הגבול עם ירדן בכיכר סדום ובערבה תיכונה – רקע לקראת סיור לאורכו16 בינואר 2023

 

"גבולות מדינת ישראל" וליתר דיוק "קווי תיחום מדינת ישראל" הוא נושא בהם אני עוסק שנים רבות בכלל ובסיורים בפרט.

 

בסיורים באזור הגבול אני מבקש להכיר, ללמוד ולדעת מהי המציאות הגיאוגרפית פיזית והגיאוגרפיה היישובית הן בעבר ובמיוחד בהווה.

 

העניין בסיורים אלה הוא בהגעה ליישובים ולשטחים החקלאיים סביבם וגם לתצפיות, לאתרי הטבע, מורשת וארכיאולוגיה הנמצאים במרחבם.

 

בסיורים אלה התבקש גם ללמוד על האירועים, בעיקר הצבאיים, שהתרחשו לאורכם. 

 

מאז היותי נער וחייל באמצע שנות ה-70' ובעשורים בהמשך, סיירתי פעמים רבות לאורך הגבולות. חלק מהסיורים היו במסגרת השירות הצבאי – פעילות ביטחון שוטף בשירות סדיר ומילואים ועבודת מטה מקצועית במסגרת שירות קבע. חלק אחר מהסיורים היו במסגרת האזרחית, לימוד, מחקר ועוד.

 

מאז שנת 2015, בה התחלתי לתעד את טיוליי, הקדשתי לנושא גבולות ישראל סיורים רבים אותם בצעתי עם חבריי, בתחילה ברכיבה על אופניים ובהמשך בנסיעה ברכב וראו גבולות ישראל – ריכוז הסיורים לאורכם ובאזורם

 

לגבול ישראל ירדן בכיכר סדום והערבה התיכונה התייחסתי בעת ביקורים ביישובים באזורים אלה כחלק מהמיזם יישובים כפריים – ריכוז ביקורי מפגש/תיור/צילום

* מושב פָּארָן מול גבול ירדן בערבה תיכונה (מרס 2022)
מושב עין יהב על גבול ירדן בערבה תיכונה (אפריל 2022)
מושב עידן ליד גבול ירדן בערבה (מאי 2022)
מושב נאות הכיכר בערבת סדום (נובמבר 2022)
מושב באר צופר בערבה תיכונה ליד גבול ירדן – אנשים ומקום (נובמבר 2022)
היישוב צוקים בערבה תיכונה למול גבול ירדן (נובמבר 2022)

 

אחרי ביקורים אלה הבנתי כי לא למדתי על הגבול הערבה ביסודיות באופן שראוי שאלמד וגם לא עברתי לכל אורכו.

 

לפיכך, יזמתי סיור שיערך במחצית חודש מרס 2023 ושיוקדש ללימוד המציאות הגיאוגרפית פיזית לאורך הגבול בערבה הצפונית והערבה התיכונה וכן ללמוד על אירועים, בעיקר הצבאיים, שהתרחשו לאורכם ובסביבתם.

 

לצורך סיור זה התגבשה קבוצה מרשימה (30 אנשים) הכוללת את חבריי ועמיתיי לטיולים, מספר מומחים בנושא הגבול (אקדמיה והמעשה), ואלה שאירחו אותי בסיורים ביישובי הערבה.

 

הכוונה בסיור זה לעבור בנסיעה ברכב לאורך הגבול מאזור נאות הכיכר עד אזור פארן, לעצור במספר מקומות ותצפיות ולספר את קורות הגבול והתרחשויות בעבר ובהווה.

 

קודם לסיור אקיים סיור הכנה בפורום מצומצם בו יקבע המסלול, נקודות העצירה ותצפית ולהסבר, הנושאים שיוצגו על ידי חלק מהמשתתפים.

קטע הגבול בערב לאורכו יתקיים הסיור

הספר ערבה אין קץ – נוף טבע ואדם בערבה  שיצא לאור בשנת 2013 מכיל 31 מאמרים שנכתבו בידי 24 כותבים: אנשי מקצוע אקדמאיים בתחומי הטבע וידיעת הארץ ואנשי הערבה הפעילים בפיתוח האזור.

 

להלן  מובאת סקירה על התווית הגבול בערבה וכן על המציאות הגיאוגרפית יישובית ועל האירועים הצבאיים בעבר.

 

הסקירה הוכנה בין היתר, על פי מספר מאמרים המצוינים בסיפא, על פי מידע ומפות שהעבירו לי באדיבותם כמה מעמיתיי ושמותיהם מצוינים בגוף התיעוד, מפות מהאוסף הפרטי שלי, ומארכיון המפות של אבי נבון

מפת עזר לתלמידים בלימוד התנ"ך

אין גבול בערבה, קטע ממפת ארץ ישראל, מפת עזר לתלמידים בלימוד התנ"ך ערוכה ע"י דוד בנבנשתי ובן ציון לוריא, משנת 1971 (מהדורה חמש עשרה מחודשת), המקור אוסף מפות של עמירם אורן. מפה דומה ללא ציון תאריך העביר לי באדיבותו אבי נבון וככך כתב לי (22/1/2023) "בשנות הארבעים נוצרה בבתי הספר כעין חלוקה: הספרים של פאפוריש, האטלסים של ברוור, והמפות של בנבנישתי. באוסף המפות שברשותי יש מספר מפות הארץ לבתי הספר, של דוד בנבנישתי ובן ציון לוריא, כולן מקופלות עם כריכה חיצונית. על הכריכה מצוינת השנה – תש"ג, תש"ו, תש"ז, תש"ח, וגם אחרי קום המדינה. אבל – המפה בפנים היא אותה מפה, ללא עדכונים, אפילו לא קו שביתת הנשק אחרי תש"ח. אז תכתוב עליה "אמצע שנות ה-60".

הגבול בערבה עד ראשית המאה העשרים

במהלך המאה ה-19 מספר חוקרים מאירופה שחקרו את ארץ ישראל עברו בנגב בכלל ובערבה בפרט אבל כמעט ולא התעמקו במחקר אודותיהם וראו בהרחבה מאמרו של חיים גורן "ראשית המחקר המדעי של הנגב." בתוך א' שילר וג' ברקאי (עורכים), בעקבות חוקרי ארץ ישראל הראשונים (אריאל 202), ירושלים: אריאל, 2013, 65—78.

 

חיים סרברו, מתווה הגבול הבין-לאומי בהסכם השלום עם ירדן, פותח את מאמרו ׳גבול ישראל-ירדן בערבה׳ בדברים הבאים: "במהלך ההיסטוריה, עד המאה ה־20, לא שימשה הערבה גבול מפריד ולא עבר לאורכה קו גבול, למעט בתקופה הרומית כשהוצבו לאורכה תחנות גבול (לימס). יוצא מכלל זה החלק הצפוני של הערבה, לאורך נחל ערבה, שכונה בעבר ואדי ג'יב, ששימש גבול בין מחוזות גם בתקופות אחרות."

 

עוד מוסיף חיים סרברו "הערבה שימשה אזור מעבר וחיבור יותר מאזור הפרדה, לדוגמה בין הצפון לדרום למעבר סחורות דרך נמל אילת/עציון גבר למזרח אפריקה ולחצי האי ערב (תקופת שלמה ומלכת שבא והתקופה הרומית) ולמקומות נוספים בדרום אסיה, וכן בין מזרח ומערב (הדרך הנבטית בין פטרה לערי הנגב)."

 

בסוף המאה ה־19 היו הערבה והנגב חלק מווילאית חיגאז' של האימפריה העות'מאנית שכלל את שטחי עבר ירדן שמדרום לים המלח וגם את חצי האי סיני. בין 1841 ל־1892 נתן הסולטן למוחמד עלי וליורשיו, הכדיבים של מצרים, פירמאנים, שהעניקו להם שליטה בפועל גם על עקבה ועל החוף המזרחי של מפרץ עקבה, לאורך מסלולם היבשתי של עולי הרגל ממצרים למכה.

 

בראשית המאה ה־20 נערכו כמה שינויים בגבולות המחוזות והנפות העות'מאניים בדרום ארץ ישראל, וכן ממזרח לערבה בהקשר למאבק על השלטון בחג'אז ולמרד הערבי.

 

אדוארד לורנס (Lawrence.E.T ) שכונה "לורנס איש ערב", לא מצא בשנת 1914 התיישבות או חקלאות בערבה, ובהמשך הגדיר את הערבה כאזור גבול מגע יותר מאשר אזור מפריד.

הערבה כמכלול הנגב זו על פי מפת Hans Fischer שהפיק אותה בשנת  1910. על פי מידע שהעביר לי פורפ' חיים גורן Hans Fischer  קרטוגרף מלייפציג (1941- 1860), חבר ב'חברה הגרמנית לחקר פלשתינה', שנוסדה ב-1877 כמקבילתה של ה-PEF הבריטית, שמטרתה חקר הארץ בכל תחום אפשרי (החברה קיימת היום, כולל כתב עת מכובד). הבולט מאמרו של Hans Fischer המסכם את תולדות הכרטוגרפיה של פלשתינה מ-1939. המפה נמסרה לי באדיבות ד"ר רועי גלילי וגם באדיבות אבי נבון.

הערבה כמכלול הנגב על פי מפת ניוקמוב שהוכנה בשנים 1913 – 1914 והודפסה בשנת 1921 עבור ה- P.E.F, המפה נמסרה לי באדיבות ד"ר רועי גלילי וגם באדיבות אבי נבון

השלבים בהתוויית גבול ירדן 

החוקרים גדעון ביגר ודוד שטנר מציינים שהתווית קו הגבול בין ישראל לירדן בכלל ובערבה בפרט התרחשה בארבעה שלבים:

 

1. התווית קו הגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן בתקופת השלטון הבריטי, בשנת 1922.

 

2. הסכמי שביתת הנשק שנחתמו באביב 1949.

 

3. קביעת קו הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

 

4. התוויית קו הגבול הבינלאומי במסגרת הסכם השלום בשנת 1994

קו הגבול המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית

בקיץ 1922 הבריטים הצטרכו להגדיר בסעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן את הגבול המזרחי של האזור, שבו לא יחולו הזכויות המיוחדות ליהודים שהובטחו בהצהרת בלפור.

