הקדמה 

לקראת שלהי שנת 2004, במלא עשור לחתימת חוזה השלום ישראל-ירדן בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין עליהם השלום, השופט פרופ' אליקים רובינשטיין (המשנה לנשיאה (בדימוס) בית-המשפט העליון ששימש יו"ר המשלחת להסכם השלום), במאמרו " על הגבול ועל גבול ישראל-ירדן "גבול בני עמון"  כתב בין היתר:

 

"הקביעה המעשית של הגבול הייתה אולי המורכבת ביותר, משום שלא היה גבול מוכר ומסומן בין שתי המדינות. לקו שביתת הנשק משנת 1949, לא היה מעמד של גבול מדיני. אדרבה, הדבר נשלל בו. הסכמי שביתת הנשק בטלו בפועל בגלל התנהגות המדינות הערביות במלחמת ששת הימים, וגם ישראל הודיעה רשמית על בטלותם לדידה. מאז התקופה שלאחר פעילות הפת"ח מירדן לאחר מלחמת ששת הימים, הועבר קו הביטחון השוטף מזרחה, ויישובי הערבה החלו לעבד קרקעות ממזרח לקו שביתת הנשק. בעת המשא ומתן לשלום, השתדלו נציגי יישובי הערבה אצל הנושאים והנותנים מטעם ישראל לשמר את הקרקעות המעובדות על ידם ממזרח לקו 1949, שהם כמחצית מן הקרקע המעובדת והמים של היישובים הללו. למדינת ישראל היה עניין ערכי-ציוני-התיישבותי שיישובי הערבה לא ייפגעו."

 

בסייפא של מאמרו כתב:

 

"גבול ישראל-ירדן כגבול שלום מגיע לעשור הראשון לעיצובו, והוא אכן גבול של שלום (פרט לחריג הבולט והעצוב של הרצח הנפשע של שבע הילדות בטיול בית הספר בנהריים בשנת 1997 בידי חייל ירדני בנהריים, שהמלך חוסיין המנוח הטריח את עצמו ובא לנחם את משפחותיהן ואף שולמו להן פיצויים בידי ממשלת ירדן). גבול של שלום פירושו גם שצה"ל וצבא ירדן מכלכלים את ענייני הביטחון בלא תיווך של צד שלישי, האו"ם או כל גורם בינלאומי אחר, שהוא כשלעצמו הישג רב חשיבות. יש להתפלל לסייעתא דשמיא גם בעתיד, בחינת "השׂם גבולך שלום" (תהילים קמז, יד)."

התיעוד להלן ממתמקד בתהליך היווצרות גבול מדינת ישראל עם ממלכת ירדן בערבה, שהחל כבר בראשית תקופת המנדט, שנים רבות קודם להסכם השלום.

 

תיעוד זה כולל גם סקירת האירועים שהתרחשו לאורכו של הגבול בעבר בנושאי ביטחון, צבא והתיישבות

 

תיעוד זו, כמו הסקירה ראשית היישובים בערבה הצפונית צמוד לגבול עם ירדן הוכנה כרקע לקראת הסיור לאורך גבול ירדן שיתקיים במחצית מרס 2023.

 

הסקירה הוכנה בין היתר, על פי מספר מאמרים המצוינים בסיפא שלה, על פי מידע ומפות שהעבירו לי באדיבותם כמה מעמיתיי ושמותיהם מצוינים בגוף התיעוד, מפות מהאוסף הפרטי שלי, ומארכיון המפות של אבי נבון

 

חלק מהמאמרים עליהם מבוססת סקירה זו מובאים ובספר ערבה אין קץ – נוף טבע ואדם בערבה

הערבה אזור גיאוגרפי בלי גבול 

אין גבול בערבה במאה ה-19' ובשני עשורים הראשונים במאה ה-20' 

במשך מאות שנים, החל בשנת 1516, שלטה האימפריה העות'מאנית על כל מרחבי המזרח התיכון, כולל כל השטח שבן מצויות כיום מצרים, ירדן, ערב הסעודית ומדינת ישראל.

 

במהלך המאה ה-19 מספר חוקרים מאירופה שחקרו את ארץ ישראל עברו בנגב בכלל ובערבה בפרט אבל כמעט ולא התעמקו במחקר אודותיהם וראו בהרחבה מאמרו של חיים גורן "ראשית המחקר המדעי של הנגב" בתוך א' שילר וג' ברקאי (עורכים), בעקבות חוקרי ארץ ישראל הראשונים (אריאל 202), ירושלים: אריאל, 2013, 65—78.

 

במאה ה-19 גבולות המחוזות העות'מאניים באזורינו השתנו תדירות ולא היו קבועים. בחלק מהמפות העות'מאניות בשלהי מאה זו שהיו כלליות מדי ולא מדויקות והיה קשה מאוד להשתמש בהן על מנת לסמן במדויק גבולות. המפות העות'מאניות אלה שמורות כיום כולן ב'ארכיון משרד ראש הממשלה' באיסטנבול, שמצוי בו אוסף המסמכים העות'מאני הגדול בעולם. לפני מספר שנים החוקרים פרופ' יובל בן בסט ופרופ' יוסי בן ארצי (שניהם מאניברסיטת חיפה) איתרו בארכיון זה כמה עשרות מפות הנוגעות לנושא גבול ארץ־ישראל–מצרים משנות ה-30' של המאה התשע עשרה ועד שלהי התקופה העות'מאנית, ומתוכן הוצג בפירוט ונותחו אלו הרלוונטיות והמעניינות ביותר לעניין הגבול. ראו: להרחבה אודות המיפוי העות'מאני ראו יובל בן בסט, יוסי בן-ארצי (2017) "גבול ארץ-ישראל-מצרים בראי המיפוי העות'מאני בשלהי המאה התשע עשרה", קתדרה 166 ,טבת תשע"ח, עמ' 69-9

 

על פי מפות העות'מאניות האלה לא היה גבול בערבה במאה -19 הערבה והנגב היו חלק מווילאית (פלך) חגאז' של האימפריה העות'מאנית שמרכזו היה בעיר מדינה בחצי האי ערב וכללה גם את שטחי עבר ירדן שמדרום לים המלח וגם את חצי האי סיני. במפות אחרות נכלל רוב האזור בויליאת (פלך) שאמס (סוריה) שמרכזו היה בדאמשק. לאחר הקמת מתצרפליק אל קודס (ירושלים) כמחוז עצמאי מורחב בשנת 1872 נכללו הנגב והערבה תחת ניהולו של זה.

 

ב-1841 נתן הסולטן למוחמד עלי את קו 'פרמאן הירושה', ושקבע את גבולו המזרחי (קו אל-עריש סואץ) של ח'דוית (פלך) מצרים (ישות אוטונומית שהייתה כפופה לסולטאן רק דה יורה), קו גבול מתצרפליק ירושלים. בפועל כוחות מצרים שלטו גם בסיני בהעלמת עיין ואף בהסכמה של הסולטאן על מנת לאבטח את  מסלולם היבשתי של עולי הרגל ממצרים למכה. כוחות אלו אף שלטו לעיתים בראש מפרץ עקבה ובחוף המזרחי של המפרץ.

 

בראשית המאה ה־20 נערכו כמה שינויים בגבולות המחוזות והנפות העות'מאניים ובתוכם הועבר כנראה דרום עבר הירדן מווילאת חיאגז' לויליאת סוריה שאמס 

אדוארד לורנס (Lawrence.E.T ) שכונה "לורנס איש ערב", לא מצא בשנת 1914 התיישבות או חקלאות בערבה.

התחלת התווית הגבול בערבה לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה 

בשלהי קיץ 1918, בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון, פרצו כוחות "הממלכה המאוחדת ומושבותיה (חיל המשלוח המצרי) בפיקוד גנרל אדמונד אלנבי צפונה, כבשו את צפונה של ארץ ישראל והמשיכו לדמשק, לבירות ולחלב שבסוריה.

 

ב-30 באוקטובר 1918, הגנרל אלנבי חילק את השטחים שנכבשו מידי האימפריה העות'מנית לשלושה שטחי שליטה צבאית שנקראו "שטח האויב הכבוש".

 

חלוקת השטח לשלושה אזורי שליטה צבאיים: "הצפוני", "המזרחי" ו"הדרומי" התבססה לא מעט על מפת הסכם סייקס – פיקו משנת 1916.

 

"השטח הכבוש הצפוני" הכיל את השטח שהוקצה לצרפת בהסכם ובראשו הוצב קצין צרפתי. השטח ממזרח לבקע הסורי-אפריקני כונה "השטח הכבוש המזרחי" ובראשו הוצב קצין ערבי, נאמנו של חוסיין. השטח שיועד להיות השטח הבין-לאומי – שנכללו בו גם הנגב שיועד במקור למדינה הערבית והגליל שיועד לשטח הצרפתי – נקרא "השטח הכבוש הדרומי" ובראשו הוצב קצין בריטי. כך אותתה בריטניה על כוונתה לשלוט בעתיד בארץ ישראל.

 

הקו בין שטח הכבוש המזרחי ובין שטח הכיבוש הדרומי נקבע לאורך הבקע. בשרטוט תיחום שטח הכיבוש הדרומי מופיע סימון של קו מדרום לים המלח אבל הוא לא מגיע למפרץ עקבה.

 

השלבים בהתוויית הגבול בערבה כחלק מהגבול בין ישראל וירדן 

החוקרים גדעון ביגר ודוד שטנר מציינים שהתווית קו הגבול בין מדינת ישראל לממלכת ירדן בכלל, ובערבה בפרט התרחשה בארבעה שלבים:

 

1. התווית קו הגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן בתקופת השלטון הבריטי, בשנת 1922.

 

2. הסכמי שביתת הנשק שנחתמו באביב 1949.

 

3. קביעת קו הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

 

4. התוויית קו הגבול הבינלאומי במסגרת הסכם השלום בשנת 1994

קו הגבול המזרחי של ארץישראל (פלשתינה) בתקופת המנדט הבריטי

בקיץ 1922 הבריטים הצטרכו להגדיר בסעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן את הגבול המזרחי של האזור, שבו לא יחולו הזכויות המיוחדות ליהודים שהובטחו בהצהרת בלפור.

 

קו הגבול הראשון במזרחה של ארץ ישראל נקבע רשמית בהודעת הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל בעיתון הרשמי של ארץ ישראל ב 1 לספטמבר 1922. שם נאמר כי " דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י) 1922 לא יחול על השטח הנמצא מזרחה מקו היוצא מנקודה אחת הנמצאת שני מילין מערבה לעיר עקבה במפרץ עקבה (עציון גבר), ועולה דרך מרכז ואדי ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד הגיעו למקום הירדן ונהר הירמוך; משם, דרך מרכז הנהר ירמוך עד הגבול הסורי."

 

פרסום זה בעיתון הרשמי נתן תוקף חוקי לקיומם של שני שטחי מנדט נפרדים – ארץ ישראל ועבר הירדן – וקביעה זו קיבלה תוקף בינלאומי עם קבלת התיקון לסעיפי המנדט בידי חבר הלאומים ב – 23 בספטמבר 1923.

 

קביעה זו היא שיאה וסופה של דיון מדיני בו היו שותפים הממשלה הבריטית על נציגויותיה השונות, במצרים, ארץ ישראל, עבר הירדן,  ובריטניה, התנועה הציונית, התנועה הלאומית הערבית בראשות השריף (אחר כך המלך) חוסיין מחיגא'ז ובנו פייסל ועוד. המשא ומתן בעניין החל עוד בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה , נמשך בוועידת השלום בפריס ונסתיים בקביעתו של הנציב העליון.

 

קו גבול זה הוגדר בכתובים, אך לא סומן בשטח. שנתיים מאוחר יותר הופיע קו הגבול על  גבי מפות אך מידת דיוקן של הוטלה בספק גם על ידי השלטונות הבריטיים.

 

חוסר הבהירות בקשר למיקומו המדויק של הקו בשטח, הן בחלק היבשתי שלו, מדרום לים המלח, הן בתוך ים המלח והן לאורך הירדן המשיך להעסיק את מתווי הגבול במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל.

 

בין השנים 1923 – 1946 סומן קו הגבול על מפות בצורה לא אחידה, לרוב על פי הפרשנות של קו הנקודות הנמוכות של עמק הערבה, אך עקב אי דיוק המפות עצמן, הוצג הקו בווריאציות שונות בהבדלים של עד  8 ק"מ במיקום מזרחה או מערבה. המפות שהופקו היו בקנה מידה קטן 1:250,000 או קטן יותר. הקווים שהודפסו על המפות השונות שהופקו לא חפפו תמיד זה לזה, בעיקר בכל הנוגע להתוויית הקו במרכז ים המלח.

