עניינו של תיעוד זה הוא קבוצת מעיין צבי הנמצאת על מדרון כתף הכרמל והיום היא חלק מהרצף הבנוי של זיכרון יעקב.
*
*
תיעוד זה הוכן במסגרת אחד המיזמים בהם אני עוסק מאז שנת 2020 הוא ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים, בעיקר קיבוצים ומושבים.
העניין בקיבוצים ובמושבים נובע מכך שהם אחד מהמרכיבים החשובים של המערך היישובי המרחבי של מדינת ישראל שעצבו ומעצבים את דמותה האנושית.
מטרת המיזם לדעת אודות הישובים, להיחשף לדמותם ולרוחם, להיפגש עם אנשים מעניינים המתגוררים בהם ולהתרשם מפניהם הפיסיים.
במסגרת מיזם הגעתי למעיין צבי פעמיים.
בפעם הראשונה הגעתי לטקס הביכורים ביום שישי 22 במאי 2026.
בפעם השנייה הגעתי לביקור בקבוצת מעיין צבי עם כמה מחבריי ביום רביעי 24 ביוני 2026.
חבריי הסקרנים והמתעניינים שהגיעו איתי הם: עידית חגי (עין השופט), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), איציק שוויקי (מבשרת ציון), אסנת איציק איתן (כרם מהר"ל) וניר עמית (שער עמקים).
את הביקור יזמתי עם יורם זיגמנד חבר מעיין צבי ואותו הכרתי דרך בנו יונתן לאחר ביקור בקיבוץ גזית מספר חודשים קודם לכן.
*
לטובת האירוח ישראל גייס את גבי בחן חבר מעיין צבי שהוביל אותנו והרביץ בנו תורה.
*
בשעת בוקר התכנסו במגרש החנייה של אזור המוסכים ובתי מלאכה הצמודים לכביש 4 ומשם צעדנו לבית הבארות שם היה מקומה הראשון של מעיין צבי.
המשכנו נסענו בין מטעי האבוקדו והגענו למקום באר נוספת שהיום אינה פעילה.
כשסיימנו נסענו למתחם הקבוצה ושם הצטרפה אלינו אילונה רעייתו של ישראל.
הסתובבנו בעיקר גרעין הישן שלה, עברנו בין בתי האבן ובמספר תצפיות.
בשעת צהרים התכנסנו לסיכום במתחם "מול השקיעה" לקפה ופרי.
להלן מידע אודות מעיין צבי
חלק המידע נשמע בזמן הביקור
וחלק ממנו נלמד לאחריו.
במידע זה שזורות מספר מפות.
התיעוד כולל גם צילומים שנעשו בזמן הביקור.
מיקום מעיין צבי
על המדרון המערבי
של כתף הר הכרמל
המשקיף אל הים התיכון.
*
*
*
*
מעיין צבי היא קבוצה הנכללת בתנועה הקיבוצית ונחשבת לקיבוץ "מתחדש" שבו מערכות החיים הופרטו וגם הוחלט על שיוך דירות.
מאז הקמתה מעיין צבי הייתה חלק מתנועת "חבר הקבוצות".
בשנת 1952 בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד הצטרפו לקיבוץ חלק מחברי קיבוץ שדות ים.
מאז 1958 השתייכה מעיין צבי לתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים".
קבוצת מעיין צבי נכללת בתחום המועצה אזורית חוף הכרמל.
*
היום, הקבוצה היא חלק מהמכלול והרצף הבנוי של זיכרון יעקב.
*
סיפורה של מעיין צבי
שזור בסיפורי
ההתיישבות וקורותיה
ב"תקופת היישוב"
טרם הקמת המדינה.
היישוב הוקם על ידי חברי תנועת הנוער "המכבי הצעיר" שעלו בשנת 1935 מגרמניה. בתחילת דרכם עברו הכשרה בדגניה א', בשנת 1936 עברו חברי הגרעין באופן זמני לאזור כפר ביל"ו הם עבדו שם כ"פלוגת עבודה". חלקם התגייסו למשטרת המנדט כגאפירים.
ב-30 באוגוסט 1938 עלתה הקבוצה על הקרקע במסגרת יישובי "חומה ומגדל". המיקום המקורי היה במישור, קרוב יותר לחוף הים, באזור הביצות של ואדי דיפלה (נחל תנינים/נחל דליה). ,
הקבוצה הוקמה על אדמות בבעלות פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל (Palestine Jewish Colonization Association) הוקמה על ידי הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בשנת 1924, כדי לנהל את מפעל ההתיישבות שלו בארץ ישראל ובראשה עמד בנו, ג'יימס דה רוטשילד.
