טיול זה התקיים ביום הארוך ביותר בשנה, ביום רביעי 21/6/2017, היום בו הקיץ מתחיל רשמית. אבל, מזג האוויר היה כזה בו נמדדו הטמפרטורות נמוכות והעננות שלטה במרומים.

 

היזמה לתכנון זה הייתה בקשה של אחד מחבריי שאחזור ואשוטט איתו באזור זה בו דוושתי בחודשיים האחרונים מספר פעמים כפי שיוצג להלן.

 

בקשתו השתלבה עם סדרת מסעות החקר של רז גורן ושלי לטייל באזורים שאין מרבים לתייר בהם בכלל ועל גבי אופניים בפרט. כמו כן להתמקד באזור בו נערכו בזמן מלחמת העולם הראשונה קרבות מרדף פלשת בין כוחות הממלכה המאוחדת השועטים לכבוש את ארץ ישראל מול עוצבות האמפריה העותמאנית הנסוגים ובעצם מנהלים קרב מאסף.

 

הכוונה של טיול זה הייתה להציג תוך כדי הרכיבה את ארבעת הנושאים הבאים: הראשון: הגאוגרפיה הפיסית של האזור, השני: אירועי המלחמה שהתחוללו באזור במאה ה-20' (מלחמת העולם הראשונה (1917) ומלחמת העצמאות (1948); השלישי: הכרת המערך היישובי באזור, מריביתו היישובים הכפריים בתחום המועצה אזורית באר טוביה וכן היישוב העירוני גן יבנה והרביעי: התשתית והפריסה של צה"ל באזור בעבר ובהווה.

 

בזמן המעבר בין אשמורת אחרונה לזריחה, עוד אפילו בטרם הפציעה החמה, התכנסנו בסמוך לחצר ביתו של חיים רובינציק ביצרון שבעה אנשים, ניתן לומר, קצת "משוגעים" לדבר .

 

החבורה כללה את יואל שדה (מצפה אביב), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), רז גורן (כפר יונה), אלי פורמברג (תל אביב), אלי שחר (תל יצחק), חיים רובינציק (ביצרון) ואני (מבשרת ציון).

 

דקות בודדות לאחר השעה 05:00 יצאנו לדרך על פי מסלול שתכננתי והוביל אותו חיים המכיר כל שביל וכל דרך באזור שבו הוא מתגורר.

 

******

המסלול, מעגלי, נגד כיוון השעון
התחלה וסיום במושב ביצרון

מהלך המסלול:
מביצרון דרך גשר עד הלום לתל אשדוד,
הלאה לבאר טוביה ולרכס עזריקם
ומשם לחצור וחזרה דרך גן יבנה

מסלול המסע דומה / חופף / זהה / סמוך למסלולים קודמים באזור שתועדו:
– בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה
– מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור
– מישור חוף פלשת, בין נגבה ובין גבעה 69, גבעתי ומשואות יצחק
– מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון
– מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני
– בין ביצרון וגן יבנה ומוצא נחל לכיש בחוף אשדוד
– סובב ביצרון, בין עד הלום ובין ראם (מסמיה)

 

*******

האזור הגאוגרפי

החיבור בין מישור חוף יהודה מישור חוף פלשת,

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין קו הפרשת המים של נחל איילון ונחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה וחוף פלשת ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

שהוא חלק ממישור החוף הדרומי
בין נחל לכיש ובין נחל שורק 

מרחב נחל לכיש יובליו

******

התמורות בדמותו היישובית של האזור
תמונת ההווה לעומת שלהי המאה ה-19

*******

דמות האזור בשלהי המאה ה-19
שהתקיימה גם בזמן מלחמת העולם הראשונה

אירועי מלחמת העולם הראשונה
זירת "מרדף פלשת" 

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה ב-6 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת.

כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבור הסוסים הצמאים. ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה לקורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי.

חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הסיור – מאיסדוד (תל אשדוד) ומזרחה, אל עבר אזור המושבים שדה-עוזיהו, אמונים ועזריקם; יער עזריקם; קטע מהגדה המזרחית של וואדי א-מג'מה (קטע מנחל לכיש); הגדות הצפוניות של הנחלים האלה וברקאי; גן-יבנה וקיבוץ חצור-אשדוד.

ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד

ב-10 בנובמבר המשיכה בריגדת פ.ק.א. 1 להתקדם ותפסה את איסדוד (תל אשדוד) וג'יסר איסדוד (גשר עד הלום). הפרשים זיהו נקודות ראויות להשקאת הסוסים ממזרח לאיסדוד, אולם כוח עות'מאני אשר התבצר בגבעות אלו (סביבת המושבים שדה-עוזיהו, אמונים, עזריקם ויער עזריקם) מנע זאת מהם. בינתיים, כוחות מהדיביזיה ה-52 (דיביזיית חי"ר סקוטית מצוינת, אשר כונתה דיביזיית "השפלה" – Lowland) החלו לנוע צפונה באותו בוקר מסביבת נחל שקמה אל עבר איסדוד, במסע רגלי מפרך ובתנאי חמסין. בהתקרבם לאיסדוד, זיהה מפקד כוח החלוץ, הבריגדה ה-157, ירי ארטילרי עות'מאני אל עבר איסדוד עצמה. הוא רכב קדימה ופגש את בריגדת הפרשים האוסטרלית, אשר עדכן אותו על המצב, לרבות העובדה כי אין באפשרותו להשקות את סוסיו עקב הנוכחות העות'מנית ממזרח. המפקד הסקוטי הורה לחייליו היגעים ממסעם המפרך להיערך לנוע מיידית מזרחה, להדוף את הכוח העות'מאני באותן גבעות ולהשתלט על אזור בארות המים.

הכוח הסקוטי נע מאיסדוד מזרחה עם אור אחרון. לאחר רדת החשיכה השתלטו הסקוטים על רכס גבעות והחלו להתבסס במקום תוך חפירת עמדות. תוך זמן קצר הסתבר כי מעט ממזרח להם, מעבר לערוץ סלעי, ניצב רכס גבוה אף יותר (יער עזריקם) ועליו כוח עות'מאני חזק. התפתח קרב לילי מוזר, במהלכו חצו כוחות עות'מאניים וסקוטים את הערוץ שבין שני הרכסים ותקפו מטווח קרוב אלו את אלו. לאחר חצות ערכו העות'מאניים התקפת-נגד חזקה, אולם גם התקפה זו נהדפה על-ידי הסקוטים. לפנות בוקר התברר כי העות'מאניים נסוגו והסקוטים תפסו את הרכס אשר שלט מצפון על אזור בארות המים.

ב-11 בנובמבר נעו הפרשים האוסטרלים מעט צפונה ויצרו ראש-גשר על הגדה הצפונית של נחל לכיש. בריגדה 156 של הדיביזיה הסקוטית החליפה את הבריגדה שלחמה על הרכסים מצפון-מזרח לבית-דראס. מימין לסקוטים, דיביזיית הרגלים ה-75 תפסה את אזור סואפיר (סביבת שפיר, עין צורים, מרכז שפירא). שארית דיביזיית אנז"ק ודיביזיית היאומנרי הרכובה עשו דרכם אף הם אל סביבת איסדוד. כוונתו של אלנבי הייתה לרכז כוח גדול במערב, ולתקוף ב-13 בנובמבר את קו ההגנה העות'מאני אשר הגן על צומת מסילות הברזל בוואדי סראר (נחל שורק) ועל דרך ירושלים-יפו. קו הגנה עות'מאני זה כמוצג לעייל, התבסס בחלקו על רכס גבעות כורכר – קוביבה וזרנוקה (מערב רחובות), רכס מע'אר, קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה. אולם לפני שהדיביזיה הסקוטית יכלה לנוע אל עבר סביבת מע'אר, קטיה וגדרה, היה עליה לעקור כוח עות'מאני אשר התבסס מצפון לנחלים האלה וברקאי, סביב הכפר ברקה (גן יבנה) וגבעה בולטת מזרחה משם, אשר כונתה "הגבעה החומה" (גבעת קיבוץ חצור-אשדוד).

ב-12 בנובמבר נעו כוחות הבריגדה ה-156 אל עבר ברקה והשתלטו עד-מהרה על קו העמדות העות'מאני הראשון. במהלך השעות הבאות התחולל קרב קשה על שני קווי עמדות נוספים במעלה הרכס, כאשר באחרון שבהם, עם רדת החשיכה, התנהל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. מזרחה מברקה, בגבעה החומה, התנהל קרב קשה אף יותר. הבטליון (גדוד רגלים) הסקוטי התוקף ספג אבדות רבות ולקראת 16.00 תפס שארית הכוח את פסגת הגבעה, אולם נהדף לאחור בהתקפת-נגד עות'מאנית עזה זמן קצר לאחר-מכן. בשלב זה הצטרף כוח נפאלי מהדיביזיה ה-75 אל שרידי הכוח הסקוטי, אשר קיבלם בתשואות. החשיכה ירדה והכוח המשולב הסתער במעלה הגבעה התלולה בהתקפת כידונים והשתלט סופית על הגבעה החומה. אבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) צבא אלנבי במהלך קרבות ה-12 בנובמבר התקרבו ל-500 (!!), 420 מתוכם סקוטים.

*******

תקופת השלטון הבריטי
קצה מחוז עזה ומחוז רמלה

בתקופת המנדט אזור קצה של התיישבות יהודית

על פי תכנית החלוקה
אזור התפר בין חלקי המדינה היהודית

זמן מלחמת העצמאות
תמונת מצב יישובית ערב המלחמה

מערך הדרכים 

 

מבצע ברק  במסגרת תכנית ד':
השתלטות חטיבת גבעתי
על המרחב קודם עזיבת הבריטים את הארץ
כדי לבסס את השליטה היהודית בדרומה,
בין רחובות לבאר טוביה
בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה
ולהיערך לקראת  ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב.
עד פלישת הצבא המצרי ב-15 מאי
השתלטו כוחות ההגנה על רוב היישובים הערביים ונפתחו דרכי התחבורה בנגב.
כיבושי צה"ל הבריחו גם תושבי כפרים רחוקים
מאזור הקרבות ומאות פליטים הציפו את מג'דל.
המבצע הופסק בשל הזעקת חטיבת הנגב לחזית ירושלים והושלם בסוף חודש מאי.

התקופה הראשונה שלאחר אישור 'תכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה.
ערב הפלישה המצרית הצפויה היו שתי החטיבות עסוקות בהשלמת תוכנית ד'. חטיבת 'הנגב' מנתה כ-800 לוחמים ואילו בחטיבת גבעתי היו כ-3000 לוחמים. שתי החטיבות סבלו ממחסור בציוד ורק לחלק מהחיילים ניתן נשק אישי.
בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה.
חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' יצאנ החטיבה למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תכניותיו.
בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפרים בציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של הכפרים עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלש על הדרך לירושלים וקטרה הסמוך לגדרה שחלש על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.5 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

תמונת מצב עם תחילת ההפוגה השנייה

תמונת מצב של היישובים ומערך הדרכים
בראשית ימיה של המדינה

מספר שנים לאחר מכן,
הכפרים הערביים נמחקו והוקמו יישובים חדשים

 

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*******
קטע ראשון
יציאה ממושב ביצרון
מערבה דרך גן הדרום לכביש 4

בצרון- מושב שהוקם בשנת 1935 ומשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית באר טוביה. בביצרון מתגוררים היום למעלה כ-1,200 תושבים. מקימי ביצרון היו קבוצת אסירי ציון מערים שונות ברוסיה שהתארגנו בשנת 1929 ונקראה "קרים תל חי" והגיעה לארץ בשנת 1932. בתחילה הגיעו מייסדי בצרון לגן-יבנה לאחר שנענו להצעת המוסדות המיישבים שתמורת עבודתם בפרדסים יקבלו שטח אדמה שעליו יקימו מושב. שלוש שנים מאוחר יותר, עזבו חברי הגרעין את גן יבנה ועלו להתיישב על אדמות הקרן הקיימת הסמוכות. הם קראו לישוב – בצרון "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט' י"ב). בתחילה כלל היישוב 30 נחלות משק, 5 דונם לכל נחלה. החברים המשיכו לעבוד בפרדסי גן-יבנה ועם זה לבנות את משקיהם.
בין השנים 1942 – 1945 הגיעה קבוצת הרחבה ראשונה, היו אלה נוטרים ממשטרת היישוב (גפירים) אשר גרו במזכרת בתיה (על יד עקרון) והופנו ע"י הסוכנות להתיישבות. בתיהם הוקמו בפאתי המושב ונקראו "שכונת העקרונים".

בשנת 1949 הגיעו לביצרון חיילים משוחררים חברי גרעין "בתלם" וזאת בעקבות הצעתו של אברהם הרצפלד-להתיישב במקום ולהגשים בכך אידיאל של עבודת אדמה. וכך נוספו עוד 30 צריפים, 30 משקים וגם רחוב- "רחוב החיילים". אל רחוב החיילים הצטרף מאוחר יותר "רחוב העולים" שנקרא גם "רחוב הבולגרים", שאוכלס ברובו מעולים חדשים שהגיעו מבולגריה ומארצות אירופה נוספות. על שטח אדמה שהוקצה להם במרכז הכפר הוקמו אוהלים שפונו מיושביהם כעבור זמן קצר בשל השיטפונות והשלג של חורף 1950 שהיה קשה במיוחד. הוותיקים קלטו לבתיהם את מפוני האוהלים עד להקמת צריפי המגורים. בשנות ה-60 נבנו בתים ונעלמו הצריפים. משנות ה-90 חלו שינויים רבים בחיי המושב. בנים ובנות מצאו את  דרכם במשק ההורים והיו לבנים ממשיכים וגם משפחות חדשות הצטרפו והמושב זכה לתנופה של פיתוח וגידול.. במושב 108 נחלות, ו-108 בתים בשכונות הרחבות הנקראות "נוריות" ו"נרקיסים", כ 50% ממתיישבי ההרחבות הינם בני המקום, והשאר משפחות שהגיעו מכל הארץ. מקור אתר היישוב

גן דרום – מושב שהוקם בשנת 1951 על ידי עולים, שעלו מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המתיישבים הראשונים בגן הדרום שוכנו במעברה בגן-יבנה הסמוכה עד השלמת הכנת התשתיות במושב למגורים. בעת הקמת המושב נציגי רשויות השלטון הציעו את השם "משולם" בעקבות עברות ח'רבת סלם הסמוכה למקום. המתיישבים התנגדו והציעו את השם הנוכחי משום היותם ממוקמים בין היישובים גן-יבנה ובני דרום. מושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית גדרות שכל מושביה משתייכים לתנועת התיישבות זו.

*******

קטע שני, לאורך כביש 4 עד תל אשדוד

– דרומה בדרך המקבילה לכביש 4 עד גשר עד הלום
– ארבעת גשרי עד הלום מעל נחל לכיש
– מעבר על ובין הגשרים: גשר מטיילים, הגשר העתיק של דרך הים, גשר כביש 4 וגשר הרכבת
– מתחת הגשר העתיק וגשר הרכבת לאנדרטת גדוד 54 גבעתי ליד הפילבוקס
– סביב אנדרטת הצבא המצרי בכניסה לאשדוד
– חזרה לאנדרטת גבעתי וגשר העתיק
– דרומה לעבר הכניסה הדרומית של העיר אשדוד
– דרומה וממזרח לאזור התעשייה עד הלום לתל אשדוד
– עליה מערבה לתל אשדוד וסיבוב בין העיים המועטים של העיירה הערבית איסדוד

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני,נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים.
נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".
מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש  החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".
הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד.

בזמן מלחמת העולם הראשונה – ב-11 בנובמבר 1917, עם התקדמותו צפונה של חיל המשלוח המצרי – עשרת ימי "מרדף פלשת", השתלטו כוחות מדיוויזית האנזא"ק על גשר איסדוד, לאחר שחובל על ידי העות'מאנים הנסוגים, והקימו ראש גשר מצפון לשפך לוואדי סוכריר. במקביל לגשר הכביש בנו צוותי "הרכבת הצבאית לארץ ישראל" (PMR) הבריטית גשר רכבת על פיגומי עץ ובסמוך לעיירה הערבית איסדוד, נבנתה תחנת הרכבת, לימים תחנת הרכבת אשדוד עד הלום, על מסילה שנמתחה מקנטרה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, לאורך חופי הים התיכון של חצי האי סיני והמשיכה לאורך מישור החוף הארץ ישראלי, בתחילה תוך שימוש במסילה העות'מאנית הצרה ותחנת הרכבת דיר סניד עבור בתחנת הצומת עד תחנת הרכבת לוד ומשם לירושלים ולאחר סיום המלחמה על תוואי המסילה המזרחית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח. החל ב-17 בנובמבר הוטענה בתחנה אספקה שהונחתה מן הים על ידי הצי הבריטי להובלה מסילתית לטובת כוחות חיל המשלוח שהתייצבו בקו שתי העוג'ות.
במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני חבלה של אנשי כנופיו.
ב־12 במאי 1948, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד – גשר עד הלום.

ליל ה-15 במאי, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה. הכוח המצרי נעצר במג'דל. ב–28 במאי יצא הכוח המצרי ממג'דל והמשיך בתנועה ללא הפרעה על ציר החוף בדרכו צפונה. ב-29 במאי נכנס הכוח המצרי לאשדוד והמשיך צפונה כשלושה קילומטרים עד שנעצר בג'סר אסדוד המפוצץ. לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. נזק גדול לא נגרם לכוח המצרי.
בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות מחטיבת גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר. לאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (רק במסגרת מבצע יואב נסוגו המצרים מהנקודה), אולם ריתק אותו לעמדותיו.

הרחבה מי בלם את המצרים במלחמת 1948? 

אחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס.
בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשראנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי. בינואר 2010 חנכה החברה הלאומית לדרכים את מחלף עד הלום החדש. הפרויקט כלל את שיקומו של הגשר העות'מאני בשיתוף עם רשות העתיקות, שתילת כאלף עצים חדשים וביצוע עבודות נרחבות לפיתוח נופי.
פארק הזיכרון כולל שביל הליכה העובר דרך כמה הנצחות. האלמנט הראשון הוא תבליט מרוצף גדול של שושנת הרוחות בו מסומנות הערים תל אביב, קהיר, אשדוד והמרחק אליהן, להדגיש עד כמה היו המצרים קרובים ללב הארץ. מהמקום תצפית נרחבת אל כל העברים. בהמשך עובר השביל, שלאורכו תבליטי מתכת ועליהם סיפור הקרבות, דרך מצדית (פילבוקס), עמדת שמירה ששלטה על הגשר. השביל מסתיים ברחבה ובה קיר ההנצחה המרכזי. הקיר מעוגל מעט פנימה, חלקו העליון משונן כבחומת מבצר. על הקיר מפת תבליט של מבצע פלשת, הקרב הגדול שהתחולל כאן בכ"ה באייר תש"ח, 3.6.1948, סמלי צה"ל וגבעתי, שמות 54 הנופלים בקרב והמילים: "ללוחמים שזעקו עד הלום. נפלו ולא זכו.

 

 

********

 

אשדוד היא אחת מחמש ערי הפלשתים המוזכרות פעמים רבות בתנ"ך. שרידיה נמצאים בתל אשדוד, הנמצא דרום-מזרחית לעיר אשדוד של ימינו, לצד שרידי הכפר הערבי איסדוד ואזור התעשייה "עד הלום", וכ-4 ק"מ מזרחית לאתר הארכאולוגי אשדוד ים.
תל אשדוד הוא אחד מהתלים הגדולים בארץ ישראל ושטחו 380 דונם. שטח זה כולל את האקרופוליס (80 דונם) ואת העיר התחתונה (300 דונם). התל שוכן במרחק של כ-5 ק"מ מחוף הים התיכון וחולש על דרך הים (וִיָה מָרִיס). התל מתנשא לגובה של 10 מטרים מעל גובה פני הים.

 

היישוב המאוכלס הראשון באשדוד הוקם בתקופת שלטון החיקסוס במצרים (1650 – 1550 לפנה"ס). בתקופה זו שכן היישוב בתחומי האקרופוליס, הנראים כיום, והוא בוצר בחומת לבנים בעלת שער דו-תאי ובחלקלקה. חשיפת מכלול מבנים מבוצרים, על ידי הארכאולוגים, העלתה את הסברה כי הם היו שייכים לנציב המצרי שייתכן וישב באשדוד, שכן באותה התקופה הייתה ארץ כנען תחת השפעה מצרית חזקה. מתעודות שנמצאו בארכיון העיר אוגרית ניתן בהחלט להתרשם כי באשדוד התקיימה פעילות מסחר ענפה, שכן בתעודות אלה מוזכרת אשדוד כתחנת מסחר מרכזית גם עם מדינות מעבר לים, בעזרת עיר הנמל שלה המזוהה בתל מור (תל אל-אחדר).
באתר נמצאו סימני חורבן מתקופת הברונזה המאוחרת, סוף המאה ה-13 לפנה"ס. נמצא הרס של מספר ביצורים, אשר על פי משה דותן, אינם מעידים על חורבן מלא בתקופה זאת. הממצאים בשטח מעידים על גל שני של פלישה ברבע הראשון של המאה ה-12 לפנה"ס. זה הגל שהביא לשליטה פלשתית באשדוד, שכן באתר נמצאו חרסים מיקניים.
הפלשתים התיישבו במקום במהלך המאה ה-12 לפנה"ס והפכו את אשדוד לאחת מחמש הערים החשובות בממלכתם (יחד עם אשקלון, גת, עקרון ועזה). במהלך המאה ה-11 לפנה"ס גדלה אשדוד והתרחבה מעבר לתחום האקרופוליס. בעיר נבנתה מצודה וחומה עבה, אשר כללה שני מגדלי שמירה בפתח שער העיר. באשדוד היה קיים המקדש המרכזי בממלכה לאל דגון, אליו הובא ארון הברית על ידי הפלשתים לאחר מלחמתם במהלך תקופת השופטים.
אשדוד חרבה פעם נוספת באמצע המאה ה-10 לפנה"ס. את חורבנה השני מייחסים החוקרים למלחמות שניהל המלך דוד נגד הפלשתים, או מנגד לפלישה שערך פרעה סיאמון בארץ ישראל.
ההתיישבות הפלשתית במקום חודשה בשנת 815 לפנה"ס. העיר בוצרה פעם נוספת בחומה אשר הקיפה את האקרופוליס ואת העיר התחתונה. חומת העיר התחתונה כללה הפעם שער שישה תאים, בדומה לשערים שנתגלו בתל מגידו, תל גזר, תל חצור ותל לכיש. אולם אשדוד לא האריכה ימים ובמהלך המאה ה-8 לפנה"ס בשנת 770 לפנה"ס בקירוב חרבה פעם נוספת, ככל הנראה על ידי עוזיהו מלך יהודה.
היישוב במקום התחדש אם כי לתקופה קצרה בלבד, שכן בשל סמיכותו לחוף הים מחד ובשל קרבתו לדרך הים מאידך היווה יעד לצבא האשורי. בשנת 734 לפנה"ס יצא תגלת פלאסר השלישי במסע מלחמה "נגד פלשת". במקורות האשוריים מסופר על שתי מרידות של תושבי אשדוד כנגד האימפריה האשורית ובראשה סרגון השני, מלך אשור. אותן המרידות הובילו, בשנת 712 לפנה"ס, לחורבן העיר והגליית תושביה. לאחר כיבוש העיר, הפכה אשדוד לפחווה אשורית.
בשל היחלשות האימפריה האשורית במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, נכבשה אשדוד על ידי פרעה פסמתיך הראשון. הרודוטוס מציין בכתביו, כי נדרשו לצבא המצרי, בפיקודו של פסמתיך הראשון, 29 שנים על מנת לכבוש את העיר במרוצת המאה ה-7 לפנה"ס נכללה אשדוד לתקופה מסוימת, ככל הנראה, בתחומי ממלכת יהודה. על כך מעידים מספר ממצאים ארכאולוגיים יהודיים, דוגמת: משקולות פים ונצף.  מגוון רחב של ממצאים ארכאולוגיים נחשפו מהתקופה וביניהם: אתר פולחני, מפעל ליצור קרמיקה וארמון הנציב האשורי.
בשנת 605 לפנה"ס נכבשה אשדוד על ידי נבוכדנצר השני מלך בבל. בשנת 539 לפנה"ס שוקמה העיר על ידי הפרסים, אך נכבשה בשנת 332 לפנה"ס בעת מסע המלחמה של אלכסנדר מוקדון בארץ ישראל, אז שונה שמה לאַזוֹטוּס. עם זאת, מרבית הממצאים מהתקופה הפרסית לא נשתמרו או נפגעו בשל הבנייה ההלניסטית האינטנסיבית באתר.

 

לאחר מלחמת הדיאדוכים נכללה אשדוד בתחום ממלכת בית תלמי, אולם בשנת 220 לפנה"ס, בעקבות ניצחונו של אנטיוכוס השלישי על מצרים התלמיית בקרב פניום, עברה השליטה על ארץ ישראל בכלל ועל אשדוד בפרט לידי הממלכה הסלאוקית.
העיר שגשגה כאזוטוס תחת השלטון ההלניסטי, עד למרד החשמונאים. במהלך המרד מוזכרת העיר מספר פעמים. ראשית, בהקשר של קרב אמאוס, כאשר הצבא הסלאוקי ברח מפני החשמונאים לערים ההלניסטיות יבנה  ואשדוד: "וְהָאַחֲרוֹנִים נָפְלוּ כֻּלָּם לְפִי חֶרֶב וַיִּרְדְּפוּ אוֹתָם עַד גֶּזֶר וְעַד שְׂדוֹת אֱדוֹם וְאַשְׁדוֹד וְיַבְנֶה…" חשמונאים א', ד' ,ט"ו. בהמשך הותקפה אשדוד על ידי יהודה המכבי ואחיו: "וִיהוּדָה פָּנָה לְאַשְׁדוֹד בְּאֶרֶץ הַנָּכְרִים, הָרַס אֶת-בָּמוֹתֵיהֶם, שָׂרַף בָּאֵשׁ אֶת-פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם…" חשמונאים א', ה', ס"ח. אולם אשדוד המשיכה להתקיים עד לכיבושה, בשנת 147 לפנה"ס על ידי יונתן הוופסי כחלק ממלחמתו של האחרון נגד אפולוניוס, אחד משריו של דמטריוס השני ניקטור. בתום הקרב החריב יונתן את המקדש שהוקם לכבוד דגון. בהמשך נכבשה אשדוד על ידי יוחנן הורקנוס הראשון ונכללה בתחומי ממלכת החשמונאים אולם עם כיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיוס, צומצמה שטחה של הממלכה החשמונאית. במסגרת הצמצום הוחלט כי רק השטחים בהם האוכלוסייה היהודית היוותה את הרוב, נותרו תחת שלטונו של הורקנוס השני, נכדו של יוחנן הורקנוס הראשון. כך למעשה נלקחו מן הממלכה החשמונאית רוב השטחים אותם כבש יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי בנו, לרבות אשדוד.
בתקופה הרומית שגשגה אשדוד כעיר נמל מרכזית. בשנת 30 לפנה"ס חידש אוגוסטוס קיסר את מלכותו של הורדוס בארץ ישראל ומסר לידיו את השליטה על ערי מישור החוף הדרומי וביניהם על אשדוד. בשנת 41 לספירה נכללה אשדוד בתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון, אשר בשל קרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו, הורדוס, תחת שלטון יהודי. בשנת 66 לספירה, עם פרוץ המרד היהודי ברומאים, נכללה העיר בתחומי שליטת המורדים, אולם בשנת 67 לספירה נכבשה מידיהם על ידי אספסיאנוס, קיסר רומא. חשיבותה של העיר נשמרה עד למאה ה-4, אז התרחבה העיר אשדוד ים – אַזוֹטוֹס פָּארָאלְיוּס וחשיבותה של העיר דעכה בהדרגה.
אחר כיבוש הארץ על ידי הערבים בשנת 634 לספירה, הוקם על התל הכפר איסדוד. מיקומו של הכפר על דרך הים הביא לעלייה בחשיבותו ובמהלך המאה ה-14 או המאה ה-15 נבנה במקום חאן – סימן לחשיבותו הכלכלית והמסחרית של הכפר.
ב- 28 באוקטובר 1948, במסגרת מבצע יואב, נטשו תושבי איסדוד את הכפר, בעקבות הצבא המצרי הנסוג דרומה. כיום נותרו מהכפר מספר מבנים: שרידי החאן, מסגד "א-סולטאן איברהים אל-מתבולי" ובו קברו של השייח' ובית הספר לבנים.

 

 

חפירות בתל – בין השנים 1962–1972 נערכה בתל אשדוד חפירה ארכאולוגית רחבה בראשותו של פרופסור משה דותן מטעם רשות העתיקות. בין החודשים יולי – אוגוסט 2003 נערכה חפירת בדיקה כ-120 מטרים צפונית לתל אשדוד, סמוך לתוואי מסילת הרכבת אשדוד-אשקלון, על ידי רשות העתיקות. במסגרת חפירה זו נחשפו כלים מהתקופה הפרסית,כבשנים מהתקופה ההלניסטית וכן קברים מהתקופה הרומית. בין החודשים נובמבר 2003 – ינואר 2004 ובין החודשים אפריל – יוני 2004 נערכו שתי עונות של חפירות הצלה מטעם רשות העתיקות. חפירות אלה עמדו בסימן "אשדוד תחת הכיבוש האשורי" ובמסגרתן נתגלה מתחם, כ-200 מטרים צפונית לתל אשדוד, בעל שטח של 10 דונם. אתר זה, לדעת החוקרים, שימש ארמונו של הנציב האשורי. הארמון הוקם על גבי משטח הגבהה, הבנוי לבנים שיובשו תחילה בשמש, בגובה של 3 מטרים. במתחם הארמון נחשפו מגוון כלים מבהט, חרס ומתכת. בין הממצאים השונים שנמצאו באתר, במרוצת השנים, ניתן למנות: חרפושיות וצלמיות מצריות, צלמיות (בפרט צלמית בדמות נקבה, שזכתה לכינוי אשדודה) וקרמיקה פלשתית, קרנוסים וכני פולחן (בפרט כן הפולחן, שזכה לכינוי כן המנגנים), ידית של קנקן חרס עם הכתובת: "למלך", חלקי שלדים של כ-3000 איש המתוארכים לתקופת הכיבוש האשורי, אסטלה אשורית המיוחסת לסרגון השני ואוסטרקון מהתקופה הפרסית עליו מופיע כיתוב בשפה הארמית – כרם זבדיה.
מקור, הפניות והרחבה על אזכור אשדוד במקרא

*******

קטע שלישי, בין יישובי מערב מוא"ז באר טוביה

– חציית צומת תל אשדוד.
– דרומה לכיוון מושב בית עזרא,
– מזרחה למרכז הכפרי עזר ומושב אמונים
– דרומה למושב גבעתי ולאתר הזיכרון
– מזרחה בפאתי שמורת זמורות
– חציית נחל לכיש ממערב למזרח
– מזרחה בין השדות שבפאתי שטח מחנה צה"ל לשעבר באתר ש.ת. בית דארס
– מול מרכז מזון באר טוביה
– כניסה למבנה משטרת ביטני (הפסקה)

המועצה אזורית באר טוביה הנקראת בשמו של המושב הוותיק באר טוביה ונמצאת בתחום מחוז דרום בין הערים אשדוד במערב וקריית מלאכי במזרח. שטח שיפוט המועצה משתרע על 140,000 דונם והוא גובל בצפון עם המועצה האזורית חבל יבנה, המועצה האזורית גדרות, המועצות המקומיות גדרה ובני עי"ש, במזרח עם המועצה האזורית נחל שורק והמועצה האזורית יואב, בדרום עם המועצה האזורית שפיר ובמערב עם המועצה האזורית חוף אשקלון, הים התיכון, עיריית אשדוד והמועצה המקומית גן יבנה. העיר קריית מלאכי מהווה מעין מרכז אזורי ליישובי המועצה אך כאמור היא רשות מקומית נפרדת. המועצה אזורית באר טוביה הוקמה בשנת 1950 וכוללת 23 יישובים ובהם מתגוררים כ-21,500 נפש. כמעט כול יישוביה (19) הם מושבים והשאר הם שני מרכזים כפריים, קיבוץ וכפר נוער. בתחום שטח המועצה גם ארבעה אזורי תעשייה רחבים ובתחומה נמצא גם חוף ים. אין ספק מועצה אזורית באר טוביה היא מועצה אזורית חזקה ומבוססת.

 

היישובים במערב תחום המועצה אזורית באר טוביה

 

בֵּית עֶזְרָא הוא מושב ומשתייך לתנועת המושבים הוא חלק ממועצה אזורית באר טוביה. הוא נקרא ע"ש עזרא הסופר. נקרא על שם עזרא בן שְׂרָיָה, שעלה לארץ מבבל (458 לפנה״ס בקירוב). במדרש נאמר: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה", "אילו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו". המושב נוסד ב-28 במרץ 1950 על ידי עולים מעיראק, בתחילה היה המקום מעברה ששמה הזמני היה אשדוד א'. בשנת 1991 החלו לתכנן את שכונת ההרחבה. כיום בהרחבה מתגוררות כ-80 משפחות רובן בני מושב שחזרו לגור במושב. כיום חלק מאנשי המושב מתפרנסים מהפרדסים, לולים, חוות סוסים וכיוצא בזה.

עֶזֶר הוא יישוב כפרי קהילתי והוא חלק מן המועצה אזורית באר טוביה . .   מקור השם "עזר" בפסוק בספר נחמיה: "וַיְחַזֵּק עַל יָדוֹ עֵזֶר בֶּן יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה" (ג', יט). היישוב הוקם בשנת 1966 כמרכז כפרי למושבים מסביב. בשנת 1990 הורחב היישוב והפך ליישוב קהילתי. הוא נבנה על פני גבעה טבעית ומוקף במרביתו בשטחים חקלאיים: גידולי שדה, פרדסים, רפתות, ולולים) מרבית האדמות המקיפות את היישוב נמצאות בבעלות אנשי מושבי העובדים שהוקמו בתחילת שנות ה-50 בהם. באופיו, היישוב מקיים חיי קהילה שלווים המתבטאים בהימצאותם של מתקני דת, בהם מקווה טהרה ובית כנסת גדול ומפואר. ביישוב מרכזי תרבות וחינוך שונים.

מושב  אֱמוּנִים הוקם בשנת 1950 על ידי עולים ממצרים. ב-1954 הצטרפו אליהם כעשרים משפחות עולים ממרוקו.  השם הוא סמלי ולקוח מהמקרא, מספר תהילים, פרק ל"א, פסוק כ"ד: "אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל-חֲסִידָי אֱמוּנִים נֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר, עֹשֵׂה גַאֲוָה". במושב אמונים ממוקם משרד קבוצת אל-סורג העוסקת בפיתוח מוצרי מיגון והצללה לחלונות.

