לטיול זה יצאנו ביום שבת (21/4/2018). עבורי הייתה זו חזרה לרכיבה אחרי מספר שבועות של פגרה בגלל פציעה.

 

נעניתי להזמנה של איל גזית לצאת לטיול נינוח בקצב מתאים יחד איתו ודוד פרידברג במרחבי השדות הסמוכים לקיבוצם.

 

המסלול

 

מסלול זה דומה, חופף בחלקיו וסמוך למסלולי טיולים קודמים באזור שתועדו והם אלה
* נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה (דצמבר 2017)
* משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה (יוני 2017)
* בין שובל, בית קמה, שדה צבי וקלחים (אפריל 2017)
* בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר (יוני 2016)

 

האזור הגיאוגרפי

התפר: 
בין מערב גבעות השפלה הנמוכה
ובין מזרח מישור חוף הנגב.

אזור זה מאופיין במרחבי לס המשתרעים מאופק לאופק.
הטופוגרפיה מישורית עד גלית

האזור חקלאי, החלקות עתירות גודל,
מרביתן שייכות לקיבוצים משמר הנגב ושובל 
 לאורך חלק מהנחלים העיקריים ישנו ייעור גדות

להרחבה על מהות האזור ועל נחל גרר ויובליו
ראו בתיעוד הטיולים הקודמים לעיל

המסלול, קטעים ומראות

ממשמר הנגב מערבה במורד נחל גרר בסביבת תל שרע,
צפונה במעלה נחל צידה
ומשם דרומה והלאה במורד נחל קמה
חזרה מזרחה לנחל גרר
חצייתו ודרומה לעבר משמר הנגב 

חִמְצָה תרבותית – שם מדעי Cicer arietinum–  מוכרת יותר בשמה הערבי חומוס.
החימצה היא צמח ממשפחת הקטניות. גובהו של הצמח הוא 20 – 50 ס"מ, והוא בעל עלים נוצתיים קטנים הנמצאים משני צדי הגבעול. בתרמיל זרע אחד עד שלושה זרעי חמצה. הפרחים לבנים או כחולים אדמדמים. ישנם שני הסברים מקובלים לשם "חימצה". הראשון: כאשר צמח החימצה גדל, הוא חומצי. לעלי הצמח טעם חמוץ. בספרו פונטנלה כותב על כך מאיר שלו: "הם עברו שדה חומוס גדול וירוק, וקרסוליה של בתיה צרבו ממגעו“ וכן ”וכמה שעות אחר כך אמר אפופה: שורפות לי הרגליים ובתיה ידעה שהגיעו לשדה החומוס הירוק“.. השני: לאחר בישולו, תבשיל החומוס מחמיץ במהירות.
החימצה מהווה את הגידול השלישי בחשיבותו בעולם מבין קטניות הזרעים והראשון בחשיבותו באגן הים התיכון ודרום אסיה שטח החימצה בעולם מגיע לכ- 100 מיליון דונם המניבים כ-8 מיליון טון ביבול ממוצע של 80 ק"ג/דונם. כמזון גרגירי החימצה מהווים מקור מצוין לחלבון, סיבים תזונתיים, חומצה פולית ומינרלים.
כמעט אין יצוא של חימצה מהארץ מכאן שכל היבול המקומי בישראל נועד לצריכה מקומית. היקף שטחי החימצה נע בשנים השונות בין כ-50 אלף דונם ל 140 אלף דונם, זאת בהתאם לביקוש בשוק הישראלי. היבול הממוצע בישראל נע סביב 200 ק"ג לדונם בבעל ו- 350 ק"ג לדונם בשלחין.
ישנם עשרות זנים חימצה, שנבדלים זה מזה בגודל הגרעין, בצבעם, שיכול להיות גם שחור או ירוק, מרקמם ועובי קליפתם. שמות זני החימצה המקובלים בישראל : ירדן, זהבית, בר ורז.
החימצה זקוקה לאקלים חם ולמעלה מ־400 מ"מ גשם שנתי.
הזריעה מתבצעת במהלך החודשים דצמבר-ינואר. זריעה מאוחרת מקשה על הזריעה בחורף גשום, אך מסייעת בהתמודדות עם מחלות העלים אסקוחיטה וכשותית. בחלקות מושקות בעלות נטייה לצימוח יתר, זריעה מאוחרת בדצמבר תמנע צימוח מופרז הגורם לרביצה ועיפוש תרמילים. החל מהזריעה ועד להצצה יש סכנה של נזקי חזירים ועגורים באזורים שבהם הם פעילים. זורעים 2 שורות על ערוגה. השקיה – כגידול המתחיל בחורף ומסתיים בקיץ אפשר לגדלו בבעל ברמות משתנות של יבול בהתאם לאזור ולמשקעים. שיטת ההשקיה המועדפת היא בטפטוף. מנת ההשקיה המומלצת היא 100 עד 250 מ"ק לדונם, בהתאם לאזור ולכמות המשקעים.
כתב משה כץ: על פי המקורות: ראשון, שני ושלישי

