לטיול זה של סוף הקיץ יצאנו ביום שישי (11/10/2019), בין יום הכיפורים ובין ערב חג סוכות.

 

את הטיול יזמנו מזמן מזמן משה כץ ואני.

 

הפעם היינו קבוצה שכללת תשעה חברים שהגיעו ממקומות שונים: משה כ"ץ (אפק), ניר עמית (שער העמקים), יצחק רותם (פיפ) ונועם קיש (סאסא), מנחם לזר (רעננה), עדי קידר (פרדסייה), מיכאל עוזרמן (נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסנו בחניון מתחם יד המגינים ביגור. יצאנו לדרך לקראת השעה 07:00.

 

את הטיול הוביל ניר עמית בעיצה אחת עם משה כ"ץ.

 

ההסברים במהלך הטיול ניתנו על ידי ניר עמית ואני ותוספות מעניינות הביא לוי אבנון.

 

הטיול התנהל בנחת ונמשך כשבע שעות ושלוש רבעי השעה,
מתוכן עצרנו כשלוש שעות לצורכי הסבר, הפסקות אוכל, שתי טבילות ומעברי כביש.

 

*****

מסלול הטיול,
מעגלי, עם כיוון השעון,

*******

 

מסלול הטיול חופף, זהה או סמוך לקטעי חמישה טיולים קודמים באזור
* בין גבעות אלונים-שפרעם ולאורך נחל ציפורי, מאי 2016
* מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא, אוגוסט 2016
* בגבעות טבעון, בשוליהן ולאורך נחל קישון, ספטמבר 2016
* מאפק ליגור, הלאה דרך גדות הקישון לכפר חסידים וחזרה דרך גוש זבולון וקריית אתא, יולי 2017
* מערב עמק יזרעאל וקצה מדרונות גבעות אלונים – שפרעם, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים, אוגוסט 2017
בתיעוד טיולים אלה ניתן לקרוא ולהרחיב על הרקע הגיאוגרפי והיסטורי של האזור.

 

רקע כללי

*****

האזור הגיאוגרפי,
גבעות אלונים – שפרעם,
שהם הקצה הדרום מערבי
של הגליל התחתון,

וגם
בשולי עמק יזרעאל
במישור מפרץ חיפה

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ואינו עומד בתהליכי סחיפה. לכן, מערכות הנחלים יצרו בו נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור.

מרבית אזור גבעות שפרעם אלונים נמצא באגן הניקוז של נחל הקישון הזורם בעמק יזרעאל. החלק הדרומי שלו מתנקז ישירות ואילו החלק הצפוני שלו מתנקז אל נַחַל צִיּפוֹרִי שבהמשך המורד שלו מתחבר אל נחל קישון. החלק הצפון מערבי של אזור גבעות אלונים שפרעם מתנקז דרך נחל אבליים אל נחל נעמן.

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו  המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'ניןהכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא מסלול טיול זה.

*****

בתקופת המקרא אזור הטיול נמצא
בתחום נחלת שבט זבולון ובקצה נחלת אשר

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,י'-ט"ו).
נחלת שבט אשר: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. כה וַיְהִי, גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי, וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף. וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד, וּמִשְׁאָל; וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה, וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת. וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּית דָּגֹן, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל. וְעֶבְרֹן וּרְחֹב, וְחַמּוֹן וְקָנָה, עַד, צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד-עִיר מִבְצַר-צֹר; וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה, ויהיו (וְהָיוּ) תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה. וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב: עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,כ"ד-ל).

 

******

אזור שעבר תמורות
במאה השנים האחרונות

****

כיום בכל האזור,
יישובים כפריים חקלאיים,
ויישובים עירוניים יהודים ובדואים

בשלהי המאה ה-19
יישובים בודדים וקטנים,
רוב האזור יער אלונים

גם לקראת המחצית המאה ה-20',
כמה שנים לפני הקמת המדינה,

באזור יישובים בודדים וקטנים,
חלקם של יהודים,
באזור נותר יער אלונים

עם הקמת המדינה האזור
מתחיל להתפתח בעיקר בטבעון וסביבתה

האזור בשלהי שנות ה-60'

האזור בשלהי שנות ה-70'

היום האזור נחשב חלק ממטרופולין חיפה

*******

ארבעת קטעי המסלול,
המראות והמקומות

******

התחלה ביגור 

יָגוּר הוא קיבוץ למרגלותיו המזרחיים של הר הכרמל, 9 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ונמצא בפתחו של נחל יגור. זהו אחד מהקיבוצים הגדולים ביותר בישראל. היה שייך לקיבוץ המאוחד ולאחר איחוד התנועות הקיבוציות שייך לתנועה הקיבוצית.  הקיבוץ נמצא בתחום המועצה אזורית זבולון. אוכלוסיית יגור מורכבת מכ – 850 חברים ו – 350 ילדים, ועוד כ – 150 תושבים זמניים ביניהם סטודנטים, תלמידי האולפן ללימוד עברית, וכן פרוייקט “בית ראשון במולדת”.
להרחבה ראו מאפק ליגור, הלאה דרך גדות הקישון לכפר חסידים וחזרה דרך גוש זבולון וקריית אתא