 

בשנת 1927 נקבע כי קו הגבול יישאר תמיד במרכזו של נהר הירדן (ונהר הירמוך) בלי שים לב לשינויים שיעשו בתוואי הזרימה של נהרות אלה. בכך נקבע כי כל שינוי בזרימה יגרום להעברת שטחים מארץ ישראל לעבר הירדן ומעבר הירדן לארץ ישראל.

 

שינוי מזערי, שהשפעותיו הגיעו עד להסכם השלום בין ישראל לירדן, התרחש בשטח עם הקמתו של מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים בראשית שנות ה-30'. אז זרימתו של נהר הירמוך, שבקטע זה התווה בו קו הגבול, שונה והועבר לתעלה בעקבות בניית של  אגם למאגר המים הנדרשים להפעלת הטורבינות של מפעל החשמל.  כתוצאה מכך נוצר "אי" בין אפיק הזרימה המקורי לבין התעלה. בתקופת השלטון הבריטי לא נוצרה כל בעיה, אך לעתיד לבוא היה טמון בה זרעי מחלוקת עתידית.

 

בשנת 1946, בעקבות הענקת עצמאות לעבר הירדן, ראו אנשי השלטון הבריטי צורך לקבוע במדויק את קו הגבול בערבה ולסמנו על פני השטח. קו זה הפך עתה לקו גבול בינלאומי, ונוצר, כמובן, הצורך לסמנו באופן מדויק.

 

עם זאת, רק קטע קצר אחד, בחלקו הדרומי של הקו, נמדד וסומן. לראשונה נקבע אז היכן תהיה נקודת המוצא לקו הגבול במפרץ עקבה – במרחק 3.2 ק"מ מערבית לבתיה המערביים של עקבה. מנקודה זו נמתח קו ישר צפונה באורך 4 ק"מ, לעבר עמק הערבה. הקביעה מה תהיה נקודת המוצא התחשבה בהתפשטותה המרחבית של עקבה מאז שנת 1922, וכך זכתה עבר הירדן בשטח אדמה נוסף לחוף המפרץ.

 

קו הגבול שנקבע בראשית שנות ה-20' היה תקף עד  תום תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב־1948.  אולם, עצם הגדרתו לא שינתה ולא כלום את המצב בשטח, והשבטים הבדואים המשיכו בתקופת המנדט, כמו בזמן האימפריה העות'מנית, ללא מורא מפני השלטון המרכזי בתנועתם הבלתי מופרעת בין עבר ירדן, ארץ ישראל וחצי האי סיני.

הבעיות שנוצרו בגלל שהגבול המנדטורי סומן בעיקר רק על מפות ללא סימון מדויק בשטח

גדעון ביגר ודוד שטנר מציינים כי הגבול המנדטורי, שסומן בעיקרו רק על מפות ללא סימון מדויק בשטח יצר מספר בעיות.

 

הן נבעו מההבדל בין הכתוב בצו המנדטורי משנת 1922 בעניין הערבה, קרי – "מרכז ואדי ערבה", לבין מה שהפך מקובל בשנים מאוחרות יותר לגבי קביעת קו הגבול כ"קו הנקודות הנמוכות".

 

הבעיות נבעו מהשימוש בשם Wadi Araba, לפעמים במשמעות של הנחל הזורם בעמק הערבה ולפעמים במשמעות המתייחסת ל"עמק הערבה", ומציינת בתוכו את "נחל הערבה" הנשפך למפרץ עקבה. כמו כן נעשה לעיתים שימוש בשם "נחל ג'יב" במקום "נחל הערבה".

 

הבעיות נבעו מהשינויים שחלו במשך השנים במיקום זרימתם של הנחלים בעמק הערבה, דבר שהביא לשינוי ב"מרכז ואדי ערבה".

 

הבעיות מהקושי להגדיר מה הוא "מרכז ואדי ערבה" בכלל ובאזור עקבה בפרט (שם קיימת הייתה אי התאמה בין "המרכז", לקביעת "שני מילים מערבה לעיר עקבה", דבר שנפתר רק בשנת 1946.

 

הבעיות נבעו גם מאי סימון קו הגבול בשטח, להוציא האזור הסמוך לראש המפרץ.

 

הבעיות נבעו גם  מתוך הקביעות הבריטיות של היתר שימוש בשטחים ממזרח לגבול למפעלי פיתוח בהנהלה יהודית (המפעל ליצור חשמל בנהריים ומפעלי האשלג בים המלח).

 

"מבצע מפרץ" ( Operation Gulf)
סקר גנוז של דרכים ועבירות בעמק הערבה (1947) 

הסקירה הוכנה באדיבות אבי נבון, המכין חוברת מפורטת על מבצע זה, לאחר שמצא את תיק Operation Gulf  בארכיון הלאומי הבריטי, צילם, העתיק ותרגם אותו לעברית

בשנות ה-30 וה-40, הקימו הבריטים בסיסים גדולים במצריים, הן להגנה על תעלת סואץ "שלהם" והן כבסיס לשילוח כוחות למזרח אפריקה, למזרח התיכון ולאסיה הרחוקה. בשנת 1945 דרשה ממשלת מצרים, בתוקף אמנה בין בריטניה ומצרים משנת 1936, לבטל את ההסדר, ושהכוחות הבריטים יצאו ממצרים. המצרים אף פנו לשם כך לאו"ם. הדבר הכניס את הקבינט הבריטי לחשש וללחץ, והחלו לחשוב על חלופות.

 

אחת החלופות לבסיסים אלה הייתה מעבר לארץ ישראל ולעבר הירדן, והפיכת עקבה לנמל הבסיס. צוות שנשלח לאזור למד וסקר את כל אזור עקבה, הוציא דו"ח הכולל נתונים והסברים, תיאורים מפורטים והמלצות לקראת "מבצע מפרץ" – Operation Gulf  .

 

מבצע זה לא יצא לפועל, משתי סיבות: האו"ם דחה את בקשת מצרים להורות לבריטניה לצאת מארצם, ומהצד השני החלטת הקבינט הבריטי על כוונה לסיום המנדט על ארץ ישראל. התכנית הפכה למיותרת.

 

הדו"ח עם הסקר המפורט – נגנז. התיק הכולל מפות, צילומים, תרשימים וכ-200 דפי טקסט הועבר לארכיון הלאומי הבריטי. החוקר אבי נבון (חבר קיבוץ להב, עוסק בחקר הנוכחות היהודית בנגב הרחוק ובמדבר יהודה עד סוף מלחמת העצמאות) מצא את המסמך והופתע מאיכותו.

 

הסוקרים מתייחסים לשתי אפשרויות – בזמן הפעלת התכנית, ארץ ישראל ועבר הירדן יהיו בשליטה בריטית, או שפלשתינה תצא משליטתם. הם גם מפרידים בין כוונה קצרת מועד, ותכנון למצב ארוך-זמן.

 

הדו"ח מפרט את מצבו של הנמל הזעיר בעקבה, ומעלה דרכים ואפשרויות להגדלתו, תוך חישובים של הספקי פריקת כוחות, ציוד, אספקה, דלק ועוד.

 

הדו"ח קובע שבריטניה תרצה להעביר דרך הנמל שלוש וחצי דיויזיות – כ-170,000 איש, על ציודם.

 

אחרי פירוט הנמל ומתקניו, וחישוב הספקי פריקה-אחסון-העמסה- ומשלוח הלאה, מגיע פירוט צירי התנועה:
 ציר עקבה – מעאן, העולה לבמת ההר דרך וואדי יתם, כולל 'צואר בקבוק' בעליה בנקב אשתר לראס אל נאקב, לקצה מסילת הברזל. הדו"ח מתייחס עד מעאן, אבל מציין שיש דרך צפונה לעמאן, ומשם לירושלים.
 ציר עקבה – באר שבע לאורך הערבה, כולל 'צואר הבקבוק' בנקב א-סופי [מעלה עקרבים].
ציר נאקב עקבה [מעלה אילת] לסיני. ומשם צפונה בשטח מצרי ובהסכמתם לכונתילה, קציימה, עוג'ה ובאר שבע.

 

המלצות הסקר מעניינות: הקמת בסיס לוגיסטי גדול בעין חוסוב עם בסיסי ציוד, אספקה, מוסכים, הכשרת כביש כפול מעקבה לעין חוסוב, בו יובילו משאיות גדולות את האספקה והציוד. מעין חוסוב יובילו משאיות קטנות, עד 3 טון, במעלה עקרבים ועד לבאר שבע. משאיות אלו יחזרו לחצבה דרך נקב ע'רב [מעלה צין ליד שדה בוקר] ולאורך וואדי מדרה ווואדי ראקב [נחל צין].

 

הדו"ח מפרט גם דרכים שנבדקו ונפסלו: הדרך מעין חוסוב לים המלח ומשם העליה לכרך; לעלות מהערבה דרך נחל צין למעלה צין ותל רחמה [ירוחם]; לחזור מתל רחמה בנחל מרזבה;

 

הדו"ח לא מסתפק בדרכי רכב. יש המלצות למסילת ברזל מעקבה לבאר-שבע, ומעקבה לראס אל נאקב הירדנית, שם תפגוש את שלוחת המסילה החיג'אזית, מנחתים אפשריים, והמלצה להגדיל ככל האפשר את השימוש במטוסים, שיכולים לנחות במישורים טבעיים לאורך הערבה, וכן בצד המצרי ובעבר הירדן, תחנות רענון לנהגים, נקודות תדלוק לאורך הצירים, נקודות חלוקת אספקה וציוד, מרכזי תחזוקה וכמה שעות ביום יושבת כל כביש לטיפול ואחזקה.

 

יש בדו"ח נספח רפואה המפרט מחלות אופייניות לערבה (מלריה!) והצעות למיקום בתי חולים ותחנות עזרה ראשונה. יש בו אזהרה שהאזור ריק מאוכלוסיה, ושאין סיכוי למצוא חנויות, למצוא מקורות מזון טרי או לשכור ציוד הנדסי דרוש. נתוני האקלים הקיצוני, הטמפרטורה בקיץ שאינה מאפשרת ביצוע עבודות, סכנת שטפונות בנחלים, חוסר תקשורת, קשיי בדידות וניתוק, ואפילו המלצות לפתרון בעיית פליטים העשויים להגיע רעבים ולבקש מזון.

 

למרות שלא כל מה שנכתב מקובל היום (לדעת הסוקרים, למשל: יש זרימה תת-קרקעית בערבה מים סוף ועקבה צפונה לים-המלח), הדו"ח מפתיע בהקפו, בנתוניו, ברעיונותיו ובדיוקו.

הגבול לפי הצעת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) 

בעקבות המלצותיה של ועדה זו UNSCOP (ועדה מיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל), ב – 29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית לחלק את ארץ ישראל המנדטורית בין היהודים לערבים, ולהשאיר את אזור ירושלים כשטח נפרד בשליטת האו"ם.

 

במפה שצורפה להחלטת האו"ם, החלטה 181,  אין כל שינוי בגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן, קו שאמור היה להישאר ללא כל נגיעה להחלטת החלוקה.

המהלכים הצבאיים במלחמת העצמאות (1948) 

במהלך מלחמת העצמאות לא התנהלו מהלכי מלחמה ממשיים לאורך קו הערבה בין ארץ ישראל לעבר הירדן. כוחות קטנים של הלגיון הירדני שעברו את הקו מערבה סולקו מהשטח. למרות זאת לא בוצעה השתלטות על כל שטח שהוא ממזרח לקו הערבה.

 

מבצע לוט שנערך לקראת סוף מלחמת העצמאות, בין ה-23 וה-27 בנובמבר 1948 ומטרתו להרחיב את תחום שליטת  מדינת ישראל במזרח הנגב ולפתוח את הדרך היבשתית לסדום שנחסמה עם פרוץ מלחמת העצמאות.

 

הכוח במבצע זה כלל לוחמים משני גדודי חטיבת 'הנגב' של הפלמ"ח (הגדוד השביעי והגדוד התשיעי). ב-23 בנובמבר 1948 יצאו סיירי הגדוד השביעי ותפסו את משטרת כורנוב ללא קרב.

