תיעוד זה הוא החלק הראשון של הביקור בין עיי של הכפר המרוני בירעם ובכנסייתו ביום רביעי 6 במאי 2020 .

 

הכפר בירעם נמצא בגליל העליון המרכזי
מצפון להר מירון,
כ-11 ק"מ צפון-מערב לצפת, 
כ-4 ק"מ מדרום לגבול בין ישראל ללבנון.

******

בירעם היה עד מלחמת העצמאות כפר נוצרי מרוני שנכבש במבצע חירם בסוף מלחמת העצמאות, באוקטובר 1948. לאחר כיבושו תושביו נדרשו לפנותו זמנית. הובטח להם שיוכלו לשוב אליו לאחר ימים. הבטחה זאת  לא קוימה. על קרקעות הכפר הוקמו מושב דובב וקיבוץ ברעם. עד היום, למעלה משבעה עשורים לא מומשה וכנראה שלא תמומש לעולם. שנים רבות, עקורי הכפר המרוני בירעם וצאצאיהם ניהלו ועדיין מנהלים מאבק משפטי ופוליטי בדרכי נועם בהתאם לחוק והדמוקרטיה הישראלית.

 

בביקור זה השתתפו אסתר ופיפ רותם (סאסא), ניר עמית (שער העמקים), איל גזית (משמר הנגב), לוי אבנון (חמדיה), מוטי ארמלין (גילון) וסמדר בן דור ואני (מבשרת ציון).

 

את הביקור והסיור הוביל שאדי חלול יו"ר ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל הצטרפה ניבין מחול אליאס.

 

שאדי חלול, שהוא נוצרי מרוני שזהותו הלאומית ארמית. כיום הוא תושב ג'יש, הוריו הם ילידי הכפר בירעם, בצעירותו שירת כקצין בחטיבת הצנחנים ולאחר לימודיו האקדמיים ועיסוקיו הכלכליים בחו"ל ייסד את ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והיום הוא יו"ר שלה .

 

ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל עמותה שהוקמה במטרה להחיות את השפה הארמית כשפה מדוברת ואת המורשת הארמית ע"י ארגון קבוצות למידה. להגביר את המודעות באוכלוסיה ובחברה וההכרה הנוצרית הישראלית לשורשים ומורשת הארמיים למען דו-קיום, הבנה ושלום בין העמים, החברויות והתרבויות השונות בישראל. מחנות וקייטנות קיץ, הרצאות ומכינות קדם צבאיות, ללימוד ארמית.

 

ניבין מח'ול אליאס, כמו עמיתה היא נוצרית מרונית שזהותה הלאומית ארמית.  גם היא מתגוררת בגיש והוריה הם בני בירעם. כיום סגנית יו"ר עמותת ארם אחראית על תנועות הנוער, על גיוס המכינה ולווי הצעירים במכינה עד גיוסם לצבא. בנוסף מארחת קבוצות ישראלים וגם מחו"ל.

 

מבחינתי, ביקור זה ובעיקר הדברים שנאמרו בו, מהווה המשך ישיר לשני סיורים קודמים שעניינם הכנסייה המרונית בישראל והם:  ג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים (יוני 2019) וחיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי (נובמבר 2019)

 

הסיור החל בכביש הגישה לגן הלאומי ברעם. שאדי וניבין הובילו אותנו לעיי הכפר דרך שביל צדדי.

 

בתחילה שוטטנו בשבילים בין שרידי המבנים והבוסתנים של הכפר הנטוש.

 

הגענו למקום הגבוהה של המקום בו נמצאת הכנסייה וברחבה לפניה ישבנו ושם שאדי החל להרצות את דבריו.

 

 

הרוח הקרה והגשם שהחל אותנו חייב אותנו להיכנס לתוך הכנסייה שם נמשכה הרצאתו של שאדי ובהמשך החל דיון על דבריו.

 

*******

תיעוד זה הוא החלק הראשון של הביקור במקום והוא כולל מידע אודות הכפר בירעם, תולדותיו, קורותיו; יחסי תושבי הכפר עם היישוב היהודי בתקופת היישוב; כיבוש הכפר במבצע חירום מלחמת העצמאות; פינוי הזמני של תושביו שהפך להיות קבוע; התדיינות המשפטית של עקוריו צאצאיהם למען חזרתם אליו ומהלכי הממשלה והכנסת. 

**********

הכפר בירעם

הכפר השתרע על גבעות בגובה 750 מטרים מעל פני הים.