חלק ראשון של המסלול,

מיגור, דרך שולי
כפר חסידים ואיבטין
לעבר ערוץ נחל ציפורי
בשוליים המזרחיים של מישור מפרץ חיפה
(המהווה חלק ממישור החוף הצפוני
ונקרא בטעות עמק זבולון)
למול השוליים מערביים של גבעות אלונים

כפר חסידים – תחילתו של כפר חסידים בשנת תרפ"ד-1924 בימי העלייה הרביעית כאשר החלו להתארגן בפולין קבוצות של חסידים שביקשו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. המגמה החלה עוד בשנת תרפ"ב-1922 עם ההכנות להקמתה של בני ברק, אלא שהפעם הכוונה הייתה להקים יישוב חקלאי ולא יישוב עירוני. החסידים נחלקו לשתי קבוצות התיישבותיות: האחת בהנהגת האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ישראל אלעזר הופשטיין, דור ששי למגיד מקוז'ניץ, והשנייה בהנהגת רבי יחזקאל טאוב האדמו"ר מיבלונה, דור חמישי למגיד מקוזמיר. אליהם נלוו שני אדמו"רים נוספים: רבי ישעיהו שפירא ("האדמו"ר החלוץ"), וקרוב משפחתו רבי אברהם יעקב שפירא, האדמו"ר מדרוהוביץ', שאף הם היו צאצאים ישירים של המגיד מקוז'ניץ. האדמו"ר מדרוהוביץ' למד בחו"ל את מלאכת המדידה, ועתה היה ממונה על מדידת אדמות היישוב. החסידים שהגיעו ברובם מן המעמד הבינוני קנו בכספם את חלקת האדמה, ההתיישבות עצמה החלה ב-1925 בארבע נקודות יישוב. סיפור המעשה עורר התלהבות רבה בקרב היישוב הציוני. ש. שלום, בנו של האדמו"ר מדרוהוביץ', שהצטרף אל אביו והיה בעצמו בקבוצת המתיישבים, מתאר בספרו "עליית חסידים" את השנים הראשונות בתמונות ציוריות למדי של יהודים בעלי מראה חרדי, שיצאו לעבוד עבודת כפיים בשדה כשעל גופם ציצית ופיאותיהם וזקניהם מתבדרים ברוח.
עד מהרה החלו הבעיות לצוץ על פני השטח: האזור שקנו החסידים היה אדמת ביצה, שלא התאימה לחקלאות, והמלריה התפרצה והפילה חללים רבים. כמו כן, היישוב לא זכה בתמיכה מספקת של המוסדות הלאומיים, הכספים מפולין הפסיקו להגיע וההון הפרטי הלך ואזל. לכך התלוותה הבעיה המרכזית, והיא חוסר בידע ובניסיון חקלאי. הרבי מיבלונה (כמו גם אחרים) פנה אל הקרן הקיימת לישראל לעזרה. הקק"ל הגישה עזרה בשליחת מדריכים, פרעון החובות על קניית הקרקע ובעיקר בייבוש הביצות. קרן היסוד עזרה אף היא, כשהזרימה קיצבה למתיישבים שהוכיחו כי בכוחם לנהל משק. הקהילה שמקורה היה בקוזניץ' הקימה את המושב "עבודת ישראל" והקהילה שמקורה היה ביבלונה הקימה את המושב "נחלת יעקב". הקק"ל החליטה ב-1926 על איחוד שני המושבים לכדי יישוב אחד. אליהם נוספו חברים נוספים מהפועל המזרחי, וכך נולד כפר חסידים המוכר כיום. במאי 1930 נחנך הכביש המחבר את הכפר לכביש חיפה-נצרת אל החסידים צורפה גם קבוצה של מתיישבי הפועל המזרחי. בשנות ה-30 מונה הרב מרדכי שמואל קרול כרבו של כפר חסידים.
במהלך השנים עד לקום המדינה הלך והתבסס היישוב, ב-1950 הקימו חלק מצעירי היישוב את כפר חסידים ב', המורכב מתושבים שאינם חקלאים, ובנייני המגורים בו משולבים בתוך כפר חסידים א'. תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות כמו גם מעבודות מחוץ ליישוב. במהלך השנים האוכלוסייה התחלפה, וכיום תושבי הכפר הם בעיקר דתיים לאומיים וחילונים. במהלך השנים עקב שינוי הצביון הרוחני בכפר, עזבו רוב משפחות החסידים שבכפר לבני ברק ולירושלים. שאר החסידים הראשונים שהיו בכפר נפטרו במהלך השנים. מראשוני וממייסדי הכפר נשארה משפחתו של ר' שלום שפירא, שהיה גיסו – בעל אחותו – של האדמו"ר רבי ישראל אליעזר מקוז'ניץ ובן דודו של הרבי מדרוהוביץ' (בן דודו רבי יצחק מרדכי מגוואדז'יץ).
מקור

