תיעוד זה הוא של מסלול סיור ברגל בחלק הערבי של ירושלים מחוץ לחומות הנקרא גם "מזרח ירושלים" שהוא מעניין ובלתי מוכר ובעיקר כמעט אינו נמצא על מפת מסלולי התיור בעיר

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

 

 

מסלול זה יכול להיות גם חלק מטיול רכיבת אופניים כמו למשל זה שבוצע לפני מספר חודשים, ירושלים, בשכונות החרדיות בצפון העיר ובחלקה המזרחי הערבי.

 

מסלול זה היה של  טיול שהדרכתי את קבוצת המטיילים שבה חבר חברי יונה בקלצ'וק.

 

בתיעוד טיול ההכנה לפני חודשיים מזרח ירושלים, חלק הערבי של העיר מחוץ לחומות, פירטתי איך הוא "גרר", "לחץ" ואפילו "אנס" אותי להדריך את קבוצת המטיילים בה הוא חבר.

 

כזכור, "העסקה" שנקבעה הייתה שאני ארכב על אופני העיר וחבריו ילכו ברגל.

הסכמים מכבדים, לאחר קיום הטיול ההכנה לעיל, ביום שבת 7 בדצמבר 2019 התקיים הטיול בו נטלו חלק חבריו (לא ספרתי).

התחלנו בחניון הרכב הסמוך לגבעת התחמושת,
בתחילה הסתובבנו בחלקה הצפוני החדש של שיח ג'ארח,
עלינו לתצפית על רכס הר הצופים – הר הזייתים,
עמדנו  ליד האנדרטה לזכר "שיירת הרופאים" שנפלה במלחמת העצמאות,
המשכנו לשוטט בחלק הישן של שיח ג'ראח
שוטטנו במקום בו נמצאו בעבר שכונות נחלת שמעון ונחלת יצחק
ביקרנו במתחם קבר שמעון הצדיק,

עלינו עבר שכונת המושבה האמריקאית
ניסינו להכנס לחצר מתחם האוריינט הוס
עברנו למתחם מלון אמריקן קולוני
אחר כך נכנסנו להציץ למוזיאון הסמוך שעניינו המורשת הפלסטינית.
המשכנו בדרך שכם ונכנסנו
למתחם כנסיית סנט גורג' האנגליקנית,
חזרנו ועברנו לעבר רחוב צלאח א-דין
בתחילה עצרנו מול שער קברי המלכים
המשכנו במורד הרחוב ועברנו מול בית המשפט המחוזי,
משרד המשפטים ומכון אולברייט לארכיאולוגיה
המשכנו להסתובב עוד ברחובות הסואנים של באב א-זהרה
משם עברנו לגן רוקפלר ועקפנו ממזרח את מוזיאון רוקפלר,
ירדנו לתחילת דרך יריחו מול הקצה הצפון מזרחי של חומת העיר העתיקה
שם מעל שכונת ואדי גוז
צפינו על מורד הר הזייתים.

חזרנו לחומת העיר העתיקה והתחלנו לצעוד ברחוב סולטן סולימן
המקביל וצמוד לחלק הצפוני של חומה העיר העתיקה
עברנו מול שער הפרחים, מול החלק הדרומי
של דרך שכם ומול שער שכם
חזרנו לתחילת דרך שכם בקטע מדרחוב
חצינו את תחנת האטובוסים המרכזית
סיימנו בקצה רחוב הנביאים
בפאתי רחוב ע"ח שבשכונת מוסררה

***********

הבינוי במרחב הטיול התפתח
החל מהרבע האחרון של המאה ה-19

בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים
מרחב הטיול היה החלק מהעיר המזרחית בשליטת ירדן

במלחמת ששת הימים מרחב הטיול
נכבש בשלב השני של המערכה על העיר  

שֵׁייח' גָ'רַאח משתרעת ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.
השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם.
בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים.
בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

שכונת שיח' ג'ראח החלה להתפתח בהדרגה החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שלהי התקופה העות'מאנית, כאשר נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים החלו להקים בתי מידות לאורך דרך שכם מצפון לעיר העתיקה כחלק מתהליך היציאה מן החומות. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).
בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת 1890 על שטח שנרכש ב-1875, ושכונת נחלת שמעון נוסדה בתחילת המאה ה-20. במהלך מאורעות תרצ"ו (1936–1939), נאלצו תושביהן לנטוש את בתיהם, כדי להציל את נפשם מהפורעים הערבים בתום מאורעות הדמים חזרו התושבים היהודים לבתיהם.
הרחוב המרכזי בשכונה, דרך הר הזיתים, הוביל ממרכז ירושלים לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
לאחר איחוד ירושלים ב-1967 נבנתה אנדרטה סמוך למקום הטבח בשיירת הדסה במרכז השכונה, ובה שמות 78 הנרצחים.
פירוט והפניות

******

הסקירה להלן מבוססת על מאמרו של יאיר פז,  "נסיגה יהודית בירושלים בתקופת המנדט: שכונות 'שמעון הצדיק' ו'כפר השילוח'" בתוך: ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כ"ח, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה (ספר טדי קולק) בעריכת י' בן-אריה ואחרים, ירושלים תשס"ח, עמ' 427-443

