קיבוץ רמת הכובש הנמצא בדרום מזרח השרון, יציין ויחגוג בשנת 2022 את שנת ה-90 לעלייתו לקרקע במקומו.

 

רמת הכובש היה יישוב ספר בעשורים הראשונים לקיומו ובעת זאת הפך להיות לסמל של גבורה איתנה, במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936-39), במאבק נגד השלטון המנדטורי בתש"ד (1943), במלחמת העצמאות בתש"ח – תש"ט (1947-49) ואחריה עד מלחמת ששת הימים תשכ"ז (1949-1967).

 

היום קיבוץ רמת הכובש שנמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון, נחשב כנמצא במקום טוב ונגיש במרכז הארץ סמוך לכביש 6.

 

קיבוץ רמת הכובש בו מתגוררים כ-1,000 תושבים, מחציתם חברי הקיבוץ ב-300 בתי אב הוא אי פורח ומשגשג שמטעמי ביטחון ופשיעה, מוקף גדרות בהם משולבים שערים נעולים.

 

בספטמבר 2016 בטיול/דיווש גבעות מזרח אגן נחל פולג ושולי המרזבה הסתובבתי באזור בו נמצא הקיבוץ אבל לא נכנסנו אליו.

 

כעת סקרן אותנו להכיר את קיבוץ רמת הכובש ולכן, אבס ואני יזמנו ביקור במקום.

 

אבס חיבר אותי לקלי סלומון שיחד עם בני נור אירחו אותנו ביום רביעי  29 בדצמבר 2021.

 

הם הובילו אותנו בדרכי המקום בין אתרי המורשת, ספרו לנו אודותיו והפגישו אותנו עם מספר מחברי הקיבוץ כפי שיוצג להלן.

 

הביקור בקיבוץ רמת הכובש הוא חוליה נוספת של מיזם סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

היינו קבוצה שכללה את חבריי צמאי הדעת והמבקשים ללמוד על מקומות היישוב בארץ והם: מוטי ארמלין (גילון), אבס מעוז (גניגר), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא) ואני (מבשרת ציון).

 

הגענו לרמת הכובש בשעת בוקר. לאחר שיחת היכרות קצרה הלכנו לארכיון הקיבוץ שם ירדנה וירוב האחראית על הארכיון סיפרה לנו אודותיו.

 

ירדנה וירוב והדס זמיר הצטרפו אלינו לסיור.

 

פגשנו את גיל אברמציקי האחראי על הנוי בקיבוץ. הוא סיפר לנו על דרכו כנקלט בקיבוץ ובמיוחד אל עולם הגגנות. הוא הוביל אותנו בין מספר העצים הוותיקים וסיפר את קורותיהם.

 

המשכנו נכנסנו למועדון החבר ושם ראינו סרטון קצר על תולדות הקיבוץ. בני נור תיאר  את יום העליה על הקרקע באוגוסט 1932 וכן את שבע השנים שקדמו ליום זה: הקמת קיבוץ עליה "הכובש" ע"י תנועת החלוץ בגליל וילנה ב 1925 והשנים הראשונות בפ"ת וכ"ס.

 

יצאנו שוב לשוטט והגענו למגדל המים לאחר ששמענו על נסיבות הקמתו והפגיעה בו במלחמת העצמאות נכנסנו לקומת הקרקע וחזינו בתערוכה הקטנה על ניהול הקבוץ בעבר.

 

המשכנו לשוטט וליד אחד מבתי הילדים הראשונים, ליד השלט המציין את "פרשת רמת הכובש", בני סיפר לנו בהרחבה על פרשת חיפוש הנשק שערכו הבריטים בסתו תש"ד שהסעירה את כל היישוב היהודי באותה עת.

 

משם המשכנו וירדנו למקלט השמור, אחד מאלה שנבנה במקום לאחר הקמת המדינה ושם שמענו שחזור רדיופוני של קורות ההתקפות על הקיבוץ במלחמת העצמאות ופינוי הילדים ממנו למשך שנה וחצי.

 

המשכנו לקומת הקרקע של המבנה בו נמצא הארכיון. שם האומנית ואשת הארכיון רות אור הציגה לנו את התערוכה הצנועה והמופלאה על חיי היום יום בקיבוץ בשנותיו הראשונות.

 

המשכנו לשוטט בדרכי הקיבוץ והגענו ל"ארמון של מולי", ביתם של האומן מולי שלופר המתמחה בעבודות עץ בסגנון ייחודי ושל אופירה. השניים אירחו אותנו בביתם המלא ביצירות אומנות מעשה ידיו של מולי עבודת יד ייחודית של גילוף ועיבוד עץ. מולי ואופירה סיפרו לנו על עצמם ועל עבודתם והם מארחים בביתם אנשים מהארץ והעולם ומספרים את סיפורם האישי המיוחד השזור בסיפור הציוני של הקיבוץ ומדינת ישראל.

 

המשכנו הלאה והגענו לביתם של בתיה וקלי סלומון. בתיה הפסנתרנית יחד עם חברתה החלילנית חיה זינגרמן במשך מספר דקות הנעימו בנגינתם. בתיה שיפרה לנו על עצמה ועל המיזם שלה שבו היא מארחת סדנאות קצרות ואח"כ אירחה אותנו בסטודיו מכיל תכשיטים בכל הסגנונות והחומרים.

 

שעת הצהרים הגיעה. צעדנו לעבר חדר אוכל והוזמנו על ידי מזכירות הקיבוץ לסעוד את ארוחת צהרים.

 

לאחר הארוחה נפרדנו מבי נור וכמובן הודינו על הביקור.

 

המשכנו ו יצאנו עם קלי לשוטט בקיבוץ. בקרנו במפעל דורם למוצרי גומי. שמענו על תהליך הייצור, ראינו את חומרי הגלם, את קווי הייצור והמוצרים.

 

המשכנו בנסיעה בדרך המקיפה את הקיבוץ, עברנו בין שכונת הבתים החדשים, בית הספר היסודי האזורי, צפינו על השטחים החקלאים סביב הקיבוץ ועברנו ליד הרפת והמוסכים.

 

בשעת צהרים מאוחרת, לאחר חמש שעות הסתיים הביקור נפרדנו מקלי ויצאנו איש לדרכו ולביתו.

