות חברים אמתיים (הסתבר בדיעבד שיש לנו עוד קשר). בתחילת הדרך וגם בהמשכה הוא התנדב להיות יועץ שלי לעולם טיולי אופניים אליו נכנסתי לפני מספר מועט של שנים. במהלך השנה גם טיילנו יחד בשלושה טיולים. לטיולים אחרים מסוימים הוא גם כתב את הדפים המשולבים באתר זה. במהלך השנה הוא גם הבטיח לטייל איתי באזורי צפון הארץ שאני מכיר היטב אבל, טרם רכבתי במסלולים בהם. הוא קיים וזה היה אחד הטיולים.

 

כך הוא כתב לחבריו לקבוצה אותם הזמין לטיול זה: "רוכבים יקרים מסלול קווי (לא מעגלי) שונה מהמסלולים הרגילים של קבוצת EDU TEAM  לטובת אירוח של עמירם אורן וחבריו. המסלול נטול סינגלים ויתנהל בקצב רכיבה בינוני ויהיה רווי הסברים על תא השטח והאטרקציות שבו. לאורך המסלול יהיו מקומות טבילה ונראה כי מזג האוויר החם שיהיה בשבת ייזמן לנו טבילה אחת לפחות (הביאו בגדי ים)".

 

קצת אחרי השעה שש וחצי, לאחר איסוף הנהגים שהשאירו את רכבם בנקודת הסיום והתארגנות במגרש החנייה ליד עיינות ציפורי, יצאנו לדרך. היינו קבוצה של ארבע עשר אנשים שמרביתם הגיעו מאזור חיפה ואלה הם (לפי סדר א"ב): אדוארדו אוקסמן (חיפה), גיא קרני (חיפה), טניה אס (יקנעם), יואל שדה (מצפה אבי"ב), לוי אבנון (חמדיה), לני מידן (גבעתיים), מיכאל אייזנשטיין (נהריה), משה כץ (אפק), עמיקם ברמן (כפר מונש), עמירם אורן (מבשרת ציון), עמית דהן (יקנעם), רפי חורפי (חיפה), שלום הוד (חיפה), תמי ישראלי (כפר יהושוע).

 

בניגוד למרבית הטיולים שאני מטייל בהם, אפשר לומר אפילו כמעט כולם, מסלול טיול זה היה קווי. הכוונה בתכנון המסלול, הייתה ליצור תוואי שמהלכו יהיה בתאי שטח רבים ומגוונים בהיבט התבליט והתכסית ויהיו לאורכו מקומות מעניינים רבים כפי, שיפורט בהמשך. התחלנו לרכב בעיינות ציפורי במזרח וסיימנו בשכונת טל בקריית אתא במערב וזה היה המסלול.

 

 

מעט גאוגרפיה

מסלול הטיול היה בפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון המערבי  שתחומו הכולל את רכסי ההרים, הגבעות והרמות גובל בארבעת עבריו באזורים הבאים: בדרום, בעמק חרוד, בעמק יזרעאל ובהמשכו משער העמקים עד יגור; בצפון בבקעת בית הכרם; במזרח בבקעת הירדן ובנגב כנרות והכנרת ובמערב, במישור חוף מפרץ חיפה.

 

 

 

האזור בו נערך הטיול הוא גבעות אלונים-שפרעם והוא החלק המערבי של הרי הגליל התחתון, החלק המרכזי שלהם כולל את הרכסים והבקעות ביניהם והחלק המזרחי את רמות הבזלת והנחלים ביניהן.

 

 

 

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ' המסלע הגבעות הוא רך אינו עומד בתהליכי סחיפה ולכן יצרו בו את מערכות הנחלים נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים). בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור. מרבית שטחו של אזור זה מנוקז על ידי נַחַל צִיּפוֹרִי  שאורכו 32 ק"מ מתנקז אל נחל קישון ועל כך יורחב בהמשך. נחל אבליים מנקז את צפון האזור אל עבר נחל נעמן.

 

המערך היישובי

בהיבט יישובי, האזור שטיילנו בו הוא צפוף וגדוש, פרוסים בו ובשוליו יישובים רבים בסמוך אליהם או בתוכם עברנו בטיול ואליהם נתייחס בהמשך. את אזור זה מקיפה רשת של כבישים ארציים וגם ממנה לא נתעלם.

 

"הגודש" היישובי באזור זה הוא צעיר מאוד, בן עשרות שנים בלבד. בשלהי המאה ה-19 ועוד מאות שנים קודם לכן, באזור זה נמצאו מעט מאוד יישובי קבע.

 

 

 

בטיול זה היה לנו הכבוד לתור בחבל ארץ שמקומותיו מוזכרים במקרא. עברנו בקטעים של נחלות השבטים זבולון ואשר שבספר יהושע מובא התיחום הגאוגרפי שלהן:

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,י'-ט"ו).
נחלת שבט אשר: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. כה וַיְהִי, גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי, וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף. וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד, וּמִשְׁאָל; וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה, וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת. וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּית דָּגֹן, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל. וְעֶבְרֹן וּרְחֹב, וְחַמּוֹן וְקָנָה, עַד, צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד-עִיר מִבְצַר-צֹר; וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה, ויהיו (וְהָיוּ) תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה. וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב: עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,כ"ד-ל).

 

 

אחת מתקופות הזוהר היישובי של משבצת ארץ שבה התקיים הטיול הייתה תקופת המשנה והתלמוד. כידוע, עם חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. הסנהדרין גלתה בתחומו מאושא לשפרעם, לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק דגול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

 

כאמור בעטיו של אופיו הגאוגרפי של אזור הטיול, בשלהי המאה ה-19 הוא היה דליל אוכלוסין ויישובי הקבע נמצאו בשוליו. כך גם בתקופת היישוב טרם הקמת המדינה בימי השלטון הבריטי. זו הייתה המפה היישובית.

 

 

בסוף שנות ה-40' ההתיישבות היהודית הייתה בשוליי האזור. במדרונות המערביים נמצאו הקיבוצים רמת יוחנן, אושא וכפר מכבי, במדרונות הדרומיים לכיוון העמק נמצאו הקיבוצים אלונים ושער העמקים וטבעון ושני היישובים הטמפלרים בית לחם הגלילית וולדהיים. שני היישובים הערביים הגדולים בשולי אזור הטיול היו סאפוריה ושפרעם ושניהם נכללו בתחומי המדינה הערבית שנקבעה בהחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. שניהם כמו כל היישובים בגליל התחתון לרבות העיר נצרת נכבשו ע"י צה"ל ב"מבצע דקל" ב"קרבות עשרת הימים" שנערך בימי יולי 1948, לאחר חודש ההפוגה שנקבע לאחר קרבות בלימת צבאות ערב שפלשו לארץ. מטרת מבצע זה הייתה כפולה: למגר את צבא ההצלה של קאוג'י שעדין נותר בגליל התחתון ולהרחיב את תחום השטח בשליטת מדינת ישראל. שתי המטרות הושגו.

 

 

לאחר הקמת המדינה המפה היישובית השתנתה במעט. הכפר סאפוריה נעלם ובאזור הוקמו מושב ציפורי וקיבוץ הסוללים.

 

 

התמונה היישובית באזור לא השתנתה בצורה דרמטית בשנות ה-60' למעט התחלת הקמת יישובי הקבע עבור הבדואים ועל כך יורחב בהמשך. זו הייתה המפה באותה עת.

 

המשך השינוי וראשית הצמיחה היישובית היה בשנות ה-80' כפי שמעידה מפה זו.

מהלך המסלול והמקומות לאורכו.

בטרם יוצג המסלול מן הראוי להדגיש שבגבעות אלונים – שפרעם השתרע בעבר יער האלונים רציף מאזור ציפורי לעבר היישוב רכסים והיום הוא מפוצל למספר גושים, שחלקם נשמרו בשמורות טבע: שמורת אלונים וביערות קק"ל במכלול יער ציפורי שיער קריית אתא הוא חלק ממנו.

מסלול הטיול כלל שלושה חלקים. מהלך החלק הראשון היה מעיינות ציפורי דרך גבעת רבי לערוץ יובל נחל ציפורי (ללא שם) ועד מעבר כביש 77 כמוצג במפה זו.

 

 

מסלול הטיול החל לידי השרידים הארכאולוגים בעיינות ציפורי שהן מקבץ המעיינות הגדול והחשוב ביותר בנחל ציפורי, הנובעים כל השנה. המעיינות נמצאים כ- 2 ק"מ דרומית לעתיקות ציפורי. כביש הגישה למושב ציפורי ולגן הלאומי עובר בסמוך למבנה המעיין שעבר שימור וחישוף. 

 

ליד המעיינות  קיבלנו מיואל שדה הסבר מפורט מאוד על חשיבות המקום בדברי ימי הארץ. כאן הייתה, על פי התיעוד ההיסטורי, נקודת הכינוס של צבא הצלבנים טרם צאתם לקרב קרני חיטין. 

 

השכם בבוקר ב-3 ביולי 1187 יצא הצבא הצלבני מעיינות ציפורי לכיוון טבריה. ביום זה ולמחרת נערך קרב קרני חיטין שבו הביס צבא מוסלמי בראשות צלאח א-דין את הצבא הצלבני. זה היה אחד הקרבות היותר מפורסמים שהתקיימו אי פעם על אדמת ארץ ישראל. תוצאותיו היו מרחיקות לכת בטווח הקצר, בטווח הבינוני ובטווח ארוך. הצבא הצלבני הושמד למעשה בקרב, וצלאח א-דין ניצל את ההצלחה וכבש כמעט את כל הממלכה הצלבנית שנותרה חסרת לוחמים. הצלבנים לא ויתרו, וכעבור מספר שנים שבו וכבשו שטחים משמעותיים מידיו של צלאח א-דין, בעיקר לאורך החוף. עם זאת, למרות שהם נשארו באזור עד 1291, הם מעולם לא הצליחו לשוב לקומם את ממלכת ירושלים.

בעיינות ציפורי, הנמצאים מדרום לעיי הכפר הערבי סאפוריה, נערכו מאז שנות ה-90 חפירות ארכאולוגיות רבות וניתן ללמוד על ממצאיהן מהתקופות הקדומות הרבות בסקר ארכיאולוגי של ישראל

ספוּ‏רִיֶ‏ה, עד מלחמת העצמאות עיירה ערבית שנכללה בנפת נצרת שבמחוז הגליל והייתה בגודל בינוני ובה התגוררו למעלה מ-5,000 תושבים בכמעט 1,200 מבנים. השם ספוריה ניתן למקום לאחר כיבושו ב-1263 בידי הממלוכים בראשות הסולטאן בייברס ושימר את שמה של העיר היהודית הקדומה ציפורי שהייתה שם בעבר.‏ בשנת 1516,  בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית . בסוף המאה ה-16 הייתה ספוריה גדולה מנצרת הסמוכה. במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. בתקופת מלחמת העצמאות הושיטו אנשי הכפר סיוע ללוחמיו של פאוזי אל-קאוקג'י והתנכלו להתיישבות היהודית באזור. העיירה נכבשה במסגרת קרבות "מבצע דקל" בבוקר ה-16 ביולי 1948. בחודשים שלאחר מכן החלו מאות מהתושבים לחזור לבתים. תושביה המשיכו להתגורר בה באישור המדינה עד ינואר  1949 אז הוחלט לפנות את המקום. חלק מתושביו הועברו אל מעבר לגבול והיתר עברו לנצרת הסמוכה (שם התיישבו במה שהפך לימים לשכונת צפפרה) והשאר הגיעו לעילוט, לריינה ולכפר כנה. בינואר 1949 הוקם בקרבת מקום בו שכנו בתי העיירה המושב ציפורי. השטחים החקלאיים שהיו שייכים לתושביה ניתנו למושב ציפורי וקיבוץ הסוללים. מאוחר יותר הוקמו ישובים נוספים על אדמות הכפר הם אלון הגליל (1980) הושעיה (1981) וחינתון (1984). כיום נותרו רק מעט בתים על תילם מהכפר.

 

חצינו את כביש 79 עלינו לעבר שולי יער ציפורי אל גבעת רבי בו מתפתל גם צרשביל (סינגל) שמשית.

כביש 79 נסלל על תוואי דרך קדומה שהובילה בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי. העבודות כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון וכך נוצרה הפרדה בין מפלס כביש 79 וכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. עד אמצע העשור השני של מאה זו, הוקמו לאורך הכביש 9 מחלפים חדשים והכביש שודרג באופן משמעותי.

 

 

מעל הדרך בה רכבנו נמצא אתר ארכאולוגי שנקרא גבעת רבי.

אתר גבעת רבי  נמצא בחלקה העליון של כיפת הקרטון מוארכת, בשני השלישים המזרחיים שלה. במקום היה יישוב גדול, כפי הנראה עיר, המוקף בסוללות, שנראות כהריסות של חומות מאבן. הסוללות מזדקרות מעל לפני הקרקע ותוחמות שטח של 120 × 350 מ'. הביצור תוארך לאלף הג' לפנה"ס, לתקופת הברונזה הקדומה ב'-ג'. היישוב ניטש לפרק זמן ארוך, יושב מחדש בתקופת הברזל ב' ולאחר מכן יושב ברציפות עד לתקופה הרומית. לצד האתר ישנם רגמים גדולים, שכפי הנראה מסתירים מתחתיהם מגדלים או מצודות. מרבית החומר הוא מתקופת הברונזה הקדומה ב'. שטחה המשוער של העיר כ-40 דונם. בשוליים המזרחיים ניכרים שרידי יישוב עם מערות וחציבות מתקופת בית שני. מערות דומות, מתקופת המשנה, מצויות במערב. הממצא הקרמי באתר כולל, בין היתר, שברי קנקנים, שעליהם טביעות חותם גליל מתקופת הברונזה הקדומה ב'. המקור: אתר 24 מפה 29 סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

בדרכינו ממול ראינו את השכונות המערביות של נצרת.

 

 

 

התקדמנו בערוץ יובל הנחל ממערב לכפר עילוט למול היישוב גבעת אלה.

 

עילוט בעבר כפר והיום יישוב עירוני שלמעשה מהווה פרוור של נצרת שמאורגן מוניצפלית על ידי מועצה מקומית שכוננה בשנת 1991. שטח שיפוט במועצה כ-3,350 דונם ואוכלוסייתה כ- 5,300 תושבים. ביישוב נמצאו חרסים, המעידים על התיישבות באתר החל מתקופת הברונזה הקדומה.  ישנם המזהים את המקום עם היישוב המקראי אילון בנחלת שבט זבולון והיישוב עיתלו מתקופת המשנה והתלמוד. לאחר מלחמת העצמאות התיישבו בכפר חלק מתושבי הכפר הסמוך ספוריה, שגורשו ממקומם. במרכז היישוב שוכן מסגד א-נבי עילוט, שבו, על-פי המסורת, מצוי קברו של לוט, אחיינו של אברהם. בשנת 1992  הוקם ביישוב אצטדיון עילוט המשמש גם קבוצות כדורגל מיישובים סמוכים ובעיקר מהמגזר הערבי.

 

המשכנו ברכיבה בערוץ הנחל בין היישובים שמשית מצפון וגבעת אלה מדרום.

 

גבעת אלה הינו ישוב קהילתי חילוני הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב ממוקם על שתי גבעות בגובה 250 – 300 מ' מעל פני הים, כ- 5 ק"מ מצומת נהלל ומכביש חיפה נצרת (כביש 75), ובמרחק כ- 3 ק"מ מכביש רמת ישי  צומת המוביל (כביש 77). הישוב הוקם בשנת 1988 ביוזמת גרעין מתיישבים מאזור חיפה ומיישובי עמק יזרעאל ובסיוע המועצה האזורית. הממשלה החליטה על הקמת היישוב בדצמבר 1983 במסגרת המאמץ להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית היהודית באזור מול מטרופולין נצרת המתפשט מערבה. ההחלטה שיהיה זה יישוב קהילתי שיוקם ביוזמה פרטית‏. טקס הנחת אבן פינה התקיים בספטמבר 1986‏. במסגרת שלב א' התיישבו ביישוב כ־190 משפחות‏ שבנו את בתיהן בבניה מרוכזת של מספר דגמי בתים בעלי סגנון אחיד. במהלך העשור הראשון נבנו עוד כ־170 בתים נוספים תוך שמירה על הצביון הכפרי. בשנת 2009 החל שיווק המגרשים של שכונת הרחבה. כיום מונה היישוב 480 משפחות הכוללות 1950 תושבים  שהם חברים באגודה שיתופית שהיא גם חלק מהרשות המוניציפלית הפועלת מכח תקנון המגדיר את תפקידה ואת דרך ניהולו של הישוב.

 

 

שמשית הוא יישוב קהילתי,חילוני בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל והגדול ביותר בה. בשנת 2015 התגוררו בו כ- 2,750 נפשות. היישוב קרוי על שם חורבת שמשית‏ שנמצאת באזור אלון הגליל וטרם נחפרה ולכן אין הסבר מדויק לשם, משערים שהוא לקוח מלשון "שמש" או "שמשון'. בעבר נקרא גבעת שמשית או גבעת אלה ב' בגלל קרבתו לגבעת אלה. היוזמה הראשונה להקמת הישוב הייתה בראשית שנות ה-90, ויצאה מהמועצה האזורית עמק יזרעאל בראשות מולה כהן שחברה למחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בעזרתם ובתמיכת משרד השיכון שראה בהקמת היישוב כחלק מתכנית "קדמת הגליל" ליישוב הגליל (תכנית שמטרתה ליצור רצף ישובים קהילתיים שיהוו יחידת שכנות המתפקדת ופועלת במסגרת אחת ויגבירו את האחיזה הטרטוריאלית מול מטרופולין נצרת), הוקמה אגודה שריכזה את פעילות ההקמה. הגופים הירוקים התנגדו אך המועצה הארצית לתכנון ולבניה שדנה בהתנגדויות דחתה אותן ואישרה את הקמת הישוב. היישוב עלה על הקרקע בקיץ 2000  וכלל 550 המשפחות.

 

התקדמנו ברכיבה בערוץ הנחל לכיוון מערב.

 

 

חצינו את יובל נחל ציפורי והתחלנו לרכב על הדרך מצפון לתוואי הנחל.

 

ממול יכולנו לראות את פאתי היישוב זרזיר.  

זרזיר  הוא יישוב בדואי שהוא אחד מיישובי הקבע הראשונים שנבנו בגליל התחתון. היישוב מאורגן כמועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1996. אוכלוסיית היישוב המונה כ-7,500 נפש מורכבת מבני חמישה שבטים:  שבט אלהייב אבו סיאח, שבט מזאריב, שבט גריפאת, שבט עיאדאת ושבט ג'ואמיס.

 

 

מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

 

התקדמנו לאורך פאתי חורש האלונים שבצפונו נמצא קיבוץ הסוללים

.

הסוללים הוא קיבוץ ושמו מסמל את רצונם של המתיישבים לסלול את דרכם להתיישבות בארץ ישראל. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1949 כקיבוץ, כאשר המייסדים היו גרעין מתנועת מכבי הצעיר שהתאחד עם פלוגת עלייה מארה"ב. במשך שנים רבות, היה בנוסף לישוב ציפורי, ישוב יהודי מבודד באזור עד הקמת אלון הגליל, גבעת אלה, שמשית בשנות השמונים. בסוף שנות התשעים נבנתה שכונה קהילתית של 115 יחידות דיור בצמוד לקיבוץ ונקראה נוף אלונים, ואכלוסה הסתיים עד שנת 2003. הישוב מונה כ- 900 נפש, ובו חברי קיבוץ מתחדש, ושכונה קהילתית המהווים יחד ישוב אחד. ענפים בקיבוץ וביישוב כוללים – לול, מדגרה, גידולי שדה, מטה זיתים, בקר, ומתחם תעשייה ובו כעשר חברות, מרביתן בבעלות תושבי היישוב. ביישוב כ- 80 בעלי עסקים קטנים. עם זאת, רוב התושבים עובדים מחוץ ליישוב.

 

עצרנו במקום לקבל עוד הסבר מיואל שדה על האזור.

