תיעוד זה פותח צוהר על קיבוץ הזורע בעקבות ביקור/צילום בו.

 

התיעוד כולל מידע שמקור חלקו מאתר הקיבוץ  ומקור חלקו האחר מדברים ששמענו במהלך הביקור.

 

התיעוד כולל גם מפות וצילומים שנעשו בביקור על ידי ועל ידי חברי איציק שוויקי.

 

הביקור נערך במסגרת המיזם להכרת היישובים כפריים שהחל בשנת 2020.

 

הביקור בהזורע אמור היה להתקיים כבר בסוף 2021 ונדחה מספר פעמים.

 

את הביקור יזם, תיאם והוביל חברי איל אופק

איל אופק נולד כאיל אופנהיימר בשנת 1956 בקיבוץ הזורע.

 

הוריו הגיעו מגרמניה באמצע שנות ה-30' של המאה העשרים והיו בין מקימי הקיבוץ בשנת 1936.

 

בהמשך הזמן הגיעו מגרמניה לקיבוץ גם סבא וסבתא וסבא רבה שלו.

 

אביו יוחנן אופנהיימר ז"ל היה המורה הראשון של הקיבוץ וחינך את הקבוצה הראשונה בקיבוץ.

 

בשנות ה-40' של המאה העשרים שכן ממזרח לקיבוץ הכפר "אבו זריק" בו התגוררו תורכמנים וילדי הקיבוץ ביקרו אותם מפעם לפעם וההיפך. על מנת שיוכל לתקשר עם התושבים, אביו שהה חודש ימים בנצרת אצל משפחה ערבית על מנת ללמוד את השפה.

 

כעבור 30 שנה, בשנת 1975, איל סיים שנת לימוד של השנה ערבית בגבעת חביבה. על מנת ללמוד את רזי השפה הערבית המדוברת, איל התגורר חודש ימים בכפר קרע שבוואדי ערה.

 

מאז ועד היום במשך 50 שנה, איל עוסק בהוראת ערבית וכאמצעי להשתמש בשפה כגשר לקירוב החברה הערבית והיהודית במדינת ישראל וגם בשטחים.

 

כיום איל מלמד ערבית מדוברת מסגרות שונות, בכל הרמות, ומקיים סיורים וסדנאות ללימוד השפה והכרות עם החברה הערבית בישראל במקומות רבים: נצרת, עכו, חיפה, יפו, רמלה, נוה שלום, אבו גוש, ג'סר אלזרקא, רהט, בכפרים הלא מוכרים בנגב ועוד.

 

איל  פעיל בעמותת "בדרך להחלמה" שמסייעת לחולים פלסטינים הזקוקים לטיפולים מצילי חיים להגיע מהמעברים בין ישראל לרשות הפלסטינית לבתי חולים בישראל.

 

לדבריו, "למרות שאיני חי עוד בקיבוץ, קיבוץ הזורע הוא תבנית נוף מולדתי, בני ונכדיי גרים שם, אחי גר שם ואני קשור למקום ולאזור בכל נימי נפשו.

 

מתוך הקשר הזה איל יצר סיור שמחבר את המקום לנושאים הקרובים לליבו.

 

את איל אני מכיר מאז שנת 2015 ואיתו, יותר נכון בהובלתו, רכבתי עם חבריי פעמים רבות ברמות מנשה ובאזור אלונה והר חורשן.

 

מספר פעמים רכבנו גם בקבוץ הזורע ובשוליו, במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע (מרס 2016), בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, צומת אליקים למשמר העמק והלאה להזורע (אפריל 2016), ורמות מנשה בחורף מלא מלא: מים בנחלים, ירוק בכל מקום ושפע פריחה (פברואר 2018)

 

הביקור התקיים ביום חמישי 20 במרס 2025 והשתתפו בו חבריי איציק שוויקי (מבשרת ציון), ניר עמית (שער העמקים), לוי אבנון (חמדיה) וכמה נוספים שלא הכרתי דרורה סהר (אלון הגליל), בני לונגמן (נהריה), לידיה מרום (חיפה), שולי ווהל (קריית ביאליק ואני.

 

איל אופק רקח סיור שנועד להציג את סיפור משפחתו המשולב עם ייסוד הקיבוץ ותולדותיו מאז הקמתו, כאמור בשנת 1936, ועד ימינו אלו.

