ביום שישי (17/3/2017) הסתיימה חופשת המחלה שלי ש"קפצה" עלי בעיתוי גרוע לפני חודשיים בעיצומה של עונת הפריחה. ביום זה חזרתי לשגרת הטיולים הכוללת רכיבה, צילום וכתיבה.

 

יצאתי לטייל עם חברים אהובים: יונה בקלצ'וק, מיכאל סופר, עמיקם פרייס, עמית פינקלשטיין וחיים רובינצ'יק.

 

בשעת בוקר התכנסנו במושב נתיב העשרה בביתם של לימור ובני ברייר שהוא בן דודי. הם ארחו אותנו לקפה ומאפה טרם היציאה לדרך.

 

******

מסלול הטיול
באזור המשתרע בין כביש החוף במזרח ובין חוף הים במערב

ממושב נתיב העשרה גלשנו לשמורת חולות כרמייה. דשדשנו מעט בחולות
שלוש פעמים ניסינו להגיע לאפיק נחל שקמה בדרך ללא מוצא .
רכבנו על הסוללה של מאגר שקמה
עקפנו את בסיס הדרכה של פקוד העורף
הגענו לחוף זיקים ושם עצרנו להפסקה 
אחריה פנינו מזרחה לעבר דרך נוף נחל שקמה.
חלפנו בפאתי הקיבוצים זיקים וכרמיה  
שוב חצינו את שמורת כרמיה.
המשכנו בין שדות הקיבוצים כרמיה ויד מרדכי.
חצינו את כביש החוף
הגענו למבנה תחנת הרכבת דיר סנייד וגשר מסילת הברזל החוצה את נחל שקמה.
לסיום רכבנו עוד קטע לאורך הגדה הצפונית של נחל שקמה.

 

 

******

האזור הגאוגרפי
בקצה הדרומי של מישור החוף הדרומי

חולת החוף הדרומי המשיקים למישור פלשת

מרחב צפון "עוטף עזה"

 

בעבר אזור חולות בו שני יישובים בלבד

 

תקופת המנדט הבריטי מרחב נפת עזה

שני עשורים ראשונים הספר מול רצועת עזה בשליטת מצרים

מרחב המורד התחתון של נחל שקמה בסמוך לשפך הים

 

המונח "מרחב שקמה" מתייחס לרצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.

 

 

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

 

******

המקומות והמראות

נתיב העשרה

נְתִיב הָעֲשָׂרָה  הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים והוא חלק מהמועצה האזורית חוף אשקלון אוכלוסייתו עומדת על כ-1000 איש.. ראשיתו של המושב בשנת 1973. בשנה זו הוקם המושב נתיב העשרה כהתיישבות בחבל ימית, ובפינוי חבל ימית הוא נהרס, והוקם מחדש במקומו הנוכחי בשנת 1982. בשנה זו עלו 70 משפחות מחבל ימית על הקרקע בגבעה הצופה לים, היא מקומו הנוכחי של המושב.
מקור השם הוא אירוע אשר קרה ב-8 ביולי 1971 בו מסוק יסעור של חיל האוויר טס ליד אל עריש כשעל סיפונו שלושה אנשי צוות אוויר ושבעה חיילי יחידת לוחמה אלקטרונית ששבו ממשימה מבצעית. המסוק טס בגובה נמוך מעל פני הים והחל בפנייה צפונה תוך כדי ביצוע הנמכה. בעת ההתיישרות הבחינו הטייסים בשיעורי הנמכה והטיה חריגים וביצעו נוהל חירום על מנת להיחלץ מההנמכה. בעת ניסיון החילוץ המסוק פגע במים והתרסק, עשרת אנשי הצוות והחיילים נהרגו. השם בא להנציח את עשרת ההרוגים: סמל גינגולד יצחק ("איציק"), סמל זלצהנדלר מאיר, סמל ישינסקי גיורא יואל, רב טוראי מוצפי רפאל, סמל נברה גדי, סמל נודל ישראל, סגן עמית (הירשמן), יחיאל ("צ'יכו"), סגן קינן (קאופמן) אביב, סגן שגיא (סגלצ'יק) שרגא, סגן תמיר (כצלנסון) דוד דב,
המושב נחשב אחד המושבים הטובים והאיכותיים בישראל , הקרבה לים, מראו היפה של המושב, הקרבה היחסית לת"א (62 ק"מ בסך הכל) לכן מאז הקמתו נמשכו אליו אנשים רבים. בראשית שנות ה-2000 ובמיוחד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, ירד ערכו.  היישוב הווה (ועדין מהווה יום) מטרה לרקטות קסאם ופצצות מרגמה, וכן לירי נק"ל ומטענים מצד הפלסטינים. רקטת קסאם שפגעה בבית ביישוב ב-14 ביולי 2005 גרמה למותה של דנה גלקוביץ', בת 22. לאחר נסיגת צה"ל מרצועת עזה במהלך אוגוסט וספטמבר 2005, המושב הוא היישוב הקרוב ביותר לגבול החדש (מרחק של כ-100 מ') וסובל משינוי מהותי באורח החיים לעומת התקופה שטרם יציאת צה"ל מהרצועה. ב-18 במרץ 2010 נהרג מרקטת  קסאם פועל תאילנדי שעבד ביישוב.
בקיץ 2005, ערב יישומה של תוכנית ההתנתקות מרצועת עזההעלתה הרשות הפלסטינית תביעות טריטוריאליות על שטחים "כבושים" מצפון וממזרח לרצועת עזה בתוך שטח מדינת ישראל הריבונית. בשטחים אלה נכלל בין היתר גם היישוב נתיב העשרה. בדצמבר 2012, חמאס יצא בתביעה טריטוריאלית דומה כלפי ישראל. טענת ממשלת חמאס שאינה מקבלת את קו הגבול הקיים כיום בין רצועת עזה לישראל, והיא דורשת נסיגה ישראלית לקו הפסקת האש משנת 1949 ("הסכם רודוס"). על פי הפרשנות הפלסטינית שטח רצועת עזה צריך להיות גדול יותר בכ-200 קמ"ר בתוך שטח ישראל.

 

שמורת חולות כרמיה

שמורת כרמייה ממוקמת בין קיבוץ כרמיה בצפון וקבוץ יד מרדכי בדרום. השמורה הוכרזה ב-26 בנובמבר 1969, על שטח של 410 דונם. בכל רחבי השמורה פזורים שרידים של מבני מגורים ומתקנים חקלאיים המהווים את עיי הכפר הערבי הנטוש מזמן מלחמת העצמאות "חירבייה". הקרקע החולית, מי התהום הגבוהים והאפשרות לניצול ישיר של מי השיטפונות מאפיק נחל שקמה העובר בשמורה, תרמו לפיתוח חקלאות ענפה שכללה בוסתנים וכרמים, בהם עצי רימון, גויאבה, שקמה, תאנה ועוד. באופן מסורתי, החלקות החקלאיות בכפרים תוחמו ע"י חצבים ומשוכות צבר. חמש בארות הבנויות אבן כורכר מפוזרות ברחבי השטח. במרכז השמורה נמצאת באר, ולידה בריכת אגירה גדולה ממנה הובלו המים בתעלות היצוקות מבטון למרחקים של מאות מטרים. בשמורה ניתן למצוא בעלי חיים המותאמים לסביבה החולית כגון מיני זוחלים (שנונית חולות, נחושית עינונית) ומכרסמים (גרביל חולות, ירבוע מצוי) ומינים נוספים שאינם קשורים דווקא לסביבה זו (צבי א"י, חתול ביצות, חיוויאי ואחרים).
בחולות צומחים צמחים אופייניים רבים, כמו לענה חד-זרעית ומשיין גליליני, ומספר מינים בלעדיים לארץ – שום תל אביב, גלונית (בלוטה) פלישתית, תורמוס ארץ-ישראלי, קיפודן פלישתי, ציפורנית אשקלון, סביון יפו, ועוד. בולט כאן ריכוז פריחה גדול של חצב מצוי – מאות פרטים הפורחים בחודש ספטמבר. הרכב הצומח כולל, נוסף לצמחי האזור הים-תיכוני, גם חדירה של מינים מדבריים, כמו חורשף צהוב, עירית צרת-עלים, דנתוניית החולות, מחטנית משובלת, חומעה מגוידת ומלענן מנוצה.
מהצמחייה הטבעית, בולטים כאן עץ השיטה המלבינה (עץ נדיר בארץ ממוצא אפריקאי), ורותם המדבר. בשקעים שבחולות, ובקרבת אפיק נחל שקמה, גדלים קנה מצוי, קנה-סוכר גבוה ולכיד הנחלים. לאפיק נחל שקמה חדר גם העץ הפולש שיטה כחלחלה, שהתפשט בתחומי מאגר שקמה שבמורד הנחל.

