עניינו של תיעוד זה הוא ביקור ביאפא א-נאצרה (להלן: יפיע) הנמצא בהרי הגליל התחתון המרכזי ובדגש על סיור/צילום של הפן הנוצרי של היישוב .

 

בעבר יפיע נחשב כפר סמוך לנצרת. במשך השנים עם גידולו הוא התפתח להיות יישוב עירוני הגובל ומתחבר עם נצרת. אורח המגיע למקום היום לא יוכל להבחין היכן הוא נמצא, ביפיע או בנצרת. 

 

הביקור ביפיע נעשה במסגרת המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019.

 

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות היישוב בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכזה (יפו, רמלה ולוד) בהם מתגוררות הקהילות הנוצריות הערביות וגם הקהילות הנוצריות הארמיות 

את הביקור, הסיור והמפגשים ארגן לפי בקשתי ידידי ועמיתי הישאם בשאראת, תושב יפיע.

הישאם בשאראת, בן הקהילה היוונית – קתולית, נולד בנצרת (1965), גדל והתחנך ביפיע. הוריו היו תושבי הכפר מעלול שהתקיים עד מלחמת העצמאות. הישאם נשוי ואב אב לשתי בנות בוגרות הנדסת חשמל בטכניון וכעת עובדות בהייטק. כ-35 שנים ברציפות, עד מחצית שנת 2020 הוא ניהל את מחלקת הספורט במועצה המקומית יפיע. במשך השנים יזם כל פעילויות ספורט במסגרת אגודות ספורט, מועדוני שכונות, מועדוני בתי ספר אירועים עממיים ותחרותיים. במחצית העשור הקודם גילה ביפיע כמו בכל רחבי הארץ את הפוטנציאל הגדול בתחום האופניים והחל לפעול בקרב אוכלוסיית היישוב.

 

בראשית 2015, נודע להישאם שקק"ל ביחד עם מתנדבים מהאזור התחילו לפתח חד-שביל (סינגל) אופניים ביער כפר החורש בסמוך למקום מגוריו. אז, הכיר את נדב המאירי וביחד אתו יזמו גיוס מתנדבים מיפיע, נהלל והישובים הסמוכים, והתחילו לסלול יחד את סינגל כפר החורש ובתמיכת והכוונת שלי בן ישי, אז היערן האזורי של קק"ל. להישאם היה חשוב להעביר את הסינגל דרך שרידי הכפר מעלול (מקום מקור משפחתו) שנהרס בעת מלחמת העצמאות בשנת 1948 בתוך יער כפר החורש הפסטורלי.

 

כיום הישאם ממלא תפקיד של יו"ר משותף ביחד עם אמיר גבאי ממגדל העמק, לפרויקט שיזמה אותו שותפות 2000 פועלת באיזור עמק יזרעאל, מגדל העמק והרי נצרת והוא נקרא שביל השותפות "נעים ביחד". שביל אופניים שחוצה ומחבר בין קהילות באיזור.

 

את הישאם באשראת הכרתי לראשונה בפברואר 2016 בטיול אופניים שהוביל יער רכס כפר החורש ועיי הכפר מעלול במורדותיו. ביוני 2020 יזמנו את הביקור המעניין והמרגש מעלול, הכפר שהיה בגליל התחתון, שרידיו וכנסיותיו

 

הביקור ביפיע התקיים ביום רביעי 3 בנובמבר 2021 והשתתפו בו גם חבריי ניר עמית (שער העמקים) ומוטי ארמלין (גילון).

 

התחלנו את הסיור בשעת בוקר בקצה הדרומי של יפיע בתצפית מרהיבה לעבר עמק יזרעאל, גבעת המורה התבור שכללה הסבר שלי על המיקום הגיאוגרפי של היישוב ברכס הרי נצרת.

 

נסענו לגרעין הכפר בו בשטח קטן יחסית, מרוכזות כל הכנסיות.

 

צעדנו לעבר שתי הכנסיות היווניות – אורתודוכסית: מאר ג'ריאס (העתיקה) ומאר סאבא (החדשה, שנחנכה בשנת 2019). שם אירח אותנו מר סאלם עביד.

סאלם עביד הממונה על ענייני הכנסיות, אחזקתן והפעלתן. הוא בן למשפחה אורתודוקסית שגרה בסמוך למתחם הכניסיות, איש חביב וידידותי, אוהב אנשים ובעל יחסים טובים עם כל האוכלוסיה ביפיע. הוא משרת את הקהילה ומבלה את רוב היום בקרבת המקום בקיוסק שלו כדי להתפרנס.