 

במהלך הסיור ביקרנו בכמה אתרים ומקומות בקיבוץ, נפגשנו עם מספר אנשים ונחשפנו למוזיאון המופלא הנמצא בלב הקיבוץ ומספר סיפור כמעט לא ידוע על אדם שהציל עשרות אלפי יהודים במלחמת העולם השנייה.

 

בשעת בוקר התכנסנו במתחם "קפה יענקלה" לשיחת היכרות והצגת תוכנית הביקור.

"תחנה ראשונה" הייתה ביקור ב-Hazorea Aquatics מפעל הקיבוץ שעוסק גידול ושיווק דגי נוי שם אירח והסביר לנו מנהל המפעל עודד כהן.

המשכנו ונסענו בתחום חצר המשק.

עלינו לאחת המערות החצובות בסלע שמשמשת היום כאתר זיכרון, בעבר הקרוב בזמן מלחמת העצמאות שימשה מקלט לילדי הקבוץ.

שם שמענו  מפי דן אשכרי חבר הקיבוץ שהוא מורה דרך, שבעבר הרחוק, מערה זו הייתה כנראה, "טרנקליום" כלומר, בית לוויות אזורי.

המשכנו ונסענו לפאתי הקיבוץ והגענו למתחם מעין חצוב בסלע שהוא גן זיכרון להנצחת אמנון (אמי) בר-נר בן הקיבוץ שנהרג ליד מושב אביבים בשנת 1970

מפי דן אשכרי שמענו שבעבר הרחוק, היה אתר פולחן "ניפאון"

 

חזרנו לחצר המשק, התרשמנו מערוץ נחל השופט העובר לאורכו וראינו את שרידי אחת מטחנות הקמח המצויות לצידו.

 

ביקרנו במוזיאון וילפריד ישראל, צפינו בסרט עליו, אדם שהציל עשרות אלפי יהודים במלחמת העולם השנייה. מאופיר בר בנו של רודי בר, המנהל המיתולוגי של המוזיאון שמענו על משמעות הקמת מוזיאון לקיבוץ שחבריו עדיין מתגוררים באוהלים.

 

אחר כך ערכנו סיור קצר במוזיאון בו מנהלתו טלי וויס.

 

ארוחת צהרים סעדנו בחדר האוכל של הקיבוץ ואחרי שיחת סיכום קצרה התפזרנו.

איציק שוויקי ואני הסתובבנו עוד בתחום השטח הבנוי של הקיבוץ על מנת להתרשם ממנו ולצלם אותו.

מיקום הזורע
שולי עמק יזרעאל המערבי,
למרגלות המדרונות הצפון מערביים
של רמת מנשה 

הקמת הקיבוץ
ואבני דרך בהתפתחותו 

הזורע הוא הקבוץ היחיד שנוסד ע"י בוגרי תנועת הנוער היהודי גרמני "וורקלויטה" (Werkleute), צעירים ליברלים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, שקיוו למצוא אלטרנטיבה חדשה לקהילה היהודית המצויה.

 

בחורף 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נאלצה הנהגת התנועה להמיר חזון סוציאליסטי יהודי, בחזון סוציאליסטי ציוני. הוחלט על הכנות מזורזות לעליה והקמת קיבוץ בארץ ישראל.

 

בראשית 1934, עלו ראשוני החברים לארץ. רובם הפסיקו לימודים אקדמיים או לימודי מקצוע ויצאו להכשרות לקראת עליה.

 

במהלך 1934 העולים הצעירים התרכזו במגרש הקיבוצים בחדרה. שם נבחר השם הזורע, שביקש לסמל את הקשר לאדמה ולהתחדשות בארץ.

 

בהמשך הזמן המוסדות המיישבים קבעו ואישרו את מקום ההתיישבות – למרגלות רמת מנשה בקרבה לתל יקנעם ולמושבה יקנעם וליד הכפר התורכמני אבו זריק אז החלו ההכנות לעליה על הקרקע.