 

גִּבְעָתִי הוא מושב השייך למועצה אזורית באר טוביה. כביש הגישה למושב גבעתי עובר דרך מושב אמונים הסמוך. שמו של היישוב הוא על שם חטיבת גבעתי שעצרה את צבא מצרים מכיוון דרום בזמן מלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת 1950 על ידי יוצאי חטיבת הראל בפלמ"ח וכן על ידי משוחררי גדוד 533 בחטיבת גבעתי הישנה ועל ידי עולים מאירן, עיראק ומצרים. היישוב הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דראס, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה, ונקרא בתחילה 'בית-דרס', אחר כך 'מסילת עוז' ואחר כך 'ג"ן גבעתי' (שוב ע"ש גדוד 53 המפורסם). המושב מונה 81 נחלות. ענפי החקלאות הנפוצים הם גידולים חקלאיים, רפת ודיר. במושב בית כנסת, מועדון נוער וצרכנייה. רב היישוב הוא ר' אברהם חיים מזרחי.

אתר זיכרון בפאתי מושב גבעתי לזכר קרבות בית דארס 

קרבות בית דארס במלחמת העצמאות
בית דראס היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, בקרבת נחל לכיש, כ-32 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר עזה. הכפר מנה למעלה מ-3,000 תושבים אשר רובם התפרנסו מחקלאות. בתקופתהמנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה. קיימים ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על כך שהיישוב היה קיים בתקופה הצלבנית לכל המאוחר ושהייתה קיימת מצודה צלבנית בגבעת הכפר. בתקופת הסולטנות הממלוכית עמד הכפר בדרך הדואר בין קהיר לדמשק והוקם בו חאן. ב-1596 מנו תושבי הכפר, שהפכו לנתיני האימפריה העות'מאנית, 319 נפשות. הכפריים גידלו באותה תקופה שעורה, חיטה, והיו להם גם עזים, כוורות וכרמים. סקר ארץ-ישראל המערבית מסוף המאה ה-19 מתאר את הכפר כמוקף מטעי זיתים, ומתאר גם בריכה בצפון הכפר. תושבי באר טוביה נאלצו בתחילת ההיסטוריה של היישוב (בסוף המאה ה-19) לרכוש מים מאנשי בית דראס. במאורעות תרפ"ט , ב-25 באוגוסט 1929, השתתפו ערביי בית דראס וכפרים ערביים נוספים בהתקפה על באר טוביה בו נחרבה ונשרפה המושבה ושניים מתושביה נהרגו. בשנת 1945 היו בכפר 2,750 תושבים, והיו בו שני בתי מסגדים ובית ספר. בשנת 1948 היו בכפר 3,190 תושבים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק. במקום בו שכן הכפר הוקמו המושבים גבעתי,אמונים ובית עזרא.
הקרבות על בית דראס היו שלושה אירועי קרב בתקופת מלחמת העצמאות בין יחידות של חטיבת גבעתי לכוחות בלתי סדירים מתושבי הכפר בית דראס – פעולת הסחה להקלת הלחץ על קיבוץ ניצנים, כיבוש הכפר במסגרת מבצע ברק וקרב עם פלוגות מצריות וסודניות בזמן קרבות עשרת הימים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק – מבצע שמטרתו הייתה "לשלול מן האויב בסיס חשוב לפעולות בעתיד… על ידי יצירת בהלה כללית ושבירת המורל של האויב. הכוונה היא לאלץ את היישוב הערבי 'לנוע'". מיקומו של הכפר בסמוך לכביש החוף מצד אחד ובסמוך לשדה תעופה מצד שני הכתיבו לחטיבת גבעתי את הצורך לכבשו. גדוד 53 גבעתי איבד 20 לוחמים בקרבות ועשרות נפצעו.

הקרב הראשון – אפריל 1948 – ב- 20 באפריל 1948 תקפו מאות מערביי בית דראס בפיקודו של אל אפריקי את קיבוץ ניצנים. גדוד 53 שפעל באזור הוזעק לעזרה ותקף למחרת היום ב-2111 באפריל את הכפר על מנת לאלץ את התוקפים לשוב אל כפרם. הגדוד שהיה מפוזר ביישובי הסביבה ציוות שתי פלוגות בלתי אורגניות בפיקוד סגן מפקד הגדוד. הכוח חולק לארבע יחידות משנה: כוח הלם, כוח אבטחה וחסימה, כוח רתק וכוח עתודה. כוח האבטחה כבש את בית הספר שהיה מחוץ לכפר ובסיוע כוח הרתק איפשר לכוח ההלם להיכנס תוך איגוף עמוק לחלק הדרומי-מערבי של הכפר. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה הבריטית הניידת ממצודת עיראק סוידאן, כמו כן כוחות מערביי הסביבה ואת תוקפי ניצנים ששבו אף הם ותקפו את כוחות גבעתי. הכוחות החלו בנסיגה, תחילה לבית הספר ולאחר מכן לכיוון באר טוביה. המג"ד יצחק פונדק שהיה באותה שעה מעל לכפר במטוס סיור נחת ליד באר טוביה, אסף כיתה של המשמר הנע מקיבוץ חפץ חיים עם מקלען ויצא לכפר. הם הגיעו לקרבת בית הספר של הכפר שם רוכזו פצועי הגדוד. פונדק הקצה כוח לחפות על פינוי הפצועים ובסיוע משוריין של כוח העתודה החל הפינוי. כח העתודה התמקם וסייע ברתק מהמנחת הנטוש. המשוריין לא יכול היה להתקדם לעבר בית הספר עקב קשיי עבירות. המחלצים פינו ברגל את הפצועים אל המשוריין דרך שדה החיטה לכיוון מסלול הנחיתה. לכוחות הערביים הצטרפה המשטרה הבריטית ממשטרת עיראק סווידאן אשר הגיעה בשלוש שריוניות האמבר נושאות תותח ומכונות ירייה. מאש הבריטים על הכוחות שהיו במהלך נסיגה לבית הספר וממנו, נהרגו שלושה חיילים ונפצעו 20 מהלוחמים. האש פחתה רק לאחר שג'יפים ומשוריינים של חטיבת הנגב, שנחלצו לעזרת הנסוגים, פתחו באש מקלע מקלעי בזה על הבריטים, אולם כדורים אלה לא גרמו נזק מאחר שלא חדרו את השריון, אבל בכך הקטינו בהרבה את עוצמת האש על הנסוגים. עד שעות הצהרים הגיעו הנסוגים עם הפצועים לבאר טוביה. ארבעה לוחמים שלא הצליחו לפנותם, נפלו בידי תושבי הכפר. אלה הרגו אותם, התעללו בגופות וכרתו את ראשיהם של שלושה מהפצועים. הם שיפדו את שלושת ראשי הנרצחים ונשאו אותם ברחובותיה הראשיים של מג'דל. בקרב זה נפלו שישה חיילים, שני פצועים נוספים מתו מפצעיהם. בקרב זה נפצעו עשרים לוחמים.
הקרב השני התנהל ב-11 במאי 1948 על ידי חטיבת גבעתי והיה אחד הקרבות במבצע ברק. מבצע זה היה במכלול המבצעים של תוכנית ד' של ההגנה ובמסגרתו הוטל על החטיבה להשתלט על יעדים בשפלה שבתחום שטח המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. הכוח הישראלי התוקף מנה שלוש פלוגות רובאים מגדוד 5333, פלוגה מגדוד 52 ופלוגת משמר (פל"מ). אליהם נוספו כוחות סיוע ורתק. להערכת המודיעין עמדו לרשות כוחות הכפר 250 לוחמים ותגבורת אפשרית של עד 500 לוחמים נוספים. הכוח נערך בחמישה כוחות משנה: כוח פריצה של מחלקות רובאים וכוח של חמישה משוריינים שאמור היה לפרוץ מניצנים דרך גבעה 69, שני כוחות רתק הכוללים מקלעים כבדים, מרגמות ודוידקות וכוח נוסף של חמישה משוריינים כעתודה. לאחר סיור של כתת-פל"מ בערב קודם נע הכוח בשעה 5:00 לעבר הכפר אך נתגלה כ-5000 מטר מהכפר והחלה לחימה. בהמשך היום הצטרפו שני הכוחות המשוריינים לפורצים ותקפו את הכפר משני אגפיו. התנגדות המגינים החלה להתמוטט. פגיעתן של מספר פצצות מרגמה, גרמה למנוסת הלוחמים הערביים. תגבורת של כמאה לוחמים ערביים שהגיעה מכיוון איסדוד וג'וליס, הונסה על ידי כוחות הרתק. כאן נסתיימה הלחימה. לפי עדויות לוחמי גבעתי – עם פרוץ הקרב החל להמלט חלק מתושביו. עם סיומו נטשו אותו כליל. לפי העדויות היה מצב שכעשרים נשים שנותרו במקום היו גלויות לאש ושתיים מהן אף נפצעו, והלוחמים טיפלו בפצועות, השקו את הנשים במים והושיבו אותן במקומות מוגנים עד תום הלחימה. לטענת לוחמי גבעתי, לפני שרוב הכוח עזב את הכפר, פוצצו חלק מבתיו. עוד הם מעידים כי הלוחמים אפשרו לנשות הכפר לחזור מספר פעמים לקחת את המטלטלין, ואיפשרו לזקנים לעלות על חמורים וגמלים ולצאת את הכפר. יחידות של גדוד 53 נשארו בכפר שננטש מתושביו. כוחות ההגנה איבדו חמישה לוחמים בקרב זה, וכשלושים ושישה לוחמים ערביים נהרגו.

הקרב השלישי  – יולי 1948 – יום לפני תום ההפוגה הראשונה, שעמדה לפוג ב-9 ביולי, הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו מספר משלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כבשום ופנו לשלב הבא בנסיונותיהם להתקדם צפונה. ב- 8 ביולי 1948 חנתה במוצב בית דראס פלוגה ב' מגדוד 5333 גבעתי תחת פיקודו של שמעון מרגולין. באותו לילה תקפה את המוצב פלוגת חיל רגלים סודנית בסיוע פלוגת משוריינים שירדו אל מסלול הנחיתה מכיוון גבעה 69. החיילים הסודנים הצליחו להיאחז בפאתי הכפר ונוצרו כיסי התנגדות וקרבות במספר נקודות. למרות הפיצול והמורכבות של הקרבות הדף הכוח המגן את ההתקפות וגרם לסודנים אבדות רבות (שלושים ושמונה חללים) כמו כן נתפס שלל צבאי רב. בין השאר מקלע ויקרס עם אלפי כדורים. בתוך הקרב הצטיינו בגבורתם ארבעה חיילים שהיו בעמדה קדמית מנותקים משאר חבריהם למרות בידודם, עמדו בגבורה מול מחלקת רגלים מצרית שתקפה אותם והתקרבה עד למרחק של כ- 200 מטר. בקרב זה נפלו כל הארבעה. לקראת סופו של הקרב, הגיעו לכפר המג"ד יצחק פונדק יחד עם הקמ"ן. הקמ"ן תיחקר סמל מצרי פצוע וגילה דרכו את מפקד הגדוד הסודני, קצין מצרי בדרגת רב-סרן שאף הוא היה פצוע ושכב לא רחוק. קצין המודיעין דובב את הקצין המצרי, ולמד ממנו פרטים על יעדי ההתקפה המצרית שהיוותה חלק מתוכנית התקפה כללית של כל החזית המצרית. דהיינו, ההתקפה על נגבה ב-12 ביולי והניסיון בתנועת מלקחיים לכבוש את נגבה, עיבדיס, שלושת כפרי הסאוואפיר, גשר הקשתות שלידם ולנוע צפונה לכבוש את כפר ורבורג, באר טוביה ולהמשיך לכיוון מסמיה (היה זה הקצין המצרי הבכיר ביותר שנשבה עד אז). הגדוד איבד ארבעה מחייליו באותו קרב וכן ספג שבעה פצועים.

שדה תעופה בית דארס, נבנה בראשית שנות ה-40, כגיבוי לשדה קסטינה (לימים חצור)

 

פרסומו של ש.ת. בית דארס במבצע "חסידה" ערב מבצע נחשון, 1 באפריל 1948
מבצע "חסידה" היה מבצע צבאי סודי להנחתת מטוס בודד נושא נשק מצ'כוסלובקיה, במהלך מלחמת העצמאות וטרם הכרזת העצמאות, הנשק הזה היה חיוני לביצועו של מבצע נחשון. ב-2888 במרץ דרבן בן-גוריון את אהוד אבריאל: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על ידי אווירונים . אם אינך יכול או… שזה לא ייתכן – עליך לבוא מיד… בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל עוד בעניינים האלה…".
מבצע חסידה נערך סמוך לחצות ליל ה-1 באפריל 1948, המטוס שנחכר מחברה אמריקנית היה מטוס תובלה דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, המוטס בידי טייס אמריקני. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק.
המבצע הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, אליו סופחו אנשי שירות האוויר בפיקודו של אהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר הישראלי) ואנשי חימוש בפיקודו של אשר פלד.
לשם הנחתת המטוס נבחר מנחת חירום בריטי נטוש ליד הכפר הערבי בית דראס הסמוך לבאר טוביה. על גדוד 53 הוטל לאבטח את שדה התעופה שהיה סמוך לכפרים ערביים עוינים. על היחידות הנספחות הוטלו תפקידים כמו יצירת קשר עם המטוס, הארת המסלול בעזרת גנרטור ומערכת תאורה מאולתרת, תדלוק המטוס ופריקת המשלוח במהירות בטרם יתערבו הערבים או הבריטים.
סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. המטען כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. הנשק הועבר עוד בליל המבצע ליחידות שעמדו לפתוח במבצע נחשון.

באר טוביה מושב עובדים משתייך לתנועת מושבי העובדים בישראל. המושב באר טוביה נוסד בי"א באדר 1930 על חורבותיה של המושבה באר טוביה, שחרבה במאורעות 1929.
ההתחלה הייתה בשנת תרמ"ח, 1887. אז התלכדו 25 משפחות יהודיות שחיו בחבל הארץ, בסרביה, שבמזרח אירופה ויצרו קשר עם מקורבי הברון רוטשילד. המשפחות שלחו משלחת לפריס שניהלה עבורם מו"מ עם הברון על הקמת מושבה בא"י עבור יהודי בסרביה. בזכות הדעה ששררה אז שיהודי בסרביה הם אלמנט רצוי ומסוגל להתיישבות בא"י המו"מ צלח והוחלט להכין את ההתיישבות בכפר קסטינה.
בח' תשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, עלו ראשוני המשפחות לא"י. הדרך עד גדרה הייתה ידועה, אך דרומה משם איש לא היה מעולם. הם טעו בדרך ורק למחרת בבוקר הגיעו אל הכפר קסטינה ומשם פנו מערבה. אחרי תלאות והרפתקאות מצאו גבעה ועליה חורבה עתיקה, על חורבה זו הקימו את המושבה הראשונה, באר-טוביה.
בשנת 1912, הגיע לביקור ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד בא"י והציע לתגבר את המושבה בקבוצת חלוצים מאנשי הפועל הצעיר, חניכי מקווה ישראל, אשר יזרימו דם חדש למושבה ויכניסו שיטות עבודה מודרניות. הקבוצה לא מחזיקה מעמד במקום ולאחר 12 שנה עזבו האחרונים שבהם אחרי משברים חברתיים וכלכליים רבים.
ביום פרוץ המאורעות בירושלים, ב- 23.8.29, עלה מחנה גדול של ערביי מג'דל (אשקלון) על המושבה בצעקות "עליהום". הערבים הציתו את הגורן ואת בתי המושבה. הקרב היה קשה ותבע קורבנות. כעבור זמן קצר הגיעו שוטרים בריטיים ופינו את התושבים הבלתי לוחמים לרחובות.

לאחר המאורעות הוקמה באמריקה קרן שקראה לעצמה "קרן עזרה" אשר שמה לה למטרה לסייע בהקמת הישוב מחדש, והקציבו לשם כך 825 לא"י. תקציב זה היה אמור לשמש למתיישבים הראשונים. במהלך העליה בשנת 1930 הוקמו 44 יחידות משק והאוכלוסיה כללה 120 נפשות בשנת 1935 נוספו 49 משקים. בד בבד עם הקמת המשקים החקלאיים, החלו בהקמת השירותים הקאופרטיביים: צרכניה, מחסן אספקה, מחלבה, מחסן ביצים, מכון מים, הנהלת חשבונות, קופה וריכוז ענייני ההנהלה. לביצוע פעולות אלו נוספו לכפר משפחות נוספות: משפחות עובדי הציבור שקבלו חלקת אדמה להקמת משק עזר.
בשנותיו הראשונות של הישוב בשנים 1930-1935 ההשקפה הכללית היתה הפעלת משק מעורב. בשנים 1935-1948 – נקלטו המתיישבים החדשים והורחבו שטחי השלחין והוחלט על שיויון בגודל היחידות המשקיות בין המתישבים ותיקים כחדשים. יחידת הקרקע נקבעה 53 דונם.
בימי מלחמת השחרור הועמד הישוב במבחנים כבדים, הפגזות, ופינוי הילדים מאחר והיה ישוב דרומי וקרוב לגבול המצרי. עם תום מלחמת השחרור נמסרו חלק מאדמות המושב להקמת מושב "אורות" והעיירה קרית מלאכי. המושב מונה כיום 900 תושבים, 250 משפחות, 96 משקים.
הענפים החקלאיים: רפת הענף המרכזי. במסגרת הרפורמה בענף הוקמו רפתות מודרניות ומשותפות שעונות על כל הדרישות. בבאר טוביה מרכז מזון מודרני ומשוכלל בשם "יציב" המספק מזון לרפתות במושב ומחוצה לו. ענפים נוספים: לולים, מטעים, ירקות, פרחים וגידולי שדה.
מקור

משטרת באטאני היא תחנת משטרה בריטית שהמבנה ששימש אותה נמצא סמוך למושב באר טוביה ועיי הכפר בית דראס. השם באטאני ניתן למשטרה בגלל סמיכותה לכפר ערבי קטן שהיה במרחק של כקילומטר ממנה. במרחק של כשני קילומטר מדרום מערב למשטרה שכן הכפר בית דראס. מבנה המשטרה הוקם על ידי ממשלת המנדט בשנת 1936, כדי לספק הגנה למושב באר טוביה כנגד פורעים ערבים. באותה תקופה, טרם בניית מצודות טגארט, נבנו תחנות קטנות יותר. בתחנה זו היה מספר שוטרים קטן יחסית: שני שוטרים בריטים ושניים ערבים. לפעמים התאכסנה בה יחידת רוכבים. בשנים 1936-39 יצרו הבריטים את משטרת היישובים העבריים (JSP – Jewish Settlement Police). השוטרים חבשו כובעים אוסטראלים כאשר לכל גוש היה על הכובע משולש בצבע שונה. בהמשך הפכו היחידות למשטרת היישובים כאשר לכל גוש היה משמר נע (המ"ן) משלו. הבריטים סיפקו את הטנדרים ואת הנשק.
עם תחילת עזיבת הבריטים את הבסיסים והמשטרות שלהם במחצית מרץ 1948, השתלטו כוחות גבעתי בדרום עליהם. המשטרות היוו יעדים מועדפים עקב היותן מבצרים מבטון שחלשו על סביבתם. המשטרה הראשונה שנתפסה בדרום הייתה משטרת באטאני הכפרית ששכנה במבואותיה המערביים של באר טוביה. היא נתפסה על ידי אנשי באר טוביה עצמם במחצית מרץ 1948, זמן קצר לאחר פינוי מחנה בית דראס והמנחת הסמוך לו.
חנוך ברודז'יצקי, היה סמל במשטרה הבריטית ותושב באר-טוביה והיה מוצב בבניין המשטרה, לקראת עזיבת הבריטים את הארץ, הרגו השוטרים הערבים את הסוסים שהיו באורווה ועזבו את המבנה. חנוך נותר בתחנה עם שני שוטרים בריטים והצליח לשכנע אותם להפקיד בידיו את מפתחות השער של המבנה ולהסתלק. הבריטים אכן עזבו את המקום בהשאירם שני משוריינים. חנוך נשאר לבדו במבנה במשך שלושה ימים רצופים, מגן על המבנה עדיין כשוטר בריטי מהשתלטות פורעים ערביים שיכלו לסכן את באר טוביה והיישובים הסמוכים. שומר השדות של באר טוביה הגיע מדי כמה שעות על סוסו וצייד את חנוך במזון. לאחר שלושה ימים, הגיעו אנשי גבעתי והשתלטו על המבנה והציוד שנותר
מקור

******

קטע רביעי, אל רכס עזריקם וממנו לחצור וגן יבנה, 

– חציית כביש קריית מלאכי – עד הלום (כביש 3703)
– צפונה על דרך הסולינג לעבר שער בית דארס של בסיס ש.ת חצור
– טיפוס לגבעה בה נמצא בעבר הכפר ביטני א-שריקה בקצה הצפון מזרחי של רכס עזריקם
– דרום מערבה לאורך רכס עזריקם (נקרא יער באר טוביה) לעבר גבעת בריכת המים.
– גלישה צפונה בין מטעי מושב עזריקם לעבר נחל האלה וחצייתו מדרום לצפון.
– צפונה השדות קיבוץ חצור בדרך הצמודה לגדר בסיס ש.ת. חצור
– כניסה לחצר קיבוץ חצור ומעבר דרכו ותצפית מערבה
– דרך השדות מערבה לגן יבנה.
– צפונה חזרה לביצרון

 

 

הדרך בין ש.ת. קוסטינה (חצור) ובין ש.ת. בית דארס

אל-בטאני אל-שרקי – הוא הכפר המזרחי ממערב לו נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). הצפות נחל האלה בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-12 בנובמבר 1917, הציבו כאן הבריטים תותחים, שהרעישו את עמדות הטורקים שתבצרו בכפר בורקה הסמוך לגן יבנה, בגדה הצפונית של נחל האלה. בהמשך עמדות הטורקים נכבשו על ידי כוחות אנז"ק (הפרשים הקלים האוסטרלים והניו-זילנדים) והצבא הבריטי המשיך בדרכו לכבוש ירושלים. בשלהי תקופת המנדט אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות.  שני הכפרים אל-בטאני אל-שרקי ואל ע'רבי נכבשו ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים בציר החוף. כנראה שהכפרים נתפסו מיד על ידי הכוחות המצרים ונכבשו שוב לקראת ההפוגה הראשונה ב-11 יוני 1948 על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפרים פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר.

 

חורשת עזריקם שביער באר טוביה שוכנת בין באר טוביה ועזריקם. היער ניטע על ידי קרן קיימת לישראל בשנות ה-50 במסגרת עבודות דחק והספקת פרנסה וכבוד לעולים החדשים שהתיישבו במושבי הסביבה. מאוחר יותר הפכו חלקים מהגבעות לשתי מחצבת כורכר. המחצבות העמיקו עד מי התהום ולכן חברת מקורות הפכה אותם למאגרי החדרה המעשירים מי תהום. למרות קרבתה למרכז הארץ, מבחינת הציבור הרחב זוהי חורשה נידחת למדי, ורק מטיילים מעטים נכנסים בין שעריה. בני המושבים, לעומת זאת, מכירים את המקום בזכות מחנה הנוער של תנועות המושבים, שקבע את מקומו ביער. חורשת עזריקם סבלה במשך שנים מ"התעללות". משאיות נפטרו בין עציה מפסולת בניין וגם פסולת חקלאית מצאה את דרכה למקום. קבוצה קטנה של תושבי המקום קצה במצב וארגנה את קבוצת נאמני היער והתחילה בפעילות בשיתוף קק"ל בשיקום האזור. הנאמנים, בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה, גייסו את התושבים לניקוי היער במסגרת יום הניקיון הבין-לאומי וארגנו ימי נטיעות בט"ו בשבט. הטענה של נאמני היער היא שלמרות המאמצים שהקהילה משקיעה בחיבור עם קק"ל ועם המועצה האזורית, למרות הישיבות הרבות, הסיורים והרצון הטוב, היער טרם מימש את החזון שלו וחורשת עזריקם טרם זכתה לטיפול שהיא ראויה לו. להרחבה על היער, שיקומו ואתריו.

רכס עזריקם הוא משאר מרצועת רכסי הכורכרים הדרומיים וליתר דיוק הרכסים הפנימיים של מישור החוף הדרומי כמוצג במפה. מדרום לרכס עזריקם נמצאים הרכסים באזור בארי ובאזור ניר-עם וגברעם ומצפון לו הרכסים של גדרה ורחובות.
להרחבה על הכורכרים הדרומים

עזריקם – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1950 על חורבות של יישוב ערבי בשם "בתני על ערבי. בשנה הראשונה גרו התושבים באוהלים ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא כבישים. גרעין מייסדי היישוב כלל עולים מטוניס שהתארגנו כקבוצה לעלות לארץ בעזרת תנועת גורדוניה (מפא"י). העולים שהגיעו לארץ הורדו בחסות החשיכה, באמצע שום מקום. במהלך השנה הראשונה עזבו חלק נכבד מהעולים ובמקומם שיכנה הסוכנות בשנת 1951 עולים מפרס, עיראק, הודו ותימן. בשנת 1955 התווספו העולים ממרוקו. במהלך השנים שבו בנים ובנות רבים ליישוב והקימו דור חדש וצעיר הן בתחום היישוב המקורי והן בהרחבות שעדיין ממשיכות להתפתח ולהיבנות גם בימים אלה.

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

שדה תעופה חצור הוקם ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. שמו המקורי של הבסיס היה "RAF Qastina" על שם הישוב הערבי קסטינה שהיה בסמוך לו. בשנת 1945 הוכשר לשדה תעופה ושימש את חיל האוויר המלכותי עד לשנת 1948 – אז נסוג מן השדה. ב-25 בפברואר 1946 תקפו את השדה לוחמי האצ"ל והשמידו בשדה מספר מטוסי תובלה מסוג Halifax. במסגרת התקפה זו, שכונתה ליל המטוסים הותקפו שני בסיסים נוספים – שדה התעופה לוד – RAF Lydda ושדה התעופה בכפר סירקין. סה"כ הושמדו במבצע זה 20 מטוסים של חיל האוויר המלכותי הבריטי ונגרם נזק למספר מטוסים נוספים. בתגובה לליל המטוסים העביר חיל האוויר המלכותי הבריטי חלק ממטוסיו לבסיסים במצרים. ב־15 במרץ 1948 פינה הצבא הבריטי את שדה התעופה במסגרת פינוי מרחב זה לרבות המחנות שנמצאו בו (ג'וליס, קסטינה, בית דארס, חסה, עקיר ומשטרת קטרה ליד גדרה) ימים בודדים לאחר מכן כוחות מחטיבת גבעתי השתלטו עליו ללא קרב.

בשלהי 1948, הועברה טייסת "הקרב הראשונה" של חיל האוויר שאך זה הוקם, משדה-התעופה בהרצליה לבסיס, שקיבל באותה עת את השם "שדה שמואל", על שמו של סם (שמואל) פומרנץ, שנהרג בעת העברת מטוסי הספיטפייר מצ'כוסלובקיה במבצע "וולווטה".
בשנת 1949 התקיים בבסיס הטקס הראשון של ענידת כנפי-טיס לארבעה בוגרים ישראלים ראשונים שהחלו את הקורס בצ'כוסלובקיה וסיימו אותו בישראל. הקורס נקרא "קורס-טיס מינוס שתיים" וחניכיו היוו את השלד הפיקודי של טייסת "הקרב הראשונה". באותה תקופה היה סיד כהן, מפקד הבסיס, גם מפקד הטייסת היחידה בבסיס. במהלך 1949 הוחלט להעביר את טייסת "הקרב הראשונה" לבסיס רמת-דוד ובבסיס התמקמה יחידת תותחנים, אך כשנתיים לאחר מכן הוחזר הבסיס לאחריותו של חיל-האוויר. הבסיס היה חלוץ קליטת מטוסי הקרב הצרפתיים: אוראגן, מיסטר, סופר-מיסטר ומיראז'.
בשנת 1956 נפתחה טייסת "הקרב הראשונה" מחדש כטייסת מובילה בתחום היירוט עם הצטיידותה במטוסי "מיסטר". המטוסים שימשו את הטייסת זמן קצר לאחר מכן, במהלך מבצע "קדש". במהלך המבצע פעלו מהבסיס שתי טייסות סילון שנפתחו זמן קצר לפני כן. טייסות הבסיס השתתפו במשימות יירוט, חיפוי, פטרול וסיוע קרוב. זוג מטוסי אוראגן אף השתתפו בהכנעתה של המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול". טייסת "הקרב הראשונה" הפילה במהלך המבצע שבעה מטוסי אויב. מטוסי הבסיס ביצעו במהלך המבצע 323 גיחות.
בשנת 1958 נפתחה טייסת סילון שלישית בבסיס, טייסת "העקרב" שהפעילה מטוסי "סופר-מיסטר". שלוש הטייסות נשארו באותו הרכב זמן רב וכמעט עשור לאחר פתיחתה של טייסת "העקרב", הן פעלו זו לצד זו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה ביצעו שלוש הטייסות 1,294 גיחות לתקיפת שדות-תעופה, תחנות מכ"ם, סיוע קרוב והטלת כרוזים. בחלק הראשון של מלחמת ההתשה, עד יולי 1969, השתתפו טייסות הבסיס בתקיפת מטרות מחבלים בירדן ובסוריה, עד להרחבת מעגל הלחימה לעבר מצרים. בתקופה זו נזקפו לטייסות הבסיס 42.5 הפלות של מטוסי אויב.
במהלך מלחמת יום הכיפורים פעלו מהבסיס ארבע טייסות שביצעו 3,137 גיחות לתקיפה ויירוט. לאחר המלחמה החליט הקונגרס האמריקאי לספק לישראל עוד מטוסי קורנס (פאנטום), שנקלטו בטייסת "העקרב" בשנת 1975.
במלחמת לבנון הראשונה פעלו מהבסיס חמש טייסות שביצעו 1,196 גיחות לתקיפה, יירוט, ליווי, סיוע ואמנעה. במהלך מלחמת המפרץ ביצעו טייסות הבסיס 125 גיחות. בשנת 1991 החלו טייסת "העקרב" וטייסת "הקרב הראשונה" להפעיל מטוסי ברק חד-מושביים ודו-מושביים בעת ובעונה אחת.
במלחמת לבנון השנייה השתתפו טייסות הבסיס במשימות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע. במבצעי "עופרת יצוקה" ב-2008 ו"עמוד ענן" ב-2012 פעלו הטייסות ברצועת עזה ונטלו חלק פעיל במשימות תקיפה.
בנובמבר 2010 נפתחה בבסיס טייסת "מאמני קרב", המרכזת את רוב הסימולטורים של מטוסי הקרב בחיל-האוויר. בטייסת נמצאים סימולטורים של מטוסי F-15 ו-F-16, המשמשים את טייסי ונווטי הקרב בחיל. במהלך שנת 2012 הוקם בחצור הסימולטור המקושר הראשון, אשר מאפשר למתאמנים לתרגל משימות בצוות.
המקור: אתר חיל האוויר.

חָצוֹר אַשְׁדּוֹד הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השייך למועצה אזורית באר טוביה. שמו של היישוב הוא כשם עיר בנחלת שבט יהודה שנקראה "חצור". התוספת "אשדוד" לחצור על שם העיר אשדוד הפלישתית נועדה להבדיל מחצור הגלילית.
הגרעין המייסד של הקיבוץ התגבש בשנת 1936 על בסיס גרעין ארץ-ישראלי ג' של תנועת "השומר הצעיר". חברי הגרעין שהו שנה במשמר העמק ובשנת 1937 עברו לראשון לציון, שם שהו תשע שנים עד שנמצא להם מקום להתיישבות קבע. במשך זמן זה הצטרפו אליהם גרעיני "השומר הצעיר" מבולגריה ומצפון אמריקה. בשנת 1943 הקימו חברי הקיבוץ את מצפה גבולות, שם שהו במשך שלוש שנים.  בשנת 1946 הוחלט במוסדות המיישבים שהקיבוץ יעזוב את גבולות ויתיישב במקום הנוכחי, שנקרא אז "יסור". גבעת הכורכר שעליה הוקם הקיבוץ (גובה כ-60 מטר מעל פני הים) הייתה אז חשופה ובצידה הדרומי מחצבה נטושה. סביבה שכנו ארבעה כפרים ערביים: יסור, ברקה, בתני שרקיה ובתני ע'רביה ומחנה קסטינה של חיל האוויר הבריטי (היום בסיס חצור של חיל האוויר הישראלי. חברי הקיבוץ הגיעו למקום ביוני 1946 והשתכנו בבית האריזה בפרדס. בעקבות החבלה של האצ"ל במטוסים בריטיים במחנה הסמוך, במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים, וחשש המוסדות מתגובת הצבא הבריטי, נדחתה העלייה על הגבעה במשך מספר חודשים. בספטמבר ניתן לבסוף האישור, והחברים עלו לגבעה והחלו לבנות את ביתם החדש. העברת הקיבוץ מראשון לציון הסתיימה רק בנובמבר 1947.
במלחמת העצמאות היה הקיבוץ סמוך לקו החזית של הצבא המצרי, שהגיע עד סמוך לגשר עד הלום מצפון לאיסדוד. ילדי הקיבוץ פונו לבית ספר בחולון. המצרים הפגיזו את הקיבוץ והחברים ים המעטים שנותרו להגן על היישוב הסתתרו בתעלות. עלון הקיבוץ שנקרא "על התל" שינה באותם ימים את שמו ל"מתחת לתל". לאחר מבצע יואב, שבו הילדים לקיבוץ וחברי הקיבוץ חזרו לעבודה החקלאית. במבצע ברק נכבשו הכפרים הערביים הסמוכים, ותושביהם הפכו לפליטים ברצועת עזה. חלק מאדמותיהם, שהוכרזו כאדמות מדינה לפי חוק נכסי נפקדים, הוחכרו על ידי מינהל מקרקעי ישראל לקיבוץ.
במשך שנות קיומו קלט גרעינים של השומר הצעיר מארה"ב, מקנדה, מבולגריה ומצרפת.
ענפי המשק העיקריים: ענפי כלכלה עיקריים בתחום החקלאות: גידולי שדה, חממות, מטעים, רפת ולול. בתחום התעשייתי: מפעל "אמן" – מפעל ליציקות לחץ, אביזרי חשמל, אביזריי השקייה, כספות. "חצור לטף"- מתפרה, ו"סולבר"- מפעל לעיבוד חלבון מסויה.

