ביום שני (23/1/2017) מימשנו את הצעתו של ידידי דורון קדמיאל לשוטט ברכב בשטח שבאזור מגוריו במישור החוף הדרומי. אלינו הצטרף רז גורן שביקש להרחיב להעשיר את לימודי ידיעת הארץ בנוסף ללימודיו בקורס מורי הדרך.

 

טיול זה הוא חזרה והמשך לטיול אופניים שעשינו באזור באביב תשע"ו: בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ

 

*********

המסלול

 

*********

האזור הגאוגרפי,
מישור פלשת במישור החוף הדרומי

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין נחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

מרחב נחל לכיש ויובליו

 

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. יובליו הראשיים של הנחל הם: נחל גוברין, נחל האלה ונחל ברקאי. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר.

 

נחל האלה הוא אחד מיובליו העיקריים של נחל לכיש והוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים. נחל האלה מתחבר לנחל לכיש בסמוך לגשר עד הלום ונשפך לים מצפון לאשדוד. הוא קרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר;
נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה;
נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה.

 

באזור בו שוטטנו משתרעים רכסי הכורכר הפנימיים של אזור נירעם–גברעם. האזור כולל את רכסי הכורכר הפנימיים מניר עם בדרום, דרך יד מרדכי וגברעם במרכז ועד לאזור ג’וליס ועזריקם מצפון. כחמישית משטח האזור מוגדרים כשטחי כורכר, ועוד קצת פחות מחצי מוגדרים כשטחי קרקעות חוליות בעיקר באזורים שנמצאים מצפון וממזרח לרכס גברעם בואכה שדות מיכאל.

*********

היסטוריה

האזור בתקופת השלטון הבריטי חלק ממחוז עזה

התיישבות היהודית והכפרים הערביים במחצית שנות ה-40

 

מערך הדרכים ערב מלחמת העצמאות

הכפרים עיבדיס, בית עפה, וכרתיא חלשו על דרכי הרוחב הראשיות ובהן נמצאו צמתי הדרך מהמרכז הארץ אל הנגב. כפרים ערביים אלה אלה ופסגות גבעות הכורכר הפכו להיות משלטים של הצבא המצרי ומולם במלחמת העצמאות ניהלו כוחות צה"ל (בתחילה חטיבת גבעתי ובהמשך חטיבות נוספות), קרבות מרים בשלושה פרקי הזמן: בעת בלימת פלישת הצבאות הערביים (מאי-יוני 1948), בקרבות עשרת הימים (יולי 1948) ובמבצע יואב (אוקטובר 1948).

מצב השליטה הישראלית בתום קרבות עשרת הימים

תמונת מצב יישובית בשנותיה הראשונות של המדינה
היישובים הישראלים ותחומי הכפרים הערביים הנטושים

 

*********

דמות האזור מרחב חקלאי
שטחים פתוחים מאופק לאופק
רובם בעיקר שדות החיטה
וגידולים חד שנתיים אחרים
וגם מטעים

המקומות

עיי כרתיה
על רכס הכורכר
הנמצא בגובה יחסי של 20 מ' מסביבתו
וחולש עליה בכל ארבעת עבריה  

להרחבה על קרב לכיבוש כרתיה

 

