מושב תל עדשים  הוא יישוב שהוקם פעמיים, לראשונה בעשור השני של המאה הקודמת, שנה לפני מלחמת העולם הראשונה ובפעם השנייה במחצית הראשונה של העשור השלישי.

 

תל עדשים נמצא בלב עמק יזרעאל.

תל עדשים נמצא ממזרח לצד כביש עפולה – נצרת (כביש 65) 5  ק"מ מצפון לעפולה ו-5 ק"מ מדרום לנצרת, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.

 

ביום רביעי 27 ביולי 2022 בקרנו במקום במסגרת מיזם סדרת ביקור מפגש/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים

 

את הביקור יזמו במשותף מוטי ארמלין עם שלומי אפריאט, חברו בקורס מורי דרך שהוא תושב היישוב.

 

בסיור זה היינו קבוצה שכללה את החברים המצטרפים אלי מעת לעת והם: מוטי ארמלין ועמי שדה (גילון), ענת ואמיר יגאל (גמלא), ניר עמית (שער העמקים), עידית חגי ומאיר רזניק (עין השופט), גדעון וויל (שבי ציון).

 

בשעת בוקר התכנסו בבית התרבות במרכז היישוב.

 

לאחר שיחת היכרות קצרה נסענו למשק אבשלום כהן בע"מ שם אבשי סיפר על עצמו ועל משקו ומפעלו למיון ואריזת סלק ודלעת.

 

בביקור במקום הצטרף אלינו נפתלי (תולי) גלילי, בן המושב (1932) פרופסור אמריטוס היחידה להנדסת הסביבה מים וחקלאות טכניון

 

חזרנו לבית התרבות שם שלומי אפריאט הראה לנו מצגת על המושב וסיפר בקצרה את סיפורו.

 

לאחר מכן יצאנו לסיור קצר בלב המושב אותו הוביל נפתלי גלילי.

 

עצרנו ביד יד לנופלים, כיכר הפעמון מול האסם והסילו, בית העם, הצרכניה ומגדל המים וגם שמענו אודות בית הכנסת, המבנה הראשון שנבנה במושב

 

המשכנו בנסיעה במושב ועברנו בשכונת ההרחבה הקהילתית.

 

המשכנו  והגענו לרפת גדליה רייקין דור שלישי בתל עדשים,

 

לקראת סיום הגענו מסעדת המסיק שם שמענו מבעליה שניר זידובר, שהגיע למושב מנאות אפקה בתל אביב, על שמן הזית האיכותי והמעולה שהוא מפיק מכרמו.

 

סיימנו את הביקור בשעת צהרים ארוחה קלה במסעדת המסיק.

 

בסיור זה, כמו תמיד צלמתי.

 

להלן מובא מעט מדע אודות היישוב ומבחר צילומים.

 

********

מעט אודות תולדות היישוב 

מושב תל עדשים נקרא על שם תל עדס, יישוב ערבי ששכן בקרבת מקום.

לייסוד תל עדשים מציינים שני מועדים

 

המועד הראשון הוא שנת  1913. בשנה זו רכשה החברת להכשרת היישוב את אדמות כפר האריסים  תל עדס שבעמק יזרעאל ממשפחת סורסוק.

 

האדמות נמסרו לקבוצת כיבוש של ארגון 'השומר', שאנשיה ביקשו להקים כפר של שומרים שישלב את רעיונות השמירה וההתיישבות החקלאית.

 

באוקטובר 1913 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע. המתיישבים סבלו מתנאי החיים הקשים במקום ומהתנכלויות של השלטון העות'מאני.

 

כעבור שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה את התכניות והחריפה את המצב הכלכלי.

 

בשנות המלחמה היתה תל עדש מרכז לארגון 'השומר' ומקום מקלט לחבריו.

 

בזמן זה העות'מאנים האשימו את אנשי ארגון "השומר" בשיתוף בפרשת ניל"י. הם הגלו, גירשו אנשים רבים וכתוצאה מכך הידלדל היישוב.

 

בשנת 1917 בעקבות חילוקי דעות פנימיים התרחש פילוג: אנשיו של חיים שטורמן נשארו במקום ואילו אנשיו של ישראל גלעדי עלו להתיישב בכפר בר-גיורא (כפר גלעדי).

 

סעדייה פז, אחד מחברי ארגון "השומר" נשאר בתל עדש לשמור על האדמות מהשתלטות חוזרת של הערבים.

 

במאי 1920 נערכה בתל עדש האסיפה האחרונה של 'השומר' שבה פורק הארגון. אחרי האסיפה עזבו אנשי 'השומר' את המקום, חלקם עברו לכפר גלעדי.

 

משנת 1921 התגוררה במקום קבוצת עולים מטרנסילבניה שייסדו בהמשך את כפר גדעון הסמוך.

 

בסוף שנת 1923 הועברו אדמות תל עדס לידי קק"ל. שנה זו היא המועד השני להקמת היישוב אז הוא הפך למושב עובדים.

 

מקימי המושב היו כ-40 משפחות של פועלים חקלאים רובן יוצאות רוסיה ופולין, אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית שהתארגנו במושבות זיכרון יעקב ופתח תקווה. בין המקימים נכללו גם עולים מארגנטינה, שהגיעו לארץ עם הגדודים העבריים – יחידות הצבא היהודיות שהתנדבו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

 

מכיוון שהמתיישבים לא היו גרעין מלוכד ולא עברו כל הכשרה משותפת התעוררו בעיות ביישוב מראשיתו: לא נוצרו חיי חברה, לא הוקמו מוסדות משותפים ולא הייתה כל עזרה הדדית.

 

תנאי החיים של המתיישבים היו קשים במיוחד. במשך כשלוש שנים הם המשיכו להתגורר בחושות הישנות שנשארו מהאריסים של סורסוק.

 

המתיישבים סבלו מפגעים שונים: מחלות, מזיקים ומחסור חמור במים.

 

בשל המצב הקשה המגרשים לא חולקו והמשקים לא פותחו כנדרש. במקום להקים משק מעורב כמתוכנן, עסקו המתיישבים רק בפלחה, שדרשה מים מעטים והביאה רווח קל ומהיר באופן יחסי. גם התקציב הדל מטעם המוסדות המיישבים, הועבר לשיעורין, לא איפשר השקעות משקיות רציניות ובוזבז על אספקה שוטפת.

 

כאשר ניבנה המושב בסופו של דבר, על פי תכנונו של ריכארד קויפמן, הוא הוקם בצורת אליפסה, עם חלקות גדולות מאוד (42-28 דונם) מאחורי הבתים.

 

עקרון העבודה העצמית, אשר התאים לאופיים של חברי מושב זה, נשמר בקנאות. לעומת זאת עקרון העזרה ההדדית לא היה מובן מאליו, וסביב נושא זה התקיימו ויכוחים ממושכים, אשר העכירו את האווירה.

 

בתחילת דרכו התנהל המושב כהתיישבות שיתופית, כאשר החקלאות משותפת תחת אגודה בשם "אלומה", בעוד מספר מצומצם של תושבים נמנים עם ה"בודדים" אשר העדיפו לעבד לבד.

 

עד מלחמת העצמאות היה המושב נתון להתקפות רבות מספור של תושבי היישוב הערבי השכן והגדול ממנו אכסאל. ההתקפות היו קשות אך חברי המושב הצליחו לעמוד בהן הודות לנחישותם וכן בזכות נשק מתקדם, גם אם דל כמות, וכן מערך של סליקים ומגדלי שמירה

אחרי מלחמת העצמאות הצטרפו למושב עולים חדשים וחיילים משוחררים.