על הגבעה גבעה בתחום הקיבוץ חצור אשדוד, נמצאו שרידי יישוב שנהרס בזמן בניית הקיבוץ. בחתכים בתחום הקיבוץ נראו חרסים מן התקופה הביזנטית ובגינות של התושבים נמצאו: אבן ריסוק של בית בד, אבן רחיים מבזלת, משקולות בזלת ועמודי שיש. במקומות שונים פזורות אבני בניה מסותתות מכורכר (מידותיהן 0.20 ×0.25×0.40 מ'). לפי ה- ,Geographical Listהיו באתר יסודות ובורות מים בנוים באבני גוויל. י' עורי דיווח על שני בורות מים מטויחים בעלי צורת חרוט וכן על מציאת חרסים ועצמות אדם המעידים על שרידי קברים מתקופת הברונזה התיכונה. המקור: אתר 66, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל
בשנת 1956 בשדות חצור, במישור לרגלי הגבעה עליה נמצא הקיבוץ, בקרבת הגדה הדרומית של נחל ברקאי בשטח כיום נמצא בתחום שדה התעופה נמצאו בחפירה של י' עורי ור' סופר שרידי כנסיה שריד כנסיה ביזנטית מהמאה החמישית לסה"נ. האתר היה בגודל 15×10.20 מ'. נמצאו שלושה סטווים מופרדים בשורת עמודים ואפסיס אחד (לא שרד). בצידה הצפוני נמצאה שורת חדרים מרוצפים בפסיפס צבעוני מעוטר במוטיבים גיאומטריים, דמויות של בעלי חיים וכתובות ביוונית. כיום נהרסו השרידים וריצוף הפסיפס המעוטר של הכנסיה נמצא בירושלים, במוזיאון רוקפלר. המקור: אתר 70, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

ברקה – הכפר שכן במישור החוף, כשבעה ק"מ ממזרח לים התיכון ו-37 ק"מ מצפון-מזרח לעזה. במקום נמצאו שרידים יווניים, שכללו באר, גילופי-אבן וחרסים; קיימת סברה כי הכפר נבנה על אתר העיר היוונית ברקה, שהרומאים כינו בארֶקה. ב-1931 התגוררו בכפר 600 תושבים מוסלמים ב-1233 בתים צפופים, שהיו בנויים ברובם מלבני-בוץ וקש וביניהם עברו סמטאות צרות. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-890 נפש, ואדמות הכפר השתרעו אז על 5,206 דונם, מהם נרכשו 226 בידי יהודים. בכפר ניצב מסגד וסביבו מספר קברים. במרכז הכפר היו חנויות קטנות. ילדי הכפר למדו בבית-ספר בכפר הסמוך אל-בטאני אל-ע'רבי. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות, שכללה גידול דגנים, ירקות ופירות, בעיקר הדרים. תושבי הכפר קדחו מספר בארות לצורכי השקיה, אם כי רוב החקלאות הייתה חקלאות בעל שמושקית ממי-גשם. תושבי הכפר פינו אותו עם תחילת ההתקפה של חטיבת גבעתי בין ה-10 ל-13 במאי 1948. על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. הישוב גן יבנה נוסד ב-1931 בסמוך לאתר הכפר, מצפון. מושב שתולים נבנה ב-1950 ליד לכפר, על אדמות הכפר אסדוד. רק שני בתים מהכפר ברקה נותרו עומדים: בית-בטון שמשמש כמחסן ובית-אבן שעומד נטוש בלב צמחייה שגדלה פרא. אתר-הכפר מכוסה עשבים, שיחי-צבר, אקליפטוסים ועצי-דקל. ישראלים מעבדים את האדמה שסביב האתר.

גן יבנה גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה. גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", אשר בבסיסה משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה, שהיגרו לארה"ב. אחרי המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929, בחיפוש אחר מקורות השקעה חדשים, אפשרויות חדשות וכמיהת היהודים לארץ ישראל, החליטו אנשי חברת "אחוזה אלף" לרכוש אדמות בארץ ישראל, ולשלוח אנשים שיכינו את הקרקע לעת צרה. "אחוזה אלף" קנתה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 אדמות ברעננה וחילקה אותן. כאשר התברר שיש חוסר באדמות, קנתה "אחוזה אלף" גם את אדמות המרעה בברקה במגמה ליישב בה את אנשיהם, שכן אדמות ברקה היו זמינות מחד, וקרובות לתל-אביב מאידך. עם סיום רכישת האדמה, בשנים 1929-1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו-יורק. מאחר ולאנשי "אחוזה ניו-יורק" לא היה מושג בחקלאות, בניין, הגנה ויתר נושאים מקצועיים, צירף אליהם הישוב המאורגן את גרעין "תל-חי-קרים", גרעין חלוצי-סוציאליסטי שהוקם במסגרת פעולותיו של יוסף טרומפלדור לארגון גרעיני התיישבות ברוסיה לגיבוי תל-חי. חברי הגרעין היו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת החקלאות והבניין, שהגיעו לתגבר את תל-חי המשוועת למגינים ועובדי אדמה. תל חי נפלה בשנת 1928, ולכן חברי הגרעין קיבלו את דין המוסדות והגיעו לארץ ב-1929 להקים את גן-יבנה.
גן-יבנה היתה חלק מהישוב המאורגן. הישוב המאורגן כלל מערכת ניהול: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות על מחלקותיה, לשכת עבודה, מערכת חינוך לילדי עובדים, מערכת שיווק ואספקת תנובה והמשביר; היחידה הישובית, צרכניה על אגפיה, אספקת מזון למשק החי, אספקת מזון וצרכי בית לתושבים, מחלבה לאיסוף החלב ושליחתו לתנובה, ביציה לאיסוף הביצים ושליחתם לתנובה, איסוף ושילוח תוצרת גני הירק והפרי דרך תנובה ועוד. המערכת הפיננסית גובתה על ידי בנק ניר, בנק קופת עם ובנק אפ"ק, לימים בנק לאומי. מכך גם בתחום ההגנה ההיקפית והמקומית, דרכי הגישה ועוד, מתוך תפישת המוסדות המיישבים שיש להקים בכל מקום אפשרי "אשכול יישובים" המחוברים זה לזה, מהווים יחידה ביטחונית אחת וניזונים ממוסדות משותפים כאמור. גם גן-יבנה תוכננה על פי תפישה זו, כמרכז יישובי על שטח שנפרש מצומת "מבטח" דהיום, דרך ביצרון, דרך "רמת השניים" ועד גבעה 11. אשכול הישובים כלל את: תפארת ישראל, ביצרון, רמת השניים, שכונת השוטרים, גן יבנה כישוב מרכזי, גבעת 11 – מול בריכת המים בגן העיר מול המתנ"ס, שהוא גבול גן-יבנה עד מלחמת השחרור.
זמן קצר אחרי הקמת גן יבנה הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון. גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים. תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון. רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה. גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.

בזמן מלחמת העצמאות גן-יבנה וביצרון היו מוקפות יישובים ערביים, כאשר במעגל הקרוב היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום ויסור – ממזרח. רחוק יותר ניתן למנות את אשדוד בדרום-מערב, בתני בדרום, בית דרס בדרום-מזרח, בשית מצפון וקטרה – הנושקת לגדרה – גם היא מצפון. במלחמת השחרור הייתה גן-יבנה מוצב קדמי מול הכוח המצרי, אשר התקדם מכיוון עזה לעבר תל-אביב.
בשנת 1950 זכתה גן-יבנה למעמד של מועצה מקומית בישראל. בשנות החמישים נקלטו בגן-יבנה עולים מתימן במבצע "מרבד הקסמים" ובשנות ה-60 עולים מצפון אפריקה ומכורדיסטאן. לקראת סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 כאשר התמלאה הארץ שיכונים, המעברות התחסלו ותושביהם קלטו את הבאים אחריהם. כך בכל רחבי ישראל וכך כמובן גם בגן-יבנה. כיום מתגוררים בגן יבנה כ-25,000 תושבים אולי פחות. שטח השיפוט של גן יבנה משתרע על 10,580 דונם מתוכם מוגדרים 4,800 כאזורי מגורים ו-600 כאזור תעשייה. 5,180 דונם מוגדרים כשטחים חקלאיים, כולל שטחים ציבוריים ושטחים המיועדים לבנייה בעתיד.
המקור על גן יבנה והרחבה אודות היישוב אתר המועצה המקומית גן יבנה.

*******

בביצרון הסתיימה הרכיבה אז הוזמנו להתארח במרכז המבקרים של חוות הבופאלו שהיא היחידה בארץ. זהו עסק משפחתי וחיים הוא אחד מבעליה.

החווה כוללת משק חקלאי, מרכז מבקרים, מחלבה, חנות ומספר משאיות לשיווק. החווה כאמור, היא "עסק משפחתי" שעובר מדור לדור ובה עובדים כל בני המשפחה המורחבת וכולם מתגוררים בקרבת מקום. בחווה עובדים נוספים בתפקידים שונים. מהסרטון שצפינו למדנו על התפתחות החווה, על טיב החלב, על תנובת העדר בהשוואה לעדר פרות. למדנו גם על קשרי עבודה הדוקים עם האיטלקים; על הסבך ביורוקרטי הבלתי הנתפס בו מעורבים משרדי ממשלה רבים; למדנו גם על בחינת הרבנים ואישור הבאפלו כחייה כשרה שאינה בהמה.

*****

סוף דבר

אחרי חמש שעות מרגע היציאה הסתיים הטיול. מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעתיים עצירות .

המסלול היה רווי מקומות בעלי עניין. הנושאים ששוחחנו היו רבים והוצגו בתיעוד זה.

היה טיול מעניין ומענג למרות שבמסלול לא היו סינגלים, מעיינות, ותצפיות מרהיבות.

מרוב דיבור שכחתי לבקש להצטלם. רז זכר והנה תמונתי למזכרת.

 

 

לסיום ובקיצור:
היה זה טיול קיץ מעניין
במשבצת שחלק מהמשתתפים רכבו בה לראשונה
וגם זכו למספר חידושים.

******

תודות

לחיים רובינצ'יק על האירוח בסמוך לביתו בשעת בוקר מוקדמת,
על הובלת המסלול ועל שדאג שבני משפחתו יארחו ויכבדו אותנו בסיום במרכז המבקרים
לערן תירוש, יו"ר  העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל שהעמיד חלק מהתיעוד לסקירה
לרז גורן על התמיכה בצילום וזה אלבומו
לכל החברים שהשכימו קום והגיעו בשעה היעודה, והיוו חברותא נעימה
ושהיה צורך סייעו לי בקשיי מעבר

****** 

 

מסע זה, ביום שלישי (20/6/2017), התאפשר בחלון זמן של שעתיים של רז גורן ושלי בעת שהותנו בתל אביב למטרות שונות.

 

החלטנו לנצל את פסק הזמן על מנת לצאת לדרך במנהרת הזמן במטרה לראות את מיקום מעברות הירקון. במלחמת העולם הראשונה, יחידות הכוח הרב לאומי של הממלכה המאוחדת (נקראו חיל המשלוח המצרי) צלחו דרכן מדרום לצפון במסגרת הקרבות מול צבא האימפריה העותמאנית לכיבוש ארץ ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל.

 

מדובר על שתי צליחות שנערכו בוצעו בשלהי שנת 1917, כפי שיפורט להלן.

 

הדגש בדיווש בגדות הירקון היה, בין היתר, בכוונה להבין את זירת הקרבות מנקודת מבט גאוגרפית וטופוגרפית.

 

במהלך המסע הגענו למספר מקומות מעניינים המוצגים בתיעוד זה.

 

*********

המסלול, סביב גדות הירקון
בתחומי תל אביב ורמת גן,
בין שפך הנחל לים במערב
ובין עשר תחנות (אזור אצטדיון רמת גן) במזרח

****

אבני דרך ותמורות בדמות האזור
משלהי המאה ה-19 עד ימינו 

*****

תמונת מצב עוד טרם
ייסוד פתח תקווה (1878) והקמת תל אביב (1909)
שנכונה לזמן מלחמת העולם הראשונה, אחרי הקמתם
מרחב הנחל סביבו חולות ורכסי כורכר
ובו יישובים כפריים קטנים שהם חלק מהעורף של העיר יפו

 

בתקופת היישוב (המנדט) בשנות ה-40' של המאה הקודמת,
ניצנים של פיתוח ובינוי

תמונת מצב בשנותיה הראשונות של המדינה, בטרם הפיתוח הרב

דמות האזור בסוף העשור השני, טרם מלחמת ששת הימים

תמונת מצב בהווה,
ערוץ הנחל וסביבתו הם רק פרוזדור בין המרחב עתיר בנייה ותשתיות

****

הקרבות על מעברות הירקון במלחמת העולם הראשונה

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליטו מפקדי הצבא הבריטי להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. עמוד אחד מוקם בתל כודאדי בשפך הירקון, אחד בראש גבעת כיכר היל, והשלישי על גדות הנחל, בצומת הרחובות בן-גוריון ואבא הלל ברמת גן.

בסוף שנת 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון: הפעם הראשונה: ב-24 בנובמבר1917 צלחה בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade) מדיוויזית האנזא"ק של חיל המשלוח. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר. הפעם השניה: בלילה שבין ה-20ל-21 בדצמבר 1917 יצאה לפועל הצליחה השנייה כאשר הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העותמאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד צפונה לשפיים של ימינו.

רקע – ב-31 באוקטובר 1917 הובקע קו ההגנה העות'מאני במסגרת קרב באר שבע (לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לצבא הבריטי לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד. מנגד הצבא העות'מאני ריכז את מירב המאמצים בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה בגזרת החוף והשפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת', שהקרבות בו היו בין היתר הקרב על רכס עזריקם והגבעה החומה, הקרב בברקוסיה ותל צפית, הקרב על גבעות מע'אר, קרב ואדי צראר, קרב אבו שושה וקרב עיון קרא). קרב ההשהיה העניק לנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. המפקדה המשותפת הטורקית-גרמנית, שישבה בנצרת החליטה לתקוע יתד בקרקע בקו שנמתח מנהר הירקון, במערב, ועד יריחו, במזרח. מנגד אלנבי הורה לכוחותיו שבגזרת החוף טקטיקה המתרכזת בהעסקת הדיוויזיה הטורקית ה-8 וריתוקה לגזרה ובכך למנוע הסטת תגבורות טורקיות מהחוף לטובת המערכה על ירושלים וסביבתה.
ב-16 בנובמבר 1917 נכבשה יפו על ידי חיל המשלוח המצרי, וכוחותיו התקדמו עד לגדה הדרומית של הירקון שהיה אז עדיין נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי. חיילי ה-NZMR התחפרו לאורך הנהר ואילו העות'מאנים התחפרו על רכסי הכורכר מצפון לירקון.

המוצבים העות'מאנים בח'ירבת הדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו, משכנה של מפקדת הגיס, ומזרחה לה, על הציר החיוני, יפו-רמלה-ירושלים, ועל לוד, אותה תכננו הבריטים להפוך לצומת הרכבות המרכזי בארץ ישראל. יתרה מכך, הימיה הבריטית לא יכלה לעגון בנמל יפו כיוון שהייתה בטווח הארטילריה העות'מאנית. שליטה עות'מאנית באש ובתצפית על כל פיתחת הירקון, ועמק האיילון הצפוני הייתה עמדת פתיחה נוחה עבורם להתקפת נגד, שתהדוף את הבריטים לאחור ותבטל את הישגי חודש נובמבר בגזרת החוף והשפלה עד כדי ערעור האחיזה הבריטית בירושלים. לפיכך, כדי לשמר את הישגיהם, החליטו הבריטים שעליהם לצלוח את הירקון, ולהשתלט על רכסי הכורכר מצפון לו.
הגנרל אלנבי בדוח רשמי הממוען לממוניו (מהתאריך 18.9.1918) מתאר את הזירה כך: המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת חדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר. לפני שהקורפוס ה-11 יוכל להגיע לייעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת חדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים]. הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."

*******

ב-24 בנובמבר 1917 נערך ניסיון ראשון לצלוח את הירקון ולהשתלט על גבעות הכורכר. קדמה לצליחה הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת. הצליחה שהתרחשה בשפך הירקון, צלחה, ומוצבי העותמאנים נלכדו על ידי חיילים מן החטיבה הרובאית הרכובה הניו זילנדית. בעקבותיהם ניסו יחידות רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 של חיל המשלוח לבסס קו הגנה על הגדה  הצפונית של הירקון, ואולם למחרת היום הצליחו כוחות עות'מאנים עודפים לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש מחדש את עמדותיהם. העותמאנים לא ניסו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים עד מעבר לנהר, ושני הצבאות שַבו והתבצרו משני עברי הנחל.
לקראת המשך המערכה גנרל אלנבי מיקם את מפקדת חיל המשלוח בחוות שפון הטמפלרית (נצר סירני היום) מעט מערבית לרמלה על אם הדרך יפו-ירושלים. מפקדת הדיוויזיה ה-52 מן הגיס ה-21 של חיל המשלוח התמקמה בתל אביב. שלוש חטיבות הרגלים של הדיוויזיה ה-52 הסקוטית החליפו את חיילי ה-NZMR בעמדות על הגדה הדרומית ונפרסו לאורך ששה ק"מ משפך הירקון לים ועד תל נפוליאון ברמת גן. הדיוויזיה ה-54, מן הגיס ה-21, נפרסה מזרחה מדיוויזיה 52, וחטיבה 161 שלה עם כח ארטילרי התחפרו בגבעות רמת גן ובני ברק ('גבעת הגפן', ו'גבעת סוקולוב', של היום), ומזרחה להן מדרום לפרדסים של המושבה פתח תקווה. טייסת 113 של כנף 5 של הבריגדה הארצישראלית, שתפקידה סיוע אווירי לכוחות הקרקע בהכוונה של אש ארטילרית מן האוויר, הפצצה, ירי מקלעים, מיסוך וקשר, חנתה במנחת שרונה.
חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון, שהיה חשש כי המשמרות הטורקים שתצפתו, וסיירו לאורך הירקון, יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד המושבה הטמפלרית שרונה, וזאת למרות שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית נחשבו נתיני אויב. מתושבי המושבה נאספו עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות. השטיחים שימשו להחרשת קולות את צעדי החיילים על גבי הרפסודות. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה בִּיצָה ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הנחיתה.

חלקו המערבי של קו החזית בין כוחות חיל המשלוח המצרי וכוחות הצבא העותמאני התייצב במהלך נובמבר 1917 לאורך הירקון. העמדות הטורקיות העיקריות בחלקו המערבי של הקו נפרסו מתל רקית (היום בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך), במערב, עבור בג'ליל, תל קסילה (מוזיאון הארץ), שייח' מוניס (שכונת רמת אביב, שכונת 'גבעת הפרחים' בנאות אפקה ב'), עד ח'ירבת הדרה (היום שכונת רמת החייל), במזרח. המפקדה הקדמית הוקמה בכפר טירה. בחזית היה גדוד 31 מחטיבת הפרשים הקוזקים, (חטיבה צ'רקסית) בסמוך לחוף, וממזרח לו גדודים 138 ו-161 מהדיוויזיות הרגליות הטורקיות ה-3 וה-7 של הארמייה ה-8. סוללות ארטילריה מוקמו בתל רקית ובג'ליל.
גם הצליחה השנייה הייתה אמורה להיערך במתכונת הצליחה הראשונה דהיינו, צליחה לאור היום בחיפוי ארטילרי והתקפת מצח על העמדות הטורקיות. אולם, בשונה מן התכנון המקורי הציג מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 עליה הוטלה משימת הצליחה, חלופה, בפני מפקדו, לוטננט-גנרל בולפין, מפקד הקורפוס ה-21. החלופה כללה מתקפת פתע לילית, שתביא את יחידות הסער של הדיוויזיה, בשקט מוחלט ללא סיוע ארטילרי, ובחסות מזג האוויר הסוער, לבסס ראשי גשר, ולהסתנן אל בין מוצבי האויב על מנת ללכדם בהפתעה. שליטה במוצבים החולשים על המעברות תאפשר ליחידות ההנדסה לפרוס גשרים ניידים, בביטחה יחסית, ולחצייה של עיקר הכח הדיוויזיוני שירחיב את ראשי הגשרים ויבסס השליטה בשטח עד להסרת האיום המיידי הטורקי על פיתחת הירקון ועמק האיילון הצפוני.
בין שתי הצליחות פוצצו העות'מאנים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים) והסכר בעשר טחנות, עליו עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית, וכך הערימו קושי נוסף על חציית הנהר. הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. בליל חורף גשום נעו שלוש החטיבות של הדיוויזיה ה-522, תוך שהן נושאות עמן את ציוד הצליחה ומתמודדות בקרקע בוצית וטובענית, ונפח מים ניכר בנהר, לעבר שלוש נקודות הצליחה שנקבעו לאורך הירקון. הפעם הופתעו הטורקים לחלוטין, ועל כך תעיד העובדה שעד בוקר חצו כל כוחות הרגלים של הדיוויזיה את הנהר, וביססו ראש גשר בחוף הצפוני של הירקון תוך שימוש בכידונים בלבד. במהלכו של ה-21 בדצמבר עסקו הרגלים בהתחפרות בעמדות הטורקיות שנלכדו בלילה, כוחות ההנדסה הבריטים בפריסת גשרים על הירקון תחת אש ארטילרית טורקית מכיוון המושבה פתח תקווה, כוחות הסיוע הארטילרי של הדיוויזיה ה-522 שחצו את הירקון על הגשרים שנפרסו נערכו לסיוע בהמשך ובערבו של היום התייצב קו החזית צפונה מהירקון, מתל רקית, במערב, עבור בשייח מוניס, גבעת הפרחים (בשכונת נאות אפקה ב'), בואכה תל א נוריה (הגבעה עליה עומד עירוני י"ד בשיכון דן), ח'ירבת הדרה (רמת החייל), ועד תל אל מוחמאר (תל קנה), במזרח. בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר תקפו יחידות מן הדיוויזיה ה-54 הבריטית את הגבעה המכונה, "Bald Hill", עמדה נישאה מדרום למושבה פתח תקווה שחלשה על כל גוש דן והייתה זירת קרב במשך כל חודש דצמבר, וכבשו אותה.

עם שחר יכלו התוקפים לדווח שהטורקים נסוגים מעמדותיהם בפרדסי המושבה פתח תקווה וכפר פג'ה, ובהמשך היום נפלו המקומות הללו בנוסף לכפר רינתיה בידי הבריטים. ב-233 בדצמבר, בסיוע האוויריה והימיה שתקפו כוחות עותמאנים נסוגים, הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף וכוח החוד הגיע עד צפונית לשפיים (היום בתחומי 'גן  לאומי חוף השרון'). כך התייצב הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות עד ספטמבר 1918 מועד מתקפת הסתיו של הגנרל אלנבי.

מקור הסקירה  להרחבה ראו
עזרא פימנטל (עורך) (2010) הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה, הוצאת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל

******

המקומות והמראות

 

כיכר היל היא כיכר וגן קטן בראש גבעת כורכר בסמוך לגדה הדרומית של נחל הירקון בצפון הישן של תל אביב, בין הרחובות יהושע בן נון, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס. הכיכר קרויה על שם מייג'ור גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 הסקוטית, שהובילה את הצליחה השנייה, המוצלחת, של הירקון על ידי חיל המשלוח המצרי במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. התל ידוע גם בשם גבעת בית המטבחיים, על שם בית המטבחיים העירוני שפעל במקום. בעבר, חלש התל על סביבתו. כיום, בשל הבנייה הרוויה והגבוהה מסביב, קשה להבחין בתבליט של האזור. בכיכר התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה-8 עד ה-10 לפנה"ס המעידים על ההתיישבות המוקדמת בשטחה של תל אביב. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. בראש התל עמוד זיכרון לזכר הצליחה.
בתקופת הקרב הירקון היה במלוא ספיקתו, וסמוך לכיכר היל הגיע רוחבו לכדי 35–40 מטרים ועומק מימיו ל 3–4 מטרים. למרות זאת נבחרה להיות נקודת הצליחה העיקרית, מתוך שלוש, עקב התצפית הטובה לכיוון צפון – רכס שייח' מוניס. ניסיון הצליחה הראשון של הבריטים ב-24 בנובמבר 1917, נכשל, והם נהדפו לאחר שספגו אבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. לאחר המלחמה החליטו מפקדי הצבא להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. אחד משלוש העמודים הוצב בראש גבעת כיכר היל. עמודי השיש נלקחו מעתיקות קיסריה או אשקלון על העמודים נחקקה כתובת זיכרון בעברית, בניסוחו של זאב ז'בוטינסקי ובהשתדלותו של מאיר דיזנגוף אצל היל להוסיפה לכתובת באנגלית. היל נטה חיבה ליהודים, ובשיחה אליהם אמר: "בצבא נפוצה הדעה כי אנו כבשנו את הארץ עבורכם, אבל אין לבטוח בדבר הזה. בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש יהיה לכם כוח צבא משלכם, אשר ישתתף בכיבוש הארץ ויבטיח שההצהרות תתגשמנה למעשה."
בשנות השבעים, לאחר שהחלה בנייה בשטחים הקרובים לאזור, הוחל בפיתוח הכיכר. במסגרת העבודות עובתה הצמחייה הטבעית של גבעת הכורכר ונשתלו דקלים ועצים ים תיכוניים אחרים. הכיכר מאופיינת בצמחייה  סבוכה ומגוונת במספר מפלסים. בעת עבודות ההכשרה נחשפו הממצאים הארכאולוגיים. בשנות התשעים שופצה הכיכר, ונוספו אליה גם פינת משחקים ומפל מלאכותי. בתקופה זו גם התגלה אתר ארכאולוגי נוסף באזור המוכר כיום כגן הגת (משולט גם כ"גת הלניסטית").

 

יריד המזרח נקרא כך משום שבשנות ה30 של המאה הקודמת, מבני הבאוהאוס הלבנים הצמודים לנמל מכיוון צפון מזרח היו למעשה יריד רחב ידיים שהציג תוצרת מגוונת מכל העולם. ביריד נפגשו יצרנים וצרכנים מכל קצות העולם. במבני היריד התארחו ארצות רבות כמו – בריטניה, ברית המועצות, לבנון, פולין, בולגריה, צרפת, קפריסין, איטליה, בלגיה, תורכיה, יוון, בולגריה, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, רומניה וצ'כוסלובקיה. במסגרת המתחם הססגוני שנקרא "יריד המזרח" נערכו כמה מן האירועים התרבותיים החשובים של אותה עת כמו למשל שידור הרדיו העברי הראשון בישראל או הקונצרט הראשון של התזמורת הפלהרמונית הישראלית.
היום, מציע מתחם יריד המזרח חווית בילוי לכל המשפחה, מסעדות, שופינג, תערוכות, פעילויות ספורט, גני שעשועים לילדים ומופעים פתוחים לקהל הרחב באמפיתאטרון הטריבונה.
"יריד המזרח" – האירוע הציבורי הגדול ביותר בתקופת המנדט הבריטי – היה יריד מסחרי ראשון מסוגו שנערך בעיר העברית הראשונה תל-אביב. מה ייחד אותו? היריד כיוון גבוה ובגאווה צברית הזמין את העולם כולו לקחת בו חלק, והיה לאירוע בינלאומי. מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב דאז, עמד בטקס פתיחת היריד הגדול, בשנת 1932, בירך על המוגמר ואמר: "תל-אביב היא מרכז העולם".
והחלומות השאפתניים התגשמו – היריד זכה להצלחה גדולה. זימונם יחד של נציגים מארצות המזרח המתעורר עם מי שבאו ממדינות אירופאיות משגשגות התגלה כרעיון מבורך ומוצלח. קיום היריד אחת לשנה היה לעניין של מסורת. העיר המתפתחת והנבנית הפכה במפתיע למרכז בו התקיימו ירידים בינלאומיים, שמשכו אליהם את הציבור ואת הסוחרים אשר נהרו מכל עבר. היריד המבוקש תפקד כקרנבל מרגש וססגוני, המשלב מסחר וקידום עסקים עם הנאה ובילוי. עיריית תל-אביב והסוכנות היהודית הטיבו להבין את חשיבות היריד כנקודת חוזק כלכלית ותדמיתית של היישוב העברי בארץ ישראל והשקיעו מאמצים רבים בהפקתו, קידומו והפצת הבשורה בגולה. אבל לא רק מסחר ער ושוקק היה ב"יריד המזרח". האירוע סיפק לישוב העברי ולקברניטיו אפשרות להתחככות עם אנשי העולם הגדול, קידם בצורה משמעותית במיוחד את הצלחת התוצרת המקומית בארץ ובחו"ל, והפך להיות נכס דיפלומטי וכלכלי. ממשלת המנדט נרתמה אף היא וסייעה לפרויקט. אפילו המשורר נתן אלתרמן התרשם וכתב על היריד וההכנות לקראתו.

 *******

הכל התחיל כבר ב-1923 ביריד המזרח הקרוב שנערך ב"מועדון הציוני" בשדרות רוטשילד. הייתה זו יוזמה עסקית של שלמה יפה, אברהם אידלסון ואלכסנדר יבזרוב-עזר – מחברת "מסחר ותעשייה" – שהגו תערוכה בה יוצגו ויימכרו מוצרים מתוצרת הארץ לקהל המקומי. כשראו כי טוב החלה חשיבתם להתרחב והיוזמה להקים יריד בינלאומי קרמה עור וגידים. מסעות פרסום רחבי היקף הושקו באירופה וקראו לבעלי עסקים להצטרף ליריד המזרח התל-אביבי. ההיענות הייתה עצומה, שטחי תצוגה נמכרו כלחמניות חמות וההתלהבות אף הלכה וגדלה מיריד ליריד ומשנה לשנה.
יריד 1932 היה הראשון שכונה ומותג כ"יריד המזרח" ושהתגאה בסמל המסחרי האטרקטיבי והמוכר "הגמל המעופף", אשר עוצב ליריד במיוחד על-ידי אריה אלחנני האדריכל הראשי. ביריד זה, הראשון להיות בינלאומי, ביקרו קרוב ל-300 אלף איש, והירידים שבאו לאחריו נחלו אף הם הצלחה שרק הלכה והתעצמה. מאות אלפי יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים פקדו את הירידים, וכמובן גם אורחים רמי דרג ומכובדים כמו ראשי עיריות יפו וירושלים הערבים, והנציבים העליונים הבריטים: הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג'ון צ'נסלור וארתור ווקופ.
באוגוסט 1933, שנה לאחר השקתו, הונחה אבן הפינה לאתר הקבע של יריד המזרח. נדמה שגם למיקום הייחודי של "יריד המזרח" חלק בהצלחתו. הבריטים הקצו בעבורו שטח של מאה דונם על גדות הירקון, ואפשר שבכך סימנו למעשה את תחילת דרכו של נמל תל-אביב, שנפתח מספר שנים לאחר מכן והיה לנמל פעיל ומשגשג במיוחד.
לתכנון היריד במתחמו החדש נבחרו שניים מבכירי האדריכלים בארץ – אריה אלחנני וריכארד קאופמן. קאופמן היה אמון על התוכנית האורבאנית של היריד. הוא בנה את ארמון "תוצרת הארץ", שהיה הביתן המפואר והגדול ביותר מבין בנייני התערוכה וזכה למראה מקורי ומעורר גאווה של אוניית ענק. אלחנני הופקד על ריכוז תוכניות הבינוי והעיצוב, והעניק את המגע העיצובי שלו גם לפסלי חוצות (ביניהם פסל "הפועל העברי" שנבנה על ידי אלחנני וניצב במקום גם כיום, "פסל אשת לוט", "פסל הזורע", "פסל הצבי", "פסל האישה", ועוד). העיצוב כלל גם פנסים חדישים ומסוגננים, ספסלים מקוריים וגינון מושקע במיוחד. כיכר כניסה ראשית נבנתה – כיכר פלומר שמה.
מיטב אדריכלי היישוב התגייסו למפעל החשוב של הקמת מתחם "יריד המזרח". כל אחד מהם הופקד על ביתנה של אחת מהארצות המתארחות והעניק לו מראה ייחודי משלו כחלק מהתוכנית הכוללת. בריטניה ומושבותיה זכו לקומפלקס ביתנים שלם שלעיצובו מונה האדריכל המקומי יוסף נויפלד בהסכמת הבריטים, אקט שהתפרש כביטוי לכבוד והערכה שרחשו הבריטים לאדריכלות המקומית.
ב-26 באפריל 1934, וכחלק מחגיגות חצי היובל לייסוד העיר תל-אביב, נפתח "יריד המזרח" במתחם החדש שהוקצה לו במגרשי התערוכה שבקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף. אירוע הפתיחה החגיגי נערך במעמד הנציב העליון ארתור ווקופ. ביריד השתתפו 30 מדינות והגיעו אליו כ-600,000 מבקרים במשך שישה שבועות. היו אלו נתונים פנטסטיים בהתחשב בתקופה עליה מדובר, הרבה לפני קום המדינה וזמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב־1936 התקיים היריד הבינלאומי שוב, אך הדי המלחמה המתגעשת על אירופה ועל העולם כולו חדרו אליו וגרמו לאירועים רבים שתוכננו בו שלא להתקיים ולמציגים רבים שעמדו להגיע אליו לבטל את השתתפותם. היריד הביא להפסדים כספיים לחברה המארגנת ועם נעילתו לא ידע איש אם ומתי ישוב להתקיים. ובאמת, הירידים הבאים לא יצאו אל הפועל מפאת מלחמת העולם השנייה, ויותר לא נערכו עוד ירידים במקום.
מסורת "יריד המזרח" חודשה רק לאחר קום המדינה וכחלוף שנים רבות, בשנת 1959, עם הקמת מתחם גני התערוכה. אולם אופי הירידים השתנה, מתכונתם צומצמה ואף יומרותיהם היו ללא ספק צנועות בהרבה.
בחלוף השנים ובאין ירידים הוזנח המתחם והפך לאזור בו פעלו באפרוריות בתי מלאכה ומוסכים. מבני היריד נהרסו והתפוררו בחלקם, יצירות האומנות והפסלים נעלמו (למעט פסל "העובד העברי" ששוחזר).
בחודש יוני בשנת 2013 הושק פרויקט יריד המזרח המחודש, במיקום המקורי של היריד המיתולוגי, בין קצה פארק הירקון לרצועת החוף של תל-אביב-יפו. הפרויקט, המשותף לעיריית תל אביב יפו ולחברת "אתרים", הוא מתחם מוביל בתרבות הבילוי והפנאי בישראל ובו שפע של פעילויות ואטרקציות לכל המשפחה.
המקור

