יום למחרת הגשם, ביום שבת בבוקר (24/11/2018) יצאנו לטיול זה.

 

הפעם היינו קבוצה מצומצמת שכללה ארבעה חברים: אלי שחר (המוביל),  רועי אריק,  מיכאל סופר.

 

התכנסנו בתל יצחק, שם התחלנו ושם סיימנו.

 

המסלול, מעגלי, נגד כיוון השעון

*****

מסלול הטיול היה דומה, כמעט זהה לטיול קודם  שעשינו, בקייץ לפני שנתיים באוגוסט 2016, בין ובתוך יישובי גוש תל מונד ובעיר טירה. החלקים הראשון והאחרון היו זהים לקטע מסלול אחר, אף הוא בקייץ  לפני שנתיים, ביולי 2016 בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם. בתיעוד שני טיולים אלה ניתן לראות מראות נוספים שאינם נמצאים בתיעוד זה.

 

אזור הטיול

מרכז הארץ המאוכלס והמפותח 

בין כביש 6 במזרח ובין כביש 4 במערב;
במרחק קצר
מהיישובים טירה, טייבה וקלנסואה
שבתחומי הקו היורק
מטול כרם בצפון מזרח וקלקליה בדרום מזרח
שבתחומי הרשות הפלסטיני

האזור הגאוגרפי,  מרכז השרון 

יחידת הנוף, גבעות החול האדום

ההיבט המוניציפלי,

בעיקר תחום שיפוט המועצה האזורית לב השרון

מועצה אזורית לב השרון – שמה מעיד על מיקומה בלב השרון. שטח השיפוט שלה 57,000 נפש והיא גובלת בצפון במועצה אזורית עמק חפר, בכפר יונה ובפרדסיה, בדרום במועצה אזורית דרום השרון, במערב בנתניה, בקדימה ובאבן יהודה ובמזרח בטירה, בקלנסווה ובמועצה אזורית שומרון. בתחום המועצה מתגוררים כ- 22000 תושבים ב- 18 יישובים: 3 יישובים קהילתיים, 2 יישובים שיתופיים והשאר מושבי עובדים.  יישובי המועצה מאופיינים בהטרוגניות שלהם – יישובים וותיקים וצעירים ואוכלוסייה מעורבת.
המועצה אזורית לב השרון הוקמה בשנת 1984 מאיחוד שתי מועצות האזוריות: האחת, מועצה אזורית הדר השרון שכללה את יישובי גוש תל מונד והוקמה בשנת 1950 ונקראה בתחילה מועצה אזורית תל מונד; השניה, המועצה האזורית  השרון הצפוני אשר נוסדה בשנת 1951 ויישוביה גובלים בכביש נתניה – טול כרם. הרעיון לאחד את המועצות עלה כבר בשנת 1967. אך לא מומש. בשנת 2003 הוצא היישוב צורן מהמועצה וצורף לקדימה ליצירת מועצה מקומית קדימה-צורן.

גם בתחום שיפוט המועצה המקומית תל מונד 

 

דמות האזור בעבר

אזור ריק מיישובי קבע בשלהי המאה ה-19
ובשני העשורים הראשונים של המאה ה-20

תל מונד, היישוב העברי הראשון שהוקם בשלהי שנות ה-20

תמונת מצב במחצית שנות ה-40', ערב מלחמת העצמאות 

במשך שני העשורים הראשונים, אזור ספר מול הקו הירוק

גוש תל מונד – במשך תקופת היישוב טרם הקמת המדינה כפר הס, חירות, תל מונד, כפר זיו ועין ורד היוו יחד את גוש תל מונד. הקמת הגוש הייתה לקח שנלמד במוסדות היישוב ממשבר העלייה הרביעית. שיטת ההתיישבות התבססה על תפיסת תכנון חדשה של ריכוז מספר יישובים בעלי מאפיינים דומים הקרובים זה לזה, ועל שיתוף פעולה בין היוזמה פרטית, במקרה זה חברת מטעי ארץ ישראל בבעלות אלפרד מונד, לממסד ההתיישבותי הציוני, המחלקה להתיישבות בהסתדרות הציונית והמרכז החקלאי. ההתיישבות הגושית נועדה לחסוך בהוצאות תכנון ותשתיות, לספק מענה לצרכים הכלכליים, לחזק את הארגון הביטחוני, ולהרחיב את המערכת החברתית של המתיישבים. גוש תל מונד היה אזור ההתיישבות המתוכנן הראשון בארץ אשר נוצר כאמור סביב פרדס תל מונד.
המקור ולהרחבה על גוש תל מונד ראו: רינה (רייניץ) אידן, עירית עמית-כהן וניר מן (עורך) (2013 ) השרון וכל נתיבותיו, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 140 – 159

תמונת מצב היישובית הנוכחית

המסלול, קטעיו,
המקומות והמראות

קטע ראשון
יציאה מתל יצחק
לעבר פאתי הדרומיים של אבן יהודה
מעבר מתחת למחלף בני דרור
טיפוס בגבעות לעבר תל מונד
מעבר בתוך תל מונד 

כביש 553 – הוא כביש רוחב אזורי, המוביל ממחלף פולג במערב ועד יעף במזרח. תוואי הכביש עובר בין יישובים חקלאיים ומושבים, והוא חוצה את כביש 4 במחלף דרור (לשעבר צומת בני דרור). הכביש הוא אחד מצירי הרוחב החשובים בשרון הצפוני והוא מקשר בין צירי האורך הארציים – כביש 2 וכביש 4. אורכו של הכביש כ-9 ק"מ. קטע הכביש בין מחלף פולג לבין מחלף דרור רב מסלולי, וחלקו שממזרח למחלף דרור הוא כביש צר ללא הפרדה בין-מסלולית. חרף היותו ציר תחבורה מרכזי ומשמעותי, תוואי הדרך נעדר גישה להולכי רגל ורוכבי אופניים. הכביש חוצה את מסילת החוף, ועקב כך נוצרו בו בשעות אחר הצהריים פקקים כבדים.

******

צומת בני דרור הוא מחלף שמוקם ממזרח לאבן יהודה המאפשר זרימת תנועה ללא רמזורים בכביש רחב. במקום בוצעה הפרדה מפלסית באמצעות גשר במסלולו של כביש 553, מעל כביש מספר 4. הגשר מותאם למהירות נסיעה של 90 קמ"ש והכביש מתחתיו למהירות של 100 קמ"ש. מצפון למחלף נסלל כביש 4 עם שני נתיבים לכיוון. מדרום למחלף מורחב כביש 4 עד למחלף הדרים לשלושה נתיבים לכל כיוון. בעקבות בניית המחלף צומת אבן יהודה מזרח בוטלה. פרויקט בניית המחלף כלל גם הסדרת תוואי נחל דרור, הקמת גשר להולכי רגל לחציית כביש 4 מצפון למחלף, לצורך יצירת חיבור בין אבן יהודה למרכז המסחרי וקריית החינוך לב השרון. מתחת לכביש 553 מוקמו מעברים חקלאיים לכלי רכב. כמו כן הוסדרה תעלה המנקזת את נחל דרור המתנקז בהמשך לנחל פולג. בתחום המחלף, נסלל מסלול ייחודי לתחבורה ציבורית, אשר יאפשר גישה מהירה לאוטובוסים העושים את דרכם בקווים מצפון לדרום ולהיפך. הפיכת צומת בני דרור העמוסה למחלף החלה ביולי 2011 בפרויקט מטעם החברה הלאומית לדרכים בהשקעה של 320 מיליון ש"ח. מחלף בני דרור נחנך על ידי שר התחבורה בדצמבר 2013. אולם ימים אחדים לפני פתיחתו לתחבורה שקע חלקו העליון של המחלף בעשרות סנטימטרים לאחר הגשמים העזים שירדו באותה עת ופתיחתו נדחתה ל-11 באפריל 2014. עבודות גינון והשקיה בסביבות המחלף נמשכו, עם סיום הפרויקט, עד אוקטובר 2015.

תל-מונד נוסדה כמושבה בשנת 1929 והיא נקראת ע"ש אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) – ציוני אנגלי, תעשיין ואיש חזון אשר בעקבות ביקורו בארץ ובעידודו של חברו הטוב חיים וייצמן החליט להקים את חב' "מטעי ארץ ישראל" אשר רכשה קרקעות, נטעה פרדסים והציעה חלקות מעובדות ליהודי העולם. תפיסת עולמו הכלכלית אשר הייתה משולבת ברעיון ההדרים התגשמה במלואה כאשר בד בבד עם הפיתוח המואץ, שומרים פרנסי הישוב בקנאות על בניה צמודת קרקע, גינות ופינות נוי מטופחות.
בסוף שנת 1929 הוקם מחנה צריפים (מחנה תל מונד) על גבעה במרכז האזור (שרידים ממנו ניתן לראות בחלקה המזרחי של המושבה). במחנה התגוררו פועלי חברת 'מטעי ארץ-ישראל' וחברי ארגוני ההתיישבות. בשנת 1931 נבנו  בתל-מונד הבתים הראשונים (7 בתים בשכונת הפקידים) על-ידי החברה והם נועדו למגורי הלורד מלצ'ט, משפחתו ומנהלי  החברה. אחד משבעת הבתים משמש כיום כמרכז התיעוד – שריד נוסף להסטוריה של המקום. במקביל לנטיעת הפרדס ועיבודו מכרה החברה  לפועלים שעבדו בפרדסים חלקות קרקע להקים עליהם בתים ומשקי-עזר ובמשך הזמן הפכו לשלושה מושבים סביב תל מונד: כפר הס, עין ורד וחרות. בחלוף הזמן רכשה קק"ל שטחי קרקע נוספים להקמת שכונת פועלים – שכונת זיו (רחובות התבור, הגלבוע, מצדה, הגולן). בשנת 1944 הגיעו לתל מונד עולים חדשים מתימן שהתגוררו תחילה באוהלים ולאחר מכן הקימו את שכונת יעקב (רחובות התמר, התאנה וחלק מהאלון).
אחרי קום המדינה הוקמה בתל מונד מעברת-עולים גדולה. הוקמו שכונות וולפסון, שפרינצק, אלי כהן  וחלק מרחוב הדקל. בשנת 1954 קיבלה תל-מונד את מעמדה כמועצה מקומית. בחלוף הזמן גדלה והתרחבה המושבה באופן הדרגתי ומבוקר.

 

שטח השיפוט המועצה הוא כ- 8.000 דונם מתוכם מחצית אדמה חקלאית ומחצית שטח בנוי וקרקע המיועדת לבניה. כאשר בשנים האחרונות ניתן דגש מיוחד על תכנון קפדני של השירותים הציבוריים והתאמתם לקליטת משפחות חדשות ונוספות – וזאת בכל הקשור לאיכות החיים ולאיכות הסביבה. בשנים האחרונות הוקמו שכונות חדשות, גנים ופינות נוי, ככרות, תשתיות חדישות בכל הישוב ועוד – כל זאת יחד עם שמירה קפדנית על צביונה הכפרי והייחודי של המושבה.
המקור: אתר המועצה המקומית

קטע המסלול
דרומה לחירות
והלאה למשמרת
צפון מזרחה דרך פרדסי מהדרין
לעבר כפר הס

חירות – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ובו מתגוררים 1200 תושבים ושטחו 3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1930 על ידי קבוצת פועלים אנשי העליה הרביעית – יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה בשנת 1927. אנשי הקבוצה היו פעילים החברים בארגון "חרות יהודה". מקור השם היישוב לציון 1,800 שנה למרד בר כוכבא ומלחמתו לחרות ישראל. על המטבעות מתקופת מרד בר-כוכבא מוטבעות המלים "חרות יהודה" ומכאן שמו הראשון של הארגון. ענפי המשק העיקריים: פרדס, מטעים, לול, תרנגולי הודו ופרחים.

משמרת – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ובו מתגוררים 400 תושבים ושטחו 3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1946 על ידי חיילים משוחררים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מקור שם היישוב סמל לעמידת הגבורה של חיילים משוחררי הצבא הבריטי  ששמרו על המולדת. ענפי המשק העיקריים: לול ופרחים.