******

 

נחלת יצחק – יזמה פרטית שנבלמה

 

השכונה השלישית ב"גוש שמעון הצדיק" היא נחלת יצחק. זו החלה להתפתח באמצע שנות השלושים בשטח שבין נחלת שמעון ובין בית ישראל החדשה. משך חייה הקצר וקטנותה של השכונה, וכן העובדה שהוקמה בידי יזמים פרטיים בלא תרועת חצוצרות, גרמו לכך ששמה כמעט נכחד מרשימות שכונותיה של ירושלים ומתיאוריהן. גם במקומות הספורים שנזכרה בהם, האזכור לוקה בחסר או שאינו מדויק. למרות מיקומה האסטרטגי כחוליה המחברת בין המגבש היהודי ובין שתי השכונות הוותיקות, שמעון הצדיק ונחלת שמעון, ולמרות קרבתה לציר החשוב להר הצופים וליישובי צפון ירושלים, ציר דרך שכם, נשארה השכונה בשולי התודעה של מרבית הירושלמים בתקופת המנדט וגם חוקרי ירושלים בזמננו אינם נוטים לה חסד והיא כמעט שאינה מוזכרת במחקריהם. להלן ננסה לגאול מן השכחה שכונה מעניינת זו, ולנסות לשחזר את תולדותיה ואת הסיבות שהביאו לכך שככה נשתכחה.

 

ראשיתה של נחלת יצחק קשורה ביזמה פרטית של כמה סוחרי נדל"ן יהודים ונוצרים במחצית הראשונה של תקופת המנדט. השטח שעליו נבנתה השכונה נרכש כבר בשלהי המאה הי"ט בידי יוהן פרוטיגר, הבנקאי השווייצי שפעל בירושלים והרבה להשקיע במקרקעין ואף היה שותף בהקמת כמה שכונות יהודיות. בשנת 1896 הוכרז פרוטיגר לפושט רגל. לאחר מלחמת העולם הראשונה הועברו כל נכסיו לידי כונס נכסים שמונה בידי ממשלת המנדט. קרקעותיו של פרוטיגר נמצאו ברובן באזור שיח' ג'ראח ובית חנינא. המתעניינים העיקריים בקניית קרקעות אלה היו, מטבע הדברים, סוחרי נדל"ן יהודים, אך היו גם ערבים נוצרים מאזור בית לחם. אחד המגרשים הללו היה כאמור צמוד לנחלת שמעון מצד מערב ושטחו כשישה דונם . נראה שכבר בראשית שנות העשרים עשה סוחר נדל"ן בשם דוד שניאורסון מאמצים לרכוש חלקה זו. במסגרת יזמה עסקית רחבה, רכש מכונס הנכסים את כל נכסיו של פרוטיגר, למרות שלא ידע את היקפם ואת מיקומם במדויק, ובתמורה התחייב לשלם לנושים את חובם. ברשימת הנכסים שצורפה להסכם מופיעים כמה מגרשים וחלקות באזור שיח' ג'ראח, וביניהם מגרש נחלת יצחק. המגרש עבר גלגולים מספר בין סוחרי נדל"ן ובאחד מהם נכנס לתמונה אדם בשם יצחק חסידוף (או אל־חסיד), תחילה כעד במשא ובמתן ובהמשך כקונה וכיזם. משנת 1928 ואילך יש עדויות רבות למעורבותו של יצחק חסידוף זה ברכישת מגרשים וחלקות באזור נחלת שמעון (בעיקר ממערב ומדרום), בהכנת פרצלציות ואף בהקמת בתים משותפים אחדים בשטח זה. 50 אין בידינו מידע ביוגרפי על יצחק חסידוף היזם, פרט לעובדה שהוא קרוב משפחה של יזם נדל"ן אחר בשם אברהם חסידוף. מכל מקום, באותה שנה חולקה החלקה של נחלת יצחק ל־ 14 מגרשי בנייה בני כ־ 300 מ"ר כל אחד ולשטח ציבורי, לקראת מכירתם לדיירים.

 

על המועד המדויק של הקמת השכונה ועל מתן השם "נחלת יצחק" יש כמה מקורות שאינם חד משמעיים. אחד מכותבי תולדות השכונה מתאר את הקמתה כך: "שביב אור זרח פתאום בשנת תרצ"ה עת החלו להקים ליד השכונה (נחלת שמעון) בתים גדולים ומודרניים ועכשיו משני צדי השכונה, מצפונה ומדרומה, מתנוססת לתפארת שכונת 'נחלת יצחק'". בשנים הראשונות עדיין נקראה השכונה בתעודות רשמיות ואחרות בשמות שונים, כגון נחלת שמעון או בית ישראל החדשה, אולם נראה שהודות לאופייה הייחודי של קבוצת בתים זו, השונה כל־כך משכונת העוני הצפופה נחלת שמעון מחד והמרוחקת מבית ישראל החדשה מאידך, נקלט לבסוף גם שמה. לא נמצא מסמך המסביר את מקור השם והסברה הרווחת היא שהשכונה קרויה על שם היזם (או סבו) מכל מקום, שם זה החל להשתרש במהלך שנות הארבעים ונעשה שגור בחוזי שכירות, ברישומי כתובות ובסקרים של המוסדות הציוניים. עם זה, במסמכים משפטיים הוא מופיע בדרך כלל ככינוי מזהה, לצד שמה של אחת משתי השכונות הוותיקות הסמוכות.

