לטיול רכיבה זה יצאנו ביום ראשון (26/11/2017). לרוב, ביום ראשון איני נוהג לרכב. אבל, ביום זה חרגתי. עמית פינקלשטיין הציע שנצא לדווש. שמחתי מאוד ונעניתי ברצון להזמנה.

 

קבענו שנצא לדרך מביתו בבאר יעקב ונשוטט במשבצת ארץ פחות ידועה באזור שאינו מהווה יעד לטיולים.

 

הפעם לא היה לנו מסלול מוגדר. תכננו רק את הכיוון. הערכנו את אורך המסלול בהתאם לזמן שקצבנו. רוב ההובלה הופקדה בידי עמית. התייעצנו במספר צמתים.

 

******

המסלול

 

מסלול זה משיק למסלולים אחרים באזור או חלקים ממנו חופפים להם ולהלן:
מבאר יעקב לעמק לוד, העיר לוד ורמלה
בית העלמין הצבאי הבריטי ברמלה, טקס הזיכרון השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת
סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות
בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון
מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה

********

דרום מזרח מטרופולין המרכז
בשטח הפתוח בין המרחב העירוני
בין באר יעקב ורמלה
ובין רחובות 

******
האזור הגאוגרפי: צפון מישור חוף יהודה

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי גירסה אחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף. בשתיים האחרונות עבר מסלול טיול זה.

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר. תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכר ובחולות.
רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי והם מהווים את האיבוס של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לרכסי הכורכר, האיבוס במישור החוף הדרומי הוא רחב, גבוה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזו יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכו של האבוס מצוי כביש החוף (כביש 42 והמשכו כביש 4) מסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

*******

דמות המרחב בעבר:
אזור חולות ריק מיישובים

בדואים הגיעו לאזור לקראת מלחמת העולם הראשונה, התמקמו במרחב והגדילו את מספרם לאחר המלחמה, ועסקו בעבודה בפרדסי היהודים בסביבה ובהמשך בבינוי המחנות הבריטיים. הבדואים שהגיעו לאזור נודעו בשמות שונים אך ההנחה היא כי רובם היו בני חמולות משבטים קרובים: שבט הבדול (מסורת יהודית גורסת כי מוצאו הקדום של שבט זה הוא יהודי ושמו נלקח מהמילה "נבדל" המציינת את היותו נבדל מאחיו)) אבו אל פאדל היא חמולה נוספת המוזכרת באותה תקופה, ממנו מסתעף השם ערב א סותריה. דוראן, שבט נוסף על שמו נקראת חירבת דוראן כיום בסביבות נס ציונה רחובות. הבדואים בערב א סותריה היו עוינים ליישובים היהודים בסביבה. למרות שחלקם עבדו במטעי היהודים, אחרים מקרבם עסקו בשוד וביזה באזור רחובות נס ציונה. ייתכן שזו הסיבה שהם הקדימו וברחו כבר בתחילת הקרבות במלחמת השחרור. תושבי הכפר ברחו לאזור יריחו והתמקמו שם במחנה פליטים. במלחמת ששת הימים עקרו שוב והתמקמו בפאתי רבת עמון שם הם מתגוררים עד היום וככל הנראה זכו באזרחות ירדנית בשל מוצאם הבדואי. מקור

דמות המרחב עם הקמת המדינה
לאחר הקמת היישובים החקלאיים בין רמלה ובין רחובות

היום מרחב חקלאי

המסלול עבר בפאתי ארבעה
מתקנים ביטחוניים עתירי גודל

******

המסלול, המקומות והמראות

קטע ראשון:
יציאה מבאר יעקב
לעבר קיבוץ נצר סירני ומעבר בתוכו
לעבר גבעות החול 
עד צומת כביש 40 ועוקף מזרח רחובות

נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד ב- י"ג סיון תש"ח, 20 ביוני 1948 על ידי ניצולי  שואה ממחנה בוכנוואלד. הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים חוות שפון (שהפכה במלחמת העולם הראשונה להיות מטה מפקדת גנרל אלנבי ועליה ראו בהרחבה סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות).