 

 

 

מאגר שקמה

מאגר שקמה – מפעל נחל שקמה הוא מפעל אזורי לאספקת מים שהקימה "מקורות" בשנת 1958. זה היה מפעל החלוץ לתפיסת מי שיטפונות ולהחדרתם לאקוויפר החוף. המאגר, המנקז שטח בן 750 קמ"ר, מסוגל לאגור מים בנפח שישה מיליון מ"ק. המאגר מעשיר את מי התהום בכמות של שלושה מיליון מ"ק בשנה בממוצע. לאחר שיטפון בנחל שקמה, נשאבים מי המאגר ומוזרמים בתעלה פתוחה אל שדות חלחול בחולות שמדרום לאשקלון. החול מסנן את המים ומשפר מאוד את איכותם. המים המופקים בקידוחים בסביבה הם באיכות טובה מאוד. 
אורכו של סכר מאגר שקמה הוא כקילומטר. במרכזו נמצא מגלש בטון, המאפשר לעודפי מים לזרום מבלי לפגוע בסכר. זרימת עודפי המים יצרה לנחל אפיק חדש, צפוני מעט מהאפיק המקורי. בחורף גשום, למרות השאיבה, נותרות במאגר כמויות מים נכבדות. עופות מים, כגון ברכיה, אגמית, מיני אנפות ומיני שלדגים, ציפורי שיר ועופות דורסים נמצאים כאן במספרים נכבדים.

 

 

 

מחנה זיקים

מחנה זיקים משמש כיום את בסיס הדרכה פקוד העורף. המחנה המקורי היה קטן יותר ונבנה לאחר מלחמת ששת הימים ושימש כבסיס אימונים של יחידת הצליחה של חיל ההנדסה. בסוף שנות ה-80' פורקה סופית יחידה זו ומחנה זה היה בשימוש מועט והוחזק על ידי אחת היחידות של המערך הלוגיסטי. במחצית שנות ה-90', במסגרת יישום הסכמי אוסלו ופינוי חלק מבסיסי  צה"ל מהגדה המערבית הועבר למחנה זיקים בסיס הטירונים בה"ד 4 מבית אל.
בספטמבר 2007 מאז תחילת ירי הקסאם על ידי החמאס, נורו טילים לעבר מחנה זיקים. לא פחות מ-67 חיילות וחיילים נפגעו – ארבעה מהם באורח קשה, שבעה בינוני, כ-20 קל והשאר לקו בחרדה. מייד לאחר מכן, עם קשר ובלי קשר,  סגן הרמטכ"ל הורה לפנות את הטירונים מהבסיס הגדול שנפגע בעבר מקסאם, עד סוף שנה זו כלומר עד ראשית 2008. בצבא טענו שלמהלך אין קשר לאיום הרקטות וכי במקום יוצבו חיילים אחרים. מנגד, מפקדים בבסיס טוענים שמדובר ב"החלטה צורמת" ואומרים כי "הדבר מעיד על מגמה של צה"ל לצמצם ככל שניתן שהותם של חיילי מפקדה בעוטף עזה. לאחר פינוי קורסי הטירונות המחנה נמסר לפקוד העורף לשימוש בסיס ההדרכה וההכשרה של חיילי הפקוד.

שמורת חולות זיקים

חולות זיקים הם השריד העיקרי שנותר מחולות אשקלון, חולות רחבי ידיים שהשתרעו עד שנות ה- 50' על פני שטח נרחב בין העיר אשקלון ונחל שקמה. חלקים ניכרים משטחי החולות פינו את מקומם לאזור תעשייה, כבישים ומתקנים כמו תחנת הכוח רוטנברג ומכלי דלק. השמורה הוצעה בעבר בשטח של 7,800 דונם, בין חוף הים במערב לקיבוץ מבקיעים במזרח, אולם לחצי פיתוח כבדים הביאו לצמצום שטח השמורה המתוכננת, כך שהוא משתרע על פני נתח קטן מהשטח, בין תחנת הכוח רוטנברג בצפון לנחל שקמה בדרום.
חולות זיקים הם חלק מחולות מישור החוף הדרומי, המהווים ציר חדירה של מינים ממוצא סהרו-ערבי צפונה, אל התחום האקלימי הים תיכוני. כאן מתקיים מפגש בין מיני צמחים ובעלי חיים המצויידים בהתאמות לתנאי היובש הקיצוניים של המדבר, עם מינים ממוצא ים – תיכוני או אירופי. בשמורה ניתן למצוא את רותם המדבר הפורח בחודשים ינואר-פברואר בניחוח משכר, את הלענה החד-זרעית, את התורמוס הארץ ישראלי ועוד. מבין בעלי החיים הנפוצים בשמורה נמנים יונקים כגון גרביל חולות וירבוע, שועל מצוי, צבי ארץ ישראלי וארנבת השדה, זוחלים כגון צב יבשה מצוי, נחושית חולות ושנונית חולות.
בית הגידול החולי ייצג בעבר את מישור החוף של ארץ ישראל. שטחי החולות צומצמו ביותר בשנים שמאז קום המדינה: חלקם שמשו חומר גלם חיוני לבנייה, ועל רובם נבנו ערי החוף של ישראל, נסללו כבישים, נבנו מרינות, בסיסי צבא ונמלי ים. רצועת חולות מישור החוף, על אף תחושת המרחבים, הינה בית גידול הנתון ללחצים ולאיומים, ולמעשה זהו בית גידול בסכנת הכחדה. לכן ישנה חשיבות רבה לשמירה על האזורים שנותרו כשמורת טבע.
חוף זיקים, בהיותו כמעט בלתי מופרע, מהווה חוף חשוב להטלת הביצים של מיני צבי הים, המצויים בסכנת הכחדה. לכן, בעונת הטלת הביצים והגחת צבוני הים (אמצע מאי – אמצע ספטמבר), יש להימנע מקיום מסיבות רעשניות ומדורות על חוף הים.
שביל מסומן כחול יוצא ימינה מכביש הגישה לחוף הים, כשני ק"מ וחצי אחרי קיבוץ זיקים ומגיע עד לשפך נחל שקמה סמוך לחוף המוכרז. לאורך השביל ניתן ליהנות מצמחיית החולות ומעקבות בעלי חיים, ממשחק בדיונות, מהנוף הבתולי ומהאוויר הפתוח, ולסיים בחוף הים

חוף זיקים

הקיבוצים הסמוכים: זיקים וכרמיה

 

קיבוץ זיקים שיוסד ע"י גרעין של עולים מתנועת השומר הצעיר ברומניה, במטרה לחזק את אחיזתה של מדינת ישראל בקו הגבול עם מצרים ורצועת עזה. הקבוץ נמצא בתחום המועצה אזורית חוף אשקלון.
קיבוץ זיקים נוסד ב-1 בינואר 1944 בהחלטת הסמינריון הראשון של תנועת השומר הצעיר ברומניה לאחר שחרורה מידי הנאצים על ידי הצבא האדום. שנה וחצי לאחר ייסוד הקיבוץ בבוקרשט, ב-1 ביולי 1945 יצאה לדרכה לארץ הפלוגה הראשונה וב-1 באוגוסט אותה שנה, יצאה הפלוגה השנייה. שתי הקבוצות הללו היטלטלו בדרכי אירופה בגניבת גבולות ולאחר חצי שנת נדודים בדרכים, הגיעו שמונה מהם, על סיפון ספינת המעפילים "חנה סנש", לחוף נהריה, ב-25 בדצמבר 1945. השמונה נשלחו לקיבוץ שמיר להכשרה. ב-14 במאי 1946 הגיעו ארצה 30 חברי זיקים על סיפונה של ספינת המעפילים, מקס נורדאו. אלה הצטרפו לקבוצה הראשונה בשמיר ובכך, למעשה, נוסד הגרעין הראשון של קיבוץ זיקים בארץ ישראל. ב-29 ביולי 1946 הגיעו 30 חברים נוספים על סיפונה של אוניית המעפילים "הגנה". היו אלה המעפילים האחרונים שלא גורשו לקפריסין והם נשלחו לקיבוץ עמיר והצטרפו למעפילים הקודמים להם אשר ישבו בשמיר השכן. בראשית 1947 המצב הוא כדלהלן: שני גרעינים נמצאים בקיבוצים "שמיר" ו"עמיר", גרעין אחד במחנה עתלית וגרעין נוסף בגירוש קפריסין. בנוסף, בתקופה זו עדיין שהו ברומניה כ-70 חברים, בעבודת התנועה ובהנהגתה. במאי 1947 יצאו ראשוני החברים, כמקובל באותם ימים, להתיישבות במושבה – ברחובות. במקביל נשלחה קבוצה לעזרת קיבוץ רוחמה. לאט החלו להתרכז מרבית חברי הקיבוץ ברחובות כולל חברי הגרעין שגורשו למחנות המעצר בקפריסין והועלו משם.
ב-14 בפברואר 1949, ט"ו בשבט התש"ט, ביום בו התכנסה לישיבתה הראשונה הכנסת, עלה קיבוץ זיקים על  הקרקע על אדמותיה של משפחת עלמי (בעבר כפר הרבייה שנחרב במלחמת העצמאות), בנקודה בה הצטלב גבולה הדרומי של מדינת ישראל עם חוף הים התיכון. עוד בתקופת הישיבה ברחובות וכן לאחר העלייה על הקרקע ובמקביל בקבוצת ההכשרה במשמר העמק, סבל הקיבוץ מפילוג רעיוני מצד קבוצת מיעוט קומוניסטית. לאחר מאבק פנימי, גורשו מהקיבוץ ומקבוצת משמר העמק כ-29 חברי מק"י, וחברים רבים נוספים העדיפו לעזוב את הקיבוץ. למעשה החל בקיבוץ תהליך של התפוררות חברתית. על מנת "להציל את המצב" החליט "הקיבוץ-הארצי" לשלוח לקיבוץ גרעין של יוצאי תנועת "השומר הצעיר" באנגליה. גרעין זה החל להתרכז בזיקים לאחר תקופת הכשרה בקיבוץ "עין החורש" במחצית השנייה של שנות החמישים. במקביל הוחלט ב"קיבוץ הארצי" להפנות לזיקים גם גרעין ישראלי גדול – גרעין "שומריה", אשר כדרך אותם ימים, היה מחולק לשני גרעינים, א' ו- ב'. ראשוני גרעין "שומריה" החלו להגיע לזיקים בשנת 1954. במקביל נמשכה עזיבת רבים מהמייסדים ועד מהרה היה צורך להוסיף השלמות לקיבוץ. במחצית הראשונה של שנות השישים הגיע גרעין "עינת", אף הוא גרעין ישראלי ופחות או יותר באותה תקופה החלה קליטת יוצאי תנועת "השומר הצעיר" ותנועות קרובות לה מארצות דרום-אמריקה. ראשונים היו הברזילאים ובעקבותיהם חברים מארגנטינה ואורוגוואי.