 

שטחה הכולל של השכונה קשה להגדרה משום שאין מדובר ביזמה אחת או ברכישה מרכזית אחת, אך בטבלות הגאוגרפיות של המהנדס מרדכי הקר, שנלוו למפקד שנת 1939 , וברישומי ליף משנת  1947 מוערך השטח בכ־ 15 דונם. על־פי מפות ותצלומי אוויר, נראה שהבנייה בשכונה החלה באמצע שנות השלושים, ומסמכים פרטיים מצביעים על כך שהיא החלה במחצית השנייה של שנות השלושים. ברשימה דמוגרפית שהוכנה בידי ועד הקהילה משנת 1938 )הערכה של מספר התושבים בכל שכונה(, נחלת יצחק עדיין אינה מופיעה כשכונה בפני עצמה, ואילו לפי מפקד הסוכנות משנת 1939 היא מוגדרת כשכונה עצמאית וכבר גרים בה 251 נפש (כ־ 50 משפחות( מלבד תושבי נחלת שמעון.

 

הרכב האוכלוסייה בנחלת יצחק היה שונה מזה שבשתי השכונות הקודמות. כאן גרו בני המעמד הבינוני, מחציתם אשכנזים ומחציתם מעדות המזרח. המבוססים יותר מבין התושבים הקימו או רכשו את הבתים המשותפים והשכירו אותם לדיירי משנה.   בין בעלי הנכסים, שכנראה לא גרו בשכונה בפועל, יש שמות ידועים, לדוגמה איתמר בן־אב"י, פרופ' שלום יהודה, יצחק אלפנדרי, ד"ר אברהם אבושדיד; ויש משפחות נוספות שגרו בה, כגון יקותיאל רז, קובשקה, קמינסקי, גרינשטיין, טוכמן, המבורגר ושכטר.

 

בניין טיפוסי בשכונה כלל שניים–שלושה מפלסים וחדרי עליית־גג. בחלק מהמקרים גרו בעלי הבית עצמם בקומת הקרקע )בחזית( ויתר החדרים/הדירות הושכרו לדיירי־משנה. בבית קמינסקי, למשל, גרה משפחת בצלאל קמינסקי עצמה ) 7 נפשות(; משפחת פנחס ורות המבורגר (5 נפשות); דייר בשם נשאשיבי, ובקומת הגג קונסול חבש בכבודו ובעצמו.  בבית קובשקה, שהיה בן שלוש קומות, גרה משפחה מורחבת שכללה שני אחים שנשאו לנשים שתי אחיות, הוריהם וצאצאיהם. המשפחה, שהייתה מבוססת כלכלית, הגיעה משכונת אחווה ובנתה את ביתה בנחלת יצחק כבר בשנת 1934.

 

אווירת השכונה, המוקפת עצי זית עתיקים, הייתה כפרית והנוף פסטורלי. בעיבורי השכונה היה שדה שכונה "מגרש חניתה" ובו שיחקו או "נלחמו" הילדים עם ילדי השכונה הערבית הסמוכה. במרכז השדה הייתה שלולית המים הגדולה שנזכרה לעיל, אשר היתה מקור שעשוע לילדי האזור בחורף, אך גם מפגע אקולוגי לשכנים.

 

בשכונה עצמה לא היו כמעט מקורות תעסוקה. היו רק חנות מכולת אחת בבעלות יהודית ("של גולדשטיין") ושתי חנויות מכולת של ערבים וכן חנות לתיקון אופניים ולהשכרתם, גם היא של ערבים. משפחת קמינסקי התפרנסה משיווק חלב שקנו מבעלי רפתות יהודים וערבים בסביבה ובתקופה קצרה אף החזיקה בעצמה רפת קטנה בשכונה. לצד השכונה התפתחה תעשייה קלה, כגון בית חרושת לקרח ובית חרושת לסודה ולגזוז. אולם רוב התושבים עבדו בעיר וחלקם במוסדות שעל הר הצופים הסמוך, והיו גם כמה סטודנטים שלמדו שם. תושבת השכונה רות המבורגר נתנה שיעורים פרטיים לילדי הסביבה.

 

ילדי השכונה למדו ברובם בבית ספר תחכמוני והיו הולכים אליו ברגל, מהלך כחצי שעה. בשכונה עצמה לא היה בית כנסת )רוב התושבים לא היו דתיים( ומי שרצה הלך לבתי הכנסת הספרדיים שבנחלת שמעון, או לאשכנזיים שבבתי זיבנבירגן.

 

זמן קצר לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בנובמבר 1947 , התערער הביטחון היחסי בשכונה. התושבים, שחשו שהם בקו החזית, החלו לנטוש את בתיהם כבר בדצמבר 1947 ובראשית 1948 , אף כי בהנחיות שקיבל מפקד העיר, דוד שאלתיאל, הודגשה חשיבות האחיזה בציר זה, המוליך להר הצופים ולגוש עטרות. בפברואר 1948 נהרסו בשיטתיות כמה מבתי השכונה שהיו סמוכים לדרך שכם. הדבר היה קשור כנראה לקרבות באזור שיח' ג'ראח על הדרך להר הצופים, ולרצונם של הבריטים לשמור לעצמם דרך נסיגה פנויה צפונה, על ציר דרך שכם.