 

*******

על פי ממצאים ארכאולוגיים, התקיים באתר בירעם יישוב יהודי בתקופת בית שני, ובתקופת המשנה והתלמוד. יש הסוברים כי מדובר ביישוב היהודי ברעם, וכי היישוב המארוני משמר את שמו. היישוב המרוני הוקם כנראה בשלהי המאה ה-16 בשנת 1580 עם הגעתם של ראשוני המשפחות מהר הלבנון.

*******

בשנת 1860 בעת טבח המרונים בלבנט ובבירעם ע"י כוחות מהר הדרוזים הנאמנים לשלטון העותמאני נשרף המוכתר ח'לול מול אשתו וילדיו כאשר עודנו בחיים.

******

הנוסע הצרפתי ויקטור גרן שביקר במקום במחצית השניה של המאה ה-19 ציין "בכפר בירעם יושבים 500 מרונים רובם דלים ואביונים. בכנסייה שנבנתה לפני 30 שנה בקירוב משרתים שלושה כמרים, אשר הם עצמם עובדי אדמה פשוטים, כמוהם כבני עדתם. עכשיו אין היהודים באים להשתטח על הקברים.

*****

הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה. אז נמצא הכפר בירעם בתחום השליטה הצרפתי יחד עם שאר הכפרים המרונים בלבנון.

 

בתום מלחמת העולם הראשונה, ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית. כך המשיך הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי.

 

ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס – פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל.  אז עדין נשאר הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי..

 

במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת וועדת סימון למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב-פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור.  ב 7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטחים רבים בגליל  לרבות שטח הכפר בירעם. מאז, עבר הכפר לתחום שטח המנדט הבריטי מדרום לקו הגבול שנקבע. כאמור, גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות.

******

בשנת 1929 בזמן מאורעות תרפ"ט סיוע המרונים בבירעם ליהודי צפת המכותרים על ידי המון ערבי כועס המבצע בהם פוגרומים.

*****

 

 

בין השנים 1937 – 1947 סייעו המרונים בבירעם בהברחת ניצולי השואה ויהודי סוריה ועירק אל ארץ ישראל. הם הסתירו יהודים בבתי הישוב מתחת לאפם של הבריטים, והובילו אותם בקו אוטובוס בבעלות התושב המרוני נח'לה בובאן למשרדי סוכנות היהודית בחיפה.

 

דו"ח ההגנה על כפר בירעם (1942) מציין כי "נטייה פוליטית מיוחדת אינה ניכרת. הם רחוקים מפוליטיקה ואינם מתעניינים בה כלל. כנוצרים נראה שהם נוטים לשלטון". בהמשך נאמר כי יחסיהם עם היהודים קלושים, יתכן שיש כמה שותפויות עם יהודים מצפת ויש מאנשי בירעם המוכנים למכור מקרקעותיהם. "רבים מבקשים קשרי מסחר מהודקים יותר עם היהודים, במיוחד בענייני טבק". אשר להשתתפות במאורעות, לדברי אנשי בירעם הם לא השתתפו בהם לחלוטין, כותב המדווח ומוסיף "נראה שאפשר להאמין להם, בהיותם נוצרים. אם אמנם השתתפו בפעולה כלשהי, הרי לא מתוך לאומיות לוהטת… לדבריהם, לא ניזוקו הרבה במאורעות. הצבא והמשטרה לא עשו להם רעה והמורדים נשמרו מהם, כי הצבא והמשטרה היו מצויים הרבה בסביבתם".

בנושאים אזרחיים נאמר בדו"ח כי לכפר שנים-עשר אלף דונם, הרבה מטעים, בעיקר תאנים ומעט זיתים ועצי פרי אחרים, ושטח קטן של שלחין. בכפר כשש מאות וחמישים תושבים, רובם מרונים וכעשרים נוצרים מלכיתים. שני בתי ספר בבירעם, אחר מהם ממשלתי והשני בית-ספר פרטי לבנות, המתקיים על כספי המסיון היישועי בלבנון. בבירעם הוקמה באוגוסט 1946 עמותה של תושבים למען שיפור רמת החיים, החקלאות, החינוך והחיים החברתיים במקום. בקשה רשמית מפורטת באנגלית, ובה שמות חברי העמותה, מטרותיה, התקנון, צורת ההתארגנות, דרכי איסוף הכספים וכו' הוגשה לאישור שלטונות המנדט.