 

לאחר הביקור פגשנו בחצר הכנסייה את איש הציבור סמיר סאלם הוא סיפר לנו על עצמו, משפחתו ועל פעילותו במועצה המקומית.

סמיר סאלם, אחד מבין ארבעה נוצרים החברים במליאת המועצה המקומית הכוללת שלושה עשר חברים. בן למשפחה יוונית קתולית, מלכיתית מהגרת מהישוב הסמוך מעלול שנהרס בזמן מלחמת העצמאות בשנת 1948, איש ציבור מוכר ביישוב, חבר המועצה המקומית מטעם סיעה שמייצגת את מהגרי הכפר מעלול כממונה על תיק הרווחה, ידוע כאיש ישר ובעל סגולות, משרת את כלל האוכלוסיה ביפיע ללא קשר להשתייכותם הדתית או העדתית.

 

משם צעדנו לעבר המתחם הקתולי (הלטיני) הכולל את המנזר, את כנסיית יוחנן בן זבדי, את הקפלה המוקדשת למארי אלפונסין דניל גטאס ואת בית הספר.

 

שם אירח אותנו ראש הכנסייה והמנזר אבונא נידאל קנזועה, שנשלח בשנת 2016 על ידי הפטריכה הלטינית להיות ראש העידה הלטינית ביפיע.

האב נידאל קנזועה, הוא משמש כראש העדה הקתולית רומית (לטינית) ביפיע. הוא יליד ג'יפנה, הכפר הפלסטיני מצפון לרמאללה, בו הוא גדל. לאחר מכן עבר לירושלים ולמד את תורת הנצרות.במשך מספר שנים התמנה לראש הקהילה הלטינית בכפרים הסמוכים לג'נין שבצפון הגדה המערבית. ומאז 2016 הוא משרת ביפיע.

בתחילה שוחחנו איתו במשרדו. הוא סיפר לנו על עצמו על דרכו והכשרתו ככומר. כמו כן סיפר לנו על הקהילה הלטינית ביפיע המונה בקירוב כ-1,000 איש.

 

אבונא נידאל, עוד הוסיף,  בכל המנזרים השייכים לכנסייה הערבית הקתולית רומית (לטינית) הוקמו בתי"ס. בחלק מהמנזרים הכומר אשר מהווה ראש המנזר, הכנסייה והעידה הוא בעצמו מנהל גם את בית הספר. לעומת זאת, ביפיע המערך הניהולי מתבטא בהפרדה אדמיניסטרטיבית בין המנזר, הכנסייה והעדה מצד אחד לבין ניהול מערכת בית הספר מצד שני. את בית הספר מנהל בהצלחה ומקצועיות רבה המנהל קייסר ראשד.

 

אח"כ הוא הוביל אותנו במפלס התחתון של המנזר שם ראינו את שרידי הכנסייה הקדומה וברות המים. המשכנו ביקרנו בכנסייה הנוכחית, הגדולה והמרשימה. המשכנו לשוטט בחצר המנזר ונכנסנו גם לקפלה המוקדשת למארי אלפונסין דניל גטאס.

 

אח"כ חזרנו והגענו למתחם הכנסייה היוונית – קתולית הנקראת כנסיית הבשורה. שם פגשנו את מר חנא מסעד הממונה על ענייני הכנסייה אחזקתה ותפעולה ומשמש גם ראש קבוצת הצופים של הכנסייה.

מר חנא מסעד, איש חינוך למשך עשרות שנים, מילא עוד תפקידים כגון יועץ השר לענייני דתות ומיעוטים, למעלה מארבעים שנים שירת את הקהילה, השקיף ושמר על הכניסיה, ייסד וניהל ושר בעצמו עם המקהלה הכניסייתית לדורותיה, ייסד וניהל את קבוצת הצופים הקתוליים על שם הארכבישוב מכסימוס סלום ז"ל, הקים את גני הילדים הראשונים בישוב, ארגן פעילויות תרבות וספורט וקייטנות קייץ עבור כל תושבי יפיע, ועוד ועוד. לסמל של המקום הוא נחשב.

 

בתוך הכנסייה הוא סיפר לנו על עצמו, על הקהילה הייונית-קתולית ביפיע ועל קבוצת הצופים אחר כך הראה לנו את אוצרות הכנסייה.

 

פסק זמן קצר עשינו בצהרים באחת המסעדות. החומוס והתוספות היו טעימים ביותר.

 

המשכנו והגענו למתחם הכנסייה הבאפטיסטית. שם פגשנו את בשארה דיב, הרועה הרוחני של הקהילה ביפיע. כמו קודמיו הוא סיפר לנו על עצמו, על דרכו בכהונה ועל הקהילה הקטנה אותה הוא מנהיג הכוללת היום כ-35 מאמינים, אחזקתה .

 

חזרנו שוב לגרעין הכפר ונכנסנו למתחם הכנסייה הלטינית מאר יעקב הנמצאת בראש הגבעה.

 

לאחר הביקור בה, מפאת קוצר הזמן של הישאם הסענו אותו לביתו ונפרדנו ממנו לשלום.

 

חזרנו שוב לגרעין הכפר, פגשנו את מר מאהר ברקואוי שהוביל אותנו למפלס התחתון של ביתו בשם נמצאו לפני עשרות שנים שרידי בית הכנסת היהודי.

 

את הביקור יפיע חתמנו בתצפית בדרום היישוב, במקום בו היינו בבוקר. התצפית אחר הצהרים הייתה יפה ומעניינת שהשמש האירה את עמק יזרעאל וההרים הסמוכים אליו.

 

לאחר הסיור, ירדנו מיפיע דרך מגדל העמק לגניגר. שם הערב ירד, ישבנו מרפסת ביתו של אבס וסיפרנו לו בהתלהבות מה הוא החציץ שלא הצטרף לסיור. לא הזרדרזנו לעזוב שלחיה הצטרפה גם רעייתו מיכל.

 

זהו נגמר היום ויצאנו איש איש לביתו בהרגשה שהייתה לנו חווית ביקור שהיה יוצא דופן, מעניין ומרגש.

 

******

התיעוד להלן כולל מידע רב, מספר מפות ושפע צילומים

*****

מיקום יפיע
נקרא גם
יאפת א-נאצרה – "יפו של נצרת"
במורדות המערביים של רכס הרי נצרת
הגולשים לעבר עמק יזרעאל

מיקום יפיע על כביש חיפה – נצרת (כביש 75)
בין נצרת במזרח ומגדל העמק במערב

******

אזור גיאוגרפי,
גליל תחתון מרכזי

*****

אוכלוסייה

לפי אומדן למ"ס,
נכון לסוף אוגוסט 2021,
ביישוב מתגוררים כ- 19,470 תושבים

עד המלחמה ב- 1948 הנוצרים היו רוב ביפיע

, לאחריה הגיעו ליפיע פליטים ממעלול מוג'ידיל ושבטי בידואים מהסביבה
ומאז, מספרם הולך וקטן !!

כיום 82% מתושבי יפיע הם מוסלמים
ו18% הם נוצרים הנכללים בארבע קהילות 

****

ההיבט המוניציפאלי,
מועצה מקומית שהוקמה בשנת 1960
ותחום שיפוטה 4,090 דונם,

******

מעט אודות יפיע 

 

הכפר העתיק יפיע (יאפע) נמצא על גבעת גיר (354 מ' מעל פני הים)

 

חפירות בתל הקדום של יפיע, הנמצא באזור הכנסיות של הכפר יאפא הערבי, הוכיחו שהמקום היה מיושב מתקופת הברונזה התיכונה ( 2000 – 1550 לפנה"ס ) ואילך.

 

יפיע, המכונה גם יאפה א-נצרה (יפו של נצרת), היא כנראה המקום שנזכר בשם יַאפּוּ במכתבי אל-עמארנה (המאה ה-14 לפנה"ס) כיישוב כפוף לעיר מגידו

 

במקרא הכפר מזוהה כיישוב בגבול שבט זבולון: " וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד … וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעַל יָפִיעַ" (יהושע יט: 12),

 

בשלהי ימי הבית השני הייתה יפיע הכפר הגדול בגליל. יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד הראשון ברומאים, ביצר את המקום בחומה כפולה, בהכנות למרד היהודים נגד הרומאים. במהלך המצור הרומי על יודפת בקיץ 67 לסה"נ, נשלחה יחידה של הלגיון העשירי ליפיע, כבשה את העיירה וטבחה את תושביה.

