זמן רב מסתובב בראש של רז גורן ושלי הרעיון להקדיש טיול לעיר נתניה. בעיר זו הסתובבתי מספר פעמים אבל לא במסלול שיכלול את כל רחבי העיר ואתריה.

 

בעבר בעת שביתי רוני רווה התגוררה בקריית השרון שבמזרח נתניה, טיילנו בתוך העיר ובסביבה מספר פעמים: בגבעות החול במרכז השרון, בין קריית השרון ובין חרוצים – אפריל 2016; נתניה, מקריית השרון למרכז העיר ולמצוק החוף – אוקטובר 2015; במרחב החקלאי סביב נתניה ולאורך חוף העיר – יולי 2015; מקריית השרון לאורך מצוק חוף נתניה וחזרה – ינואר 2015; מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה – דצמבר 2014; בקיץ 2018 עברנו בחלקים של העיר בטיול נופי קיץ במרכז השרון

 

אחרי טיולים אלה,  חשבתי שהגיעה העת שנכון להקדיש לעיר נתניה טיול שלם.

 

ביום רביעי (17/10/2018) ממשנו את הרעיון. יצאנו לדרך שלושה רז גורן, עמית פינקלשטין ואני.

 

לבקשתי רז גורן תכנן את המסלול, הוסיף עוד מספר אתרים שהצעתי לו. הוא הוביל את הטיול וגם הסביר.

 

מסלול מעגלי,
נגד כיוון השעון

באוגוסט 2018, מסלול הטיול נופי קיץ במרכז השרון  כלל מעבר בעיר.

 

 

******

נְתַנְיָה היא עיר במחוז המרכז, בשרון, השביעית באוכלוסייתה בערי מדינת ישראל. בסוף שנת 2017 התגוררו בה כ-215,000 תושבים. העיר נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס. ב-2 באוקטובר 1932 קיבלה נתניה מעמד רשמי של כפר. ב-3 בדצמבר 1948 היא הוכרזה כעיר, ובמהלך זה צורפו אליה מספר יישובים בסביבתה כ"רמת טיומקין" ו"עין התכלת". נתניה הייתה לעיר הראשונה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שהוכרה רשמית כעיר.
נתניה נקראת גם "בירת השרון", על שום היותה העיר הגדולה ביותר באזור השרון; וכן "עיר היהלומים", בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהתקיימה בה בעבר. העיר קרויה על שם הנדבן נתן שטראוס.

הרקע להקמת המושבה נתניה היה המשבר בשנים 1926–1928, הידוע גם כמשבר העלייה הרביעית. תנופת ההתיישבות שככה ונחלשה, והמצב הכלכלי בארץ הורע. בתקופה זו החל לפרוח ענף הפרדסנות בצורה חסרת תקדים, אחרי שפל רב-שנים בתחום. בשנים אלו ניטעו אלפי דונם של הדרים, ואלו גרמו להתפתחות מהירה של היישובים שלאורך שפלת החוף. חלק משמעותי (כ-20%) מהעלייה הרביעית פנה לעסוק בתחום ועבר ליישובי השרון. אזור השרון לא היה מיושב כמעט על ידי יהודים עד 1924. בנוסף לעולים ולאנשים פרטיים אחרים, החלו גופים ציבוריים כגון הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד לרכוש קרקעות באזור להתיישבות ולגידול פרדסים, באזור גוש תל מונד ועמק חפר לעתיד.
בין הגופים היוזמים את מפעל יישוב השרון השתלבה הסתדרות בני בנימין, אשר ייסדה בשנים 1924–1926 את הרצליה ואת כפר אהרון שליד נס ציונה. בשל השתייכותה הפוליטית-אידאולוגית של ההסתדרות לימין האזרחי ביישוב, נמנעו ממנה שיתוף פעולה או עזרה מהנהגת היישוב וההסתדרות הציונית, והיא נאלצה להתקיים על בסיס מקורותיה הכספיים בלבד, שגויסו עצמאית והיו דלים ביותר. בתנאים אלו יזמה ההסתדרות, ובראשה מזכיר ועד הסתדרות בני בנימין עובד בן עמי, את הקמת נתניה.
גיוס הכספים למטרת הקמת היישוב החדש החל ב-1928. עובד בן עמי ואיתמר בן אב"י נסעו בעניין זה לארצות הברית ולאירופה, אך חזרו ללא תוצאות ממשיות. עם זאת, הייתה בליבם תקווה כי מעשיהם יביאו לתמיכתו הכספית של הנדבן היהודי הידוע מארצות הברית נתן שטראוס. במברק ברכה ששלחו לו ליום הולדתו ה-80, הבטיחו לקרוא ליישוב שיקימו על שמו: "נתניה".
מיד לאחר חזרתו של בן עמי ארצה, החל יחד עם שני חבריו לוועד "בני בנימין", ברוך רם וגד מכנס, לחפש אחר קרקע מתאימה ליישוב החדש. בתיווכו של בנו של ראש עיריית טול כרם נפגשו השלושה עם שייח' צאלח חאמדן מאום ח'אלד, שהציע אדמות באזור כפרו למכירה. ב-8 בספטמבר 1928 נרכשו 1,400 דונם מהשייח' חאמדן, בעבור 5,600 לירות. מסופר כי השייח' גבה מהשלושה מחיר נמוך בעבור הקרקע מכיוון שטען כי הוא אינו מוכר אותה, אלא בסך הכול מקבל "דמי משמורת", בעבור 2,000 השנים שבהן שמרו הערבים על הקרקע עבור היהודים. ייתכן שהשייח' לא היה מעוניין להבליט את העובדה כי הוא מוכר אדמות ווקף ליהודים.
בד-בבד עם חיפוש הקרקע להתיישבות החל ארגון "בני בנימין" לגייס חברי ארגון המעוניינים להצטרף להקמת היישוב החדש. ב-18 בדצמבר 1928 עלו על הקרקע החדשה משה שקד ושלושה פועלים, על מנת לכרות את הבאר הראשונה. בדיוק חודשיים מאוחר יותר ממציאת מים, ב-18 בפברואר 1929 הגיעו חמשת המתיישבים הראשונים והחלו בחריש הראשון ביישוב. בשבועות הבאים עלו על הקרקע מתיישבים נוספים.
זמן קצר מאוחר יותר הוקמה חברת "הנוטע" בידי שלושת אנשי ועד "בני בנימין" – גד מכנס, ברוך רם ועובד בן עמי. במימונו של ד"ר אברהם אבושדיד (גיסו של איתמר בן אב"י), ראשון הרוכשים, פנתה החברה למשקיעים בחו"ל על מנת שישקיעו בפרדסי נתניה בתמורה לפרי שיגדל בהם. כך סיפקה החברה תעסוקה לבני המקום, ובהמשך אף החלה לפרסם את נתניה.
מקור והפניות 