 

תוך כדי העצירה להסבר הבטנו גם לנוף הקסום ממול.

 

המשכנו הלאה. רכבנו לצד הסוללה של כביש 77 לכיוון המעבר מתחת לקטעו בין צומת ישי לצומת המוביל.

 

כביש 77 הוא כביש רוחב החוצה את הגליל התחתון מצומת ישי עם כביש 75 סמוך לרמת ישי ועד לטבריה, ואורכו 42 קילומטר. הקטע ממחלף המוביל לרמת ישי נסלל בין השנים 1983 ו-1984, בין היתר בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהצביעה על רשת הדרכים המוגבלת בגליל עליה שונעו עוצבות צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הכביש נפתח לתנועה בשנת 1985. ביולי 2009 החלו עבודות לשיפור והרחבת הכביש לארבעה נתיבים, ובינואר 2011 הפך הכביש (בקטע מצומת ישי למחלף המוביל, שהפך ביולי 2011 למחלף), לאחד מראשוני הכבישים שהמהירות המותרת בו עומדת על 100 קמ"ש, אף על פי שאינו כביש מהיר. כאמור, ביולי 2011 נפתח מחלף המוביל לתנועה, ויצר הפרדה מפלסית בין כביש 77 לכביש 79 המאפשרת נסיעה רציפה בשני הכבישים ללא רמזורים. צומת זה היה אחד הצמתים העמוסים והקטלניים בצפון ישראל. נכון לזמן זה צומת ישי מהווה את קצהו הדרומי של כביש 77. בשנים הקרובות מתכוונת נתיבי ישראל להאריך את כביש 77 דרום מערבה מצומת ישי לצומת התשבי ובכך לחבר אותו לכביש 6 שקטעו באזור זה נסלל כעת.

 

לאחר חציית כביש 77 החל החלק השני של הטיול בין גבעות אלונים-שפרעם מחוץ לנחל ציפורי.

 

בתחילה רכבנו קטע קצר בערוץ נחל ציפורי מדרום ולא רחוק מאלון הגליל.

אלון הגליל הינו יישוב קהילתי כפרי שהוקם בשנת 1980 כמושב של תנועת המושבים ותוכנן להכיל 80 משקים חקלאיים. 600 דונם של אדמות חקלאיות נתרמו להקמתו ע"י מושבי הסביבה. משבר המושבים בשנת 1984 פגע באלון הגליל והביא את הישוב לחובות גדולים וכמעט לסף פירוק. במקום נותרו 23 משפחות בלבד ורק ל- 15 מהן היו אמצעי יצור מספיקים. בתנאים אלה, הוחלט להפכו לישוב קהילתי תוך שמירת הסקטור החקלאי. במשך הזמן הישוב הפך להיות מבוקש מכמה סיבות: נופו המיוחד בתוך חורש אלונים הצופה בין היתר לנחל ציפורי ולכרמל, שילוב של משקים חקלאיים בתוך ישוב קהילתי, מיקומו הגאוגרפי (צומת המוביל) וקרבתו היחסית לחיפה (כ- 30 ק"מ). בישוב היום מתגוררות יותר מ- 190 משפחות והוא נמצא בימים אלה בעיצומה של הרחבה בעוד כ- 72 יחידות דיור. על דגלו של היישוב חרוטים מעורבות התושבים וניהול עצמי: ביישוב קיימות כ- 13 וועדות של תושבים מתנדבים אשר מובילות את העשייה בתחומים שונים: נוער, חינוך, איכות סביבה, בניה, ביטחון, קליטה ועוד. בשנת 2015 חיים באלון הגליל כ- 1,015 תושבים.

 

חצינו את נחל ציפורי מגדתו הצפונית אל גדתו הדרומית.

 

עזבנו את ערוץ הנחל ורכבנו לעבר בית לחם הגלילית.

 

 

נכנסנו לתוך בית לחם הגלילית.

בית לחם הגלילית הינה מושב עובדים השייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל ובו חיים כ-800 תושבים. לצד היישוב הוותיק נבנתה שכונה במסגרת הרחבה קהילתית.
בעת העתיקה התקיים במקום יישוב ישראלי עתיק בשם בית לחם שמקומו בגליל מוזכר לראשונה בספר יהושע: "ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן" (פרק י"ט פסוק ט"ו). בתחילה נקראה בית לחם הגלילית רק "בית לחם", דבר שעורר בעיה בנושא ההבדל בינה ובין העיר היהודית האחרת, בית לחם שליד ירושלים. כדי לפתור את הבעיה נקראה בית לחם שליד ירושלים "בית לחם בנחלת יהודה" ובית לחם הגלילית "בית לחם בנחלת זבולון". לפי עדויות היסטוריות התקיים במקום יישוב יהודי עד לאחר חורבן בית המקדש השני ובתקופה הביזנטית זוהה המקום כמקום מושבה של משמרת הכהנים מלכיה, אחת מכ"ד משמרות הכהנים. בתלמוד הירושלמי מוזכרת בית לחם הגלילית כ"בית לחם צוריה" בגלל היותה חלק ממלכת צור תקופה מסוימת. בימי הביניים התקיים במקום יישוב נוצרי שבשלב מסוים ננטש. על פי דעת אחד הארכאולוגים, אשר חפר את האתר, בית לחם הגלילית היא מקום הולדתו של ישו אבי הנצרות. עד המאה ה-19 היו מצויים במקום שרידיהם של בית כנסת וכנסייה.
היישוב המודרני הוקם במקור על ידי הטמפלרים ב-1906, בתוך יער אלוני תבור על מקומו של כפר ערבי נטוש שאת קרקעותיו רכשו מבעליו האפנדי. הטמפלרים חיו במקום עד שנת 1939 חיי תרבות מלאים, שעם קום הרייך השלישי הפכו בחלקם לבעלי אופי נאצי. הם הפעילו בין השאר את תנועת הנוער הנאצית הנוער ההיטלראי. במהלך אותה שנה עצרו הבריטים את תושבי המושבה בתואנה של סיוע לאויב והיותם גיס חמישי, הבריטים גירשו את רובם לאוסטרליה לאחר ריכוזם במחנות מעצר. ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבה ואחרוני הטמפלרים גורשו לאוסטרליה. עם הגירתם של תושבי המקום, התיישבו בו יהודים עובדי אדמה והקימו במקום מושב עובדים. החל משנות ה-90 הפך המושב לאתר תיירותי.
האתר העתיק של בית לחם הגלילית נמצא בשוליים המערביים של המושב ובניני מושבת הטמפלרים. בית־הספר של היישוב ממוקם במרכז התל. בשטחו מצויים שפע של שרידי יסודות ממבני גזית, עמודים, בסיסים וחלקי בית־בד. בסקר ארכאולוגי שבוצע בעת השלטון המנדטורי אובחנו כאן שרידי כנסיה. ממערב, במדרון, נחשף מבנה ביזנטי שנחתך ע"י כביש הגישה למושב, ובו רצפת פסיפס, הנמצאת עתה בשלבי הרס מתקדמים. בתוך שטח המגורים, בחלק המערבי של המושב, נמצאים שרידי בורות איסום מדופנים בבניית אבן, יסודות מבנים, חלקי עמודים, בסיסי עמודים ובית־בד מבזלת. מקור: אתר 54 מפה 28  סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

 

התכנסנו בחצר המבנה ששמש את הטמפלרים ככנסייה וחנינו להפסקה קצרה ושם קיבלנו עוד סקירה מעניינת מיואל שדה על קורות הטמפלרים והקמת מושבותיהם בצפון.

 

יצאנו לדרך לאחר ההפסקה אבל לא לפני צילום קבוצתי למזכרת

 

חצינו את בית לחם הגלילית לאורכה וגלשנו לכיוון דרום.

 

כאן המקום לעצור לרגע ולהציג את המערך היישובי באזור התפר בין גבעות אלונים-שפרעם ובין עמק יזרעאל

 

יצאנו בדרך דרומה במורד הגבעות בתוך יער האלונים.

 

בעצם גלשנו בעמק לעבר מתחם באר אבא בצל האקליפטוס.

 

הגענו לבאר אבא.

באר אבא נקרא גם בִּיר אֶ-סַמַנְדוּרָה האתר כנראה היה חווה על תואי הדרך מאלוני־אבא לרמת־ישי, כ- 800 מ' ממערב לאפיק נחל בית־לחם. הבאר מתבססת על קבוצות מעיינות קטנים ליד אפיק ואדי, בתוך שטח של אדמת סחף רדודה, על גבי גיר קירטוני. באזור המעיינות הריסות בית אבן, קבוצת עצי אקליפטוס ודקל. מסביב פזורות שפע אבני בניין. ממצא הארכאולוגי דל ביותר ובעיקר חרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית. כמה חרסים נראים כקדומים יותר, אך קשה לתארכם בוודאות. מקור אתר 47 מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

המשכנו בדרך והגענו למתחם עין חזין,

 

חוּרבת חַזִין נקרא גם חִ'רְבֶּת בִּיר אֶל־בֶּיְדַר זה תל הנמצא מדרום־מזרח לגבעות אלונים ובמרחק של כחצי קילומטר משוליהן, בלב שטח חקלאי. שטחו העליון של התל כשלושה דונם. צורתו המלבנית של התל, נובעת משני שלבי ביצור שציר האורך שלהם דרום־מערב — צפון־מזרח. חפירות שוד, כולל שוד אבני בניין, חשפו קטעים מהחומה וממבנים אחרים בעיקר בצפון־מערב ובצפון־מזרח התל. הבנייה הייתה בניית גזית יבשה וניכרים שלושה שלבי בניין שונים. במערב התל נחשפה אמבטיית אבן, אולי ביזנטית? לרגלי התל, במזרח, מעיין ועליו באר בנויה. הממצא מצפון לתל שברי חרסים וכלי בזלת מהתקופה הכלקוליתית ועל התל, במדרון הדרומי, חרסים מהתקופות הישראלית II, הפרסית, ההלניסטית והרומית III-II על פני התל שבו עיקר הממצא מהתקופות הביזנטית והערבית. מקור אתר 40 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

 

 

מטבע הדברים, העניין של החברים לא היה בעדויות והממצאים הארכאולוגים אלא בטבילה בברכת המעיין.

 

השמחה במקום הייתה גדולה עם צינון הגוף וגם לאחר שליית המשקפים של שלום הוד שנפלו בטעות לתוכה והיה חשש שלא ניתן יהיה להגיע אליהם. החבר'ה התארגנו לקראת תזוזה.

 

יצאנו לדרך ורכבנו בין מטעי קיבוץ אלונים שהוא מבין היישובים הישראלים הוותיקים באזור שהוקם עוד בתקופת היישוב טרם ייסוד המדינה. למרות שלא נכנסנו אליו, מן הראוי לתת לו את הכבוד ולציין את קורותיו.

קיבוץ אלונים המשתייך לתק"ם נוסד בשנת 1935 בקרית חרושת ע"י הנוער העובד ובתמיכתו של הקיבוץ המאוחד, בעקבות קריאתו של אלכסנדר זייד להקים קבוצת רועים. קבוצה זו הייתה קשורה לסכסוך קשה על קרקעות בין יהודים לערבים, אדמות "קוסקוס-טבעון" שבסביבה. בסכסוך הואשם השומר יצחק חנקין בהריגה ונידון ל-10 שנות מאסר. בשנת 1936 הצטרפה קבוצה של עליית הנוער שהייתה הראשונה מבין חברות הנוער שעלתה מגרמניה וסיימה את הכשרתה בעין חרוד. היה זה הקיבוץ הראשון שהקימו חניכי עליית הנוער, והשלישי שהוקם ע"י הנוער העובד. עם הזמן הלך וגדל הקיבוץ והחלה בעיה של תעסוקה בקרב חבריו, יחד עם מחסור באדמות חקלאיות עבור ענפי הקיבוץ. בינואר 1938 נחרשו אדמות קוסקוס (טבעון) במבצע התגייסות של טרקטורים רבים ושל עשרות זוגות בהמות שהגיעו מרבים מיישובי הצפון. ובאותה השנה עלו למקום הקבע, ל"תל קצקץ", כישוב חומה ומגדל. בתקופה הראשונה התפרנסו מעבודות חוץ במקומות מרוחקים יחסית, בנמל חיפה, נטיעות ביקנעם והנחת קו חשמל בואדי ערה. בשנים שלפני הקמת המדינה שימש הקיבוץ בסיס למטה הפלמ"ח, למחלקה הערבית של הפלמ"ח ולקורסים של ההגנה. חצי שנה לאחר מכן, בכ"א בסיוון תרצ"ח, 20 ביוני 1938, החלו חברי הקיבוץ להתיישב בקוסקוס תחתית (אזור הכניסה לקיבוץ של ימינו). הקבוצה חייתה בשתי נקודות, בקוסקוס תחתית ובשייך אבריק. מצב זה נמשך כשנתיים וגרם לקשיים רבים בתחומי החיים השונים. ב-11 ביולי 1938 נרצח אלכסנדר זייד בדרכו לאסיפה בשייך אבריק. מספר חודשים לאחר מכן, ב- 18 באוקטובר 1938, הונחה אבן הפינה לחומה בנקודת הקבע על הגבעה ב"קוסקוס עילית". החומה הגנה על אוהלי המגורים, אוהל חדר האוכל, צריף המרפאה וטנק המים. מחוץ לחומה הוקם בית הביטחון (הבית הלבן) וחמש עמדות מבוצרות. מאוחר יותר הוקם מגדל השמירה באזור רמת הדסה לאבטחת הסביבה, וגם מגדל המים באלונים, המהווה עד היום את הסמל של הקיבוץ. באותה עת רבים מחברי הקיבוץ השתלבו במסגרות הביטחוניות. חלקם של החברים התגייס למסגרות הלגאליות: חיל הנוטרים, משטרת החופים ופלוגות הלילה המיוחדות וחלקם למסגרות הבלתי לגאליות: חיל המשמר, חיל השדה ופלוגות השדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו חברים אחדים לשירות בצבא הבריטי על יחידותיו השונות. חברים אחדים הצטרפו לשורות הפלמ"ח. בשנים 1943-1946 התמקם מטה הפלמ"ח באלונים והאזור שימש כמקום אימונים ומסתור של רבות מפלוגות הפלמ"ח בתקופות שונות. באותה התקופה גדל הקיבוץ והצטרפו חברים נוספים מארצות רבות.

התקדמנו צפונה לעבר אלוני אבא.

 

חלפנו בתוך ים השיבולים שמסביב ואז מאחד הטלפונים בקעה המוסיקה הנפלאה של הגבעתרון. המלצה: כדאי לעשות אתנחתא בקריאה ולהתענג עליה.

 

אחרי "עליה ראשונה" נכנסנו לתחום היישוב אלוני אבא והתכנסו בחצר הכנסייה ששימשה את הטמפלרים.

 

אלוני אבא – מושב שיתופי השייך לתנועת העובד הציוני שגם הוא נמצא בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם הצנחן הארץ-ישראלי אבא ברדיצ'ב, אחד משבעה צנחנים ארץ-ישראליים שנפלו בשבי הנאצי במלחמת העולם השנייה והוצאו להורג. בצד המושב השיתופי, המונה כיום כ-43 בתי אב מוקמת הרחבה קהילתית בה מתגוררות כ-80 משפחות שאינן שייכות למושב השיתופי. הרחבה נוספת של כ- 100 יחידות דיור בתהליך מתקדם. ראשוני המתיישבים באזור אלוני אבא היו אנשי כת הטמפלרים הגרמניים, אשר בחלומם ליישב את ארץ הקודש, הקימו בשנת 1907 מושבה חקלאית קטנה ושמה "ולדהיים" (Waldheim, בגרמנית: "נווה יער") בסמוך ליישוב הטמפלרי בית לחם הגלילית והתקיים עד לגירושם של הגרמנים בשנת 1948. היישוב אוכלס מחדש בשנת 1948 על ידי גרעין של תנועת הנוער הציוני, שנוצר מאיחוד של חניכים מרומניה, גרמניה ואוסטריה. לאחר ארבע שנים של גיבוש ועבודה במושבה הרצליה עלה הגרעין להתיישבות ביישוב הגרמני "ולדהיים", שנכבש על ידי כוחות חי"ש של ההגנה במלחמת העצמאות. לאחר שלוש שנים בנקודת הקבע הוחלט לאמץ צורת חיים של מושב שיתופי. אחד הסממנים המיוחדים הקיימים באלוני אבא הוא הכנסייה האוונגלית שהוקמה בשנת 1916. בשנת 2015 התגוררו במושב כ- 1,040 תושבים. מרבית חברי המושב השיתופי היום הם פנסיונרים או חברים העובדים מחוץ למושב, החקלאים מתפרנסים בעיקר מענפי החקלאות הבאים: פלחה, ענבי יין, רפת ולול.

 

עברנו לאורכו של היישוב, יצאנו משערו הצפוני אל עבר כביש 7513 כביש הגישה ליישובים אלוני אבא ובית לחם הגלילית, וגלשנו בו לכיוון צפון בקטע קצר של מאות מטרים.

 

פנינו בדרך צפונה ונכנסנו לתוך שמורת אלוני אבא.

 

שמורת אלוני אבא היא השריד הגדול ביותר ליער אלונים אשר כיסה בעבר את כל השטח שבין הרי נצרת וטבעון בצפון, ועד חדרה וקיסריה בדרום. השמורה, כמו היישוב, נקראת על שם הצנחן הארץ-ישראלי אבא ברדיצ'ב, אחד משבעה צנחנים ארץ-ישראליים שנפלו בשבי הנאצי במלחמת העולם השנייה והוצאו להורג. רוב רובו של יער זה נכרת על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה כדי לשמש כדלק לקטרים. ההתנגדות העיקשת של המתיישבים הטמפלרים היא שהביאה לשמירת חלק זה של היער. שמורה זו משתרעת דרומית לכפר בסמת טבעון, צפונית לכביש 7513.  יער אלוני התבור זה רציף עד לשנות ה- 1980, כאשר בותר בעקבות פיתוח מואץ בו בעטיו של הקמת היישובים בדוויים והיהודיים החדשים (נופית, כעביה – טבאש, אלון הגליל ואחרים). חלקים מתחום היער הוכרזו או מוצעים כשמורות טבע, השומרות על המעט שנותר. שמורת אלוני אבא הוא "יער פארק" המאופיין במרווחים בין העצים ולעיתים קרחות יער של ממש. העצים השכיחים (אלון התבור ולבנה רפואי) עומדים בשלכת בחודשי החורף. בין העצים פורחים שפע גיאופיטים, וביניהם כלנית מצויה בגוונים שונים, בעיקר בעמקים שבין הגבעות.

 

 

לאחר טיפוס נוסף אל לב השמורה ירדנו בדרך לעבר היישוב חלף טאבש.

 

המשכנו וטיפסנו לעבר כעביה.

כעביה-טבאש-חג'אג'רה הוא יישוב בדואי נוסף המאורגן כמועצה מקומית שהוכרזה בשנת  1996 ואוכלוסייתה מונה כ-5,000 נפש. המועצה המקומית כעביה כוללת בתוכה שלושה שבטים עיקריים בשלושה מתחמים: כעביה בו מתגורר שבט כעביה, טבאש בו מתגורר שבט טבאש וחג'אג'רה בו מתגורר שבט חג'אג'רה.

 

משם גלשנו צפונה לעבר ערוץ נחל ציפורי.