מאיר (מקס) בינט (27 ביוני 1917 – 21 בדצמבר 1954) היה איש מודיעין ישראלי שפעל ונתפס במצרים בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש".
בן יוסף ועמליה. נולד ביום ז' בתמוז תרע"ג (27.6.1917) בעיר זומבאטלי אשר בהונגריה, בימי מלחמת-העולם הראשונה – ואביו משרת אז בצבא ההונגרי. בינואר 1919 חזרה המשפחה לגרמניה, מקום-עבודתו הקבוע של האב. מאיר למד בבית-הספר הריאלי "יבנה" בקלן והשתייך לתנועת בח"ד ("ברית חלוצים דתיים"). בשנת 1935 עלה לארץ יחד עם הוריו באופן בלתי-ליגלי דרך בלגיה ובמאי אותה שנה הגיעו אל חופי-הארץ. מאיר שלט בעברית, באנגלית ובגרמנית ושמע צרפתית, איטלקית ופרסית. היה מוסיקלי מאד וידע לנגן על כלי נגינה שונים. כן ניחן בכישרון לציור ולכתיבה.
בימי המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט נמצא מאיר בכפר-חסידים ושם עבר קורס צבאי. בשנים 1939-1941 עבד כספן בנמל תל-אביב והחל מ- 1939 היה חבר ב"מגן דוד". לאחר מכן עבד במשך ארבע שנים מטעם "סולל-בונה" בחברת-הנפט האנגלו- איראנית כאחראי במחלקה למיכניקה עדינה. באותן השנים הדריך נוער יהודי לעליה ומשנת 1946 השתלם באנגליה במקצועות ראדאר והנדסה אלקטרונית. עם פרוץ מלחמת- הקוממיות לא ידע מנוח ובפברואר 1948 הפסיק את לימודיו והתגייס לצה"ל. כתום המלחמה עבד באיטליה בבניית מכשירי-אלחוט לאניות רכש ומוסד (עליה ב'). ביוני 1949 גויס למודיעין הישראלי ופעל כסוכן בארצות ערב. בספטמבר 1950 השתלם באנגליה ובשנת 1951 חזר לארץ. בין השנים 1952-1954 פעל כשליח המודיעין הישראלי במצרים בכיסוי של איש עסקים גרמני. בעקבות נפילת רשת ריגול וחבלה יהודיים בידי הבולשת המצרית, פרשה הידועה כ"עסק הביש", נתפס על אף שלא היה קשור לאותה רשת. אחרי ארבעה וחצי חודשי חקירות ועינויים בכלא המצרי, ביום כ"ו בכסלו תשט"ו (21.12.1954) שם מאיר קץ לחייו, יום לפני שאמור היה לעמוד למשפט. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. בשירותו הגיע לדרגת רב-סרן. מאיר הניח אישה ובת. מפקדו ציין אותו כאחד מבחירי-הקצינים, "בעל מעוף, תרבות והעזה בלתי-רגילה"
מקור אתר יזכור משרד הביטחון וגם הרחבה והפניות 

אִבְּטִין הוא יישוב בדואי הנמצא בתחום מועצה אזורית זבולון, השוכן בין רכסים לבית העלמין תל רגב. ראשיתה של אבטין בחווה חקלאית שהוקמה על ידי חאג' טאהר קרמאן בשיתוף פעולה עם גורמים יהודיים. בין החווה לבין כפר חסידים התעוררו סכסוכי שכנים על קרקעות. במלחמת העצמאות התרכזו בני משפחת קרמאן בחווה באבטין ובעצת דוד הכהן לא ברחו מארץ ישראל. לאחר מכן מנע דוד בן-גוריון, על פי בקשת דוד הכהן את גירושם. בראשית ימי המדינה נודע הכפר כאחוזת קרמאן או אחוזת אבטין. בשנות ה-60 היה המקום לכפר בדווי. בשנת 1975 הורחב המקום במסגרת התוכנית ליישוב בדואים במקומות קבועים^]. תושביו הם בני השבטים עמריה וערב אל ח'ואלד וערב אלזובידאת וערב אלחילף וערב אלתורכמאן וכן משפחות בודדות משבטים אחרים. על פי החוקרים מקור השם איבטין בשם העיר בֶטֶן המופיעה בספר יהושע כעיר השוכנת על גבול נחלת שבט אשר. בטן מזוהה עם האתר הארכאולוגי תל פר השוכן מצפון מערב ליישוב.
מקור והפניות