המסלול, הקמות והמראות

מזרח העיר

* יציאה מקרית השרון
* לעבר גשר השרון למול האצטדיון החדש 
* ליד האצטדיון, מול שרידי אחוזת בית חנון
* דרך צפון אזור התעשייה ונמלאכה המזרחי
* מעבר על על גשר השלום לחלקה המערבי של העיר

קריית השרון  זו שכונה חדשה שנמצאת במזרח נתניה, בצמוד למכללה האקדמית נתניה. התכניות להקמת השכונה הוכנו בתחילת שנות ה90' מתוך כוונה להגדיל את שטחי הבניה בעיר ולמשוך אליה אוכלוסייה צעירה ומבוססת. הבניה במקום החלה בשנת 1997 והאכלוס הראשון בה החל בספטמבר 1999. הגם שחלקים גדולים משטח השכונה בנוי הבניה בה טרם הסתיימה. בחורשה הסמוכה לשכונה, ששמה הרשמי הוא "פארק האלונים", אך מכונה "חורשת הסרג'נטים", נתלו סמלים בריטיים  בימי המנדט הבריטי.

 

בירכת חנון (מכונה גם ביארת חנון) הוא מבנה מגורים וחווה חקלאית עתיקה של משפחת חנון בנתניה. מקום מבנים שנבנו החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף תקופת המנדט הבריטי, המקום היה שייך למשפחת חנון מטול כרם עד 1948. במקום בית המגורים של המשפחה ובית האחוזה שהתפתח ממנו וכן שרידי הפרדסים, באר מים, אמה ארוכה המובילה את המים ובריכת אגירה למים. בשנים האחרונות נבנה במקום אצטדיון כדורגל מודרני תוך שמירה על עתיקות המקום.
מדרום לאתר שכנה בעבר ביצה שניזונה מנחל אילנות. מי הנחל נחסמו ממערב על ידי רכס הכורכר ומדרום בדיונת חול גדולה. בתקופת המנדט הבריטי ניטעו בלב הבריכה עצי אקליפטוס רבים כחלק מהניסיונות ליבש אותה. חורשה זו קיימת עד היום דרומית לחניה של מכללת אורט הרמלין. עד שנות ה-70 של המאה ה-20 הצטמצם מאד שטח הבריכה ובשנות ה-80 הוזרמו המים לבריכה מלאכותית. בעקבות פיתוח האזור בשנות ה-90 כחלק מפארק התעשייה של פולג נעלמה הבריכה לחלוטין. במרץ 2015 החליטה ועדת שמות רחובות ואתרים של עיריית נתניה על עברות שמו הרשמי של המקום ל"בארות חונן". ההחלטה אושרה במועצת העיר
המקור 

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

דרום העיר

* פסל של שלום עליכם
* הלאה למתחם לאנדרטת חטיבת אלכסנדרוני
* פארק אגם החורף (נקרא שמורת דורה)
*חציית גשר השמורות
* אזור אנדרטת חיל החימוש ויד זיכרון לסיום מלחמת העולם השניה ברוסיה
* מעבר ליד שרידי הכנסייה הביזנטית
* אנדרטה בכיכר פנצ'ו
* צפונה לאורך הטיילת מעל המצוק עד מרכז העיר

אנדרטת חטיבה ומחוז אלכסנדרוני ניצבת בעיר נתניה ומנציחה את קרבות החטיבה במלחמת העצמאות ואת חלליה במלחמה זו. האנדרטה הוקמה באתר בו חנתה מפקדת החטיבה במלחמה. אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בנויה כמתחם מעוגל, הניצב בתחומי גן ציבורי. לפניו משתרעת גדר לבנים ועליה שלט הנושא את שם האתר. האנדרטה בנויה כחומת בטון מעגלית, המקיפה רחבת טקס מרוצפת שבחלקה נטוע דשא. שביל הליכה מתמשך לאורך החומה. לפני מרכז החומה משתרעת רחבה מוגבהת. על הכותל שמעליה נקבעו לוחות זיכרון מארד המציגים דמויות של לוחמים ומספרים את סיפור החטיבה וקרבותיה במלחמת העצמאות. מאחורי מרכז החומה מתנשא עמוד אבן, שעליו נקבע תבליט ארד. בשמאלה של החומה נקבעו כן ללהבת זיכרון ותרנים לדגלים, ומעבר להם נרשם על החומה שם החטיבה. על החומה הארוכה המתמשכת מימין נקבעו לוחות מוארכים ועליהם לוחיות המנציחות את שמות 447 חללי החטיבה במלחמה. לצידם נקבעה הכתובת "זכור".
האנדרטה הוקמה ביוזמת עמותת אלכסנדרוני ועיריית נתניה. היא תוכננה על ידי האדריכל יהודה יהב. יצירות האמנות נעשו על ידי הפסל סול בסקין, מחיילי החטיבה. היא נחנכה בשנת 1992.
המקור

