שכונת ואדי סאליב (שכונת חסן שוכרי / ההר) היא אחת השכונות ההיסטוריות, המורכבות והמרתקות ביותר בחיפה, הממוקמת במורדות המזרחיים של הדר הכרמל ובסמוך לעיר התחתית.

מאז שעברתי להתגורר בחיפה הגעתי לואדי סליב מספר פעמים: פעם ראשונה שיטוט/צילום בשוק הפשפשים ביום שבת, פעם טיול אופניים בעיר תחתית באמצע השבוע, פעמיים הגעתי לסעוד עם חבריי ב"חומוס מאר", פעמים הגעתי בטיול רכיבת אופניים ברחבי העיר ביום שבת.

 

ביום חמישי 23 ביולי 2026 הגעתי  שוב לוואדי סליב והפעם עם ידידי יגאל גרייבר, איש חיפה, מעמודי התווך של העמותה לתולדות חיפה.

 

הסתובבנו במרכזה של השכונה ובמהלך השיטוט יגאל הרביץ בי תורה והירבה את ידיעותיי אודותיה.

בתיעוד להלן
סיכום המידע שלמדתי
המשולב
בין צילומים שנעשו במהלך השיטוט

השם ואדי סליב (בערבית: וואדי אל-סליב – וואדי הצלב)

 

הסבר נפוץ ומבוסס מתייחס לטופוגרפיה ולמבנה הנחלים והוואדיות שירדו ממורדות הכרמל לכיוון המפרץ: "סליב" (صليب) בערבית פירושו צלב. השם ניתן לאזור על שמו של נחל/ואדי קטן שירד מהכרמל ופגש/הצטלב עם ערוצים אחרים באזור בצורה שהזכירה מבנה של צלב.

 

בחלק מהמקורות ההיסטוריים מצוין כי באזור הערוץ או בסמוך לו שכן בעבר סמל, מבנה, או ציון דרך המיוחס לתקופה צלבנית או לקהילה הנוצרית שהתגוררה בסביבה, מה שחיזק את הכינוי "וואדי אל-סליב".

 

השכונה החלה להתפתח בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה המאה העשרים כשכונת מגורים של אוכלוסייה הערבית, מחוץ לחומות חיפה העות'מאנית שנבנתה במאה המאה השמונה עשרה על ידי טאהר אל עומאר.

 

הבנייה בשכונה התאפיינה בסגנון ערבי-עירוני מסורתי (כמו בתי חצר, קשתות, ועבודות אבן מושקעות) לצד השפעות אירופיות ומודרניות של תקופת המנדט הבריטי.

בשנת 1948 התגוררה בשכונה אוכלוסייה ערבית מגוונת – פועלים, בעלי מלאכה, וכן משפחות מבוססות בבתים המפוארים בחלקה העליון של השכונה.

 

במהלך קרבות בחיפה באפריל 1948, רוב תושביה הערבים של השכונה עזבו אותה.

 

לאחר המלחמה הוגדרו נכסי השכונה כנכסי נפקדים והועברו לאחריות המדינה וחברת "עמידר".

 

בשנים 1949–1950 יושבו בשכונה עולים חדשים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה (מרוקו, טוניסיה, אלג'יריה) וכן עולים מרומניה ומפולין.

 

השכונה הפכה לאזור צפוף עם תנאי דיור ירודים, תשתיות מוזנחות ומצוקה כלכלית-חברתית קשה.

אירועי ואדי סאליב (1959)

תחושות קיפוח, מצוקת דיור, אבטלה ואפליה עדתית הובילו לתסיסה חברתית בשכונה.

 

ב-8 ביולי 1959, בעקבות תקרית שבה ירתה המשטרה בעובד בשם עקיל שריף שנפצע, פרצו בשכונה מהומות קשות שהתפשטו לאזורים נוספים בארץ.

 

אירועי ואדי סאליב, בהנהגתו של דוד בן-הרוש, היו נקודת מפנה בהיסטוריה החברתית והפוליטית של ישראל. הם הביאו להקמת "ועדת אנקורי" לבדיקת הטענות על אפליה, והאיצו תהליכים של פינוי משכנות עוני ושיפור התנאים הסוציאליים והשיכון של עולים.

החל משנות ה-60 החלה המדינה בפינוי הדרגתי של תושבי השכונה לשיכונים חדשים (כמו בקריית שפרינצק, נווה שאנן, וטירת כרמל).

 

רוב הבתים נאטמו בבלוקים כדי למנוע פלישות. השכונה נותרה מוזנחת, נטושה ובעלת מראה של עיירת רפאים במשך עשרות שנים.

התחדשות ושיקום

בשנים האחרונות עוברת ואדי סאליב תהליך מואץ של התחדשות עירונית, פיתוח ושימור:

 

במרכז השכונה הוקם פארק רובעי פתוח ומדורג המחבר בין החלק התחתון לעליון.

 

חלק מהמבנים ההיסטוריים שומרו ושוקמו, ונבנו לצידם פרויקטים חדשים למגורים, מסחר ומשרדים.

 

בשכונה פועלים מתחמים יצירתיים, סדנאות אמנים וגלריות (כמו מתחם הבית האדום ומתחמים נוספים), לצד בתי קפה ועסקים קטנים המושכים צעירים ומבקרים.

 

כיכר פייסל

כיכר פייסל (נכתבת לעיתים גם כ"כיכר פייצל") היא צומת היסטורי וגיאוגרפי מרכזי בחיפה, הממוקם במפגש הרחובות שדרות פל-ים, רחוב חטיבת גולני, רחוב קיבוץ גלויות ורחוב העצמאות — בנקודת החיבור שבין העיר התחתית, מזרח העיר ומתחם ואדי סאליב.

 

הכיכר נקראת על שמו של המלך פייסל הראשון (1885–1933), מראשי השושלת ההאשמית ואחת הדמויות הפוליטיות המרכזיות במזרח התיכון במחצית הראשונה של اהמאה העשרים.

 

פייסל, בנו של שריף מכה חוסיין בן עלי, היה מנהיגו הצבאי של המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה (בשיתוף פעולה עם חיל המשלוח המצרי של הממלכה המאוחדת ובמיוחד עם קצין המודיעין "לורנס איש ערב").

 

לאחר המלחמה פייסל הוכרז כמלך ממלכת סוריה הערבית (1920), אך גורש על ידי הצרפתים שקיבלו את המנדט על סוריה. בעקבות זאת, הכתירה אותו בריטניה (1921) כמלכה הראשון של עיראק המודרנית, תפקיד בו כיהן עד מותו ב-1933.

 

פייסל ייצג את התנועה הלאומית הערבית בוועידת השלום בפריז וחתם (1919) עם ד"ר חיים וייצמן על הסכם היסטורי שהביע נכונות לשיתוף פעולה בין התנועה הציונית למדינה ערבית עצמאית.

 

בספטמבר 1933 נפטר המלך פייסל באופן פתאומי בשווייץ. כדי להעביר את גופתו לקבורה בבגדאד, הוסעה ארונו דרך נמל חיפה. מסע הלוויה והעברת הארון דרך חיפה לוו בטקסים ממלכתיים בהשתתפות נציגי השלטון הבריטי והנהגת הקהילה הערבית בארץ.

 

לזכרו, שונתה שמו של הצומת ל"כיכר פייסל", ובמרכזה הוקמה אנדרטת עמוד (עמוד זיכרון מאבן) הנושאת הקדשה למלך פייסל הראשון.

בתקופת המנדט הבריטי שימשה הכיכר כנקודת מפתח בעיר התחתית. היא שכנה בסמוך לתחנת הרכבת "חיפה מזרח", לבית החולים הממשלתי הישן, ולמבני ציבור ודת מרכזיים.

 

הכיכר מהווה את שער הכניסה לרחוב קיבוץ גלויות ולמתחם השוק וההתחדשות העירונית של הוואדי.

 

כיום, כיכר פייצל היא צומת תנועה סואן שעבר שינויים מורפולוגיים עקב פיתוח ציר פל-ים ותשתיות התחבורה בעיר התחתית, אך אנדרטת העמוד ההיסטורית עדיין ניצבת במקום.

שוק הפשפשים 

שוק הפשפשים של חיפה נמצא בלב שכונת ואדי סליב  לאורך רחוב קיבוץ גלויות והסמטאות הסמוכות נחשב בעיני רבים לשוק הפשפשים האותנטי והאמיתי האחרון בישראל.

 

ההיסטוריה של השוק נחלקת לשני מועדים עיקריים – השורשים הלא-פורמליים והממוסדים.

 

תחילת הדרך (שנות ה-50' של המאה העשרים): בעקבות מלחמת העצמאות והעליות הגדולות בעשור הראשון, יושבו, כאמור, בוואדי סאליב עולים רבים במצב סוציו-אקונומי מורכב. הצורך הבסיסי בציוד לבית ולבוש במחירים זולים הוביל לצמיחה טבעית של מסחר יד-שנייה ורוכלות רחוב ברחבות הכורכר של הוואדי.

 

המיסוד הממשלתי והעירוני (תחילת שנות ה-50'): ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, החליט להסדיר את הרוכלות המאולתרת. העירייה הקצתה רחבה מבוטנת קטנה ברחוב קיבוץ גלויות והציבה שם שלט רשמי: "שוק רוכלים". זהו המועד שבו נולד השוק במתכונתו העירונית המוכרת.

 

לאחר פינוי תושבי השכונה בעקבות אירועי 1959, הבתים הנטושים והחנויות לאורך רחוב קיבוץ גלויות הוסבו בהדרגה על ידי סוחרים ואספנים למחזני פינוי תכולות דירות, ירושות ועזבונות. החנויות הללו הלכו והתרחבו לצד שוק הרצפה והפכו את האזור לרובע העתיקות והווינטג' של חיפה.

היום השוק מורכב משני חלקים עיקריים שפועלים במקביל.

 

החנויות הקבועות (רחוב קיבוץ גלויות והסמטאות): חנויות עתיקות, רהיטים עתיקים, וינטג' ורפואינג (Upcycling), הפעילות לאורך כל ימות השבוע. בחנויות אלו מרוכזים פריטי אספנות שמגיעים מפינוי בתי אספנים, עיזבונות יוקרתיים וייבוא.