 

מהדרין הינה התאגיד החקלאי הגדול והמוביל בישראל. מהדרין הוקמה בשנת 1952 והינה חברה ציבורית משנת 1963. החברה נשלטת על-ידי נכסים ובניין (45.41%) והפניקס (41.42%). מהדרין הינה היצואנית הישראלית מספר אחת של פרי הדר. בישראל, עיקר פעילותה בתחום עיבוד פרדסים ומטעים, אריזה, ייצוא ושיווק של הפרי, תפעול בתי קירור, ניהול מקרקעי החברה ונכסים מניבים. בחו"ל, מתמקדת מהדרין בשיווק ומכירה של תוצרת חקלאית ישירות ובאמצעות חברות בנות. פעילויות מהדרין כוללת: עיבוד חקלאי – עיבוד חקלאי של כ- 53,000 דונם פרדסים ומטעים, מתוכם 13,000 דונם שנמצאים בבעלותה (בחכירה). בתי קירור – תפעול של כ- 37,000 מ"ר בתי קירור בארץ ובצרפת.  אריזה-  אריזת כ-170 אלף טון פרי וירק ב-7 מפעלי אריזה ברחבי הארץ. שיווק בארץ – שיווק של כ-60 אלף טון פרי טרי  וכ-70 אלף טון לתעשייה במחזור של כ-220 מיליוני ש"ח. פעילות ייצוא – יצוא של כ-250 אלף טון פרי וירק במחזור של כ-1.04 מיליארד ש"ח. ניהול מקרקעין ונכסים מניבים – השכרת 66,000 מ"ר של סככות ומפעלי אריזה. מקור והרחבה

כפר הס – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומתגוררים בו 950 תושבים ושטחו כ-3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1933 במסגרת "התיישבות האלף" על ידי אנשי העליה השלישית – יוצאי פולין, רוסיה ורומניה, חברי ארגון "יזרעאל". היישוב נקרא על שם משה הס מחבר הספר "רומי וירושלים". בזמן מלחמת העצמאות היה היישוב בקו החזית ובשני העשורים הראשונים היה יישוב ספר שסבל מפגיעות מסתננים שהגיעו משומרון וחצו את הקו הירוק. ענפי המשק העיקריים: פרדס, מטעים, לול, תרנגולי הודו, פרחים וירקות.

קטע המסלול
מכפר הס מזרחה
צפונה לעזריאל
הלאה ליעף וכפר יעבץ
מערבה לפורת
דרומה לעין שריד ועין ורד

עזריאל מושב המשתייך למושבי "הפועל המזרחי". מתגוררות בו כ-120 משפחות. המושב הוקם בשנת 1951 כיישוב ספר והוא קרוי על שמו של אחד מפעילי "חובבי ציון" בגרמניה, הרב עזריאל הילדסהיימר. המתיישבים הראשונים היו עולים מתימן שהתפרנסו מענפי חקלאות שונים, בהם: פרדסנות, לולים, מטעי פירות, גידולי ירקות ופרחים. כיום פרנסת רוב התושבים היא מעיסוקים אחרים, ובהם מקצועות חופשיים, אך יש בהם גם חקלאים המגדלים פרחים לייצוא, בעיקר לבורסת הפרחים בהולנד. בשנים האחרונות הורחב המושב (בעקבות "הפשרת" קרקעות חקלאיות לבנייה) ונוספו לו כ-40 משפחות מהזרם הדתי לאומי, מכל קצוות הארץ, אשר בנו את ביתן במושב.

יעף – הוא מרכז בין כפרי שהוקם בשנת 1968 ושרת את היישובים: כפר יעבץ, עזריאל ופורת. שמו של היישוב הוא ראשי תיבות של שמות שלושת המושבים המקיפים את היישוב כפר יעבץ, עזריאל ופורת, היות שהוקם כמרכז כפרי של האזור. עם זאת, כיום היישוב עצמאי ואינו משתייך לאף אחד מן היישובים הנ"ל מספר תושביו כ-200. הוא מוגדר כיום יישוב קהילתי בן כ- 30 יח"ד המתוכנן להרחבה לכדי כ- 70 יח"ד.

כפר יעבץ – מושב המשתייך לאיגוד המושבים "הפועל המזרחי". הוקם ב- ד' בניסן תרצ"ב – 10 באפריל 1932. מקור השם: ע"ש הרב זאב יעבץ, היה סופר, היסטוריון ומחנך, והראשון שהנהיג נטיעות בט"ו בשבט. היה מייסדי תנועת המזרחי העולמית. המתיישבים הראשונים: עזבו בזמן מלחמת השחרור. לאחר המלחמה עלה ארגון, "נצר יששכר" מיוצאי פולין ורומניה. בשנת 1954 אוכלס היישוב ע"י יוצאי תימן שמרביתם הגיעו מהגליל. כיום מספר תושביו  550 ושטחו: 3,800 דונם. ענפי המשק העיקריים: פרדס, לול ופרחים.

פורת – מושב המשתייך לאיגוד המושבים "הפועל המזרחי". נוסד ב-ל' בניסן תש"י – 17 באפריל 1950. מקור השם: היישוב נמצא בנחלת שבט מנשה והברכה אשר יעקב אביו ברך אותו:  "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין: (בראשית, מ"ט, כ"ב). מייסדי המושב הם 315 עולים מחבל גריאן אשר בלוב, דרומית לבירה טריפולי. במחוז הולדתם, התגוררו במערות החצובות באדמת הטין. נשות המושב הצטיינו באריגת שטיחים. היום, מס' תושבים 800 שטחו:  3,000 דונם.  ענפי המשק העיקריים: פרדס, לול ופרחים.

עין שריד – הוא יישוב כפרי שהוקם בשנת 1950. ראשוני המתיישבים, כ-60 משפחות בני גלויות שונות, נשלחו לעין שריד על ידי מרכז הקליטה של מפא"י. בשנים הראשונות סיווג היישוב לא היה חד משמעי והוא הוגדר פעם כמושב עובדים ופעם כשיכון עולים. מקור השם עין שריד הוא על שם המתיישבים הראשונים, שריד מיהדות אירופה. גרסה שונה לשם הישוב אומרת שהשם לקוח משם המעיין שנמצא בשכונה החדשה המזרחית בתוך גן השעשועים – ושמו היה עין שאראת. בשנת 1957 הצטרף היישוב אל המועצה האזורית הדר השרון שבשנת 1984 הפכה, כאמור, למועצה אזורית לב השרון. בשנת 1989 הוגדל היישוב, בשנת 1994 הוקמה ההרחבה הראשונה המכונה "עין שריד החדשה", ובשנת 2009 הוקמה הרחבה נוספת במערב היישוב. עין שריד מונה כיום כ-1200 איש.

עין ורד, מושב ובו ובשטח ההרחבה שלו מתגוררים בו   1600 תושבים ושטחו  3,800 דונם.  ענפי המשק העיקריים של חקלאי המושב הם : פרדס, לול, משתלות נוי, כוורות, פרחים ומשתלות הדרים. המושב הוקם בשנת 1930 על ידי אנשי העלייה הרביעית ממזרח אירופה שהתאגדו כבר ב-1926 ב"ארגון מתיישבי תל אביב" וחיפשו מקום התיישבות עד שנמצא להם המקום הנוכחי בו נחפרה באר הפעילה עד היום. בשנת 1932 נרשם הארגון כאגודה שיתופית ובשנת 1935 החליטו חברי המושב להחליף את שמו מ"ארגון חקלאי תל אביב" ל"עין ורד" על שמו של מעיין סמוך בשפה הערבית – "עין אל-וורדת" (מעין היורדות לשאוב מים). במהלך העלייה החמישית הצטרפו ליישוב עולים מיהדות גרמניה וזו הייתה התקופה בה ניטעו פרדסים והוקמו לולי תרנגולות. אחרי סיום מלחמת העולם השנייה הגיעה למושב דרך עליית הנוער והסוכנות היהודית קבוצה של כ-50 ילדים ניצולי שואה מיוון. ילדים אלו נקלטו על ידי משפחות חברי המושב וגדלו בבתיהם. במהלך מלחמת העצמאות עמד היישוב בקו החזית, ואף הותקף בסוף מאי 1948 בידי חיל המשלוח העיראקי, שנהדף לבסוף .מהלך השנים שחלפו מאז קלט היישוב משפחות ובודדים נוספים, מספר הבתים הבנויים גדל ומספר העוסקים בחקלאות קטן. בתחילת שנות התשעים הוקמה הרחבה ראשונה של תושבים שאינם חקלאים ונוספו כ- 24 משפחות. במהלך העשור הקודם הורחב המושב עוד בכ 120 בתים בשתי הרחבות, צפונית ודרומית וכתוצאה מכך המושב שינה פניו כשקיים רוב לתושבים שאינם בעלי נחלות ואינם חקלאים

קטע אחרון
מעין ורד מערבה 
לאורך נחל דרור 
מעבר בתוך בני דרור
חציית כביש 4
לאורך דרום אבן יהודה
בשטח הבנוי ובשטחים החקלאיים 

נחל דרור – שאורכו פחות מ-10 ק"מ הוא אחד מיובליו של נחל פולג וראשיתו בגבעות בין מזרח לתל מונד ובין כפר הס.

מושב בְּנֵי דְּרוֹר הוא אחד מיישובי המועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם ב-12 במאי 1946 (י"א באייר תש"ו) על ידי חיילים משוחררים מהצבא הבריטי, שלחמו בחזיתות איטליה וצפון אפריקה (בעיקר מצרים) במלחמת העולם השנייה. הרעיון להקמת המושב נולד עוד ב-1941. המקימים שירתו ביחידה העברית של פלוגת ההנדסה והחימוש 544, והיו ברובם טכנאים. לפיכך, לכאשר הוקם המושב, נעשה בו שילוב בין חיי חקלאות ותעשייה. שם המושב מסמל את שאיפת מייסדיו לחיי חופש. בני דרור הוקם כמושב שיתופי. שטחו 3,200 דונם ענפי המשק העיקריים הם  פרדס, רפת, לול, מפעל לייצור ריהוט חדרי ילדים, ממפעל לאריזות ומפעל לנרתיקי משקפיים ואזור התעסוקה – קניון דרורים. על אדמות היישוב הוקמו בית המועצה, המרכז הקהילתי וקרית החינוך "דרור" וכפר גמלאים ("פרוטיאה בכפר"). המושב הוסיף שכונות חדשות ב"בני דרור החדשה" לפני כעשור וכיום מתגוררים שם תושבי חוץ אמידים. מאבק הבנים על הקרקעות שרכשו נמצא במאבק משפטי עם הממשלה.

*****

סוף דבר

טיול מענג זה נמשך חמש שעות,
מתוכן שלוש שעות ושלוש רבעי שעה רכיבה
ושעה ורבע עצירות,
חלק מהן לצורך מעבר גדרות, סוללות עפר ושערים

*****

למרות שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו מטיילים באזור
גם הפעם היה מעניין לדווש בו 
שמחתי שוב להסתובב באזור
שאינו נכלל במפת הטיולים ברגל ובאופניים

*****

אין ספק שאחרי רדת הגשם,
הרכיבה בדרכי החול נעימה יותר.

תודה

לאלי שהכין את המסלול,
רכב לפני והוביל אותנו בבטחה
תודה לכולם שהיו סבלניים
לרכיבה האיטית שלי
ונתנו יד וסייעו בנקודות
בהם התקשיתי בהליכה

 

טיול זה נערך ביום שני (19/11/2018) והיה חלק מסדרת סיורי דיווש להכרת ירושלים בחורף תשע"ט.

 

הרעיון להתחיל את הטיול בשעה 11:00, לדווש כחמש שעות ולסיים לקראת חשיכה.

 

בטיול זה החלטנו להסתובב בדרום העיר.