"בריכת דורה" כפי שמה הישן, ובעגה המקומית מכונה "שלולית החורף", היא בריכת חורף בדרום העיר נתניה אשר סביבה התפתח פארק ציבורי המהווה את מהפארקים הראשיים בעיר (ובדרום העיר בפרט).
הבריכה והפארק נמצאים צפונית מזרחית לשמורת האירוסים (כביש ראשי מפריד ביניהן) בין שכונות האירוסים, נווה עוז (גלי ים) ורמת יגאל ידין (לשעבר שיכון דורה). השטח סביב השלולית (300 דונם) הוכרז כשמורת טבע. אך תהליכי העיור שחלו סביבה גרמו לפגיעה במגוון הביולוגי העשיר אשר שכן בה, ובנוסף השפיעו על היקוות המים לבריכה.
הבריכה (כמו עוד בריכות חורף רבות וחשובות, כבריכת יער בחדרה), מהווה כיום שריד לבריכות החורף ובתי הגידול הלחים הרבים שכיסו את אזור השרון, שהואיל ויובשו עד תחילת המאה העשרים.
במפת PEF משנת 1880 נקראת הביצה Bass el Hindi^[1] (בתרגום חופשי מערבית: "הביצה של ההודי" בהקשר לקולניאליזם הבריטי בהודו).
בסיס חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, המוכר גם כ"בסיס אלכסנדרוני" וקודם להקמת המדינה היה בסיס צבאי בריטי, הקיף את השלולית, ונודע בשם "מחנה דורה" על שם דורה אבן, אשת דן אבן, מפקד החטיבה דאז (בדומה לשיכון דורה).
הפארק הוכשר בשנת 2003, על ידי תורמים מאנגליה, בעקבות הפיגועים הקשים אשר פקדו את העיר במהלך האינתיפאדה, הוקמו בו גני שעשועים, שביל הליכה מסביב לפארק ומקומות המתאימים לעשיית פיקניקים. בשנים האחרונות הוקמה במה בפארק המשרתת את הציבור הדרומי במהלך חגיגות שנתיות במקום בעיקר ביום העצמאות וכן בפורים, וכמו כן סקייטפארק וגשר גדול שמחבר בין השמורה הגדולה ("גשר השמורות") שנחנכו ב-2016.
קיים "גוש" לא מפותח בשוליים הדרומיים של הפארק, ומהווה שדה בור קטן עם מיני צמחים רבים, הגוברת כלפי מערב, לעבר שולי הפארק הקרובים ביותר לשמורת האירוסים.
מקור והפניות

עיר ימים – משתרעת על פני 1,140 דונם לאורך חוף הים של נתניה, בין שכונת האירוסים לרמת פולג, ועל-פי התוכנית צפויים להיבנות בה 4,640 יחידות דיור, 3,150 חדרי מלון וכ-34,000 מ"ר שטחי מסחר. בתכנון השכונה, הצפויה לאכלס כ-18 אלף תושבים, מושם דגש רב על איכות המגורים תוך שילוב שטחים ירוקים רבים. פארק מרכזי גדול מתוכנן לאורכה ולרוחבה של השכונה, עם שבילים תת-קרקעיים להולכי רגל ולרוכבי אופניים. השכונה מתאפיינת במגדלי מגורים רבי-קומות. בתחילת 2012 נפתח בשכונה זאת קניון בשם "קניון עיר ימים"

 

בחזית בית יד לבנים נמצאת אנדרטה עשויה מסלע בזלת. על האנדרטה כתובת של אורי צבי גרינברג: בני גזע דוד שנפלו וחרבם בידם, אין אמת זולתם ואין הוד מלבדם. סמוך לבית יד לבנים נמצא אתר ההנצחה לחללי חיל הטכנולוגיה והאחזקה (בעבר חיל החימוש).

אנדרטת הניצחון בנתניה היא אנדרטה בנתניה לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. האנדרטה הוקמה על פי החלטת ממשלת ישראל ובהסכמת ממשלת רוסיה.
האנדרטה כוללת שני מרכיבים המסמלים את המעבר מחושך לאור ומעלה את הקשר בין ניצחון הצבא הרוסי שגרם לעצירת שואת העם היהודי ובעקבותיו תקומת העם היהודי בארצו.
מלחמת העולם השנייה מתוארת בתוך בונקר שחור. מצד ימין מתוארת שואת יהודי אירופה ומצד שמאל מתוארת המלחמה בין גרמניה לברית המועצות מיום פרוץ המלחמה ב-22 ביוני 1941 עד סיומה ב- 1945. החלק השני בנוי משתי כנפיים לבנות גבוהות המסמלות את הניצחון, התקווה והשלום.
האנדרטה עוצבה על ידי הפסל הרוסי סאלוואט שרבקוב בסיוע הפסלים וסילי פרפילייב ומיכאל נארודיצקי. עיצוב אומנותי על ידי הפסל הישראלי חן וינקלר. המונומנט ממוקם מול חוף הים בצמוד לבית "יד לבנים".
האנדרטה נחנכה בטקס ממלכתי ב-25 ביוני 2012 בהשתתפות נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש עיריית נתניה, מרים פיירברג.
עלות הקמת האנדרטה היא כמיליון דולר והיא הוקמה בסיוע תורמים לקרן היסוד והמגבית היהודית המאוחדת.
המקור 

פנצ'ו ("Pentcho"), הייתה אוניית מעפילים שהפליגה ב-1940 לעבר ארץ ישראל. כאשר היא שטה בים האגאי, אירעה תקלה במנוע, והאונייה נסחפה אל האי כמילי. לאחר עשרה ימים חולצו כ-500 נוסעיה על ידי כוחות איטלקים. הנוסעים הועברו למחנה ולקסרקטין סגור ברודוס ואחר כך למחנה מעצר בדרום איטליה, עד שבשנת 1944 הוסדרה עלייתם לארץ ישראל.
מקור והרחבה 

 