נמל תל אביב – חלום על נמל עברי נולד ב-1913, כמעט עם לידתה של תל-אביב. נמל יפו היה השער הימי העיקרי לארץ-ישראל וועד תל-אביב, אז עדיין פרבר של יפו, החליט על הקמת נמל עצמאי. בשנות העשרים הועלו תוכניות שונות להקמת מזח לפריקת סחורות בקצה רחוב אלנבי, שעשוי היה להיות בסיס לנמל עצמאי או להרחבת נמל יפו לעבר תל-אביב. בסופו של דבר לא מומשה אף אחת מהתוכניות, למרות שחלקן קיבלו את הסכמת ממשלת המנדט.
שעת הכושר להגשמת החלום ולבניית הנמל הגיעה רק עם פרוץ המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) ב-19 באפריל 1936. השביתה הכללית שהוכרזה על ידי הערבים הביאה להשבתה כללית במשך חצי שנה של נמל יפו – בו עבר חלק ניכר מתנועת היבוא והיצוא של תל-אביב, העיר הגדולה אז בארץ. על נמל חיפה המשוכלל לא היה ניתן להסתמך בשל ריחוקו וקשיי התחבורה. מנהיגי היישוב והציבור לחצו על ממשלת המנדט לאשר פריקת סחורות בחוף תל-אביב.
"המאורעות האחרונים ביפו הוכיחו שוב את ההכרח החיוני לגבי היישוב העברי בתל-אביב וסביבותיה לקבל מוצא ישר לים מבלי להיות תלויים בנמל יפו", נכתב בתזכיר של ועד תל-אביב לנמל ולתחבורה באותם הימים. הלחצים נשאו פרי והאישור ניתן באמצע מאי.
הרצון לקבוע עובדות בשטח, מחשש שהבריטים יחזרו בהם מהסכמתם, הצריך פעולה מהירה ומיד החלו בבניית מזח העץ הראשון בצפון העיר. המקום אותר בשל קרבתו לשפך הירקון, לבנייני יריד המזרח שנועדו לשמש כמחסנים, והחוף הרחב שחלקו היה בבעלות העירייה. "גשר עץ בים, שני צריפי עץ, אנייה אחת לא גדולה בערך" – היו ראשיתו של נמל תל-אביב.
ב-19 במאי התקרבה אל החוף האנייה 'צ'טוורטי' בדגל יוגוסלבי, ועל סיפונה מטען שקי מלט. הפועלים שקובצו אל הנמל, וביניהם הסלוניקאים המפורסמים, פרקו את שקי המלט אל החוף לקול שירת התקווה של ההמונים שנהרו אל החוף. היתה זו תשובה של בנייה ויצירה על מאורעות הדמים. מאיר דיזנגוף ראש העירייה החולה בא לצפות בהולדת הנמל העברי הראשון אחרי אלפיים שנה, ואמר: "פה יהיה נמל גדול…."
בחודשים הבאים נבנו מזח ברזל ארוך בים (במקום גשר העץ שנסחף בגלי הים), ובריכת המעגן לסירות נחפר בתוך החוף בניצוחו של מהנדס העיר י' שיפמן. מאחר והממשלה לא השתתפה מטעמים פוליטיים בהוצאות הבנייה, ואף אסרה על העירייה להשתתף בהוצאה זו, הוקם הנמל על ידי חברת מניות פרטית. מניות החברה – "'אוצר מפעלי ים בע"מ" הונפקו לציבור ונרכשו בהתלהבות. היישוב היהודי התגאה בנמל – מפעל כלכלי גדול שהצליח ליצור בכוחותיו ובאמצעיו בלבד, וראה בו צעד ראשון לעצמאות.
שנתיים אחרי הקמת הנמל נפתח נמל הנוסעים, והוגשם עוד חלום. כשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגר הנמל, עובדים רבים התגייסו לצבא הבריטי, וחלק גדול מהמתקנים והציוד נתפסו לטובת המאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה התחדשה לאיטה תנועת האניות בנמל. ערב הקמת המדינה היה נמל תל-אביב הנמל היחידי בשליטה יהודית, ובשל כך הוא היה רב חשיבות לאספקה ולהברחת נשק בראשית מלחמת העצמאות.
מאז הקמת הנמל וגם לאחר הקמת המדינה הוצעו תוכניות שונות להרחבת הנמל ולהפיכתו לנמל מים עמוקים. ממשלת ישראל הכריעה בסופו של דבר שהנמל הדרומי בחוף הים התיכון יוקם בשפך נחל שורק ולא בתל-אביב. עם תחילת ההפעלה של נמל אשדוד בסוף 1965 נסגרו נמלי יפו ותל-אביב.
נמל תל-אביב היה בעל חשיבות פוליטית וסמלית, אם כי תפקודיו הכלכליים נותרו די מצומצמים. בשנים הארוכות לאחר סגירת הנמל שימשו מבני המחסנים לאחסון סחורות. בין לבין הועלו תוכניות שונות לתכנון מחודש של כל מרחב חצי האי הירקוני.
בשנת 2001 החליטה הנהלת "אוצר מפעלי ים" יחד עם עיריית תל-אביב-יפו לשנות את המצב ולהחזיר את הנמל העברי הראשון לעיר העברית הראשונה. הנמל שהפך מאז שנות ה-60 לחצר אחורית ומנותקת של העיר היה לאחר העיצוב המחודש המתחשב בסביבה, במבנים המקוריים ובמפגש הייחודי בין העיר, האנשים והים, לאחד ממתחמי הבילוי והפנאי היפים והתוססים ביותר בתל-אביב – יפו.
המקור

 

שפך הירקון הוא שמו של האזור בצפון תל אביב בו נשפך נחל הירקון אל הים התיכון. נחל הירקון המתעקל צפונה בקרבת הים יוצר חצי אי המכונה "חצי האי הירקוני" ובו מספר אתרים בעלי חשיבות. חצי האי נוצר בשל נטייה צפונה של הירקון בקרבת השפך, תופעה שמאפיינת את מרבית נחלי החוף בארץ ישראל. תופעה זו מיוחסת לכיוון הסעת חולות דלתת הנילוס מדרום לצפון. האזור שימש כנקודת יישוב כבר במאה ה-8 לפנה"ס, ושרידים אשורים נחשפו בתל כודאדי שעל הגדה הצפונית של הנחל. הוא החל להתפתח מחדש כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנים האחרונות הוא עובר תהליך של שיפוץ והתחדשות. אחרי שנים רבות של הזנחה הופך האזור לאחד ממוקדי התרבות והבילוי של העיר.
נחל הירקון הוא בעל הספיקה הגבוהה מבין נחלי החוף ועל כן הוא נחשב מכשול טופוגרפי משמעותי. באזור שפך הירקון הנחל מתרחב ועקב כך הוא רדוד יחסית באזור. רדידות זאת נוצלה להקמת מעברות על הירקון, דבר שהפך את שפך הירקון לנקודה אסטרטגית. הבריטים נצלו עובדה זאת במלחמת העולם הראשונה. כאמור, ניסיון ראשון של הבריטים לחצות את הנחל הסתיים בכישלון ובאבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בליל 20 בדצמבר 1917 הצליחה התבצעה בשלוש נקודות, ששפך  הירקון היה אחד מהם, באמצעות רפסודות ובמהלכו נכבש המוצב העות'מאני ששלט על מעברות הירקון, בנקודה זו וכמו בשאר נקודות הצליחה מוקמו "עמודי הזיכרון" הקיימים עד היום.
חלק מן העיר העברית תל אביב, האזור החל להתפתח בשנת 1932 עם הקמת אצטדיון המכביה לכבוד המכביה הראשונה בו. ב-1934 נפתח גם יריד המזרח באותו האזור אשר במסגרתו נבנו ביתנים רבים על ידי מיטב האדריכלים היהודים של התקופה ואל המקום נהרו מאות אלפי מבקרים ממדינות רבות בעולם. היריד עזר לקדם את כלכלת האזור והביא גם להתפתחות רחוב דיזנגוף והתבססותו כרחוב המסחרי המוביל של האזור החדש ההולך ומתפתח של העיר בשנות ה-30. האצטדיון אירח גם את המכביה השנייה ב-1935 לפני שעברו המשחקים לרמת גן במכביות הבאות אך המשיך לתפקד כאצטדיון עירוני. בשנותיה הראשונות של ישראל, בהן נערך מדי שנה מצעד צה"ל, היה האצטדיון נקודת הסיום של התהלוכה שנמשכה לאורך הרחובות אלנבי ובן יהודה.
בשנת 1937 החל פנחס רוטנברג בהקמת תחנת הכוח רדינג מצדו הצפוני של הירקון. לקראת הקמת התחנה הוקם במקום גשר עץ זמני שהוחלף בהמשך בגשר קבוע שנודע כגשר רידינג ובהמשך כגשר ווקופ. הגשר שימש לתנועת כלי רכב עד לשנות השבעים, נהרס וחודש בשנות האלפים כגשר להולכי רגל.
ב-23 בפברואר 1938 נחנך נמל תל אביב לצד מגרשי התערוכה של יריד המזרח. הנמל פעל רק עד שנת 1965 אך בתקופה בו פעל היה אזור שפך הירקון לאזור משגשג שכן סחורות רבות שהגיעו אל הארץ עברו דרכו. תחנת הכוח פעלה עד 1967 אז הוקמה לצידה תחנה גדולה ומתקדמת יותר בעלת הארובה הגבוהה הפועלת עד היום.
במהלך שנות ה-50 החלה עיריית תל אביב לפתח גם את פארק הירקון מצפון לנחל. חלקו המערבי של הפארק מיועד ברובו לפעילויות ספורטיביות שונות אשר בכללן גם פעילויות של ספורט ימי. אתרים ומוסדות הקשורים בספורט הימי נמצאים גם הם באזור חצי האי והם נהנים  מהגישה הקלה אל הים דרך הנחל ומהקרבה לעיר ולאזורי המסחר והבילוי.
מתחילת שנות ה-2000 עובר אזור שפך הירקון תהליך שיפוץ והתחדשות. אזור הנמל הישן הפך למתחם בילוי ותרבות והוקמה בו טיילת הממשיכה את טיילת להט ומקשרת אותה עם הירקון והפארק וגם אזור מגרשי התערוכה צפוי לעבור התחדשות דומה. אתר תחנת הכח הישנה הפך לאולם תערוכות ביוזמת חברת החשמל כחלק מיחסי הציבור שלה והוא מארח באופן תדיר תערוכות שונות בנושאים שונים ומגוונים.
עוד באזור, הרחוב המוביל אל הנמל נקרא על שם כ"ג יורדי הסירה ובצידו הצפוני של הירקון ושל שדרות רוקח, נמצא חניון חנה וסע גדול. עיקר תפקידו הוא מתן אפשרות נוחה לכלי רכב רבים המגיעים לתל אביב מצפון לחנות בו ולהיכנס אל מרכז העיר בתחבורה ציבורית. החניון פעיל במיוחד כאשר מתקיימים אירועים גדולים, כגון עצרות בכיכר רבין, בהם שואפת העירייה להקטין משמעותית את כמות המכוניות הנכנסות אל העיר.
בשנת 2010 נחנך גשר להולכי רגל ורוכבי אופנים ליד תחנת הכוח רדינג לאחר שחברת החשמל הסכימה לוותר על רצועת החוף ממערב לתחנת הכח. הגשר מחבר בין אזור שפך הירקון לטיילת תל ברוך . המקור

 

תחנת כוח רדינג נקראת על שמו של הלורד רופוס דניאל איזיקס רדינג (1860-1935), היה משפטן ומדינאי יהודי בריטי, מגדולי עורכי הדין באנגליה בתקופתו. הוא כיהן כיועץ משפטי בדרגת שר בממשלת בריטניה, וב-1914 הוענק לו התואר לורד. הלורד רדינג נטל חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית באנגליה, ונשא בגאווה את יהדותו. לאחר עליית היטלר לשלטון הוקיע בנאומיו בבית הנבחרים את רדיפות היהודים בגרמניה, והעלה על נס את המפעל הציוני. הלורד רדינג היה דמות ידועה באנגליה של ראשית המאה, ומילא שורה ארוכה ונכבדה של תפקידים, ביניהם: חבר פרלמנט, "זקן השופטים", שגריר בריטניה בוושינגטון ומשנה-למלך בהודו. רוטנברג גייס את הלורד רדינג למען ארץ-ישראל והציע לו את תפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל הארץ-ישראלית. משנת 1923 ועד מותו, שימש הלורד רדינג כיושב ראש מועצת המנהלים של חברת החשמל ואף ביקר בארץ ב-1932, לרגל הפעלת תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. לאחר פטירתו החליט רוטנברג להנציחו בתל-אביב וקרא על שמו את אתר ייצור החשמל שהוקם אז מצפון לתל-אביב – אתר רדינג.
תחנת-הכוח רדינג א', שהוקמה ב"צפון הרחוק" של העיר העברית הראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, הייתה מהבניינים הבולטים של תל-אביב וארץ-ישראל באותם ימים. בתכנונה של התחנה השקיע פנחס רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל, תשומת לב רבה, מתוך מודעות רבה לאסתטיקה והתחשבות בסביבה. המבנה שהוקם הפך ברבות הימים לאחד מנכסי צאן הברזל של ראשית האדריכלות המודרנית בארץ-ישראל והוא נחשב לאחד המבנים היפים והמרשימים בארץ מאותה תקופה. תל-אביב של אותם הימים אינה דומה לעיר הגדולה אותה אנו מכירים כיום. גידול האוכלוסין וההתפשטות האורבאנית הביאו להקמתן של שכונות רבות שהלכו והתקרבו לשטח אתר תחנות-הכוח, עד כי עטפו את האתר מכל צדדיו והוא נבלע בתוכן. אתר תחנות-הכוח רדינג הפך ברבות השנים לחלק בלתי-נפרד מקו החוף של תל-אביב ולאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה.
תחנת-הכוח הראשונה בארץ-ישראל הוקמה בשנת 1923 ברחוב החשמל בתל-אביב. כושר הייצור שלה היה מאות קילוואטים בלבד. ב-1925 הקים רוטנברג שתי תחנות-כוח קטנות נוספות – בחיפה ובטבריה. התרחבות היישוב היהודי באותם ימים חייבה את רוטנברג לראייה וליכולת תכנון ארוכות טווח, כדי לתת מענה לביקוש ההולך וגדל לחשמל. גם הקמתה של תחנת-הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, שכושר ייצורה היה 18 מגוואט, לא הספיקה וב-1935 חנכה חברת החשמל בחיפה את תחנת-הכוח הקיטורית הראשונה שהוקמה בארץ. ההתפתחות המהירה של תל-אביב והעלייה של אותן שנים, לצד הפיתוח המהיר והגאות הכלכלית של הארץ כולה בשנות השלושים של המאה הקודמת, חייבו הגדלה ניכרת בכושר ייצור החשמל. לפיכך, פעל רוטנברג להקמת תחנת-כוח נוספת בעיר תל-אביב. הימים היו אז ימי "המרד הערבי". פורעים ערבים הרבו לפגוע בקווי המתח הגבוה מצפון הארץ לדרומה. הקמת תחנת-כוח גדולה שתספק חשמל למרכז הארץ ודרומה הייתה גם כורח בטחוני. במחצית הראשונה של שנות השלושים זכה האזור שמדרום לירקון, הרחק מהעיר בעת ההיא, לפיתוח מואץ. הוקמו בו בנייני יריד המזרח, אצטדיון המכבייה, ומאביב 1936 – נמל תל-אביב. רוטנברג החליט להקים את מפעל החשמל החדש מצפון לשפך הירקון, על שפת הים. את מיקומה של התחנה סימן בנעיצת מקלו בחולות הזהובים, בשטח חולי ושומם. עבודות הבנייה החלו בסוף 1937 ובספטמבר 1938 עמדה התחנה על תילה, כשהיא מכילה בתוכה את מיטב הציוד המודרני של העת ההיא. כושר הייצור שלה היה 24 מגוואט – שליש מכושר הייצור הארצי של חברת החשמל באותה עת. התחנה הייתה מטרת תקיפה במהלך מלחמת העולם השנייה (על ידי חיל האוויר האיטלקי), ובמהלך מלחמת העצמאות (על ידי חיל האוויר המצרי), אך לא נגרם לה נזק משמעותי במהלך תקיפות אלו. במהלך אוגוסט 1948 נחנכה בתחנה יחידה ייצור נוספת בעלת יכולת ייצור של 12 מגה-וואט, שמילאה את חסרונה של תחנת נהריים (18 מגה-וואט) שהושבתה לאחר כיבושה על ידי הלגיון הירדני. החל מתקופה זו ועד להקמת תחנת הכח באשדוד ייצרה תחנת רידינג כמחצית מכמות החשמל הארצית. יחידות ייצור אלו כונו בדיעבד בשם 'רידינג א', ופעלו עד 1970. בחוף הים, בסמוך לתחנה, הוקם מעגן לקליטת מיכליות מזוט, כתחליף להובלה יבשתית מנמל תל אביב.
באמצע שנות החמישים הוקמה באתר תחנת רדינג ב', בעלת שתי יחידות בהספק כולל של כ-100 מגה ואט (פעלה עד 2004). תחנת רדינג ג' הוקמה בשנת 1956 (ערב מבצע קדש) כתחנת גיבוי סודית לשעת חירום (בה צפו פגיעה אפשרית בתחנת רידינג) בבונקר עמוק באתר סמוך (תל קסילה), ובה פעלו 2 יחידות ייצור בהספק כולל של 40 מגה-וואט. יחידות אלו פעלו עד שנת 1983. תכנון אתר רידינג ג' נעשה על ידי AEG כאשר המימון היה מכספי השילומים (הפרויקט כונה 'פרויקט 326'), והבנייה בפועל בוצעה על ידי סולל בונה. הטורבינות להפעלת התחנה נרכשו מחברת ג'נרל אלקטריק, לאחר שסחר עם פולין, שעבורה יועדו הטורבינות במקור, נאסר מתוקף אמברגו אמריקאי שאסר סחר עם מדינות הגוש המזרחי. בסוף שנות השישים נבנתה באתר תחנת רדינג ד'. רדינג ד' הכילה שתי יחידות ייצור, בהספק כללי של 428 מגה-וואט. התחנה החלה לפעול בשנת 1970, ובה בעת נסגרה תחנת רדינג א'. תחנה זו הינה בעלת ארובה גבוהה (כ-150 מטרים), הבולטת בקו הרקיע של תל אביב. לצורך הקמת הארובה נחקק בשנת 1967 חוק מיוחד שעקף את חוק התכנון והבנייה (זכה לכינוי "חוק רדינג ד'"). בשנת 1993 דרש המשרד לאיכות הסביבה שחברת החשמל תתקין בתחנה משקעים אלקטרוסטטיים להקטנת זיהום אוויר. אולם, בשנת 1995 הוחלט על מעבר לגז טבעי ועל כן הדרישה למשקעים אלקטרוסטטיים נזנחה. בשל עיכובים בביצוע המעבר, החליט המשרד לסגור את התחנה ל-3 חודשים בשנת 2006, בעקבות דרישת ארגוני איכות הסביבה ותושבי שיכון למד הסמוכה.‏ בשנת 2006 עברה תחנת רדינג ד' לשימוש בגז טבעי, כתחליף למזוט ששימש להפעלת תחנה זו מאז הקמתה. לצורך ביצוע ההסבה נבנה קו צינורות תת-ימי להובלת הגז מנקודת הקליטה באשדוד, לתחנת רידינג. מאוחר יותר, נערכה הסבה חוזרת להפעלת התחנה באמצעות מזוט בשימוש משני (בעת חוסר בגז טבעי).
כיום מייצרת תחנת רדינג כ-5% בלבד מתפוקת החשמל בישראל, אך היא פועלת במלוא כושר הייצור רק כשצריכת החשמל מתקרבת למלוא כושר ייצור החשמל הארצי. עם זאת, לתחנה חשיבות בשל מיקומה בגוש דן, עובדה שהינה בעלת חשיבות בעת תקלות ברשת ההולכה הארצית. בניין תחנת רדינג א', בניינה של התחנה המקורית שוקם ושוחזר, ואף הוכרז כמבנה לשימור. בבניין מתקיימות לעתים תערוכות בנושאים שונים. ארובת תחנת רדינג ד' נצבעה בשנות התשעים ועוצבה כאלמנט סביבתי. לאחרונה קבעה המועצה הארצית לתכנון ולבניה ששטח המתחם יצומצם ביותר ממחצית, ושחוף הים שבאתר יחזור לרשות הציבור. בשנת 2011 החליט משרד הפנים לפנות שטחים נרחבים שבמתחם התחנה, ולהמיר אותם לשטח ציבורי ירוק לטובת תושבי ומבקרי העיר. תחנת רידינג ד' מיועדת לגריטה בשנת 2021.
מקור וראו גם אתר חברת חשמל

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 19299. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.

האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

 

 

גשר החדש מעל נחל הירקון שנבנה במקום הגשר שקרס בעת טקס הפתיחה של המכביה החמש עשרה, ב-14 ביולי 1997. באסון נהרגו ארבעה ספורטאים ו-69 נפצעו.

 

 

 

תל גריסה/ תל אל ג'רישה – בתל נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל והאסלאמית הקדומה. תחילת היישוב בתל בתקופת הברונזה הקדומה ביישוב פרזות קטן. היישוב התרחב בתקופת הברונזה התיכונה ונוספו לו ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה ב' נמצא במקום מבנה גדול אשר זוהה כארמון. הממצא מתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת מעיד על תקופות שגשוג באתר. נמצאו חרפושיות המעידות על קשר עם התרבויות השכנות. בתקופת הברונזה המאוחרת הועבר ככל הנראה המרכז השלטוני של התל, וזוהה מבנה מונומנטלי נוסף כארמון של אותה תקופה. סמוך למבנה נחשף מפעל מים-פיר, שנחצב ככל הנראה בתקופת הברונזה המאוחרת ודופן באבנים בתחילת תקופת הברזל. במהלך תקופת הברזל במאה ה-10 לפנה"ס הצטמצם היישוב לשטח קטן. בשטח זה נמצאו שרידי חווה חקלאית. הרצף היישובי באתר נפסק בסוף תקופת הברזל א' ומתחדש רק זמן רב אחר כך בתקופה האסלאמית הקדומה, תקופת היישוב האחרונה בתל. המקור אתר 44, מפת פ"ת 77, סקר ארכאולוגי ישראל

ג'רישה היה כפר ערבי קטן מדרום לנחל הירקון, שתושביו התפנו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. הכפר שכן במקום בו מצוי כיום אתר "שבע טחנות", בפארק הירקון שבתל אביב. הכפר השתייך החל מהמאה ה-16 לנפת בני צעב (מחוז שכם) ומספר תושביו היה 121 נפש. ב-1851 מוזכרת "גאריסה" על ידי החוקר אדוארד רובינסון; זהו התיאור הראשון במאה ה-19 על יישוב באזור. תושבי הכפר, שהיו מוסלמים, עבדו ביישובי הסביבה וכן עסקו בחקלאות, ככל הנראה כאריסים על אדמות שבבעלות בני הכפר השכן שייח' מוניס. בשטח ג'רישה היו שלוש טחנות קמח כבר בתקופת העות'מאנית, ובהתאם לכך היווה הכפר מרכז אזורי של טחינת קמח. בסוף המאה ה-19 תואר הכפר כקטן מאוד, בעל מבני טיט, באר ומטע זיתים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נקנו הטחנות על ידי יהודי מתל אביב, אך ב-1936 הפסיקו הטחנות לפעול לאחר שלא עמדו בתחרות עם טחנות חדישות יותר. בתקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה ג'רישה מרכז בילויים לתושבי יפו הסמוכה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטח הכפר בבעלות ערבית בשנת 1945 עמד על 462 דונם. 93 דונמים היו בבעלות יהודית. בפברואר 1948 התפנו תושבי הכפר מבתיהם בעקבות סיכום של נציג ארגון "ההגנה" עם אבראהים אבו כחיל, מנכבדי שייח' מוניס. לאחר מלחמת העצמאות הוקם על אדמות שהיו שייכות לכפר חלק מ"שיכון ותיקים" ברמת גן. כיום יושב אתר "שבע טחנות" שבפארק הירקון בתל אביב על אדמות הכפר, ובו שרידים מטחנות הקמח. מן הכפר לא נותרו שרידי מבנים. מדרום לכפר נמצא תל נפוליאון, ובו שרידי יישוב קדום מן התקופה הכנענית ומהתקופה הישראלית.

*****

סוף דבר

טיול קצר זה הסתיים שעתיים לאחר תחילתו.
המסע במנהרת הזמן באזור בו
חלו בו תמורות דרמטיות
היה מעניין ומלמד.
טיול קצר ומומלץ!
יש מה לראות,
יש מה ללמוד
ויש גם מה לצלם
אלבום של רז

 

 

 

 

לטיול זה יצאנו ביום שלישי (13/6/2017). יומיים לפני כן, היו לי תכניות אחרות ליום זה. אז, כשדיברתי עם רז גורן, בקלות רבה, הוא שכנע אותי שנצא לדווש.

 

החלטנו שהפעם, זה לא יהיה מסע חקר אלא "סתם" טיול בין הגבעות. נצא לאזור ששנינו מכירים ונתענג על דרכיו ומקומותיו.

 

להזמנה לטיול זה נענה רק חברי לוי אבנון. לצערי, לשאר היו עיסוקים אחרים. בדיעבד, אולי התחרטו על כך שלא הצטרפו אלינו.

 

יצאנו לדרך עם אור ראשון מגבעת עדה במסלול שתכנן והוביל רז.

 

******

המסלול

מסלול הטיול היה בחלקו דומה או בסמוך למסלולי טיולים אחרים באזור להלן שבתיעודם ניתן למצוא מידע על האזור והמקומות בו :
– מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים
– במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק
– שלכת האלונים בהר חורשן ובכתף הכרמל
– בין עמיקם ובין גלעד
– בגבעות אלונה בין עמיקם, גבעת ניל"י ואביאל
– מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור

******

האזור, רמות מנשה

ההיבט הגאולוגי:
קער בהמשך הצפון מערבי של שדרת הרי השומרון,
בין רכס הכרמל ובין הר אמיר

******

מיקום: מערב ודרום מערב רמות מנשה

יחידות הנוף בהן עבר המסלול
גבעות אלונה,
גבעות ערה
ערוצי נחל תנינים ויובליו
קצה שלוחות גלעד
דרום הר חורשן
ותחומי היישובים

ערוצי נחל תנינים ויובליו

 

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

********

חצי ראשון

– יציאה מתחנת הדלק שבגבעת עדה
– דרומה בגרעין הוותיק של יישוב
– כניסה לחורש ודיווש בתוכו וגם בסינגל
– גלישה לעמק ערוץ נחל ברקן
– מזרחה בעמק  וחצייה מתחת לכביש 6
– לאורך השוליים הצפוניים של כפר קרע
– טיפוס לשלוחה מצפון בה נמצא בסיס הטירונים של גולני
– מערבה בקטע קצר לאורך הכביש.

גבעת עדה נקראת על שם אשתו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד אדלאיד (עדה). היא הוקמה בשנת 1903 על ידי שמונה משפחות, ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר. (ה"מוכתר" הראשון של  גבעת-עדה היה אבא'לה תשבי, בן שפיה צאצא למקימי שפייה מיכאל ומלכה חמלניצקי ולמקימי פתח תקווה משפחת למפרט). היא הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20' עת התחילו ההרחבות ותוספות האוכלוסייה המאסיביות, הייתה החקלאות מקור גאווה ואבן יסוד בחיי המושבה. בתחילה, ענפי המשק עיקריים התבססו עלפלחה וגידולי בעל. עם הנחת קווי מים בשטחים החקלאיים נכנסו גם גידולי שדה,  אולם במהרה גידול ענבי היין התבסס כענף החקלאי העיקרי של חקלאי גבעת עדה, כמו גם מטעי רימון ונשירים אחרים: אפרסק, שקד, משמש ושזיף. מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-200, עם ירידת הרווחיות וירידת קרנה של החקלאות בישראל, חל פיחות גם במשקים החקלאיים בגבעת עדה, אך למרות זאת, רבים מבני הוותיקים נאחזים בקרקע ובחקלאות, המהווה עבורם סמל וגורם בעל ערך רגשי ואידאולוגי.
שנים רבות הייתה גבעת-עדה אי-בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת-עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאורעות תר"פ נרצח במקום בנימין קרופיק. בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות: אוורבוך, קרופיק ופרנק בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. ב-10 ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.
גבעת עדה הוכרזה כמועצה מקומית על שטח שיפוט של 11,000 דונם בשנת 1949. בספטמבר 2003 אוחדה גבעת עדה עם בנימינה לרשות מקומית אחת. באותה עת, היו במושבה 2,600 תושבים. בשנים האחרונות נמצאת גבעת עדה בתנופה של בנייה. אוכלוסייה חדשה, חלקה הגדול משפחות צעירות, מצטרפת ליישוב ומרחיבה את אזורי המגורים שלו. בימים אלו וותיקי היישוב מעוניינים לבצע מהלך של פירוד רשויות בעקבות הטענות הרבות על הזנחה של גבעת-עדה לעומת בנימינה.

 

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

בוצין מפורץ – משפחת הלועניתיים השם העממי נר דוד (כפי שיסופר בהמשך). זהו צמח דו-שנתי זקוף, גובהו עשוי להגיע עד 1.5 מ'. בשנתו הראשונה הוא מוציא רק עלים בשושנת, והם ירוקים במשך כל הקיץ. בשנתו השניה הוא מעלה עמוד-תפרחת מסועף כמנורה (יש המציעים אותו, ולא רק את המרווה, כצמח ששימש דגם למנורת בית-המקדש). עליו התחתונים גדולים (אורכם 30 ס"מ ויותר), ביציים, מפורצים, גלוניים, פטוטרתם רחבה או חסרה. עלי הגבעול קטנים יותר, סורחים (בסיסם יוצר כנפיים לאורך הגבעול). בחוף הים גדל טיפוס שגבעוליו שרועים. הגבעולים והעלים מכוסים שערות מסועפות (כוכביות) אפורות–צהבהבות, בלתי נעימות למגע ומסוכנות לעיניים.
בוצין מפורץ פורח באביב ובקיץ, מאפריל עד נובמבר, בעיקר ביוני–יולי. הגביע קצר, אורכו 3 מ"מ. הכותרת גלגלית, קוטרה עד 2.55 ס"מ. חמשת עלי-הכותרת פרושים, כמעט סימטריים, מאוחים בבסיסיהם. זיריהם של חמשת האבקנים שעירים מאוד, שערותיהן ארגמניות. אין צוף, הפרח מואבק על-ידי דבורים אוספות-אבקה. הפרי הלקט כדורי קטן, קצר מהגביע העוטף אותו. בוצין מפורץ שכיח מאוד, והוא אולי השכיח במיני הבוצין בארץ, ותפוצתו רחבה ביותר. הוא גדל במגוון בתי-גידול, הן טבעיים והן מלווי-אדם, ובקרקעות שונות. שכיח במיוחד בצידי דרכים, במעזבות ובריכוזי אשפה. גדל כמעט בכל אזורי הארץ, פרט לדרום הנגב ולמרומי החרמון, אך במיוחד בתחום הים-תיכוני, בהרים ובשפלת החוף של צפון הארץ ומרכזה.  לפרחים תכונה מיוחדת ומוזרה: אם פוגעים באחד מעלי הכותרת, נושרים כל העלים כאחד.
ברפואה העממית משתמשים במשרה שלו דוקא לריפוי מחלות-עיניים, וכן לפגעי-עור, אך מזהירים לסננה היטב. עוד על פולקלור ורפואה עממית של הבוצין ר' בספרו של אמוץ דפני "פרחים, סגולות ואגדות" ע' 42. בסוג בוצין 350 מינים, בארץ 16. בוצין משמעו נר (בארמית), והשם מדמה את הפרח הצהוב, הנישא על גבעול זקוף, לשלהבת נר.
הצמח במקורות – בימי קדם היו מכינים מעלי הבוצין היבשים פתילות להדלקת מנורות השמן.  יש המפרשים כי הבוצין הוא פתילת המדבר המוזכרת במשנה בתור צמח שאין להדליק בו נרות שבת, כנראה מחשש לנזק לעיניים.  "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן.. ולא בפתילת המדבר" (מסכת שבת, ב', א')
עלי הצמח השעירים עלולים לגרום לדלקות ואף לעיוורון (מכאן השם הערבי עוורון). זרעי הצמח אף הם רעילים.  השם – בוצין – פירושו נר בארמית ("בוצין נהורא" פירושו נר למאור), ומקורו תלמודי. שם זה ניתן לבוצין על שום פרחיו שצבעם צהוב עז וצורת התפרחת מזכירה מנורה.
יש אומרים כי צורת המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש, ונאמר עליה "כפתור ופרח, כפתור" … דומה למבנה הבוצין.
הסקירה באדיבות משה כץ שציטט וסיכם מהאתר צמח השדה

כַּפְר קַרע הוא יישוב ערבי מוסלמי  שמתגוררים בו כ-18,000. שטחו שמשתרע בין נחל ברקן (ואדי כפר קרע) בצפון ונחל עירון מדרום. היישוב מאורגן מאז 1958 כמועצה מקומית ערבית במחוז חיפה. היישוב הוקם, כנראה בשלהי המאה ה-17, משמעות השם "קרע" בערבית היא "דלעת". שם הכפר נבחר על ידי מקימיו על שם האזור ממנו באו, ואדי אל קרע. 
כפר קרע הוא אחד מהמקרים הבודדים במלחמת העצמאות שיישוב ערבי שלם התפנה בעקבות הקרבות בו ותושביו המקוריים חזרו אליו באישור שלטונות ישראל ואכלסו אותו מחדש לאחר המלחמה כפי שיוצג להלן.
שנים רבות כפר קרע נחשב לגשר המחבר בין התרבויות הישראלית והערבית. יהודים רבים פוקדים את היישוב בתדירות יומיומית ונהנים ממאכלים ושירותים שונים כגון: בנקים, דואר, קופות חולים וכו'. בכפר קרע קיים בית ספר ערבי-יהודי דו-לשוני, ראשון מסוגו באזור הנקרא בשם "גשר על הוואדי". מטרת בית הספר היא ליצור דו קיום, לקרב לבבות, ולהסיר את המחסומים בין שתי התרבויות וכך לשלב את האזרחים הערבים בחברה הישראלית.
כפר קרע מחזיק בשיא הארצי ביחס הרופאים למספר התושבים, העומד על 14.8 רופאים ל-1000 תושבים.

 

במהלך המרד של 1939-1936 כפר קרע היה כפר פעיל, ובניו הקימו פלוגה צבאית בפיקודו של יאסין אלאסמר קבק, פלוגה שפעלה באזור פיקודו של שיח' יוסף סעיד אבו דרה שכלל את אזור דרום חיפה, אלרוחה, ואדי עארה וג'נין. פלוגה זו נחלה תבוסה קשה בשנת 1938 כאשר רוב חבריה נפלו בפעולת כיתור של הכוחות הבריטים באזור המכונה 'בית אלשמאלי', ליד כפר רמאנה (נפת ג'נין). יש להניח כי הכתר הוטל בשל הלשנה מקומית הקשורה במתח פנימי שלימים החמיר, והביא למעצרו של מפקד הפלוגה וסגנו, חסן שבלי (אבו סנאן), על ידי פלוגות המרד. הנופלים מבין חברי הפלוגה בבית אלשמאלי היו: אבראהים אבו פנה, מחמוד אלחסן אבו פנה ויוסף אלערבאסי. בקרב נפצע גם מוחמד אלזוקי מסארוה ולאחר מכן נפטר מפצעיו. בנוסף, מוחמד אחמד אבו סריה נעצר אז ולאחר מכן הוצא להורג בכלא עכו.