נחל ציפורי (שנקרא גם ואדי אלמלכי) הוא הציר המרכזי המנקז את אזור הגליל התחתון המערבי ואגן הניקוז שלו משתרע על שטח נרחב של כ 290 קמ"ר. הנחל מנקז חלק מהרי נצרת, את גבעות אלונים – שפרעם וחלק נרחב מבקעת בית נטופה והר תורען באמצעות נחל יפתחאל שהוא יובלו העיקרי. ראשיתו של הנחל במעינות א-רינה בהרי נצרת משם הוא זורם מערבה לאורך כ 32 ק"מ עד למפגשו עם נחל קישון בעמק זבולון  5 ק"מ לפני שפך הקישון לים. לנחל ציפורי מאפייני נוף יחודי המבדילים אותו מנחלי הגליל המערבי האחרים. כאמור, בראשיתו מתחתר הנחל בהרי נצרת הבנויים מסלע קרטוני רך מתקופת הסנון והאיאוקן וזורם בעמק אלוביאלי רחב למדי, שרוחבו הממוצע כ 150 מטר ובמקומות אחדי מגיע לכ 400 מטר. בהמשך, מכעביה במזרח ועד יציאת הנחל למישור האלוביאלי של מישור מפרץ חיפה (עמק זבולון) במערב, אזור הנחל נמצא בין גבעות אלונים– שפרעם הקמורות הבנויות מסלע קרטוני אאוקני מכוסה קרום נארי ואופיו הנופי דומה לנחלי רמת מנשה שמדרום לו. למרבית אורכו הוא נחל איתן. חלקו העליון של הנחל אכזב והוא ניזון גם ממספר מעיינות השופעים בעיקר בחורף וביניהם עין רבי, עין אבינועם, עין מהיל, עין גת חפר, עין אמת אבל, עין לפידות ועין תורעאן. בנחל ציפורי זרימה רציפה מתקיימת הודות למספר מעיינות הנמצאים לאורכו והם  מעינות ציפורי, עינות יפתחאל ועין יבקע. ערוץ הנחל נמצא בעומק 150 מ' מתחת למפלס הגבעות. יובליו מבתרים את הסלעים הרכים לסבך של גבעות מעוגלות. בשנים גשומות זרימת המים בקיץ רציפה בדרך כלל ובשנים שחונות הזרימה מקוטעת, בהתאם לשפיעת המעיינות המזינים את הנחל וניצול המים להשקיית חלקות חקלאיות, בעיקר בקטע הנחל שמצפון מזרח לשמשית ובקטע שבין כעביה לראס עלי הכולל את עין יבקע.
בשנים האחרונות רשות המים, רשות הטבע והגנים,  המשרד להגנת הסביבה ורשות ניקוז נחלים קישון פועלים יחד עם משרד החקלאות להשגת מכסות מים ממקור חיצוני להשקיית החלקות החקלאיות לאורך הנחל, זאת במטרה לשחרר את כל מי המעיינות לזרימה חופשית בנחל לטובת שיקום המערכת האקולוגית, על החי והצומח שבה . בימות החורף מתווספת לזרימת הבסיס זרימה שיטפונית בסדר גודל של כ-6 מלמ"ק. עוצמת השיטפונות בנחל נמוכה בדרך כלל למעט אירועים קיצוניים בה הספיקה עשויה להגיע לכמה עשרות מ"ק/ שניה במורד הנחל.
בעבר, נחל ציפורי סבל מזיהום חמור של מימיו, שאיבת מים ופגיעה בגדותיו ובמערכות החיים לאורכו. הנחל הטבעי והיפה, הפך לחצר האחורית של הישובים לאורכו ,קלט אל תוכו שפכים, פסולת והושפע מתשטיפים חקלאיים וריסוסים ומתנועת רכבי שטח. במקטעים מסוימים, נעלמה לחלוטין צמחיית הגדות האופיינית לנחל. כיום, נמצא נחל ציפורי בתהליך רחב היקף של שיקום אקולוגי וסביבתי בשיתוף קהילות הנחל. מי הנחל כיום הם נקיים, קיימת תכנית לשחרור מעיינות והפסקת השאיבה לאורכו וגדותיו מטופלים לשיקום פיזי והשבה של מינים. מעשה השיקום במקביל לעבודת חינוך והסברה, מאפשרים את ההכרה בחשיבותו של משאב זה לאדם ואת השבת החיים לנחל  לאורך זמן .המבקרים בנחל יכולים לפגוש נחל בעל מגוון של בתי גידול ומורכבות מבנית גבוהה, הנדירה בין נחלי הארץ בשל הסדרה אינטנסיבית של נחלים. המקור: רשות ניקוז ונחלים קישון

 

 

למעשה עם הכניסה לערוץ נחל ציפורי החל הקטע השלישי של הטיול

 

התחנה הבאה הייתה במתחם עין יבקע

כשהגענו היה כבר חם מאוד. אבל, קודם נעמדנו מכל כיוון להנציח את שפעת המים.

 

מתחם עֵין יִבְקַע נקרא גם רָאס אֶל-עֵין הוא בעצם גם אתר ארכיאולוגי ונקרא גם מעיין הסוסים. במקום נמצאת חורבה (כשני דונמים וחצי) על מדרון גבעה, שעֵין יִבְקַע נובע לרגליה; בחלק העליון של החורבה אותרו שרידי מבנה, שנבנה באבני גוויל, המכוסים גל של אבנים מסוקלות. לרגלי החורבה, במקומה של נביעת המעיין, נבנתה באבנים מסותתות ובאבני גוויל בריכת אגירה (3×2.9 מ'). בדופן הדרומית של הבריכה שולב סכר קדום (רוחבו 2 מ' בערך); הוא נבנה בשתי שורות של אבנים מסותתות (מידותיהן על פי רוב 0.7×0.6 מ') ונשתמר כדי שני נדבכים. במרחק של 40 מ' בערך ממזרח לבריכה נמצאת  גת חצובה בסלע, שלה זרבובית חצובה. הממצאים במקום הם כלי צור מן התקופות הפליאוליתית התחתונה והתיכונה ומן התקופה הכלקוליתית; חרסים מתקופות אלה: הברונזה הביניימית (בחלקו הדרומי של האתר), הברונזה התיכונה ב', שלב ב', הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הממלוכית והעות'מאנית. מקור אתר מס' 127 מפה 24 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

גם במקום זה מה שעניין את החברים ובצדק הייתה הטבילה במים הצוננים בגלל שכבר היה חם מאוד.
הכיף והצחוקים היו רבים! צריך היה להיות במקום כדי להבין על מה מדובר!

 

הבילוי נגמר מתארגנים לקראת המשך הטיול במורד הנחל.

 

אבל, היה לנו עיכוב. לא תקר אחד אלא שניים בשני זוגות. החברים מתארגנים בזריזות לתקן את התקלה.

 

יצאנו לדרך לאורך ערוץ הנחל ואלה המראות

 

ברכיבה בקטע זה של נחל ציפורי עברנו לרגלי שני ישובים צעירים הרדוף על הרכס מצפון ונופית מדרום.

הרדוף קיבוץ שהוקם בשנת 1982 על ידי חסידי תורתו של רודולף שטיינר, ובראשם ישעיהו בן אהרון. חברי הקיבוץ קיבלו על עצמם לפעול על פי התורה האנתרופוסופית בתחומים מגוונים ושונים, ביניהם מתבלט הקיבוץ בפועלו בתחום התזונה. עדות לכך היא תעשיית המזון האורגני הקיימת בקיבוץ. חברי הקיבוץ הם חלוצי יוזמות חינוכיות מתנועת חינוך ולדורף. במסגרת יוזמות אלו הקימו בשנות השמונים בית ספר הפועל בשיטות אלה. בראשיתו כלל בית הספר כיתה אחת. כיום פועל בהרדוף בית ספר ולדורף על-אזורי, המפעיל כיתות א' עד יב', ובו לומדים כ-550 ילדים. כמו כן פועלים בקיבוץ שלושה גני ילדים. בקיבוץ נעשה ניסיון באינטגרציה קהילתית של אוכלוסיות ילדים, נערים ומבוגרים הזקוקים לסעד נפשי מיוחד. בקיבוץ פועלת קהילה שיקומית 'טוביה' לילדים בעלי מוגבלויות, 'בית אלישע' לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, ובי"ס אזורי יסודי ותיכון ברוח וולדורף – מבוסס על עקרונותיו של רודולף שטיינר, המאפשרים לאדם להשתלב בסביבה באופן נכון. בשנת 2015 חיים בקיבוץ כ-550 תושבים

נופית היא יישוב קהילתי כפרי בתחום המועצה האזורית זבולון הנמצא רכס קושט, בגובה  213.5 מ' מעל פני הים, כארבעה ק"מ צפונית מערבית לקריית טבעון. נופית – כשמה כן היא, נטועה בחורש הטבעי וצופה לחמדות נוף נחל ציפורי ממזרח ומצפון, חיפה ומפרץ חיפה ממערב, גבעות אלונים וטבעון – מדרום. הישוב הוקם ב- 9 בנובמבר 1987, ביוזמת גרעין משפחות, להקמת יישוב כפרי, בדגש חברתי קהילתי. היישוב נקרא בתחילה פי-נר, על שמו של לודוויג פינר, מראשי חברת רסקו שפעלה ליישוב בני המעמד הבינוני מקרב עולי גרמניה. שם היישוב הוחלף בהמשך ל"נופית" בגלל קונוטציה לא נעימה. ציינקים אומרים שכדאי היה לקרוא לרחוב ההיקפי הטבעת. שלב ב' של היישוב, נבנה החל משנת 1997. כיום מונה היישוב 700 בתי אב, וכ- 2,900 תושבים. מחוץ ליישוב מקיף אותו "שביל אוהד סובב נופית", על שם אוהד זך – בן הישוב אשר נפל בלבנון. השביל משקיף על הוואדיות הסובבים את היישוב ועל מפרץ חיפה, ומקושר לשביל ישראל.

 

התקדמנו במורד הנחל לעבר טחנת הנזירים.

 

טחנת הנזירים נמצאת במרחק של כשני קילומטרים מערבית למעיין עין יבקע. הטחנה נבנתה במאה הי"ט בידי נזירים מן המרכז הכרמליטי שעל הר הכרמל והופעלה בכוח המים, שהוזרמו אליה מעֵין יִבְקַע. הטחנה פעלה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 ולאחר מכן ננטשה. המקום עדיין שייך לכנסייה הקתולית, אשר החכירה אותו לישראלים. אלה שפצו את המבנה ופתחו במקום בית הארחה. ליד הטחנה גשר אבן שלו שתי קשתות הנטוי מעל הנחל. בשנת 2011 השכיר מנזר הכרמליטים את טחנת הנזירים לרשות ניקוז ונחלים קישון הפועלת לשיקום נחל ציפורי המקדמת תכנית להפיכת מתחם הטחנה למרכז ההדרכה הראשון בארץ לנושא של שיקום נחלים. בשנת 2014 הוצתה הטחנה על ידי אלמונים.

 

 

המשכנו הלאה במורד הנחל לאורך הטיילת החדשה שנבנתה בשנת 2014 חלק משיקום הנחל והנגשתו לציבור

 

הגענו לצומת הדרך עם כביש הגישה ליישוב רס עלי למול טחנות ראס עלי.

ראס עלי הוא כפר ערבי הנמצא על גבעה קטנה המוקפת כמעט מכל צדדיה על ידי אפיקו של נחל ציפורי. הכפר נוסד בשנת  1927 וכנראה שתושביו הם יוצאי כפרי האריסים אל-מג'דל וכופרתא שחזרו לאזור לאחר שאדמותיהם נקנו על ידי משפחת סורסוק הלבנונית בשנת 1925‏‏‏.  על שרידי אל-מג'דל הוקמה מאוחר יותר חוות הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן‏‏. מספר תושבי הכפר היום הוא כ-600 והם מוסלמים ושייכים היום למועצה אזורית זבולון. בכפר יש בית ספר משותף לראס עלי ואל-ח'וואלד, הסמוך שבו לומדים ילדים מגן חובה ועד כיתה ח'.

 

 

טחנות ראס עלי  הנקראות טחנות עליל או טחנות מרפוקה, הן שתי טחנות קמח הממוקמות זו מעל זו ושנבנו בתקופה העותמאנית השוכנות על הגדה הדרומית של הנחל. הטחנות  הונעו על ידי מימיו של מעיין עין יבקע השוכן במעלה הנחל במרחק של כשלושה קילומטרים מהן שהגיעו אליהן באמצעות אמת מים. לרגלי מבנה הטחנה התחתונה התגלו שרידים צלבניים מוקדמים יותר. את הטחנות מאפיינת ארובה בגובה של 12 מטר, שהיא כנראה הגבוהה בכל טחנות הקמח הידועות בארץ ישראל והייתה בשימוש עד שנות ה-30 של המאה ה-20, והתחתונה עד 1946

 

למעשה בצומת זו הגענו לקטע הלפני האחרון של  מסלול הטיול. לפני העליה הישרנו מבט דרום- מערבה על המשך ערוץ הנחל.

 

לאחר שחצינו את נחל ציפורי התחלנו לטפס בעליה לעבר יער קריית אתא. כך נראה האזור בעבר.

 

הייתה זו עליה באורך של 2 ק"מ בשיפוע סביר כמוצג במפה

 

החום בשעה זו היה כבד מאוד. התאמצתי בדיווש. לקראת סוף העליה הדופק שלי עבר את המותר. גם נגמר לי האוויר ולא היה לי כוח. את מאתיים המטרים האחרונים סיימתי בהליכה. אבל הדרמה האמיתית הייתה של לני שכמה ימים אחרי הטיול כתב ברשומה בפייסבוק "הרגשתי שאני בסוף היכולות שלי, אבל בגלל עיקשות מטופשת משכתי את עצמי אל מעבר ליכולות שלי. Big mistake. הרגליים קרסו!" את תחושותיו הוא הטיב לתאר שם.

 

בקצה העליה בחניון ישבה החבורה ואני הצטרפתי אליהם. לאחר התאוששות קצרה ולאחר סקירה מעניינת נוספת של יואל שדה הוספתי עוד כמה משפטים על האזור. אי אפשר היה לוותר על צילום למזכרת מקטע זה של הטיול.

 

מקום ישיבתנו בחניון היה סמוך לח' אושא.

חורבת אושה, זה כנראה המקום בו נמצא משכן הקבוע הראשון של הסנהדרין לאחר שנדד לגליל בעקבות מרד בר כוכבא (132 – 35 1 לספירה).  כאן נתכנסה שארית החכמים שחידשו את הסנהדרין והתקינו את התקנות הידועות  "כתקנות אושה".

 

אודה על האמת בגלל החום והעייפות לא היה לנו כוח וחשק להגיע אליה. מן הסתם שעוד נחזור למקום בהזדמנות קרובה.

 

לאחר ההפסקה ולאחר שלני הגיע והתאושש יצאנו אל הקטע האחרון של הטיול. רכבנו בדרך החוצה את יער קריית אתא. הגענו למעבר מתחת לקטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון.

 

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי.  הקטע הצפוני, מיגור לטמרה נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

 

 

לאחר חציית כביש 70 הגענו אל שכונת טל בקריית אתא .

שכונת גבעת טל קריית אתא החלה להבנות בשנת 1996 ביוזמת משרד הבינוי והשיכון להרחבת העיר והאחיזה הטירטויראלית באזור. היא מאופיינת במספר גדול של בתים פרטיים. כל הרחובות בשכונה קרויים על שם אומנים מהתקופה המודרנית.

 

שם הסתיים הטיול. התארגנו במהירות והצטוותנו לכלי הרכב שהיסיעו אותנו לנקודת ההתחלה. טניה נשארה לשמור על האופניים עד שנחזור. אז התחוללה הדרמה השנייה עליה למדנו בדיעבד. כך היא כתבה יומיים אחרי: "סיפור אמיתי… סוף יום רכיבה עם המדריך הנהדר אדוארדו…. החבר'ה יוצאים להקפצת רכבים… אני נשארת לבד באזור לשמור על 14 זוגות אופניים… נאמר לי שההמתנה כחצי שעה… רק לא נאמר למה… מתיישבת לי בכיף ובסבבה מתחת לעץ רענן בצל… פותחת את הפייסטוש… באחוזים האחרונים של הסוללה השובקת חיים… כעבור כרבע שעה מגיעה ונעצרת מולי עגלה יפיפייה לאופניים… ירקרקה ומצוחצחת… הנהג מסתכל עלי…. אני מסתכלת על הנהג… נוצר קשר עין… ואני מתחילה לגלגל בראש שאני מעמיסה עכשיו על העגלה 14 זוגות אופניים… אדוארדו לא הדריך אותי, אבל כנראה זאת הייתה הכוונה… אני קמה להתחיל להעמיס ומוודא ליתר בטחון מול הנהג שהוא הגיע עבורינו לקחת את כל הזוגות… איזה מזל שזה היה דני לוי המקסים והאמין…הוא הסביר לי בעדינות שאין בכוונתו לקחת את כל האופניים… וגם לא הגיע עבורנו… אלא לעניינים משלו… אדוארדו, בפעם הבאה לא לסמוך עלי בשום פנים ואופן… זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת… מזל שנפלתי על איש עדין והוגן…" טוב שכך. קשה היה לחשוב מה היה מתרחש אם היינו מגיעים חזרה והאופניים שלנו כבר נסעו למקום אחר. כנראה בלי שוב.

 

 

מבט תלת ממד  דינמי של המסלול

 

אפילוג

היה זה טיול מעניין, מגוון במקומות, במראות בחוויות. על כך מגיעה מלוא הערכה  לאדוארדו שתכנן את המסלול תוך הכרת השטח והבנה כיצד צריך להיות המסלול.

 

 

הטיול היה ארוך. יצאנו לדרך קצת אחרי 06:30 וסיימנו לקראת השעה 13:00.  חלק גדול מזמן העצירות, שעתיים ושלוש רבעי מתוך שש ורבע שעות, הוקדשו לשתי רחצות/טבילות כמו שמקובל אצל רבים בטיולי הקיץ ואלה סייעו לרענן/לצנן את הגוף החם.  בשעתיים האחרונות היה חם מאוד מאוד. לא נורא אבל התגברנו! הקרטיבים שקיבלנו בקצה העלייה האחרונה והמעט קשה מאדוארדו היו טעימים ומרעננים במיוחד!

 

 

במהלך העצירות לאורך המסלול נדרשנו יואל שדה ואני בקיצור נמרץ לנושאים רבים. אי אפשר היה שלא להתייחס לגאוגרפיה של גליל התחתון בכלל, וגבעות אלונים-שפרעם, בפרט. דברנו מעט היסטוריה – מספר אירועים דרמטיים שתרחשו באזור. ניסינו לצייר תמונה תמציתית של התפתחות המערך היישובי באזור. התייחסנו גם לכל היישובים או שעברנו בתוכם או לידם וגם ליערות הנטועים ושמורות הטבע, למעיינות ולאתרים הארכאולוגיים.

 

 

שוב אחזור ואציין שאת הטיול הוביל בכישרון רב, כמו תמיד, אדוארדו שהקפיד על לכידות הקבוצה. סייע לו בכך מיכאל אייזנשטיין שהיה במאסף ונשאר תמיד עם הרוכבים האחרונים כמוני שעצרתי לצלם ללא הרף. הטיול עם חבורה גדולה זו, 14 אנשים, היה כיף גדול ועל כך נכתב הרבה ברשת הפייסבוק אחרי הטיול. מן הסתם עוד נצא יחד לטיולים שכאלה. כך אני מאמין ומקווה. אדוארדו לא יאכזב!

 

 

 

ביום שבת (7/5/2016) יצאנו לטיול בהרי יהודה שהתחיל ושהסתיים במתחם בר בהר מול מושב בר גיורא. היינו שלושה אנשים: גידי בשן איש קק"ל (רכז קהילה ויער סטף אזור ההר), עמית פינקלשטין (שמעת לעת כשרק יכול מצטרף לטיולים) ואני. מסלול הטיול שכבר עברתי בו מספר פעמים, הוא קצר, לאורכו מספר עליות ובקטעים קצרים ממנו הרכיבה קשה מאוד עד בלתי אפשרית.

 

המאמץ שהשקענו בטיול היה שווה! מסלול זה הוא מעניין. ברכיבה לאורכו, לנוכח מראות הדרך והשיחות שקיימנו למדנו בטיול זה על מהותו הגאוגרפית של חבל ארץ זה, על החורש הטבעי ומדיניות הייעור של קרן קיימת ועל המערך היישובי בחבל ארץ זה בתקופה משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות ובתמורות שחלו בו בתקופה שמאז הקמת המדינה.

 

גאוגרפיה

אזור הטיול הוא בלב הרי יהודה שבשדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית.

 

בתקופה שבין מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים, אזור הטיול בפרוזדור ירושלים היה בעצם אזור ספר.