בית גולדמינץ הוא מבנה בנתניה, המשמש את בית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל וכמתקן נופש של האגודה למען החייל.
בשנות ה-50 קידם ראש עיריית נתניה, עובד בן עמי, את עלייתם של יהלומנים יהודים מבלגיה ואת התיישבותם בעיר. אחר מהם, רומי גולדמינץ, תושב אנטוורפן שתרם מהונו לטובת עליית הנוער וניצולי השואה, החליט לפתוח בעיר מוזיאון לאמנות. לשם כך הוקם בניין מפואר, שתכנן האדריכל היינץ פנחל, בהשקעה של 650 אלף לירות (למעלה מ-8 מיליון שקלים חדשים בערכי2012).
פנחל תכנן בניין מלבני שאורכו 100 מטרים, רוחבו 20 מטרים וגובהו 10 מטרים. במרכז הבניין אולם בעל חלונות גדולים. במרכז האולם בריכה, שנועדה להצבת פסלים. הקירות הפנימיים צופו בשיש ובחרסינה שהובאה מבלגיה. כן הוקם במבנה אודיטוריום ובו 350 מקומות, ומרפסת גדולה המשקיפה על חוף הים. מיקומו של הבניין, באזור חוף ארגמן שבדרום העיר, נבחר על ידי העירייה, במטרה לתרום לפיתוחו של האזור, ולאחר שהמיקום הראשוני שנבחר לו, בסמוך לקריית צאנז שהחלה להיבנות, נדחה בשל בשאיפה להימנע מהקמת מרכז תרבות חילוני בסמוך לשכונה חרדית. באפריל 1959 נחנך המוזיאון, בטקס במעמד אליזבת מלכת בלגיה (רעייתו של אלברט הראשון), ראש ממשלת ישראל לשעבר משה שרת, ראש ממשלת בלגיה לשעבר קאמיל הויסמנס וראש עיריית אנטוורפן.
חרף ההשקעה האדירה, לא משך אליו המוזיאון מבקרים, והוא נותר שומם. בין הסיבות לכך – ריחוקו ממרכז העיר, היעדר קהילת אמנים בעיר, ומחסור במשאבים שמנע הבאת תערוכות מבחוץ. ב-1963 נפטר גולדמינץ, ובהתאם לצוואתו, הועברה הבעלות בבניין למדינה. האפוטרופוס הכללי בחן מספר אפשרויות, בהן הקמת ישיבה ובית ספר לניהול, אך מנהלי עזבונו של גולדמינץ בבלגיה פסלו אפשרויות אלה^[2]. בסופו של דבר הוסכם על העברת הבניין לרשות האגודה למען החייל. כחלק ממימוש הצוואה, הועברו לאגודה 240 אלף לירות נוספות מעזבונו של גולדמינץ, ונחתם הסכם בו נאמר כי "לא ישונה האגף המרכזי של המוזיאון ותקוים בו גם בעתיד תצוגה מתמדת של ציור והוא יהיה מופרד משאר האגפים ופתוח לציבור".
על אף ההסכם, נערכו בבניין שינויים שונים לאורך השנים, כדי להתאימו ליעודו החדש, מתקן נופש של האגודה למען החייל. בין היתר, נאטמו החלונות גדולים שלו, החלל המרכזי פוצל לשתי קומות, הבריכה הוסרה מהמבנה ובמקומה הוקם חדר אוכל, חזית הבניין חופתה בקרמיקה בצבע בז', וסביב המבנה הוקמו מבני מגורים, כיתות לימוד ובריכת שחייה. יצירות האמנות שהיו בבניין הוחזרו לבעליהם, והמתחם אינו פתוח לציבור הרחב.
במהלך השנים שימש המתחם לא רק כמתקן נופש לחיילים. בין היתר, לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שימש כמתקן החלמה לחיילים פצועים, ובחופשות הקיץ נערכו בוקייטנות לילדים של חללי מערכות ישראל.
מקור והפניות 

ממרכז העיר צפונה 

* מבנה קולנוע כיכר העצמאות
* הפסקה באמפיתאטרון מול החוף
* לעבר למוזיאון נתניה והלאה לכיכר הנצחת ילדי אוסלו
* מעבר בשכונות צפון העיר ובחלק החרדי
* ליד מתחם בי"ח לנדיאו
* צפון לגבעת מצפה ים
* הלאה ליד בלו ביי
* מעבר בכניסה לשושנת העמקים
*צפונה לחבצלת השרון והלאה למושב אביחיל

קריית צאנז – שכונה חרדית המהווה את מרכז חסידות צאנז בישראל ובעולם. היא הוקמה ב-15 במרץ 1955 (כ"א אדר ה'תשט"ו) על ידי האדמו"ר מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם. הקריה נמצאת בצפון-מערב העיר ומשתרעת על פני שטח של 380 דונם ולה חוף ים עם הפרדה עבור רוחצים דתיים. כמו כן, פועל בשכונה בית חולים לניאדו אשר נוסד על ידי הרב הלברשטאם ומותאם לשומרי שבת וחגים ופועל על פי דרישות ההלכה.

עין התכלת – נמצאת בצפון נתניה, לחופי הים התיכון. עין התכלת הוקמה כשכונת פועלים בעמק חפר בשנת 1936. בשנת 1948 הפכה לחלק מהעיר נתניה. השכונה קרויה על שם הים בצבע התכלת אשר לחופיו היא שוכנת. מערבית לשכונה, על המצוק הצופה לים, עמד בשנים 1943-1936 קיבוץ של השומר הצעיר בשם מצפה הים. חברי הקיבוץ התפרנסו מעבודות בנייה בעיר, מסלילת כבישים ומחקלאות, ופיתחו את ענף הדיג. הקיבוץ עזר למעפילים להגיע בסירות מהאוניות שעמדו במרחק מהחוף. בקיבוץ היה בית ילדים ובו שתי קומות שחלונותיו פנו לים, האירו לספינות כמגדלור וסימנו לכוחות הפלמ"ח על הימצאות כוחות בריטים באזור. במשך השנים התגבשו החברים ונוצרו משפחות. המקום היה קטן ושטח של 14 דונם לא הספיק להתפתחות חקלאית. החברים קיבלו את הצעת המוסדות המיישבים להתיישב דרומית לעיירה מג'דל (כיום אשקלון) ובדצמבר 1943 הם עלו לשם וייסדו את קיבוץ יד מרדכי. במצפה הים נשאר רק מגדל המים שנבנה ב-1936 ושופץ לאחרונה בשנת 2005.

שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים הוא יישוב קהילתי בתחומי מועצה אזורית עמק חפר. היישוב שוכן בקצה הדרום-מערבי של תחומי המועצה, בצמוד לנתניה. היישוב כולל חמישה רחובות: החוף, אמנון ותמר, ההדר, הדקל והאשל. הוא מבודד וגובל בשדות, שטחים פתוחים ובחוף ים (שאינו מוכרז) אשר מהווה מוקד משיכה למבקרים. שם היישוב לקוח מפסוק בספר שיר השירים: "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" (פרק ב', פסוק א').
היישוב החל את דרכו בשני פרויקטים נפרדים לשיכון, של חברות עמידר ורסקו. בשנת 1954 היו שני השיכונים לשני יישובים שונים בשם "שושנת העמקים – רסקו" ו"שושנת העמקים – עמידר" בדצמבר 1956 צורפו שני היישובים למועצה אזורית עמק חפר.
שיכון עמידר היה מורכב מכ-120 צריפי עץ של עולים חדשים, שהוקם בשנת 1952. השיכון חובר לרשת החשמל בקיץ 1959. בשנת 1964 החלו תושבי השיכון להפגין בדרישה לעבור לשיכון קבע, שיכון רסקו נבנה עבור עולים ממזרח אירופה דוברי יידיש (בעיקר), במיוחד יוצאי חוטין ובו 40 מבנים למגורים, גן ילדים ומבנה לצורכי מסחר. הוא נבנה על ידי חברת הבנייה "דירות עם מייסודה של רסקו בע"מ". 40 מבני המגורים נבנו על מגרשים בגדלים שונים (סביב 900 מ"ר) וכל אחד הכיל ארבע דירות של חדר או חדר וחצי (שתיים בקומת קרקע ושתיים בקומה ראשונה), שרובן הורחבו מאז. כיום ניתן למצוא ביישוב דירות גן ודופלקסים הצופים לים, לצד דירות סטודיו.
המקור:.

משה תמם בן גליה ואלי, נולד ביום כ"ח בסיוון תשכ"ה (23.6.1965) במעברת חבצלת-השרון שליד נתניה. משה השלים את לימודיו בבית-הספר היסודי באביחיל ולמד בחטיבת הביניים של בית-הספר על שם רופין בעמק חפר, אחרי כן עבר לבית-הספר המקצועי "נעורים", שם התמחה כמפעיל ציוד טכני.
במאי 1983 התגייס משה לצה"ל, עבר אימוני טירונות והוצב לשירות בחיל-ההנדסה. הוא עבד במפלסת דרכים, השתתף בקורסים למיקוש וחבלה ולמד נהיגה במשאית. בינואר 1984 הועלה לדרגת רב"ט. ביחידתו שירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד, ואף השתתף בסרט על מפעילי ציוד מכני הנדסי שהוכן על-ידי חיל-ההנדסה.
ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. כעבור ארבעה ימים – בי"ב באב תשמ"ד (10.8.1984), נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. חקירת המשטרה הצבאית וכוחות-הביטחון העלתה שמשה נחטף ונרצח בידי מחבלים תושבי המדינה מבקה-אל-גרביה. בן 19 היה בנופלו.
הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
זכרו של משה הונצח על-ידי משפחתו במצבת זיכרון שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל.
המקור 

מחבצלת השרון למרכז העיר

* מחלף חבצלת השרון
* בית הקברות אביחיל מתחם  קברו של ג'ון הנרי פטרסון
* מעבר ליד בית הגדודים העבריים
* המשך מעבר במושב ויציאה ממנו
* שכונות צפון מזרח העיר ובעיקר השטח היה פרדס הגדוד
* השכונות בהן השתקעו יהלומנים מבלגיה והולנד בראשית שנותיה של המדינה
* מתחם בית באר הגדוד
* דרומה דרך שולי שיכון המזרחי לגבעה בה נמצא הכפר אום חאלד
* שרידי המצודה הצלבנית
* דרומה לגן השקמה

 

חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן הוא מושב באזור השרון ליד העיר נתניה, המושב שייך מהבחינה המוניציפלית למועצה אזורית עמק חפר, ומהבחינה הארגונית משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. היישוב הוקם על ידי עולים מפולין בשנת 1935. יש הסוברים כי המושב חבצלת השרון נקרא על שם חבצלת החוף הפורחת בסביבה. אולם למעשה, היישוב נקרא על שמה של לילי פריימן מקנדה ('לילי' היא חבצלת באנגלית). בעלה, אהרון פריימן, עמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור. המושב הסמוך, ביתן אהרון, נקרא על שמו. במושב קיימת פנימיה טיפולית פוסט אשפוזית של משרד הרווחה הנקראת "נווה הדר".
מקור

צוּקֵי יָם הוא יישוב קהילתי השוכן צפונית לעיר נתניה ובו כ-90 בתים. צוקי ים נמצא בשטחי המועצה האזורית עמק חפר. ראשיתו של צוקי ים בשנת 1968 בשכונת וילות בנות 3 חדרים, שהוקמה על ידי חברת רסקו בצמוד למושב חבצלת השרון. בשנת 1973 שווקו וילות וקוטג'ים שלב ג' שכללו ארבעה וחמישה חדרים. רבים מהבתים הורחבו מאז.
מקור