 

לטיול זה הגיענו ארבעה: ארז צפדיה (עומר), לוי אבנון (חמדיה), דורון דורי (ירושלים)  ואני (מבשרת ציון)

 

התחלה:
ליד המרכז לבטיחות בדרכים,
ברחוב יהושוע ייבין
למרגלות שכונת נייות

המסלול

 

קטעי המסלול, המקומות והמראות

קטע ראשון:
גן ניות,
לאורך רחוב הרצוג
מול שכונת גבעת מרדכי
עמק הצבאים

העבודות להקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה החלו ב-28/5/2018 רשמית במתחם צומת פת – אחד הצמתים הסואנים והצפופים בעיר. עבודות התשתית יימשכו כארבע שנים, ובסופן יחלו העבודות להנחת המסילות, שיימשכו כשנה נוספת. כחלק מעבודות התשתית תבוצע הפרדה מפלסית וישוקע מקטע הכביש הרצוג-גולומב, לאורך 50 מטרים, על מנת לאפשר נסיעה רציפה בין רחוב הרצוג לבין רחוב גולומב. שיקוע קטע הכביש יפחית את עומסי התנועה בצומת וייצור מדרג תנועה ברור בין כלי הרכב לרכבת הקלה.
לאורך השנה הראשונה יבוצעו עבודות התשתית בשולי הדרך, ברחובות הרצוג וגולומב ובצומת פת. יש לציין כי בשלב זה, שיימשך כאמור כשנה, הסדרי התנועה בצומת פת יישמרו במתכונתם הנוכחית, ולא צפוי כל שינוי בקווי התחבורה הציבורית המגיעים לצומת, הן מבחינת תדירותם והן מבחינת מקום התחנות.

הקו הירוק יהיה הקו השני של הרכבת הקלה שיפעל בירושלים, אשר יהפוך אותה לעיר בעלת רשת תחבורה ציבורית נגישה המבוססת על רכבת קלה. הקו הירוק ישרת כרבע מיליון מתושבי העיר ויחבר בין מוקדי העניין: שני הקמפוסים של האוניברסיטה העברית, מרכזי התעסוקה הגדולים של תלפיות, השכונות הגדולות בעיר ומוקדי הפנאי הגדולים במלחה: אצטדיוני ספורט, גן חיות והקניון. אורך הקו – 19 ק"מ ומספר התחנות לאורך הקו – 36. הקו הירוק יתחיל בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ימשיך ברחוב שרגאי, שדרות לוי אשכול, רחוב חטיבת הראל, רחוב בר אילן, רחוב שרי ישראל, שדרות שז"ר (הכניסה לעיר), קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, מחלף בייט, רחוב הרצוג, צומת פת, רחוב דב יוסף, ויסתיים שכונת גילה . בנוסף, יכלול הקו שלוחה לאזור התעסוקה בתלפיות, מאזור רחוב הפרסה, רחוב פייר קניג, רחוב התנופה ורחוב רבקה – באורך של כ-3.1 ק"מ.
מקור ופירוט מקטעי העבודות

עמק הצבאים או עמק פרי הר (במפות ישנות: עמק רקפת) הוא עמק פתוח המשתרע על שטח של 205 דונם בלב ירושלים, בין שכונות מגורים וכבישים סואנים (בין גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין).
הוא קרוי "עמק הצבאים" על שם עדר צבאים החיים בו, ו-"עמק פרי הר" על שם האגודה החקלאית של הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים. הקיבוצים חכרו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל בתמורה לקרקע שהייתה בבעלותם באזור המרכז. הקרקע שימשה את הקיבוצים למטרות חקלאיות, עד שהשימוש החקלאי בה הפך להיות לא כדאי מבחינה כלכלית. מאחר שמדובר בקרקע מבוקשת מבחינה נדל"נית ניסו כמה יזמים לשנות את ייעודה למטרות בנייה. לאחר מאבק ארוך של תושבים וארגונים אזרחיים, יוזמת הבניה בוטלה, ובמקומה תוכנן פארק טבע-עירוני לרווחת הציבור.
לאחר שנים של מאבק ציבורי רחב נגד תוכניות בנייה בעמק, נפתח פארק למבקרים במרץ 2015. בפארק, המנוהל על ידי החברה להגנת הטבע מרכז מבקרים, מסלולי הליכה ואגם, והוא מהפארקים העירוניים הפתוחים הגדולים ביותר בישראל, ופארק הטבע העירוני הגדול בישראל. מלבד 25 הצבאים החיים בו מקיים העמק מגוון ביולוגי הכולל מגוון מערכות צומח, מכרסמים, זוחלים וטורפים.
היום, פארק עמק הצבאים מהווה אתר טבע משמעותי בירושלים, והוא אחד משטחי הטבע היחידים בישראל בהם חיים צבאים ארץ ישראלים בצורה מוגנת ומבוקרת. בפארק מבקרים מאות אנשים ביום, הוא פתוח כל ימות השבוע והכניסה אליו חופשית ובחינם.

קטע
צומת גולמב
אצטדיון טדי
מול קניון מלחה
מעלה שכונת מלחה
מורד לגן החיות
חציית מסילת הברזל
פארק נחל רפאים

אצטדיון טדי – אצטדיון כדורגל הנקרא על שם ראש עיריית ירושלים, טדי קולק. אצטדיון טדי הוקם בשנת 1992 (החליף את אצטדיון ימק"א), ומשמש כיום כמגרשה הביתי של קבוצות הכדורגל בית"ר ירושלים והפועל ירושלים. האצטדיון מכיל כ-34,000 מקומות ישיבה, והוא האצטדיון השני בגודלו בארץ, לאחר אצטדיון רמת גן. האצטדיון נחשב לאחד המתקדמים והמטופחים בארץ.

קניון ירושלים (קניון מלחה) – הוקם על ידי קבוצת 'קניוני עזריאלי' נפתח בשנת 1993. הקניון מהווה מוקד משיכה מרחבי ירושלים, ויש התולים בו את היחלשותו של מרכז העיר הירושלמי.
הגן הטכנולוגי ירושלים (ג.ט.י) – מתחם גדול שבו ממוקמים מספר בניינים ומגדל ובו 17 קומות. בנוסף קיימים עוד שלושה בנינים המאוכלסים על ידי חברות היי טק, טכנולוגיה, בנקאות(הנהלת בנק לאומי בירושלים וסניף ראשי), מדיה בינלאומית, פרמקולוגיה, מוסדות אקדמיים (האוניברסיטה הפתוחה, מכללת ג'ון ברייס, המכללה החרדית ירושלים), משרדים שונים ועוד.
תחנת הרכבת ירושלים מלחה – התחנה נפתחה ב-9 באפריל 2005 ומשמשת כיום כתחנת קצה למרות שתוואי המסילה עליה היא נמצאת ממשיך עד לתחנת הרכבת הישנה של ירושלים(אך המסילה אינה במצב תפעולי כיום). התחנה ממוקמת בקילומטר 76.269 מתחנת הרכבת תל אביב דרום, או 175.029 קילומטר מתחנת חיפה מזרח.

מלחה היא שכונה בדרום-מערב ירושלים. השכונה גובלת בדרום ביער גילה, במזרח בקטמונים, בצפון ברמת שרת, קריית היובל ועיר גנים, ובמערב בגבעת משואה. היא כוללת את בתי הכפר הערבי אל-מאלחה שתושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות, לאחר פרשת דיר יאסין. השם העברי שניתן לשכונה עם צירופו לשטח המוניצפאלי של ירושלים הוא מנחת, על שם העיר המקראית מנחת ששכנה באזור.
הכפר הערבי אל-מאלחה היה זירה של קרבות מרים במלחמת העצמאות. עד ההכרזה על מדינת ישראל, היה הכפר נקודה אסטרטגית ממנה צלפו כוחות ערבים על ירושלים. אנשי האצ"ל לחמו באזור הכפר. הוא נכבש בידי צה"ל ב-14 ביולי 1948 ותושביו נמלטו. שטח הכפר והאדמות סביבו סופחו לירושלים המערבית, יחד עם שטחי הכפרים עין כרם, ליפתא, דיר יאסין וכפרים נטושים נוספים שהיו בתקופת המנדט הבריטי מחוץ לגבול השיפוט של העיר.
בשנות ה-50 יושבו הבתים הנטושים של מלחה בעולים, רובם מכורדיסטן, ומיעוטם מתוניס וממרוקו. בראשית ימיה נחשבה לשכונה מרוחקת ונחשלת, הסובלת מהזנחה ומיושבת באוכלוסייה מעוטת יכולת. בנוסף, קרבתה לקו הגבול הירדני, פגמה בתחושת הביטחון במקום. עם השנים, ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים החלו אנשי בוהמה לגלות עניין באופי הכפרי והציורי של השכונה, על בתי האבן הערביים שנשתמרו בשלמותם וסמטאותיה הצרות. בשכונה החל תהליך איטי ובלתי-מאורגן של שימור ושיפוץ חלק מהבתים.
בשנות ה-90 החל גל פיתוח גדול בסמוך של מלחה ההיסטורית. בצד בתי הכפר הישנים קמה שכונה של בתים פרטיים, קוטג'ים ודירות יוקרה. בסמוך הוקמו אצטדיון טדי, היכל הכדורסל של ירושלים, גן טכנולוגי, היכל פיס ארנה, וקניון ירושלים (הידוע לרוב כ"קניון מלחה") – מהגדולים והמצליחים בקניוני ישראל.
בשנת 2005, עם חידוש קו הרכבת ההיסטורי תל אביב-ירושלים שעבר בסמוך לשכונת מלחה, נבנתה במלחה תחנת הרכבת הראשית של ירושלים. בנוסף, פועל במקום מסוף מרכזי לאוטובוסים לשכונותיה הדרום-מערביות של העיר וליישובי יהודה.
הסמטאות שבשכונה הישנה (שבסיסה בתי הכפר הערבי) נקראות על שם ספינות מעפילים. רחובותיה של מלחה החדשה נקראים על שם בעלי חיים, בשל הקרבה לגן החיות התנ"כי הסמוך.

קטע 
פארק המסילה
בית צפאפפה
אזור מלאכה ותעשייה תלפיות 
קצות דרך בית לחם ודרך חברון 

היום בית צפאפא היא שכונה ערבית בדרום ירושלים. היא תחומה ממזרח על ידי דרך חברון וגבעת המטוס, מדרום תחומה השכונה בידי שכונת גילה, מצפון תחומה השכונה בידי אזור התעשייה תלפיות, ושכונות קטמון ופת. במערב תחומה השכונה בידי שכונת שרפאת וכביש גילה.

להרחבה אודות בית צפפה ראו ירושלים, בין אבו תור ובין בית צאפפה ועמק רפאים

מחנה אלעלאמיין – בגבולה המערבי של תלפיות ובצד הכביש אל בית לחם. הוקם במלחמת העולם השנייה, ונקרא בשם הערבי של שדה הקרב בצפון אפריקה שבו נחלו הבריטים ניצחון על הגרמנים והאיטלקים. אחרי צאת הבריטים היה המחנה מעברה גדולה לאלפים עולים מארצות שונות. לאט חוסלה המעברה ותושביה הועברו אל השיכונים חדשים. במקום המעברה, נבנו שיכונים חדשים ברחוב דרך חברון בסמוך לאזור התעשייה

 

קטע דרך חברון
אל קיבוץ רמת רחל
פארק עצי הזית
למול צור בהאר

פארק עצי הזית

עמודי הזית הוא פסל סביבתי השוכן במרכזו של פארק עמודי הזית, ממזרח לקיבוץ רמת רחל. הפסל עוצב על ידי הפסל רן מורין בשנת 1991. הוא עשוי משלושה עמודים שגובהם 15 מטרים והוא נראה היטב מרחבי ירושלים. בראש כל עמוד צומח עץ זית בן עשרות שנים וענפי שלושת העצים מתחברים זה לזה. בבסיס העמודים שלוש מדרגות המובילות אליהם, ומתחת להן מערך ממוחשב הדואג לדישון עצי הזית שבראש העמודים ולהשקייתם. בכניסה לרחבת הפסל נצבים שני עצי זית נוספים הצומחים מתוך פירמידות עשויות אבנים לא מסותתות. ענפי שני העצים מתחברים זה לזה ויוצרים מעין שער כניסה לאתר. סביב הפסל נטועים כ-200 עצי זית ב-27 שורות בתוכנית מעגלית המובילה לעמודי הזית, ושלושה שבילים מרכזיים מובילים ממנו בצירים המכוונים לאתרים משמעותיים בנוף: "ציר ההרודיון", "ציר בית לחם" ו"ציר ים המלח".לדברי יוצר האתר, עץ הזית הוא "סמל לחוסן, לפוריות ולשלום". למאפיינים השונים של הפסל ישנן פרשנויות שונות; יש הרואים בשלושת עצי הזית שבראש העמודים את שלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכן אלגוריה לעם ישראל, שעל אף שגורש מהארץ הוא שב לחיות בה. יש הרואים בפסל המחשה לניתוק השורשים מהקרקע, והחייאתם באמצעות הטכנולוגיה – סמל לציונות. ישנם המצביעים על המיסטיות של הספרה 3, כמתווה דרך-אמצע בין כוחות מנוגדים ומביאה לידי הרמוניה ושלום.