 

קו הגבול הראשון במזרחה של ארץ ישראל נקבע רשמית בהודעת הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל בעיתון הרשמי של ארץ ישראל ב 1 לספטמבר 1922. שם נאמר כי " דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י) 1922 לא יחול על השטח הנמצא מזרחה מקו היוצא מנקודה אחת הנמצאת שני מילין מערבה לעיר עקבה במפרץ עקבה (עציון גבר), ועולה דרך מרכז ואדי ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד הגיעו למקום הירדן ונהר הירמוך; משם, דרך מרכז הנהר ירמוך עד הגבול הסורי."

 

פרסום זה בעיתון הרשמי נתן תוקף חוקי לקיומם של שני שטחי מנדט נפרדים – ארץ ישראל ועבר הירדן – וקביעה זו קיבלה תוקף בינלאומי עם קבלת התיקון לסעיפי המנדט בידי חבר הלאומים ב – 23 בספטמבר 1923.

 

קביעה זו היא שיאה וסופה של דיון מדיני בו היו שותפים הממשלה הבריטית על נציגויותיה השונות, במצרים, ארץ ישראל, עבר הירדן,  ובריטניה, התנועה הציונית, התנועה הלאומית הערבית בראשות השריף (אחר כך המלך) חוסיין מחיגא'ז ובנו פייסל ועוד. המשא ומתן בעניין החל עוד בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה , נמשך בוועידת השלום בפריס ונסתיים בקביעתו של הנציב העליון.

 

קו גבול זה הוגדר בכתובים, אך לא סומן בשטח. שנתיים מאוחר יותר הופיע קו הגבול על  גבי מפות אך מידת דיוקן של הוטלה בספק גם על ידי השלטונות הבריטיים.

 

חוסר הבהירות בקשר למיקומו המדויק של הקו בשטח, הן בחלק היבשתי שלו, מדרום לים המלח, הן בתוך ים המלח והן לאורך הירדן המשיך להעסיק את מתווי הגבול במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל.

 

בין השנים 1923 – 1946 סומן קו הגבול על מפות בצורה לא אחידה, לרוב על פי הפרשנות של קו הנקודות הנמוכות של עמק הערבה, אך עקב אי דיוק המפות עצמן, הוצג הקו בווריאציות שונות בהבדלים של עד  8 ק"מ במיקום מזרחה או מערבה. המפות שהופקו היו בקנה מידה קטן 1:250,000 או קטן יותר. הקווים שהודפסו על המפות השונות שהופקו לא חפפו תמיד זה לזה, בעיקר בכל הנוגע להתוויית הקו במרכז ים המלח.

 

בשנת 1927 נקבע כי קו הגבול יישאר תמיד במרכזו של נהר הירדן (ונהר הירמוך) בלי שים לב לשינויים שיעשו בתוואי הזרימה של נהרות אלה. בכך נקבע כי כל שינוי בזרימה יגרום להעברת שטחים מארץ ישראל לעבר הירדן ומעבר הירדן לארץ ישראל.

 

שינוי מזערי, שהשפעותיו הגיעו עד להסכם השלום בין ישראל לירדן, התרחש בשטח עם הקמתו של מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים בראשית שנות ה-30'. אז זרימתו של נהר הירמוך, שבקטע זה התווה בו קו הגבול, שונה והועבר לתעלה בעקבות בניית של  אגם למאגר המים הנדרשים להפעלת הטורבינות של מפעל החשמל.  כתוצאה מכך נוצר "אי" בין אפיק הזרימה המקורי לבין התעלה. בתקופת השלטון הבריטי לא נוצרה כל בעיה, אך לעתיד לבוא היה טמון בה זרעי מחלוקת עתידית.

 

בשנת 1946, בעקבות הענקת עצמאות לעבר הירדן, ראו אנשי השלטון הבריטי צורך לקבוע במדויק את קו הגבול בערבה ולסמנו על פני השטח. קו זה הפך עתה לקו גבול בינלאומי, ונוצר, כמובן, הצורך לסמנו באופן מדויק.

 

עם זאת, רק קטע קצר אחד, בחלקו הדרומי של הקו, נמדד וסומן. לראשונה נקבע אז היכן תהיה נקודת המוצא לקו הגבול במפרץ עקבה – במרחק 3.2 ק"מ מערבית לבתיה המערביים של עקבה. מנקודה זו נמתח קו ישר צפונה באורך 4 ק"מ, לעבר עמק הערבה. הקביעה מה תהיה נקודת המוצא התחשבה בהתפשטותה המרחבית של עקבה מאז שנת 1922, וכך זכתה עבר הירדן בשטח אדמה נוסף לחוף המפרץ.

 

קו הגבול שנקבע בראשית שנות ה-20' היה תקף עד  תום תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב־1948.  אולם, עצם הגדרתו לא שינתה ולא כלום את המצב בשטח, והשבטים הבדואים המשיכו בתקופת המנדט, כמו בזמן האימפריה העות'מנית, ללא מורא מפני השלטון המרכזי בתנועתם הבלתי מופרעת בין עבר ירדן, ארץ ישראל וחצי האי סיני.

מפה באטלס גרמני, 1924, עם "פורונקל" בגבול בערבה. שהעביר לי באדיבותו אבי נבון וגם כתב "אולי הוא ניבא את הבליטה של צופר… בבדיקה מצאתי שמדובר ב'גב הערבה', אבל בבדיקה אחרת מצאתי באטלס בליטה דומה במקום (גם כן שגוי) אחר. כנראה שמי מעובדי הדפוס תקע את זה. אולי? שים לב גם לגבול ירדן-סוריה באזור הירמוך…"

קו הגבול בערבה בשנת 1935 ,המקור אוסף מפות של עמירם אורן

גבול עבה"י בערבה: מפת מעאן הכוללת את צפון עמק הערבה: Trans- Jordan 1:250,000 (הופקה ע"י מח' המיפוי של פלשתינה-א"י), 1939. נמסרה באדיבות אבי נבון

הבעיות שנוצרו בגלל שהגבול המנדטורי סומן בעיקר רק על מפות ללא סימון מדויק בשטח

גדעון ביגר ודוד שטנר מציינים כי הגבול המנדטורי, שסומן בעיקרו רק על מפות ללא סימון מדויק בשטח יצר מספר בעיות.

 

הן נבעו מההבדל בין הכתוב בצו המנדטורי משנת 1922 בעניין הערבה, קרי – "מרכז ואדי ערבה", לבין מה שהפך מקובל בשנים מאוחרות יותר לגבי קביעת קו הגבול כ"קו הנקודות הנמוכות".

 

הבעיות נבעו מהשימוש בשם Wadi Araba, לפעמים במשמעות של הנחל הזורם בעמק הערבה ולפעמים במשמעות המתייחסת ל"עמק הערבה", ומציינת בתוכו את "נחל הערבה" הנשפך למפרץ עקבה. כמו כן נעשה לעיתים שימוש בשם "נחל ג'יב" במקום "נחל הערבה".

 

הבעיות נבעו מהשינויים שחלו במשך השנים במיקום זרימתם של הנחלים בעמק הערבה, דבר שהביא לשינוי ב"מרכז ואדי ערבה".

 

הבעיות מהקושי להגדיר מה הוא "מרכז ואדי ערבה" בכלל ובאזור עקבה בפרט (שם קיימת הייתה אי התאמה בין "המרכז", לקביעת "שני מילים מערבה לעיר עקבה", דבר שנפתר רק בשנת 1946.

 

הבעיות נבעו גם מאי סימון קו הגבול בשטח, להוציא האזור הסמוך לראש המפרץ.

 

הבעיות נבעו גם  מתוך הקביעות הבריטיות של היתר שימוש בשטחים ממזרח לגבול למפעלי פיתוח בהנהלה יהודית (המפעל ליצור חשמל בנהריים ומפעלי האשלג בים המלח).

מפת חיל האוויר האמריקאי – מיפוי – אוק' 1944, הדפסה דצמבר 1947 (מהדורה שלישית). נמסרה באדיבות אבי נבון וזה סיפור המפה

קו הגבול בערבה באזור עידן  בשנת 1946, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

קו הגבול בערבה באזור עין יהב בשנת 1946, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

קו הגבול בערבה באזור צופר  בשנת 1946, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

קו הגבול בערבה באזור פארן בשנת 1946, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

"מבצע מפרץ" ( Operation Gulf)
סקר גנוז של דרכים ועבירות בעמק הערבה (1947) 

הסקירה הוכנה באדיבות אבי נבון, המכין חוברת מפורטת על מבצע זה, לאחר שמצא את תיק Operation Gulf  בארכיון הלאומי הבריטי, צילם, העתיק ותרגם אותו לעברית

בשנות ה-30 וה-40, הקימו הבריטים בסיסים גדולים במצריים, הן להגנה על תעלת סואץ "שלהם" והן כבסיס לשילוח כוחות למזרח אפריקה, למזרח התיכון ולאסיה הרחוקה. בשנת 1945 דרשה ממשלת מצרים, בתוקף אמנה בין בריטניה ומצרים משנת 1936, לבטל את ההסדר, ושהכוחות הבריטים יצאו ממצרים. המצרים אף פנו לשם כך לאו"ם. הדבר הכניס את הקבינט הבריטי לחשש וללחץ, והחלו לחשוב על חלופות.

 

אחת החלופות לבסיסים אלה הייתה מעבר לארץ ישראל ולעבר הירדן, והפיכת עקבה לנמל הבסיס. צוות שנשלח לאזור למד וסקר את כל אזור עקבה, הוציא דו"ח הכולל נתונים והסברים, תיאורים מפורטים והמלצות לקראת "מבצע מפרץ" – Operation Gulf  .

 

מבצע זה לא יצא לפועל, משתי סיבות: האו"ם דחה את בקשת מצרים להורות לבריטניה לצאת מארצם, ומהצד השני החלטת הקבינט הבריטי על כוונה לסיום המנדט על ארץ ישראל. התכנית הפכה למיותרת.

 

הדו"ח עם הסקר המפורט – נגנז. התיק הכולל מפות, צילומים, תרשימים וכ-200 דפי טקסט הועבר לארכיון הלאומי הבריטי. החוקר אבי נבון (חבר קיבוץ להב, עוסק בחקר הנוכחות היהודית בנגב הרחוק ובמדבר יהודה עד סוף מלחמת העצמאות) מצא את המסמך והופתע מאיכותו.

 

הסוקרים מתייחסים לשתי אפשרויות – בזמן הפעלת התכנית, ארץ ישראל ועבר הירדן יהיו בשליטה בריטית, או שפלשתינה תצא משליטתם. הם גם מפרידים בין כוונה קצרת מועד, ותכנון למצב ארוך-זמן.

 

הדו"ח מפרט את מצבו של הנמל הזעיר בעקבה, ומעלה דרכים ואפשרויות להגדלתו, תוך חישובים של הספקי פריקת כוחות, ציוד, אספקה, דלק ועוד.

 

הדו"ח קובע שבריטניה תרצה להעביר דרך הנמל שלוש וחצי דיויזיות – כ-170,000 איש, על ציודם.

 

אחרי פירוט הנמל ומתקניו, וחישוב הספקי פריקה-אחסון-העמסה- ומשלוח הלאה, מגיע פירוט צירי התנועה:
 ציר עקבה – מעאן, העולה לבמת ההר דרך וואדי יתם, כולל 'צואר בקבוק' בעליה בנקב אשתר לראס אל נאקב, לקצה מסילת הברזל. הדו"ח מתייחס עד מעאן, אבל מציין שיש דרך צפונה לעמאן, ומשם לירושלים.
 ציר עקבה – באר שבע לאורך הערבה, כולל 'צואר הבקבוק' בנקב א-סופי [מעלה עקרבים].
ציר נאקב עקבה [מעלה אילת] לסיני. ומשם צפונה בשטח מצרי ובהסכמתם לכונתילה, קציימה, עוג'ה ובאר שבע.

 

המלצות הסקר מעניינות: הקמת בסיס לוגיסטי גדול בעין חוסוב עם בסיסי ציוד, אספקה, מוסכים, הכשרת כביש כפול מעקבה לעין חוסוב, בו יובילו משאיות גדולות את האספקה והציוד. מעין חוסוב יובילו משאיות קטנות, עד 3 טון, במעלה עקרבים ועד לבאר שבע. משאיות אלו יחזרו לחצבה דרך נקב ע'רב [מעלה צין ליד שדה בוקר] ולאורך וואדי מדרה ווואדי ראקב [נחל צין].

 

הדו"ח מפרט גם דרכים שנבדקו ונפסלו: הדרך מעין חוסוב לים המלח ומשם העליה לכרך; לעלות מהערבה דרך נחל צין למעלה צין ותל רחמה [ירוחם]; לחזור מתל רחמה בנחל מרזבה;

 

הדו"ח לא מסתפק בדרכי רכב. יש המלצות למסילת ברזל מעקבה לבאר-שבע, ומעקבה לראס אל נאקב הירדנית, שם תפגוש את שלוחת המסילה החיג'אזית, מנחתים אפשריים, והמלצה להגדיל ככל האפשר את השימוש במטוסים, שיכולים לנחות במישורים טבעיים לאורך הערבה, וכן בצד המצרי ובעבר הירדן, תחנות רענון לנהגים, נקודות תדלוק לאורך הצירים, נקודות חלוקת אספקה וציוד, מרכזי תחזוקה וכמה שעות ביום יושבת כל כביש לטיפול ואחזקה.

 

יש בדו"ח נספח רפואה המפרט מחלות אופייניות לערבה (מלריה!) והצעות למיקום בתי חולים ותחנות עזרה ראשונה. יש בו אזהרה שהאזור ריק מאוכלוסיה, ושאין סיכוי למצוא חנויות, למצוא מקורות מזון טרי או לשכור ציוד הנדסי דרוש. נתוני האקלים הקיצוני, הטמפרטורה בקיץ שאינה מאפשרת ביצוע עבודות, סכנת שטפונות בנחלים, חוסר תקשורת, קשיי בדידות וניתוק, ואפילו המלצות לפתרון בעיית פליטים העשויים להגיע רעבים ולבקש מזון.

 

למרות שלא כל מה שנכתב מקובל היום (לדעת הסוקרים, למשל: יש זרימה תת-קרקעית בערבה מים סוף ועקבה צפונה לים-המלח), הדו"ח מפתיע בהקפו, בנתוניו, ברעיונותיו ובדיוקו.

הגבול לפי הצעת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) 

בעקבות המלצותיה של ועדה זו UNSCOP (ועדה מיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל), ב – 29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית לחלק את ארץ ישראל המנדטורית בין היהודים לערבים, ולהשאיר את אזור ירושלים כשטח נפרד בשליטת האו"ם.

 

במפה שצורפה להחלטת האו"ם, החלטה 181,  אין כל שינוי בגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן, קו שאמור היה להישאר ללא כל נגיעה להחלטת החלוקה.

גבולות החלטת החלוקה של או"ם כ"ט בנובמבר 1947

המהלכים הצבאיים במלחמת העצמאות (1948) 

במהלך מלחמת העצמאות לא התנהלו מהלכי מלחמה ממשיים לאורך קו הערבה בין ארץ ישראל לעבר הירדן. כוחות קטנים של הלגיון הירדני שעברו את הקו מערבה סולקו מהשטח. למרות זאת לא בוצעה השתלטות על כל שטח שהוא ממזרח לקו הערבה.

 

מבצע לוט שנערך לקראת סוף מלחמת העצמאות, בין ה-23 וה-27 בנובמבר 1948 ומטרתו להרחיב את תחום שליטת  מדינת ישראל במזרח הנגב ולפתוח את הדרך היבשתית לסדום שנחסמה עם פרוץ מלחמת העצמאות.

 

הכוח במבצע זה כלל לוחמים משני גדודי חטיבת 'הנגב' של הפלמ"ח (הגדוד השביעי והגדוד התשיעי). ב-23 בנובמבר 1948 יצאו סיירי הגדוד השביעי ותפסו את משטרת כורנוב ללא קרב.

 

בליל למחרת, יצאה מבאר שבע שיירה גדולה של הגדוד התשיעי ולפנות בוקר הגיעה השיירה לכורנוב, חלק מהמשאיות נשארו בה וחלק המשיכו לכיוון מעלה עקרבים. בהמשך הבוקר הגיעה השיירה למשטרת עין חוסוב, שנתפסה בשחר אותו הבוקר, גם היא ללא קרב, על ידי סיירים מן הגדוד התשיעי.

 

בבוקר ה-25 בנובמבר המשיכו כוחות מן השיירה דרך נחל אמציה לסדום וחידשו את הקשר עם אנשי סדום, שהיו מנותקים מזה שבעה חודשים. אנשי סדום תפסו, בהתאם לתוכנית, את עין בידה, ופינו את המוקשים בדרך סדום-עין חוסוב.

 

ב-26 בנובמבר נתפסה משטרת עין יהב הנטושה.

 

בימים שלאחר המבצע המשיכו סיירי הגדוד התשיעי לנוע באזור, תוך שהם נמנעים מלפתוח בקרב עם משמרות ירדניים בהם נתקלו

 

מבצע עוּבדה (מ-6 עד 10 במרץ 1949) היה אחרון המבצעים של צה"ל במלחמת העצמאות ובמהלכו נתפס הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה, לרבות אילת.

 

זירת המבצע הייתה שונה לחלוטין ממבצעים קודמים – כל הנגב הרחוק, אזור בלתי מוכר, מדברי ובלתי מיושב, ללא דרכי גישה וללא מודיעין, למעלה מ-200 קילומטרים מקווי צה"ל שלפני המבצע. נדרשה יצירתיות בתכנון, מול המגבלות והתנאים הקשים: מדבר קשה לתנועה, אזור בלתי מיושב, ללא דרכי גישה וחוסר במודיעין, כאשר לאויב יש רק יתרונות: קרוב, מכיר, נוח להגעה.

 

בתחילת 1949 לאחר "מבצע חורב" המצרים הבינו שהם בבעיה קשה, ולכן הסכימו מיידית לשבת לדיונים על שביתת נשק וסיום המלחמה.

 

המומנטום בשיחות רודוס עם המצרים נוצל להזמנת הירדנים, אך אלו היו כפופים הרבה יותר לאישור המלך, והמו"מ התקדם באטיות.  נוכח חוסר ההתקדמות, נעשה ניסיון להחליט על פרטים טכנים, והוחלט העקרון "איפה שאנחנו יהיה שלנו, איפה שאתם – שלכם".

 

בשלב זה הפתיעו הירדנים בטענה, שצבא ישראל הגיע לחצבה בערבה ולניצנה בגבול מצריים. הם, לעומתנו, מסיירים לאורך הערבה, ובמספר מקומות נכנסים עד לגבול מצריים. לכן כל המשולש הדרומי של הנגב אמור להיות שלהם.

 

העובדה שהנגב הדרומי תוכנן להיות יהודי לפי תכנית החלוקה נותר ללא תוקף, נוכח אותה החלטה.  כך נוצר צורך להראות, מיידי, שמדינת ישראל נמצאת בנגב הדרומי ובאום-רשרש, ובכך לקבוע שכל הערבה והנגב של בידנו.

 

כמובן, אי אפשר הוכיח זאת בלחימה, כי לא משנים מצב בשטח תוך כדי דיונים. יריות פירושו – כיבוש, וחיוב הצד הכובש לסגת לקווים שלפני הפעולה.

 

המרחק מעקבה לאום-רשרש אפשר לירדנים להחיש פלוגה נוספת במהירות, וליצור חסימה בדרכי הערבה. לכוחותנו למעבר דרך בערבה נדרש יום שלם לפחות, והתקדמות גלויה, כל עיכוב בדרך יאריך או יבטל את סיכוי להצליח.

 

בנסיבות אלו נדרשה יצירתיות עילאית. במטה חזית דרום נמצא סא"ל יצחק רבין, שהיה מתכנן מעולה.