 

**********

ב-9 במאי 1948 במסגרת מבצע "יובל" תקפו אנשי חטיבת אלכסנדרוני את כפר קרע. במקום נערך קרב קצר ובעקבותיו עזבו כל תושבי הכפר את בתיהם והתפזרו במטעי הזיתים וביישובים הסמוכים, ושהו שם עד לאחר הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ישראל באפריל 1949. במשך אחד עשר חודשים. אף שהכפר עצמו לא נכבש לא הצליחו תושביו לשוב לבתיהם כי הכוחות הישראלים שלטו בנעשה בו וחלשו עליו מן הגבעות הסמוכות ומיקשו את הדרכים המובילות לשדות ולשטח הבנוי. בזמן זה שהו כ-1,600 תושבי הכפר על נשותיהם וטפם במטעים, בשדות וביישובים הסמוכים.
הניסיון לכבוש את כפר קרע היה אחד השיאים של המאבק לשיפור עמדות בין הצד היהודי לצד הערבי באזור המפגש של שלוש הנפות המנדטוריות חיפה, ג'נין וטול כרם לקראת הפלישה של הצבאות הערביים לארץ ב-15 במאי 1948. ההכנות להתקפה על הכפר ועל כפרים אחרים בוואדי ערה נעשו בעיצומו של המאבק באזור משמר העמק, שהחל בתקיפה של 'צבא ההצלה' בראשות פאוזי אלקאוקג'י בשבוע הראשון של אפריל 1948 והוכרע בהתקפת הנגד של הכוחות הישראליים. ההתקפה גרמה לכיבוש ולפינוי של רבים מהכפרים הערביים באותו אזור ולהתמוטטות המערך הערבי בכפרים שמדרום לחיפה, ובמיוחד באזור הרי מנשה, 'בלאד א-רוחא'. תהליך זה הלך והתעצם לאחר נפילת חיפה ב-22 באפריל והתמוטטות העומק הכפרי שלה. נפילת עבד אלקאדר אלחוסייני בקרב על הקסטל ב-8 באפריל והשמועות המרעישות שהגיעו למחרת אותו יום מדיר יאסין הביאו לקריסת המורל בכפרים ערבים רבים, כולל אלה שבוואדי עארה, להיחלשות ההתנגדות ולבריחה המבוהלת.
כאמור, המקרה של כפר קרע הנו ייחודי ויוצא דופן בקורות הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות של ישראל ובהתדיינות על זכות ה'שיבה': כפר שלם התפנה בלי שנכבש בפועל על ידי צה"ל, ואחרי אחד עשר חודשים חזרו כמעט כל תושביו לבתיהם. זאת בניגוד לעשרות כפרים אחרים שהתפנו או פונו ועד היום אין מתירים להם לשוב, כולל המקרה המפורסם של תושבי הכפרים אקרית ובירעם, אשר אף שהם אזרחי המדינה ואף שבג"ץ הכיר בזכותם לחזור לכפריהם הם עדיין מפוזרים ואינם יכולים לשוב.

אנשי כפר קרע מייחסים את שיבתם לקשרים הטובים שהיו להם עם היהודים, לנחישותם להישאר בסמוך לכפר, ללכידותם החברתית, ששמרה עליהם גם כאשר היו מפוזרים באזור, וגם לעובדה שצה"ל לא הרס את המבנים והם לא נפגעו מלבד שלושה בתים שפוצצו בבוקר הקרב. כוחות צה"ל שלטו בכפר רק מן הגבעות שסביב ולא נכנסו לשטח הבנוי, ולכן נותרו בתי הכפר שלמים ורובם אף לא נבזזו. בחודשים אלה שהם נעדרו מכפרם היו מאות תושבי כפר קרע מצאו מקלט בכפרים השכנים ממזרח: עארה, ערערה, ברטעה, טורה, יעבד ומקומות נוספים.  בחודשי הקיץ הם שכנו בין מטעי הזיתים ובשולי הכפרים, בציפייה לשוב לבתיהם ולאדמותיהם. תחילה סייעו להם מארחיהם, אך גם להם לא היה די מזון ויכולתם לעזור הייתה מוגבלת. הגברים נהגו ללכת מדי בוקר לשדות בניסיון לאסוף את יבולם, אך לא תמיד צלח הדבר בידם. חיילי אלכסנדרוני שישבו על הגבעות מסביב מיקשו את הדרכים המובילות וצלפו על הפלאחים. כשהגיע החורף והתברר כי השהות מחוץ לכפר תהיה ממושכת עברו רבים להתגורר אצל קרובי משפחה או שכרו חדרים בכפרי האזור, ושם חיו בתנאים קשים של צפיפות ועוני. חלק מן התושבים מצאו פרנסה דחוקה בייצור פחם, אחרים מכרו את תכשיטי הזהב של הנשים או חפצים אחרים כדי להתקיים. מי שהיו אז ילדים זוכרים דווקא את החופש שזכו לו. לא היו מסגרות לימודיות והם הונחו לנפשם בעוד המבוגרים נאבקים למצוא פת לחם. המבוגרים זוכרים מצוקה, פחד ואי=וודאות. לא התקיימו חתונות, החגים לא צוינו, איש לא ידע מה יעלה בגורלם.
תושבי כפר קרע מתייחדים בכך שהקפידו להישאר בקרבת הכפר. ממקומות מושבם הארעיים הם יכלו לראות את בתיהם עומדים על תלם וידעו כי הישראלים לא נכנסו אליהם. ציפייתם לחזור כשתסתיים המלחמה הייתה על כן מוחשית יותר מן הציפייה של תושבי הכפרים שנהרסו לאחר שנכבשו. הכפר קניר לדוגמה שכן בקרבת מקום, צפונית לכפר קרע על עייו הוקם קיבוץ רגבים. אנשי אלכסנדרוני כבשו אותו בסוף אפריל ותושביו גורשו ממנו, בתיו נהרסו כליל ותושביו נפוצו ונותרו פליטים עד היום. כמוהם גם תושבי כל כפרי 'בלאד א-רוחא' שמכפריהם לא נותר שריד.
כפר קרע היה חלק מאזור ה'משולש', שלא היה מיועד להיכלל בתחומי מדינת ישראל לפי הסכם החלוקה אך סופח ברגע האחרון בהסכמי רודוס. ייתכן שהשלטונות בשני הצדדים לא שמו לב למתרחש בשטח באותם ימים של משא ומתן, והתושבים ניצלו פרצה קצרה בזמן והתארגנו במהירות לשיבה. מן הדיווח שלהם אפשר ללמוד כי הירדנים לא היו מעוניינים בתוספת של פליטים בשטחם ולכן עודדו אותם לשוב בעוד בצד הישראלי נערכו סיכומים בעל פה עם ידידיהם היהודים באזור, שהיו זוטרים במערכת הצבאית והשלטונית דאז. אלה, כך נראה, לא ביקשו וגם לא קיבלו אישור מגבוה.
הסיפור של כפר קרע ושל תושביו יכול ללמד על חוסר התכנון ששרר באותה תקופה, ועל המקריות שהפקידה בידי אדם זה או אחר גורלות של מאות אנשים. נראה גם שלא הייתה מדיניות ישראלית מתוכננת לגרש את תושבי הכפרים באזור, שכן הם לא היו אמורים להיכלל בתחומי מדינת ישראל. הכפרים האחרים היו נתונים לשליטת כוחות ערביים זרים וצה"ל לא ניסה כלל לכבוש אותם. הפקודה לכבוש את כפר קרע עצמו נבעה, כפי שעולה מן המסמכים, ממיקומו הגאוגרפי האסטרטגי בפתחו המערבי של ואדי עארה, אך נראה שלא הייתה כוונה לגרש את תושביו. גם מעדויות אנשי הכפר מתברר שלא התקבלה החלטה רשמית להחזירם והרשות לשוב ניתנה כתוצאה משתדלנותם ויצאה אל הפועל בזכות אי-הסדר ששרר בעקבות המלחמה, שאִפשר לאנשים בשטח לקבל החלטות עצמאיות בלי להתייעץ עם הממונים עליהם. ייתכן שאילו חיכו עוד שבועיים–שלושה לא היו מצליחים לחזור
המקור: שרה אוסצקי-לזר "כפר קרע 1948 – 1949: העזיבה והשיבה בתוך מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים) אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים תש"ע (2010), עמ' 40 – 61

 

מחנה רגבים נקרא גם בא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני. זה  בסיס ההדרכה, ההכשרה והאימונים של חטיבת גולני, והוא משמש להכשרת טירונים באימון בסיסי ואימון מתקדם. הבסיס נבנה לפני כשני עשורים ונחנך בשנת 2004. הבסיס נבנה על פי אותו מודל כמו בא"ח צנחנים וידוע בתנאיו המפנקים, לכן הוא מכונה לעתים כ'לונה בא"ח'. העיצוב לוקח בחשבון את מרכיבי האימונים וגם את צורכי החייל עצמו. הבסיס נבנה על פי מודל אמריקאי כחלק מפרויקט שמימנו האמריקאים, עקב הסכם ואי, במסגרתו התחייב צה"ל להעתיק מתחומי הגדה המערבית בסיסים שייעודם אינו ביטחון שוטף ולהקימם בתוך הקו הירוק. בא"ח גולני הועבר ממחנה "בזק" (בין זבבדה לקבטייה) ליד העיר ג'נין שם נמצא משנת 1975. קודם לכן נמצא הבא"ח במחנה שרגא הסמוך לנהריה.

 

שטחי האימונים ברמת מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,0000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.
המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

******

חצי שני

– טיפוס לשלוחה בה נמצא גבעת ניל"י ומעבר בתוך היישוב
– מצפון ליישוב גלישה בין מטעים וכרמים לערוץ נחל נילי
– טבילה ראשונה בעין ניל"י
– צפונה וטיפוס לשלוחות גלעד
– גלישה לצפון מערב דרך ערוץ נחל חלמית לערוץ נחל תנינים
– מערבה בדרך הצמודה לערוץ נחל תנינים
– מעבר שני מתחת כביש 6 ומערבה לעבר פאתי עמיקם מדרום
– הלאה מערבה בערוץ נחל עד עין עמיקם (נקרא גם עין חדור) טבילה והפסקה קצרה.
– הלאה מערבה לאורך נחל תנינים ופנייה לכביש הגישה לעמיקם וחצייתו
– צפונה טיפוס בחורש אלונה בגבעות חורשן
– פנייה מערבה לקטע הראשון המתון של סינגל אהוד 10
– המשך מערבה וטיפוס לרכס מצפון לעיי הכפר סינדיאנה
– ירידה דרומה בשביל הנקרא "גן עדן" בערוץ נחל סנונית
– המשך דרומה בקטע הרחב של ערוץ הנחל
– פנייה מזרחה לעבר לאמת המים של נחל תנינים עד עין ירדנה
– המשך מזרחה עד עין אביאל לטבילה שלישית
– המשך מזרחה לעבר לסכר שעל נחל תנינים
– חציית שניה של כביש הגישה לעמיקם
– טיפוס דרומה למול תל צפי
– ירידה מערבה לאביאל והלאה דרומה לחלק הצפוני של גבעת עדה
– חזרה למתחם תחנת הדלק.

גִּבְעַת נִילִ"י הוא מושב המשתייך לתנועת החרות הנמצא בתחומי המועצה אזורית אלונה. היישוב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים מעיראק, טורקיה ותוניסיה. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית. היישוב קרוי על שם המחתרת ניל"י שפעלה בארץ בתחילת המאה ה-20. ביישוב מתגוררות כ-1500 משפחות. החקלאים, בעיקר בני דור המייסדים, עוסקים בגידול ענבים ליין ולמאכל, חקלאות פירות וגידול בקר.

 

שיח אברהם שיח מסועף של גדות-נחלים, גובהו 2 מ'. גדל הן בנחלים הזורמים כל השנה, והן בכאלה הזורמים רק בחורף. ניכר בנקל לפי עליו המאוצבעים: העלה כפני, מחולק ל-5–7 אונות אזמליות צרות וארוכות, מפורדות, היוצאות מנקודה אחת. העלים נגדיים. העלה לביד בצידו התחתון,ירוק כהה בצידו העליון. השיח עומד בשלכת-חורף, ואז אפשר לזהותו לפי אשכולות פירותיו היבשים. פורח בקיץ, מיוני עד ספטמבר, ומשמש צמח-דבש חשוב בעונה יבשה זו. הכותרתדו-שפתנית, צבעה סגול, אורכה 8 מ"מ. הכותרת בולטת מתוך גביע פעמוני, ו–4 האבקנים בולטים מתוך הכותרת. התפרחת יפה, והיא אחת הסיבות לשימוש בצמח בגינות-נוי. הפרי בית-גלעין כדורי קטן, יבש וריחני. מענפיו קולעים סלים, ופירותיו משמשים תבלין. מן הזרעים הפיקו בעבר חומר, שהאמינו כי הוא מפחית את המשיכה המינית. שמו כרוך בנסיון לזהותו עם הסבך שנאחז בו האייל בפרשת עקידת יצחק. במסורת הנוצרית הוא מסמל כנראה את ישו, "שֶׂה האלוהים", שהקריב עצמו כדי להציל את האנושות. במסורת הערבית הוא מסמל את התום.
גדל בבתי-גידול מתאימים בכל חלקי הארץ פרט למדבר הקיצוני. שיח-אברהם מחלק את הנוף עם הרדוף הנחלים, לא ברור בדיוק איך: בנחל כזיב גדל בעיקר שיח-אברהם, ומעט מאוד הרדוף; בנחל בצת משגשג ההרדוף בכל עוזו, ומעט מאוד שיח-אברהם.  מין נוסף, שיח-אברהם קיפח, דומה לו מאוד, מעט גבוה יותר, גדל ליד מים אך ורק בבקעת הכנרת ובבקעת החולה, וקשה להבדיל ביניהם.  ברפואה העממית הוא משמש נגד כאב-ראש, כאבי פרקים, כאב-בטן והרעלות. הוא טוב גם לחיזוק שורשי השיער ולשיפור הראייה.  בסוג 250 מינים, בארץ 2.
הצמח ידוע כבר מימי קדם כמדכא את היצר המיני וכסמל לצניעות. נשים ביוון העתיקה פזרו ענפים מהצמח לשמר את צניעותן. לפי פליניוס, חוקר הטבע הרומי, פירות הצמח הם סמל לנאמנות והונחו על מיטותיהן של החיילים שיצאו לקרב. נזירים באירופה, בימי הביניים, השתמשו בפירות שיח אברהם להשקטת היצר וכתחליף לפלפל והצמח כונה, בהתאם, "פלפל הנזירים". הפירות אכן מכילים חומרים המשפיעים על מערכת הרבייה של האדם והוא נמצא בשימוש נרחב ברפואת העשבים החל מהסדרת אורח נשים וכלה בהגברת שפיעת החלב והסדרת מערכת העיכול. שמו המדעי של הצמח הוא:Vitex angus castus , יש הסוברים שהפירוש הוא "צמח החיים של השה התמים" ( =vitaחיים,angus =שה , castus =צנוע ). זאת מאחר ומי שיאכל מהצמח יהיה "תמים כשה". מקור אחר טוען ששם הסוג נובע מהשורש "" vieo שמשמעו לארוג או לקשור, על שום השימוש בענפים הצעירים למעשי קליעה.
יש הכותבים שהשם העברי מקורו באגדה שזה השיח בו הסתבך האייל במעשה העקדה ולפי אחרים התיר הצמח את שרה מעקרותה. השם "אילן אברהם" מופיע במקורותינו כבר במאה ה -13.  השיח מרובה פרחים עתירי צוף ומשמש מקור חשוב לדבורים ופרפרים העטים עליו בשמחה בעונה מיעוטת פרחים זו. למרות שבית גידולו המקורי הוא גדות נחלים, הצמח בעל דרישות צנועות ומשמש לשיקום דרכים ומצליח היטב בגינות.
המקור

אלונה – איזור גבעי המתרומם ממזרח לבקעת הנדיב, מופרד לשלשה גושי גבעות המנותקים ביניהם בעמקי הנחלים תנינים ועדה. הגבעות מעוגלות או אליפטיות חרוצות על-ידי ערוצים המתנקזים לכל הכיוונים ויוצרים כיפות המופרדות זאת מזאת בעמקים קטנים. הגבעות מצמיחות חורש מגוון, יער פארק של אלון תבור, בתות עשבוניות ושיחיות של אשחר. העמקים מעובדים: מטעים, כרמים ושדות. רוב השטח שאינו מעובד משמש למרעה בקר.

מועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,50000 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. רוב אוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים.

בסמל המועצה האזורית אלונה באיים לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארץישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

 

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה) אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 195666 גם מספר משפחות שעלו מפולין. היום מספר החקלאים ביישוב קטן ביותר. רוב התושבים כבר לא רויזיוניסטים והענף העיקרי הוא אנשי צבא לשעבר ואנשי הייטק בהווה.

 

 

 

 

 

 

אֲבִיאֵל הוא מושב המשתייך לתנועת החרות, בתחום למועצה האזורית אלונה. שוכן כששה קילומטרים מצפון-מזרח לבנימינה. שטח היישוב כ-3000 דונם ואוכלוסייתו כוללת כ-900 נפש. היישוב הוקם באוגוסט 1949 על אדמות הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש במלחמת העצמאות בידי האצ”ל. שטחו כ-3,0000 דונם. בעלייה על הקרקע השתתפו כ-40 מתוך 70 חברי הגרעין, שכן חלק מחברי גרעין עדיין היו בצה"ל. היישוב, שנקרא בתחילה "יד ה-14", קרוי על-שמו של ישראל אפשטיין שכינוי המחתרתי היה "אביאל", שליח האצ"ל ברומא שנהרג ב-28 בדצמבר 1946 כשניסה להימלט מהכלא האיטלקי. במשך שנים נקבע שהיישוב נקרא על שם אביאל מהתנ"ך, סבו של שאול, אולם החלטה זאת בוטלה.

*******

לפני סיום למתעניינים, עוד קצת היסטוריה

 

התמורה בדמות היישובית של מרחב אלונה
שלהי המאה ה-19 קצה מחוז חיפה 

בתקופת השלטון הבריטי, חלק ממחוז חיפה

בתקופת היישוב, אזור שרובו לא היו בו יישובים עבריים

המרחב בתקופה שערב מלחמת העצמאות

בין גבעת עדה, כפר קרע וקניר

מרחב אלונה, בין סינדיאנה (מערב לעמיקם) לבין חוביזה (מזרח לגלעד)

השינוי לאחר מלחמת העצמאות,
כפרים ערבים נטושים ויישובים ישראלים חדשים

בראשית ימי המדינה ובעשורים הראשונים,
פריפריה במרחק לא רב מהקו הירוק

********

סוף דבר

לאחר חמש שעות מתוכן רק שלוש וחצי רכיבה הסתיים הטיול.
שעה וחצי עצרנו למטרות שונות ובעיקר להפסקות הטבילה.

*********

כבר בתחילה וכך לאורך כל הזמן, התברר שזה לא היה סתם מסע רכיבה. זה היה
טיול מענג עם הרבה עליות. "תפרנו", את הגבעות והשלוחות מכל עבר.
רכבנו בכל סוגי הדרכים: בתוך החורש, בשטחי הבור, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים.
גם שני קטעי רכיבה קצרים ומשובחים היו לנו בסינגלים.
הדמיית המסלול
הסתובבנו באזור, שלמרות הקיץ, הצבע השולט בו הוא הירוק.
בצבע זה מעטרים את הנוף עצי החורש /
ירוק מעניקים לנוף שפע הכרמים ומטעי הפרי סביב היישובים.
על כך מעידה גם המפה

 

גולת הכותרת הפעם הייתה הטבילה בשלוש בריכות מי מעיינות.
לראשונה הגענו בשעת בוקר מוקדמת  והיא לא הייתה "מזמינה". אני נשארתי בחוץ.
על הטבילה במים הצוננים בשתיים האחרונות, לא ויתרתי.
היא הייתה מענגת ומרעננת.

היה זה טיול קיץ במזג אוויר סביר.
לא היה חם במיוחד.
את מעט החום צננו המים שטבלנו בהם.
חגיגה!
אפשר ורצוי בתקופה זו של השנה.

 

*******

תודה ל:

רז גורן, על היזמה, על תכנון המסלול, על ההובלה,
על הכנת הדמייה
על הצילום וזה אלבומו המלא
לוי אבנון, הצלע השלישית החביבה של החבורה 

 

 

במסע רכיבה זה ביום שבת (10/6/2017)  שהחל מקיבוץ שובל השתתפה קבוצה בת עשרה אנשים, כולם נחמדים ולבביים.

 

מרביתם הם חבריי "מהפלג הדרומי" והם לייזר קוברסקי, ורד ובני בלול, גילי ואלי בנשימול (שובל), דוד פרייברג ואיל גזית (משמר הנגב), ארז צפדיה (עומר). שניים הגענו מהמרכז יונה בקלצו'ק (גני תקווה) ואני (מבשרת ציון).

 

בנוסף לטיול עם חבריי ולהכרת משבצת ארץ חדשה, המניע למסלול זה היה הרצון לדווש באחד האזורים בו התנהלה מערכה בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

מדובר על האזור בו נמצאת סוללת הרכבת העות'מנית שנסללה בשנת 1915 בזמן מלחמת העולם הראשונה. זה גם אזור בו התנהלו קרבות להבקעת קו ההגנה העות'מני לאחר כיבוש באר שבע בשבוע שבין 31/10/1917  לבין 5/11/1917. על כך יפורט בהמשך.

 

לצורך תכנון המסלול, "גייסתי" את אבי נבון (להב), עמית ורע, איש ידיעת הארץ וותיק המכיר את האזור. הוא גם אחד מראשי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל. אבי סייע לי בהצעה של התוואי ונקודות עניין בן. הוא העמיד לרשותי מידע (מלל, מפות וצילומים) ורובו מוצג בתיעוד מסע זה.

 

את המסלול המפורט תכננתי עם דוד פייברג. יחד עם איל גזית, כאמור, אנשי ממשמר הנגב המכירים את האזור, הם הובילו את המסע.

 

בשעה שש בבוקר יצאנו לדרך. מזג האוויר ביום זה הטיב עמנו היום. לאחר מספר ימי חום זכינו לבוקר קיץ רגיל.

 

 *******

המסלול

מסלול מסע זה הוא תשיעי בסדרת הטיולים צפון הנגב ובקעת באר שבע, וקטעים שלו זהים או קרובים למסלולים בשני מסעות קודמים שתועדו והם:
– בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר
– "משולש" שובל/רהט – להבים – בית קמה

 

 

******

מיקום: צפון הנגב

האזור הגאוגרפי, 

מערב שפלת יהודה הדרומית, ומזרח מישור חוף הנגב

מרחב המועצה האזורית בני שמעון

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים.

*****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*******

קטע ראשון
יציאה משובל דרומה לעבר העיר רהט,
חציית נחל שובל בפאתי העיר הצפוניים והלאה בתוך העיר
חציית נחל גרר טיפוס לכיוון חלקי העיר החדשים שלה
המשך דרומה וטיפוס לאגם העונתי היבש ממזרח למשמר הנגב.

 

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (תנועת השומר הצעיר) ונכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ שוכן ליד העיר רהט והגישה אליו היא דרך כביש 264. גאוגרפית הוא נמצא במרכז מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת. מקור השם שובל הוא בתנ"ך: "וּבְנֵי שֵעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישׁן וְאֵצֶר, וְדִישָן" (דברי הימים א', ל"ח) וכן: " בְּנֵי יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל" (דברי הימים ד', א').
ראשית הקיבוץ הייתה כאשר כמה קבוצות וגרעינים של השומר הצעיר התקבצו בנווה הים, צפונית לנתניה בשנת 1944. הקיבוץ נוסד בשישה באוקטובר 1946, במוצאי יום כיפור תש"ו, והיה אחד מ-11 הישובים שעלו ביום זה על הקרקע ברחבי הנגב. קבוצת חברים הראשונה על קרקע יצאה מקיבוץ רוחמה.
הגבעה עליה הוקם הקיבוץ נקראה ח' זבאלה, והיא נמצאה ממול למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל. מרכז זה לימים הפך להיות העיר רהט. למרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA). שם עיר המופיע כבר במפת מידבא. השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1). המקור על שם הקיבוץ
בתחילה היו שקראו לקיבוץ שובל 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'. בעקבות שם הקיבוץ נקבע גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'.

קיבוץ שובל הוא אחד מן הבודדים שקמו במסגרת י"א היישובים ושלא משו ממקומם. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ לקלוט חברים וגדל למשק חקלאי מהגדולים באזור. בשנים הראשונות הופעלה בקיבוץ קומונה א' אשר ביטאה את מידת השיתוף הגדולה של החברים ולמעשה לא היה רכוש פרטי כלל. בשנות החמישים בוטלה שיטה זאת ורמת השותפות פחתה בהדרגה
מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ הם מהחקלאות. בקיבוץ ישנה רפת שהיא מהגדולות באזור ופועל בשותפות עם קיבוץ נען וקיבוץ בית גוברין. עובדי ענף גידולי השדה (גד"ש) מעבדים את השטחים הנרחבים אשר מסביב לקיבוץ. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, קצח, חמניות, תפוחי אדמה ועוד. בקיבוץ חווה גדולה לגידול תרנגולות (פטם). מפעלים : מפעל "סיל ג'ט" (Seal Jet) לייצור אטמים. שובל נגררים – לייצור נגררים, ווי גרירה לרכב וארגזים למשאיות. חברי קיבוץ רבים עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה חלק חשוב מהכנסות הקיבוץ. חברים רבים עובדים בתחומי הקיבוץ בענפים שונים. מערכת החינוך בקיבוץ כוללת בית תינוקות, גנים לגיל הרך ומסגרות לחינוך המשלים עבור שאר הילדים. תלמידי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "ניצני הנגב" שבבית קמה. בשובל נמצא בית הספר התיכון "מבואות הנגב" ובו לומדים כיתות ז' עד י"ב.

רהַט היא עיר במחוז דרום ונמצאת 12 קילומטרים מצפון לבאר שבע בקרבה לשובל ובסמוך ליישוב להבים ולקיבוץ משמר הנגב. שטח השיפוט של העיר הוא 19,586 דונם. היא הוקמה בשנת 1972 והוכרזה כעיר בשנת 1994. רהט היא היישוב הגדול ביותר של הבדואים בישראל והעיר הבדואית היחידה בישראל.
רהט הוקמה במסגרת תכנית ממשלתית להקמת ישובי קבע לאוכלוסייה הבדואית בנגב, כארבע שנים לאחר הקמת היישוב הראשון תל שבע. במסגרת תכנית זו הוקמו עוד חמישה יישובים: חורה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום ולקייה. מהקמתה ועד שנת 1980 היא נמצאה בתחום שיפוט המועצה האזורית בני שמעון. בין השנים 1980 – 1989 נוהלה על ידי מועצה עצמאית, ללא תלות במועצה אזורית בני שמעון. בשנת 1989 היא הוכרה כמועצה מקומית וכאמור, בשנת 1994הוכרה כעיר. ברהט מתגוררים כ-70,000 תושבים האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.0%‏. בשנים האחרונות, בדירוג החברתי-כלכלי של ערי ישראל, העיר מדורגת נמוך מאוד, 2 מתוך 10.

*****

קטע שני,
גלישה לעבר יער משמר הנגב עד פאתי הקיבוץ,
המשך לכיוון צפון מערב בשדות המשק עד לחורשה הצבאית
חציית כביש 264 ממזרח למערב
המשך מערבה בין שדות הקבוץ ומטע הרימונים המגודר
כניסה למאהל בדואי בשוליו נמצאת הבאר הלבנה
צפונה לעבר אגם מתקן טיהור שפכים האזורי הנקרא מט"ש רהט
הלאה לעבר הגדה הדרומית של נחל גרר
מערבה למול תל שרע
הלאה מערבה עד למעבר בנחל בין הגדה הדרומית לצפונית

משמר הנגב

קיבוץ משמר הנגב נוסד בליל "11 הנקודות" במוצאי יום כיפור  תש"ז, אוקטובר 1946. ההשתייכות  התנועתית: בעבר, הקיבוץ המאוחד. בהווה: התנועה הקיבוצית.
השטח בו נמצא הקיבוץ נקרא אדמות 'עזאליה' שנרכשו בראשית שנות השלושים ע"י  משה סמילנסקי ונגאלו מאוחר יותר ע"י הק.ק.ל. השם הארעי היה ביר מנסור על שם הבאר הקרובה ובהמשך נקבע משמר הנגב.
ייחודו התנועתי הוא שמייסדיו השתייכו ל"נוער הבורוכובי", תנועת הנוער שהשתייכה למפלגת פועלי ציון שמאל. בשנות הארבעים היא הקימה גרעין להתיישבות שישב כפלוגת עבודה על יד כפר סבא (מצודת בורוכוב). עוד בהיותה מושבה הגוף קלט חברי תנועה מצרפת, בלגיה ופולין ניצולי השואה.  בשנת 1946 "מצודת בורוכוב" התקבלה לקיבוץ המאוחד. עם העלייה על הקרקע אוחד הגוף עם הכשרת "המחנות העולים" וכעבור שנה עם גרעין מן "הנוער העובד". בעצם ימי המצור הגיעה קבוצת חניכים מן התנועה בארגנטינה.

השם משמר הנגב – השם 'משמר הנגב' שגור היום בפי כל. מלבד שמו של הקיבוץ, 'נגרר' השם גם לבסיס צה"ל הסמוך, וגם הצומת שלידו נקרא כך בפי הנהגים, למרות שמו הרשמי – 'צומת הנשיא'. כאשר עלה קיבוץ משמר הנגב על הקרקע, באותו לילה מפורסם במוצאי יום כפור תש"ז, כאחת מ-11 הנקודות, צויין בעיתוני יום המחרת שעל אדמות ביר מנסור, או ביר מנסורה, עלתה מצודת בורוכוב.   ביר אבו מנצור (זה שמה הנכון – באר אבי-המנצח) היא הבאר הנמצאת על הכביש בין שובל למשמר הנגב, במקום בו הוא חוצה את נחל גרר. גוש קרקעות קק"ל בסביבה זו נקרא על-שמה של הבאר, שלאחר קום המדינה זכתה לשם עברי: באר פיכֹל, על שמו של שר צבאו של אבימלך מלך גרר.
אחד הראשונים שכתב על הנקודות החדשות היה י' ברסלבסקי, כתוספת לספרו "ארץ הנגב". מעניין לקרוא את תיאורו: "משובל למשמר הנגב מסע 7 ק"מ דרומה-מערבה. הדרך עוברת ליד תחנת משטרה קטנה… ויורדת עד-מהרה אל זרוע אחת של נחל הבשור (ואדי שריעה), הרבודה סלעים, אבנים וחצץ [באותן שנים הוצע לזהות את נחל הבשור המקראי בואדי שריעה, בגלל סיפור דוד בצקלג. א.נ], ואל הבאר ביר-אבו-מנצור אשר בתוכה. מי הבאר מתוקים, הם נשאבים בעזרת גמל המושך אחריו חבל ארוך, ונמכרים בכסף. מאצל הבאר, שם מתחילה אדמתה של משמר-הנגב, ועד מקום הנקודה מסע רגעים מספר".
חצי שנה ראשונה, מיום הכיפורים עד פסח תש"ז, שימשו שני השמות לסירוגין. אפילו המנון הקיבוץ הלא-רשמי התחיל במילים "ביר מנסורה, ביר מנסורה…". רק בפסח תש"ז, באסיפת חברים נרגשת, בדיון סוער למדי, הוחלט לקבל את ההצעה שהועלתה ע"י "הועדה לשמות ישובים" שליד הקק"ל, לקרוא לקיבוץ בשם 'משמר הנגב'. היו הצעות נוספות, ולכל הצעה היו תומכים נלהבים. בוגרי 'הנוער הבורוכובי' שבין המייסדים רצו להישאר 'מצודת בורוכוב', שמה של הפלוגה בכפר סבא, בימים ששהו שם בהמתנה לאישור העלייה על הקרקע. בוגרי 'המחנות העולים' שכבר למדו את האזור, ביקשו לקרוא לנקודה 'גרר', שמו המקראי של חבל ארץ זה, ושל הנחל העובר צפונית לקיבוץ. שם קצר, הולם, נכון היסטורית. הציעו גם 'שרוחן' ו'בשור', הכל בעקבות הצעות זיהוי שונות לתל שריעה הסמוך ולנחל שלרגליו. אבל הרוב העדיף את 'משמר הנגב' וכך הוחלט. ההחלטה הועברה למוסדות, ואלו דיווחו לוועדת השמות שאישרה (במאי 1950 !) את השם ללא התנגדות.
מן הראוי להזכיר שאדמות האזור הוצעו למכירה כבר ב-1932. משה סמילנסקי, איש רחובות, "ח'ואג'ה מוסא" הידוע – רכש כמה מאות דונמים, ממש במקום בו הוקמה הנקודה שנים אח"כ. לאדמות אלו קראו המוכרים "ע'זאליה". סמילנסקי שידע ערבית על בוריה, קרא למקום "עופריה" [ע'זאל = צבי]. האדמות האלו הוצעו לרכישה ליהודים בפולין. מאחר שהישוב המתוכנן עופריה לא הוקם, רכשה קק"ל את האדמות והעבירה אותן לרשותה, ועליהן הוקם הקיבוץ. מומוס, מותיקי משמר הנגב, סיפר כי לאחר שנים שחי בקיבוץ גילה שאחת הנחלות של 'עופריה' נקנתה ע"י קרוב משפחה שלו מביאליסטוק שבפולין אשר נספה מאוחר יותר בשואה. אך השם 'עופריה' לא נשכח. כאשר נולד הבן הבכור של משמר הנגב, נבחר שמו – עופר. עופר גולן ז"ל נפטר לפני מספר שנים.
המקור: אבי נבון

ציוני דרך בתולדות הקיבוץ:
למן היאחזות עד תום מלחמת השחרור. הכרות עם סביבה לא-נודעת ועם התושבים הבדואים. מספר האנשים במקום היה מועט כדי החזקת הנקודה, חריש האדמות ועבודה בקו המים לנגב. שאר החברים עבדו לפרנסת הקיבוץ בגבעת ברנר ובמפעל ים המלח בסדום. החורף שלתש"ז –תש"ח היה מן השחונים ביותר והיווה הקדמה לשנות בצורת מרובות. עם פרוץ מלחמת השחרור  גויסו החברים לפלמ"ח (חטיבת הנגב) והשתתפו בפעולות המבצעיות בחזית הנגב.
מתום מלחמת השחרור עד 1964. גידול דמוגרפי מואץ משני מקורות: הצטרפותם של חברי תנועה מרחבי העולם (בלגיה, צרפת, אמריקה  הלטינית, וצפון אפריקה) וילודה גדולה. נוסד בי"ס במקום סביב גרעין זעיר של ילדי המקום וצירופם של ילדי חוץ וחניכי חברת נוער. נוצרו דפוסי חיים בתחום החברה, התרבות והניהול המשקי. המשק התבסס אך ורק על חקלאות תוך התנסות – לעתים קשה ומתסכלת – עם תנאי סביבה ואקלים חמורים. הנוי בראשיתו מהווה כתם ירוק יחידי בנוף הצחיח למחצה.
מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. עם ההכרה שאין לבסס קיום על חקלאות בלבד, נוסד המפעל התעשייתי הראשון ("פוליביד")  ובעקבותיו מפעל אלקטרוני ("פאמא"). ענפי החקלאות מתמקדים בגידולים בקנה מידה גדול. החברה נעשית רב-גילית ורבת פנים עם הצטרפות משפחות צעירות, עולים מרוסיה והורי חברים. המקור התנועתי מתדלדל והדור השני תופס מקום הולך וגדל בהנהגת הקיבוץ. בה"ס העממי והתיכון עוברים למסגרות אזוריות וב- 1978  נוסד אולפן לעולים חדשים. נעשה מאמץ להקנות לחברים השכלה והכשרה בכל התחומים. מרכז הכובד עובר מן הקולקטיב אל המשפחה הגרעינית במקביל למעבר מצריכה של מחסור אל רמת חיים סבירה.
מאמצע שנות התשעים לימינו. תהליך שתחילתו בסוף שנות השמונים מביא לשינוי מהותי באורחות החיים השיתופיים. במישור הסקטוריאלי  המהלך מתגלם בהפרדת המשק מן הקהילה. חלה ירידה דרסטית בילודה ועזיבה של הדור השני והשלישי. גובר משקלה של אוכלוסיה מתבגרת. התעשייה מהווה את מקור ההכנסה העיקרי  בצד ענפי החקלאות המתייעלים ע"י איחודם עם בית קמה השכנה (גידולי שדה ורפת) ב- 2004 הקיבוץ  עבר להפרטה. המקום קולט תושבים שילדיהם מאכלסים את מוסדות החינוך.
היישוב מונה כ-200 בתי אב ואוכלוסייתו כ-800 נפשו.ענפי הכלכלה העיקריים: "שקמה" – גידולי שדה במשותף עם בית קמה, רפתמשמר-קמה.  תעשייה: "פוליביד" , המפעל הגדול בישראל ליצור פוליסטרן מוקצף (קלקר). "פאמא" מפעלון לייצור מערכות ומכשירים אלקטרוניים. תיירות ואירועים: "מרכז אירועים". במתחם המרכז אולם אירועים מקורה, מהגדולים בדרום, בריכה מדשאה גדולה וכן אולם ספורט. "נגב אקולוגיה" חברה למיחזור פסולת.
המקור: אתר הקיבוץ

כביש 264

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שאורכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה(לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 2555) והלאה לבאר שבע.