נזכיר, לפני הקמת פיק"א, ניהל הברון רוטשילד את תמיכתו במושבות באמצעות פקידיו, ולאחר מכן (משנת 1900) באמצעות חברת יק"א (ICA) של הברון הירש.
שלושה היו תחומי הפעילות העיקריים של פיק"א:
- רכישת קרקעות וייבוש ביצות: פיק"א רכשה מאות אלפי דונמים בכל רחבי הארץ, כולל פרויקטים אדירים של ייבוש ביצות (כמו ביצות כבארה ליד זכרון יעקב וביצות החולה).
2. הקמת יישובים: החברה הקימה, ביססה ותמכה בעשרות מושבות ויישובים, ביניהם: בנימינה, גבעת עדה, פרדס חנה, זכרון יעקב, ראש פינה, מטולה, כפר תבור, אשדות יעקב ועוד.
3. פיתוח תעשייה וחקלאות: פיק"א לא רק בנתה בתים, אלא השקיעה בתשתיות כלכליות. היא הקימה את יקבי כרמל מזרחי, את חברת המלח בעתלית, את טחנות הקמח הגדולות בחיפה, ואף תמכה בהקמת חברת החשמל של פנחס רוטנברג.
הקמת מעיין צבי
קבוצת מעיין צבי הוקמה במטרה לתפוס חזקה על אדמות פיק"א שנרכשו על ידי החברה מספר שנים קודם לכן.
בראשיתו נקרא הקבוצה "קבוץ מעיין" על שם מעין הנמצא באזור בנימינה, ליד מבצר שוני.
מאז שנת 1945 נקראה הקבוצה על שמו של צבי (הנרי) פרנק, שהיה למעלה מ-30 שנה מנהל משרד חברת פיק"א בארץ, וסייע רבות לרכישת הקרקעות באזור.
במהלך שנות ה-40, הקיבוץ לקח חלק פעיל בקליטת מעפילים שהגיעו לחופי הארץ באופן בלתי ליגאלי (בין היתר דרך חוף טנטורה הסמוך) ובקליטת חברות נוער.
קרקעות אל נזלה
*
המחנה הראשוני של המתיישבים הוקם למרגלות כתף הכרמל, במישור על קרקעות ח' נזלה בסמוך לכביש הישן מתל אביב לחיפה (כביש 4 של ימינו), סמוך לבאר נזלה ההיסטורית ויער האיקליפטוסים שהקיף אותה.
ח'ירבת אל-נזלה היה יישוב קטן יותר נכון לומר אחוזה חקלאית ששכנה במישור למרגלות המורדות המערביים של זכרון יעקב, סמוך לתוואי של כביש 4 כיום, לא הרחק מצומת פוריידיס.
מיקום ח' אנזלה בשלהי המאה התשערה על פי מפת PEF.
השם "נזלה" (خربة النزلة) בערבית מצביע לרוב על מקום ירידה או שלוחה/התנחלות בת של כפר אם הררי (במקרה זה, קשורה היסטורית לתושבי האזור או לפוריידיס עצמה).
במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה התשע עשרה פעל הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד (שמאוחר יותר הקים את חברת פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) לרכישת רצף קרקעות חקלאיות עבור מושבות העלייה הראשונה, ובראשן זיכרון יעקב.
אדמות ח'ירבת אל-נזלה, שהיו אדמות מישור פוריות ונוחות לעיבוד חקלאי (בשונה מההר הטרשי של זכרון), נרכשו מהתושבים המקומיים או מהאפנדים שהחזיקו בהן.
השריד המפורסם ביותר של הכפר/אחוזה, המוכר עד היום, הוא באר נזלה (או "חצר הבאר").
נלך מעט אחורה. בשנותיה הראשונות בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, סבלה מושבת זכרון יעקב ממחסור חמור במים. בשנת 1897, בהנחיית הברון רוטשילד ובמימונו, נחפרה באר עמוקה ושופעת באדמות נזלה שבתחתית ההר. המים שנשאבו מבאר נזלה נדחפו בצינורות ברזל ענקיים במעלה ההר, אל בריכת המים המרכזית של המושבה ("בריכת בנימין"). פרויקט זה פתר את בעיית המים של זכרון יעקב ואפשר את התפתחותה.