קטע שכונות ארנונה ותלפיות
מתחם שגרירות האמריקאית
קריית מוריה
טיילת ארמון הנציב
יער השלום
שולי שכונת אבו תור
השכונה שנבנתה על שטח מחנה אלנבי
שכונת בקעה

אַרְנוֹנָה (לעיתים נקראת בשם "תלפיות") היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין אזור התעסוקה תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את ארנונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים. החל ממאי 2018, החלה לפעול במתחם השכונה השגרירות האמריקאית בישראל לאחר שהועברה לירושלים מתל אביב.

טיילת  שרובר הממוקמת בשכונת תלפיות מזרח,נבנתה במימון קרן גבריאל שרובר, וקרויה על שמו של גבריאל שרובר, בנה של הנדבנית גיטה שרובר. בנייתה החלה ב-1987, והיא נחנכה שנתיים לאחר מכן. הטיילת נבנתה על פי תוכניות של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון. הטיילת ממוקמת בין קצה טיילת האז על רכס הר העצה הרעה בקרבתארמון הנְציב לבין רחוב נעמי בשכונת אבו תור. הטיילת אמורה לדמות שני עולמות שונים בו זמנית: האחד דמוי-מדבר וכפרי, ואילו השני עירוני ומתוחכם. המתח בין שני העולמות מתאפשר בין הקרבה לעיר מחד, והצמחייה והקרבה למדבר מאידך. לאורך הטיילת נבנו פרגולות המצלות על ספסלים הצופים לעבר יער השלום, הר הזיתים והרי מואב. במרכז הטיילת נבנתה רחבה למופעים, ומולה ספסלי אבן. לצדי הרחבה מצויים חדרי הלבשה. בעת בניית הטיילת נטעו לאורכה שבעת המינים וכן למעלה מ-600 עצי זית, עצי חרוב ודובדבן. בנוסף, בטיילת אף שוחזר מוביל מים מימי בית שני שנועד להביא מים לירושלים מכיוון דרום. טיילת שרובר היא אחת מארבע היצירות הארכיטקטוניות שנבחרו לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה בשנת 1991.

מנזר סנט קליר

המנזר האיטלקי סנט קלייר  נמצא סמוך לכביש המוביל אל בית לחם ולכביש המוביל אל בניין מטה האו"ם (ארמון הנציב) בשולי רמת תלפיות. המנזר נקרא על שמה של "הנזירה קלרה הקדושה". קלרה פעלה במרכז איטליה במאה ה-13 וייסדה מסדר קלריסיות משלה. המנזר נבנה בשני שלבים: הראשון בשנת 1888–1889 והשני בתחילת המאה ה-20.  זהו המסדר הראשון והיחיד בארץ. את המנזר בנו צרפתים בסגנון בנייה צרפתי ובתוכו פועל מסדר איטלקי.
מקור והרחבות 

הכניסה למנזר סנט קליר

מחנה אלנבי הוקם בסיום מלחמת העולם הראשונה, אחרי כיבוש ירושלים בידי הצבא הבריטי. נקרא ע"ש מפקד הכוחות הבריטיים גנרל אלנבי . הוא שימש את כוחות ממשלת ארץישראל המנדטורית. נכבש במבצע קלשון במלחמת העצמאות. שימש את צה"ל במשך שלושה וחצי עשורים של המדינה. אחר כך הועבר למשטרה. בשנות ה-90 פונה ושטחו הוסב לבניית שכונת מגורים.

הרחבה אודות שכונת בקעה ראו בשכונת בקעה והמושבה היוונית שבירושלים

קטע
קצה שכונת בקעה
פארק המסילה
המושבה הגרמנית
בית הקברות הטמפלרי
המושבה הגרמנית
שכונת קטמון
מנזר סן סימון
שולי שכונת קריית שמואל

בית הקברות הטמפלרי במושבה הגרמנית,

מושבה היוונית נמצאת בסמיכות למושבה הגרמנית. רחובה הראשי הוא רחוב יהושע בן נון המקביל לרחוב עמק רפאים שנקרא בתקופת המנדט רחוב אפתימיוס .

הרחבה אודות המושבה היוונית ראו בשכונת בקעה והמושבה היוונית שבירושלים

******

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" – גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזרסן סימון, ונבדלת מן "הקטמונים" גאוגרפית, היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית. מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ומדרום-מערב שכונת גוננים או קטמונים. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון. ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. הגרסה השנייה היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון. מקור שמה העברי של השכונה גונן, שלא נקלט בקרב תושבי העיר, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967, והתגוננותה מפני התקפות הירדנים. מרבית רחובות השכונה קיבלו שמות מתקופת מלחמת השחרור ותקומת ישראל: "השיירות", "מחלקי המים" (בתקופה שבה ירושלים הייתה במצור והמים חולקו במשאיות לשכונות), המצור, "יורדי הסירה", "משמר העם", "החי"ש", "הפורצים" (על שם גדוד של הפלמ"ח), "הפלמ"ח", "הגדוד העברי", "כובשי קטמון", "כ"ט בנובמבר", "החי"מ", "הל"ה", "הגדנ"ע", "חיל נשים", "תל-חי", "בית אשל", "יד מרדכי" ו"נגבה" (שלושה יישובים שעמדו בפני התקפות קשות במלחמת השחרור), "מבצע קדש" ו"נתיב זהרה", על שם זהרה לביטוב. מקור והפניות

*****

קטמון התחילה להתפתח כשכונה ערבית החל משנת 1900 בערך. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19. היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות קדושות. הריחוק של השכונה מן העיר קסם לערבים, שנענו למודעות שהציעו להם לגור בסביבה עם "אוויר נקי" ושאליה ניתן להגיע "בכביש עגלה" (כלומר: דרך סלולה). החלקות היו גדולות (כ-500 מטר רבוע), ואפשרו בניית בתים גדולים. היהודים, לעומתם, העדיפו שלא לרכוש קרקעות באזור זה, משום ששכן בסביבתן של שכונות נוצריות. אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה וצמחה השכונה, שלפני המלחמה הספיקו להיבנות בה רק בתים בודדים. רבים מהבתים שנבנו הם בתים מפוארים מאוד וברובם גרו משפחות ערביות-נוצריות. היא נחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה, בה התגוררו פקידים שעבדו בשירות המנהל והצבא הבריטי. אחד התושבים הידועים בשכונה היה ח'ליל אל-סכאכיני, סופר, מחנך, ומנהיג לציבור הערבי-נוצרי. נציגויות דיפלומטיות זרות התמקמו בה ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, סוריה ולבנון. בניין הקונסוליה האיטלקית שהוקם באותו תקופה, משמש אותה עד היום.
הגיוון בארצות המוצא ובעדותיהם של תושבי השכונה (היו ביניהם יוונים-אורתודוקסים, קתולים, ארמנים ועוד), והיותם משכילים, הקנתה לשכונה אופי קוסמופוליטי. ילדי השכונה למדו בבתי ספר פרטיים, שבחלקם שפות הלימוד היו אנגלית,גרמנית או איטלקית. הפעילויות התרבותיות היו מערביות באופיין, ורבים מתושבי השכונה היו חברים במועדון ימק"א. הלבוש המקובל היה אף הוא מערבי באופיו: שמלות מעוצבות לנשים וחליפות ועניבות לגברים. בשכונה פעלו גם מספר בתי מלון קטנים ובהם סמירמיס שפוצץ בתחילת 1948 על ידי ההגנה. בשכונה היה גם בסיס ומועדון ספורט בריטי, שבחלקו הפך לאחר קום המדינה למגרש קטמון של קבוצת הפועל ירושלים. לימים הוקמו במקום בתי דירות. הבניה בשכונה הייתה בשני סגנונות עיקריים, בינלאומי ואקלקטי. המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מאורכים לאורך חדרי המדרגות. מקור והפניות 

מנזר סן סימון בשכונת קטמון

סוף דבר

טיול מענג זה
נמשך כחמש וחצי שעות,
מתוכן שעתיים עצרנו 

*****

אין חדש,
כמו תמיד היה
תענוג לדווש בעיר

****

נמשיך להסתובב בחדווה ובשמחה
בעיר המרתקת והרב גוונית הזאת

 

 

ביום שבת (10/11/2018) הגעתי בשעת בוקר לבבית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים.

 

 

במקום נערך טקס הזיכרון השנתי לחללי חיל המשלוח המצרי שלחם בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכלל חיילים מהממלכה המאוחדת, מושבותיה, הדומיניונים שלה ובעלות בריתה.

*****

טקס זה מתקיים מדי שנה ב-10/11, או 11/11 – יום הפסקת האש וסיום מלחמת העולם הראשונה.

*****

על בית קברות צבאי בירושלים ועל ועדת חבר העמים לקברי מלחמה אחראית עליו ראו בית העלמין הצבאי הבריטי בהר הצופים, הטקס השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץישראל

טקס הזיכרון אורגן ע"י הקונסוליה הכללית הבריטית במזרח ירושלים שמייצגת את ממשלת בריטניה בעניינים פוליטיים, מסחריים, ביטחוניים וכלכליים בשטחים הפלסטינים: בירושלים, בגדה המערבית ובעזה.

 

הטקס כולל דברי הספד ואזכרה, תפילות, תרועת חצוצרה, נגינת חמת חללים והנחת זרים על המצבה הראשית.

********

 

למרות שנכחתי בטקס בשנה שעברה,
אני מוצא עניין במכובדות שלו,
ובמשתתפים: נספחים צבאיים, דיפלומטיים ואנשי דת.

הפעם התמקדתי בצילום האנשים.

 

*******

הכנות אחרונות

התכנסות 

דברי הספד ותפילה

תרועת אבל

הקהל

הנחת זרים

לאחר הטקס

 

******

סוף דבר
טקס זה שנמשך כשעה
הוא מרשים ומכובד.
מומלץ להגיע
להר הצופים
להשתתף בו
פעם אחת לפחות!

 

 

 

 

לסיור-טיול זה יצאתי לבד בשעות הצהרים המאוחרות ביום שני (5/11/2018).

 

תכננתי אותו לאחר הטיול הקודם  רמת גן, שכונות, גנים ואתרים לאורכה ולרוחבה של העיר שנעשה בתחילת אביב תשע"ח.

 

גם בטיול זה בקשתי לתור את העיר על מנת להכיר אותה טוב יותר וגם על מנת ללמוד על תולדותיה ולשם כך נעזרתי בשני מקורות האחד. והשני

******

גבעתיים היא עיר במחוז תל אביב בישראל מאז שנת 1959. היא גובלת מכיוון מזרח וצפון ברמת גן ומכיוון צפון מערב ודרום בתל אביב.

ראשיתה של גבעתיים היה עם הקמת בורוכוב בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אז העלתה קבוצת פועלים הצעה להקמת שכונת פועלים באזור תל אביב, שתהיה מבוססת על עקרון שיתוף ועזרה הדדית. המטרה העיקרית של חברי הקבוצה הייתה לאפשר לפועלים העירוניים לחיות בנפרד, כל אחד עם משפחתו והשקפתו החברתית. על פי התוכניות נכלל בכל בית משק עזר, שנועד להקל על הפועל ומשפחתו. לשכונה, שהייתה שכונת הפועלים הראשונה בארץ, החליטו חברי הקבוצה לקרוא על שם דב בר בורוכוב, שהיה ממקימי תנועת "פועלי ציון", ורעיונותיו השפיעו ביותר על תנועת העבודה הציונית.

שטח שיפוטה של העיר 3,238 דונם והיא מונה כיום כ 60,000 תושבים ומספר בתי האב כ- 23,000.