 

 

זה מסלול הטיול

 

הרי יהודה, החבל הארץ בו טיילנו מתאפיין בנוי רכסים שכיוון חלקם מזרח – מערב  וחלקם בכיוון דרום-דרום-מערב  אל צפון-צפון-מזרח וביניהם ערוצי הנחלים, חלקם מוכסים בחורש טבעי, חלקם נטועים כרמים ועל פסגותיהם ומדרוניהם גם יער נטוע.

 

המערך היישובי

מאז שלהי התקופה העות'מאנית ועוד במאות הקודמות קודם לכן ועד מלחמת העצמאות בסוף שנות ה-40' של המאה הקודמת לא היו באזור זה יישובים עבריים אלא רק יישובים ערבים. מבחינה מנהלית אזור הרי יהודה היה שיך לסנג'ק (מחוז) ירושלים והכפרים באזור הטיול היו חלק מנחיית (נפת) בני ערקוב.

 

 

כל הכפרים באזור זה נזכרים בספרות הנוסעים המערביים שעברו בארץ ישראל במאה ה-19 ונסקרו על ידי הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F) אך, אין ידוע ממתי התקיימו במקום.

 

אלה הכפרים במרחב הטיול שהתקיימו עד מלחמת העצמאות ובעיי אתריהם ההרוסים והנעלמים עברנו בטיול.

 

כפרים אלה כמו שאר הכפרים באזור נכבשו בשלהי מלחמת העצמאות ב"מבצע אל ההר".

מבצע ההר מבצע ההר נקרא גם מבצע אל ההר ונערך בין 19 באוקטובר ל-22 אוקטובר 1948 נגד הכוחות המצריים בחזית הרי יהודה, דרומית לנחל שורק ועד לבית גוברין. הוא היה בעצם חלק ממבצע יואב למיגור הכוחות המצרים ממישור החוף הדרומי וההר ופריצת הדרך לנגב. מטרות המבצע היו ריתוק הכוחות המצריים כסיוע למבצע יואב והרחבת השליטה הישראלית בפרוזדור ירושלים בכיוון דרום על חשבון הנוכחות המצרית.  יעדי המבצע היו יומרניים ורחבים יותר מאשר נעשה בפועל. הם היו תמיכה במבצע 'יואב' באגפו המזרחי, פתיחת כביש בית-ג’ברין כדי שישמש דרך נוספת לנגב, כיבוש בית-ג'אלה ווהסרת האיום על ירושלים מדרום, כיבוש מחדש של גוש-עציון והשתלטות על הר חברון, ניתוק קוו האספקה של הלגיון הירדני בדרך ירושלים-יריחו. מבצע החל בלילה בין ה-19 וה-20 באוקטובר בכיבוש המשלט המשותף ( שעל חורבותיו נבנתה העיר בית שמש). בהמשך נכבשו הכפרים על הרכסים ובשפלה הגבוהה  כוחות חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין נעו מכפר לכפר במשך שלושה ימים וכמעט לא נתקלו בהתנגדות. הכוחות שעמדו מולם הורכבו ממקומיים ומכ-600 חיילים מצריים ללא מפקדיהם שנטשו אותם בעקבות התקדמות מבצע יואב בדרום שגרם לניתוקם מעיקר הכוח המצרי בנגב. הלגיון הערבי שלח פלוגת לוחמים בפיקוד קצין בריטי כדי לחלץ את הלוחמים הערביים, אך נראה שהניסיון כשל. עם תחילת המבצע פינו תושבי את הכפרים הערבים את מקומם ובהמשך עברו מזרחה לבית לחם והרי חברון. במהלך המבצע פוצצו חלק מהבתים בכפרים כדי למנוע את תפיסתם חזרה בידי האויב. בעקבות המבצע הורחב "פרוזדור ירושלים" עד עמק האלה והגבול הורחק מהדרכים לירושלים. רוב הכוחות המצריים עברו מבית לחם לחברון ואת מקומם תפס הלגיון הירדני. הקו אליו הגיעו הכוחות הישראלים במבצע ההר נקבעו כקו שביתת הנשק בין ישראל ירדן בהסכמי רודוס שנחתמו במרס – אפריל 1949. ראוי לציין עוד שעם סיום המבצע, מנע דוד בן גוריון את בקשת מפקדי הפלמ"ח להמשיך להתקדם ולכבוש מחדש את גוש עציון ולהמשיך לכבוש את גב ההר בואכה חברון. הוא אף דרש לפנות את הכפר חוסאן. בן-גוריון חשש מתגובת העולם והאו"ם להמשך הכיבוש ורצה למנוע את כניסתם של לוחמי הלגיון הירדני לקרבות.

 

אחרי מלחמת העצמאות וקביעת קו שביתת הנשק הוקמו בראשית שנות החמישים מספר יישובים שלימים הוגדרו יישובי "מזלג פרוזדור ירושלים" והם: נס הרים, בר גיורא, מטע, צור הדסה ומבוא ביתר שהיום נמצאים בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. במפה הבאה ניתן לראות את אתריהם ביחס לכפרים שנכבשו ונהרסו במלחמה.

 

מסלול הטיול

מסלול הטיול, הגם שהיה קצר כלל ארבעה חלקים. החלק הראשון החל ביציאה ממתחם בר בהר מול מושב בר גיורא. גלשנו בירידה לעבר חלקו העליון והמתון של ערוץ דולב. עברנו ליד בית העלמין האזורי ודיוושנו במורד המעט תלול שהרכיבה בו על גבי האבנים לא הייתה נעימה. ירדנו לעבר הכרמים מדרום למושב נס הרים.

 

נס הרים מושב הוקם בשנת 1950 ויושבו בו עולים ממכוריסטאן. מקור שמו של היישוב בספר ישעיהו: "כנשא נס-הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" והוא הוצע על ידי זאב וילנאי. בעבר התפרנסו תושבי המושב מענף הלול ומטעים. האחריות על הלול ומשק הבית הייתה מוטלת על האישה, והגברים יצאו לעבוד במטעים ובשמירה תמידית על המושב מפני גניבות של ערבים שגרים באזור. כיום ישנן מספר משפחות שעדיין ממשיכות להתפרנס מענף הלול, אך רבים מהלולים הפכו למפעלים קטנים. חלק מתושבי היישוב עוסקים במקצועות חופשיים ובענפי פרנסה נוספים. נס הרים היה במקור מושב מסורתי, אולם בהרחבה החדשה של המושב הוחלט על הפיכתו למושב מעורב, ההרחבה מונה כ-80 משפחות, מחציתן דתיות ומחציתן חילוניות. כיום המושב מונה כ-250 משפחות כ-1200 תושבים.

 

 

התקדמנו ועלינו לעבר מתחם עין חוט שכנראה שיש את תושבי הכפר הסמוך בית עיטאב.

 

התקדמנו מעט ועלינו לפתח מערת קולבריום שיתכן ושימשה מקום מילוט של המבצר הצלבני  הקדום.

 

המשכנו וטיפסנו דרומה על האוכף בין עצי החורש.

 

ממערב לאוכף נמצא מתחם ח' בית עיתאב בו חורבותיו של יישוב ערבי נטוש. החלטנו הפעם לא להיכנס למקום אותו אנחנו מכירים.

בֵּית עִטָאבּ או בֵּית עַטָאבּ – הכפר שכן על הר בגובה של 675 מטרים מעל פני הים מעל נחל דולב שמצפון ונחל מערה שמדרום. הכפר נבנה על אתר קדום של מקום שזוהה עם אֶנאדַבּ, שמופיעה ברשימת העיירות בארץ ישראל שהוכנה במאה הרביעית לספירה, והצלבנים כינו אותו בֵּיתַ'הָתַפּ.
בראש ההר במקום נמצאים שרידי מתחם מלבני (40×50 מ' בקירוב). שרידי מבנים הערוכים מסביב לחצר מרכזית. במתחם, שפתחו פונה לדרום, שרדו חלקי קמרונות של קירוי. במרכז החצר – שרידי מבנה מן התקופה העות'מאנית. מחוץ למתחם – שרידי מבנים דלים ובית קברות מן התקופה העות'מאנית. בסקר שנערך באתר בשנת 1989 תועדו שרידיו של בית אחוזה נרחב מן התקופה הצלבנית (שני שלבים). במדרונות ההר אותרו שני מתקני קולומבריום חצובים בסלע. מדפנו של אחד מהם נמשכת מנהרה קרסטית (מֻעָ'ארַת בִּיר אֶל-חַסוּתָא), שאורכה עשרות מטרים. בקרבת האתר נובע בגיא מעיין מתוך נִקְבָּה חצובה; לאורכה נבנו שלושה פירים (1.5 מ' בערך קוטרו של כל פיר), המגיעים אל פני הקרקע.
מקור אתר 67, מפה 104 סקר ארכיאולוגי של ישראל.
אדוארד רובינסון ביקר בכפר בֵּית עִטָאבּ ב-1838 והעריך שחיו בו אז 600-700 תושבים בבתי אבן שנבנו סביב שרידי מבצר צלבני. ב-1855 התקיימו במקום קרבות עזים בין משפחת לחאם מהכפר ששלטה ב-24 כפרים באזור, לבין משפחת אבו ע'וש היריבה. ב-1931 התגוררו בכפר 606 תושבים ב-187 בתים, וב-1944-45 ירד מספר התושבים ל-540. אדמות הכפר, שצורתו כצורת קשת, מנו באותה עת 8,757 דונם והשתרעו לכיוון דרום-מערב עד נחל מערה. חקלאות היתה מקור הקיום העיקרי של תושבי הכפר, שעסקו גם בגידול חיות-משק. הגידולים כללו דגנים, ענבים, עצי זית ועצי פרי נוספים. בנוסף, היו בבעלות התושבים שטחים נרחבים במישור החוף עליהם גידלו דגנים. הגידולים הושקו מי גשמים ובמי מעיינות, שסיפקו גם מים לשתיה. במהלך תקופת המנדט הופקעו חלק מאדמות הכפר על מנת ליצור אזור מיוער גדול בבעלות ממשלתית.
מושב נס הרים הוקם על אדמות הכפר ב-1950, מצפון לאתר הכפר. האתר מכוסה עיי חורבות רבים מבתי הכפר ההרוסים, ושרידי המבצר הצלבני בולטים במקום. ממזרח וממערב לכפר יש שני בתי קברות. עצי שקד, חרוב וזית גדלים באתר הכפר, ושיחי צבר גדלים בקצהו הדרומי.

 

 

ירדנו בדרך מזרחה למתחם. בקטע אחד הירידה הייתה תלולה וכמעט בלתי רכיבה. אני חוזר שבפעם קודמת לפני מספר חודשים מצב הדרך לא היה כך. ייתכן ונהרסה ונרמסה תחת גלגלי הטרקטורונים או כלי הרכב רבי מינוע הפוקדים את האזור. גלשנו לעבר נחל מערה והתקדמנו בו לכיוון מערב. שוב פנינו דרומה והתחלנו לטפס על השלוחה המפרידה בין נחל מערה לנחל אוזן. גם בעלייה זו היה קטע תלול ודרדרתי שלא הצלחתי לרכוב בו וחבריי התקשו בטיפוס.

ירדנו לנחל אוזן והתקדמנו לעבר עין אוזן.

מתחם עין אוזן נמצא מתחת שיחי האלה סביב משטחי הסלע הלבנים. כדי לראות את המעיין  יש להיכנס לתוך מקבץ שיח זה ואז נראה פתח של מערה חצובה, בתוכה נובע המעיין. המערה בנויה מחלל כניסה ומשני חדרים קטנים. מספרים שאלה מלאים במים צלולים ונקיים. גידי סיפר לנו שטבל בהם לפני מספר שנים בעת שעסק בכיבוי שריפה באזור ביום קיץ לוהט. כנראה שזמן החורף המעיין מלא עד גדותיו ולכן לא ניתן להיכנס אל החדר השני אלא בצלילה. הכניסה אל החדר השני אסורה מכיוון שלא ניתן לדעת האם יהיה מקום להוציא את הראש מעל פני המים במצב זה.

 

 

מאחר ולאורך המסלול עד כה ליווה אותנו מראה היער והחורש, שוחחנו על ההבדל בין החורש הטבעי הים תיכוני ובין היער הנטוע.

חורש ים-תיכוני הוא חברה אקולוגית המאפיינת אזורים בעלי אקלים ים-תיכוני בעולם. החורש הים-תיכוני נפוץ בשישה אזורים בעולם: באגן הים התיכון, בדרום אפריקה, בקליפורניה, בצ'ילה, בדרום-מערב אוסטרליה ובדרום אוסטרליה. בדרך כלל, מתכוונים במושג חורש לתצורה של עצים, שיחים ומטפסים הגדלים במעורב. שולטים בו צמחים קשי עלים וירוקי-עד, בכיסוי רציף וצפוף. כתוצאה מכך, נוצר נוף סבוך בעל שכבתיות בלתי ברורה. בארץ החורש הים תיכוני נפוץ בחמישה אזורים: גליל עליון, גליל תחתון, כרמל, שומרון והרי יהודה.
שלושה פרמטרים אקולוגיים עיקריים משפיעים על יחידות הצומח של החורש הים תיכוני בארץ: רום החורש – ההשפעה היא בעיקר דרך הטמפרטורה; הטופוגרפיה של האזור – כמות קרינה תלוית מפנה במדרונות, מאזן המים, ערוצים מוצלים וקרירים; השפעת המסלע והקרקע – ההשפעה היא דרך ממשק המים והמינרלים.
היחידה הטיפוסית בתא השטח של הטיול היא חורש אלון מצוי והיא מאופיינת בחברת צומח אלון מצוי – אלה ארץ ישראלית. החברה מופיעה לרוב על סלעי גיר ודולומיט וקרקע טרה רוסה, ברום 300 – 1000 מ'. החורש המצוי לאורך דרך הנוף בה רכבנו מייצג היטב האת החברה אלון מצוי – אלה ארץ ישראלית. הצומח כולל כמובן את העצים אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, קטלב, ומעט עצי אורן ירושלים (בניגוד לדעה הרווחת, כל מיני האורן הגדלים בארץ (כולל אורן ירושלים, ואורן הצנובר = אורן הסלע) אינם גדלים בר בארץ אלא הובאו ע"י האדם מארצות אחרות). שיחים ובני-שיח  עיקריים הם אלת המסטיק, לוטם שעיר ומרווני, קורנית, צתרה ורודה, ומרווה.

הייעור בישראל הוא אחד ממפעליה של הקרן הקיימת לישראל. עם ראשית ההתיישבות הציונית בראשית המאה הקודמת מרבית שטחי הארץ היו ללא עצים. בשנת 1904, שלוש שנים לאחר שקק"ל נוסדה,  במקביל לפעילותה בתחום רכישת הקרקעות, היא יזמה נטיעת עצי זית על אדמות בן שמן וחולדה שזה עתה נרכשו. המחשבה מאחורי יוזמה זו היתה לטעת עצים הנותנים פרי וכן מצטיינים בחיוניותם. פעילות זו ציינה את ראשית מפעל הייעור של קק"ל שנמשך עד עצם היום הזה. מאז הקמתה קק"ל נטעה למעלה מ- 240 מיליון עצים על פני 920 אלף דונם. בנוסף, קק"ל אחראית לטיפול בכ-400,000 דונם חורש טבעי וכן אחראית לגידור והסדרה של כ-400,000 דונם אדמת מרעה. להרחבה באתר קק"ל
מטרות הנטיעה השתנו ומשתנות בהתאם לתקופה. בעבר נטיעת היערות באה לענות על צרכים מידיים כמו הגנה על שטחי קרקע נרחבים ושימור הקרקע. כיום, ליערות תפקידים מגוונים נוספים. מדיניות הייעור של קק"ל מבוססת על עקרונות של פיתוח בר-קיימא: גישה אקולוגית שפועלת עם המערכות הטבעיות ולא נגדן; שיקול חברתי לפיו היער משרת את הציבור והקהילות; קידום שימושים ויוזמות כלכליות הכוללים: פיתוח תיירות, מרעה, תעשיות עץ ועוד. פתיחת היערות לציבור ללא תשלום וללא מגבלות נגישות, מתוך עקרון שוויון תוך-דורי. שמירה על היקף שטחי היער ואיכותם מתוך דאגה לדורות הבאים.  קק"ל מחויבת לביצוע אמנות בינלאומיות שעליהן חתמה מדינת ישראל בתחום הייעור ובתחומי שמירת הסביבה מכאן שמטרות הייעור הן: שיפור הנוף וגיוונו; אספקת שטחי נופש, טיולים ואתרי בילוי לציבור; שימור וחיזוק של המערכות האקולוגיות והתהליכים הטבעיים על מנת לאפשר ליערות לקיים את השירותים האקולוגיים; הגברת נטיעות עצים בידי הציבור והגדלת זיקתו ליער; הגדלת השימוש הכלכלי של היערות ושל שטחים אחרים הנטועים בעצי יער; קליטת תעסוקה יזומה בעיתות משבר כלכלי; הגנת אילנות; השתתפות בשמירת השטחים הפתוחים במדינת ישראל. להרחבה באתר קק"ל

 

בשיחה שהתפתחה גידי בשן סיפר לנו מקצת על עבודת המחקר שכתב בשנת 2014 בנושא השפעת הייעור על שינוי הנוף בפרוזדור ירושלים מ-1917 ועד 1967, במסגרת לימודיו לתואר שני במכון שכטר. המעוניין לעיין בעבודה זו יוכל לפנות אליו או לספריית מכון שכטר.

 

יצאנו ממתחם עין אוזן והתחלנו לטפס על השלוחה בין נחל אוזן ובין נחל זנוח. כל הדרך לווה אותנו מראה הרכסים והמדרונות המכוסים בחורש הטבעי.

 

המשכנו מזרחה על הרכס וטיפסנו מעל עיי הכפר עלאר מול מושב מטע.

עלאר – הכפר שכן על המורד הרכס בין נחל אוזן מצפון ונחל זנוח מדרום. הכפר מצוין במפת ה-P.E.F  מהרבע האחרון של המאה ה-19.  ב-1944-45 חיו בכפר 440 תושבים מוסלמים בבתי-אבן ברחובות צרים ומתפתלים, בהם נבנו חנויות קטנות. תושבי הכפר החזיקו ארבעה אתרי-דת בקרבת הכפר, שאדמותיו השתרעו באותה עת על 12,356 דונם. ילדי הכפר למדו בבית-הספר היסודי של הכפר. התושבים התפרנסו בעיקר מחקלאות וגידלו דגנים, ירקות, זיתים וענבים. רוב הגידולים הושקו במי-גשמים וחלקם במי-מעיינות שהיו מצויים סביב הכפר, כולל עין אל-תנור. צמחית בר גדלה אף היא על אדמות הכפר. בשנת 1950 הוקם מושב מטע בקצה הדרומי של אתר-הכפר, ומושב בר גיורא הוקם באותה שנה מצפון-מזרח לאתר, שניהם על אדמות-הכפר. לוחות-בטון ומוטות ברזל פזורים בעיי-חורבות האתר, כמו גם שרידי טרסות וקירות אבן. מבנה אבן בעל כיפה, בו שכן בית-הספר עדיין עומד על תלו. על הטרסות שבמורדות שצופים לעבר אתר-הכפר גדלים עצי ברוש, שקדיות ושיחי-צבר. במקום נמצאה אתר 102, גת חצובה חציבה גסה בסלע בקרבתה של פסגת גבעה: משטח דריכה מעוין (1.2×2.8 מ' בקירוב), בור איגום סגלגל (1.1×1.4 מ') וחציבה קטנה, רבועה, בקרבת הבור, אתר 102 במפה 104 סקר ארכיאולוגי של ישראל

מטע מושב נמצא על קו הרכס בגובה 625 מטר מעל פני הים סמוך לכביש 375 בקטע שבין צור הדסה לבין קיבוץ נתיב הל"ה. המושב הוקם בשנת 1950באדמות הכפר הערבי עלאר שהיה במקום עד למלחמת העצמאות על ידי עולים מתימן, אשר נטשו אותו כעבור שנתיים, וקלט מאוחר יותר עולים מצפון אפריקה. המושב משתייך לזרם הפועל המזרחי אך כיום רוב אוכלוסייתו חילונית. השם ניתן למושב על שם המטעים בסביבה ומבוסס על הפסוק (יחזקאל ל"ד, כ"ט): "והקימותי להם מטע לשם, ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא ישאו עוד כלימת הגויים". בעבר, המושב התבסס על מטעי נשירים ועל לול, אך כיום רוב תושביו אינם עוסקים בחקלאות. כיום מונה היישוב כ-240 בתי אב וכ-800 נפשות.