בתקופת המנדט הבריטי הפך מתחם הבאר, שהיה מוקף עצי איקליפטוס, לנווה מדבר ופונדק דרכים מבוקש על כביש חיפה-תל אביב הישן, בו עצרו עוברי אורח (ואף שימש כנקודת תצפית וריגול עבור לוחמי המחתרות אל מול תחנת המשטרה הבריטית שהוקמה בסמוך).
עם מעבר הקרקעות לידי פיק"א והפיכת השטח לחקלאות אינטנסיבית של זכרון יעקב (ולאחר מכן שטחים של מעיין צבי היישוב הערבי הקטן פסק מלהתקיים ככפר עצמאי, ותושביו נטמעו ביישובי הסביבה (כמו פוריידיס) או עזבו.
עם העלייה על הקרקע של קבוצת מעיין, העמידה חברת פיק"א (שרכשה את אדמות ח'ירבת אל-נזלה עשרות שנים קודם לכן) לרשות המתיישבים הצעירים את "פרדס נזלה" – פרדס תפוזים מניב בשטח של כ-200 דונם. הפרדס, יחד עם שלוש הבארות שלו, בית האריזה ובית הקירור שנבנו במתחם, היה מקור הפרנסה המרכזי והמיידי של הקיבוץ בשנותיו הראשונות.
קיבוץ מעיין במקומו על המדרון והנקודה הכתומה ראשיתו
מטע האבוקדו
המתחם במישור בו הוקמה מעין צבי
שרידי הבאר
*
שרידי באר נזלה
השנים הראשונות
(1938–1945)
השנים הראשונות של קבוצת מעיין צבי (1938–1945) היו תקופה של הישרדות פיזי רצופה אתגרים: קדחת (מלריה) בגלל הקרבה לביצות, מחסור במים מתוקים, ותנאי מחיה קשים בצריפים ארעיים.
בשנים הראשונות עוצבה הזהות החברתית של הקבוצה.
תקופה זו התאפיינה במעבר דרמטי מנקודת התיישבות ארעית וקשה בביצות אל גבעת הקבע, תוך השתלבות במאמץ ההעפלה הלאומי.
הקירבה של אדמות נזלה והמחנה הראשוני לביצות כבארה (שטרם יובשו לחלוטין באותה עת) גרמה למכת יתושים קשה. חברי הקיבוץ סבלו בצורה קשה ממחלת הקדחת (מלריה).
לאחר כארבע שנים של סבל בריאותי וכלכלי בעמק, הבינה הנהגת הקבוצה והמוסדות המיישבים (חברת פיק"א והסוכנות היהודית) כי אי אפשר לקיים יישוב קבע בריא בלב הביצות.
בשל המצוקה הבריאותית, הוחלט בשנת 1942 להעתיק את מבני המגורים והמחנה של הקיבוץ ממישור נזלה למקום גבוה ונישא יותר במעלה ההר – המיקום שבו נמצאת קבוצת מעיין צבי כיום. תהליך המעבר כלל גם העתקה פיזית של מבנים, כמו למשל העברת צריף האריזה הישן של פרדס נזלה למעלה הגבעה.
במהלך שנת 1942 החל המעבר ההדרגתי. החברים החלו להקים את בתי הקבע הראשונים מבטון, מבני ציבור (כמו חדר אוכל זמני) ובית ילדים מוגן. העלייה לגבעה הצילה את הקיבוץ מבחינה בריאותית – הרוח מהים הרחיקה את היתושים, והתחלואה בקדחת צנחה באופן דרמטי.
בעוד שהמגורים עלו לגבעה, ענפי החקלאות והמדגה נשארו למטה במישור מה שדרש מהחברים לרדת מדי יום לעבודה מפרכת בעמק ולעלות בחזרה לגבעה בסוף היום.
בשנים אלו חיפשה הקבוצה דרכים להתקיים מבחינה כלכלית, והניחה את היסודות לענפים שיובילו אותה בעשורים הבאים.
מכיוון שאדמות המישור הקרובות לחוף הים היו מלוחות ומוצפות במים, חברי מעיין צבי יזמו את הקמת ענף מדגה המים המתוקים (בריכות דגים) בארץ ישראל. הם חפרו בריכות, למדו את גידול דג הקרפיון, והפכו את המטרד הביצתי למקור הפרנסה המרכזי והרווחי ביותר של הקיבוץ באותן שנים.