על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היו לכפר בירעם שנים-עשר אלף מאתיים וחמישים דונם אדמה, מהם מאה ושניים דונם שטח בנוי; אלף מאה ואחד מטעים; אלף שש מאות עשרים ושניים אדמת מיזרע עדית; אלפיים תשעים ושניים אדמת מיזרע זיבורית ושבעת אלפים מאתיים שלושים ותשעה דונם טרשים. כמו כן נרשמו אדמות מרעה בלתי ראויות לעיבוד חקלאי.

כיבוש הכפר במהלך מבצע חירם לקראת תום מלחמת העצמאות 

ב- 19 ביולי 1948 נחתם 'ההפוגה השניה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. כמה חודשים לאחר מכן חודשו הקרבות גם בגליל. העילה היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י – מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השניה'.ב 22 באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את משלט שיח'- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו. הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול צפון' הגבול הבינלאומי של א"י המנדטורית. המימוש היה במבצע "חירם". זה היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של 'חזית הצפון' אשר השתתפו בו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת עודד (חט' 9), חטיבת גולני (חט' 1) וחטיבת כרמלי (חט' 2). בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר הצליח הכוח  לפנות את הכביש בין צפת למירון. לאחר מכן כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.ב-29 באוקטובר 1948 נכבש הכפר בירעם  ללא התנגדות התושבים, על ידי חטיבה 7 של צה"ל.

 

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע"י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטבר 48.

*******

גירוש תושבי הכפר בירעם לאחר כיבושו על ידי צה"ל

ימים ספורים לאחר מכן, ב-7 בנובמבר נערך לתושבי הכפר מפקד אוכלוסין, אשר נשמר במשרד המיעוטים, דאז בצפת. שבוע נוסף לאחר מכן, ב-13 בנובמבר בפקודה של מפקד זוטר ללא צו רשמי נצטוו התושבים לעזוב את כפרם ולעבור כחמישה קילומטרים צפונה, לתוך תחומי לבנון. הנחייה זאת הייתה למרות ששלושה ימים קודם לכן המושל הצבאי של הגליל העליון המזרחי, אמר לדוד בן-גוריון, שהיה דאז ראש הממשלה ושר הביטחון כי "למרוניטים (המארונים) יש להתייחס בידידות". חלק מהתושבים אכן גלו ללבנון, אך החלק האחר נשארו באזור הכפר והסתתרו במטעים ומערות. מספר שבועות אחר כך ב-20 בנובמבר 1948 נפגשו נציגי התושבים עם שר המיעוטים, השר בכור-שלום שטרית, שהיה בביקור בכפר השכן ג'יש. על פי עדות התושבים, השר שטרית, המושל הצבאי ונציג משרד הביטחון הבטיחו להם שהם יוכלו לחזור לכפרם כעבור שבועיים, והוצאתם נובעת מהמצב הביטחוני הרעוע בצפון ובשל החשש להתקפות פתע מכיוון לבנון. בעקבות מאמציו הועבר חלק גדול מאנשי בירעם, כשבע מאות נפש, לג'ש. הם שוכנו ברובע המוסלמי של הכפר, בבתים שננטשו. צה"ל אישר לעשרה שומרים, תושבי הכפר, להישאר בתחומו על-מנת לשמור על רכוש התושבים שפונו. שומרים אלה גורשו על ידי המשטרה לאחר כשישה חודשים מיום הצבתם. לא לכל מגורשי בירעם נמצאה קורת גג בג'יש ולכן עברו כמאתיים מהם לרומיש, כפר מארוני מעבר לגבול.

 

*******

  בראשית שנת 1949 הנשיא ויצמן המנוח שלח מכתב לפטריארך המרוני מוברכ שתמך בהקמת בית לאומי ליהודים עם הבטחה שזהו עניין זמני עד אשר יירגע המצב בגבול. הפטריארך הרגיע את בניו המרונים בישראל ואמר להם לסמוך על היהודים ושהם יודעים מה הם עושים כי זה עניין זמני.