תחילה ניתן לו השם "קיבוץ בוכנוואלד" שהוחלף ל"נצר" בהשראת הפסוק מספר ישעיהו (יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה". בהמשך שונה השם ל"נצר סרני", על שם צנחן היישוב אנצו סרני. בתקופה שקדמה לשינוי השם, הוצעו שתי חלופות אפשריות לאזכור שמו של חיים אנצו סרני. אנשי המקום ביקשו לקרוא לו "נצר סרני", אולם ועדת השמות הממשלתית התנגדה לשימוש בשם הלועזי סרני, ודרשה לבחור בחלופה העברית – "נצר חיים". במהלך הוויכוח פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה תחת הכותרת "שם וצלילו", בו קרא להשתמש בשם נצר-סרני. חבר הכנסת מטעם מפא"י חיים בן-אשר, ידידו הקרוב של חיים-אנצו סרני וחבר הקיבוץ, חש חוב של חבר לשמר את שמו. הוא החל בינואר 1955 בהליכי חקיקה שיועדו לכפות את השם "נצר סרני" על ועדת השמות הממשלתית, בנימוק שבעקבות מותו הטרגי באסון מעגן של בנו יחידו דניאל סרני, נכרת השם סרני. ביוני 1955 הודיעה ועדת השמות הממשלתית שלמרות שהיא ממשיכה ותמשיך לעמוד על משמר השם העברי, היא מסכימה לשינוי שם היישוב ל"נצר סרני" מתוך כבוד לכנסת.
קיבוץ נצר סירני נמצא במקום שהיה בו מוסד חקלאי גרמני ונקרא על שם מנהלו מתאוס שפון, חוות שפון, (בערבית : ביר סאלם). בימי כיבוש הארץ בידי הבריטים, במלחמת העולם הראשונה בשנות 1917-1918, נמצאה כאן המפקדה הראשית של הצבא הבריטי ומקום מושבו של גנרל אדמונד אלנבי המפקד העליון. גם במלחמת העולם השנייה הוקמו בסביבה זו על ידי הבריטים מפעלים צבאיים שונים.
בראשית שנות החמישים, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, משבר שהתרחש ברוב קיבוצי הקיבוץ המאוחד ולווה בעימותים קשים ובפילוג קיבוצים, נקלטו בנצר סירני כחמישים משפחות מקיבוץ גבעת ברנר, מהם ותיקי הקיבוץ, ביניהם חיים בן אשר ויוסף אחאי. ב-1992 נחנך בית תרבות וזיכרון בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא. המבנה ממוקם בנקודה הגבוהה בקיבוץ למרגלותיו הוקם אתר זיכרון, שגם אותו תכנן כהנא, ובמרכזו האנדרטה"משואה לתקומה", מעשה ידיה של בתיה לישנסקי.
הקיבוץ מתפרנס כיום בעיקר מגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, הדרים ואבוקדו, רפת גדולה, וכן משכיר בשטחו חוות סוסים, בית אירועים וכנסים (חוות אלנבי) ואולם אירועים (חצר נצר). בכניסה לקיבוץ אזור תעשייה גדול.

קטע שני
דרך מושב סתריה
מזרחה בשדות בין נען ומצליח
צפונה צמוד למסילת הברזל
מערבה לתוך מושב מצליח ומעבר בתוכו