בשנות ה- 2000, לאחר אסיפות רבות (וויכוחים קשים), הוחלט להרחיב את המושב – הרחבה קהילתית (לא חקלאית).

 

תוכנית ההרחבה כוללת 170 יחידות.

 

כיום מושב תל עדשים מונה כ 1300 (כ-200 משפחות)

 

המושב כולל שכונת הרחבה קהילתית, שתושביה אינם חקלאיים ואינם חברים באגודה החקלאית, אולם הם שותפים לחיי הקהילה.

 

מקורות הסקירה אתר מושב תל עדשים, וראו אתר הסטורי של תנועת העבודה  וגם עופר אדרת, תל עדשים עומד לחגוג 100, אולם יש הטוענים שהמושב בן 90 בלבד, הארץ, 25 בספטמבר 2013

 

*******

מראה היישוב

******

מרכז המושב

************

משק אבשלום כהן

אבשלום כהן (1968) מתגורר במושב תל עדשים כל חייו נשוי ואב לשניים.

לדבריו הוא מחובר כל כולו לאדמה.

 

משפחתו עוסקת בחקלאות משנת 1880 ולכן ניתן לומר שהיא זורמת אצלו בדם.

 

אביו של סבו ברח מרומניה ועלה לארץ כשהוא ילד. הוא הגיע למקווה ישראל, ומשם עבר לבאר טוביה. סבו הגיע לתל עדשים ב 1924 , כמה חודשים לאחר הקמת המושב, ומאז משפחתו מתגוררת בו.

 

אביו יגאל כהן, היה חבר כנסת מטעם הליכוד, ועל שמו נקרא היישוב צור יגאל.

 

אבשלום מגדל סלק, דלעת, ארטישוק ולימונים.

 

לדבריו גידל את כל מה שרצה לגדל ולהתנסות בו מבלי לאבד את הראש. שהבין שיש גידולים לא רווחיים, או כאלה שאין לו בהם יתרון יחסי, ויתר מראש או שהפסיק באמצע.

 

הוא נחשב למגדל מוביל של דלעת ושל סלק.

 

במשק שלו עובדים פועלים ערבים, תאילנדים ויהודים. כולם עובדים טוב והוא  מאוד אוהב לעבוד איתם.

 

לדבריו רווחת העובד היא רווחת בעל הבית. לכן, הוא עושה הכל כדי שיהיו להם את התנאים הטובים ביותר: שיהיה להם מזגן ושישנו טוב, כדי שיהיה להם כוח וחשק לעבוד.

 

הוא נמצא איתם כל היום, ואם חסר להם משהו הוא משתדל לסדר את זה בהקדם אפשרי

 

***

רפת רייקין,
אחת מהרפות המשפחתיות
הגדולות בארץ,
כיום 170 חולבות

****

******

סיור זה היה מעניין
ואיפשר הצצה
לאחת מאושיות ההתיישבות
החקלאית הוותיקה
המתבססת על
המשק המשפחתי

*****

התרשמו מאוד
משני המשקים,
משק אבשלום כהן ורפת רייקין,
בהם באה לידי ביטוי
אהבת החקלאות,
החריצות והדבקות בעבודה,
ניצול יתרונות לגודל
והשימוש בטכנולוגיה מתקדמת

****

התרשמו גם משימור האלמנטים
מימיו הראשונים של המושב

****

הצטערתי שלא הגענו
לגבעה עליה הוקם היישוב לראשונה
וכיום נמצא בו בית העלמין

*****

תוך כדי הסיור
תהיתי האם היום תל עדשים
הוא יישוב חקלאי?
מספר החקלאים
בו קטן ביחס לסך התושבים
המתגוררים בו.
האם ההרחבה הקהילתית
אינה מסמלת את התהליך השינוי
שיישובים חקלאים עברו
והפכו ליישובים פרבריים קהילתיים
שעדין ניתן למצוא
בהם אנשים שעוסקים בחקלאות?

*****

תודה למוטי שיזם את הביקור
ותיאם אותו עם חברו שלומי!

***

תודה לשלומי
שטרח, תכנן, תאם, הסביר והוביל.

****

תודה למארחים:
נפתלי גלילי,
אבשלום כהן,
גדליה רייקין
ולשניר זידובר
שהתפנו מעיסוקיהם לארח אותנו !

 

המשך חלקו של מסלול הדיווש בבוקר שבת, 23 ביולי 2022, בתל אביב התפתל לאורך גדת הירקון, שפת הים והנמל, המשיך ברחובות העיר וכלל גם חניה קצרה בכיכר דיזנגוף.

 

גם בדיווש זה המצלמה הייתה פעילה.

 

*******

*******

********

*******

*******

כיכר צינה דיזנגוף 

*******

*****

גם על קטע דיווש זה
ניתן לומר:
כדאי היה
המאמץ להשכים קום
ולהגיע לתל אביב
בשעת בוקר מוקדמת.

רבים הם האנשים החרוצים:
ה"עושים ספורט"
אותם ראיתי בגדות הירקון,
בשפת הים ובכיכר דיזנגוף

הדיווש והצילום
היו טובים גם לגוף
וגם לנפש !

 

חלקו הראשון וחלקו האחרון של מסלול הדיווש בבוקר שבת, 23 ביולי 2022, התפתל בין הבניינים הגבוהים הנמצאים משני צדדי נתיבי איילון.

 

אי אפשר היה להתעלם מהבניינים ולא לצלם אותם.

 

אבל, יותר נכון לומר שהמסלול נקבע על מנת שניתן יהיה לצלמם.

 

***************

 

 

*****

כדאי היה
המאמץ להשכים קום
ולהגיע לתל אביב
בשעת בוקר מוקדמת
שהעיר מנומנמת.

הדיווש והצילום
היו טובים גם לגוף
וגם לנפש !

 

זמן רב חיכיתי להזדמנות להגיע לעתלית וביום רביעי 20 ביולי 2022 ממשתי אותה.

 

שסיפרתי לחבר שאני מתכוון לנסוע למקום לבד, הוא שאל למה לנסוע למעלה משעה וחצי ? מה איבדת שם?

 

עניתי לו שהמקום יפה ומזמן לא ביקרתי בו.

 

הוא הקשה ושאל, מדוע לנסוע דווקא בקיץ בשיא החום.

 

המשכתי ועניתי שמזג האוויר, במקרה זה, אינו שיקול.

 

אם כן, למה נסעת?

 

אהה עניתי…..נסעתי לפגוש את היליראד.

 

הוא שאל מיהו היליארד? איני מכיר אותו.

 

עניתי היליארד הוא איש נעים הליכות, רוכב על אופניים והתמחותו התאמת אופניים לרוכב.

 

בשנים קודמות הגעתי אליו לכפר סבא כדי שיתאים לי את האופניים כך שיהיו לי נוחות לרכיבה.

 

כעת לנוכח המגבלות הפיזיות החדשות ומתוך כוונה להתמיד ברכיבה, התבקשה התאמה של האופניים.

 

מאחר ואני נאמן לנותני השירות, החלטתי לפגוש את היליארד בעתלית, לשם העתיק את מגוריו.

 

הגעתי אליו בשעת לפני הצהרים.

 

במשך כשעה הוא בדק ומדד והתאים לי את האופניים.

 

לאחר מכן החלטתי שאנצל את הגעתי למקום ואצא לרכיבה.