******

אמירות לחוד ומציאות לחוד. ב-27 באפריל 1949 פורסמו לראשונה התקנות המייפות את כוחו של שר בטחון להכריז על "אזורי בטחון", כחלק מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. לפי תקנות אלה, רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה עשרה קילומטרים צפונה מקו הרוחב ה-31 ועשרים וחמישה קילומטרים דרומה ממנו, נקבעה כ"אזור מוגן", בתוכו אפשר להכריז על שטח מסוים שהוא "אזור בטחון", בו אסור לאדם להימצא, אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך. באותו זמן, אפריל 1949 הוחכרו שטחי היבול של הכפר, על-אף התנגדות התושבים בעלי הקרקעות, לחברה יהודית. הפועלים שהועסקו היו ערבים מהגליל. ב-21 ביולי 1949 נפגשו נציגי תושבי כפר בירעם עם השר בכור-שלום שטרית ותבעו את מימוש הבטחתו להשיבם לכפר. השר ענה במברק אשר הגיע ב-30 ביולי אותה השנה, ובו נכתב: "אנא התאזרו במעט סבלנות".

 

בספטמבר 1949 הוכרז האזור שלאורך גבול הלבנון כ"אזור בטחון". באותה עת נמצאו תושבי אקרית ובירעם כבר שנה מחוץ לכפריהם, ולכן לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא אפשרו להם לחזור לכפרים.
התקנות החדשות אפשרו לצבא להנפיק "צווי יציאה", שהם בבחינת צווי פינוי לתושבים הקבועים של אותו אזור שהוכרז כ"אזור בטחון", אולם בשלב זה לא הוצאו צווים כאלה לגבי תושבי אקרית ובירעם, שכאמור לא נחשבו כתושבי האזור. באוקטובר 1949 ביקשו נציגי כנסיית בירעם להשתמש באדמות הכנסייה בכפר. הממשל אישר לאנשי הכמורה להחכיר את האדמות לעונה אחת, חורף 1949 בלבד.

 

בראשית שנת 1951 יצחק בן צבי כתב לבן-גוריון: "אין לי בעיה לעקור יישובים ערבים שנלחמו נגדנו אבל לעקור יישובים מרונים בגליל מבני בריתנו, זו טעות מדינית. אין הבחנה בין ידיד לשונא". מאוחר יותר גם בן-גוריון התייחס לעניין וכתב ביומנו  "היינו צריכים להשקיע במרונים. יש להם שורש היסטורי בלבנט ותרבות שונה משאר ליישובי הליגה".

 

בשנת 1954  הבישוף המרוני של ביירות מובארכ שחתם על המלצת הכנסייה המרונית להקמת בית לאומי ליהודים הגיע לתל אביב במטרה לפגוש את בן גוריון בנושא בירעם. בן גוריון שלח אליו פקידים זוטרים והתעלם ממנו.

 

בשנת 1959 יותר מ 70 בתי אב מרונים בבירעם שלחו מכתב לממשלת ישראל. הם בקשו לגייסם לשירות חובה בצה"ל ובתמורה לאפשר להם לחזור לבתיהם. הממשלה התעלמה מהם .

 

*****

למעשה, עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית. במהלך השנים קרקעות חולקו והוקצו כך: לקיבוץ בירעם 2,587 דונם; לקיבוץ סאסא – 1,000 דונם; למושב דוב"ב – 5250 דונם; לשמורת הטבע – 2,783 דונם; לגן לאומי – 80 דונם ושטח שלא נרכש – 514 דונם.

 

בשנת 1967 לאחר סיום השלטון הצבאי, חודשה קבורת המתים בבית העלמין המרוני ביישוב בירעם ואז הוחל בהדרגה בשיקום הכנסייה שלא נהרסה בהפצצת בתי הכפר בשנת 1953.

******

התדיינות המשפטית
של עקורי בירעם ואיקרית
ומהלכי הממשלה והכנסת. 

במשך כשישה עשורים נאבקו בנפרד עקורי אקרית ובירעם וצאצאיהם לחזור לכפריהם המקוריים, לאחר שפונו מהם, כאמור, בנובמבר 1948. מאבק זה מנוהל לאורך השנים, תוך ניצול מרב האפשרויות שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה לאזרחיה ובדרכים חוקיות. במשך השנים, תחת הנהגות פוליטיות שונות ובמצבים ביטחוניים ומדיניים משתנים, הועלו הצעות מגוונות לפתרון בעיית העקורים, נשקלו שיקולים רבים בנושא והוצגו טענות שונות הכרוכות בו. במכלול השיקולים שהנחו  הן את המצדדים בהשבת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם והן את המתנגדים לכך, שימשו נימוקים פרגמטיים, רגשיים ומוסריים. ובכל זאת נכון להיום העקורים, המונים כמה מאות בתי-אב וכמה אלפי בני אדם והמתגוררים ביישובים גוש-חלב, עכו, חיפה, כפר-יאסיף, בנצרת, כפר ראמה ועוד – עדיין לא שבו לאדמותיהם

 

לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51). ב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלה להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. העקורים לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה שנקבעו על פי תקנות שעת חירום מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51).
באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפרים לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".
בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו למעט הכנסייה. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור.

