עניינו של תיעוד זה הוא סיור ברכב לאורך הגזרה המרכזית בגבול הלבנון.

סיור זה התקיים ביום רביעי 24 בפברואר 2021 והוביל אותו נועם בן צבי.

נעם בן צבי (אלון הגליל) הוא מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות, בעל ניסיון של שנים רבות בהדרכה וארגון סיורים. הקים את חברת דרך הגבול ומתמחה בארגון והדרכת סיורים על הקווים – גבולות מדינת ישראל (לבנון, סוריה, רמת הגולן, עזה והגדה המערבית). סיורי גבול עוסקים בגיאופוליטיקה, מורשת קרב, היסטוריה והיבטים מדיניים וביטחוניים.
כיום כיום קצין בצה"ל במילואים בדרגת אלוף-משנה המשרת במטה גיס לבנון. פיקד בעבר בין היתר על יחידת מגלן ועל החטיבה המערבית של יחידת הקישור ללבנון במשך כמעט ארבע שנים, עד להשלמת הנסיגה ב-24 במאי 2000.

בסיור השתתפו חבריי שהתקבצו ממקומות שונים ברחבי הארץ והם הדסי זכריה (יבנה), גיל מועלם (גבעת יואב), יצחק (פיפ) רותם (סאסע), מוטי ארמלין (גילון), אבגד מאירי (הוד השרון), ניר עמית (שער העמקים) ואני (מבשרת ציון).

התחלת הסיור הייתה באזור התעשייה של שלומי ולכך הוקדש תיעוד נפרד שרידי אל באסה, הכפר שהיה בגליל העליון המערבי

במשך כמעט שבע שעות סיירנו לאורך הגבול מצומת המעלה לאדמית במערב ועד צומת סאסע במזרח.

במהלך הסיור עצרנו במספר מקומות לצורכי תצפית ולהסבר כפי שיפורט להלן.

בנוסף לתצפיות, נועם בן צבי דיבר בהרחבה על נושאים רבים והם אלה הבאים:
* הגיאוגרפיה של הגליל העליון ההררי המערבי
* קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
* הקמת גדר הצפון בשלהי שנות ה-30 וסלילת כביש הצפון
* הקמת "מצודות טיגרט" בגבול לבנון בפרט וארץישראל בכלל
* "מבצע חירם" במלחמת העצמאות לכיבוש הגליל העליון ההררי
* קביעת הסכם שביתת הנשק בין לבנון ובין ישראל במרס 1949
* אירועי ביטחון שוטף בגבול הלבנון בראשית שנות ה-70'
* היערכות צה"ל לאורך גבול הלבנון ובמיוחד לאחר מלחמת לבנון הראשונה
* רצועת הביטחון והיערכות, פעילות והפעלת צבא דרום לבנון (צד"ל)
* היציאה מלבנון בשנת 2000, יותר נכון הבריחה ממנה
* היערכות ותשתיות שנבנו לקראת היציאה מלבנון
* פעילות ביטחון שוטף כיום בגבול למול חיזבאללה
* מבצע "מגן צפוני" (סוף 2018 – ראשית 2019) לגילוי וחסימת מנהרות שחפר חיזבאללה

בגלל עומס הנושאים, נמענו מלהיכנס לישובים הסמוכים לגבול. כמו כן כמעט ולא דברנו על התיישבות החקלאית לאורך הגבול והקמת היישובים סמוך אליהם עברנו. בהמשך, הכוונה להקדיש ליישובים הסמוכים לגבול ולנושא התיישבות סיור נפרד.

חלקו האחרון של הסיור היה ביקור בקיבוץ סאסע שם אירחו אסתר ופיפ רותם. זאת לא הפעם הראשונה שאנו מתארחים בקיבוץ סאסא. פירוט תיעוד ביקור קודם, במאי 2020 ראו קיבוץ סאסא שבגליל העליון המרכזי

כשעתיים לאחר השקיעה,  בשעה 19:30, יצאנו מבסוטים בדרכנו, איש איש לביתו.

******

בתיעוד להלן מובאים מפות המסלול, נקודות ההסבר והתצפית. התיעוד מלווה במפות, תצלומי אוויר, תצלומים ומידע על קצה המזלג.

*******

מרחב המסלול במנהרת הזמן 

גזרת הסיור על רקע מפה משנות ה-40' טרם הקמת מדינה ישראל

קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה.
בתום מלחמת העולם הראשונה, ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית.
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס – פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל.  אז עדין נשאר הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי.
במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת וועדת סימון למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב-פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור.
ב 7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטחים רבים בגליל  כאמור, גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות

גזרה המפה על רקע מפה מראשית שנות ה-50' זמן קצר לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין לבנון

גזרת הטיול על רקע מפה של רצועת הביטחון 1985 – 2000

גזרת הטיול על רקע מפה של תמונת המצב הנוכחית, לאחר יציאה צה"ל מלבנון במרכז כביש הצפון (מסומן ירוק)

כביש 899, הידוע ככביש הצפון, הוא כביש רוחב בצפון מדינת ישראל, העובר ברובו לאורך גבול הצפון, קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ולבנון. תוואי הכביש כיום מקביל ברובו לתוואי הכביש ההיסטורי שנסלל בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל , אך הוא סוטה ממנו במספר קטעים. לאורך השנים ובמיוחד לאחר יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000 עבר הכביש שיפוצים ושיפורים רבים. קטעים חדשים נסללו בעורף של יישובי הצפון, ובכך הורחק הכביש מקו הגבול, ומאפשרת כניסה אל היישובים מכיוון פנים הארץ. במספר מקומות בכביש מפנים שלטים ל"כביש הצפון הישן", לקטעים של קילומטרים ספורים בתוואי הכביש ההיסטורי, העוברים במסלול צפוני מעט מזה של הכביש הראשי הסלול כיום, ושבים ומתחברים אליו.
מספרו של "כביש הצפון" ברשת הארצית הוא כביש 899, והוא מתחיל במערב בצומת בצת שבגליל המערבי, בסמוך לחוף הים בין ראש הנקרה לאכזיב, מקום בו הוא נפגש עם כביש 4. כביש הצפון מטפס דרך בקעת שפע, חוצה את נחל בצת ליד יערה, וחולף מדרום ליישובים אבן מנחם ונטועה. הוא נפגש עם כביש 89 בצומת חירם ליד סאסא, ולאחר מכן עובר בתוואי של נחל דישון. לאחר מלכיה יורד הכביש לבקעת קדש ונפרד מקו הגבול הבינלאומי עם לבנון. לאחר מצודת כ"ח יורד הכביש בתלילות אל עמק החולה ומסתיים בצומת כ"ח, מקום בו הוא נפגש עם כביש 90.

******

כביש הצפון ההיסטורי

הכביש נסלל בשנת 1937 במסגרת הניסיונות של ממשלת ארץ ישראל המנדטורי לשפר את ביטחון הפנים ובמיוחד לדכא את המרד הערבי הגדול. תוואי הכביש החל ליד הכפר באסה, כיום המושב בצת והעיירה שלומי, והסתיים בנקודה הסמוכה למצודת כח, תוך שהוא עובר בסמוך ליישובים הערבים הגדולים בסביבה. הכביש נסלל במרחק של מספר קילומטרים מן הגבול. לאחר סלילת הכביש, נפרסה לאורך תוואי הכביש גדר שכונתה "גדר הצפון" (שהעבודה עליה הסתיימה ביולי 1938), גדר שהמשיכה לאחר מכן דרומה, מאזור מצודת כח אל הכנרת. לאורך הכביש נבנו חמש מצודות טגארט, מדגם הראשון המוקטן והן באסה (יערה), תרביחא (שומרה), סאסא (מתת), צאלחה (אביבים) ונבי יושע (מצודת כח).  בנוסף הוצבו שישה עשר מצדיות (פילבוקסים) בצידי הכביש בין המצודות. להגברת ביטחון נבנו עוד שלוש מצודות טיגראט מאותו דגם על כביש עכו – צפת מג'ד אל כרום, ראמה ופארדיה (שפר). גדר הצפון פורקה בשנת 1942, אך המצודות והפילבוקסים נותרו לאורך הכביש.
במבצע חירם מלחמת העצמאות, נובמבר 1948,  שימש כביש כציר מרכזי בה נעו הכוחות. באוקטובר 1949 הוכללו חלקים נכבדים של הכביש באזור ביטחון שהתנועה בו נאסרה ללא היתר בשנות ה-50 היה הכביש במצב ירוד ובשנת 1960 הוחל בתיקונו באזור מושב גורן. בינואר 1964 נפתח הכביש מחדש לתנועה לאחר ששופץ באופן שאפשר לשוב ולהשתמש בו. בשנת 1972 שופץ הכביש בין סאסא ומרגליות.

מרחב הסיור, התוואי המנדטורי בראשית ימיה של המדינה – חלק 1

מרחב הסיור, התוואי המנדטורי בראשית ימיה של המדינה – חלק 2

******

המסלול,
מרביתו על כביש 8993
הצמוד לכביש המערכת
וכולל קטע קצר של כביש הצפון המקורי

****

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

****

פארק אדמית

***

פארק אדמית נמצא ברמת אדמית שממנה נשקפים הנופים ההרריים של הגליל המערבי ומפרץ חיפה. האזור מאופיין בנוף פראי של מצוקי נחל בצת ונחת נמר. קק"ל הכשירהבמקום חניונים ובהם שולחנות פיקניק, מי שתייה ושירותים.  בפארק ניטעו עצי בוסתן ועצי יער, סומנו מסלולי טיול ונקבעו נקודות תצפית – כל מה שצריך לבילוי נעים בחיק הטבע.

****

****

אני מגיע

קשובים להסבר של נועם

רמת אדמית מתנשאת כ-400 מטר מעל פני הים. החלק המזרחי של הרמה, שבו נמצא פארק אדמית, הוא רמה נרחבת. ככל שפונים מערבה, מצטמצם השטח הרמתי ומסתיים ברכס הסולם הצר, היורד לים. בין רמת אדמית ורכס הסולם מפריד ערוצו של נחל נמר.
המדרון הדרומי של הרמה תלול מאוד וזקוף, תוצאה של שבר גיאולוגי חריף שהרים את הרמה מצד זה, תוך כדי יצירת מדרונות הניצבים כקיר מעל נחל בצת. לעומת זאת, כלפי צפון, רמת אדמית משתפלת במתינות.
הסלע הבונה את רמת אדמית הוא בעיקרו דולומיט – סלע קשה וסדוק. המשקעים הרבים היורדים באזור, כ-750 מ"מ בשנה בממוצע, ממסים את הסלעים ויוצרים בהם מערות רבות ואזורים טרשיים. בחלק מהמערות, כגון מערת נמר, ישנם נטיפים וזקיפים.
האזור המבותר והפראי משמש מקלט לצמחייה טבעית ולחיות בר. בשנת 1965 נראה כאן הנמר האחרון שחי בגליל. הנמר טרף תחילה את כלבו של רועה העדר ואחר כך תקף את הרועה, שהתגבר על הנמר והרגו בפגיון שהיה בידו.

מעל מערת קשת תצפית למישור חוף הגליל

להרחבה על פארק אידמית באתר קרן קיימת לישראל 

******

קיבוץ אדמית

****

אֲדָמִית הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, השייך למועצה האזורית מטה אשר.
הקיבוץ נוסד באוגוסט 1958 על ידי בוגרי תנועת השומר הצעיר ילידי הארץ ועולים מצרפת והוא נקרא על שמה של חורבה סמוכה בשם אִידְמִית. הקיבוץ הוקם כיישוב ספר בסמוך לגבול לבנון מול הכפר הבדואי ערב אל עראמשה. בשנת 1969 ננטש הקיבוץ והמקום הוחזק על ידי בני קיבוצים מהקיבוץ הארצי בשנת שירות.
בשנת 1971 יושב הקיבוץ מחדש על ידי עולים חדשים מאנגליה, ארצות הברית וקנדה, לאחר שעברו שנת הכשרה במשמר העמק. באותה העת התפרנסו חברי הקיבוץ בעיקר מענפי החקלאות אשר היה מבוסס על גידולי שדה, מטעי עצים נשירים, פרדסים, גידולי אבוקדו, גידולי טבק, חומוס, לול, בננות וענבים. בהמשך התרחב הקיבוץ, עם קליטתם של גרעינים נוספים.
במהלך שנות השמונים הורע מצבו הכלכלי של הקיבוץ כתוצאה מהצטברות חובות כספיים, והוחל בהליך של הסדר חובות מול הבנקים שהסתיים בשנת 2011. כיום מצבו הכלכלי של המשק חסון. בשנת 2003 יזם הקיבוץ את הקמתה של שכונת ההרחבה, שכוללת 187 מגרשים לבניה עצמית, והיא כיום בתהליך מואץ של אכלוס. כלכלת הקיבוץ מבוססת היום על לולי פיטום, מטעי נשירים, מטע אבוקדו וגידולי שדה. במקום גם המפעל "מתאד", לעיבוד שבבי. הקיבוץ עבר תהליך של הפרטה ופתח את שעריו לקליטה. בקיבוץ בריכת שחייה. בעבר פעלה בקיבוץ מרפאה של שירותי בריאות כללית.
החל משנת 2016 פועלת בקיבוץ שלוחה של המכינה הקדם-צבאית רבין.
מקור והפניות

*****

סביב ערמשה, תצפית גורדח ובתוך ערמשה

****

ערב אל עראמשה הוא כפר שאוכלוסייתו בדואית השייך למועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם כישוב קבע לשבטים הבדואים שהתגוררו באזור. הכפר יושב היום על שלוש גבעות, עראמשה, נואקיר וג'ורדיח. עראמשה היא השכונה המרכזית והמיושבת ביותר בכפר. בערך 99% מהתושבים גרים בשטחה, והיתר גרים בשכונות ג'ורדיח ונואקיר שנמצאות ממש בסמיכות לגדר הגבול של ישראל עם לבנון. בעבר הלא כל כך רחוק רוב תושבי עראמשה התגוררו בסמיכות לגבול, אבל מסיבות ביטחוניות החליטה מדינת ישראל להרחיק אותם מהגדר ועודדה אותם באמצעות הבטחות לשיפור תשתיות ופיתוח, לעבור לעראמשה. למרות זאת, כמה משפחות החליטו לא להתפנות ולהישאר בבתיהן. הבתים האחרים נהרסו במהירות כדי שהתושבים שהסכימו להתפנות לא יתחרטו ויבקשו לשוב לביתם. ההבטחות של המדינה לפתח את התשתיות אכן מומשו, ותודות לכך שכונת עראמשה היא כיום הלב הפועם של הכפר כולו ובהתאם לכך היא מכילה את רוב השירותים החשובים: בית ספר, מרפאה, תשתיות בסיסיות כמו כביש נורמלי וכמה תחנות אוטובוס.
ב- 5 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופגז היישוב במטח טילי קטיושה וכתוצאה מכך נהרגו בו 3 נשים בנות אותה משפחה.
מקור והרחבות ראו ביקור בכפר שחציו האחד נמצא בישראל וחציו השני בלבנון.