 

המקרה של נחלת יצחק משקף לכאורה את ראשית מימוש הפוטנציאל שהיה גלום באזור שהוא נושא דיוננו: יתרונות של מיקום ונגישות ואפשרות ליצור רצף טריטוריאלי יהודי נוצלו בידי יזמים פרטיים בציפייה לצמיחה כלכלית, ואכן, הם הצליחו למשוך לאזור אוכלוסייה ממעמד בינוני-גבוה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע למרות זאת לא התממשה יזמה מבטיחה זו, ולא הביאה לשגשוגו של האזור כולו, על שכונותיו הותיקות?

 

רחוב נבי שועייב

ב-7 בינואר 2022 כתב לי ד"ר דב אלידע כך:

 

"התעניינתי בפרק על נחלת יצחק באתר שלך, ואף ביקרתי בשכונה "ביקור שורשים", כי באוקטובר 1942 נולדתי לבית בשכונה זו. חשבתי שמידע מסוים שאני יכול להוסיף עשוי להשלים משהו.

 

סבי, מאיר לידה, היה בנאי וקבלן בניין לפרויקטים לא-גדולים. הוא בנה את אחד הבתים בשכונה במו ידיו והשתכן בו עם משפחתו. במסמך מנדטורי מ-1937 הוא ציין את כתובתו כ-"נחלת יצחק, ירושלים." בהנחה שהבניה נמשכה לא פחות משנתיים, סביר שהוא התחיל אותה לכל המאוחר ב-1935, כלומר היה מראשוני הבונים בה.

 

בבית היו שתי קומות ובכל קומה 2 דירות מרווחות—במושגי אותם הימים. שלוש מתוך ארבעת הדירות היו מושכרות לדיירים, עד שלאחר נישואיהם, ב-1941, עברו אבי ואמי להתגורר באחת מהן ולשם הביאו אותי כשנולדתי. הורי ואני גרנו שם עד 1943 ואילו סבי וסבתי—עד 1946, כאשר מכרו את הנכס ועברו לנתניה.

 

יש לי זכרונות ילדות של בן-4 מהבית ההוא, מפני שלמרות שהפסקנו להתגורר בו ב-1943 המשכנו לבקר שם את סבא וסבתא לעיתים קרובות, עד 1946.

 

כשראיתי באחד התצלומים שבפרק, שכותרתו "בתפר בין שכונת נחלת שמעון ושכונת נחלת יצחק", היה נדמה לי שזה הבית. (מאחורי ומעל המטיילת המטלפנת בג'ינס ובסגול, רח' קונדר 3.) מבחינת מספר הקומות ותצורת החלונות והמרפסת הוא מתאים. האם זה אפשרי?

 

ועוד שאלה: הרחוב הרחב שמדרום לשכונה נקרא במפות "פייר ואן פאסן" ואילו שמו על השלט הפיסי הוא "רח' נחלת יצחק". ממתי זה? (אילו גם המפות היו אומרות "נחלת יצחק" לא הייתי מתקשה כל כך למצוא את המקום.)"

 

אין לי תשובות לשאלותיו.

 

בכל מקרה תוספת המידע מעניינת.

קבר שמעון הצדיק הוא מערת קבורה השוכנת בשכונת שמעון הצדיק שבצפון ירושלים, לצד "דרך הר הזיתים" – הכביש העולה משכונת שייח' ג'ראח להר הצופים, צפונית לשכונת המושבה האמריקאית. סמוך למערת שמעון הצדיק שוכנת מערה נוספת המכונה מערת הסנהדרין הקטנה.
לפי מסורת יהודית עממית, קבורים במערה שמעון הצדיק ותלמידיו. לעומת זאת, הארכאולוגים מתארכים את הקבר לסוף התקופה הרומית או לתחילת התקופה הביזנטית, כ-500 שנה לאחר מכן. בקבר עצמו נמצאה כתובת בלטינית המכריזה עליו כעל קברה של יוליה סבינה. מסיבות לא ידועות הכתובת הושחתה, והפרוזדור בו היא נמצאת נחסם לגישה על ידי דלת מודרנית.
שנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים בל"ג בעומר במקום למירון, שם חוגגים בדומה להילולת רבי שמעון בר יוחאי.. בעלייה לקבר רבי שמעון הצדיק בירושלים, נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה. הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18.
מקור הרחבות והפניות