על תל שרע וקרבות סביבו במלחמת העולם הראשונה
ראו בהרחבה נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה

 

חיטת הלחם היא הצמח החשוב ביותר לאדם, מכל ההיבטים,ללא ספק וללא מתחרים. ליתר דיוק: האורז והתירס אמנם מתחרים עמה על תואר מכובד זה, אך חיטת הלחם מנצחת. החיטה נמנית כראשון מבין שבעת המינים שהתברכה בהן ארץ-ישראל.
האדם מגדל חיטים מזה אלפי שנים, ככל הנראה החל בתקופה הניאוליתית, אולי כבר לפני 10,000 שנה ומעלה. משערים כי גידול החיטה, והאפשרות לשמור את גרגריה מעונה לעונה ואף משנה לשנה, היתה גורם מכריע שאפשר לאדם לעבור מחיי נדודים לחיי ישוב-קבע. היא הפכה למזונו העיקרי של האדם תחילה באזור הים תיכוני, אחר-כך באירופה כולה ובמערב אסיה. השימוש בה פשט אולי ממצריים לאגן הים התיכון, והרומאים ידעו כי צורכי האדם הראשוניים הם "לחם ושעשועים" וייבאו לרומא שיירות-שיירות של ספינות נושאות חיטה מכל רחבי ארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון.
במשך השנים פותחו בחקלאות אלפי זנים של חיטה, והם שונים במידה רבה זה מזה, דבר הניכר במיוחד בתכונות השיבולת, נוכחות או העדר מלענים בה, צפיפות שיבוליותיה, גובה הקמה ומועד השתבלותה. זנים שונים של חיטה משמשים לייצור לחם, אטריות, עוגות, דייסות (בורגול, סולת, פתיתי-חיטה), בירה ועוד. בשנות ה-60 למאה ה-20 התחוללה "המהפכה הירוקה", שעיקרה טיפוח זני חיטה ננסיים ועתירי-יבול. הרעיון לטפח דווקא קוים ננסיים חייב מהפכה מחשבתית בתפיסת הטיפוח, והוכח כמוצלח. טיפוח זה בוצע במקביל על-ידי צוותי-מחקר במקסיקו, בארה"ב וביפן והוא תרם רבות להפגת החשש בפני רעב הכרחי (תורת מלטוס) בעולם שמספר תושביו גדל בהתמדה. לא לחינם זכו מטפחיו בפרס נובל לשלום. גם בישראל מגדלים כיום זנים אלה, ובעקבות זה עלה יבול החיטה לדונם פי שלושה. בשנת 2005 הגיע יבול גרעיני החיטה העולמי ל-628,000,000 טון, והיבול בישראל ל-190,000 טון.
החיטה היא צמח חד-פסיגי, חד-שנתי, דגני זקוף וגבוה מתת-משפחת הסיסניים. הוא מסתעף מבסיסו בלבד, גובהו בין 60 ל-150 ס"מ. הגבעול הוא קנה חלול המורכבפרקים-פרקים. המִפְרָקִים תְּפוחים ואטומים. העלה מורכב מבסיס צינורי העוטף את הגבעול ונקרא נדן, ומחלק פרוש וסרגלי הנקרא טרף. במעבר בין הנדן לטרף יש תוספת קרומית הנקראת לשונית. בבסיס הטרף יש שתי אוזניות שעירות קצרות, תכונה אופיינית לחיטה.
חיטת הלחם פורחת בארץ ממרס עד ראשית אפריל, והשיבולים מבשילות את גרגריהן במאי–יוני. חודש "קציר-חיטים" נזכר בלוח גזר מתקופת המקרא. חג השבועות נקבע שבעה שבועות מ"החל חרמש בקמה". במקומות אחרים בעולם פורחת החיטה במועדים שונים, ואומרים כי בכל אחד מחודשי השנה מבשילה החיטה באיזשהו מקום בעולם. התפרחת היא שיבולת המורכבת משיבוליות, היושבות אחת-אחת לסירוגין על ציר-השיבולת והן הדוקות אליו. הפרחים קטנים וירוקים, ובהם 3 אבקנים ועלי אחד המתפצל לשתי צלקות נוצתיות. הפרח בנוי להאבקה באמצעות הרוח, אך למעשה ההאבקה עצמית בעיקרה. הפרי הוא זרע חד-פסיגי (גרגר). הסימן העיקרי המבדיל את החיטה התרבותית מחיטת הבר הוא התנהגות השיבולת אחרי הבשלת הזרעים: בצמח הבר מתפרקת השיבולת לשבוליות, שכל אחת מהן נושרת בנפרד. זה מאפשר לחיטת הבר להפיץ את זרעיה ולהצמיח דור חדש. בצמח התרבותי אין השיבולת מתפרקת אחרי ההבשלה, מה שמאפשר לאיכר לאסוף את היבול.
חיטת הלחם נקראת גם בשם "חיטה רכה". הרכב הגרגר מכיל קרוב ל-80% עמילן, ו-14% חלבון שרובו גלוטן, וכן מעט שומן, תאית ומלחים.
חיטת הלחם או החיטה הרכה היא מין הקספלואידי, היינו מעורבים ביצירתו גנומים של 3 מינים שונים – ככל הנראה מין אחד של חיטת הבר החד-גרגרית; מין אחד של בן-חיטה שרוני; ומין אחד של בן-חיטה פרוע. החיטה הקשה, וכן חיטת הבר (אם החיטה) הן טטרפלואידיות, ללא המרכיב של בן-חיטה פרוע.
בעבר גידלו בארץ בעיקר חיטה קשה, שאינה מתאימה לאפיית לחם, כי לגלוטן של גרגריה יש כושר מתיחה קצר בלבד, ולכן הוא נקרע בתהליך התפיחה של הבצק ואינו מחזיק גז. היא משמשת בעיקר לייצור אטריות, וכן לאפיית מצות ופיתות דקות. את התבואה אחסנו בגורן, שם עיבדו את המוצר על ידי דיש: כשיבשו השיבולים דשו אותם באמצעות מורג הרתום לחמור או לשור. המורג הוא לוח עץ רחב ובו שורות שורות של חדודי צור או ברזל. הבהמה הסתובבה על ערימות התבואה, והמורג דש והפריד את השיבולים מהגבעולים. את החומר המעורב זרו ברוח, החלקים הקלים (והמיותרים – המוץ) עפו, והגרגרים נפלו נקיים מן המוץ.
בחקלאות המודרנית כיום בארץ מגדלים רק את החיטה הרכה. הגידול כולו ממוכן: זורעים במזרעה תוך שילוב עם דישון; מדבירים עשבים שוטים באמצעות ריסוס, בתכשירים הורמונליים; קוצרים ב"קומביין" הקוצר, דש, מפריד בין הגרגרים ל"לכלוך", ומעמיס את התוצרת על משאית. חלק מהשטחים בארץ מקבל במידת הצורך השקיית-עזר, בהתאם למשטר הגשמים באותה שנה. גידול החיטה הוא ענף חשוב ומכניס יפה בחקלאות בארץ גם כיום.
המקור מייק לבנה בעזרת אורי קושניר אתר צמח השדה

שעורה תרבותית – שעורה היא צמח חד שנתי, חד פסיגי, ממשפחת הדגניים. העלים סרגליים ארוכים. השיבולים נישאות על קנים זקופים וגבוהים. שיבוליה ארוכות מאלו של החיטה. השם שעורה קשור במלעני השיבולת שהם ארוכים ושעירים. מקור השעורה התרבותית הוא במין הבר – שעורת התבור. ההבדל ביניהם הוא בתכונת התפרקות של ציר השיבולת. השיבולים של שעורת התבור מתפרקות עם ההבשלה. אלה של השעורה התרבותית אינן מתפרקות, ולכן נוח לקצור ולאסוף אותן.
השעורה נחשבת לגידול העתיק ביותר באזור זה של הים התיכון. מוצאה ככל הנראה באזור מזרח-טורקיה.
שיבולי השעורים וגרגיריהן נמצאו בפירמידות במצרים ובמצדה. השעורה הייתה נפוצה באזור לפני יותר מ-5000 שנה.
השעורה מבשילה לפני החיטה, באפריל, (חג הפסח), וזקוקה לפחות מים מאשר החיטה.
עלי השעורה רחבים משל החיטה, וגרעיניה ערוכים טורים-טורים. החיטה והשעורה נבדלות זו מזו בצורת הגרעין והשיבולת. בשיבולת השעורה שתי שורות של שיבוליותשבכל שיבולית 3 פרחים. בחלק מהזנים רק הפרח האמצעי בשיבולית פורה ושני האחרים מנוונים. זנים אלה הם זני שעורה דו-טורית, כי הגרעינים בשיבולת מסודרים בשני טורים. בזנים אחרים כל הפרחים פוריים. אלה שני שעורה שש-טורית.
דרישותיה הקרקעיות צנועות משל החיטה, וכיום מגדלים אותה בעיקר למאכל בהמות. בימי קדם נחשב לחם שעורים כלחם עוני, כיום לחם שעורים הינו מבוקש בקרב שוחרי המאכלים האורגניים, ומחירו יקר יחסית למיני לחם אחרים.
קמח השעורה עשיר במינראלים רבים, עשיר בוויטמין B1,B6. הקמח של השעורה הדו-טורית עני בחלבון ועשיר בסוכר מהקמח של השעורה השש-טורית. קמח השעורה העשיר בחלבון מתאים להאבסת בהמות ואילו הקח העשיר בסוכר מתאים להתססה. גרעיני השעורה הם חומר גלם לעשיית שיכר, ויסקי ובירה. כמו-כן הם נאכלים כ"גריסי פנינה".
מקור אודי מיכליס אתר צמח השדה.