****

הקצה הדרומי של ערמשה

ח' ג'ורדח

****

תצפית על דרום לבנון

למול הכפר א-דהירה מעיר שבלבנון

***

גדר הגבול

המשך ההסבר, צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

למול מערב ערמשה

שולי ערמשה

*****

ערמשה

למול גדר הגבול

***

****

למול הכפר הלבנוני א-דהירה

***

***

הלאה מזרחה לאחר היציאה מערמשה על כביש 8993

******

בתוך מושב זרעית

****

****

זרעית (כפר רוזנואלד) , מושב בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף ובו מתגוררים כיום כ-300 תושבים. בניית המושב החלה ב-30 בינואר 1966, והוא נחנך בשנת 1967 על ידי בני מושבים בגליל, במסגרת מבצע סו"ס (מבצע "סוף סוף"), שנועד לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל.כעבור שנתיים שונה שמו מ"זרעית" לכפר רוזנוולד, על שמו של נדבן יהודי-אמריקאי, ויליאם רוזנוולד. השם הלועזי עורר התנגדות עזה של התושבים, ולכן שונה השם חזרה לזרעית.
ישנן מספר אפשרויות לפירוש השם: עברות של "מזרעה" – היישוב השכן; על שם הציפור 'זרעית' בעלת הגוף השחור והמקור הצהוב שאת שירתה ניתן לשמוע ברחבי המושב; פעולת הזריעה, בעת הקמת היישובים שתולה, נטועה וזרעית הם נקראו כולם על שם הפעולות החקלאיות הבסיסיות: נטועה נוטעים, שתולה שותלים וזרעית זורעים. יהודה זיו, מי שהיה יושב ראש ועדת השמות הממשלתית הציע כפשרה לקבוע כי זרעית פירושו זכר רוזנוולד עמנו ישאר תמיד. אין אחדות דעים על פירוש השם עד היום. כיום נקרא המושב 'מושב זרעית', למעט פורומים רשמיים הקוראים לו בשמו המקורי, כפר רוזנוולד.
מקור אתר המועצה האזורית מעלה יוסף

****

****

****

****

למול מושב נטועה

ומול "פרח בשממה" – פתח אחת משש
מנהרות שחצב חיזבאללה
שנחשפה ונאטמה במבצע "מגן צפוני"

מבצע מגן צפוני היה מבצע צבאי-הנדסי בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין לחשיפה ונטרול מנהרות טרור חודרות גדר, שחפר חזבאללה מלבנון לתוך שטח ישראל, בגבול ישראל-לבנון. המבצע נערך בין 4 בדצמבר 2018 (כ"ו בכסלו ה'תשע"ט) ל-13 בינואר 2019, ובמהלכו אותרו שש מנהרות התקפיות שחודרות לשטח ישראל.

****

****

מקבלים הסבר על המנהרה

תצוגה של הביצוע בתוך המתחם, צילם ניר עמית יום קודם, 23 בפברואר 2021

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

להרחבה ראו באתר צה"ל "סיור חסר תקדים במנהרת הדגל של חיזבאללה"

******

אתר הזיכרון ב"עיקול החטופים"

בבוקר 12 ביולי 2006 בשעה 09:05, פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון בירי מרגמות וקטיושות כפעולת הסחה. באותו זמן באזור זרעית סמוך למוצב ליבנה (שלא היה מאויש), בקו דיווח 105, במקום שבו כביש זרעית-שתולה נושק לגדר המערכת, חוליית חזבאללה שעברה בסולם את גדר המערכת ולא התגלתה תקפה בטילי נ"ט שני כלי רכב צבאיים מסוג האמר שנקראו לסיור על קו הגבול. מהרכב הראשון בו נסעו רגב וגולדווסר הצליחו שני חיילים להיחלץ כשאחד מהם פצוע קשה. אנשי החזבאללה לא גילו אותם. הרכב השני ספג פגיעת נ"ט ישירה ובו נהרגו שלושה לוחמים – אייל בנין, שני תורג'מן, וואסים סלאח נזאל. מיד לאחר מכן פרצה חוליית חזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה שני חיילי מילואים מחטיבה 5 של צה"ל, רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב, שכנראה נהרגו כבר בפיגוע או נפצעו קשה. החוליה נסוגה עם החיילים לשטח לבנון, שם עמד רכב סמוך לגדר שהעביר אותן במהירות למקום מסתור בכפר עייתא א-שעב. חוליה נוספת חמושה ברובים ובמקלעים גיבתה את החוטפים. העיתון הלבנוני "אל-אחבאר" תיאר את ההכנות הרבות ופירוט של החטיפה.
המקום היה בוואדי נמוך ולא נראה על ידי עמדות צה"ל ולכן לקח שלושת רבעי שעה לגלות את דבר החטיפה ולהכריז על נוהל חניבעל^] טנק צה"לי מגדוד 82 ונגמחון נשלחו לאחר כשעה ללבנון בעקבות החטופים במטרה לאתרם, הטנק עלה על מטען גחון שנאמד בחצי טון של חומר נפץ וארבעת אנשי צוותו נהרגו. בהמשך נהרג חייל נוסף מגדוד 50 מירי מרגמה.תקיפת חזבאללה וחטיפתם של רגב וגולדווסר הייתה האירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה כחודש לאחר מכן, (34 ימים) ב-14 באוגוסט 2006.

****

****

****

תצלום ממעל על עיקול החטופים

העיקול הארור ומעליו שולי הכפר הלבנוני עיתא א-שעב

***

*****

קירות מדברים
מול מושב שתולה,
ציורי גרפיטי על חומת הגבול 

****

****

****

*****

****

***

****

מזכרת קטנה

מזכרת שלי

****

*****

עיקול גשר בן
ואתר זיכרון
במקום בו נהרגו לוחמי
סיירת אגוז סגן דרור ברגמן ורב"ט אלי מיטלמן,
ולוחמי מג"ב סעדי סלאח ואליהו חסן

קטע כביש הצפון המקורי בירידה לעבר גשר בן

***

***

גשר בן נמצא על התוואי של כביש הצפון ההיסטורי במקום בו מתחיל להתחתר נחל שרך. במקור נבנה במקום גשר ביילי את הגשר המקורי החליפו צינורות בטון וגדרות תייל,

מקום גשר בן על כביש הצפון בראשית שנות ה-40'

בנימין "בן" דונקלמן ( ‏26 ביוני 1913 – 11 ביוני 1997) היה מהבולטים במתנדבי מח"ל שהגיעו להילחם במלחמת העצמאות ומפקדה השני של חטיבה 7.

בן דוקלמן במבצע חירם, אוקטובר 1948

בנימין דונקלמן נולד בטורונטו, קנדה, למשפחה יהודית אמידה. אביו דוד ייסד רשת של חנויות קמעונאיות לבגדי גברים ושימש כנשיא הארגון הציוני בטורונטו ואמו רוז הייתה נשיאת הדסה. משחר נעוריו קיבל חינוך ציוני. בשנת 1931, בגיל 18, נסע לארץ ישראל ועבד במשך שנה בפרדסי השרון כפועל ושומר. הוא חשב להשתקע בארץ, אך בלחץ הוריו נאלץ לחזור לקנדה ולעזור בעסק המשפחתי.
בשנת 1940, בגיל 27, התגייס לצבא הקנדי (שלחם לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה) ועבר קורס קציני חי"ר. השתתף בנחיתה בנורמנדי כמפקד פלוגה בדרגת מייג'ור, ועבר קרבות בלתי פוסקים בצרפת ובהולנד עד תום מלחמת העולם השנייה. להצעה להמשיך בשירות צבאי כמפקד הגדוד הראשון של רובאי המלך, סירב משום שלא רצה להפוך לאיש צבא מקצועי, אך גם בגלל יחסה של הממשלה הבריטית ליהודים.
הוא חזר לקנדה, ועם פרוץ מלחמת העצמאות נפגש עם קולונל דוד מרכוס ושלמה שמיר ששכנעו אותו לבוא ארצה כמתנדב. קודם צאתו עסק בארגון גיוס מתנדבים במסגרת מח"ל באזור טורונטו.
בחודש מרץ 1948 הגיע דונקלמן ארצה בדרכון בריטי מזויף, שבא להתגבר על הגבלת כניסתם של יהודים לארץ ישראל על ידי ממשלת המנדט. הוא נפגש עם דוד בן-גוריון והציע לו להקים יחידת מתנדבים קנדיים במסגרת צה"ל. בן-גוריון השיב בנימוס כי ישקול את ההצעה ושלח אותו ליגאל ידין שסיפח אותו לחטיבת הראל. על אף שנתקל בתחילה בחשדנות מצד הפלמ"חניקים, התערה דונקלמן במהירות בחטיבה. יצחק רבין מינה אותו לקצין מטה לתכנון. הוא השתתף במבצע הראל ומבצע יבוסי ובהתווית דרך בורמה. ב-5 ביולי 1948, לאחר שעסק זמן מה בפיתוח מרגמה כבדה עבור צה"ל, נתמנה על ידי בן-גוריון למפקד חטיבה 7. חטיבה זו הוקמה על ידי שלמה שמיר תוך כדי המלחמה והוטלה מיד לקרבות קשים בחזית לטרון שבהם נגרמו לה אבדות כבדות. דונקלמן ארגן מחדש את החטיבה והכשיר אותה לקרב. במבצע דקל היה לחטיבה חלק מכריע בכיבוש נצרת ובהצלחת המבצע. במבצע חירם נטלה החטיבה חלק חשוב בכיבוש הגליל העליון.
דונקלמן היה אחד החותמים על מסמך הכניעה של נצרת, בשם בנימין בן דוד, והוא מנע את גירוש תושביה, כאשר סירב לבצע את הפקודה לגרש את תושבי העיר, בנימוק שבמסמך הכניעה הוא הבטיח לתושבים שלא יאונה להם כל רע. לאחר שהפקודה הועברה אליו פעם נוספת, הוא דרש לקבל אותה בכתב. מכיוון שפקודות מסוג זה לא ניתנו בכתב, הגירוש לא בוצע. דונקלמן התייחס לפרשה בכתב היד של ספרו "נאמנות כפולה", אך בסופו של דבר שוכנע להשמיט את הקטע מהספר. הקטע שלא נכלל בספר הגיע לידיו של אורי אבנרי ופורסם בעיתון "העולם הזה".
עם סיום הקרבות הציע לו בן-גוריון להתמנות לקצין שריון ראשי. דונקלמן סירב כי רצה לחזור לחיים אזרחיים. בעת שירותו בחטיבה הכיר את יעל ליפשיץ שהייתה מזכירתו הצבאית של מרדכי מקלף. בחתונתם שנערכה בנובמבר 1948 השתתפה כל צמרת צה"ל. דונקלמן החליט להשתקע בארץ ולעסוק בתחומי התעשייה והשיכון אך קשיי הביורוקרטיה הישראלית הביאו אותו להחלטה לחזור לעסקי משפחתו בקנדה עם אשתו הישראלית. בראשית 1967 הגיש בקשה לרכוש את בנק אלרן ואף זכה במכרז, אולם לבסוף החליט שלא לרכוש את הבנק.
דונקלמן שמר על קשר עם ידידיו בארץ. בשנת 1973, במלאת 25 שנה לחטיבה 7, הוזמן כאורח כבוד ונשא בגאווה את נס החטיבה.
בשנת 1976 פרסם את ספר זכרונותיו בשם "נאמנות כפולה" (Dual Allegiance). שם הספר מביע את נאמנותו לקנדה כאזרח קנדי, אבל גם את נאמנותו לעמו היהודי.
בן דונקלמן נפטר בקנדה והותיר אחריו את רעייתו יעל, ארבע בנות ושני בנים
מקור המידע והתצלום 