 

******

להלן מובא מידע אודות רמת הכובש, אותנו שמענו במהלך הביקור וחלקו לוקט מזה נמצא ברשת.

 

בנוסף מובא, רקע גיאוגרפי קצר מלווה במספר מפות. איך אפשר בלי?!

 

בתיעוד משולבים צילומים שנעשו במהלך הביקור  וגם צילומים מהעבר שנמסרו באדיבות ארכיון רמת הכובש.

 

*****

התחלה מהסוף:
מזכרת צילום
עם האנשים שפגשנו

*****

רקע גיאוגרפי

מיקום היישוב
בקצה גבעות החול האדום
שבדרום מזרח השרון 

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול.

 

רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון.

 

רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'.

 

המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.

 

גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). ב

 

תוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.

המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

שאלה שאין לי תשובה:
אם היישוב נמצא על גבעות החול האדום,
מדוע ניתן לו השם רמה ולא גבעה?
אגב, רמת הכובש אינו היישוב היחיד המתהדר ברמה שאיננה.
ישנם עוד יישובים שנמצאים
על גבעות החול בשרון נקראים בשם רמה:
רמת גן
רמת השרון
רמות השבים
רמת הדר
ישנם גם שכונות שנמצאות על גבעות ונקראה רמה
רמת אילן
רמת יוסף,
רמת הנשיא
ועוד.
ייתכן והמושג רמה ליישוב או שכונה
הוא הרואי יותר ופיוטי יותר
מהמושג גבעה שנתפס כ"סתמי או פשוט"
לא נכון
יש לנו את גבעתיים – שתיים גבעות

*****

מיקום רמת הכובש
היום, לצד כביש בין כפר סבא ובין טירה 

מיקום הקיבוץ
בעבר , לצד הדרך העתיקה בין יפו לשכם 

*****

ציוני דרך בתולדות הקיבוץ

1925 – פלוגת "הכובש" הראשונה שהתארגנה בסניף "החלוץ" בוילנה עלתה לארץ ישראל והתיישבה בפתח תקוה, והציבה לעצמה מטרה כיבוש העבודה העברית.

 

1927 – הפלוגה התרחבה, עברה ל"מחנה קבע" בכפר סבא והצטרפה ל"קיבוץ המאוחד". בכפר סבא נפתחה על ידה המאפייה – מפעל ראשון בקיבוץ (נסגרה בשנת 1973).

 

1931 – נולדו הילדים הראשונים.

 

4 באוגוסט 1932 – הקמת רמת הכובש – ראשוני "הכובש" עלו לשטח בוואדי יפו ליד טירה שהוא יובל של נחל פולג.

 

1935 – חיבור לרשת החשמל.

 

1939-1936 – ימי המאורעות. הקיבוץ הנאבק בגבורה בסביבה ערבית עוינת הופך לסמל העמידה של ההתיישבות היהודית בשנות הדמים של "המרד הערבי". 16 מחברי הקיבוץ נפלו על הגנתו.

 

1937 – הוקם בית הספר ברמת הכובש.

 

1939 – קבוצת חלוצים אחרונה הגיעה מהכשרת "גרוכוב" שבפולין.

 

16 בנובמבר 1943 – "פרשת רמת הכובש" חיפוש נשק על-ידי הבריטים. חבר נהרג ורבים נפצעו. עשרות חברים נלקחו למחנה המאסר בלטרון.

 

29 בנובמבר 1947 – עם ההכרה של האומות המאוחדות במדינה היהודית החלו ערביי הסביבה לתקוף את הקיבוץ.

 

14 במאי 1948 -יום הכרזת המדינה הילדים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונו תחת הפגזה לרעננה ומשם לגבעת השלושה, לגליל ים ולשפיים.

 

7 במאי 1949 – הסתיימה המלחמה. הילדים שבו לביתם. 12 חברים ו-34 מגויסים שבאו לעזרה, נפלו על הגנת היישוב במלחמת העצמאות.

 

1949 – מחזור ראשון של בנים התקבל לחברות.

 

1953 – פילוג ב"קיבוץ המאוחד". חברי מפא"י וילדיהם עזבו את הקיבוץ והקימו את קיבוץ עינת.

 

1964 – יצא לאור הספר "ימי רמה" – פרקי רמת הכובש 1962-1925, בהוצאת מערכות. עורך: גרשון ריבלין.

 

25 במאי 1965 – מחבלי הפדאיון הניחו מטענים בשני בתי מגורים. נפצעו חמישה חברים ונגרם נזק לרכוש.

 

4 באפריל 1966 – במפעל הסנדלים נחנך קו ייצור של גומי, שיהפוך למפעל "דורם".

 

1967 – מלחמת ששת הימים. הפגזה כבדה מכיוון קלקיליה.

 

1970 – הוקם בית הספר התיכון הקיבוצי "עין השרון" בבית ברל.

 

1973 – נפתח בית הספר היסודי האזורי "יחדיו" ברמת הכובש.

 

1988 – מעבר ללינה משפחתית.

 

2006 – מודל ההתחדשות אושר באסיפה הכללית.

*****

הקמת רמת הכובש 

 

ראשית רמת הכובש בשנת 1925 בגליל וילנה של תנועת החלוץ, בה הוקם קיבוץ העליה הראשון של התנועה בשם "הכובש".

 

שם הקבוצה מבטא את רעיונות כיבוש העבודה העברית וכיבוש עצמי לעבודות כפיים.

 

פלוגה ראשונה של כ-20 עולים מקבוצה זו עלתה ארצה באוגוסט 1925 והגיעה לפתח תקווה (עמק השבע). לאחר עלייה זו המשיכו לעלות פלוגות נוספות, וכעבוד חודשים אחדים מפאת מחסור במקומות עבודה נשלחו חלק מהחברים להקים פלוגה נוספת של הקיבוץ בכפר סבא. עד תום השנה הראשונה לקיומו גדל קיבוץ "הכובש" והגיע לכ-140 נפש.