 

בנובמבר 1963 הוציא אלוף פיקוד צפון צו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום),  1945, בדבר סגירת אזורים בשטח הצפון. בצו זה נאסרה הכניסה לאזור הסגור והיציאה ממנו אלא ברישיון מהמפקד הצבאי או מטעמו. באוקטובר 1967, כשנה לאחר ביטול הממשל הצבאי אלוף פיקוד הצפון הוציא "היתר כניסה כללי" לכפרים אקרית ובירעם, המאפשר להם ביקור בכפרים, אולם אוסר לינה או התיישבות. אז הוחל בשיפוץ הכנסייה בבירעם.

 

ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם. אז שונה הטיעון הביטחוני הראשוני של קרבה לגבול בטיעון של תקדים של זכות השיבה. עוד קבעה הממשלה שיש לפצותם ולשקם את העקורים במקום מושבם באותה עת בעיקר בג'יש.

 

באותה עת נערכו בישראל הפגנות גדולות בתמיכת ישראלים רבים לשנות ההחלטה. אז שר הביטחון דאז, משה דיין, הכריז על  ביטול תקנת "אזורי ביטחון" בכל רחבי המדינה ,אולם הודיע שאף-על-פי-כן יישארו אקרית ובירעם בסטטוס של אזור סגור, היות שהמצב הביטחוני לא השתנה. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

****

פרשת עקורי איקרית ועקורי בירעם נשארה על-סדר היום הציבורי. במהלך השנים התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי נגרם לעקורים עוול וכי יש לחפש דרכים לתקנו. בשנת 1977, לאחר חילופי השלטון, מינתה הממשלה בראשות מנחם בגין ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים. בפברואר 1979 הוועדה, שבראשה עמד השר אריאל שרון, המליצה ברוב-דעות שלא להחזירם. הממשלה לא הכריעה במחלוקת.

*****

בשנת 1981 שבו התושבים והגישו בשלישית עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 141/81), ובה ביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם, ולחלופין לחייב את המדינה להקצות להם שטח אדמה בכפר איקרית למען יתיישבו בו. העתירה נדחתה. נפסק, כי השיהוי הרב אינו מאפשר לבדוק את שיקוליהם של שר האוצר – שהוציא את התעודה שעל-יסודה הופקעו האדמות – ואת שיקולי המפקדים בשנים 1963 ו-1972 – שהוציאו את צווי הסגירה. בית-המשפט הניח איפוא שההפקעה והצווים נעשו כדין. על-יסוד הנחה זו נמצא, כי הגם שאין להטיל ספק בנאמנותם של העקורים למדינה, לא חל שינוי במצב הביטחוני, המצדיק ביטול הצווים. צוין, כי ראש-הממשלה מנחם בגין, שטענות העותרים הובאו בפניו, הודיע שעניינם ייבחן מחדש אם יהיה שינוי במצב הביטחון. בשולי פסק-הדין כתב השופט יצחק כהן את הדברים הבאים: אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב. העתירה נדחתה איפוא.

******

בשנת 1982 שארל יעקוב מרוני ארמי מבירעם שלח מכתב לראש הממשלה מנחם בגין עם בקשה לתיקון העוול. במכתבו הזכיר לו את סיוע המרונים ליהודי צפת בפרעות 1929 והברחתם מלבנון לישראל. תשובת בגין הייתה שבינתיים המצב הביטחוני אינו מאפשר לעשות את מה שהתכוון בנושא זה. הוסיף: "יום יבוא ונחזור לטפל בעניינכם".

*****

בשנת 1987 משה ארנס כשר ביטחון העלה הצעה לממשלה להחזיר את אנשי בירעם בתמורה לגיוס חובה שלהם לצה"ל. העניין לא זכה לדיון רציני בממשלה. בשנת 1988 נקבע, כי בשלב זה לא ניתן לטפל בהחזרת העקורים בשל המצב הביטחוני. בראשית שנות ה-90' הוגשו מספר הצעות חוק להחזרת העקורים, מתוכן אחת שהוגשה על-ידי חברי-כנסת מכל מרכיבי הקשת הפוליטית והתקבלה בקריאה הטרומית, אך הצעות אלה לא התגבשו לכלל חוקים.