 

 

הבאר הלבנה באר מים עתיקה ועמוקה במיוחד, עשויה מלבנים לבנות. בסמוך לה עצי אשל גדולים. בעבר הייתה מעל הבאר קשת לבנים שנתנה לה מראה ציורי, אך זו נפלה בעקבות סופה אדירה בראשית שנות ה-90. הבאר מכונה בפי תושבי קיבוץ משמר הנגב הסמוך; 'הבאר הלבנה'. באר טיפוסית בנויה אבן גיר לבנה ורכה, שנחפרה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ומופיעה במפות משנת 1945. ראשוני קיבוץ משמר הנגב נתנו לה עוד בשנת 1946 את השם "הבאר הלבנה".

 

נחל גרר

נחל גרר הוא הגדול ביובלי נחל הבשור. הנחל מתחיל את דרכו בגבעות השפלה  באזור להב. כשהוא מגיע למישורי הלס הגדולים של הנגב המערבי, ליד תל שֶרַע הנחל מתחתר בשכבות הסחף לכל עומקן, אל מתחת לשכבת סלעי הכורכר, עד לתשתית סלעי הקרטון הלבן שמתחתם שהמים אינם מחלחלים דרכם. כשאפיקו של נחל גרר מתחתר עד סלעי הקרטון נחשפים המים בסדרה של נביעות. בחורף גשום בנחל גרר ישנה זרימה כמעט רצופה בין תל שרע לתל הֲרוֹר, מהלך כ-8 ק"מ.

 

 

תל שרע

תל שֶׁרַע (בערבית: תַל אַ-שַרִיעַה) מתנשא על גבעת כורכר לרום של 169 מטרים מתנשא 15 מ' מעל סביבתו ושטחו 20 דונם. התל נמצא על הגדה הצפונית של נחל גרר, על הדרך הראשית מעזה אל בקעת באר שבע, ובאפיק הנחל הסמוך לו יש מעיינות אחדים. זיהוי האתר היה נתון לוויכוח בין הארכאולוגים, ההצעות היו זיהוי האתר עם חרמה, חוקרים אחרים הציעו את גרר ואת גת-פלשתים. לעומתם בנימין מזר, יוחנן אהרוני וארכאולוגים נוספים העדיפו לזהות את תל שרע עם העיר המקראית צִקְלַג. זיהוי זה שנעשה על בסיס שיקולים היסטוריים וגאוגרפיים, נתמך לאחר מכן בממצא הארכאולוגי שנמצא בחפירות באתר, שכללו קרמיקה פלשתית.
צקלג נזכרת בספר יהושע כאחת מערי שבט שמעון (י"ט, 5), ונחלתם הייתה בתוך נחלת בני יהודה. היא רשומה ברשימת הערים (צקלג, חרמה, עין ורימון, )כשייכת לשניהם כפי שכתוב בספר יהושע: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה … וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה" (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים א'-ה'). כך מצוין וגם ברשימה המקבילה לה בדברי-הימים.  אולם, צקלג נשארה ככל הנראה עיר פלישתית. צקלג הייתה עיר שדה קטנה השייכת לאכיש הפלישתי. מלך גת, נתן אותה לדוד שנמלט משאול מלך ישראל. היא היוותה מקום לבסיס צבאו. דוד ישב שנתיים בצקלג, ואז גויס ע"י אכיש מיטבו למלחמה בגלבוע נגד שאול. כאשר שותפיו של אכיש דחו את המשת"פ הזה, דוד, והוא חזר לצקלג וגילה שבהעדרו פשטו העמלקים על העיר, שרפו, חמסו והסתלקו עם שללם, כולל הנשים והילדים (שמואל א' ל,3). דוד חש לרדוף אחר הבורחים, אך חלק מאנשיו התעכב בחציית נחל גרר. לכן המשיך עם ארבע מאות לוחמיו, ומאתים נוספים נשארו מאחור ולא חצו את הנחל. דוד השיג את השיירה, הציל את הנשים והילדים, ותפס שלל רב, אותו הוא חילק בין כל אנשיו, וקבע בכך כלל שגם אלו שנותרו מאחור יקבלו את חלקם בשלל. תוך כדי כך נודע על מות שאול בקרב הגלבוע, ודוד חש לחברון לרשת את המלוכה.
צקלג נושבה מחדש בתקופת שיבת ציון, בתקופתו של נחמיה, והמשיכה להתקיים עד לתקופה הערבית.

בשנים 1972-1979 נערכו בתל שרע שש עונות חפירה על ידי משלחת ארכיאולוגית מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בראשות פרופ' א. אורן. בחפירה הובחנו שלוש עשרה שכבות יישוב החל משכבה המאוחרת מהתקופה הביזנטית ועד שכבה הקדומה מהתקופה הכלקוליתית. על גבי חורבות היישוב הכנעני האחרון נמצאו שרידים של יישוב המתוארך לתקופת הברזל א'. על פי הממצאים בתקופת הברונזה המאוחרת (מאות 15-13 לפנה"ס) שכנה בתל נקודת שלטון מצרית ובה בית מושל בסגנון מצרי. המדרונות של התל מאוד תלולים ובמקום שופעים מספר מעיינות. ממצא מאוד מעניין שנמצא במקום מהברונזה המאוחרת הוא בורות גניזה עם כלי פולחן רבים שחלקם יובאו ממיקני ומקפריסין. האזור היה שופע מקדשים קטנים ואולמות רחבים. הפלשתים התיישבו באתר במאה ה-11 לפנה"ס והישוב היה מאוד דל על פי הממצאים. בראשית תקופת המלוכה נמצאו במקום מבנה גזית גדול ובתי ארבעת המרחבים האופיינים לתקופה הנדונה. מצודה נבנתה במאה השביעית לפנה"ס אך לא שרדה את הכיבוש המצרי של המקום על פי הממצאים כמו מגנים חרבו ושרשראות לטיפוס על חומה. בתקופה הפרסית הממצאים מראים על ישוב פורח. בתקופה הלניסטית הישוב יורד מהתל למטה מדרום במישור. בתקופה הרומית באותו מישור התגלתה וילה מפוארת מאוד. ומדרום לאתר התגלה בית מרחץ קטן ביזנטי. עוד על החפירות בתל

הקרבות סביב תל שרע במלחמת העולם הראשונה

לאחר מאות שנים שבהן פסק הישוב על תל שרע, והאזור שימש כשטח מרעה לנוודים – חזר התל למלא תפקיד משמעותי ואסטרטגי במהלך מלחמת העולם הראשונה. כאשר הופעלה מסילת הברזל שנסללה במהירות בתחילת מלחמת העולם דרומה, מטול כרם לבאר שבע ולסיני, הפך תל שריעה למרכז חשוב: לוגיסטי ואסטרטגי.
כאשר חיל המשלוח המצרי בפקוד גנרל אלנבי התקדם צפונה לעבר ארץ ישראל, נקבע קו ההגנה התורכי מעזה לבאר שבע, והפיקוד הגרמני קבע את מפקדת החזית בתל שריעה, הנמצא במרכז הגזרה ומאחורי הקו. המתחם התפתח: מלבד כוחות רבים, לוחמים ותותחים, שחנו במקום ונהנו מהמים הרבים שנבעו לרגלי התל, נוספו בו הרבה עמדות, תעלות קשר, גדרות תיל, מנחת מטוסים, מצבורי ציוד ובית חולים צבאי.

 

 

לאחר נפילת באר שבע בידי הבריטים ב-31 באוקטובר 1917, התפצל האיום הבריטי על מערך ההגנה העות'מני לשלושה מוקדים: עזה במערב, תל שריעה במרכז ותל חווילפה (קיבוץ להב) שעל גבעות השפלה. בעוד שעיקר הדאגה של עותמאניים  הייתה מפני התקפה (שלישית) על עזה, או התקדמות דרך חווילפה לחברון ולירושלים דרך ההרים, באה ההתקפה העיקרית דווקא במרכז, על מתחם כאוכה שמדרום לנחל גרר (תאשור) ומתחם תל שריעה.

הקרב היה קשה ביותר. מעט הנקודות בהן ניתן היה לחצות את הואדי – היו מטווחות ע"י הארטילריה האוסטרו-הונגרית. במשך חמישה 5 ימים – מ-2 עד ל-7 בנובמבר – הצליחו הלוחמים המגינים על תל שריעה לבלום את הבריטים, עד שקרסו ונסוגו צפונה. אז החל "מרדף בפלשת". חיל המשלוח המצרי התקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ.

סיפור מעניין וחריג התפרסם על המג"ד הבריטי קולונל בורטון. גדודו תקף את תל שריעה ונעצר מול מחסום-אש תורכית. החיילים לא היעזו להתרומם ולהמשיך בהתקדמות. בורטון קרא לחייל בגדוד שהיה תמיד עם כדורגל. "בעט הכי קדימה שאפשר" פקד, וכשזה ביצע זאת, זעק לאנשיו לרוץ כמוהו בעקבות הכדור. הפעם קמו החיילים והסתערו קדימה אל מול התורכים ההמומים. קולונל בורטון עוטר ב"צלב ויקטוריה" על אומץ ליבו ומנהיגותו.

*****

קטע שלישי,
לאחר חציית הנחל מעט צפונה
לעבר שרידי סוללה הרכבת העותמאנית
מזרחה בדרך הלבנה לעבר חיבור
של נחל קמה לנחל גרר ממזרח לתל שרע
גלישה לעבר הדרך הצמודה לגדה הצפונית של נחל קמה
הלאה צפון מזרח חזרה לשובל
כניסה בשער הצפון מערבי של המשק 

 

מסילת הברזל העותמאנית

זמן קצר לאחר כניסת האימפריה העותמאנית  למלחמת-העולם הראשונה הגיע מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר לסוריה והועמד שם תחת פיקודו של המפקד הראשי של הארמיה ה-4 התורכית, ג'מאל פחה. לצורך תכניותיו למתקפה על מצרים, וגם למקרה שיידחק למצב התגוננות, זקוק היה ג'מאל לבסיסים בארץ-ישראל ובסיני . אולם אזורים אלה היו ראויים לשימוש צבאי רק במידה מוגבלת מאוד, שכן לא היו בהם די קווי תחבורה כשרים. אז, ג'מאל דרש מהמהנדס הגרמני רב-המוניטין בניית מסילת- ברזל שתאפשר התקפה על מצרים. בה-בעת נועדה מסילה זו לפתור גם בעיה לוגיסטית קשה שהתחבטו בה העותמאנים והיא חוסר קשר יעיל בין צפון ארץ-ישראל ודרומה.
מאז פרוץ המלחמה היה חוף הים התיכון חסום בציי בנות הברית, והאספקה לדרום הארץ, הצבאית והאזרחית כאחד, הייתה מנותקת במידה רבה. היה הכרח למצוא תיקון למצב זה. בלי ספק הבינו העותמאנים את חשיבותה הרבה של מסילת חג' אז להובלת אספקה לעבר-הירדן המזרחי ולצפון חג' אז, אולם, לא הייתה כל תועלת במסילה זו לאספקת דרום ארץ ישראל וסיני, שכן חסר היה נתיב רוחב שיחצה את עמק הירדן ממזרח למערב. ג'מאל החליט איפוא כי יש לבנות מסילת ברזל מקבילה למסילת חג'אז לאורך ארץ ישראל המערבית מצפון לדרום, הרחק לעומק מדבר סיני. עד כמה שידוע, ביקש להניח את המסילה, לפחות בשלב ראשון, עד לביר- גפגפה (רפידים) דהיינו, עד למרחק של כ 90- ק"מ מתעלת סואץ, ומהבסיס והמוקד הבריטי החשוב באיסמעיליה. משימתו של מייסנר היתה לבצע ולסיים במהירות האפשרית את בנייתה.
כשהגיע מייסנר לסוריה הייתה בידו ברירה בין שני קצותיה של מסילת חג'אז בתחום ארץ-ישראל, ששתיהן יכלו לשמש נקודות מוצא להמשך המסילה לסיני. קצה המסילה האחד היה בחיפה, שם נסתיימה השלוחה שבנה מייסנר בשעתו מדרעה . בניית המסילה לאורך החוף דרומה עשויה הייתה להיות קלה לפי יחס מבחינה טכנית, אולם מסילה כזאת תהיה חשופה להפגזות ולפשיטות מן הים; חיפה עצמה הייתה חשופה להפגזות ולא יכלה לשמש בסיס עורפי. הקצה השני של מסילת חג'אז בארץ-ישראל המערבית היה בהרי שומרון, בשדה פתוח על-יד סילת א-דהר. כאן נסתיימו אז הפסים של המסילה עפולה-ג'נין-שכם . זו הייתה המסילה שנועדה להגיע לירושלים ואשר הצרפתים אילצו את התורכים לחדול מבנייתה כדי שלא תתחרה עם המסילה שלהם מיפו לירושלים.
מייסנר החליט, בהתייעצות עם ג'מאל פחה וקרס פון קרסנשטיין, אחד מראשי הצבא העותמאני לבנות את מסילת סיני מסילת א-דהר דרומה. ושוב עמד, כמו בימי בניית מסילת חג' אז ארבע עשרה שנים לפני- כן , לפני המשימה של בניית מסילת-ברזל דרך ארץ שוממה ברובה ובחלקה מדברית וחסרת מים. הפעם היו הקשיים גדולים הרבה יותר. הקיסרות העותמאנית לחמה עתה על קיומה. ארץ-ישראל הייתה מבודדת, בלי קשר עם אנטוליה או עם אירופה, שכן הים היה חסום, וביבשה לא הושלמו עדיין המנהרות החיוניות של מסילת-הברזל הבגדאדית דרך הרי הטאורוס והאמנוס. הובלת פריטי רכבת כבדים בכבישים התורכיים הרעועים לא הייתה מעשית. כך היה אפוא על מייסנר להתמודד עם מחסור תמידי בציוד טכני חיוני לבניית המסילה, ולאלתר אף חומרי הסקה וסיכה . חלפים ופריטי ציוד לרכבות היה צורך לייצר, ככל שניתן, בייצור מקומי. מעל לכל היה לחץ רב על מייסנר להתקדם בבניית המסילה במהירות האפשרית. השימוש בקטעי המסילה החדשים, שנבנו בלי גימור מתאים, עתיד היה להיות סלע מחלוקת בין מייסנר, שהיה זקוק להם להפעלת רכבות עבודה, לבין שלטונות הצבא, ופרידריך קרס פון קרסנשטיין, בראשם, שנזקקו להם להובלת גייסות.
פרידריך קרס פון קרסנשטין היה אולי היחיד שיכול להעריך נכונה את הקשיים העומדים לפני מייסנר. הקולונל הבווארי עתיד היה למלא, משנת 1915 ואילך, תפקיד מכריע כמפקד הגייסות העותמאניים בדרום ארץ-ישראל ובסיני, ובמשך שלוש שנים, ועל אף חילוקי-דעות לעתים מזומנות, שיתף פעולה עם מייסנר. מייסנר ראה את עיקר תפקידו בקידום מסילותיו בכל מחיר, ואילו קרס ראה את עיקר משימתו בהספקת ציוד, מזון ותחמושת לחייליו, ובהנהגתם נגד האויב; הובלת חומרי בנייה לצורך הנחת המסילה היה שיקול משני בעיניו . עם זאת בא להכיר בעובדה כי אספקתה של כל החזית המצרית תלויה בלבדית במסילת-הברזל של מייסנר. בזכרונותיו מתקופת המלחמה לא שכח קרס להביע את הערכתו למרצו והישגיו של מסיינר, מהנדס הרכבות הסכסוני.

 

**************

 

בהיעדר אסמכתות, קשה להעריך במלואם את הישגיו הארגוניים של מייסנר בשנה הראשונה של המלחמה בארץ-ישראל. על כל פנים, ידוע כי גם כאן השתמש מייסנר לצורך הבנייה במגויסים עותמאניים, וסביר להניח כי הועסקו גם תושבים מקומיים, במסגרת זו או אחרת. לכן היה מחיר בניית המסילה נמוך. כמו במסילת חג' אז, נבנו גם הגשרים והתחנות החשובות של מסילת סיני לפי תכנונו של מייסנר; תחנות הקטנות לא היו אלא אוהל, או קרון נייח.
פסים עמדו לרשות מייסנר בכמויות מספיקות, והובלו לאתרי הבנייה בנייד של מסילת חג' אז, לעתים ממרחק 1,200 ק"מ ויותר: הוא השתמש בפסים שאוחסנו בחג' אז לקראת המשך בניית המסילה ממדינה למכה; בפסים שהורה לפרק, ממסילת חוורן הצרפתית, באורך 101 ק" מ, בין דמשק למזריב; בפסים מפורקים מהשלוחה, בת 17 ק" מ, מבלד א-שייח' אל עכו, ומקטע המסילה הצרפתית יפו-לוד, באורך כ- 20 ק" מ . מייסנר סירב לפרק את המסילה מלוד לירושלים, כדי שלא להקשות עוד יותר על העברת אספקה לאוכלוסיה הרעבה בעיר. פסים היו איפוא תחילה בכמות מספקת; הקושי היה בהובלתם ממרחקים גדולים אל אתרי הבנייה.
בעייתו החמורה ביותר של מייסנר בעת הבנייה היה מחסור באדנים. תחילה הביא לארץ כמות של אדנים מהמצאי של מסילת בגדאד, אחר שנוסרו בדמשק כדי להתאימם למסילה צרה. אולם כמות זו לא הייתה אלא קומץ שלא השביע את הארי . כדי למלא את המחסור באדנים היה הכרח לכרות עצים ויערות במקומות שונים בארץ-ישראל ובעבר-הירדן. צעד זה הבאיש את ריחם של התורכים בעיני יושבי הארץ . נראה כי מייסנר בנה שלוש או ארבע מסילות צדדיות קצרות בארץ-ישראל וסוריה אל תוך אזורים מיוערים, על-מנת שישמשו להובלת עצים למנסרות שהפיקו אדנים .
קושי שהלך וגבר ככל שנמשכה המלחמה היו חומרי הסקה. מלאי הפחמים אזל ושוב לא ניתן היה לחדשו, בהיעדר קשר ישיר עם מכרות הפחם באנטוליה; נתיבי הים היו סגורים בפני אניות מובילות פחמים . הקטרים התורכיים הותנעו איפוא בעצים; באותם האזורים שסיפקו אדנים כרתו כנראה גם עצים להסקה. הכוח שהופק בשיטת הסקה זו היה נמוך ב- 30 אחוז מאשר בהסקת פחמים, ואף היתה סכנה חמורה לשדות בשל הגיצים הבוערים שהועפו ממעשנות הקטרים. מייסנר ואנשיו ניסו להשתמש להסקת הקטרים גם באבני-צפחה רוויות שמן, אך נתברר ששיירי האבנים סותמים את הדוודים . ככל שגדל בלאי הקטרים והקרונות, בשל השימוש האינטנסיבי, כך הלך והכביד גם המחסור בשמני סיכה. כדי למנוע שריפות בנייד הופקו בייצור מקומי, ובקשיים גדולים, שמני סיכה עשויים מזיתים.
לקראת סוף 1918 נראה כי הקשיים שהתלבטו בהם מייסנר ועוזריו במשך ארבע שנים עומדים להגיע לקצם. עם השלמתן של המנהרות דרך הרי הטאורוס והאמנוס, הוקם קשר ישיר בין קושטא ואנטוליה לבין ורייק בלבנון, ומשם לארץ-ישראל. אך אז כבר היה מאוחר.

 

**********

 

באוקטובר 1915 הושלמה המסילה החדשה עד באר-שבע . במשך 11 החודשים שחלפו בנה מייסנר מסילת-ברזל באורך כולל של 165 ק"מ בקירוב, מסילת א-דהר ועד באר-שבע . הקטע הראשון של המסילה הונח דרך מנהרה שנפרצה בהרי אפרים, היא מנהרת רומן, באורך כ-200 מ' או פחות. לאחר חציית המנהרה הגיעה המסילה לתחנת מסעודיה, מרחק קצר מצפון לחורבות שומרון . במסעודיה התפלגה המסילה. סעיף אחד שלה, באורך 12 ק" מ בקירוב, הוליך לשכם ונסתיים שם; פסיו הונחו על התווי של מסילת-הברזל שנועדה להגיע מהצפון לירושלים ובנייתה סוכלה בידי הצרפתים . קו זה, ממסעודיה לשכם, הושלם, כבל הידוע, בראשית 1915 . אף שנשארה קטועה, הייתה שלוחה זו לתועלת לתורכים וב- 1918 הגיעה דרכה אספקה לכוחות בפיקודו של מוצטפה כמאל פחה (אחר- כך אחא-תורכ), שהחזיק זמן-מה בקו החזית לרוחב גב-ההר, מדרום לשכם, לאחר כיבוש ירושלים בידי אלנבי .
מסילת סיני גופה פנתה ממסעודיה בקשת רחבה מערבה, לעבר העיירה טול- כרם. קטע זה היה קשה לבנייה, בשל מיבנה השטח , ופסיו של מייסנר הונחו בתושייה רבה, מותאמים לקווי-הגובה של ההרים. בטול- כרם פנתה המסילה דרומה ומכאן ואילך התמשכה במקביל להרי יהודה, הרחק ככל האפשר מחוף הים ומטווח-הפגיעה של האויב. בקטע זה בנה מייסנר כמה גשרים גדולים מעל לוואדיות, שירדו בניצב למסילה מהרי יהודה אל הים. בעיירה לוד – על תווי המסילה שם עובר היום רחוב ראשי – פגשה המסילה החדשה במסילה הצרפתית מיפו לירושלים. הקטע ממסעודיה-לוד אורכו היה כ-80 ק"מ בקירוב, והוא הושלם בקיץ 1915 לאחר תקופת בנייה קצרה. מלוד ועד קרוב לתחנת סג'ד דאז (כ- 4 ק" מ ממזרח לתחנת נחל-שורק דהיום), השתמש מייסנר לאורך כ-20 ק"מ בתווי הקיים של המסילה הצרפתית לירושלים. מייסנר המשיך את מסילתו דרומה לאורך שפתה המזרחית של השפלה, ומשם דרך א-טינה (מצפון-מערב לכפר-מנחם היום) ותל-שריע (תל -שרע) אל באר-שבע , הבסיס התורכי הראשי בדרום הארץ.
בתוך כשנה הקים איפוא מייסנר את הקשר החיוני בין דרום ארץ-ישראל עם צפונה וכן גם עם סוריה, ולפחות להלכה פתח נתיב בין ארץ-ישראל ואנטוליה. עם פתיחת המסילה הובטחה האספקה לגייסות העותמאניים הלוחמים; ייתכן כי גם האוכלוסייה האזרחית הרעבה בדרום נהנתה במקצת משירותי מסילתו של מייסנר . קרס פון קרסנשטיין היה מוכן להסתפק במה שהושג. אולם מייסנר, שהיה נתון כנראה ללחץ כבד מצד ג'מאל פחה, עמד על כך שיש להמשיך בבניית המסילה לעבר מרכז סיני.
ב- 1 במארס 1916 הגיעה הסוללה המתקדמת דרומה לביר-עסלוג' (משאבי-שדה) וכעבור חודשיים לעוג' ה אל-חפיר (ניצנה) . אנוור פחה, האיש החזק של האמפריה העותמאנית בא במיוחד מקושטא וחנך את הקטע החדש בעסלוג' במתחו מסמר סמלי אחרון במפתח עשוי זהב. אורך המסילה מבאר-שבע לעוג' ה היה 71 ק"מ בקירוב, והשלמתה הצריכה הקמת של כמה גשרי-אבן גדולים ומרשימים. על אף המרחקים הגדולים, שהכבידו על הובלת ציוד וחומרים במסילה המיועדת לתנועות צבא, והסביבה המדברית הקשה, פקד ג'מאל פחה על המשך הבנייה ומייסנר הוסיף לדחוף את צוותי העבודה שלו הלאה לתוך סיני.
בעיצומו של קיץ 1916 הגיעה סוללת הרכבת לקוצימה (עצמון), מרחק כ*29 ק" מ מעוג'ה; פסים הונחו עד לביריין (בארותיים), מרחק כ- 9 ק"מ מעוג' ה. בכך הגיעה מסילת סיני של מייסנר לסוף דרכה .

שתי סיבות גרמו להפסקת הבנייה של המסילה, שאמורה הייתה להגיע לתוך סיני. ראשית, בקיץ ובסתיו 1916 אפסה כליל תקוותם של התורכים להתקדם עד תעלת סואץ או אף לקרבתה, נוכח התעצמותם הגוברת של הכוחות הבריטיים לאחר ניצחונם בקרב רומני באוגוסט 1916. סיבה אחרת להפסקת הבנייה היה המחסור המוחלט בחומרים. מלאי הפסים שהיה בידי מייסנר בתחילת המלחמה אזל כולו, ולא היה כל סיכוי שיקבל פסים מגרמניה . אפילו מסילת-השדה שהתכוונו לבנותה מניצנה לעבר הבסיס הגרמני-התורכי החשוב באל-עריש הגיעה רק אל מקובה, בערך בחצי הדרך, בשל מחסור בפסים; קטרים לשלוחה זו לא היו, ואף לא נייד מתאים, והיא הופעלה בקרוניות שטוחות שגררו פרדות ואולי גם גמלים.
ג'מאל פחה וקרס ניסו, בפברואר 1915 , לשגר את גייסותיהם כדי לחצות את תעלת סואץ . נסיון זה, שנערך כשמסילת סיני עדיין עמדה בראשית בנייתה, נכשל. גם לאחר שנשתכנע ג'מאל כי לא יהיה בכוחו לפלוש למצרים גופה, עדיין המשיך לסייע למייסנר בבניית המסילה, כנראה מתוך תקווה שבאמצעותה יוכל לפחות להחזיק מעמד באזורים שממזרח לתעלה, כדי לאיים עליה משם . ואמנם עובדה היא שהתורכים הצליחו להחזיק במרכז סיני ובצפונו כל שנת 1916, נוכח כוחות בריטיים שהלכו ותוגברו ללא הפסק . מסילת סיני של מייסנר היא שאפשרה לקרס להחזיק בסיסים בג' בל-ליבני ובאל-עריש. בזכותה, ועל אף מגבלותיה, ניתן היה להוביל אספקה וציוד מהצפון לעוג'ה אל-חפיר, שמשם נשלחו הלאה .
עם כל מגבלותיה של מסילת סיני- שנבנתה בחיפזון ובלא גימור טכני, הייתה בעלת מרווח צר ונתיב אחד בלבד, הייתה חסרה נייד, סבלה חמורות ממחסור בדלק ובשמני סיכה, וייתכן מאוד כי גם בשיא-יעילותה לא יכלה לשנע יותר מ- 300 טון אספקה צבאית ליום,  רבה הייתה אימת הבריטים מפניה. גדול היה חששם שמא תאפשר לתורכים לרכז כוחות גדולים מול התעלה. כיום ידוע עד כמה בלתי מבוססים היו פחדים אלה ועדכמה שגו הבריטים בהערכת חשיבותה הצבאית של מסילת סיני . אולם בראשית 1916 , כשהגיעו ידיעות כי מייסנר מתקדם בבניית המסילה שלו , הן גרמו דאגה עמוקה אצל הבריטים. כי כן החליטו הבריטים, משבאו לידי מסקנה כי לא יהיה בידם לפתח כל פעילות צבאית משמעותית בישימון סיני בלי קווי תחבורה הולמים, להתחיל בבניית מסילת-ברזל משלהם לרוחב חצי-האי סיני .
בידיהם היה ציוד לרוב, והם החלו מיד בבניית מסילה ברוחב תקני, בעלת כושר תובלה גדול הרבה מזה של המסילה התורכית הצרה; כעבור זמן הגדילו במידה מכרעת את תפוקת מסילתם על-ידי הנחת נתיב שני . בשנת 1916 היו נבנו אפוא שתי מסילות-ברזל, מקבילות להלכה, דרך מדבר סיני . התורכית התמשכה מצפון מערבה, הרחק בתוך המדבר . המסילה הבריטית נמתחה ממערב צפונה, לאורך הים התיכון . בסוף 1916 היו שני ראשי הפסים, התורכי והבריטי, מרוחקים כ-100 ק"מ בלבד זה מזה . הבריטים, שנהנו ממשאבים טכניים לרוב, ניצחו במרוץ . עד ראשית 1917 נסוגו התורכים מכל חצי-האי סיני , בלחץ הבריטים, שנעזרו במסילת- ברזל יעילה.

 

***********

 

לאחר שג'מאל פחה וקרס החליטו לסגת מסיני אל קו עזה-באר-שבע, פורקה, באביב 1917, המסילה מבאר-שבע לעוג' ה אל-חפיר, כדי לנצל את הפסים לשימוש במקומות אחרים. המשימה של הרכבות העותמאניות הייתה עתה לספק פריטים לוגיסטיים ותחמושת לקו-החזית החדש. אל הקצה המזרחי של החזית, העיר באר-שבע גופה, הובאה אספקה במסילה מהצפון, מלוד דרך טינה (על-יד כפר מנחם), היא שריד הקו אל תוך סיני. המעוזים שהוקמו מצפון-מערב לבאר-שבע בכיוון עזה (למשל סביב תל אבו-חרירה, כיום תל-חרור), סופקו דרך שלוחה בת 6 -7 ק"מ, שנבנתה מערבה מתחנת תל א-שריעה . אולם, בשל היעדר כבישים, היה הכרח לדאוג גם לקו-אספקה לקטע המערבי של החזית העותמאנית, המוקד הצבאי של קטע זה היה סביב העיר עזה, שבוצרה ביסודיות רבה. לכן נבנתה שלוחה צבאית נוספת בדרום, כנראה גם היא בידי מייסנר. בבניית מסילה חדשה זו הוחל באפריל 1917, בהפוגה שבין קרב עזה הראשון לבין קרב עזה השני, והיא היא שאפשרה לעותמאנים להחזיק בביצורי העיר עד לקרב ההבקעה של אלנבי, בסתיו 1917.
המסילה החדשה הסתעפה מהקו הראשי לבאר-שבע בתחנת טינה, ופנתה דרומה-מערבה, דרך ג'וליס, עד לקרבת החוף (בקרבת הודייה היום) . אחר- כן המשיכה דרומה במקביל לחוף עד לכפר בית-חנון, סמוך מצפון לעזה. אורכה היה כ-39 ק"מ בקירוב . לתוך העיר לא נכנסה בשל סכנת הפגזה מצד הבריטים מדרום. כדי שלא להשאיר את מערך הביצורים העותמאניים מדרום-מזרח לעזה בלא אספקה, נבנתה שלוחה לשלוחת טינה-בית-חנון והסתעפה מזרחה ליד הכפר דיר-סניד (ליד ארז היום) והמשיכה  לאורך כ- 6 ק"מ עד הכפר הוג' (הוגה) . שני הקווים החדשים נבנו בפסים שפורקו מהמסילה באר-שבע-עוג' ה-אל-חפיר . עם השלמתם נהנה כל המערך התורכי בין עזה ובאר-שבע מאספקה באמצעות רכבות.