 

בליל למחרת, יצאה מבאר שבע שיירה גדולה של הגדוד התשיעי ולפנות בוקר הגיעה השיירה לכורנוב, חלק מהמשאיות נשארו בה וחלק המשיכו לכיוון מעלה עקרבים. בהמשך הבוקר הגיעה השיירה למשטרת עין חוסוב, שנתפסה בשחר אותו הבוקר, גם היא ללא קרב, על ידי סיירים מן הגדוד התשיעי.

 

בבוקר ה-25 בנובמבר המשיכו כוחות מן השיירה דרך נחל אמציה לסדום וחידשו את הקשר עם אנשי סדום, שהיו מנותקים מזה שבעה חודשים. אנשי סדום תפסו, בהתאם לתוכנית, את עין בידה, ופינו את המוקשים בדרך סדום-עין חוסוב.

 

ב-26 בנובמבר נתפסה משטרת עין יהב הנטושה.

 

בימים שלאחר המבצע המשיכו סיירי הגדוד התשיעי לנוע באזור, תוך שהם נמנעים מלפתוח בקרב עם משמרות ירדניים בהם נתקלו

 

מבצע עוּבדה (מ-6 עד 10 במרץ 1949) היה אחרון המבצעים של צה"ל במלחמת העצמאות ובמהלכו נתפס הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה, לרבות אילת.

 

זירת המבצע הייתה שונה לחלוטין ממבצעים קודמים – כל הנגב הרחוק, אזור בלתי מוכר, מדברי ובלתי מיושב, ללא דרכי גישה וללא מודיעין, למעלה מ-200 קילומטרים מקווי צה"ל שלפני המבצע. נדרשה יצירתיות בתכנון, מול המגבלות והתנאים הקשים: מדבר קשה לתנועה, אזור בלתי מיושב, ללא דרכי גישה וחוסר במודיעין, כאשר לאויב יש רק יתרונות: קרוב, מכיר, נוח להגעה.

 

בתחילת 1949 לאחר "מבצע חורב" המצרים הבינו שהם בבעיה קשה, ולכן הסכימו מיידית לשבת לדיונים על שביתת נשק וסיום המלחמה.

 

המומנטום בשיחות רודוס עם המצרים נוצל להזמנת הירדנים, אך אלו היו כפופים הרבה יותר לאישור המלך, והמו"מ התקדם באטיות.  נוכח חוסר ההתקדמות, נעשה ניסיון להחליט על פרטים טכנים, והוחלט העקרון "איפה שאנחנו יהיה שלנו, איפה שאתם – שלכם".

 

בשלב זה הפתיעו הירדנים בטענה, שצבא ישראל הגיע לחצבה בערבה ולניצנה בגבול מצריים. הם, לעומתנו, מסיירים לאורך הערבה, ובמספר מקומות נכנסים עד לגבול מצריים. לכן כל המשולש הדרומי של הנגב אמור להיות שלהם.

 

העובדה שהנגב הדרומי תוכנן להיות יהודי לפי תכנית החלוקה נותר ללא תוקף, נוכח אותה החלטה.  כך נוצר צורך להראות, מיידי, שמדינת ישראל נמצאת בנגב הדרומי ובאום-רשרש, ובכך לקבוע שכל הערבה והנגב של בידנו.

 

כמובן, אי אפשר הוכיח זאת בלחימה, כי לא משנים מצב בשטח תוך כדי דיונים. יריות פירושו – כיבוש, וחיוב הצד הכובש לסגת לקווים שלפני הפעולה.

 

המרחק מעקבה לאום-רשרש אפשר לירדנים להחיש פלוגה נוספת במהירות, וליצור חסימה בדרכי הערבה. לכוחותנו למעבר דרך בערבה נדרש יום שלם לפחות, והתקדמות גלויה, כל עיכוב בדרך יאריך או יבטל את סיכוי להצליח.

 

בנסיבות אלו נדרשה יצירתיות עילאית. במטה חזית דרום נמצא סא"ל יצחק רבין, שהיה מתכנן מעולה.

 

הרעיון הבסיסי: כוח ירד בגלוי, במגמת טיול, לאורך הערבה, כי הרי אנחנו נמצאים עד המפרץ ועד אום רשרש.

 

מחשש שהכוח בערבה יעוכב ע"י ירדנים, ואסור לו להשיב אש, יתקדם כוח שני בחשאי בהרים, חסרי צירי תנועה, בתקווה שיצליחו להתקדם ולהגיע במפתיע.

 

יגאל אלון מפקד חזית הדרום רצה לפצות את חטיבת גולני, בעקבות חלקם ב'חורב', לכן בחר בהם לכוח בערבה.

התקדמות חטיבת גולני בערבה במבצע חורב מקור המפה: הספר אילן ושלח – דרך הקרבות של חטיבת גולני

 

חטיבת הנגב, שהחזיקה בעין חוסוב, וחשבה לאייש את שני הכוחות, קיבלה 'רק' את המסע בהרים.

 

חטיבת 'גולני' (גדוד 19 הממוכן וגדוד 13, שתי סוללות תותחי שדה, סוללת תותחי נ"ט ומחלקת הנדסת שדה) תוכננה להגיע למפרץ אילת דרך מעלה עקרבים ומשם, דרך הערבה ומשיתה הייתה בין היתר, למשוך את תשומת לבו של הלגיון, ובכך להבטיח תנועה בלתי מופרעת של חטיבת 'הנגב', אל אותו יעד שתוכננה להגיע אליו בנתיב מערבי יותר, דרך הר הנגב.

 

ב-6 במרץ, בשעות הצהריים המוקדמות הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת 'הנגב', לאזור 'שדה אברהם' באזור בקעת עובדה בדרום הנגב. במקביל, התקדמה חטיבת 'גולני' במזרח הנגב. הכוח של החטיבה עבר תחילה באזור מעלה עקרבים. כמה שעות לאחר מכן, בערב, הגיע עיקר הכוח של החטיבה לאזור עין חֻוצְובּ (עין חצבה).

 

למחרת, במהלך 7 במרץ, יחידת הג'יפים של גדוד 19 של החטיבה התקדמה מאזור עין חצבה, ותפסה את עין ויבה (עין יהב), הנמצאת כ-25 ק"מ דרומה משם, אשר נעזבה זמן קצר קודם לכן על ידי הלגיון.

 

בבוקר 8 במרץ תפסה 'גולני' את עין ע'אמר (אזור צופר), כעשרה ק"מ מדרום לעין ויבה. במקום נמצא כוח של הלגיון בגודל מחלקה לערך. כיוון שהפקודות הורו שלא לתקוף את הלגיון, איגף כוח 'גולני' את הירדנים ממזרח. כוח הלגיון אשר ככל הנראה חשש מפני ניתוק מעורפו, עזב את המקום. בסופו של אותו יום הגיעה 'גולני' לבאר מנוחה (ביר מליחה), וכוח החלוץ של החטיבה הגיע עד נחל חיון (חיאנה), מספר ק"מ דרומה משם.

 

במשך 9 במרץ התקדמה 'גולני' לכיוון דרום, מוצבי הע'רנדל נמצאו עזובים, אך מארב ירדני התמקם לרגלי הר קטורה, מצפון לעין ע'דיאן (עין רדיאן), באזור יטבתה של ימינו. המארב פתח באש מוקדם מדי, ולא גרם לאבדות. עם רדת הלילה, הכוחות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון באמצעות איגוף.

 

בנוסף, נערך במסגרתו מבצע ייצוב, אשר שלביו הראשונים נערכו מספר ימים קודם למבצע 'עובדה' (בין ה-2 ל-9 במרץ 1949) כבשה חטיבת אלכסנדרוני, את אזור עין גדי, מצדה ושטחים בהר חברון.

 

אבי נבון, בהתאם למחקרו המפורט על מבצע עובדה מדגיש שמבצע עובדה היה נועז, הושתת על סיכונים וחוסר ודאות, והצליח בשלמות – ללא צורך בלחימה, ללא תקלות, ללא נפגעים, והשיג  את כל מטרותיו – משקיפי האו"ם הגיעו, התרשמו ואישרו: אילת בידינו. כל המשולש הגדול של הנגב הדרומי נשאר בשטח ישראל.

 

אין ספק שגם יחידות חטיבת הנגב וגם חטיבת גולני רצו להגיע לחוף אילת, ורצוי ראשונים. אבל לתאר את המבצע 'תחרות' זו שגיאה מוחלטת. לא נוצר שום קשר בין החטיבות, לא הייתה אפשרות להפריע, לחבל או לעכב (כפי שטענו אחדים), לא ניתן היה להתאמץ ולהקדים כי הפקודות ממטה החזית קבעו את ההתקדמות. זו טעות חינוכית לדבר במושגים של 'מירוץ' או 'תחרות', כי כך זה נקלט אצל הדור הצעיר, שהמעט שהוא יודע על המבצע שהייתה איזו תחרות מי יגיע קודם…

הסיכום על מבצע עבדה מתבסס בין היתר, על הסקירה הקצרה שהכין אבי נבון לתיעוד זה "מבצע עובדה – אחרון מבצעי מלחמת העצמאות הגדול מכולם, הארוך מכולם, הנועז מכולם, והמוצלח מכולם". על המבצע: איך הוחלט ואיך תוכנן, כיצד נבדק וכיצד הוכן, ולבסוף איך בוצע – על כל אילו ניתן לקרוא בפירוט, עם מסמכים, מפות, מברקים וציטוטים – בחוברת שכתב ופרסם אבי נבון  "מבצע עובדה – עד דגל הדיו".

 

מי היה ראוי לכתוב "מגישים את חוף אילת למדינת ישראל" ?

הסקירה להלן והמפות המצורפות לה מבוססת על מאמר של פרופ' גדעון ביגר שהעביר לי באדיבותו "מי היה ראוי לכתוב "מגישים את חוף אילת למדינת ישראל" ? – הארבעה שהביאו להכללת חוף אילת במדינת ישראל". מאמר זה אמור להתפרסם בכתב העת אופקים בגיאוגרפיה.

בט' באדר תש"ט (10 במרץ 1949) שלחו מפקדי שתי החטיבות שהשתתפו במבצע עבדה, נחום שריג מפקד חטיבת הנגב ונחום גולן מפקד חטיבת גולני, מברק שיועד לממשלת ישראל ובו נכתב " ליום ההגנה ל י"א באדר מגישות חטיבת הנגב וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל". הנפת "דגל הדיו" ומברק זה קיבעו את העובדה שאכן אירוע זה הוא שהשאיר את חוף מפרץ אילת, שלאחר מכן נבנתה בו העיר אילת, בידי מדינת ישראל.

 

כותבי ההיסטוריה התעלמו כנראה מהעובדה שלהלכה חוף מפרץ אילת נקבע כחלק מהמדינה היהודית העתידה כבר בהחלטת החלוקה של האו"ם מ – 29 בנובמבר 1947, וחייליי צה"ל רק הגיעו למקום שהיה ריק מצבא זר. הסכם שביתת הנשק עם מצרים נחתם כבר קודם לכן, ב 24 לפברואר 1949, וכוחות הלגיון הירדני פונו מהשטח עוד קודם להגעת כוחות צה"ל לאזור.

 

עם זאת, נראה שלמבצע הצבאי, "מבצע עובדה" שהביא את צה"ל לחוף מפרץ אילת קדמו החלטות מדיניות שקבעו להלכה כי אכן שטח זה אמור להיות חלק מהמדינה היהודית שתוקם בארץ ישראל.

 

להלן סיכום קצר על החלטות אלה, ובעיקר האנשים שיזמו אותן:
הקולונל העות'מאני רושדי פחה (1906),
הפרדסן וחוקר ארץ ישראל היהודי שמואל טולקובסקי (1915),
הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל (1922),
ד"ר פאול מוהן, שוודי, הקרטוגרף של ועדת אונסקו"פ שמנה האו"ם לדון בשאלת ארץ ישראל (1947).

 

קביעת קו רפיח טאבה בשנת 1906 – קולונל רושדי פחה.

בשנת 1841, לאחר סיום ההשתלטות המצרית על סוריה וארץ ישראל, נקבע קו העובר ממפרץ סואץ ועד לאזור חן יונס שלחוף הים התיכון שממערב לו השליטה המעשית בשטח הייתה בידי שליטי מצרים שהיו כפופים להלכה לסולטאן העות'מאני.