אֲבִיחַיל הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים, ונמצא בתחום מועצה אזורית עמק חפר, צפונית לנתניה. שטחו של המושב הוא 4,000 דונם. המושב הוקם בשנת 1932 וב-1946^]אוחד עם המושב הסמוך "עין העובד". מקורו של שם המושב הוא ממגילת אסתר, בה מצוין כי אסתר המלכה הייתה בת אביחיל. המשורר חיים נחמן ביאליק הוא שהמליץ למייסדי המושב על השם.
באביחיל 15 רחובות, וכן מבני ציבור כגון בית כנסת, ספרייה, בית הספר הניסויי אביחיל, בית עלמין, מועדון ספורט, מגרשי טניס וכדורסל, וכן אולם תרבות המהווה חלק ממוזיאון בית הגדודים.
אביחיל – היישוב הוקם ב-1932 על ידי חיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הגדודים העבריים שבצבא הבריטי. תחילה הוקם היישוב על אדמה שהוקצתה לחיילים המשוחררים על ידי ממשלת המנדט, בצפון הנגב, ליד תל ערד. בעקבות המחסור במים במדבר, הוקם המושב מחדש במיקומו הנוכחי, ב-19 ביולי1932, על ידי קרן היסוד. היישוב הוקם על חולית שהייתה אדמת הקרן הקיימת לישראל, במסגרת "התיישבות האלף". בין המתיישבים הראשונים היה דב יוסף, שכיהן בהמשך כשר הצנע בממשלת ישראל הראשונה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו באביחיל 350 תושבים.
עין עובד – המושב הוקם ב-1932 על ידי קבוצת "שארית" שנותרה יחד מארגון ארצי שהתפרק. ששה ממייסדי המושב נשלחו בינואר 1931 להכשרה ב"פרדס הגדוד". בחורף 1933 נחפרה באר המים בעומק של 35 מטרים. בתחילה עלו 17 משפחות להתיישב וכל משפחה מחברי המושב קיבלה 8 דונמים למטעים ו-2 דונמים לבניה. באביב אותה שנה החלו בנטיעת המטעים וב-1934 הוקם מגדל המים בעקבות הלוואה מכפר ויתקין. באותה השנה קיבלו חברי המושב הלוואות מבנק הפועלים לצורך הקמת בתי הקבע. מאוחר יותר מסרה הקק"ל 100 דונמים לעיבוד חקלאי בקרבת מושב גן חפר. שטח זה הוחכר לקיבוץ קדמה. הלוואות לצורך הקמת משקי עזר נדחו והוענקו רק בסוף שנת 1939. בסך הכל כלל המושב שטח של 420 דונם, מתוכם 160 דונם פרדסים. ילדי המושב למדו מלכתחילה בגן ובבית הספר באביחיל. על פי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בעין העובד 80 תושבים.
מקור והרחבות

 

בבית העלמין במושב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העברים. במקום קבור בקבר נפרד, שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1927 בסמיון פטליורה. כן קבורים במקום בחלקה נפרדת לויטננט קולונל ג'ון פטרסון ואשתו.

בית הגדודים הוא מוזיאון המוקדש להנצחת המתנדבים היהודים והארצישראלים לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם. המוזיאון מופעל בידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.
המוזיאון הוקם ב-1961 על ידי יוצאי הגדודים היהודיים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה במטרה להנציח את סיפור הקמת הגדודים, ההווי, ופעילות הלחימה בהם השתתפו. האתר במושב אביחיל נבחר משום שהמושב הוקם במקור על ידי יוצאי הגדודים.
בחזית המוזיאון מוצבים תותחים ששימשו את חיילי הבריגדה היהודית. התצוגה במוזיאון כוללת צילומים, מסמכים מקוריים, מדים ודגמים של חייל ופרדה מגדוד נהגי הפרדות על רקע קרב גליפולי. באולם הבנוי כבית כנסת מונחים אלבומים על מדפים המסודרים כרונולוגית על פי הגדוד שבהם מוקדש כל דף לאחד מחברי הגדוד.
ב-2009 נפתח במוזיאון אגף חדש: מתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה המוקדש למעלה מ-30,000 המתנדבים בני היישוב שהתנדבו לחילות השונים של צבא בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה כשהשיא היה הקמת הבריגדה היהודית. התצוגה באגף מתמקדת בשלושה נושאים: השירות הצבאי – מוצגים ומדים מגוון החילות שאליהם התנדבו בני היישוב באמצעות צילומים, קטעי עיתונות, קטעי וידאו. כמו כן מוצג הווי השירות באמצעות מכתבים של המתנדבים, צילומי פעילות בשעות הפנאי וההווי החברתי; המפגש עם שארית הפליטה – מוקדש לתרומתם של לוחמי הבריגדה והחילות האחרים לסיוע לניצולים ולהשתתפות בתנועת הבריחה ובהעפלה.; בניית צה"ל – מוקדש לתיאור התרומה של המתנדבים במלחמת העולם השנייה להקמת צה"ל כצבא מודרני וכיצד תרמו לניצחון במלחמת העצמאות. כמו כן יש במוזיאון אולם הקרנות שבעבר התקיימו בו אירועי תרבות, הצגות וסרטים וכיום מוקדש להצגת סרטים בנושאים בהם עוסק המוזיאון: הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ותיאור השתתפות הבריגדה היהודית במערכה על נהר סניו במלחמת העולם השנייה.המתחם מוגדר כאתר לאומי במסגרת תוכנית המתאר של היישוב אביחיל.
המקור 

פרדס הגדוד – שכונה המצויה בחלקה הצפוני של נתניה. בעלי הפרדס ונוטעיו היו חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה, יוצאי הגדוד העברי, ומכאן שמו.
בשנת 1927 עלתה קבוצה של מתנדבי הגדוד העברי ובינהם שלמה פרידלנדר – דרור, הם רכשו שטח אדמה גדול צפונה מנתניה, שהיתה אז רק במחשבות בלבד, ובעזרת האגרונום אברהם פרידמן מראש פינה, נטעו את הפרדס, שנקרא "פרדס הגדוד", לזכר הגדוד העברי של מלחמת העולם הראשונה.
הרחבה