מושב סתריה נמצא בתחום המועצה האזורית גזר ומונה כיום כ 250 משפחות. כמחצית מהן באזור המשקים החקלאיים, ומחציתן בשכונת הבנים, ה"הרחבה". היישוב הוקם על גבעה שנקראה תל אל בטיח בל"ג בעומר בשנת 1949 על ידי 95 משפחות עולים מרומניה ופולין שעלו לארץ ממחנות מעבר בקפריסין, לשם נשלחו על ידי הבריטים. עד מלחמת העצמאות שכן במקום שבט בדואי בשם סטריה ובעקבות כך נקרא שם היישוב, למרות שבני השבט קראו למקום איבן אל-פאדל. משמעות "אל-סטר" בערבית – "קו, חצייה, ושליטה" — לשבט סטריה השם סימל את קו דרכם ואת בתיהם הייחודיים באורכם — לשורש מעויות נוספות, שהן: ציור, סרגל, כף סידים, שרטט, כתיבה, רישום, אגדה, ומיתוס. במהלך הזמן הצטרפו לתושבי היישוב עולים מהונגריה ותושבי הארץ. המושב משתרע על שטח של 3,200 דונם.
במושב פועלים שני גני ילדים של המועצה האזורית גזר ושני פעוטונים, כמו גם שבט צופים מפואר המונה מעל ל 80 חניכים ומדריכים. בשטחי המושב פועל משנת 2005 בית הספר היסודי קהילתי "גוונים". חקלאי המושב מתפרנסים מגידול פרחים, הדרים, לולים, מטעי זיתים,פסיפלורה, יקב בוטיק, וחוות סוסים. בנוסף קיים במקום ספא. חיי התרבות במושב עשירים ומגוונים, כוללים מועדון זמר, ערבי שירה וגלריית המציגה את עבודותיהם של אומני סתריה: ציירים, פסלים, קרמיקאים, צלמים ועוד.

 

מצליח הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר שהוקם בשנת 1950. המושב נקרא על שם החכם היהודי הקראי סהל בן מצליח הכהן, שחי בין השנים 990-910 לספה"נ, שהתגורר ברמלה ושלח איגרות לכל קהילות התפוצות, קראים ורבניים, ולבוא ולהתיישב בארץ ישראל, לשם קירוב הגאולה. יש הרואים בו אחד מראשי הציונות הקדומה.

היהדות הקראית, היא הצורה המקורית של היהדות, כפי שקויימה בימי הנביאים ובתקופת בית המקדש הראשון והשני. היא מבוססת על התורה, ועל ספרי הנביאים והכתובים – וביחד התנ"ך כולו. היהדות הקראית אינה מכירה בתושב"ע (התורה שבעל פה) ובפסיקות הרבניים כבמקור הלכתי מחייב – שכן אין הם דברי אלוהים – ואפשר ששגויים הם. היהודים הקראים מתגוררים בארץ במספר מקומות. על יהדות זו ותפוצתה קהילותיה בארץ ניתן לקרוא באתר הרשמי של היהדות הקראית העולמית 

 

******

ראשית דרכו של מושב מצליח הייתה קבוצת עולים יוצאי מצרים, שהמכנה המשותף שלהם היה אמונתם בדרכי מקרא בלבד, כלומר היותם יהודים קראים. בטרם עלייתם להתיישבות במושב השתכנו העולים במחנה העולים פרדס-חנה, והם אורגנו לקבוצה שמטרתה להתיישב במושב חקלאי על ידי החכם עמנואל בן משה מסעודה, אשר כיהן מאוחר יותר בתפקיד רב המושב. העולים לא עסקו בחקלאות בארץ מוצאם ורובם ככולם עסקו בצורפות ובמסחר, כך שידע בחקלאות לא היה מצוי בידם. ואולם מתוך ציונות ואהבת המולדת החדשה לקחו העולים על עצמם את האתגר לבוא ולהתיישב בישוב חקלאי על אף הקשיים שבדרך. בסיוע הסוכנות אשר נתנה לכל משק פרה ועִזה, החלו העולים לכלכל את עצמם. תחילה עבדו במושבי האזור בפרדסים, ומאוחר יותר פיתחו בעצמם את המשק החקלאי האישי, ובנוסף נטעו פרדס משותף בשטח של כ-500 דונם.  בשנת 1955 הביאה הסוכנות היהודית עולים חדשים ממרוקו, ולאחר מכן גם מהודו ומתפוצות נוספות. קליטת העליה של עולי מרוקו והודו לא תמיד היתה פשוטה אך היותה מופת ודוגמה לישובי הסביבה. כיום בישוב המשקי ובהרחבות ישנם תושבים מרוב תפוצות ישראל ומתגוררים במושב קראים ושאינם קראים. מקור אודות היישוב

קטע שלישי ואחרון
חציית גשר מעל כביש 431
ממזרח למחלף רמלה דרום
בתוך שכונת קריית האומנים
למול מחנה רמלה
מעבר בשכונות דרום העיר
בתוך שכונת ג'ואריש
הלאה לעבר מתקן הביטחוני בשולי באר יעקב
סיום בנקודת ההתחלה 