 

"שוק הרוכלים" / שוק הרצפה (סופי שבוע): בימי שישי ושבת (ובעיקר בשבת בבוקר), מתמלאות הרחבות וסמטאות השוק במאות רוכלים המציגים את מרכולתם על גבי סדינים ומשטחים. שם ניתן למצוא מכל הבא ליד: מספרים ישנים, תקליטים, כלי בית, בגדים, ציוד טכני ישן וגרוטאות.

 

ביום שבת האחרון של כל חודש מתקיים באמפי הפירמידה ברחוב וואדי סאליב "שוק פשפשים של הילדים" זה יריד יד שנייה לילדים במסגרתו  ילדים מוכרים פריטי ילדים במצב טוב שכבר אינם בשימוש ובדרך זו לעודד קיימות, מיחזור, יזמות צעירה וחינוך לערכים של אחריות ושיתוף.

 

בשנים האחרונות, במקביל לתהליכי השימור והפיתוח של ואדי סאליב, השוק משתדרג בתשתיות ובקירוי, אך שומר במידה רבה על האווירה המקורית והחסרת-פילטרים שלו.שוק הפשפשים של חיפה, המשתרע כיום לאורך רחוב קיבוץ גלויות והסמטאות הסמוכות במורדי ואדי סאליב (לכיוון העיר התחתית), הוא אחד השווקים הוותיקים והאופייניים בעיר.

מסגד אל-איסתיקלאל

מסגד אל-איסתיקלאל (מסגד העצמאות) הוא המסגד הגדול, הפעיל והמרכזי ביותר עבור הקהילה המוסלמית בחיפה.

 

הוא ממוקם בפינת רחוב קיבוץ גלויות 1 ורחוב פל-ים, בגבול שבין העיר התחתית, ואדי סאליב ואזור שוק הפשפשים.

 

בשנות ה-20 של המאה העשרים בעקבות צמיחת האוכלוסייה המוסלמית בחיפה, המסגדים הוותיקים בעיר (מסגד אל-ג'רינה ומסגד א-זאייר) כבר לא יכלו להכיל את כל המתפללים.

 

המסגד נבנה בשנים 1923–1925 על ידי ועד הווקף המקומי.

השם "אל-איסתיקלאל" (העצמאות) ניתנה לו כדי להדגיש את עצמאותו של הווקף החיפאי והנהגתו המקומית מול המועצה המוסלמית העליונה מירושלים.

 

בסמוך למסגד נבנה והתקיים גם בית העלמין המוסלמי ההיסטורי של העיר.

עם פתיחתו של המסגד באמצע שנות ה-20, מונה השייח' עז א-דין אל-קסאם (גולה סורי שהגיע לחיפה) לאימאם ודארש (מטיף) המסגד. מדוכן הדרשנים של מסגד אל-איסתיקלאל נשא אל-קסאם דרשות לאומניות ודתיות חריפות נגד השלטון הבריטי והיישוב היהודי, וגייס ממנו את ראשוני המשתתפים בארגונו. נזכיר  למי ששכח שאל עז א-דין אל-קסאם הוא אבי הטרור הפלסטינאי המאורגן והאב הרוחני של ארגון החמאס שירה קסאמים לעבר ישראל. .

 

בעקבות הקרבות בחיפה ב-1948 והשינויים הדמוגרפיים בעיר התחתית ובוואדי סאליב, המסגד נסגר והיה נטוש במשך למעלה משני עשורים.

 

בשנת 1971 ביוזמת סוהיל שוכרי (בנו של ראש עיריית חיפה לשעבר, חסן שוכרי) ומנהיגי הקהילה, עבר המסגד שיפוץ נרחב ונפתח מחדש כמרכז הרוחני והקהילתי של מוסלמי חיפה.

 

אחד האירועים ההיסטוריים והמפורסמים בתולדות המסגד התרחש בספטמבר 1979, בעת ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בחיפה. סאדאת התכוון להגיע למסגד אל-איסתיקלאל לתפילת יום שישי בליווי פמליה מצרים ואישי ציבור ישראלים. למרות תיכנון הביקור והסיקור תקשורתי נרחב בארץ ובעולם, עקב בעיית לוח זמנים הביקור לא התממש.

 

כיום המסגד משמש כבית התפילה המרכזי של הקהילה המוסלמית בחיפה. לצד אולם התפילה והצריח הבולט שלו, במתחם פועלים משרדי הווקף המקומי ובית הדין השרעי של חיפה.

בניין קולנוע הדר

בניין קולנוע הדר רחוב קיבוץ גלויות 27 פינת רחוב הקטר.

 

הקולנוע הוקם על ידי בני משפחת אל-ח'ליל (חמולה מוסלמית עשירה ובולטת בחיפה).

 

הקרקע הייתה שייכת למנהיג המשפחה איברהים ביי אל ח'ליל, שהיה מושל חיפה בשנים 1911-13 (תחת השלטון העות'מני), היה בן למשפחה מוסלמית עשירה, ולבנו תאופיק ביי אל-ח'ליל.

 

בשנת 1946 הגישו יורשי המשפחה תוכניות לבניית קולנוע סגור ומפואר בשם "אל-נאסר" ("הניצחון"), היתר הבנייה ניתן לבן המשפחה עלי ביי אל-ח'ליל (כיהן כשופט מחוזי בחיפה).

 

את המבנה תכנן האדריכל מקסימיליאן רומאנוב. הוא תכנן קולנוע מרשים ורחב ידיים, עם תכנון אקוסטי מוקפד. הקולנוע הכיל אולם בן 366 מושבים ועוד 13 תאים עם ארבעה מושבים כ"א, וכן יציע עם 318 מושבים. התכניות אושרו בשנת 1947.

 

ערב מלחמת 1948 הבנייה הייתה בשלבים מתקדמים.

 

לאחר המלחמה והגדרת המבנה כנכסי נפקדים, המבנה הוסב ונפתח ב-1949 כ"קולנוע הדר" (והופעל על ידי משוחררי צה"ל ועולים).

 

הקולנוע פעל עד מחצית שנות ה-70' של המאה העשרים.

 

גרפטי

גרפיטי (מאיטלקית: Graffio – שריטה או חריטה) הוא כינוי לציורים, כתוביות או איורים המבוצעים על גבי משטחים במרחב הציבורי — החל מקירות רחוב ועד לרכבות ומבנים נטושים.

 

מה שהתחיל בעת העתיקה כחריטות קיר פשוטות, והתפתח בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים בניו יורק ופילדלפיה כתרבות שוליים מחתרתית, הפך כיום לז'אנר מרכזי בעולם האמנות העכשווית (אמנות רחוב / Street Art).

סוף,
שמחתי לשוטט ולצלם
בואדי סאליב
ולהרחיב
את ידיעותיי עליה. 

ואדי סאליב היא
שכונה מעניינת
וכך גם קורותיה,
והיא גם מהווה
"גן עדן" לצילום.

לטעמי המקום

יכול להיות
פנינה תיירותית
בקנה מידה עולמי,
אבל
המציאות אינה כזו.
יש יגידו
שהמקום עלוב ומוזנח.
האם אמירה זו נכונה ?

******

תודה לך
יגאל גרייבר
על היוזמה
להסתובב בשכונה
ולספר לי אודותיה ואתריה.

 

ראו גם חיפה, שבת בשוק הפשפשים (חורף 2026)

 

לאחר פרסום התיעוד יואב בכר מטבעון כתב לי.

 

"למרות שגדלתי בפ"ת-ת"א יצא לי לגור בחיפה ולעבוד שנה בואדי סאליב בתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת.

 

שלושה  שותפים תל אביבים שהכרתי, שכרו/קנו את מבנה אל- פאשה בואדי סאליב והפכו אותו למועדון זמר עברי מאוד מצליח ונתנו לי לנהל אותו.

 

האורחים היו מכובדי מכבי חיפה ונמל חיפה שהגיעו בהמוניהם עם החברים, רקדו על השולחנות עד אור הבוקר, שתו למכביר וניפצו צלחות על קירות האבן והריצפה.

 

זה היה אחד המועדונים הפופולרים באותה תקופה וניסגר לאחר מספר שנים.

 

בערך באותן שנים תיאטרון חיפה הרחיב את פעילות הבמה שלו ופתח עוד תיאטרון קטן יותר ממש בצמוד למועדון אל פאשה.

 

מסתבר שגם למישהו כמוני יש רקע קטן מהשכונה היפה הזו…

 

לאחרונה פגשתי חבר לרכיבה שמנהל חברת בניה בשם "שתית" והוא מספר לי שהחברה קנתה ושיפצה את המיבנה והם מחפשים שוכרים מתאימים…

 

מקוה שהוספתי לך עוד טיפת מידע על הסביבה."

 

מעת לעת לרכיבה על אופנים בנוסף להיבטי ספורט וצילום יש גם היבט חברתי.

 

אסביר.

 

בשנים האחרונות, לרוב אני רוכב לבד אבל לפעמים אני יוצא לרכוב עם חבר או שניים ויותר או שאחד מהם או כולם מצטרפים אלי.

 

אז הרכיבה הופכת גם להיות מפגש חברתי.

 

כך הייתה הרכיבה ביום קיץ חם (מעל הממוצע), שבת, 18 ביולי 2026.

 

חבריי מיכאל סופר  (תל אביב) ומיכאל עוזרמן (נתניה) הצטרפו אלי לרכיבה בחיפה.

 

רכבנו לאורך טיילת החוף, בשכונת בת גלים ובמספר אזורים בעיר התחתית במסלול המוצג להלן.

 

על מנת לא לעכב את הרכיבה, במהלכה עצרתי מעט פעמים לצלם.

 

להלן מובאות שתי מפות ובהן פירוט המסלול וביניהן מספר צילומים של מראות שהזדמנו במהלך הרכיבה.

המסלול לאורך טיילת החוף

יציאה ממגרש החנייה המערבי של תחנת הרכבת חוף כרמל.

 

לאורך טיילת חוף דדו וחוף זמיר אין שביל אופניים והרכיבה בטיילת אסורה.

 

רכיבה לאורך שביל האופניים הצמוד למסילת הברזל.

 

כניסה לעבר חוף התכלת.

 

רכיבה שביל האופניים לאורך טיילת שקמונה עד תל שקמונה והכניסה למתחם המכון לחקר ימים ואגמים.

 

צפונה בשביל האופניים בשולי שכונת עין הים, לאורך רחוב יוברט המפרי.

