ישנם אזורים בארץ בכלל, ובגליל בפרט, שזמן רב מאוד לא עברתי בהם וקשה לי להסביר מדוע.

 

אולי בגלל שהם פחות "אטרקטיבים"? ייתכן שלא נמצאים בהם אתרים מכל סוג? אפשרי שהם פחות נגישים?

 

שניים מאזורים אלה נכללים בגליל התחתון המרכזי והם רכס תורען ובקעת בית נטופה.

 

לרכס תורען עליתי לסיבוב קצר לתצפית במרס 2020 בביקור/סיור/צילום  טורען שבגליל התחתון המרכזי,

 

בשולי בקעת בית נטופה למול רכס תורען עברתי במאי 2017 בטיול/דיווש/צילום גבעות סוללים – ציפורי, שולי בקעת תורען וקצה בקעת בית נטופה

 

הפעם הראשונה והיחידה שעברתי ברגל בבקעת בית נטופה הייתה  בעת שהייתי בכיתה ז' (1968).

 

אז, כחניך בשבט צופי רמת גן, יצאנו ל"טיול פסח" בפסגות בגליל התחתון המרכזי. חלק מהמסלול עבר בבקעת בית נטופה. אני עדין זוכר ש"טבענו" בבוץ במעבר בבקעה.

 

בהמשך הזמן למדתי ששמה של בקעת בית נטופה בערבית הוא סאהל אל-בטוף. וסאהל כמו מארג' הוא עמק שאין לו מוצא וניקוז ועל כן בחורף הוא מוצף מים.

 

בגלל הרצון להגיע לכל אזור בגליל ובמיוחד בזה שכמעט ולא עברתי בו, הצעתי לחברי ניר עמית שנצא לשוטט ברכס תורען ובקעת בית נטופה. ניר הסכים ואף ציין שיש לו תוואי בו הוא עבר לאחרונה ברכב רב מינוע.

 

לטיול זה שהיה הראשון בשנת 2022 יצאנו ביום רביעי 5 בינואר והצטרף אלינו, כמעט כמו תמיד, מוטי ארמלין.

 

ראשית המסלול היה בסבוב קצר גבעות הושעיה חורף תשפ"ב ועיכוב קצר בשדות ולצד כביש 77  לצורך צילום שלוליות או לא להיות

 

תוואי המסלול:
התחלה בחציית כביש 77,
בשוליים המערביים של בקעת בית נטופה
וחיבורה עם בקעת בית רימון,
עלייה לרכס תורען מכיוון מערב,
נסיעה על דרך הנוף לאורך הרכס
ועצירה במספר נקודות תצפית,
גלישה מהרכס בחלקו הצפון מזרחי
מעל קטע כביש 65,
חציית במזרח בקעת בית נטופה
וטיפוס לעבר הררית ברכס עצמון
סיום בנסיעה מנהלתית
על כביש 7955 עד צומת יודפת
אורך המסלול כ-54 ק"מ

אזור הטיול גליל התחתון המרכזי

היישובים בשולי תוואי המסלול או בו

******

המקומות ומראות הדרך

*****

חורבת רומא

חורבת רומא נמצאת בבקעת בית נטופה  כק"מ וחצי מערבית לרומאנה, וסמוך לכפר הבדואי המודרני רומת אל-הייב. הממצאים במקום מתוארכים מהמאה ה-4 לפנה"ס.

 

במקום היה יישוב יהודי בשם "רומא" (וגם: "רומה" או "רומי"), אשר נזכר בכתבי חז"ל, כיישוב הסמוך לציפורי. בספר הערוך. נזכר שבתקופת בית שני היה יישוב בשם רומי בגליל.

 

מוצאה של זבודה בת פדיה אמו שליהויקים, מלך יהודה הוא מהעיר רומה, כפי שנאמר בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו. לדעת כמה חוקרים העיר רומה הנזכרת במלכים כמקום מוצאה היא רומא שגליל התחתון. בקטעי אנלים המתעדים את כיבושי תגלת-פלאסר השלישי בכתובות ששרדו מוזכרת העיר אַרֻמַ ויתכן כי הכוונה לעיר רומה המזכרת בספר מלכים.