 

בנובמבר 1993 החליטה הממשלה – הפעם בראשות יצחק רבין – על הקמה של ועדת שרים לעניין עקורי איקרית ובירעם, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי. כעבור כשנתיים, ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין והוחלף על-ידי שמעון פרס. בדצמבר 1995 המליצה ועדת ליבאי בפני הממשלה על החזרת תושבי בירעם ואיקרית, לשטח בן 1,200 דונם מהם 600 יוקצו שוב קהילתי מרוני בבירעם. החלטה נסמכה על השינויים שחלו הן בעמדת גורמי הביטחון – שסברו, כי אין מניעה ביטחונית להחזרת התושבים, והן לנוכח חתימת הסכמי שלום עם מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית. וכך נכתב, בין היתר, בדו"ח הוועדה להמליץ בפני הממשלה בהמשך להתחייבויות השלטונות הישראליים בעבר וכפירעון חוב של כבוד, להפעיל הסדר סופי של לפנים משורת הדין לתביעות תושבי איקרית ובירעם, כמקרה יחיד, ייחודי ויוצא דופן בנסיבותיו, שלא יהווה תקדים.  על אף דיונים, שהתקיימו בוועדת ליבאי ובוועדות-משנה שלה ליישום ההמלצות, לא הספיקה הממשלה לקבוע את עמדתה עד לבחירות שנערכו במאי 1996, שבהן התחלף השלטון. המלצת הוועדה לא הגיעה לכלל מימוש.

*****

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית עתירה נוספת לבג"ץ (840/97) בה נטען כי התשתית הביטחונית, שעל-בסיסה נמנע מהם לשוב לביתם, השתנתה, כי זכותם לשוב ולהתגורר בכפרם אינה מוטלת עוד בספק, וכי בוועדת ליבאי נדונו כבר תנאי חזרת העקורים לכפרם, לרבות גודל השטח שאליו ישובו, זכויות בנייה, זכויות יורשים וכדומה. העותרים טענו, כי המהלך, שהחל על-ידי הממשלה היוצאת, נקטע בשל חילופי שלטון קודם להשלמתו, וביקשו כי יבוטלו הצווים השונים שהוצאו בעבר ושכתוצאה מהם נאסר עליהם לחזור ולהתיישב במקום, כי יוקצה לתושבים שטח הכפר איקרית לשם התיישבות ופיתוח, וכי הממשלה תפעל להשלמה וליישום ההחלטה להחזיר את עקורי איקרית לכפרם. בתשובה מקדמית לעתירה טענה המדינה, כי גם אילו בוטלו צווי-הסגירה שעל-צדקתם היא נמנעת מלחוות-דעתה, הרי שאין לעותרים זכות להתיישב בקרקעות שהוקנו לפני עשרות שנים לרשות הפיתוח. עם זאת, נתבקשה שהות לצורך גיבוש החלטה על-ידי הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו.
ואכן, גם הממשלה בראשות בנימין נתניהו המשיכה בטיפול בסוגיה. בשנת 1997 הטיל ראש הממשלה על שר המשפטים צחי הנגבי – שתמך באותה עת בהחזרת העקורים על-פי המלצת ועדת ליבאי – להציג את הנושא בפני ועדת השרים לביטחון לאומי. אלא ששוב התעכב הדיון בשל הבחירות לכנסת ולראשות-הממשלה בשנת 1999. גם הפעם התחלף השלטון, והממשלה בראשות אהוד ברק הגיעה לכלל דעה, לאור ההתרחשויות באזור, לרבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון, כי יש לדחות את קבלת ההחלטה.

*****

בשנת 1998 נשלח לוועד אנשי בירעם מכתב ממשרד הביטחון המבקש להבין עמדתם ביחס להקמת יישוב מרוני בבירעם להם ולחיילי צד"ל המרונים לקראת הכוונה לסגת מלבנון.

******

בשנת 1999 הועלתה בכנסת הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם. יוזמיה של הצעת החוק היו חברי הכנסת מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול. עניינה "אזרח או תושב ישראל שבשנת 1948, ביום פינוי הכפרים בירעם ואקרית, היה לו, או לאחד מהוריו, או לאחד מהורי הוריו, בית בכפרים האמורים – זכאי להקים מחדש את ביתו באותו מקום בו היה הבית האמור או במקום אחר בתחום השטח של הכפר". ב-31 במאי  2000  ובהצבעה של 35 חברי כנסת בעד, 18 נגד ושלושה נמנעים, קיבלה מליאת הכנסת החלטה להעביר את נושא עקורי אקרית ובירעם לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לצורך כך הכין מרכז המידע של הכנסת מסמך רקע שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לנוכח התהפוכות הפוליטיות הצעת חוק זה לא אושרה.