"בית הבאר שימש מרכז לחצר מרובעת כאשר בשלושה צלעותיה היו צריפים למגורים ובצלע הרביעית היו שלושה מבנים עם גגות פח מעוגלים. מבנים אלה נקנו כעודפי ציוד של הצבא הבריטי ושמשו לאורוות ומחסנים. הפועלים הנשואים גרו בצריפים. הרווקים והרווקות גרו בקומה העליונה בבית הבאר, כאשר שמיכות תלויות על חבלים הבטיחו פרטיות אישית. נוסף בקומה העליונה היו שני חדרונים, האחד חדרו של מנהל העבודה אליהו קפלן והשני שמש למשרד. כאשר המנוע עבד, זאת כמעט כל היממה, הבניין רעד כולו".
בין כל דיירי החצר הייתה משפחה עברית אחת, משפחתו של מוחמד. אברהם פרידמן אשר ניהל את עניני חברת פרדס הגדוד עד בואו של סם, הביא את מוחמד מפתח תקוה. שם הוא עבד אצל פרדסנים ותיקים וקנה ניסיון רב בפרדסנות ובייחוד בהכנת משתלות. במשך עבודתו בפתח תקוה למד מוחמד עברית ויידיש, שפות שהוא דיבר יותר טוב מחלק מהפועלים היהודים. הוא עבד בנאמנות ומסירות עד שחברת פרדס הגדוד התפרקה".

אום ח'אלד היה כפר ערבי בשרון כקילומטר מזרחית לנתניה. הכפר היה שייך לנפת טול כרם במחוז שומרון (1945), שטחי אדמותיו היו 2,894 דונם ובשנת 1945 מנה 970 נפשות. בשנות העשרים נקנו 882 דונם מאדמות הכפר על ידי אגודת בני בנימין ועל שטח זה הוקמה המושבה נתניה. במהלך מלחמת העצמאות ב-20 במרץ 1948הכפר נכבש והתרוקן מתושביו, בין הריסותיו שוכנו עולים יהודים ממדינות ערב. כיום מבני הכפר נמצאים בתחומי העיר נתניה, באזור "שיכון סלע" מזרחית למרכז העיר, על חלק מאדמות הכפר נמצא היישוב בית יצחק-שער חפר.
בשנות החמישים ובשנות השבעים נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות ונחשפו שרידים מתקופות פרהיסטוריות כמו הנאוליתית והאפי-פלאוליתית ומתקופות מאוחרות יותר: ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית.
במקום שבו שכן אום ח'אלד התקיימו יישובים אלפי שנים קודם לכן. לראשונה הוקם במקום יישוב בתקופה ההלניסטית והוא גדל בתקופה הרומית. בחפירות שנערכו במקום נחשפו מתקופות אלה גתות, פסיפסים, קירות ומתקנים אחרים הרומזים על יישוב בעל אופי חקלאי שהיה במקום.
על סמך קברים שהתגלו במקום מניחים שהתגוררו במקום יהודים עוד מימי החשמונאים, וככל הנראה היישוב היהודי חרב במהלך המרד הגדול (66–73 לספירה).
בתקופה הביזנטית (המאה ה-4 והמאה ה-5 לספירה) התקיים במקום יישוב שומרוני קטן שנחרב במרד השומרוני (524–529 לספירה). מיישוב זה נמצאו שרידים מעטים.
בתקופה הצלבנית הוקמה במקום מצודה קטנה על ידי רוג'ר הלומברדי. המצודה התקיימה עד המאה ה-13. בתקופה הממלוכית שימשו שרידי המצודה כחאן על דרך הים העתיקה.
בתקופה העות'מאנית (המאה ה-18) הוקם במקום יישוב ערבי קטן בין חורבות המצודה הצלבנית בשם אום חאלד. היישוב נקרא על שם אמו של ח'אלד, מפקד בצבא המוסלמי בעת כיבוש הארץ במאה ה-7, שהאגדה קבעה את מקום קבורתה של אמו בקרבת מקום (סבחת אם ח'אלד). הכפר מנה כמה עשרות משפחות והתפרנס מגידול אבטיחים ויצואם דרך הנמל הקטן "מינת אבו זבורה", שהיה שמו הערבי של מפרץ קטן מצפון לשפך נחל אלכסנדר, כ-8 קילומטרים צפונית לאום חאלד (כיום בית הספר מבואות ים במכמורת).
בעת מסע נפוליאון לארץ ישראל בשנת 1799 הגיעו גדודיו של נפוליאון דרך מישור החוף הדרומי אחרי כיבוש רמלה ויפו והתקדמו צפונה, דרך השרון, אל עכו. טור אחד של הגנרל ג'ונו עבר על פני הכפר אום ח'אלד לאורך החוף ב 15 במרץ 1799 ומאוחר יותר בדרכו חזרה אחרי התבוסה בעכו. עדות לחנייתו של צבא נפוליאון באזור הוא עוגן (מסוג אדמירל), אופייני לצי הצרפתי, שנמצא במפרץ א-זאוויה, כיום המפרץ בחוף עין-התכלת (חוף בלו-ביי).
בשנת 1839 עברה במקום יהודית מונטיפיורי, אשתו של הנדבן המפורסם. בשנת 1874 זכה המקום לביקור סוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל ואלה תיעדו את שרידי המצודה ואת השקמה המפורסמת של הכפר (גיל מוערך 600–1200 שנים), שאותה ניתן לראות עד היום בסמוך לסניף הדואר המרכזי בנתניה. (צ'ארלס וילסון, חבר המשלחת, תיעד בציור את השקמה העתיקה ואת שרידי המצודה בספרו Picturesque Palestine). לפי הסקר הבריטי, שמו הקדום של האתר היה "מדינת אבו עב" (עיירת אבו עב).
המקום בו היה הכפר אום חאלד הפך לשכונה בנתניה הנושאת שם זה. שכונה זו, יחד עם עוד ארבע שכונות סמוכות, אוחדו לשם הכולל נאות הרצל.
מקור והפניות