****

חלק שני של המסלול,
לאורך ערוץ נחל ציפורי
החוצה את גבעות אלונים שפרעם,
בתחילה לאורך הכביש מול חוואלד,
הלאה בפיתול נחל ציפורי סביב גבעת ראס עלי,
הלאה מזרחה בטיילת הנחל לטחנת הנזירים
הלאה בערוץ הנחל לעין יבקע
המשך מזרחה בטיילת בערוץ הנחל
בין הרדוף וכעבייה צפון מצפון
וכעבייה וחג'אג'רה בדרום
לעבר שולי שמורת נחל יפתחאל

נחל ציפורי (שנקרא גם ואדי אלמלכי) הוא הציר המרכזי המנקז את אזור הגליל התחתון המערבי ואגן הניקוז שלו משתרע על שטח נרחב של כ 290 קמ"ר. הנחל מנקז חלק מהרי נצרת, את גבעות אלונים – שפרעם וחלק נרחב מבקעת בית נטופה והר תורען באמצעות נחל יפתחאל שהוא יובלו העיקרי. ראשיתו של הנחל במעינות א-רינה בהרי נצרת משם הוא זורם מערבה לאורך כ 32 ק"מ עד למפגשו עם נחל קישון בעמק זבולון  5 ק"מ לפני שפך הקישון לים. לנחל ציפורי מאפייני נוף יחודי המבדילים אותו מנחלי הגליל המערבי האחרים. כאמור, בראשיתו מתחתר הנחל בהרי נצרת הבנויים מסלע קרטוני רך מתקופת הסנון והאיאוקן וזורם בעמק אלוביאלי רחב למדי, שרוחבו הממוצע כ 150 מטר ובמקומות אחדי מגיע לכ 400 מטר. בהמשך, מכעביה במזרח ועד יציאת הנחל למישור האלוביאלי של מישור מפרץ חיפה (עמק זבולון) במערב, אזור הנחל נמצא בין גבעות אלונים– שפרעם הקמורות הבנויות מסלע קרטוני אאוקני מכוסה קרום נארי ואופיו הנופי דומה לנחלי רמת מנשה שמדרום לו.
במרבית אורכו הוא נחל איתן. חלקו העליון של הנחל אכזב והוא ניזון גם ממספר מעיינות השופעים בעיקר בחורף וביניהם עין רבי, עין אבינועם, עין מהיל, עין גת חפר, עין אמת אבל, עין לפידות ועין תורעאן. בנחל ציפורי זרימה רציפה מתקיימת הודות למספר מעיינות הנמצאים לאורכו והם  מעינות ציפורי, עינות יפתחאל ועין יבקע. ערוץ הנחל נמצא בעומק 150 מ' מתחת למפלס הגבעות. יובליו מבתרים את הסלעים הרכים לסבך של גבעות מעוגלות. בשנים גשומות זרימת המים בקיץ רציפה בדרך כלל ובשנים שחונות הזרימה מקוטעת, בהתאם לשפיעת המעיינות המזינים את הנחל וניצול המים להשקיית חלקות חקלאיות, בעיקר בקטע הנחל שמצפון מזרח לשמשית ובקטע שבין כעביה לראס עלי הכולל את עין יבקע.

בשנים האחרונות רשות המים, רשות הטבע והגנים,  המשרד להגנת הסביבה ורשות ניקוז נחלים קישון פועלים יחד עם משרד החקלאות להשגת מכסות מים ממקור חיצוני להשקיית החלקות החקלאיות לאורך הנחל, זאת במטרה לשחרר את כל מי המעיינות לזרימה חופשית בנחל לטובת שיקום המערכת האקולוגית, על החי והצומח שבה . בימות החורף מתווספת לזרימת הבסיס זרימה שיטפונית בסדר גודל של כ-6 מלמ"ק. עוצמת השיטפונות בנחל נמוכה בדרך כלל למעט אירועים קיצוניים בה הספיקה עשויה להגיע לכמה עשרות מ"ק/ שניה במורד הנחל.
בעבר, נחל ציפורי סבל מזיהום חמור של מימיו, שאיבת מים ופגיעה בגדותיו ובמערכות החיים לאורכו. הנחל הטבעי והיפה, הפך לחצר האחורית של הישובים לאורכו ,קלט אל תוכו שפכים, פסולת והושפע מתשטיפים חקלאיים וריסוסים ומתנועת רכבי שטח. במקטעים מסוימים, נעלמה לחלוטין צמחיית הגדות האופיינית לנחל. כיום, נמצא נחל ציפורי בתהליך רחב היקף של שיקום אקולוגי וסביבתי בשיתוף קהילות הנחל. מי הנחל כיום הם נקיים, קיימת תכנית לשחרור מעיינות והפסקת השאיבה לאורכו וגדותיו מטופלים לשיקום פיזי והשבה של מינים. מעשה השיקום במקביל לעבודת חינוך והסברה, מאפשרים את ההכרה בחשיבותו של משאב זה לאדם ואת השבת החיים לנחל  לאורך זמן .המבקרים בנחל יכולים לפגוש נחל בעל מגוון של בתי גידול ומורכבות מבנית גבוהה, הנדירה בין נחלי הארץ בשל הסדרה אינטנסיבית של נחלים. המקור: רשות ניקוז ונחלים קישון

חַ‏'וואלִד או א‏לחַ‏'ואלִד כפר ערבי-בדואי קיבל הכרה כישוב בשנת 1993 ונמצא בתחום המעוצה אזורית זבולון. הכפר הוקם על ידי השבט הבדואי ערב אל חוואלד השוכן במקום. מקור השם: חוואלד בן אלוואליד יד ימינו של הנביא מוחמד. מס' תושבים המתגוררים בו כ-700.