כדי להבטיח התיישבות מהירה, הוכרז על מגבית בגרמניה, לרכישת קרקע. המוסדות המיישבים קיבלו את הכסף, ושילמו לבעלי הקרקע שישבו בסוריה ובמצריים. למרות זאת נאלצו חברי הזורע לחכות שנים נוספות עד לפינוי הקרקע מידי האריסים שעיבדו אותה.

 

לאחר מלחמת העצמאות כשנמצא פתרון לתושבי הכפר קירי, ותושבי הכפר אבו-זריק ברחו מבתיהם. עד אז סבלו החברים והילדים שנולדו בינתיים, מעוני ומחסור, ללא אדמה וללא בסיס כלכלי, בתנאים קשים ביותר.

 

בימי מלחמת העולם השניה ובשנים שאחריה, התחנכו בהזורע חברות נוער שהגיעו מבולגריה, מסוריה ולבנון, וקבוצה מגוונת של נערים ניצולי השואה. רבים מבוגרי חברות אלה נשארו בהזורע, והעשירו את המרקם החברתי של הקיבוץ בשלל גוונים ושפות. עם העליה הגדולה מצפון אפריקה באו להזורע ילדים בני 10 -11 וצורפו לבני גילם לקבוצה חינוכית אחת. רבים מהם חברי הזורע עד היום.

 

ב- 1956 הוקם האולפן לעברית שפעל בהזורע 50 שנה, ותרם להתחדשות חברתית משמעותית לאורך השנים, כאשר עשרות מבוגריו נשארו ונקלטו כחברים בקיבוץ.

בשנות ה- 80 קלט הקיבוץ חברות נוער, שהתחנכו בו מספר שנים ובודדים מחבריהן נשארו בו.

 

בשנת 2007 לאחר סגירת האולפן, בגלל מיעוט עולים חדשים בישראל, קלטנו "גרעין צבר", צעירים שרובם בני ישראלים יורדים. הצעירים מקובצים לגרעינים בארצות הגולה, בעיקר ארה"ב, באים לארץ לקיבוצים, לומדים כמה חודשים עברית ומסיירים בארץ, ואז מתגייסים לשרות צבאי. כל תקופת השרות הם גרים בקיבוץ, מלווים ע"י מדריכי הגרעין, ולכל אחד מהם יש משפחה מאמצת. לדבריהם, הם מאד מרוצים מהקיבוץ ומשרותם בצה"ל.

דמות ומראה הזורע

משק וכלכלה

בחיפוש מקורות הכנסה, כמעט אין תחום בו לא שלחו החברים את ידם.

 

ענף הצאן שהוקם כבר בימים הראשונים, ואיישו אותו בעיקר חברים בעלי תואר דוקטור, משום מה, התקיים במשך כ-20 שנה.

 

אדמות העמק הכבדות היוו אתגר לחקלאים – מאמץ רב הושקע בניקוז, בטיוב הקרקע, ובמציאת ענפי חקלאות מתאימים. נסיונות ראשונים בגידול מטעי פרי, חלקם כגידולי בעל, ללא השקיה באזור הוואדי ומדרונות ההרים מעל הקיבוץ.

 

בשנים הראשונות עמד גן הירק בראש מקורות הפרנסה, אז גידלו גם דגנים ויותר מאוחר, הביא גידול המלונים, במשך תקופה ארוכה, את התרומה הגבוהה ביותר למשק.

 

את מקום המלונים, תפשו בהדרגה הכותנה וגידולי שלחין, לצד בריכות הדגים שפתרו את בעיות הניקוז הקשות. לאורך שנים ארוכות התקיים גם מטע פירות נשירים וכרם ענבים, עד לחיסולו, לטובת גידולי השלחין, בעיקר הכותנה.

 

לול עופות היה מהענפים הראשונים בקיבוץ, בתחילה לול ביצים ושנים אחר כך לול פיטום. פעילות זו נפסקה בתחילת שנות ה- 90.

 

ענף חקלאי יציב מאד בהיסטוריה של הזורע, הוא רפת החלב, ששומרת על רווחיות טובה במשך עשרות שנים.

 

ענף המדגה, חדר בשנים האחרונות לשורה הראשונה של הענפים ברוכי ההכנסה, הודות להתמקדות וההתמחות בגידול דגי נוי ושושנות מים.