 

מקור השם זיקים: פרופסור מיכאל הרסגור היה בצעירותו חבר הקיבוץ, וזה שהעניק לו את שמו, בציטוט מתשובת ה"דקבריסטים" למכתבו של פושקין אליהם, האומר (בתרגום לעברית): "מזיקים תצא להבה". גרסה אחרת רואה בשם זה סימן להשפעת הקומוניזם במזרח אירופה וכי השם הוא תרגום עברי לשם עיתונו של לנין – "זיקים"

כלכלת זיקים מבוססת על שני תחומים עיקריים: א. תעשייה – מפעל "פולירון" המייצר מזרונים אורטופדיים ומוצרי שינה; מפעל "פולירית" המייצר מוצרים מפוליאוריטן בטכנולוגיית הזרקה. ב. חקלאות – רפת גדולה ומודרנית שבנייתה (במסגרת הרפורמה בענף החלב) מושלמת בימים אלו; מטע האבוקדו מהמובילים בישראל ומטע סברס; גידולי שדה בשותפות עם מושבי הנגב. בנוסף, לזיקים מרכז לרפואה משלימה הנקרא "היפר טבע", המצוי באשקלון; מוסך לטיפול בכל סוגי הרכב ועוד מספר ענפים קטנים.

***********

כרמיה שייך לתנועה הקיבוצית ובעבר לקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה האיזורית חוף אשקלון. הקיבוץ נוסד ב-20 באפריל 1950 והוקם על ידי גרעין נח"ל של השומר הצעיר מתוניס ומצרפת.  הקיבוץ נקרא על שם הכרמים המצויים בסביבת היישוב בתוספת עברות הצליל של הכפר הערבי הסמוך ח'ירביה.
בשנים הראשונות סבל הקיבוץ ממסתננים  שעסקו בעיקר בגניבות, ולאחר מכן, במסגרת הפדאיון, גם במעשי טרור. בשנים אלו נקבע הקיבוץ, על ידי הסוכנות היהודית כמשק מטעים, אשר ברובם מלבד הפרדס לא התאימו לאדמות ולאקלים ונכשלו.  בשנת 1952 פרץ מאבק פוליטי קשה בתוך מפ"ם. 22 חברים שהזדהו עם סנה, הוצאו אז מהקיבוץ לא לפני שפתחו בשביתת רעב והביאו את הקיבוץ למשבר. ב-1954 הגיע הגרעין הישראלי "גדיש" לחיזוק הקיבוץ, ואחר כך הגיעו כמה גרעינים מארגנטינה, ממרוקו ומישראל, כולם יוצאי תנועת הנוער השומר הצעיר. כמו כן הצטרפו לקיבוץ לא מעט בודדים. עם השנים, המשק החקלאי התבסס על רפת, שהיא מהמצטיינות בארץ עד היום, על לול הטלה שנסגר מחוסר כדאיות, ועל גידולי שדה מגוונים ופרדס.
בשנת 1972 הוקם בקיבוץ מפעל "שמיכות כרמיה", והתפרסם בארץ בעיקר בשמיכות האיכות שלו. בשנות השמונים פגע משבר הקיבוצים גם בקיבוץ. המפעל  נמכר וחלק גדול מהפרדס נעקר . גידולי השדה התאחדו עם ענפים חקלאים מהקיבוצים שבסביבה ומתמודדים עד היום בקיצוצי המים ובמאבקי השוק הישראלי. בשנות התשעים המאוחרות עבר הקיבוץ תהליך מסודר של הפרטה. תהליך זה עדיין לא הסתיים. בשנת 2002, נחנך במקום "בית הבנים", להנצחת 6 החברים-בנים שנפלו במלחמות ישראל.
לאחר פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות הוקמה בקיבוץ שכונה עבור המפונים, בינתיים רובם עזבו ואת הדירות רכשו חברי שכונת הכרם . מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות סובל הקיבוץ מירי רקטות קסאם.ב 2010 נבנו בקיבוץ חדרי ביטחון לכל בית בקיבוץ.
כיום הקיבוץ מקבל לבתי הילדים ילדים מאשקלון והסביבה וכל החדרים הפנוים מושכרים. רבים מחברי הקיבוץ עובדים מחוץ לקיבוץ. מצבו של הקיבוץ משתפר והולך תוך הקטנת ההוצאות וגידול ההכנסות מענפי המשק ובעיקר מהרפת המצוינת וכן מהכנסות החברים העובדים בחוץ, ומהשכרת החדרים הפנויים. ילדי הקיבוץ מתחנכים בקיבוץ יד מרדכי, בבית הספר היסודי "חופים" ובתיכון "מוסד שקמה".

 

 

הכפר הרביה – אתר הכפר התקיים עוד בתקופה הכנענית, והיה מוכר גם לצלבנים, שקראו לו פוֹרְבּי. הגיאוגרף הערבי יאקוּת אל-חמאוי שחי במאה ה-13 כינה את הכפר פירביה. בהרביא התקיים קרב מכריע ב-1244 בין כוחות מוסלמים וכוח משולב של צלבנים ומגויסים מוסלמים מסוריה; הקרב נחשב שני בחשיבותו אחרי קרב קרני חיטין מ-1187.
בשלהי תקופת המנדט התגוררו במקום  2,240 תושבים מוסלמים. במרכז הכפר ניצבו מסגד ובית ספר יסודי.
אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 22,312 דונם, מהם נמכרו 1,226 ליהודים. מי הגשם במקום הספיקו לקיום חקלאות, ומי התהום היו קרובים לפני הקרקע. תושבי הכפר גידלו דגנים, הדרים, ענבים בננות וקני סוכר. כמה חורבות בכפר הצביעו על היותו מיושב בתקופות קדומות, כולל שרידי מגדל. בדרום הכפר היו שרידי מצודה צלבנית.
הכפר נכבש במלחמת העצמאות בסוף מבצע יואב בתחילת נובמבר  1948  מעט אחרי כיבוש העיירה אל-מג'דל הסמוכה מצפון.
על אדמות הכפר הוקמו הקיבוצים זיקים וכרמיה, ב-1949 ו-1950 בהתאמה. קיבוץ יד מרדכי, אשר הוקם ב-1943, התפשט בהמשך על אדמות הכפר. מסגד הכפר, אשר הוסב למחסן, ובית מגורים הם הבניינים היחידים ששרדו מהכפר. באתר גדלים פרא שיחי צבר, שיחי בר ועצי שקמה. באדמות הסמוכות מגדלים חיטה, אבוקדו וגידולים נוספים.

 

 

דרך נחל שקמה

מתחם דיר סנייד לאורך ציר הרכבת

המבנים מדרום לצפון:
גשר מעל נחל שקמה (כ-100 מטר מדרום לתחנה);
המבנה הראשי של התחנה + מבנה נוסף המחובר אליו.
שני מבנים עשוים אבן ומגודרים.
מבנה אבן בודד המרוחק כ 80 מטר מצפון לטחנה. ייתכן ששימש למגורי מנהל התחנה. גם מבנה זה מגודר.
בניין שירותים בחלק הצפוני של התחנה.
גשר הרוס מעל נחל עובד (כ-500 מטר מצפון לתחנה)

 

 

תחנת הרכבת דיר סניד היא תחנת רכבת היסטורית לנוסעים ולמשא שהוקמה על ידי הרכבת המנדטורית ושימשה גם את רכבת ישראל עד שנת 1973. שרידי התחנה, שלושה מבנים, שוכנים מזרחית לנתיב העשרה ולכביש 4, סמוך לרצועת עזה.
באפריל 1917, ימי מלחמת העולם הראשונה, החלו התורכים לבנות מסילת ברזל לעבר עזה. המסילה, עברה ליד הכפר דיר סנייד והגיעה עד בית חנון. מדיר סנייד יצאה שלוחה של מסילה לבסיסי התורכים שבאל-הוג' (סמוך לשדרות של ימינו).
בימי מלחמת העולם הראשונה לאחר שכוחות הממלכה המאוחדת (נקרא "חיל המשלוח המצרי") כבש את דרום הארץ בשנים 1916 – 1917 הם סללו מסילת ברזל מקנטרה שעל תעלת סואץ לעבר ארץ ישראל הם ניצלו את מסילת הברזל התורכית, אך הסיטו את התוואי מדיר סנייד ללוד.  תחנת הרכבת פעלה על קו קנטרה-חיפה ושימשה לנוסעים ולמשא גם יחד. דרומית ובסמוך לתחנה עברה המסילה על גשר מעל נחל שקמה (בערבית: ואדי חסי). לצורך הקמת המסילה הקימו הבריטים גדודי עבודה שהורכבו מעובדי כפייה מצריים. הבריטים כינו את העובדים בשם "ג'יפוס". תחנת הרכבת המנדטורית בדיר סניד הוקמה דרומית לכפר הערבי דיר סניד ונחנכה ב-1 בנובמבר 1920.
בסמוך לתחנה פעל בסיס אימונים גדול של הצבא הבריטי. בימי מלחמת העולם השנייה היה בו מצבור תחמושת גדול מאוד. אחריה הוא פורק. בימי מלחמת העצמאות כבר לא היה קיים.
לאחר מלחמת העצמאות (עם ניתוק המסילה לרצועת עזה) נסגרה התחנה לשירות נוסעים והמשיכה לשרת רכבות משא. ב-1950 החליט משרד התחבורה לשנות את שם התחנה ל"יד מרדכי". אחרי מלחמת ששת הימים ופתיחת קו הרכבת תל אביב-עזה נפתחה התחנה גם לרווחת פועלי רצועת עזה וגם לנוסעים מתל אביב שהמשיכו מעזה לסיני. בשנת 1973, עקב סגירת קו הרכבת לסיני דרך עזה נסגרה תחנת דיר סניד סופית.