 

צפונה לאורך חוף אלנבי עד הרכבל העולה  לסטלה מאריס.

לאורך רחוב העלייה השנייה בשכונת בת גלים.

 

שדרות בת גלים.

 

הטיילת החדשה בעורף בסיס חיל הים והמרכז הרפואי רמב"ם.

השער הצפוני של נמל חיפה.

 

תחילת דרך יפו.

 

כניסה לחיפה אל עתיקה.

חזרה לדרך יפו ומשם לרחוב תל אביב והלאה שוב ברחוב יפו.

 

רחוב הבנקים, דרך העצמאות ורחובות שער פלמר.

חזרה לדרך העצמאות.

הלאה לכיכר פאריס והמשך בדרך המגינים עד מסגד אסתיקלל.

 

סביב שוק הפשפשים ההומה

המשך ברחוב ואדי סאליב ועלייה לרחוב שיבת ציון.

 

גלישה ברחוב שיבת ציון לקצה דרך אלנבי.

 

כניסה לסיבוב קצר בוואדי ניסנאס. חזרה מערבה לדרך אלנבי.

 

גלישה בשדרות בן גוריון לאורך המושבה הגרמנית.

 

הלאה מערב בשדרות המגינים בשולי שכונת קריית אליהו.

 

טיפוס ברחוב רוטשילד שוב לדרך אלנבי. מערבה בדרך אלנבי בשולי קריית אליעזר.

 

ירידה במחלף ליד מוזאון ההעפלה לטיילת החוף. חזרה בטיילת שקמונה ודרומה למתחם תחנת הרכבת חוף כרמל.

סוף

נהניתי עד מאוד
לטייל עם חבריי.

שמחתי שיכולתי
להוביל אותם
בעיר מגוריי החדשה
שאותה
אני לומד אט אט.

תודה לכם
מיכאל עוזרמן
ומיכאל סופר
שהשכמתם קום
והגעתם לחיפה
לרכוב איתי. 

 

ישנם מקומות רבים ברחבי הארץ שיותר מחמישים או שישים שנים, מאז ימי בית הספר העממי או בית הספר התיכון לא הגעתי אליהם.

 

אל חלק ממקומות אלה הגעתי בטיול בעמק חרוד שהתקיים בעיצומו של יום קיץ חם, 15 ביולי 2026.

 

היה זה של קבוצת "מטיילים צעירים ברוחם" שדורון סלומון (כפר עזה) ויוסי וגנר (נחל עוז) מנהלים שנים רבות.

 

בטיול זה השתתפו רבים מאנשי הקבוצה שהגיעו מכל קצוות הארץ והם דני רחמים, יונתן ברוש ודניאל עוזרו, יוסי וגנר (נחל עוז), שמחה ודורון סלומון (כפר עזה), רחלי וגדעון פרמן (תל אביב), דבורה עידן (בית שקמה),  אבס מעוז (גניגר), ניר עמית (שער העמקים), עידית חגי, מאיר רזניק (עין השופט), מוישלה ורבקלה יצחקי (אחוזת ברק), דורית ובני פייקוב (בלפוריה), אילנה ורני בלה (כפר תבור), שוש ותנתי מילאת ((בית אלעזרי) צץ יעקב (עין שריד), אבי בירן (גבעתיים), ליאור עמירן (אבן יהודה) ואני (חיפה).

 

את מסלול הטיול והמקומות אליהם הגענו דורון סלומון ויוסי וגנר הכינו בעצה אחת אבס מעוז וניר עמית.

 

אבס, למי שאינו יודע, הוא מורה דרך ומדריך ידיעת הארץ מפלא, הוא שהוביל את השיירה והסביר על המקומות.

תיעוד זה
שעוטה את
"גלימת מורה הדרך"
מציג
את מקומות אליהם הגענו
ואת צילומים שנעשו בהם

כללי 

עמק חרוד מהווה חלק משקע יגור-בית שאן ושוכן בין עמק יזרעאל לבין עמק המעיינות (עמק בית שאן), לרגלי הגלבוע.

 

האזור ידוע בנופיו, במעיינות הרבים שבו ובהיסטוריה ההתיישבותית הענפה שלו.

 

עמק חרוד משלב בין גיאוגרפיה ייחודית, שפע מעיינות והיסטוריה מרתקת – מהתקופה המקראית ועד לימי ראשית ההתיישבות החלוצית בארץ.

גיאוגרפיה

עמק חרוד מהווה את החלק המזרחי של עמק יזרעאל. הוא תחום מצפון על ידי רמת יששכר וגבעת המורה, מדרום על ידי מדרונותיו התלולים של הר הגלבוע, ממערב הוא מופרד מבקעת מגידו על ידי קו פרשת מים ארצי, וממזרח הוא משתפל לעבר עמק בית שאן (עמק המעיינות).

 

שטח העמק הוא כ-40 קמ"ר, והוא מעין פרוזדור צר באורך של כ-18 ק"מ וברוחב מרבי של כ-5 ק"מ.

 

העמק משתפל במתינות ממערב (בגובה פני הים בערך) למזרח, שם הוא מגיע לכ-100 מטרים מתחת לפני הים.

 

בשונה ממערב עמק יזרעאל המנוקז לים התיכון דרך נחל קישון, עמק חרוד מנוקז מזרחה אל נהר הירדן דרך נחל חרוד (המוזן ממעיינות רבים הנובעים לרגלי הגלבוע, ובראשם מעיין חרוד הגדול). בעבר, המים הרבים יצרו בעמק ביצות נרחבות.

 

נחל חרוד, מתחיל את דרכו מפסגות גבעת המורה וחוצה את עמק חרוד מזרחה, זורם לאורך 32 ק"מ עד שפכו לירדן.  הנחל, הזורם בינות בריכות דגים, מאגרי מים ושטחים חקלאיים, הוא, כאמור, עורק הניקוז העיקרי של עמק חרוד. אופי זרימתו משתנה מתחילת דרכו ועד התחברותו לנהר הירדן. בחלקו המערבי זרימתו מתונה והוא מתחפר בקרקע ואילו בחלקו המזרחי הוא גולש במפלים וזרימתו מהירה. טחנות הקמח שבקרבתו מעידות על ניצול המים בימי קדם.

 

בשנת 1992 הוקמה מנהלת נחל חרוד  אשר שותפים לה קרן קימת לישראל, רשות ניקוז הירדן הדרומי , המשרד לאיכות הסביבה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות הטבע והגנים הלאומיים ורשויות מקומיות השוכנות באגן הנחל (מועצה אזורית גלבוע, מועצה אזורית עמק המעיינות ועיריית בית שאן).

 

היעד העיקרי שהוצב  עם הקמת המנהלת היה שיקום הנחל כאפיק ניקוז מוסדר, כמוביל למים שפירים וכציר למוקדי חורשות ואתרי נופש. לאורך הנחל הוכשר שביל מטיילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים, שמקשר בין פינות חמד ואתרי מים וטבע ומותאם גם לאוכלוסיית מוגבלי תנועה.

 

היישובים הנמצאים בעמק חרוד בעיקר בשוליו, הקיבוצים יזרעאל, גבע, עין חרוד איחוד, עין חרוד מאוחד, תל יוסף, חפציבה, בית אלפא ובית השיטה והמושבים גדעונה וכפר יחזקאל כולם משתייכים למועצה האזורית גלבוע.

אבני דרך עיקריות בתולדות עמק חרוד 

בשולי העמק הוקמה העיר המקראית יזרעאל, ששימשה כבירת החורף של ממלכת ישראל בתקופת המלך אחאב (שם התרחש סיפור כרם נבות היזרעאלי).

 

המאורע התנ"כי המזוהה ביותר עם האזור הוא היערכותו של השופט גדעון למלחמה במדיינים (ספר שופטים, פרק ז'). במעיין חרוד ערך גדעון את "מבחן המים" (מבחן המלקקים והכורעים) כדי לבחור את 300 הלוחמים המובחרים שיילחמו במדיינים.

 

בעמק חרוד (שנקרא בערבית עין ג'אלות) התרחש אחד הקרבות המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון. בקרב זה הצליחו הממלוכים (בהובלת קוטוז ובייברס) לבלום ולנצח לראשונה את האימפריה המונגולית שהחריבה את בגדד והתקדמה מערבה. ניצחון זה מנע מהמונגולים לפלוש למצרים ולצפון אפריקה, וביסס את שלטון הממלוכים באזור.

 

עד תחילת המאה העשרים היה העמק מוכה ביצות וקדחת. בשנת 1920 יהושע חנקין, "גואל העמק", רכש את אדמות העמק עבור הקרן הקיימת לישראל.

 

בשנת 1921 החלה תנופת התיישבות אדירה, והעמק הפך לערש תנועת הקיבוצים וההתיישבות העובדת. בספטמבר  שנה זו עלו חברי "גדוד העבודה" והקימו את עין חרוד (הקיבוץ הגדול הראשון בארץ) ולאחר מכן את תל יוסף. באותה שנה הוקמו גם מושב כפר יחזקאל וקבוצת גבע. בהמשך קמו הקיבוצים בית אלפא, חפציבה ובית השיטה.

 

החלוצים ביצעו עבודת ניקוז קשה ומסובכת של הביצות ותיעלו את המים לחקלאות ולבריכות דגים, מה שהפך את העמק לאחד האזורים החקלאיים הפוריים בישראל.

 

מעיין חרוד שימש בשנות ה-30 כאחד מבסיסי האימונים הראשונים של פלוגות הלילה המיוחדות שהקים הקצין הבריטי אורד וינגייט, ובהמשך של הפלמ"ח ויחידות ההגנה.

 

עמק חרוד תפס מקום מרכזי בעיצוב התרבות הישראלית והזמר העברי. נופי העמק, השדות ואירועי ההתיישבות הולידו שירים קנוניים

עין יזרעאל 

עין יזרעאל הוא אחד המעיינות היפים והמוכרים ביותר למרגלות הגלבוע, השוכן בפתחו המערבי של עמק חרוד, סמוך לתל יזרעאל המקראי.

 

עין יזרעאל הוא אתר טבע והיסטוריה מרתק המושך אליו מטיילים רבים.

 

עין יזרעאל הוא מעיין מסוג "פועם" (אם כי כיום שפיעתו אינה טבעית לחלוטין ומושפעת מקידוחים באזור).

