ביום שבת (25/8/2018) נסעתי לבקר את איל גזית במשמר הנגב שכלל גם סיבוב בין השדות הסמוכים למקום מגוריו.

 

בשעת בוקר יצאנו שלושה לדרך איל גזית, דוד פרייברג ואני.

 

המסלול,
מעגלי נגד כיוון השעון
התחלה וסיום במשמר הנגב

מסלול זה דומה, חופף בחלקיו וסמוך למסלולי טיולים קודמים באזור שתועדו והם אלה
* בשדות מזרח מישור חוף הנגב בין קטע נחל גרר ויובליו: נחל צידה ונחל קמה (אפריל 2018)
* נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה (דצמבר 2017)
* משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה (יוני 2017)
* בין שובל, בית קמה, שדה צבי וקלחים (אפריל 2017)
* בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר (יוני 2016)

 

האזור הגיאוגרפי

תחום המועצה האזורית בני שמעון

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים

התפר:
בין מערב גבעות השפלה הנמוכה
ובין מזרח מישור חוף הנגב.

אזור זה מאופיין
במרחבי לס
המשתרעים מאופק לאופק.
הטופוגרפיה מישורית עד גלית

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

האזור חקלאי, החלקות עתירות גודל,
מרביתן שייכות לקיבוצים משמר הנגב ושובל
לאורך חלק מהנחלים העיקריים ישנו ייעור גדות

המסלול והמראות

נחל קמה

על מסילת הברזל הצבאית העותמאנית שנבנתה בזמן מלחמת העולם הראשונה 
ראו בהרחבה משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