 

בתלמוד מופיעים תנאים ואמוראים שהתגוררו ברומא או רומי, ויש טוענים שחלקם התגוררו ברומא שבגליל. בין הדמויות: רבי אלעזר דמן רומה ורבי יוסה תודוס איש רומי, תודוס איש רומי. כמו כן התנאים רבי חילפא דרומייה ורבי יעקב דרומייה אך יש המפקפקים וטוענים שאין הכוונה לרומה אלא מהדרום. על התנא רבי מתיא בן חרש מסופר שהתגורר והקים ישיבה ברומי, ויש מפרשים שהכוונה לעיר בארץ ישראל.

 

כמו כן, העיר נזכרת בימי המרד הגדול ברומאים (70-66 לספירה), על ידי יוסף בן מתתיהו, אשר מציין את "רומא" כמקום מוצאם של האחים נטירס ופיליפוס, אשר לחמו בגבורה יתרה במצור על יודפת (על שמם "הר האחים"  הסמוך).

 

במספר ספרים קדומים, וכן בספרי מסעות, נכתב שממקום זה ייצא משיח בן דוד, על פי מאמר הגמרא שהמשיח יושב ב"פיתחא דרומי", כאשר כך גם כתוב בספר הזוהר. במקום אחר בספר הזוהר, צוין שהמשיח יבוא מהגליל. בהצלבת שני המקורות, הרי שרומי הנזכרת בגמרא היא רומי שבגליל. כמו כן, יש שהראו מפירוש רש"י על מאמרו של רבי יוסי בן קיסמא כי המשיח יגיע כאשר ייפול שער זה שלוש פעמים, ורש"י פירש כי הכוונה לרומי, ובהמשך עשה רבי יוסי מופת, בכך שהפך את מימי הפמייאס לדם, מה שמוכיח כי דיבר על רומי שבארץ ישראל. כמו כן, בכך פירשו את דברי הגמרא, כי בין ביתו של רבי יהודה הנשיא בציפורי לרומי הייתה מערה, ודרכה היה הולך אנטונינוס ללמוד עמו (במקום קיימת עד היום מערכת מחילות).

על פי מסורות מסוימות במקום קבורים אביה בן ירבעם, בנימין בן יעקב וראובן בן יעקב.

 

בקצה הדרום-מזרחי של הכפר יש שתי מערות קבורה שהיו בהן סרקופגים.

 

מקור

החיבור בין בקעת בית נטופה ובקעת בית רימון 

רומת אל-הייב

רומת אלהייב הוא כפר בדואי השייך למועצה אזורית אל-בטוף (נטופה).

 

בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, נדד שבט אלהייב לצפון ארץ ישראל והתיישב בשולי עמק החולה.

 

בימי המנדט הבריטי רכשו בני השבט קרקעות. חלק מבני השבט נשארו בכפר טובא-זנגרייה, חלקם רכשו אדמות בבקעת בית נטופה והשאר ביישוב בית זרזיר

 

היישוב הוקם בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי בני השבט ערב אל-הייב אשר קראו ליישוב בהתחלה כשם השבט.

 

בשנת 1968 הוסב שם היישוב ל"רומת אלהייב", על שם חורבת רומא הסמוכה ממערב.

 

בפי הבדואים באזור נקרא היישוב בשם "פרוש רומאנה" (בעברית: "שדות רומאנה") – על שם הכפר הסמוך, רומאנה, שהוא לפי הסברה רימון המקראית.

 

היישוב מונה כ-2,000  נפש. רוב המפרנסים מועסקים בעבודות מחוץ ליישוב, כולל עבודה בכוחות הביטחון.

רומנה 

רומאנה הוא כפר ערבי בידואי השייך למועצה אזורית אל-בטוף.

 

אשתורי הפרחי זיהה כאן בספרו כפתור ופרח את העיר המקראית "רימון" שבנחלת שבט זבולון. הרב יהוסף שוורץ מזהה את המקום עם עיר הלוויים "דמנה" שבנחלת זבולון, הנקראת בדברי הימים "רמונו".

 

הרב שאול הורנשטיין זיהה במקום את העיר המקראית גת רימון, הנזכרת כעיר לויים בנחלת שבט מנשה.

 

ישנם המזהים כאן את רימון של "בקעת רימון", ו"בקעת בית רמון" המוזכרת בתקופת המשנה והתלמוד כמקום הקשור למרידה ברומאים וכמקום התכנסותם הראשון של חכמי המשנה לאחר החורבן בעקבות מרד בר כוכבא. נימוקם הוא שלאחר מרד בר כובא עבר היישוב היהודי לגליל ושפעילותם של האחים פפוס ולוליאנוס במרידה ברומאים היה בגליל. אחרים שוללים זיהוי זה.