 

המים נובעים מתוך ניקבה תת-קרקעית חצובה בסלע שנבנתה בתקופה הבריטית (ויש המייחסים את תחילת חציבתה לתקופות קדומות יותר). הניקבה נועדה להגביר את זרימת המים ולתעל אותם בצורה יעילה יותר.

 

המים מהניקבה זורמים אל בריכה גדולה ומוצלת, מוקפת עצי חורש ואיקליפטוסים רחבי ידיים המספקים צל מצוין לפיקניקים ולמנוחה.

 

במרכז הבריכה הריבועית ניצב מבנה בטון קטן (בית משאבה בריטי ישן).

עין יזרעאל (המוזכר במקרא גם כ"העין אשר ביזרעאל") הוא אתר בעל חשיבות היסטורית עצומה בסיפורי ספר שמואל. על פי ספר שמואל א' (פרק כ"ט) – "וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה, וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל." (שמואל א', כ"ט, א'), במעיין זה חנו כוחותיו של שאול המלך וצבא ישראל לפני שיצאו לקרב המר והמכריע נגד הפלשתים בגלבוע – הקרב שבו נהרגו שאול ובניו (ובהם יהונתן), אירוע שהוביל לקינת דוד המפורסמת ("הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם…").

 

המעיין שימש כמקור המים הראשי של העיר המקראית יזרעאל השוכנת על התל מעליו (ארמונם של המלך אחאב והמלכה איזבל). סביר להניח שמסלולו של נבות היזרעאלי מכרמו אל העיר עבר בסמוך למעיין זה.

עין יזרעאל נקרא גם "חורשת צבי", ע"ש בן העמק שנפל באזור במלחמת העצמאות.

מעין חרוד

מעיין חרוד (המוכר כיום כחלק מגן לאומי מעיין חרוד).

 

הוא מעיין העתק טבעי הנובע מתוך מערה במורדות הצפוניים של הר הגלבוע, בסמוך ליישוב גדעונה ועמק חרוד.

המעיין נושא חשיבות היסטורית, גאוגרפית ותרבותית רבה.

 

המעיין מזוהה עם האתר המקראי שבו ערך השופט גדעון את "מבחן המלקקים" המפורסם (ספר שופטים, פרק ז'), שבו בחר מתוך רבבות לוחמים רק 300 איש שיצאו להילחם במדיינים.

 

בסמוך למעיין (שנודע אז בשמו הערבי, עין ג'אלות) התחולל אחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה של המזרח התיכון, שבו בלמו הממלוכים את התקדמות הצבא המונגולי מערבה.

קיים קשר בין מעיין חרוד ובין אורד צ'ארלס וינגייט (המכונה "הידיד"). זה הוא קשר היסטורי הדוק, שהיווה את נקודת המפנה בהקמת כוח המגן העברי ובפיתוח תורת הלחימה של צה"ל.

 

מעיין חרוד היה בסיס האם והמפקדה של יחידת העילית שהקים וינגייט: פלגות הלילה המיוחדות (ה-SNS) בשנת 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול.

 

וינגייט חיפש נקודה שקרובה לתוואי צינור הנפט של IPC (שעבר בעמק יזרעאל והיה יעד מועדף לפגיעה של כנופיות ערביות) וקרובה לשטחי הפעולה בעמק ובהרים. קיבוץ עין חרוד, השוכן למרגלות הגלבוע וליד המעיין, נבחר כבסיס המושלם.

 

בתוך מתחם מעיין חרוד הוקם מחנה האימונים של היחידה. משם יצאו הלוחמים (שילוב של חיילים בריטים ונוטרים יהודים, בעיקר אנשי ה"הגנה") לפעולות הלילה הנועזות שלהם.

 

במעיין חרוד הגה וינגייט את התפיסה של "יציאה מן הגדר" — במקום להתגונן בתוך היישובים, הכוח יצא לתקוף את הכנופיות בלילה, בשטח שלהן. תורה זו הפכה לימים לבסיס יחידות הקומנדו וצה"ל.

כיום המקום מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומציע בריכת שכשוך רחבה המוזנת ממי המעיין, מדשאות, חניון לילה (קמפינג) מוסדר ואמפיתיאטרון פתוח המארח הופעות.

פסלים בעמק

מצפה שגב

מצפה שגב נמצא מעל קיבוץ חפציבה הוקם לזכרו והנצחתו של סמל שגב שוורץ ז"ל גיבור ישראל שנפל בקרב ב-7 באוקטובר 2023, במוצב "סופה" שבעוטף עזה.

 

הקשר ההדוק בינו לבין האזור בא לידי ביטוי בסיפור חייו, בחבריו ובהנצחתו הייחודית למרגלות ההר.

 

שגב נולד בבית שאן וגדל והתחנך בחינוך הקיבוצי בעמק. במהלך לימודיו בתיכון הוא רקם זוגיות וחברויות עמוקות בקיבוץ חפציבה וביישובי עמק המעיינות ועמק יזרעאל. הוא נודע כאדם קורן, נטול אגו, שאהב מוזיקה, ציור ואנשים, והצטיין ביכולתו לחבר ולגשר בין קבוצות וזרמים שונים בחברה הישראלית.

 

שגב התגייס לגדוד 50 של חטיבת הנח"ל באוגוסט 2022 כרגם קשת.

 

בבוקר ה-7 באוקטובר, שגב וחבריו נלחמו בעוז מול עשרות מחבלי נוח'בה שתקפו את המוצב. במהלך חילופי האש שגב נפצע ברגלו והובל אל המיגונית שבחדר האוכל של המוצב, שם שהו כ-30 חיילים נוספים. מחבלים שהגיעו למקום השליכו רימון יד לתוך המבנה. הרימון התגלגל לעברו של שגב הפצוע; בשבריר שנייה ובאומץ לב עילאי, הוא החליט למסור את נפשו, הצמיד את עצמו לרימון וספג בגופו את הפיצוץ. במעשה זה הציל את חייהם של כל הלוחמים שהיו בחדר האוכל.

 

שגב שוורץ ז"ל היה בן 20 בנופלו.

במהלך שנות נעוריו, נהג שגב לאסוף את חבריו הרבים מהעמק ולשבת איתם שעות ארוכות בנקודת תצפית קסומה למרגלות הגלבוע, מעל קיבוץ חפציבה. המקום היה מכונה בפיהם "בית במבה".

 

לאחר נפילתו, שיפצו משפחתו וחבריו של שגב את המקום והקימו בו את מצפה שגב (הידוע גם כ"מצפה שגב שוורץ").

 

באתר הותקנו ספסלי עץ ושולחנות פיקניק. במרכזו הוצבה אבן גדולה ועליה תמונת ענק מצוירת של שגב עם חיוכו המפורסם והמשפט המלווה אותו: "עכשיו תורי להיות גיבור".

 

המצפה הפך לנקודת עלייה לרגל עבור חברים, מטיילים ובני נוער המחפשים פינה שקטה מול נופי העמק, המנציחה את רוחו האופטימית, את שמחת החיים שלו ואת אהבת הארץ שפיעמה בו.

מורדות הגלבוע

הגן היפני בקבוץ חפציבה

זה גן ייחודי ומטופח שהוקם בקיבוץ על ידי חברי תנועת "מקויאה" היפנית, המבטא את הקשר החם בין התנועה לקיבוץ.

 

תנועת מָקוּיָה ("אוהל מועד" או "משכן)  היא אחת התנועות המרתקות והייחודיות ביותר בקשר שבין יפן לישראל.

 

מדובר בתנועה דתית יפנית, המגדירה את עצמה כנוצרית אך פועלת מתוך זיקה עמוקה, אהבה עזה ופילושמיות יוצאת דופן לעם היהודי, לתנ"ך ולמדינת ישראל.

 

התנועה נוסדה במאי 1948 – בדיוק בחודש ובשנת הקמתה של מדינת ישראל – על ידי פרופסור אברהם איקורו טשימה בדרום יפן. טשימה ראה בהקמת המדינה נס אלוהי והתגשמות נבואות התנ"ך.

 

חברי התנועה (המונה כיום כ-70,000 מאמינים, בעיקר ביפן) שואפים לחזור אל "הבשורה המקורית" של הנצרות המוקדמת, לפני שהתנתקה משורשיה היהודיים. הם אינם מחזיקים בממסד דתי נוקשה, אלא מתמקדים בלימוד תנ"ך חווייתי וקשר בלתי אמצעי עם אלוהים.

 

הם מרבים להשתמש בסמלים יהודיים כמו מנורת שבעת הקנים ומגן דוד, לומדים עברית, שרים שירים ישראליים (האהוב עליהם במיוחד הוא "ירושלים של זהב") ואף מעניקים לחלק מילדיהם שמות עבריים.

 

החיבור בין מקויה לקיבוץ חפציבה החל בשנת 1962  מאז ועד היום, צעירים חברי התנועה מגיעים לחפציבה לתקופות ממושכות כדי ללמוד באולפן העברית של הקיבוץ, מתוך שאיפה לקרוא את התנ"ך בשפת המקור.

 

חברי מקויה ממשיכים לפקוד את ישראל מדי שנה, לנטוע עצים (יחד עם קק"ל שהקדישה להם את "יער מקויה") ולהשתתף בהפגנות תמיכה ובצעדות בירושלים.

לרגל חצי יובל (25 שנים) לקיבוץ, החליטו חברי התנועה להעניק לו מתנה ייחודית – הגן היפני.

 

הגן מעוצב לפי כללי הגינון היפני המסורתי (המסמל את הטבע במיקרוקוסמוס) אך משולב עם צמחיית ארץ ישראל המוזכרת בתנ"ך.

 

הגן כולל פנסי אבן (סוּרוּ) וגשרוני אבן מסורתיים; בריכת דגים ובה דגי קוי צבעוניים; סוכת עץ מסורתית למנוחה ולשתיית תה (אזומאיה); מערה טבעית המשמשת את חברי התנועה להתבודדות ותפילה ברוח מייסדם.

בית הכנסת העתיק בבית אלפא

אתר בית הכנסת העתיק בבית אלפא נמצא בגבול הקיבוצים חפציבה ובית אלפא.

 

האתר מנוהל כיום על ידי רשות הטבע והגנים. הוא מקורה לחלוטין ושמור היטב, ובמקום מוצג מיצג אור-קולי חווייתי

 

בית הכנסת העתיק בבית אלפא התגלה באקראי בשנת 1928, במהלך חפירת תעלת מים של חברי קיבוץ בית אלפא.