המאבק היהודי – פלסטיני בשיח ג'ארח – ב-2009 בהתאם לפסיקת בג"ץ נכנסו יהודים להתגורר בבתים שמהם פונו שלוש משפחות ערביות. בתגובה לכך החלו הפגנות שבועיות בימי שישי של פעילי שמאל, שהתאגדו תחת תנועת סולידריות שיח' ג'ראח, במתכונת של צעדה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח והפגנה מול הבתים שבמחלוקת. המפגינים טענו כי בעוד שבית המשפט העליון מאפשר את השבת המתחם לבעליו היהודיים מלפני מלחמת העצמאות, אין הוא מאפשר לתושבי השכונה, שהם בעצמם צאצאי פליטים פליטים פלסטינים, לקבל חזרה את נכסי משפחתם שבשטח ישראל. המפגינים טענו עוד שמגורי יהודים במזרח ירושלים מהווים מכשול להסכם שלום עתידי שבמסגרתו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.  מאידך, התומכים בהתיישבות היהודית, טענו כי הבעלות היהודית על קרקעות של השכונה לא פקעה מעולם מאחר ששלטונות ירדן בחרו שלא להפקיע אותה ותחת זאת מינו את האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב להיות אחראי עליה, כפי שפסק בית המשפט העליון. המשטרה קבעה שההפגנות מהוות התקהלות בלתי חוקית משום שאורגנו ללא קבלת רישיון.

ההפגנות והמעצרים זכו להד ציבורי לאחר שב-15 בינואר 2010 נעצרו למשך השבת 17 מפגינים ובהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח חגי אלעד, ולאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה כי מעצרם לא היה חוקי. בעקבות אירועים אלה המאבק הפך גם למאבק עקרוני בעד זכות ההפגנה. ב-28 בינואר 2010 דחה בית משפט השלום בירושלים את פרשנות המשטרה, לפיה קריאת סיסמאות הופכת את ההפגנה לאספה טעונה רישיון, וקבע כי כל צמצום של הזכות להפגין יפורש בצמצום, ולפיכך לא הייתה עילה חוקית להורות על פיזור ההפגנה. המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה, אולם בעקבות עתירה של המארגנים ותושבי השכונה קבע בג"ץ שהיא תיערך במתחם מגודר. ב-6 במרץ 2010 נערכה במקום הפגנה גדולה שבה השתתפו כ-3,000 מפגינים, פלסטינים ופעילי שמאל, וכן חברי כנסת מחד"ש וממרצ וחברי פרלמנט ממפלגת העם הפלסטיני. מנגד הגיעו 150 פעילי ימין בראשות חברי הכנסת של האיחוד הלאומי כדי להביע תמיכה בתושבים היהודים. פינוי המשפחות הערביות הוביל לקריאה של ממשלת ארצות הברית וממשלות אירופיות לממשלת ישראל לעצור את המהלך, וכן גינויים נוספים בעולם ב-22 באוקטובר 2010 הפגינו במקום גם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה והביעו הזדהות עם המאבק.
מקור הרחבות הפנות 

שולי שכונת ואדי ג'וז

וַאדִי אֶל-ג'וֹז או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים. גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו – על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.
שמו של ואדי ג'וז הוא שיבוש של תעתיק השם יהושפט (מלך יהודה) לאותיות לטיניות – Josaphat. עמק יהושפט מוזכר בספר יואל, פרק ד'. השכונה נקראת גם "אל-קעה" – הבקעה. לפי סברה אחרת פירוש השם -נחל האגוז. בשל עצי אגוז הבודדים הנמצאים בשכונה .בעבר גדלו הרבה עצי אגוז באזור ירושלים
בתחום השכונה היו כמה מבני "קסר" (ברבים: קוּסוּר), כינוי לבתי קיץ שהקימו עשירי ירושלים בתקופה העות'מאנית בין הכרמים שמחוץ לעיר. בתי אבן אלה נראו ממרחק כמו מבצרים קטנים ולכן כונו "קַסר" (ארמון, טירה). לפי עדותו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (המאה ה-18), היו בימיו בירושלים כמאה קוּסוּר. בירושלים נותרו מעטים מבתי הקיץ האלה. הבולט שבהם הוא קסר א-שייח', שהוקם ב־1711 בידי שייח' מוחמד אל-ח'לילי מחוץ לפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (בתחום מוזיאון רוקפלר של היום). לידו ניצב קסר אבו אל-ח'יר, שהוקם לפי עדות יושביו באמצע המאה ה-18. בוואדי ג'וז נמצא קסר סולטאן א-נאט'יר (קסר אל-חטיב), שהוקם כנראה במאה ה-17, ובמורדות הר הצופים ממערב לוואדי ג'וז נראים שרידים של מספר בתי קיץ נוספים. ראשיתה בשנות ה-1890 בבתים ספורים שהקימו בני משפחות מוסלמיות אמידות מירושלים. עד 1918 הגיע מספר הבתים בשכונה ל-16.
בשל השטח הפתוח בשולי העיר עברו לאזור בתי מלאכה המבקשים שטחים גדולים יותר מאשר היו להם בסימטאות העיר הצפופות, ונפתחו בה מגרשים לחומרי בניין, לאביזרים שפורקו מבניינים (דלתות, חלונות, סורגים, מדרגות) ועוד. אחרי מלחמת ששת הימים עבר האזור פיתוח מואץ (ופראי), ובמשך הזמן עברו לשכונה מרבית המוסכים ממזרח ירושלים, חנויות של חלקי חילוף וחנויות המתמחות ברכב וחלקיו.
כיום מהווה השכונה את המרכז של מוסכים ובתי מלאכה לתיקון מכוניות במזרח העיר, עד שבני ירושלים נוהגים לקרוא לשכונה בשם: 'ואדי אגזוז'. רבים מבני מערב העיר המבקשים תיקון זול למכוניתם שמים פעמיהם למוסכי השכונה, וכן מרבית בעלי הרכב מן המגזר הערבי.
מקור והפניות 