מפת השטח שניתן למצרים ב 1841

פתיחת תעלת סואץ לשיט בשנת 1869 הביאה לקיצור הדרך בין אירופה, ובעיקר בריטניה והודו. האימפריה הבריטית השתלטה למעשה על מצרים בשנת 1882. התקרבותה של האימפריה העות'מאנית לגרמניה הקיסרית בסוף המאה ה – 19 גרמה לחשש בריטי שמסילת הברזל החאג'זית שסללו העות'מאניים בסיוע גרמני, יריבתה של בריטניה, תקרב את הגרמנים לתעלת סואץ שהייתה "קו החיים של האימפריה הבריטית". בריטניה לחצה על האימפריה העות'מאנית לשנות את קו הגבול בין מצרים לאימפריה ולהעבירו לקו מרפיח ועד לעקבה. הקונסול הבריטי במצרים, שליטה למעשה של מצרים, שלח משלחת צבאית קטנה לכיוון ראש המפרץ כחלק מהמאמץ לקבע קו גבול חדש. אירוע זה הביא ל"תקרית טאבה" בא היה מעורב קולונל רושדי פחה.

 

רושדי פחה היה קולונל בצבא עות'מאני שנשלח בראשית שנת 1906 להשקיט מרד נגד השלטון העות'מאני בתימן. בדרכו חזרה לאיסטנבול חנה בעקבה באותו הזמן שהמשלחת המצרית הגיעה לראש המפרץ. בעקבה הייתה תחנת טלגרף ורושדי שלח הודעה לאיסטנבול על ההגעה של המשלחת המצרית ומאיסטנבול הורו לו לסלק את המצרים משם ולהישאר זמנית בעקבה כדי לנהל את האירוע. המצרים חזרו לבסיסם, דיווחו לקונסול הבריטי במצרים, וזה הזעיק את ממשלת בריטניה להתערב בנעשה. בריטניה דרשה רשמית מהעות'מאניים לוותר על חצי האי סיני ולהעביר קו מרפיח לעקבה אך רושדי, עם כוחו הצבאי באזור, שכנע את ממשלתו לא להיכנע לאיום הבריטי ובעיקר לא להעביר את הקו עד לעקבה.

 

תודות למעורבותו התקיפה בנושא, הוסכם בסופו של דבר להעביר את הקו מרפיח לטאבה ולא לעקבה וכך השאירו את החוף הצפוני והמזרחי של מפרץ עקבה/אילת באימפריה העות'מאנית. בפעילותו זה יצר למעשה רושדי פחה את האפשרות שמצרים לא תשלוט על ראש המפרץ, דבר שהשפיע בעתיד על קביעות הגבול באזור. הקו שבעצם יצר רושדי פחה הוא קו הגבול הנוכחי עם שינויים מזעריים, בין מצרים למדינת ישראל.

החלק הדרומי ממפה משנת 1915 המראה את הגבול בין מצרים לאימפריה העות'מאנית באזור מפרץ עקבה

דרישת התנועה הציונית למוצא לים סוף – שמואל טולקובסקי 1915 – 1919.

מלחמת העולם הראשונה וועידת השלום שלאחריה, העלו לראשונה בצורה מסודרת את מעורבותה של התנועה הציונית בקביעת שטחה של ארץ ישראל שתינתן לעם היהודי . המנהיגות הציונית בבריטניה, שלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, החלה להעלות דרישות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אם אכן תובס האימפריה העות'מאנית במלחמה, פעולה שהביאה ב-2 בנובמבר 1917 את שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור לשלוח את "הצהרת בלפור" באשר לתמיכתה של ממשלת בריטניה ברעיון זה.

 

עוד בשנת 1915, העלה איש ארץ ישראל, המהנדס החקלאי, הפרדסן וחוקר ארץ ישראל שמואל טולקובסקי, הצעה להעביר את קו הגבול המזרחי של המדינה היהודית העתידה בקו במקביל למסילת הברזל שחיברה בין דמשק לעיר מדינה (המסילה החיג'זית) וממזרח לה, כך שהמסילה תהיה בתחומי המדינה היהודית. הקו שהציע אמור היה להגיע לנקודה הנמצאת מזרחית לעיר עמאן (בירת ירדן של היום) ומשם לכיוון דרום מערב עד לעקבה מגבול המערבי אמור היה לפי הצעתו להיות קו רפיח טאבה שנקבע בשנת 1906. הצעתו זו, בשינוי קטן אך מהותי, שהעביר את הקו במקביל למסילת הברזל אך ממערבה של המסילה, הפך להיות הדרישה הרשמית של המשלחת הציונית לשיחות השלום בוועידת וורסאי, שם הוצגה הדרישה הציונית בפברואר 1919.

 

מכאן ואליך הפכה דרישה זו לסיסמא "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בסופו של דבר רעיון זה לא התבצע אך קביעת קו מזרחי שהשאיר את ראש המפרץ בידי ארץ ישראל דרישה שהעלה שמואל טולקובסקי לראשונה, אומץ על ידי בריטניה, שלמעשה קבעה את גבולות ארץ ישראל המנדטורית. קביעה זו נעשתה על ידי האישיות הבאה – הרברט סמואל.

מפת הדרישה ציונית לארץ ישראל 1919 שהוכנה על ידי פרופ' גדעון ביגר מהתזכיר שהוגש בכתב ללא מפה.

קביעת קו הגבול המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית – הרברט סמואל 1922. 

סיר, (לאחר מכן לורד) הרברט סמואל היה יהודי בריטי, מנהיג המפלגה הליברלית באנגליה ושר פנים בממשלת בריטניה בשנית 1914 – 1916. היה מעורב בפעילות הציונית בבריטניה ואף סייע בהשגת הצהרת בלפור. כשבריטניה קיבלה את המנדט לניהול ארץ ישראל הוא נבחר כנציב העליון הבריטי הראשון בפלשתינה (א"י). כיהן בתפקידו בין השנים 1920 – 1925.

 

מרחב שליטתו של הנציב העליון השתרע ממסופוטמיה (עיראק) ועד הים התיכון, כולל כל שטח עבר הירדן. עם זאת, שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, קבע בוועידת קהיר, במרס 1921, שתחת פיקוחו של הרברט סמואל, יעמוד ראש המנהל של עבר הירדן, עבדאללה בנו של שריף חוסיין.

 

כאמור, בשנת 1922 התעורר הצורך לקבוע היכן יעבור הגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן בין השאר כדי לקבוע היכן חלות ההוראות בדבר הסיוע להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. סמואל התבקש לקבוע קו זה.

 

בהתאם לרעיון הציוני, ביקש סמואל לכלול את עקבה בתחומי ארץ ישראל אך משרד המושבות הבריטי התנגד לכך בטענה שעקבה נכבשה מידי העות'מאניים על ידי הצבא הערבי ועקבה הייתה המוצא היחידי של עבר הירדן לים.

 

לכן, כך קבע סמואל ופורסם בעיתון הרשמי של ממשלת המנדט כי: " דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י) 1922 לא יחול על השטח הנמצא מזרחה לקו היוצא מנקודה אחת הנמצאת שני מילין מערבה לעיר עקבה במפרץ עקבה (עציון גבר), ועולה דרך מרכז ואדי-ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד הגיעו למקום מפגש הירדן והירמוך; משם, דרך מרכז נהר הירמוך על הגבול הסורי".

גבולות עם עבר הירדן בערבה בתקופת המנדט

הצהרה זו התקבלה מאוחר יותר על ידי חבר הלאומים ובכך נוצר קו הגבול שהפריד, ומפריד עד היום, בין עבר הירדן (היום ממלכת ירדן) לבין ארץ ישראל (היום, בחלקה – מדינת ישראל).

 

קביעה זו של הברט סמואל השאירה את עקבה בתחום ירדן אך שהאיר את כל השטח מהגבול עם ירדן עד לגבול עם מצרים, בטאבה, בשטח ארץ ישראל.

 

קו הגבול לא סומן בשטח מטעמים תקציביים ורק בשנת 1946, כאשר עבר הירדן קיבלה עצמאות והפכה לממלכת ירדן, סומן קו הגבול בסמוך לעקבה.

 

אז נקבע כי קו הגבול יתחיל בנקודה בראש המפרץ, 3.2 ק"מ מהבית המערבי ביותר בעקבה, ומנקודה זו נמתח קו ישר, צפונה, למרחק של 4 ק"מ לעבר עמק הערבה, בנקודה הנמוכה ביותר שלו.

מפת סימון קו הגבול עם עבר הירדן בראש המפרץ – 1946

 

בהחלטתו קבע סמואל כי החלק המערבי של ראש המפרץ יישאר בתחומי ארץ ישראל.

 

בתקופת המנדט, בשל המחסור במים באזור זה, כל שנעשה בשטח היה בניית של כמה מבנים פשוטים לצרכי שוטרים ששהו בשטח, וניזונו במים ואספקה שהגיעה מעקבה.

 

החלטת האו"ם להשאיר את ראש המפרץ בתחומי המדינה היהודית – ד"ר פאול מוהן – 1947.

ב –14 בפברואר 1947 החליטה ממשלת בריטניה להעביר את סוגיית עתידה שלארץ ישראל לאו"ם. העצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה להקים וועדה מיוחדת לעניין זה, ועדת אונסקו"פ –   UNITED NATION SPECIAL COMMISSION OF PALESTINE  (UNSCOP).

 

אז נבחרה ועדה ובה נציגים מ – 11 מדינות – אוסטרליה, אורוגואי, אירן, גוואטמלה, הולנד, הודו, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושוודיה. בראש הועדה עמד השופט השוודי אמיל סנסטורם וסגנו, שלא היה חבר רשמי בוועדה, היה ד"ר פאול מוהן. את פעילות הועדה ניהלה מזכירות שהאיש הבולט בה היה האמריקאי ד"ר ראלף באנץ'.

 

הועדה הייתה אמורה להגיש המלצותיה עד 31 לאוגוסט 1947. חברי הועדה הגיעו לארץ ישראל ב 15 ביוני, פגשו את נציגי התנועה הציונית, נציגי הערבים, נציגי הממשל הבריטי בארץ ישראל, וביקרה בישובים יהודיים וערביים. עם סיום ביקורה בארץ עברה הועדה לז'נבה לשם גיבוש המסקנות וההמלצות.

 

כידוע הועדה המליצה לחלק את ארץ ישראל בין היהודים לערבים ולהשאיר את ירושלים, בית לחם ושטחים קטנים סביבן בשלטון נאמנות של האו"ם. הבעיה הייתה כיצד לחלק את הארץ בין היהודים לערבים. ככלל ביקשו להשאיר בידי כל צד את השטחים בהם הייתה אוכלוסייה ערבית או יהודית.

 

אז הוקמה ועדת משנה לענייני הגבולות. חברי הועדה, שהיו רובם משפטנים, פנו לד"ר מוהן שנחשב כמומחה לגבולות. מוהן ריכז את כל המידע הגיאוגרפי והדמוגרפי של הארץ כמה מפות חלוקה. רק ב – 20 לאוגוסט הוצגו 11 ממפותיו בפני הועדה אך הם לא יכלו להגיע להסכמה. ב – 30 לאוגוסט, יום לפני מועד סיום עבודת הוועדה, הציג מוהן את המפה שבחר בה, ובהצעתו, כל הנגב, מדרום לקו ים המלח – באר שבע – רפיח, יינתן למדינה היהודית.

 

ראוי לציין כי אנשי התנועה הציונית לא ביקשו מהועדה לקבל את הנגב הדרומי, שלא הייתה בו כל התיישבות יהודית והקרבה לגבולות מצרים ועבר הירדן הייתה בעייתית, וצירוף השטח אמור היה לקטוע את הרצף שבין מצרים למדינות ערב. אל אף זאת, כלל ד"ר מוהן את כל הנגב ועד לראש מפרץ עקבה, בתחומי המדינה היהודית.

הגבול שנקבע בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן (אביב 1949)

ב-3 באפריל  1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן. על אף שנרשם בו שקו שביתת הנשק תואם את עמדות הכוחות בשטח, לא היה קשר בין עמדות הצדדים לבין הקו שסוכם.

 

בערבה, הקו שסומן על המפה תאם לחלוטין את קו הגבול המנדטורי כ "קו הנקודות הנמוכות" שהיה מסומן בבסיס המפה שהייתה בקנה מידה 1:250,00

 

חיים סרברו, מתווה הגבול עם ירדן במאמרו על התווית הגבול מציין כי פרט לקנה המידה הקטן ולאיכות הנמוכה של המפה היו לקו החתום שלוש מגרעות ניכרות.

 

1. הוא קיבע בלא כל מחשבה, או דיון מוקדם, את פרשנות הנקודות הנמוכות.