 

חשיפת האתר נחשבת לאחד מרגעי המפתח בארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והחפירות בו נוהלו על ידי הארכיאולוג הנודע פרופ' אלעזר ליפא סוקניק מטעם האוניברסיטה העברית.

בית הכנסת פעל במהלך המאה ה-6 לספירה (התקופה הביזנטית).

 

המבנה עצמו היה צנוע יחסית, בנוי אבני בזלת וגיר מקומיות, בסגנון בזיליקה (אולם תווך ושתי סיטראות צדדיות). אולם, ייחודו העצום הוא רצפת הפסיפס המרהיבה באולם המרכזי שהשתמרה בו כמעט בשלמותה.

רצפת הפסיפס מחולקת לשלושה פנלים עיקריים, המציגים שילוב מרתק של מוטיבים יהודיים, מקראיים ופאגאניים (הלניסטיים):

 

הפנל הדרומי: עקדת יצחק זהו אחד התיאורים האמנותיים המוקדמים והמפורסמים ביותר של הסיפור המקראי. הפסיפס כולל את אברהם אבינו אוחז ביצחק ומניף מאכלת; את המזבח עם האש העולה ממנו; שני נערים המלווים את החמור; את האיל האחוז בסבך בקרניו; יד אלוהית הנשלחת מן השמים ומעליה הכיתוב העברי: "אל תשלח". הדמויות מעוצבות בסגנון פרימיטיבי ודו-ממדי משעשע וייחודי.

 

במרכז הפסיפס מופיע גלגל מזלות ענק המציג שילוב תרבותי יוצא דופן של תקופתו במרכז הגלגל מופיעה דמותו של הליוס, אל השמש המיתולוגי, כשהוא רכוב על מרכבת סוסים (מרכבת השמש), סביב דמות השמש מופיעים 12 המזלות עם שמותיהם בעברית (טלה, שור, תאומים וכו'). בארבע פינות הפנל מעוצבות ארבע דמויות נשיות המייצגות את ארבע התקופות (עונות השנה): תקופת תשרי (סתיו), תקופת טבת (חורף), תקופת ניסן (אביב) ותקופת תמוז (קיץ).

 

 

הפנל הצפוני: ארון הקודש ותשמישי קדושה. פנל זה הונח קרוב לגומחת ארון הקודש (האפסיס) הפונה לירושלים, והוא מציג מוטיבים יהודיים טהורים: ארון קודש מעוטר שבתוכו נשמרו ספרי התורה. שתי מנורות שבעת קנים משני צדדיו. חפצי פולחן וסמלים מבית המקדש כגון שופרות, מחתות, לולבים ואתרוגים. זוג אריות השומרים על הארון משני צדדיו.

 

בפתחו של בית הכנסת מופיעות שתי כתובות הקדשה חשובות – אחת בארמית ואחת ביוונית. הכתובת ביוונית מנציחה את האמנים שיצרו את הפסיפס: מריאנוס וחנינא בנו, שהיו אמנים מקומיים (פסיפס בעיצוב זהה ובחתימתם התגלה גם בבית כנסת סמוך בבית שאן). הכתובת הארמית מציינת כי הפסיפס נבנה בתקופת קיסר בשם יוסטינוס (ככל הנראה יוסטינוס הראשון או השני) ובתרומתם של חברי הקהילה שתרמו מכספם (או בחיטים ושעורים) כדי להקים את המבנה

 

קיבוץ ניר דוד 

בניר דוד אירח אותנו חבר הקיבוץ מני שהוא גם מורה דרך וארכיאולוג חובב.

 

ניר דוד (תל עמל) הוא קיבוץ הנמצא בקצה המערבי של עמק בית שאן שנקרא היום עמק המעיינות, למרגלות הגלבוע ובשכנות קרובה מאוד לקיבוצים חפציבה ובית אלפא.

 

זהו אחד הקיבוצים המפורסמים והמתויירים ביותר בישראל, בזכות שילוב יוצא דופן של היסטוריה חלוצית פורצת דרך ונתוני טבע מרהיבים.

לניר דוד מקום של כבוד בהיסטוריה הציונית.

 

הוא הוקם ב-10 בדצמבר 1936 כקיבוץ הראשון בשיטת "חומה ומגדל" (תחת השם "תל עמל").

 

הקמתו המהירה באישון לילה נועדה לקבוע עובדות בשטח בעיצומו של המרד הערבי הגדול, והיוותה מודל לחיקוי עבור עשרות יישובים שהוקמו בעקבותיו.

 

בהמשך שונה שמו ל"ניר דוד" על שמו של דוד וולפסון, נשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית.

סימן ההיכר הבולט ביותר של הקיבוץ הוא נחל האסי – נחל שמימיו זורמים בטמפרטורה קבועה של כ-28 מעלות לאורך כל השנה, וחוצה ממש את בתי הקיבוץ.

 

צבע המים הטורקיז המרהיב שלו והמדשאות הירוקות סביבו מעניקים למקום מראה ייחודי של גלויה אירופאית בלב עמק המעיינות.

 

הנחל עמד בשנים האחרונות במרכזו של דיון ציבורי ומשפטי סוער בנוגע לנגישות הציבור למימיו, וכיום הוסדר חלק מהנחל (באזור "החופים הירוקים") לגישה חופשית לקהל הרחב.

סוף,

נעים ונחמד
היה להגיע
שוב למקומות המעניינים
בעמק חרוד
אחרי שנים רבות
כשבקרתי בהם
כילד וכנער.
זכיתי להכיר
גם אתרים
חדשים ומרהיבים
כמו
מצפה שגב

בטיול זה
ריענן לי את הזיכרון,
גם למדתי עוד,
והכרתי דרכים חדשות
במורדות הגלבוע
מעל קיבוץ חפציבה
בהן עברתי לראשונה.

****

תודה לכם
אבס, ניר, דורון ויוסי
שיזמתם וארגנתם
טיול שכזה
שיש בו נינוח נוסטלגיה
בנוסף
להיותו אירוע חברתי. 

תודה לך אבס
שהזמנת אותי
לנסוע איתך
וגם על הדברים
שסיפרת לנו
במקומות בהם בקרנו. 

להרחבה ראו גם

תל יזרעאל בשלוחה הצפונית מערבית של הגלבוע והמעיין למרגלותיו

לאורך נחל חרוד בעמק חרוד ולרגלי הגלבוע

 

מצלמה היא מכשיר שאני לוקח לכל יציאה לשטח.

 

ביום שני, 6 ביולי 2026 בשעת לפנות ערב נפגשתי בטבעון עם יואב בכר במתחם עגלת "קפה על הקצה" בגן השומרים.

 

לצערי לא לקחתי את המצלמה והצטערתי מאוד.

 

בלית ברירה, השתמשתי במצלמת הטלפון ואלה מראות המקום שהפיקה.

סוף,
לטעמי,
עם כל הכבוד
למצלמת הטלפון
ויש כבוד!
אם הייתי
מצלם
במצלמה המקצועית,
המראות
היו נראים
מוצלחים יותר,
תקנו אותי
אם אני טועה. 

 

מ

 

 

בחיפה, כמו בערים אחרות בארץ, ישנם אתרי הנצחה וזיכרון לשואה, לגבורה ולהצלה.

 

במסגרת המסע להכרת חיפה, חברי יואל שדה הציע לי להכיר שני אתרים חשובים בנושא הנמצאים בסמיכות זה לזה.

יואל שדה, איש הגליל, מתגורר ביישוב מצפה אבי"ב. בעבר שירת כקצין בכיר במשטרת ישראל והיום גמלאי. יואל הוא מורה דרך מוסמך. שנים רבות הוא עוסק במחקר אקדמי אודות השואה, הגבורה וזיכרון והוא גם מלווה קבוצות נוער במסעות לפולין. את יואל אני מכיר מאז שנת 2015 כשטיילנו יחד באופניים. יואל סייע לי גם בתיאום ארבעה ביקורי/מפגש במסגרת המיזם להכרת הערבים הנוצרים בישראל.

 

ביום ראשון, 21 ביוני 2026 יצאתי עם יואל להכיר (וגם לצלם) את אנדרטת הלוחם היהודי ואת גן חסידי אומות העולם תושבי חיפה, שניהם כאמור בחיפה וליתר דיוק בין שכונת רמות רמז ובין שכונת רמת אלון.

אנדרטת הלוחם היהודי 

אנדרטה ללוחם היהודי בצורר הנאצי בחיפה מנציחה את מיליון וחצי הלוחמים היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה במסגרת צבאות בנות הברית, שורות הפרטיזנים, המחתרות ולוחמי הגטאות.

 

האנדרטה נמצאת ברחוב חביבה רייך 53 בתוך גן מוצקין, על גבול השכונות רמות רמז ונווה שאנן), חיפה. המקום פתוח לקהל הרחב 24 שעות ביממה.

 

האנדרטה היא פרי יצירתו של הפסל והאמן הישראלי הבולט גרשון קניספל. האנדרטה הוקמה בשיתוף עם מהנדס הקונסטרוקציה נתנאל סנק גולדברג.

תכנון ובניית האנדרטה נמשכו לאורך מספר שנים (בין 1984 ל-1991), והיא נחנכה רשמית בשנת 1991.

 

האתר הוקם ביוזמת ובמימון ארגון החיילים והפרטיזנים – נכי המלחמה בנאצים בישראל (סניף חיפה).

האנדרטה עצומת הממדים (מתנשאת לגובה של כ-9 מטרים ועשויה מברונזה, פלדה ובטון) נושאת אופי פיגורטיבי וסמלי עמוק.

 

הלב הוויזואלי של האנדרטה מציג מגן דוד צהוב גדול המעוצב כיתד חדה. יתד זו ננעצת בעוצמה בצלב קרס נאצי ומפרקת אותו לארבעה ווים שבורים ומרוסקים, כסמל לניצחון הלוחמים היהודים על המשטר הנאצי.

 

על גבי פאות הברונזה של מגן הדוד מופיעים תבליטים מפורטים המציגים דמויות אקטיביות של מורדי גטו ורשה ולוחמי יחידות הפרטיזנים ביערות.