 

לאחר התארגנות קצרה עליתי על האופניים.

 

ברגע שהתיישבתי הייתי "מבסוט עד הגג". הישיבה הייתה נוחה והתנוחה של הרכיבה גם כן.

 

יצאתי לדרך.

 

במשך כשעה וחצי רכבתי במסלול המתאים ליכולותיי – מסלול ישר, כמעט כולו על דרכים סלולות וללא אתגרים טכניים.

 

מסלול זה, המוצג במפה להלן, היה סיבוב במושבה עתלית ומחוץ לה.

 

במהלך הרכיבה הגעתי גם לחוף נווה ים. אודה אף פעם לא הייתי בו.

 

נכון, הרכיבה הייתה בשעת צהרים, החום לא נורא. הבריזה הנעימה צננה מעט את הגוף.

 

למרות זאת, בסיום הרכיבה הלחות עשתה בי שמות.

 

כמו תמיד במהלך הרכיבה עצרתי פעמים רבות וצלמתי.

 

התמונות המוצגות להלן לפי נושאי מראות הדרך

 

*******

המדידה והתאמה 

******

מסלול הרכיבה 

*****

נתיבי הרכיבה

******

חוף הים

****

נווה ים (נְוֵה יָם) הוא קיבוץ שהקימו בשנת 1939 אנשי תנועת הנוער "גורדוניה מעפילים".

 

הקיבוץ נקרא בתחילה מעפילים, והתמקם על הגבעה שעליה נמצא כיום פארק המים, ולאחר כמה שנים עבר למיקומו הנוכחי.

 

במהלך השנים הקיבוץ חווה משברים בשנת 2009 ולאחר נותרו בו כחמישים חברים בלבד הוחלט על חיזוק הקיבוץ באמצעות קבוצה של כמה עשרות ממפוני גוש קטיף, מיישובי צפון הרצועה ומכפר ים.

 

לצורך כך הוקמה מצפון לקיבוץ שכונת קרוונים זמנית. במקביל אושרה הרחבת בנייה של 350 מגרשים.

 

למרות כל זאת נקלע הקיבוץ לקשיים ומונה לו מפרק מפעיל על ידי רשם האגודות השיתופיות. כיום הבנייה של שכונת מפוני גוש קטיף רק החלה והם נחשבים לקבוצה האחרונה שעדיין מתגוררת בקרוונים

 

הקיבוץ נמצא בצומת דרכים לגבי עתידו ושוקל להפוך ליישוב קהילתי, כפי שנעשה במקומות אחרים.

*****

*****

מגורים בעתלית 

עַתְלִית היא מושבה שהוקמה בשנת 1903.

 

משנת 1950 ועד איחוד הרשויות של שנת 2003, הייתה עתלית מועצה מקומית ששטח השיפוט שלה היה 14,000 דונם.

 

היום היא במעמד מוניציפלי של ועד מקומי במועצה אזורית חוף הכרמל 

 

 

*****

סוף דבר, 

הנסיעה לעתלית
השיגה את מטרתה

על הדרך "זכיתי" לרכיבה מענגת
שמדרבנת אותי
להמשיך לרכוב.

נהניתי גם ל
צלם את אשר ראיתי

*****

תודה לך היליארד 

 

 

רמות מנשה הוא אחד האזורים היפים בארץ בכל זמן.

 

בשנים האחרונות טיילתי מספר פעמים באזור זה בעיקר ברכיבה על אופניים.

 

ביום שני, 11 ביולי 2022 יצאנו ניר עמית, מוטי ארמלין ואני לסיבוב ברכב שטח.

 

"זכינו" שביום זה הייתה עננות מרהיבה שהוסיפה ליפי האזור.

 

אלה מקצת המראות.

*****

 

*****

 

 

אין זה סוד שבשנתיים האחרונות הוחמר מצבי הפיזי ובהליכה אני מסתייע בקביים.

 

למרות המגבלות, איני מוותר על הרכיבה באופניים שאני כל כך אוהב.

 

ביום שני 11 ביולי 2022 הגעתי לטיפול תקופתי באופניים בטרק משמר העמק.

 

לאחר סיבוב ברכב שטח ברמות מנשה (ראו רמות מנשה קיץ תשפ"ב), חברי ניר עמית הציע שנמשיך לטייל ונצא לדווש במסלול שיתאים ליכולת ולכושר שלי.

 

בשעת ערב יצאנו לדווש במסלול בין סוללים לעינות ציפורי.

 

המסלול בו רכבנו מתפתל על השוליים הנמוכים של גבעות שמשית המשתפלים לעבר נחל ציפורי (12.28 ק"מ ו-175 מ' גובה מצטבר).

 

הרכיבה במסלול הסלול אבן, מרביתו מישורי, הייתה נעימה והתאימה ליכולותיי.

 

במעט העליות קצרות ביותר, אודה ולא אבוש התקשיתי לדווש ועליתי אותן ברגל.

 

כמו בכל רכיבה לא ויתרתי על הצילום כפי שניתן לראות בתמונות הבאות.

 

*******

*****

סוף דבר,

****
הקושי המועט לא פגם
בהנאה שהייתה רבה מאוד

****

כמו שכבר כתבתי
"קשה יש רק בלחם
וגם אותו אוכלים"

****

רכיבה זו הייתה
עוד ציון דרך
בחזרה הארוכה
לרכיבה
וסימן שראוי לא לוותר
להמשיך לרכוב
מעת לעת
בהתאם ליכולתי

*****

תודה לך ניר על היוזמה  

 

 

היישוב ראמה בלב הגליל ידוע בשפע כרמי זיתים הנטועים סביבו ובתעשיית שמן הזית ומחצית אוכלוסייתו היא נוצרית.

ביום רביעי 6 ביולי 2022, בקרנו בראמה.

 

הביקור בראמה הוא גם חלק מהמיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו באביב 2019.

 

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות היישוב בהם מתגוררות הקהילות הנוצריות בישראל המגוררות בצפון הארץ(בגליל ובחיפה) ובמרכזה (ביפו, ברמלה ובלוד)  שרובן וכולן הן הערביות, ובודדות הן קהילות הנוצריות המגדירות עצמן הארמיות ונוספות הן הקהילות הארמניות  

 

לראמה הגעתי באפריל 2019 בתחילת המיזם בסיור אל יישובי הערבים הנוצרים בגליל: עילבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא.

 

במשך הזמן הבנתי שלא למדתי כראוי הן היישוב בכלל והן אודות הקהילות הנוצריות ביישוב. החלטתי  שראוי שאשוב אליו.

 

הקבוצה בביקור מפגש/סיור/צילום זה כללה את עמיתי המצטרפים אלי מעת לעת ויש להם גם עניין לדעת על המיעוט הנוצרי הערבי בישראל והם, מוטי ארמלין (גילון), ניר עמית (שער עמקים), אסתר ויצחק (פיפ) רותם (סאסא),  ענת אמיר יגאל (מעלה גמלא), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), עידית חגי ומאיר רזניק (עין השופט), חיים מלמן (כפר סבא), אמיר גלילי (מדרשת שדה בוקר).

 

את הביקור במקום תכנן, תאם, הוביל והסביר מורה הדרך מג'די פראג'.

מג'די פראג', בן העדה הדרוזית, יליד הכפר ראמה נשוי לזהר ואב לשתי נסיכות : שרה ותראא , בעל תואר ראשון בגיאוגרפיה ותואר שני בלימודי א"י. מורה דרך מוסמך ומוביל את נושא התיירות בכפר משנת 2014 . מורה לשל"ח וידיעת הארץ משנת 2006. הציב לעצמו  מטרה ברורה : לפתח את הגרעין העתיק של היישוב ולהפוך אותו לתיירותי , חי ופעיל שמסוגל לקלוט תיירות נכנסת בסטנדרטים הנדרשים . לשיטתו, "אנחנו באמצע  הדרך לקראת הגשמת החזון הכתוב " קליטת תיירות נכנסת " , חזון שיתגשם"

בשעת בוקר התכנסנו בכניסה המזרחית של ראמה. משם  ונסענו במעלה הכביש לבית ג'ן ופקיעין (כביש 864) והגענו לנקודת תצפית במתחם מסעדת אל-ערישה 

 מסעדת אלערישה הוקמה בשנת 2008 על ידי הזוג עותמן: רולא (מורה למתמטיקה ומחשבים) וסמיח (עובד סוציאלי). המתחם כולל מסעדה, בית קפה ושתי בקתות אירוח.

התכנסו סביב שולחן בנקודת תצפית ושם מאג'די לאחר שיחה היכרות קצרה, סיפר לנו על הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ראמה.

 

בהמשך דבריו הציג מג'די את תפיסת עולמו לגבי יישובו. ציין שהוא ועמיתיו רוצים לחשוף את ראמה לציבור הרחב ולהפוך אותו לכפר תירותי כמו בית ג'ן.

 

לטענתו ראמה הוא מקום מרתק, שאין רבים כמותו בישראל, ואף אחד כמעט לא מכיר אותו. מעבר לעובדה שראמה בעל אחוז מרשים של אקדמאים הוא מצטיין בקולינריה.

 

חזרנו בנסיעה לכפר והגענו למרכזו. במגרש החנייה ליד בניין המועצה המקומית חנינו ושם התחלנו את הסיור ברגל.

 

עצרנו מול בניין בית המועצה, שנבנה בסוף המאה ה-19 על ידי החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית ולכן נקרא גם מוסקוביה 

החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית שבמחצית השנייה של המאה ה-19 פעלה לצורך סיוע לעלייה לרגל לארץ הקודש ותמכה בקהילות הנוצריות היווניות-אורתודוכסיות וגם סוכנות לרכישת קרקעות ונכסים בארץ ישראל עבור הצליינים הרוסיים.

נכנסו למבנה שבעבר שימש לבית המעיין והיום אולם יד לבנים להנצחת בני הכפר שנפלו במערכות ישראל.

 

גלשנו במורד הדרך והגענו למתחם הכנסייה היוונית – אורתודוכסית הנקראת האגיאס גאורגיוס (ג'ורג' הקדוש). בכנסייה קיבלו אותנו אנשי הקהילה: מורה הדרך עאזר עבוד  ושרת הכנסייה סולימאן חאדד

 

עאזר עבוד סיפר לנו על עצמו, הוא הרחיב וסיפר על הקהילה היוונית – אורתודוכסית המונה כ-3,500 נפש, על כהן הדת הוותיק אבונה ג'ורג' חנא ועוזרו אבונה אליאס חורי ועל הכנסייה שנבנתה בשנת 1896.

עאזר עבוד הוא מורה להיסטוריה ותיאולוגיה בבית הספר בנחף ומורה דרך משנת 2010.

התרשמנו מאוד מהכנסייה, האיקונות והעיטורים.

 

המשכנו הלאה ויצאנו לצעוד בגרעין הכפר. בדרך פגשנו את מסעד אשקר (בן העדה היוונית – קתולית, בן למשפחת פליטים מהכפר איקרית). הוא יצא לקראתנו עם צלחת עמוסת חומוס וסיפר על עצמו ובעיקר על מסעדתו חומוס מסעד. טעמנו!

 

המשכנו לצעוד בגרעין הכפר והגענו לשכונה העתיקה ביותר בכפר ראמה נקראת אל-סובאט –

"אל-סובאט" הינה שיטת בניה קדומה, המתייחדת ביציקת בטון עילית אשר חיברה בין שני בתים פרטיים ויצרה מתחת מעבר להולכי רגל וכרכרות.

שם נכנסנו למסעדת אל-סובט ושם קיבל אותנו חוסאם מואיס שסיפר על דרכו בעולם המסעדנות ועל המסעדה.

חוסאם מואיס בן העדה היוונית – אורתודוכסית  בן ראמה נשוי ולהם שתי בנות ובן. עד לפני מגיפת הקורונה, הוא היה הבעלים של "אחוזת שולמית" בראש פינה. בשנת 2021 הוא נאלץ לסגור את מפעל חייו ולחשב מסלול מחדש. הוא פתח את "אל-סובאט" בראמה שהיא שילוב בין המטבח הערבי הגלילי ובין המטבח האיטלקי. המסעדה מתפקדת בתור עסק משפחתי, מויס ובנו נמצאים ביחד במטבח, אשתו, קונדיטורית בוגרת "אסטלה" אחראית על המתוקים ואף מייצרת קינוחים למסעדות אחרות באזור, ובתם שמנהלת את המסעדה בפועל.

המשכנו הלאה לצעוד בגרעין הכפר. התרשמנו מאוד משימור המבנים הישנים ומאסתטיקה שלהם ובמיוחד מהניקיון של המקום.

 

הגענו למתחם הכנסייה היוונית – קתולית שנקראת אסייאדה – גברתנו הקדושה.

 

מאג'די דאג מראש שהכנסייה תהייה פתוחה שנוכל לבקר בה. שם סיפר לנו על ייחודה, מקום אליו מגיעים גם דרוזים ומוסלמים.

 

המשכנו לצעוד בגרעין הכפר והגענו להתארח בביתו של אמיל חדאד.

אמיל חדאד – במקצועו הוא מורה למתמטיקה בתחביבו יצרן סבון משמן זית ומוזיקאי.

הוא סיפר לנו אופן הכנת הסבון, הדגים דבריו במצגת יפה ולבסוף הדגים לנו מנגינתו ושירתו.

 

הוא העניק לנו תשורה קטנה, סבון פרי עמלו. חלק מהחברים רכש גם סבונים נוספים.

 

נפרדנו מאמיל וצעדנו דרך גרעין הכפר חזרה לעבר מגרש החנייה ושם נפרדנו לשלום ממג'די.

 

אז, הסיור הסתיים אבל הביקור בראמה נמשך.

 

שעת צהרים הייתה. החברים שיצאו מוקדם מביתם היו כבר רעבים. נסענו לאחת המסעדות על מנת לסעוד את ארוחת הצהרים

 

לאחר ששבענו החברים התפזרו ונסעו לביתם.

 

ניר, מוטי ואני המשכנו להסתובב בכפר וסביבתו לא לפני קינוח של קפה ומנת כנפה.

 

חיפשנו וגם מצאנו את הדרך לבריכה הסודית הנמצאת בכרמי הזיתים ממזרח לראמה. אולם, כשלנו בניסיון להיכנס אליה. המקום סגור, מגודר, מבוצר, משולט ומצולם  כמו מתחם צבאי. המחזיק במקום, הוא איש לא נחמד, קצת תוקפן. הוא לא הסכים לפתוח את המתחם ובנחישות גירש אותנו מהמקום. הצטערנו! מוטי וניר שהמקום מרהיב.

 

חזרנו בדרכי העפר בכרם הזיתים לראמה.