 גבעתיים נוצרה מאיחוד של שש שכונות, שהוקמו במרחק-מה זו מזו, צמחו במפוזר במהלך 14 השנים שבין 1922 ל-1936 והן לפי סדר הקמתן שכונות "בורוכוב" (1922), שכונת "שֵנקין" (1925), שכונת "פועלי הרכבת" (1931), שכונת "רמב"ם" (1933), שכונת "קריית יוסף" (שכונת חאפ) (1934) ושכונת "ארלוזורוב" (1936). שכונות אלה היו שונות בהרכבן האנושי, הדמוגרפי והסוציו-אקונומי ובמטרות אותן הציבו לעצמם יוזמי ומייסדי כל שכונה ושכונה. חרף שונות זו, כורח המציאות אילץ אותן להתאחד, מאחר ולא יכלו עוד לשאת בעול השירותים הציבוריים שניתנו לתושביהן בנפרד. כל השכונות אוחדו בשנת 1942 למועצה מקומית אחת שמעניקה שירותים מוניציפליים מאוחדים.

עם סיום מלחמת העולם השנייה וראשית העלייה הגדולה לארץ, הוקמו בגבעתיים שכונות נוספות של ארגון עולי רומניה, הונגריה תימן ופולין. חברי "ההגנה" הקימו את שכונת רוזנשטיין. בשנת 1949 נבנה שיכון "נוה חייל" עבור חיילים משוחררים. כמו כן הוקמו שיכונים לעובדי חברת החשמל, עובדי קופ"ח, המרכז החקלאי ושיכון המורים. גבעתיים הוכרזה כעיר בשנת 1959.

מספר מאבקים עמדו בפני המועצה המקומית: הראשון, הקמת ועידת בניין עצמאית. התביעה מומשה בשנת 1950. השני, סיפוח קרקעות הגובלות בגבעתיים. המחלוקת בעניין הובילה להתערבות ראש הממשלה, ובעקבותיה צורפו לגבעתיים 900 דונם. השלישי, סיפוח נחלת יצחק לגבעתיים. הפרשה שעוררה פולמוס ציבורי, הועברה לערכאות משפטיות שפסקו לטובת תל אביב באוקטובר 1958.יוזמה שעלתה, לאחד את גבעתיים עם רמת גן ותל אביב לגוש מוניציפלי אחד, לא התקבלה. זאת בין השאר בשל התנגדותו של שמעון בן צבי

*****

מיקום העיר על רכס הכורכר 

מקור השם "גבעתיים" בשתי הגבעות על רכס הכורכר שעליהן הייתה בנויה העיר כשהוכרזה: גבעת בורוכוב וגבעת קוזלובסקי.

למעשה העיר משתרעת על ארבע גבעות: גבעת בורוכוב, גבעת קוזלובסקי, גבעת רמב"ם וגבעת פועלי הרכבת.

המסלול מעגלי, עם כיוון השעון

****

קטע ראשון
התחלה דרך יצחק רבין פינת רחוב הרצוג
שכונת נחלת גנים
אזור התעשייה הדרומי

היכל יהדות ווֹהלין (מכונה גם בית ווהלין) הוא מרכז הנצחה לזכר קהילת יהדות ווהלין שנספתה בשואה, אשר נמצא בגבעתיים, מול אזור המסחר והתעשייה כורזין.
ההיכל הוקם על ידי האיגוד העולמי של יוצאי ווהלין, על מגרש שהקצתה לשם כך עיריית גבעתיים, ותוכנן על ידי האדריכל ישראל לוטן, בסגנון הברוטליזם. בנייתו החלה ב-1965 ונסתיימה ב-1969.
בבית ווהלין פועלת משנת 1975 שלוחת בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה של יד ושם. המרכז משלב עשייה חינוכית ייחודית עם הנצחת השואה ופונה למגוון רחב של קהלי יעד, כגון: תלמידים, מורים, מדריכים לפולין, אנשי כוחות הביטחון והקהל הרחב.
בהיכל ספרייה, המהווה שלוחה של ספריית "יד ושם" בירושלים, ובהּ מצויים ספרי מחקר וזיכרונות, כתבי עת, ספרות יפה ותוכניות לימודים בנושא השואה, וכן תוכניות לימודים להוראת השואה, עבודות שנכתבו בידי מורים, עבודות גמר של סטודנטים ותלמידי תיכון ואף אוסף סרטים בנושא השואה. נוסף על כך בהיכל אודיטוריום המארח אירועים שונים.
על גבי קיר הכניסה להיכל ווהלין חרותים כאלף שמות של פרטיזנים ולוחמים יהודים יוצאי ווהלין – אלו שנפלו בקרבות ואלו שנפטרו לאחר המלחמה

קטע המסלול
גן רבקה,
רחוב הסתדרות,
רחוב המאבק
רחוב עמישב
ושכונות דרום העיר

בית הספר התיכון על שם שמעון בן-צבי (ידוע בכינוי תיכון שָׁבָ"צ) הוא בית ספר תיכון ממלכתי ארבע-שנתי שנוסד ב-1966, והוא קרוי על שמו של שמעון בן צבי, ראש העיר הראשון.
"גן רבקה" ("גן הדרום"), על-שם רבקה שטרום, שהייתה מנהלת בית הספר "מצדה" במשך 12 שנה (בית הספר שינה את שמו לאחר מכן ל"יגאל אלון"). בגן פסל שיש לזכר בני העיר שנפלו במערכות ישראל. הפסל נוצר בשנת 1988 על ידי הפסל מרדכי כפרי.

*****

קטע המסלול גן חיל האוויר,
שיכון עובדי קופת חולים,
שיכון חברת חשמל
תאטרון גבעתיים

תיאטרון גבעתיים על שם יצחק ירון הוא התיאטרון העירוני של העיר גבעתיים והוא הוקם בשנת 1996.

קטע המסלול גבעת רמב"ם ושכונת שנקין

שכונת גבעת רמב"ם – נוסדה בשנת 1933 היא נקראה כך משום שתחילת בנייתה היתה בעת שצויין בארץ-ישראל, ובעולם היהודי מלאות 800 שנה לפטירת ר' משה בן מימון (הרמב"ם), היא, במידה רבה, יוזמתו של אדם אחד – ישראל טייבר: איש עסקים, יזם ופעיל בתחום רכישת הקרקעות וההתיישבות בארץ. לטייבר נודע, שקבוצת אנשים רכשה קרקע ממוכר ערבי, "לא רחוק משכונת נחלת יצחק", אך עקב קשיים וסיבוכים, עומדת העִסקה להתבטל וכספם של הרוכשים צפוי לרדת לטמיון. הוא נכנס בעובי הקורה, ולא רק שסיים את הרכישה בחיוב, אלא אף דאג לרוכשים הראשונים והרחיב את הנחלה. טייבר לא הסתפק בכך. המיוחד בהקמת שכונה זו, שהיה בה מראשיתה תכנון מודרני, הכבישים נסללו וצינורות המים והביוב הונחו עוד לפני הקמת הבתים. כך צמחה לה גבעת רמב"ם – דרומית לשכונת בורוכוב ולשכונת שינקין הקיימות, ואל מול הכפר הערבי העוין סַלַמֶה. המקום היה אחד הגבוהים בכל האזור, ולא בכדי כינוהו הערבים "תל אל הווה" (הר הרוחות). מגדל המים של גבעת רמב"ם, בראש האתר הגבוה ביותר בה, היה במשך שנים נקודת-ציון חשובה, ונראה למרחק של קילומטרים.
תחילה היתה השכונה קטנה ומרוחקת. ישראל טייבר ומשפחתו נמנו עם ראשוני המתיישבים, והדבר נסך ביטחון גם בשאר התושבים, שהרי אם "עשיר" נודע כמותו מוכן להתגורר דרך קבע במקום, יש לו עתיד גדול. בשנים הראשונות למדו ילדי גבעת רמב"ם בשכונת בורוכוב. מאוחר יותר הוקם בשכונה בית-ספר עצמאי.
את השכונה ניהלה "חברה לשירותי ציבור" שהקים טייבר, ומניות היסוד שלה היו בידיו ובידי בני משפחתו. חברה זו חלשה על כל הרכוש הציבורי במקום וסיפקה את השירותים לתושבים, בדרך כלל לשביעות רצונם. בניגוד לשכונות אחרות בסביבה, גבעת רמב"ם נוהלה כגוף פרטי ונחשבה לשכונה "בורגנית".
במשך שנים היתה גבעת רמב"ם העמדה הקדמית נוכח השטחים הריקים מדרומה וממערבה, עד לכפר הערבי סלמה. בימי המאורעות נורו עליה יריות מדי פעם, אך תושבי המקום, בסיוע נוטרים, השיבו אש ולא אִפשרו למתנכלים להתקרב אליה. בעת מלחמת העולם השנייה, כשתל-אביב הופצצה על-ידי מטוסים איטלקיים, העבירו כמה מוסדות, ובראשם חברת החשמל, את משרדיהם לשכונה.
היהלום שבכתר השכונה היתה בריכת השחייה המקומית. מאות מתושבי האזור ואלפים מתושבי תל-אביב וגוש דן נהרו אליה בחודשי הקיץ. זו היתה בריכת השחייה הציבורית הראשונה בארץ, ושמה של גבעת רמב"ם יצא בשל כך למרחוק. בתקופה מאוחרת יותר נודעה השכונה גם בשל הימצאות אולפני "גבע" לייצור סרטי-קולנוע בתחומה. תחילה פעלו האולפנים בבית העם של השכונה, שניבנה וניתן לה על-ידי ישראל טייבר, ואחר-כך הם עברו למעון הקבע שלהם ברחוב וייצמן. במשך שנים, בעיקר בשנות ה-50 ,ידעו האולפנים תקופת פריחה ונוצרו בהם מאות יומני-קולנוע וסרטים עלילתיים נודעים.

בריכת רמב"ם היא בריכת שחייה שנבנתה בגבעת רמב"ם בשנת 1945 – הבריכה הציבורית הראשונה שהוקמה ביישוב העברי, על שטח של עיריית גבעתיים. הבריכה חודשה ופעילה עד היום.
בריכת השחייה נחנכה בתחילת אוגוסט 1945, בשכונת גבעת רמב"ם על ידי "החברה לפיתוח בריכות שחייה", בתכנונו של האדריכל מאיר הורמן. הקמת הבריכה היא פרי יוזמה של המורה לחינוך גופני, אלי פביאן ומוכתר גבעת רמב"ם, ישראל טייבר שאמר בנאום בטקס החנוכה: ""תרבות הגוף היא עניין חשוב ושחייה היא אקט בריאותי, אך יחד עם זאת אין לשכוח את תרבות הרוח"".
בריכת רמב"ם הקדימה את בריכת גלי גיל שנפתחה שנה מאוחר יותר. בטקס חנוכת הבריכה גזרה את הסרט הגברת סוניה אמירוב והשתתפו ילדים מ"הפועל" מ"מכבי-עתיד". גודלה של הבריכה הוא 25 מטר לאורך ו-12.5 מטר לרוחב ועומקה מתחיל מ-90 ס"מ ועד ל-2.5 מטר. לצידה ניבנתה בריכה קטנה לפעוטות.