 

המשכנו לטפס מעט ברגל אל ח' דורבן.

 

חורבת דורבן נקראת גם ח' אֶ-שֵּׁיח' אִבְּרָאהִים וגם ח' אֶ-שִּׁחַ'תַה. זו חורבה שגודלה כשלושים דונם המשתרעת על ראש גבעה בולטת (נ"ג 682). נמצאים בה  גדרות אבנים, מערות (מהן ששימשו לקבורה), כבשן סיד ושרידי מבנים מן הדורות האחרונים. על הקרקע פזורים שברים של כלי חרס ואבני פסיפס. במצבור חרסים מאחת המערות במורד הצפוני-מערבי של הגבעה נערכה חפירת בדיקה בשנת 1963. נמצא, שהמערה שימשה כבר בתקופת הברזל ב' (הממצאים כללו ידית הנושאת טביעה 'למלך'); רוב הממצאים מן המערה – מכלול אחיד ועשיר למדי, ובו שבר של כלי זואומורפי ושברים של כלי חרס הנושאים אותיות חרותות – יוחס לשלבה המוקדם של התקופה הפרסית (שלהי המאה הו' והמאה הה' לפני סה"נ). מקור אתר 103 מפה 104 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

רכבנו לאורך השלוחה ומצפון ממול יכולנו לראות את מושב בר גיורא

 

בר גיורא מושב עובדים נוסד ב1950 ויושבו עולים ממרוקו ומשתייך לארגון משקי חירות-ביתר. המקום נקרא על שם בר גיורא ממנהיגי המרד הרומי. המקום בו נמצא היום המושב היה בתקופת המנדט מחנה נופש של הצבא הבריטי שהוקם לאחר המערה במדבר המערבי בשם "מחנה עַלַאר" כשמו של הכפר הסמוך עַלַאר שנמצא בסמוך למקום בו הוקם המושב מטע. בר גיורא הוקם בתחילה כמחנה עבודה בשם "איתנים" שהפך להיות מושב בשנת 1954. ועדה של משרד החקלאות קבעה בתחילת 1961 כי אין כל טעם בהמשך קיומו של המושב כמושב חקלאי. בתחום המחנה הבריטי לשעבר נמצאה שנים רבות אכסניית נוער שאינה פעילה היום וגם בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע שעבר בראשית שנות ה-70 להר גילה.

 

המשכנו מזרחה וירדנו מהגבעה עליה נמצאת ח' דורבן.

 

 

בירידה דרך יכולנו לראות את מושב בר גיורא מכיוון צפון.

 

עצרנו ליד מספר בורות מים הצמודים לשביל.

 

התקדמנו מזרחה על השלוחה מדרום מעל חלקו העליון של נחל זנוח ומצפון השלוחה בה נמצא מושב נס הרים.

 

התקדמנו במורד הדרך. התקדמנו מהר. עצרנו וחזרנו מעט על מנת להתבונן של שרידי מבנה קבר שיח אחמד אל חובני.

קבר אֶ-שֵּׁיח' אַחְמַד אֶל-חוּבַּאנִי נקרא גם ח' חוּבִּין – מבנים ושרידי מבנים (כארבעה דונמים) על כתף שלוחה, מסביב לקבר שיח', שנבנה על חלקם של השרידים הקדומים. עוד באתר מערות ששימשו למגורים, גדרות אבנים ובורות מים. בשרידי המבנים ניכרים סימני שימוש מאוחר, כנראה בתקופה העות'מאנית. המבנה של קבר השיח' כולל חצר קטורה וחדר מלבני טוח: תקרתו היא קמרון חביתי, ובראשו כיפה בולטת. בקיר מול פתח החדר – גומחה מפויחת. הקמרון המוליך מן החצר אל החדר מעוטר בציורים באדום – דגמי צמחים, אדרות, ריבועים ומלבנים – וכן בנקודות כחולות ובטביעות של כפות ידיים ('חמסה') בסיד לבן. בקרבת המבנה – עצי אלון. על מדרון השלוחה – מדרגות עיבוד. חרסים שנמצאו במקום מהתקופות ההלניסטית, הרומית הקדומה, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית (רוב הממצא – משתי התקופות המאוחרות). המקור: אתר 107 מפה 104סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

ירדנו בדרך אל עבר ערוץ נחל זנוח ופנינו מזרחה במעלה הדרך בתוכו בטיפוס שהוביל אותנו אל כביש 3866 המחבר בין צומת בר גיורא וצומת צור הדסה. חצינו את הכביש ונכנסנו לתחום החורש ממול שם החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול. נכנסנו לתחום פארק בגין.

 

פארק בגין מנציח את זכרם של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של ישראל, ושל רעייתו עליזה משתרע על כ-8,000 דונם נחל רפאים, מיובלי נחל שורק, מציין את גבולו הצפוני של הפארק. בערוץ הנחל עוברת מסילת הברזל הישנה שמובילה לירושלים. בדרום גובל בפארק כביש 375 ובמערב – כביש 386. הקו הירוק מציין, פחות או יותר, את גבולו המזרחי של הפארק. בתחומי הפארק נמצאים שני נהרים ששיאיהם מתנשאים לרום של יותר מ-700 מ' מעל פני הים: הר רפאים והר גיורא. ערוצים עמוקים מבתרים את ההרים ומעניקים לנוף נופך דרמטי. הפארק מאופיין ביער קק"ל, בחורשים טבעיים, בטרסות חקלאיות ישנות ובמעיינות קטנים, שמימיהם נאספו לבריכות אגירה ומשם הובלו לחלקות השלחין. לפארק יש שני שערי כניסה ראשיים: אחד,  שער בר גיורה – השער נמצא ליד התחנה לכיבוי אש, כקילומטר ממזרח לכניסה ליישוב בר גיורה (כביש 386 ליד סימן ק"מ 15)   והשני  שער מבוא ביתר – השער נמצא כ-700 מ' ממזרח לכניסה ליישוב מבוא ביתר (כביש 375 ליד סימן ק"מ 8). הרחבה אתר קק"ל.

 

גם בתוך פארק בגין טיילתי לא פעם. החלטנו בהזדמנות זו לרכב בשביל שאינו מוכר לנו ובדרך ממול יכולנו לראות את פאתי היישוב מבוא ביתר.

מבוא ביתר הוא מושב קהילתי שכאמור שייך למועצה אזורית מטה יהודה ומהווה חלק מיישובי המזלג (בר גיורא, נס הרים, מטע וצור הדסה). השם ביתר נגזר משם העיר העתיקה "ביתר" ששכנה בסמוך בעת העתיקה ו מלאה תפקיד חשוב במרד בר-כוכבא וכן הייתה מבצרו ומעוזו האחרון של שמעון בר כוכבא. העיר ביתר מוזכרת פעמים אחדות בתלמוד ובמקורות היהודיים.
המושב הוקם ב-24 באפריל 1950 כמושב שיתופי על ידי שני גרעיני עליה, האחד מה בשם "חד נס", ביתרים אמריקאים והשני בשם "נילי" ביתרים דרום אמריקאים. ב – 1953 ילידי הארץ הצטרפו לישוב במסגרת שרותם הצבאי כגרעיני נח"ל של ביתרים וב- 1954 הצטרפו לישוב הביתרים הטוניסאים. טרם מלחמת ששת הימים היה יישוב ספר הקרוב לגבול עם ירדן. עד למשבר הכלכלי שפקד את המגזר החקלאי בשנות ה-80, מבוא ביתר היה מושב שיתופי.בשנים האחרונות המושב נמצא בתהליכי התחדשות, הן מבחינת ההרחבה שהחלה להתאכלס והן מבחינה קהילתית. במושב כ- 250 משפחות המורכבות מאוכלוסייה מגוונת ומעורבת, עדתית ואמונתית משפחות דתיות ,מסורתיות ומשפחות חילוניות., קהילת המושב מונה את הוותיקים בנים ממשיכים והמשפחות החדשות. אתר היישוב

 

המשכנו בדרך עלינו לכיוון ח' כפר צום.

ח' כפר צום, נמצאת בראש גבעה המתנשאת לגובה 735 מ' מעל פני הים, תחומה מצפון ומדרום בגיאיות עמוקים הנשפכים לנחל שורק ולנחל רפאים. החורבה סמוכה ממערב לחורבות ביתר (ח'רבת אל-יהודי) וח'רבת קובי, כקילומטר אחד מצפון לתוואי הדרך הרומית שקישרה בין ירושלים לבית גוברין. באתר שרידי כפר ערבי הבנוי על חורבות יישוב עתיק ובחלקו הדרומי מבנה גזית ששימש קבר שיח'. בשרידי היישוב העתיק שרידי מבנים, בורות, מתקנים חצובים ובריכה גדולה. מזה שנים רבות האתר הוא יעד מבוקש לשודדי עתיקות. בחודשים נובמבר 2011 וינואר 2012 תועדו שני מקוואות טהרה חצובים ומטויחים בח' כפר צום בעקבות פעילות פיקוח של מפקחי היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות. במקום מנם לא התגלו ממצאים העשויים לתארך את המתקנים, אך האדריכלות האופיינית והטיח המכסה את הדפנות מלמדים על חציבה ושימוש במהלך התקופה הרומית הקדומה. מקוואות טהרה אלו הם עדות ארכיאולוגית ראשונה לכך שבאתר ישבו בתקופת בית שני יהודים שהקפידו על דיני טהרה. להרחבה חדשות ארכיאולוגיות

 

בשולי הגבעה עצרנו להפסקה קצרה.

 

המשכנו בסיבוב ברכס בדרך מעל נחל יואל.

 

בדרך יכולנו מעל נחל יואל לראות את הגבעה המיוערת בהם נמצאים עיי הכפר ראס אל עמאר ממול למתחם עין יואל

ראס אבו עמאר – הכפר ניצב על גבעה מוארכת בגובה 625 מטרים, מוקף משלושה צדדיי מורדות תלולים: מדרום וממערב לנחל יואל ומצפון לנחל רפאים. הכפר מצוין במפת ה-P.E.F  מהרבע האחרון של המאה ה-19. ב-1944-45 נמנו בכפר 620 תושבים, מוסלמים כולם שהתגוררו בעיקר בבתי אבן, ושטחו עמד על 8,342 דונם. רחוב ראשי חילק את הכפר, שצורתו כמלבן, לשני חלקים. היו בכפר בית-ספר יסודי ומספר חנויות קטנות במרכזו, וכמה אתרים מקודשים לזכר שיח'ים מקומיים. אדמות הכפר שימשו לחקלאות ולמרעה. מעיינות סיפקו לתושבי הכפר מים לשתייה ולהשקיית גפנים, ובאמצעות מי גשמים גידלו תושבי הכפר דגנים, ירקות ועצי פרי, כולל עצי זית. בשנת 1960 הוקם הישוב צור הדסה על חלק מאדמות הכפר. במקום נמצאים עדין גלי אבנים מבתי הכפר צמחיית בר גדלה בין ההריסות, בנוסף לעצי שקד, זית וחרוב. שיחי צבר גדלים בדרום מזרח ודרום מערב האתר. בניין אבן בן שתי קומות.

 

עין יואל – מעיין קטן הנובע מתוך סבך משוכות פטל קדוש. המעיין נודע בעבר בשם עין אבו עמאר, כשמו של הכפר הסמוך שהיה כאן. השם "עין יואל" מנציח את יואל בן יהודה פוטופוביץ', שהיה חבר בגרעין שעלה למושב הסמוך מבוא ביתר. יואל נרצח בשנת 1959 בידי ערבים כשיצא עם חברו לשאוב מים מהמעיין והוא בן 17. עין יואל הוא מעיין נקבה. מימיו מוזרמים בצינור פלסטיק אל בריכת אגירה עגולה מבטון. המים, ששימשו בעבר את תושבי מבוא ביתר, זורמים כיום בפלג דק לנחל יואל הסמוך. סמוך למעיין נראות טרסות יפהפיות הנושאות עצי בוסתן.

המשכנו בסביב למרגלות הר גיורא, גם על טיפוס עליו ויתרנו בטיול זה. השלמנו את הסיבוב וחזרנו בדרך מערבה תוך כדי טיפוס אל עבר צומת בר גיורא והלאה למתחם בר בהר שם הסתיים הטיול.

מבט על

אפילוג

טיול זה היה במזג אוויר מופלא ונעים, אביב חורפי וקריר.
הוא נמשך כארבע ורבע שעות ומתוכן יותר משעה וחצי של שיחות בנושאי תוכן ונוספים.

בטיול זה הושקע מאמץ פיסי בחלק מהרכיבה.
כרוכבי האופניים חשנו את המוכר והידוע:
הטופוגרפיה היא אחד המרכיבים החשובים ממנו נגזרים אופי הרכיבה וטבעו של הטיול.
התבליט קובע את מהלך תוואי המסלול ובעיקר את שיפועיו
והתכסית היא שמגדירה את מצע המסלול ואיכות הדיווש בו.

בטיול היו לנו קטעי מסלול שהיו בהם שילוב של שביל תלול  עם דרדרת אבנים גם בעליה וגם בירידה.
בקטעים אלה טיול האופניים הפך לטיול עם אופניים!
לעיתים נדמה היה שלקחנו את האופניים לטיול ואני נעזרתי בהם כמשען בטיפוס ובירידה.
לא נורא היה כדאי! 

דרך טיול יכולנו לעמוד שוב על מהותם הגאוגרפית של הרי יהודה ועל חבל הארץ שנקרא פעם "פרוזדור ירושלים".

דברנו בהרחבה על החורש הטבעי ומדיניות הייעור של קרן קיימת

נושא נוסף שעניין אותנו היה המערך היישובי בהרי ירושלים בתקופה משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות
והתמורות שחלו בו בתקופה שמאז הקמת המדינה עם ייסוד היישובים. 

לסיכום: טיול מענג ומלמד עם חברה נעימה 

 

 

 

בשבת הצמודה לשביעי פסת תשע"ו (30/4/2016), בשעת בבוקר מוקדמת, התייצבנו ארבעה חברים ממרכז הארץ (מיכאל סופר, עמיקם פרייס, יונה בקלצ'וק ואני) בחנייה שבכניסה לקיבוץ אפק. שם כבר המתין לנו משה כץ, בן וחבר הקיבוץ, שתכנן את מסלול הטיול והוביל אותו.

 

היזמה לטיול זה נבעה משיחה טלפונית קצרה ומעניינת בין משה וביני בעקבות הערותיו לדף טיול שלי שפרסם בתחילת חודש אפריל 2016 אדוארדו אוקסמן, מנהל "פורום אופניים תפוז". בסוף השיחה משה הזמין אותי לטייל אתו באזור מגוריו בקיבוץ  אפק. לא חשבתי פעמיים ומיד הסכמתי. אני אוהב להכיר אנשים חדשים ולטייל אתם במחוזותיהם ובמיוחד אם הם פחות מוכרים וידועים לי. משה שלח לי את הצעת המסלול והזדמנות לממשה הייתה ביום שבת זה.

 

הגאוגרפיה של אזור הטיול

האזור שטיילנו בו בהיבט הגאוגרפי של חלוקת הארץ לאזוריה הוא מישור החוף הצפוני ובו שני חלקים מישור חוף הגליל העליון ומישור חוף גליל תחתון.

 

אזור הטיול הזה היה במישור חוף הגליל התחתון המערבי.

 

הגדרה ממוקדת יותר של אזור הטיול היה במרחב הפתוח של מישור חוף מפרץ חיפה שנקרא גם בשם עמק זבולון. שמו של עמק זבולון יסודו בטעות, שכן עמק זבולון של ימינו היה שייך לפי תיאורי גבולות הנחלות שבספר יהושע לנחלת שבט אשר, בעוד שבט זבולון שכן באזור עמק יזרעאל. .מקור הטעות הוא בפרשנות מוטעית לפסוק בברכת יעקב לזבולון: "זבולון לחוף ימים ישכון" שממנו נשמע כאילו נחלת שבט זבולון היא בחוף הים. שמו הערבי של עמק זבולון הוא ואדי ג'ידרואו ג'ידרו, על שם "חירבת ג'ידרו" שהייתה במקום בו שוכן היום כפר ביאליק. זכר לשם זה נשמר בנחל גדורה –ואדי פוארה.

 

 

אורכו של מישור חוף מפרץ חיפה כ-15 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ והוא משתרע בין מורדות רכס הכרמל בצד דרום ודרום מערב ובין קו פרשת המים לאורך כביש 85 מצומת אחיהוד והשטח בו נמצאת העיר עכו בצפון; בין חוף הים במערב ובין רגלי מורדות גבעות אלונים – שפרעם ושלוחות רכסי הגליל התחתון במזרח ובעצם לאורך כביש 70.

 

 

עיון בניתוח פרי עטו של הגאוגרף יהודה קרמון על מבנהו ואופיו של מישור חוף מפרץ חיפה מצביע על כך שהוא משתרע באזור שקיעת היבשה הכולל גם את העמקים וחלקיו המרכזיים נמצאים בגובה שאינו עולה על 10 מ' מעל פני הים. כתוצאה משקיעת האזור כוסו רכסי הכורכר בשלמותם והם חשופים רק בקטע קטן ליד תל אפק ובית העלמין הישן של הקריות. גם מפרץ חיפה נוצר משקיעה זו והוא רדוד כמעט לכל אורכו. רדידות זו  מאיטה את זרם החוף של הים, גורמת להשקעת חול אשר הגלים מביאים אל היבשה ויצרה קשת של חוליות נמוכות שרוחבה 2 ק"מ. חוליות אלה חסמו את מוצא הניקוז של כל המפרץ. נחל הקישון נסתם  ויצר שטח נרחב של ביצות בדרומו של עמק זבולון שהוא המשכו של עמק יזרעאל מערבה. נחל נעמן הוטה צפונה לאורך השוליים הפנימיים של החולות  והוא מגיע אל הים מדרום לעכו במקום שבו הולכים החולות ומדלדלים. קרוב למוצאו אל הים מתחבר אליו נחל חילזון  המנקז את החלק הצפון מערבי של הגליל התחתון. אפיקו של נחל נעמן אינו מסוגל לקלוט את תוספת המים של נחל חילזון ולכן מתפשטים מים אלה ויוצרים שטח ביצות העולה בהיקפו על ביצות נחל הקישון . כך נוצרה בחלק המרכזי של מישור חוף המפרץ  ביצה גדולה. רק בשליש המזרחי של מישור חוף זה יש אזור יבש המתאים לעיבוד חקלאי. גם כאן העדיפו היישובים המנצלים שטחים אלה להתמקם  במדרון הגבעות. בימי קדם היו קיימים גם בתוך העמק יישובים שמוקמו על מחשופי הכורכר והבולטים הם תל אפק ותל כיסן. החוליות והביצות מנעו את המעבר ברוב חלקי מישור מפרץ חיפה  ודרכים היסטוריות קדומות עקפו אותו ממזרח.
על אופיו הגאוגרפי הפיסי של אזור מישור מפרץ חיפה אפשר ללמוד מעיון בשתי מפות מהמאה ה-19: מפת ז'קוטן שהוכנה עבור צבא נפוליאון שכבש את הארץ ב-1799 ומפת הקרן לחקירת ארץ ישראל המלכותית הבריטית (P.E.F) שסקרה ומיפתה את הארץ בשנות ה-70' של מאה זו.

 

 

 

בהיבט ההיסטורי מנהלי אזור מישור מפרץ חיפה בשלהי השלטון העות'מני היה חלק מתת מחוז עכו – שפרעם.

 

 

היישובים בתת מחוז זה היו מעטים ונמצאו בשוליו של מישור חוף המפרץ.