עיי בית עפא

הכפר בית עפה נבנה על גבעה קטנה שבעבר היה בה יישוב קדום. בגבעה נמצאו אתר דת, שרידי חומה בלתי מסותתת, באר ועמודים. בית עפא היה מקום משכנו של הסופי אל-פלוג'י, שהיגר לפלסטין מעירק במאה ה-14, לפני שעבר לאזור שהפך בהמשך לכפר אל-פלוג'ה. ב-1596 מנתה אוכלוסיית בֵּית עַפָא 143 נפש, ואילו ב–1931 התגוררו בו 462 תושבים ב-105 בתים. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-700, מוסלמים כולם, אשר החזיקו אתר דתי שהוקדש לנביא המוסלמי סאלח. הכפר נסמך על אל-פלוג'ה, הכפר הגדול מדרום-מזרח, לשירותי מסחר וחינוך. אדמות הכפר השתרעו על 5,808 דונם, תושביו עבדו בעיקר בחקלאות בעל, וגידלו דגנים וענבים. כמה מהם גידלו בעלי-חיים, שרעו בשדות שבין בית עפא לכַּוְכַּבּא, מדרום-מערב.
לפי דיווח של העיתון הפלסטיני 'פילסטין', אנשי מיליציה ציונים חדרו לשולי הכפר בליל ה-28 בינואר 1948 וניסו למקש חלק מהבתים. הפושטים אותרו בידי שומרי הכפר, שנאבקו בהם ואילצו אותם לסגת. ככל הנראה, הכפר נכבש בידי חטיבת גבעתי במהלך עשרת הימים שבין הפוגות המלחמה ב-14-15 ביולי 1948 או כמה ימים קודם לכן אולם, יום לאחר כיבושו בידי ישראל, נכבש הכפר בידי כוחות מצריים. הכפר נכבש סופית בידי ישראל ככל הנראה במחצית השנייה של אוקטובר, במהלך מבצע יואב, אך התושבים נעקרו ממנו כנראה כבר בעת הכיבוש הראשון.
הכפר נהרס כליל ולא ניתן להבחין בשרידיו, מלבד מספר עצי שקמה וחרוב ושיחי-צבר.

קרב בית עפה – עם פלישת הצבא המצרי ב-15 במאי 1948 נתפס הכפר על ידי הצבא המצרי והפך לחלק מרצועת הניתוק של הנגב.  בקרבות עשרת הימים נערכו מספר התקפות של צה"ל על הכפר. ההתקפה הראשונה נערכה בליל ה-8-9 ביולי 1948במסגרת מבצע אנ-פאר ונכשלה. בליל ה-14-15 ביולי 19488 פשטו כוחות מגדוד 54 וכוחות מגדוד 52 לחדור לכפר, נתקלו באש ונאלצו לסגת. ההתקפה הגדולה ביותר על בית עפה הייתה בליל 17-18 ביולי 1948 במסגרת מבצע מוות לפולש. בהתקפה זו השתתפה פלוגה מגדוד 54 שתקפה מדרום ופלוגת נחיתה של חיל הים שהוקמה לא מכבר שתקפה מצפון. המצרים ביצרו את הכפר לאור ההתקפות הקודמות ותגברו אותו בנשק רב ובכוח של שתי פלוגות.  פלוגה מגדוד 54 גבעתי תקפה את הכפר מדרום. הפלוגה נתקלה בגדר חדשה שהקימו המצרים ונבלמה באש קטלנית שלהם. תוך זמן קצר התברר שההתקפה נכשלה וניתנה פקודת נסיגה. הפלוגה נסוגה לנגבה. פלוגת חיל הים תקפה את הכפר מצפון מכיוון משלט עיבדיס. הם נתקלו באש עזה, אך הצליחו לכבוש מספר בתים. כאשר הוברר שפלוגת גבעתי נסוגה מהכפר הוחלט על נסיגת הפלוגה. הקשר נעשה על ידי רצים וכשהם נפגעו נשארו חלק מהאנשים בכפר, בתוך חצר מוקפת חומה, כי לא קיבלו פקודת נסיגה. המצרים חיסלו כמעט את כולם, על אף שהונף דגל לבן. במרוצת הנסיגה המבוהלת נעזבו הפצועים ומתו מפצעיהם או נרצחו על ידי המצרים. אומדן האבידות היה גבוה מאוד: 22 הרוגים ו-23 פצועים. היחיד שנותר בחיים מבין הנשארים בכפר היה יעקב קונפינו, שהעמיד פני מת. אחד החיילים המצרים ניסה להוריד טבעת מאצבעו של קונפינו ללא הצלחה, התרגז והכה את אפו בקת רובה. לאחר שקונפינו נאנק מכאב המצרים גילו שהוא חי ולקחו אותו בשבי. הוא הוחזר לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, וסיפר על שקרה. רוב חללי חיל הים במלחמת העצמאות היו בקרב זה.  מאז לא הותקף הכפר. ב-9 בנובמבר 1948 נכבשה משטרת עיראק סואידן. בעקבות כיבוש זה פינו המצרים את הכפרים עיראק סואידן ובית עפה. ב-10 בנובמבר 1948 נכנס כוח של גבעתי לבית עפה ללא קרב. פירוט וגם עמותת חיל הים