 

ענף גד"ש שומר על מעמדו כאחד הענפים הטובים. גידול הכותנה הצטמצם מאד בשנים האחרונות, ומושקע מאמץ מתמיד בחיפוש אחרי גידולים חליפיים. כדי לנצל את הציוד המשוכלל, יוצאים עובדי השלחין לעבודות חוץ, בעיבודים שונים, ומגדילים בכך את ההכנסות.

 

פרדס קטן נשאר במשך שנים, על מפת ענפי הזורע, ולאחרונה צורף מבחינה ארגונית לגד"ש.

 

בשנות ה- 50 הבין הקיבוץ, כי החקלאות אינה מבטיחה משענת כלכלית מספקת, והתעשיה החלה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר.

 

הנגריה ששימשה מאז 1936 בית מלאכה, הפכה עם הזמן ל"תעשיית רהיטים הזורע" ושמה הלך לפניה בארץ ובעולם. בשנות ה- 90 הלכה וירדה הרווחיות, ולקראת סוף העשור, נסגר המפעל ונמכרו המכונות. שם המותג נמכר גם הוא, וממשיך למכור רהיטים אחרים.

 

בראשית שנות ה- 60 נרכש מפעל פלסטיק קטן, שקיבל את השם "פלסטופיל", ויוצרו בו בעיקר, יריעות פלסטיק לחקלאות ואריזות לחלב. המפעל גדל והתפתח, ובשנים האחרונות מתמקד בייצור אריזות גמישות למזון, שהן מוצרים הרבה יותר מתוחכמים. בשנת 2005 הפך המפעל לחברה בע"מ והונפק בבורסה. חלקה הגדול של תוצרת המפעל משווקת בחו"ל. פלסטופיל הוא עמוד התווך בפרנסת הזורע.

 

ב- 1985, כדי להרחיב את הכתף הכלכלית של הקיבוץ, הוקם ה"מרכז לבקרת איכות" (מב"א), ענף שירות מתוחכם לתעשייה. ב- 1991 קיבל הסמכה מהמעבדה הלאומית לפיסיקה, ומוכר עד היום כנותן שירותי ביקורת איכות וכיול למפעלים רבים, חלקם מהמתקדמים ביותר בארץ.

ב- 1996 נעשו השקעות גדולות בהקמת אתר 3 המשאלות, שתוכנן להיות "גרדן סנטר" בדומה לקיימים באירופה ובארה"ב, ולנצל את גידולי המשק – בעיקר דגי נוי, שושנות מים וצמחי מים אחרים. חברי הקיבוץ, שלא היה להם נסיון במכירה קמעונאית, לא הצליחו להפוך את המקום לעסק מכניס, ואחרי הפסדים נכבדים, נמסר תפעול המקום לסוחרים מנוסים.

 

בשנים האחרונות הוקמו דיר עיזים ומחלבה. המחלבה ייצרה יוגורטים, גבינות רכות וקשות, וגם גלידה מצוינת שיוצרה מחלב העדר שלנו. כמה מהמוצרים זכו בתעודות הצטיינות, ותוצרת המחלבה היתה מבוקשת ע"י מעדניות ומסעדות.

 

אך מאז דיר העיזים נסגר ולאחר כמה שנים נסגרה גם המחלבה מאחר והיתה עתירה בעבודת ידיים והפכה לא רווחית.

 

בהזורע קיימת פתיחות לחידושים וניסויים, ויזמויות שונות נפתחו. חלקן, קמו ונסגרו, ואחרות מתקיימות בהצלחה לאורך שנים.

תרבות

צניעות בכל הקשור לחיי היחיד, והעדפת טובת הכלל, אפיינו את הקיבוץ.

 

קבוצת המייסדים הטביעה חותם על אופי הקיבוץ, ונקבעו נורמות תרבותיות וחברתיות גבוהות מאד.אפילו בשנות העוני הקשות ביותר, נערכו בקיבוץ אירועי תרבות חשובים: קונצרטים, אופרות, הצגות, תיאטרון בובות – הכל בביצוע החברים, ללא סיוע מבחוץ.

 

מדי כמה שנים עלתה על הבמה, הצגת ילדים, על פי רוב עיבודים לאגדות ידועות, אך כל ההפקה מתוצרת עצמית – מלים ומנגינות, בימוי ומשחק, תלבושות ותפאורות. ההצגות היו לחלק חשוב מהפולקלור המקומי.