 

******

 

לאחר התמוטטות החזית התורכית בדרום ארץ-ישראל, בסתיו 1917 , מיהרו הבריטים וניצלו את מסילותיו של מייסנר לצורכי צבאם שלהם. המסילה התקנית מרפיח לעבר באר-שבע (היא הגיעה לתחנת כרם, קרוב לפטיש דהיום) – שבנו עוד קודם שפתחו בהתקפתם – נדחפה קדימה לאבו-אירגיג (קרוב לצומת גילת דהיום), ומשם הונחה המסילה התקנית על המסילה הצרה של מייסנר עד אל תוך באר-שבע . מכן נשלחה אספקה בכביש, דרך חברון, אל חזית ירושלים. כעבור זמן קצר הפכו הבריטים את כל מסילתו הצרה של מייסנר, מבאר-שבע דרך טינה אל "תחנת הצומת" (ואדי סראר, נחל שורק) למסילה תקנית, והיא שימשה לרכבות האספקה שהגיעו ממצרים מקנטרה דרך רפיח ובאר-שבע .
אחר- כך החזירו הבריטים לשימוש גם את מסילתו הצרה של מייסנר מבית-חנון אל טינה . הנייד היה שלל תורכי ונגרר בקטרים צרים שהובאו במיוחד ממצרים . כדי לשגר רכבות צרות במישרים מבית-חנון אל תחנת-הצומת ומשם לירושלים, הפכו הבריטים את הקטע טינה-תחנת-הצומת לבעל שלושה פסים, וכך יכלו לנוע עליו הן רכבות תקניות, שהגיעו ממצרים דרך רפיח ובאר-שבע, והן רכבות צרות, שהגיעו מבית-חנון. גם למסילה הצרה של מייסנר מתחנת-הצומת לירושלים נוסף עד-מהרה פס שלישי, והפכה אף היא לתקנית. מטענים בריטיים מבית-חנון הגיעו לתחנה זו גם במסילה התקנית החדשה שהבריטים דחפו אותה קדימה במהירות מרפיה ללוד. ומשם, בתחילת 1919 , הגיעה המסילה הבריטית התקנית עד חיפה .
עתה התנקם בתורכים סירובו של מייסנר ב- 1915 לפרק את המסילה בצרה לירושלים, שכן הנייד הצר התורכי-לשעבר הגיע במשרים מבית-חנון לירושלים והביא אספקה לקיום החזית הבריטית בצפון הרי יהודה, ולהכנות לקראת שתי המתקפות שניהל אלנבי באביב 1918 בעבר-הירדן.
ההיסטוריה הבריטית הרשמית של המסע בארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה מציינת במיוחד את העובדה כי לאחר כיבוש דרום הארץ בידי אלנבי הפעילו הבריטים בכמה הזדמנויות על מסילה אחת (תלת-פסית), רכבות שהיו מורכבות מנייד צר, תורכי-לשעבר, ונייד בריטי תקני, שנסעו במשולב במסגרת רכבת-משא אחת. דבר זה לא היה לו אח ורע עד אז, וגם לא אירע מאז ועד היום. אשר למסילת חג'אז, הקלע ממען למדינה פעל, על אף מאמצי לורנס איש-ערב להרסו, עד לאביב 1918.  זאת בזכות התחנות המבוצרות שהקים מייסנר בשעתו, שחייליהן התורכים בלמו נסיונות פיגוע של האספסוף שגייס לורנס תחת הדגל השריפי . הקטע ממען, דרך עמן צפונה, פעל עד לסוף המלחמה ממש ואפשר לתורכים להחזיק מעמד בכל עבר-הירדן גם לאחר שאלנבי כבר כבש את מחצית ארץ-ישראל המערבית. משנכנעו התורכים שימשה המסילה בעבר-הירדן, בתפעול בריטי, לפינוי שבויים ופצועים תורכים . לאחר כיבוש סוריה בידי הבריטים, באוקטובר 1918, שימשה מסילת חג'אז למשלוח אספקה מעמן צפונה, שכן המסילה לדמשק דרך עמק הירמוך היתה הרוסה בחלקה . האספקה שהגיעה ברכבת ממצרים לירושלים, נשלחה בכביש מירושלים לעמן, ומשם ברכבת לסוריה, וכך תרמה את חלקה למסע הגייסות הבריטים עד לגבולה הדרומי של תורכיה גופה.
בסיכום ניתן לומר כי הפעילות הצבאית של תורכיה במלחמת-העולם הראשונה בחג'אז, בחצי-האי סיני ובדרום ארץ-ישראל, התאפשרה במידה רבה מאוד בזכות בניית מסילות-ברזל בידי מייסנר פחה . במשך כ- 28 חודשים בנה מייסנר, בתנאי חירום קשים, מסילות באורך כ-400 ק"מ ויותר .
מקור הסקירה – פנחס פיק (1979), מייסנר פחה: חלוץ הרכבות בארץ-ישראל ובשכנותיה האיש, מסילותיו וקורותיהן, קתדרה 10, עמ' 102 – 128

 

*******

 

שרידי תוואי הרכבת התורכית בתחומי המועצה האזורית בני שמעון – תוואי הרכבת התורכית נכנס לתחומי המועצה האזורית 'בני שמעון' בגבול הצפוני של המועצה. התוואי חוצה מצפון לדרום לאורכו של תחום המועצה עד לאתר קק"ל בגילת, ומשם מדרום לאשל הנשיא, מחוץ לתחום המועצה, עד שהוא חוזר לשטח המועצה לאורך כביש 25, ליד מסעף הכניסה לאתר דודאים. ס"ה בתחום המועצה יש קטע של 27 ק"מ בקירוב. בסקר שערך אבי נבון חולק התוואי בתחומי המועצה למספר קטעים: קטע א' – שדות בית קמה, מגבול המועצה בצפון, עד כביש 293 (כביש "השובלים"),  קטע ב' – מכביש 293 דרומה עד נחל גרר ותל שריעה. קטע ג' – מנחל גרר דרומה עד כביש 25, ליד תחנת מולכו למחקר חקלאי. קטע ד' – לאורך כביש 25 בין אשל הנשיא למנחת 'שדה תימן'.

שרידי גשרונים קטע ב' – מכביש 293 דרומה עד נחל גרר ותל שריעה

התמורות בדמות האזור

בתווך בין הקו הירוק בדרום מערב הר חברון ובין רצועת עזה

*****

סוף דבר

המסע הסתיים אחרי שלוש שעות ושלושת רבעי השעה מתוכן שעה ורבע לעצירות.

********

נחזור בקצרה על שעברנו בדרך.
יצאנו משובל דרומה לעבר העיר רהט.
חצינו אותה לכיוון דרום ועלינו לכיוון החלקים החדשים שלה.
עלינו וטיפסנו על גבעות השפלה והמשכנו מערבה לעבר משמר הנגב. 
המשכנו מערבה חצינו את כביש 264
דיוושנו בשדות משמר הנגב, עצרנו בבאר הלבנה ושפת אגם  מט"ש רהט
והגענו לגדה הדרומית של נחל גרר.
דיוושנו מערבה לאורכה למול תל שרע.
בקטע זה שוחחנו קורות הקרבות במלחמת העולם הראשונה
לפריצת קו ההגנה העות'מאני שנקבע לאחר כיבוש באר שבע על ידי הבריטים.
המשכנו עוד מערבה ואז חצינו את נחל גרר מכיוון דרום לצפון.
שם חשבנו שאולי אולי נוכל לראות את שרידי הגשר העצום של מסילת הברזל העות'מנית שנבנתה בזמן המלחמה.
קיווינו לשווא. צמחיית נחל העבותה, בעיקר שיחי הקנה והעצי האשל, מסתירים את השרידים. 
לאחר חציית הנחל עלינו לכיוון שרידי הסוללה על גבה נבנה קטע מסילת הברזל.
הרעיון המקורי היה להמשיך צפונה לאורך נחל צידה.
לאור העובדה שהדרך חשופה והתחיל להיום חם, בחרנו לנוע מזרחה לאורך הגדה הדרומית של נחל קמה.

********

היה זה מסע רכיבה מעניין באזור חדש עבורי ומרבית החברים. למדנו.

**********

לאחר שחזרנו, כמו בכל טיולי הקיץ היוצאים משובל,
התארחנו בבריכה להתרעננות וטבילה. האבטיח שארגן לנו לייזר היה קר ומרווה.
נפלא!

*****

תודה

לאבי נבון, על הפתיחות, על הנכונות להמליץ על המסלול ועל העמדת המידע לצורך תיעוד הטיול
ללייזר קוברסקי על התיאום, הארגון, האירוח ועל היותו מאסף מפרגן 
לדוד פרייברג ואיל גזית על ההובלה ותוספת ההסברים
לכולם על היותם חבורה נעימה לטיול
ליונה בקלצ'וק ולארז צפדיה שגם הפעם אתגרו אותי, כל אחד בדרכו, להתמודד עם סוגיות מסוימות שהציבו בפניי

*****

חזרתי לבית עם תחושת סיפוק.
היה כדאי להשכים בזמן אשמורת התיכונה ולהגיע לאזור.
בעתיד נמשיך לדווש וללמוד על אזור זה. 

 

 

 

 

 

טיול זה ביום שני (5/6/2017) נערך במרחב שחלקו אינו מהווה יעד לרוכבי אופניים ואין מרבים לתייר בו. היה זה עוד אחד מטיולי החקר של רז גורן ושלי והפעם הצטרף אלינו חברי ארז צפדיה.

 

המניע לטיול היום, כמו בפעמים קודמות, היה הרצון להבין את מהות האזור בו התרחש ביום 12 בנובמבר 1917 אחד מהקרבות של מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, בכלל ומרדף פלשת בפרט.

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה אזור זה לא היה חשוב. הכפרים הערבים שהיו בו טרם המלחמה המשיכו והתקיימו עד מלחמת העצמאות. בשנותיה הראשונות של המדינה הוקמו בו מספר יישובים חדשים.

 

עוד בטרם נציג ונרחיב בעניין, ראוי לציין ולהדגיש שזמן מלחמה זו הוא עת עלומה בתולדות הארץ. יותר מכך, אירועי הקרב הנדון באזור זה הם מאלו המוכרים פחות מהקרבות המלחמה באזורים אחרים.

 

מדובר על הקרב ביום זה בין אחת מעוצבות של הצבא רב לאומי של הממלכה המאוחדת בפיקוד גנרל אלנבי (כינויו היה חיל המשלוח המצרי) בין הכוחות העותמאנים בפיקוד גרמני שהתנהל במרחב מזרח מישור פלשת וגבעות השפלה הנמוכה המשתרע באגן הניקוז של נחל לכיש בין שני יובליו העיקריים, נחל האלה בצפון ונחל גוברין ובו נמצאים ממערב למזרח, הכפרים סומייל (מושב נחלה),  ברקוסיא ובלעין (האזור ממערב לבית ניר) א-ספי על תל א-ספי (תל צפית, האזור שמדרום ליער חרובית).

 

יצאנו לדרך בשעה 05:10, עם אור ראשון, ממתחם תחנת הדלק בניר בנים והתחלנו את דרכינו על פי מסלול שהכנתי. רז גורן הוא שניצח על מלאכת ההובלה.

 

*********

מסלול הטיול, מעגלי, נגד כיוון השעון

מסלול הטיול היה חופף בחלקיו לשני מסלולי טיולים קודמים באזור:
– מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף (יולי 2016)
– בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים (אוקטובר 2015)

*********

המיקום: מישור החוף הדרומי

****

האזור הגאוגרפי,
מרביתו, מזרח מישור פלשת
מיעוטו, המורדות המערביים של השפלה הנמוכה 

תחום אגן הניקוז של נחל לכיש במישור החוף

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

בין שני יובליו העיקריים,
נחל האלה בצפון ונחל גוברין

****** 

האזור חקלאי

המערך היישובי בימי מלחמת העולם הראשונה
היה זהה לזה שהתקיים בשלהי המאה ה-19

זמן מלחמת העולם הראשונה,
הקרב ביום 12 בנובמבר 1917

מידע באדיבות ערן תירוש,
יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל.

הרקע הכללי להתרחשות –  ב-31 אוקטובר 1917 הבקיע חיל המשלוח המצרי את קו החזית העות'מאני בבאר שבע. לאחר מכן הכוחות העותמאנים נערכו בקו הגנה לרוחב הארץ מצפון לבאר שבע באזור יובלי נחל גרר, מתל חוויילפה (להב) במזרח  דרך תל שעריה (תל שרע הסמוך לשובל) ותל אבו הוריירה (דורות), בואכה עזה במערב. לאורך קו חזית זה הם בלמו את התקדמות חיל המשלוח המצרי בקרבות שנמשכו כשבוע. גייסות אלנבי (הקורפוס ה-XX) הבקיעו את הקו בקרב תל שריעה ב-6 בנובמבר. יום למחרת, ב-7 בנובמבר, נסוגו הכוחות העותמאנים מחויילפה במזרח ומעזה במערב.

עם הבקעת הקו העותמאני ויצירת הפרצה בו, ניתנה הפקודה לקורפוס המדברי הרכוב לחדור דרכה ולנסות ולחתוך את דרך הנסיגה של כוחות עותמאניים. כוונה לא צלחה, בעיקר עקב בעיות מים. בפועל, התפתח מרדף של הדיביזיות הרכובות בעקבות הכוחות העותמאניים הנסוגים ולחימה נגד כוחות-מאסף. דוגמה מובהקת היא הסתערות היאומנרי מדרום להוג' ב-8 לחודש. בשלב זה יצאו כוחות הקורפוס ה-XX ממעגל הלחימה, ואילו חלק מהקורפוס ה-XXI (דיביזיות 52 ו-75) נע צפונה מעזה, לאורך מישור החוף והוא נערך לקראת הבקעת קו ההגנה מאולתר החדש לרוחב הארץ בו נערכו הכוחות העותמאניים שנסוגו (תחת פיקוד אריך פון פאלקנהיין הגרמני). הקו בו נערכו הכוחות העותמאניים הנסוגים, היה בחצי קשת מצפון לדרום. ראשיתו ברכס הגבעות הכורכר שבמישור חוף יהודה בקוביבה וזרנוגה (מערב רחובות) דרך רכס מע'ר, קטרה (גדרה), בשית (עשרת)  בואכה מסמייה וקסטינה ומשם מזרחה דרך ערוץ נחל האלה לכיוון תל א-אספי (תל צפית) והלאה לבית ג'ברין.

מטרת הקו הייתה להגן על הנכס האסטרטגי העות'מאני החשוב במרכז הארץ והוא "תחנת צומת" שנקראה גם "תחנת ואדי צאר" (נחל שורק) בה נמצא מפגש שני קווי מסילות הברזל: קו מערב – מזרח: המסילה בין יפו וירושלים (שנבנתה בסוף ה-90 של המאה ה-19) וקו צפון – דרום, קו המסילה הצבאית מטול כרם לעבר באר שבע והלאה לקדמת סיני (שנבנתה בימי המלחמה בשנת 1915). מטרה נוספת הייתה למנוע מהכוחות הבריטים ולהתקדם ולהגיע לכביש יפו – ירושלים.

 

*********

ב-9 בחודש קלט המודיעין הבריטי תשדורות עותמאניות מהן הסתבר כי פאלקנהיין הורה לכוחות העותמאניים של הארמיה ה-7 (שחלקם, מן הסתם, היו אותם כוחות שנסוגו מחויילפה) לתקוף את האגף הימני, המזרחי של הבריטים שהתקדם מדרום לעבר מרכז הארץ. אלנבי העריך כי הכוחות העותמאניים לא יוכלו לבצע התקפה ראויה, ולכן הסתפק בקידום בריגדת הגמלים לאזור תל נג'ילה (5 ק"מ ממזרח לרוחמה). באותו יום פרצה אנדרלמוסיה בקרב הכוחות העותמאניים בא-תינה (האזור בין כפר מנחם וכפר הרי"ף) שם התמקמה באותה עת מפקדת הארמיה ה-8.
דיביזיית אנז"ק (בהרכב חסר) נעה לעבר החוף. הדיביזיה האוסטרלית הרכובה נעה מזרחה  מהוג' בליל ה-9-10 במסע לילי אל עבר עראק אל-מנשייה ופלוג'ה (אזור קריית גת של ימינו). דיביזיית היאומנרי נעה תחילה אף היא בעקבות האוסטרלים, אולם ב-11 קיבלה פקודה לנוע גם אל עבר החוף ולחבור ליחידות אנז"ק. גם בריגדת הגמלים והבריגדה הניו-זילנדית נעה בשלב זה לאותו כיוון.

כאמור, כוונת התכנית המקורית של אלנבי התבססה על תנועה מהירה של הפרשים וניתוק דרך הנסיגה של חלק מהכוחות העותמאניים. כוונה זו לא הושגה. העותמאניים החלו לבסס קו הגנה חדש לאורך וואדי סראר (נחל שורק), קו אשר יגן על תחנת הצומת. קו קדמי הוצב מדרום על וואדי סוכריר (נחל לכיש). תנועת מרבית כוחות הפרשים אל עבר החוף היוותה חלק מהיערכות אלנבי להתמודדות עם אתגר חדש זה, כאשר תפקיד הפרשים היה איגוף עמוק צפונה של הקו העותמאני. על כוחות הרגלים (קורפוס XXI, דיביזיות 52 ו-75) הוטל להבקיע את מרכז הקו העותמאני ואילו הדיביזיה האוסטרלית הרכובה הופקדה על אבטחת האגף המזרחי של הקו. הגדרת המשימה הייתה "לעשות הרבה רעש" ולמשוך תשומת-לב.

בבוקר ה-12 בנובמבר הוטל על הדיביזיה ה-52 לתקוף את הקו העותמאני הקדמי על יובלי וואדי סוכריר, בברקה (גן יבנה) ו-'הגבעה החומה' (קיבוץ חצור). על הדיביזיה האוסטרלית הרכובה הוטל להגביר את הפעילות בגזרה שלה, כסיוע להתקפה הסקוטית.

יומיים לפני כן, בלילה שבין ה-9 ל-10 לחודש, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה נעה מהוג' דרך תל נג'ילה לעבר תל אל-חסי. היא התקדמה צפונה ובבוקר ה-10 השתלטה בריגאדה ALH 3 על עראק אל-מנשייה ובריגאדה ALH 4 על פלוג'ה. אז הכוחות העותמאנים התחפרו על קו בין סומייל (נחלה) לזיתא (תל זית, סמוך לגלאון). שתי הבריגדות האוסטרליות לא הצליחו ליצור ביניהן מגע והתקפת-לילה מתוכננת על סומייל לא בוצעה בסופו של דבר, אף שהכוחות החלו לפעול בשטח.

על-אף שהיה ברור שהצבא העותמאני בפיקוד פאלקנהיין יבצע התקפת-נגד בגזרה זו, החליט אלנבי כי יהיה בכוחה של דיביזיה בודדת, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה בפיקוד גנרל הודג'סון, לבלום את התקפת הנגד הצפויה. דיביזיה זו הורכבה משלוש בריגדות (חטיבות): בריגדת פרשים קלים אוסטרלים מס' 3 (בריגדת פק"א 3), בריגדת פרשים קלים אוסטרלים מס' 4 (בריגדת פק"א 4 ) והבריגדה הרכובה 5 (חטיבה אנגלית של פרשי יאומנרי).
בשלב זה המודיעין הבריטי לא ידע את מיקומם של הדיביזיות העות'מאניות ה-53, ה-26 וה-16, אשר בפועל התרכזו בגזרה שבין מסילת הברזל לבין בית ג'וברין. שירות האוויר, ה-RFC, דיווח ביום שקדם על ריכוזי חיילים, אולם נראה היה שהם נסוגים צפונה.
ב-11 התקדמה בריגדת פק"א 3 אל סומייל, ממנה נסוגו העותמאנים. ברקוסיה שממזרח  הוחזקה על-ידי כוח עותמאני ניכר. כך בלילה זה השתרע הקו בין נקודה מדרום לעראק אל מנשיה, דרך הכפר וצפונה אל סומייל ומשם מערבה אל ג'לדיה (תל גלד, מצפון לזרחיה).

בבוקר ה-12 נראה היה שהעותמאנים נסוגו מכל המרחב שלפני הדיביזיה וזו הייתה תמונת המצב ההיערכות: פלוגה של גדוד 9 ALH התקדמה אל ברקוסיה, שם סיפרו התושבים כי כוח עותמאני גדול עבר דרך הכפר ביום הקודם והמשיך צפונה. מחלקה אחת התקדמה צפונה ותפסה את תל א-סאפי; הבריגדה הרכובה 5 הבריטית מצאה את בעלין נטושה; גדוד גלוסטרשייר תפס קו מצפון לכפר, שתי פלוגות ממזרח למסילת הברזל ופלוגה אחת ממערב; בריגדת פק"א 4 שלחה פלוגה מאחד מגדודיה מערבה וקדימה שחצתה את קו מסילת הרכבת המערבית (השלוחה שהוליכה אל עבר דיר סנייד) בקסטינה, בלא שנוצר קשר עם האויב.
לפתע הסתבר כי ההתקפה העות'מנית יצאה לדרכה. חיילים רבים נראו יורדים מהרכבת בא-תינה ומצפון לה. בהמשך הסתבר כי 4 דיביזיות עות'מאניות מוחלשות, סך-הכול כ-5,000-6,000 איש, תקפו את הדיביזיה האוסטרלית. הדיביזיה ה-54 תקפה ממערב למסילה, בעוד הדיביזיות ה-53 וה-26, בסיוע ה-16, תקפו ממזרח למסילה.
הפלוגה האוסטרלית נסוגה מקסטינה והמקום נתפס מחדש על-ידי כוח עותמאני חזק. בצהרי היום נראו שלושה טורים שהתקדמו אל תל א-סאפי. סוללת הארטילריה הבריטית פתחה באש על העותמאנים המתקדמים, אולם מולם ניצבו תותחים במספר גדול בהרבה ובעלי טווח ארוך.

הבריגדה הרכובה 5 שלחה קדימה את שני גדודיה הנוספים, היאומנרי של וורצ'סטר ושל וורוויק (בעלות סד"כ חסר מאוד, אחרי אבדות ההסתערות על הוג', 4 ימים קודם לכן וכן פלוגה ששהתה בחויילפה וטרם שבה). וורצ'סטר התייצבו מימין, מצפון-מזרח לבעלין, ווורוויק התייצבו מאחורי הפלוגה שממערב למסילת הברזל.
המחלקה על תל א-סאפי נסוגה במהירות ותפסה עמדות מצפון לברקוסיה. גדוד 8 ALH שלח שתי פלוגות לסייע לגדוד 9 בברקוסיה ופלוגה אחת לסייע ליאומנרי.
בריגדת פק"א 4 החזיקה בקו מצפון-מערב לסומייל אל ג'לדיה, משמאל לבריגאדה הרכובה 5, אולם במדורג מאחוריה.
כל המקורות מציינים כי זמן קצר לאחר תחילת ההתקפה ונסיגת הכוח האוסטרלי מתל א-סאפי, הגיעו למקום שני כלי-רכב גדולים וקבוצת קצינים נעמדו שם וצפו על הקרב באמצעות משקפות. האחד היה גבוה במיוחד וייתכן כי מדובר בפאלקנהיין עצמו.
גל ההתקפה הראשון נבלם על-ידי הבריטים, אולם העות'מאנים תגברו את הכוחות הקדמיים והמשיכו להסתער. הם גילו נחישות רבה, אולם התקדמו באיטיות. לא רק רגלים עות'מאניים תקפו את בעלין, אלא גם פרשים, אשר התקדמו ממערב.
מחלקה של גלוסטר, שהחזיקה בטריז קדמי וגבוה, נאלצה לסגת, לאחר שטווח הלחימה הצטמצם לעשרה מטר! נסיגה זו הובילה לנסיגה כללית של כחצי קילומטר דרומה, ובכך התיישר הקו של הבריגדה עם זו של הבריגדה האוסטרלית 3 בברקוסיה. התותחנים דיווחו על רכבת אשר התקדמה בשלב זה דרומה מא-תינה ופרקה חיילים מעט מצפון-מערב לבעלין.

תחנת איסוף הפצועים בבעלין פונתה ברגע האחרון, כאשר מרבית הפצועים פונו בדהרה על-גבי סוסים. סרן אוסקר טייכמן, הרופא של היאומנרי, תיאר בספרו הנפלא את הנסיגה: הוא תיאר כיצד יצאו מהחצר בא פעלה תחנת איסוף הנפגעים, ונוכחו לתדהמתם שהכוחות סביב נסוגים וכי האויב נמצא כ-300 מטר בלבד מהם. הם העמיסו את כל הפצועים על סוסים ופינו אותם בדהרה, כאשר פצועים קל מובילים את סוסיהם של הפצועים קשה. לחלק מהאנשים לא נותרו סוסים, לרבות טייכמן עצמו, והם רצו למעלה ממייל עד הקו הבריטי-אוסטרלי החדש.
סיפור מרתק אותו הביא טייכמן התייחס לפטרול של גלוסטר אשר התגנב אותו בוקר לקרבת א-תינה, הסתתרו מאחורי משוכת סברס וצפו מקרוב בהגעתם ברכבת של חיילים, לרבות הגעת רכב מטה גדול ובו שני גנרלים עות'מאניים. טייכמן מציין את גבורתו של קצין מקלעים, סרן אלידר הרברט, אשר חיפה על נסיגת הגדוד ונראה בחיים לאחרונה כשהוא מרים חייל פצוע אל סוסו. גם התותחנים ציינו את גבורתו של אותו קצין מקלעים, אשר בזכותו הם הצליחו לחלץ את התותחים מבעלין.
תוך דקות ריכזו התורכים מקלעים וארטילריה באזורים שזה עתה פונו ולנוכח העדיפות המספרית נסוגו בריגדות היאומנרי והאוסטרלית 3 שוב, אל הרכס צפונית לסומייל, וכך נוצר קו רציף גם עם הבריגדה האוסטרלית 4 משמאל. במהלך נסיגה זו, סמל ג'יימס באומן מגדוד 8 ALH יצא לבדו, תחת אש כבדה, וחילץ פצוע. הוא זכה בעיטור ה-DCM. בשעות אחה"צ הצטרף גם גדוד 10 ALH ופלוגה אחת התייצבה מימין לגדוד 9 ALH.
גם הבריגדה האוסטרלית 4 ספגה התקפה כבדה שהגיע לכמאה מטר מקו העמדות, אולם נבלמה באש רובים, עד להגעתו של סגן רובינסון עם שני מקלעים (זכה ב-MC).
בשלב החלה לרדת החשיכה, והעותמאניים החלו להתחפר באזור ברקוסיה ובעלין.
הקו הבריטי נסוג לאחור כ-5-6 ק"מ. למרות הקרבות העזים, כמות הנפגעים לא הייתה גדולה יחסית, כ-50 נפגעים, מרביתם מהבריגאדה הרכובה 5.
הדיביזיות העותמאניות ה-19 והפרשים ה-3 שהיו מוצבות בבית ג'יברין לא התערבו ובכך החמיצו הזדמנות להכריע את המערכה.

במהלך ה-13 בנובמבר 1917, החזיקו העותמאניים בברקוסיה, אולם לנוכח האירועים בגזרות ממערב ברכס מע'ר שתועדו בטיול מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה, החלו לסגת לקראת ערב. אז בריגאדת פק"א 4 נפרסה לכיוון צפון מערב, פחות או יותר לאורך גדות נחל האלה, עד אזור תימורים באזור בו היה חלק האחרון של המסלול שיוצג בהמשך.

*****

תקופת השלטון הבריטי,
היישובים השתייכו למחוז חברון ומחוז עזה

*****

אזור בו לא התקיימה התיישבות ישראלית

*****

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות:
כיבוש המרחב על ידי חטיבת גבעתי
בזמן המבצע מוות לפולש (אנ- פר)
שניהלה חטיבת גבעתי במרחב הדרום
בקרבות עשרת הימים, יולי 1948

******

מיד לאחר תום מלחמת העצמאות
וטרם הקמת היישובים החדשים
אזור הקרוב לקו הירוק

ראשית שנות ה-50'
היישובים החדשים ועיי הכפרים הערבים

*****

קטעי המסלול, המקומות, האירועים והמראות

******

קטע ראשון במישור חוף פלשת,
מניר בנים לעבר כביש 6

– יציאה מניר בנים לכיוון דרום מזרח
– לאורך פאתי סגולה וורדון
– לתל גישרון (עיי הכפר ג'יסר) לצידו נמצאים שרידי גשר מסילה הברזל העותמאנית החוצה את נחל גוברין
– לאורך הגדה הדרומית של נחל גוברין מדרום למנוחה
– חציית גשר מסילת הברזל לבאר שבע מעל נחל גוברין
– לכיוון צפון מזרח לעבר מושב נחלה
– דרך עיי ח' סומייל  והלאה לצפון מזרח לחציית כביש 6 בגשר עילי

 

 

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני,נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים.

*****

 

סְגוּלָה הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית יואב. המושב הוקם בשנת 1953 על ידי ילידי הארץ, במסגרת התנועה "מן העיר אל הכפר". שמו הוצע על ידי זאב וילנאי והוא נגזר מפרק י"ט, פסוק ה' בספר שמות: "והייתם לי סגולה מכל העמים". המושב מונה כ-600 תושבים. מרביתם עובדים מחוץ למושב, ולחלקם עסקים בתוך המושב – בית מלאכה למתכת, נגריה, חוות לריבוי ולמזון לבעלי חיים, סטודיו לאמנות, עסקים לרפואה אלטרנטיבית ועוד. החקלאים במושב מגדלים פרחים, פירות, פלחה וענבים ליין ולמאכל. בנוסף שוכנים במושב עסקים חיצוניים.

 

 

ורְדּוֹן הוא יישוב קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית יואב. ורדון הוקם בשנת 1964 כמרכז כפרי, והפך ליישוב קהילתי בשנת 1998. היישוב נמצא במרכזו של צומת דרכים בין שלושה מושבים גדולים: מנוחה, נחלה וסגולה. שמו של היישוב הוא מעיין תרגום של שם משפחתו של יוליוס רוזנוואלד (אנ'), נדבן יהודי מארצות הברית המזוהה עם תרומה לקידום האפריקאים אמריקאים בארצות הברית, שבנו ויליאם היה יושב ראש המגבית היהודית. אוכלוסיית ורדון מתאפיינת בהטרוגניות, וביישוב מתגוררים חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, ילידי הארץ ועולים חדשים.

 

גֻ'סֵיר הכפר שכן בין שני גשרים שחצו את ואדי אל-ג'ירה (נחל גוברין). זקני הכפר דיווחו שכפרם שימש כתחנה לעולי רגל בדרך למכה. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-1,200 נפש, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 12,361 דונם. בכפר היה מסגד, וב-1937 הוקם בו בית ספר יסודי. עבור רוב צרכיהם, הסתמכו התושבים על הכפר אל-פלוג'ה, ששכן ארבעה ק"מ משם; באר מקומית סיפקה מים עבורם לשימוש ביתי. כמה מהתושבים ארגו מחצלות ושטיחים, אך רובם עבדו בחקלאות. הגידול החשוב ביותר היה דגנים, ובנוסף הם גידלו פירות. הכפר נכבש במלחמת העצמאות בקרבות עשרת הימים על ידי חטיבת גבעתי, לאחר כיבוש הכפר תל א-ספי, להלן. על אדמות הכפר הוקמו מושב מנוחה (1953) ומושב ורדון (1968), אשר יושבים גם על אדמות הכפר השכן סֿמֵיל. בניין בטון אחד עם גג שטוח עדיין עומד בראש התל.

 

 

מְנוּחָה הוא מושב הנכלל בחבל לכיש השייך למועצה אזורית לכיש. המושב הוקם בינואר 1953 על ידי עולים מכורדיסטן ממעברת קסטינה, שהיוו את הרוב ומעולים מפרס ממעברת זרעין ליד עפולה. שמו ניתן לו ביחד עם היישוב נחלה על שם הארגון הציוני מנוחה ונחלה שהקים את המושבה רחובות.

 

 

נַחֲלָה הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית יואב. היישוב הוקם ביוני 1953 על ידי עולים מתימן אך כיום מתגוררת במושב אוכלוסייה מעורבת המונה כ-400  תושבים.  מייסדי המושב, עולים מתימן, עברו תלאות רבות בישראל עד אשר הגיעו לנחלה. ב-1950 הובאו ממעברת עין שמר לייסוד מושב עגור ליד בית גוברין. לאחר שהתקשו להיאחז במקום הועברו ל"קטרה", באזור אורה ועמינדב שבפרוזדור ירושלים. גם שם לא הצליחו להיאחז ואז פיצלו אותם המוסדות המיישבים לשתי קבוצות שהצטרפו לכסלון ולמסילת ציון. ב-1953 אוחדו מחדש הקבוצות והתיישבו במקום היישוב הנוכחי בנחלה. היישוב קרוי על שמו של ארגון מנוחה ונחלה שהקים את רחובות.

 

סֿמֵיל הכפר שכן על במישור החוף, על גבעה חולית מוקפת ואדיות, 36 ק"מ מצפון-מזרח לעזה. ההשערה היא שהכפר נוסד על-ידי ההוספטלרים ב-1168 במהלך מסעי הצלב, במטרה להגן על מצודה שהם בנו קודם לכן בבֵּית גִ'בְּרין. תושבי הכפר האמינו שכפרם נקרא על שם סמואל, אחד הצלבנים שייסדו את הכפר. הכפר נקרא גם ברכאת אל-ח'ליל (בְּרַכַת אברהם), מפני שהסולטן הממלוכי ברקוּק (מאה ה-14) השתמש בכספי המסים מהכפר לבניית מסגד אברהם בחברון. כשאדוארד רובינסון עבר דרך הכפר באמצע המאה ה-19, הוא תיארו ככפר גדול למדי ובו באר ציבורית גדולה, וציין שבמקום קיים קטע של חומה עתיקה, שככל הנראה הייתה חלק ממבצר. בתקופת המנדט נשען סמיל על הכפר אל-פַאלוּגָ'ה, שישה ק"מ מדרום מזרח, לשירותי מסחר, רפואה ומנהל. ערב מלחמת העצמאות חיו בכפר כמעט 1,000 נפש כולם מוסלמים. אדמות הכפר  השתרעו על 19,304 דונם, מתוכם נמכרו 2,260 ליהודים. תושבי הכפר שאבו מים מבאר שכונתה אל-ח'ליל, והתפרנסו בעיקר מחקלאות וגידול כבשים; הגידולים העיקריים היו דגנים, ענבים ותאנים. הכפר נכבש על ידי חטיבת גבעתי בקרבות עשרת הימים. תושביו גורשו ככל הנראה מזרחה, לחברון. על אדמות שהיו שייכות קודם לכפר הוקמו קיבוץ קדמה ב-1946 והמושבים סגולה, מנוחה ונחלה ב-1953. הישוב הקהילתי ורדון נוסד ב-1968 על אדמות הכפר. באתר הכפר ניתן עדיין לראות שרידי חומה, אשר יתכן והקיפה את הכפר בעבר. רוב האתר מכוסה בחוביזה ועשבים אחרים, ומצויים בו גם עצים ושיחי צבר. במקום מצוי צריף שמאכלס בני משפחה ערבית, שעובדים כנראה באחד הישובים הישראליים. אדמות הכפר מעובדות בידי חקלאים ישראלים.

 

******

קטע שני,
דרך גבעות השפלה הנמוכה אל תל צפית
והלאה לאורך גדת נחל האלה

– לאחר חציית כביש 6 טיפוס למתחם הכרמים ממערב לבית ניר שם נמצאים עיי הכפרים ברקוסיה ובלעין
– ירידה דרך גבעות שמורת גבעות צפית למישור עמק האלה
– מזרחה על הדרך מדרום לתל צפית
– טיפוס מדרום לראש תל צפית,
– תצפית והפסקה
– גלישה במורד הצפוני לעבר הדרך הצמודה לגדת נחל האלה
– מערבה לעבר באר לופית
– הלאה חציית מתחת גשר כביש 6 וגשר מסילת הברזל מעל נחל האלה 

 

בַּרקּוּסיַא הכפר שכן על גבעה שהשתפלה לכיוון צפון-מערב במורדות המערביים של השפלה הנמוכה מול הרי-חברון, 31 ק"מ מצפון-מערב לחברון. בסוף המאה ה-19 היה זה כפר בינוני עם בתי אבן ובוץ. בסוף תקופת המנדט עברה אחת החמולות של הכפר קילומטר אחד דרומה והכפר התפשט לכיוון זה. היו בכפר מספר חנויות קטנות ומסגד קטן, וילדיו למדו בבית-הספר בכפר תל אל-סֿאפי שמצפון-מערב. ממערב לכפר היתה באר שסיפקה מי-שתייה לכפר מאז סוף המאה ה-19. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-330; אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 3,216 דונם. כלכלת-הכפר התבססה על חקלאות בעל, עם דגנים כגידול העיקרי. כמו כן טיפחו התושבים עצי-פרי וגידלו כבשים ועזים. כפר זה, כמו הקודמים שעברנו, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. באתר הכפר לא נותר אף בית, וגדלים בו שיחי צבר ומגוון עצים, כולל דקלים. ניתן להבחין בכמה קברים מבין שיחי חלמית וצמחים אחרים, וכן בשרידי באר. האתר משמש כשטח-מרעה וכרם זייתים.