טחנות ראס עלי  הנקראות טחנות עליל או טחנות מרפוקה, הן שתי טחנות קמח הממוקמות זו מעל זו ושנבנו בתקופה העותמאנית השוכנות על הגדה הדרומית של הנחל. הטחנות  הונעו על ידי מימיו של מעיין עין יבקע השוכן במעלה הנחל במרחק של כשלושה קילומטרים מהן שהגיעו אליהן באמצעות אמת מים. לרגלי מבנה הטחנה התחתונה התגלו שרידים צלבניים מוקדמים יותר. את הטחנות מאפיינת ארובה בגובה של 12 מטר, שהיא כנראה הגבוהה בכל טחנות הקמח הידועות בארץ ישראל והייתה בשימוש עד שנות ה-30 של המאה ה-20, והתחתונה עד 1946.

ראס עלי הוא כפר ערבי הנמצא על גבעה קטנה המוקפת כמעט מכל צדדיה על ידי אפיקו של נחל ציפורי ונקראת תֵּל עֲלִיל וגם ח' רָאס עַלִי תל וגודלו כחמישים דונם. בראש התל – מבנים מן הדורות האחרונים, וביניהם שרידי מבנים קדומים. אפשר שהאתר הוא מקומה של חֲלִי, עיר בנחלת אשר (יהושע טו: כה). ממצא חרסים מתקופות אלה: הברונזה הקדומה א'-ב', הברונזה המאוחרת והברזל א'. הכפר ראס עלי נוסד בשנת  1927 וכנראה שתושביו הם יוצאי כפרי האריסים אל-מג'דל וכופרתא שחזרו לאזור לאחר שאדמותיהם נקנו על ידי משפחת סורסוק הלבנונית בשנת 1925‏‏‏.  על שרידי אל-מג'דל הוקמה מאוחר יותר חוות הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן‏‏. מספר תושבי הכפר היום הוא כ-600 והם מוסלמים ושייכים היום למועצה אזורית זבולון. בכפר יש בית ספר משותף לראס עלי ואל-ח'וואלד, הסמוך שבו לומדים ילדים מגן חובה ועד כיתה ח'.

הנפתול של גבעת עליל – בנופו המתפתל של ערוץ נחל ציפורי בולטת ביופייה תופעת הנפתול ("המאנדר" – ביוונית, מונח גיאוגרפי המציין נפתול בצורת האות היוונית אומגה W) של גבעת עליל. כאן מבצע נחל ציפורי עיקוף צפוני ארוך של גבעת עליל, הבולטת אל עמק הנחל ע"י שלוחה הררית מדרום.  דעות הגיאולוגים חלוקות בהסבר כיצד נוצר נפתול נחל זה. הדעה הרווחת היא שבעבר זרם נחל ציפורי היישר מערבה. בשלב מסויים גלש המדרון וסכר את אפיק הזרימה. המים הרבים שגדשו באפיק הנסגר יצרו מעין אגם עד שמצאו נתיב חדש מצפון, הוא הערוץ הקיים היום. להלן מובא מאמר שהתפרסם בכתב טבע וארץ בשנת 1964 ובו השערה על היווצרות הנפתול.

נופית היא יישוב קהילתי כפרי בתחום המועצה האזורית זבולון הנמצא רכס קושט, בגובה  213.5 מ' מעל פני הים, כארבעה ק"מ צפונית מערבית לקריית טבעון. נופית – כשמה כן היא, נטועה בחורש הטבעי וצופה לחמדות נוף נחל ציפורי ממזרח ומצפון, חיפה ומפרץ חיפה ממערב, גבעות אלונים וטבעון – מדרום. הישוב הוקם ב- 9 בנובמבר 1987, ביוזמת גרעין משפחות, להקמת יישוב כפרי, בדגש חברתי קהילתי. היישוב נקרא בתחילה פי-נר, על שמו של לודוויג פינר, מראשי חברת רסקו שפעלה ליישוב בני המעמד הבינוני מקרב עולי גרמניה. שם היישוב הוחלף בהמשך ל"נופית" בגלל קונוטציה לא נעימה. ציינקים אומרים שכדאי היה לקרוא לרחוב ההיקפי הטבעת. שלב ב' של היישוב, נבנה החל משנת 1997. כיום מונה היישוב 700 בתי אב, וכ- 2,900 תושבים. מחוץ ליישוב מקיף אותו "שביל אוהד סובב נופית", על שם אוהד זך – בן הישוב אשר נפל בלבנון. השביל משקיף על הוואדיות הסובבים את היישוב ועל מפרץ חיפה, ומקושר לשביל ישראל.