 

2. המפה שנבחרה לחתימות לא הייתה הגרסה האחרונה מ־1946 אלא גרסה מוקדמת יותר, וגרעה למעשה מישראל את כל האזור של החוף הצפוני של אילת עד למסוף הגבול הנוכחי, וכן אזורים נוספים לאורך הערבה.

 

3. עובי הקו המסומן על המפה שנחתמה ייצג מאות מטרים בשטח.

 

במהלך פעילות ועדת שביתת הנשק בין ישראל לירדן בין השנים 1949 – 1967 טופלו כמה סכסוכי גבול בערבה.

 

בדיונים התייחסו למקום הקו כתואם את הקו הבין־לאומי על מפות, וכן התייחסו למיקום הקו על פי הנקודות הנמוכות. אף שלא בוצע מיפוי מדויק של הערבה שידגיש היכן הנקודות הנמוכות הדגישו נציגי ישראל שהנקודות הנמוכות הן הקו המנחה.

 

כך לטענת חיים סרברו, מתוך בורות, קיבעו עוד יותר את הפרשנות המוטעית משנת 1923.

המציאות בגבול ערבה בשני העשורים הראשונים (1949 – 1967)

בשנת 1949 עם סיום מלחמת העצמאות היה  אזור הערבה  פרוץ לכל ארכו, ללא גדר או גבול מסומן כלשהו .

 

בראשית שנות ה-50' התנועה לאילת עברה דרך מעלה עקרבים עד עין חוסוב ומשם בדרך הערבה דרומה. רובו של כביש הערבה, ממעלה עקרבים דרומה, נסלל כדרך עפר בימי המנדט הבריטי. כך התנהלה התנועה עד שנסלל הכביש ממצפה רמון לצומת גרופית בשנת 1958.

 

משאיות שהובילו אשלג מהמפעל המתחדש בסדום (לאחר שהמפעל בקליה ננטש במלחמה) נסעו בדרך עפר עד עין חוסוב דרך נחל אמציה ומשם המשיכו לאילת או פנו לכיוון מעלה עקרבים בדרכם למרכז הארץ. הדרכים היו דרכי עפר מהודק, שנעשה גלי מגלגלי המכוניות, ונחרץ מדי חורף ממי השיטפונות שזרמו בוואדיות הרבים שחצו את הדרך.

 

בחורף 1949/ 1950 הוקם מחנה עבודה בתחתית מעלה עקרבים למבצע הרחבת הדרך המנדטורית לאילת. המחנה נדד  ועלה למדרגת ביניים במעלה. המטרה הייתה להרחיב את הדרך בכדי לאפשר מעבר במעלה למשאיות שתספקנה את צרכיה של העיר אילת, שבבניינה הוחל אז. משך קיום המחנה היה כשלושה חודשים.

 

בשנות החמישים היו מספר תקריות עם הירדנים באזור הערבה: בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 1950 אירעה תקרית הקילומטר ה-78. אז הלגיון הירדני  חסם קטע בן ארבעה קילומטרים בכביש הערבה המוביל לאילת, בטענה שהוא עובר בשטח ירדן. חיילי צה"ל הסירו את המחסום ב-2 בדצמבר, ושיירת כלי רכב עברה בכביש ללא הפרעה. יום למחרת הושב המחסום, ולאחר שהוסר פעם נוספת ירו הירדנים על רכב שעבר בכביש. כוחות צה"ל השיבו באש, ופגעו במשוריין של הלגיון. החל מן ה-4 בדצמבר התנהלה התנועה בכביש ללא חסימות נוספות.ב-6 בדצמבר נרצח מן המארב, בקילומטר ה-62 בכביש לאילת, רב-סרן שאול (פאול) פינצי ציוני מחיל התותחנים. ישראל פירשה זאת כנקמה על אירועי הקילומטר ה-78. ב-14 בפברואר 1951 הגיעו ישראל וירדן לפשרה, וישראל הסכימה לסלול מעקף בשטחה. עם יישוב הסכסוך נפגשו, ב-15 בפברואר 1951, סגן הרמטכ"ל האלוף מרדכי מקלף וסגן הרמטכ"ל הירדני, גנרל עבד אל קאדר אל ג'ונדי, והגיעו להסכם למניעת הסתננות.

 

מבין האירועים הביטחוניים הבולטים בשנות ה-50' היה הרצח במעלה עקרבים. ב-17 במרס 1954 נסע אוטובוס אגד בדרכו מאילת לתל אביב חזרה מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד – אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. החולייה כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, אכן נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר. עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני (בשל הדרך הארוכה והקשה היו באוטובוס שני נהגים), ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מכיוון שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס. המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב חיים התרומם, קרא לאחותו "מירל׳ה?". אחד המחבלים שמע את קולו, חזר וירה בראשו. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של שיתוק והכרה חלקית, בדומה למצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מן הטבח ניצלו שני חיילים, חיילת (שנפצעה קשה), נוסעת נוספת ומירי פירסטנברג, בת ה-5 וחצי, שניצלה בזכות החייל שסטר לה, הזהיר אותה שתשתוק, וסוכך עליה בגופו.

 

כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים.

 

בבדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה החליטה ממשלת ישראל לפרוש מהוועדה.

 

האופוזיציה דרשה בכנסת מהממשלה לצאת לפעולת גמול. משה שרת ראש הממשלה התנגד לכך. התנגדותו לפעולת תגמול לא מנעה פעולה שכזו לזמן רב. בעקבות רצח שומר על ידי מסתננים מירדן במושב כסלון שבפרוזדור ירושלים, פשט ב-29 במרץ 1954 כוח מיוחד של צנחנים  על הכפר נחאלין שבקרבת בית לחם. בפעולה נהרגו 9 ירדנים, רובם אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי, כולל מוכתר הכפר, ורבים נפצעו.

 

ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.

 

אירועים נוספים במהלך שנות ה-50' היו שנרצחו שלושה שומרים בקידוח שנעשה ליד עין עופרים, שבעקבותיו נערכה פעולת תגמול ע"י יחידה 101 בה פוצצה משטרת ע'רנדל; שלושה חיילים ואזרחית נהרגו במארב על אוטובוס באזור באר מנוחה. בעת סלילת הכביש דימונה – סדום אירעו שני אירועים בהם נרצחו עובדים ונוסעים.

 

בעקבות המתח הביטחוני תנועת משאיות ואוטובוסים לאילת וממנה בדרך הערבה נעשתה בליווי צה"ל, בשיירות ובכל מצב לא פחות משני כלי רכב. בשנת 1956 הותקף אוטובוס בקילומטר ה 112 בכביש הערבה. למחרת שב האוטובוס מלא נוסעים בליווי אבטחה מוגברת כדי להפגין נוכחות.  ב-20 במאי 1957 פתח מסתנן באש על משאית והרג עובד.

 

מ- 1956 כשהתנועה לאילת התנהלה דרך מצפה רמון, כמעט ולא היו תקריות עם הירדנים בערבה. כך התנהלה התנועה עד 1968 שהושלמה סלילת קטע כביש הערבה הצפוני, מצומת הערבה ועד עין חוסוב.

הצבא שהחזיק כוח בגודל מחלקה עם שני קומנדקרים בעין חוסוב, התעלם מכניסת רועים ירדנים שחצו את הגבול מדי פעם כדי לאסוף את גמליהם ששוטטו באופן חופשי בערבה באין כל מכשול טבעי או גדר. הצבא גם כמעט ולא התעסק עם מבריחים שחצו את הנגב ממצרים לירדן.

 

עם העלייה על הקרקע ע"י גרעין "נאות" בנובמבר 1959 בהיאחזות עין יהב נתקע יתד נוסף במפת ההתיישבות בערבה וחלק ממשימות חיילי הנח"ל היו משימות בטחון. משימות אלו הסתכמו במארבים למבריחים בעומק נחל נקרות,  ומרדפים ללא תכלית אחרי רועים ירדנים או בדואים שבאו לגנוב ציוד בשדות. עיקר החשיבות הביטחונית הייתה בעצם הישיבה במקום וקיום נוכחות על דרך הערבה שלא הייתה בשימוש מאז שהתנועה לאילת עברה כאמור לעיל דרך מצפה רמון ב-1956.

 

בסתיו 1962 מסתיים שלב הנח"ל בעין יהב, הצבא יצא והמקום, כאמור הפך להיות "מושבוץ" אזרחי שאוכלס ע"י חברי גרעינים ששירתו במקום במסגרת הנח"ל.

 

ב-1962 התחילה סלילת כביש הערבה לכל אורכו, מצומת גרופית ועד לצומת סדום, שנמשכה כארבע שנים. התנועה מהצפון לאילת ובחזרה החלה לחזור בהדרגה לכביש הערבה. תנועת המכוניות בכביש החדש חופשיה ללא ליווי צבאי.

 

באוקטובר 1964, נשבר השקט ששרר באזור במשך שנים. אז, אמנון נבון שהיה מרכז ענף התמרים ירד למטע עם רכב בגפו וללא נשק לסיים עבודה כלשהי, מיקום המטע היה כ-7 ק"מ צפון מזרחית לישוב הזמני. שני מחבלים הפתיעו אותו מן המארב ופצעוהו ברגלו.

 

התקרית בשנת 1964 הייתה תקרית ראשונה לאחר שקט בן שנים שבישרה מצב בטחוני חדש. ארגון "אל פתח" שהיה זרוע צבאית של הארגון לשחרור פלסטין החל בהתארגנות ואנשיו ביצעו פיגועים בארץ בעיקר כנגד מתקני מים. הם פעלו גם בערבה ופוצצו כמה פעמים צינורות מים במרזבה וחיבלו בבאר המים בצופר במהלך 1965. נורו יריות על מכוניות בכביש הערבה והתנועה בלילות הייתה מותרת לשיירות בלבד.

 

המקור: דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו מסר לי אותם

 

ניתן לומר שעד מלחמת ששת הימים, ובעיקר בשנים 1965 – 1966, פעלו ארגוני המחבלים בערבה במקומות מעטים. לא נגרם נזק רב, וכמעט ולא היו נפגעים בנפש. כאמור נרשם רק מקרה אחד של ירי על רכב בכביש הערבה  ועוד ירי על עובדי גן ירק בעין יהב בו נפצע אמנון נבון פצעים קלים.

המציאות בערבה בזמן מלחמת ששת הימים

ב-1967 נוצרת מתיחות בין ישראל ומצרים שגרמה למלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה,  שנמשכה שלושה שבועות, גויסו כוחות המילואים של צה"ל.  מצב הרוח הלאומי היה בכי רע.

 

התחושה הייתה שמצרים תתקוף את ישראל. הפרשנים אמרו שהמצרים הולכים "לחתוך את הנגב" ולהתחבר לירדן.

 

המשמעות לגבי המתיישבים הצעירים בעין יהב הייתה שיישובם יעמוד בעין הסערה. חלק מהחברים גויסו למילואים.

 

לצורך בלימת האויב המצרי, אנשי המושב תוגברו על ידי שישה  סטודנטים לרפואה ששירתו במסגרת העתודה האקדמאית. אז בוצע מטווח ונוסו כלי הנשק ה"כבדים" שהיו בנשקיה, בזוקות, מרגמות ומקלעים רוב הכלים לא היו תקינים. המתיישבים  "החרימו" מחפר JCB שהושאר באתר ישוב הקבע שהיה בבניה וחפרו עמדות ותעלות מסביב לישוב הישן. כ-10 ילדים כבר התרוצצו במקום והיה צורך למצוא להם מקלט כאשר הגיסות המצריים יגיעו אלינו, והגברים יבלמו אותם. לצורך כך נשלחה המשאית של המושבוץ לביח"ר "יובל גד" באשקלון שייצר צינורות ענק למפעל המים "ירדן-נגב" והביאה שני צינורות ענק שנקברו באדמה והיו למקלט.

 

מלחמת ששת הימים פרצה ולפליאה הרבה, עד לסיום המלחמה נשארה הערבה אחד המקומות השקטים בארץ. לגבי המתיישבים המלחמה הייתה ברדיו בלבד

 

המקור: דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו מסר לי אותם

קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים  

קו הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים יוצב לאורך קווי המנדט הבריטי במזרח, מחמת גדר בתוך הירמוך, משם בתוך נהר הירדן עד לשפכו לים המלח. הקו עבר דרך מרכז ים המלח עד לדרומו ומשם המשיך בערבה לאורך הקו שהופיע על המפות הישראליות מאז 1949.