 

הרעיון הבסיסי: כוח ירד בגלוי, במגמת טיול, לאורך הערבה, כי הרי אנחנו נמצאים עד המפרץ ועד אום רשרש.

 

מחשש שהכוח בערבה יעוכב ע"י ירדנים, ואסור לו להשיב אש, יתקדם כוח שני בחשאי בהרים, חסרי צירי תנועה, בתקווה שיצליחו להתקדם ולהגיע במפתיע.

 

יגאל אלון מפקד חזית הדרום רצה לפצות את חטיבת גולני, בעקבות חלקם ב'חורב', לכן בחר בהם לכוח בערבה.

התקדמות חטיבת גולני בערבה במבצע חורב מקור המפה: הספר אילן ושלח – דרך הקרבות של חטיבת גולני

 

חטיבת הנגב, שהחזיקה בעין חוסוב, וחשבה לאייש את שני הכוחות, קיבלה 'רק' את המסע בהרים.

 

חטיבת 'גולני' (גדוד 19 הממוכן וגדוד 13, שתי סוללות תותחי שדה, סוללת תותחי נ"ט ומחלקת הנדסת שדה) תוכננה להגיע למפרץ אילת דרך מעלה עקרבים ומשם, דרך הערבה ומשיתה הייתה בין היתר, למשוך את תשומת לבו של הלגיון, ובכך להבטיח תנועה בלתי מופרעת של חטיבת 'הנגב', אל אותו יעד שתוכננה להגיע אליו בנתיב מערבי יותר, דרך הר הנגב.

 

ב-6 במרץ, בשעות הצהריים המוקדמות הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת 'הנגב', לאזור 'שדה אברהם' באזור בקעת עובדה בדרום הנגב. במקביל, התקדמה חטיבת 'גולני' במזרח הנגב. הכוח של החטיבה עבר תחילה באזור מעלה עקרבים. כמה שעות לאחר מכן, בערב, הגיע עיקר הכוח של החטיבה לאזור עין חֻוצְובּ (עין חצבה).

 

למחרת, במהלך 7 במרץ, יחידת הג'יפים של גדוד 19 של החטיבה התקדמה מאזור עין חצבה, ותפסה את עין ויבה (עין יהב), הנמצאת כ-25 ק"מ דרומה משם, אשר נעזבה זמן קצר קודם לכן על ידי הלגיון.

 

בבוקר 8 במרץ תפסה 'גולני' את עין ע'אמר (אזור צופר), כעשרה ק"מ מדרום לעין ויבה. במקום נמצא כוח של הלגיון בגודל מחלקה לערך. כיוון שהפקודות הורו שלא לתקוף את הלגיון, איגף כוח 'גולני' את הירדנים ממזרח. כוח הלגיון אשר ככל הנראה חשש מפני ניתוק מעורפו, עזב את המקום. בסופו של אותו יום הגיעה 'גולני' לבאר מנוחה (ביר מליחה), וכוח החלוץ של החטיבה הגיע עד נחל חיון (חיאנה), מספר ק"מ דרומה משם.

 

במשך 9 במרץ התקדמה 'גולני' לכיוון דרום, מוצבי הע'רנדל נמצאו עזובים, אך מארב ירדני התמקם לרגלי הר קטורה, מצפון לעין ע'דיאן (עין רדיאן), באזור יטבתה של ימינו. המארב פתח באש מוקדם מדי, ולא גרם לאבדות. עם רדת הלילה, הכוחות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון באמצעות איגוף.

 

בנוסף, נערך במסגרתו מבצע ייצוב, אשר שלביו הראשונים נערכו מספר ימים קודם למבצע 'עובדה' (בין ה-2 ל-9 במרץ 1949) כבשה חטיבת אלכסנדרוני, את אזור עין גדי, מצדה ושטחים בהר חברון.

 

אבי נבון, בהתאם למחקרו המפורט על מבצע עובדה מדגיש שמבצע עובדה היה נועז, הושתת על סיכונים וחוסר ודאות, והצליח בשלמות – ללא צורך בלחימה, ללא תקלות, ללא נפגעים, והשיג  את כל מטרותיו – משקיפי האו"ם הגיעו, התרשמו ואישרו: אילת בידינו. כל המשולש הגדול של הנגב הדרומי נשאר בשטח ישראל.

 

אין ספק שגם יחידות חטיבת הנגב וגם חטיבת גולני רצו להגיע לחוף אילת, ורצוי ראשונים. אבל לתאר את המבצע 'תחרות' זו שגיאה מוחלטת. לא נוצר שום קשר בין החטיבות, לא הייתה אפשרות להפריע, לחבל או לעכב (כפי שטענו אחדים), לא ניתן היה להתאמץ ולהקדים כי הפקודות ממטה החזית קבעו את ההתקדמות. זו טעות חינוכית לדבר במושגים של 'מירוץ' או 'תחרות', כי כך זה נקלט אצל הדור הצעיר, שהמעט שהוא יודע על המבצע שהייתה איזו תחרות מי יגיע קודם…

מבצע חורב המקור מלחמת העצמאות – ראשי פרקים להסברה הוצאת מטכ"ל/אג"מ – מה"ד, ענף היסטוריה . מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, מאי 1957

הסיכום על מבצע חורב מתבסס בין היתר, על הסקירה הקצרה שהכין אבי נבון לתיעוד זה "מבצע עובדה – אחרון מבצעי מלחמת העצמאות הגדול מכולם, הארוך מכולם, הנועז מכולם, והמוצלח מכולם". על המבצע: איך הוחלט ואיך תוכנן, כיצד נבדק וכיצד הוכן, ולבסוף איך בוצע – על כל אילו ניתן לקרוא בפירוט, עם מסמכים, מפות, מברקים וציטוטים – בחוברת שכתב ופרסם אבי נבון  "מבצע עובדה – עד דגל הדיו".

 

הגבול שנקבע בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן (אביב 1949)

קווי שביתת הנשק 1950, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

ב-3 באפריל  1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן. על אף שנרשם בו שקו שביתת הנשק תואם את עמדות הכוחות בשטח, לא היה קשר בין עמדות הצדדים לבין הקו שסוכם.

 

בערבה, הקו שסומן על המפה תאם לחלוטין את קו הגבול המנדטורי כ "קו הנקודות הנמוכות" שהיה מסומן בבסיס המפה שהייתה בקנה מידה 1:250,00

 

חיים סרברו מציין כי פרט לקנה המידה הקטן ולאיכות הנמוכה של המפה היו לקו החתום שלוש מגרעות ניכרות.

 

1. הוא קיבע בלא כל מחשבה, או דיון מוקדם, את פרשנות הנקודות הנמוכות.

 

2. המפה שנבחרה לחתימות לא הייתה הגרסה האחרונה מ־1946 אלא גרסה מוקדמת יותר, וגרעה למעשה מישראל את כל האזור של החוף הצפוני של אילת עד למסוף הגבול הנוכחי, וכן אזורים נוספים לאורך הערבה.

 

3. עובי הקו המסומן על המפה שנחתמה ייצג מאות מטרים בשטח.

 

במהלך פעילות ועדת שביתת הנשק בין ישראל לירדן בין השנים 1949 – 1967 טופלו כמה סכסוכי גבול בערבה.

 

בדיונים התייחסו למקום הקו כתואם את הקו הבין־לאומי על מפות, וכן התייחסו למיקום הקו על פי הנקודות הנמוכות. אף שלא בוצע מיפוי מדויק של הערבה שידגיש היכן הנקודות הנמוכות הדגישו נציגי ישראל שהנקודות הנמוכות הן הקו המנחה.

 

כך לטענת חיים סרברו, מתוך בורות, קיבעו עוד יותר את הפרשנות המוטעית משנת 1923.

צפון הערבה וחוף ים המלח יוני 1949 שאין בה סימון קו הגבול, המפה נמסרה באדיבות אבי נבון מאוסף המפות שברשותו

קו שביתת הנשק בשנת 1950, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

קו שביתת הנשק באזור שבין חציבה לסדום 1951, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

קו שביתת הנשק באזור שבין שפך נחל פארן וגבעות שיזף 1951, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

המציאות בגבול ערבה בשני העשורים הראשונים (1949 – 1967)

מהערבה בשנת 1952, מפת ברסלבסקי – צורפה לחלק האחרון של יוסף ברסלבסקי "הידעת את הארץ"- אל אילת וים סוף, תשי"ב. נמסרה באדיבות אבי נבון

עם סיום מלחמת העצמאות היה  אזור הערבה  פרוץ לכל ארכו, ללא גדר או גבול מסומן כלשהו .

 

מאותה עת, ועד שנסלל הכביש ממצפה רמון לצומת גרופית ב 1956, כל התנועה לאילת עברה דרך מעלה עקרבים עד עין חוסוב ומשם בדרך הערבה דרומה. משאיות שהובילו אשלג מהמפעל המתחדש בסדום (לאחר שהמפעל בקליה ננטש במלחמה) נסעו בדרך עפר עד עין חוסוב דרך נחל אמציה ומשם המשיכו לאילת או פנו לכיוון מעלה עקרבים בדרכם למרכז הארץ. הדרכים היו דרכי עפר מהודק, שנעשה גלי מגלגלי המכוניות, ונחרץ מדי חורף ממי השיטפונות שזרמו בוואדיות הרבים שחצו את הדרך.

 

בשנות החמישים היו מספר תקריות עם הירדנים באזור הערבה: בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 1950 אירעה תקרית הקילומטר ה-78. אז הלגיון הירדני  חסם קטע בן ארבעה קילומטרים בכביש הערבה המוביל לאילת, בטענה שהוא עובר בשטח ירדן. חיילי צה"ל הסירו את המחסום ב-2 בדצמבר, ושיירת כלי רכב עברה בכביש ללא הפרעה. יום למחרת הושב המחסום, ולאחר שהוסר פעם נוספת ירו הירדנים על רכב שעבר בכביש. כוחות צה"ל השיבו באש, ופגעו במשוריין של הלגיון. החל מן ה-4 בדצמבר התנהלה התנועה בכביש ללא חסימות נוספות.ב-6 בדצמבר נרצח מן המארב, בקילומטר ה-62 בכביש לאילת, רב-סרן שאול (פאול) פינצי ציוני מחיל התותחנים. ישראל פירשה זאת כנקמה על אירועי הקילומטר ה-78. ב-14 בפברואר 1951 הגיעו ישראל וירדן לפשרה, וישראל הסכימה לסלול מעקף בשטחה. עם יישוב הסכסוך נפגשו, ב-15 בפברואר 1951, סגן הרמטכ"ל האלוף מרדכי מקלף וסגן הרמטכ"ל הירדני, גנרל עבד אל קאדר אל ג'ונדי, והגיעו להסכם למניעת הסתננות.