נחל צידה

אשל הפרקים הוא עץ עב גזע ורחב  צמרת, העשוי להגיע בתנאים טובים לגיל מכובד ולגובה של 15 מ'. הוא היחיד ממיני האשל המופיע כעץ ממש. קליפת הגזע חומה ומחורצת עמוקות. העלים זעירים והם חסרי טרף לחלוטין, ונראים כקשׂקשׂים זעירים החובקים את ראשו של כל מפרק בענף. הענף הדק עצמו נראה לכן כאילו הוא מחולק לפרקים זעירים, מכאן שם המין. סימן זה מקל להבחין בין מין זה למיני האשל האחרים, שעליהם מעט גדולים יותר ואינם חובקים את המפרק.
אשל הפרקים פורח בין יולי לנובמבר, בעיקר באוגוסט ובספטמבר, בפריחה שופעת ומרוכזת. הפרחים זעירים, והם ערוכים, כמו בשאר מיני האשל, בשיבולים צפופות בקצות הענפים. לפרח 5 עלי גביע קטנים ו-5 עלי כותרת בצבע לבן. מספר האבקנים 5, ובראש עמוד העלי נישאות 3 צלקות. כדי להבחין בביטחון בין מין זה לבין מיני אשל אחרים, שגם להם מבנה פרח דומה, יש לבחון במיקרוסקופ את צורת הדיסקוס נושא האבקנים. פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים באורך 5 מ"מ, ובהם זרעים רבים וזעירים, הנפוצים בעזרת ציציות הנושאות אותם ברוח. הזרעים הטריים נובטים בקלות כשהם נופלים על קרקע רטובה, אך אם לא הגיעו למקום מתאים הם מאבדים תוך כמה שבועות את כושר הנביטה שלהם.
אשל הפרקים אופייני לקרקע חולית בדרום הארץ – במישור החוף ובנגב. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות ערב וצפון אפריקה. הוא הועבר וניטע גם ביבשות אחרות. באוסטרליה נקרא אשל הפרקים בשם Aethel שהוא אולי שיבוש של השם העברי. האשל נזכר בתנ"ך 3 פעמים, אך נראה שאין המדובר שם בסוג זה. שרידי אשל הפרקים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כחומר-בניין וכחומר-בעירה החל מהתקופה הפאליאוליתית העליונה, לפני 25,000 שנה, ועד ימינו. השלד של הסוללה הרומית במצדה בנוי בעיקרו מענפים ומגזעים של אשל.
הסוג אשל כולל 90 מיני עצים, בעיקר של מליחות ומדבריות. ההבחנה בין המינים קשה. אלה עצים המזכירים מחטניים (אך אינם כאלה), נופם עדין, והם מסועפים מאוד. העלים זעירים, עיקר ההטמעה נעשה על ידי ענפים דקים דמויי מחטים. מערכת השורשים מפותחת ומסוגלת למצות מים מנפח גדול של קרקע, היא כוללת שורשים אופקיים המתפשטים למרחק ושורשים אנכיים היורדים לעומק רב. מינים רבים מסוגלים לנצל מים מליחים ולגדול במליחות. כדי להיפטר מעודפי מלח מזיקים ברקמותיהם הם מסוגלים להפריש מלח מבלוטות מיוחדות שבעליהם. מינים אחדים מאכלסים כנימות המפרישות חומר מתוק, המזוהה עם המן שאכלו אבותינו במדבר. העצה טובה לנגרות ולבניין. בארץ 14 מינים, חלקם נדירים.
מין מצטיין בהתאמות יעילות לתנאיו: לנבט הצעיר של אשל הפרקים עלים באורך 5 מ"מ, והם מסודרים במסורג. הם נושרים כמה חודשים לאחר הנביטה. עלים כאלה, שצורתם מיוחדת והם מופיעים בשלבים הצעירים בלבד – נקראים "עלים יובניליים", והם תופעה מוכרת בהרבה צמחים רב-שנתיים מעוצים.
לצמח הבוגר מספר תכונות המעידות על התאמה לתנאי יובש: הענפים הדקים הם אלה המכילים את הכלורופיל ומבצעים את הפוטוסינתזה. הפיוניות שקועות בתוך חריצים לאורך פרקי הגבעולים, וכך הן מוגנות בפני איבוד-יתר של מים. נוסף לכך יש לאשל, כמו לצמחים אחרים במשפחת האשליים כגון האשליל, בלוטות מיוחדות להפרשת מלח על פני הענפונים הירוקים. בלוטות אלו מרכזות מלחים שהגיעו לנוף יחד עם המים שנקלטו מהקרקע, ומפרישות אותם כתמיסה מרוכזת ובסיסית מאוד אל מחוץ לרקמה. במהלך היום מתייבשת התמיסה, ועל פני העלים מצטברים משקעי מלח יבשים. כך נפטר העץ מהמלחים המזיקים, שהיו עלולים להצטבר בתאים ולפגוע בחיוניותם. בשטחים שמימיהם מלוחים מהווה מלח הבישול, נתרן כלורי, את עיקר המלחים המופרשים. המלח המצטבר על פני הענפים סופג מים בלילות לחים ויוצר תמיסת מלח מרוכזת, המטפטפת למרגלות העץ. כך מתהווה תחת הצמרת שטח קרקע ששכבתו העליונה עשירה במלח, ורוב הצמחים המתחרים אינם יכולים לנבוט בו. אשל הפרקים מיוחד בין מיני האשל בכך שבהעדר מלח הוא מפריש תמיסת סידן. היות שתמיסה זאת בסיסית מאוד, היא קולטת פחמן דו-חמצני מהאוויר ויוצרת שכבת גיר על-פני הענפים. גיר זה אינו נשטף בקלות, והוא מקנה לענפי העץ גוון בהיר. צורת התאמה אחרת של העץ לתנאי מדבר נעשית באמצעות מערכת השורשים שלו, היכולה להעמיק עד למאגרי מים בעומק מטרים רבים בקרקע חולית.
בזכות כושרו לגדול כעץ גבוה ומצל, המסוגל להתקיים ולצמוח ללא השקאה בתנאים קשים, ויכול גם לייצר קורות מתאימות לבניין – נבחר העץ לנטיעה בחצרות הבתים בכפרים ערביים וליד בארות בדרום הארץ. עד היום יכולים שרידי העצים לשמש ציון למקומות ישוב שהיו בעבר בשפלת יהודה ובצפון הנגב. רשויות הייעור נטעו עצי אשל הפרקים גם לאורך דרכים בדרום ובשטחי חולות. בערבה משמש האשל גם כמשבר רוח. יחד עם טיפוס הבר הנפוץ, נטוע למטרה זאת גם זן זקוף של מין זה שהובא ארצה מקפריסין אך מקורו הראשוני לא ברור.
מקור אתר צמח השדה / עמרם אשל ומייק לבנה