 

בתקופה הרומית, בימי המשנה והתלמוד התחדש היישוב במקום תושביו היו כנראה יהודים.

 

הממצאים הארכיאולוגים ביפיע מלמדים כי המקום היה מיושב לאורך כל התקופה הרומית, וראשית התקופה הביזאנטית.

 

עד התקופה הביזאנטית עלתה יפיע בגודלה על נצרת שכנתה. המצב התהפך בתקופה הביזאנטית כאשר נצרת הפכה לעיר חשובה לנצרות.

 

יפיע הייתה מיושבת בתקופה הערבית וכנראה ננטשה בתקופה צלבנית

 

יפיע הייתה מיושבת בתקופה הממלוכית וכך גם בתקופה העות'מנית.

 

ברבע האחרון של המאה ה-19, הנוסע הצרפתי גרין  (שביקר במקום בשנת 1875) ציין כי הכפר נחלק לשני רבעים והשתרע על שתי גבעות.

 

אנשי סקר קרן לחקירת א"י P.E.F ציינו את יפיע ככפר בינוני בנפת (קצ'א) נצרת במחוז (סנג'ק) עכו .

 

הגרעין העתיק של הכפר על גבעת גיר תלולה המכונה 'מר יעקוב' שבראשה עדיין עומדת על תלה כנסיית אבן עתיקה, 'כנסיית מר יעקוב', המנציחה את המסורת הפרנציסקנית מן המאה הט"ז לסה"נ, שעל פיה יפיע הייתה מקום הולדתם של השליחים יעקב ויוחנן, בניו של זבדי.

 

בשנות ה-70 של המאה הי"ט נתגלתה במרכז הכפר סמוך לכנסייה הלטינית מערכת תת-קרקעית, שהתמוטטה בחלקה, של עשרה בורות פעמון, חצובים בשלוש קומות, ומערכת נוספת, קטנה יותר. בשנת 1869 נמצא באחד הבורות כד חרס שהכיל 200 מטבעות רומיות אימפריאליות.

 

בשנת 1921 פרסם ונסן שני משקופי אבן שנמצאו בשימוש משני בבתי הכפר, שלדעתו העידו על קיומו של בית כנסת עתיק ביפיע; על האחד מופיעה מנורה ועל השני שני נשרים מכונפים

 

בשנת 1950 חפר סוקניק בית כנסת מהתקופה הרומית המאוחרת או הביזנטית על המדרון המזרחי של הגבעה. למבנה, שכיוונו מזרח–מערב, תוכנית בזיליקלית עם  שתי שורות בסיסי עמודים, כותרת קורינתית ורצפת פסיפס צבעונית ובה דגמים גיאומטריים ושני פנלים של מעגל 12 השבטים או גלגל המזלות

 

כיום ניתן לראות רק שרידים דלים של בית הכנסת מתחת לבית מודרני.

 

ירדנה אלכסנדר יפיע חדשות ארכיאולוגיות גליון 124 שנת 2012

 

 

בתקופת השלטון הבריטי ועד מלחמת העצמאות הייתה יפיע כפר קטן.

 

במפקד אוכלוסין בשנת 1922  נמנו בכפר 615 תושבים ומתוכם 400 נוצרים (65%) ו-215 מוסלמים( 35%).

 

במפקד האוכלוסין בשנת 1931 גדל מספר תושבי הכפר ל-833. מספר זה כלל את השבט הבדואי אלע'זאלין שחנה בסביבת הכפר.

 

בשנת  1945 חיו בכפר 1,070 תושבים ועם תחילת מלחמת העצמאות מנו תושבי הכפר 1,578 תושבים.

 

הכפר יאפא נכבש במלחמת העצמאות, במבצע דקל, שהתקיים במסגרת קרבות עשרת הימים (בין ה- 9 ל- 18 ביולי 1948 ).

 

אחרי מלחמת העצמאות והגיעו התיישבו במקום פליטים מהכפרים מעלול ומוג'ידיל שחרבו במהלך המלחמה.

 

 

מקורות הסקירה 
סקירתה של רבקה שפק ליסק יפיע הייתה עיר יהודית כ- 2000 שנה
רדנה אלכסנדר יפיע חדשות ארכיאולוגיות גליון 124 שנת 2012
בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) יישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני
בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

 

 

*****

גרעין הכפר
מקום הימצאות הכנסיות

*****

הנוצרים ביפיע משייכים לארבע זרמים:

הקהילה הלטינית,
שנוסדה על ידי האחים הפרנציסקנים ב-1641,
מונה 1,200 חברים.