 

אירועים נוספים במהלך שנות ה-50' היו שנרצחו שלושה שומרים בקידוח שנעשה ליד עין עופרים, שבעקבותיו נערכה פעולת תגמול ע"י יחידה 101 בה פוצצה משטרת ע'רנדל; שלושה חיילים ואזרחית נהרגו במארב על אוטובוס באזור באר מנוחה. המקרה המפורסם ביותר היה רצח נוסעי האוטובוס מאילת לת"א שאירע במעלה עקרבים במארס 1954. בתקרית זו נהרגו 11 מנוסעי האוטובוס. בעת סלילת הכביש דימונה – סדום אירעו שני אירועים בהם נרצחו עובדים ונוסעים.

 

בעקבות המתח הביטחוני תנועת משאיות ואוטובוסים לאילת וממנה בדרך הערבה נעשתה בליווי צה"ל, בשיירות ובכל מצב לא פחות משני כלי רכב.

 

מ- 1956 ועד 1959 כשהתנועה לאילת התנהלה דרך מצפה רמון, כמעט ולא היו תקריות עם הירדנים בערבה.

הגבול בערבה הדרכים בשנת 1958, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

הצבא שהחזיק כוח בגודל מחלקה עם שני קומנדקרים בעין חוסוב, התעלם מכניסת רועים ירדנים שחצו את הגבול מדי פעם כדי לאסוף את גמליהם ששוטטו באופן חופשי בערבה באין כל מכשול טבעי או גדר. הצבא גם כמעט ולא התעסק עם מבריחים שחצו את הנגב ממצרים לירדן.

 

עם העלייה על הקרקע ע"י גרעין "נאות" בנובמבר 1959 בהיאחזות עין יהב נתקע יתד נוסף במפת ההתיישבות בערבה וחלק ממשימות חיילי הנח"ל היו משימות בטחון. משימות אלו הסתכמו במארבים למבריחים בעומק נחל נקרות,  ומרדפים ללא תכלית אחרי רועים ירדנים או בדואים שבאו לגנוב ציוד בשדות. עיקר החשיבות הביטחונית הייתה בעצם הישיבה במקום וקיום נוכחות על דרך הערבה שלא הייתה בשימוש מאז שהתנועה לאילת עברה כאמור לעיל דרך מצפה רמון ב-1956.

 

בסתיו 1962 מסתיים שלב הנח"ל בעין יהב, הצבא יצא והמקום, כאמור הפך להיות "מושבוץ" אזרחי שאוכלס ע"י חברי גרעינים ששירתו במקום במסגרת הנח"ל.

 

ב-1962 התחילה סלילת כביש הערבה לכל אורכו, מצומת גרופית ועד לצומת סדום, שנמשכה כארבע שנים. התנועה מהצפון לאילת ובחזרה החלה לחזור בהדרגה לכביש הערבה. תנועת המכוניות בכביש החדש חופשיה ללא ליווי צבאי.

 

באוקטובר 1964, נשבר השקט ששרר באזור במשך שנים. אז, אמנון נבון שהיה מרכז ענף התמרים ירד למטע עם רכב בגפו וללא נשק לסיים עבודה כלשהי, מיקום המטע היה כ-7 ק"מ צפון מזרחית לישוב הזמני. שני מחבלים הפתיעו אותו מן המארב ופצעוהו ברגלו.

 

התקרית בשנת 1964 הייתה תקרית ראשונה לאחר שקט בן שנים שבישרה מצב בטחוני חדש. ארגון "אל פתח" שהיה זרוע צבאית של הארגון לשחרור פלסטין החל בהתארגנות ואנשיו ביצעו פיגועים בארץ בעיקר כנגד מתקני מים. הם פעלו גם בערבה ופוצצו כמה פעמים צינורות מים במרזבה וחיבלו בבאר המים בצופר במהלך 1965. נורו יריות על מכוניות בכביש הערבה והתנועה בלילות הייתה מותרת לשיירות בלבד.

 

המקור: דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו מסר לי אותם

 

ניתן לומר שעד מלחמת ששת הימים, ובעיקר בשנים 1965 – 1966, פעלו ארגוני המחבלים בערבה במקומות מעטים. לא נגרם נזק רב, וכמעט ולא היו נפגעים בנפש. כאמור נרשם רק מקרה אחד של ירי על רכב בכביש הערבה  ועוד ירי על עובדי גן ירק בעין יהב בו נפצע אמנון נבון פצעים קלים.

המציאות בערבה בזמן מלחמת ששת הימים

ב-1967 נוצרת מתיחות בין ישראל ומצרים שגרמה למלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה,  שנמשכה שלושה שבועות, גויסו כוחות המילואים של צה"ל.  מצב הרוח הלאומי היה בכי רע.

 

התחושה הייתה שמצרים תתקוף את ישראל. הפרשנים אמרו שהמצרים הולכים "לחתוך את הנגב" ולהתחבר לירדן.

 

המשמעות לגבי המתיישבים הצעירים בעין יהב הייתה שיישובם יעמוד בעין הסערה. חלק מהחברים גויסו למילואים.

 

לצורך בלימת האויב המצרי, אנשי המושב תוגברו על ידי שישה  סטודנטים לרפואה ששירתו במסגרת העתודה האקדמאית. אז בוצע מטווח ונוסו כלי הנשק ה"כבדים" שהיו בנשקיה, בזוקות, מרגמות ומקלעים רוב הכלים לא היו תקינים. המתיישבים  "החרימו" מחפר JCB שהושאר באתר ישוב הקבע שהיה בבניה וחפרו עמדות ותעלות מסביב לישוב הישן. כ-10 ילדים כבר התרוצצו במקום והיה צורך למצוא להם מקלט כאשר הגיסות המצריים יגיעו אלינו, והגברים יבלמו אותם. לצורך כך נשלחה המשאית של המושבוץ לביח"ר "יובל גד" באשקלון שייצר צינורות ענק למפעל המים "ירדן-נגב" והביאה שני צינורות ענק שנקברו באדמה והיו למקלט.

 

מלחמת ששת הימים פרצה ולפליאה הרבה, עד לסיום המלחמה נשארה הערבה אחד המקומות השקטים בארץ. לגבי המתיישבים המלחמה הייתה ברדיו בלבד

 

המקור: דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו מסר לי אותם

קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים  

קו הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים יוצב לאורך קווי המנדט הבריטי במזרח, מחמת גדר בתוך הירמוך, משם בתוך נהר הירדן עד לשפכו לים המלח. הקו עבר דרך מרכז ים המלח עד לדרומו ומשם המשיך בערבה לאורך הקו שהופיע על המפות הישראליות מאז 1949.

 

לא נחתם כל הסכם על התווית קו כל שהוא במסגרת הפסקת האש שלאחר מלחמת ששת הימים, ושני הצדדים קיבלו למעשה את הקו המנדטורי הבלתי מסומן.

קווי הפסקת האש 1967, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

ביטחון שוטף בערבה והלחימה נגד המחבלים (1967 – 1971)

באוקטובר 1967, מספר חודשים לאחר המלחמה,  עזבו חברי "מושבוץ עין יהב" את המחנה הישן ועברו לנקודת הקבע. הצבא קיבל לידיו את המחנה הישן של עין יהב והקים בו חטיבה מרחבית: "חטיבת ערבה".

 

לאחר מספר חודשים של שקט בטחוני בעקבות המלחמה, המשיכו ארגוני המחבלים לשלוח חוליות טרור לישראל מתחומי המדינות השכנות. הגבול בין ירדן וישראל הוא הארוך ביותר והפרוץ ביותר. המלך חוסיין גילה חולשה והפלסטינאים עשו בירדן כאוות נפשם. גבול הערבה הפך לבעייתי.

 

השטחים בצופר הישנה (ממול ליישוב צוקים) עובדו ע"י המושבוץ במשך מספר שנים. לאחר המעבר לישוב הקבע נשאר השטח בעיבוד משותף. באחד הימים בינואר 1968 בעת שעבדו בשדה טוקי (משה) שפירא וישרוליק לבנת ותחת אבטחת שני חיילים ממשמר עין חצבה נפתחה לעברם אש אוטומטית. חייל אחד נהרג במקום וטוקי נפצע מצרור ברגליו. ישרוליק רץ לעבר הרכב שהיה בו נשק הוציא רובה וירה לעבר המחבלים. אלו המטירו אש לעברו ופגעו ברובה והוציאו אותו מכלל פעולה. ישרוליק הוציא עוזי שהיה ברכב והצליח להבריחם. הוא העמיס את הנפגעים על הרכב ודהר לבי"ח חולים בבאר שבע. כאמור חייל נהרג וטוקי שנפצע נזקק לאשפוז ממושך ונשאר נכה. אומץ לבו ותושייתו של ישרוליק מנעו תוצאות גרועות הרבה יותר.

 

המחבלים התחילו להניח מוקשים במקומות שונים בערבה. מספר חודשים לאחר התקרית בצופר התפוצץ מוקש מתחת למפלסת שהייתה בשרות צה"ל ובליווי חבר המושב נדב שלו בשטח המרזבה. נדב נפצע ברגלו.

 

התנועה בשטחי העיבוד נעשתה מסוכנת ואסור היה לצאת לשטחים לפני שרכב צבאי עם גשש בדק את כל הדרכים (באותה עת טרם היו כבישי בטחון בשדות). הסיור הצבאי מתאחר לפעמים ואי אפשר היה לצאת לעבודה ושעות בוקר יקרות הולכו לאיבוד. אסור לצאת לשדות בשעות החשכה לפתוח מים (לפני המצאת האוטומציה).