טחנת הנזירים נמצאת במרחק של כשני קילומטרים מערבית למעיין עין יבקע. הטחנה נבנתה במאה הי"ט בידי נזירים מן המרכז הכרמליטי שעל הר הכרמל והופעלה בכוח המים, שהוזרמו אליה מעֵין יִבְקַע. הטחנה פעלה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 ולאחר מכן ננטשה. המקום עדיין שייך לכנסייה הקתולית, אשר החכירה אותו לישראלים. אלה שפצו את המבנה ופתחו במקום בית הארחה. ליד הטחנה גשר אבן שלו שתי קשתות הנטוי מעל הנחל. בשנת 2011 השכיר מנזר הכרמליטים את טחנת הנזירים לרשות ניקוז ונחלים קישון הפועלת לשיקום נחל ציפורי המקדמת תכנית להפיכת מתחם הטחנה למרכז ההדרכה הראשון בארץ לנושא של שיקום נחלים. בשנת 2014 הוצתה הטחנה על ידי אלמונים.

מתחם עֵין יִבְקַע נקרא גם רָאס אֶל-עֵין הוא בעצם גם אתר ארכיאולוגי ונקרא גם מעיין הסוסים. במקום נמצאת חורבה (כשני דונמים וחצי) על מדרון גבעה, שעֵין יִבְקַע נובע לרגליה; בחלק העליון של החורבה אותרו שרידי מבנה, שנבנה באבני גוויל, המכוסים גל של אבנים מסוקלות. לרגלי החורבה, במקומה של נביעת המעיין, נבנתה באבנים מסותתות ובאבני גוויל בריכת אגירה (3×2.9 מ'). בדופן הדרומית של הבריכה שולב סכר קדום (רוחבו 2 מ' בערך); הוא נבנה בשתי שורות של אבנים מסותתות (מידותיהן על פי רוב 0.7×0.6 מ') ונשתמר כדי שני נדבכים. במרחק של 40 מ' בערך ממזרח לבריכה נמצאת  גת חצובה בסלע, שלה זרבובית חצובה. הממצאים במקום הם כלי צור מן התקופות הפליאוליתית התחתונה והתיכונה ומן התקופה הכלקוליתית; חרסים מתקופות אלה: הברונזה הביניימית (בחלקו הדרומי של האתר), הברונזה התיכונה ב', שלב ב', הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הממלוכית והעות'מאנית. מקור אתר מס' 127 מפה 24 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

בדואים בגליל – מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.

******

עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעםוביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

******

חלק שלישי של המסלול,
עלייה לעבר בית לחם הגלילית ואלוני אבא
בשוליים המזרחיים של גבעות אלונים שפרעם
גלישה לבאר אבא ובאר חזין בשולי עמק יזרעאל
חצייה ברגל את צומת ישי,
דרומה בטיילת החדשה
לאורך נחל בית לחם
בין רמת ישי וכפר יהושע
ובין שדה יעקב
עד כביש הכניסה לכפר יהושע

בית לחם הגלילית הינה מושב עובדים השייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל ובו חיים כ-800 תושבים. לצד היישוב הוותיק נבנתה שכונה במסגרת הרחבה קהילתית.
בעת העתיקה התקיים במקום יישוב ישראלי עתיק בשם בית לחם שמקומו בגליל מוזכר לראשונה בספר יהושע: "ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן" (פרק י"ט פסוק ט"ו). בתחילה נקראה בית לחם הגלילית רק "בית לחם", דבר שעורר בעיה בנושא ההבדל בינה ובין העיר היהודית האחרת, בית לחם שליד ירושלים. כדי לפתור את הבעיה נקראה בית לחם שליד ירושלים "בית לחם בנחלת יהודה" ובית לחם הגלילית "בית לחם בנחלת זבולון". לפי עדויות היסטוריות התקיים במקום יישוב יהודי עד לאחר חורבן בית המקדש השני ובתקופה הביזנטית זוהה המקום כמקום מושבה של משמרת הכהנים מלכיה, אחת מכ"ד משמרות הכהנים. בתלמוד הירושלמי מוזכרת בית לחם הגלילית כ"בית לחם צוריה" בגלל היותה חלק ממלכת צור תקופה מסוימת. בימי הביניים התקיים במקום יישוב נוצרי שבשלב מסוים ננטש. על פי דעת אחד הארכאולוגים, אשר חפר את האתר, בית לחם הגלילית היא מקום הולדתו של ישו אבי הנצרות. עד המאה ה-19 היו מצויים במקום שרידיהם של בית כנסת וכנסייה.
היישוב המודרני הוקם במקור על ידי הטמפלרים ב-1906, בתוך יער אלוני תבור על מקומו של כפר ערבי נטוש שאת קרקעותיו רכשו מבעליו האפנדי. הטמפלרים חיו במקום עד שנת 1939 חיי תרבות מלאים, שעם קום הרייך השלישי הפכו בחלקם לבעלי אופי נאצי. הם הפעילו בין השאר את תנועת הנוער הנאצית הנוער ההיטלראי. במהלך אותה שנה עצרו הבריטים את תושבי המושבה בתואנה של סיוע לאויב והיותם גיס חמישי, הבריטים גירשו את רובם לאוסטרליה לאחר ריכוזם במחנות מעצר. ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבה ואחרוני הטמפלרים גורשו לאוסטרליה. עם הגירתם של תושבי המקום, התיישבו בו יהודים עובדי אדמה והקימו במקום מושב עובדים. החל משנות ה-90 הפך המושב לאתר תיירותי.
האתר העתיק של בית לחם הגלילית נמצא בשוליים המערביים של המושב ובניני מושבת הטמפלרים. בית־הספר של היישוב ממוקם במרכז התל. בשטחו מצויים שפע של שרידי יסודות ממבני גזית, עמודים, בסיסים וחלקי בית־בד. בסקר ארכאולוגי שבוצע בעת השלטון המנדטורי אובחנו כאן שרידי כנסיה. ממערב, במדרון, נחשף מבנה ביזנטי שנחתך ע"י כביש הגישה למושב, ובו רצפת פסיפס, הנמצאת עתה בשלבי הרס מתקדמים. בתוך שטח המגורים, בחלק המערבי של המושב, נמצאים שרידי בורות איסום מדופנים בבניית אבן, יסודות מבנים, חלקי עמודים, בסיסי עמודים ובית־בד מבזלת. מקור: אתר 54 מפה 28  סקר ארכיאולוגי של ישראל

אלוני אבא – מושב שיתופי השייך לתנועת העובד הציוני שגם הוא נמצא בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם הצנחן הארץ-ישראלי אבא ברדיצ'ב, אחד משבעה צנחנים ארץ-ישראליים שנפלו בשבי הנאצי במלחמת העולם השנייה והוצאו להורג. בצד המושב השיתופי, המונה כיום כ-43 בתי אב מוקמת הרחבה קהילתית בה מתגוררות כ-80 משפחות שאינן שייכות למושב השיתופי. הרחבה נוספת של כ- 100 יחידות דיור בתהליך מתקדם.
ראשוני המתיישבים באזור אלוני אבא היו אנשי כת הטמפלרים הגרמניים, אשר בחלומם ליישב את ארץ הקודש, הקימו בשנת 1907 מושבה חקלאית קטנה ושמה "ולדהיים" (Waldheim, בגרמנית: "נווה יער") בסמוך ליישוב הטמפלרי בית לחם הגלילית והתקיים עד לגירושם של הגרמנים בשנת 1948.
היישוב אוכלס מחדש בשנת 1948 על ידי גרעין של תנועת הנוער הציוני, שנוצר מאיחוד של חניכים מרומניה, גרמניה ואוסטריה. לאחר ארבע שנים של גיבוש ועבודה במושבה הרצליה עלה הגרעין להתיישבות ביישוב הגרמני "ולדהיים", שנכבש על ידי כוחות חי"ש של ההגנה במלחמת העצמאות. לאחר שלוש שנים בנקודת הקבע הוחלט לאמץ צורת חיים של מושב שיתופי. אחד הסממנים המיוחדים הקיימים באלוני אבא הוא הכנסייה האוונגלית שהוקמה בשנת 1916. מרבית חברי המושב השיתופי היום הם פנסיונרים או חברים העובדים מחוץ למושב, החקלאים מתפרנסים בעיקר מענפי החקלאות הבאים: פלחה, ענבי יין, רפת ולול.

באר אבא נקרא גם בִּיר אֶ-סַמַנְדוּרָה האתר כנראה היה חווה על תואי הדרך מאלוני־אבא לרמת־ישי, כ- 800 מ' ממערב לאפיק נחל בית־לחם. הבאר מתבססת על קבוצות מעיינות קטנים ליד אפיק ואדי, בתוך שטח של אדמת סחף רדודה, על גבי גיר קירטוני. באזור המעיינות הריסות בית אבן, קבוצת עצי אקליפטוס ודקל. מסביב פזורות שפע אבני בניין. ממצא הארכאולוגי דל ביותר ובעיקר חרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית. כמה חרסים נראים כקדומים יותר, אך קשה לתארכם בוודאות. מקור אתר 47 מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל.