המקור

*****

שכונת שינקין הייתה השנייה במניין השכונות שיצרו בשנת 1942 את היישוב העירוני גבעתיים, היתה שכונת שנקראה על שמו של מנחם שינקין – עסקן, רוכש קרקעות, ממייסדי תל-אביב שינקין, שנספה בתאונת-דרכים בארצות הברית בעת שליחות ציונית. ראשיתה בשנת 1925– שלוש שנים לאחר ייסודה של שכונת בורוכוב.
מייסדי השכונה היו שונים, במידה רבה, משכניהם בשכונת בורוכוב. הם היו בעלי מלאכה וחנוונים מתל-אביב הסמוכה, שבאותם הימים – ימי העלייה הרביעית – זכתה לפיתוח מואץ ומחירי המגרשים והדירות האמירו בה מחודש לחודש. הם תרו אחר שטח "מחוץ לעיר", שבו יוכלו להתיישב ולהקים בתים במחיר נוח יחסית.
הקרקע והרכוש הציבורי נרכשו על-ידי "קהיליית ציון אמריקאית", חברה שהקימו יהודים בארצות הברית, שעסקה ברכישת קרקעות בארץ-ישראל ובהקמת יישובים (בלפוריה, הרצליה, עפולה ועוד). על ימיה הראשונים כתב אחד המייסדים: "שכונת שינקין בדֵלה ומבודדת, קטנה ודלילה, ללא סימן של דרך, פרט לשני רחובות ארוכים ומפותלים ששני השכונה הקטנה נשענה כמעט בכל על שכנתה הגדולה 8 ואדיות עמוקים מפסיקים אותה". שכונת בורוכוב – בחינוך, בתרבות ובראש וראשונה באספקת המים.
המתיישבים הראשונים, בני משפחותיהם וילדיהם זוכרים ומזכירים את השממה הגדולה שבתוכה החלה לצמוח השכונה. מקצת המתיישבים היו חקלאים ולהם רפתות. החלב ומוצריו נמכרו הן בשכונה עצמה, בשכונות הסמוכות, ברמת-גן ובתל-אביב.
בית-הספר של השכונה (שני צריפיו הראשונים הוקמו במקום בו נמצא כיום בית-הספר "גורדון") נקרא "המקביל", לציון היותו מקביל למוסד החינוכי הגדול והמוכר יותר ממנו בשכונת בורוכוב. ביום למדו בו תלמידים ובלילה הוא שימש כמק"ל, מקום לימוד, של 7 ה"הגנה". וממשיך פרנקל: "היחסים בין השכנים היו הדוקים. ליד כל בית קטן היתה גינת ירק ועצי פרי. בשכונת שינקין בנו בתים קטנים, ואחר-כך בנו האחים גולדשטיין בתים משותפים. הכל מסביב היה חולות… סלילת כביש הבטון בשכונה היתה אירוע חשוב… חיי 9 התרבות היו משולבים עם חיי התרבות של שכונת בורוכוב".
תושבי השכונה הקימו אגודה שיתופית בע"מ, שנרשמה כחוק, והתקינו תקנות לרווחת החברים, בני משפחותיהם והשכונה בכלל. שכונת שינקין ראתה עצמה כיישוב כפרי; והאחר, תושביה ביקשו לשוות לה אופי שיתופי (קואופרטיבי), אף שרובם נמנו, לפחות בהתחלה, עם חוגי המעמד הבינוני. יש להניח כי הקִרבה לשכונת בורוכוב סייעה לעיצוב קווי-אופי אלה של שכונת שינקין.
מבין השכונות שהקימו את גבעתיים בשנות הארבעים, לא נחשבה שכונת שינקין לאחת המובילות. בהמשך, בעקבות הקמת גבעתיים  תוך פרק זמן קצר הפכה השכונה ללב שטח השיפוט של המועצה. בתחומה נבנו משרדי המועצה, מוסדות חינוך, קולנוע, בנקים, בתי-עסק וכדומה.

קטע המסלול
שכונת קריית יוסף,
שכונת בורכוב, כיכר נוח,
שכונת פועלי הרכבת

שכונת קרית יוסף – נוסדה בשנת 1934 ונקראה ע"ש יוסף בן יעקב ורחל שהיו אזרחי מצרים. בלילה אחד בשנת 1934 ,בעצם ימי העלייה החמישית שהביאה לארץ- ישראל רבבות עולים חדשים מדי שנה. מצוקת הדיור, בעיקר בתל-אביב, היתה קשה ביותר. והנה עברה מפה לאוזן ידיעה, שלא הרחק מהעיר הגדולה, בין שכונת בורוכוב לנחלת-יצחק מצוי שטח קרקע גדול (כ-80 דונם), שמי שחפץ בכך יכול להקים עליו מבנה כלשהו, וכל הקודם זוכה. בן לילה הוקמו על השטח עשרות רבות של מבנים זמניים, צריפי עץ ופח, והמקום זכה לכינוי "שכונת חאפ" (ביידיש – חֲטוֹף!). אין צורך לומר שלא קדמו למעשה התיישבות זה שום תכנון או התארגנות מסודרת.
ראשית השכונה קודם לכן, בשנת 921 רכשה קבוצה של יהודים אמידים ממצרים את השטח האמור, והתכוונה להקים עליו בתי-נופש. לא ברור כיצד התפשטה השמועה על "אדמה חינם", וברור שהדבר לא מצא חן בעיני הבעלים החוקיים. אלה איימו בתביעות משפטיות, ואילולא נחלץ לעזרת המתיישבים צבי לוביאניקר (לבון), מראשי חברת "שיכון" של ההסתדרות, אין ספק שהעניין היה מגיע לבתי המשפט ולהתערבות משטרתית. לוביאניקר פדה את רוב השטח מבעליו, חילק אותו לחלקות וסייע למשתכנים בהלוואות ארוכות-טווח.
תרומתם של יהודי מצרים לרכישת הקרקע לא נשכחה, ושם השכונה – קרית יוסף – ביקש להזכיר את אחד מראשוני העברים במצרים, הלוא הוא יוסף, בנו של יעקב אבינו.
קרית יוסף – עקב ההקמה החפוזה, חוסר התכנון, העדר כבישים וקיומם של מבנים זמניים לרוב – נחשבה במשך שנים לשכונה בעייתית. בשלב מאוחר הוזמן מהנדס העיר רמת-גן, מגידוביץ', לתכנן בדיעבד את השכונה, דבר שגרם לסיבוכים אין סופיים ולחיכוכים עם מקצת המתיישבים.
לאחר שהוקמה המועצה המקומית גבעתיים, וקרית יוסף נכללה בתחום השיפוט שלה, רווח מעט לשכונה.  ואולם, בעיותיה של השכונה לא נפתרו בנקל, בעיקר בגלל היקפן המצומצם של החלקות שעליהן הוקמו הצריפים המקוריים. רק במאמצים ממושכים של כמה פעילים מהשכונה ואִתם המועצה המקומית גבעתיים, ולאחר מכן העירייה, הוכנה לשכונה בשנות ה-50 15 תכנית-אב, והיא עלתה בסופו של דבר על דרך המלך.

*****

שכונת בורוכוב – אם השכונות אשר נוסדה בשנת 1922 על שמו של דב בר בורוכוב ממנהיגי תנועת הפועלים היהודית ומייסד מפלגת "פועלי ציון". היתה זו שכונת הפועלים העירונית הראשונה בארץ, הוקמה בה הצרכנייה הציבורית הראשונה בארץ. בית הספר העמלני וסניף תנועת הנוער העובד היו מהראשונים והחשובים בארץ. במרוצת הזמן גדלה השכונה והתרחבה. השכונה החזיקה על כתפיה עול כבד בהחזקת השירותים של תשתית כבישים ודרכים, מכון מים, בתי ספר יסודיים, גני ילדים ובית עם. ממשלת המנדט עמדה מנגד, כל העול נפל על כתפי התושבים ורעיון איחוד השכונות החל להתגבש. בביקורו של מושל המחוז, קרוסבי, בקיץ 1941 מסר שמעון בן צבי על המצב בשכונה וביקש להחיש הקמת מועצה מקומית מאחר ועוד לפני כן הביעו נציגי השכונות את הסכמתם העקרונית לכך.
שכונת בּוֹרוֹכוֹב על שם המנהיג הציוני-סוציאליסטי בֶּר בָּרוּכוּב (ובפי כל – בורוכוב), 2, שנפטר ברוסיה בשנת 1917 ,בהיותו בן 36 בלבד, הוקמה באביב 1922 ,אך שורשיה מוקדמים יותר. מאז תום מלחמת-העולם הראשונה פעלה קבוצה של צעירים למען הקמת שכונת-פועלים בסמוך לעיר שהחלה אז להתפתח – תל-אביב. הרעיון היה שהפועלים ומשפחותיהם לא יתגוררו בעיר ה"קפיטליסטית", אלא יבנו את בתיהם כמה קילומטרים ממנה, בחיק הטבע, ואף שיעבדו בעיר, יקימו לעצמם משקי-עזר לצד בתיהם בשכונה.
במשך כשלוש שנים עלו ונפלו הצעות שונות למיקום השכונה. בין השאר דובר נכבדות בשטחים שבדרום יפו, בצפון תל-אביב, ליד מקווה ישראל ועוד. במרס 1920 הוצע לחברי הקבוצה היוזמת, בראשות דוד שניידרמן, להצטרף אל מייסדי "עיר גנים", שלאחר מספר שנים נקראה רמת-גן. הם סירבו ועמדו על דעתם להקים לעצמם שכונה נפרדת, ובלשונם: "קהילת עובדים עירונית אוטונומית".
לבסוף נפל הפור. שטח של 600 דונם בשכונת ג'בליה שבדרום יפו (כיום לא הרחק מבת- ים) עמד להירכש. אלא שהחלום הגדול, שכמעט זכה להתגשם, התרסק בימים הראשונים 3 של מאי 1921 .ערביי יפו התפרעו ורצחו עשרות יהודים, ביניהם את הסופר הנודע יוסף חיים ברנר, דבר שגרם לעזיבה המונית של יהודים את העיר הערבית. אין פלא בדבר, שלאחר כשלושה חודשים קיבלה האסיפה הכללית של חברי הגרעין המייסד את ההחלטה הבאה: "לרגל המאורעות נברא בשבילנו מצב כזה שכמעט כל החברים שללו קניה זו [בג'בליה]".
עתה הופנו העיניים מתל-אביב מזרחה, לעבר הגבעות הסמוכות ליישוב החדש עיר-גנים. קוימו מגעים עם המוסדות המיישבים, הסתדרות העובדים שזה עתה קמה והקרן הקיימת, ובסופם הוסכם כי לרשות אנשי הקבוצה המייסדת יועמד שטח של 300 דונם, מהם יחולקו ל-90 החברים 225 דונם (5.2 דונם למשפחה), 30 דונם לקבוצה חקלאית שהתעתדה להקים משק שיתופי גדול, והשאר לצורכי ציבור, לרבות בית-ספר, גן ציבורי, בית-עם, בריכת-מים ואנדרטה לזכרו של בורוכוב. יום העלייה על הקרקע נקבע לי"ט בניסן תרפ"ב, 2 באפריל 1922 ,בעצם ימי חול המועד של חג הפסח באותה שנה.
תחילה עלו חברי הקבוצה החקלאית ואחריהם כמה ממתיישבי השכונה, שנאחזו באדמה השוממה. הוקם צריף ראשון ולידו הוצבו כמה אוהלים. תוך כמה חודשים החלו לקום בתיה הראשונים של השכונה, ולצִדם משקי העזר. תקופה ארוכה סבלו המתיישבים ממחסור במים, שאותם קיבלו בצינור דק-קוטר מעיר-גנים הסמוכה. רק משכרו באר ראשונה, ולאחריה בארות נוספות – רווח להם, ולימים הם סיפקו ממימיהם גם לשכונות החדשות שקמו בסמוך להם. מספר הבתים גדל משנה לשנה. משקי העזר, המטעים שניטעו והפרדסים שהקיפו את השכונה, העניקו לה צביון כפרי. במקביל לה צמחה עיר-גנים, ששינתה שמה לרמת-גן, 4 ופעמים אחדות, בשנות ה-20 וה-30 הועלו הצעות לאחד את שכונת בורוכוב עם שכנתה הגדולה יותר, או לפחות לקיים בית-ספר אחד. מסיבות שונות, ובעיקר משום רצונם של שני הצדדים לשמור על ייחודם, לא יצאו תוכניות אלה אל הפועל.