לצד הדגים, החלו לפתח רפת קטנה, לול, וגני ירק בשטחים שנוקזו. כמו כן, הוקמו בתי מלאכה ראשונים (מסגרייה ונגרייה) שנועדו לתמוך בצרכי הבנייה והחקלאות של היישוב המתפתח.
השנים הראשונות היו גם שנים של צמיחה דמוגרפית ושותפות באירועים הלאומיים של תקופת מלחמת העולם השנייה.
למרות התנאים הקשים, הקיבוץ קלט קבוצות הכשרה נוספות וחברות נוער של פליטים שהגיעו מאירופה במסגרת "עליית הנוער". אלה הזרימו כוחות עבודה צעירים ורעננים לקבוצה המותשת.
בשל מיקומה האסטרטגי של הגבעה המשקיפה אל הים ובשל הקרבה לחוף טנטורה (דור) הסמוך, חברי מעיין צבי לקחו חלק פעיל במערך המודיעין והאבטחה של הפלמ"ח וההגנה. הם סייעו בקליטת מעפילים שהורדו בחשאי בחופים, בהסתרתם, ובהברחתם אל פנים הארץ מפני הבריטים.
זמן מלחמת העצמאות
במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949), מצאה את עצמה קבוצת מעיין צבי בנקודה אסטרטגית רגישה ומורכבת. מצד אחד, הקיבוץ ישב על גבעה השולטת על כביש חיפה-תל אביב (היום כביש 4) וצופה אל הים. מצד שני, הוא היה מוקף בכפרים ערביים עוינים שהיוו איום ישיר על התחבורה העברית ועל היישוב עצמו.
חברי וחברות הקבוצה גויסו למאמץ המלחמתי, הן בהגנת הבית והן בלחימה בחזיתות השונות.
מתחילת המלחמה (סוף 1947), אחד האתגרים הגדולים של היישוב היהודי בארץ היה שמירה על עורקי התחבורה פתוחים. כאמור, כביש תל אביב-חיפה עבר למרגלות הקיבוץ, והיה נתון להתקפות וירי מצד הכפרים הערביים באזור (במיוחד מכיוון משולש הכפרים הקטן – עין ע'זאל, ג'בע ואיג'זים).
חברי מעיין צבי, יחד עם נוטרים ולוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לקחו חלק פעיל באבטחת הקטע של הכביש העובר באזורם, בליווי שיירות אספקה ובשמירה על קשר עין רציף עם זיכרון יעקב השכנה כדי למנוע חסימה של צפון הארץ.
עד קיץ 1948, אזור "המשולש הקטן" (במורדות הכרמל, צפונית למעיין צבי) נשאר מובלעת ערבית חמושה ומנותקת שלא נכנעה. הכפרים הללו שיבשו לחלוטין את התנועה וביצעו פשיטות וירי לעבר השדות, בריכות הדגים ובתי הקיבוץ.
היישובים הערביים מצידי כביש חיפה – תל אביב בין המושב זכרון יעקב וקבוצת מעיין צבי בדרום ובין המושבה עתלית
חברי המשק שעבדו בבריכות הדגים ובעמק למטה היו חשופים לחלוטין לירי צלפים מהרכסים הסמוכים. העבודה החקלאית נעשתה תחת אבטחה חמושה, ולעיתים קרובות בשעות החשיכה בלבד.
בין התאריכים 24 ביולי ל-26 ביולי 1948, ימים בודדים לאחר תחילת ההפוגה השנייה ב"מבצע שוטר" חוסלה המובלעת הערבית ששיתקה את כביש החוף. מעיין צבי שימשה כאחד מבסיסי היציאה, העורף הלוגיסטי והתצפית עבור הכוחות הלוחמים. עם סיום המבצע וכיבוש הכפרים, הוסר סופית האיום הישיר מעל הקיבוץ ונפתח כביש החוף לתנועה חופשית.
מצפון מערב לקבוצה, על חוף הים, נמצא הכפר הערבי הגדול טנטורה. הכפר שימש כבסיס להברחת נשק ולוחמים מהים עבור הכפרים שבגב ההר, ואיים באופן קבוע על בריכות הדגים של מעיין צבי שנשקו לאדמותיו. בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי 1948, כבש גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני את טנטורה.