חוּרבת חַזִין נקרא גם חִ'רְבֶּת בִּיר אֶל־בֶּיְדַר זה תל הנמצא מדרום־מזרח לגבעות אלונים ובמרחק של כחצי קילומטר משוליהן, בלב שטח חקלאי. שטחו העליון של התל כשלושה דונם. צורתו המלבנית של התל, נובעת משני שלבי ביצור שציר האורך שלהם דרום־מערב — צפון־מזרח. חפירות שוד, כולל שוד אבני בניין, חשפו קטעים מהחומה וממבנים אחרים בעיקר בצפון־מערב ובצפון־מזרח התל. הבנייה הייתה בניית גזית יבשה וניכרים שלושה שלבי בניין שונים. במערב התל נחשפה אמבטיית אבן, אולי ביזנטית? לרגלי התל, במזרח, מעיין ועליו באר בנויה. הממצא מצפון לתל שברי חרסים וכלי בזלת מהתקופה הכלקוליתית ועל התל, במדרון הדרומי, חרסים מהתקופות הישראלית II, הפרסית, ההלניסטית והרומית III-II על פני התל שבו עיקר הממצא מהתקופות הביזנטית והערבית. מקור אתר 40 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

****

חלק רביעי של המסלול,
לאורך תוואי רכבת העמק
(התוואי הישן והחדש)
למול ולאורך ערוץ נחל הקישון
בעמק יזרעאל
למול שוליים הדרומיים
של גבעות טבעון עד שער העמקים
והלאה לאורך וצמוד לקישון
בעמק זבולון
בקצה מישור מפרץ חיפה
וחזרה ליגור

נחל הקישון הוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

קריית חרושת מקור השם: היישוב המקראי חרושת הגויים שלפי סברה שכן בסביבה זו. בקיץ 1920 התמקם על גבעת 'חרושת גויים' מחנה העבודה הכללי של גדוד העבודה לסלילת כביש חיפה-ג'דה ובסמוך לו התמקם גדוד שומריה שאף אנשיו עסקו בסלילת הכביש. קריית-חרושת נוסדה בשנת 1935 וסבלה קשות במאורעות 39–1936. בשנת 1938 נרצחו חמישה מתושביה בהתקפת ערביים מכפרי הסביבה. היישוב שהיה רשות מקומית קטנה, שמנתה כ-240 תושבים, לא התפתח כמתוכנן ולכן הוחלט במשרד הפנים, ביולי 1979, לספח את קריית-חרושת לקריית-טבעון. כיום מכילה קריית חרושת את רוב עתודות הקרקע לבניה של קריית טבעון. הבנייה היא צמודת קרקע, ומורכבת בעיקר מבתים דו משפחתיים ופרויקט בנה ביתך רחב היקף

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.

*******

עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

*****

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

*****

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

*****

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

*******

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.מקור והרחבת אודות רכבת העמק

 

אלרואי – מקור השם: דוד אלרואי שעמד בראש תנועה משיחית במאה ה-12. היישוב נוסד בשנת 1935 על ידי תושבים שבאו מחיפה, יוצאי קמישלי (כורדיסטן) שמרביתם עלו דרך סוריה ומקורם בקהילת נציבין שבטורקיה. ההרשאה להקים את היישוב כיישוב מיוחד ליוצאי כורדיסטן התקבלה לאחר מאבק שקיים "ארגון הכורדים בחיפה" מול המוסדות המיישבים. במסגרת המאבק, החליטו פעילי הארגון לעלות לירושלים ולקיים שביתת שבת במשרדי הקרן הקיימת לישראל. בעיצומה של השביתה הגיעו הדברים לכדי תגרת ידיים ואחדים מן השובתים נעצרו. הם הזעיקו לעזרתם את יוצאי כורדיסטן תושבי ירושלים, בני השכונות זיכרון יוסף ושערי רחמים (נחלאות) אשר עלו לבניין הקק"ל ודרשו בתוקף את שחרור העצורים. מנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל, התערב ופנה למשטרה בבקשה לקיים הליך שיפוט מהיר. כל העצורים נקנסו בסך חצי לירה (הקנס שולם על ידי המוסדות המיישבים) ושוחררו בו בלילה. מספר ימים לאחר מכן התקבלה הודעה מהקק"ל, כי הוחלט להקים יישוב ליהודים הכורדים אנשי חיפה באדמות חרתיה, סמוך לטבעון. בני היישוב בנו במו ידיהם צריפים למגוריהם, ועיבדו לידם חלקות אדמה כמשקי עזר. כמו כן, עסקו בגידול צאן ובקר ומשקי בית כגון גידול תרגולות וברווזים. עד מהרה נאלצו לחסל את גידולי הבקר, בשל חוסר ניסיון וחוסר הדרכה חקלאית והחלו לעבוד מחוץ ליישוב. תושבים רבים עבדו בבית חרושת "נשר" הסמוך. כיום, אלרואי היא שכונה במועצה המקומית קריית טבעון.

****

סוף דבר,

היה זה טיול ארוך
במרחק ובזמן,
רווי מראות נופים ומידע,
נדרשה גם השקעת אנרגיה.
אבל היה שווה וכדאי

****

תודה למשה כץ על התכנון,
לניר עמית על ההובלה ועל ההסברים,
ולכל החברים שהגיעו והשתתפו
ויצרו את החבורה המתעניינת והסקרנית

***