****

אתר הנצחה

סיירת אגוז הוקמה לראשונה בשנת 1956, כסיירת הפיקודית של פיקוד הצפון בהוראת אלוף פיקוד הצפון, יצחק רבין, אחרי שישראל פלשה לסיני במהלך מבצע "קדש". מטרת היחידה, שהוקמה על ידי מפקדה הראשון אריה גרדי, הייתה לפעול בעורף האויב הסורי במקרה שהסורים יחלצו לעזרת בעלי בריתם, המצרים בעקבות מבצע קדש. היחידה הורכבה מחיילים דרוזים בלבד שמטרתם הייתה לעבור את הגבול בין סוריה לישראל ולהתקדם לכיוון הר הדרוזים. באותה תקופה הדרוזים בסוריה היו מסוכסכים עם השלטון הסורי, ותפקיד היחידה היה להמריד את הדרוזים כנגד השלטון כדי לרתק את הסורים לענייני פנים. בסופו של דבר הסורים החליטו שלא להצטרף ללחימה, ורבין הציע לגרדי להמשיך לפקד על היחידה, שנקראה בשם סיירת "אגוז" ולשלבה בפעילויות הביטחון השוטף בפיקוד הצפון. סיירת אגוז פורקה ב-1957 לאחר שכוח של היחידה עלה על מארב של משמר הגבול באזור שייח אל סקנדר שבאזור אום אל-פחם. באירוע נהרג חסן אבו נג'ים, חייל הסיירת, מאש ידידותית. בעקבות המקרה הוטלו האשמות הדדיות בין הגורמים שהיו אחראים על תיאום הפעולות.
היחידה הוקמה מחדש בשנת 1963 על ידי סרן יהושע (שייקה) ארז, ותפקידה העיקרי היה לאבטח את המוביל הארצי ואחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1965 קיבל סגן-אלוף חיים סלע את הפיקוד על הסיירת, הסיירת פעלה בלוחמה בהסתננות והייתה חלוצה והניחה יסודות ללוחמה אלקטרונית שהייתה בתחילת דרכה. בשנת 1967 זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל את הפיקוד בתור ממלא מקום, סגנו של סלע, סרן אבי תלם שמילא בסיירת מספר תפקידים ובהם, סמ"פ, מ"פ וסגן מפקד הסיירת, והגיע אל הסיירת מסיירת מטכ"ל, את תפקידו מילא עד אוגוסט 1968.
בשנת 1967, הפכה לגדוד הסיור הפיקודי של פיקוד הצפון. הגדוד התפרס באזור בית שאן במזרח בקוניטרה ברמת הגולן ובבירנית במערב כשתפקידו העיקרי מארבים באזורי חדירה של מחבלים. עם הקמת הפלוגה הרביעית התמקמה הפלוגה ברמות נפתלי.
ממפקדי הגדוד הבולטים באותם ימים היה אורי שמחוני, שפיקד על הגדוד בין השנים 1972-1970. תחת פיקודו בלט הגדוד בביצוע משימות רבות של חדירה באזור דרום לבנון, ופיצוץ מפקדות מחבלים ובתים שמוקמו בכפרים שהיו חשודים ושימשו כבסיסי התארגנות ויציאה של המחבלים, בהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר עינתא, הסמוך לבינת ג'בייל, בדצמבר 1970, פשיטה רגלית בלילה קר וגשום במיוחד בה נהרגו כחמישה מחבלים, והפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה אל-ח'יאם.
הגדוד פורק באביב 1974 בגלל מצוקת כוח אדם ביחידות אחרות בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
מקור והפניות 

ממשיכים להקשיב

***

*****

תצפית הר אדיר

****

***

הר אדיר אשר נמצא בשטח שמורת הר מירון, בסמוך ליישובים סאסא, מתת וחורפיש. ההר מתנשא לגובה של 1008 מטרים מעל פני הים ובשל כך, הוא אחד מן ההרים הגבוהים בישראל. הוא מכוסה בחורש ים תיכוני עבות של אלון, אלה, עוזרר וקטלב. שמו של ההר, המשקיף על לבנון ניתן לו בשל הפסוק מספר ישעיה "והלבנון באדיר יפול". פסגת ההר סגורה למבקרים ועליה בסיס צה"לי מרובה אנטנות, אשר נראות למרחוק.
הר אדיר קרוב לגבול עם לבנון וממנו יש תצפית מצוינת לעבר רוב הדרום הלבנוני. במלאת שנה למלחמת לבנון השנייה, הועלתה על ידי משפחות הנופלים בקשה להקים במקום מצפור לזכר חללי המלחמה. ביוזמתם של המשפחות השכולות הוקם המצפור על ידי רשות הטבע והגנים ובסיוע הקרן הקיימת לישראל. הוא נחנך בטקס ממלכתי ב-3 ביולי 2012 ומורכב ממרפסת עץ היכולה לשאת 180 מבקרים . על המעקה יש הסברים על מהלך המלחמה, לוחות מתכת עליהם חקוקים שמות 121 הלוחמים שנפלו בה ומפות התמצאות בשטח. כמו כן חקוק שירו של יהודה עמיחי "כי אדם אתה ואל אדם תשוב".
מכיוון שהמצפור נמצא בשמורת הר מירון. נעשה מאמץ לא לפגוע בטבע. בשל כך, הכביש הסלול לפסגת ההר, אשר נסלל לפני שנים רבות כדי להגיע לבסיס הצבאי על ההר, אינו מגיע עד למצפור. ההגעה למצפור אפשרית רק ברגל, לאחר הליכה של כ-10 דקות בדרך עפר היוצאת מחניון הסמוך למחנה הצבאי.
מקור והפניות

****

****

למול מושב דובב וברעם והלאה הר מלכיה

מול רומייש

למול מתת ומשטרת סאסע והר בירנית

לאחר התצפית מקשיבים בקשב רב לתיאור היציאה מלבנון במאי 2000, יותר נכון לומר הבריחה ממנה וראו בפירוט המח"ט האחרון של בינת ג'בייל: לא יצאנו מלבנון, ברחנו

בירידה מהתצפית

פגישה מקרית עם בן אחד צד"לניקים

רגע לפני שצלמתי, צילום ניר עמית

****

*****

סוף הסיור בנסיעה לעבר סאסא

****

****

סוף דבר,

היה זה סיור ארוך,
מעניין גדוש מראות ורווי מידע.
למדנו הרבה!
רעננו את הזיכרון!

עבור מרביתנו
היה זה סיור בו
עלו וצפו זיכרונות
מזמן השירות הצבאי,
הן בפעילות ביטחון שוטף
והן בעבודת מטה
בהקמת התשתיות הפיסיות

****

תודה מקרב לב לנועם בן צבי
שהקדיש לנו מזמנו, הוביל אותנו,
"הרביץ" לנו ו"שטף"
אותנו במידע
וסיפר לנו מחוויותיו
בעת שירותו הצבאי ברצועת לבנון,

תודה לפיפ ולאסתר על האירוח הלבבי בסאסא,

תודה לכל חבריי
שהשתתפו תרמו כל אחד מעט מידע.

תודה מיוחדת
להדסי שהוביל אותנו בביטחה
בנהיגה מהמרכז ובחזרה בשעת ערב

עניינו של תיעוד זה הוא דוגמא של הימצאות שרידים של הנוף היישובי שהתקיים בישראל עד מלחמת העצמאות.

ביום רביעי, 24 בפברואר 2021, בתחילת הסיור גבול לבנון, לאורך הגזרה המרכזית, הגענו (שבעה חבריי ואני) אל אזור התעשייה של העיר שלומי, מקום בו השתרע השטח הבנוי של הכפר הערבי שהיה אל-בָּסָּה,

אל-בָּסָּה, היה עד מלחמת העצמאות כפר ערבי גדול בגליל העליון המערבי שנמצא על ציר הדרך הראשית (מערב – מזרח, לימים כביש הצפון) כק"מ וחצי מדרום לגבול עם לבנון

בביקור הסתובבנו בין מספר מבנים שהם שרידי הכפר שעל קיומם למדתי בינואר 2017 בטיול באופניים: מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו

*****

******

התיעוד להלן כולל סדרת מפות של תמונת המצב ההיסטורית והעכשווית, סדרת צילומים שנעשו בעת השיטוט במקום.
המידע בתיעוד נשען בעיקר, אבל לא רק, על עבודה סמינריונית של ענת אן-אלי, שנושאה תמורות במישור החוף הצפוני בין השנים 1945 – 1955, הכפר אל-בסה כמקרה בוחן שנעשתה במסגרת ה החוג הרב תחומי – מקבץ לימודי ארץ ישראל במכללת תל חי שבוצעה בשנת 2019.  תודתי נתונה לענת שהעמידה עותק מהעבודה והרשתה לצטט אותה!

********

מיקום

****

****

באל באסה, ששטחו היה כ-160 דונם נמצאו שרידים מהתקופות הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. במאה ה- 19 זה היה היישוב הגדול באזור, ובקרבתו מעיין נובע, שנזכר במקורות צלבניים בהקשר התקדמותם של ראשוני מסע הצלב השלישי דרומה לעבר עכו ביום 26 באוגוסט 1189.
מקור השם: בתקופת התלמוד נקרא בצת ובתקופה הצלבנית אל-בצה la Bace או Lebassa. מקור שמו של הכפר הוא כפי הנראה המילה הכנענית "ביסה" שמשמעותה ביצה. המקום נקרא כך עוד בתקופה הרומית, ומאוחר יותר מכנה אותו בכתביו
אימאד א-דין אל-איספאני, כנראה הסטוריון של סלאח א-דין, עין אל-בַּסֿה.
האזכור הראשון של הכפר אל-באסה נמצא בתלמוד ירושלמי "בין העיירות בצפון, אשר כל עוד לא נותנות מעשר הן אסורות משימוש ביבולן: אילו עיירות אסורות בתחום צור שצת ובצת ופי מצובה עלייתה וחנותה תחתייה ובית כריא וראש מנא ואמון ומזי. (תלמוד ירושלמי מסכת דמאי פרק ב הלכה א; תוספתא, שביעית ד', ט). בסקר שערך אבי-יונה לקראת שרטוט מפת ארץ ישראל של התקופה הרומאית לבקשת השלטון הבריטי הוא כתב "בשטח צור היו כמה כפרים עבריים כגון בצת (אל-בצה)

*****

סוף המאה ה-19
שלהי התקופה העות'מאנית 

*****

מתקופת השלטון העותמאני הכפר מוזכר גם בספרות חוקרי ארץ ישראל מהמאה ה- 19 . בין השנים 1870- 1873 סייר בגליל ויקטור גרן, חוקר צרפתי של ארץ ישראל: "בכפר הגדול הזה יש לפחות אלף תושב ובהם חמש מאות חמישים יוונים אוניאטיים: האחרים הם יוונים אורתודוכסים ומוסלמים, וכעשרה פרוטסטאנטים. הכנסייה הקאתולית נבנתה מחדש לאחרונה. כמו רוב בתי הכפר, היא נבנתה מאבנים בתבנית משוכללת שמקורן בחורבות אל מעצוב. כיוצא בזה פזורים
בבתים פרטיים הרבה שברי עמודים ופסלים מאותו המקור". טריסטראם, כומר אנגלי, חוקר טבע ותנ"ך, שסייר בין השנים 1834-1836 מתאר בכתביו כפר נוצרי המונה כ- 1555 נפש "עיירה פרוזה, הנקייה והבנויה בסדר נאה למדי…. הכנסיה היוונית היא בניין גבוה מרובע שגגו שטוח, עם שני טורי קשתות המתמשכים ממערב למזרח ומלמעלה כיפה קטנה מאוד וצלב מלטה קטן". טריסטראם מסייר בחירבת מעצוב, ומציין ששרידיה שימשו כחומר בנייה עיקרי באלבצה. הוא מתרשם במיוחד ממראן של הנשים בכפר הנוצרי, בהופעתן ובהתנהגותן, ועומד על הפער בינן לבין הנשים של הערבים המתואלים בשאר כפרי הארץ.

*****

הכפר נכלל בסנג'ק (מחוז)עכו

המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' )עורכים( ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

בקד'א (נפה) עכו

המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' )עורכים( ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

*****

סהיל שהיא תת נפת עכו

המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' )עורכים( ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

*****

הכפר וסביבתו בשנות ה-40'

תקופות בשיא השגשוג של הכפר בזמן המנדט, שחיו לעיתים בכפר עד 4555 נפש, בשל מהגרי עבודה מלבנון, שעבדו בבסיסי הצבא הבריטי באזור. בכפר חיו זה לצד זה במספרים די דומים נוצרים פרוטסטנטים, קתולים ויוונים-אורתודוכסים, מוסלמים סונים ומוסלמים שיעים, הקרויים מתואלים . בכפר מילאו משפחות קתוליות ספורות תפקיד חברתי מוביל, כמו משפחת ח'ורי, צבאע' ואסעד, שראשיהן שימשו ראשי המועצה המקומית, והן היו משפחות אמידות. וכך גם מבני העדה המוסלמית. אף משפחה לא בלטה באופן שהכתיר אותה כמנהיגת האוכלוסייה הערבית באזור. לעיתים הייתה תחרות בין המשפחות ומינוי שני מוכתרים או שלושה, אשר לא תרמו לאיחוד השורות.

***

בתקופת המנדט הבריטי הכפר היה הישוב השני בגודלו במחוז מבחינת מספר התושבים. שטחו הכולל את אל-מעצוב הסמוכה עמד על כ-29,500 דונם. בתי הכפר עצמם היו בנויים אבן, מסודרים בצפיפות ומופרדים בסמטאות מרוצפות. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנו גם בתים ממלט בכפר, רחבים ומרוחקים יותר זה מזה, חצרות הבתים שימשו לגינה, לגידול ירקות ועצי פרי. הכפר התרחב באותן שנים לכיוון הגבעה הסמוכה אל-ג'ובייל, ומספר הבתים בו היה יותר מ- 755. דבר המעיד על עושר והתפתחות כלכלית של תושביו. רוב הבתים היו רחבים וכללו מס' חדרים בעלי תקרה גבוהה, חצר לכביסה, למחסן, למשק חי ולאגירת מי גשמים לצורכי הדיירים. המועצה המקומית של הכפר שהוקמה ב- 1922 היא זו שדאגה לסלילת דרכים בתוך הכפר, ובין השאר דאגה גם למשאבות המים, לתקינותן ולשמירה על השדות. לאחר שנים רבות של שימוש בבורות אגירה ב- 1946 הכפר חובר למערכת השקייה, חלק מהבתים והשטחים המעובדים סביב לכפר זכו לצנרת שהועברה אליהם באמצעות ברזים מרכזיים.

***

הכפר כולו היה מוקף במטעי רימונים, תאנים ותפוחים, מטעי בננות ופרי הדר, שאותם טיפחו התושבים, וכן גידלו בוטנים, תירס וחיטה. הם היו מושקים עד למרחק 5 קילומטר מערבה לכפר. בשנים במחצית שנות ה-40' היו 614 דונם שטח הכפר כולל מטעי בננות והדר, 15,646 דונם בהם גידלו דגנים ו 4,355 דונם של מטעים. חלק מן המשפחות גידלו בעלי חיים: בקר, עיזים וכבשים וגם חזירים, ענף שאפיין כפרים נוצריים. בכפר גם גדלו הטבק. אל בסה היה הכפר המוביל באזור החוף בגידול הטבק. טבק הועבר בדרכים יבשתיות ללבנון, שהיו זולות יותר מאשר בנקודות המכס הידועות. ענפי השירותים והמסחר היו גם מקור פרנסה שהלך והתרחב.
קמח ובתי בד.

******

מערכת החינוך בכפר הייתה מפותחת ומקור גאווה לתושביו. בתי ספר שימשו את ילדי הכפר וסביבתו: בית ספר יסודי פרטי לבנים, שנבנה עוד בתקופה העותמאנית בשנת 1885 , ובית ספר יסודי לבנות. בית ספר תיכון קתולי נוצרי , ששימש גם כפנימייה לתלמידי האזור, וקולג', ששימש סטודנטים מרחבי פלשתין ואף מלבנון. לימדו בו בין השאר דפוס ואת תורת הנאום בערבית ובאנגלית, אומנות ועוד. התושבים עצמם ייסדו גם שני מועדוני ספורט בכפר, בנוסף לכך, הבריטים תכננו להקים אוניברסיטה בכפר

******

שדה התעופה הבריטי
RAF El-Bassa

****

בזמן מלחמת העולם השנייה נבנה בסמוך לכפר אל בסה על ידי חיל האוויר המלכותי שדה תעופה שנקרא בשם: RAF El-Bassa.  השדה נבנה על מנת  שמטוסיו יסייעו בכיבוש לבנון, שהייתה נתונה אז תחת שלטונה של ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם מדינות הציר. בין השאר נבנו במקום, בין השנים 1941 ל-1942, האנגרים למטוסים, עמדות ירי ובונקרים לתחמושת. שטח הבסיס הופקע מ"חוות כנען", חווה חקלאית שהייתה בבעלות כנען בישארה סעיד, ערבי נוצרי שהמשיך להחזיק בחלק מהשטח שסביב לבסיס. השדה היה בשימוש תקופה קצרה בעיקר לאימונים.
בעבודות ההקמה הועסקו פועלים ערבים מהסביבה ומלבנון וקבוצה קטנה של פועלים יהודים מנהריה, שעסקו בעיקר בפיקוח על עבודת הפועלים הערבים. חלק מקבוצה זו היה מגרעין קיבוץ "געתון" בנהריה שהקים אחר כך את קיבוץ נאות מרדכי. סלילת המסלולים נעשתה על ידי פיזור שכבת אבני שדה שהודקה במכבש ועליה פוזרו שכבות נוספות של חצץ בגדלים שונים, תוך כבישה חוזרת, ולבסוף שכבת אספלט מסיימת את העבודה.
בקיץ 1941, פעלה בבצת טייסת 450 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי בסתיו 1942 טייסת 451, ובחורף 1943 טייסת 208 של חיל האוויר המלכותי.

צילום ינואר 2017

צילום ינואר 2017

צילום ינואר 2017

צילום ינואר 2017

לאחר הקמת המדינה הוסב למנחת למטוסים קלים. חברת ארקיע החלה להפעיל בקיץ 1959 קו תעופה בין נמל התעופה דב הוז בתל אביב למנחת, ושוב בקיץ 1960. אך הטיסות הופסקו עקב חוסר כדאיות כלכלית.

******

נחיתת שני מטוסי מיג-17 סורים בבצת – 12 באוגוסט 1968, יום קיץ שגרתי בגזרת הצפון. לפתע שני מטוסי מיג-17 מחיל-האוויר הסורי נכנסים לתוך שטח מדינת ישראל, אך במקום להיכנס למצב קרב כצפוי, נוחתים שני המטוסים בזה אחר זה במנחת בצת הנטוש, סמוך לחופי נהריה. לא עובר זמן רב עד שאזרחים רבים מתקבצים סביבם, הרי נחיתת מטוסי אויב במנחת הנטוש אינו מחזה שגרתי, ואילו הטייסים מופתעים למראה ההמון. לאחר בירור התגלה כי הטייסים ביצעו טיסת ניווט בשמי סוריה במהלכה נעזרו במפות משנת 1945, שאינן מעודכנות. הם נכנסו לתוך לבנון ובמקום לפנות צפונה ולנחות בשדה ליד טריפולי, פנו השניים דרומה ונחתו בבצת – קילומטרים אחדים בתוך ישראל. עד לאחר הנחיתה היו הטייסים משוכנעים כי נחתו במנחת לבנוני. שני הטייסים, סגן ואליד אדהם וסג"ם רדפן ריפעי, נלקחו בשבי ושוחררו כשנתיים מאוחר יותר במסגרת עסקת שבויים, ואילו המטוסים הופקדו בידיו של חיל-האוויר. זוהי הפעם הראשונה שמדינות המערב שמו ידן על מטוס מסוג זה, שהיה מטוס הקרב העיקרי במדינות ערב, לפחות מבחינה מספרית. באותם הזמנים הופעל המיג-17 על-ידי חילות-האוויר של סוריה, מצרים ועיראק, ומדינות אחרות בעולם.  המטוסים הובלו לבסיס רמת-דוד ועברו סדרת בדיקות: צוות קרקע מיוחד בדק את ההיבטים הטכניים שלהם, ונבחנו יכולות המטוס באוויר על-מנת ללמוד את סודותיו. על הבדיקה האווירית הופקד אל"ם (מיל') דני שפירא, שהיה אז טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר, ולאחר מספר טיסות הצטרף אליו גם סא"ל אהוד חנקין ז"ל, שהיה אז טייס צעיר.  בסוף שנות השישים הועברו שני המיגים הסוריים לארצות-הברית, כאשר אחד מהם הוחזר ארצה ונמצא כיום במוזיאון חיל-האוויר.
מקור והרחבה באדיבות זוהר ויסברג

******

בשנת 1971 חברת תעופה "נתיב" החלה להפעיל שוב טיסות לנתב"ג ועטרות מהמנחת, במטוס בריטן נורמן איילנדר בו מקום ל-9 נוסעים.
בתקופת מלחמת לבנון הראשונה שימש המנחת להטסת ציוד ולוחמים לתוך שטח לבנון במסוקי תובלה
בשנת 1994 נחתו במנחת עשרות אווירוני זעירי משקל אז"ם במטס הזדהות למען רון ארד.
בתחילת שנות ה-2000 שימש המנחת לפעםילות רבה של טיסנאות, ומושב בצת יזם את הצבתם של שלטים המתעדים את ההיסטוריה של המנחת
בשנת 2012 אושרה תוכנית הרחבה למושב בצת על שטח המנחת. ההרחבה כוללת 55 נחלות נוספות על הקיימות והרחבת כמות יחידות הדיור ביישוב עד להיקף כולל של 348. על פי התוכנית, ישמשו מסלולי המראה כרחובות של השכונה החדשה והנחלות ייבנו בין המסלולים. בניית השכונה החדשה החלה בשנת 2018
מקור אודות השדה והפניות 

צילום ינואר 2017

*****

הכפר וסביבתו ערב מלחמת העצמאות

***

בעשור האחרון של תקופת המנדט הייתה צמיחה כלכלית חסרת תקדים בארץ ישראל בכלל ובגליל בפרט, וזו השפיעה על הקשרים בין הכפרים הערביים ליישובים היהודיים באזור, בעיקר קשרי מסחר. הרכבת שיצאה מידי יום מחיפה לכיוון בירות ועברה בעכו, בנהריה ובאל-זיב העבירה נוסעים מלבד סחורות, ואלה השתמשו בשרותי הכפרים להצטיידות ולמנוחה. הקמת היישובים היהודיים, חניתה ומצובה, הגדילה את הביקוש לחומרי גלם לבנייה ויצרה מקומות עבודה לפועלים ערביים. למרות המתיחות שליוותה את הקמת יישובי חומה ומגדל היו יחסי עבודה תקינים ואף טובים בין הערבים בכפרים לשכניהם. בדוח שירות הידיעות משנת1945 מתוארים הקשרים: "צעיר נוצרי בשם חליק אטרש עושה כבשני סיד באדמות חניתה ומצובה ותמורת
זאת מספק לנקודות הנ"ל סיד בהנחה מוסכמת. גם הבנאים והחוצבים בבאסה עובדים לפעמים בישובים העבריים הסמוכים. יש גם קצת יחסי מסחר בין מצובה ובאסה. שני ערבים אחים ששמם מוסא וח'ליל אל סלים, מוכרים בהמות בשר ליונה קולצקי הקצב של נהרייה. מנס כהן מנהריה שותף בגידול חזירים עם כמה מערביי הכפר. כמו כן מבקרים תושבי באסה אצל רופאי נהריה ובבתי המרקחת, ד"ר נתן ויזל מנהריה נוסע במכוניתו לביקור חולים בבאסה". יהודים נהגו לבקר בכפר, דבר המעיד אף הוא על רמת הקשרים הטובים בין אנשי הכפר לבין הקיבוצים מצובה וחניתה השכנים, עניין עליו יסמכו התושבים בזמנים קשים. הודות לקשרים הטובים שטופחו עם הכפר, זכו חברי מצובה לשירות מודיעין מעולה מצד תושביה. שני הצדדים היו מאוד רגישים זה לזה.

*****

זמן מלחמת העצמאות

הקשרים עם הנוצרים בכפר היו טובים יותר מאשר עם המוסלמים, בזכות הקשרים הטובים שהיו לתושבי הגליל היהודיים עם השיח' עלי עזאם, המוכתר הנוצרי. בתחילת מאי 1948 הוזמנו נציגי הכפר לפגישה עם אריה בנאי מא"ז ממצובה, הוצע להם הסכם אי-התקפה. שני מוכתרים נוצרים מכובדים, זיקי שאמס ועדיה עזאם, אשר הגיעו לחצר מצובה, טענו שאינם יכולים לחתום על הסכם, מפחד המוסלמים באזור. היה ברור בפגישה שאם אל-בסה תתקוף, מצובה תאלץ להשיב , "הרי מלחמה כמו במלחמה". בזמן הצנחה של חבילות אספקה ממטוסי ההגנה למצובה, שהדרכים אליה היו נצורות, נפלו לעיתים החבילות סמוך לאל-בסה, ותושביה, שגם הם סבלו מרעב, רצו לזכות בהן. לעיתים הם ירו על האנשים האוספים את החבילות, וכתוצאה מכך נאלצו חברי מצובה לחפות על החברים שיצאו לאסוף את החבילות באמצעות מקלעים, ולהרתיע את תושבי הכפר מלהתקרב אליהן.

כיבוש הכפר במבצע בן עמי, מאי 1948

כיבוש הכפר מסופר במספר גרסאות התלויות בצד המספר. מן הצד הפלשתינאי כתב נאפז נאזל כי עוד ב- 11 למאי נודע שכוחות בטחון ימיים נחתו במישור החוף ותושבי הכפרים ברחו. מן הכפר אל-בסה פונו הנשים והילדים ללבנון. בכפר נותרו כ 45- גברים חמושים וכמה זקנים. ב 14- במאי עם שחר, החלה התקפה של כוחות ההגנה נגד הכפר, כחלק ממבצע "בן עמי". בראיונות שערך ההיסטוריון הפלשתיני מספרים תושבי הכפר כי בתחילה ניתן היה לעצור את ההתקפה, עד שצבא חמוש הופיע ממזרח. ההנחה הייתה שהכפרים הערביים בחוף עדיין בידיים ערביות, ולכן ההתקפה של כוחות בטחון יהודיים מצד זה באה במפתיע. הם חשבו שאלה כוחות ירדניים, ועד שהבינו שאין זה כך, החליטו לסגת לדרך היחידה הפתוחה, צפונה ללבנון. יומיים לאחר מכן חזר חוסיין אסאד קאליל (Hussain As'ad Khalil) , תושב הכפר, ומצא כפר ריק וגופות של תושבים ירויים.  הדודים של חוסיין אסאד, שחיו לאחר מכן בכפר מזרעה, אשר שימש כפר מקלט לפליטי 1948 , מספרים שביום הכיבוש החיילים היהודיים ציוו על כל הנשארים להתאסף בכנסיה. הם לקחו מספר אנשים צעירים, ויחד איתם לפחות אישה אחת ( מחוץ לכנסיה וירו בהם למוות. "אח"כ הם ציוו עלינו לקבור אותם. יום למחרת הועברנו לכפר מזרעה. שם פגשנו מבוגרים נוספים מהגליל המערבי, שקובצו אליו". נזאל נפאז מוסיף שכדי להשלים את כיבוש הגליל המערבי נכבשו גם הכפרים במרחב.  יש לציין כי בני מוריס בספרו כותב כי רוב תושבי הכפרים הערביים כבר פונו ערב הקרב, הורו או יעצו להם לעזוב צפונה ללבנון, וכ- 155 נותרים הועברו לכפר מזרעה. חלק מהתושבים נורו כשניסו לחזור לכפר. מן הצד השני של המתרס, משה כרמל שהיה מפקד חטיבת כרמלי כתב שנה לאחר המלחמה שההתקפה על הכפר הגדול בצה החלה עם דמדומי בוקר. ראשוני הפליטים מא-זיב ולוחמי האויב הנסוגים כבר הגיעו לשם, "כך שרוח התושבים לא עמד בקרב. יחידותינו התקדמו באיטיות ובזהירות כשהם כובשים בית בית" למחרת בצהריים מדווח משה כרמל במברק "….נכבשו על ידי כוחותינו תל-אלפיק, אל-סמיריה, אל-זיב ואל-בצה.