 

במסגרת הכנת מפת הקרן לחקר ארץ ישראל דווח שבכפר היו 70 נפשות. ויקטור גרן תיאר את הכפר כמכיל מספר מועט של בתים המחוברים זה לזה בכדי ליצור חומת מגן חיצונית. בנוסף, הוא תיאר את הכפר כמוגן על ידי צמחי צבר מצוי. הוא מתאר שראה במקום אבני גזית, בורות מים ומערות קבורים חצובים בסלע המהווים שרידים ליישוב עתיק.

 

במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 37 תושבים. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו ברומאנה 36 בתים מיושבים ב-197 נפשות, כולם מוסלמים, חוץ משתי נשים נוצריות. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי רומאנה כ-590 ושטחו נרשם כ-1493 דונם, מתוכם 8 דונם של אדמה ציבורית.

 

בשנת 1964 הוחל בפריצת כביש 785 כדי לחבר את הכפר, יחד עם עוזייר ובועיינה אל כביש 65.

 

בשנת 1976 נחנך כביש שחיבר את עזוייר ורומאנה לכביש טבריה-נצרת ליד משהד. תושבי הכפר השתתפו בסלילת הכביש בתשלום ובעבודה

 

מקור 

הבדואים בגליל 

מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.

 

עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית
(2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע.
(3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר.
(4) רכישת הקרקעות על­ ידי קק"ל עבור יישובים יהודיים.
ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.

 

במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים.בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העלייה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים:
בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן,
איבטין מול מישור מפרץ חיפה
וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר.
בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים:
זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם,
ואדי סלאמה בנחל צלמון
וטובא במפתן כורזים.

 

בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בוענה-נאג'ידאת, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן.

 

מקור

מבט מרכס תורען

וולטר קליי לאודרמילק (1 ביולי 1888 – 6 במאי 1974) היה מומחה אמריקאי לשימור קרקע.

 

נולד במדינת קרוליינה הצפונית שבארצות הברית. סיים לימודיו באוניברסיטת אריזונה ובהמשך נסע לאוניברסיטת אוקספורד בה למד גאולוגיה.

 

בשנת 1933 הוא מונה לעוזר מנהל המחלקה לשימור הקרקע (Soil Conservation Service) של ממשלת ארצות הברית.

מקור

 

בשנת 1938 נשלח למסע חקר בנושא שמור הקרקע באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. במסגרת מסע זה, הגיע לאודרמילק לארץ ישראל. לאחר שראה את מפעל ההתיישבות היהודי בארץ ואת תרומתו לשימור הקרקע ולטיובה, הפך לחסיד התנועה הציונית.

 

בשנת 1944 פרסם ספר בשם "ארץ ישראל הארץ היעודה" (Palestine, Land of Promise). בפרק 11 הציע להקים "רשות לעמק הירדן" (בדומה לרשות עמק טנסי בארצות הברית). הצעתו הייתה להשתמש במי הירדן להשקיית עמק הירדן (ובעודפים – להשקית עמק יזרעאל), תוך ניצול הפרש הגבהים בין הים התיכון לים המלח לייצור חשמל.

 

ספרו של ד"ר לאודרמילק, נכתב בעידודו של ד"ר עמנואל ניומן (מראשי ארגון ציוני אמריקה) שבתמיכת חיים ויצמן פעל להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס, לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בספר בשם "רשות עמק טנסי על הירדן" (T.V.A ON THE JORDAN), בשנת 1948.

 

ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, בהיותם מומחים בינלאומיים מוכרים, שחוות דעתם המקצועית אינה נתונה לעירעור, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ-ישראל יהודים רבים.

 

מזרחה של בקעת בית נטופה תוכנן להיכלל בתוכנית החלוקה כדי לשמש כמאגר מים להשקיה וחקלאות ע"פ ספר זה.

 

לאודרמילק הגיע לישראל בתחילת 1950 לביקור קצר כיועץ למשרד החקלאות. הוא שב לישראל במאי 1951 כיועץ מטעם ארגון המזון והחקלאות ובמקביל הרצה בטכניון.בשנת 1953 עזר בהקמת המחלקה להנדסה חקלאית והועמד בראשה. ביוני 1957 פרש מההוראה בטכניון ועזב את ישראל. בשנת 1959 נקראה המחלקה להנדסה חקלאית על שמו של לאודרמילק.