 

 

 

גזר משתייך למשפחת הסוככים ( UMBELLIFERAE) , הכוללת גם ירקות ותבלינים, כגון כרפס, פטרוסיליה, שומר וכוסברה. הצמח הוא בדרך כלל דו-שנתי. בעונת הגידול הראשונה הוא מפתח עלים ואשרוש. כאשר האשרוש מפותח דיו והצמח מקבל בחורף מנת קור מתפתח בעונה השנייה הגבעול, שצומח לגובה ניכר. כאשר הגבעול מסתעף הוא מוציא ענפים צדדיים. הענפים מסתיימים בתפרחת דמוית סוכך. הזרעים נשארים בפרי היבש, המכיל זרע אחד בכל פרי. הזרעים מכילים שמן אתרי, המעניק להם את ריחם הייחודי. לזרעים יש זיפים עוקצניים, אותם יש להסיר כדי לקבל זריעה אחידה. לנבט של הצמח יש פסיגים צרים וארוכים, לאחר מכן מתפתחים עלים מנוצים גזורים.
האשרוש מתפתח בשלושה שלבים. בשלב הראשון מיד לאחר הנביטה צומח שורש שיפודי ארוך. בשלב השני האשרוש מתעבה ונעשה ארוך יותר. בשלב זה מקבל האשרוש את צבעו הכתום. בשלב השלישי נפסקת ההתארכות והאשרוש ממשיך רק להתעבות. הטמפרטורות המיטביות להתפתחות הגידול ולהנבה הן 160 – 210 צלסיוס. הגידול מתבצע באדמות קלות מנוקזות בהן גדלים האשרושים ללא כל הפרעה. הפחת בזמן האסיף הוא מינימלי. גידול הגזר רגיש לעודפי מים בעיקר בחורך, שהיא עונת הגידול העיקרית.
האשרוש בנוי מגליל המרכזי, הליבה ומערכת צינורות העצה. הליבה מוקפת ברקמה, היוצרת את העצה כלפי פנים ואת רקמת השיפה כלפי חוץ. רקמה זו עשירה בחומרי צבע ובסוכרים. הגזר נחשב לאיכותי יותר ככל שהגליל המרכזי דק יותר יחסית לרקמת השיפה. בתנאי גידול קשים או עם הזדקנות הצמח הגליל המרכזי הופך עצי והגזר אינו מתאים יותר למאכל.
לאורכו בנוי הגזר מגבעול מקוצר ממנו מתפתחים העלים. כאשר חלק זה חשוף לשמש הוא מקבל צבע ירוק – כלורופיל. החלק, המצוי מתחת לגבעול, הוא השורש ממנו יוצאים שורשים משניים ודקים. בעיות שונות בזמן הגידול, כגון תקופת יובש, עודפי מים, טמפרטורה נמוכה ובעיות נוספות, עלולות לגרום להתפתחות אשרוש קצר, שחלקו העליון רחב הנעשה דק יותר ככל שהוא מתפתח. לעתים אף מתרחשת התפצלות של האשרוש. הצבע הכתום הוא תוצאה של הצטברות פרו ויטמין A – קארוטין. הצבע הסגול הוא תוצאה של אנתוציאן.
התפתחות הגבעול בעונת הגידול הראשונה אינה רצויה. מדובר בתופעה שלילית מבחינה חקלאית, והיא תוצאה של צמיחה בטמפרטורות נמוכות, המעודדת פריחה. בארצות חמות יחסית מרבים זנים, היוצרים סלקציה לפריחה מוקדמת יחסית, הנקראת תופעת ההפרגה. זו אולי הסיבה העיקרית שמרבית זרעי הגזר מקורם יבוא מארצות קרות. מיני גזר בר שונים גדלים באזורים רבים בעולם בעיקר באזור הים תיכוני, בדרום אסיה וכן באפריקה אוסטרליה וביבשת אמריקה. מוצאו של הגזר תרבותי הוא ממין הבר