 

המחבלים היעזו יותר ויותר. הפגיזו במרגמות את הישובים מספר פעמים. למרבית המזל זה ההפגזות הסתיימו בנזקים קלים בלבד לרכוש. באחד המקרים נהרגה חיילת בהיאחזות צופר מפגז מרגמה שנפל על אוהל (1968). בנוסף היו מארבי ירי על כביש הערבה והרבה מיקושים על צירי הצבא. מספר חיילים נהרגו במיקושים אלו.

 

כל פעילות חבלנית שהייתה מים המלח ודרומה גררה אחריה אזעקה בכל הישובים, כיבוי מערכת החשמל וירידה למקלטים של הנשים והילדים. החברים התאספו בעמדות מסביב לגדרות. באחד המקרים החלה הפגזת מרגמות בעת הקרנת סרט על גג הצרכנייה בעין יהב. נוצרה פאניקה, מדרגות היציאה נסתמו בחסות החשכה עקב כיבוי החשמל, וחברים קפצו בבהלה מגג הצרכנייה. בנס לא נפגע איש מההפגזה או מהקפיצה בחשיכה. יותר לא הוקרנו סרטים על הגג.

 

תקרית חמורה ארעה באוגוסט 1968 שתוצאותיה מרחיקות לכת.  חולית מחבלים הניחה שלושה פגזי בזוקה מאולתרת  במרחק 300 מ'  מגדר מושב עין יהב. הפגזים נורו עם השהיה לאחר שהמחבלים הסתלקו למרחק ניכר.  אחד הפגזים פגע בבניין המרפאה וגרם לנזק רב , בדרך נסיגתם גם הניחו מוקש במטע התמרים שהתגלה ופורק. בנס לא היו נפגעים. ההעזה של המחבלים גרמה לצה”ל להגיב במהירות. עם שחר יצאו שני מסוקים למרדף אחרי המחבלים מבלי להתחשב בגבול. הם חדרו לירדן והצליחו לאתר את המחבלים במערה ליד עין אל פידאן, למרגלות הרי אדום, כ-10 ק"מ בעומק ירדן. בקרב שנערך עמם נהרגו חמישה מהם ושישי נתפס.

 

התקרית החמורה וההצלחה בחיסול החולייה מיד לאחר שפעלה ועוד בשטח ירדן הביאה באותו יום את שר הבטחון דאז משה דיין,  אלוף עיזר וייצמן ראש אג"ם במטכ"ל ואלוף פיקוד דרום שייקה גביש לאזור. בפגישה איתם העלה שי בן אליהו (בין השניים שיזמו ודחפו את הקמת מושב עין יהב ולימים היה ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה) את עניין עבוד השטחים שמעבר לנחל ערבה, למרגלות ג'בל חופירה ונענה בחיוב.

 

בעקבות תקרית זו קיבל צה"ל אור ירוק לפעול כנגד המחבלים מעבר לגבול כחלק מהפעילות השוטפת. נערכו מרדפים רבים יזומים ע"י צהל בירדן, ברכב ובמסוקים כנגד המחבלים ובסיסיהם. המחבלים נכנסו למגננה. מספר הפיגועים פחת. במקביל הוכשר השטח למרגלות ג'בל חופירה ואז החלו המתיישבים לעבדו. בעקבות זאת הוחל במהלך שנות השבעים בעיבוד שטחים מצדו המזרחי של נחל ערבה גם בישובים אחרים דבר שהוסיף שטחי עיבוד רבים ואפשר הגדלת הישובים. על גבעת (ג'בל) חופירה מוקם מוצב צבאי. הצבא החליט להקים גדר כפולה לאורך הגבול ולמקש אותה. בין שתי הגדרות שנמתחו הוטמנו עשרות אלפי מוקשי רגל עשויים מפלסטיק ("קרמבו").

 

באורח פלא, המחבלים שנעו בלילות הצליחו לעבור ולחזור מבלי שנפגעו ממוקשים ורק חיילים ישראלים שעסקו בתחזוקת הגדר נפגעו מהם.  בנוסף, איש לא לקח בחשבון את השיטפונות בערבה בזמן תכנון שדות המוקשים. כתוצאה משיטפונות אלו נסחפו מוקשים רבים לנחל ערבה ולשטחים שלידו. נחל ערבה חשוד במיקוש לאורך קילומטרים רבים וכן מאגרי המים שנבנו לאורכו. מאז ועד היום סכנת המוקשים בנחל ערבה שנה ותמשך עוד שנים רבות משום ששיני הזמן כמעט ואינן פוגעות במוקשי פלסטיק אלו.

 

המקור: דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו מסר לי אותם

 

להרחבה ראו ספרו של אלוף (מיל) דוד מימון "עקבות בערבה" הלחימה במחבלים בערבה דצמבר 1967 – מרץ 1971

המציאות היישובית לאחר מלחמת ששת הימים

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים וסיום פעילות הוועדה המשותפת של שביתת הנשק ועם התפתחות העיר אילת והקמת 20 היישובים הישראלים החקלאים לאורך הערבה המציאות בשטח השתנתה.

 

היישובים חקלאיים שהוקמו שנזקקו למים וקרקע לקיומם. מבדיקות אגרונומיות והידרו –  גיאולוגיות הסתבר כי מרבית אדמות העידית ומרבית מקורות המים התת קרקעיים נמצאים ממזרחו של "קו הנקודות הנמוכות", בעוד שממערבו של הקו חלק מהאדמות היו באיכות ירודה. נראה לציין כי גם איכות המים באזור שממזרח לקו שביתת הנשק בערבה עולה על זאת שבצדו הישראלי של הקו.

 

כתוצאה מכך נוצרה "זחילה" ישראלית של עיבוד אדמות ממזרח לנחל הערבה שהחלה עוד לפני מלחמת ששת הימים. בשנות ה-50' וה-60' הועברה על ידי היישובים אדמה פוריה מעבר הירדן לשטח ישראל. כמו כן נבנו סכרים קטנים בערוץ נחל ערבה כדי להסיט את קו הנקודות הנמוכות מזרחה וכתוצאה מכך הועברו שטחי קרקע לתוך מדינת ישראל.

 

אף שלא נבנו יישובים ממזרח לנחל הערבה, עובדו שם שטחים בעיבוד חקלאי, וכן הוקמו בשטחים אלה מחסני ציוד, חממות ומתקנים לשאיבת מים.

 

בעקבות זאת נוצרה מציאות שהשליטה הישראלית, בפועל, הוסטה מזרחה מקו שביתת הנשק.

 

כדי להגן על השטחים המעובדים, סללה ישראל דרך מערכת ודרך טשטוש, והקימה גדר ביטחונית שהפרידה בין השטחים שבשליטה בפועל של ישראל לבין השטחים שבשליטה ירדנית. גדר המערכת חדרה לתוך שטח ירדן, וזאת בשוני בולט ממיקומו של קו הגבול משנת 1922 והסכמי שביתת הנשק. מציאות זו התהוותה כתוצאה מתנופת הפיתוח בצד הישראלי מול פיתוח בהיקף מוגבל בצד הירדני.

 

מציאות זו של השתלטות על שטחית בממלכת ירדן לא נשארה ללא תגובה מצד שלטונות ירדן שדאגו להתלונן בפני האו"ם באופן קבוע על חדירה ישראלית זו לשטחה.

 

בהזדמנויות שונות הבהירה ירדן כי מדינת ישראל הסיטה את הקו מזרחה, לעיתים למרחק של עד 8 ק"מ מקו הגבול הבינלאומי ובסך הכל השתלטה על שטח של 387.4 קמ"ר משטח ירדן.

 

על אף המחאות שהירדנים הקפידו להעביר לאו"ם, לא גרמה פעילות זו להתלקחות צבאית.

 

יתר על כן, באחד המקרים ביקשו הירדנים מישראל להזיז את גדר הביטחון מערבה, כיוון שהפריעה למהלך הקמת כביש הערבה הירדני. בקשתם נענתה והגדר הוזזה.

גבול הערבה בשנות ה-70'

בספטמבר 1970 הבין המלך חוסיין שהוא חייב לנקוט יוזמה כנגד המחבלים שהתבססו בירדן וסיכנו את משטרו. צבא ירדן נכנס למחנות הפליטים בירדן, הרג אלפי  פלשתינאים (בין 7000 ל 10000 לפי הערכות שונות) וגרש את יתרת המחבלים ללבנון. חודש זה נקרא ע"י הפלשתינאים "ספטמבר השחור". פעילות המחבלים בערבה פחתה בהרבה אם כי לא הופסקה לחלוטין. באחד הערבים ירד מטח של שלוש קטיושות לתוך עין יהב. שוב שיחק המזל, לא היו נפגעים ונזקים.

 

כאמור, במהלך שנות ה-70' החליט צה"ל להגדיל את המרחק בין הישובים והמחבלים ובכך להגדיל את זמן ההתראה במקרה של חדירה והקים גדר בעומק שטח ירדן במרחק של 3-5 ק"מ מזרחית מקו שביתת הנשק שנקבע בשנת 1949. כפי שכבר צוין, גדר זו הפכה לגבול "דה פקטו" בין ישראל וירדן. צה"ל קיים מספר סיורים ביום לאורך הגדר ומחאות ירדן ותלונותיהם באו"ם לא זוכות להתייחסות.

 

הקמת הגדר סיפחה לישראל שטח גדול שהיו בו אפשרויות למציאת מי תהום בכמות גדולה שמקורם ממי הגשמים שיורדים בהרי אדום. ואכן נקדחו באזור המסופח קידוחי מים שהצליחו וסיפקו חלק נכבד מכמות  המים שעמדה לרשות החקלאים בערבה.

 

לאחר הקמת הגדר בעומק שטח ירדן כמעט ולא היו תקריות לאורך הגבול (בתקרית אחת שארעה במארס 1989 דרומית מזרחית לחצבה נהרג חייל מילואים). גם הצבא הירדני מצידו הכריז על הערבה הירדנית כאזור סגור וסיוריו הצליחו למנוע חדירת מחבלים מירדן מספר פעמים.