חברי מעיין צבי, שהכירו היטב את השטח, את דרכי הגישה ואת קו החוף (מתקופת פעילותם המשותפת עם הפלמ"ח בהורדת מעפילים), סיפקו מודיעין יקר ערך, סייעו בניווט הכוחות אל היעדים, והעניקו סיוע לוגיסטי ורפואי חיוני במהלך הקרב הקשה ולאחריו.
בעוד המבוגרים והאמהות נשארו להגן על המשק, להפעיל את הענפים החקלאיים תחת אש ולשמור על הילדים במקלטים המאולתרים, הצעירים ובני הגרעינים של הקיבוץ גויסו בהמוניהם לחטיבות השדה של צה"ל הצעיר (בעיקר לחטיבת אלכסנדרוני ולחטיבות הפלמ"ח). חברי הקיבוץ לחמו בקרבות העקובים מדם בלטרון, בפריצת הדרך לירושלים, ובקרבות הגליל והנגב. הקיבוץ שילם מחיר כבד במלחמה ואיבד כמה מבניו וחבריו הטובים ביותר שנפלו בשדות הקרב השונים ברחבי הארץ.
למרות מצב החירום והמחסור בידיים עובדות (בשל גיוס החברים), מעיין צבי לא הפסיקה את תפקידה ההיסטורי בקליטת עלייה.
במהלך חודשי המלחמה הגיעו לקיבוץ קבוצות של ניצולי שואה, פליטים מאירופה וחברי תנועות נוער. הם שולבו מיד בחיי העבודה ובמשימות השמירה והביצור, ועזרו לקיבוץ לשרוד את התקופה הכלכלית והביטחונית המורכבת הזו.
עם שוך הקרבות וחתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, השתנה לחלוטין המצב הגיאופוליטי סביב הקיבוץ. השטחים שהתפנו במישור ובחוף הועברו לעיבוד המשק, מה שאפשר למעיין צבי להרחיב באופן משמעותי את בריכות הדגים שלה ואת שדות השלחין, ולהיכנס לשנות ה-50 כתקופה של פיתוח, בנייה וצמיחה מואצת.
מעיין צבי וסביבתה בעשור הראשון של מדינה ישראל
*
בתי האבן
*
*
בבנייה ההיסטורית של מעיין צבי ישנו סיפור ייחודי המשלב בין המעבר ההיסטורי של הקיבוץ מהמישור לגבעה, לבין חומרי הגלם המקומיים.
כאשר מדברים על בתי אבן במעיין צבי, הכוונה היא לרוב למבנים שהוקמו במהלך שנות ה-40 (עם המעבר מהביצות למעלה הגבעה) ובשנות ה-50, וכן למבנים בעלי זיקה היסטורית לחברת פיק"א ולמושבה השכנה זיכרון יעקב.
כאשר חברי הקבוצה עלו מ"וואדי דיפלה" (אזור הביצות) אל גבעת הגיר (קנומן – טורון) הם עברו מצריפי העץ הארעיים לבניית מבני קבע.
בבנייה הראשונה נעשה שימוש רב באבן גיר מקומית שנחצבה באזור, לצד בלוקים ומבני בטון.
*
*
*
*
המבנים הראשונים על הגבעה – בהם בתי הילדים הראשונים, המזכירות, וחדר האוכל הזמני – שילבו אלמנטים של אבן ובטון כדי להעניק ליישוב תחושת קביעות וביטחון, בניגוד לצריפים שליוו אותם בשנות הקדחת בעמק.
במהלך שנות ה-40 וה-50 נבנו שיכוני הוותיקים בקיבוץ. אלו בתים קטנים, חלקם בעלי גגות רעפים אדומים, המאפיינים את האדריכלות הקיבוצית המוקדמת.
בבתים אלו ניתן למצוא לעיתים קרובות מסדות (יסודות) מאבן מקומית חצובה, קירות עבים שנועדו לבודד מפני החום, וטקסטורות טיח גסות (שפריץ) שכיסו את הבנייה המעורבת של אבן ובטון.
אי אפשר לנתק את הבנייה במעיין צבי מהשכנה הוותיקה זיכרון יעקב, הנמצאת ממש מעליה.
באזור חוף הכרמל וזיכרון יעקב הייתה מסורת מפוארת של בנייה באבן גיר מקומית. כמה ממבני המשק והשירותים הוקמו בהשראת סגנון זה או תוך שימוש באנשי מקצוע ובסתתים שהגיעו מהסביבה.