שכונת בורוכוב החליטה להרחיב את שטחה ואת מספר תושביה. בקיץ 1925 אישרה הקרן הקיימת רכישת חלקה גדולה, כדי להרחיב את השכונה בעוד 160 משפחות, כך שבנוסף ל-90 משפחות המייסדים עתיד היה היישוב להגיע להיקף נכבד של 250 משפחות. החדשים הצטרפו אל הוותיקים במהלך שנת 1929 ולמרות קשיים ראשונים התערו אף הם במקום. אליהם יש לצרף את חברות משק הפועלות בפאתי השכונה, שבאו במקומם של חברי הקבוצה החקלאית.
בינתיים הפכה שכונת בורוכוב לשם דבר בארץ. במשך שנים זו היתה שכונת הפועלים הראשונה ואף היחידה בארץ, ורבים עלו אליה לרגל ללמוד את כלליה ואורחות חייה. בעיקר נודעו חיי התרבות שלה, שהתרכזו סביב "חצר אלדמע", משכנה של משפחת הצייר, השחקן, המורה והבוהמיין אברהם אלדמע. בבית זה ובחצר הסמוכה לו נערכו רוב ההופעות האמנותיות והתרבותיות של השכונה, לרבות הצגות התיאטראות הגדולים דאז – אוהל, הבימה והמטאטא.
בחג העשור (אפריל 1932 הגיע מספר תושבי השכונה ל-734 ליישוב היה במידה רבה אופי חקלאי: במשקי החברים היו פרות גזעיות ומקומיות, עגלות, בהמות עבודה, עופות, שטחי ירקות ופירות 4 ומטעי הדר בהיקף של 150 דונם.
הרחבה נוספת של השכונה היתה באמצע שנות ה-30 ושכונת בורוכוב גדלה עוד יותר. הפעם היו בין המצטרפים פועלי הרכבת, שאספו פרוטה לפרוטה, רכשו מגרשים בהלוואות 5 לזמן ארוך והתגאו בהצטרפותם לשכונה. בינתיים הוקמו שכונות נוספות בסמוך לה, אך היא תמיד היתה האחות הבכורה – והגדולה.
עם השנים נחלש היסוד האידאולוגי של המייסדים וממשיכיהם. על המגרשים הגדולים החלו לקום בתים נוספים. דירות, חדרים ואפילו לולים ורפתות הושכרו לחסרי-דיור שמספרם גדל עם גבור העלייה בשנות ה-30 . בתוך כך צמחה השכונה – הוקמו בה מוסדות חינוך, תרבות וסעד קבועים, ששוכנו במבנים מתאימים. גני הילדים ובית הספר המקומי, הסניף הראשון לנערים לומדים של הנוער העובד, משק הפועלות, חבורת הצעירים של "הבחרות הסוציאליסטית" – מעין קיבוץ עירוני – כל אלה הוציאו את שמה של שכונת בורוכוב למרחוק. אף שהלהט הסוציאליסטי נחלש, עדיין נחשבה השכונה למעוז של תנועת הפועלים. ב-1935 הגיע מניין תושבי השכונה ל-1447 .אלא שיחד עם הגידול רבו הלבטים והערעורים על המצב הקיים. כך לדוגמה, לפי תקנון השכונה, כבעלי זכות בחירה נחשבו רק חברי האגודה הקואופרטיבית, בעלי המגרשים, ולא הורים, תושבים ודיירים.
במשך שנים אחדות סערו הרוחות בין המבקשים לשנות את חוקת השכונה, כדי להפכה לשכונה "רגילה", ללא מצע קואופרטיבי וזיקה להסתדרות העובדים, לבין מצדדי המצב הקיים. הוועד הלאומי, זו נציגותו העליונה של היישוב היהודי דאז, נדרש לתווך בין הצדדים, וועדה מטעמו ישבה על המדוכה, ולאחר דיונים ממושכים נתקבלה החלטה "היסטורית": זכות הבחירה למוסדות השכונה תוענק לכל התושבים, אף אלה שאינם חברי ההסתדרות והקואופרטיב המייסד. "ראוי קיומה השלם של השכונה לקרבן זה", נכתב 6 בעלון השכונה.
באותה תקופה, המחצית השנייה של שנות ה-30 הלכה והתחזקה הדעה, בקרב מקצת התושבים והפעילים בשכונת בורוכוב, כמו גם בשכונות הסמוכות לה, שקמו אחריה, כי לקיום הנפרד של כל אחת מהשכונות יותר חסרונות ממעלות. למעלה מחמש שנים חלפו, עד לאביב 1942 ,כשאפשר היה לברך על המוגמר – הקמת מועצה מקומית בשם גבעתיים, שבמרכזה שכונת בורוכוב, ולצידה עוד חמש שכונות.
עוד על תולדות שכונת ברורכוב ואתריה והפניות נוספות

מכון המים ומפעל תע"ש – ברחוב השומר בשכונה. מפעל תע"ש נוסד בשנת 1933 בתוך מכון המים של השכונה ושימש לייצור רימוני יד. ליד מכון המים "גן תע"ש" ובו אוסף כלי נשק.

משק הפועלות – פעל במקום בו התיישבה בימי הבראשית קבוצת הפועלים השיתופית (במתחם בית-הספר "תלמה ילין כיום). במשק הפועלות הוכשרו מדי שנה עשרות צעירות לעבודה חקלאית ברחבי הארץ.

אצטדיון המכתש היה אצטדיון כדורגל ששימש כמגרשה הביתי הוותיק של הפועל רמת-גן גבעתיים בכדורגל. האצטדיון שכן בשכונת בורוכוב בגבעתיים בשטח בין הרחובות "בורוכוב" מצפון, "יפה נוף" ממזרח, "השניים" מדרום ו"אהרון גולדשטיין" ממערב. האצטדיון נבנה בשנת 1927 ושימש את הקבוצה במשך עשרות שנים עד שנת 2010. בשנת 2011 נהרס ובמקומו נבנו שני מגדלי מגורים בעלי מאות יחידות דיור.
קיבולת המגרש הייתה כ-5,500 צופים בשלושה יציעים: היציע המזרחי, שבו ישבו בדרך כלל אוהדי הקבוצה האורחת, היה מאחורי אחד השערים ויכול היה לאכלס כ-3,000 צופים; היציע הדרומי אִכלס את אוהדי הפועל רמת-גן גבעתיים וקיבולתו הייתה כ-2,000 צופים; היציע הצפוני היה בעל קיבולת של כ-500 צופים ואכלס גם הוא את אוהדי הקבוצה הביתית.
הקרקע שעליה נבנה אצטדיון המכתש נרכשה על ידי מייסדי גבעתיים ב-1927, ויועד בתחילה לגן בוטני אך לבסוף שימש כאמפיתיאטרון לתושבי שכונת בורוכוב. ב-1953 הוסב המכתש לאצטדיון כדורגל.
הקרקע הועברה לידי קרן קיימת לישראל שהחכירה אותו להסתדרות ב-1949. מי שניהלה בפועל את הקרקע הייתה חברה בת של ההסתדרות, "עמלנו חברה בעלת נכסי הפועלים ברמת-גן", שהשכירה את האצטדיון לקבוצת הפועל רמת גן.
ב-1988 פנה הקבלן אבירם דולינגר לחברת "עמלנו" והצליח לקנות ממנה את הקרקע, תחילה רכש את מגרש החניה הצמוד להאצטדיון ובהמשך גם את האצטדיון. אפי שטנצלר, לימים ראש העיר גבעתיים, היה דירקטור בעמלנו ב-1988. שנה לאחר מכן, כשהיה יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בגבעתיים, חתם על ההחלטה המשנה את ייעוד הקרקע מאצטדיון למגורים. רכישת הקרקע הייתה שנויה במחלוקת סביב השאלה אם להסתדרות ולחברת הנכסים "עמלנו" שבבעלותה היו זכויות למכירת הקרקע. מחלוקות נוספות היו סביב אישורי הבנייה.
עקב חוסר הודאות לגבי עתיד האצטדיון הוא סבל במשך שנים ארוכות מהזנחה ובעיות בטיחות שונות נפסל מלארח משחקי ליגה בעונת 2002/2003. בסוף שנת 2005 שבה הקבוצה לשחק במכתש. בין עונת 2007 ל-2008 עבר המכתש שיפוץ מסיבי: משטח הדשא הוחלף וכך גם מערכות ההשקיה שהוחלפו במערכות מודרניות וטובות יותר. כמו כן הותקנו 2,500 כיסאות, הוסרו הגדרות ונערך מבצע שבו יכלו האוהדים לרכוש כיסא שעליו יופיע שמם. עם עליית הקבוצה לליגת העל בעונת 2009/10, שוב חדלה הקבוצה לארח את משחקיה הביתיים במכתש ועברה לארח באצטדיון וינטר.
בשנת 2008 החליט בית משפט השלום, במסגרת תביעה שהגישה חברת "עמלנו" נגד הפועל רמת גן, שייעודו החוקי של המגרש, בתוכנית בניין עיר, שונה למטרת מגורים ועל הקבוצה לפנותו אך האוהדים הצליחו לערער על כך. בסוף שנת 2009 נקבע בהסכם בוררות שהקבוצה תעזוב את המכתש בסוף יוני 2010 בתמורה לפיצוי כספי. בנוסף נקבע כי יבנה לקבוצה אצטדיון חדש. ב-24 באוגוסט 2011 החלו עבודות ההריסה של האצטדיון, אך יום לאחר מכן הוציא בית המשפט צו מניעה להריסת האצטדיון. ב-15 בספטמבר 2011 בוטל צו המניעה, והתיר את המשך עבודות הריסת האצטדיון. כיום, נמצאים בשטח המגרש שני מגדלי מגורים ופארק ציבורי (גינת המכתש).
המקור

בית הספר בורוכוב – בית הספר הראשון בגבעתיים ובית הספר הראשון ברשת החינוך "זרם העובדים" של ההסתדרות. בבית הספר הושם דגש על חקלאות, טיולים וידיעת הארץ. בראשית דרכו היה בצריף ב"גן העיגול" ("כיכר בורוכוב" בהצטלבות הרחובות קק"ל ובורוכוב, שמה הוחלף ל"כיכר ראשונים") ובשנת 1932 נבנה בראש גבעת בורוכוב, בסוף הרחוב, מעל המכתש. "בורוכוב" הוא בית ספר יסודי, מכיתה א' עד ח' כיוון שבגבעתיים אין חטיבות ביניים.

סניף הנוער העובד – בשכונת בורוכוב פעל כל השנים הראשון והגדול בסניפיה של הסתדרות הנוער העובד. רבים מבני השכונה, ולאחר מכן גבעתיים, התחנכו בו, יצאו להגשמה והקימו יישובים ברחבי הארץ. מ-1959 ,עם איחודם של הנוער העובד והתנועה המאוחדת, נקראת התנועה "הנוער העובד והלומד".
קן בורוכוב – הוקם ב-1929 והוא אחד הקנים הגדולים והפעילים בתנועת הנוער העובד והלומד. עבר גלגולים ומיקומים שונים עד שנבנה במיקומו הנוכחי ברחוב בלוך. באולמו הגדול צולמו מרבית הסצינות הבימתיות בסרט "הלהקה".

שכונת פועלי הרכבת – היה זה ניסיון מיוחד ומעניין לפתרון מצוקת השיכון של פועלים חסרי אמצעים . בשלב הראשון נבנו 15 בתים בעזרת בנק הפועלים. הצלחת הנסיון גררה קבוצה שניה מבין פועלי הרכבת אף היא בת 15 חברים.
בתחילת תקופת המנדט היו בארץ-ישראל שתי מפלגות פועלים גדולות – אחדות העבודה והפועל הצעיר (שב-1930 התאחדו והקימו את מפא"י), ולצדן כמה מפלגות קטנות, שמאליות מהן. כזו היתה מפלגת פועלי-ציון, שנודעה בעמדותיה – היותר סוציאליסטיות מאשר ציוניות. ועם זאת, חבריה, אף שלא היו רבים, היו נחושים בדעתם להשתתף במפעל התקומה בארץ. . כ-70 מחברי המפלגה שעבדו בתל-אביב, התארגנו באמצע שנות ה-30 למטרות שיכון. הם רכשו 10 דונם באזור חולי ושומם בגבול רמת-גן, ממזרח לשכונות שהקימו לימים את גבעתיים. תחילה ביקשו להצטרף לרמת-גן, אולם אברהם קריניצי, נשיאה התקיף של מועצת רמת-גן, לא היה מעוניין בהם, בשל דעותיהם הפוליטיות. השכונה נקראה "מעונות פועלים" ובקיצור "מעונות".
כשקם איחוד השכונות, ורמת-גן עדיין עמדה בסירובה לכלול בתחומה את "מעונות פועלים", הצטרפה השכונה, שכל-כולה שלושה בתים מאורכים טובלים בירק, לגבעתיים. כך קרה – והדבר נמשך עד היום – שגבול רמת-גן – גבעתיים נמתח לאורך של כשני קילומטרים לאורך רחוב בן-גוריון (בעבר מודיעין), כשמצדו האחד, המערבי, גבעתיים, ומצדו האחר, המזרחי, רמת-גן. אבל יש יוצאת אחת מן הכלל: "מעונות פועלים". מי שיסתכל במפה, יגלה כי שלושת הבניינים בצד המזרחי, ברחוב בן-גוריון 141 א', ב' וג', – אף שהם נמצאים בצד של רמת-גן, נכללים בשטח העירוני של גבעתיים.