 

 

דיר סנייד – הכפר בין ואדי אל-עבד (נחל עובד) שמצפון לואדי אל-חסי (נחל שקמה) שמדרום. תחנת הרכבת שבמקום וקרבתו של הכפר לכביש החוף סיפקו לו גישה נוחה לעזה ולאל-מג'דל. החלק הראשון של שם הכפר, שמשמעו מנזר, מרמז על נוכחות נוצרית בכפר בעבר. בשלהי תקופת המנדט התגוררו בכפר כ-730 תושבים , ואדמותיו השתרעו על 6,081 דונם, מהם נרכשו 483 בידי יהודים. ב-1945 נפתחו בכפר מספר חנויות ובית ספר, בו למדו 63 תלמידים. שמונה בארות שנחפרו באזור סיפקו מים לכפר, שכלכלתו התבססה על חקלאות, כולל גידול דגנים, הדרים, בננות וירקות. מסחר היה מקור הכנסה נוסף עבור כמה מהתושבים.
מעט אחרי ה-15 במאי 1948 נאבקו כוחות ישראל ומצרים על שליטה בכפר דֵיר סֻנַיְד ובקיבוץ יד מרדכי הסמוך. הקרב הסתיים בניצחון מצרי ונטישת יד מרדכי. הכפר דיר סנייד נכבש במבצע יואב בסוף אוקטובר 1948.
על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. קיבוץ יד מרדכי נוסד ב-1943 מצפון לאדמות הכפר.
בניינים נטושים ומוזנחים – שרידים מתחנת הרכבת – הם כל שנותר כיום מהכפר. גשר אבן עליו עברה מסילת הברזל נמתח מעל ואדי ועובר ארבע תעלות מעוגלות. שיחי צבר, עצי אקליפטוס ושיחים קוצניים גדלים באתר הכפר, והאדמות שמסביב מעובדות.

 

*****

סוף דבר

היה זה הטיול שהתנהל בנחת ובאווירה נינוחה
הטיול  נמשך שלוש וחצי שעות ומתוכן יותר משעה עצירות,
גם להסברים קצרים על האתרים והמקומות.
הכרנו חבל ארץ בספר שעבר תהפוכות רבות.
לאורך כל מסלול הרכיבה נהינו מפריחת האביב שהיא בעיצומה
יפה הוא שילוב הצבעים השולטים בנוף: ירוק, צהוב וחום.

******

תודה

ללימור ולבני על האירוח הלבבי והעוגיות הטעימות
לחבורה החביבה, האוהדת  והתומכת שמסייעת לי לחזור לשגרה

 

 

 

 

 

 

 

ביום שלישי (28/2/2017) בזמן פגרת הרכיבה,  בסוף יום טיול בצפון הגעתי בשעת ערב לחיפה ושם פגשתי את חברי אדוארדו אוקסמן (הקרוי אדו) שהגיע אחרי יום עבודה ופעילות ספורט.

 

נפגשנו במורד המושבה הגרמנית. שנינו היינו רעבים. אדו הסיע אותנו לבית הפלאפל והשווארמה של משה שברחוב יפו. היה לנו טעים מאוד. אין על הפלפל והשווארמה במקום הזה.

 

 

 

 

 

 

 

תודה אדו על הטיול שנולד ברגע
ושמסלולו התגלגל בלי תכנון! 

 

ביום שלישי (28/2/2017), בזמן פגרת הרכיבה, טיילתי בשמורת עין אפק עם ידידי משה כ"ץ מקיבוץ אפק.

 

עם משה ועם חברים נוספים, כבר שנה, אנחנו מטיילים במישור החוף הצפוני ובמורדות המערביים של גבעות אלונים – שפרעם ובמורדות המערביים של הרי הגליל העליון. אלה היו תשעת הטיולים עד כה:

* סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
* עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
* במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
* מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא
* בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
* לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר
* מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי
* מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה
* מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו

 

למרות שעברנו פעמים רבות ליד השמורה,  לא נכנסנו אליה. בגלל שטיול בה מחייב הקדשת זמן ובעיקר בגלל שלא לא ניתן לטייל בה עם אופניים.

 

זמן הפגרה מרכיבה יצר לנו הזדמנות מתאימה לטייל בשמורה. נכנסנו אליה בשעות אחר הצהרים המאוחרת, שהיא כמעט ריקה ממטיילים. במשך למעלה משעה וחצי הסתובבנו בנחת בין שבילה ובתצפיות שבה. כמובן שגם צלמנו. אפשר שלא?

 

********

שמורת עין אפק
כוללת

את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן

ואת האתר הארכאולוגי תל אפק.

******

מיקום: בחוף מפרץ חיפה
איתור: מעיינות מקורו של נחל נעמן 

 

שמורת עין אפק כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה המוחזקת ומתופעלת על ידי רשות הטבע והגנים הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר רמסר" בהתאם לאמנת רמסר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים.

 

 

 

*****

אודות המקום

מקור שם השמורה בתל בו נמצאו שרידים של עיר קדומה בשם אפק, שנזכרת במקרא כחלק מנחלת שבט אשר: "לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם… וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב" (יהושע י"ט). מקור השם באפיקי המים הרבים באזור (נחל נעמן).

 

הביצות שבשטחה של השמורה הן השריד האחרון לביצות שכיסו כ-20,000 דונם באגן הניקוז של נחל הנעמן. במפות מ-1799, ששרטט פייר ז'אקוטן, נקרא המקום "ביצת כורדני" (Marais de cherdani).

 

שטחי הביצות מופיעים בבירור גם במפות הקרן לחקירת ארץ ישראל מהרבע האחרון של המאה ה-19 להלן.

 

בסקר שערכו הבריטים בשנת 1920 נמצאו 35 נביעות של מעיינות. מעיינות אלה נוקזו לתעלות במהלך ייבוש הביצות, והתעלות הן שמוליכות את המים לנחל הנעמן, שממשיך לזרום צפונה לאורך 9 ק"מ, עד שנשפך לים, דרומית לעכו.

*****

בתקופת היישוב, בסוף שנות ה-30' של המאה הקודמת, לאחר הקמתם של הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק ואפק בסמוך לביצות, הוחל בייבושן, במטרה להדביר את יתושי האנופלס נושאי המלריה. הייבוש נמשך בין 1937 ל-1939.

 

 

החל מ-1960 הוחל בשאיבת מים באזור. כתוצאה משאיבת יתר, יבשו חלק מהמעיינות. ואיכות מימיהם של המעיינות שנותרו נפגעה. בשנים שחונות, נערכות בשמורה חפירות שנועדו להעמיק את גופי המים בה עד מי התהום, וכן מוזרמים אליה מים מהקידוחים הסמוכים, שכן רבים מבעלי החיים והצמחים בה אינם יכולים לשרוד ללא המים.

******

מסלול הטיול: מסלול הביצות

 

בתוך שמורת עין אפק מצויים מספר אתרים הם שעדות מוחשית לתרבויות שהתקיימו בסביבת נחל הנעמן:

טחנת כורדנא. את הטחנה הקים אותה המסדר ההוספיטלרי באמצע המאה ה-12 לערך, והופעלה מכוח מי המעיינות של עין אפק. שרידי הטחנה – יסוד שצורתו מחומש ומגלש אבן – נחשפו בשנת 1999 במהלך עבודות פיתוח באזור. כיום הטחנה מוצפת ומכוסה בסבך צמחייה.

בית חווה כורדנא. שרידי המסד של בית חווה מהתקופה הצלבנית מצויים במעלה תל אפק. במהלך השנים פורק המבנה ואבניו היו לחומר בנייה באתרים שונים באזור.

טחנת דוק (טחנת כורדני). זוהי טחנת מגלש מבוצרת, מסוף המאה ה-12. המבנה המקורי עבר שינויים והוספו לו זוגות רחיים. כיום יש בטחנה חמישה זוגות רחיים. בין מרכיבי הטחנה היה סכר באורך 625 מ' שהוליך את המים אל מגלשי הטחנה. הסכר יצר אגם לפני הטחנה, בגובה של כ-2.7 מטר. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו הטחנה והשטחים סביבה בבעלות משפחת סורסוק הלבנונית. הפעילו אותה שלושה פועלים והיא שירתה את יישובי עמק זבולון, תושבי הגליל המערבי ושפרעם. בשנת 1925 רכשה קק"ל את הטחנה.