 

מצפה מישור שפיר

תצפית פיתול נחל גוברין ממזרח למושב שפיר

הגשר מעל נחל גוברין
בסמוך לכניסה למושבים שפיר וזרחיה

 

 

מבנה משטרת ביטאני

משטרת באטאני היא תחנת משטרה בריטית שהמבנה ששימש אותה נמצא סמוך למושב באר טוביה ועיי הכפר בית דראס.  השם באטאני ניתן למשטרה בגלל סמיכותה לכפר ערבי קטן שהיה במרחק של כקילומטר ממנה. במרחק של כשני קילומטר מדרום מערב למשטרה שכן הכפר בית דראס. מבנה המשטרה הוקם על ידי ממשלת המנדט בשנת 1936, כדי לספק הגנה למושב באר טוביה כנגד פורעים ערבים. באותה תקופה, טרם בניית מצודות טגארט, נבנו תחנות קטנות יותר. בתחנה זו היה מספר שוטרים קטן יחסית: שני שוטרים בריטים ושניים ערבים. לפעמים התאכסנה בה יחידת רוכבים. בשנים 1936-39 יצרו הבריטים את משטרת היישובים העבריים (JSP – Jewish Settlement Police). השוטרים חבשו כובעים אוסטראלים כאשר לכל גוש היה על הכובע משולש בצבע שונה. בהמשך הפכו היחידות למשטרת היישובים כאשר לכל גוש היה משמר נע (המ"ן) משלו. הבריטים סיפקו את הטנדרים ואת הנשק.
עם תחילת עזיבת הבריטים את הבסיסים והמשטרות שלהם במחצית מרץ 1948, השתלטו כוחות גבעתי בדרום עליהם. המשטרות היוו יעדים מועדפים עקב היותן מבצרים מבטון שחלשו על סביבתם. המשטרה הראשונה שנתפסה בדרום הייתה משטרת באטאני הכפרית ששכנה במבואותיה המערביים של באר טוביה. היא נתפסה על ידי אנשי באר טוביה עצמם במחצית מרץ 1948, זמן קצר לאחר פינוי מחנה בית דראס והמנחת הסמוך לו.
חנוך ברודז'יצקי, היה סמל במשטרה הבריטית ותושב באר-טוביה והיה מוצב בבניין המשטרה, לקראת עזיבת הבריטים את הארץ, הרגו השוטרים הערבים את הסוסים שהיו באורווה ועזבו את המבנה. חנוך נותר בתחנה עם שני שוטרים בריטים והצליח לשכנע אותם להפקיד בידיו את מפתחות השער של המבנה ולהסתלק. הבריטים אכן עזבו את המקום בהשאירם שני משוריינים. חנוך נשאר לבדו במבנה במשך שלושה ימים רצופים, מגן על המבנה עדיין כשוטר בריטי מהשתלטות פורעים ערביים שיכלו לסכן את באר טוביה והיישובים הסמוכים. שומר השדות של באר טוביה הגיע מדי כמה שעות על סוסו וצייד את חנוך במזון. לאחר שלושה ימים, הגיעו אנשי גבעתי והשתלטו על המבנה והציוד שנותר
מקור

שדה תעופה בית דארס

 