קטע מסלול אחרון
שולי שכונת ארלוזורוב
מעלה גבעת קוזלובסקי
פאתי שכונת בן צבי (שטח 9)

****

 

שכונת ארלוזורוב – נוסדה בשנת 1936  היא נוסדה ב-1936 מדרום לשכונת שינקין ולמרגלות גבעת קוזלובסקי הנישאה ונקראה על שמו של ד"ר חיים ארלוזורוב, המנהיג הציוני העולה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנרצח ביוני 1933 ,בהיותו בן 34 בלבד, על חוף ימה של תל-אביב.
על שטח קטן יחסית שלא היה מחולק ומדוד כהלכה, התיישבו כארבעים משפחות. החלקות היו זעירות – פחות מרבע דונם כל אחת. כיוון שחלק מהשטח היה שייך לעיריית תל-אביב, נהגו אנשיה להתערב בנעשה בשכונה. כך למשל, כשבנו אנשי השכונה בניין לבית כנסת, הגיעו עובדי עיריית תל-אביב והרסו את שלד הבניין.
את השכונה ניהל ועד, שגבה מהתושבים סכום פעוט להוצאות כלליות. כאשר עלתה ההצעה להתאחד ולהקים את גבעתיים, היו אנשי השכונה האחרונים להצטרף, והלבטים האם נהגו נכון ליוו אותם עוד כמה שנים. באמצע שנות ה-40 נראה היה להם שאין הם זוכים ליחס נאות מהמועצה המקומית של גבעתיים, ולפיכך חתמו רובם על עצומה, שהם מעוניינים לפרוש ממנה ולהצטרף לרמת-גן. במשך כמה חודשים התנהלה חליפת מכתבים ערה בין התושבים לבין קצין מחוז המושבות של ממשלת המנדט. הם שטחו בפניו את מסכת קשייהם וייסוריהם כל השנים, לרבות לאחר הצטרפותם לגבעתיים, וכדבריהם, "היחסים בין השכונה והמועצה [מועצת גבעתיים] הנם בלתי תקינים וההתמרמרות נגד המועצה הִנה רבה". קצין מחוז המושבות דחה את פנייתם והביע את תקוותו שמצב השכונה ישתפר.

גבעת קוזלובסקי גובהה 87 מטר מעל פני הים ונשקף ממנה נוף מרשים, שנייה בגובהה בגוש דן רק לתל בתחום היישוב גת רימון, 94 מטרים גובהו. כאמור, זו אחת משתי הגבעות, יחד עם גבעת בורוכוב, שעליהן הייתה בנויה גבעתיים בעת הכרזתה.
הגבעה היא שטח כורכר טבעי, הגדול ביותר שנותר בגוש דן בין הרצליה לראשון לציון, שריד לרכסי הכורכר הפנימיים שהיו נפוצים פעם באזור, ובשל הפיתוח המואץ בעשרות השנים האחרונות נפגעו ונעלמו מהנוף. באתר עשרות רבות של מיני צמחים המאפיינים את רכסי הכורכר הפנימיים והוא מהווה אתר טבע עירוני ממדרגה ראשונה בשל ערכי הטבע הרבים והייחודיים בו, ובהם צמחים מוגנים בישראל.
לאורך הגבעה סלול רחוב המרי ובנקודה הגבוהה ביותר בה יש תצפית לתל אביב ולים התיכון הנקראת "מצפור שלום", על שם שלום קופטש, מראשוני המתיישבים בגבעתיים. על חלק אחר של הגבעה נטוע גן העלייה השנייה ובו מצפה הכוכבים בגבעתיים, הפועל משנת 1969 והוא המצפה הפעיל הוותיק ביותר בישראל, ומהווה המצפה הראשי של האגודה הישראלית לאסטרונומיה. בשטח הגבעה ממוקם מאגר מים של חברת "מי אביבים". עבודות תשתית שנעשו במקום (גידור בגדר בטון בצו רשות המים) גרמו לנזקים למקום.
במקום התיישבו בשנת 1933 והקימו את ביתם ומשקם החקלאי לפרנסה, מאיר קוזלובסקי, איש העלייה השנייה, מראשוני ארגון השומר ופעיל בהגנה על הארץ עד יומו האחרון, עם משפחתו, אשתו, אסתר לבית בקר, אחותן הצעירה של נשות השומר קיילה גלעדי וציפורה זייד וילדיהם.
לפני קום המדינה, הוקם על ידי "ההגנה" סליק ועדי ברחוב ז'בוטינסקי ובהמשך הוקם בניין ארכיון ההגנה וצה"ל.

עם התפתחות העיר גבעתיים, הפך אזור גבעת קוזלובסקי לאזור יוקרה הממוקם בלב העיר, ולו פוטנציאל השבחה נדל"ני גבוה מאד. עיריית גבעתיים הצהירה על כוונתה לקדם בגבעה תוכנית כוללת, אך גם לעיריית תל אביב וליזמים בעלי מתחם בזק יש תוכניות לפיתוח האזור. עיריית תל אביב המחזיקה בחלק מהקרקעות ויזמים פרטיים נוספים פועלים לשינוי הייעוד של האתר, ולקידום הבנייה למגורים בשטח הפתוח המועט שנותר בגבעה. לכן מתנהל סכסוך מזה מספר שנים בין תל אביב וגבעתיים בעניין גורלו של אתר הטבע גבעת קוזלובסקי. עיריית תל אביב ביצעה באמצעות תאגיד המים שלה "מי אביבים" גידור פוגעני וחישוף של חלק מהשטח הטבעי. כוונותיה של עיריית תל אביב ליזום בשטח פרויקטי נדל"ן, נוגדות את רצונם של עיריית גבעתיים וארגוני הסביבה להפוך אותו לאתר ירוק הפתוח לציבור.
הוועדה המחוזית דחתה בשנת 2012 תוכנית לשינוי ייעוד למגורים לגבי מגרש בן 2.4 דונם בתוך המתחם בייעוד של שטח לצורכי ציבור, ובעבר היה בבעלות חברת בזק, עד שמכרה אותו בשנת 2006 ליזמים פרטיים תמורת 20 מיליון שקל. היזמים, חברת טראס השקעות שבבעלות משפחת שוסטר והיזם משה סאלם. בשנת 2008 הגישו יזמים אלה תוכנית שנדחתה על ידי הוועדה המקומית גבעתיים להקים במקום מגדל מגורים בן 70 יחידות דיור.
ב-13 ביוני 2012 כתב מהנדס עיריית גבעתיים אריאל בלכר, כי העירייה והוועדה המקומית סבורות כי אין לאשר את התוכנית. "דעתנו שגבעת קוזלובסקי, עקב מיקומה המיוחד והשולט, היא נקודת ציון חשובה בעיר, ובשל ערכי טבע ייחודיים חייבת להישמר כאזור נטול ממגורים שישמש למבני ציבור ולריאה ירוקה בעיר גבעתיים, שהיא עיר צפופה". עוד ציין בלכר כי העירייה סבורה שאין לקדם במתחם תוכנית נקודתית על אותו שטח של 2.4 דונם, אלא יש לתכנן את המתחם כולו ולשמור עליו לצורכי ציבור. גם בחברה להגנת הטבע מנהלים מאבק לשמירה על השטח פתוח. יעל זילברשטיין, המתכננת הסביבתית של החברה להגנת הטבע בתל אביב, מסבירה: "החברה להגנת הטבע פועלת בשנים האחרונות כדי להבטיח שהגבעה תוכר כאתר טבע עירוני ושכל תכנון עתידי בה יהיה ציבורי בלבד, ללא מגדלי מגורים, ושיביא בחשבון את ערכי הטבע והנוף הקיימים במקום לטובת התושבים. לאתרי טבע עירוניים יש חשיבות רבה לא רק מבחינת שימור המגוון הביולוגי שבהם, אלא גם כמקום ללימוד, לטיול ולבילוי בשעות הפנאי. אנו סבורים שיש לצמצם את השטח הציבורי הבנוי בגבעה למינימום הנדרש, ולהגדיל למקסימום את השטחים הציבוריים הפתוחים שבה. את אחוזי הבנייה למגורים ניתן לנייד לאזורים אחרים בעיר, ולשמור על הגבעה כאתר טבע עירוני ייחודי לטובת תושבי העיר והמטרופולין".
מקור

שטח 9" היה שטח פתוח נרחב. הוא השתרע מגבעת קוזלובסקי וגבעת העליה השניה בצפון עד כפר סלמה, הפארק הלאומי של רמת גן ומתל חיים רחוב יגאל אלון  ורחוב לה גארדה במערב ועד רחוב הירדן בואכה לכביש גהה במזרח. בשטח זה היו פרדסי הדרים, מטעי בננות וכרמים. הענבים מהכרמים האלה הובאו ליקב של שרונה.
האדמות ברובם היו בידי התושבים הערבים של הכפר מסלמה ובחלקם של הגרמנים משרונה. במרכז שטח 9 בנה אחד הגרמנים בית בן שתי קומות ומרתף וברכת השקיה. הבית שהיה צהוב, עמד על גבעה ונראה תמיד מרחוק. בשנים 1939  ו-1940 רוכזו כל הגרמנים במחנות מעצר בשרונה ולא הורשו להגיע לאדמותיהם ואת האדמות המשיכו לעבד הערבים. בראשית שנות ה-40' נקנו אדמות מהערבים על ידי תנועת הבחרות הסוציאליסטית, שהקימה שם מקומות הכשרה לקיבוצים בעתיד, כשבין הראשונים שיצאו  משם להתיישבות היה קיבוץ גליל ים, היום הרצליה. לקראת קום המדינה ובהמשך נקנו רוב האדמות מהערבים ובהסדר עם ממשלת ארץ ישראל המנדטורית נקנו גם האדמות של הגרמנים וכל שטח 9 הוחזק על ידי יהודים. בראשית שנות ה-50' על מרכז השטח השתלט צה"ל. חיל החימוש בנה בו בונקרים גדולים לאחסנת נשק כבד ותחמושת כאשר הבית היחידי שהיה שם הוקף במבני עץ ששימשו למפקדה של חיל החימוש ונקרא אז: מחנה 645 ג` ( הג` היתה קיצור של "הגבעה").
בשנת 1953 כשנחפרו הבונקרים היה משה דיין מגיע ואוסף חרסים ודברי עתיקות שנתגלו בחפירות. לדיין הודיעו בכל פעם כשהוסיפו לחפור בונקר לאחסנת התחמושת והנשק. בין השנים 1960 ל-1965 הועברו מחסני התחמושת והנשק לאיזור רמלה ומרר. וכך גם מטה חיל החימוש. הבית הצהוב של הגרמנים נהרס כבר ב-1950 על ידי צה"ל שהגדיל את המחנה. במשך כמעט שני עשורים רוב השטח היה נטוש. ולקראת סוף שנות ה-80' נבנתה במקום שכונת בן צבי וגם קניון גבעתיים.
מקור 

סוף דבר

טיול זה נמשך שלוש וחצי שעות
מתוכן כשעה ויותר עצירות

*****

בטיול זה למדתי עוד על העיר.
תולדותיה מעניינות מאוד
התפתחותה היא
חלק מהתפתחות הכרך הגדול

*****
קשה היה למצוא בעיר את עברה:
עיר שנוצרה מאיחוד של שש שכונות שונות
שהוקמו בתקופת המנדט.

*****
חיפשתי משהו מיוחד בעיר ולא מצאתי.
אין בעיר מוסד להשכלה גבוהה,
אין בעיר בית חולים. 
אין בעיר מתחם תעסוקה רחב ומגוון.
אין בעיר מתחם ספורט גדול
אין בעיר אפילו מע'ר 

******

יש בה בעיקר בתי מגורים,
חלקם ישנים מאוד.
נראה שבחלקים ניכרים מהעיר נדרשת התחדשות עירונית.
הרושם של המסתובב בה
שזו עיר קטנה ונעימה
שהיא בעצם "שכונה גדולה" של אחותה הגדולה ממערב מתל אביב,
ויכלה להיות גם חלק מאחותה הסמוכה רמת גן.