חצב מצוי – צמח שכיח, בולט בנוף, פורח בסוף הקיץ ובסתיו. מיוחד במקצב החיים שלו (פנולוגיה), וכן במבנהו: בבצלו, בעליו, בפריחתו ובחומרי הטבע הרעילים שבו.
מהלך החיים השנתי של החצב מחולק לשתי עונות: בנובמבר יוצאים העלים, ומתחיל השלב הווגטטיבי של חיי הצמח, המתנהל במשך החורף וראשית האביב. באותה תקופה נוצרת התפרחת אך היא נשארת חבויה בתוך הבצל. באפריל קמלים העלים, וכל חלקי הצמח שמעל לקרקע מתים. בסוף הקיץ (אוגוסט) עולה עמוד הפריחה, ואז חל שלב הרבייה (הגנרטיבי) למשך שבועות אחדים, ואחריו שוב אין לחצב כל חלק חי מעל לקרקע, פרט לזרעים.
עמוד-הפריחה גבוה (70 עד 180 ס"מ), יחיד ואינו מסתעף, ועשרות פרחים (50 עד 250) ערוכים לאור חלקו העליון על עוקצים קצרים בשיבולת מוארכת. הפריחה מתחילה מלמטה, וכל יום נפתחת קבוצה אחרת של כ-30 פרחים מעל לקודמים, והפרחים שנפתחו ביום הקודם קמלים.
הפרח הבודד קטן, קוטרו כ-10 מ"מ, ומבנהו אופייני למשפחת השושניים: (אליה היה שייך בעבר – כיום החצב עבר למשפחת האיספרגיים)  6 עלי-עטיף – אולי 3 החיצוניים שבהם מוצאם מעלי-גביע ו-3 הפנימיים מוצאם מעלי-כותרת, אך כולם כותרתיים, דומים לחלוטין אלה לאלה, לכן נכנה אותם עלי-עטיף, היינו עלי כותרת ו/או עלי-גביע. עלים אלה לבנים-צחורים מבפנים, ואילו מבחוץ עובר פס-אורך ירוק במרכזם. הם גם מחזירים קרינה אולטרה-סגולה.
פנימה מהם 6 אבקנים, ועוד פנימה שחלה משולשת. החצב הוא נציג טיפוסי, הנחשב מאפיין קבוצה של 25 מיני גיאופיטים בישראל הפורחים בסתיו, וזכו לכן לכינוי "קבוצת החצב". לפריחה בסתיו יש יתרונות וחסרונות: יתרונה הוא בכך שרוב הפרחים האחרים פורחים באביב, וכך נמנע החצב מתחרות על המאביקים; החיסרון הוא בכך שאכן יודעים יפה רוב הפרחים מדוע הם מעדיפים לפרוח באביב, שהרי אז מרובים החרקים המאביקים, ואילו בסתיו הם מעטים יותר. אולי לכן ויתר החצב על התאמה ספציפית משוכללת למאביק מסויים.
הפרח שופע צוף רב ופרוש לרווחה, ואין לו מנגנונים מתוחכמים למניעת שוד-צוף. לכן הוא זוכה לביקור של מגוון גדול של חרקים, והוא פרוץ לכל דיכפין, כולל חרקים לא מתוחכמים ופחות יעילים כמאביקים, כצרעות וזבובים. אלה שאינם יעילים בהפרייהנחשבים "שודדי-צוף", שאינם מביאים תועלת לצמח.
במחקר שערכו ראובן דוכס ואמוץ דפני נמצא כי החצב נוקט בעקרון של "ליתר בטחון" בהאבקה גם ברמה גבוהה יותר: נוסף להאבקה בידי חרקים הוא נוקט במידה מסויימת גם בהאבקת רוח, ואפילו מעט בהאבקה עצמית, אף שנמצאה מידה כלשהי של אי-סבילות עצמית. מבין החרקים השונים שנמצאו בפרחי החצב נודעת חשיבות להאבקה בעיקר לדבורי-דבש, צרעת הפלך, צרעה מזרחית, ואולי גם לתנשמית (מין עש). מבקרים אחרים ראויים להיחשב בעיקר "שודדי-צוף", שאינם מועילים להאבקה, כגון נמלים, זבובים (זבוב הבית, זבוב-בשר) ודבורים בודדות קטנות, שאינן מסוגלות להאביק בגלל גודלן, כי אינן מגיעות לצלקת בשעה שהן גומאות צוף או מלקטות אבקה.
הפרח נפתח בשעה 01:00 בלילה, והוא נותר פתוח במשך כ-18 שעות, עד שעה 19:00 בערב. אף שהוא פתוח בלילה, וצבעו הלבן מתאים למקובל לגבי האבקה בידי חרקי-לילה, נצפו רק מעט מאוד כאלה על הפרחים. מיד עם היפתח הפרח מבשילה אבקתו, וכן מופרש צוף מ-3 צופנים הממוקמים בדופן השחלה. הצוף מיוצר רק עד 05:00, וככל שהשעות עוברות אחר-כך הולך הצוף ונעשה מרוכז יותר, בגלל התאדות.

 