מבצע "חסידה" היה מבצע צבאי סודי להנחתת מטוס בודד נושא נשק מצ'כוסלובקיה, במהלך מלחמת העצמאות וטרם הכרזת העצמאות, הנשק הזה היה חיוני לביצועו של מבצע נחשון. ב-28 במרץ דרבן בן-גוריון את אהוד אבריאל: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על ידי אווירונים . אם אינך יכול או… שזה לא ייתכן – עליך לבוא מיד… בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל עוד בעניינים האלה…".
מבצע חסידה נערך סמוך לחצות ליל ה-1 באפריל 1948, המטוס שנחכר מחברה אמריקנית היה מטוס תובלה דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, המוטס בידי טייס אמריקני. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק.
המבצע הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, אליו סופחו אנשי שירות האוויר בפיקודו של אהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר הישראלי) ואנשי חימוש בפיקודו של אשר פלד.
לשם הנחתת המטוס נבחר מנחת חירום בריטי נטוש ליד הכפר הערבי בית דראס הסמוך לבאר טוביה. על גדוד 53 הוטל לאבטח את שדה התעופה שהיה סמוך לכפרים ערביים עוינים. על היחידות הנספחות הוטלו תפקידים כמו יצירת קשר עם המטוס, הארת המסלול בעזרת גנרטור ומערכת תאורה מאולתרת, תדלוק המטוס ופריקת המשלוח במהירות בטרם יתערבו הערבים או הבריטים.
סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. המטען כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. הנשק הועבר עוד בליל המבצע ליחידות שעמדו לפתוח במבצע נחשון.

 

עיי הכפר בית דראס היום מושב גבעתי

בית דראס היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, בקרבת נחל לכיש, כ-32 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר עזה. הכפר מנה למעלה מ-3,000 תושבים אשר רובם התפרנסו מחקלאות. בתקופתהמנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה.
קיימים ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על כך שהיישוב היה קיים בתקופה הצלבנית לכל המאוחר ושהייתה קיימת מצודה צלבנית בגבעת הכפר. בתקופת הסולטנות הממלוכית עמד הכפר בדרך הדואר בין קהיר לדמשק והוקם בו חאן. ב-1596 מנו תושבי הכפר, שהפכו לנתיני האימפריה העות'מאנית, 319 נפשות. הכפריים גידלו באותה תקופה שעורה, חיטה, והיו להם גם עזים, כוורות וכרמים. סקר ארץ-ישראל המערבית מסוף המאה ה-19 מתאר את הכפר כמוקף מטעי זיתים, ומתאר גם בריכה בצפון הכפר. תושבי באר טוביה נאלצו בתחילת ההיסטוריה של היישוב (בסוף המאה ה-19) לרכוש מים מאנשי בית דראס. במאורעות תרפ"ט , ב-25 באוגוסט 1929, השתתפו ערביי בית דראס וכפרים ערביים נוספים בהתקפה על באר טוביה בו נחרבה ונשרפה המושבה ושניים מתושביה נהרגו. בשנת 1945 היו בכפר 2,750 תושבים, והיו בו שני בתי מסגדים ובית ספר. בשנת 1948 היו בכפר 3,190 תושבים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק. במקום בו שכן הכפר הוקמו המושבים גבעתי,אמונים ובית עזרא.

קרבות בית דארס

הקרבות על בית דראס היו שלושה אירועי קרב בתקופת מלחמת העצמאות בין יחידות של חטיבת גבעתי לכוחות בלתי סדירים מתושבי הכפר בית דראס – פעולת הסחה להקלת הלחץ על קיבוץ ניצנים, כיבוש הכפר במסגרת מבצע ברק וקרב עם פלוגות מצריות וסודניות בזמן קרבות עשרת הימים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק – מבצע שמטרתו הייתה "לשלול מן האויב בסיס חשוב לפעולות בעתיד… על ידי יצירת בהלה כללית ושבירת המורל של האויב. הכוונה היא לאלץ את היישוב הערבי 'לנוע'". מיקומו של הכפר בסמוך לכביש החוף מצד אחד ובסמוך לשדה תעופה מצד שני הכתיבו לחטיבת גבעתי את הצורך לכבשו. גדוד 53 גבעתי איבד 20 לוחמים בקרבות ועשרות נפצעו.