****

כמה חודשים קודם לכן, ב-6 בפברואר 2001 נערכו בחירות לראשות הממשלה, שבהן נבחר אריאל שרון ואף הוא מינה צוות, בראשות מזכיר הממשלה, לבדיקת הסוגיה. במהלך תקופה זו הוצא צו על-תנאי בעתירה. לבקשת המדינה, שלא יכלה להציג עמדה סופית בשל חילופי השלטון, נדחה הדיון לחודשים ארוכים, שהצטברו לשנים. בשנים שחלפו חל שינוי בנסיבות הפוליטיות. ההסכם עם הרשות הפלשתינית התערער, ובשיחות שנוהלו עמה הועלתה הדרישה לזכות השיבה.

 

בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שהוגש בתאריך ב-15 באוקטובר שנה זו, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת העתירה, נכתב, כי גם אם ניתנו הבטחות על-ידי הרשויות לעקורים – הן לא אושרו על-ידי הממשלות השונות, ומכל מקום ניתן להשתחרר מהן, כאשר אינטרס מדיני ואף קיומי מוטל על הכף. לפי האמור בתצהיר לא ניתן, לעת הזאת, לקיים את ההבטחות שניתנו, לנוכח השלכת חזרתם של העקורים על אינטרסים חיוניים של המדינה.
מנגד השיבו העותרים, כי אין לסוגיה הנדונה ולא כלום עם התביעה לזכות השיבה, וכי המדובר בזכות קניין, בתוקפה של הפקעה ובזכותם של העותרים, כי יתממש לגביהם פסק-הדין בבג"ץ משנת 1951. העותרים חלקו על נתונים שהוצגו בתצהיר מטעם המדינה, על-פיהם הקרקעות אינן פנויות – תצהיר, הסותר את דו"ח ועדת ליבאי, שלפיו נמצאה קרקע פנויה להתיישבות העותרים. הם הוסיפו וטענו, כי המסגרת המשפטית לדיון בעתירה התחדדה לאחרונה לנוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 (בג"ץ קרסיק) בדבר קרקעות מופקעות והזיקה של הבעלים לקרקע המופקעת. בפסק-דין זה נקבע, כי סמכות ההפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, מוגבלת למטרת הגשמתו של צורך ציבורי וכי כאשר הקרקע אינה דרושה עוד להגשמת הצורך הציבורי על שר האוצר, ככלל, לבטל את ההפקעה. העותרים טענו, כי יש ללמוד מבג"ץ קרסיק גזירה שווה לענייננו.

******

בפסק דינה של שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר שניתן ביוני 2003 היא התייחסה לטענות אלה: הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים." זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית. הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת. העתירה נדחתה. עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין: "כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

*****

בשנת 2007 הקימו צאצאי העקורים מבירעם עמותה הארמית נוצרית בישראל במטרה לשמר את שפת וזהותם הארמית ובמקביל לעודד גיוס לצה"ל כור ההיתוך לחברה הישראלית. העמותה קיבלה את הכרת ממשלת ישראל בלאום הארמי לכל הנוצרים בישראל בתאריך 16.9.2014. זה אותו יום הזיכרון להריסת היישוב.

******

בשנת 2017 הוקמה מכינה קדם צבאית נוצרית ארמית – יהודית משותפת ביוזמת העמותה עם שותפים יהודים של הסוכנות היהודית ואחריי.

*******

2018 התקיימה פגישה עם מנכ"ל משרד רוה"מ יואב הורוביץ בה הוצגה הצעה להקמת ישוב מרוני ארמי בבירעם שבו אנשיו יחיו את שפתם הארמית ויתגייסו לצה"ל. מאז ועד היום שום דבר לא זז בגלל המשבר בפוליטי והעדר ממשלה נבחרת.

 

******

לסיכום ראוי להדגיש,
המאבק של קבוצות צאצאי העקורים מבירעם ואיקרית אינו משותף !
כל אחת פועלת בכוחותיו עם אנשיה לפתרון עניינה,
לפעמים בתיאום והסכמה ולפעמים לחוד.