קו הגבול על פי מפה משנת 1973, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

קו הגבול שמופיע במפה בשנת 1985, המקור אוסף מפות של עמירם אורן

המצב במהלך שיחות השלום לאחר ועידת מדריד מ־1991

המצב במהלך שיחות השלום לאחר ועידת מדריד מ־1991 היה כדלהלן:

 

דה־יורה היה קיים קו הפסקת אש – ישראל הפסיקה להתייחס לקו כקו שביתת הנשק עקב הפרת הסכם שביתת הנשק על ידי ירדן בשנת 1967 כשזו פתחה במלחמה נגד ישראל.

 

דה־פקטו הייתה גדר ביטחון ישראלית עם דרך ביטחון לאורכה כמה קילומטרים ממזרח לקו הפסקת האש, וכן היו קידוחי מים ושטחים מעובדים על ידי ישראל ממזרח לקו.

 

למרות מיקום המתקנים הישראליים ממזרח לקו, המשיכה ישראל לסמן את קו הפסקת האש על המפות, אך בגרסה משופרת מעט לעומת קו שביתת הנשק המקורי, ובעיקר מתוך תיקון הטעות של קו שביתת הנשק באזור אילת.

המשא ומתן עם ירדן בהסכמי השלום (1994) 

בספטמבר 1993 סיכמו ישראל וירדן בוושינגטון על סדר יום משותף לשיחות השלום. בסעיף הגבולות נרשם שקו הגבול הבין לאומי ייקבע מתוך זיקה לקו הגבול במנדט.

 

משמעותה של הסכמה זו, שקיבלה גיבוי של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, הייתה שהגבול המנדטורי ישמש מקור התייחסות לקו הגבול החדש. עם זאת הושארה גמישות לגבי מיקומו הסופי של הקו.

 

מצדה של מדינת ישראל היה ברור כי הנקודה החשובה בקביעת הגבול היא הימצאותם של שטחי עיבוד של יישובי הערבה ממזרח לקו הגבול, יחד עם קידוחים להפקת מים מתוקים, כמו גם הימצאותם של חלק מהברכות הדרומיות של מפעלי ים המלח ממזרח לקו זה.

 

להערכת ישראל – כלל השטחים המעובדים היה כ 20 קמ"ר או כ 20 אלף דונם. הסכם שלום שיביא להצמדות לגבול הבינלאומי באזור זה, משמעותו המעשית הייתה פירוקו של הישוב עידן, שמרבית קרקעותיו היו ממזרח לנחל הערבה, אובדן של למעלה מחמישים אחוז מקרקעותיהם של ישובים נוספים ודילולם של ישובים אחרים בערבה שקיומם היה תלוי בעיבוד שטחים אלה ושימוש במים שנשאבו ממזרח לקו. בעיית בריכות האידוי בערבת סדום הייתה חשובה עבור מפעלי ים המלח. עם זאת בעיית ה"אי " בנהריים היה נושא סמלי יותר ממהותי. מבחינה ביטחונית הוברר כי לא הייתה כל משמעות למיקום הקו בערבה, כמו שלא הייתה כל משמעות מעשית לדיון בעניין איי הירמוך.

 

השלב המעשי והסופי של השיחות להשגת ההסכם התנהלו בקיץ וראשית סתיו 1994. העמדה הירדנית הייתה "החזרת כל האדמות שנתפשו בצורה בלתי חוקית על ידי מדינת ישראל" בין שנות החמישים לשנות התשעים.

 

ברקע עמדה זו היה הסכם השלום בין ישראל למצרים בו הוחזרו למצרים כל אותם השטחים בהם הייתה חריגה מקו הגבול הבינלאומי מתקופת המנדט, כולל, לאחר דיון משפטי, השטח בטאבה.

 

בבואה לשיחות השלום עם ירדן, לא הייתה מדינת ישראל מעוניינת להגיע לבוררות בינלאומית נוספת, מה גם שהיה ברור כי החריגות הישראליות הן ממשיות וברורות, וכי ירדן הבטיחה עצמה מבחינה משפטית בנושא זה על ידי פניות חוזרות ונשנות לאו"ם בדבר החריגה הישראלית.

 

בדיונים המעשיים שנערכו בעיקר בשטח הערבה, ניסתה ישראל להציג עמדה, בה נטען כי פירוש גיאוגרפי של המונח "אמצע ואדי ערבה" יכול להיות כזה שישאיר חלקים רבים ממזרח ל"קו הנקודות הנמוכות" בשטח ישראל.

 

ישראל גם טענה כי בנושא השטחים הבעייתיים בצפון (נהריים ואיי הירמוך) וכן שטח בריכות האידוי בערבת סדום, ניתן לטעון, כי הם שייכים למדינת ישראל בצורה חוקית.

 

הירדנים לא היו מוכנים לקבל את הפירושים המשפטיים-טריטוריאליים של ישראל. הדיונים בנושאים אלו נמשכו זמן רב והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בנושאים השונים, אל אף הידע הרב שהושקע בנושא. נראה היה כי בהעדר בסיס אפשרי להגעה להסכמה, השיחות בנושא הגבול הגיעו למבוי סתום.

 

העמדה הישראלית במו"מ כללה את המרכיבים הבאים.

 

1. יש להבטיח כי כל האדמות המעובדות, מקורות המים ודרכי הגישה הנמצאים ממזרח לנחל הערבה ובים המלח יישארו כידי ישראל.

 

2. ויתור על אדמות אלה יביא לחיסול מוחלט של מקורות הפרנסה במספר יישובים בערבה (צופר, עידן, יהל) , לנזק כבד באחרים (עד כ – 50% ממקורות הפרנסה) לאבדן של כ 14 מיליון מ"ק של מים מתוקים המגיעים ממזרח לנחל הערבה ופגיעה באיכותם של יתרת המים באזור. תרחיש מעין זה עלול היה לערער בצורה משמעותית את ההתיישבות בערבה.

 

3. אין בעיה מהותית עם רוב השטח השנוי במחלוקת באזור הערבה, המוחזק לצורכי ביטחון. הבעיה מתמקדת בשטח של כ – 17 קמ"ר של שטחים מעובדים.

 

4. אין משמעות ביטחונית של ממש למיקומו המדויק של קו הגבול עם ירדן על פי ההצעות השונות, במיוחד בערבה.

 

5. מבחינה משפטית תתקשה ישראל להוכיח את ריבונותה על השטחים ממזרח לנחל הערבה. לפיכך, פשרה עם ירדן בנושא קו הגבול עדיפה על פני עימות משפטי.

 

6. כריכת מרכיבים נוספים, ובעיקר נושא המים, החיוניים לירדן עשויה לקדם את השגת מטרתה של ישראל בסוגיית הגבולות.

 

המומחים הישראליים העריכו כי נושא הגבולות הנו סוגיה מרכזית ובעלת קדימות לפתרון בראיה הירדנית. נראה היה כי ירדן רוצה הייתה לצאת מהמשא ומתן כך שיוחזרו אליה " השטחים הגזולים" וניתן יהיה להציג את ההסכם כמימוש זכותה וריבונותה על אדמתה כלפי פנים וחוץ, בדומה להישג אותו השיגה מצרים. עוד הוערך כי לירדן יש סיכוי טוב להשיג את מטרותיה בסוגיה הטריטוריאלית וזאת על בסיס ההכרה כי בידיה טיעון משפטי מבוסס.

 

במקביל, ובניסיון לכרוך את נושא המים ונושא מיקום קו הגבול, זוהה הצורך הירדני במים בעיקר למי שתייה שיסופקו בקיץ  לבירתה עמאן (רבת עמון). הוערך כי הפתרון המהיר והיעיל עבורה בזמן הקצר יהיה קבלת מים מישראל.

 

לאור זאת הוערך כי ניתן יהיה לרקום הסכם בו תכיר ישראל בבסיס התביעות הטריטוריאליות הירדניות, ירדן תסכים לשינויים קטנים במיקום קו הגבול, תוך החלפת שטחים ביחס של 1:1,  וישראל תספק כמויות מים עיליים ממקורותיה לירדן בעת הקיץ תמורת מים תת קרקעיים שתמשיך לשאוב בערבה (ולמי הירמוך שיזרמו לישראל בחורף תמורת מים שירדן תקבל בקיץ).

 

מצוידים ברעיונות אלה הכינו המומחים הישראליים מיפוי מדויק של כל השטחים המעובדים בערבה, כולל מקורות המים. במקביל אותרו שטחים בהיקף דומה (כ 17 קמ"ר), לאורך קו הערבה, אותם ניתן היה להעביר לירדן בלי לפגוע בתשתיות חיוניות לישראל.

 

במקרה אחד – צופר, הוברר כי השטחים המעובדים של היישוב – כ 2,000 דונם, מרוחקים במידה רבה מקו הגבול בערבה. הוצע על כן להתייחס לשטח זה כשטח בעל "משטר מיוחד". דבר דומה הוצע גם לגבי שטח ה"אי", ליד נהריים. הרעיון היצירתי שהועלה לגבי שטחים אלה כלל פתרון שיקבע, כי השטחים הללו יהיו בריבונות ירדנית, אך יותר עיבוד השטחים על ידי ישראלים בני הישובים הסמוכים. במקביל הוברר כי ניתן יהיה לספק מים לירדן מנהר הירדן הדרומי, בלי שהדבר יפגע בצורה מהותית באספקת המים לישראל. משאותרו השטחים ונקבע צורת הסכם המים הועברה ההצעה לרשויות העליונות בירדן. הצעות אלה התקבלו על דעתה של ירדן והם היוו בסיס להסכם השלום עם ירדן.

קביעת הגבול עם ירדן על פי ההסכמי השלום (1994) 

ההסכם קבע כי " הצדדים מכירים כל אחד בריבונותו, בשלמותו הטריטוריאלית ובעצמאותו המדינית של האחר ויכבדו אותו" (סעיף 2).