כביש 431 הוא כביש מהיר בינעירוני המשמש כדרך פרוורית מהירה בדרום מטרופולין גוש דן ומקשר בין נתיבי איילון במערב ובין כביש 1 במזרח ועד לעיר מודיעין. הכביש נבנה כדרך דו מסלולית עם שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון ורצועה לבניית מסילת רכבת עתידית בין מסלולי הכביש. אורכו של הקטע המרכזי בכביש 431 הוא כ-23 קילומטר, והוא כולל 11 מחלפים ועשרות גשרים ומעבירי מים. בנוסף כולל הכביש מספר כבישי גישה, רמפות כניסה ויציאה באורך כולל של 54 קילומטר. סלילת הכביש החלה בשנת 2005 והוא נפתח לתנועה במלואו בפברואר 2009.  תוואי כביש 431 מתחיל במערב בנתיבי איילון במחלף מבוא איילון, מצפון למחלף חולות, ועובר מדרום לראשון לציון ולרמלה. במחלף נשרים חוצה הכביש את כביש 6 (כביש חוצה ישראל) ובמחלף ענבה את כביש 1. משם ממשיך הכביש לכיוון מודיעין-מכבים-רעות ככביש מקומי.

שכונת קריית האמנים ברמלה היא שכונה חדשה שנבנתה בעשורים האחרונים. היא מושכת בעיקר זוגות צעירים ומשפחות בתחילת דרכן המחפשות אווירה קהילתית, מגורים איכותיים במרכז הארץ ומחירים נוחים.   מתגוררים בה כ-6,200 תושבים. השכונה מאופיינת ברובה בבנייה רוויה, אך יש גם קוטג'ים ובתים דו-משפחתיים. היא נחשבת לשכונה נפרדת מהעיר רמלה – הן מבחינה פיזית והן מבחינת השירותים הניתנים בה – ולמרות הדיור האטרקטיבי ביחס לערי הביקוש, מחירי הדירות בה גבוהים משכונות בתוך העיר. בשל המיקום הנוח על כביש 431, לשכונת קריית האמנים הגיעו תושבים מכל הארץ, לצד תושבי רמלה שהם משפרי דיור. השכונה מכונה בפי חלק מתושביה גם שכונת מצליח, זאת בשל הקרבה למושב מצליח הסמוך.

מחנה רמלה המחנה הוקם בידי הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה. חיילים מהשירות האוויר הגרמני והכשירו בו שדה תעופה, לימים שדה התעופה רמלה, והוא שימש גם אותם וגם את חיל האוויר הטורקי. לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, שימש את טייסת 14 של חיל האוויר הבריטי. לאחר הקמת שדה התעופה לוד ב-1937 עברה הטייסת לשם, ובמחנה נותרו כוחות מינהלה. שדה התעופה חזר לשימוש בשנות ה-40, כאשר פעלה בו חברת התעופה אווירון. עם כיבוש רמלה במבצע דני, במהלך מלחמת העצמאות, עבר הבסיס לידי צה"ל. בתחילה שימש את מפקדת פיקוד המרכז ומ-1951 גם את מפקדת חיל האוויר. ב-1958 הועברה מפקדת חיל האוויר לקריה, ומפקדת פיקוד המרכז נותרה במקום עד 1971. באותה שנה עברה למקום מפקדת חיל הרגלים והצנחנים. לאחר הקמת פיקוד העורף ב-1992 נקבע משכנו בבסיס זה. בשנת 2003 נקרא המחנה על שם רחבעם זאבי, ששימש כמפקד פיקוד המרכז בתקופה בה הייתה מפקדתו בבסיס. במהלך השנים הוקמו בשטח הבסיס מבנים, צריפים ומבנים יבילים, ואולם נותרו בו גם 12 מבנים היסטוריים שהקימו הגרמנים וכן האנגר שהקימו הבריטים ב-1931. במהלך 2010 ערך מרכז הבינוי בצה"ל סקר במקום בשיתוף המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות במטרה להתחיל בתהליך של שימור.