 

באוגוסט 1927 היה קיבוץ "הכובש" בין הקיבוצים שייסדו את תנועת הקיבוץ המאוחד, ובעקבות זאת אוחדו פלוגותיו לפלוגה אחת בכפר סבא. קשיי הסתגלות ומחיה גרמו לעזיבה רבה ולצמצום הפלוגה מחד, ומאידך כמעט ופסקה העלייה מגליל וילנה וסביבותיה, ובעקבות זאת הוחלט לצרף אליה את קיבוץ העלייה "שחריה" של "החלוץ".

 

בשנת 1932 כאשר הוברר סופית כי פלוגת קיבוץ "הכובש" בכפר סבא, לא תיכלל בתוכנית "התיישבות האלף"  – תכנית התיישבות של הסוכנות היהודית בלונדון ממרץ 1930 להקמת יישובים, בעיקר מושבים בשרון ומישור חוף יהודה, אזור הפרדסים המתפתח בארץ ישראל.

 

אז לחברי הפלוגה להתיישב על שטח של כ-500 דונם בסמוך לכפרים הערביים טירה ומיסכה והעיירה קלקיליה.

 

הקרקע נקנתה על ידי המוסדות המיישבים מערביי הסביבה, תוך השתתפות של חברי הפלוגה בכסף ובשמירה על השטח שנרכש. פעולה שבשפת הימים ההם נקראה: "כיבוש".

 

אנשי הפלוגה נענו לאתגר, מאחר שהובטח להם כי בהמשך יועמדו לרשותם שטחים נוספים שיאפשרו התבססות כלכלית במקום. (הבטחה שעד מלחמת העצמאות-1948 מולאה רק חלקית)

 

אחד המאבקים בשרון, בהם בלטו אז חברי פלוגת "הכובש" ובהמשך חברי רמת הכובש היה המאבק לכיבוש העבודה "עבודה עברית". הקיבוץ המשיך לגדול ולהתפתח בזכות קבוצות עולים נוספות בעיקר מהכשרת "גרוכוב" בפולין, וקבוצת עולים גדולה מגרמניה (הייקים).

מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט 

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936- 1939) (המרד הערבי הגדול) סבלה רמת הכובש רבות מהתקפות ירי והתנכלויות מצד כנופיות לאומניות מבין תושבי הכפרים הערבים השכנים, קלקיליה, טירה ומיסכה (מיסקי), וספגה אבדות רבות ובסך הכל איבדה 16 חברים ומתנדבים וספגה נזקים כבדים ברכוש.

 

בשלוש שנים אלו הותקפה רמת הכובש יותר מכל יישוב אחר בארץ, והייתה סמל לעמידה של ההתיישבות היהודית.

 

אחד האסונות הקשים אירע ב-4 באוגוסט 1938, אז נהרגו שבעה מחברי המשק ואדם נוסף כאשר מכוניתם עלתה על מוקש בדרכם חזרה הביתה מפרדסי האזור בהם עבדו, בסיום יום העבודה.

 

"פרשת רמת הכובש"
סתו תש"ד

קיבוץ רמת-הכובש, התפרסם בתולדות ה"הגנה", בעיקר בגלל חיפוש נשק ברוטאלי ביותר שנערך בו, ושעלה בקשיחותו על כל חיפוש שבוצע עד אז על-ידי הבריטים בישוב היהודי.

 

ב-16 בנובמבר 1943, בעת שהמלחמה באירופה הייתה בעיצומה, הקיפו את הקיבוץ הקטן כוחות צבא ומשטרה בריטיים גדולים ביותר: גדוד חיל-רגלים הודי, מאות אנשי משטרה, שריוניות ומספר מטוסי סיור שחגו מעל. מטרתם המוצהרת היתה: לעצור עריקים מצבא פולין החופשית, שיחידותיו בפיקוד הגנרל אנדרס חנו אז בארץ כחלק מן הצבא הבריטי. כמו-כן דרשו מפקדי הכוח מהקיבוץ להסגיר לידיהם, מייד, את כלי הנשק החבויים בסליקים ואת אנשי הפלמ"ח המתאמנים בקיבוץ.

 

הדרישה נענתה בסירוב מוחלט ובעקבותיו בא האות להסתערות. חיילים ושוטרים החלו להפוך את הקיבוץ על פניו. הם עקרו רצפות, הרסו קירות, חפרו באדמה, כדי למצוא את מבוקשם. את כל 150 הגברים בקיבוץ, ובהם אנשי פלוגה ד' של הפלמ"ח שלא הזדהו, ריכזו הבריטים, בכח, במכלאות מוקפות תיל. ההתנגשויות היו קשות ביותר: 14 חברים נפצעו, בהם אחד קשה. מספר פצועים, ובהם ש. ווליניץ ממייסדי הקיבוץ, שהיה פצוע קשה מאוד בראשו ממכות החיילים, הועברו לבית החולים הערבי בשכם, עוד בטרם הסתיימה הפעולה. בזיכרונותיהם, מדגישים חברי הקיבוץ את אומץ הלב של חברות הקיבוץ, שהסתערו שוב ושוב על הבריטים, תוך שימוש בכל הבא ליד, כולל סירי מים רותחים.

 

החיפושים הנרחבים, בהם השתמשו הבריטים במגלי-מוקשים, פאר הטכנולוגיה דאז, לא העלו דבר, לבד מרימון אימון עקר, שנמצא במאהל פלוגת הפלמ"ח. המפקד הבריטי דרש ממוכתר הקיבוץ לחתום על המימצאים. מזכיר הקיבוץ סרב לחתום בטענה שלא נכח בחיפוש ואיננו יודע כיצד הושתל שם הרימון. על הדרישה מאנשי הפלמ"ח להזדהות, ענו הכל: כולנו יהודים מארץ-ישראל. לפי אחת העדויות, שהו אז בקיבוץ כמה מן הצנחנים היהודים שהתאמנו למשימת הצניחה באירופה, בעורף הגרמני. ביניהם היתה גם חנה סנש.