 קהילת מלכית היוונית,
שנוסדה במחצית הראשונה של המאה הקודמת,
מונה כ-400 חברים.

הקהילה היוונית-אורתודוקסית,
שנוסדה ב-1910,
מונה 2,000 נפשות.

הקהילה הבאפסטיסטית
שנוצרה לפני עשרות שנים
וכוללת כ-40 מאמינים

*****

מתחם הכנסיות היווניות – אותדוכסיות

 

כנסיית מאר ג'ריאס (גאורגיוס הקדוש)
הכנסייה העתיקה 

 

כנסיית מאר סאבס

סבאס, או בכינויו מר סבא, היה אחת הדמויות החשובות בתנועת הנזירות, שבמדבר יהודה שבתקופה הביזנטית.

 

סבאס היה תלמידו של אותימיוס. הוא הקים מנזרים רבים (לאורות וקוינוביונים) ושימש כנציג הכנסייה בארץ ישראל בחצר המלוכה הביזנטית.

 

מנזרו הגדול והמפורסם ביותר מנזר מר סבא, הוא אחד המנזרים העתיקים בעולם.

 

קובץ החוקים שהנהיג במנזריו הפך ברבות הימים לטיפיקון, המשמש עד ימינו

 

כשהיה בן 44 יצא סבאס למדבר וחי בבדידות מוחלטת, למעט ביקורים בודדים של נזירים נוספים. בתקופת שהותו במדבר אירעו ניסים שונים שסייעו לו בהתמודדות, והבליטו בכך את היותו קדוש ואת החסד האלוהי ששרה עליו

 

הרחבה והפניות

אתנחתא שיחה
עם סמיר סאלם,
אחד מחברי המועצה המקומית

המתחם הלטיני

הקהילה הלטינית ביפיע

בשנת 1865 ביקשו כמה מהמאמינים ביפיע מהפטריארך הלטיני ולרגה לשלוח מיסיונר לכפרם.

 

בשנת 1869 קיבל הפטריארך את המשמורת על המיסיון ומונה לכומר הקהילה את האב לואיג'י פטורי, שבנה כנסייה קטנה ומנזר בשנת 1872.

 

בשנת 1888 נבנתה שם כנסייה נוספת.

 

מסדר הנזירות האחיות רוזרי הצטרפו לקהילה ב-1885 כדי לפקח על בית הספר. אחת מהן הייתה האם מארי-אלפונסין גטאס, (כיום הקדושה מארי אלפונסין), מייסדת קהילת האחיות המחרוזת.

 

בקהילת הפטריארכיה הלטינית  יש כנסייה ובית ספר שהוקם בשנת 1879.

 

בבית הספר פועל מרכז לפעילות חינוכית חברתית לנוער, כמו: קבוצת כדורגל, קבוצת ריקוד פולקלורי ועבודת כפיים.

 

במתחם הכנסייה, מתחת לפני הקרקע, נמצאת מערכת קדומה של מבנים וקמרונות מתקופות קדומות ובה בור מים מקודש.

הכנסייה הלטינית על שם יוחנן בן זבדי

יוחנן בן זבדי, הידוע גם כיוחנן השליח, כיוחנן הקדוש או יוחנן כותב הבשורה היה אחד משנים-עשר השליחים של ישו, ועל פי המסורת הנוצרית האהוב שבהם.

 

יוחנן נחשב לתלמידו האהוב של ישו, ובציור הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י הוא מופיע לימינו.

***

 

במסורת הנוצרית מיוחסים ליוחנן בן זבדי, מספר כתבים בברית החדשה, והם הבשורה על-פי יוחנן, שלוש איגרות יוחנן, וספר ההתגלות, אם כי חוקרים מודרניים מפקפקים בכך שהוא אכן חיבר כתבים אלה.

 

יוחנן היה בנם של זבדי ושלומית, אחות של מרים אם ישוע, והיה אחיו של השליח יעקב בן זבדי הידוע גם בשם יעקב הקדוש שגם הוא אחד מתלמידי ישו. יעקב בן זבדי נחשב לקדוש נוצרי ונושא בדרך כלל את השם "יעקב הגדול", על מנת להבדיל בינו לבין שליח אחר ששמו יעקב (יעקב בן חלפי; יעקב הקטן).