 

מקור, הרחבה והפניות

עזיר 

עֻזֵיר הוא כפר ערבי בידואי השייך למועצה אזורית אל-בטוף ומונה כ-3000 תושבים

 

יש המזהים היסטורית בכפר את מקומו של היישוב היהודי עזיאל, מן התקופה הרומית-ביזנטית, שהייתה מקום מושבה של משמרת הכוהנים לבית אביה לאחר חורבן בית המקדש השני. במקום שרידי קברים עתיקים ומערות חצובות בסלע.

 

היישוב הוקם בתחילת המאה ה-19 על ידי אנשים שבאו מהכפרים הקרובים, כגון א-שג'רה.

 

במסגרת הכנת מפת הקרן לחקר ארץ ישראל דווח שבכפר היו 150 נפשות. ויקטור גרן תיאר את עוזייר ככפר דל שכלל כ-20 בתים. התושבים גדלו כותנה ושעורה וקיבלו את המים שלהם מבורות מאגר.

 

במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 70 תושבים. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בעוזייר 15 בתים מיושבים ב-88 נפשות, כולם מוסלמים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי עוזייר כ-150 ושטחו נרשם כ-766 דונם, מתוכם 2 דונם של אדמה ציבורית. הכפר נכבש על ידי צה"ל במהלך מבצע דקל ביולי 1948.

 

בשנת 1963 התגוררו בכפר כ-400 נפש. הכפר היה מבודד וקטן מכדי להקים בו מועצה מקומית ועל כן משרד הפנים מינה בו "נאמן" שטיפל בקשרים בין תושבי הכפר למשרדי הממשלה.

 

בשנת 1964 הוחל בפריצת כביש 785 כדי לחבר את הכפר, יחד עם רומאנה ובועיינה אל כביש 65.

 

בשנת 1976 נחנך כביש שחיבר את עזוייר ורומאנה לכביש טבריה-נצרת ליד משהד. תושבי הכפר השתתפו בסלילת הכביש בתשלום ובעבודה.

 

מקור 

בית רימון 

בית רימון (בֵּית רִמּוֹן) הוא קיבוץ החבר בתנועת הקיבוץ הדתי ונמצא בתחומי המועצה האזורית הגליל התחתון.

 

היישוב קרוי על שם היישוב המקראי "רימון" שבנחלת זבולון, ששמו השתמר לפי הסברה המקובלת בשם הכפר הסמוך רומאנה.

 

הקיבוץ עלה לקרקע ב-8 במרץ 1977 כהיאחזות נח"ל שאוישה על ידי גרעין "גליל" של הצופים הדתיים וגרעין "שובה עלומים" של בני עקיבא " ואוזרח ב-28 ביוני 1979.

 

חברים משני הגרעינים המייסדים היו שותפים גם לאיזרוח ומיעוטם חיים בקיבוץ עד היום.

 

במשך שנים הקיבוץ לא קלט משפחות חדשות, ועל כן הוכלל ברשימת היישובים בתת-אכלוס של משרד החקלאות.

 

בית רימון מונה כ- 120 משפחות,  צעירות-ותיקות. היישוב מאופיין בקהילה הטרוגנית ובעלת פתיחות רבה, המשתייכת למגזר הדתי-לאומי.  הגרעין המייסד מורכב מחברי הקיבוץ אשר עלו ליישב את ההר מקיבוצים ותיקים ומגרעינים מהארץ ומחו"ל, ממתיישבים אשר בנו את ביתם בהרחבה הקהילתית (או עתידים לעשות כן), משוכרים ומתלמידי המכינה

 

ענפי הקיבוץ הם: רפת (משותפת עם קיבוץ גשר ועם אשדות יעקב), לול פיטום, "תבור" – מפעל לייצור ושיווק כלי עבודה חקלאיים (מזמרות ומקטפות) וגד"ש משותף עם קיבוץ לביא.

 

כמו כן פועלת ביישוב המכינה הקדם-צבאית "כרמי-חיל", אשר שינתה את שמה ל"פרדס רימוני".

 

מקור והרחבה אתר הקיבוץ 

מראות על רכס תורען

מצפה נטופה

 

מִצְפֵּה-נְטוֹפָה הוא יישוב קהילתי דתי ושייך למועצה אזורית הגליל התחתון.