 

החיפוש הברוטלי, שהסתיים בלא כלום, גרם הרס עצום בקיבוץ וזעם אדיר בישוב היהודי. הפרשה זכתה להד גם בחו"ל, למרות המלחמה שהשתוללה בעוז בחזית הרוסית. כל זה גבר, כאשר נפטר מפצעיו חבר הקיבוץ שמואל ווליניץ והותיר אחריו רעיה וילדה קטנה. הלווייתו הפכה למפגן של עוצמה וזעם יהודי נגד השלטון הבריטי. מנהיגי הישוב ומפקדי ה"הגנה" הביעו זעזוע ותחושת חרון עצומה. העתונים, שנאסר עליהם על-ידי הצנזורה הבריטית לפרסם את הפרשה, התעלמו מן האיסור. כאשר הוטל עליהם עונש, החליטו כל העתונים על שביתת מחאה. זו נמשכה 11 יום.

 

באותה שעה הוצפו המפקדות הבריטיות במכתבי מחאה ועלבון שכתבו חיילים ארץ-ישראלים ששרתו כבר מספר שנים בצבא הבריטי. רבים כתבו כי הם מתביישים ללבוש את המדים שכה השתוקקו להם.

 

מדיניות חיפושי הנשק הבריטית, שהגיעה ברמת הכובש לשיא ברוטלי, ראשיתה עם פרסום "הספר הלבן" בשנת 1939, שהגביל את העליה ואת ההתיישבות. הבריטים חששו שהיישוב יתנגד בכח למדיניות האנטי-ציונית. חיפושי הנשק נערכו במספר שלבים מסתיו 39' – ועד קיץ 42'. הם נמשכו מחורף 42' (עם התרחקות הסכנה הגרמנית מארץ-ישראל) ועד פרשת רמת-הכובש בחורף 43'.

 

עוצמת המחאה על פרשה זו הביאה להפסקה בחיפושי הנשק עד לחורף 1945. אז החל השלב השלישי והאחרון בהתמודדות. מדיניות החיפושים, שנועדה להגביל את כוחו המזוין של היישוב, פגעה קשה ביהודי ארץ-ישראל שעמדו לצד הבריטים בתקופת המרד הערבי בארץ – 1939-1936.

 

החיפוש ברמת-הכובש סימל את התסכול יותר מכל. 15 ממייסדי הקיבוץ נהרגו בתקופת המאורעות, כאשר הערבים פתחו במתקפה על הישוב ועל הבריטים. חלק מן החברים נפלו בפעילות משותפת עם הבריטים נגד הכנופיות הערביות.

 

חברים אחרים התגייסו לצבא הבריטי ולחמו בצפון אפריקה ובאירופה. העלבון היה צורב גם בגלל העיתוי: ניסיון לקחת נשק הגנה מעם שנשחט באירופה.

 

ראשי הישוב וה"הגנה" האשימו את הבריטים כי הם רוצים להפקיר את שארית העם היהודי, שהתבססה בארץ-ישראל, בידי פורעים ערביים.

 

המחאה הועילה. אט אט חזרו החיים בקיבוץ למסלול הרגיל,

 

מקור אתר ארגון ההגנה ולהרחבה ראו גם גד קרויזר, ‏פרשת רמת-הכובש: 'יום חרדות לכולנו' – היבטים חדשים לפרשה ישנה, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 162-131

******
מיסכה הכפר הערבי השכן והעוין 

מיסכה – היה כפר ערבי מוסלמי עד מלחמת העצמאות שנמצא כקילומטר אחד מערבית לקיבוץ רמת הכובש ו-5 קילומטרים צפונית מערבית לקלקיליה.

 

הכפר מזוהה, אם כי לא בוודאות, עם שבט מִיסְכּה שהגיע לאזור בתחילת התקופה הערבית, במאה השביעית לספירה. לפי הגאוגרף המוסלמי בן המאה ה-12, יאקות אל-חמאווי, מיסכה היה ידוע בפירותיו.

 

בתקופת המנדט הבריטי היו בכפר מסגד ובית ספר יסודי, ובשטחים החקלאיים גדלו בעיקר הדרים, בננות ודגנים, וגם מלפפונים, מלונים ועלים ירוקים .

 

במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בכפר 635 תושבים ו-123 בתים נושבים.

 

בתקופת מאורעות 1939-1936 פעלו תושבי הכפר כנגד היישובים היהודים בשכנותם כולל הטמנת מוקשים בדרכים. בחודש מאי 1936 נורו ארבע יריות מכיוון הכפר לכיוון רמת הכובש, נעקרו 400 עצים בפרדס, יריות נוספות נורו ואיומים הושמעו על תושבי רמת הכובש והתקפות מכיוון הכפר נמשכו גם בחודשים הבאים.

 

בשנת 1938 הקימה חברת רסק"ו עבור עולים מגרמניה את המושב שדה ורבורג על כ-3,000 דונם שנרכשו מהכפר מיסכה.  בשנת 1946 נרכשו חלק נוסף מאדמות הכפר עליהן נוסד המושב משמרת.

 

על פי סקר הכפרים שנערך ב-1945 מספר תושבי הכפר הערבים היה 880, ושטחו היה 4,924 דונם שכלל את שטח מושב משמרת שנרכש לאחר הסקר.

 

ב-15 באפריל 1948 הורו, כנראה, קציני ההגנה מחטיבת אלכסנדרוני לתושבים לעזוב את הכפר. חלק מהתושבים נמלטו – בעיקר ליישוב טירה הסמוך. ב-20 וב-21 באפריל לאחר שבמשך שבועות הטרידו תושבי מיסכה את קיבוץ רמת הכובש וצלפו עליו, נכבש הכפר על ידי יחידות של חטיבת אלכסנדרוני. הכפר פונה מתושביו, עליהם נאסרה חזרה אליו ושטחו נתפס.

 

בשנת 1952, במסגרת "ניקוי" המרחב מהכפרים הערבים הרסה הקרן הקיימת לישראל גם את בתי הכפר.

 

כיום מכוסה רוב שטחה של מיסכה בפרדסים, ומוקף בשיחי צבר. מבנה בית הספר של הכפר שימש את שומר הפרדסים של חברת "מהדרין", ואילו מסגד הכפר שימש כבית מסחר חקלאי. כל שנותר מהכפר הינו הסביל השוכן בצמוד לכביש הראשי, ומספר מקירות המסגד.