 

כיום, התרבות בהפקה עצמית יותר מצומצמת, אך נחגגים כל החגים ומתקיימות פעילויות תרבותיות שונות כמו הרצאות, סרטים, הצגה מדי פעם ועוד.

 

בשנותיו המוקדמות של הזורע, בעוד תנאי החיים קשים מאד, ורוב החברים עדיין גרו באוהל או צריף, הוחלט על בניית מוזיאון, שנקרא על שמו של וילפריד ישראל.

 

וילפריד ישראל היה מידידי החברים המייסדים, ואספן של יצירות אמנות. בזמן מלחמת העולם השניה, עסק בפעולות הצלה של יהדות גרמניה. הוא נהרג בהיותו במטוס שהופל ע"י הגרמנים מעל ליסבון. בצוואתו הוריש אוסף יקר ערך של אוצרות מהמזרח הרחוק, לחברי הקיבוץ.

 

המוזיאון הופעל שנים רבות ע"י חברים מתנדבים.

 

בעשורים האחרונים  מקבל המוזיאון תמיכה גם ממשרד התרבות, ומתנהלת בו פעילות ענפה – תערוכות קבועות ומתחלפות, סדנאות אמן, סדנאות לילדים, מפגשים עם האמנים המציגים, הרצאות, חוגים ועוד. מחוצה לו מתקיימים אירועי תרבות שונים להנאת חברי הקיבוץ ותושבי הסביבה.

חינוך

הזורע, ככל קיבוץ, הוא חברה המעמידה את הילדים במרכז. מערכת החינוך. הילדים עמדו בראש סולם העדיפויות, מבחינת השקעות בבניינים, ומבחינת הדאגה לצרכיהם. בתי הילדים הותאמו בכל זמן לצרכים המשתנים.

 

מערכת החינוך כוללת פעוטונים, גנונים, וגנים. בית הספר היסודי האזורי "פלגים" ממוקם בהזורע, ומכיתה ז' לומדים הילדים בבית הספר האזורי "מגידו", ליד עין השופט.

 

יש מערכת של חינוך לא פורמאלי לילדי בתי הספר – יסודי, חטיבה ותיכון, שפעילה בשעות שלאחר בית הספר, ובחופשים.

 

עד שנת 1991 היתה נהוגה בקיבוץ  לינה משותפת, והילדים שהו בבתי הילדים במשך רוב שעות היממה – אכלו, שיחקו ולמדו, טופלו וישנו. אחרי הצהרים הוקדש הזמן לבילוי עם ההורים.

 

עם המעבר ללינה בבית ההורים, השתנו הדברים מאד, אך גם היום יש השקעה רבה של המערכת הקיבוצית, בחינוך בגיל הרך, ובחינוך הבלתי פורמלי בגילאי בית הספר היסודי והתיכון. כיוון שיש פחות ילדים בני קיבוץ, מתחנכים בפעוטונים ובגנים, ילדים רבים מהסביבה. אלה מהם שממשיכים בבית הספר היסודי האזורי הממוקם בהזורע,, יכולים להשתלב גם בחינוך הלא פורמלי, אחרי שעות הלימודים ובחופשים

מוזיאון ישראל וילפריד

מוזאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח אחד המוזיאונים הוותיקים בארץ, המוזיאון התבסס תחילה על אוספיו של וילפריד ישראל.

 

וילפריד ישראל נולד בשנת 1899 בלונדון, בן למשפחת סוחרים אמידה מברלין מצד אביו, ומשפחת רבנים מכובדת מאנגליה מצד אמו. וילפריד התחנך בברלין ומאורעות מלחמת העולם הראשונה והתקופה של לפני מלחמת העולם השנייה – גיבשו אותו כאדם בעל אישיות יחידה במינה, רב-צדדית וכובשת לב. הוא יועד לרשת את אביו בניהול בית הכלבו המשפחתי, חברת נ. ישראל ולמרות שכישוריו כוונו אותו לדרך אחרת, הוא נאות לקבל על עצמו את ניהול המנגנון בבית העסק המשפחתי ופעל רבות למען זכויות העובדים.