הבצל של החצב הוא הגדול בבצלים של צמחי-הבר בארץ, ללא כל מתחרים. קוטרו עשוי להגיע עד 25 ס"מ. בצל זה, ככל הבצלים, הוא קבוצה של בסיסי-עלים תת-קרקעיים, האוגרים מזון ותופחים. בצלו של החצב מורכב מבסיסי-עלים רעופים, היינו המכסים רק חלקית זה על זה, ולכן הוא נחשב בצל קשקשי. מדי שנה מתרוקנים הגלדים החיצוניים והופכים לקליפות קרומיות, ואילו בסיסי-עלים חדשים המתפתחים במרכז הבצל, אוגרים מזון ונוספים אל הבצל מבפנים.
בצל הוא ביסודו ובתכליתו מאגר חומרי מזון. למאגר כזה יתרונות רבים, אך גם חסרון – הוא משמש פיתוי לבעלי-חיים ליהנות מהמזון שבו, לאוכלו. וכאן מתחיל מאבקרב-תהפוכות בין הצמח לאוכליו: כדי להגן על הבצל בפני שיני בעלי-חיים הטמין הצמח את מאגר המזון בתוך הקרקע, כרבים אחרים כמותו (גיאופיטים) במשפחתו וגם במשפחות אחרות. אולם יש בעלי חיים רבים, כמו חזיר וצבי וחולד ודרבן ושאר מכרסמים, היודעים לחפור בקרקע לחפש מזון. לכן פיתח החצב רעל חריף, הפוגע בבעלי-חיים ולא בצמחים, ופיזר אותו ברקמותיו בבצל ובעלים. הרעל כולל גליקוזידים הפועלים על הלב, וחומרים הגורמים לגירוד בעור.
אולם יש בעלי-חיים היודעים להעביר את מזונם במעיהם ולספוג את חומרי המזון, ולא לספוג את הרעל לגופם (מה שבתוך צינור-המעי נחשב עדיין מחוץ לגוף, ורק מה שנספג לדם ולרקמות הוא בתוך הגוף). מה עשה החצב? הוא אוגר ברקמותיו גם מחטים זעירות, עשויות אוקסלט הסידן, הפוצעות את דופן המעי ואת צינורות הדם שבו, וכך מחלחל הרעל לתוך הדם. בסיכומה של המלחמה הזאת מסתבר כי החצב מנצח בדרך כלל, אך במקרים מסויימים הוא בכל-זאת נאכל מעט.
הרעל של החצב שימש בימי הביניים כסם ממריץ ללב, ותליית בצל של חצב בפתח הבית נחשבה עוד במצרים וביוון הקדומות כסגולה לפריון.
מתוך בצלו של החצב יורדים כלפי מטה שורשים אחדים מקבילים (ציצת-שורשים), וכלפי מעלה – עלים ועמוד-פריחה. יש סבורים בטעות כי גם אם נעקור את הבצל ונותרים רק השורשים – הם יוכלו לשקם את הצמח ולגדל בצל חדש באותו מקום. כך מסבירים את המסורת של חז"ל שהחצב מתאים לסמן גבולות בין חלקותיהם של איכרים שכנים, ושאף את גבולות ארץ-ישראל סימן יהושע בחצבים. בדברי חז"ל נזכר פעמים אחדות "חצוב", ולא תמיד ברור אם הכוונה לצמח זה, ואיזה תכונות שלו מנסה הכתוב להדגים.
הבצל של החצב אינו נוטה להתפצל, אך אם נגרם לו פיצול בגלל גורם חיצוני – אדם או בעל-חיים אחר – יכולים חלקי-בצל להתרבות ברבייה וגטטיבית.
בניסוי שנערך החזיקו בצל של חצב מחוץ לקרקע, ומאגר המזון והמים שבו הספיק כדי לאפשר לצמח פריחה, צנועה אמנם, במשך 10 שנים.
בזכות מאגר המזון והמים שבבצלו הענק יכול החצב להרשות לעצמו להוציא עלים עוד לפני הגשם הראשון, וכך הוא זוכה להטמיע ולייצר מזון חדש ללא תחרות מצד צמחים אחרים. ואכן, בנובמבר בולטים עלי החצב הירוקים כאיים רעננים בתוך נוף צמחי קמל. העלים בשרניים-גלדניים, דמויי חרב רחבה. הם מכוסים שכבה של שעווה המקנה להם גוון כחלחל. טיפות הגשם על עלי חצב, ששכבה זו מבליטה אותן, ידועות בין צלמי-הטבע כאטרקציה. מובן שכל אוכלי העלים יתנפלו על הירק הרענן היחיד הזה. וכאן מציל הרעל את עלי החצב משיני האוכלים. אם כי מדי פעם יתגבר איזה צבי או שפן או ארנבת על פחדו מהרעל, ונוכל למצוא פה ושם עלי-חצב שהקצה שלהם נגוס. אולי בראשית לבלוב העלים, כשרק הקצה מציץ מהקרקע, הרעילות עוד איננה כה קשה? ואיך יודע זאת בעל-החיים?
אין "פתרון מוחלט". יש בעלי-חיים האוכלים עלי חצב למרות רעילותם: אם אלה חלזונות, המכרסמים את שולי העלה; ואם אלה פשפשים (מין ששמו רַכְנָף העירית), התוקעים את החדק הדקיק שלהם לתוך רקמת העלה ומוצצים אותה, אולי תוך הימנעות מפגיעה בחומרי הרעל?
בסוף האביב, משקמלו העלים, אין בהם עוד רעל, ואז לועסים בני הצאן את העלים היבשים בהתלהבות עצומה, אולי מפני שהם נהנים מן הרשרוש, כשם שהם נלהבים ללעוס נייר. ואז הרי אין בכך עוד נזק לצמח, אלה נהנים וזה אינו חסר.
הסתכלות במיקום המדוייק של יציאת עמוד הפריחה ביחס למיקום העלים (הקמלים) מורה כי הפריחה שייכת לעלים שקמלו, לא לאלה העתידים ללבלב; מכאן שהפריחה אינה מתחילה את מחזור החיים השנתי, אלא מסיימת אותו – החצב אינו מקדים לפרוח, אלא הוא מאחר לפרוח ביחס לעלים.
פריו של החצב משולש בחתך-רוחב, ובו זרעים עטופים במעטה ספוגי-שעמי קל-משקל וסביבו קרום בלתי חדיר למים. לכאורה נראה כאילו נועדו זרעים אלה להיות מופצים בציפה על פני מים (ואכן שֵׁם החצב בגרמנית ובאמגלית – תרגומו "בצל-הים"), אך לא ברורים מקור המעטה ותכליתו. מכל מקום ברור כי הזרעים ממלאים בנאמנות וביעילות את תכליתם להפיץ את אוכלוסיית החצב. כל תנועה של רוח או פגיעה של בע"ח מטלטלת את עמוד התפרחת נושא הפירות הבשלים ומפיצה את הזרעים למרחק כבליסטראות.
תפוצתו של החצב בארץ רחבה, והוא שכיח מאוד בכל החבל הימתיכוני, בהר ובשפלה. הוא צומח גם במדבר, אך שם הוא נדיר יותר. המין נפוץ בארצות שסביב הים התיכון.
בסוג 100 מינים שתפוצתם משתרעת מהאזור הימתיכוני ודרומה למדבר ואף לשולי האזור הטרופי. בארץ גדל רק מין אחד נוסף, צנוע ונדיר יותר, חצב גלוני.
המקור מייק לבנה אתר צמח השדה