 

כל אחד מהחלקים המנופצים של צלב הקרס נושא תבליטים ואיורים המפרטים את סוגי הלחימה השונים שבהם נטלו חלק יהודים בין השנים 1933–1945. היא מייצגת לחימה במובנה הרחב ביותר – מהקרבות האקטיביים בשדות הקטל ועד המאבק העיקש על עצם ההישרדות והשמירה על צלם האנוש.

 

על גבי האנדרטה חקוקים שמותיהם של מחנות הריכוז וההשמדה המרכזיים, ולצידם שמותיהם של אתרי קרב היסטוריים שסימלו את נקודות המפנה והכרעת מלחמת העולם השנייה (כמו סטלינגרד ונורמנדי).

גן חסידי אומות העולם

גן חסידי אומות העולם הוא אתר הנצחה וזיכרון ייחודי (הקיים במספר מקומות בארץ, כאשר המוכר שבהם בהקשר העירוני נמצא בחיפה.

 

הגנים הללו מוקמים כדי לחלוק כבוד ולהנציח את פועלם של חסידי אומות העולם — אותם לא-יהודים שסיכנו את חייהם, ולעיתים את חיי משפחותיהם, כדי להציל יהודים במהלך תקופת השואה.

 

גן חסידי אומות העולם בחיפה נמצא ברחוב חסידי אומות העולם בשכונת רמת אלון.

חיפה הייתה העיר הראשונה בישראל שאימצה מסורת של קריאת רחובות והקמת גנים ציבוריים על שמם של חסידי אומות העולם שקשרו את גורלם עם מדינת ישראל ואף התגוררו בה (ובחיפה בפרט) לאחר המלחמה.

 

היוזמה להקמת הגן והרחוב הסמוך לו נולדה מתוך מציאות ייחודית לעיר חיפה: לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, בחרו מספר חסידי אומות העולם (שאינם יהודים) לקשור את גורלם עם העם היהודי, לעלות ארצה ולהשתקע בישראל. חלקם מצאו את ביתם בחיפה וחיו בה כאזרחים מן השורה עד יומם האחרון.

 

עיריית חיפה החליטה להוקיר את פועלם באופן ייחודי במרחב הציבורי, ובשנת 2008 נחנך הגן.

הגן מעוצב כשטח ציבורי מטופח, המשלב צמחייה, פינות ישיבה מוצלות, שבילי הליכה ותצפית נוף, כאשר לאורכו משולבים אלמנטי הזיכרון.

 

בגן פזורים סלעים ואבני הנצחה, כאשר על כל אבן מותקן לוח ברונזה המגולל בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) את סיפור הגבורה וההצלה של חסיד אומות העולם שחי ופעל בעיר.

 

בחלקו המרכזי של הגן ישנה רחבה המשמשת לטקסי זיכרון עירוניים, לביקורי בתי ספר ולפעילויות חינוכיות של תנועות נוער מהאזור, במטרה להנחיל את ערכי אומץ הלב האזרחי והערבות ההדדית לדורות הבאים.

הסיפורים מאחורי השמות בגן חושפים קו אנושי מדהים של אנשים שהקריבו הכל למען אחרים, ולאחר מכן בחרו לחיות בישראל.

עוד בין הדמויות המונצחות  בגן.

 

חריסטינה דרוזד (סוקולוב): הצילה בבלארוס את הילדה היהודייה ליזה בלקין (לאחר שאימה של ליזה נרצחה בגטו). חריסטינה החביאה אותה בביתה תחת סכנת מוות מתמדת מפני הגרמנים, גידלה אותה כבתה, ולימים עלתה עימה לישראל והתגוררה בחיפה.

 

ינינה סוקולובסקה: רופאה פולנייה נוצרייה שבמהלך המלחמה הצילה ילדים יהודים רבים, ביניהם ילדה קטנה בשם אהובה, אותה אימצה. היא עלתה עימה לארץ והשתקעה בחיפה, שם המשיכה לעבוד כרופאת ילדים מוערכת במשך שנים רבות.

 

מריה יבלונסקה: אישה פולנייה שהחביאה בביתה נערה יהודייה בשם הלה. למרות פשיטות תכופות של הגסטפו ואיומים מצד השכנים, מריה לא ויתרה והצילה את חייה. לאחר המלחמה קשרה את חייה עם ישראל ועברה לחיפה.

 

פיטר ומריצה קונסטנטינוב: בני זוג מבולגריה שפעלו באומץ רב להסתיר ולהציל משפחות יהודיות בזמן המלחמה, ולימים קבעו את ביתם בעיר.

ראול ולנברג הוא אחד מחסידי אומות העולם המפורסמים והנערצים ביותר בהיסטוריה. פועלו בבודפשט, הונגריה, במהלך שנת 1944, הציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים מציפורני הנאצים ועוזריהם המקומיים ("צלב החץ"), והפך אותו לסמל עילאי לאומץ לב, תושייה ואנושיות יוצאת דופן. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ראול ולנברג חי, התגורר ועבד בחיפה כפקיד ומורשה חתימה ב"בנק הולנד" (Holland Bank / Hollandsche Bank-Unie) בעיר התחתית (בפינת רחוב הבנקים ורחוב המגינים).  שהותו בעיר במהלך שנות ה-30 של המאה העשרים נחשבת על ידי היסטוריונים רבים לצומת דרכים משמעותי בחייו, שבו נחשף לראשונה באופן בלתי אמצעי לגורלם המר של היהודים הנמלטים מאירופה – חשיפה שעיצבה את מצפונה וסללה את הדרך לפועלו ההרואי המאוחר יותר.

סוף,
הביקור
בשני אתרים אלה
היה מעניין ומרגש.

למדתי על
עוד פן
של העיר חיפה.

תודה לך
יואל שדה
על היוזמה
ועל מימושה.

 

 

עניינו של תיעוד זה הוא קבוצת מעיין צבי הנמצאת על מדרון כתף הכרמל והיום היא חלק מהרצף הבנוי של זיכרון יעקב.

תיעוד זה הוכן במסגרת אחד המיזמים בהם אני עוסק מאז שנת 2020 הוא ביקור מפגש/סיור/צילום ביישובים הכפריים, בעיקר קיבוצים ומושבים.

 

העניין בקיבוצים ובמושבים נובע מכך שהם אחד מהמרכיבים החשובים של המערך היישובי המרחבי של מדינת ישראל שעצבו ומעצבים את דמותה האנושית.

 

מטרת המיזם לדעת אודות הישובים, להיחשף לדמותם ולרוחם, להיפגש עם אנשים מעניינים המתגוררים בהם ולהתרשם מפניהם הפיסיים.

 

במסגרת מיזם הגעתי למעיין צבי פעמיים.

 

בפעם הראשונה הגעתי לטקס הביכורים ביום שישי 22 במאי 2026.

 

בפעם השנייה הגעתי לביקור בקבוצת מעיין צבי עם כמה מחבריי  ביום רביעי 24 ביוני 2026.

 

חבריי הסקרנים והמתעניינים שהגיעו איתי הם: עידית חגי (עין השופט), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), איציק שוויקי (מבשרת ציון), אסנת איציק איתן (כרם מהר"ל) וניר עמית (שער עמקים).

 

את הביקור יזמתי עם יורם  זיגמנד חבר מעיין צבי ואותו הכרתי דרך בנו יונתן לאחר ביקור בקיבוץ גזית מספר חודשים קודם לכן.

לטובת האירוח יורם גייס את גבי בחן חבר מעיין צבי שהוביל אותנו והרביץ בנו תורה.

בשעת בוקר התכנסו במגרש החנייה של אזור המוסכים ובתי מלאכה הצמודים לכביש 4 ומשם צעדנו לבית הבארות שם היה מקומה הראשון של מעיין צבי.

 

המשכנו נסענו בין מטעי האבוקדו  והגענו למקום באר נוספת שהיום אינה פעילה.

 

כשסיימנו נסענו למתחם הקבוצה ושם הצטרפה אלינו אילונה רעייתו של יורם.

 

הסתובבנו בעיקר גרעין הישן שלה, עברנו בין בתי האבן ובמספר תצפיות.

 

בשעת צהרים התכנסנו לסיכום במתחם "מול השקיעה" לקפה ופרי.

להלן מידע אודות מעיין צבי
חלק המידע נשמע בזמן הביקור
וחלק ממנו נלמד לאחריו.
במידע זה שזורות מספר מפות.
התיעוד כולל גם צילומים שנעשו בזמן הביקור.

מיקום מעיין צבי
על המדרון המערבי
של כתף הר הכרמל
המשקיף אל הים התיכון.

מעיין צבי היא קבוצה הנכללת בתנועה הקיבוצית ונחשבת לקיבוץ "מתחדש" שבו מערכות החיים הופרטו וגם הוחלט על שיוך דירות.

 

מאז הקמתה מעיין צבי הייתה חלק מתנועת "חבר הקבוצות".

 

בשנת 1952 בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד הצטרפו לקיבוץ חלק מחברי קיבוץ שדות ים.

 

מאז 1958 השתייכה מעיין צבי לתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

 

קבוצת מעיין צבי נכללת בתחום המועצה אזורית חוף הכרמל.

היום, הקבוצה היא חלק מהמכלול והרצף הבנוי של זיכרון יעקב.

סיפורה של מעיין צבי
שזור בסיפורי
ההתיישבות וקורותיה
ב"תקופת היישוב"
טרם הקמת המדינה.

היישוב הוקם על ידי חברי תנועת הנוער "המכבי הצעיר" שעלו בשנת 1935 מגרמניה. בתחילת דרכם עברו הכשרה בדגניה א', בשנת 1936 עברו חברי הגרעין באופן זמני לאזור כפר ביל"ו הם עבדו שם כ"פלוגת עבודה". חלקם התגייסו למשטרת המנדט כגאפירים.

 

ב-30 באוגוסט 1938 עלתה הקבוצה על הקרקע במסגרת יישובי "חומה ומגדל". המיקום המקורי היה במישור, קרוב יותר לחוף הים, באזור הביצות של ואדי דיפלה (נחל תנינים/נחל דליה). ,

 

הקבוצה הוקמה על אדמות בבעלות פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל (Palestine Jewish Colonization Association) הוקמה על ידי הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בשנת 1924, כדי לנהל את מפעל ההתיישבות שלו בארץ ישראל ובראשה עמד בנו, ג'יימס דה רוטשילד.