D. carota s. sp.) Carota) או מהכלאה של מין זה עם מין בר נוסף ( D. carota s. sp.). מוצאם של מינים תרבותיים שונים הוא כנראה מאפגניסטן ומתורכיה. הערבים העבירו את הגזר לספרד ומשם הוא הופץ למדינות אירופה. מיני התרבות הראשונים היו בצבעים שונים: אדום, סגול וצהוב-ירוק. מאוחר יותר התפתח גזר בצבעי צהוב ולבן. במאה ה-18 גידלו בהולנד גזר בצבע כתום – הזן השכיח ביותר כיום. בארץ גידלו את הגזר הכתום מראשית ההתיישבות היהודית. הערבים נהגו לגדל גזר סגול כהה, אותו ניתן למצוא עד היום בקנה מידה קטן.
הגזר מסופק לשווקים במשך כל השנה. הוא משמש למאכל טרי, לבישול, כמיץ ולמוצרים שונים לאחר עיבוד תעשייתי: שימורים, תוצרת מיובשת, קפואה ועוד. זנים של גזר גמדי משווקים בעיקר כשהם קפואים. מוצרים לעיבוד תעשייתי מיוצרים בעיקר מגידול זנים המיועדים לכך. ניתן לווסת את האספקה על ידי אחסון תוצרת טרייה בתנאי קירור. מגדלים את הצמח בתקופה אופטימאלית, שבה היבולים גבוהים, אותם מאחסנים בקירור מבוקר ומספקים לשווקים כאשר יש מחסור בתוצרת טרייה.
אסיף הגזר כיום הוא ממוכן. תלישה סופית של האשרושים מהקרקע נעשית באמצעות העלים. מכיוון שרק עלווה בריאה תמנע פחת גבוהה באסיף חייבים להגן על העלים ממחלות ומזיקים עד לאסיף עצמו. הסרת העלים (קינוב) נעשית בסוף תהליך האסיף. השקיית הגזר נעשית על ידי המטרה קבועה בעיקר בראשית העונה. באופן כזה שומרים על לחות מתמדת של הקרקע עד לאחר נביטה מלאה. לעתים יש צורך בהמטרה אפילו מספר פעמים ביום. בשנים האחרונות נהוג מאוחר יותר בעונה לעבור להשקיה בטפטוף, כדי להקטין היפגעות במחלות עלים, שמתפתחות בעיקר בתנאי לחות גבוהה. בהמשך תהליך האסיף עובר הגזר רחיצה, מיון ואריזה בשקיות פוליאתילן מחוררות. תוצרת זו נשלחת ישירות לשווקים או לאחסון בתנאים מבוקרים.
המקור אתר מועצת הצמחים

 

על מסילת הברזל הצבאית העותמאנית שנבנתה בזמן מלחמת העולם הראשונה
ראו בהרחבה משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

 

 

 

סוף דבר

טיול ניחוח זה, שבו שפע מראות,
נמשך שלוש ורבע שעות מתוכן שעתיים וחצי רכיבה.

*********

נעים היה לדווש בשדות
שבמישורי הלס
ולאורך ערוצי הנחלים גרר, צידה וקמה

*********

מה היה  לנו:
עברנו בין שדות החיטה והשעורה הזהובים טרם קציר,
ליד שדות החומוס הירוקים ומקשת אבטיחים שזה עתה נבטו,
לצד שדות הגזר המוכן לאסיף
ומטעי הרימון שהפרחים עליהם בשיא גודלם.

******

עבורי היה זה טיול נעים
שהתאים למטרה "חזרה לרכיבה"
אחרי פגרה מאולצת

*******

תודה 

לאיל גזית על היוזמה וההובלה יחד דוד פרידברג
נהניתי, כמו תמיד, לטייל איתם