החצב במקורות –  אומר משל העם: "החצב פורח והקיץ בורח".
בארצות ערב ובצפון אפריקה נהגו לתחום את השדות בשורות של חצבים, כמסופר: "מהו חצב? שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (ב"ב נו, ע"א). בצלי החצב מעמיקי שורש ו"חוצבים" מטה, ולכן משמשים כסימני גבול בין חלקה לחלקה. ועוד מסופר כי "החצב קוטע רגליהם של רשעים" (ביצה כה,ע"ב), ומסבירים, שמי שהעז והסיג גבול רעהו, יעלה אח"כ החצב ויעיד כמאה עדים על העוול שנעשה, וירשיע את הפולש לשדה לא לו.
בתלמוד (שבת קכח, ע"א) מספרת האגדה שנוח לקח עמו לתיבה חצבים, מפני שהם "מאכל לצבאים". עלי החצב מכילים גבישים מחטניים צורבים, ועל כן מקובל שחיות השדה נמנעות מהם. התצפיות מראות שאמנם הצבאים אוכלים עלי חצב, ואף להוטים אחריהם.
אבותינו נהגו לתחוב יחורי תאנה לתוך בצל החצב, וככל הנראה נעשה הדבר לצורכי חיטוי. חכמים פסלו שימוש זה, מתוך חשש כילאיים, ככתוב "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו" (משנה, כלאיים א,ח).
הסבר מדעי להימנעות אפשר למצוא בפטרייה התוקפת את ניצני הפרחים "המעלים אפר", ואינם עושים זרעים.

 

על תל שרע וקרבות סביבו במלחמת העולם הראשונה 
ראו בהרחבה נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה

תאנה מוצאה מההרים בקדמת אסיה , פרס, עיראק וטורקיה. היא עץ תרבות נשיר, בעל ענפים מאונקלים, המתנשא לגובה 2-6 מ',נופו רחב וענפיו מלבינים, הגזע נמוך וקליפתו אפורה , כמעט חלקה.
לתאנה עלים עבים, גדולים, רחבים, מחוספסים -שעירים בצדם התחתון ומפורצים ל-3-5 אונות, מאוצבעים כעין כף-יד. כשפוצעים את העלים והגבעולים ניגר מהם שרף חלבי דביק, מריר מאד.
הפגה היא התפרחת של התאנה. לפגה מבנה מיוחד במינו: מצעית התפרחת קעורה, דמוית כד חלול, והיא נושאת את הפרחים על שטחה הפנימי. פי הפגה סגור ע"י קשקשים רעופים המבודדים את חלל הפגה מהעולם החיצון.
הפרחים קטנים ומוסתרים בתוך הפגה; סגורים ומבודדים בתוך התפרחת – מצב זה יוצא מיוחד למינים בסוג פיקוס שאליו משתייכת התאנה. האבקת הפרחים נעשית על ידי צרעות זעירות. בחלק מהעצים במין זה עמודי העלי של הפרחים הנקביים בתוך הפגה קצרים. בהם מטילה נקבת הצרעה את הביצים והצרעות מתפתחות בתוךשחלות פרחי הנקבה. במקביל להתפתחות זאת מבשילה הפגה. משך ההבשלה של הפגה מתאים למשך ההתפתחות של הצרעות. כאשר בוקעות הצרעות הבוגרות מהפרחים שבתוך הפגה הן מפלסות את דרכן החוצה ובאותו זמן נושאות עימן אבקהשל פרחי הזכר שמרוכזים ליד הפתח שבראש הפגה. עץ זה הוא, אם כן, תורם האבקה ולכן נהוג לכנותו "עץ זכר". נקבת הצרעה נכנסת לפגה צעירה על עץ אחר, שעליו יתפתחו הפירות ולכן הוא מכונה "עץ נקבה", כאשר הפרחים בה מוכנים להפרייה ומביאה איתה את האבקה מפרחי הזכר בפגה בה היא גדלה. בפגות של "עץ הנקבה" עמודי העלי של פרחי הנקבה ארוכים יותר. לכן נקבות הצרעה לא מצליחות להטיל בהם את הביצים ולא מתפתחות בהן צרעות. אבל הפרחים בפגות אלה מואבקים ע"י הצרעות והפגה מבשילה לפרי תאנה ובו זרעים. בעלי מטעי התאנים מרבים בעיקר את עצי הנקבה אבל דואגים להביא אל המטע פגות מעצי זכר בשלב המתאים בו הן משחררוות את הצרעות נושאות האבקה.
מנגנון זה של האבקת הפרחים שבפגות על ידי צרעות הוא אופייני לכל הצמחים בסוג זה. ראו לדוגמא את תיאור ההאבקה בשקמה. לכל מין של פיקוס יש מיני צרעות מיוחדים הגורמים בו להבשלת פירות. גם צמחי הנוי מסוג הפיקוס דורשים פעילות  של צרעות, על-מנת שפירותיהם יבשילו. הצרעות המאביקות את הפיקוס הקדוש מצויים בארץ מזה זמן רב, ולכן הוא מבשיל פירות בשפע. אך עצי פיקוס השדרות, למשל, לא הבשילו פירות בארץ במשך שנים רבות כי לא היו כאן צרעות המסוגלות לגרם לתהליך זה. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעו ארצה מיני צרעות שגורמות מאז להבשלת הפגות של העצים ממין זה. יש ביניהן מין שמאביק את הפרחים בפגה וגורם ליצירת זרעים פוריים ויש גם מין שמטיל את ביציו בתוך הפגה מבלי להאביק את הפרחים ומבלי לגרום ליצירת זרעים. מין זה ניחשב לטפיל של המערכת הסימביונטית שבין העץ והצרעה המאביקה אותו.
התאנה מתחילה להניב פרי לאחר 4 שנים, והאסיף הקרוי ארייה, מתארך כיוון שהפרי אינו מבשיל בבת אחת. לפירות התאנה אין חיי מדף ארוכים, לכן משמרים אותם ע"י ייבוש- אלו הדבלים, שבימי אבותינו שימשו כמזון יסודי.
היום גדלים עצי תאנה רבים לצדי מעיינות, בבורות מים עתיקים ובבוסתנים עזובים, ופירותיהם מתוקים ואכילים.
יש אנשים שמקבלים גירוי בעור במגע עם עלי או ענפי התאנה. זו תגובה אלרגית חיצונית למגע בשערות שעל עלי התאנה ובמוהל שהיא מפרישה כשתולשים עלה או חותכים ענף.
המקור עמרם אשל אתר צמח השדה
הצמח במקורות – "למה נמשלה התורה כתאנה? שרוב האילנות.. נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה,.. לפי שאינה נלמדת לא בשנה ולא בשתיים".(במדבר רבה יב', ט'). התאנה היא עץ הפרי הראשון הנזכר בתנ"ך "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" "עלי תאנה" משמשים כמטפורה למשהו שרוצים לכסות כי מתביישים בו… אבל היא לא ממש מכסה את הבושה. התאנה מוזכרת יחד עם הגפן עשרות פעמים בתנ"ך ובמקורות בשבעת המינים, והיא מסמלת שלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו"…(מלכים א',ה,ה) פרי התאנה היה בימים ההם, טרם הסוכר, אחד מהממתיקים החשובים. התאנה נחשבת בין "הקרובים העניים" שבשבעת המינים, ויש אף ביטויי גנאי הקשורים לתאנה "גרגרת דרבי צדוק".. היה כינוי לאדם רזה ושדוף, ועוד.

*****

משמר הנגב

קיבוץ משמר הנגב נוסד בליל "11 הנקודות" במוצאי יום כיפור  תש"ז, אוקטובר 1946. ההשתייכות  התנועתית: בעבר, הקיבוץ המאוחד. בהווה: התנועה הקיבוצית.
השטח בו נמצא הקיבוץ נקרא אדמות 'עזאליה' שנרכשו בראשית שנות השלושים ע"י  משה סמילנסקי ונגאלו מאוחר יותר ע"י הק.ק.ל. השם הארעי היה ביר מנסור על שם הבאר הקרובה ובהמשך נקבע משמר הנגב.

ייחודו התנועתי הוא שמייסדיוהשתייכו ל"נוער הבורוכובי", תנועת הנוער שהשתייכה למפלגת פועלי ציון שמאל. בשנות הארבעים היא הקימה גרעין להתיישבות שישב כפלוגת עבודה על יד כפר סבא (מצודת בורוכוב). עוד בהיותה מושבה הגוף קלט חברי תנועה מצרפת, בלגיה ופולין ניצולי השואה.  בשנת 1946 "מצודת בורוכוב" התקבלה לקיבוץ המאוחד. עם העלייה על הקרקע אוחד הגוף עם הכשרת "המחנות העולים" וכעבור שנה עם גרעין מן "הנוער העובד". בעצם ימי המצור הגיעה קבוצת חניכים מן התנועה בארגנטינה.