 

בנפשו היה וילפריד אמן אלא, שאירועי הימים ההם לא אפשרו לו לעסוק באמנותו, והוא נתן ביטוי לצד זה של אישיותו, בטיפוח אוסף אמנות יחיד במינו. במהלך מסעותיו ברחבי העולם הגיע גם אל ארצות המזרח הרחוק, שם התאהב באמנות העתיקה וכשחזר לאירופה החל להקדיש מזמנו ומכספו לאיסוף חפצי אמנות עתיקים מהמזרח.

 

וילפריד היה אידיאליסט ואיש רב פעלים בתחומים הומניטריים ובעל מחויבות עמוקה להגשמה יומיומית של רעיונותיו. מסוף שנות העשרים היה בקשר עם מנהיגים ואישים יהודיים ופעל למען הגברת התודעה הציונית באירופה ותמיכה בתנועה הסוציאליסטית החדשה בארץ ישראל. הוא קיים גם קשרי ידידות אמיצים עם מייסדי קיבוץ הזורע, ליווה את הקיבוץ מאז הקמתו ואף קיווה להקים בו בית עם תום מלחמת העולם השנייה.

 

עוד קודם לעליית הנאצים לשלטון, היה וילפריד מעורב בפעילות למען נוער יהודי והעלאתו מאירופה לארץ ישראל. הוא סייע להקמת כפר הנוער בן-שמן וליווה את התפתחותו. כמו כן, היה פעיל מרכזי בהקמת מוסד "עליית הנוער", שבתחילה הפנה את רוב קבוצותיו לבן-שמן.

 

עם עליית הנאצים לשלטון היה וילפריד בין הראשונים שהבינו את חומרת הסכנה הנשקפת ליהודי גרמניה. מאז הקדיש את כל מרצו, כספו, קשריו ויכולת ההשפעה שלו למפעל ההצלה והעזרה העצמית של יהודי גרמניה, ובהמשך גם של הארצות השכנות. בפעילותו זו הוא מקבל על עצמו בשנות ה-30 הסוערות את תפקיד המתווך בדיאלוגים שונים בנושאים יהודים, תומך כלכלית בפעילותו של בובר לחינוך יהודי בגרמניה ואיש סודם המושלם של וייצמן ואלברט איינשטיין. עם וייצמן אותו העריץ נוצרת בהמשך יריבות כשהאחרון מתנגד למאמצי ההצלה של יהודים למקומות אחרים ולא לישראל.

 

וילפריד ישראל היה הראשון שדיווח לממשלת בריטניה ולעולם החופשי על מחנות העבודה שהוקמו בגרמניה. בדו"ח שהוברח ונשלח ללורד סמואל, ראש המשלחת האנגלו-יהודית, התבקשה ממשלת בריטניה לפעול באופן מיידי להצלת האסירים. וילפריד עצמו פדה בכספו מאות אסירים ממחנות אלו ודאג להגירתם.

 

פעילותו של וילפריד ישראל להצלת יהודי גרמניה וסיוע להגירתם, שהחלה מייד עם עליית הנאצים לשלטון, נמשכה גם אחרי פרוץ המלחמה. לאחר "ליל הבדולח" יזם והיה דמות מפתח במבצע ה"קינדר טרנספורט", שבמהלכו הועברו לבריטניה בשנים 1939-1938 כ-10,000 ילדים יהודים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כיה. הקוויקרים הבריטים, שעימם היה קשור בפעילות פילנטרופית עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היו שותפיו העיקריים למבצע והם שהגיעו לגרמניה לאסוף את הילדים. בכל אותה תקופה פעל וילפריד תוך סיכון אישי וחרף רדיפות, מאסרים ואיומים מתמידים על חייו מצד הגסטאפו.

 

רק אחרי שהבטיח את ביטחונם של 2,000 העובדים בבית העסק של משפחת ישראל בברלין ופדה את חייהם של רבים מחבריו היהודים, עזב וילפריד את גרמניה ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה ועבר לבריטניה. שם המשיך בפעילות העזרה והסיוע לפליטים. הוא העמיד את כל הידע והניסיון שלו על אודות המצב הפוליטי והכלכלי של גרמניה לרשות משרד החוץ הבריטי.