 

נזכיר, לפני הקמת פיק"א, ניהל הברון רוטשילד את תמיכתו במושבות באמצעות פקידיו, ולאחר מכן (משנת 1900) באמצעות חברת יק"א (ICA) של הברון הירש.

 

שלושה היו תחומי הפעילות העיקריים של פיק"א:

 

רכישת קרקעות וייבוש ביצות: פיק"א רכשה מאות אלפי דונמים בכל רחבי הארץ, כולל פרויקטים אדירים של ייבוש ביצות (כמו ביצות כבארה ליד זכרון יעקב וביצות החולה).

 

הקמת יישובים: החברה הקימה, ביססה ותמכה בעשרות מושבות ויישובים, ביניהם: בנימינה, גבעת עדה, פרדס חנה, זכרון יעקב, ראש פינה, מטולה, כפר תבור, אשדות יעקב ועוד.

 

פיתוח תעשייה וחקלאות: פיק"א לא רק בנתה בתים, אלא השקיעה בתשתיות כלכליות. היא הקימה את יקבי כרמל מזרחי, את חברת המלח בעתלית, את טחנות הקמח הגדולות בחיפה, ואף תמכה בהקמת חברת החשמל של פנחס רוטנברג.

הקמת מעיין צבי 

קבוצת מעיין צבי הוקמה במטרה לתפוס חזקה על אדמות פיק"א שנרכשו על ידי החברה מספר שנים קודם לכן.

 

בראשיתו נקרא הקבוצה "קבוץ מעיין" על שם מעין הנמצא באזור בנימינה, ליד מבצר שוני.

 

מאז שנת 1945 נקראה הקבוצה על שמו של צבי (הנרי) פרנק, שהיה למעלה מ-30 שנה מנהל משרד חברת פיק"א  בארץ, וסייע רבות לרכישת הקרקעות באזור.

 

במהלך שנות ה-40, הקיבוץ לקח חלק פעיל בקליטת מעפילים שהגיעו לחופי הארץ באופן בלתי ליגאלי (בין היתר דרך חוף טנטורה הסמוך) ובקליטת חברות נוער.

 

קרקעות אל נזלה

המחנה הראשוני של המתיישבים הוקם למרגלות כתף הכרמל, במישור על קרקעות ח' נזלה בסמוך לכביש הישן מתל אביב לחיפה (כביש 4 של ימינו), סמוך לבאר נזלה ההיסטורית ויער האיקליפטוסים שהקיף אותה.

 

ח'ירבת אל-נזלה היה יישוב קטן יותר נכון לומר אחוזה חקלאית ששכנה במישור למרגלות המורדות המערביים של זכרון יעקב, סמוך לתוואי של כביש 4 כיום, לא הרחק מצומת פוריידיס.

השם "נזלה" (خربة النزلة) בערבית מצביע לרוב על מקום ירידה או שלוחה/התנחלות בת של כפר אם הררי (במקרה זה, קשורה היסטורית לתושבי האזור או לפוריידיס עצמה).

 

במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה התשע עשרה פעל הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד (שמאוחר יותר הקים את חברת פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) לרכישת רצף קרקעות חקלאיות עבור מושבות העלייה הראשונה, ובראשן זיכרון יעקב.

 

אדמות ח'ירבת אל-נזלה, שהיו אדמות מישור פוריות ונוחות לעיבוד חקלאי (בשונה מההר הטרשי של זכרון), נרכשו מהתושבים המקומיים או מהאפנדים שהחזיקו בהן.

 

השריד המפורסם ביותר של הכפר/אחוזה, המוכר עד היום, הוא באר נזלה (או "חצר הבאר").

 

נלך מעט אחורה. בשנותיה הראשונות בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, סבלה מושבת זכרון יעקב ממחסור חמור במים. בשנת 1897, בהנחיית הברון רוטשילד ובמימונו, נחפרה באר עמוקה ושופעת באדמות נזלה שבתחתית ההר. המים שנשאבו מבאר נזלה נדחפו בצינורות ברזל ענקיים במעלה ההר, אל בריכת המים המרכזית של המושבה ("בריכת בנימין"). פרויקט זה פתר את בעיית המים של זכרון יעקב ואפשר את התפתחותה.

 

בתקופת המנדט הבריטי הפך מתחם הבאר, שהיה מוקף עצי איקליפטוס, לנווה מדבר ופונדק דרכים מבוקש על כביש חיפה-תל אביב הישן, בו עצרו עוברי אורח (ואף שימש כנקודת תצפית וריגול עבור לוחמי המחתרות אל מול תחנת המשטרה הבריטית שהוקמה בסמוך).

 

עם מעבר הקרקעות לידי פיק"א והפיכת השטח לחקלאות אינטנסיבית של זכרון יעקב (ולאחר מכן שטחים של מעיין צבי היישוב הערבי הקטן פסק מלהתקיים ככפר עצמאי, ותושביו נטמעו ביישובי הסביבה (כמו פוריידיס) או עזבו.

 

עם העלייה על הקרקע של קבוצת מעיין, העמידה חברת פיק"א (שרכשה את אדמות ח'ירבת אל-נזלה עשרות שנים קודם לכן) לרשות המתיישבים הצעירים את "פרדס נזלה" – פרדס תפוזים מניב בשטח של כ-200 דונם. הפרדס, יחד עם שלוש הבארות שלו, בית האריזה ובית הקירור שנבנו במתחם, היה מקור הפרנסה המרכזי והמיידי של הקיבוץ בשנותיו הראשונות.

השנים הראשונות
(1938–1945)

השנים הראשונות של קבוצת מעיין צבי (1938–1945) היו תקופה של הישרדות פיזי רצופה אתגרים: קדחת (מלריה) בגלל הקרבה לביצות, מחסור במים מתוקים, ותנאי מחיה קשים בצריפים ארעיים.

 

בשנים הראשונות עוצבה הזהות החברתית של הקבוצה.

 

תקופה זו התאפיינה במעבר דרמטי מנקודת התיישבות ארעית וקשה בביצות אל גבעת הקבע, תוך השתלבות במאמץ ההעפלה הלאומי.

 

הקירבה של אדמות נזלה והמחנה הראשוני לביצות כבארה (שטרם יובשו לחלוטין באותה עת) גרמה למכת יתושים קשה. חברי הקיבוץ סבלו בצורה קשה ממחלת הקדחת (מלריה).

 

לאחר כארבע שנים של סבל בריאותי וכלכלי בעמק, הבינה הנהגת הקבוצה והמוסדות המיישבים (חברת פיק"א והסוכנות היהודית) כי אי אפשר לקיים יישוב קבע בריא בלב הביצות.

 

בשל המצוקה הבריאותית, הוחלט בשנת 1942 להעתיק את מבני המגורים והמחנה של הקיבוץ ממישור נזלה למקום גבוה ונישא יותר במעלה ההר – המיקום שבו נמצאת קבוצת מעיין צבי כיום. תהליך המעבר כלל גם העתקה פיזית של מבנים, כמו למשל העברת צריף האריזה הישן של פרדס נזלה למעלה הגבעה.

 

במהלך שנת 1942 החל המעבר ההדרגתי. החברים החלו להקים את בתי הקבע הראשונים מבטון, מבני ציבור (כמו חדר אוכל זמני) ובית ילדים מוגן. העלייה לגבעה הצילה את הקיבוץ מבחינה בריאותית – הרוח מהים הרחיקה את היתושים, והתחלואה בקדחת צנחה באופן דרמטי.

 

בעוד שהמגורים עלו לגבעה, ענפי החקלאות והמדגה נשארו למטה במישור מה שדרש מהחברים לרדת מדי יום לעבודה מפרכת בעמק ולעלות בחזרה לגבעה בסוף היום.

 

בשנים אלו חיפשה הקבוצה דרכים להתקיים מבחינה כלכלית, והניחה את היסודות לענפים שיובילו אותה בעשורים הבאים.

 

מכיוון שאדמות המישור הקרובות לחוף הים היו מלוחות ומוצפות במים, חברי מעיין צבי יזמו את הקמת ענף מדגה המים המתוקים (בריכות דגים) בארץ ישראל. הם חפרו בריכות, למדו את גידול דג הקרפיון, והפכו את המטרד הביצתי למקור הפרנסה המרכזי והרווחי ביותר של הקיבוץ באותן שנים.

 

לצד הדגים, החלו לפתח רפת קטנה, לול, וגני ירק בשטחים שנוקזו. כמו כן, הוקמו בתי מלאכה ראשונים (מסגרייה ונגרייה) שנועדו לתמוך בצרכי הבנייה והחקלאות של היישוב המתפתח.

 

השנים הראשונות היו גם שנים של צמיחה דמוגרפית ושותפות באירועים הלאומיים של תקופת מלחמת העולם השנייה.

 

למרות התנאים הקשים, הקיבוץ קלט קבוצות הכשרה נוספות וחברות נוער של פליטים שהגיעו מאירופה במסגרת "עליית הנוער". אלה הזרימו כוחות עבודה צעירים ורעננים לקבוצה המותשת.

 

בשל מיקומה האסטרטגי של הגבעה המשקיפה אל הים ובשל הקרבה לחוף טנטורה (דור) הסמוך, חברי מעיין צבי לקחו חלק פעיל במערך המודיעין והאבטחה של הפלמ"ח וההגנה. הם סייעו בקליטת מעפילים שהורדו בחשאי בחופים, בהסתרתם, ובהברחתם אל פנים הארץ מפני הבריטים.

זמן מלחמת העצמאות 

במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949), מצאה את עצמה קבוצת מעיין צבי בנקודה אסטרטגית רגישה ומורכבת. מצד אחד, הקיבוץ ישב על גבעה השולטת על כביש חיפה-תל אביב (היום כביש 4) וצופה אל הים. מצד שני, הוא היה מוקף בכפרים ערביים עוינים שהיוו איום ישיר על התחבורה העברית ועל היישוב עצמו.

 

חברי וחברות הקבוצה גויסו למאמץ המלחמתי, הן בהגנת הבית והן בלחימה בחזיתות השונות.

 

מתחילת המלחמה (סוף 1947), אחד האתגרים הגדולים של היישוב היהודי בארץ היה שמירה על עורקי התחבורה פתוחים. כאמור, כביש תל אביב-חיפה עבר למרגלות הקיבוץ, והיה נתון להתקפות וירי מצד הכפרים הערביים באזור (במיוחד מכיוון משולש הכפרים הקטן – עין ע'זאל, ג'בע ואיג'זים).