 

 

****

המראות

 

 

 

 

שכרון זהוב הוא צמח רב-שנתי משתלשל מקירות-סלעים, במיוחד מפתחי מערות, וכן מקירות בתים וחורבות, תכופות בחברת מציץ סורי. ארסי ביותר!  הפרח יפה: גודלו 2–33 ס"מ, צורתו כפעמון קצת א-סימטרי או ככובע-כוהנים, עם שילוב-צבעים נהדר: הכותרת זהובה בעיקרה, זהוב עמוק ועשיר (יש אוכלוסיות שגונה בהן צהוב חיוור); בלועה כתם ארגמני כהה; ומתוכו עולים אבקנים בצבע סגול–ורוד שמאבקיהם תכולים. פורח כמעט כל השנה, בעיקר באביב.  הפרח מפריש צוף ומואבק על-ידי חרקים. כל הצמח שעיר ודביק מאוד, ומדיף ריח חריף. העלים גדולים, אונותיהם חדות. הגביע גדל עם הבשלת הפרי, עוטף אותו ומתקשה, ולאורכו עורקים בולטים כחוטים האורזים את הפרי. שכיח בבית-גידולו, נפוץ כמעט בכל אזורי הארץ. תפוצתו העולמית משתרעת במזרח התיכון ובארצות הים התיכון.  שימושיו ברפואה העממית חיצוניים בלבד, כמובן, לפגעי עור ולכאבי פרקים וגב. המקור 

 

היונק הגדול ביותר בשמורה הוא התאו (ג'מוס). עדרים של תאו שהובאו ממצרים בידי בדואים בני שבט ע'ורנה בתקופת השלטון העות'מאני חיו בעבר בשולי הביצות, אך נכחדו. ב-1991 הובאו משמורת החולה שבעה פרטים של תאו, במטרה לשמור על אופי האחו בחלקה הצפוני של השמורה. רעיית התאואים מונעת התפתחות של עצים באזור, ובכך נשמר האופי הפתוח, המתאים לצמחיית האחו הלח.

 

 

עריוני צהוב – גיאופיט יפה-פריחה זקוף וגבוה, בולט למרחוק, גדל לפעמים בכתמים רבי-פרטים. הוא מוכרז כצמח מוגן. מתחת לפני הקרקע מפתח הצמח ציצת שורשים מעובים, דקים משל עירית גדולה. מהם עולה גבעול תפרחת יחיד, זקוף, גבוה ובולט, גובהו 90 ס"מ ויותר, כמעט לא מסתעף. עיריוני צהוב פורח באביב, בחודשים אפריל–מאי.  תפוצתו מגוונת: שכיח בכתמים ובבודדים, בקרקע מוצפת-חורף ובבתה יבשה וגם בשולי חורש. חודר אפילו למדבר מתון בנוף סלעי. גדל ברוב אזורי הארץ, מהר הנגב ועד לגולן, ובתחומים אלה שכיח יותר בקצוות מאשר במרכז. מקור

 

יונקים נוספים המצויים בתחום השמורה הם: נמייה מצויה, נוטריות, דרבן מצוי, חתולי ביצות, חזירי בר ותן זהוב.

 

 

 

 

בשמורה עופות מים רבים, ובהם אגמית מצויה, אנפת הלילה, ברכיה, לבנית קטנה, מגלן חום, סיקסק והשרשיר. לצדם חיים בשמורה גם ציפורי שיר כגון צופיות ובולבול צהוב.

 

 

אוכלוסיית הזוחלים בפארק כוללת, לצד נחשים ולטאות גם צבי ביצה מצויים וצבים רכים.

 

 

עם הדגים בשמורה נמנים מיני אמנונים שונים, גמבוזיה מצויה, קרפיון מצוי ושפמנון מצוי. כן חיים בה סרטנים ובהם קפיצונים, שטצדאים שונים וסרטן הנחלים.

 

 

צהרון מצוי (הידוע בשמו אירוס אחר הצהריים ) ממשפחת האריסיים, הקטן במשפחה. פורח רק אחר צהריים אחד.

 

****

סוף דבר

היה זה טיול נינוח ונעים שנמשך כשעה וחצי.

מומלץ מאוד להגיע ורצוי ומומלץ ביום חול בשעות שלפני הסגירה.

מיותר לציין שבטיול שכזה כדאי שהעיניים תהיינה סקרניות ואוזניים קשובות.

 

 

ביום שלישי (28/2/2017) לאחר פגרה של מספר שבועות יצאתי לרכיבת השטח הראשונה. טיילתי עם איל אופק בסיבוב קצר ב"חצר ביתו" בעמיקם.

 

זו לא הייתה הפעם הראשונה באזור זה. כבר רכבתי בו מספר פעמיים בטיולים להלן שבתיעודם ניתן למצוא מידע על האזור והמקומות בו :
מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים
במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק
שלכת האלונים בהר חורשן ובכתף הכרמל
בין עמיקם ובין גלעד

 

******

מסלול הטיול
בגבעות אלונה במרחב בין עמיקם, גבעת ניל"י ואביאל,

*****

האזור הגיאוגרפי
גבעות אלונה הנמוכות המשתרעות בדרום מערב רמות מנשה
המרחב בין עמיקם, גבעת נילי ואביאל,
בתחום המועצה האזורית הקטנה ביותר בארץ – מועצה אזורית אלונה.

 

 

 

אלונה – איזור גבעי המתרומם ממזרח לבקעת הנדיב, מופרד לשלשה גושי גבעות המנותקים ביניהם בעמקי הנחלים תנינים ועדה. הגבעות מעוגלות או אליפטיות חרוצות על-ידי ערוצים המתנקזים לכל הכיוונים ויוצרים כיפות המופרדות זאת מזאת בעמקים קטנים. הגבעות מצמיחות חורש מגוון, יער פארק של אלון תבור, בתות עשבוניות ושיחיות של אשחר. העמקים מעובדים: מטעים, כרמים ושדות. רוב השטח שאינו מעובד משמש למרעה בקר. 

 

 

תחום הטיול בין נחל תנינים ויובליו נחל נילי ונחל אלונה

 

ההיבט היישובי: יישובים כפריים בתחום מחוז חיפה

 

 

 

ההיבט המוניציפלי מועצה אזורית אלונה

מועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,5000 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. רוב אוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים.

 

 

בסמל המועצה האזורית אלונה באיים לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארץישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

*****
המקומות והמראות

נקודת התחלה מושב עמיקם

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה) אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 19566 גם מספר משפחות שעלו מפולין. היום מספר החקלאים ביישוב קטן ביותר. רוב התושבים כבר לא רויזיוניסטים והענף העיקרי הוא אנשי צבא לשעבר ואנשי הייטק בהווה.

 

 

 

חצייה פעמיים של קטע 18 בכביש 6

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

 

 

גִּבְעַת נִילִ"י הוא מושב המשתייך לתנועת החרות הנמצא בתחומי המועצה אזורית אלונה. היישוב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים מעיראק, טורקיה ותוניסיה. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית. היישוב קרוי על שם המחתרת ניל"י שפעלה בארץ בתחילת המאה ה-20. ביישוב מתגוררות כ-150 משפחות. החקלאים, בעיקר בני דור המייסדים, עוסקים בגידול ענבים ליין ולמאכל, חקלאות פירות וגידול בקר.

 

 

 

 

תל צֶפִי נקרא גם חִ'רְבַּת אֶ-סִּתּ לַיְלָה; חִ'רְבַּת סִתּ לַיְלָה.  זה תל שגודלו כשלושים וחמישה דונם הנמצא על גבעה הצופה מדרום אל נחל אלונה, בשולי העמק של נחל תנינים מדרום-מזרח. בין התל לבין השלוחה שמדרום לו נמשך שקע (חפיר שנצבר בו עפר?). כלפי צפון משתפל התל במדורג. בצדו המזרחי של התל – אקרופוליס מוגבה. בתל נערכו חפירות (משלחת מטעם המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, בראשותם של ז' יקר וג' קובו, 1990–1991). בקצהו הצפוני-מערבי של התל נחשפו שרידי חומה, שנבנתה באבנים גדולות, מסותתות סיתות גס. בראש התל נחשפו אבני בניה וחרסים, ובחלקו המערבי נחשפו מדרגות עיבוד, ששימשו למן התקופה הרומית ואילך. עוד הובחנו שרידי דרך, העולה אל התל מצדו הצפוני, ואפשר שבמקום זה היה שער. בשנות הארבעים של המאה ה-20 תועדו באתר בור מים ומערת קבורה חצובה בסלע; המערה היא של חדר אחד, שבדפנותיו נחצבו שני כוכים (רוחבו של כל כוך 0.45 מ' בקירוב). הארכאולוג יוחנן אהרוני הציע לזהות בתל את צפת, הנזכרת ברשימת תחותמס הג' במסעו למגידו. בסקרים לוקטו חרסים מתקופות אלה: הכלקוליתית, הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל א'–ב', הפרסית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית. אתר 138, מפת רגבים מס' 49, סקר ארכאולוגי של ישראל
עין אלונה נקרא עֵין אֶל-מַיִיתָה פזורות של כלי צור וחרסים על מדרון מתון, בקרבת עין אלונה. בין כלי הצור – גרזינים וכילפות. אפשר שהפריטים נגרפו לאזור זה מתל צֶפִי הקרוב, מדרום-מזרח (אתר 138). כלי צור מן התקופה הכלקוליתית; חרסים מן התקופות הרומית והביזנטית.
גבעת צֶפִי – במקום נמצאו פתחי מערות ומחצבות קדומות (מידותיה של אחת המחצבות: 6×10 מ' בקירוב) במדרונה של גבעת צֶפִי, בקרבתו של תל צֶפִי ממזרח. אתר 139 מפת רגבים מס' 49, סקר ארכאולוגי של ישראל
משטח סגלגל חצוב בסלע (מתקן לעיבוד תוצרת חקלאית?) בקרבת פסגתה של גבעת צֶפִי (נ"ג 115). אתר 141 מפת רגבים מס' 49, סקר ארכאולוגי של ישראל
כבשן סיד (קוטרו 4.50 מ') על מדרונה של גבעת צֶפִי. אתר 140, מפת רגבים מס' 49, סקר ארכאולוגי של ישראל
גל אבנים סגלגל (20×25 מ' בקירוב, גובהו 2 מ') לרגלי מדרונה המזרחי של גבעת צֶפִי. אתר 142 מפת רגבים מס' 49, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