 

במרץ 1943 יצא וילפריד לספרד ולפורטוגל בשליחות מטעם הסוכנות היהודית, שמטרתה הייתה לתכנן דרכי מילוט לילדים מאירופה שתחת הכיבוש הנאצי ולארגן פליטים לעלייה לישראל. ביוני 1943, בדרכו חזרה מפורטוגל, נורה המטוס האזרחי עליו עלה והופל בידי חיל האוויר הגרמני. כל הנוסעים, ביניהם שחקן הקולנוע, לסלי הווארד, נספו.

 

כשנפתחה צוואתו, התברר, להפתעת הכל, כי הוא צווה את אוספו הייחודי לחברי קיבוץ הזורע. ראוי לציין כי "המוזיאון הבריטי" אשר הכיר את ערכו של האוסף, הערים קשיים על הוצאתו מגבולות אנגליה, ואפילו הציע סכום כסף לא מבוטל לחברי הקיבוץ, בתמורה לכך שיישאר בלונדון.

 

חברי הקיבוץ ניהלו שיחות ערות ונוקבות, במספר אסיפות הקיבוץ, אם נכון יהיה לקבל את האוסף הזה. היו שטענו כי ערכו הרב של האוסף מחייב השקעת משאבים כספיים כזו שלא הייתה נראית אפשרית באותם ימים, והיו שחששו מהיכולת להתמודד עם הידע המקצועי הנדרש לשימור ולתצוגה הנכונה שלו. אך לבסוף, נפלה ההחלטה לקבל את האוסף ולהקים לו בית שישמר הן את האוסף והן זכרו של וילפריד ישראל.

 

רצונו להקים מוזאון בקיבוץ, ביטא את אמונתו בחשיבות צמיחתם של מרכזי תרבות ואמנות בכפר העברי, הקיבוצי, ולא רק במרכזים העירוניים הגדולים.

 

המקור אתר המוזיאון 

מוזאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח הינו, כאמור, אחד המוזיאונים הוותיקים בארץ ו התבסס תחילה על אוספיו של וילפריד ישראל שבצוואתו הוריש לחבריו בקיבוץ את אוספיו.

 

המוזאון שנבנה לקלוט את האוספים, תוכנן באמצע שנות ה-40' של המאה העשרים  ע"י האדריכלים מוניו גיתאי וינראוב ואל מנספלד, שהיו למעשה אחראים לתכנון כל הגרעין המרכזי של הקיבוץ, יחד עם פיתוח הנוף והסביבה. עבודתם המשותפת בכל אזור הצפון ובעיקר בקיבוצים, שילבה חשיבה אידיאולוגית חברתית עם הצורך לתת פתרונות פונקציונאליים באמצעים מינימליסטיים. התכנון תאם את הגישה המודרניסטית הארץ ישראלית באותה עת. הפרטים בעבודתו של וינראוב פשוטים ומפורטים ובמוזיאון וילפריד ישראל הם מתפקדים עד היום.

 

מאז 1951 המוזאון מציג את אוספיו של וילפריד, שהלכו והתרחבו במהלך השנים, לצד פעילות מוזיאלית מגוונת.

 

אחת ההרחבות היא התווספות של אוסף ארכיאולוגיה מקומית שנחפר ונחקר על ידי חבר הקבוץ עזרא מיירהוף.

 

במקביל לתצוגות מתקיימת פעילות חינוכית רחבה לילדים ולמבוגרים, הכוללת הדרכה בתערוכות הקבועות והמתחלפות, שיח גלריה עם אמנים מציגים, חוגים והפעלות בסדנת היצירה שבמוזיאון.

סוף,

הביקור/סיור/צילום בהזורע
יצר הזדמנות מעניינית
ללמוד ולדעת
מעט אודות קיבוץ הזורע

מנקודת מבטו של איל אופק
בן הקיבוץ, שהוריו ממקימיו,
שגדל והתחנך
ובו עוצבה השקפת עולמו ופעילותו
בנושא היחסים בין היהודים והערבים בישראל

 

****

תודה איל שיזמת את הביקור,
ארגנת אותו והובלת אותנו.

תודה לכל אלה שאירחו אותנו.

תודה לחברים שהשתתפו בביקור.

תודה מיוחדת
לאיציק שוויקי "הנהג" ו"הצלם"