****

במבצע בן עמי כוח אחד יצא בפיקודו של אברהם פלד בלילה שבין 16 ל- 14 במאי לכיוון הכפר אל-בסה במטרה לכבוש אותו. הכוח התקרב לגבעה הדרומית של הכפר, כשאש נפתחה עליו מן הכפר. שדר בהול שיצא לחניתה בבקשת סיוע ובו הוראה להטריד את מרכז הכפר באש מרגמה. הכפר אל-בצה נכבש  ומרבית תושביו נמלטו לעבר לבנון. מיעוט מתושבי אל-באסה הגיעו לכפר מזרעה, שם הם הצטרפו שלא מרצונם לכפר כאוכלוסייה חסרת אמצעים. מעת לעת נשלחו 15 פליטים מתושבי הכפר לבאסה לחפש רכוש, ובתחילת עונת הסתיו אף להביא את שמן הזיתים השמור בכפר.

*****

עיי הכפר בתום
העשור הראשון של מדינת ישראל

****

לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. חלק משטחי הכפר הוקצה גם לקיבוצים חניתה, מצובה וראש הנקרה וגם למושבים בצת ולימן.
שטחו של כפר אלבסה הופקע על ידי ממשלת ישראל תוך הסתמכות על חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג – 1953. החוק הסמיך את הממשלה להפקיע קרקעות שלא היו בחזקת בעליהן עד לתאריך ו' בניסן תשי"ב, ששימשו לצרכי פיתוח, התיישבות או ביטחון, ואשר עודן דרושות לצרכים אלה. ניסוח זה כולל במשתמע גם הקמת יישוב יהודי ואזור תעשייה. בהודעה המפורטת על הפקעת אדמות כפר אלבסה צוינו במפורש מספר מבנים שהוחרגו ולא הופקעו. מדובר בחורבות של שתי כנסיות ומסגד שפעלו בכפר.

******

שרידי הכפר

בצד המזרחי של הכפר גרו הנוצרים ולהם שתי כנסיות, אחת קתולית ושניה יוונית-אורתודוכסית.בצד המערבי של הכפר התגוררו תושבים מוסלמים ולהם שני מסגדים ושני מוכתרים. בכפר היו גם מספר קברי קדושים ושני בתי קברות לשתי הדתות המוסלמית והנוצרית.

****

להרחבה אודות שרידי אל-באסה ראו גם רשימתו של מיכאל יעקובסון, בבלוג שלו "החלון האחורי, סיבוב בשרידי אל-באסה ובמערת קשת

****

מבנה הכנסייה היוונית – קתולית

****

הכנסיה, שנבנתה גזית. מתיאוריהם של טריסטרם וגרן נראה, שזמנה המאה הי׳׳ח או המאה הי׳׳ט, אך אפשר שהיא נבנתה על שרידיו של מבנה קדום.

****

***

***

במשך שנים רבות עמדו אותן כנסיות כחורבות שוממות. תושבים יהודים משלומי שעבדו בחקלאות אף השתמשו במבנים כדיר לצאן שגידלו. אך מתחת לפני השטח פעלו צאצאיהם של תושבי אלבסה להחזרת הכנסיות לפעולה.
הצעד הראשון בדרך להגשמת מטרתם היה להביא להכרה רשמית בבעלות הכנסיות על המבנים. משימה זו הושלמה כאשר ב-24 בדצמבר 2013 הודיע ראש מועצת שלומי, גבי נעמן, לחברי המועצה, כי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית קיבלה אישור בטאבו לבעלותה על אחד המבנים. במקביל, נרשמה כנסייה שנייה על שם המוטרנות ההיוונית קתולית בחיפה. המסגד המקומי נותר כנכס נפקדים בבעלותו של מנהל מקרקעי ישראל.
במאי 2014 קיים שוטר נוצרי, תושב הכפר מעיליא, חתונה בכנסייה היוונית-אורתודוקסית בשלומי. עו"ד סלים וקים, הפועל לחידוש פעולת הכנסיות בשלומי, הסביר כי הכנסייה הקתולית סירבה לקיים את החתונה מכיוון שהכלה גרושה. "אמרו לו 'לך תתחתן בכנסייה האורתודוקסית כי אנחנו לא מכירים בנישואי גרושים', אז הוא החליט להתחתן בכנסייה האורתודוקסית בכפר אלבסה".
חבר מועצת שלומי, מנו שלי, סיפר כי כבר כשנודע לחברי המועצה על אישור הטאבו הוא חשד שבכוונת הנוצרים ממעיליא לחדש את פעילות הכנסייה. לדבריו, אם בקיום טקס החתונה עוד ניתן היה להבין שמדובר בבעיה טכנית של צורך במקום לקיום נישואי קתולי עם גרושה, הרי ששבוע אחר כך 'יצא המרצע מן השק', כלשונו.
בערב יום הזיכרון לשואה בשנת תשע"ד (2014)  התקיים במקום טקס טבילה לזאיד איהאב ניקולא, בנו של ערבי נוצרי ממעיליא. לפני הטקס קיבל אביו של התינוק אישור לקיומו מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית. "אני, הח"מ, הארכימנדריט פילותיוס, הנציג הפטריארכי של הכנסייה האורתודוקסית בעכו והצפון, כאחראי על הכנסיות השייכות לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית באזור עכו והצפון, נותן אישור בזאת למר איהאב זאיד ניקולא לערוך טקס טבילת בנו זאיד איהאב ניקולא ביום 27.4.2014 בכנסיית אלבסה (שלומי)", נאמר באישור. אישור מקביל וגורף אף יותר התקבל מהארכיבישוף היווני קתולי באזור הצפון, לשימוש במבנה שבבעלות הכנסייה הקתולית לקיום טקסים דתיים וחברתיים ולשיפוץ המבנה וסביבתו הנמצאים במצב תחזוקה ירוד ביותר.
טקס הטבילה לווה במהומה. תושבים יהודים משלומי התקבצו סמוך לכנסייה וצעקו קריאות גנאי לעבר הנוצרים, עד כדי תגרה. מנו שלי, שהיה ממנהיגי המחאה נגד חידוש פעולת הכנסייה, טוען כי מדובר בסכנה של ממש לשלומי.
"המטרה של האנשים שבאים לכאן היא לתקוע פה יתד. הם הצהירו שהם גרו כאן לפני שבעים שנה ושהם יגורו כאן גם בעתיד. מדובר בזכות השיבה נטו, הכנסייה היא רק תירוץ".
לדברי שלי, הנוצרים שמגיעים לקיים את הטקסים הדתיים שלהם בכנסייה בשלומי מוכרים כפעילים בעמותת עקורי אלבסה. בעת טקס הטבילה אבי התינוק שפך את מי הטבילה סמוך לעץ התאנה ליד הכנסייה. "זאת הייתה המטרה – לשפוך את המים באדמה שלהם, בשורשים שלהם".
המהומה שהתרחשה בעת טקס הטבילה הובילה לפעולה מצד המועצה המקומית בשלומי. מיד לאחר הטקס הרסה המועצה את מדרגות הברזל שנבנו בכניסה לכנסייה ונעלה את המבנה במנעולים מרותכים. מכיוון שאין עוררין בדבר הבעלות של הכנסייה על המקום, השלט מנמק את איסור הכניסה בכך שהמבנה נמצא במצב בטיחותי חמור. "כל הנכנס אל המבנה עובר על החוק, מסכן את חייו ויועמד לדין", לשון השלט החתום בידי המועצה המקומית שלומי.
למרות שהוא באופוזיציה המקומית, מנו שלי היה מוכן לשתף פעולה עם ראש המועצה בכל הנוגע לסיכול האפשרות של הפעלת הכנסייה. לדבריו, איטום המבנה עשוי להעיד על כך שראש המועצה, גבי נעמן, נוקט באכיפה רצינית.
כשעמדתי יחד עם שלי סמוך לכנסייה עצר לידינו רכבו של ראש המועצה. "הכול סגור, אף אחד לא יכול להיכנס לכנסייה יותר", הצהיר נעמן, והוסיף כי כל התעסקות נוספת בנושא עלולה לעורר מחדש מהומה. לדבריו, לעו"ד וקים ולעמותת עקורי אלבסה אין כל זכות להיכנס אל המבנים שבבעלות הכנסייה, למרות האישור שקיבלו מן הפטריארכיה.
נעמן נזף בשלי על כך שהוא מעורר את הנושא מחדש. "מה שאתה עושה, מנו, זה שאתה מעיר את המתים. אתה מעיר את כל העולם ואחותו. הדבר נמצא כעת ברגיעה ותפסיקו להתעסק עם הפוליטיקה המטופשת הזאת".
מקור איציק וולף "ערבים מבקשים לממש את זכות השיבה בשלומי"

****

המבנה ששימש מסגד, שופץ בשנת 2015, השימוש הנוכחי בו אינו ידוע

חזית המסגד

***

***

****

מבנה קבר שיח

צילום של חבר מינואר 2021

*****

סוף דבר,

הפעם הערה:
חבל שהמבנים שנותרו מהכפר"
נותרים שנים רבות נטושים.
אולי היה ראוי היה לשקמם!? 

זאת ועוד, עם חשש כבד שמא אסקל באבנים
לאחר שאתויג "עוכר ישראל",
אציין שיש מקום אולי
אפילו לחשוב לאפשר לצאצאי תושבי הכפר
להשתמש בכנסיות ובמסגד
כפי שנעשה בכפרים הנטושים האחרים בגליל:
בירעם, אקרית ומעלול,
מבלי לאפשר חזרה להתיישב במקום.
מדינת ישראל חזקה ואיתנה ואינה צריכה לחשוש,
אחרי למעלה מ-70' שנים מדינת ישראל
יכולה לעצמה לנקוט "נדיבות של מנצחים".
מאומה לא יערער את קיומה,
נהפוך הוא יוקרתה רק תעלה! 

ביום ראשון, 21 בפברואר 2021, בנסיעה שגרתית מביתי שבמבשרת ציון לדרום ירושלים, עברתי דרך הר איתן והחניון העליון של הסטף לשטוף מעט את העיניים.

ואלה מקצת המראות שנקלטו בעדשת המצלמה.

********* 

****

****

***

***

***

***

****

***

***

***

***

****

****

*****

סוף דבר,

עשרות פעמים,
אם לא יותר,
הסתובבתי במקום,
בכל פעם המראות אחרים!

אף פעם לא משעמם.!

חלקו העליון של נחל שורק מוגדר נחל אכזב כלומר נחל שלא זורמים בו מים בכל השנה, אלא רק בזמן שיורדים גשמים.

ביום חמישי, 18 בפברואר 2021, בשעות הצהרים, לאחר "סופת השלג" והגשם הרב שירד יום קודם ויום לפניו, יצאתי עם עמוס שדות לראות את הזרימה בקטע נחל שורק הנמצא למרגלות מבשרת ציון.

להלן ארבעה עשר צילומים של זרימת הנחל וסביבתו

*******

****

***

***

***

******

****

****

*****

****

****

****

******

****

***

****

******

***

***

******

סוף דבר,

שמחתי שניתנה הזדמנות
לראות את הזרימה החזקה
והשופעת של הנחל.

מראה זה נדיר מאוד !!

מן הסתם היא תסתיים
בימים הקרובים לאחר התחממות קלה.

אחכה בסבלנות
לאירוע הגשם המשמעותי הבא
שיגיע בחורף זה ואם לא בחורף הבא

*******

תיעוד זה מוקדש למראות שאריות השלג אחרי "הסערה".

בשעות לפני הצהרים, ביום חמישי 18 בפברואר 2021 בעת שערפל כבד "חנה" במבשרת ציון, יצאנו עמוס שדות ואני לתור ברכב וברגל ברחבי היישוב.

להלן מראות השיטוט.

******* 

השלג שירד בלילה

****

***

****

***

****

***

***

***

****

***

***

שרידי מבנה קבר שיח עבד א-עזיז

***

***

***

***

****

***

דורית והילי שפגשנו באחת מנקודות הצילום

עכשיו פחות מסתוריות

***

***

****

***

***

***

***

***

***

***

*****

סוף דבר,

אני אוהב
את מראות
השלג וערפל,
מי ייתן ויגיעו אלינו
בתדירות גבוהה יותר.

אמן!

******

כבר כמה ימים מזהירים אותנו על סופת שלג שתגיע לארץ ותכבד ותנכח גם אצלנו במבשרת ציון

בערב, יום רביעי, 17 פברואר 2021 עם תחילת השלג, יצאתי עם עמוס שדות לתור ברכב ברחבי היישוב.

להלן מבחר מהצילומים של מראות השלג שהתחיל, אבל לא כל כך תפס.

*******

המפלסת שהוכנה בצהרים לפינוי השלג מהמרפסת

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

****

*****

סוף דבר,

זוהי הייתה התחלת השלג,
בזמן זה הוא טרם נתפס,
יחד עם זאת המראות היו מקסימים

*****

תיעוד זה מוקדש למראות דיווש/טיול/צילום בחלקה הצפוני של העיר באר שבע.

לדווש זה יצאנו שלושה (ארז צפדיה, לייזר קוברסקי ואני) ביום שני 15 בפברואר 2021 בשעות אחר הצהרים המאוחרות.

הטיול הפעם נמשך קצת יותר כשלוש שעות, מתוכן רכבנו כשעתיים ושעה עצרנו להסברים, לצילום, לחציית כבישים ולהפסקה.

ארז שהוביל את הדוש, הסביר לנו על המקומות בהם עברנו וסיפר לנו מעט מחוויותיו ממגורים בעיר בזמן לימודיו באוניברסיטת בן גוריון ואחריהם.