 

אֲבִיאֵל הוא מושב המשתייך לתנועת החרות, בתחום למועצה האזורית אלונה. שוכן כששה קילומטרים מצפון-מזרח לבנימינה. שטח היישוב כ-3000 דונם ואוכלוסייתו כוללת כ-900 נפש. היישוב הוקם באוגוסט 1949 על אדמות הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש במלחמת העצמאות בידי האצ”ל. שטחו כ-3,000 דונם. בעלייה על הקרקע השתתפו כ-40 מתוך 70 חברי הגרעין, שכן חלק מחברי גרעין עדיין היו בצה"ל. היישוב, שנקרא בתחילה "יד ה-14", קרוי על-שמו של ישראל אפשטיין שכינוי המחתרתי היה "אביאל", שליח האצ"ל ברומא שנהרג ב-28 בדצמבר 1946 כשניסה להימלט מהכלא האיטלקי. במשך שנים נקבע שהיישוב נקרא על שם אביאל מהתנ"ך, סבו של שאול, אולם החלטה זאת בוטלה. 

 

***

סוף דבר

טיילנו באחד האזורים היפים ביותר בארץ!
אהבתי, כמו תמיד, להביט בשרידי חורש אלוני התבור
הפריחה שהיא בשיאה בעונה זו מרהיבה ביופייה השילוב
בין לפריחת פרחי הבר, במיוחד רקפות, עיריות והמצליבים הצהובים לצד פריחת עצי המטע בעיקר נקטרינות ומשמש
יוצרת פסיפס רב גוני ורבים בו הצבעים.
המסלול, יחסית למסלולי הטיולים הרגילים,  היה קצר וכך גם משך הרכיבה.
נהניתי מאוד בטיול האופניים הראשון לאחר פגרה ממושכת
שהיווה גם רכיבת שיקום כחלק מהפעילות של חזרה מדורגת ומבוקרת אל הכושר.

תודה איל!

 

ביום ראשון (19/3/2017) דורון קדמיאל, דוד מאיר ואני יצאנו הבוקר לשוטט ברכב במרחב פלשת.

 

היה זה החלק השני של המסע אל זירות הקרב של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות בהן הוקז דם רב במסגרת פריצת המצור שהטילו המצרים על הדרך לנגב.

 

סיור זה נועד, בין היתר, להכין מסע של מועדון האופנועים בישראל (100 חברים) שדורון יוביל ימים בודדים לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל.

 

החלק הראשון של מסע ההכנה נערך לפני חודשיים ואז השתתף אתנו רז גורן שהפעם נבצר ממנו להגיע.

 

גם את טיול זה יש לראות כחזרה, הרחבה והמשך לטיול אופניים באזור באביב תשע"ו: בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ.

 

*******
המסלול
הפעם התמקדו בעיקר במשלטים
לצדי הדרך הראשית לנגב מהמרכז,
הידועה היום ככביש 232 מצומת ניצנים,
עבור צומת הודיה, צומת גבעתי
והלאה בואכה שדרות וצומת סעד.

יצאנו מיד נתן.
עברנו ליד עיי בית עפא בהם בקרנו בפעם הקודמת.
עלינו למשלטי עיבדיס הנמצאים למול קיבוץ נגבה מדרום ומול מחנה ג'וליס מצפון.
בהמשך המסלול פקדנו את אתר הזיכרון של גדוד 53 הנמצא על הגבעה מעל כביש 3 מול מחנה ג'וליס.
ממשואות יצחק דרך השטח הגענו לגבעה 69 שהיוותה זירת קרב נוספת.
הדרמנו לעבר "משלטי הצומת" ועלינו לאתר הזיכרון של גדוד 51 הנמצא ממערב לקבוץ נגבה הידוע בשם גבעת ארנון.
המשכנו עוד דרומה וחצינו את צומת גבעתי.
בדרך נוספת העוברת דרך חרגולי לשאיבת נפט, הגענו למשלט חוליקאת הידוע בשם משלט 138.5.
סיימנו את הסיור בשני אתרי זיכרון של גדוד 52 וגדוד 54 הסמוכים זה לזה משני צדדי כביש 232.

 ****
האזור הגאוגרפי ודמותו
ראה בהרחבה בחלק הראשון של מסע ההכנה

מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון

******

המקומות בהם לחמה חטיבת גבעתי 

 

חטיבת גבעתי הייתה חטיבת חי"ש מובחרת שהוקמה בתל אביב, על בסיס חי"ש פרברים (נוער עובד) ופלוגות ה"נחשונים" (משוחררי הצבא הבריטי). היא הוקמה בסתיו 1947 כחטיבת חי"ש ועם הקמת צה"ל במאי 1948 צורפו אליה לוחמי אצ"ל ומגויסים ואחרי אלטלנה הצטרפו עוד רבים מאנשי האצ"ל והיא הפכה לחטיבה צה"לית. החטיבה נקראה על שם הכינוי המחתרתי של מפקדה הראשון שמעון קוך אבידן. בפברואר 1948 הוצאה החטיבה מתל אביב, על מנת לתפוס את חזית הדרום, כאשר את מקומה תפסו גדודי חטיבת קרייתי. רוב החטיבה הועברה לדרום, 200 מחייליה הועברו לחטיבת הנגב שהורכבה ברובה מחברי פלמ"ח ו-200 חיילים הועברו לירושלים על מנת לחזק את חטיבת עציוני. ערב קום המדינה מנתה החטיבה 3,229 חיילים ומפקדים. היא נחשבת כחטיבת החי"ש המצטיינת במלחמה. במהלך מלחמת העצמאות לחמה גבעתי בכ-180 קרבות, בהם נהרגו 675 חיילים ונפצעו כ-2000 לוחמים.

 

משלטי עיבדיס

מתחם משלט עיבדיס נמצא על רכס הכורכר במרחק של כ-2 ק"מ מצפון מזרח לנגבה ובמרחק של כ-600 מטר מצפון לכפר עיבדיס וכקילומטר וחצי מדרום מזרח למחנה ג'וליס. משלט, היווה חלק ממערך מוצבים מצריים שנתפס ע"י הצבא המצרי שפלש לארץ והתקדם לעבר מרכזה.

 

 

 

משלט עיבדיס היה משלט חיוני שחלש בתצפית רחבה על האזור הכולל את המישור מצפון לקיבוץ נגבה ומשטרת עיראק סואידן ושבו עובר ערוץ נחל לכיש ועל הדרך ממג'דל לעבר רמאללה (כביש 3 של ימינו) ולמחנה ג'וליס. במשלט עיבדיס, התרחש קרב קשה ביותר עם המצרים, שהשפעתו על גורל המערכה בחזית הנגב היתה מכרעת. 26 מלוחמי חטיבת גבעתי נהרגו במקום. תחילתו של הקרב בעיבדיס, בלילה שבין ה-8 ל-9 ביולי 1948, לא בישרה על הדרמה הצפויה. סיור שגרתי של כוח מגדוד 53 של גבעתי, שהיה מוצב בנגבה, הבחין כי הגבעה החולשת על סביבתה, 400 מטרים מצפון לכביש ג'וליס-נגבה, נתפסה בעת ההפוגה על ידי המצרים. הדיווח לא הדליק אורות אדומים, אבל כשנורתה אש לעבר רכבו של המג"ד יצחק פונדק, לא היה מנוס מלפעול במהירות. שתי מחלקות יצאו מנגבה ותפסו את הצבא המצרי "על חם", בעיצומה של התחפרות. המצרים נסוגו והשאירו מצבור נשק מרשים. בבוקרו של יום המחרת פתחו המצרים בהתקפת נגד עזה. המג"ד, שהזדעק למשלט בעיצומה של ההרעשה, רומם את רוח הלוחמים. אך לנוכח מספר החללים הגדול הוחלט במטה החטיבה להחליף את הכוח המותש בפלוגה מגדוד 54, שגם היא ספגה אבידות כבדות. למערכה הוטלה כעת פלוגה א' של גדוד 52, שאך חזרה ממבצע בכפר בית עפה, שראשיתו היתה מוצלחת אך בסופו של דבר הסתיים בנסיגה. מנת האש שפלוגה א' ספגה במשלט היתה חסרת תקדים. החיילים בתעלות הרדודות התחפרו בציפורניים. איומים במיוחד היו ה"שארפנלים" – פגזי רסק אוויר.
פירוט קרבות עיבדיס, גם משה הרפז שדות-פלשת-7-מעבדיס-אין-נסוגים וגם סיפור התותחנים