נאות הרצל – נמצאת במרכז נתניה, בסמוך למחלף נתניה, קמה מאיחוד של ארבע שכונות קטנות יותר: שיכון סלע, גן ברכה, עמידר ורמת הרצל. השכונה, כמו הרחוב הראשי של העיר שעובר בסמוך, נקראה על שמו של בנימין זאב הרצל. בשטח השכונה נמצא גם היישוב הישן אום ח'אלד ובית הספר תיכון "בר-אילן"

רחוב הרצל ודרומה ומזרחה

* מרכז העיר
* לאורך רחוב הרצל
* בית המוסדות שלידו נחטפו שני הסרג'נטים הבריטים קייץ 1947
* המשך סיבוב במרכז העיר
* מתחם בית הכנסת הראשון
* דרומה ממזרח לרמת אפריים (נקראה רמת טיומקין)
* שכונת טוברוק למול המקום בו היה מחנה טוברוק
* דרומה לעבר גשר הארי
* חציית הגשר ומזרחה לעבר חורשת הסרג'נטים
* דרך האלונים לנקודת התכנסות

פרשת הסרג'נטים היא פרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם בחורשה בנתניה (שכיום נקראת "חורשת הסרג'נטים", בעקבות הפרשה) במהלך חודש יולי1947. המעשה נעשה כנקמה על תלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים. מאז אירוע זה הפסיקו הבריטים לתלות לוחמי מחתרת יהודים.
הפרשה עוררה הד תקשורתי נרחב, ספגה גינויים מחוגים רבים בעולם היהודי, הביאה לרצח חמישה יהודים כנקמה, והוליכה לפרעות נגד יהודים בבריטניה. לפי היסטוריונים אחדים, הפרשה (ביחד עם פעולות נוספות של האצ"ל) גרמה לבריטים להפוך נחושים יותר בהחלטה לוותר על המנדט, אך במקביל חיזקה דעת קהל שלילית כלפי היישוב היהודי.
הרחבה והפניות 

מרכז העיר

רמת אפרים – אזור של מספר שכונות, קרוי על שם אפרים אהרונסון. כאן נמצא המושב רמת טיומקין שהוקם בשנת 1932 ועם הזמן נבלע בנתניה. את המושב ייסדו אנשי בית"ר וקבוצת מנורה, שאחד מראשיהם היה גרשון שץ. הוא נקרא על שמו של זאב ולדימיר טיומקין, מאנשי "חובבי ציון" והרוויזיוניסטים, שהיה ידידו של זאב ז'בוטינסקי. רמת טיומקין היה המושב הראשון שהקימו הרוויזיוניסטים בארץ ישראל. היישוב היה חקלאי באופיו. חצרות הבתים והפרדסים שימשו לאימונים של לוחמי האצ"ל, והוטמנו בהם כלי נשק. היישוב שימש בסיס פעולה לוגיסטי לקליטת מעפילי אף על פי. בשנת 1948 נבלע היישוב בעיר נתניה, וכיום האזור הוא חלק משכונת "רמת אפרים".

טוברוק – שוכנת ממערב לשכונת רמת חן. השכונה הוקמה בימי מלחמת העולם השנייה וקרויה על שם עיר הנמל טוברוק בלוב, שהייתה במצור במלחמה ונערכו בה קרבות קשים במהלך המערכה בצפון אפריקה. בעבר היו בה מלטשות יהלומים. בשנות האלפיים זוהי שכונה קטנה יחסית. יש בה מגרש כדורגל ששימש בעבר את קבוצת בית"ר נתניה; כיום מתאמנת שם קבוצת הנוער "בית"ר טוברוק נתניה". במלטשת יהלומים מושבתת בשכונה התבצעה תליית הסרג'נטים בימי המנדט הבריטי. לא מצאנו את המקום

סוף דבר

טיול מעניין זה נמשך כשש שעות
מתוכן רכבנו ארבע שעות ושעתיים עצרנו.

*******

דיוושנו בין המקומות, האנדרטאות,
אתרי המורשת העירונית
עברנו בין השכונות
בדרום, מערב, צפון ומזרח העיר
, בחלקן בתי מגורים סטנדרטיים, מגדלים וחלקן שיכונים  .
עברנו בין גני העיר והכיכרות היפים
עברנו גם בשרידי שניים מהמחנות הבריטיים שהיו בעיר. 
רכבנו לאורך הטיילת מעל מצוק הים,
וספגנו את האווירה התוססת של מרכז העיר.
הגענו גם לחבצלת השרון ומושב באביחיל 

******

נתניה היא עיר מיוחדת ורב גונית,
בחלקים ממנה מזכירה ערי חוף ים תיכוניות,
חלקים שיכונים המחכים להתחדשות ושיקום.
חלקים רבים של העיר מוזנחים
והניקיון אינו מהמאפיינים אותם 

******

ההתרשמות שלנו
בתום הטיול לעיר היא 
שלעיר יש הרבה מה להציע,
יש לה פוטנציאל אדיר להיות
עיר מופת וגם עיר תיירות אטרקטיבית.
אולם, הפוטנציאל עדין לא מומש במלואו.
עוד ארוכה הדרך!!!!
יש מקום להשקעה
ותשומת לב רבה יותר! 

*******

טיול בעיר הוא מרתק
ונדרשת בו רכיבה זהירה
וערנות ורב בחציית כבישים,
ברכיבה על המדרכות
ובמיוחד במעבר בין עמודים
ומכשולים לא צפויים.

******

היה זה סיור מרתק
למדנו על העיר ותולדותיה
הכרנו את חלקיה ומקומותיה

*****
תודה לרז גורן,
הכין את המסלול
למד על המקומות
הוביל אותנו
הסביר לאורך הטיול
וצילם
זה אלבום שלו
וכמו תמיד
תיעד את הטיול

 

תודה לעמית פינקלשטיין
עמית נאמן לטיולים