דיווש זה היה השני בסדרת טיולי דיווש בבאר שבע. הראשון בוצע לפני מספר חודשים, ביוני 2020 באר שבע, לאורך נחל באר שבע ובתוך העיר העתיקה ובשוליה

להלן מובאות מפות המסלול וקטעיו, דברי הסבר קצרים ומבחר צילומים.

*******

המסלול

המסלול נגד כיוון השעון

****

מסלול הדיווש (אדום) ביחס למסלול הדיווש בדרום העיר (כחול)

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

********

התחלה:
מתחם תחנת רכבת באר שבע צפון

****

תחנת הרכבת באר שבע – צפון / אוניברסיטה  ממוקמת בסמוך לאוניברסיטת בן-גוריון ומקושרת אליה באמצעות גשר הולכי רגל. התחנה נפתחה ב-29 במרץ 1956 כתחנת הרכבת באר שבע, באותו היום אף נחנך קו הרכבת נען-באר שבע. התחנה הישנה כללה רציף צד אחד. . בשנת 2002 התקבלה החלטה להוציא משימוש את התחנה הישנה, ולהקים במקומה תחנת נוסעים מודרנית במרחק של כ-250 מטר צפון-מערבה בתחנה החדשה הוקם רציף צד אחד, ורציף אי, הממוספרים כרציפים 2,3,4. בתחנה אין רציף מס' 1. התחנה החדשה נחנכה ב-7 בדצמבר 2005. אבישי ברוורמן נשיא אונברסיטת בן גוריון יזם את הקמת התחנה החדשה, כחלק מחזון כולל של פיתוח האוניברסיטה והעיר באר שבע. את התחנה תכננו האדריכלים דני לזר ודפנה מתוק שתכננו גם את תחנת הרכבת לוד – גני אביב ואת גשר הולכי הרגל המחבר את התחנה לשער האוניברסיטה.

****

****

בתחנה יש אולם המתנה גדול, רציף צד אחד (2), ורציף אי (3,4) שמחוברים באמצעות מעבר תת-קרקעי.

 

מקור

כמו כן, מהתחנה יוצא גשר הולכי רגל המוביל לקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון. בינואר 2016 נחנך גשר נוסף להולכי רגל, "גשר הסליל הכפול" (נקרא גם גשר ד.נ.א) , המחבר בין פארק ההייטק גב ים נגב לתחנת הרכבת

****

******

מבט לעבר מזרח העיר

על הגבעות למול אנדרטת חטיבת הנגב

שכונת רמות
וסביב המתחם
בו יבנה הקמפוס הצפוני של האוניברסיטה

****

שכונת רמות

שכונת רמות היא אוסף של ארבע שכונות (רמות הישנה, רמות הרכס, פסגת רמות ורמות האנדרטה) המהווה את רצף הבניה הצפוני ביותר בבאר שבע. השכונה היא מהגדולות והיוקרתיות שבעיר. בניגוד לשאר באר שבע, המצויות בתוך בקעת באר שבע, שכונה זו ממוקמת על מדרונות הדרומיים של שפלת יהודה. שמה נובע מכך שההיא גבוהה ביחס למקום העיר.
שכונה גובלת באנדרטת חטיבת הנגב, בסניף בית הלוחם, בקמפוס המרכזי של אוניברסיטת בן-גוריון ובתחנת הרכבת באר שבע צפון. הרחובות המרכזיים בשכונה הם אביגדור אביטל, המדע, הדעת, הערים התאומות, אשכול, האנדרטה ואורי צבי.
מלכתחילה השכונה נבנתה כדי למנוע את עזיבתה של האוכלוסייה העשירה אל הפרוורים. לכן נבנו בה בתים צמודי קרקע רבים, אותם יכלו לרכוש בעיקר אלה המשתייכים למעמד סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה. בשכונה גם בנייני דירות שנבנו מאוחר יותר, ובהם מגודל של ארבעה חדרים ומעלה.
השכונה הוקמה באמצע שנות ה-80 והורחבה באופן מסיבי מתחילת שנות התשעים, עם גל העליה הגדול ארצה, ואילך. גל בנייה נוסף מורגש משכונה, מאז 2010, לקראת הקמת פארק תעשייה לידה ובהתאם לתוכניות להעברת בסיסים צבאיים רבים לסביבת באר שבע. רמות מורכבת מכמה אזורים, כל אחד מהם לבדו בגודל של שכונה, ועם מאפיינים שונים.

****

******

***

חציית גשר הרכבת,

****

****

מבט לעבר הקמפוס

***

שכונה ד' מזרח,
שכונה ד' 

****

****

***

****

חומת הרכבת

 

שכונה ד' היא שכונה בבאר שבע, הנמצאת מצפון לשכונות ג' וב' מזרחית לשכונה ו' ודרום-מערבית לשכונת רמות. בהיותה שכונה גדולה מאוד, שכונה ד' מתחלקת לשלושה אזורים: ד' דרום, ד' צפון, וד' מזרח (ו' הישנה).הרחובות המרכזיים בשכונה הם אברהם אבינו, סנהדרין, דוד המלך, רינגלבלום ודרך מצדה.
השכונה הוקמה בשנות החמישים כשיכון שיושב על ידי עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה וניצולי שואה. עם השנים נוצרה לשכונה הוותיקה תדמית שלילית, ושם השכונה הפך לשם נרדף לעוני ולפשע. הסיבה המרכזית היא העובדה שבמשך השנים קלטה השכונה עולים רבים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שחלקם הידרדרו לפשיעה ולהתמכרות לסמים. עד שנות ה-70, כשנסללה הכניסה החדשה לבאר שבע מכיוון צפון, השכונה הייתה בשולי העיר.
בשכונה נמצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאז הקמתה בשנות ה-70, החלו לדור בשכונה סטודנטים, המהווים אוכלוסייה חזקה ומושכים עסקים ואירועי תרבות. חלק ניכר מהדירות בשכונה, יותר ממחצית מהן שייכות למשקיעים ומושכרות לסטודנטים. בשכונה צצו גם בתי קפה ומסעדות לשירות הסטודנטים, הבולטים שבהם ברחוב רינגלבלום. עם זאת חלקים אחרים של השכונה (בעיקר בד׳ צפון, המרוחקת יחסית מן האוניברסיטה) המשיכו להוות מוקדי עוני ופשיעה, וחלק גדול מבתי צפון השכונה הם מושכרים בדמי מפתח. מאז שנת 1978, השכונה מקבלת סיוע לשיקום פיזי וחברתי מפרויקט שיקום השכונות
בשכונה נמצאים כמה מהבניינים המזוהים ביותר עם הסגנון הברוטליסטי באדריכלות: בניין הפירמידה ברחוב אברהם אבינו, בניין מרכז הנגב על דרך מצדה, וכן רבים מהבניינים בקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון (ידוע במיוחד בניין הספרייה) ובבית החולים סורוקה.

שכונה ד' מזרח

שכונה ד' מזרח

רחוב אברהם אבינו

גן אליהו

*******

****

הקונכיה, אולם הכדור סל

שולי שכונה ו'
שולי שכונה י"א
וסביב שכונה ה'

****

שכונה ו' (המכונה ו׳ החדשה) הוקמה כשכונת רווחה מודרנית. הרחובות המרכזיים בשכונה הם דרך מצדה, שאול המלך, דוד אלעזר, מבצע נחשון, מבצע עובדה ומבצע יואב. בשל הריחוק היחסי שלה מהמרכזים הכלכליים והארגוניים של העיר וממוקדי משיכה אחרים, הדירות בה הפכו לזולות ומשכו אוכלוסייה ענייה. חלקים משכונה ו' הפכו לשכונת מצוקה. כך רק אזור הקוטג'ים שלה, אזור ״וילות מצדה״, נשאר יוקרתי. בשכונה ו'  ממוקם קמפוס מכללת קיי, וכן מספר בתי ספר קניון אביה, בית הכנסת שובו-בנים של יוצאי אתיופיה. בשכונה נמצאת הקריה החרדית של באר שבע.

מצטיידים בחשאפורי לקראת הפסקה

ארז מדגמן יציבות

****

****

שכונה י"א נמצאת דרום-מזרחית לנחל עשן (נוה-מנחם), ממערב לשכונה ו' החדשה ומצפון לשכונה ט'. הרחובות המרכזיים בשכונה הם דרך מצדה, שאול המלך, אברבנאל, אלפסי, וגולדה מאיר.השכונה נקראת לעיתים רחוקות רמות (פנחס) ספיר, אך רק במפות ובשלטים לצד השם י"א ששגור בפי תושבי באר שבע. שמה של השכונה נועד על מנת להנציח את 11 (י"א) הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן.
השכונה הוקמה בשנות ה-80 כשיכון לקליטת עולים המגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך דוגמת עולים מאתיופיה, במהלך שנות ה-90 קלטה השכונה גם עולים מחבר המדינות, ועברו אליה תושבים מהשכונות הוותיקות יותר של העיר. בשטח השכונה מצוי גם מתחם מגורים קטן שהוקם בשנות ה-80 המוקדמות על ידי אנשי צבא מחיל האוויר, באותו זמן כשכונה נפרדת משאר העיר באר שבע.
בשנת 2008 נחנך בשכונה פארק החייל האוסטרלי, פארק המנציח את החיילים האוסטרלים אשר כבשו את העיר במלחמת העולם הראשונה.

****

בתוך הפארק

לקראת החושך

קניון באר שבע בדרך טוביהו (כביש 25)

רחוב סיני בשולי שכונה ה'

שכונה ה שבבאר שבע נמצאת צפונית לשכונה א', דרומית לשכונה ד', מערבית לשכונה ב' ומזרחית לשכונה י"א. שכונה ה' הוקמה כ"שכונה לדוגמה" בסוף שנות ה-60 שיושב בעיקר על ידי עולים מברית המועצות. בשנות ה-90 קלטה השכונה עלייה גדולה מברית המועצות לשעבר. כיום השכונה מורכבת בעיקר מאוכלוסייה מבוגרת או בעלת אופי דתי.

*****

שולי שכונה א'
ובתוך שכונה ב'

****

שכונה א' נמצאת צפונית לעיר העתיקה, דרומית לשכונה ב', מזרחית לשכונה ה' ומערבית למרכז האזרחי. השכונה הוקמה כשיכון בשנות החמישים לעולים חדשים, בעיקר מרומניה, מרוקו, מעיראק, מתימן ומהודו. בתחילת שנות התשעים קלטה עולים רבים מברית המועצות לשעבר. הרחובות המרכזיים בשכונה הם המשחררים, ביאליק, סוקולוב, ויצמן ובלפור. בסוף שנות התשעים זכתה השכונה הוותיקה (שכוללת הרבה דירות עמידר ועמיגור) לשיפור במצבה בעקבות בניית מרכז הרמב"ם בדרומה, שאליו עברו עשרות זוגות צעירים.

*****

שכונה ב' ממוקמת במרכזה של העיר באר שבע נחשבת לליבה של העיר, נמצאת מצפון לשכונה א', מדרום לשכונה ד', ממזרח לשכונה ה', וממערב לשכונה ג'. הרחובות המרכזיים בשכונה הם ביאליק, המשחררים, בצלאל, חז"ל ודרך מצדה.
השכונה הוקמה כשיכון בשנות החמישים. השיכון יושב בתחילתו על ידי עולים בעיקר מתוניס, ממרוקו, מפולין, ומצרים. בשנות השישים קלט השיכון גם עלייה מלוב. בשנות השבעים נקלטו עולים מרוסיה ומגאורגיה. בשנות התשעים מעט עולים מחבר המדינות עברו לשכונה. השכונה מתאפיינת כיום בעיקר באוכלוסייה צעירה מקומית, מתבגרת וסטודנטים רבים הלומדים באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון הנמצאת בתוכה. בשכונה נמצאים שלושה מסמלי העיר, הקונסרבטוריון העירוני, הספרייה העירונית ומועדון השחמט העירוני (שזכה לשם עולמי). בנוסף נמצאים בשכונה מרכזי בילוי, פאבים, מסעדות ופארק הסופרים הגדול, שלוחה של הספרייה העירונית שמאפשר למבקרים לקרוא ספרים מהספרייה בפארק.
בשכונה היה ממוקם משנות החמישים אצטדיון וסרמיל שכיום נהרס ועל שיטחו נבנים מרכז מגורים גדול בן 2300 יחידות דיור חדשות שנוספו לבניה מתחדשת נוספת במקום.

גן הסופרים בשכונה ב'

****

****

פארק הסופרים הנו פארק שכונתי בקטע שבין רחובות יהודה הלוי וטשרנחובסקי. השילוב הרעיוני של הספרייה כחלק מתכנון הפארק כולל בתוכו שולחנות ואזורי קריאה, החלפת ספרים, פינות ישיבה ועוד. בנוסף, הוקמו בפארק מתחמי משחקים, גינת כלבים, מגרש שחב"ק מדשאות, יער מאכל, רחבת טריבונות.

***

המקור אתר עיריית באר שבע

בחזית הספרייה

*****

סוף דבר,

דיווש/טיול זה
היה מהנה ומענג.

היה לנו מעניין לעבור
ולראות את המרחב העירוני
על מראותיו ומאפייניו
במסלול הדווש 

****

טיול דווש זה הינו
הוכחה נוספת שהוא
אמצעי נהדר על מנת
להכיר וללמוד את המרחב העירוני

*****

אודה על האמת,
טיול זה הגביר את סקרנותי
להמשיך ולהסתובב
עוד בבאר שבע

על מנת להכיר אותה,
כמו שאני חושב שראוי ללמוד ולהכיר עיר.

******

אין לי ספק
שבזמן הקרוב נמשיך לדווש
בבאר שבע יחד עם ארז
ונעמיק את ההיכרות אתה

*****

תודה ארז על היוזמה, ההובלה והסברים,
תודה ארז ולייזר על העזרה במעבר בגשר הרכבת

י

תיעוד זה כולל מבחר צילומים של מראות צוהרי יום חורף (אביבי) לאורך ערוץ נחל שורק.