 

המשכנו נסענו לעבר מתחם בית הספר של הפטריכיה הלטינית. חשבנו שנוכל להיכנס לכנסייה הנמצאת בו. אז חשבנו! הכנסייה הייתה סגורה והילדים שיחקו בחצר לא יכלו (לא רצו?) לומר לנו מי יכול לפתוח אותה. בלית ברירה, הסתפקנו בשיטוט סביבה וכמובן צילומה.

 

לאחר ביקור במקום חזרנו למרכז ראמה ושם הסתיים הביקור מפגש/סיור/צילום במקום.

 

ניתן לומר לסיום שהיה זה יום מעניין במיוחד ובו למדנו על היישוב ראמה, על קולונריה שמאפיינת אותו וכמובן על הקהילות הערביות נוצריות המתגוררות בו. .

 

נסענו לגילון לביתו של מוטי

 

לקראת רדת היום,  לאחר התרעננות והתענגות על השקיעה בחצר ביתו של מוטי, יצאנו ניר ואני בדרכנו חזרה לבית.

 

*******

 

להלן מובא מידע שלמדתי טרם הסיור ובעיקר מידע עליו שמענו מפיו של מאג'די ושל האנשים שפגשנו.

 

כמו תמיד למידע מצורפים צילומים שנעשו במהלך הביקור.

התחלה מהסוף:
צילומי מזכרת
מהאנשים שפגשנו,
אנשים אירחו אותנו
והמקומות שהתארחנו

ההיבט הגיאוגרפי:
מיקום ראמה
בלב הגליל

בפינה הדרום מערבית של הגליל העליון הגבוה 

מיקום ראמה

על מדרון הדרומי של גוש הרי מירון
מעל בקעת בית כרם

היישוב ראמה
נמצא
מצפון לכביש בקעת בית כרם, כביש 85 
ממערב לדרך העולה להר מירון, כביש 864

*****

אוכלוסייה
לפי אומדן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס)
נכון לסוף מאי 2022 (אומדן),
מתגוררים בראמה 7,801 תושבים
מתוכם
כ-50% הם נוצרים
כ-30% הם דרוזים
ו-20% הם מוסלמים

****

היבט המוניציפאלי:
ראמה היא מועצה מקומית
שהוכרזה בשנת 1954

 

תחום שיפוט המועצה מתפרש
על פני כ-6,540 דונם

שטח הבנוי של ראמה   
מתפרס על 19%
מתחום השיפוט
על כ-1250 דונם

מעט אודות תולדות ראמה 

לשם ראמה שלושה פירושים אפשריים: אזור רמות נפתלי שבו הוא שוכן, רמה – מקום גבוה, וראמה בערבית מקווה מים.

 

הכפר ראמה הוקם בסמיכות ל-20 מעיינות שנובעים סביבו. הכפר שימש מאז כצומת חשוב באזור בקעת בית כרם. כאן החלו כבר לפני מאות שנים בטיפוח בוסתני זיתים ובייצור שמן זית.

 

בתקופה הביזנטית הכפר נמצא בגלעין העתיק של הכפר הנוכחי. במקום נמצאו שרידי כנסייה ביזנטית מהמאה ה-6, שברי עמודים ובסיסים, מערות קבורה, וחרסים רבים מהתקופה. כמו כן נתגלו נתגלו גתות אבני מסותתות סיתות גס, אבני ריחיים, בית בד, בניין מקומר עם באר עמוקה ומדופנת.

 

מרבית תושבי הכפר הדרוזים באו והתיישבו בה בתקופת שלטונו של פח'ר אל-דין אלמעני השני (1635-1595).

 

בתקופת דאהר אל עומר שלט בכפר בנו השייח' עלי דאהר אל-עומר. הוא בנה חומה מסביב לכפר בכדי להגן עליו מגנבים ופורצים. בנוסף לכך הוא בנה תעלת מים שמעבירה את מי מעיין "אל-קסטל" בצפון מערב הכפר אל הכניסה המערבית של הכפר.

 

החוקר האמריקני אדוארד רובינסון שביקר בארץ ישראל ב-1838 זיהה את היישוב רמה בנחלת שבט אשר כמקור שמו של כפר ראמה. נמצאה בו כתובת עברית מהמאה ה-3. בזיהוי היישוב הקדום הסתייע רובינסון בסרקופגים שמצא על גבעה הסמוכה לכפר. באתר התקיימה עיר חשובה בעת השלטון הצלבני בארץ ישראל.

 

היישוב הנוכחי הוקם, לפי המסורת המקומית, במאה ה-17 והיה בין הכפרים הגדולים ביותר בגליל בתקופה העות'מאנית.

 

בשנות ה-70' של המאה ה-19 תואר הכפר כמכיל 60 משפחות נוצריות ו-60 דרוזיות.

 

בית ספר ראשון הוקם בכפר בשנת 1884 בעזרת החברה הרוסית הפרובוסלבית ולכן נקרא מוסקוביה  ובית ספר נוסף הוקם בשנת 1913.

**

 

במפקד שנעשה בשנת 1922 היו 28 מוסלמים, 624 נוצרים ו- 195 דרוזים.

 

בשנת 1923 היה לכפר הראשון בפלשתינה-א"י, שזכה במנהל עצמי (על ידי מועצת הכפר) מידי שלטונות המנדט הבריטי.

 

בשנת 1945 נמנו בכפר 90 מוסלמים, 1169 נוצרים ו-440 דרוזים.

בהחלטת החלוקה, עתיד היה הכפר, כמו שאר הגליל, להכלל במדינה הערבית. הכפר נכבש במבצע חירם בשלהי מלחמת העצמאות והשתכנו רובם של העקורים מהיישוב איקרית בגבול לבנון.

 

בראשית שנותיה של מדינת ישראל היוו הנוצרים רוב מוחלט באוכלוסייה (כ-85 אחוז). אז לכפר הגיעו מוסלמים, תושבי הכפרים הסמוכים כפר ענאן ואל-פראדיה שנחרבו במלחמת העצמאות. עם הזמן גדל שיעור המוסלמים ביישוב, בין השאר בעקבות הצטרפות בדואים מהר כמון. מכיוון שהמוסלמים הגיעו מבחוץ, אין בידי המוסלמים קרקעות פרטיות.

 

הנוצרים מתגוררים ברובם בדרום היישוב, בעוד הדרוזים מרוכזים יותר באזור הצפוני, שהוא גם האזור הגבוה יותר. המוסלמים מתגוררים בעיקר במערב היישוב, על אדמות שהוקצו להם בידי מינהל מקרקעי ישראל, בשנות ה-70.

 

מקורות והפניות 

מראות במרכז היישוב ובגרעין העתיק

לצבעי הדגל הדרוזי ישנן מספר משמעויות ופירושים אשר משקפים בעיקר את חמשת הנביאים הדרוזיים, יסודות החיים ותכונות מהעולם הדתי.

 

צורת הדגל המקורית הינה של משולש ירוק המחבר בפסים ישרים את ארבעת הצבעים האדום, הצהוב, הכחול והלבן.

 

הדגל במשמעותו העיקרית מסמל את חמשת הנביאים הדרוזיים כאשר:

 

הירוק – המשולש: זהו סמלו וליבושי של הנביא שועייב (יתרו) אשר מסמל את הזיקה לאדמה         והטבע . פירוש אחר מסמל את החוכמות והנבואות בתקופת נוח.

 

האדום : זהו למעשה סמלו של הנביא אלחדר אשר מסמל את האומץ והגבורה. פירוש אחר מסמל את החוכמות והנבואות בתקופת אברהם.