 

בקביעת תוואי הגבול  (סעיף 3 ,סעיף קטן 1) נקבע כי " קו הגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן מתווה בזיקה להגדרת הגבול על פי המנדט". סעיף זה אפשר לשני הצדדים להחליף ביניהם שטחים מצומצמים, בלי לפגוע במהותו הבסיסית של קו הגבול המנדטורי ששימש בסיס לקו הגבול החדש. כך יכולה הייתה ירדן לטעון כי לא איבדה שטחים לטובת ישראל.

 

בהסכם לא נאמר כלל כי הוחלפו שטחים בין ישראל לירדן. זאת בשל הרתעות הירדנים מפרסום פומבי על עצם "מתן" שטחים ירדנים למדינת ישראל. רק עיון מדוקדק במפות המפורטות שהודפסו ערב הסגת ההסכם ואחריו מראים שינויים במיקומו של קו הגבול. כ 15 קמ"ר של שטחים מעובדים הועברו לישראל ושטח דומה בגודלו הועבר לירדן.

 

כך בזיקה לנוהל הבינלאומי ולייחודית להסכם זה נקבע כי "בכל מקום שבו עובר הגבול באפיק של נהר, במקרים של שינויים טבעיים בתוואי של זרימת המים יעבור הגבול לאורך האפיק החדש של הזרימה. במקרה של שינויים אחרים כלשהם הגבול לא יושפע אלה אם כן יוחלט אחרת". כך בעצם חזרו וקיבעו את הנוסחה שעליה הוחלט עוד בתקופת השלטון הבריטי.

 

על פי הנוהג הבינלאומי הוסכם כי " קו הגבול ימשך לאורך האמצע העיקרי של מהלך/נתיב זרימת הנהרות הירדן והירמוך. עוד הוסכם כי " קו הגבול יעקוב אחרי השינויים הטבעיים (גידול, סחף) במהלך הנהרות אלה אם הוחלט אחרת".

 

באשר לקו הערבה סוכם כי יוצבו בהסכמה עמודי גבול במקום שיסכם עליהם וקו הגבול יהיה הקו הישר בין עמודי גבול אלה. בכך מנעו כל ויכוח עתידי שיכול היה להתעורר אם קו הגבול היה נקבע בהתאם לאתר פיסי (נחל הערבה) שהגדרתו בעייתית ומיקומו איננו קבוע.

 

הקו הסופי נקבע בזיקה לביטויו של הקו המנדטורי שסומן על המפות הישראליות.

 

על בסיס קו זה בוצעו שינויי גבול שעיקרם תיקון הטעות בקו שביתת הנשק כך שכל האזור הצפוני של אילת עד לקו שסומן ב־1946 יישאר בשטח ישראל.

 

קו הגבול הבין־לאומי נקבע ממזרח לקו הפסקת האש על המפות הישראליות, באופן שתיקוני גבול מקומיים יכניסו את כל השטחים החקלאיים של יישובי הערבה לתוך שטח ישראל (שטחי יטבתה, גרופית, קטורה, לוטן, יהל, פארן, צוקים, עין יהב, חצבה, עידן, עין תמר ונאות הכיכר).

 

כמו כן הוכנסו לשטח ישראל כל שטחי בריכות המלח (ששתי הדרומיות, הגדולות שבהן, חרגו מעבר לקו).

 

שטח חריג אחד של מושב צופר, שהיה חדש יחסית (בן 8 שנים) ונמצא סמוך מאוד לכביש הערבה הירדני ומרוחק מהיישוב צופר, היה היחיד בערבה שלא הוכנס לשטח ישראל. הוא עבר לריבונות ירדנית מתוך הסדר מיוחד של שימוש ישראלי ל־25 שנים ואופציה ל־25 שנים נוספות (השימוש הישראלי הוא מוסכם ומוסדר בהסכם השלום ואינו בגדר חכירה כפי שיש הטועים לחשוב) שלא מומשה. נקבעו הסדרים באשר לעיבוד השטחים, התנועה אליהם, החלת החוקים על הישראלים שנעים באזורים אלה ועוד. הסכמות אלה תוקפן נקבע ל – 25 שנים מיום חתימת ההסכם וחידוש אוטומטי לתקופות זהות אלה אם יחליט מי מהצדדים לשנות הסדר זה בהסכמה.

 

מקצת קידוחי המים שממזרח לקו נכנסו לשטח ישראל ממערב לקו החדש, לגבי האחרים ניתנה לישראל זכות להמשך שאיבה, לרבות לתחזוקתם.

 

כך, למעשה, מתוך משא ומתן ראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית על קו גבול בין־לאומי (בין ישראל למצרים לא התקיים משא ומתן על קו הגבול, אלא על סימונו), נקבע גבול שזיקתו היסטורית אך מיקומו הסופי מושפע גם מהתוואי שהכתיבו המחרשה ומוביליה. בד בבד עם תיקוני גבול אלו נעשו תיקוני גבול מקומיים בכיוון ההפוך באזור גב הערבה, שבו נקבע קו הגבול הבין־לאומי בין ישראל לירדן ממערב לקו הפסקת האש שסומן על המפות הישראליות.

סימון קו הגבול (1995) בעקבות הסכם השלום 

בשנת 1995 בעקבות הסכם השלום, נקבעו 124 עמודי גבול שהוצבו לאורך הערבה בין חוף מפרץ אילת (עמודי גבול 0 ו־1) לבין בריכת המלח הדרומית בערבת סדום (עמוד גבול 123).

 

נקודת ההתחלה של קו הגבול על חוף מפרץ אילת שימשה ב־1996 נקודת המוצא לגבול הימי שנקבע בין ישראל לירדן.

 

עמודי הגבול נמדדו ותועדו בקואורדינטות מחייבות על ידי צוות המומחים המשותף ישראל־ירדן, שהוקם ב־1994 ערב הסכם השלום להכנת התוויית הגבול בהסכם השלום.

 

מסמכי התיעוד הוכנו ונחתמו בשנים 1996(תיעוד קו הגבול בערבה), 1998 (תיעוד קו הגבול במפרץ אילת, בבריכות המלח ובדרום ים המלח) ו־2000 (תיעוד הגבול בנהר הירמוך). הקואורדינטות שתועדו אושרו על ידי ועדת הגבולות ונקבעו כחלק מהסכם השלום.

 

בשיחה עם חיים סרברו ביום 17 באפריל 2022 הוא אמר לי כך: "הייתה לי זכות להתוות במו ידיי את קו הגבול בערבה, מערבת סדום (ואפילו מים המלח, וגם בים המלח) ועד מפרץ אילת (וגם במפרץ אילת) – ממש כך, במו ידיי! וכל סנטימטר לאורכו. בהמשך הייתה לי גם זכות לסמן את הגבול בשטח (יחד עם אנשי צוותי) וגם לקבוע את צורת עמוד הגבול, ובהמשך להוביל את המדידות, לקבוע קואורדינטות לעמודי הגבול ולחתום עליהן. מאז אני אחראי לתחזוקת הגבול".

המקור מאמרם של דוד שטנר וגדעון ביגר עליו מבוססת הסקירה להלן.

הגבול הבין לאומי בין ישראל וממלכת ירדן באזור עידן ועין יהב שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994.

המקור המפה מאמרו של חיים סרברו בספר ערבה אין קיץ עליו מבוססת הסקירה כמצוין להלן

קו הגבול הבין לאומי בין ישראל וממלכת ירדן באזור צופר שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994

קו הגבול הבין לאומי בין ישראל וממלכת ירדן באזור פארן שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994.

המקור מאמרם של דוד שטנר וגדעון ביגר עליו מבוססת הסקירה להלן.

המקור מאמרם של דוד שטנר וגדעון ביגר עליו מבוססת הסקירה להלן.

המפה היישובית
לאורך הגבול
עם ממלכת ירדן
בכיכר סדום ובערבה תיכונה
חורף 2023

מקורות

מקורות סקירה על התווית הגבול בערבה הם

 

מאמרו של חיים סרברו גבול ישראל-ירדן בערבה בתוך הספר ערבה אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה

 

מאמרם של דוד שטנר וגדעון ביגר "להב המחרשה קבע את הגבול – גבול ישראל ירדן 1922 – 1994, עיונים בתקומת ישראל , 17 (2007) עמודים 413 – 429.

 

 

על התוויית גבול ישראל-ירדן בערבה ניתן לקרוא גם אצל

 

משה ברור, בספרו גבולות ישראל, יבנה 1988;

 

ספריו של חיים סרברו:  International Boundary Making משנת 2013 וגבולות בין לאומיים גבול ישראל-ירדן משנת 2014;

 

ספרו של גדעון ביגר "גבולות ארץ ישראל ומדינת ישראל, רסלינג 2023;

 

מאמריו של אליקים רובינשטיין,
חוזה השלום עם ירדן, המשפט, כרך ג' 1996, עמ' 366-347;
ישראל וירדן בדרך לשלום, מחקרי משפט, כרך י"ד, חוברת 2, 1998, עמ' 536-521
על הגבול ועל גבול ישראל-ירדן, דעת, פרשת חקת, גיליון 170, תשס"ד;

 

שלושה מאמרים נוספים בספר הספר ערבה אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה:
"אליקים רובינשטיין הלוחם לשלום עם ירדן ולשלום הערבה";
חיים סרברו "הסכם הגיוני והגון תהליך המשא ומתן לקביעת "גבול השלום" בערבה";
חיים לויטה "חילופי שטחים בערבה". 

 

תודה 

לפרופ' גדעון ביגר שקרא את התיעוד והעיר

 

לד"ר רועי גלילי שהעביר מספר מפות נוספות וגם "זרק" עוד רעיונות לדיון 

 

לאבי נבון, שקרא את התיעוד, הוסיף עוד מידע, העיר, העביר מספר מפות נוספות ובעקיפין "הזכיר לי" שכדאי שאעיין באוסף המפות שברשותי ו"אדלה" מהן את אלה הראויות לתיעוד. 

 

לפרופ' חיים גורן שהוסיף מידע על הנס פישר הכרטוגרף מלייפציג הראשון שמיפה את הערבה בשנת 1910 והיה חבר ב'חברה הגרמנית לחקר פלשתינה' שנוסדה ב-1877 כמקבילתה של ה-PEF האנגלית