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) – ראשיתה של המושבה האמריקאית בעליה של קבוצת נוצרים פרסבטריאנית שבראשה עמד הורשיו ספאפורד. הם הגיעו לארץ משיקגו בשנת 1884 אחרי אסונות שפקדו את בתיהם והחליטו לחיות בירושלים ולעסוק במעשי צדקה.
בתחילה ישבו בתוך העיר העתיקה בשכונת סעדיה ברובע המוסלמי ועזרו לנוצרים, לערבים וליהודים. בין היהודים שנהנו מתמיכתם ועזרתם היו יהודי תימן, שהגיעו שנה אחריהם לירושלים.
בשנת 1895, הצטרפה אליהם קבוצת שבדים, בראשות מנהיגם לארסון. המקום בעיר העתיקה היה צר להם והם שכרו בית מידות בדרך שכם שנבנה על ידי רבאח אפנדי. הבית היה מרכז בו חיו כמו בקיבוץ. הקבוצה פיתחה ענפי חקלאות כגון: רפת ולול, גידול ירקות ופירות, ואריגה. את העודפים שנותרו אחרי התצרוכת העצמית הם מכרו בשוק. ענף נוסף שפיתחו היה הצילום וכן פתחו חנות מזכרות ליד שער יפו שבה מכרו גלויות של ארץ ישראל ופרחים מיובשים. חלק מהרווחים שימש לצדקה. ביתו השכור של רבאח אפנדי נקנה על ידי ספאפורד ונוספו לו אגפים נוספים. בתחילת המאה ה-20 הפך חלק מהמבנה למלון בהתאם לבקשתו של הברון פלאטון יוסטינוב, שהיה בעל מלון "פארק" ביפו, ורצה שאורחיו ילונו גם בירושלים באווירה נאותה.
במלחמת העולם הראשונה הפך המלון לאכסניה לפליטי מלחמה וחברי המושבה הפעילו בית תמחוי לכ-1,100 איש. אחרי הכיבוש הבריטי בשנת 1918 הפכה המושבה למלון שנקרא "אמריקאן קולוני הוטל" והיה למרכז חיי התרבות של התושבים האנגלו-סקסים בירושלים. בין אורחי המלון היו אישים חשובים כמו צ'רצ'יל, גנרל אלנבי, הנציב העליון הרברט סמואל והקולונל ט.א. לורנס (לורנס איש ערב). מאורעות שנות ה-20 וה-30 בארץ הבריחו את רוב חברי המושבה והם חזרו לארצות הברית. חלק ניכר מהרכוש נמכר והמלון נשאר בידי משפחת ספאפורד המחזיקה בו עד היום.מרכזם הראשון בתוך העיר העתיקה הפך למרפאת ילדים והמלון הוא כיום חלק משכונת באב א-זהרה.
אתר עיריית ירושלים וגם מקור, הרחבה והפניות

אוריינט האוס הוא בניין ברחוב אבו עובידה בשכונת באב א-זהרה שבמזרח ירושלים, ששימש בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר. הבית, שנבנה בסוף המאה ה-19 בידי איסמאעיל מוסא אל-חוסייני כחווילה מפוארת למגוריו, שימש לאורך השנים חליפות כבית מגורים, כמעון אירוח לאורחים רמי מעלה, כבית מלון, וכבניין ציבור המאכלס מוסדות פלסטיניים שונים.

איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הקים את בניין ה"אוריינט האוס" כבית מגוריו בשנת 1897. באותם ימים של שלהי התקופה העות'מאנית בירושלים, הייתה בעיצומה המגמה של ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה, על רקע הצפיפות הגוברת בתוכה. בעוד היהודים התיישבו ממערב לעיר העתיקה, לאורך רחוב יפו וסביבותיו, בנו הערבים את בתיהם מצפון לעיר העתיקה, לאורך דרך שכם – הדרך שהובילה משער שכם צפונה לעבר העיר שכם.
כבן למשפחת חוסייני, אחת המשפחות העשירות והמכובדות של ירושלים, בנה איסמאעיל חוסייני את ביתו בהדר רב, כבית אחוזה היושב על קרקע רחבת ידיים. בשכנות לו בנו בני חוסייני אחרים את בתיהם, והאזור נודע כ"שכונת החוסיינים". כבר בשנה הראשונה לקיומו מילא הבית, בפעם הראשונה מני רבות, תפקיד ציבורי ודיפלומטי כאשר ארח מסיבת תה של הנהגת הפלסטינים ונכבדיהם לכבודו של הקיסר וילהלם השני, בעת ביקורו ההיסטורי בירושלים ב-1898. בשנת 1931 קיבלו בו האמיר עבדאללה, המלך עלי והנסיך זייד את פני המכובדים שבאו לנחמם על מות אביהם השריף חוסיין בן עלי, שנפטר בעבר הירדן והובא לקבורה בהר הבית בירושלים. כן ארח הבית את קיסר אתיופיה היילה סלאסי שנאלץ לגלות מארצו ב-1936-1937 בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה.