קטע זה של הערוץ מהווה חלק מפארק ירושלים הקרוי עמק הארזים.

מראות אלה נצפו בדיווש אליו יצאתי לבד ביום שישי, 12 בפברואר 2021.

מטרת הדיווש הייתה כפולה: גם להמשיך לחזור באופן מדורג לכשירות רכיבה וגם לצלם את המראות ובעיקר פריחת השקד.

יצאתי לדרך ממגרש חניה סמוך לבית האדום ליד מוצא.

נכנסתי לתחום הפארק.

הכוונה הייתה לבצע מסלול מעגלי, בחלק הראשון דיווש לכיוון מזרח על השביל המיועד לרכיבה ובחלק השני לכיוון מערב דיווש על הכביש הפנימי.

אולם, לצערי נאלצתי לוותר על הרעיון לדווש במסלול מעגלי.

בזמן שדיוושתי הפארק היה מוצף אנשים שנצלו את מזג האוויר החמים והנעים ויצאו לחיק הטבע אחרי סגר/כתר ממושך שכלל איסור תנועה שאינה חיונית במרחק של יותר מ- 1,000 מ' מהבית.

על הכביש המפותל בו התכוונתי לדווש בחזרה נעו מאות כלי רכב.

חששתי להסתכן. ויתרתי על הכוונה. חזרתי באותו מסלול.

בסופו של דבר לא הצטערתי. כשרכבתי מול השמש ראיתי את הפריחה מוארת ויפה.

מאחר וזו הייתה רכיבת הסתגלות רכבתי 13 ק"מ.

עצרתי פעמים רבות כדי לצלם.

כאמור, להלן מובאים צילומים נבחרים.

*****

***

מסלול הדיווש הלוך ושוב באותו ציר

***

****

****

מתחת לגשר הרכבת החוצה את נחל לוז (יובל של נחל שורק)

***

הַשְּׁקֵדִיָּה שֶׁצָּמְחָה בשרִידֵי השׁוֹמְרָהּ

***

****

****

***

אין חניות יותר!

***

****

****

למול שרידי הכפר ליפתא, מתחת לשכונת רוממה

****

***

****

****

*****

סוף דבר,
נהניתי מאוד!
הן מהמאמץ של הרכיבה
והן מהצילום.

****
אני לא יודע האם זה נכון
לצאת לרכיבה לבד?
הפעם רכיבת בדד הייתה בלתי נמנעת.
תכנית לרכיבה בבוקר עם חבר לא התממשה.
נהניתי מרכיבה זו
ובעיקר לאור הידיעה שאני
רוכב בקצב שלי, יכול לעצור בכל רגע לצלם,
ואיני מעכב איש בקצב הרכיבה האיטי האיטי.
התאהבתי בסוג זה של רכיבה.
כנראה ואמשיך לרכוב מעת לעת לבד! 

עניינו של תיעוד זה הוא שיטוט/צילום במושב ניר עקיבא שנמצא בצפון הנגב, בתחום המועצה האזורית מרחבים.

היוזמה לסיור היא של חברי דוד עמירם שביקש שאשוטט, אצלם ואכתוב על המושב בו גדל.

דוד עמירם שהיום הוא תושב מבשרת ציון נולד במרוקו בשנת 1958 בעיר קניטרה. משפחתו הייתה מתוכננת לעלות ארצה בשנת 1961 בספינת אגוז, אולם, אביו ביטל את העלייה באותה שנה. הם עלו לארץ לאחר מכן, בשנת 1962, במסגרת "מבצע יכין" שיצא לאחר טביעת ספינת אגוז. משפחתו הגיעה אל מושב ניר עקיבא שם התגוררו אחותו והוריו של אביו. אביו של דוד החל את דרכו כחקלאי שמתמחה בגידול הדרים כל חייו. אמו הייתה הדוורית של המושב במשך כ- 40 שנה. לאחר השירות בצבא קיבל דוד משק כבן ממשיך ולאחר שנה בה גידל סלרי וכרוב סיני, החזיר את המשק לאגודה ויצא ללימוד אדריכלות. המשק של הוריו עבר אליו בירושה לאחר לכתם. במשק קיים פרדס כ- 25 דונם לימונים ותפוזים ירושה מאביו הפרדסן. דוד אומר "המושב היה ועודנו, תבנית נוף ילדותי ובגרותי וכך יישאר לתמיד."

ביתו של דוד כיום

הסכמתי לבקשת דוד מיד אבל, בתנאי שהוא יוביל אותי ויראה לי המושב.

ביום רביעי, 10 בפברואר 2021, לאחר עיכוב ממושך של זמן הסגר השלישי הנושם  שהפך להיות סגר מהודק, יצאנו – דוד ועליזה עמירם וסמדר ואני – להסתובב במושב.

במשך כמעט שלוש שעות שוטטנו ברגל וברכב והתרשמו מהמושב ובעיקר מהסיפורים והזיכרונות של דוד עמירם.

*******

****

מיקום:
צפון מערב הנגב

****

מצפון־מזרח לנתיבות
ומדרום לניר משה,

****

וליתר דיוק
בגבעות הלס שמישור חוף הנגב

****

***

על האזור בו נמצא המושב ראו בהרחבה בשדות בין היישובים גבים, יכיני, ניר עקיבא ודורות

***

******

****

ניר עֲקִיבָא הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים ונכלל בתחום המועצה האזורית מרחבים. הוא הוקם ב-1 ביוני 1953 על ידי עולים מרומניה, כשאליהם הצטרף גרעין של עולים צעירים יוצאי מרוקו. שטח המושב הוא כ־1,000 דונם. המושב הוקם במסגרת מניעת חזרת הבדואים ועיבוי ההתיישבות היהודית באזור שובל והוא כונה זמנית "שובל 2". במאי 1954 נקבע שמו "שדות עקיבא", על שם עקיבא אטינגר, שהיה מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. לאחר כשנה הוסב שמו ל"ניר עקיבא".
המושב לא הצליח למשוך אליו מתיישבים, ובתחילת 1958 היו בו 40 בתים ריקים, שיועדו לשיכון מתיישבים במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר.

מושב ניר עקיבא וסביבתו בתום העשור הראשון חמש שנים לאחר הקמתו

*****

המושב הוקם על אדמות הכפר הערבי כופח'ה  שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחריה.

הכפר כופחה

הכפר כופח'ה נוסד בסביבות 1880 על-ידי השלטון העות'מאני על אדמות ג'יפתליק (כלומר, אדמות הכתר השייכות לסולטן, כולל כל הכנסות מהן) והוא אחד מתוך 10 כפרים שתוכננו והוקמו על-ידי השלטונות בצפון הנגב לאוכלוסייה מעורבת של בדווים, פלאחים ומצרים שהגיעו מרצועת עזה. כאמור, המבצע הזה נערך כחלק מייצוב האזור שסבל ממלחמות-שבטים שהתחוללו בן במשך כמה דורות. השם כופח'ה פרושו "המוכים" והוא אופייני לשמות התורכיים שהוענקו לישובים ולמקורות המים בצפון הנגב למטרות השפלה וביזוי המקומיים.
הכפר כופח'ה היה מתוכנן בתכנון "גריד" (סורג) ובו 48 מגרשים, שני בניינים בכל מגרש שנבדל משכניו במשוכת צברים ובמרכז הישוב הוקם מסגד מפואר כמה שנים לאחר ייסוד הכפר. המסגד הוקם על גבי שרידי כנסייה שהיתה מרכז היישוב הביזנטי הקבור מתחת לכופח'ה העות'מאנית. חלק משרידי הכפר והיישוב הביזנטי עדיין קיים הודות להקפדה על שמירתם של בעלי החווה שנבנתה על עיי הכפר.
בשנת 1944 התגוררו בכפר התושבים ל-500, כולם מוסלמים. במרכז הכפר עמד מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני (1876 – 1909). בתי הכפר היו סמוכים לגדה הדרומית של ואדי אבו שוּנר, פלג של ואדי חַוְדַג' (נחל הוֹגָה). היו בכפר בית ספר יסודי וכמה חנויות קטנות. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר, ולצרכי חקלאות השתמשו התושבים במי גשמים ובהשקיה מבארות, בורות ומאגרים. אדמות הכפר השתרעו על 8,569 דונם. תושבי הכפר נטעו מצפון לכפר עצי פרי, כמו אפרסקים, זיתים, שקדים, ענבים ותאנים, ובשאר צידי הכפר גידלו דגנים. בכפר נמצאו שרידים מחרבת אל- כַּוְפַחָ'ה ובהם שרידי בורות, עמודי שיש, כותרת קורינטית, פסיפסים וחרסים.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ה-27-28 במאי 1948 והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
כאמור, מושב ניר עקיבא הוקם ב-1953 על אדמות הכפר, מדרום-מערב לאתר הכפר. מהכפר שרד רק המסגד – מבנה אבן עם כניסות וחלונות מקושתים – אשר משמש כאסם וכאורוות סוסים. האתר, אשר מכיל עיי חורבות, שיחי צבר וצמחי מדבר, מגודר ומשמש למרעה. פרדס גדל ממערב לו, וחקלאים ישראלים מגדלים דגנים באדמות הסמוכות.

מביטים על החווה בה נמצאים עיי הכפר כופחה

******

דמות היישוב 

מבט ממעל

שטחו של המושב כ- 6,400 דונם ותושביו מועסקים בעיקר במקצועות חופשיים. המושב שומר גם על ציביון חקלאי ויש בו חברים העוסקים בגידולים שונים: פרדסים, מטעים, פרחים, גידולי שדה ועוד.

הפרדסים בקרבת המושב

 

כיום, ניר עקיבא מתגוררים כ-130 בתי אב מתוכם 80 משתייכים לאגודה החקלאית. במושב פעוטון מגיל שלושה חודשים ועד גיל 3. תלמידי בית הספר היסודי (א'-ו') לומדים במבועים. תלמידי כיתות ז'-י"ב לומדים בקריות החינוך "מרחבים".

במושב בית עם, מגרש כדורסל, מגרש כדורגל, גן שעשועים, מועדון נוער, בית כנסת, מקווה

ניר עקיבא הינו מושב מעורב מבחינה חברתית. הישוב קולט משפחות מכל גווני הקשת, חילונים, דתיים ומסורתיים שכולם חיים ביחד בהרמוניה מלאה וכל איש מכבד את רעיהו.

המושב הוכר ע"י המדינה כ"מכלול תיירות" ומתוכנן בו פרויקט בניית אתר תיירות מושבי, מסלול תיירות היקפי וחיבור לאתרי תיירות באזור.

 

****

בתוך אדמות המושב וממערב לו הוקם בשנת 2011 היישוב שבי דרום שמיועד בעיקר לתושבי כפר דרום שפונו מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005.

*****

מראות היישוב

ביתם של גו' וסופי שלם, אצלם התארחנו לביקור קצר

ג'ו שלם (בן 86) מספר לנו על דרכו מומבי בהודו למושב ניר עקיבא

ג'ו וסופי מציגים אלבום שכתב בן משפחתם

חזית הבית

הנחלה של משפחת שלם

פגישה עם חבר ילדות, מדברים על עסקים

*****

הבתים הראשונים

חזית הבית

עורף הבית

צד הבית

חצר המשק

****

זאת הייתה הרפת המשפחתית

***

*****
מבט קצר מהעבר
מארכיון של דוד

****

****

****

****

******

****

****

בתים חדשים

***

***

****

***

השכונה החדשה בקצה המזרחי

****

*****

מרכז היישוב

בית הדואר

****

מחסן הדשנים

****

***

המיגונית, תרומת החמאס לנוף האדריכלי של המושב

***

פעם גר כאן רב היישוב

****

בית הכנסת

*****

שולי השטח הבנוי

****

***

****

***

*****

סוף דבר

*****

שמחתי על ההזדמנות
להכיר עוד חלק מפסיפס היישובי
של המדינה
והפעם דרך עיניו
של דוד עמירם שגדל במושב
וכמו שכתב לי
"המושב היה ועודנו,
תבנית נוף ילדותי ובגרותי
וכך יישאר לתמיד."

*****

תודה דוד 

אתר באר מרווה – יד זיכרון למרווה בביאן ז"ל – הוא אחד ממוקדי העלייה לרגל בדרום אדום: חג הכלניות בצפון הנגב.

סמדר ואני הגענו למקום בשעת הצהרים של יום רביעי 10 בפברואר 2021.

במשך כמעט שלוש שעות הסתובבנו במקום ושטפנו את העיניים בשפע הכלניות הפורחות עד האופק..

תיעוד זה כולל מבחר מהצילומים הרבים שנעשו בשיטוט באתר.

******

****

מיקום באר מרווה   .

*****

****

****

מרווה בביאן ז"ל היא הבת של ידידי רפי בביאן יבדל"א, קב"ט מועצה אזורית שדות נגב וגם צלם חובב מקצועי. בסתיו תשע"ה (נובמבר 2014) שהיא רק בת 18, נפטרה מרווה לאחר מאבק עיקש של שנה וחודשיים במחלת הסרטן. בזמן מחלתה החליטה מרווה להשלים ולסיים את כל בחינות הבגרות והפכה את השגרה לניצחון. מהיום שבו התגלתה בגופה המחלה ועד היום שבו הלכה מרווה לעולמה, היא הקפידה לעשות את כל מה שעשו חברותיה בתיכון קבוצת יבנה שם למדה: פעילויות חברתיות, השתתפה בטיולים שנתיים, טסה בקיץ לפולין, עשתה את כל העבודות שהוטלו עליה וניגשה לכל בחינות הבגרות. היא נפטרה לאחר שהשלימה את כל מבחני הבגרות. התעודה נמסרה להוריה בקיבוץ עלומים במעמד מרגש ביותר. למרות גילה הצעיר מרווה ז"ל השפיעה והותירה את חותמה בקרב אנשים רבים. המוטו שהוביל אותה בחייה היה: לחיות, לצחוק, לאהוב. רפי אביה ובני משפחתה בקשו להנציח את זכרה באתר בו פורחות הכלניות, במקום הקרוב אל ביתה, קיבוץ עלומים אליו הלכה עם חבריה. יחד עם קק"ל, שנרתמו לפרויקט ועבדו סביב השעון. בחורף תשע"ו (ינואר 2016) הוכשרו הדרך למקום וחניון למטיילים.