 

בשנת 2005 קיימו חלק מפליטי הכפר וצאצאיהם מתגוררים כיום בטירה הפגנה במבנה בית הספר והעלו בו הצגה של המחזאי סלמאן נאטור, וכן נטעו עצי זית ותאנה. לאחר ימים ספורים ריתך מינהל מקרקעי ישראל את דלתות המבנה והשתילים נעקרו. בהמשך התקיימו במקום עוד מספר ערבי תרבות, בהם ערב בהשתתפות הסופר סמי מיכאל וערב ציור ואמנות. שנה לאחר מכן, התקיימה במקום הצגת תיאטרון לילדים, "הדוד מתא", שעוסקת בסיפור הנכבה.

 

בשנת 2006 הרסו דחפורים את מבנה בית הספר. מאז מתקיימת מדי שנה פעילות משותפת לישראלים ולפליטי הכפר באתר שבו שכן בעבר.

 

ב-20 באפריל 2010 נערכה "צעדת השיבה השנתית" המאורגנת כל שנה על ידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, אל שרידי הכפר, בהשתתפות אלפי צועדים. במקום נערכה עצרת שכללה נאומים וקטעי אומנות הקשורים למיסכה ולזכות השיבה בכלל. מרבית המשתתפים היו מהמגזר הערבי, בהם חברי כנסת ואישי ציבור, ומיעוטם יהודים פעילי שמאל וחברי עמותת זוכרות.

 

******

אירועי מלחמת העצמאות 

                                                                                                                                                                           באדיבות ארכיון רמת הכובש 

מיד עם קבלת החלטת החלוקה באו"מ ב- 29 בנובמבר 1947 הפך קיבוץ רמת הכובש, ישוב ספר באותה עת יעד התקפות שכניו תושבי הכפרים הערביים טירה ומיסכּה כוחות "צבא ההצלה"

 

העובדים בשדות, התחבורה אל המשק מכיוון כפר סבא והקיבוץ עצמו, כולם הותקפו.

 

קרבות רבים התנהלו באזור במשך כל תקופת מלחמת הקוממיות, בהם לקחו חלק חברי המשק ויחידות מחטיבות אלכסנדרוני וגבעתי.

 

במאי 1948 מנה הקיבוץ 675 איש, בתוכם 238 חברים, 239 ילדים ו-15 הורים לחברים. הגיל הממוצע היה 39

 

עם פלישת צבאות ערב במאי 1948, החלו הרעשות ארטילריות כבדות על הקיבוץ שחדל להיות משק חקלאי והפך לעמדה קדומנית, מחופרת היטב מול הצבא העיראקי וכוחות אויב מקומיים.

 

מבנים רבים ורוב ענפי החקלאות של הקיבוץ נפגעו וחלקם נהרסו בתקופה זאת.

 

שלושים ושישה לוחמי אלכסנדרוני נפלו בקרבות רמת הכובש במהלך המלחמה ובהפגזות על המשק, בהם 12 חברי הקיבוץ

 

אזור הקרב – קרבות רמת הכובש מקור אתר חטיבת אלכסנדרוני 

באדיבות ארכיון רמת הכובש

הקרבות ברמת הכובש היו גם על רקע מבצע מדינה שערכה חטיבת אלכסנדרוני, ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה במסגרתו נכבשה כפר סבא הערבית ועל רקע ההתקפה על טירה.

 

לחטיבה נגרמו עשרות הרוגים, רובם בחסימות שהוצבו לצורך בידוד שדה הקרב העיקרי.

 

כמחצית מן הנופלים במבצע 'מדינה' היו בקרב טירה.

 

בבוקר ה-13 במאי 1948 יצא כוח חי"ם שהורכב ברובו מכיתות פל"ם (פטרול לוחם, כוח נייד במסגרת החי"ם) מבני המושבים באזור (כפר הס, עין ורד ועוד).

 

מטרת הכוח הייתה ביצוע ירי לכיוון טירה, ובכך לרתק ולמנוע מכוחות ערבים להתערב בקרב בכפר סבא הערבית. בטירה היו לוחמים מקומיים ולוחמים מטייבה וכן לוחמים מ'צבא ההצלה'. הכוח התוקף לא היה מודע לנוכחות האחרונים.

 

כאשר הגיע הכוח לפאתי טירה, צפו המפקדים על הכפר ונראה היה כאילו הוא נטוש. בשלב זה נתקבלה הפקודה לכבוש את טירה. כבר בתחילת ההתקפה נלכד הכוח בשטח פתוח, באש מכל העברים על ידי ערבים מטייבה הסמוכה, כך שניסיון כיבוש טירה נכשל.

 

רוב הלוחמים נהרגו תוך זמן קצר ורק בודדים הצליחו לסגת. הכוח התוקף ספג אבדות, כולל 24 הרוגים ונעדרים (ארבעה במספר).

 

למחרת תקפה את הכפר פלוגה מגדוד 31, מכיוון רמת הכובש. גם ניסיון זה נכשל, והפלוגה ספגה חמישה הרוגים (יש מי הטוען שמספר אבדותיה בקרב זה, לא היה זה המצויין). .

 

בראשית אפריל 1949, כמעט שנה לאחר ההתקפה על טירה, בעקבות הסכם רודוס עם ממלכת ירדן, עברו שטחים הכוללים גם את הכפר טירה לידי ישראל.

 

ב- 7 במאי 1949 נכנסו כוחות צה"ל לכפר טירה ומונה לו מושל הצבאי.

 

ילדי הקיבוץ שפונו ממנו ערב הכרזת העצמאות (14 במאי 1948) חזרו אליו שנה וחצי לאחר שפונו, רק לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב.

******

יישוב ספר
מול הגדה המערבית
(1949 – 1967)

עם שוך קרבות מלחמת העצמאות נותר הקיבוץ ישוב ספר והמשיך לסבול משכניו הערבים, בתוך תחומי קווי שביתת הנשק ומחוץ להם. לרוב היו אלה גנבות וחבלות חקלאיות.

 

המצב השתנה עם הקמתם של שני הקיבוצים אייל וניר אליהו (ב-1949 וב-1950 בהתאמה) מציאות שיצרה רצף התיישבות יהודית והקשה מאוד על הסתננויות ערבים מצדו המזרחי של "הקו הירוק".