אסמאעיל חוסייני מת ב-1945 והבית עבר בירושה לבנו, אברהים חוסייני. לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 נותר הבית בצידה הירדני של ירושלים. הוא שימש כמטה של ועדת הפיוס לארץ ישראל ושל אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, בשנים 1949-1950. לאחר מכן הפך אותו חוסייני לבית מלון שפעל תחת השם "ניו אוריינט האוס הוטל".
לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר תחת שלטון ישראלי נסגר המלון, ובעלי הבניין החליטו להשתמש בו מחדש כבית מגורים. משהתקשו לעמוד בעלויות הכבדות של אחזקת בית מידות כזה, השכירו את קומתו העליונה לאחת מהסוכנויות הבינלאומיות לסיוע לפליטים שפעלו בעיר. בתקופה זו איבד הבניין מזוהרו, ופשתה בו הזנחה. ב-1983 החל לפעול באוריינט האוס המכון ללימודים ערביים מייסודו של פייסל חוסייני, דבר שבהדרגה הפיח בו חיים מחדש.
מקור והפניות 

 

ישראל ראתה במקום סמל לאחיזה הפלסטינית בירושלים, ואיימה מספר פעמים לסגור את הבניין. באוגוסט 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר מותו של פייסל חוסייני, נסגר הבניין על פי החלטת ממשלת ישראל ופונו המוסדות הפלסטינים שאכלסו אותו. מאז הבניין ריק ואינו מתפקד, מתוקף צו השר לביטחון פנים המתחדש בכל חצי שנה, אף כי נעשים מאמצים ברשות הפלסטינית לפתוח אותו מחדש.
הרחבה אודות הפיכת המקום לסמל פלסטיני וסגירתו

המבנה הראשי של המלון היה במקורו ארמון, שנבנה בידי רבאח אל-חוסייני (בן משפחת חוסייני, מאצולת ירושלים הערבית) עבור ארבע נשותיו. הוא בנוי סביב חצר פנימית מרוצפת אבן, המשובצת בערוגות פרחים ובמרכזה מזרקת מים. מרתף הבניין, חלל אפלולי מקומר תקרות, הוסב לבר ההומה מדי ערב בבליל לשונות. עם השנים, נוספו אגפים חדשים למבנה המקורי עם חדרים נוספים וכל השירותים הנדרשים ממלון בן-זמננו, וכן גנים מטופחים המקיפים אותו. החדרים והשטחים הציבוריים מעוצבים בהידור מזרחי מאופק התואם את רוחו המקורית של המבנה, על חלליו המאופיינים בקמרונות, קשתות, תקרות מעוטרות ורצפות שיש מסוגננות. האווירה הכללית במקום משדרת קולוניאליות של פעם.
בסוף שנות ה-50, עם מותם של אחרוני דור המייסדים, הוסבו מבני המושבה למלון שפעל במזרח ירושלים הירדנית, תחת השם "אמריקן קולוני הוטל". מיקומו של המלון היה בסמוך לשער מנדלבאום, אשר נקבע כשער המעבר היחיד לאורך "הקו העירוני" – הגבול הבינלאומי שביתר את העיר.

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר המשיך מלון אמריקן קולוני לפעול ואף עבר הרחבה ושיפוץ, תוך שמירה על אופיו הייחודי, ותוך הקפדה על שימור הזהות הבינלאומית והימנעות עקרונית מזיהויו כישראלי. ככזה, הפך למקום אכסון פופולרי לנציגי העיתונות הזרה ולפוליטיקאים שאינם חפצים ליצור הכרה דה-פקטו בריבונותה של ישראל על ירושלים. כמו כן מהווה המלון מקום מפגש ודיאלוג בין מדינאים ישראלים ופלסטינים. מיקומו של המלון, בשכנות לבניין האוריינט האוס ששימש מטה אש"ף במזרח ירושלים, הפך אותו בית חם לפוליטיקאים פלסטינים ולאורחיהם הישראלים והזרים. בשנת 1992 התקיימו במלון מפגשים בין נציגים ישראלים ופלסטינים, כחלק מסדרת המפגשים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו ב-1993.

ב-1999 צורף מלון אמריקן קולוני לרשת מלונות הבוטיק היוקרתית "רלה א שאטו" (Relais & Chateaux), והוא זכה בשנת 2005 בפרס הרשת לשירות מצטיין. לאחר מכן צורף לרשת היוקרתית The Leading Hotels of the World בקטגוריית "מלונות קטנים".
המלון נמצא בבעלות משפחת וסטר, צאצאי הוריישו ואנה ספאפורד. בשנת 2004 ציין מלון אמריקן קולוני 120 שנה להיווסדו באירוע חגיגי בנוכחות דיפלומטים ופוליטיקאים פלסטינים, ישראלים ומרחבי העולם. "המלון הזה מייצג את העתיד של המזרח התיכון, לא את העבר" אמר שמעון פרס באותו מעמד. שליח האו"ם טריה לארסן הגדיר את המקום "ביתי השני; מקדש לעיתונאים, דיפלומטים ומרגלים". בשנת 2012 שודרגה במלון אף מערכת המיחשוב על מנת להתאימה לסטנדרטים של מלונות פאר מתקדמים ברחבי העולם. במלון כיום 73 חדרים מאובזרים היטב ו-13 סוויטות מפוארות. קיר בלובי הכניסה מוקדש לאוסף התמונות והחתימות של הידוענים שהתארחו במקום.
מקור, הרחבות והפניות ,