 

 

 

בחתך רוחב של מישור חוף מפרץ חיפה בהגדרתו הרחבה יותר ניתן להבחין בחמש רצועות אורך שכיוונן צפון – דרום  והן ממערב למזרח: (1) רצועת חולות חוף הים ושפת הים; (2) רצועת הכורכר שכמעט אינה קיימת וניתן לראות מחשופים של בתל אפק ותל כיסן (3) הרצועה הפנימית המורכבת קרקע אלובליאלית וסחף שהיא רחבה בעמק זבולון ומשתרעת במישורי ההצפה של שני הנחלים החוצים מישור חוף זה בדרכם לים והם בחלקו הדרומי נחל הקישון והנחלים המצטרפים אליו ובחלקו הצפוני נחל נעמן ונחל חילזון ונוספים המצטרפים אליו; (3) רצועת רגלי הגבעות בגובה  70 – 100 מ' בה נמצאים שלוחות ועמקים והקרקע בה מעורבת סחף, גרף, גיר ורנדזינה; (4) רצועת גבעות שפרעם אלונים שהיא המזרחית ביותר והן בעצם אזור מעבר בין המישור ובין גבעות ורכסי הגליל התחתון המערבי.

 

 

 

כיום לאחר שנים רבות של בנייה ופיתוח יישובי במישור מפרץ חיפה ניתן להבחין בו למעשה בשלושה חלקים שההבחנה בין שימושי הקרקע:
1. אזור חוף בו נמצאות קריות המפרץ וחלק מחיפה והוא אזור של בינוי עירוני ותעשייתי המתרחב בדרום – אזור קרית אתא – עד לרגלי גבעות שפרעם ורכסי הגליל
2. רצועה צרה לאורך הנעמן ובה שמורות טבע קטנות
3. מרחב חקלאי ברצועה הפנימית המשתרעת עד רגלי הגבעות.

 

מסלול הטיול

מסלול הטיול במרחב הפתוח של מישור חוף מפרץ חיפה.

 

המסלול התחיל בקבוץ אפק ממנו ירדנו דרומה לעבר שדות חקלאי שפרעם ושדות קיבוצי גוש זבולון ופאתי קריית אתא. המשכנו מערבה אל שדות ומטעי כפר ביאליק ובתוכו. משם הכיוון היה צפון ורכבנו לאורך טיילת נחל גדורה בפאתי קריית ביאליק. המשכנו לשולי שמורת עין אפק והלאה לאורך הגדה המערבית של נחל נעמן. עברנו בברכת מגדלית הנחלים ועין נמפית וחנינו להפסקה במצפה דורון בירק שנמצא במרכז הלוגיסטי של מדגה כפר מסריק. המשכנו מזרחה בין ברכות הדגים של כפר מסריק והלאה לאורך הגדה הדרומית של נחל החילזון. פנינו דרומה לעבר לתל כיסאן (כיסון) ובאר כיסאן וטיפסנו על התל לתצפית. המשכנו בין שדות חקלאי טמרה לעבר שולי כביש 70 וחזרנו דרך מטעי קיבוץ אפק אל חצר המשק ושם סיימנו. בהכללה למסלול הטיול היו שני חלקים: ראשון ודרומי ושני צפוני.

 

 

 

 

סיפור הדרך והמקומות לאורכה

יצאנו לדרך מקיבוץ אפק ורכבנו דרומה ועברנו לרגלי הגבעה עליה נמצאת חרבת גלמת שנקראת "גבעת הכלניות" בפי אנשי הקיבוץ.

חרבת גלמת – חורבה ששטחה כשישה דונמים על גבעה (נ"ג 43) ועל מדרונותיה: אבני בניה מהוקצעות של מבנים קדומים בור מלבני, בריכה חצובה וחציבות שונות במחשופי סלע מדורגים במדרון הדרומי של הגבעה. בצדי דרך העולה אל הגבעה פזורים פריטי בניה. שרידי התקופה ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית. במישור מצפון לגבעה – שרידי מבנים וגדרות אבנים של יישוב מן התקופה העות'מאנית. המקור סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

חצינו במעבר תת קרקעי מתחת כביש 79 שהוא אחד מכבישי הרוחב בצפון הארץ החוצה את עמק זבולון ואת הגליל התחתון המערבי. הכביש מוביל מצומת עין אפק בקריית ביאליק ועד לצומת משהד שמצפון לנצרת, ואורכו 27 קילומטר.

 

כביש 79 נסלל על תוואי דרך עתיק שהוביל בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי, כולל הקמת מסלול לרכבת קלה עתידית במרכזו. העבודות, בהשקעה של כ-400 מיליון שקל, כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. לאורך רצועת הדרך מתוכנן תוואי מסילתי עבור רכבת ישראל. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל, שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון ישראל, חצי שנה מוקדם מהמתוכנן. מחלף זה מפריד מפלסית את כביש 79 מכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. במסגרת הקמת כביש עוקף קריות נבנה גשר המעביר את תנועת כביש 79 מעליו. הגשר נפתח לתנועה במחצית 2012. בתקופה זו הוחל גם בעבודות להרחבת קטע הכביש שבין קריית ביאליק ומחלף גלעם לכביש בן 2 מסלולים לכל כיוון עם הפרדה בין שני כיווני הנסיעה. במסגרת העבודות בוטל בחורף 2013 מחלף גלעם, והוחלף בצומת מרומזרת. המחלף נפתח מחדש ב-14 במאי 2014. בסך הכל, במהלך סוף העשור הראשון של המאה ה-21 ובעשור השני של מאה זו, הוקמו 9 מחלפים חדשים לאורך הכביש, וכן שודרג הכביש באופן משמעותי.

 

 

המשכנו דרומה ונכנסנו לתחום השדות השייכים לתושבי שפרעם

עברנו בשולי ח' בורגת מישור.

ח' בּוּרְגַּת מִישׁוֹר – חורבה בראש גבעה נמוכה בשוליו של עמק עכו. באתר שרידיה של חומה, המקיפה שטח שמידותיו 70×70 מ' בקירוב, ופינת מבנה איתן, שנבנה באבני גזית (רוחב הקירות 2.5 מ' בערך). בדרום לאזור המוקף חומה – שורת אבנים גדולות, מסותתות. מצפון-מערב לאזור המוקף חומה – באר שצווארה הוא פיר מלבני (4×3 מ' בקירוב), המדופן באבנים מסותתות. על הבאר נבנה מבנה (4.5×4.2 מ') באבנים מסותתות. בקרבת הבאר – אגן אבן מעוגל (קוטרו 1.7 מ'; שריד של בית בד) ממצא חרסים מן התקופות הרומית והעות'מאנית. המקור סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

הגענו לעין גלעם, במקום מבנה אבן עם גג מקושת מתוך המבנה גדל עץ תאנה אבל הוא מלא אשפה.

 

המשכנו דרומה לפאתי  קרית אתא והגענו למול הגבעה בה נמצא בית ספר לשוטרים.

 

המרכז ללימודי משטרה שבעבר נקרא בית הספר הארצי לשוטרים ונקרא על שם רב ניצב אהרון סלע לשעבר מפכ"ל המשטרה. המתקן נחנך ב-15 בדצמבר 1949 ובראשיתו התבסס על מבנה מצודת טיגרט שנבנה בראשית שנות ה-40'. בית הספר לשוטרים פעל עד ינואר 2015 והתקיימו בו קורסים להכשרת שוטרים וקצינים במשטרת ישראל ומשמר הגבול. במקום היו כמה מתקני אימונים, כגון מטווח סגור, ומגרש אימונים עבור כלבי משטרה. אורוות המחוז הצפוני של המשטרה ממוקמות אף הן במרכז. במרכז היה ממוקם מוזיאון "בית מורשת משטרת ישראל" ובו היו מוצגים רבים על התפתחות משטרת ישראל על זרועותיה השונות. במוזיאון היה חדר הנצחה לחללי משטרת ישראל. המוזיאון וחדר ההנצחה הועברו למכללה הלאומית לשוטרים. באוקטובר 2014  הסתיים קורס הקצינים האחרון במתקן בקריית אתא והכשרת הקורסים הבאים עברה למכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. בינואר 2015 נסגר המרכז.

 

המשכנו ברכיבה לכוון למערב ועברנו בין שדות גידולי השדה של היישובים הנמצאים בתחום המועצה אזורית זבולון .

מועצה אזורית זבולון שיישוביה נמצאים בעמק זבולון וסביבתו ושעל שמו היא נקראת. יישוביה נקראו בעבר גם גוש זבולון. המונח "גוש" הוא תחום של ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של המדינה שארגונו היה לפי יחידות משנה שנקראו גושים (זכורים המונחים גוש דן, גוש מגן, גוש באר שבע ועוד) בתחומי המועצה האזורית זבולון שקיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 ארבע עשר יישובים, כמעט מכול צורות ההתיישבות וביניהם הקיבוצים: אושה, יגור, כפר המכבי, רמת יוחנן, ושער העמקים והמושבים: כפר ביאליק וכפר חסידים א'.

 

 

רכבנו בשדות והגענו עד פאתי קריית אתא.

 

 

העיר קריית אתא מונה כיום כ- 55,000 תושבים ומתעתדת בקרוב להפוך לעיר בת 100,000 תושבים. שם הישוב הוא פרי  מיזוגן של המועצות המקומיות קרית בנימין וכפר – אתא, לרשות מוניציפלית אחת ב-28 אוקטובר 1965. קריית אתא הוקמה בשנת 1925, על ידי חברת "עבודת ישראל", כמושבה בשם "כפר עטא" – על שמו של כפר האריסים הערבי "כופרתא", שאדמותיו נקנו בראשית שנות ה-20' מהאפנדי סורסורק. במאורעות תרפ"ט נפגעה קשות על ידי פורעים ערבים וננטשה כמעט כליל. בשנת 1930 חזרו אליה התושבים וחידשו את היישוב במקום. בשנת 1934 הקימו במקום בית חרושת להכנת אריגים שנקרא "אתא" (ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו"), ולכן שונה שם המושבה ל"כפר אתא". בשנת 1941 הוכרזה כפר אתא כמועצה מקומית. בזמן מלחמת העצמאות שימשה כבסיס היציאה של הכוחות הלוחמים ב"מבצע דקל". בשנות ה-50 הוקמו במקום שלוש מעברות – מעברת כפר אתא, מעברת קריית נחום ומעברת שפרעם (נקראה גם מעברת גילעם). מעברת שפרעם סופחה בשנת 1958 לשטח היישוב כפר אתא. בשנת 1965 הוחלט על איחודה עם המועצה המקומית קריית בנימין הסמוכה והיישוב המאוחד נקרא קריית אתא. בשנת 1969 הוכרזה קריית אתא כעיר. בשנת 1985 נסגר בית החרושת את"א חברה לטקסטיל. בשנת 1995 הורחבה העיר עם בניית השכונות גבעת טל וגבעת רם.

 

 

כדי להתקדם לכיוון מערב  נדרשנו לחצות תעלת ניקוז עמוקה וזאת כדי עיקופה כפי שמסומן במפה.

 

התקדמנו מזרחה בשדות מושב כפר ביאליק לעבר הגשר המקומר מעל כביש עוקף קריות שעליו עלינו וחצינו אותו.

 

עוקף קריות (כביש מס' 22) הוא כביש באורך 14 ק"מ ובו שלושה נתיבים לכל כיוון וחמישה מחלפים לאורכו ונסלל על מנת להקל על עומסי התנועה באזור מפרץ חיפה. הוא כביש פרוורי במטרופולין חיפה המשמש ציר התחבורה הראשי במטרופולין, בדומה לנתיבי איילון במטרופולין תל אביב ודרך בגין במטרופולין ירושלים. הוא מקשר את העיר התחתית בחיפה עם צפון הקריות ועם עכו. הוא נפתח לתנועה מלאה במחצית הראשונה של 2013 והפך לחוט השדרה המרכזי של מטרופולין חיפה והקריות. הכביש, באורך 14 ק"מ, משמש כחלופת נסיעה נטולת רמזורים, במהירות נסיעה של 110 קמ"ש ובשלושה נתיבים לכל כיוון. עוקף קריות על חמשת המחלפים שלאורכו, מנקז אליו נסיעה אל יעדים רבים: כביש ההסתדרות (כביש 4), מנהרות הכרמל וכבישי הגישה לעיר התחתית בחיפה, קרית אתא, קרית ביאליק, קרית מוצקין, קרית ים, עכו, נהריה, יישובי מטה אשר, זבולון והגליל המערבי. המקור אתר נתיבי ישראל.
משה סיפר לנו כי בתור מי שמשתמש די הרבה בכביש, יש לציין שהתנועה בו זורמת כהלכה, כמעט שאין תאונות  ופקקים הנובעים מהן. אם להתבטא בעממיות אפשר לומר "שהצליח להם" וזה ממש לטובת ורווחת תושבי האזור.

 

 

שעמדנו על הגשר צפינו על חורבת גדורה,

חורבת גדורה נמצאת בקרבת כביש עוקף הקריות, כקילומטר ממזרח לכפר ביאליק. באתר נמצא תל ארכיאולוגי ובפסגתו מגדל המים ההיסטורי של כפר ביאליק, כמו גם שרידי בית קברות מוסלמי כנראה של כפר האריסים שהתקיים באזור עד שנות ה-20' שנקרא ג'ידרו ומוזכר במפת ה-P.E.F לעייל. לא המשכנו לכיוונו מאחר ואין גישה נוחה למטיילים לאתר, המוקף בשטחים חקלאיים פרטיים.

 

לאחר חציית הגשר נכנסנו לתחום המושב כפר ביאליק.

כפר ביאליק הוקם בשנת 1934, עם התחלת העלייה החמישית. הקרן הקיימת לישראל העמידה לרשות הכפר חמש מאות דונם קרקע במפרץ חיפה. המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית, בהנהלת ד"ר ארתור רופין, הציעה שעל הקרקע יעלו מתיישבים שיתאגדו לקואופרטיב חקלאי.  זמן קצר אחר כך  הפכו התכניות למעשים והכפר נוסד על ידי 28 משפחות עולים מגרמניה, שהתיישבו על אדמות הקרן הקיימת לישראל וכל אחת  קיבלה שבעה עשר דונם קרקע .אליהם הצטרפו גם מספר מדריכים חקלאים. כאשר התלבטו המייסדים כיצד לקרוא ליישוב שלהם, עלתה הצעה, להנציח את המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שנפטר חודש לפני העלייה לקרקע. כפר ביאליק נחשב אז, כפרבר של היישוב העירוני קרית ביאליק, אך הוא משתייך למועצה החקלאית ומוגדר כהתיישבות של המעמד הבינוני. להרחבה באתר המושב

 

 

בראשית 2016 החלו תושבי הכפר במאבק על רקע כוונות המדינה, להפקיע באמצעות רשות מקרקעי ישראל עוד ועוד נתחים מתוך האדמה החקלאית של הכפר. למתיישבים נודע שכפר ביאליק עומד לאבד את רוב אדמותיו או את כולן ועלול לאבד גם את עצמאותו, כיישוב כפרי חקלאי עצמאי. החשש שלהם שכפר בקריית ביאליק יטמע ביישוב העירוני הסמוך קריית ביאליק כפי שהתרחש בעבר בקריית חרושת בטבעון, במושבה נהריה בנהריה ועוד. הם יחד עם הקיבוצים רמת יוחנן, אושה, וכפר מכבי מוחים נגד כוונות הממשלה להפקיע אלפי דונמים חקלאיים באזור, לטובת בנייה במספר מתחמי בנייה ענקיים בקריית אתא ובקריית ביאליק. חלק ניכר מתכניות בנייה אלו לא היו מוכרות להם עד לאחרונה. הם חושדים כי קיימות תכניות בנייה נוספות שהם אינם מכירים, כשם שלא ידעו על תכנית הבנייה בקרית אתא דרום ובקרית אתא מערב. הרחבה ראו באתר המושב

יצאנו ליד השער הצפון מזרחי של כפר ביאליק ופנינו לעבר קריית ביאליק במסלול  שכיוונו צפון.

 

קריית ביאליק היא עיר ששטח שיפוטה הוא 8,000 דונם. היא גובלת בקריית מוצקין במערב, במועצה האזורית זבולון במזרח, בחיפה בדרום, ומצפון מפריד שטח של המועצה האזורית מטה אשר בינה ובין עכו. העיר מתייחדת בצורתה הארוכה והצרה: אורכה הוא 8.5 ק"מ, ורוחבה בין 3 ק"מ ל-400 מטר. קריית ביאליק נוסדה ביולי 1934 כשכונה בסמיכות לחיפה שהוקמה על ידי עולי העלייה החמישית מגרמניה ושמה הראשון היה "שכונת עולי גרמניה". כוונת המייסדים הייתה להקים יישוב שיקלוט עולים יהודים בארץ ישראל, ובמקום הוקם גם מרכז תעשייתי, שבו עבדו חלק מהתושבים. קבוצה מבין העולים, שעברה הכשרה חקלאית ושאפה לעסוק בחקלאות, ייסדה את הכפר. משנפטר חיים נחמן ביאליק, הוחלט לקרוא על שמו את שני היישובים הסמוכים, קריית ביאליק וכפר ביאליק. בעת מלחמת העולם השנייה הופצץ חלק מן היישוב בשל קרבתו לבתי הזיקוק הסמוכים. בזמן מלחמת העצמאות סבלו תושבי היישוב מהתנכלויות של הערבים באזור. בתחילת שנות ה-50 הוקמה ממזרח מעברת "עיר המפרץ" (נקראה גם "כורדני א'") ובה נקלטו בין השאר כ-100 משפחות של עולים מהודו. המעברה סופחה לשטחה של קריית ביאליק בשנת 1960. ב 1976 הוכרזה קריית ביאליק כעיר, כך גם שכנותיה קריית מוצקין וקרית ים. בשנת הוקם בעיר, על חורבות מפעל הטקסטיל "אתא", מרכז הקניות "הקריון". הרחבה אתר העירייה 

 

בפאתי מזרח קרית ביאליק רכבנו  לאורך טיילת נחל גדורה.

 

 

 

טיילת נחל גדורה (הפוארה) הוקמה על ידי קרן קיימת בשנת 2013 ואורכה כ- 2 ק"מ.

 

נחל גדורה, המוכר לוותיקי הקריות בשם "הפוארה", הוא אחד מיובליו של הקישון. הערוץ עבר תמורות ניכרות במהלך השנים ומהווה למעשה תעלת ניקוז. למרות זאת, שמר הערוץ (שמקור מימיו בעיקר מי תהום גבוהים, אליהם נלווים לעיתים מי שפכים), על מגוון של מיני חי וצומח, והוא משמש כ"מסדרון אקולוגי" המקשר בין נחל נעמן ובין נחל קישון ומאפשר תנועת בעלי חיים והפצת צמחים בין הנחלים. כיוון שמקור המים העיקרי בנחל הוא מי תהום, הרי שבחודשי הקיץ הנחל עשוי להתייבש.

 

 

המשכנו צפונה בפאתי שכונת קריית שמריהו

 

התקדמנו לעבר מול הפינה הדרום מזרחית של שכונת צור שלום.

שכונת צור-שלום נבנתה מחוץ לתחום המוניציפאלי של קרית-ביאליק, אדמות השכונה נרכשו מהערבים שהיו בעלי הקרקע ע"י יהודים דתיים מחלקה ההונגרי של רומניה (טרנסילבניה) לפני מלחמת העולם השנייה. אותם יהודים דתיים רכשו את האדמות באמצעות עמותת "צור שלום" (צור – שמו של אלוהים , שלום – הכמיהה לשלום אחרי המלחמה הנוראה). לאחר שעלו ארצה הם בחרו את השם לשכונה "צור שלום". השכונה צורפה לשטחה של קרית-ביאליק בשנת 1952 והשם שניתן לה ע"י הרוכשים נשמר עד עצם היום הזה.

 

פנינו מזרחה ועלינו על גשר מעל כביש עוקף קריות ומשם יכולנו להביט על תעלת נחל גדור.

 

עברנו ליד בית העלמין הישן של הקריות.

בית העלמין "צור שלום" שירת במשך שנים את תושבי הקריות, עד שנסגר בעשור הראשון של המאה ה-21, בשל מיצוי שטחו. בראשית שנת 2014 אושרו תכניות להרחבת המקום, על מנת שניתן יהיה להכשיר בו מקומות ל-1,800 קברים נוספים. בית העלמין הוכשר על השטח בו נמצא כנראה עד ראשית שנות ה-20' הכפר הקטן ח' כורדני הסמוך לתל אפק.