****

****

****

צילום סמדר בן דור

****

***

***

****

***

****

קבוצת הרצים שיצאה לתור בריצה בין מרבדי הכלניות

***

****

****

****

****

שדה החיטה הסמוך לאתר

***

***

****

*****

סוף דבר,

*****

אתר באר מרווה
הוא מופת להנצחת מרווה בביאן ז"ל
שהמוטו שהוביל אותה בחייה היה:
לחיות, לצחוק, לאהוב!

רבים פוקדים אתר זה בחג הכלניות בצפון הנגב!

*****

גם השנה התפעלתי
מהפריחה המדהימה
למרות שכבר ראיתי אותה פעמים
רבות מומלץ להגיע למקום!

*****

עניינו של תיעוד זה הוא שדה הכלניות במורד נחל סנין

נחל סנין הוא יובל של נחל השופט שראשיתו ברכס עליו נמצאת העיר יוקנעם עילית.

מיקום שדה כלניות

אל שדה זה הגענו – ניר עמית (שער העמקים) והוא היוזם והמוביל; עדי קידר (פרדסיה), לוי אבנון (חמדיה) ואני (מבשרת ציון) בשעות אחר הצהרים המאוחרות של יום שני 8 בפברואר 2021.

למקום הגענו לאחר טיול/דיווש/צילום שראשיתו ערפל כבד מאוד בעמק יזרעאל והמשכו תצפית מאגר כפר ברוך שבעמק יזרעאל.

אודה על האמת לא הכרתי שדה עצום ורחב.

התפעמנו מאוד ממנו ושוטטנו בתוכו וכמובן שצלמנו הן את מראות השדה המרהיב והן פרטים בודדים.

להלן מבחר מהצילומים.

******

מראה השדה ובקו האופק נמצאת יוקנעם עילית

****

***

***

****

צילום ניר עמית

***

***

****

****

****

צילום ניר עמית

****

****

****

****

****

ניר מכין לנו קפה לקינוח

לקראת שקיעה

******

סוף דבר,
במילה מדהים
ובשתי מילים מדהים מאוד!

*****

תודה ניר שהובלת אותנו לשדה זה,

תודה לעדי ללוי שסייעו
בהושטת יד
בירידה לגובה הכלניות
ובהתרוממות חזרה

*****

הערה לסיום דברים
שכתב לי אופיר בר בן קבוץ הזורע

אזור שדה הכלניות הוא חלק מאזור שעליו נטוש כרגע קרב קשה ונואש. ראש העיר של יוקנעם עילית, סימון אלפסי שכבר הצהיר שלא ימשיך לקדנציה נוספת החליט לסיים את פעילותו רבת השנים ושרובה מלאת הישגים חיוביים, בהשתלטות על פנינת החן שנמצאת בדיוק בצילום שפותח תיעוד זה. זהו מאבק קשה ביותר, שבחלקו כבר הוכרע לרעת הטבע ולרעתם של כל המאות אלפים שמבקרים כאן מדי שנה (בדף המאבק מצויין המספר מיליון). כך שייתכן כי אם לא ייעצרו התכניות, אותו שדה בדיוק יהפוך לשמלת אספלט ובטון, שתגביר כמובן את סכנת השטפונות בנחל שופט, ותיצור בעיות תחבורה קשות ביותר, בנוסף לאלו שכבר קיימות ביציאה ובכניסה לעיר יקנעם.

*******

ראוי לקוות שהמאבק יסתיים
בכך שהשטחים הפתוחים לא יפגעו !!!

עניינו תיעוד קצר זה הוא מאגר כפר ברוך שנמצא בלב עמק יזרעאל.

***

למאגר זה הגענו –  ניר עמית (שער העמקים) והוא היוזם והמוביל; עדי קידר (פרדסיה), לוי אבנון (חמדיה) ואני (מבשרת ציון) ביום שני 8 בפברואר 2021 במסגרת טיול/דיווש/צילום שראשיתו ערפל כבד מאוד בעמק יזרעאל

עם התקדמות הדיווש שהערפל התפוגג הגענו למתחם מקורות של מאגר כפר ברוך.

כיוון ההגעה למאגר כפר ברוך

.

*****

***

מאגר כפר ברוך הוא מאגר המים העיקרי בעמק יזרעאל, בין עפולה למושב כפר ברוך נקרא גם אגם הקישון. שטחו יותר מ – 2.5 קמ"ר וקיבולו כ – 10 מיליון מ"ק .

 

****

המאגר נחפר בקרקע חרסיתית שחלחול המים בה מועט , סמוך למקום שבו מתלכד אפיק נחל קישון עם יובליו הבאים מדרום . המאגר קולט אפוא את מי אגן נחל קישון העליון , שהם נקיים יחסית ומליחותם מועטה . נוסף למי נחל קישון זורמים אליו מי שפכים מיישובי העמק . כן מוזרמים אליו מים טהורים מקידוחים בגליל המערבי ומים ממוביל המים הארצי ; היפוכו של דבר בשנים שחונות . באמצעות פיקוח קפדני ומתמיד נשמרת איכות מי המאגר המיועדים להשקיה.

 

****

******

****

אגם כפר ברוך שנחפר בשנת 1953 ייצר במשך עשרות שנים עד לייבושו, נופי מים וצומח ייחודיים. בשולי האגם התפתחו בתי גידול לחים מגוונים ויחודיים, שהיוו תחליף לנוף הביצות שהשתרעו בעמק יזרעאל עד תחילת המאה ה 20 והפכו לשטחים חקלאיים עם ייבושן. בתי גידול אלה היוו מקומות מפלט ייחודיים, בהם התקיים עושר של צמחים ובעלי חיים, שריד לאוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים שהתקיימו בעמק בעבר. בשנות ה-90 האגם יובש, לאחר שנתגלתה השפעה שלילית על מפלס מי התהום והמלחת קרקעות חקלאיות. כיום משמש המתקן לוויסות ולכידת שיטפונות. רוב שטח האגם יבש, ונמצא בשליטה של חורש אשלים שחדר לשטח. עם הייבוש אבדו נופי מים ובתי גידול ייחודיים, אך נותרו בתי גידול חשובים בהם שטחי הצפה ביצתיים, משטחי אחו לח, אזורי קינון לעופות מים, וסבכי קנה ואשל.

מבט ממעל

מאגר כפר ברוך והאגם הטבעי, שמתהווה בסמוך אליו בשנים גשומות, מושכים אליהם ציפורים ובעלי חיים ולאחרונה גם לא מעט מטיילים וחובבי צפרות. רשות ניקוז ונחלים קישון וחברת מקורות החלו בשנים האחרונות לקיים במקום אירועים ופעילויות לקהל הרחב. מדי שנה, בשבועות או בסוכות, האגם הופך לאטרקציה שמושכת אליה אלפי מבקרים – משפחות, ילדים, חובבי טבע וצלמים מקצועיים. בעקבות הפופולריות הגוברת של אתר הצפרות והטבע סביב האגם החליטו אנשי רשות ניקוז ונחלים קישון להתחיל תהליך שמטרתו לעצב ולתכנן, יחד עם הציבור הרחב, את הפארק האקולוגי החדש שיוקם באגם כפר ברוך. התכנית לפיתוח הפארק כוללת את המרכיבים הבאים:שיחזור נופי המים ובתי הגידול הלחים באזור אגם כפר ברוך, למטרת שימור והעשרת מגוון הצומח ובעלי החיים בעמק; הקמת פארק תיירות אקולוגי וחינוכי נגיש לציבור, שיתרום למאמץ העולמי לשימור המגוון הביולוגי, תוך חלוקת המרחב לאזורי פעילות מחקרית, פעילות חינוכית, תיירות חקלאית, פעילות נופש אקטנסיבית (לדוגמה: צפייה בציפורים, הליכה, אופניים) ופעילות נופש אינטנסיבית (לדוגמה: אירועים ומופעים); הקמת מרכז צפרות שיצטרף לרשת המרכזים הקיימים בלטרון, עמק החולה ואילת. המרכז יהווה מוקד לתיירות אקולוגית מעצם היות הנדידה אטרקציה תיירותית וחינוכית ברמה ארצית ובינלאומית; שמירה ושיפור תפקודו ההנדסי של המתקן בתפיסת מי שיטפונות וויסות הזרימה מי השטפונית במורד הקישון, לצורך הגנה על יישובים ופעילות אנושית במורד.

***

מתכנני הפארק ותושבי עמק יזרעאל והסביבה קיימו ב-28 במאי 2015  במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מפגש להגדרת העקרונות להקמת הפארק החדש שיוקם באזור אגם כפר ברוך. את המפגש יזמו הרשות ניקוז ונחלים קישון, קק"ל, חברת מקורות, המשרד להגנת הסביבה ושותפים נוספים להקמת הפארק החדש שנציגיהם השתתפו במפגש – המועצה האזורית עמק יזרעאל, רשות הטבע והגנים, רשות מקרקעי ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, החברה להגנת הטבע, רשות העתיקות, רכבת ישראל, חיל האויר וגופים נוספים. במהלך המפגש התאפשר לכל תושב באזור העמק ובצפון בכלל להשמיע את קולו ולהכריע, מה כדאי ומה לא אמור להיות בפארק המתוכנן. במפגש הוצגו מספר אפשרויות להקמת פארק אקולוגי באזור האגם והועלו שאלות כגון –  האם ניתן לפתח פארק רחב ידיים (כ-4,500 דונם של אטרקציות) מבלי לפגוע בערכים האקולוגיים? מה חשוב יותר: מרחב המחיה של הציפורים או בטיחות הטיסה של חיל האויר? האם רצוי לפתח תשתיות שיאפשרו פעילות ספורטיבית ומקומות תעסוקה על חשבון טבע פראי ובלתי מופר? מקור וראו גם תכנית הפארק האקולוגי

****

****

*****

התיעוד להלן הוא של מראות טיול/דיווש/צילום בערפל כבד מאוד בעמק יזרעאל.

דיווש זה היה בחלקו הראשון של הטיול שמפת מסלולו מוצגת בסייפא.

לטיול זה יצאנו ארבעה: ניר עמית (שער העמקים) והוא היוזם והמוביל; עדי קידר (פרדסיה), לוי אבנון (חמדיה) ואני (מבשרת ציון).

טיול זה, שהיה הראשון בתהליך השיקום הרפואי, התקיים ביום שני 8 בפברואר 2021.

יצאנו לדרך בשעת בוקר מאוחרת בזמן שהערפל "שישב" על העמק היה עדין בשיא עוצמתו.

תיעוד זה מוקדש למראות הערפל.

********

דקות לפני היציאה ליד המתחם ההיסטורי של תחנת כפר יהושוע של רכבת העמק

***

***

***

***

****

****

צילום עדי קידר

צילום בערפל צילם עדי קידר

****

****

מקשיבים לניר

***

***

***

השמש שלחה קרן אור לכיוון קורי עכביש

עדי שומר שלא אפול, צילם ניר עמית

עדי וניר עוזרים לי לחזור לאופניים

***

***

לקראת סוף הערפל

ממשיכים הלאה

*****

מסלול הטיול וסימון הקטע בו דיוושנו בערפל

להרחבה אודות עומק יזרעאל והמקומות בציר הטיול ראו מערב עמק יזרעאל וקצה מדרונות גבעות אלונים – שפרעם, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים

******

סוף דבר, הדיווש בערפל הכבד
היה חוויה יוצאת דופן ומעניינת

****

תודה לניר על היוזמה וההובלה
תודה לעדי ולוי שנתנו יד

התיעוד להלן הוא של מראות הרכיבה הראשונה במסגרת החזרה לכשירות לאחר פגרה ארוכה שנמשכה יותר משנה.

בצהרי יום רביעי, 3 בפברואר 2021 לאור מגבלת הסגר (איסור שנוע אופניים) יצאתי לרכיבה בשכונת מגוריי רכס חלילים.

****

שכונת רכס חלילים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של מבשרת ציון ונושקת לקו הירוק. והיא השכונה האחרונה שנבנתה ביישוב. את הקמת השכונה יזמה חברת ערים שאף הכשירה את התשתיות בה. השכונה החלה להבנות במחצית שנות ה-90' ואיכלוסה החל מספר שנים לאחר מכן. שמות הרחובות בשכונה נקראים על שם אבני החושן: פטידה, נופר, שבו, אחלמה, ענבר, עופל ועוד.
להרחבה אודות מיקום השכונה ואודות מבשרת ציון ראו רכס חלילים והר אחירם שבצפון מבשרת ציון

מסלול הרכיבה עבר מספר פעמים בחלק המישורי של שדרת החושן החוצה את השכונה, בטיילת המקבילה לה שנמצאת מעל נחל חלילים וצופה לעבר ירושלים ובעלייה המאמצת לאורך רחוב עופל .

****

****

****

ברכיבה הקצרה, שאורך מסלולה היה רק 7.5 ק"מ, ביקשתי לתרגל מעט רכיבה במאמץ בעליות.

כמו תמיד הצטיידתי במצלמה ועצרתי מספר פעמים לתעד את המראות.

להלן מספר "פירות" הצילום.

*****

טיילת חלילים

****

***

****

***

***

*****

שדרות החושן

****

****

****

****

****

***

****

*****

סוף דבר,

רכיבה קצרה זו
הייתה מענגת,
שמחתי לחזור לשילוב של רכיבה וצילום.
גם הפעם השדרה והטיילת
אותם צלמתי פעמים רבות
נראו לי חדשות
וכאילו שעברתי בהן
בפעם הראשונה

*****