 

הצהוב : הנביא שמסמל את הרציו וההיגיון, והמשמעות של אמירת האמת. פירוש אחר מסמל את החוכמות והנבואות בתקופת משה

 

הכחול: הנביא שמסמל את משמעות המחשבה לפני כל פעולה או מעשה, ומכאן בא עניין הסלחנות והסובלנות כלפי האחר. פירוש אחר מסמל את החוכמות והנבואות בתקופת ישו.

 

הלבן: הנביא שמסמל שלום, אחווה וטוהר. פירוש אחר מסמל את החוכמות והנבואות בתקופת מחמד.

 

בואו נביט שוב על צבעי הדגל הדרוזי שהינם צבעי יסוד ביקום וננסה להבין את המשמעות המשתקפת מאחורי כל צבע בהיבט של בריאת העולם וסודות היקום…

 

כפי שצוין בהתחלה שדגל הדרוזים הינו דגל דתי ועל כן גם הקשר לארבעת יסודות החיים בא לידי ביטוי בצבעי הדגל וכוחו של הבורא: הצבע הירוק מסמל את הטבע, האדום את האש, הכחול את המים והצהוב את השמש. נשאלת השאלה מה מסמל הצבע הלבן? התשובה טמונה בעולם הרוחני והכוח העל טבעי ולא בעולם המוחשי, אשר מהווה יסוד חמישי שבא להשלים את המעגל של החיים. הצבע הלבן הינו החלק הפנימי אשר מסמל את טוהר הלב, האמונה הפנימית, הרוח, האלוהים עצמו וכן הלאה….

 

מספר חמש אצל הדרוזים הינו מספר טיפולוגי אשר בא לידי ביטוי במספר אופנים: חמשה נביאים, חמשה צבעים בדגל, חמשת יסודות החיים, חמסה ועוד…

 

לסיכום דגל הדרוזים אינו עוד דגל סימבולי בלבד אלא הוא מסמל משמעויות עמוקות מהעולם הדתי אצל הדרוזים, הכוח האלוהי ואת יסודות וסודות היקום ולכן הדגל מבטא שלימות, הרי אם נגדע אחד מיסודות החיים, היקום לא יוכל להתקיים.

 

המקור דברי מורה הדרך מאג'די פראג'

הבניין ששימש בית ספר נבנה שנת  1883 על ידי האגודה האימפריאלית הפרובסלאבית  הפלסטינית בא"י על קרקע  שנתרמה על ידי אחד התושבים, בן העדה הנוצרית האורתודוקסית.

 

הבניין נקרא על ונקרא על-שם הדוכס סרגיי אלסכנדרוביץ, מייסד האגודה הרוסית הפרבוסלאבית בארץ ישראל . הוא נודע בכינוי "המוסקוביה" על-שמה של העיר מוסקבה.

 

תחילה למדו בו מכיתה 4-5 שנים , ניהלו אותו שני מורים , התלמידים המבריקים הצטרפו למכללה להכשרת מורים בנצרת . והמבריקים ביותר נשלחו ללימודים גבוהים ברוסיה .

 

תלמידי בית הספר היו מכל העדות . המבנה התבסס על ארבע קמרונות בסגנון רוסי , עליהם נבנו כיתות הלימוד . בתק' המנדט שימש הבניין כבית ספר יסודי לבנים .

 

עם הקמת מדינת ישראל הייתה הוכרה לבעלות הרוסים הלבנים ואלו מכרו את המבנה למדינת ישראל יחד עם מבנה דומה בנצרת ובירושלים.

בית המעיין נבנה לרווחת תושבי הכפר בתקופת השלטון בנו של השליט דאהר אל- עומר במחצית השנייה של המאה ה – 18, הבן: אל שיח עלי אל דאהר  ציווה על הובלת מים מאזור הנקרא אל ק'סטל מערבית לכפר על ידי תעלה בנויה עם שיפוע מאד קל  עד לנקודה הזו שנקראת עין אל שיח ותרם לבניית חומה מסביב לבתים ומגדלים לשמירה. וכך הכניס את מקור המים אל תוך החומות מה שחסך מנשות הכפר חשיפה לסכנות בדרך וההליכה אל המעיין המרוחק מהכפר. על אבן מעל בית המעיין חוקק בערבית: החדר מתחת לבית המעיין שימש כבור אגירה , כיום המבנה נטוש ועזוב לאחר ששימש נקודת איסוף למשטרה קהילתית בכפר .

הקהילות הנוצריות בראמה
משתייכות למספר כנסיות
הרוב לכנסייה היוונית – אורתודוכסית, כ-3,500 נפש
השאר
לכנסייה היוונית – קתולית, כ-750 נפש
לכנסייה הלטינית כ-350 נפש
לכנסייה הבאפטיסטית אוונגלית, מעטים

*****

כנסיית הקהילה היוונית – אורתודוכסית בראמה
הכנסייה נקראת על שם גאורגיוס הקדוש (מאר ג'ריאס).

גאורגיוס הקדוש (מאר ג'ריאס)

כנסיית הקהילה היוונית – קתולית בראמה
כנסיית א-סיידה

.

 

הרבה נסים וסגולות מופלאות מייחסים בראמה לכנסייה היוונית הקתולית. מבנה האבן הוקם בלב הכפר בשנות העשרים של המאה ה-20'  ורבים מן התושבים הדרוזים נטבלו כאן.

 

הכנסייה יוונית קתולית , יש בה סוד כמוס , כך מאמינים תושבי הכפר הדרוזיים , ואף חלק מהם נודרים נדר ומאמינים בכנסייה כמחוללת נסים  .

 

כולם זוכרים עץ הרימונים לידה , מהו הסוד ואיך הוא קשור לקורנת נבי שועיב , אולי הנביא שועיב נח בקרבת מקום ?? כמובן שאין תשובה , האמונה והתלות במיתוס חזקים וחשובים יותר מהוכחה מעשית בשטח , אך , התבלון החברתי המקסים מספר סיפור שרוב התושבים מאשרים ששמעו אותו ממקור ראשון : בחור אחד , במקרה הזה הוא דרוזי , שהחליט לגנוב מטבעות או כל מה שבא ליד מתוך הכנסייה . אכן מצליח לכנס , לגלגל לכיסו את אשר תרמו מבקרים באותו יום , ובעודו מנסה לצאת ולברוח , הוא מספר על הזיות וסחרחורת , הליכה בהרים וואדיות , ואינו מצליח להגיע לדלת היציאה . שהוא מבין שהוא בצרה , והסיפור עומד להתגלות , והפדיחה לא פשוטה , מתקרב למזבח , משתחווה מול המזבח ומתחנן מול הגברת שתחוס עליו ותעזור לו לצאת , ומבטיח להחזיר את הדברים וגם לחזור לדרך הישר . המשאלה מתגשמת , הוא מצליח לצאת , ולמחרת בבוקר קורא לתושבי הכפר , מספר על החוויה המטלטלת ומאותו רגע הוא נוהג בדרך יושר .

 

סיפור אמיתי שסופר ממקור ראשון , ומאז הכנסייה תיקרא "כנסיית הנסים " , שומעים על נסים ונפלאות מבני הכפר , ילד שחלה והרפואה לא הצליחה לספק לו מרפא , מצליח להתרפא אחרי שעבר לילה שלם בכנסייה מול המזבח .

 

זוהי הכנסייה היחידה שאליה מגיעים מכל הדתות ( מוסלמים ודרוזים )ונודרים נדרים מתוך אמונה שלמה , שכאן יש כח ונסים בעזרת הגברת.