 

 

והתקדמנו לעבר גדר שמורת הטבע עין אפק.

שמורת עין אפק כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר רמסר" בהתאם לאמנת רמסר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים. מקור שם השמורה בתל בו נמצאו שרידים של עיר קדומה בשם אפק, שנזכרת במקרא כחלק מנחלת שבט אשר: "לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם… וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב" (יהושע י"ט). מקור השם באפיקי המים הרבים באזור (נחל נעמן). הביצות שבשטחה של השמורה הן השריד האחרון לביצות שכיסו כ-20,000 דונם באגן הניקוז של נחל הנעמן. במפות מ-1799, ששרטט פייר ז'אקוטן, נקרא המקום "ביצת כורדני" (Marais de cherdani). שטחי הביצות מופיע בבירור גם במפות הקרן לחקירת ארץ ישראל מהרבע האחרון של המאה ה-19.

 

 

לאחר הקמתם של הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק ואפק בסמוך לביצות, הוחל בייבושן, במטרה להדביר את יתושי האנופלס נושאי המלריה. הייבוש נמשך בין 1937 ל-1939.בסקר שערכו הבריטים בשנת 1920 נמצאו 35 נביעות של מעיינות. מעיינות אלה נוקזו לתעלות במהלך ייבוש הביצות, והתעלות הן שמוליכות את המים לנחל הנעמן, שממשיך לזרום צפונה לאורך 9 ק"מ, עד שנשפך לים, דרומית לעכו. החל מ-1960 הוחל בשאיבת מים באזור. כתוצאה משאיבת יתר, יבשו חלק מהמעיינות. ואיכות מימיהם של המעיינות שנותרו נפגעה. בשנים שחונות, נערכות בשמורה חפירות שנועדו להעמיק את גופי המים בה עד מי התהום, וכן מוזרמים אליה מים מהקידוחים הסמוכים, שכן רבים מבעלי החיים והצמחים בה אינם יכולים לשרוד ללא המים.
היונק הגדול ביותר בשמורה הוא התאו. עדרים של תאו שהובאו ממצרים בידי בדואים בני שבט ע'ורנה בתקופת השלטון העות'מאני חיו בעבר בשולי הביצות, אך נכחדו. ב-1991 הובאו משמורת החולה שבעה פרטים של תאו, במטרה לשמור על אופי האחו בחלקה הצפוני של השמורה. רעיית התאואים מונעת התפתחות של עצים באזור, ובכך נשמר האופי הפתוח, המתאים לצמחיית האחו הלח. יונקים נוספים המצויים בתחום השמורה הם: נמייה מצויה, נוטריות, דרבן מצוי, חתולי ביצות, חזירי בר ותן זהוב. בשמורה עופות מים רבים, ובהם אגמית מצויה, אנפת הלילה, ברכיה, לבנית קטנה, מגלן חום, סיקסק והשרשיר. לצדם חיים בשמורה גם ציפורי שיר כגון צופיות ובולבול צהוב. אוכלוסיית הזוחלים בפארק כוללת, לצד נחשים ולטאות גם צבי ביצה מצויים וצבים רכים. עם הדגים בשמורה נמנים מיני אמנונים שונים, גמבוזיה מצויה, קרפיון מצוי ושפמנון מצוי. כן חיים בה סרטנים ובהם קפיצונים, שטצדאים שונים וסרטן הנחלים. להרחבה על השמורה

 

טרם הטיול הוסכם שבגלל קוצר הזמן לא נבקר בהזדמנות זו בשמורה, שאמור, כוללת את תל אפק, מעיינות הנעמן וביצת הנעמן. ביקור זה צריך להיות רגלי והומלץ לבצעו בנפרד. לפיכך המשכנו ורכבנו לאורך הדרך הצמודה לגדר המערבית של השמורה שהמשכה בצמוד לאפיק נחל נעמן.

 

 

הדרך בה רכבנו מצדה השני הייתה מול מתחם ענק בו מבוצעות עבודות תשתית להקמת שכונה חדשה בשם "נאות אפק" של קריית ביאליק בה יבנו 4,735 יח"ד. בשטח זה נמצא בעבר המדגה של קיבוץ אפק. הקרקע הוחזרה למנהל מקרקעי ישראל במסגרת הסדר הקיבוצים.

 

המשכנו מערבה על הדרך הגדה הדרומית נחל נעמן מרחק קצר שכיוונה השתנה לכיוון צפון.

 

 

 

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. כאמור, המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.
בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

 

התקדמנו צפונה לאורך גדת נחל נעמן ונכנסנו ורכבנו על שביל נחל נעמן.

 

 

שביל נחל נעמן – נחל נעמן היווה במשך שנים ארוכות "החצר האחורית" של הקריות, בין אזורי תעשייה, בריכות דגים ואתר פסולת. נחל נעמן היפה והטבעי נמחק מן התודעה הציבורית בעבר משום שסבל מזיהום והזנחה כוללת. בשנים האחרונות, חל שיפור ניכר במצב הנחל ההופך בהדרגה לפארק ירוק ממקורותיו ועד לים. שיקום נחל נעמן הפך להיות פרויקט הדגל של רשות ניקוז ונחלים גליל מערבי שפועלת להפיכתו למרחב ירוק וייחודי, האהוב על תושבי האזור מצגת רשות ניקוז גליל מערבי שיקום נחל הנעמן

 

בשנת 2007 חברה קק"ל לרשות ניקוז ונחלים גליל מערבי, למשרד להגנת הסביבה, למשרד החקלאות ופיתוח הכפר, לרשות הטבע והגנים ולמועצה האזורית מטה אשר בשיתוף פעולה ביניהם שביל הליכה סלול לאורך הנעמן, בקטע קצר הסמוך לשמורת כרי נעמן.

 

 

השביל הבסיסי הוא קווי, אולם בחלקו המרכזי יש קטע שביל מקביל המאפשר טיול מעגלי.

 

 

במסגרת עבודות השיקום ערוץ הנחל הועמק והוצאו מתוכו 15,000 טונות סחף. המזבלה ש"קישטה" את נקודת הכניסה הדרומית פונתה. קק"ל טיפלה בחורשות האיקליפטוס שבצד הנחל, הציבה שולחנות פיקניק וספסלים וסללה את הדרכים בשתי גדות הנחל.

 

 

רשות ניקוז ונחלים גליל מערבי הציבה את הגשרים ואת שילוט ההסבר.

 

כך התהווה מקום בילוי נחמד לתושבי הסביבה, שבו אפשר לרכוב על אופניים ולצעוד צעדת בריאות בצד נחל זורם וגם לדוג. הכוונה היא להשלים את השביל הנעמן עד לשפך הנחל, מהלך כ-5 ק"מ נוספים. החורשה שממערב לשביל הנחל מתוכננת להיות אזור תעשייה וספורט

  

 

 

שמורת כרי נעמן בשמורה נכלל אזור ביצתי המתייבש בקיץ, מערבית לתעלת הנעמן. באזור יש ריכוז מיני צומח נדירים, וביניהם סם-הכלב המזרחי, חלבלוב קטן-פרי, לפופית החיצים ואחרים. במיוחד ראוי לציון ריכוז גדול של סחלב הביצות. צמחים בולטים נוספים כוללים אחילוטוס זקוף, תלתן הביצות, פטל קדוש וכד'. במזרח השמורה נמצאת חורשת אקליפטוסים נטועה. מרבית שטח השמורה מכוסה סבך פטל כמעט בלתי עביר. לשטח חדרו שני מינים פולשים, פלפלון דמוי-אלה ואקליפטוס המקור. בגבולה המערבי של השמורה עובר כביש עוקף הקריות (כביש 22).

 

חצינו את נחל הנעמן מזרחה על גבי הגשר.

 

והתקדמנו צפונה לעבר שמורת עין נימפית.

שמורת עין נימפית – עין נימפית נובע בגדתו המזרחית של נחל נעמן, בבריכה טבעית שבעבר נעשה ניסיון כושל לנצל את מימיה לבריכות דגים. סביב הבריכה גדלה צמחיית נחלים מגוונת, הכוללת בין היתר אשלים, קנה, פטל קדוש, שנית גדולה, חנק מחודד, לפופית החיצים והמטפס הנדיר סם הכלב המזרחי. מין נדיר נוסף הראוי לציון הוא הנימפיאה התכולה, שנתנה למעיין את שמו הנימפיאה הושבה לשמורה לאחר שנכחדה ממנה. במי הבריכה חי צב רך, וכן חסרי חוליות נדירים.

 

נכנסנו למתחם המדגה של קיבוץ כפר מסריק הגענו למצפה דורון בירק במרכז הלוגיסטי של המדגה,

 

 

עצרנו למנוחת אמצע המסלול ולתצפית מענגת על ברכות הדגים וסביבתן.

 

 

לאחר ההפסקה המשכנו לנוע בין בריכות הדגים.

 

המשכנו מזרחה ורכבנו על הדרך מדרום לנחל חילזון

 

התקדמנו בדרך מול מתקן טיהור שפכי עכו בשדות כפר מסריק.

מכון טיהור השפכים [מט"ש] עכו אותו הקימה כחול ירוק, מקבוצת שיכון ובינוי, בהשקעה של 40 מליון שקל החל לפעול בסוף 2007 . המט"ש הוקם בשיטה משולבת של טרן קי ו-BOT, במימון ממשלתי חלקי, כאשר חוזה ההפעלה הוא ל-25 שנה. המתקן מטהר את השפכים המגיעים אליו לרמה שלישונית מועברים למאגרי אשר ואיתם ניתן להשקות לכל הגידולים החקלאיים שאינם למאכל. בעלי המתקן הם עיריית עכו באמצעות תאגיד מי עכו, מועצה אזורית מטה אשר, עיריית תמרה, וחב' ניטרון כימטק בע"מ עד אוגוסט 2010 אז עבר הניהול לחברת GES. המכון קולט את השפכים של עכו, כפר מסריק, אזור תעשייה מילואות דרום, טמרה, ירכא, ג'וליס, מכר ג'דידה, טל אל, בוסתן הגליל, שמרת, מחנה צבאי אזורי. תאגיד מיי עכו  מזרים כ-6000 מ"ק שפכים ליום באמצעות תחנות שאיבה המפוזרות בעיר ומטופלות ע"י צוות התאגיד. בשנת 2014 הסתיים פרויקט הרחבת המט"ש והוא מסוגל לקלוט עד 37,000 מ"ק שפכים ליום, שלפני ההרחבה יכול היה לקלוט כ-18,000 מ"ק שפכים ליום.
מתקן זה הוא חלק מהפיכה בהקמתם של מתקני טיהור שפכים (מט"ש) המתרחשת מאז תחילת שנות התשעים. ה​מהפיכה בתחום מכוני הטיפול בשפכים (מט"שים) נגרמה בשל שלושה גורמים: תחילת פעולות אכיפה, לרבות הגשת תביעות משפטיות פליליות, על ידי המשרד לאיכות הסביבה נגד מזהמי מים ונחלים; התקנת תקנות לפקודת בריאות העם, על ידי משרד הבריאות, שהגדירו איכות קולחים נדרשת ממתקני טיפול עירוניים; הגדלה של היקף המענקים וההלוואות הממשלתיים לתשתיות ביוב, להיקף של כ- 530 מיליון ש"ח בכל שנה.

 

המשכנו מזרחה לעבר תל כיסאן (כיסון)

 

 

התקדמנו לעבר התל והחלטנו לרכב ולהעפיל אל פסגתו. לפני כן עצרנו ליד באר כיסאן.

 

שעצרנו לרגע חשבנו שאנחנו לא נמצאים בישראל. המראות הזכירו לנו את אלה שאנו רואים מעת לעת על המרקע מהמדינה האיסלמית.

 

החלטנו להתמקד בעבר הארכיאולוגי.

תֵּל כִּיסוֹן (ערבית: תַל כֵּיסַאן تلّ كيسان – "גבעת הבגידה") הוא תל שאורכו 350 מטר ורוחבו 250 מטר, שטחו כ-30 דונם והוא מתנשא לגובה 40 מטר, 33 מטר מעל אדמת העמק. תל כיסון, מן החשובים שבאתרי עמק עכו, הוא אתר רב-תקופתי שהתקיים למן התקופה הניאוליתית (האלף השישי לפסה"נ) ועד התקופה העות'מאנית, והוא מזוהה עם העיר הכנענית המבוצרת אכשף שהייתה לפי התיאור המקראי עיר כנענית חשובה. אחד ממלכיה מוזכר בספר יהושע, (פרק י"א) והוא השתתף במלחמה בין עם ישראל שבראשו עמד יהושע בן נון, לבין יבין מלך חצור, ראש בית יבין. במלחמה זו ניצחו בני ישראל את הצבא החזק של בית יבין, והחריבו את כל הערים שהשתתפו במלחמה, בהן את אכשף. לאחר הכיבוש של יהושע בן נון נכללה העיר בתוך נחלת שבט אשר. מהחפירות בתל עולה כי ראשית היישוב במקום היתה בתקופה הניאוליתית, וכי בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה היה כאן יישוב מוקף חומה והייתה חלק מהתיישבות הגדולה והעיקרית בעמק עכו לאורך כל תקופת הברונזה. נראה כי בתחילת תקופת הברזל התיישבו בתל גויי הים, ובתקופת המלוכה שגשג כאן יישוב פניקי. היישוב בתל המשיך להתקיים ברציפות עד התקופה החשמונאית, ואז ניטש מסיבות לא ברורות. בתקופה הביזנטית היה כאן כפר נוצרי, ובסוף התקופה ניטש התל סופית. ליד תל כיסון נמצאה טבעת חותם של הרמב"ן, שעבר כאן בדרכו מעכו לירושלים. בתל נותרו שרידים קדומים, ובהם קטע חומה מתקופת הברונזה התיכונה ושרידי מיבנים מתקופת הברזל. הרחבה ראה גם הרחבה חדשות ארכיאולוגיות

 

 

 

 

 

טיפסנו אל התל מכיוון צפון ברכיבה ומשם צפינו על האזור

 

לאחר שמיצינו את התצפיות ירדנו מהתל. חשבנו שנוכל לרדת בכיוון דרום. אבל המורדות התלולים לא אפשרו את הירידה. חזרנו באותה דרך והקפנו את התל ממערב וכך יכולנו להביט אליו מכיוון דרום.

 

לאחר הירידה מהתל החלנו בדיווש בחלק האחרון של הטיול, דרומה בשדות חקלאי טמרה ממערב לכביש 70.

 

בקטע זה הנוף החקלאי היה שונה מזה המוכר בין היישובים החקלאים הישראלים ואלה המראות.

 

 

התקדמנו דרומה ולאחר דיווש קצר על הדרך הצמודה לכביש 70 עלינו על סוללת עפר וחצינו גדר ונכנסנו לתחום מטעי קיבוץ אפק.

 

 

רכבנו בין המטעים מערבה ודרומה. מטעי אפק מעובדים משנותיה הראשונות של המדינה ועוד לפני כן. עצי הפרי הוחלפו מידי תקופה לפי הכדאיות הכלכלית. המטעים היום הם בעיקר אבוקדו, ומעט עצי הדר ואפרסמון.

 

 

התרשמנו מאוד מהמקוריות של הנצחת ותיקי קיבוץ אפק וידידיה על קריאה של חלקות על שמם.

 

בשולי המטע עברנו ממול לאנדרטת זיכרון לשאול עזרא המוקפת ברושים נמצאת פחות או יותר במקום הקרב והנפילה.

 

שאול עזרא, לוחם פלמ"ח צעיר מירושלים שנפל בהתקפה על שדות אפק במלחמת השחרור.

 

בקרב נפצע גם אליעזר גלמן שהיה שנים רבות לאחר מכן שומר שדות ואיש קרקעות בעמק זבולון. לאחר שעזב  את הקיבוץ הוא גר עם משפחתו בשכונת צור שלום. משה סיפר שבזמן ילדותו הוא נקרא "אליעזר השומר".

 

יצאנו מתחום המטע וצפינו על קיבוץ אפק ושם משה סיפר לנו מעט מתולדותיו.

 

 

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 200 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות. ראשית כישוב ספר מוקף גדרות תיל ועמדות שמירה. החברים והילדים עברו בחיפזון לפני שהושלמה הבניה, מטע צעיר ניטע, הוקמו ענפי חי ושרותים, ומסביב שדות מעובדים. קיבוץ אמיתי. שנים ראשונות היו שנים של התפתחות: הענפים גדלו, הוקם מפעל תעשייה, נקלטו גלי עליה מכל הגלויות, המוני ילדים. שוב נגענו במספר 200 חברים. כיום המצב הכלכלי התייצב, הקיבוץ מופרט, ונערך למהלך של קליטת בנים וחברים נוספים. החל משנת 2010 הצטרפו לקיבוץ 65 חברים חדשים עם ילדיהם, בנים ותושבים. הקיבוץ גדל ובשנים הבאות ילך ויגדל עוד. ענפי המשק הם חקלאות: גידולי שדה – תחמיץ, עגבניות, אבטיחים, כותנה, בוטנים ועוד, מטה אבוקדו ואפרסמון, לול ורפת חלב; תעשייה: "מגו אפק" – מייצר מכשור רפואי לטיפול במערכת הלימפתית ומחזור הדם; "אסיב" – מייצר סריגים לענף הביגוד; "חיננית" – מפעל לחברים ותיקים המייצר בובות ומוצרי בד; חינוך: מערכת חינוך מלאה מבית התינוקות עד כיתה ו' המשרתת את ילדי הקיבוץ וילדי הסביבה. הרחבה ראו אתר קיבוץ אפק

 

 

 

המשכנו וחזרנו אל קיבוץ אפק ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

הטיול היפה, הארוך והמעניין נמשך כמעט חמש שעות.

הרכיבה הייתה בעיקר בדרכי עפר במישור ללא אתגרים ומכשולים וטיפוס מועט מאוד.

האווירה בטיול הייתה חמה אוהדת ומפרגנת.

היינו קבוצה מגובשת שוחרת ידע המבקשת ללמוד ולהכיר באופן בלתי אמצעי משבצת ארץ בלתי מוכרת. 

תוך כדי הרכיבה ועצירות הרבות במהלכה, נהינו לשמוע ממשה על האזור, על המקומות,
על קיבוצו אפק וגם על חוויות מתקופת ילדותו ונערותו כבן הקיבוץ.

נחשפנו בטיול למתח ולממשק בין שימושי הקרקע החקלאיים וביניהם שדות, מטעים וברכות דגים ובין הבנייה העירונית, התשתיות והכבישים.

היה מעניין לעבור בין שכיות החמדה של הנחלים ושמורות הטבע שמשמרים את פיסות הנוף של הביצות שאפיין את האזור בעבר.

שמחנו גם על האפשרות לעלות לתל כיסן וללמוד מעט על היסטוריה הקדומה באזור.

נחשפנו גם לשדות חקלאיים של היישובים הערביים הסמוכים וראינו את ההבדל בינם ובין אלה של היישובים היהודיים.  

בסיום, ניתן לומר שהיכרנו אזור חדש, למדנו הרבה!

לסיום, נהנינו מהחוויה החברתית ונועם הליכותיו של משה והאופן שהוביל אותנו במסלול היפה והמעניין שהכין עבורנו ועל כך  הודינו לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשעת בוקר מוקדמת בערב חג שביעי פסח תשע"ו (28/4/2016) התכנסנו בשער קיבוץ חצרים אחד עשר אנשים: חלקם חברים שלי ואחד מהם הוא חבר ילדות אותו פגשתי אחרי למעלה מארבעה עשורים, חלקם חברים של חברים, וחלקם חברי קיבוץ חצרים. התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך לטיול אותו הוביל דרור אמית, איש חצרים.

 

אזור הטיול  – צפון הנגב

 

מסלול הטיול היה במרחב הפתוח שחלק ניכר ממנו, בשימוש צה"ל (בסיס תעופה חצרים ושטחי אימונים) ומשתרע מדרום מערב לעיר  באר שבע, בין הכבישים ארציים הבאים: כביש 40 במזרח, כביש 222 בדרום, כביש 234 במערב, וכביש 25 וכביש 241 בצפון.