 

הוא ואחיו התפרנסו מדיג באגם הכנרת. בברית החדשה מתוארים יוחנן ויעקב, שנקראו "בני רעם", כשניים מתלמידיו הראשונים של ישו. מוזכר כי יעקב ויוחנן שהו עם אביהם בסירה ותיקנו את רשתות הדיג, כשישו קרא להם להפוך לתלמידיו. יוחנן ויעקב, יחד עם שמעון כיפא (פטרוס), היו שלושה השליחים היחידים אשר חזו בהשתנות של ישו בהר תבור.

 

יוחנן ופטרוס נשלחו על ידי ישו להכין את סדר הפסח בירושלים, היא הסעודה האחרונה. יוחנן ופטרוס היו הראשונים להגיע לקברו של ישו עם תחייתו מחדש. במעשי השליחים נזכרת פעילותו יחד עם פטרוס בירושלים, בריפוי אדם פיסח בשערי בית המקדש ובשהות לילה במעצר. השליח שאול (פאולוס) הגדירו כ"אחד מעמודי התווך" של הנצרות, יחד עם פטרוס ויעקב.

 

יוחנן בן זבדי היה השליח היחיד שמת מוות טבעי, בסביבות שנת 100, באפסוס שבאסיה הקטנה. הוא נקבר בקתדרלת יוחנן הקדוש בעיר, ששרידיה קיימים עד ימינו.

 

ב"מעשי השליחים" מסופר כי אגריפס הראשון ציווה להוציא את יעקב בן זבדי להורג במכת חרב, וכך הפך אותו למרטיר הראשון מבין שנים עשר השליחים.

 

ראשו הופרד מגופו ונקבר בקתדרלת יעקב הקדוש ברובע הארמני בעיר העתיקה של ירושלים. מסופר עוד כי עצמותיו נדדו על גבי צדפה, עד שהגיעו לחופי חצי האי האיברי. על האתר שבו, על פי האגדה, מצוי קברו, נבנתה העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד. (סנטיאגו הוא שמו הספרדי של יעקב בן זבדי, ובשם זה נקראו מקומות רבים בארצות הדוברות ספרדית). דרך סנטיאגו באותו אזור נקראת גם היא על שמו ומשמשת צליינים לעלייה לרגל לכנסיית קברו. הוא נחשב לקדוש המגן של ספרד.

הקפלה המוקדשת למארי אלפונסין דניל גטאס

מארי אלפונסין דניל ג'טאס (4 באוקטובר 1843 – 25 במרץ 1927) הייתה נזירה ערבייה-קתולית, חברת מסדר האחיות "סן ז'וזף של ההתגלות" בירושלים. היא נודעה כמייסדת מסדר אחיות הרוזרי בירושלים, שהיה המסדר הפלסטיני-קתולי הראשון במזרח התיכון, וכן בהיותה אחת הנזירות הפלסטיניות הראשונות שעברו קאנוניזציה בכנסייה הקתולית והוכרזה כקדושה.

 

מארי אלפונסין נולדה בשם סולטנה מריה דניל למשפחת ג'טאס הערבית-נוצרית בירושלים. היא התחנכה בבית הספר לנערות של מסדר האחיות סן ז'וזף, המשתייך למסדר הדומיניקני, וכבר מצעירותה שאפה להקדיש את חייה לעבודת האל ולהפוך לנזירה.

 

בגיל 14 ביקשה להצטרף למסדר כנזירה מן המניין, אך הדרך היחידה לכך באותה עת הייתה לעזוב את הארץ ולהצטרף לאחד המנזרים בצרפת או באיטליה. משפחתה התנגדה לשלוח אותה בגילה הצעיר לאירופה, ורק לאחר מאמצים רבים הצליחה סולטנה העיקשת לשכנע את הוריה ברצינות כוונותיה.

 

בעקבות כך הפעיל האב את קשריו והשפעתו בפטריארכיה הלטינית וקיבל עבור בתו אישור להפוך לנזירה בהליך חריג, שבו הכשרתה תתקיים בירושלים.

 

בגיל 15 השלימה סולטנה את השלב הראשון בקבלתה למנזר ונדרה את נדריה הראשונים על גבעת הגולגולתא בכנסיית הקבר. אז גם בחרה לראשונה את שמה החדש – מארי אלפונסין – אולי בשל הערצתה לכומר הישועי מארי אלפונס רטיסבון שהקים בימיה את מסדר האחיות ציון בירושלים.