 

לא נחתם כל הסכם על התווית קו כל שהוא במסגרת הפסקת האש שלאחר מלחמת ששת הימים, ושני הצדדים קיבלו למעשה את הקו המנדטורי הבלתי מסומן.

ביטחון שוטף בערבה והלחימה נגד המחבלים (1967 – 1971)

באוקטובר 1967, מספר חודשים לאחר המלחמה,  עזבו חברי "מושבוץ עין יהב" את המחנה הישן ועברו לנקודת הקבע. הצבא קיבל לידיו את המחנה הישן של עין יהב והקים בו חטיבה מרחבית: "חטיבת ערבה".

 

לאחר מספר חודשים של שקט בטחוני בעקבות המלחמה, המשיכו ארגוני המחבלים לשלוח חוליות טרור לישראל מתחומי המדינות השכנות. הגבול בין ירדן וישראל הוא הארוך ביותר והפרוץ ביותר. המלך חוסיין גילה חולשה והפלסטינאים עשו בירדן כאוות נפשם. גבול הערבה הפך לבעייתי.

 

השטחים בצופר הישנה (ממול ליישוב צוקים) עובדו ע"י המושבוץ במשך מספר שנים. לאחר המעבר לישוב הקבע נשאר השטח בעיבוד משותף. באחד הימים בינואר 1968 בעת שעבדו בשדה טוקי (משה) שפירא וישרוליק לבנת ותחת אבטחת שני חיילים ממשמר עין חצבה נפתחה לעברם אש אוטומטית. חייל אחד נהרג במקום וטוקי נפצע מצרור ברגליו. ישרוליק רץ לעבר הרכב שהיה בו נשק הוציא רובה וירה לעבר המחבלים. אלו המטירו אש לעברו ופגעו ברובה והוציאו אותו מכלל פעולה. ישרוליק הוציא עוזי שהיה ברכב והצליח להבריחם. הוא העמיס את הנפגעים על הרכב ודהר לבי"ח חולים בבאר שבע. כאמור חייל נהרג וטוקי שנפצע נזקק לאשפוז ממושך ונשאר נכה. אומץ לבו ותושייתו של ישרוליק מנעו תוצאות גרועות הרבה יותר.

 

המחבלים התחילו להניח מוקשים במקומות שונים בערבה. מספר חודשים לאחר התקרית בצופר התפוצץ מוקש מתחת למפלסת שהייתה בשרות צה"ל ובליווי חבר המושב נדב שלו בשטח המרזבה. נדב נפצע ברגלו.

 

התנועה בשטחי העיבוד נעשתה מסוכנת ואסור היה לצאת לשטחים לפני שרכב צבאי עם גשש בדק את כל הדרכים (באותה עת טרם היו כבישי בטחון בשדות). הסיור הצבאי מתאחר לפעמים ואי אפשר היה לצאת לעבודה ושעות בוקר יקרות הולכו לאיבוד. אסור לצאת לשדות בשעות החשכה לפתוח מים (לפני המצאת האוטומציה).

 

המחבלים היעזו יותר ויותר. הפגיזו במרגמות את הישובים מספר פעמים. למרבית המזל זה ההפגזות הסתיימו בנזקים קלים בלבד לרכוש. באחד המקרים נהרגה חיילת בהיאחזות צופר מפגז מרגמה שנפל על אוהל (1968). בנוסף היו מארבי ירי על כביש הערבה והרבה מיקושים על צירי הצבא. מספר חיילים נהרגו במיקושים אלו.

 

כל פעילות חבלנית שהייתה מים המלח ודרומה גררה אחריה אזעקה בכל הישובים, כיבוי מערכת החשמל וירידה למקלטים של הנשים והילדים. החברים התאספו בעמדות מסביב לגדרות. באחד המקרים החלה הפגזת מרגמות בעת הקרנת סרט על גג הצרכנייה בעין יהב. נוצרה פאניקה, מדרגות היציאה נסתמו בחסות החשכה עקב כיבוי החשמל, וחברים קפצו בבהלה מגג הצרכנייה. בנס לא נפגע איש מההפגזה או מהקפיצה בחשיכה. יותר לא הוקרנו סרטים על הגג.

 

תקרית חמורה ארעה באוגוסט 1968 שתוצאותיה מרחיקות לכת.  חולית מחבלים הניחה שלושה פגזי בזוקה מאולתרת  במרחק 300 מ'  מגדר מושב עין יהב. הפגזים נורו עם השהיה לאחר שהמחבלים הסתלקו למרחק ניכר.  אחד הפגזים פגע בבניין המרפאה וגרם לנזק רב , בדרך נסיגתם גם הניחו מוקש במטע התמרים שהתגלה ופורק. בנס לא היו נפגעים. ההעזה של המחבלים גרמה לצה”ל להגיב במהירות. עם שחר יצאו שני מסוקים למרדף אחרי המחבלים מבלי להתחשב בגבול. הם חדרו לירדן והצליחו לאתר את המחבלים במערה ליד עין אל פידאן, למרגלות הרי אדום, כ-10 ק"מ בעומק ירדן. בקרב שנערך עמם נהרגו חמישה מהם ושישי נתפס.

 

התקרית החמורה וההצלחה בחיסול החולייה מיד לאחר שפעלה ועוד בשטח ירדן הביאה באותו יום את שר הבטחון דאז משה דיין,  אלוף עיזר וייצמן ראש אג"ם במטכ"ל ואלוף פיקוד דרום שייקה גביש לאזור. בפגישה איתם העלה שי בן אליהו (בין השניים שיזמו ודחפו את הקמת מושב עין יהב ולימים היה ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה) את עניין עבוד השטחים שמעבר לנחל ערבה, למרגלות ג'בל חופירה ונענה בחיוב.

 

בעקבות תקרית זו קיבל צה"ל אור ירוק לפעול כנגד המחבלים מעבר לגבול כחלק מהפעילות השוטפת. נערכו מרדפים רבים יזומים ע"י צהל בירדן, ברכב ובמסוקים כנגד המחבלים ובסיסיהם. המחבלים נכנסו למגננה. מספר הפיגועים פחת. במקביל הוכשר השטח למרגלות ג'בל חופירה ואז החלו המתיישבים לעבדו. בעקבות זאת הוחל במהלך שנות השבעים בעיבוד שטחים מצדו המזרחי של נחל ערבה גם בישובים אחרים דבר שהוסיף שטחי עיבוד רבים ואפשר הגדלת הישובים. על גבעת (ג'בל) חופירה מוקם מוצב צבאי. הצבא החליט להקים גדר כפולה לאורך הגבול ולמקש אותה. בין שתי הגדרות שנמתחו הוטמנו עשרות אלפי מוקשי רגל עשויים מפלסטיק ("קרמבו").

 

באורח פלא, המחבלים שנעו בלילות הצליחו לעבור ולחזור מבלי שנפגעו ממוקשים ורק חיילים ישראלים שעסקו בתחזוקת הגדר נפגעו מהם.  בנוסף, איש לא לקח בחשבון את השיטפונות בערבה בזמן תכנון שדות המוקשים. כתוצאה משיטפונות אלו נסחפו מוקשים רבים לנחל ערבה ולשטחים שלידו. נחל ערבה חשוד במיקוש לאורך קילומטרים רבים וכן מאגרי המים שנבנו לאורכו. מאז ועד היום סכנת המוקשים בנחל ערבה שנה ותמשך עוד שנים רבות משום ששיני הזמן כמעט ואינן פוגעות במוקשי פלסטיק אלו.

 

המקור: דברים שכתב אמנון נבון ולא פורסמו ובאדיבותו מסר לי אותם

 

להרחבה ראו ספרו של אלוף (מיל) דוד מימון "עקבות בערבה" הלחימה במחבלים בערבה דצמבר 1967 – מרץ 1971

המציאות היישובית לאחר מלחמת ששת הימים

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים וסיום פעילות הוועדה המשותפת של שביתת הנשק ועם התפתחות העיר אילת והקמת 20 היישובים הישראלים החקלאים לאורך הערבה המציאות בשטח השתנתה.

 

היישובים חקלאיים שהוקמו שנזקקו למים וקרקע לקיומם. מבדיקות אגרונומיות והידרו –  גיאולוגיות הסתבר כי מרבית אדמות העידית ומרבית מקורות המים התת קרקעיים נמצאים ממזרחו של "קו הנקודות הנמוכות", בעוד שממערבו של הקו חלק מהאדמות היו באיכות ירודה. נראה לציין כי גם איכות המים באזור שממזרח לקו שביתת הנשק בערבה עולה על זאת שבצדו הישראלי של הקו.

 

כתוצאה מכך נוצרה "זחילה" ישראלית של עיבוד אדמות ממזרח לנחל הערבה שהחלה עוד לפני מלחמת ששת הימים. בשנות ה-50' וה-60' הועברה על ידי היישובים אדמה פורייה מעבר הירדן לשטח ישראל. כמו כן נבנו סכרים קטנים בערוץ נחל ערבה כדי למנוע סחיפה של קרקע חקלאית על ידי הסטת זרימת הנחל כתוצאה מכך הועברו שטחי קרקע לתוך מדינת ישראל.

 

אף שלא נבנו יישובים ממזרח לנחל הערבה, עובדו שם שטחים בעיבוד חקלאי, וכן הוקמו בשטחים אלה מחסני ציוד, חממות ומתקנים לשאיבת מים.

 

בעקבות זאת נוצרה מציאות שהשליטה הישראלית, בפועל, הוסטה מזרחה מקו שביתת הנשק.

 

כדי להגן על השטחים המעובדים, סללה ישראל דרך מערכת ודרך טשטוש, והקימה גדר ביטחונית שהפרידה בין השטחים שבשליטה בפועל של ישראל לבין השטחים שבשליטה ירדנית. גדר המערכת חדרה לתוך שטח ירדן, וזאת בשוני בולט ממיקומו של קו הגבול משנת 1922 והסכמי שביתת הנשק. מציאות זו התהוותה כתוצאה מתנופת הפיתוח בצד הישראלי מול פיתוח בהיקף מוגבל בצד הירדני.

 

מציאות זו של השתלטות על שטחים בממלכת ירדן לא נשארה ללא תגובה מצד שלטונות ירדן שדאגו להתלונן בפני האו"ם באופן קבוע על חדירה ישראלית זו לשטחה.

 

בהזדמנויות שונות הבהירה ירדן כי מדינת ישראל הסיטה את הקו מזרחה, לעיתים למרחק של עד 8 ק"מ מקו הגבול הבינלאומי ובסך הכל השתלטה על שטח של 387.4 קמ"ר משטח ירדן.

 

על אף המחאות שהירדנים הקפידו להעביר לאו"ם, לא גרמה פעילות זו להתלקחות צבאית.

 

יתר על כן, באחד המקרים ביקשו הירדנים מישראל להזיז את גדר הביטחון מערבה, כיוון שהפריעה למהלך הקמת כביש הערבה הירדני. בקשתם נענתה והגדר הוזזה.

גבול הערבה בשנות ה-70'

בספטמבר 1970 הבין המלך חוסיין שהוא חייב לנקוט יוזמה כנגד המחבלים שהתבססו בירדן וסיכנו את משטרו. צבא ירדן נכנס למחנות הפליטים בירדן, הרג אלפי  פלשתינאים (בין 7000 ל 10000 לפי הערכות שונות) וגרש את יתרת המחבלים ללבנון. חודש זה נקרא ע"י הפלשתינאים "ספטמבר השחור". פעילות המחבלים בערבה פחתה בהרבה אם כי לא הופסקה לחלוטין. באחד הערבים ירד מטח של שלוש קטיושות לתוך עין יהב. שוב שיחק המזל, לא היו נפגעים ונזקים.

 

כאמור, במהלך שנות ה-70' החליט צה"ל להגדיל את המרחק בין הישובים והמחבלים ובכך להגדיל את זמן ההתראה במקרה של חדירה והקים גדר בעומק שטח ירדן במרחק של 3-5 ק"מ מזרחית מקו שביתת הנשק שנקבע בשנת 1949. כפי שכבר צוין, גדר זו הפכה לגבול "דה פקטו" בין ישראל וירדן. צה"ל קיים מספר סיורים ביום לאורך הגדר ומחאות ירדן ותלונותיהם באו"ם לא זוכות להתייחסות.