הקרב הראשון – אפריל 1948 – ב- 20 באפריל 1948 תקפו מאות מערביי בית דראס בפיקודו של אל אפריקי את קיבוץ ניצנים. גדוד 53 שפעל באזור הוזעק לעזרה ותקף למחרת היום ב-21 באפריל את הכפר על מנת לאלץ את התוקפים לשוב אל כפרם. הגדוד שהיה מפוזר ביישובי הסביבה ציוות שתי פלוגות בלתי אורגניות בפיקוד סגן מפקד הגדוד. הכוח חולק לארבע יחידות משנה: כוח הלם, כוח אבטחה וחסימה, כוח רתק וכוח עתודה. כוח האבטחה כבש את בית הספר שהיה מחוץ לכפר ובסיוע כוח הרתק איפשר לכוח ההלם להיכנס תוך איגוף עמוק לחלק הדרומי-מערבי של הכפר. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה הבריטית הניידת ממצודת עיראק סוידאן, כמו כן כוחות מערביי הסביבה ואת תוקפי ניצנים ששבו אף הם ותקפו את כוחות גבעתי. הכוחות החלו בנסיגה, תחילה לבית הספר ולאחר מכן לכיוון באר טוביה. המג"ד יצחק פונדק שהיה באותה שעה מעל לכפר במטוס סיור נחת ליד באר טוביה, אסף כיתה של המשמר הנע מקיבוץ חפץ חיים עם מקלען ויצא לכפר. הם הגיעו לקרבת בית הספר של הכפר שם רוכזו פצועי הגדוד. פונדק הקצה כוח לחפות על פינוי הפצועים ובסיוע משוריין של כוח העתודה החל הפינוי. כח העתודה התמקם וסייע ברתק מהמנחת הנטוש. המשוריין לא יכול היה להתקדם לעבר בית הספר עקב קשיי עבירות. המחלצים פינו ברגל את הפצועים אל המשוריין דרך שדה החיטה לכיוון מסלול הנחיתה. לכוחות הערביים הצטרפה המשטרה הבריטית ממשטרת עיראק סווידאן אשר הגיעה בשלוש שריוניות האמבר נושאות תותח ומכונות ירייה. מאש הבריטים על הכוחות שהיו במהלך נסיגה לבית הספר וממנו, נהרגו שלושה חיילים ונפצעו 20 מהלוחמים. האש פחתה רק לאחר שג'יפים ומשוריינים של חטיבת הנגב, שנחלצו לעזרת הנסוגים, פתחו באש מקלע מקלעי בזה על הבריטים, אולם כדורים אלה לא גרמו נזק מאחר שלא חדרו את השריון, אבל בכך הקטינו בהרבה את עוצמת האש על הנסוגים. עד שעות הצהרים הגיעו הנסוגים עם הפצועים לבאר טוביה. ארבעה לוחמים שלא הצליחו לפנותם, נפלו בידי תושבי הכפר. אלה הרגו אותם, התעללו בגופות וכרתו את ראשיהם של שלושה מהפצועים. הם שיפדו את שלושת ראשי הנרצחים ונשאו אותם ברחובותיה הראשיים של מג'דל. בקרב זה נפלו שישה חיילים, שני פצועים נוספים מתו מפצעיהם. בקרב זה נפצעו עשרים לוחמים.