הכנסייה הלטינית במתחם בית הספר הלטיני

 

 

העדה הלטינית בראמה נולדה 1912 בחסותו של הכומר הגרמני "מנסור" שהיה אחראי על הרכוש הגרמני הקתולי בטבחה.

 

1927 בנו את המנזר ובשנת 1958 נחנכה הכנסייה

סוף דבר,

נכונה הייתה ההחלטה
לחזור ולבקר בראמה.
בביקור הראשון לא למדתי דיי.

****

היה זה יום מעניין ומרתק,

*****

זכינו לקבלת פנים לבבית
מצד מאריחנו ואנשים שפגשנו בדרך.

****

ראמה הוא יישוב יפה, בעל עבר עשיר והווה לא פחות.

****

התרשמנו מכל מקום ואתר
שבקרנו בהם.

****

גרעין הכפר נקי, משוחזר בטוב טעם.

*****

למדנו שבראמה שהקולניריה היא מייטבה 

*****

תודה מקרב לב למורה הדרך
מאג'די פראג'
שהסכים להקדיש מזמנו,
תכנן את המסלול,
תאם את הפגישות,
הוביל והסביר,
דאג לקפה בבוקר
והעביר מידע לכתיבת התיעוד

*****
תודה למורה הדרך עאזר עבוד
שהסביר לנו בכנסייה היוונית אורתודוכסית ו
לשרת הכנסייה סולימאן חאדד שפתח את דלתותיה

****

תודה לחוסאם מואיס,
למסעוד שאקר
ולאמיל חאדד
על האירוח במקומותיהם

****

תודה לחברי שהצטרפו למסע

ולצלמים חיים וניר שהעמידו את צילומיהם

*****

דברי המשתתפים

היה לי יום נהדר. אנשים מעניינים ומאוד נחמדים. מקומות וסיפורים מאוד מעניינים ומאוד שמחה תמיד בטיולים למפגשים עם אנשים מהקהילות המקומיות . הכל תמיד מעניין מרגש וגם טעים לפעמים. תודה תודה על הכל תודה !

 

שוב יופי של טיול, ושוב מעניין, ושוב מפגש עם אנשים טובים ולבביים, ומקומות קדושים, ובתים פתוחים, והרים ונופים, והמון רצון טוב והשקעה! כבר מחכה לטיול הבא..

 

תודה רבה! היה מעניין מאוד!

 

היה זה "סיור אחרון" לעונה זו…כפי הנאמר. הסיור נתן את אקורד הסיום "הנהדר" לעונה מדהימה ומרתקת מלאת תכנים, למקומות , כפרים כנסיות, אנשים וספורי חיים . תודה עמירם ותודה לכל השותפים .

 

למדתי דברים שלא ידעתי … שראמה הוא כפר מעניין מאוד בעיקר בתחום האוכל, פגשנו שוב נציגים של הקהילות נוצריות והדרוזיות בכפר , ונהניתי מאוד מההדרכה , מהארגון , ובעיקר מהאווירה , תודה רבה.

 

שיאים חדשים לא רק בגובה הגיאוגרפי אלה בעיקר במפגש עם האנשים המיוחדים והמעניינים כל אחד בעיסוקו. מאג'די המדריך שנתן את כולו להצלחת הביקור חזק ואמץ ותודה לעמירם על יום זה.

 

תודה לעמירם, תודה למגדי, תודה לאנשי ראמה שפתחו את הדלת והלב, ישוב על אם הדרך לפקיעין עוד ישוב, עד אתמול, תגלית, מקום קסום, אמליץ לחברים לבוא ולחוות מקום מרשים.

 

מה אפשר עוד להוסיף על כל הדברים הטובים שנכתבו.מזדהה עם כל מילה. הנאה צרופה מהארגון, מההדרכה ומחבורה מדהימה. שרק נמשיך ללמוד ולהנות ביחד.

משפטי סיום של מאג'די

קבוצה יקרה, מחמם את הלב לקרוא את התגובות שלכם. הכבוד כולו שלי להכיר קבוצה כה איכותית עם רצון להכיר וללמוד. אתם מוזמנים תמיד לבוא לבקר לראות ולחוות את התרבות הייחודית ויש עוד כמה דברים מעניינים שלא הספקנו. בכל אופן – התענגתי להדריך את היום הזה וגם ללמוד דברים חדשים באהבה – מגדי

 

******

 

 

טיול/דיווש שהיה מעיסוקיי המרכזיים הוזנח לאחרונה. ביום שישי 1 ביולי 2022 חזרתי אליו.

 

בשעת בוקר יצאתי לרכיבה עם חבריי עמית פינקלשטיין, יונה בקלצ'וק ורובי שבת.

 

יצאנו מבאר יעקב לעבר נס ציונה ורכבנו בתוכה ובסביבה במסלול המוצג להלן שאורכו -20.62 ק"מ

במסלול שולבו קטעים של רכיבה קודמת סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות (מאי 2017)

 

רכבנו בנחת.

 

עצרנו פעמיים רבות, לחציית כבישים, לתצפית ולהסבר, לצילום, למנוחה ועוד.

******
התארגנות ויציאה לדרך 

******

מבנה "משטרת טיגרט" צרפנד א-חראב
חלק מרשת 65 מצודות
שנבנו בראשית שנות ה-40' של המאה הקודמת
כאחד מלקחי המרד הערבי הגדול 

להרחבה ראו

יגאל אייל, עמירם אורן, ‏מצודות טיגרט – שלטון וביטחון בכפיפה אחת – הרעיון, המדיניות והיישום, קתדרה 104, יוני 2002, עמ' 126-95

 גד קרויזר, ‏'חזרה לשליטת התחנה': פרשת תכנון מבצרי המשטרה ('טגארטים') בארץ-ישראל, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 128-95

 

*****
גבעת התור על רכס הכורכר בצפון נס ציונה,
נקודת תצפית מרהיבה 

מקום בו ניתן ללמוד
על קרב עיון קרא במלחמת העולם הראשונה
בין החטיבה מניו-זילנד (כוח אנז"ק)
לבין צבא האמפריה העות'מאנית

להרחבה ראו טיול/דיווש בעקבות הפרשים מניו זלנד בקרב "עיון קרא" (מלה"ע הראשונה) (דצמבר 2017)

 

*****

ממשיכים הלאה 

היישוב אירוס

אִירוּס הוא יישוב קהילתי בעל אופי עירוני בתחומי מועצה אזורית גן רווה שהקמתו החלה בשנת 2011, על גבעות הכורכר מול היישוב בית חנן ומצפון ליישוב בית עובד, על כביש 42 (בסמוך למחלף עין הקורא על כביש 431 המוביל לירושלים ולתל אביב.

 

קרקעות היישוב נרכשו על ידי משפחות יהודיות בבולגריה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כחלק מתוכנית של ההסתדרות הציונית בבולגריה להקמת יישוב שתושביו יעסקו במקצועות חופשיים וייתמכו ביוצאי בולגריה תושבי האזור, במושב בית-חנן, שעסקו בחקלאות. כל הקרקעות שנמכרו בבולגריה, נרשמו בשנת 1945 על שם החברה הא"י ליישוב עולים בע"מ שהוקמה על ידי שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה, כאשר הקרקעות שלא נמכרו הועברו לידיה ובתחילת שנות ה-50 נרשמו על שמם של הקונים בטאבו.