 

 במשך שנים רבות נמנעה הגישה למקום משום דרכי העפר המשובשות. הכתובות על מצבות החללים הטמונים, מי בנגבה ומי בבאר טוביה, לא מציינות את שמו של המשלט אלא מסתפקות ב"נפל בקרב על הגנת נגבה". איתרע מזלה של עיבדיס – שבעיתונות התקופה נאמר עליה, לא בלי היסחפות, שהיה זה הקרב הגדול ביותר במלחמה – שהיא נשכחה מלב אף שבעין הסערה לחמו עליה בין היתר שלמה להט (צ'יץ'), אז סמ"פ א' בגדוד 52, מנחם (מן) אבירם, מ"מ, ואורי אבנרי על הג'יפ הדוהר של "שועלי שמשון". שנים רבות לאחר הקרב עמד משלט עיבדיס עזוב ונידח, צמחיית פרא כיסתה את פני השטח ומנוף תש"ח לא נשאר זכר. בטרם יהיה מאוחר מדי קמו האחים לבית גיסין, דוד בן 83 וקובי בן 70, והחליטו להעלות את סיפור עיבדיס מתהום הנשייה. הם יצאו לחפש את קרובי החללים ומצאו חלק. הם גם גייסו כסף לממן את גאולת הגבעה משיממונה, לסלול אליה דרך מסודרת, להכשיר חניון, להציב שלטי הסברה ועליהם תיאור הקרב, מפת האזור ושמות ההרוגים. בשנת 2004, חמישים וחמש שנים לאחר הקרב, שעתיים לאחר צפירת יום הזיכרון, נחנך על הגבעה, שנודעה פעם כמשלט עיבדיס, אתר הנצחה לזכר 26 לוחמי חטיבת גבעתי שנהרגו במקום. המקור אשר גולדברג ואביחי בקר "ליום הזה קראו "השבת השחורה" של הקרבות", עיתון הארץ 25 אפריל 2004

 

משלט גבעת התאנים

"משלט התאנים" ממוקם כקילומטר וחצי צפונית מזרחית למשלט עיבדיס. בקרבות הקשים השתתפו גם כוח תותחנים אשר היה מסופח לחטיבת גבעתי והגיע למקום עם התגבורת במהלך הלחימה על משלט עיבדיס וכסיוע ללוחמים. במפת הקרב ב"ספר גבעתי" נקרא "משלט התאנים"- "גבעת התותחים". קבוצת חיילי התותחנים הציבו על הגבעה ארבעה תותחים מסוג 'נאפוליונצ'יק' בקוטר 65 מ"מ שיוצר במלחמת העולם הראשונה. ה'נאפוליונצ'יקים' היו מתוצרת צרפת ונראו ישנים מאוד.. התותחים היו קטנים ונמוכים בעלי יכולת דיוק נמוכה ומצבם רעוע למדי. למרות כל החסרונות, השפעתם הייתה משמעותית. "גבעת התאנים" נבחרה לשמש כעמדת ירי תותחים מהסיבה שהיה צורך להסתיר ולהסוות את התותחים וגם כדי להגן על החיילים. מפקד התותחנים בגבעה היה דר' בנימין זאב פון וייזל ז"ל אשר היה דמות מיוחדת במינה, איש רב מעללים, דמות ססגונית שמשכה אליה צ'יזבטים רבים.

אתר זיכרון גדוד 53

 

גדוד 53 של חטיבת גבעתי הוקם בנובמבר 1947. הוא כלל את פלוגת "השחר" מבני גדוד הפרברים ופלוגות "נחשונים" של משוחררי הצבא הבריטי. בזמן פעילות חטיבת גבעתי הגדוד פעל באחזקת החזית המרכזית מול יפו, פעולות גמול כנגד סלמה (כפר שלם) ויאזור ואבטחת התחבורה היהודית. לאחר הוצאת החטיבה ממרחב תל אביב הגדוד יצא למבצעים התקפיים לשיתוק התחבורה הערבית באזור יבנה – איסדוד והשמדת כוחות צבא ההצלה באזור גלאון. הוא השתתף במבצע חמץ לכיבוש יפו ובמבצע ברק לכיבוש הכפרים בין רחובות לגדרה, פיצוץ גשר עד הלום, פינוי ילדי ניצנים (מבצע תינוק). לאחר הקמת צה"ל השתתף הגדוד במבצע יואב.

 

גבעה 69

קרב גבעה 69 נערך במלחמת העצמאות ב-10 ביוני 1948 בין כוח של הצבא המצרי ופלוגה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הקרב הסתיים בכיבוש הגבעה על ידי המצרים ונסיגת הפלוגה עם אבידות קשות -20 הרוגים, פצועים רבים ושבויים.
גבעה 69 היא אחת הגבעות ברכס ממזרח לרצועת חולות מישור החוף. שמה ניתן לה בגלל גובהה מעל פני הים. הגבעה נמצאת כקילומטר מזרחית לקיבוץ ניצנים, מזרחית לכביש החוף. בתקופת המנדט בנו הבריטים שלושה מגדלי מים כדי לספק מים למחנות הצבאיים בסביבה ולכן כונתה הגבעה גם בשם "גבעת שלושת המגדלים". במרחק של כ- 2000 מטר מצפון מזרח לגבעה שכן הכפר הגדול בית דראס.
עד ל-7 ביוני 1948 הייתה הגזרה שקטה יחסית. הגבעה נתפסה מדי פעם על ידי חטיבת גבעתי על מנת להעביר אספקה לניצנים ולפנות ממנה את הילדים (מבצע תינוק). באותו יום נכבשה ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי והוחלט על תפיסת הגבעה באופן קבוע כדי שתשמש בסיס לכיבושה מחדש של ניצנים.
פלוגה מגדוד 53 גבעתי התבססה בגבעה. ב-9 ביוני 1948 החליפה אותה פלוגה ב' מגדוד 51. מפקד הפלוגה היה חדש ולא הספיק להכיר את אנשיו.
בליל 9-10 ביוני 1948 נעשה ניסיון לכיבוש מחדש של ניצנים. הכוח הגיע מאוחר ונתגלה על ידי המצרים. ההתקפה נכשלה והאנשים נסוגו לעבר גבעה 69. המצרים הפנו את האש לכיוון הגבעה ועלו עליה בכוח רב של חיל רגלים, טנקים, ארטילריה והפצצות מהאוויר. לנוכח הכוח העדיף של המצרים נתן מפקד הפלוגה הוראת נסיגה. החלה נסיגה מבוהלת. מערך הקשר היה מבוסס על רצים שחלקם נהרגו, ופקודת הנסיגה לא הגיעה לכולם. הכוח המצרי כבש תוך זמן קצר את הגבעה והתקדם לעבר בית דראס ובאר טוביה אך נבלם וחזר לגבעה 69. בקרב נפלו 20 לוחמים, נפצעו רבים ואחדים נלקחו כשבויים. מפקד החטיבה, שמעון אבידן, הדיח את כל שרשרת הפיקוד של הגדוד והכניס את חיילי הגדוד לאימונים קשים לקראת הקרבות הבאים. במבצע יואב החזירה פלוגה ב' גדוד 51 את כבודה בכיבוש משלט הצומת הדרומי (צומת גבעתי) ותרמה על ידי כך תרומה חשובה לפריצת המצור על הנגב. במסגרת מבצע יואב תקפה חטיבת יפתח מכיוון ניר עם לכיוון בית חנון. מפקד החטיבה המצרית שישב מאזור יד מרדכי וצפונה החליט לסגת כדי למנוע את ניתוקו ויצירת כיס שני בנוסף לכיס פלוג'ה. כך נסוגו המצרים מכל מישור החוף הדרומי. ב-27 באוקטובר 1948 נתפסה גבעה 69 ללא קרב.

 

גבעה 113, גבעת ארנון אתר זיכרון גדוד 51

בגבעה 113 נמצאת אנדרטה לזכר לוחמי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שנפלו בקרבות על כיבוש המקום. כאשר המצרים צרו על הנגב, שימשה הגבעה כמשלט חשוב שלהם. מכאן יצאו פעמיים בניסיון לכבוש את נגבה. הגבעה נכבשה במבצע "יואב" ב-15 באוקטובר 1948.  הגבעה נקראת כיום גם "גבעת ארנון", על שם יעקב ארנון, סגן מפקד פלוגה שנפל במהלך כיבוש המוצבים המצריים.