השם משמר הנגב – השם 'משמר הנגב' שגור היום בפי כל. מלבד שמו של הקיבוץ, 'נגרר' השם גם לבסיס צה"ל הסמוך, וגם הצומת שלידו נקרא כך בפי הנהגים, למרות שמו הרשמי – 'צומת הנשיא'. כאשר עלה קיבוץ משמר הנגב על הקרקע, באותו לילה מפורסם במוצאי יום כפור תש"ז, כאחת מ-11 הנקודות, צויין בעיתוני יום המחרת שעל אדמות ביר מנסור, או ביר מנסורה, עלתה מצודת בורוכוב.   ביר אבו מנצור (זה שמה הנכון – באר אבי-המנצח) היא הבאר הנמצאת על הכביש בין שובל למשמר הנגב, במקום בו הוא חוצה את נחל גרר. גוש קרקעות קק"ל בסביבה זו נקרא על-שמה של הבאר, שלאחר קום המדינה זכתה לשם עברי: באר פיכֹל, על שמו של שר צבאו של אבימלך מלך גרר.
אחד הראשונים שכתב על הנקודות החדשות היה י' ברסלבסקי, כתוספת לספרו "ארץ הנגב". מעניין לקרוא את תיאורו: "משובל למשמר הנגב מסע 7 ק"מ דרומה-מערבה. הדרך עוברת ליד תחנת משטרה קטנה… ויורדת עד-מהרה אל זרוע אחת של נחל הבשור (ואדי שריעה), הרבודה סלעים, אבנים וחצץ [באותן שנים הוצע לזהות את נחל הבשור המקראי בואדי שריעה, בגלל סיפור דוד בצקלג. א.נ], ואל הבאר ביר-אבו-מנצור אשר בתוכה. מי הבאר מתוקים, הם נשאבים בעזרת גמל המושך אחריו חבל ארוך, ונמכרים בכסף. מאצל הבאר, שם מתחילה אדמתה של משמר-הנגב, ועד מקום הנקודה מסע רגעים מספר".
חצי שנה ראשונה, מיום הכיפורים עד פסח תש"ז, שימשו שני השמות לסירוגין. אפילו המנון הקיבוץ הלא-רשמי התחיל במילים "ביר מנסורה, ביר מנסורה…". רק בפסח תש"ז, באסיפת חברים נרגשת, בדיון סוער למדי, הוחלט לקבל את ההצעה שהועלתה ע"י "הועדה לשמות ישובים" שליד הקק"ל, לקרוא לקיבוץ בשם 'משמר הנגב'. היו הצעות נוספות, ולכל הצעה היו תומכים נלהבים. בוגרי 'הנוער הבורוכובי' שבין המייסדים רצו להישאר 'מצודת בורוכוב', שמה של הפלוגה בכפר סבא, בימים ששהו שם בהמתנה לאישור העלייה על הקרקע. בוגרי 'המחנות העולים' שכבר למדו את האזור, ביקשו לקרוא לנקודה 'גרר', שמו המקראי של חבל ארץ זה, ושל הנחל העובר צפונית לקיבוץ. שם קצר, הולם, נכון היסטורית. הציעו גם 'שרוחן' ו'בשור', הכל בעקבות הצעות זיהוי שונות לתל שריעה הסמוך ולנחל שלרגליו. אבל הרוב העדיף את 'משמר הנגב' וכך הוחלט. ההחלטה הועברה למוסדות, ואלו דיווחו לוועדת השמות שאישרה (במאי 1950 !) את השם ללא התנגדות.
מן הראוי להזכיר שאדמות האזור הוצעו למכירה כבר ב-1932. משה סמילנסקי, איש רחובות, "ח'ואג'ה מוסא" הידוע – רכש כמה מאות דונמים, ממש במקום בו הוקמה הנקודה שנים אח"כ. לאדמות אלו קראו המוכרים "ע'זאליה". סמילנסקי שידע ערבית על בוריה, קרא למקום "עופריה" [ע'זאל = צבי]. האדמות האלו הוצעו לרכישה ליהודים בפולין. מאחר שהישוב המתוכנן עופריה לא הוקם, רכשה קק"ל את האדמות והעבירה אותן לרשותה, ועליהן הוקם הקיבוץ. מומוס, מותיקי משמר הנגב, סיפר כי לאחר שנים שחי בקיבוץ גילה שאחת הנחלות של 'עופריה' נקנתה ע"י קרוב משפחה שלו מביאליסטוק שבפולין אשר נספה מאוחר יותר בשואה. אך השם 'עופריה' לא נשכח. כאשר נולד הבן הבכור של משמר הנגב, נבחר שמו – עופר. עופר גולן ז"ל נפטר לפני מספר שנים.
המקור: אבי נבון