 

בתקופת המנדט היישוב אושר בתוכנית המתאר הבריטית (R220) בשנת 1947 עקב בקשה שהוגשה על ידי החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים. אך במשך עשרות שנים התוכנית לא מומשה. בשנת 1971 הוכרזו האדמות כקרקע חקלאית ובשנת 1981 הוכרזו חלק מהאדמות כגן לאומי בתוכנית מתאר ארצית 88. בעקבות אישור תוכנית זו הוגשה תביעה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" על ידי החברה הארץ ישראלית  ליישוב עולים בגין ירידת ערך ודרישת פיצוי.

 

לאחר חקיקת שינוי לחוק הליכי תכנון ובניה בשנת 1990, שאפשר לגורמים פרטיים להגיש תוכניות לוועדה לבניה למגורים ולתעשייה, הגישו החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים ביחד עם בעלי קרקעות במתחם את תוכנית בר/במ/109 שמייעדת את המתחם למגורים ולמבני ציבור.
בעלי הקרקעות ויורשיהם ניהלו מאבקים ארוכים, חלקם בערכאות, שהובילו בשנת 2007 למתן אישור סופי לבניית היישוב. בשנת 2010 התקבלו היתרי הבנייה הראשונים והחלה הבנייה בפועל.

 

בתחילת מאי 2012 הגיש ראש המועצה האזורית גן רווה, מוני אלימלך, בקשה למנכ"ל משרד הפנים להכיר באירוס כיישוב עצמאי וזאת למרות ההנחיות של תמ"א 35 הקובעת כי אין להקים יישובים חדשים אלא לפתח את הנגב והגליל וכן כי אין להכיר ביישובים מתפתחים ליד יישובים קיימים כישובים חדשים, ולכן על פי תכנית זאת לא ניתן להכיר באירוס בתור יישוב חדש ויש לספח אותו לאחד המושבים השכנים (בית עובד או בית חנן) או לעיר הסמוכה (נס ציונה).

 

חצי שנה לאחר מכן מונתה ועדת חקירה מטעם משרד הפנים אשר התבקשה לקבוע את מעמדו המוניציפלי של אירוס. באפריל 2013 החליטה הוועדה לאור העובדה שאין היגיון בחיבור אירוס לנס ציונה עקב הגן הלאומי המפריד ביניהם, וכן שאין היגיון בצירוף אירוס לבית עובד ובית חנן מכיוון  שאופיים החקלאי שונה מאופיו הקהילתי-עירוני של היישוב שיוקם. הוועדה קבעה כי תכנית המתאר מתקופת המנדט שאירוס אינו יישוב חדש אלא יישוב שהוקם כבר בקום המדינה. לכן אירוס יהיה יישוב קהילתי עצמאי בשטחה של המועצה האזורית גן רווה. היישוב הוכר רשמית על ידי משרד הפנים בדצמבר 2013.

 

והיום מתגוררות ביישוב למעלה מ-150 משפחות. בסיום אכלוסו יכלול היישוב כ-450 יחידות דיור פרטיות, רובן יוקמו על מגרשים חד-משפחתיים בשטח של 500 מ"ר. כמו כן יבנו מספר בתים דו-משפחתיים על שטח של 250 מ"ר. שטחי הבנייה המותרים לכל יחידת דיור הם גבוהים יחסית לפרויקטים אחרים משום שהתוכניות אושרו לפני שנים רבות. במקום מתוכננים לקום שני מרכזיים מסחריים, שני גני ילדים, מרפאה, מתנ"ס, קאנטרי קלאב, בית כנסת, קריית חינוך גדולה (בית ספר תיכון) ומצפור שייבנה בנקודה הגבוהה ביותר וישקיף על היישוב כולו ועל הגן הלאומי גבעות הכורכר שממזרח לו.

 

מקור

******

הכניסה לחנות בקיר ששולי
בית עובד,
המפריד
בין המושב
ובין כביש 42

******

זמן מנוחה

******

מסגד הכפר הכפר ואדי חנין
שהפך לבית כנסת גאולת ישראל 

ואדי חנין היה כפר ערבי בנפת רמלה ששכן עד מלחמת העצמאות בצמוד למושבה נס ציונה. חלק מקרקעות "ואדי חנין" נרכשו על ידי מייסדי המושבה נס ציונה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

 

ראשית של הכפר בשנת 1926 הייתה יוזמה פרטית של ערבי מחמולת אבו ג'בר מן הכפר הערבי הסמוך סרפנד אל-חראבשעסקה בגידול אבטיחים. לכן, הוא הקים סוכת אבטיחים לצד הדרך הראשית יפו-עזה. העסק שגשג והפך תוך זמן קצר למבנה קבע שכלל חנות כלבו ובית קפה. עיסוקם של רבים מבני נס ציונה בפרדסנות הצריך כוח אדם עונתי רב ואפשר לערבים רבים מן הסביבה להשלים כך את הכנסותיהם.

 

בנוסף, תנופת הפיתוח במושבות נס ציונה, ראשון לציון ורחובות הסמוכות, יצרה מקומות עבודה רבים נוספים לערביי הסביבה. מיקומה של נס ציונה על צומת דרכים (הדרך הראשית יפו-עזה והדרך מרמלה לנבי רובין), שימש גם הוא גורם להתיישבות הערבים במקום והם בנו את בתיהם בצמוד ליישוב העברי.

 

במפקד האוכלוסין המנדטורי של 1931 נמנו בוואדי חנין 280 תושבים ב-55 בתים.

 

בשנת 1934 החל מוח'תאר הכפר, שוקרי אל-תאג'י, בבניית מסגד בכפר. בכפר לא היה בית ספר וילדי הכפר למדו בבית הספר בכפר הסמוך סרפנד אל-חראב. במהלך שנות ה-40 הכפר הפך למקור האספקה המרכזי של תושבי האזור בשל מיקומו האסטרטגי על הדרך הראשית מיפו דרומה. בסקר הכפרים ב-1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר בכ-1,620 מוסלמים. שטח הכפר נאמד ב-5,401 דונם, מהם 3,211 דונם בבעלות יהודית. אוכלוסייתה של נס ציונה הסמוכה נאמדה ב-1,760 יהודים.

 

עם פרוץ מלחמת העצמאות והתערערות המצב הביטחוני עזבו התושבים המבוססים והעשירים יותר (למעלה מ-1,000) את הכפר בחודש ינואר 1948, בתקווה שיוכלו לשוב מאוחר יותר, ונותרו בו כ-500 תושבים. יחידות של חטיבת גבעתי נכנסו לכפר ב-17 באפריל ופינו מזרחה את מעט התושבים שנמצאו בו.רוב בתי הכפר ובעיקר המבנים שהיו סמוכים לדרך הראשית נהרסו וצריח המסגד נהרס, בעוד שגוף המסגד הוסב לשמש כבית כנסת על ידי תושבי נס ציונה הסמוכה, ונקרא כיום "גאולת ישראל".

 

השם הערבי הונצח בשמו של רחוב "עמק השושנים" היוצא מרחוב ויצמן מערבה מקור, והפניות

******
רונן ארטיק מלבי קר,
אושיה בנס ציונה
שלא ניתן להחמיץ
ושלא לצלם!!

****

עוד ממראות העיר

****

גם בקבוץ נצר סרני עברנו 

*****

טיול קיץ נעים
בשטח הפתוח
ובמרחב הבנוי,
שהיה מה לראות,
ללמוד ולצלם
*****

תודה לחבריי
שהסכימו לצאת איתי
והיו סבלניים ומתחשבים