******

שכונת ג'ואריש היא אחת השכונות הוותיקות בעיר רמלה, רב תושביה הם ערבים מוסלמים והיא מונה כ 6,000 תושבים. השכונה הוקמה בתחילת שנות החמישים בפאתי העיר רמלה ויושבו בה שתי משפחות ערביות – משפחת ג'ארושי, הגדולה ביניהן, ומשפחת קראג'ה, שנלקח תחת חסותו של אב משפחת ג'ארושי. הם שוכנו בבתים צמודי קרקע. במשך השנים התבצעה על ידי המחזיקים בנייה של בתים נוספים ללא היתרי בנייה, וכן בנייה בלתי חוקית ותפיסה של שטחים נוספים. בעשורים האחרונים של המאה ה-20, הוקמו בסמוך לג'ואריש, בתפר בין השכונה לעיר רמלה, שתי שכונות יהודיות: שכונת בנה-ביתך ושכונת גני-דן. בין השכונות הללו לבין ג'ואריש הקימה עיריית רמלה חומה גבוהה. החומה חסמה למעשה את שכונת ג'ואריש והפרידה בינה לבין השכונות הסמוכות, כך שמצידה האחד של החומה שכונה ערבית הסובלת ממצוקה והזנחה ומצידה השני שכונות יהודיות הנהנות מרווחה ומכל השירותים המוניציפליים הנחוצים.
במרוצת השנים נתגלע סכסוך בין שתי המשפחות, על רקע מעורבות של חלק מבני המשפחות הללו בסחר בסמים ומאבק ביניהם על השליטה בשוק הסמים האיזורי. הסכסוך הוביל לשורה של מעשי רצח הדדיים בשלהי שנות ה-80' וראשית השנות ה-90'. כך, לג'ואריש צמחו מוניטין של שכונת פשע ועל תושביה – גם אלה שלא לקחו חלק במעשים הפליליים ולא היו מעורבים באופן אישי בסכסוך הדמים – הוטבעה תווית של פושעים. האגודה לזכויות האזרח בדוח תחקיר שבצעה בשנת 1997 טענה שבתוך כך התפתחה שרשרת מחדלים מצד הרשויות: משטרת ישראל נמנעה מלפעול ברצינות נגד הפעילות הפלילית בשכונה. עיריית רמלה הזניחה את השכונה ורמת התשתיות והשירותים המוניציפליים הייתה ירודה ביותר. בשכונה, אשר נבנתה בשנות החמישים בצורה מתוכננת, לא ניתנו לתושבים רישיונות לתוספות בנייה ומצד שני לא הייתה בנייה ציבורית. כך נאלצו התושבים, ככל שהתרחבו המשפחות, להרחיב את בתיהם באופן בלתי-חוקי. משרד החינוך והעירייה הזניחו גם את בית הספר השכונתי, ונמנעו מאכיפת חוק חינוך חובה. תלמידים רבים נשרו לחלוטין ממערכת החינוך בעוד אחרים, שהחזיקו מעמד איכשהו, מגיעים להישגים נמוכים ביותר. זאת ועוד עוד נטען בניית החומה, החוסמת את שכונת ג'ואריש ומפרידה בינה לבין השכונות הסמוכות, פגעה קשות בזכויותיהם של תושבי ג'ואריש ויצרה הפרדה על רקע לאומי ומעמדי – הפרדה שאין לה מקום במדינה דמוקרטית. אולם, מאז עיריית רמלה פעלה לשקם את השכונה. באפריל 2013 שר השיכון ומינהל מקרקעי ישראל אישרו מתווה להסדרת הקרקעות בשכונה במסגרתו כ-400 משפחות יקבלו בעלות על בתיהן אחרי מאבק של 60 שנה. בנוסף הוחלט לאשר תכניות בנייה חדשות באזור.

סוף דבר

טיול זה נמשך שלוש וחצי שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה.

********

היה לנו נחמד לדווש בחבל ארץ לא מוכר ממש במרכז הארץ.

********

בנוסף להכרת האזור והמקומות בו נהינו ממזג אוויר נעים.

**********

אהבנו את מראות הדרך, זמן קצר לאחר הגשמים הראשונים.  

 

תודה 

לעמית על היזמה ועל ההובלה