 

 

 

בִּעְלִין הכפר שכן מבודד על גבעת גיר. בסוף המאה ה-19 היה בעלין כפר קטן, בנוי מאבן ולבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום 180 תושבים.  אדמות הכפר בעלין השתרעו באותה עת על 8,030 דונם, מהם 294 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר שתי בארות, בית ספר שנוסד ב-1937, וכמה חנויות. אתר מקודש לזכר שיח' יעקוב שכן ממזרח לכפר. חלק מאדמות הכפר שימשו לרעיית עזים וכבשים, אך רובן הוקדשו לחקלאות בעל. התושבים גידלו דגנים ופירות, כולל ענבים, תאנים ושקדים. כמו כן, הפיקו התושבים מוצרי חלב וצמר.  בעלין היה אחד מ-16 כפרים אשר נכבשו ביולי 1948 במבצע אנפר כמפורט לעייל  וכמו שאר תושבי הכפרים, תושביו ברחו לעבר חברון. יישובים ישראליים לא הוקמו על אדמות הכפר, אם כי תושבי קדמה, שהוקם ב-1946 מצפון-מערב לכפר, משתמשים כיום בחלק מאדמותיו. כל שנותר מהכפר הוא עיי חורבות ממספר בתים. אתר הכפר מגודר בגדר תיל, וגדלים בו עשבי בר, קוצים, כמה עצים ושיחי צבר. חלק מהאדמה שמסביב נטועה בעצי מנגו וענבים, וחלק אחר ממנה משמש למרעה.

 

 

הגן הלאומי כולל את תל צפית (נ"ג 213), ושטחי גבעות מסביבו, ואת אפיק נחל האלה צפונית לתל. התל מתנשא לגובה כ- 100 מ' מעל סביבתו, וממנו נשקפת תצפית מרשימה לכל האזור. בחלקו הצפוני והמערבי של התל נמצאים מצוקי קירטון לבנים ומרשימים, בחלקם חצובות מערות. בתל נמצאים שרידי עתיקות מתקופות רבות, עד 1948. חפירות ראשונות באתר נערכו ע"י החוקרים הבריטים בליס ומקאליסטר בשנת 1899, אולם הופסקו לאחר כשבועיים בלבד. החל משנת 1996 מתבצע פרויקט חפירות שיטתי בתל, ע"י חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן. פרויקט זה אישש את זיהוי התל עם גת הפלישתית (ממנה בא גליית לקרב עם דוד בעמק האלה). גת היתה הגדולה והחשובה בין חמש ערי הפלשתים בדרום מישור החוף ובשפלה (האחרות הן עקרון (תל מקנה), אשדוד, אשקלון ועזה). במאות העשירית והתשיעית לפני הספירה, הייתה גת העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל. העיר גת נכבשה על ידי הארמים. בחורבות העיר עצמה, המשתרעת על פני כ- 500 דונם, נמצאו הריסות בתים שהופלו בשלמותם, במאה ה- 9 לפנה"ס. העיר מעולם לא התאוששה מחורבן זה, ואחריו חלה ירידה דרסטית בהיקף היישוב במקום. לאחר חורבן העיר, חודש היישוב בהשפעה חזקה של ממלכת יהודה וככל הנראה העיר עברה לידי ממלכת יהודה עד לחורבן נוסף שנגרם ע"י סנחריב מלך אשור. יישוב בתל נמשך גם בתקופה הפרסית, ולאחר מכן הועתק לח'רבת סאפייה הנמצאת כק"מ ממזרח לתל. המקום מופיע על מפת מידבא מהמאה השישית לפנה"ס בשם סֿפִיתָא. בתקופה הצלבנית הוקם באתר בשנת 1142 מבצר צלבני – "בלנש גרד" ("המשמר הלבן"), המבצר נכבש בידי צלאח א-דין בשנת 1187 ונהרס.

 

עד קיץ 1948 ישב על הגבעה הכפר הערבי  תל אלסֿאפי. כמה שנים קודם למלחמת העצמאות חיו בכפר שצורתו ככוכב 1,290 תושבים, מוסלמים כולם, ואדמות הכפר השתרעו על 28,925 דונם. היו בכפר ככר-שוק, מסגד ואתר תפילה. מים לשימוש ביתי נשאבו מבאר. חקלאות-בעל היוותה את מקור הקיום העיקרי לתושבי הכפר, שהתפרנסו גם מגידול בעלי-חיים, בעיקר גידול עזים וכבשים. התושבים גידלו דגנים, ירקות ופירות כגון ענבים, תאנים, שקדים וזיתים.  כפר זה, כמו הקודמים, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. ההערכה היא שכיבוש הכפר ערער כליל את המורל של תושבי הכפרים הסמוכים.  על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. באתר-הכפר גדלים פרא שיחים קוצניים, שיחי-צבר, דקלים ועצי זית. מצויים בו שרידי-באר וקירות-אבן מטים לנפול של בריכה. באדמה שמסביב נטעו חקלאים ישראלים עצי-הדר, חמניות ודגנים. כמה אוהלים של בדווים מוקמים בסמוך מעת לעת.

 

 

*****

קטע שלישי,
לאורך נחל האלה עד תל תורמוס מדרום לערוגות
ומשם עד למול צומת מלאכי
והלאה לתימורים קדמה וחזרה

 

 

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

 

תל אלתֻרְמֻס הכפר שכן על גבעה נמוכה במישור מצפון לגדת ואדי מארג' (נחל האלה) עבר בקצהו הדרומי. כנראה שהכפר הוקם במאה ה-19. מקור שמו הוא כנראה בצמח התורמוס שגדל באזור. הבתים הראשונים נבנו על הגבעה ולאחר מכן התרחבה הבנייה למרגלות הגבעה לכיוון מזרח ומערב. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-780 נפש, כולם מוסלמים, ואדמות הכפר השתרעו על 11,508 דונם, מהם נמכרו 68 ליהודים. הכפר החזיק במסגד וחלק בית ספר עם הכפר קסטינה ששכן כ-1.5 ק"מ מצפון-מערב. הענף הכלכלי העיקרי בכפר היה חקלאות, והקהילה גידלה דגנים, הדרים ובננות. בסמוך לכפר שכנה ח'רבה עם באר עתיקה. הכפר נכבש בקרבות עשרת הימים בידי הגדוד הראשון של חטיבת גבעתי. תושבי הכפר היו כנראה בין המעטים שכוונו לנוע לעבר רצועת עזה דרך שטח שהמוחזק בידי ישראל, ולא מזרחה לעבר חברון. מושב תימורים נוסד על אדמות הכפר ב-1954. חורבות הבתים פזורות על פני אתר הכפר שקשה מאוד לזהות אותו. השטחים מסביבו מעובדים.

 

עֲרוּגוֹת הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית באר טוביה. היישוב הוקם באוגוסט 1949 על ידי עולים מרומניה ופולין. בתחילה הוא נקרא קסטינה ב'.  שמו של היישוב הוא מפסוק בספר יחזקאל: ויהי נשר אחד גדול גדול כנפים ורב נוצה והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו להשקות אותה מערגות מטעה". החקלאות במושב ערוגות כיום מתבססת בעיקר על ענבים, ופירות נוספים. 

 

 

פארק התעשייה תימורים נמצא באזור שהיה שייך בתחילה למועצה האזורית באר טוביה. הוא הוקם ביוזמת משרד הכלכלה. הוא כולל שטחים ציבוריים, שטחי תעשייה ומלאכה ושטחי מסחר. לפני מספר שנים אזור התעשייה בתימורים, הועבר לרשות ולבעלות עיריית קריית מלאכי. החל להתאכלס בשנת 2012 . משנת 2016 פועלים במקום מפעלים בהיקף של קרוב ל-80 דונמים, בהם שני מפעלי ענק – "הארגז" לייצור אוטובוסים ו"ביכורי שדה", חברת שיווק תוצאת חקלאית, וכן כמה מפעלים קטנים נוספים. בסך הכל, שטחי איזור התעשייה בתימורים כוללים 480 דונמים, לרבות איזור המיועד לבניית מרכז מסחרי כמעט כפול בגודלו ממרכז "ביג" בקסטינה, הנמצא בבעלותה של המועצה האזורית באר טוביה. במשך זמן העירייה ורשות מקרקעי ישראל היו מנועים משיווקם של שטחים נוספים באיזור התעשייה, וזאת לאור סעיף בתב"ע (תכנית בניין עיר), הקובע כי לצורך המשך שיווק איזור התעשייה מעבר ל-80 הדונמים הראשונים יש לשדרג את צומת הכניסה לאיזור התעשייה ולבנות בו מחלפון. זאת, לאור גודשי תנועה גדולים הצפויים במקום עם הרחבתו מעבר לשטחים המאוכלסים בו. עריית קריית מלאכי לא הסכימה לגזרה. טענתה כי המציאות השתנתה בחלוף השנים, וכי עם בניית כביש 6, הרכבת בכפר מנחם ושדרוג קטעי כביש נוספים שכבר בוצעו באיזור, הסעיף המחייב בניית מחלפון, שעלות יישומו מאות מיליוני שקלים, אינו רלוונטי עוד. תסקיר תחבורתי מחודש שערכו אנשי משרד התחבורה ומינהל התכנון לפני בשנת 2014 ביטל את טענת העירייה, וקבע כי עדיין יש צורך בשדרוג משמעותי נוסף של הצומת על מנת לאפשר שיווק שטחים נוספים. בעירייה לא ויתרו, ופעלו בנושא מול משרד התחבורה. שר התחבורה ישראל כץ הבטיח לסייע, ובחודשים האחרונים של שנת 2016 ניהלו אנשי מחלקת ההנדסה המקומית שיחות תכופות עם גורמי מינהל התכנון, לצד שיחות בדרג הפוליטי שקיים ראש העירייה עם בכירים במינהל ובמשרד התחבורה. בסוף שנת 2016 הושגה פריצת דרך, ומינהל התכנון שינה במידה מסויימת את עמדתו.

 

 

תימורים (תִּמּוֹרִים) הוא מושב שיתופי הנמצא בתחום המועצה אזורית באר טוביה.  היישוב מתפקד הן כמושב שיתופי (בו שותפים חברי המשק הישן) והן כיישוב קהילתי (בו חברים כלל התושבים במושב הישן  ובהרחבה החדשה). היישוב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. מושב תימורים הוקם במקור ב-21 ביוני 1948 כקיבוץ על גבעה ליד תל שימרון בגליל התחתון, במקום בו קיים היום היישוב תמרת. בשנת 1953 הוא הפך למושב שיתופי ועבר ב-1954, עקב מחסור בקרקעות, למיקומו הנוכחי, כקילומטר מדרום לצומת מלאכי, למיקום שכונה קסטינה ג'.
חברי דן גזית סיפר לי כי לישוב תימורים נדבק סיפור מקסים: כשהגיעה העת לבחור שם למפעל שלהם (רהיטי מתכת ועוד), הציעו החברים – שלרובם האנגלית הייתה שפת-אם – פשוט לקרוא למפעל בשם הישוב, אבל כמו שקוראים באנגלית – משמאל לימין: "מירומית" ! וכן היה….

קֶדְמָה הוא כפר נוער שהוקם ב-1979 בבתי קיבוץ קדמה, שהוקם ב-1946 וננטש ב-1962.   הגרעין שהקים את קיבוץ קדמה התיישב בתחילה בנתניה כפלוגת הקיבוץ המאוחד. הם עבדו כשכירים והקימו משק חקלאי מגוון ליד מושב בית יצחק. מזכירות הקיבוץ המאוחד הציעה לחברי הקבוצה להיות מועמדים להתיישבות בדרום ים המלח וכדי להיות מוכנים לכך הוטל עליהם לכבוש את העבודה במפעלי חברת האשלג בסדום. בקיץ 1941 החלו חברי הקבוצה לעבוד במפעל האשלג בסדום. הם הקימו מחנה עבודה נפרד משאר העובדים כדי לגבש שם חיים עצמאיים לקראת התיישבות קבועה באזור. הם קראו לקבוצתם קדמה כי התיישבו במזרחה של ארץ ישראל. הועלו תכניות להתיישבות באדמות הכפר צאפי הנמצא דרומית מזרחית לסדום. חלק מהחברים  נשארו בנתניה ונוצרו חיכוכים ומתיחות בין שתי הקבוצות שגברו לאחר שהוחלט שההתיישבות באזור ים המלח אינה מעשית. לחברי קדמה הוצע להתיישב באדמות הכפר תל תורמוס בין באר טוביה לכפר מנחם, שם הועמדו לרשותם 3000 דונם. העלייה למקום הייתה במוצאי יום הכיפורים תש"ז – 6 באוקטובר 1946  במסגרת עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. היישוב הקודם שננטש (ליד המושב בית יצחק), הפך בהמשך לחלק ממועצה אזורית עמק חפר.

את קיבוץ קדמה תקפו משברים כלכליים וחברתיים והוא נכנס לחובות כבדים. מזכירות הקיבוץ המאוחד הזרימה כספים רבים למקום אך ללא הצלחה. החלה נטישה ובמאי 1962 נטשו אחרוני קדמה את הקיבוץ.
במקום הקיבוץ שבשפלה הדרומית, הוקם ב-1979 כפר הנוער קדמה.  כפר הנוער הטיפולי הוא מסגרת לימודית-חינוכית-טיפולית הכוללת בית ספר תיכון, פנימייה ומערך טיפולי. הכפר שם לו למטרה לסייע לתלמידים בני 13 – 18 שנשרו ממסגרות חינוכיות ולהעצימם.  כפר הנוער הטיפולי שייך לאגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך.

 

******

סוף דבר

אחרי כמעט חמש שעות ושלוש רבעי הסתיים הטיול. מתוכן למעלה משעה ורבע לעצירות.
בשעתיים הראשונות זכינו למזג אוויר מעונן ואפילו ערפל. לאחר שהשמש יצאה ממחבואה היא הפליאה בנו את חומה.

 

******

 

נסכם בקצרה את מהלך המסלול  שהיה מעגלי, נגד כיוון השעון.:
יצאנו לדרך באור ראשון ממתחם תחנת הדלק בכניסה לניר בנים.
בתחילה הגענו לתל גשרון לידו שרידי גשר הרכבת העות'מאני על נחל גוברין.
המשכנו לעבר עיי הכפר ח' סומייל, מצפון לנחלה.
חצינו את כביש 6 וטיפסנו לח' ברקוס והמשכנו לח' בעלין, שניהם ממערב לבית ניר.
השקענו אנרגיה בטיפוס לתל צפית מדרום.
בראש התל התעכבנו לתצפית, צילום וזאת תוך מנוחה קצרה.
בשביל הצר והמתפתל ובו דרדרת ירדנו לכיוון צפון. אני חלק מהמסלול גלשתי ברגל.
המשכנו מערבה לאורך גדת נחל האלה, חצינו את כביש 6 ואת מסילת הברזל.
המשכנו הלאה לאורך גדת הנחל עד מאגר תימורים  ולמטעי האפרסקים בתל תורמוס (מדרום לערוגות).
לאחר שחצינו את נחל האלה מצפון לדרום סמוך לצומת מלאכי, עברנו דרך אזור התעשייה החדש של קריית מלאכי,
המשכנו בדרך לעבר קדמה ומשם חזרנו לניר בנים.

 

********

 

בגלל התמשכות הטיול, ולנוכח החום ששרר ביום זה,
הקטע האחרון של המסלול המתוכנן כמוצג במפה לא בוצע.
נשלים אותו בהזדמנות! 

היה זה מסע מרתק רווי תוכן
שמחנו על ההזדמנות לדווש
באזור שחלקו כמעט ואינו מוכר
ואין מרבים בו לטייל בו
גם הפעם למדנו וחידשנו
כמו תמיד
נהנינו מהרכיבה עצמה
ומהאווירה הנינוחה

*******

תודה

לעמיתיי השותפים למלאכה
לערן תירוש על העזרה בתכנון המסלול
ועל העמדת המידע והמפות
על קורות הקרב בימי מלחמת העולם הראשונה.
לרז גורן, על הכנסת תיקונים קלים במסלול,
על הניווט המדויק
על הצילום וזה אלבום המלא שלו ,
על הכנת הדמיה של המסלול
לארז צפדיה, שהסכים להשכים קום, להצטרף לדווש איתנו
ובמיוחד שלא הפסיק להיות איש נחמד והיה חלק מהחברותא המשולשת 

 

 

 

טיול זה ביום שבת (3/6/2017) לא היה בתכנית. ערב לפני, ידעתי שלמחרת אשאר בבית. זה היה נכון עד שהגיעה ההצעה של יונה בקלצ'וק שנצא לדווש בהובלתו באחד מ"מסלולי הבית" שלו .

 

לא חשבתי פעמיים. הסכמתי מיד! עם יונה אני מאוד אוהב לטייל. הוא הבטיח להוביל אותנו במקומות שטרם הגעתי אליהם בכלל וברכיבה בפרט.

 

בשעת בוקר יצאנו, מגני תקווה לדרך שלושה: יונה,  מיכאל סופר שנענה להזמנה ואני.

 

*******

מסלול הטיול

קטעים מסוימים מהמסלול דומים / זהים / סמוכים לטיולים קודמים באזור שתועדו בהרחבה והם:
– סובב פתח תקווה (אוקטובר 2016)
– מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות (מאי 2016)
– בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים (מרץ 2016)
– בין בני עטרות ומקורות נחל הירקון והלאה לאורכו (ספטמבר 2015)

 

******

האזור: מזרח מטרופולין תל אביב

*****

האזור הגאוגרפי,

מרבית המסלול במזרח מישור חוף דן
(נקרא גם מישור החוף המרכזי)
חלק קטן בגבעות נחשונים
בפינה הקיצונית הצפון מערבית של השפלה

 

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. בטיול זה דיוושנו בעיקר בגבעות החול האדום בתוך המרזיבה.

 

המסלול עבר בסביבת נחל מזור ויובליו
שהם חלק מאגן הניקוז של נחל שילה המתנקז לירקון

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים במורדות הרי בית אל באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השפלה ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מגבעות השפלה זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית), בעבר הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

 

 

******

דמותו היישובית של האזור
וההשתנות שלו מאז שלהי המאה ה-19

*******

כיום, אזור שיש בו שטחים בנויים של היישובים העירוניים והכפריים
ושטחים פתוחים, מרביתם שטחי חקלאות
עתיר כבישים ומסילת ברזל
ממזרח לו שטח אימונים של צה"ל וגדר ההפרדה

הישובים במרחב הטיול בשלהי המאה ה-19

מרחב הטיול בתקופת השלטון הבריטי,
חלקו בתחום מחוז רמלה וחלק בתחום מחוז יפו

תחום קצה ההתיישבות העברית בתקופת המנדט

דמות האזור ערב מלחמת העצמאות

ההשלטות על האזור במלחמת העצמאות במסגרת
"מבצע דני" ו"מבצע בתק"בקרבות עשרת הימים, יולי 1948

תחום השליטה הישראלית עם תחילת ההפוגה השנייה, אוגוסט 1948

קו שביתת הנשק שנקבע בין ישראל ובין ירדן באפריל 1949,

דמות האזור מיד לאחר מלחמת העצמאות

קו שביתת הנשק ישראל – ירדן

דמות האזור בראשית שנות ה-50'
הכפרים הערביים שנהרסו עדין מסומנים

אזור ספר מיושב בדלילות
ערב מלחמת ששת הימים

החל בשנות ה- 90 וה- 2000 ,עבר המרחב פיתוח מואץ,
ובין היתר הרחבה ופיתוח יישובים עירוניים בראש העין, אלעד ושוהם,
סלילת כבישים חדשים – חוצה ישראל, כביש 471, כביש עוקף שוהם
שדרוג הכבישים הקיימים: כביש 444 
בניית גדר ההפרדה,
פיתוח אזור תעשייה חבל מודיעין
והקמת מחנה נחשונים בנחל שלה

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*****

קטע ראשון, מגני תקווה מזרחה
דרך כפר מעש,
שביל סובב פתל תקווה הצמוד לכביש 471
ולפאתי כפר סירקין עד מסילת הברזל

מאחר והרכיבה בקטע זה מנהלתית לא התעכבנו.
על המקומות בקטע זה ניתן לקרוא בהרחבה בתיעוד הטיול
סובב פתח תקווה וגם מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות

*****

קטע שני,
דרומה לאורך קו מסילת הברזל,
בתחילה ממערבה ובהמשך ממזרח,
חציית כביש 6 על גשר  חקלאי
מזרחה וחציית כביש 444 במעבר תחתי
סיבוב ביער נחשונים, נגד כיוון השעון,
בתחילה טיפוס הדרגתי בסינגל קצר ונעים
טיפוס צפונה ומערבה לעבר ראש הגבעה למרגלותיה נמצא קיבוץ נחשונים
גלישה דרך המדרון הצפוני לכביש החדש מדרום למחצבה המוביל לצפון אלעד
סביב קיבוץ נחשונים ממערב

 

מסילת הברזל המזרחית  – במקורה מסילת הברזל נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית להלן, לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין.

 

חידוש תוואי המסילה המזרחית – בסוף מאי 2011 אושרה להפקדה תכנית שהגישה רכבת ישראל לחידוש מסילת רכבת מזרח, במסגרת התכנית, תיסלל מסילת ברזל כפולה בקטע הדרך שמחדרה עד תחנת רכבת ראש העין צפון, ותתווסף מסילה שנייה לאורך התוואי הקיים של מסילת הברזל, בקטע מתחנת ראש העין צפון ועד תחנת רכבת לוד. אורך התוואי המתוכנן יהיה כ-70 ק"מ, ולאורכו מתוכננת הקמתן של שבע תחנות רכבת נוספות. עוד כוללת התכנית גם 30 הפרדות מפלסיות, עשרה מבני דרך נוספים וחיבורים באמצעות מסילות לרשת המסילות הארצית.  האומדן לעלות הפרויקט: כ-2 מיליארד שקלים. מטרת התכנית היא קביעת מסגרת תכנונית להקמת מסילת ברזל כפולה לאורך השדרה המזרחית של המדינה.

המסילה המחודשת תשלים את יצירת מערך מסילתי, המחבר בין צפון הארץ ודרומה תוך עקיפת גוש דן.  הכוונה הייתה שהמסילה המחודשת תתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

 

יער נחשונים – יער ותיק המקיף את נחשונים מדרום, מזרח וצפון. יער ותיק בעיקר של אקליפטוסים המהווה חיץ בין הקיבוץ לבין המחצבה הממוקמת מצפון. היער מושפע מפעילות המחצבה וחלקו אף מכוסה באבק. ביער אין חניונים והפעילות הקייטנית בו מועטה.

 

נַחְשׁוֹנִים הוא קיבוץ הנמצא כ-100 מטר מעל פני הים. בעבר היה שייך לתנועת הקיבוץ הארצי והיום לתנועה הקיבוצית. הוא נמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. שטח הקיבוץ משתרע על פני כ-3,000 דונם, דרומית ובסמוך לו שוכן יער נחשונים ודרכו זורם נחל מזור.
היישוב הוקם בי"ט אלול תש"ט, 13 בספטמבר 1949 כיישוב ספר על ידי שני גרעינים – נחשונים ושלהבת במיקומו הנוכחי, על אדמות הכפר הערבי הנטוש מג'דל יאבא. השם נחשונים מסמל ראשוניות וחלוציות ומקורו בנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה שהיה, על פי מסורת חז"ל, הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים נקרע לשניים.
הקיבוץ עוסק בחקלאות בתחומים גידולי שדה, מטעים ורפת. ענפי עיסוק נוספים של הקיבוץ מעבר לחקלאות הם מפעל לייצור רדיאטורים לרכב (בש"ן), אירוח כפרי, מרכז כנסים ופארק השעשועים "נחשונית" הכולל הרפתקאות, בריכות ופארק מוטורי. כמו כן פועלת בקיבוץ משנת 1994 חוות סוסים לילדים ולמבוגרים המציעה גם רכיבה טיפולית.

****

קטע שלישי,
קטע שביל ישראל בפאתי אלעד הצמוד לקטע כביש 444
גן לאומי מזור,
ירידה לנחל מזור
חציית כביש 444 וכביש 6 במעבר אחד
שטחי ומטעי היישוב גבעת כ"ח ובתוכו

 

אֶלְעָד היא עיר שמתגוררת בה אוכלוסייה דתית-חרדית שמונה למעלה מ-50,000 נפש.  היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1998  ובסוף שנת היא  הוכרזה כעיר. העיר מדורגת 2 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי.
כביש 444 וכביש 6 תוחמים אותה ממערב. יער נחשונים ויער קולה תוחמים את העיר מצפון ומדרום בהתאמה, וממערב לעיר שוכן גן לאומי.
העיר הוקמה על ידי משרד הבינוי והשיכון בשנת 1994 בהתאם להחלטת הממשלה על הקמת מערך "יישובי הכוכבים" במרחב הקרוב לקו הירוק. היישוב תוכנן כעיר בת 8 שכונות, יועד מלכתחילה ל"אוכלוסייה בעלת צביון דתי", נמצא קרוב יחסית לעיר בני ברק ובא להקל על בעיית המחסור בדיור בקרב האוכלוסייה החרדית. כדי לענות על צורכי אוכלוסייה זו תוכננו דירות גדולות מן הממוצע ומבני הציבור מוקמו במרחק הליכה מן הדירות, על מנת לחסוך את  השימוש בתחבורה לשם הגעה אליהם. רוב גדול של הדירות נמכרו עוד בטרם החלה בנייתן. אכלוס היישוב החל בנובמבר 1998. בשנותיה הראשונות תפקדה אלעד כעיר שינה אולם המסחר והתעשייה בעיר התפתחו עם הזמן. בחודש יוני 2006  אישר שר הפנים הקצאת 250 דונמים נוספים ליישוב לצורך הקמת אזור תעשייה. קצב גידול האוכלוסייה בעיר הוא מן הגבוהים בארץ, ולכן מינה שר הפנים, בראשית 2008, ועדת גבולות לשם בדיקת אפשרויות להרחבתה של העיר. לאור מסקנות הוועדה, חתם שר הפנים בחודש יולי 2011 על צו המאפשר את הרחבת גבולות השיפוט של אלעד ב-595 דונמים. בשנת 2012 היה שטח העיר 2,5500 דונמים.

 

מֻזֵירִעָה הכפר ניצב על גבעת גיר והשקיף לעבר מישור החוף (היום בתחום העיר אלעד). ערוץ נחל מזו] שעבר לאורך שוליו הדרומיים של הכפר הפריד בינו לבין הכפר הסמוך קולה. הכפר, בו ננטש ככל הנראה במהלך המאה ה-17, ויושב מחדש במאה ה-18. ערב מלחמת העצמאות מספריו התושבים שהתגוררו בו היה למעלה מ-1,160 נפש, ברובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו על 10,822 דונם, מתוכם נרכשו 1,450 בידי יהודים. מוזוליאום רומי שניצב בסמוך לכפר הוסב למסגד, שהוקדש לאל-נבי יחיא. בתחילת המאה ה-20 עסקו חלק מהתושבים בייצור אוכפי סוסים, אך עיקר פרנסת הכפר היתה על חקלאות: גידולי בעל של דגנים, ועצי פרי בהשקיה, כולל הדרים ובננות. הכפר נכבש על ידי יחידה מחטיבת אלכסנדרוני בקרבות עשרת הימים.
מושב נחלים נוסד ב-1949 בחלק הצפון מערבי של אדמות הכפר. מושב מזור נוסד באותה השנה בחלק המערבי של אדמות הכפר. כיום אתר הכפר מיוער בעיקרו; מספר בתים עדיין עומדים על תילם, אך רוב בתי הכפר נהרסו עד היסוד. שיחי צבר וטרסות אבן נראים בשטח.
על חורבות הכפר הנטוש אל־מזיריעה על פני כעשרים דונמים בשוליים המערביים של שלוחה נמצא אתר ארכיאולוגי. באתר אבני גוויל פזורות ואבני גזית (מידותיהן עד 2×0.8 מ׳), משקופים (1.6×0.8×0.6 מ׳ בממוצע), חלקי רצפת פסיפס ומתקנים חצובים במחשופי סלע. אחד המתקנים הוא משטח מפולס (7×6 מ׳), שבמרכזו מעין אגן רבוע (1×1 מ׳) ובמרכזו שקע. קרקעית המתקן טוחה. מדרום למתקן זה – בורות מים. בבורות בדיקה אחדים, שנחפרו באתר, נמצאו אבני בניה וכן מילויי עפר, שבתוכם חרסים ואבני פסיפס.
אתר מזור (נקרא גם אל-מזיריעה; מזרעה), מס' 260, מפת ראש העין 78, הסקר הארכיאולוגי של ישראל

 

מאוזולאום מזר

מקם א-נבי יחיא ידועה בשם מאוזולאום מזור. זה מבנה רבוע בראש גבעה, מדרוס־מערב לכפר הערבי הנטוש אל־מזיו־יעה (היום תחום אלעד). הוא נמדד ושורטט על־ידי אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ־ישראל (PEF), שסיירו באתר בשנים 1872, 1873; חפירות בדיקה ערכו באתר י' קפלן ואחרים בשנים 1964, 1983.
המבנה (10.2×9.4 מי, גובהו בחזית 4.8 מ׳) השתמר כמעט בשלמות; הובחנו בו שני שלבים. נראה שהוא הוקם בימי דיוקלטיאנוס (סביב שנת 300 לסה״נ) או בימי יוליאנוס הכופר. הוא כלל מתחילה שני חדרים בבניה פשוטה: חדר רבוע (5.7×4.8 מ׳), שיועד לקבורה בסרקופגים, וחדר מלבני (5.7×2.04 מי) להטמנת אפר של נפטרים, אולי עבדיו של בעלי המקום, בכוכי קולומבריה מלבניים. בשלב מאוחר יותר הוקם בחזית המבנה סטיו מפואר, בטעם קלאסי מנוון, אשר כלל עמודים ואומנות, שהוצבו על בסיסים רבועים, וכותרות קורינתיות. האתר נתקדש בקרב הערבים משנקבר בו הקדוש נבי יחיא, ובתוך החדר הרבוע נבנה מחרב מגבס, שטויח בשכבה דקה של טיח אדמדם. במבנה ובסביבתו נמצאו קבורות מוסלמיות רבות, מהן מאוחרות.
בסביבת המאוזוליאום, בשטח של כשני דונם, נמצאו שרידים אלה: בור מים רבוע, חצוב וטוח (4.2×4.2 מ׳, עומקו 3.6 מי), שהיה מכוסה בלוחות אבן, במרחק 16 מ׳ מצפון למבנה. הדליה נעשתה מפיר, שנחצב במרחק 4.5 מ׳ מדרום לבור והיה קשור אליו במנהרה. בור מים נוסף אותר במרחק 43 מ׳ מצפון־מערב למבנה; מצפון לבור – פיר דליה. בור מים שלישי נחצב בקרבת המאוזוליאום ממערב. במחשופי סלע נחצבו תעלות, שהוליכו מי נגר אל הבורות. מחצבה (5.4×47 מ;, עומקה 1.6 מ׳) במרחק 33 מ׳ מצפון־מזרח למבנה. שני קברי פיר מלבניים ממזרח למבנה. באחד מהם (0.95×0.73 מ׳, עומקו 2.3 מ׳) הוחל בחציבה בדפנות ליצירת מקמרים. בקבר השני(2.13×0.9 מ׳, עומקו 1.4 מ׳) נחצב בתחתית שקע להנחת הנפטר.
במקום נמצאו חרסים מן התקופות הרומית־הביזנטית והערבית הקדומה
אתר מס' 263, מפת ראש העין 78, סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

גבעת כ"ח הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חבל מודיעין והוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן. היישוב נקרא על שם עשרים ושמונה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו על כיבוש הכפר הערבי קולה שישב במקום ממזרח למקום עד למלחמת העצמאות. בשנת 1962 הצטרפו למושב 14 משפחות שעלו מקוצ'ין בשנת 1954 למושב עלמה, ומשם הגיעו לגבעת כ"ח. תחילה התקבלו בחשדנות, על ידי עולי תימן, אולם מאוחר יותר, השתלבו בחיי הקהילה והמושב.

*****

קטע רביעי,
רכיבה מנהלתית
מגבעת כ"ח מערבה,
חציית מסילת הברזל,
השדות בין גבעת כ"ח ובני עטרות
בשוליו הצפוניים של היישוב בני עטרות
חציית צומת בני עטרות
קטע קצר בשולי כביש 461 עד הכניסה ליהוד
עקיפת יהוד ממזרח ומצפון
מעבר לסביון והלאה חזרה לגני תקווה

 

מאחר והרכיבה בקטע זה מנהלתית לא התעכבנו.
על המקומות בקטע זה ניתן לקרוא בהרחבה בתיעוד שלושת הטיולים הקודמים
– מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות (מאי 2016)
– בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים (מרץ 2016)
– בין בני עטרות ומקורות נחל הירקון והלאה לאורכו (ספטמבר 2015)

*****

סוף דבר

הטיול הסתיים אחרי ארבע שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה עצירה.

היה זה עוד טיול נעים עם חבריי יונה ומיכאל במרחב שבמזרח מטרופולין תל אביב באזור הגאוגרפי שנקרא מישור חוף דן שזהה במהותו לשרון.

החידוש הפעם היה הדיווש בגבעות ממזרח לקיבוץ נחשונים שהן חלק ממערב השפלה הצפונית. 

בשני חלקים במסלול רכבנו במרחב העירוני: בהתחלה בגני תקווה ובסיום ביהוד, סביון ושוב גני תקווה.

הגורם המרכזי שהכתיב את מהלך המסלול היה הצורך לתמרן ולחצות בגשר עילי או מעבר תחתי או בדרך חוצה את קו מסילת הברזל, את כביש 6 ואת כביש 444, 

חלק ניכר מהמסלול עבר בשטחים הפתוחים, בין השדות, הפרדסים, כרמי הזיתים והמטעים של היישובים הכפריים. בתוך ובשולי חלק מהם עברנו.

במהלך הטיול פגשנו אנשים רבים שטיילו באזור: רצים, מטיילים ברגל, רוכבי אופניים, רוכבי אופנועים ופרשים על גבי סוסים. יונה הכיר חלק מהם.

היה זה טיול קיץ נעים בסיומו זכינו לאירוח ארוחת בוקר אצל עדה ויונה. היה שווה ובעיקר טעים!!!

****

תודה

ליונה על היזמה, ההובלה שיחד עם עדה ארחו אותנו לאורחת בוקר