 

בגיל 19 נשלחה מארי אלפונסין ללמד נצרות בבית ספר בבית לחם ושם חוותה כמה התגלויות של מרים, אם ישו. המשמעותית שבהן התרחשה, כך על פי יומנה, בחג האפיפניה, ב-6 בינואר 1874, שאז התגלתה בפניה מריה והנחתה אותה להקים מסדר-בת עבור נזירות פלסטיניות-קתוליות בשם "אחיות מחרוזת התפילה" (אחיות הרוזרי). החיזיון חזר על עצמו שוב ושוב, עד שגמלה בלבה ההחלטה להגשימו.

 

בהיותה אשה לא יכולה הייתה מארי אלפונסין להקים את המסדר לבדה, ולכן חיפשה פטרון שיסייע לה להוציא את התוכנית לפועל. ב-1880 התגייס לעזרתה הכומר יוסף טאנוס, שהיה יועצו של הפטריארך הלטיני בירושלים. יחד קיבצו השניים שבע נערות צעירות שהיוו את המסד למסדר-הבת החדש במשכנו הראשון בעיר העתיקה.

 

מארי אלפונסין ביקשה להצטרף למסדר החדש, אך לשם כך היה עליה לקבל את אישור הוותיקן להתיר את נדריה למסדר סן ז'וזף. הדבר לווה במרמור רב מצד גורמים במסדר, אשר שכנעו את הקרדינל האחראי על המסדר בוותיקן לפעול נגד עזיבתה והתרת נדריה. שלוש שנים היא נאבקה עד שקיבלה לבסוף את אישור האפיפיור לפרוש ממסדר נעוריה. בעקבות השערורייה הובהר לה כי לעולם לא תוצב בראש מסדר אחיות הרוזרי, או כל מסדר אחר.

 

מארי אלפונסין הפכה באופן רשמי לנזירה העשירית במסדר אחיות הרוזרי ביום "חג גבירתנו של המחרוזת" שחל ב-7 באוקטובר 1883. כשנה וחצי לאחר מכן, ב-7 במרץ 1885, היא השלימה את נדריה והתקבלה רשמית לקהילה, במעמד הפטריארך הלטיני של ירושלים.

 

ב-1886 הקימה מארי אלפונסין בית ספר לבנות בבית סאחור ולאחר מכן הקימה בתי ספר דומים נוספים בשכם ובעיר סַלְט שבירדן. בריאותה התערערה והיא שבה לירושלים, אולם לאחר שהתחזקה הקימה בית ספר נוסף בעיירה א-זבאבדה שבשומרון. קהילת אחיות הרוזרי הקימה בהשראתה בתי ספר, תוכניות ללימוד נצרות, מרפאות ובתי יתומים בכל רחבי המזרח התיכון, שאותם היא מפעילה עד היום.

 

מארי אלפונסין הקימה סניף של המסדר בעין כרם, למרגלות כנסיית הביקור, שבו התגוררה באחרית ימיה. היא נפטרה בביתה שבעין כרם במהלך חג הבשורה, ב-25 במרץ 1927 בגיל 83. ביתה הפך לאתר צליינות ותיירות וב-2015 אף נקבע על חזיתו השלט "בית מארי אלפונסין". היא הפכה לדמות מופת בקהילה המקומית ומחרוזת התפילה ששימשה אותה בחייה מוצגת כחפץ קודש במנזר

 

כדי לשכנע את הוותיקן ב"כשרות" מסדר אחיות הרוזרי, הוא הוצג מלכתחילה כפרי יוזמתו וביצועו הבלעדיים של יוסף טאנוס, ולמעשה עד שנת 1968 איש לא ידע כלל על מעורבותה הרבה של מארי אלפונסין.

 

חשיבותה של מארי אלפונסין בקרב הקהילה הערבית-קתולית בארץ הביאה למאמץ גדול במשך שנים לשכנע את הוותיקן להכריז עליה באופן רשמי כקדושה. הקדשה בכנסייה הקתולית (קאנוניזציה) נעשית בתום תהליך קפדני וממושך, שבו נבדקים אישיותו ומעשיו של המועמד לתואר, תוך דגש מיוחד על נסים שחולל.

 

האחיות במסדר הרוזרי היו מעורבות מאוד בקידום תהליך הקאנוניזציה של מארי אלפונסין ואף נסעו לרומא כדי לספר על נִסֵי ריפוי והצלה שחוללה.