 

הוקם כהיאחזות נח"ל ב-1981, במטרה להיות קיבוץ דתי ולסייע ליצירת גוש של ישובים דתיים, יחד עם לביא ובית רימון. הדבר לא נסתייע והנקודה הועברה לידי תנועת ההתיישבות "אמנה" שבמסגרתה הקים גרעין "חלוץ" בשנת 1983 את הישוב הקהילתי.

 

קצב ההתיישבות במקום נבע ממספר הקרוואנים שעמדו לרשות המתיישבים – בתחילה עלו 4 משפחות, וחברי הגרעין שטרם עלו סייעו בהחזקת הנקודה, בשמירה, ובשבתות בקיום מנין לתפילה.

 

לאט לאט גדל המספר עד שב- 1990 עברו המשפחות הראשונות למגורי הקבע ונקלטים חדשים הגיעו לישוב.

 

בשנת 2003 היו במקום כ-100 משפחות, עם קצב קליטה שנתי של כ-5 נוספות, והכוונה לגדול עד ל-150 בערך, כדי לשמור על אופי קהילתי.

 

בישוב כ- 670 תושבים. רובם מתפרנסים מעבודות חוץ. בישוב חיים קהילתיים מגוונים, כולל חיי רוח ודת.

 

בישוב הוקם מרכז קליטה של ארגון "נפש בנפש" לעולים מארצות דוברות אנגלית וצרפתית. המרכז הוקם ומופעל על ידי המועצה האזורית גליל תחתון, הישוב עצמו ובסיוע המחלקה להתיישבות הסוכנות היהודית

 

המקור אתר הועצה האזורית גליל תחתון

בועיינה-נוג'ידאת

בועיינה-נוג'ידאת היא מועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1980.

 

היישוב מורכב משני יישובים שהיו נפרדים בעבר: בועיינה ונוג'ידאת, שאוחדו בשנת 1987 למועצה מקומית אחת.

 

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף נובמבר 2021 (אומדן), מתגוררים בבועיינה-נוג'ידאת 10,117 תושבים

 

בועיינה היה כפר ערבי בבקעת בית נטופה. ישנה סברה ששמו של היישוב הוא גלגול של שם היישוב העתיק בית ענת המוזכר בכתובות שנכתבו בשפה האוגרית, וכן בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ג) שם הוא מוזכר כיישוב שבו עבדו לאלה ענת, ושלא יכלו אנשי שבט נפתלי לכובשו. תושבי הכפר היו פלאחים.

 

במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בבועיינה 67 בתים מיושבים ב-349 נפשות, כולם מוסלמים, למעט שני יהודים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי בועיינה כ-540 ושטחו נרשם כ-9,214 דונם, מתוכם 2,306 דונם של אדמה ציבורית ו-115 דונם בבעלות יהודית

 

נוג'ידאת היה כפר בדואי שהוקם על ידי בדואים משבט "ערב אל-נוג'ידאת" שהגיעו מאזור הנג'ד שבמרכז חצי האי ערב בערב הסעודית.

 

נוג'ידאת ידועה באחוז גבוה בגיוס הבנים לצה״ל ובשנים האחרונות נרשמת עליה בהתנדבות הבנות לשירות הלאומי, למרות שגיוסם של בני העדה הבדואית אינו חובה ע״פ חוק.

 

מקור 

בתוך בקעת בית נטופה 

 

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים.

 

המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון.

 

תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964.

 

"המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.

 

נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב.

 

בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית.

 

במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.
להרחבה

תעלת נטופה מחברת בין שתי מנהרות (מתוך ארבע) בחלקו הצפוני של המוביל הארצי והן ממזרח למערב אלה הבאות:

 

מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול;

 

מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל;

 

מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 22 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה;

 

מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-3600 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום.

 

ממנהרת מנשה ב' זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

 

העלייה לרכס עצמון 

עין נטופה

המשך העלייה לרכס עצמון 

*****

סוף דבר,

היה זה טיול מעניין.

שמחתי להסתובב באזור
שכמעט ולא טיילתי בו.

למדתי על היישובים בו,
הן הערבים והן היהודים.

חבל שבאזור זה
טרם ירדו משקעים רבים ןלא זכינו לראות
את בקעת בית נטופה מוצפת
למשל כפי שנאה בתמונה למטה

 

תודה לך ניר
על ההובלה
ועל התחשבות בצורכי הצילום

תודה לניר ולמוטי,
איתכם נוצרה חבורה קטנה ומצמצמת
שנעים לטייל איתה.