 

לאזור זה יש היבטים אקלימיים ייחודיים של גבול המדבר המושפע מהאקלים הים תיכוני ומהאקלים המדברי ערבתי. מאפייניו העיקריים הם מיעוט וחוסר סדירות של המשקעים. ממוצע המשקעים הרב שנתי הוא כ 200- מ"מ. ההשתנות משנה לשנה עשויה להיות גדולה מאד (בין 40 מ"מ ובין 300 מ"מ ויותר). המשרעת היומית של הטמפרטורה היא מהגבוהות בישראל. הממוצע השנתי של ההפרש בין טמפרטורות המקסימום והמינימום היומיות עומד על 13.5 מעלות צלזיוס. התנודה גדולה במיוחד בעונות המעבר ובפרט באירוע של שבירת שרב שבו גוש אויר חם מוחלף ע"י גוש אויר קר. הלחות בשעות היום נמוכה יותר מאשר באזורים הקרובים לים. ערכיה נעים בין כ- 30% בחודשי הקיץ לכ 50%- בחודשי החורף. בעונות המעבר (ולעיתים גם בקיץ) באירועי שרב, הלחות בצהריים עשויה לרדת לכדי 10%. בלילות הלחות גבוהה וערכיה מגיעים בממוצע ל 80-90%. טל נוצר ב- 150-200 מהלילות וכמותו הכוללת היא 50-100 מ"מ. גם תופעת הערפל שכיחה יחסית ומתרחשת בכ- 30 לילות בשנה. ריכוזי האבק באוויר וכמות האבק השוקע גבוהים בהשוואה לצפון הארץ (בבאר שבע שוקע פי 4 אבק ליחידת שטח מאשר בתל אביב). תמרות אבק מקומיות נוצרות בקיץ כמעט מדי יום בשעות אחה"צ, בהן מתגברת הבריזה הימית. סופות אבק אזוריות שכיחות בחורף ובעונות המעבר.

 

מבחינה גאוגרפית מסלול הטיול היה במרחבי הלס המשתרעים מערב לבקעת באר שבע ומצפון לשפלת הר הנגב ורמת נגב. שמו של מסלול הטיול ועיון מדוקדק יותר במפה מצביעים על כך שאזור הטיול היה בחלק מאגן הניקוז של נחל באר שבע שהוא אחד היובלים המרכזיים של נחל הבשור ועל כך יורחב המשך.

 

 מסלול הטיול

 

במסלול הטיול עברנו בשלוש יחידות נוף. בתחילת המסלול ובסיומו רכבנו במישור חצרים, בהמשך עלינו לגבעות מערב באר שבע. עיקר המסלול היה בגבעות הלס משני צדדי נחל באר שבע בערוצו ובערוץ נחל סכר.

 

סיפור הדרך

יצאנו לדרך משער הכניסה של קיבוץ חצרים ופנינו מזרחה בדרך המקבילה לכביש 2357 המחבר בין באר שבע ובין קיבוץ חצרים ובסיס חצרים. כביש זה עובר בקו פרשת המים בין אגן נחל פטיש שנמצא מצפון לו לבין אגן נחל באר שבע מדרום. משמי צדדי הכביש מרוכזים מוקדי פיתוח ובינוי כחוות מיכלי הגז, בתי קברות, בסיס צבאי וכן ערימות של חומרי חציבה. מדרום לכביש עברנו בשדות חצרים  שהם מישורים חקלאיים בהם נמצאים מטעי חוחובה וושדות שלחין.

 

חוחובה היא שיח שמוצאו ממדבריות סונורה ומוהאבי בדרום קליפורניה, אריזונה ואזורי מקסיקו השכנים להן. גובהו של השיח מגיע ל-1-2 מטרים, עם עלווה צפופה.  זרעי החוחבה מכילים "שמן" (שעווה נוזלת מבחינה כימית) ועיקר שימושו כיום הוא בקוסמטיקה, אך הוא יכול לשמש חומר גלם בתעשיות שונות (תוספים לשמני סיכה, תרופות, מזון, עורות, פלסטיקה, כוהלים וחומצות, דטרגנטים עוד. הכוספה שנשארת אחרי המיצוי מכילה חלבונים ועשויה לשמש מזון לבעלי חיים אחרי עיבוד המסלק ממנה את החומרים הרעילים.
החוחובה הוא גידול חקלאי חדש יחסית בארץ ובעולם. התכונות המיוחדות של השמן נתגלו בשנות השלושים של המאה ה- 20. מספר עבודות בסיסיות על המין סגולותיו, בתי גידולו, תפוצתו, הכימיה של השמן וניצוליו הפוטנציאליים בתעשייה פורסמו בשנות החמישים והשישים. נעשו גם מספר מצומצם של ניסיונות גידול, אבל רק בתחילת שנות השבעים התחדשה וגברה ההתעניינות בפוטנציאל החקלאי והתעשייתי של הצמח. במחצית השניה של שנות השבעים הלכו והתרבו שטחי המטעים, והם נאמדו ב- 1983 בכ- 240,000 דונם, מהם כ- 150,000 בארצות ברית, והיתר במקסיקו, קוסטה ריקה, ברזיל, פרגוואי ארגנטינה, צ'ילה, קניה, אוסטרליה וישראל.  לארץ הובאו זרעי חוחובה בראשית שנות השישים ע"י המכונים למחקר שימושי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (המכון לחקר הנגב דאז). נשתלו חלקות אינטרודוקציה ואיקלום במקומות שונים בנגב ובערבה, נלמדה הפנולוגיה של המין בתנאים אלה ונבדקה הפוריות של צמחים רבים. בתחילת שנות השמונים היו בארץ כ- 4000 דונם מטעי חוחובה בכ- 30 משקים. כל המטעים היו מבוססים על ריבוי מזרעים. במקביל הוחל בהפקת השמן ובייצור של מוצרי קוסמטיים השימוש בזרעים מצמחים מובחרים בלבד, והטיפול במטע שכלל השקיה ודישון איפשרו קבלת יבולים גבוהים יחסית בהשוואה לאלה שבארצות ברית. במשקים אחדים הגיעו היבולים לכ- 150 ק"ג זרעים לדונם. קשיים שונים גרמו להזנחת המטעים וב- 1991 נקטפו מיכנית או ידנית מטעים בשטח כ- 2600 דונם, ויבולם נאמד בכ- 160 – 150 טון. כל היבול שווק למפעלים בארץ. על-פי הניסיון שנצבר במשך השנים תנאי הסביבה בארץ תואמים את דרישות הגידול של הצמח ועדיפים על התנאים שבבתי גידול טבעיים מסוימים, שכן נדירות אצלנו הקרות ואין גשמי קיץ. המשך המעקב אחרי הזנים המובחרים אשר את פוטנציאל היבול הגבוה שלהם (350 – 300 לדונם). בד-בבד הלך והתפתח מיכון יעיל יותר לאסיף ולעיצוב השיחים. הסיכוי להתגברות על שני המכשולים העיקריים (יבולים נמוכים והוצאות כבדות באסיף ובטיפול במטע) ובנוסף לכך האפשרות להשתמש במים שוליים גרמו לבדיקה חוזרת של כדאיות הענף ולחידוש התמיכה של משרד החקלאות. מקור והרחבה וגם על שמן ושימושיו

 

פנינו מהמטעים מזרחה והתחלנו לטפס על גבעות מערב באר שבע וצפינו לעבר מישור חצרים.

גבעות מערב באר שבע, אזור שרום פני הקרקע בו הוא בין כ 280- ל 210- מ' מעל פני הים ובו עובר קו פרשת המים בין היובלים היורדים דרומה לכיוון נחל באר שבע לבין היובלים הזורמים צפון מערבה לכיוון נחל פטיש. על קו פרשת מים זה נמצא תוואי כביש באר שבע – חצרים (כביש מס' 2357 ). גבעות אלה הן סלעיות ומשתפלות ממזרח למערב וביניהן משתרעים עמקים ברוחב משתנה. מדרום לתחתית הגבעות נמצאות מצפון לאפיק נחל באר שבע ולפשטי ההצפה שלו.

 

לאחר תצפית מהגבעות גלשנו מהן לכיוון דרום מערב. חלק מהאמיצים והמנוסים דיווש בירידה תלולה טכנית  וחלק המהססים ופחות אמיצים (אני ביניהם) דיווש בירידה מתונה באחד מערוצים.

 

בקצה הירידה התעכבנו מעט להסדיר את נפח האוויר בגלגלי האופניים שהיה כנראה חסר.

 

לאחר הניפוח התקדמנו ותוך כדי הרכיבה במורד הגבעות נגלה לנו מדרום הנוף של נחל באר שבע ומחשופי הקרטון במורדות התחתונות של שפלת הר הנגב הצפוני.

 

נחל באר שבע הוא נחל העובר באזור הנגב, ואחד הגדולים בנגב הצפוני. הוא אחד מיובליו של נחל הבשור. הנחל הוא נחל אכזב, אורכו כ־50 קילומטר, ושטח אגן הניקוז שלו הוא כ־1700 קמ"ר. ראשיתו של נחל באר שבע במורדות הצפוניים של הר קינה, כקילומטר אחד מדרום לאזור התעשייה של העיר ערד.  הנחל ממשיך לכוון מערב, בדרכו חוצה הנחל את בקעת ערד וממשיך בדרכו לכוון העיר באר שבע דרך בקעת באר שבע.  בדרכו עובר הנחל גם ליד תל באר שבע. מראשית הנחל ועד העיר באר שבע נשפכים אל הנחל היובלים היורדים מרכס הרי דימונה והיובלים מהמורדות הדרומיים של הר חברון. יובלי הנחל הם: מכוון מזרח "נחל טלה" ו"נחל עדרים". היובלים הנשפכים מכוון צפון הם "נחל עינם" ו"נחל יתיר". יובלי הדרום הם "נחל ערוער", ו"נחל נבטים". הנחל ממשיך בנתיבו מהעיר באר שבע בכוון הכללי דרום מערב עד שנשפך לנחל הבשור ליד באר אסנת הנמצאת כ־3 קילומטר מדרום-מזרח לקיבוץ צאלים. בדרכו עד השפך עובר הנחל ליד שטחי החולות ומישורי הלס של הנגב בצפוני.

 

לאחר הירידה מגבעות באר שבע נכנסנו לתחום מרחבי הלס.

 

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר. אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏ קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת למקורות הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

 

המשכנו על המישור מערבה

 

חלק מהמסלול היה בתוך ערוץ נחל באר שבע

 

חלק מהמסלול המשכנו לטפס על הגבעות

 

תוך כדי הטיפוס יכולנו להבחין בצמחייה הנחל משגשגת, בעיקר עצי אשל, בין היתר בגלל זרימת ביוב בו בעבר ואולי מעט גם היום.

 

 

חלק מתוואי השביל עליו רכבנו נבע מערוצים הקטנים שנוצרו בעקבות התחתרות הלס.

 

הגענו לנקודת המערבית בתוואי המסלול. ירדנו שוב לערוץ נחל באר שבע, רכבנו בין עצי האשל וחצינו אותו לכיוון דרום.

 

עצרנו להפסקה במתחם ביר גומס ליד באר המים.

ביר גומיס – בעברית באר השקמה. שם המקום נקרא בשל עץ השקמה המפואר שהיה סמוך לבאר. עם השנים העץ נפגע וחלה מהחומרים הכימיים הזורמים בנחל באר שבע והתייבש. על דיווח במפת עמוד ענן נראו עלים על העץ הייתה 2012.

:

 

זמן ההפסקה נוצל לשיח רעים וצילומים למזכרת.

 

לאחר ההפסקה רכבנו על הגדה הדרומית של נחל באר שבע בכיוון מזרח. עברנו ליד עוד מתחם באר ולצידה מבנה. עצרנו לצלם.

 

בהמשך הדרך עלינו לגבעה ובה בית קברות בידואי.

 

התקדמנו מזרחה עד לחיבור של נחל סכר עם נחל באר שבע.

 

לאחר שחצינו את נחל סכר המשכנו לרכב על גבעות הלס מדרום לנחל באר שבע, עלינו וירדנו. כיף גדול!

 

לאחר חציית הנחל החל החלק השלישי של המסלול במישור חצרים.

 

עצרנו לרגע לצילום למזכרת.

 

 

למעשה נכנסנו לתחום דרך הפסלים ביער חצרים.

דרך הפסלים שביער חצרים, שהוקמה בשנת 2000 היא יצירה משותפת של קק"ל ושל הוגי הרעיון ומבצעיו – מרגה וישראל פישטיין, חברי הקהילה המקומית בקיבוץ חצרים. להרחבה ראו

 

 

 

עלינו לראות את מאגורות חצרים שהם סדרה של בורות חצובים בסלע.

 

מהגבעה נשקף נוף הפסלים וגם מראה קיבוץ חצרים.

 

התקדמנו בדרך וכבר צפינו בפינה של קבוץ חצרים.

 

המשכנו בדרך צפונה ממערב לגדר הקיבוץ, פנינו מזרחה לאורך הדרך בין גדר הקיבוץ ובין הכביש לבסיס חצרים ונכנסנו חזרה לתוך הקיבוץ. שם הסתיים טיול השטח. לפי בקשת אחד מהחברים, קיבלנו מדרור הדרן, סיבוב קצר בחצר משק חצרים.

 

חצרים הוא קיבוץ ונמצא בתחום המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ הוקם במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) במסגרת עליית י"א נקודות להתיישבות בנגב. מקימי הקיבוץ היו מקרב קבוצת הצופים, אשר קבלה הכשרתה בדגניה א' ובאפיקים, עם קבוצת נוער עולה מ"ילדי טהרן" ששרתו אז כהכשרות מגויסת במסגרת פלוגה ג' של הפלמ"ח. בשנה הראשונה עסקו החברים בעבודות חוץ, שהחשובה שבהן היתה הנחת קו המים (צינור בקוטר שישה אינץ') שנתמשך מאזור גבר-עם – ניר-עם, לאורך הכבישים ודרכי העפר הציבוריים, בואכה חצרים. שנה לאחר ההקמה הגיעו המים הראשונים ומיד הם החלו בהכנת הקרקע להשקיה. מציאותם של מים בפי הצינור שימחה, כמובן, אך העתיד החקלאי עדיין היה לוט בערפל, שכן עמדו לרשותם לא יותר משש מאות דונם קרקע בתולה. הניסיונות הראשונים לניצול המים לחקלאות לא צלחו. בעקבות החלטת החלוקה של האומות המאוחדות על הקמת המדינה העברית (29/11/47) גרמה לגל התפרעויות של הערבים, אשר אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה ניתוק קו הצינורות המוליך מים לישובי הנגב. היישוב נותר צמא למים עד לאחר תום מלחמת העצמאות. יחד עם זאת, התברר אז, שעצם הישיבה במקום הזה הציב את גבול המדינה העברית סמוך מאוד לבאר-שבע והותיר את כל המרחב דרומה ומערבה לחצרים בתחומי המדינה העברית.

לאחר מלחמה העצמאות, בעיית הקרקע והאכזבה החקלאית, יחד עם הרגשת הבדידות, העמידו את החברים מספר פעמים בפני הספק אם כדאי להמשיך ולשבת במקום הזה דווקא. חברים לא מעטים עזבו את הקיבוץ בשנים קשות אלו והבעיה הלכה והחריפה, עד שבשנת תשי"ט (1959) כמעט עמדנו בפני הכרעה לעבור מכאן להתיישב מחדש במקום אחר. תוך כדי הדיונים הקשים והנוקבים, התברר שבעיית המלחה איננה של חצרים בלבד, אלא שרבות מקרקעות הנגב, מזרחית ודרומית למקומם, לוקה באותה צרה. ניסיון המצטבר של כעשר שנים של טיפול בבעיה והידיעה שאין רבים אשר יכלו לתרום לפתרון הבעיה ולהבטחת המשך התיישבות באיזור נרחב זה. הכרה זו והיחלצותם של מוסדות המיישבים לעזרתם גרמה להם להחליט להישאר במקום ולמצוא את הפתרון הנאות לטיוב הקרקע. במשך השנתיים שלאחריה נשטפו הקרקעות בהצלחה והותאמו העיבודים והגידולים.
בשנת 1965, עבר הקיבוץ, כרוב הקיבוצים בארץ, לפיתוח ענף תעשייתי. הסיבות לכך היו ההבנה בצורך לגוון את מקורות הפרנסה, הגבלת מקורות  המים המוקצבים לחקלאות והרצון להענות לצרכי עבודה של חברים מתבגרים. אז פותח מפעל לייצור ושיווק מערכות השקייה בטפטוף – הוא מפעל "נטפים". המפעל התפתח במהירות רבה, והרבה מעבר למצופה בעת הקמתו. בשלב מוקדם נוצרה שותפות עם הקיבוצים מגל ויפתח. כיום הוא המפעל הגדול בארץ ואחד הגדולים בעולם בתחום ההשקייה בטפטוף. הוא מוביל בפיתוח והפצת שיטת ההשקייה המודרנית הממשיכה לכבוש מקום נכבד במערכות ההשקייה בארץ ובחוץ-לארץ.
בשנים האחרונות היקף הענפים במשק החקלאי הצטמצם. הקיבוץ מתמקד בגידול חוחובה שהתרחב  מסביב לקיבוץ ומשתרע על שטח של 2300 דונם ממנו מפיקים שמן המשמש בתעשיית הקוסמטיקה. הקיבוץ מטפל בכל, מגידול הפרי ועד מכירת השמן, כיום לאחר שיפוץ של מבנה הסילו בו ממצים את השמן ואחסונו בתוך חביות. הקיבוץ משתמש במי הקולחין המושבים של העיר באר שבע להשקיית החוחובה והגידולים באיזור ברור-חיל  המשתרעים על משבצת בגודל 6500 דונם שם מגדלים לסירוגין חיטה, אפונה לשימורים, חמניות, שחת, חימצה, אבטיחים לגרעינים, תפוחי-אדמה ובטנים. המשק קיים ענף בעלי-חיים אחד בלבד: רפת בעלת כ-300 חולבות. כענף מיוחד פועל בקיבוץ משרד עורכי-דין. חברים רבים מבעבר עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה תרומה משמעותית.
קהילת חצרים רואה עצמה מגוונת מאד וכוללת חברים, בנים ונכדים. בקיבוץ חיים גם הורי חברים שפרשו לגימלאות , מן הארץ ומחוץ לארץ. החברים מיסדי הקיבוץ הגיעו לגיל פנסיה. הקיבוץ דואג לחסכונות מתאימים לקרן פנסיה ולמענקים לבנים עוזבים.
מקור והרחבה באתר הקיבוץ

 

 

 

 

 

אחרי סיבוב קצר בחצר הקיבוץ הגענו למגרש החנייה מול השער ושם הסתיים הטיול שהיה במזג אוויר נפלא ושנמשך קצת יותר מארבע שעות מתוכן שלוש ברכיבה.

המסלול במבט על:

 

אפילוג

 

שמחנו שיכולנו לטייל אזור שכמעט ואינו מוכר למרבית המטיילים בכלל, ורוכבי האופניים בפרט.  
אולי אלה שהסתובבו באזור בניווטים בשירות הצבאי  או אלה הדוהרים בין ענני האבק של הטרקטורונים או אופנועיים חלפו בו.

 

בטיול זה הסתבר שלמרות שהאטרקציות באזור זה מועטות, למרחב הפתוח יש קסם משלו.
הדיוש בין הגבעות, סביב הערוצים הקטנים שהתחתרו באדמת הלס ובתוך ערוץ נחל באר שבע, הוא חוויה יוצאת דופן.

 

השקט השורה על האזור בסופשבוע ובחג (שאין שומעים את שאון המטוסים) הוא מענג.
הקולות ברקע היו רק את ציוצי הציפורים וצליל הצמיגים המתגלגלים על האבנים, על החול ועל הצמחים היבשים.

 

גם היום נוכחנו לדעת שלכל עונה יש את הקסם המאפיין אותה!

 

שוב הבנו שיש לנו ארץ יפה, ומעניינת ומגוונת המציעה לרוכבי האופניים שפע של אפשרויות טיול ובעיקר במקומות הפחות מוכרים והידועים