 

 

גדוד 51, המכונה גם גדוד הבוקעים הראשון, נקרא לזכר העובדה שהיה הגדוד הראשון שהבקיע את הדרך לנגב שהיה נצור בעת מלחמת העצמאות (מבצע יואב). הגדוד היה במקור הגדוד הראשון בחטיבת גבעתי של ההגנה שהפכה להיות חטיבה 5 עם הקמת צה"ל. הגדוד הוקם בקיץ 1947 וכלל את הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, חי"ש חולון וטירוני חי"ש מתל אביב. בתחילה פעל הגדוד כמו כל חטיבת גבעתי במרחב תל אביב. פעילותו כללה אחזקת הקו ואבטחת התחבורה בחזית דרום תל אביב – בת ים – חולון – מקוה ישראל. תגבורת ליישובי הדרום ולירושלים. חלק מהפלוגה הדתית הועבר לכפר הנוער בן שמן וסופח לחטיבת קרייתי וחלקה השני נשלח לגוש עציון וסופח לעציוני. פעילות הגדוד לאחר הוצאת גבעתי מתל אביב כללה אבטחת גזרת ראשון לציון וכביש תל אביב – ירושלים בגזרה זו. כיבוש יאזור (אזור) ובית דג'אן (בית דגן) הרחיב את תחום אחריות הגדוד עד שער הגיא. הגדוד ספג אבדות כבדות במבצע בן נון ב' לכיבוש לטרון. מיד לאחר הקמת צה"ל השתתף הגדוד בקרבות בלימת הצבא המצרי בקו יבנה – גן יבנה – חצור אשדוד, הקרב על גבעה 69, מבצע גי"ס, מבצע יואב, חבלני גדוד 51 השתתפו בשתי התקפות על משטרת עיראק סווידאן (מצודת יואב) בתאריכים 19.10.48 ו-21.10.48. בהתקפה השנייה נפצעו רבים מהחבלנים כתוצאה מפגזי "22 ששוגרו אליהם מהמשטרה. לאחר מלחמת העצמאות הגדוד פעל במסגרת חטיבת גבעתי עד פירוקה בשנת 1956 ואז הועבר לחטיבת גולני בה נמצא עד עצם היום הזה.

 

משלטי חוליקיאת –

משלטי חוליקאת – השתרעו משני עבריו של כביש 232, שהיה אז הדרך הסלולה היחידה מגוש דן אל הנגב, וחלשו עליו. ממזרח לכביש שכנו גבעה 131.2 הדרומית וגבעה 120 הצפונית לה. בצמוד לכביש, ממערב, שכנה גבעה 128.2, וממערב לה גבעות 120א, 123 וגבעה 138.5 החולשת עליהן. שמות הגבעות נקבעו על פי גובהן במפות הטופוגרפיות שבידי צה"ל. באמצעות תפיסת המתחם ושליטה על הכביש ניתן היה לנתק את יישובי הנגב ודרום מישור החוף ממרכז הארץ ולחבר בין הכוחות המצריים שפלשו לתחום המדינה היהודית לאורך ציר החוף לבין הכוחות המצריים שהגיעו להר חברון.
במהלך מבצע ברק שנערך לפני הכרזת מדינת ישראל בציפייה לפלישת צבאות ערב, כבשו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב את הכפרים ברייר, חוליקאת וכאוכבהוהשתלטו על האזור. עם סתימת התעלות ופירוק המחסומים בכביש הנגב נפתחה הדרך לנגב למשך כחודש.
ב-8 ביולי 1948 יממה לפני תום ההפוגה הראשונה, פתח הצבא המצרי בהתקפת פתע על עמדות צה"ל בצפון הנגב. המצרים תקפו בקו התפר בין גזרת חטיבת הנגב מדרום לגזרת חטיבת גבעתי מצפון וניתקו את הרצף הטריטוריאלי הישראלי בין הנגב למישור החוף. כדי לא לעבור במפורש על ההסכם עם האו"ם, שתיווך את הפסקת האש, הפעיל הפיקוד המצרי תחילה כוחות סעודיים וסודניים כך שהפרת ההפוגה לא תיזקף לחובת הצבא המצרי הסדיר.
במשלט 138.5 שבחוליקאת החזיקה מחלקה של 30 לוחמים מקיבוצי הדרום שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח (חטיבת הנגב). המשלט הותקף על ידי פלוגה סעודית משוריינת בפיקוד הצבא המצרי. יתרון ההפתעה עמד לזכות המצרים ובתום כשלוש שעות לחימה מול כוחות עודפים נסוגו מגיני המשלט לקיבוץ גברעם כשהם נושאים עמם 6 הרוגים ופצועים רבים. הכוחות המצריים תפסו שש גבעות באזור והתבצרו עליהן. בחלק מן המוצבים הוצבו יחידות סודניות וסעודיות. הם הטרידו באש נשק קל ובמרגמות את היישובים גברעם וברור חיל וחסמו את הכביש לנגב.
בליל 17 ביולי 1948, במהלך מבצע מוות לפולש שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תיכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת אולם כשלה. מיעטו לעסוק בכישלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לא הונצחו לוחמיו באנדרטה.
רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה האזורית שער הנגב אנדרטה לנופלי הקרב באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5

 

מבצע יואב (או בשמו המקורי "מבצע עשר המכות") נועד לחבר מחדש את הנגב המנותק לשטח ישראל ולמנוע את מסירתו לערבים על פי תוכנית ברנדוט.

 

בליל 17 באוקטובר, עם פתיחת מבצע יואב, הטיל מפקד החזית יגאל אלון על חטיבת יפתח לכבוש את חוליקאת. פלוגה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח,  הופקדה על המשימה אולם, היא כשלה ולא השיגה את מטרה. יומיים לאחר כישלון התקיפה של חטיבת יפתח הוחלט שוב לנסות לכבוש את משלטי חוליקאת. הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גבעתי, שהצטיינה בימים שלפני כן בלחימתה במשלטי הצומת ובכפרים כאוכבה ובית תימה שמצפון לחוליקאת. הכוחות שהופעלו היו גדולים יותר והוקצה להם סיוע ארטילרי. טרם פתיחת הקרב היו במתחם ככל הנראה שלוש פלוגות מצריות ופלוגה סעודית. הן התחפרו על ששת משלטי המתחם ובכפר הנטוש חוליקאת. בקרב היו שני מהלכים מרכזיים: האחד, באחריות גדוד 52, לעבר שלושת המשלטים הצמודים לכביש משני צדיו ולעבר הכפר חוליקאת. השני, בהשתתפות גדוד 54, לעבר שלושת המשלטים המערביים – 120, 123 ו-138.5 השולט עליהם. הקרב ארך כשבע שעות והסתיים עם שחר בכניעת המצרים. הגבעה השולטת, גבעה 138.5, נתפסה כמעט ללא התנגדות. בחסות הלחימה, עוד בטרם הסתיים הקרב, החלו לוחמי חטיבת הנגב לעשות את דרכם דרומה לכיבוש באר שבע במבצע משה שהתרחש למחרת. כיבוש חוליקאת היה המהלך המכריע במבצע יואב והוא נחשב לאחד הניצחונות המשמעותיים במלחמת העצמאות‏. תפיסת המתחם סיימה את כיתור כיס פלוג'ה בו נלכדה חטיבה של הצבא המצרי. כמו כן, נתפס בקרב שלל רב ששימש בחודשים העוקבים להמשך כיבוש הנגב במבצע חורב ובמבצע עובדה. עם זאת, הניצחון הושג במחיר כבד – 28 לוחמי גבעתי נהרגו בקרב וכ-70 נפצעו.

גבעה 138.5

אתר זיכרון גדוד 52

גדוד 52 הוקם במסגרת חטיבת גבעתי בסוף נובמבר 1947. הוא הוקם על ידי בני מושבות יהודה וכלל את חי"ש רחובות, ראשון לציון ו"נפת דרום". בזמן פעילות חטיבת גבעתי במרחב תל אביב הגדוד החזיק את אחזקת המרובע: ניצנים – גלאון – כפר אוריה – גזר – תל אביב. לאחר הוצאת החטיבה ממרחב תל אביב הגדוד סייע סיוע לגדוד 51 בכביש לירושלים וליווי שיירות דרך חולדה. פיצוץ מפקדת חסן סלאמה, השתתף במבצע חמץ לכיבוש יפו , השתלטות על סרפנד (צריפין), כיבוש משלטי חוליקאת במבצע יואב.

 

 

אתר זיכרון גדוד 54

גדוד 54 הוקם במסגרת חטיבת גבעתי בסוף נובמבר 1947 וכלל את המשכו של גדוד א' של חי"ש תל אביב שנוסד עוד ב-1946 ומגויסים ייעודיים. בזמן פעילות החטיבה במרחב תל אביב הגדוד סייע בלחימה בגזרות השונות בעיר. לאחר הוצאת החטיבה ממרחב תל אביב הגדוד השתתף הליווי שיירות לירושלים, מבצע נחשון, מבצע מכבי לכיבוש לטרון, מבצע ברק. לאחר הקמת צה"ל – כיבוש משלטי חוליקאת (צומת גבעתי) במבצע יואב. במסגרת הגדוד פעלה פלוגת הג'יפים הנועזת, שועלי שמשון (פלוגה ב').

 

 

******
סוף דבר

כמו המסע הראשון גם הפעם היה זה מסע זה מיוחד
הוא נמשך ארבע שעות בו שוטטנו בתא שטח גדול יותר מזה בו אנו רוכבים בדרך כלל.
נסענו בין השדות וגם על הכבישים.
בסיום, התחושה הייתה שבמסע זה למדנו עוד על קורות האזור בתש"ח
הבנו שיש לנו עוד מה לראות וללמוד.
ניהינו לעבור במרחבי השדות המוריקים של החיטה שגדלה וזקפה

*****

לעד נזכור שמקומות אלה
שהיום הם מרכז הארץ
היו במלחמת העצמאות זירות קרב.
לא נשכח שדם רב נשפך במערכה
לבלימת הצבא המצרי ולהסרת המצור על הנגב!