כיום, כאשר הקיבוץ עבר הרחבה קהילתית גדולה ונבנו בו בתי מידות גדולים, אזור הליבה הוותיק של הקיבוץ שומר על קסם נוסטלגי. בתי האבן והבטון הישנים, המוקפים בצמחייה ותיקה ועצי אורן וחרוב, משמשים כיום בחלקם למגורי צעירים, למשרדי הקיבוץ, לקליניקות או לסטודיו של אמנים מקומיים, ומהווים עדות פיזית לימים שבהם החלוצים עלו מהביצות כדי להכות שורש על גבעת הכורכר.
*
*
*
*
*
הפטרייה, צילום איציק שוויקי
*
*
שילוב ישן עם חדש
התפתחות ענפי המשק
לאורך השנים ביססה קבוצת מעיין צבי כלכלה מגוונת, שנשענה על תנאי הטבע הייחודיים של אזור חוף הכרמל:
בריכות הדגים הוא אחד הענפים ההיסטוריים והמזוהים ביותר עם הקיבוץ. כאמור, חברי המשק ניצלו את השטחים הנמוכים ליד הים והקימו מדגה מפואר, שהפך לאחד המובילים בארץ.
בנוסף התבסס הקבוץ על חקלאות שלחין ומטעים: גידולי שדה, בננות, ומאוחר יותר מטעי אבוקדו ופרדסים.
עם השנים, לצד החקלאות, נכנס הקיבוץ לתחום התעשייה עם מפעלים כמו "סקופוס" (לייצור עדשות אופטיות) ומפעלי תעשייה וטכנולוגיה נוספים.
מעיין צבי שותפה בבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל. החברה הוקמה במקור כמיזוג של מספר מחלקות תכנון שפעלו בתנועה הקיבוצית (בעיקר של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים). היא פועלת כחברה בבעלות משותפת של עשרות קיבוצים, כאשר אדריכלים ומתכננים רבים מתוכה צמחו מתוך ההתיישבות העובדת.
ראוי לציין, מאחר שמרבית המייסדים עלו מגרמניה הם קיבלו רנטות ופיצויים, שכולן הועברו תמיד לקיבוץ, עד למועד ההפרטה להלן.
כמו קיבוצים רבים אחרים, גם מעיין צבי עבר במהלך סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת תהליכי שינוי עמוקים.
הקיבוץ עבר מתנאים של שיתוף מלא למודל של "קיבוץ מתחדש" (רשת ביטחון והפרטת שכר), המשלב בין אחריות הדדית לעצמאות כלכלית של החברים.
בשנות ה-2000 קלט הקיבוץ משפחות חדשות במסגרת הרחבה קהילתית, דבר ששינה את פני היישוב, הגדיל את האוכלוסייה והזרים דם צעיר למערכות החינוך והתרבות המקומיות.
כיום, הודות למיקומו האסטרטגי והנוף המרהיב, הקיבוץ מפתח גם ענפי תיירות, מסחר מקומי, ומנצל את שטחי המדגה ההיסטוריים לפעילויות פנאי וצפרות (באזור פארק הדייג ומעיין צבי).
המשך הבנייה
מראה מעיין צבי
הכביש העולה ממישור החוף
*
*
*
ההרחבה של מעיין צבי הנושקת לזיכרון יעקב
הרחוב הראשי של ההרחבה הקהילתית, זה קיבוץ? או שכונת פרוור?
*
*
*
*
*
*
*
*
*
חג שבועות תשפ"ו
*
*
*
*
*
*
סוף,
הביקור במעיין צבי
היה מעניין
והלימוד אודותיו
היה מרתק
בביקור למדנו
על עוד מרכיב
בפאזל היישובי
של מדינת ישראל בכלל
ובמישור חוף הכרמל בפרט.
תודה לך יונתן
על החיבור
עם אביך ישראל.
תודה לך ישראל
על הכנת הביקור
יחד עם רעייתך אילונה.
ותודה על האירוח
תודה לך
מקרב לב
גבי בחן
על ההובלה
ובעיקר על
ההסברים המפורטים
תודה לחברי
ניר, ענת, אמיר, עידית,
אסנת, איציק ועוד איציק
שהצטרפו לביקור.
תודה לחבריי ניר,
איציק איתן ואיציק שוויקי
על הצילומים
שעשו ושלחו לי.
להרחבה ואודות המיזם ופירוט
ראו
יישובים כפריים – ריכוז ביקורי מפגש/תיור/צילום