****

הצעת העמותה הארמית וועד נציגי המשפחות מיוצאי כוחות הביטחון בבירעם
לממשלה אינה קשורה כלל באיקרית ואין הם יודעים כלל עליה.
ההיגיון של העמותה הארמית אינו חזרה או שיבה אלא
על הקמת יישוב קהילתי ארמי מרוני חדש שיהיה ישות משפטית בעלת משמעות אחרת.

****

מקורות הסקירה

* מסמך מרכז המידע והמחקר של הכנסת שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה.
* בג"ץ 840/97 – עאוני סבית ו-3 אח' נ' ממשלת ישראל ו-4 אח'
* שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993
* מסמך אבני דרך תולדות בירעם שהכין שאדי חלול

תמונת מצב של הווה
מראה עיי הכפר 

מראה הכנסייה ששופצה והפכה להיות פעילה

****

*****

סוף דבר

***** 
סיור זה נמשך שלוש שעות.
היה מעניין לעבור בין עיי הכפר, 
נהנינו מהביקור בתוך הכנסייה,
הקשבנו בעניין רב להרצאתו של  שאדי חלול.
הדיון שהתפתח בסוף היה מרתק!

*******
בתום הסיור ותוך ההעמקה בלימוד קורות הכפר,
ניתן להבין שייתכן שבתום מלחמת העצמאות,
שהנוכחות הישראלית באזור הגבול הייתה אפסית,
הייתה הצדקה בפינוי תושבי בירעם
וכפי שהובטח להם לכמה ימים בלבד.
אפשר אולי להבין גם את ההתעקשות בשנותיה הראשונות של המדינה
לא לאפשר את חזרת העקורים למקום.
אבל, אי אפשר לקבל את הסחבת לאורך זמן עד ימינו 
לא להתיר את חזרת העקורים,
גם שכבר אין סכנה
והנוכחות היישובית והצבאית באזור הגבול איתנה.
אין זה מוגזם לומר, שבדיעבד, התנהלות מדינת ישראל
היא הבגידה הראשונה בעדה המרונית
שתמכה ביישוב הציוני בארץ ישראל בזמן המנדט בכלל
וסיוע תושבי הכפר בירעם ליהודי צפת בזמן פרעות תרפ"ט 
ובהברחת יהודים לארץ ישראל דרך הלבנון בתקופת המנדט.
תזכורת: הבגידה השנייה הייתה בשנת 2000
בחיילי צד"ל המרונים בעת הפינוי מלבנון
ולאחריה באופן קליטתם במדינה 

*****

עדין לא מאוחר לתקן את המעוות, 
הגיעה העת שמדינת ישראל
תפצה ולא במעט את צאצאי בירעם המרוני.
המדינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר ולסייע
להקים יישוב קהילתי תיירותי מרוני ארמי חדש יחיד ומיוחד בגליל העליון
ברוח חזונה של העמותה הארמית והצעותיה לממשלת ישראל:
תושביו יתגייסו לצה"ל ולשירות לאומי,
ישמרו שפתם וזהותם הארמית הארצישראלית.
הקמת היישוב צריכה להיות כזאת
שאף אחד לא יוכל לטעון
שנוצר תקדים של מימוש זכות השיבה.
הקמת יישוב זה תגביר את האימון
ותעמיק את הקשר בין העידה המרונית ובין המדינה.

*****

תודה לשאדי חלול
שהסכים לארח אותנו והציג לנו את משנתו בהרחבה
תודה לו ולניבין מח'לול אליאס
במאמץ להעביר  מסמכים ותמונות להכנת תיעוד זה

******

בחלקו השני של תיעוד הביקור במקום:
הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)
מוצגים בו בהרחבה הנושאים
עליהם דיבר שאדי חלול :
:* הכנסייה המרונית מהותה, מקורותיה הארמיים, ראשיתה.
* התפתחות הכנסייה וקורות המרונים בלבנון ובגליל מאז העת העתיקה ועד ימינו,
* יחסיה של הכנסייה המרונית עם הציונות בשנים שקדמו להקמת המדינה
* גודלה ותפוצתה של הקהילה המרונית במדינת ישראל
* ההכרה של מדינת ישראל בלאום הארמי
* פעילות עמותת ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל והמכינה שהקימה.
* רעיונות להעמקת השתלבות העדה המרונית בחיי המדינה
* הצעה להקמת יישוב קהילתי מרוני ארמי חדש

 

חלקו השלישי של תיעוד הביקור בהם
* הכפר המרוני בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי)