שכונת ואדי סאליב (שכונת חסן שוכרי / ההר) היא אחת השכונות ההיסטוריות, המורכבות והמרתקות ביותר בחיפה, הממוקמת במורדות המזרחיים של הדר הכרמל ובסמוך לעיר התחתית.

מאז שעברתי להתגורר בחיפה הגעתי לואדי סליב מספר פעמים: פעם ראשונה שיטוט/צילום בשוק הפשפשים ביום שבת, פעם טיול אופניים בעיר תחתית באמצע השבוע, פעמיים הגעתי לסעוד עם חבריי ב"חומוס מאר", פעמים הגעתי בטיול רכיבת אופניים ברחבי העיר ביום שבת.

 

ביום חמישי 23 ביולי 2026 הגעתי  שוב לוואדי סליב והפעם עם ידידי יגאל גרייבר, איש חיפה, מעמודי התווך של העמותה לתולדות חיפה.

 

הסתובבנו במרכזה של השכונה ובמהלך השיטוט יגאל הרביץ בי תורה והירבה את ידיעותיי אודותיה.

בתיעוד להלן
סיכום המידע שלמדתי
המשולב
בין צילומים שנעשו במהלך השיטוט

השם ואדי סליב (בערבית: וואדי אל-סליב – וואדי הצלב)

 

הסבר נפוץ ומבוסס מתייחס לטופוגרפיה ולמבנה הנחלים והוואדיות שירדו ממורדות הכרמל לכיוון המפרץ: "סליב" (صليب) בערבית פירושו צלב. השם ניתן לאזור על שמו של נחל/ואדי קטן שירד מהכרמל ופגש/הצטלב עם ערוצים אחרים באזור בצורה שהזכירה מבנה של צלב.

 

בחלק מהמקורות ההיסטוריים מצוין כי באזור הערוץ או בסמוך לו שכן בעבר סמל, מבנה, או ציון דרך המיוחס לתקופה צלבנית או לקהילה הנוצרית שהתגוררה בסביבה, מה שחיזק את הכינוי "וואדי אל-סליב".

 

השכונה החלה להתפתח בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה המאה העשרים כשכונת מגורים של אוכלוסייה הערבית, מחוץ לחומות חיפה העות'מאנית שנבנתה במאה המאה השמונה עשרה על ידי טאהר אל עומאר.

 

הבנייה בשכונה התאפיינה בסגנון ערבי-עירוני מסורתי (כמו בתי חצר, קשתות, ועבודות אבן מושקעות) לצד השפעות אירופיות ומודרניות של תקופת המנדט הבריטי.

בשנת 1948 התגוררה בשכונה אוכלוסייה ערבית מגוונת – פועלים, בעלי מלאכה, וכן משפחות מבוססות בבתים המפוארים בחלקה העליון של השכונה.

 

במהלך קרבות בחיפה באפריל 1948, רוב תושביה הערבים של השכונה עזבו אותה.

 

לאחר המלחמה הוגדרו נכסי השכונה כנכסי נפקדים והועברו לאחריות המדינה וחברת "עמידר".

 

בשנים 1949–1950 יושבו בשכונה עולים חדשים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה (מרוקו, טוניסיה, אלג'יריה) וכן עולים מרומניה ומפולין.

 

השכונה הפכה לאזור צפוף עם תנאי דיור ירודים, תשתיות מוזנחות ומצוקה כלכלית-חברתית קשה.

אירועי ואדי סאליב (1959)

תחושות קיפוח, מצוקת דיור, אבטלה ואפליה עדתית הובילו לתסיסה חברתית בשכונה.

 

ב-8 ביולי 1959, בעקבות תקרית שבה ירתה המשטרה בעובד בשם עקיל שריף שנפצע, פרצו בשכונה מהומות קשות שהתפשטו לאזורים נוספים בארץ.

 

אירועי ואדי סאליב, בהנהגתו של דוד בן-הרוש, היו נקודת מפנה בהיסטוריה החברתית והפוליטית של ישראל. הם הביאו להקמת "ועדת אנקורי" לבדיקת הטענות על אפליה, והאיצו תהליכים של פינוי משכנות עוני ושיפור התנאים הסוציאליים והשיכון של עולים.

החל משנות ה-60 החלה המדינה בפינוי הדרגתי של תושבי השכונה לשיכונים חדשים (כמו בקריית שפרינצק, נווה שאנן, וטירת כרמל).

 

רוב הבתים נאטמו בבלוקים כדי למנוע פלישות. השכונה נותרה מוזנחת, נטושה ובעלת מראה של עיירת רפאים במשך עשרות שנים.

התחדשות ושיקום

בשנים האחרונות עוברת ואדי סאליב תהליך מואץ של התחדשות עירונית, פיתוח ושימור:

 

במרכז השכונה הוקם פארק רובעי פתוח ומדורג המחבר בין החלק התחתון לעליון.

 

חלק מהמבנים ההיסטוריים שומרו ושוקמו, ונבנו לצידם פרויקטים חדשים למגורים, מסחר ומשרדים.

 

בשכונה פועלים מתחמים יצירתיים, סדנאות אמנים וגלריות (כמו מתחם הבית האדום ומתחמים נוספים), לצד בתי קפה ועסקים קטנים המושכים צעירים ומבקרים.

 

כיכר פייסל

כיכר פייסל (נכתבת לעיתים גם כ"כיכר פייצל") היא צומת היסטורי וגיאוגרפי מרכזי בחיפה, הממוקם במפגש הרחובות שדרות פל-ים, רחוב חטיבת גולני, רחוב קיבוץ גלויות ורחוב העצמאות — בנקודת החיבור שבין העיר התחתית, מזרח העיר ומתחם ואדי סאליב.

 

הכיכר נקראת על שמו של המלך פייסל הראשון (1885–1933), מראשי השושלת ההאשמית ואחת הדמויות הפוליטיות המרכזיות במזרח התיכון במחצית הראשונה של اהמאה העשרים.

 

פייסל, בנו של שריף מכה חוסיין בן עלי, היה מנהיגו הצבאי של המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה (בשיתוף פעולה עם חיל המשלוח המצרי של הממלכה המאוחדת ובמיוחד עם קצין המודיעין "לורנס איש ערב").

 

לאחר המלחמה פייסל הוכרז כמלך ממלכת סוריה הערבית (1920), אך גורש על ידי הצרפתים שקיבלו את המנדט על סוריה. בעקבות זאת, הכתירה אותו בריטניה (1921) כמלכה הראשון של עיראק המודרנית, תפקיד בו כיהן עד מותו ב-1933.

 

פייסל ייצג את התנועה הלאומית הערבית בוועידת השלום בפריז וחתם (1919) עם ד"ר חיים וייצמן על הסכם היסטורי שהביע נכונות לשיתוף פעולה בין התנועה הציונית למדינה ערבית עצמאית.

 

בספטמבר 1933 נפטר המלך פייסל באופן פתאומי בשווייץ. כדי להעביר את גופתו לקבורה בבגדאד, הוסעה ארונו דרך נמל חיפה. מסע הלוויה והעברת הארון דרך חיפה לוו בטקסים ממלכתיים בהשתתפות נציגי השלטון הבריטי והנהגת הקהילה הערבית בארץ.

 

לזכרו, שונתה שמו של הצומת ל"כיכר פייסל", ובמרכזה הוקמה אנדרטת עמוד (עמוד זיכרון מאבן) הנושאת הקדשה למלך פייסל הראשון.

בתקופת המנדט הבריטי שימשה הכיכר כנקודת מפתח בעיר התחתית. היא שכנה בסמוך לתחנת הרכבת "חיפה מזרח", לבית החולים הממשלתי הישן, ולמבני ציבור ודת מרכזיים.

 

הכיכר מהווה את שער הכניסה לרחוב קיבוץ גלויות ולמתחם השוק וההתחדשות העירונית של הוואדי.

 

כיום, כיכר פייצל היא צומת תנועה סואן שעבר שינויים מורפולוגיים עקב פיתוח ציר פל-ים ותשתיות התחבורה בעיר התחתית, אך אנדרטת העמוד ההיסטורית עדיין ניצבת במקום.

שוק הפשפשים 

שוק הפשפשים של חיפה נמצא בלב שכונת ואדי סליב  לאורך רחוב קיבוץ גלויות והסמטאות הסמוכות נחשב בעיני רבים לשוק הפשפשים האותנטי והאמיתי האחרון בישראל.

 

ההיסטוריה של השוק נחלקת לשני מועדים עיקריים – השורשים הלא-פורמליים והממוסדים.

 

תחילת הדרך (שנות ה-50' של המאה העשרים): בעקבות מלחמת העצמאות והעליות הגדולות בעשור הראשון, יושבו, כאמור, בוואדי סאליב עולים רבים במצב סוציו-אקונומי מורכב. הצורך הבסיסי בציוד לבית ולבוש במחירים זולים הוביל לצמיחה טבעית של מסחר יד-שנייה ורוכלות רחוב ברחבות הכורכר של הוואדי.

 

המיסוד הממשלתי והעירוני (תחילת שנות ה-50'): ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, החליט להסדיר את הרוכלות המאולתרת. העירייה הקצתה רחבה מבוטנת קטנה ברחוב קיבוץ גלויות והציבה שם שלט רשמי: "שוק רוכלים". זהו המועד שבו נולד השוק במתכונתו העירונית המוכרת.