 

הקמת הגדר סיפחה לישראל שטח גדול שהיו בו אפשרויות למציאת מי תהום בכמות גדולה שמקורם ממי הגשמים שיורדים בהרי אדום. ואכן נקדחו באזור המסופח קידוחי מים שהצליחו וסיפקו חלק נכבד מכמות  המים שעמדה לרשות החקלאים בערבה.

 

לאחר הקמת הגדר בעומק שטח ירדן כמעט ולא היו תקריות לאורך הגבול (בתקרית אחת שארעה במארס 1989 דרומית מזרחית לחצבה נהרג חייל מילואים). גם הצבא הירדני מצידו הכריז על הערבה הירדנית כאזור סגור וסיוריו הצליחו למנוע חדירת מחבלים מירדן מספר פעמים.

המצב במהלך שיחות השלום לאחר ועידת מדריד משנת 1991

המצב במהלך שיחות השלום לאחר ועידת מדריד מ־1991 היה כדלהלן:

 

דה־יורה היה קיים קו הפסקת אש – ישראל הפסיקה להתייחס לקו כקו שביתת הנשק עקב הפרת הסכם שביתת הנשק על ידי ירדן בשנת 1967 כשזו פתחה במלחמה נגד ישראל.

 

דה־פקטו הייתה גדר ביטחון ישראלית עם דרך ביטחון לאורכה כמה קילומטרים ממזרח לקו הפסקת האש, וכן היו קידוחי מים ושטחים מעובדים על ידי ישראל ממזרח לקו.

 

למרות מיקום המתקנים הישראליים ממזרח לקו, המשיכה ישראל לסמן את קו הפסקת האש על המפות, אך בגרסה משופרת מעט לעומת קו שביתת הנשק המקורי, ובעיקר מתוך תיקון הטעות של קו שביתת הנשק באזור אילת.

המשא ומתן עם ירדן בהסכמי השלום (1994) 

בספטמבר 1993 סיכמו ישראל וירדן בוושינגטון על סדר יום משותף לשיחות השלום. בסעיף הגבולות נרשם שקו הגבול הבין לאומי ייקבע מתוך זיקה לקו הגבול במנדט.

 

משמעותה של הסכמה זו, שקיבלה גיבוי של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, הייתה שהגבול המנדטורי ישמש מקור התייחסות לקו הגבול החדש. עם זאת הושארה גמישות לגבי מיקומו הסופי של הקו.

 

מצדה של מדינת ישראל היה ברור כי הנקודה החשובה בקביעת הגבול היא הימצאותם של שטחי עיבוד של יישובי הערבה ממזרח לקו הגבול, יחד עם קידוחים להפקת מים מתוקים, כמו גם הימצאותם של חלק מהברכות הדרומיות של מפעלי ים המלח ממזרח לקו זה.

 

להערכת ישראל – כלל השטחים המעובדים היה כ 20 קמ"ר או כ 20 אלף דונם. הסכם שלום שיביא להצמדות לגבול הבינלאומי באזור זה, משמעותו המעשית הייתה פירוקו של הישוב עידן, שמרבית קרקעותיו היו ממזרח לנחל הערבה, אובדן של למעלה מחמישים אחוז מקרקעותיהם של ישובים נוספים ודילולם של ישובים אחרים בערבה שקיומם היה תלוי בעיבוד שטחים אלה ושימוש במים שנשאבו ממזרח לקו. בעיית בריכות האידוי בערבת סדום הייתה חשובה עבור מפעלי ים המלח. עם זאת בעיית ה"אי " בנהריים היה נושא סמלי יותר ממהותי. מבחינה ביטחונית הוברר כי לא הייתה כל משמעות למיקום הקו בערבה, כמו שלא הייתה כל משמעות מעשית לדיון בעניין איי הירמוך.

 

השלב המעשי והסופי של השיחות להשגת ההסכם התנהלו בקיץ וראשית סתיו 1994. העמדה הירדנית הייתה "החזרת כל האדמות שנתפשו בצורה בלתי חוקית על ידי מדינת ישראל" בין שנות החמישים לשנות התשעים.

 

ברקע עמדה זו היה הסכם השלום בין ישראל למצרים בו הוחזרו למצרים כל אותם השטחים בהם הייתה חריגה מקו הגבול הבינלאומי מתקופת המנדט, כולל, לאחר דיון משפטי, השטח בטאבה.

 

בבואה לשיחות השלום עם ירדן, לא הייתה מדינת ישראל מעוניינת להגיע לבוררות בינלאומית נוספת, מה גם שהיה ברור כי החריגות הישראליות הן ממשיות וברורות, וכי ירדן הבטיחה עצמה מבחינה משפטית בנושא זה על ידי פניות חוזרות ונשנות לאו"ם בדבר החריגה הישראלית.

 

בדיונים המעשיים שנערכו בעיקר בשטח הערבה, ניסתה ישראל להציג עמדה, בה נטען כי פירוש גיאוגרפי של המונח "אמצע ואדי ערבה" יכול להיות כזה שישאיר חלקים רבים ממזרח ל"קו הנקודות הנמוכות" בשטח ישראל.

 

ישראל גם טענה כי בנושא השטחים הבעייתיים בצפון (נהריים ואיי הירמוך) וכן שטח בריכות האידוי בערבת סדום, ניתן לטעון, כי הם שייכים למדינת ישראל בצורה חוקית.

 

הירדנים לא היו מוכנים לקבל את הפירושים המשפטיים-טריטוריאליים של ישראל. הדיונים בנושאים אלו נמשכו זמן רב והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בנושאים השונים, אל אף הידע הרב שהושקע בנושא. נראה היה כי בהעדר בסיס אפשרי להגעה להסכמה, השיחות בנושא הגבול הגיעו למבוי סתום.

 

העמדה הישראלית במו"מ כללה את המרכיבים הבאים.

 

1. יש להבטיח כי כל האדמות המעובדות, מקורות המים ודרכי הגישה הנמצאים ממזרח לנחל הערבה ובים המלח יישארו כידי ישראל.

 

2. ויתור על אדמות אלה יביא לחיסול מוחלט של מקורות הפרנסה במספר יישובים בערבה (צופר, עידן, יהל) , לנזק כבד באחרים (עד כ – 50% ממקורות הפרנסה) לאבדן של כ 14 מיליון מ"ק של מים מתוקים המגיעים ממזרח לנחל הערבה ופגיעה באיכותם של יתרת המים באזור. תרחיש מעין זה עלול היה לערער בצורה משמעותית את ההתיישבות בערבה.

 

3. אין בעיה מהותית עם רוב השטח השנוי במחלוקת באזור הערבה, המוחזק לצורכי ביטחון. הבעיה מתמקדת בשטח של כ – 17 קמ"ר של שטחים מעובדים.

 

4. אין משמעות ביטחונית של ממש למיקומו המדויק של קו הגבול עם ירדן על פי ההצעות השונות, במיוחד בערבה.

 

5. מבחינה משפטית תתקשה ישראל להוכיח את ריבונותה על השטחים ממזרח לנחל הערבה. לפיכך, פשרה עם ירדן בנושא קו הגבול עדיפה על פני עימות משפטי.

 

6. כריכת מרכיבים נוספים, ובעיקר נושא המים, החיוניים לירדן עשויה לקדם את השגת מטרתה של ישראל בסוגיית הגבולות.

 

המומחים הישראליים העריכו כי נושא הגבולות הנו סוגיה מרכזית ובעלת קדימות לפתרון בראיה הירדנית. נראה היה כי ירדן רוצה הייתה לצאת מהמשא ומתן כך שיוחזרו אליה " השטחים הגזולים" וניתן יהיה להציג את ההסכם כמימוש זכותה וריבונותה על אדמתה כלפי פנים וחוץ, בדומה להישג אותו השיגה מצרים. עוד הוערך כי לירדן יש סיכוי טוב להשיג את מטרותיה בסוגיה הטריטוריאלית וזאת על בסיס ההכרה כי בידיה טיעון משפטי מבוסס.

 

במקביל, ובניסיון לכרוך את נושא המים ונושא מיקום קו הגבול, זוהה הצורך הירדני במים בעיקר למי שתייה שיסופקו בקיץ  לבירתה עמאן (רבת עמון). הוערך כי הפתרון המהיר והיעיל עבורה בזמן הקצר יהיה קבלת מים מישראל.

 

לאור זאת הוערך כי ניתן יהיה לרקום הסכם בו תכיר ישראל בבסיס התביעות הטריטוריאליות הירדניות, ירדן תסכים לשינויים קטנים במיקום קו הגבול, תוך החלפת שטחים ביחס של 1:1,  וישראל תספק כמויות מים עיליים ממקורותיה לירדן בעת הקיץ תמורת מים תת קרקעיים שתמשיך לשאוב בערבה (ולמי הירמוך שיזרמו לישראל בחורף תמורת מים שירדן תקבל בקיץ).

 

מצוידים ברעיונות אלה הכינו המומחים הישראליים מיפוי מדויק של כל השטחים המעובדים בערבה, כולל מקורות המים. במקביל אותרו שטחים בהיקף דומה (כ 17 קמ"ר), לאורך קו הערבה, אותם ניתן היה להעביר לירדן בלי לפגוע בתשתיות חיוניות לישראל.

 

במקרה אחד – צופר, הוברר כי השטחים המעובדים של היישוב – כ 2,000 דונם, מרוחקים במידה רבה מקו הגבול בערבה. הוצע על כן להתייחס לשטח זה כשטח בעל "משטר מיוחד". דבר דומה הוצע גם לגבי שטח ה"אי", ליד נהריים. הרעיון היצירתי שהועלה לגבי שטחים אלה כלל פתרון שיקבע, כי השטחים הללו יהיו בריבונות ירדנית, אך יותר עיבוד השטחים על ידי ישראלים בני הישובים הסמוכים. במקביל הוברר כי ניתן יהיה לספק מים לירדן מנהר הירדן הדרומי, בלי שהדבר יפגע בצורה מהותית באספקת המים לישראל. משאותרו השטחים ונקבע צורת הסכם המים הועברה ההצעה לרשויות העליונות בירדן. הצעות אלה התקבלו על דעתה של ירדן והם היוו בסיס להסכם השלום עם ירדן.

קביעת הגבול עם ירדן על פי ההסכמי השלום (1994) 

ההסכם קבע כי " הצדדים מכירים כל אחד בריבונותו, בשלמותו הטריטוריאלית ובעצמאותו המדינית של האחר ויכבדו אותו" (סעיף 2).

 

בקביעת תוואי הגבול  (סעיף 3 ,סעיף קטן 1) נקבע כי " קו הגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן מתווה בזיקה להגדרת הגבול על פי המנדט". סעיף זה אפשר לשני הצדדים להחליף ביניהם שטחים מצומצמים, בלי לפגוע במהותו הבסיסית של קו הגבול המנדטורי ששימש בסיס לקו הגבול החדש. כך יכולה הייתה ירדן לטעון כי לא איבדה שטחים לטובת ישראל.

 

בהסכם לא נאמר כלל כי הוחלפו שטחים בין ישראל לירדן. זאת בשל הרתעות הירדנים מפרסום פומבי על עצם "מתן" שטחים ירדנים למדינת ישראל. רק עיון מדוקדק במפות המפורטות שהודפסו ערב הסגת ההסכם ואחריו מראים שינויים במיקומו של קו הגבול. כ 15 קמ"ר של שטחים מעובדים הועברו לישראל ושטח דומה בגודלו הועבר לירדן.

 

כך בזיקה לנוהל הבינלאומי ולייחודית להסכם זה נקבע כי "בכל מקום שבו עובר הגבול באפיק של נהר, במקרים של שינויים טבעיים בתוואי של זרימת המים יעבור הגבול לאורך האפיק החדש של הזרימה. במקרה של שינויים אחרים כלשהם הגבול לא יושפע אלה אם כן יוחלט אחרת". כך בעצם חזרו וקיבעו את הנוסחה שעליה הוחלט עוד בתקופת השלטון הבריטי.

 

על פי הנוהג הבינלאומי הוסכם כי " קו הגבול ימשך לאורך האמצע העיקרי של מהלך/נתיב זרימת הנהרות הירדן והירמוך. עוד הוסכם כי " קו הגבול יעקוב אחרי השינויים הטבעיים (גידול, סחף) במהלך הנהרות אלה אם הוחלט אחרת".

 

באשר לקו הערבה סוכם כי יוצבו בהסכמה עמודי גבול במקום שיסכם עליהם וקו הגבול יהיה הקו הישר בין עמודי גבול אלה. בכך מנעו כל ויכוח עתידי שיכול היה להתעורר אם קו הגבול היה נקבע בהתאם לאתר פיסי (נחל הערבה) שהגדרתו בעייתית ומיקומו איננו קבוע.