ב- 25 במאי  1965, בוצע על ידי מסתנני  פת"ח מירדן פיגוע ברמת הכובש נפצעו קל 4 ישראלים. פעולה זו הייתה אחת מ- 24 פעולות שביצע הארגון משטח ירדן ועוד 3 פעולות מלבנון ו-3 פעולות מרצועת עזה. בסוף מאי 1965 יצא צה"ל לפעולת עונשין ראשונה כנגד הפת"ח בירדן

******
הפילוג בתנועה הקיבוצית
בראשית שנות ה-50'
שלא פסח על רמת הכובש
והטביע את חותמו בו

בראשית שנות ה-50 הקרע בקיבוץ המאוחד בין תומכי מפ"ם ובין תומכי מפא"י לא פסח גם על קיבוץ רמת הכובש ששגם הוא התפלג. בעקבות הפילוג עזבו את הקיבוץ כ-40% מחבריו תומכי מפא"י שחברו לחברי לעוזבים מגבעת השלושה וביחד הקימו ליד ראש העין את קיבוץ עינת. .

 

שתי סיבות גרמו לפילוג: מתח פוליטי בין הרוב בתנועה, שתמך במפ"ם בהנהגתו של יצחק טבנקין לבין המיעוט, שתמך במפא"י בהנהגת דוד בן גוריון. שורשי מתח פוליטי זה נבעו מהחלטת בן גוריון לפרק את הפלמ"ח עם תום מלחמת העצמאות בשנת 1949 ; ומתח אידיאולוגי בלתי נסבל בנוגע לשאלת ברית המועצות – בעוד שהרוב העריץ את "המולדת השנייה" ואת "שמש העמים" (סטאלין), המיעוט לא היה מוכן לקבל את ההערצה העיוורת. המיעוט פרש, ויחד עם "חבר הקבוצות", תנועה קיבוצית קטנה שהיתה קשורה למפא"י, הקים תנועה חדשה ששמה היה "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

 

באותה עת נמשכו והחריפו הוויכוחים בין חברי הרוב בקיבוץ המאוחד, שעזבו את מפא"י והצטרפו למפ"ם, לבין חברי המיעוט שנשארו נאמנים למפא"י. ההבדלים בין השקפות העולם באו לביטוי בעיקר על רקע היחס לברית המועצות: חברי הרוב ראו בברית המועצות את חלוצת המהפכה הסוציאליסטית ואטמו עיניהם מראות את שלילת חופש הפרט ודיכוי שכבות רחבות של האוכלוסייה. לעומת זאת ראו חברי המיעוט חברי מפא"י במשטר הדמוקרטי את הבסיס של המדינה, שאין לוותר עליו. המאבק הרעיוני בקיבוץ המאוחד הקצין במיוחד בקיבוצים שבין חבריהם היו נאמנים לשתי המפלגות. הוויכוח הלך והחריף, עד אשר גרם להחלטה על פילוג. המיעוט מקרב חברי מפא"י נטש את הקיבוץ המאוחד והקים עם חֶבר הקבוצות את איחוד הקבוצות והקיבוצים. בקיבוצים שבהם היו מיעוטים גדולים משני הצדדים הוסכם על חלוקת היישובים. בקיבוצים שבהם היו מיעוטים קטנים, הצטרפו חברי המיעוט אל אחד הקיבוצים שבו היה רוב להשקפתם.

 

כאמור, במהלך הפילוג פרשו מהקיבוץ משפחות וחברים שתמכו פוליטית במפלגת מפא"י, סך-הכול כ-100 איש אישה וילד, והקימו את קיבוץ עינת יחד עם תומכי מפא"י פורשי קיבוץ גבעת השלושה.

****

מראה הקיבוץ

******

מראות מהעבר

*****

קיבוץ משתרע
על שטח של 4,410 דונם
ההיבט הכלכלי
וענפי המשק 

רמת הכובש היה בין הקיבוצים הבודדים שלא הסתבך במשבר חובות הקיבוצים במהלך שנות השמונים.

 

הקיבוץ נחשב מבוסס, החל בתהליכי הפרטה בשנות ה-90 של המאה העשרים ועבר תהליך התחדשות משמעותי יותר בשנת 2006, מה שגרם לרבים מבניו ומשפחותיהם לשוב לקיבוץ.

 

הקיבוץ מתפרנס מענפי חקלאות שונים, ממפעל תעשייתי (דורם) ומעבודת חוץ של חברי הקיבוץ.

 

הרפת הינה מהענפים הוותיקים בקיבוץ. ראשיתה בשנות ה – 30 של המאה הקודמת עם 3 פרות וכיום נמצאים בה כ-300 חולבות. הצוות מונה עובדים ישראלים וזרים שמטפלים בפרות סביב השעון

 

פרדס ששטחו הכולל הוא כ 1,300 דונם מגדלים כ – 20 זנים שונים של פרי הדר. עיבוד הפרדס ושיווק הפרי מבוצע בשותפות מלאה עם הדרי גרנות. הצוות מתבסס על שני חברים מספר פועלים קבועים וקבוצת קטיף ותיקה.

 

עלעלים ענף חקלאי צעיר ומבטיח, החל את דרכו כיזמות עצמית ועצמאית של חבר אחד ואט אט התפתח וצבר נפח פעילות. הענף נחשב לחקלאות מתקדמת ומייצר עלים ירוקים, נבטים, אפונה ועוד, בחממות על שטח של כ- 12 דונם. בשנת 2013 אוחדה הפעילות לשותפות בין עלעלים לעוזי תשובה ממושב עולש שגידל מוצרים דומים ופעילות הייצור עברה למשק תשובה במושב עולש. עלעלים מוכר את תוצרתו לשוק המקומי ולייצוא, בעיקר לאירופה. בתחילת 2017 התחילה לעבודה חממה נוספת כקבלן משנה של עלעלים בערבה ובסוף 2017 נחתם הסכם שת"פ עם חקלאי שוויצרי אשר קיבל רישיון שימוש בטכנולוגיית הגידול בשווייץ והוא משווק בעיקר לשוויץ ולמדינות הסמוכות. בעלעלים עובדים 4 חברים ועוד כ 25 עובדים שכירים.

 

נגריה בניה: שידות, מיטות, ארונות, מטבחים ועוד. תיקונים: כסאות, שולחנות, רשתות, חלונות, דלתות ועוד. תליות מדפים, ווים ועוד.