 

לאחר פינוי תושבי השכונה בעקבות אירועי 1959, הבתים הנטושים והחנויות לאורך רחוב קיבוץ גלויות הוסבו בהדרגה על ידי סוחרים ואספנים למחזני פינוי תכולות דירות, ירושות ועזבונות. החנויות הללו הלכו והתרחבו לצד שוק הרצפה והפכו את האזור לרובע העתיקות והווינטג' של חיפה.

היום השוק מורכב משני חלקים עיקריים שפועלים במקביל.

 

החנויות הקבועות (רחוב קיבוץ גלויות והסמטאות): חנויות עתיקות, רהיטים עתיקים, וינטג' ורפואינג (Upcycling), הפעילות לאורך כל ימות השבוע. בחנויות אלו מרוכזים פריטי אספנות שמגיעים מפינוי בתי אספנים, עיזבונות יוקרתיים וייבוא.

 

"שוק הרוכלים" / שוק הרצפה (סופי שבוע): בימי שישי ושבת (ובעיקר בשבת בבוקר), מתמלאות הרחבות וסמטאות השוק במאות רוכלים המציגים את מרכולתם על גבי סדינים ומשטחים. שם ניתן למצוא מכל הבא ליד: מספרים ישנים, תקליטים, כלי בית, בגדים, ציוד טכני ישן וגרוטאות.

 

ביום שבת האחרון של כל חודש מתקיים באמפי הפירמידה ברחוב וואדי סאליב "שוק פשפשים של הילדים" זה יריד יד שנייה לילדים במסגרתו  ילדים מוכרים פריטי ילדים במצב טוב שכבר אינם בשימוש ובדרך זו לעודד קיימות, מיחזור, יזמות צעירה וחינוך לערכים של אחריות ושיתוף.

 

בשנים האחרונות, במקביל לתהליכי השימור והפיתוח של ואדי סאליב, השוק משתדרג בתשתיות ובקירוי, אך שומר במידה רבה על האווירה המקורית והחסרת-פילטרים שלו.שוק הפשפשים של חיפה, המשתרע כיום לאורך רחוב קיבוץ גלויות והסמטאות הסמוכות במורדי ואדי סאליב (לכיוון העיר התחתית), הוא אחד השווקים הוותיקים והאופייניים בעיר.

מסגד אל-איסתיקלאל

מסגד אל-איסתיקלאל (מסגד העצמאות) הוא המסגד הגדול, הפעיל והמרכזי ביותר עבור הקהילה המוסלמית בחיפה.

 

הוא ממוקם בפינת רחוב קיבוץ גלויות 1 ורחוב פל-ים, בגבול שבין העיר התחתית, ואדי סאליב ואזור שוק הפשפשים.

 

בשנות ה-20 של המאה העשרים בעקבות צמיחת האוכלוסייה המוסלמית בחיפה, המסגדים הוותיקים בעיר (מסגד אל-ג'רינה ומסגד א-זאייר) כבר לא יכלו להכיל את כל המתפללים.

 

המסגד נבנה בשנים 1923–1925 על ידי ועד הווקף המקומי.

השם "אל-איסתיקלאל" (העצמאות) ניתנה לו כדי להדגיש את עצמאותו של הווקף החיפאי והנהגתו המקומית מול המועצה המוסלמית העליונה מירושלים.

 

בסמוך למסגד נבנה והתקיים גם בית העלמין המוסלמי ההיסטורי של העיר.

עם פתיחתו של המסגד באמצע שנות ה-20, מונה השייח' עז א-דין אל-קסאם (גולה סורי שהגיע לחיפה) לאימאם ודארש (מטיף) המסגד. מדוכן הדרשנים של מסגד אל-איסתיקלאל נשא אל-קסאם דרשות לאומניות ודתיות חריפות נגד השלטון הבריטי והיישוב היהודי, וגייס ממנו את ראשוני המשתתפים בארגונו. נזכיר  למי ששכח שאל עז א-דין אל-קסאם הוא אבי הטרור הפלסטינאי המאורגן והאב הרוחני של ארגון החמאס שירה קסאמים לעבר ישראל. .

 

בעקבות הקרבות בחיפה ב-1948 והשינויים הדמוגרפיים בעיר התחתית ובוואדי סאליב, המסגד נסגר והיה נטוש במשך למעלה משני עשורים.

 

בשנת 1971 ביוזמת סוהיל שוכרי (בנו של ראש עיריית חיפה לשעבר, חסן שוכרי) ומנהיגי הקהילה, עבר המסגד שיפוץ נרחב ונפתח מחדש כמרכז הרוחני והקהילתי של מוסלמי חיפה.

 

אחד האירועים ההיסטוריים והמפורסמים בתולדות המסגד התרחש בספטמבר 1979, בעת ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בחיפה. סאדאת התכוון להגיע למסגד אל-איסתיקלאל לתפילת יום שישי בליווי פמליה מצרים ואישי ציבור ישראלים. למרות תיכנון הביקור והסיקור תקשורתי נרחב בארץ ובעולם, עקב בעיית לוח זמנים הביקור לא התממש.