***

להרחבה אודות התפתחות הכנסייה האנגליקנית בארץישראל ובמזרח התיכון 

 

******

קתדרלת סנט ג'ורג' (St. George's Cathedral) היא קתדרלה אנגליקנית-אפיסקופלית השוכנת ברחוב דרך שכם במזרח ירושלים. הקתדרלה שוכנת במתחם גדול שהוקם בשנת 1898 במימונו של אדוארד השביעי מלך אנגליה. במתחם גם אכסניה לצליינים וקולג', והיא משמשת כקתדרת הבישוף האפיסקופלי של ירושלים, האחראי על הדיוקסיה של ירושלים (ישראל, ירדן, סוריה ולבנון).
קולג' סנט ג'ורג' (St George’s College Jerusalem או SGCJ), שנוסד בשנת 1899, משמש כמוסד לימוד והשכלה.
הקולג' התפרסם לאחר שמרדכי ואנונו קבע בו את מקום מגוריו, לאחר שחרורו ממאסר.

קברי המלכים הוא כינוי לאחוזת קבר מפוארת מתקופת בית שני. אחוזת הקבר הייתה ידועה לבני ירושלים עוד במאות הקודמות. הערבים כינו את המקום 'קבור אלמולוכ', שמשמעו קברי המלכים, או 'קבור א-סלאטין' שמשמעו קברי הסולטאנים. יש להניח שהסיבה שהאתר זכה לכינויים אלו היא מפני שתושבי ירושלים הניחו שאחוזת קבר כה מפוארת חייבת הייתה להיבנות רק על ידי מלך או משפחת מלוכה.
המסורת היהודית, שהאזכור הכתוב הראשון שלה הוא מאמצעית המאה ה-17, קבעה כי הקבר היא קברו של כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא. לפי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי אחוזת הקבר הייתה שייכת למשפחת מלכי ממלכת חֳדַייֶבּ ששכנה בין ארץ אשור לבין ארמניה. בראש הממלכה עמד מלך בשם מונבז מאזור צפון כורדיסטן של ימינו. משפחת המלוכה התגיירה בימי בית שני ואם המשפחה, הלני המלכה, אף גרה בירושלים תקופת מה בחייה. הסיבה לזיהוי זה היא דברי יוסף בן מתתיהו, שכותב בספריו על הקבר שציווה לבנות מונבז עבור אמו, המלכה הלני. לפי דברי יוסף בן מתתיהו הקבר, בצורת שלוש פירמידות מצוי שלושה סטדיונים (כ-550 מטר) מצפון לירושלים, וזיהוי זה הולם את המיקום של קברי המלכים.

מכון אולברייט למחקר ארכאולוגי (Albright Institute of Archaeological Research) נוסד בשנת 1900 בתחילה בשם בית הספר האמריקאי לחקר המזרח, בשנת 1970 שונה לשמו הנוכחי לכבודו של הארכאולוג האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט . תפקיד המכון לחקור את ההיסטוריה הספרות והתרבות של המזרח הקרוב מהעת העתיקה ועד ראשית התקופה האיסלאמית הקדומה. המכון סייע בפרסומים הראשונים של מגילות ים המלח.
המתקן הנוכחי של אלברייט הוקם בשנת 1925, עם תוספות שבוצעו בשנת 1930 ושיפוצים גדולים הושלמו בשנת 1985, 2003 ו- 2008-2009.
להרחבה אתר המכון 

באב א-זהרה שוכנת בין שער שכם ושער הפרחים מדרום, למושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצפון. ובין דרך בר לב ושכונת מאה שערים במערב, לשכונת ואדי אל-ג'וז במזרח. שער הפרחים, הקרוי בערבית באב א-זהרה, העניק לשכונה את שמה.
השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 לאורך הדרך לשכם ובקרבת גן הקבר. השכונה הייתה אחת השכונות הערביות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי, וביתר שאת לאחר חלוקת ירושלים בשנת 1948, הפכה השכונה למרכז העסקי והמסחרי במזרח ירושלים..
מקור והפניות  וגם אתר עיריית ירושלים

רחובותיה הראשיים של שכונת באב אזהרה בם  דרך שכם ורחוב צלאח א-דין, הם עורקי המסחר של הקהילה הערבית בירושלים, בהם שוכנים סניפי הבנקים המרכזיים ומסעדות, והם למעשה המשכו הצפוני של שוק העיר העתיקה בירושלים.
במזרח השכונה, שוכן מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה שנחנך ב-1937. בצפון השכונה, לאורך רחוב צלאח א-דין, שוכנים בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים ולשכת היועץ המשפטי לממשלה

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר. להרחבה ופירוט ראו תיעוד מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי

שער הפרחים נקרא בערבית "באב אל זאהרה" – השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער. השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית – הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר

שער שכם נקרא בערבית: "באב אל-עמוד" ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאןסולימאן המפואר בשנת 1538. השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער. בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.