 

דשא ענף חקלאי שפרח מאמצע שנות התשעים, בשנים האחרונות סבל מהפסדים רבים. החל מ 2017 אוחדה הפעילות עם ענף הגד"ש ולאחרונה הוחלט לצמצם את הפעילות עד כדי סגירה.

 

אבוקדו – מטעים מתפרשים על פני כאלף דונם חלקם בשותפות אבוקדו ג.ש.ר עם גרנות ושדה ורבורג. הזנים הגדלים במטעים הם: אטינגר, אס, פוארטה, נבל, ריד, ארדיט ופינקרטון. המטע מושקה במים שפירים הצוות מונה כ-4 עובדים קבועים ומתרחב בעונה עד ל-8 עובדים. הפרי משווק דרך בית אריזה של גרנות ונמכר בארץ ובחו"ל.

 

גידולי שדה – הענף מגדל באופן מסורתי תחמיצים ושחתות לרפת וכן גידולי ירקות שונים. השטח המטופל על ידי הענף הוא של כ-2500 דונם. הצוות מונה 2 עובדים קבועים ונעזר בקבלנים שונים לצורך חלק מהעיבודים והטיפולים בגידולים.

 

גן אירועים גן הפקאן בו ניתן לערוך אירועים מכל הסוגים: חתונות, בר/בת מצוה, בריתות , כנסים ואירועי חברות, בכל עונות השנה, בשילוב של מרחב פתוח ואולם סגור.

 

דורם מפעל למוצרי גומי בהזרקה. בבעלות בלעדית של רמת הכובש. פועל 24/7, הענף מוביל את כלכלת הקיבוץ. מעסיק כ-140 עובדים. כחציים חברים והשאר עובדים שכירים מהישובים הסמוכים במפעל כ – 40 מכונות הזרקה, והוא מורכב משש מחלקות: חומר גלם, ייצור, אחזקה, מעבדה, אריזה ומסיכות (חברת בת).

******
יזמיות פרטיות 

חלק מחברי רמת הכובש מתפרנס יזמיות פרטיות בתחומי : בריאות, קוסמטיקה ויופי, אומנות בניה, נגרות  ועוד.

 

*****
"פריחת החיים"
הארמון של מולי 

מולי שלופר, חבר הקיבוץ, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו שעבד 20 שנה בתדיראן, פנסיונר, אב ל 4 סבא ל 9 מספר: “הכל התחיל בשוק הפשפשים. נדלקתי על הענתיקות והיופי והתחלתי לאסוף. ההמשך – מציאות באירופה ועבודות יד בעץ, מדויקות ומושקעת, זה כבר 20 שנה.

 

לדבריו המשפט המנחה אותו הוא ""אף פעם אל תפסיק להתלהב, הגישה החיובית היא סם החיים, לטפח שאיפות גדולות אבל להנות גם מדברים קטנים"

 

מולי סיפר לנו שאנשים המגיעים אליו "כולם שואלים: מההה? מה זה? הכל אתה עשית? וואו, אז אתם גרים בארמון? שואלים אותנו גם, איך כילד בקיבוץ שאבתי השראה לעצב ארמון בסגנון אירופי? איך הכל תלוי על התקרה ולא נופל?"

 

מולי סיפר שנולד בקיבוץ רמת הכובש, כבנם של אגון, שעלה מגרמניה, ושל פסיה, שעלתה מפולין. אביו, שעסק בעיצוב ובדקורציה, נהרג במלחמת העצמאות, בעת ההגנה על הקיבוץ. הוא היה אז בן שנה וחצי ופונה מהקיבוץ עם אחיו ישראל ז"ל, ויתר הילדים הקטנים. אמו נפצעה במהלך התקפת טרור של ארגון פת"ח על הקיבוץ בשנת 1965.

 

עוד סיפר ש מגיל צעיר הוא נמשך לתחום האסתטיקה. כילד, הוא הביט במשך שעות בגלויות מארצות רחוקות ובמגזיני נשים מחו"ל, ולימד את עצמו לתפור, לרקום, לצייר, לבשל ולאפות.

 

הוא גם סירב ללבוש את הבגדים הזהים שלבשו ילדי הקיבוץ, שנתפרו מאותו גליל הבד, וביקש מאמו לקנות לו בגדים מחוץ לקיבוץ.

 

הוא שירת צבא כמש"ק קשר בחיל השריון במלחמות ששת הימים, יום כיפור ולבנון. בלילות, כשכולם סביבו נרדמו, נהג לגלף בסכין צבאי פסלים ודמויות מאדני רכבת שמצא.

 

עם סיום שירותו הצבאי, ביקש מולי לממש את חלומו וללמוד אדריכלות, אולם הקיבוץ סירב, והוא נשלח ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון על מנת שיועיל לקיבוץ.  בתום הלימודים, הוא עבד כממונה על ענף החשמל והתקשורת בקיבוץ, ומאוחר יותר כמהנדס בחברת תדיראן, עד צאתו לפנסיה בשנת 2015.

 

למרות זאת, בכל השנים הללו לא פסקה ונמוגה משיכתו ליופי ולאסתטיקה, ובשעות הפנאי שלו הוא שיפץ ועיצב רהיטים ואסף עתיקות בשוקי פשפשים בחיפה, ביפו ובמקומות שונים בעולם.

 

בטיוליו באירופה מולי למד גם אצל בעלי מלאכה באיטליה ובאנגליה, ורכש מיומנויות עיצוב ושיטות עבודה עתיקות, ובעזרתן כיום הוא מגלף בעץ כל מיני צורות, בעיקר פרחים צבעוניים וכרכובים שמעטרים את ביתו. בנוסף, הוא בנה כלי עבודה עתיקים המשמשים אותו לפיסול יצירותיו בעץ.

 

למעט שתי ספות, שנוצרו בשנות ה-40 ונקנו בשוק הפשפשים, כל הריהוט בארמון נבנה, שופץ ועוצב על ידו, כולל מיטת האפיריון בחדר השינה ושידות העץ הרבות, הכרכובים והתקרות המעוטרות.

 

מולי סיפר כי "רוב העצים ששימשו לעבודות העיצוב הגיעו מאיסוף שיירי עצים ב'צפרדעים' הנמצאים סמוך לנגריות בדרום תל אביב.