 

כיום המסגד משמש כבית התפילה המרכזי של הקהילה המוסלמית בחיפה. לצד אולם התפילה והצריח הבולט שלו, במתחם פועלים משרדי הווקף המקומי ובית הדין השרעי של חיפה.

בניין קולנוע הדר

בניין קולנוע הדר רחוב קיבוץ גלויות 27 פינת רחוב הקטר.

 

הקולנוע הוקם על ידי בני משפחת אל-ח'ליל (חמולה מוסלמית עשירה ובולטת בחיפה).

 

הקרקע הייתה שייכת למנהיג המשפחה איברהים ביי אל ח'ליל, שהיה מושל חיפה בשנים 1911-13 (תחת השלטון העות'מני), היה בן למשפחה מוסלמית עשירה, ולבנו תאופיק ביי אל-ח'ליל.

 

בשנת 1946 הגישו יורשי המשפחה תוכניות לבניית קולנוע סגור ומפואר בשם "אל-נאסר" ("הניצחון"), היתר הבנייה ניתן לבן המשפחה עלי ביי אל-ח'ליל (כיהן כשופט מחוזי בחיפה).

 

את המבנה תכנן האדריכל מקסימיליאן רומאנוב. הוא תכנן קולנוע מרשים ורחב ידיים, עם תכנון אקוסטי מוקפד. הקולנוע הכיל אולם בן 366 מושבים ועוד 13 תאים עם ארבעה מושבים כ"א, וכן יציע עם 318 מושבים. התכניות אושרו בשנת 1947.

 

ערב מלחמת 1948 הבנייה הייתה בשלבים מתקדמים.

 

לאחר המלחמה והגדרת המבנה כנכסי נפקדים, המבנה הוסב ונפתח ב-1949 כ"קולנוע הדר" (והופעל על ידי משוחררי צה"ל ועולים).

 

הקולנוע פעל עד מחצית שנות ה-70' של המאה העשרים.

 

גרפטי

גרפיטי (מאיטלקית: Graffio – שריטה או חריטה) הוא כינוי לציורים, כתוביות או איורים המבוצעים על גבי משטחים במרחב הציבורי — החל מקירות רחוב ועד לרכבות ומבנים נטושים.

 

מה שהתחיל בעת העתיקה כחריטות קיר פשוטות, והתפתח בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים בניו יורק ופילדלפיה כתרבות שוליים מחתרתית, הפך כיום לז'אנר מרכזי בעולם האמנות העכשווית (אמנות רחוב / Street Art).

סוף,
שמחתי לשוטט ולצלם
בואדי סאליב
ולהרחיב
את ידיעותיי עליה. 

ואדי סאליב היא
שכונה מעניינת וקורותיה
והיא גם מהווה
"גן עדן" לצילום.

לטעמי המקום

יכול להיות
פנינה תיירותית
בקנה מידה עולמי,
אבל
המציאות אינה כזו.
יש יגידו
שהמקום עלוב ומוזנח.
האם אמירה זו נכונה ?

******

תודה לך
יגאל גרייבר
על היוזמה
להסתובב בשכונה
ולספר לי אודותיה ואתריה.

 

ראו גם חיפה, שבת בשוק הפשפשים (חורף 2026)

 

לאחר פרסום התיעוד יואב בכר מטבעון כתב לי.

 

"למרות שגדלתי בפ"ת-ת"א יצא לי לגור בחיפה ולעבוד שנה בואדי סאליב בתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת.

 

שלושה  שותפים תל אביבים שהכרתי, שכרו/קנו את מבנה אל- פאשה בואדי סאליב והפכו אותו למועדון זמר עברי מאוד מצליח ונתנו לי לנהל אותו.

 

האורחים היו מכובדי מכבי חיפה ונמל חיפה שהגיעו בהמוניהם עם החברים, רקדו על השולחנות עד אור הבוקר, שתו למכביר וניפצו צלחות על קירות האבן והריצפה.

 

זה היה אחד המועדונים הפופולרים באותה תקופה וניסגר לאחר מספר שנים.

 

בערך באותן שנים תיאטרון חיפה הרחיב את פעילות הבמה שלו ופתח עוד תיאטרון קטן יותר ממש בצמוד למועדון אל פאשה.

 

מסתבר שגם למישהו כמוני יש רקע קטן מהשכונה היפה הזו…

 

לאחרונה פגשתי חבר לרכיבה שמנהל חברת בניה בשם "שתית" והוא מספר לי שהחברה קנתה ושיפצה את המיבנה והם מחפשים שוכרים מתאימים…

 

מקוה שהוספתי לך עוד טיפת מידע על הסביבה."