 

נס הריפוי וההצלה המפורסם שבהם התחולל בכפר יפיע בשנת 1886, כאשר תלמידת בית ספר ניגשה לשאוב מים מבור, אך מעדה ונפלה לתוכו. עד שהגיעה עזרה וחבל שולשל פנימה, כבר הייתה הנערה ללא הכרה, אולם מארי אלפונסין ששהתה במקרה באותה עת בבית הספר נזעקה למקום, השליכה אל הבור את המחרוזת שלה ונשאה תפילה למריה. בתוך זמן קצר נאחזה הנערה בחבל ונמשתה מן הבור, כשמחרוזת התפילה תלויה על צווארה.

 

באתר המוקדש עד היום לזכרה של מארי אלפונסין בלב הכפר יפיע ניצב בור המים בלב מבנה קטן המשמש כבית תפילה, ועל משקוף הפתח נכתב בערבית "תפילתה הטובה של מארי אלפונסין". על פתח הבור עצמו תלויה מחרוזת תפילה וכן דמות דיוקנם של מארי אלפונסין ויוסף טאנוס.

 

נסים נוספים המיוחסים למארי אלפונסין לאחר מותה התחוללו בבית לחם, כאשר אדם עיוור נרפא מעיוורונו לאחר שהונחה על עיניו המחרוזת שלה. אדם אחר שמת קם לתחייה, לאחר שנגעו בו במים קדושים ובמחרוזת שלה.

***

 

בנובמבר 2009 הוכתרה מארי אלפונסין בתואר "מבורכת", בטקס שנערך בכנסיית הבשורה בנצרת על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים.

 

במאי 2015 קידם אותה האפיפיור למעמד "קדושה" ואחריה זיכה בתואר זה נזירה פלסטינית אחרת בשם מרים בוארדי, שייסדה במאה ה-19 את המנזר הכרמליתי בנצרת.

 

אלפי מאמינים נוצרים מהמזרח התיכון נכחו בטקס ההקדשה ברומא, ובהם אבו מאזן ולצדו באסל גטאס, שהוא בן משפחה רחוק של מארי אלפונסין. גטאס עמד על הקשר בין ההכתרה ובין העובדה שארבעה ימים קודם לכן הודיע הוותיקן על הכרתו במדינה הפלסטינית.

 

לאחר הכתרתה הועברו שרידי עצמותיה של מארי אלפונסין לאולם התפילה של הכנסייה במנזר אחיות הרוזרי ברחוב אגרון בירושלים, שם הם מוצגים בתוך ארון בנישה עגולה, כשמעליהם פסל של מארי אלפונסין. הכנסייה והמנזר כולו מלאים בדיוקנאות של מארי אלפונסין, הנחשבת לפטרונית המסדר.

 

המקור המידע והתמונה 

כנסיית מאר יעקוב, הלטינית
בראש הגבעה של גרעין הכפר

מתחם הכנסייה המלכיתית, היוונית – קתולית

שרידי בית הכנסת

מתחם הכנסייה הבאפטיסטית

לקראת סיום
תצפית לפנות ערב

סוף דבר,

ביקור/סיור צילום זה
היה יוצא דופן בכל מובן וחוויה מרגשת

****
כולנו חזרנו בהרגשה
שהיה לנו יום מיוחד במינו. 

היה לנו מעניין ללמוד
על עוד חלק מהפיספס
של מקומות בהם מתגוררות קהילות
הערבים נוצרים:
יוונים-אותדוכסים, לטינים,
יוונים-קתוליים ובאפטיסטים

****

יותר מכל שמחנו
על ההזדמנות להכיר
עוד אנשים שפתחו לנו
דלתות למקומותיהם
ובעיקר פתחו את ליבם.

השיחות עם איש איש מהם היו מרתקות.

הכנסת האורחים הייתה

מעל ומעבר למצופה

*****

תודה מקרב לב להישאם באשרת
שאירח אותנו בלבביות ונדיבות,
השקיע מזמנו ומרצו
הן בתכנון ותיאום הביקור,
הוביל והסביר
וגם דאג שלא נהייה רעבים.

****

השיחות איתו וגישת חייו
באשר לדו – קיום בין הערבים ובין הישראלים
מעניינת ומיוחדת
וראוי שתהייה מופת ודוגמא לכולם.