 

חברי מעיין צבי, יחד עם נוטרים ולוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לקחו חלק פעיל באבטחת הקטע של הכביש העובר באזורם, בליווי שיירות אספקה ובשמירה על קשר עין רציף עם זיכרון יעקב השכנה כדי למנוע חסימה של צפון הארץ.

 

עד קיץ 1948, אזור "המשולש הקטן" (במורדות הכרמל, צפונית למעיין צבי) נשאר מובלעת ערבית חמושה ומנותקת שלא נכנעה. הכפרים הללו שיבשו לחלוטין את התנועה וביצעו פשיטות וירי לעבר השדות, בריכות הדגים ובתי הקיבוץ.

חברי המשק שעבדו בבריכות הדגים ובעמק למטה היו חשופים לחלוטין לירי צלפים מהרכסים הסמוכים. העבודה החקלאית נעשתה תחת אבטחה חמושה, ולעיתים קרובות בשעות החשיכה בלבד.

 

בין התאריכים 24 ביולי ל-26 ביולי 1948, ימים בודדים לאחר תחילת ההפוגה השנייה ב"מבצע שוטר" חוסלה המובלעת הערבית ששיתקה את כביש החוף. מעיין צבי שימשה כאחד מבסיסי היציאה, העורף הלוגיסטי והתצפית עבור הכוחות הלוחמים. עם סיום המבצע וכיבוש הכפרים, הוסר סופית האיום הישיר מעל הקיבוץ ונפתח כביש החוף לתנועה חופשית.

 

מצפון מערב לקבוצה, על חוף הים, נמצא הכפר הערבי הגדול טנטורה. הכפר שימש כבסיס להברחת נשק ולוחמים מהים עבור הכפרים שבגב ההר, ואיים באופן קבוע על בריכות הדגים של מעיין צבי שנשקו לאדמותיו. בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי 1948, כבש גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני את טנטורה.

 

חברי מעיין צבי, שהכירו היטב את השטח, את דרכי הגישה ואת קו החוף (מתקופת פעילותם המשותפת עם הפלמ"ח בהורדת מעפילים), סיפקו מודיעין יקר ערך, סייעו בניווט הכוחות אל היעדים, והעניקו סיוע לוגיסטי ורפואי חיוני במהלך הקרב הקשה ולאחריו.

 

בעוד המבוגרים והאמהות נשארו להגן על המשק, להפעיל את הענפים החקלאיים תחת אש ולשמור על הילדים במקלטים המאולתרים, הצעירים ובני הגרעינים של הקיבוץ גויסו בהמוניהם לחטיבות השדה של צה"ל הצעיר (בעיקר לחטיבת אלכסנדרוני ולחטיבות הפלמ"ח). חברי הקיבוץ לחמו בקרבות העקובים מדם בלטרון, בפריצת הדרך לירושלים, ובקרבות הגליל והנגב. הקיבוץ שילם מחיר כבד במלחמה ואיבד כמה מבניו וחבריו הטובים ביותר שנפלו בשדות הקרב השונים ברחבי הארץ.

 

למרות מצב החירום והמחסור בידיים עובדות (בשל גיוס החברים), מעיין צבי לא הפסיקה את תפקידה ההיסטורי בקליטת עלייה.

 

במהלך חודשי המלחמה הגיעו לקיבוץ קבוצות של ניצולי שואה, פליטים מאירופה וחברי תנועות נוער. הם שולבו מיד בחיי העבודה ובמשימות השמירה והביצור, ועזרו לקיבוץ לשרוד את התקופה הכלכלית והביטחונית המורכבת הזו.

 

עם שוך הקרבות וחתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, השתנה לחלוטין המצב הגיאופוליטי סביב הקיבוץ. השטחים שהתפנו במישור ובחוף הועברו לעיבוד המשק, מה שאפשר למעיין צבי להרחיב באופן משמעותי את בריכות הדגים שלה ואת שדות השלחין, ולהיכנס לשנות ה-50 כתקופה של פיתוח, בנייה וצמיחה מואצת.

בתי האבן 

בבנייה ההיסטורית של מעיין צבי ישנו סיפור ייחודי המשלב בין המעבר ההיסטורי של הקיבוץ מהמישור לגבעה, לבין חומרי הגלם המקומיים.

 

כאשר מדברים על בתי אבן במעיין צבי, הכוונה היא לרוב למבנים שהוקמו במהלך שנות ה-40 (עם המעבר מהביצות למעלה הגבעה) ובשנות ה-50, וכן למבנים בעלי זיקה היסטורית לחברת פיק"א ולמושבה השכנה זיכרון יעקב.

 

כאשר חברי הקבוצה עלו מ"וואדי דיפלה" (אזור הביצות) אל גבעת הגיר (קנומן – טורון) הם עברו מצריפי העץ הארעיים לבניית מבני קבע.

 

בבנייה הראשונה נעשה שימוש רב באבן גיר מקומית שנחצבה באזור, לצד בלוקים ומבני בטון.

המבנים הראשונים על הגבעה – בהם בתי הילדים הראשונים, המזכירות, וחדר האוכל הזמני – שילבו אלמנטים של אבן ובטון כדי להעניק ליישוב תחושת קביעות וביטחון, בניגוד לצריפים שליוו אותם בשנות הקדחת בעמק.

 

במהלך שנות ה-40 וה-50 נבנו שיכוני הוותיקים בקיבוץ. אלו בתים קטנים, חלקם בעלי גגות רעפים אדומים, המאפיינים את האדריכלות הקיבוצית המוקדמת.

 

בבתים אלו ניתן למצוא לעיתים קרובות מסדות (יסודות) מאבן מקומית חצובה, קירות עבים שנועדו לבודד מפני החום, וטקסטורות טיח גסות (שפריץ) שכיסו את הבנייה המעורבת של אבן ובטון.

 

אי אפשר לנתק את הבנייה במעיין צבי מהשכנה הוותיקה זיכרון יעקב, הנמצאת ממש מעליה.

 

באזור חוף הכרמל וזיכרון יעקב הייתה מסורת מפוארת של בנייה באבן גיר מקומית. כמה ממבני המשק והשירותים הוקמו בהשראת סגנון זה או תוך שימוש באנשי מקצוע ובסתתים שהגיעו מהסביבה.

 

כיום, כאשר הקיבוץ עבר הרחבה קהילתית גדולה ונבנו בו בתי מידות גדולים, אזור הליבה הוותיק של הקיבוץ שומר על קסם נוסטלגי. בתי האבן והבטון הישנים, המוקפים בצמחייה ותיקה ועצי אורן וחרוב, משמשים כיום בחלקם למגורי צעירים, למשרדי הקיבוץ, לקליניקות או לסטודיו של אמנים מקומיים, ומהווים עדות פיזית לימים שבהם החלוצים עלו מהביצות כדי להכות שורש על גבעת הכורכר.

התפתחות ענפי המשק

לאורך השנים ביססה קבוצת מעיין צבי כלכלה מגוונת, שנשענה על תנאי הטבע הייחודיים של אזור חוף הכרמל:

 

בריכות הדגים הוא אחד הענפים ההיסטוריים והמזוהים ביותר עם הקיבוץ. כאמור, חברי המשק ניצלו את השטחים הנמוכים ליד הים והקימו מדגה מפואר, שהפך לאחד המובילים בארץ.

 

בנוסף התבסס הקבוץ על חקלאות שלחין ומטעים: גידולי שדה, בננות, ומאוחר יותר מטעי אבוקדו ופרדסים.

 

עם השנים, לצד החקלאות, נכנס הקיבוץ לתחום התעשייה עם מפעלים כמו "סקופוס" (לייצור עדשות אופטיות) ומפעלי תעשייה וטכנולוגיה נוספים.

 

מעיין צבי שותפה בבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל. החברה הוקמה במקור כמיזוג של מספר מחלקות תכנון שפעלו בתנועה הקיבוצית (בעיקר של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים). היא פועלת כחברה בבעלות משותפת של עשרות קיבוצים, כאשר אדריכלים ומתכננים רבים מתוכה צמחו מתוך ההתיישבות העובדת.

 

ראוי לציין, מאחר שמרבית המייסדים עלו מגרמניה הם קיבלו רנטות ופיצויים, שכולן הועברו תמיד לקיבוץ, עד למועד ההפרטה להלן.

 

כמו קיבוצים רבים אחרים, גם מעיין צבי עבר במהלך סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת תהליכי שינוי עמוקים.

 

הקיבוץ עבר מתנאים של שיתוף מלא למודל של "קיבוץ מתחדש" (רשת ביטחון והפרטת שכר), המשלב בין אחריות הדדית לעצמאות כלכלית של החברים.

 

בשנות ה-2000 קלט הקיבוץ משפחות חדשות במסגרת הרחבה קהילתית, דבר ששינה את פני היישוב, הגדיל את האוכלוסייה והזרים דם צעיר למערכות החינוך והתרבות המקומיות.

 

כיום, הודות למיקומו האסטרטגי והנוף המרהיב, הקיבוץ מפתח גם ענפי תיירות, מסחר מקומי, ומנצל את שטחי המדגה ההיסטוריים לפעילויות פנאי וצפרות (באזור פארק הדייג ומעיין צבי).

מראה מעיין צבי 

חג שבועות תשפ"ו

 

סוף,

הביקור במעיין צבי
היה מעניין
והלימוד אודותיו
היה מרתק

בביקור למדנו
על עוד מרכיב
בפאזל היישובי
של מדינת ישראל בכלל
ובמישור חוף הכרמל בפרט.

תודה לך
יונתן זיגמנד
על החיבור
עם אביך יורם.

תודה לך
יורם זיגמנד
על הכנת הביקור
יחד עם
רעייתך אילונה,
ותודה על האירוח.

תודה לך
מקרב לב
גבי בחן
על ההובלה
ובעיקר על
ההסברים המפורטים.

תודה לחברי
ניר עמית,
ענת ואמיר יגאל,
עידית חגי,
אסנת ואיציק איתן,
ואיציק שוויקי
שהצטרפו לביקור.

תודה לחבריי
ניר עמית,
איציק איתן
ואיציק שוויקי
על הצילומים
שעשו ושלחו לי. 

להרחבה ואודות  המיזם ופירוט
ראו
יישובים כפריים – ריכוז ביקורי מפגש/תיור/צילום