 

הקו הסופי נקבע בזיקה לביטויו של הקו המנדטורי שסומן על המפות הישראליות.

 

על בסיס קו זה בוצעו שינויי גבול שעיקרם תיקון הטעות בקו שביתת הנשק כך שכל האזור הצפוני של אילת עד לקו שסומן ב־1946 יישאר בשטח ישראל.

 

קו הגבול הבין־לאומי נקבע ממזרח לקו הפסקת האש על המפות הישראליות, באופן שתיקוני גבול מקומיים יכניסו את כל השטחים החקלאיים של יישובי הערבה לתוך שטח ישראל (שטחי יטבתה, גרופית, קטורה, לוטן, יהל, פארן, צוקים, עין יהב, חצבה, עידן, עין תמר ונאות הכיכר).

 

כמו כן הוכנסו לשטח ישראל כל שטחי בריכות המלח (ששתי הדרומיות, הגדולות שבהן, חרגו מעבר לקו).

 

שטח חריג אחד של מושב צופר, שהיה חדש יחסית (בן 8 שנים) ונמצא סמוך מאוד לכביש הערבה הירדני ומרוחק מהיישוב צופר, היה היחיד בערבה שלא הוכנס לשטח ישראל. הוא עבר לריבונות ירדנית מתוך הסדר מיוחד של שימוש ישראלי ל־25 שנים ואופציה ל־25 שנים נוספות (השימוש הישראלי הוא מוסכם ומוסדר בהסכם השלום ואינו בגדר חכירה כפי שיש הטועים לחשוב) שלא מומשה. נקבעו הסדרים באשר לעיבוד השטחים, התנועה אליהם, החלת החוקים על הישראלים שנעים באזורים אלה ועוד. הסכמות אלה תוקפן נקבע ל – 25 שנים מיום חתימת ההסכם וחידוש אוטומטי לתקופות זהות אלה אם יחליט מי מהצדדים לשנות הסדר זה בהסכמה.

 

מקצת קידוחי המים שממזרח לקו נכנסו לשטח ישראל ממערב לקו החדש, לגבי האחרים ניתנה לישראל זכות להמשך שאיבה, לרבות לתחזוקתם.

 

כך, למעשה, מתוך משא ומתן ראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית על קו גבול בין־לאומי (בין ישראל למצרים לא התקיים משא ומתן על קו הגבול, אלא על סימונו), נקבע גבול שזיקתו היסטורית אך מיקומו הסופי מושפע גם מהתוואי שהכתיבו המחרשה ומוביליה. בד בבד עם תיקוני גבול אלו נעשו תיקוני גבול מקומיים בכיוון ההפוך באזור גב הערבה, שבו נקבע קו הגבול הבין־לאומי בין ישראל לירדן ממערב לקו הפסקת האש שסומן על המפות הישראליות.

סימון קו הגבול (1995) בעקבות הסכם השלום 

חיים סרברו, מתווה הגבול הבין-לאומי בהסכם השלום עם ירדן, במאמרו ׳גבול ישראל-ירדן בערבה׳ מציין שבשנת 1995 בעקבות הסכם השלום, נקבעו 124 עמודי גבול שהוצבו לאורך הערבה בין חוף מפרץ אילת (עמודי גבול 0 ו־1) לבין בריכת המלח הדרומית בערבת סדום (עמוד גבול 123).

 

נקודת ההתחלה של קו הגבול על חוף מפרץ אילת שימשה ב־1996 נקודת המוצא לגבול הימי שנקבע בין ישראל לירדן.

 

עמודי הגבול נמדדו ותועדו בקואורדינטות מחייבות על ידי צוות המומחים המשותף ישראל־ירדן, שהוקם ב־1994 ערב הסכם השלום להכנת התוויית הגבול בהסכם השלום.

 

מסמכי התיעוד הוכנו ונחתמו בשנים 1996 (תיעוד קו הגבול בערבה), 1998 (תיעוד קו הגבול במפרץ אילת, בבריכות המלח ובדרום ים המלח) ו־2000 (תיעוד הגבול בנהר הירמוך). הקואורדינטות שתועדו אושרו על ידי ועדת הגבולות ונקבעו כחלק מהסכם השלום.

 

בשיחה עם חיים סרברו ביום 17 באפריל 2022 הוא אמר לי כך: "הייתה לי זכות להתוות במו ידיי את קו הגבול בערבה, מערבת סדום (ואפילו מים המלח, וגם בים המלח) ועד מפרץ אילת (וגם במפרץ אילת) – ממש כך, במו ידיי! וכל סנטימטר לאורכו. בהמשך הייתה לי גם זכות לסמן את הגבול בשטח (יחד עם אנשי צוותי) וגם לקבוע את צורת עמוד הגבול, ובהמשך להוביל את המדידות, לקבוע קואורדינטות לעמודי הגבול ולחתום עליהן. מאז אני אחראי לתחזוקת הגבול".

קו הגבול הבין לאומי בין ישראל וממלכת ירדן באזור פארן שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994.

המפה היישובית
לאורך הגבול
עם ממלכת ירדן
בכיכר סדום ובערבה תיכונה
חורף 2023

תרומתו של שי בן אליהו לקביעת הגבול בערבה

תרומתו של שי בן אליהו לקביעת הגבול בערבה לא זכתה לפרסום והכבוד הראוי. מעט נכתב עליה מסיבות שונות.

 

מן הראוי לציין בסייפא את אשר בתום כשני עשורים למו"מ לשלום, כתב שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטין ראש המשלחת למו"מ עם ירדן, לכבודו ולזכרו של שי בן־אליהו שהלך לעולמו בשנת 2010 הלוחם לשלום עם ירדן ולשלום הערבה"

 

דבריו פורסמו בספר ערבה אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה.

 

"כבר מן התקופה הראשונה למו"מ, לאחר ועידת מדריד ב־1991 ומשהחלו השיחות בוושינגטון, התייצב שי — אז בראש המועצה האזורית הערבה התיכונה — במשרדי (כיהנתי אז כמזכיר הממשלה), ומאז לאורך שלוש־ארבע שנים לא הניח סבב מו"מ ולא הותיר אבן לא הפוכה במאמץ להבטיח את האינטרסים של יישובי הערבה כולם — כך עד חתימת חוזה השלום ואחר כך עד סימונו הפורמלי של גבול הערבה לפי חוזה השלום"

 

עוד הוסיף "בהשאלה אוכל לומר ששי כמעט "התנחל" בלשכתי, או שמא נאמר הטיל עליה מצור לאורך השנים הללו."

 

"ממרחק הימים נראית לי במלוא משמעה מסירותו לאין שיעור של שי בשליחותו, שהתבטאה כמעט במגע מתמיד עמי כראש המשלחת למו"מ אך גם עם ראש הממשלה יצחק רבין ע"ה, ובתזכורת מתמדת לצורכי הערבה."

 

"מבחינת יישובי הערבה עמדה על הפרק סוגיה קשה. מאז שנות השבעים הם עיבדו כ־50%  מקרקעותיהם מצדו המזרחי של קו שביתת הנשק מ־  1949 (שמעולם לא הוכר כגבול). ירדן תבעה שיבה לקו שביתת הנשק (שבעבר לא הייתה נכונות לראות בו גבול), מה שיכול היה להיות מכה קשה ליישובי הערבה."

 

"סכנת הפקעתם מעיבוד האדמות שבהן חרשו וקצרו מאז שנות השבעים, אדמות שהיו טרשים, שלא חרש בהן אדם לפניהם והם הפכון לשדות פורחים — איימה אפוא על יישובי הערבה, אזור חיוני למדינת ישראל. שי היה המנחיל הגדול של תודעה זו , ואף כי נפגשנו גם עם ראשי המועצות האזוריות האחרות וגם עמדתי על כך שהמשלחת הישראלית תבקר בערבה, המגע עמו היה העיקרי — אינטנסיבי ושוטף. נוצרו בינינו יחסי אמון שהניבו ידידות רבה. האמון התבטא בכך שעל דעת ראש הממשלה רבין עדכנתי תדיר את שי במהלכים וברעיונות. הוא התבטא גם בכך ששי, חרף לחצים וגם חששות, לא יצא במאבק פומבי על אדמות הערבה אלא נתן אמון בראש הממשלה ובנושאים ונותנים מטעמו."

 

"לאחר משא ומתן לא פשוט — בעיניי נושא הגבול הוא מעיקרי ההישגים בחוזה השלום — הושג הסדר חילופי השטחים בערבה. נקבע שכל האדמות המעובדות יישארו בריבונות ישראל (למעט באזור צופר שלגביו, בשל עומק שטחי העיבוד בתוך השטח הירדני, נקבע הסדר מיוחד), תמורת שיבה לקו שביתת 40 קמ"ר. פרט לצופר, אפוא, הציב ההסדר את הגבול על קו המחרשה הנשק וחילופי שטחים של כ– הישראלית, ולא בכדי הוא היה למקור שמחה וסיפוק לשי הן על ההישג עצמו הן על תרומתו לתודעה של הדרג המדיני ושלנו."

מקורות

מקורות סקירה על התווית הגבול בערבה הם

 

מאמרו של חיים סרברו גבול ישראל-ירדן בערבה בתוך הספר ערבה אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה

 

מאמרם של דוד שטנר וגדעון ביגר "להב המחרשה קבע את הגבול – גבול ישראל ירדן 1922 – 1994, עיונים בתקומת ישראל , 17 (2007) עמודים 413 – 429.

 

 

על התוויית גבול ישראל-ירדן בערבה ניתן לקרוא גם אצל

 

משה ברור, בספרו גבולות ישראל, יבנה 1988;

 

ספריו של חיים סרברו:  International Boundary Making משנת 2013 וגבולות בין לאומיים גבול ישראל-ירדן משנת 2014;

 

ספרו של גדעון ביגר "גבולות ארץ ישראל ומדינת ישראל, רסלינג 2023;

 

מאמריו של אליקים רובינשטיין,
חוזה השלום עם ירדן, המשפט, כרך ג' 1996, עמ' 366-347;
ישראל וירדן בדרך לשלום, מחקרי משפט, כרך י"ד, חוברת 2, 1998, עמ' 536-521
על הגבול ועל גבול ישראל-ירדן, דעת, פרשת חקת, גיליון 170, תשס"ד;

 

שלושה מאמרים נוספים בספר ערבה אין קץ – נוף, טבע ואדם בערבה:
"אליקים רובינשטיין הלוחם לשלום עם ירדן ולשלום הערבה";
חיים סרברו "הסכם הגיוני והגון תהליך המשא ומתן לקביעת "גבול השלום" בערבה";
חיים לויטה "חילופי שטחים בערבה". 

 

יובל בן בסט, יוסי בן-ארצי (2017) "גבול ארץ-ישראל-מצרים בראי המיפוי העות'מאני בשלהי המאה התשע עשרה", קתדרה 166 ,טבת תשע"ח, עמ' 69 – 98

 

מקסים שושני, חיים סרברו ואשר שיק (2003), פרספקטיבה כרטו-מורפולוגית היסטורית להגדרת גבול ואדי ערבה, אופקים בגיאוגרפיה 57 -58 עמ' 159 – 167  

 

תודה 

לפרופ' גדעון ביגר שמספר פעמים קרא את התיעוד, העיר והוסיף מידע ומפות.

 

לד"ר רועי גלילי שהעביר מספר מפות נוספות וגם "זרק" עוד רעיונות לדיון 

 

לאבי נבון, שקרא את התיעוד, הוסיף עוד מידע, העיר, העביר מספר מפות נוספות ובעקיפין "הזכיר לי" שכדאי שאעיין באוסף המפות שברשותי ו"אדלה" מהן את אלה הראויות לתיעוד. 

 

לפרופ' חיים גורן שהוסיף מידע.

 

לפרופ' יובל בן בסט שבאדיבותו העביר לי מספר מפות עות'מאניות, ואת מאמרו שכתב עם יוסי בן ארצי (לעיל) והבהיר לי אודות התחומים המנהליים בשלהי המאה ה19 במזרח התיכון.

 

לאוהד שמואלי על קריאת הסקירה והפנייה למאמרם של מקסים שושני, חיים סרברו ואשר שיק (2003), פרספקטיבה כרטו-מורפולוגית היסטורית להגדרת גבול ואדי ערבה, שהתפרסם בתבהעת אופקים בגיאוגרפיה