 

לדבריו צבע עצי לבנה, אורן בוק ועוד, והפיח בהם חיים חדשים. בנוסף רכש שתילים של שיח טֶקוֹמִית הכיף אותם שתל בגינת ביתו. הוא משתמש בענפי השיח אחרי שכל ענף מיובש לשנתיים.

 

לצידו פועלת אופירה אלון שסיפרה שאוהבת אותם דברים, אספנית מזנונים ישנים, וילונות מיוחדים, והיא גם ציירת ומשפצת תכשיטים עתיקים.

 

 

*****

הסלון והסטודיו
של בתיה סלומון

בתיה סלומון , חיה וגדלה על מוזיקה ואמנות ועשתה שינוי כשהחלה לעצב ולייצר תכשיטים.

 

היא נולדה למשפחה ציונית בעיר וילנה שבליטא נצר למשפחות סופרים שהפכו לנכס צאן ברזל: 'שלום עליכם' מצד אביה ו-'מנדלה מוכר ספרים' מצד אימה.

 

בגיל 5 עלתה יחד עם משפחתה ארצה וגדלה על ברכי התרבות האירופית : למדה פנסתר, בלט, ציור וצרפתית.

 

בגיל 18 עזבה את הבית ועברה לקיבוץ רמת הכובש, שם גם הכירה את קליבאוניברסיטה בחרה בתיה בלימודי מוסיקה, ספרות ופילוסופיה . הספרות מלווה אותה מינקות אך המוסיקה היא, המהות שלה.

 

בתיה הגשימה את מהותה כמוסיקאית ואף נסעה להונגריה במסגרת משלחת מטעם "המרכז למוסיקה" במשכנות שאננים ירושלים, על מנת ללמוד את שיטת קודאי – שיטה לחינוך מוזיקלי אשר פותחה על ידי המלחין ההונגרי זולטאן קודאי.

 

עם שובה לארץ, נבחרה לעמוד בראש עמותת קודאי בישראל ועמלה על יישום השיטה בארץ.

 

בתיה עבדה עם מיטב המוסיקאים בישראל, ועם אייזק שטרן ואף לימדה בסמינר לוינסקי ובאוניברסיטת בר אילן. בתיה לא עסקה בהוראה בלבד, היא גם שרה במקהלת האיחוד והופיעה עם טובי המנצחים והתזמורות, כמו גם, עם מקהלת האופרה הישראלית. והייתה פעילה מאד בעולם המוסיקה המקומי.

 

לצד המוסיקה, בתיה ראתה בחינוך ערך עליון והפכה את ביתה ומשפחתה למשפחה מאמצת עבור ילדים שהיו זקוקים לבית חם ותומך. בתיה הייתה שם בשבילם ודאגה להעשיר את חייהם בתרבות ובמוסיקה.

 

בגיל 53, בעקבות מחלה, החליטה בתיה שזה הזמן שלה לשנות את עיסוקיה.מכיוון שכל חייה נשמה אמנות היה זה אך טבעי שהיא תבחר בענף אומנותי, הצורפות.לאחר שלמדה את סודות המקצוע החלה בתיה לעצב ולייצר תכשיטים מדהימים מבלי להגביל עצמה לסגנון או לחומר מסוים. לדבריה: " אינני מגבילה את עצמי לקו מאפיין אחד, אלא זורמת עם הפנטזיה והטעם האישי שלי אל כל מה שנראה לי יפה, נשי, אלגנטי, רומנטי וקסום".

 

לשיטתה כל יום שאינך עוסק בדברים שהם התשוקה שלך – הוא יום מבוזבז. יש לחיות את החיים במלואם.

 

הסטודיו שלה מכיל תכשיטים בכל הסגנונות והחומרים החל מתכשיטיי קריסטלים כסף וגולדפילד וכלה בתכשיטיי זהב, אבני חן ויהלומים. סוגי התכשיטים : טבעות, עגילים, שרשראות, צמידים וצמידיי רגליים.

 

לדבריה זהו מקום של צבע ואור, של יצירה ,שמחה והגשמת חלומות.

****

סוף דבר,

הביקור/סיור/צילום
ברמת הכובש היה
מעניין ומרתק.

****

שמחנו שנפתח לנו צוהר
להכיר את הקיבוץ
את אנשיו ואת תולדותיו

*****

שמחנו לפגוש קומץ קטן ביותר
מחברי הקיבוץ
****

דברים רבים הרשימו אותנו:

תודעת שימור אתרי מורשת,

תיעוד העבר,

הנוי המטופח והמרשים של הקיבוץ,

האיתנות הכלכלית והיוזמה הכלכלית של חברים

שני המצגים שראינו אודות העבר
העשויים בפשטות ובטיב טעם.

*****

במשך הסיור ואחריו
אי אפשר להתעלם
מהעובדה שטראומה של עשורים הראשונים
נוכחת וחזק בהוויית הקיבוץ
לא ניתן ואי אפשר להתעלם מעשרות ההרוגים
ואובדן חברים ולוחמים נוספים
במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (16 חברים),
פרשת חיפוש הנשק תש"ד (חבר אחד)
קרבות מלחמת העצמאות (12 חברים ו-34 לוחמים)

****

בסיום הסיור הבנתי גם
שלמרות המצב המשופר של רמת הכובש,
מיקומו במרכז
ונגישותו לצירים החשובים של הארץ (כביש 6),
הוא עדין נחשב יישוב ספר,
המוקף גדרות ושערים

*****

תודה מקרב לב למארחים בני נור וקלי סלומון
שתכננו את הביקור,
תיאמו את המפגשים,
הובילו אותו בדרכי היישוב
והסבירו וספרו לנו עליו ועל תולדותיו

תודה לכל אלה שפגשנו
ירדנה וירוב, רות אור, הדס זמיר,
גיל אברמיצקי
מולי שלופר, אופירה אלון,
בתיה סלומון וחיה זינגרמן,
כל אחת ואחד סיפרו לנו בנועם
על פעילותם

תודה לחבריי מוטי, אבס, ענת ויגאל
שהצטרפו לביקור
ויחד יצרו את החבורה המתעניינת והסקרנית.