ציוני דרך בתולדות הקיבוץ:
למן היאחזות עד תום מלחמת השחרור.הכרות עם סביבה לא-נודעת ועם התושבים הבדואים. מספר האנשים במקום היה מועט כדי החזקת הנקודה, חריש האדמות ועבודה בקו המים לנגב. שאר החברים עבדו לפרנסת הקיבוץ בגבעת ברנר ובמפעל ים המלח בסדום. החורף שלתש"ז–תש"ח היה מן השחונים ביותר והיווה הקדמה לשנות בצורת מרובות. עם פרוץ מלחמת השחרור  גויסו החברים לפלמ"ח (חטיבת הנגב) והשתתפו בפעולות המבצעיות בחזית הנגב.
מתום מלחמת השחרור עד 1964. גידול דמוגרפי מואץ משני מקורות: הצטרפותם של חברי תנועה מרחבי העולם (בלגיה, צרפת, אמריקה  הלטינית, וצפון אפריקה) וילודה גדולה. נוסד בי"ס במקום סביב גרעין זעיר של ילדי המקום וצירופם של ילדי חוץ וחניכי חברת נוער. נוצרו דפוסי חיים בתחום החברה, התרבות והניהול המשקי. המשק התבסס אך ורק על חקלאות תוך התנסות – לעתים קשה ומתסכלת – עם תנאי סביבה ואקלים חמורים. הנוי בראשיתו מהווה כתם ירוק יחידי בנוף הצחיח למחצה.
מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. עם ההכרה שאין לבסס קיום על חקלאות בלבד, נוסד המפעל התעשייתי הראשון ("פוליביד")  ובעקבותיו מפעל אלקטרוני ("פאמא"). ענפי החקלאות מתמקדים בגידולים בקנה מידה גדול. החברה נעשית רב-גילית ורבת פנים עם הצטרפות משפחות צעירות, עולים מרוסיה והורי חברים. המקור התנועתי מתדלדל והדור השני תופס מקום הולך וגדל בהנהגת הקיבוץ. בה"ס העממי והתיכון עוברים למסגרות אזוריות וב- 1978  נוסד אולפן לעולים חדשים. נעשה מאמץ להקנות לחברים השכלה והכשרה בכל התחומים. מרכז הכובד עובר מן הקולקטיב אל המשפחה הגרעינית במקביל למעבר מצריכה של מחסור אל רמת חיים סבירה.
מאמצע שנות התשעים לימינו. תהליך שתחילתו בסוף שנות השמונים מביא לשינוי מהותי באורחות החיים השיתופיים. במישור הסקטוריאלי  המהלך מתגלם בהפרדת המשק מן הקהילה. חלה ירידה דרסטית בילודה ועזיבה של הדור השני והשלישי. גובר משקלה של אוכלוסיה מתבגרת. התעשייה מהווה את מקור ההכנסה העיקרי  בצד ענפי החקלאות המתייעלים ע"י איחודם עם בית קמה השכנה (גידולי שדה ורפת) ב- 2004 הקיבוץ  עבר להפרטה. המקום קולט תושבים שילדיהם מאכלסים את מוסדות החינוך.
היישוב מונה כ-200 בתי אב ואוכלוסייתו כ-800 נפשו.ענפי הכלכלה העיקריים: "שקמה" – גידולי שדה במשותף עם בית קמה, רפתמשמר-קמה.  תעשייה: "פוליביד" , המפעל הגדול בישראל ליצור פוליסטרן מוקצף (קלקר). "פאמא" מפעלון לייצור מערכות ומכשירים אלקטרוניים. תיירות ואירועים: "מרכז אירועים". במתחם המרכז אולם אירועים מקורה, מהגדולים בדרום, בריכה מדשאה גדולה וכן אולם ספורט. "נגב אקולוגיה" חברה למיחזור פסולת.
המקור: אתר הקיבוץ

 

סוף דבר

סיבוב זה נמשך שעתיים ושלוש רבעי שעה
לא הרגשנו איך חלף הזמן.
נהנינו מכל רגע

***** 

למרות שבאזור זה דיוושנו מספר פעמים,
גם הפעם התחדשו  המראות שהיו מראות סוף הקיץ

*****

לטעמי יש חן רב למראות השדות היבשים
שמוכנים לקראת זריעה. 

*****

שהיינו ילדים, בבית ספר העממי
שחזרנו מחופשת הקיץ 
והתחלנו את שנת הלימודים החדשה למדו אותנו 
"סופו של הקיץ קשה מהקיץ… "
אמרו חז"ל: "מט"ו באב – תש כוחה של חמה".
אך גם אם בחודש אוגוסט נחלש חום השמש,
ומבשרי הסתיו בכלל וחצבים בפרט כבר נראים בשדות,
עדיין, חם מאוד! 
ההרגשה היא אכן, סופו של הקיץ קשה מהקיץ
ועל כך הוסיפו חז"ל  
"שלהי דקייטא קשיא מדקייטא"
למרות זאת, גם סוף הקיץ הוא עת מתאים לטיול
והמראות אכן מופלאים.

******

תודה לאיל ולדוד שיצאו איתי שוב לתור בשדות