הקרב השני התנהל ב-11 במאי 1948 על ידי חטיבת גבעתי והיה אחד הקרבות במבצע ברק. מבצע זה היה במכלול המבצעים של תוכנית ד' של ההגנה ובמסגרתו הוטל על החטיבה להשתלט על יעדים בשפלה שבתחום שטח המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. הכוח הישראלי התוקף מנה שלוש פלוגות רובאים מגדוד 53, פלוגה מגדוד 52 ופלוגת משמר (פל"מ). אליהם נוספו כוחות סיוע ורתק. להערכת המודיעין עמדו לרשות כוחות הכפר 250 לוחמים ותגבורת אפשרית של עד 500 לוחמים נוספים. הכוח נערך בחמישה כוחות משנה: כוח פריצה של מחלקות רובאים וכוח של חמישה משוריינים שאמור היה לפרוץ מניצנים דרך גבעה 69, שני כוחות רתק הכוללים מקלעים כבדים, מרגמות ודוידקות וכוח נוסף של חמישה משוריינים כעתודה. לאחר סיור של כתת-פל"מ בערב קודם נע הכוח בשעה 5:00 לעבר הכפר אך נתגלה כ-5000 מטר מהכפר והחלה לחימה. בהמשך היום הצטרפו שני הכוחות המשוריינים לפורצים ותקפו את הכפר משני אגפיו. התנגדות המגינים החלה להתמוטט. פגיעתן של מספר פצצות מרגמה, גרמה למנוסת הלוחמים הערביים. תגבורת של כמאה לוחמים ערביים שהגיעה מכיוון איסדוד וג'וליס, הונסה על ידי כוחות הרתק. כאן נסתיימה הלחימה. לפי עדויות לוחמי גבעתי – עם פרוץ הקרב החל להמלט חלק מתושביו. עם סיומו נטשו אותו כליל. לפי העדויות היה מצב שכעשרים נשים שנותרו במקום היו גלויות לאש ושתיים מהן אף נפצעו, והלוחמים טיפלו בפצועות, השקו את הנשים במים והושיבו אותן במקומות מוגנים עד תום הלחימה. לטענת לוחמי גבעתי, לפני שרוב הכוח עזב את הכפר, פוצצו חלק מבתיו. עוד הם מעידים כי הלוחמים אפשרו לנשות הכפר לחזור מספר פעמים לקחת את המטלטלין, ואיפשרו לזקנים לעלות על חמורים וגמלים ולצאת את הכפר. יחידות של גדוד 53 נשארו בכפר שננטש מתושביו. כוחות ההגנה איבדו חמישה לוחמים בקרב זה, וכשלושים ושישה לוחמים ערביים נהרגו.

 

 

הקרב השלישי  – יולי 1948 – יום לפני תום ההפוגה הראשונה, שעמדה לפוג ב-9 ביולי, הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו מספר משלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כבשום ופנו לשלב הבא בנסיונותיהם להתקדם צפונה. ב- 8 ביולי 1948 חנתה במוצב בית דראס פלוגה ב' מגדוד 53 גבעתי תחת פיקודו של שמעון מרגולין. באותו לילה תקפה את המוצב פלוגת חיל רגלים סודנית בסיוע פלוגת משוריינים שירדו אל מסלול הנחיתה מכיוון גבעה 69. החיילים הסודנים הצליחו להיאחז בפאתי הכפר ונוצרו כיסי התנגדות וקרבות במספר נקודות. למרות הפיצול והמורכבות של הקרבות הדף הכוח המגן את ההתקפות וגרם לסודנים אבדות רבות (שלושים ושמונה חללים) כמו כן נתפס שלל צבאי רב. בין השאר מקלע ויקרס עם אלפי כדורים. בתוך הקרב הצטיינו בגבורתם ארבעה חיילים שהיו בעמדה קדמית מנותקים משאר חבריהם למרות בידודם, עמדו בגבורה מול מחלקת רגלים מצרית שתקפה אותם והתקרבה עד למרחק של כ- 200 מטר. בקרב זה נפלו כל הארבעה. לקראת סופו של הקרב, הגיעו לכפר המג"ד יצחק פונדק יחד עם הקמ"ן. הקמ"ן תיחקר סמל מצרי פצוע וגילה דרכו את מפקד הגדוד הסודני, קצין מצרי בדרגת רב-סרן שאף הוא היה פצוע ושכב לא רחוק. קצין המודיעין דובב את הקצין המצרי, ולמד ממנו פרטים על יעדי ההתקפה המצרית שהיוותה חלק מתוכנית התקפה כללית של כל החזית המצרית. דהיינו, ההתקפה על נגבה ב-12 ביולי והניסיון בתנועת מלקחיים לכבוש את נגבה, עיבדיס, שלושת כפרי הסאוואפיר, גשר הקשתות שלידם ולנוע צפונה לכבוש את כפר ורבורג, באר טוביה ולהמשיך לכיוון מסמיה (היה זה הקצין המצרי הבכיר ביותר שנשבה עד אז). הגדוד איבד ארבעה מחייליו באותו קרב וכן ספג שבעה פצועים.

גבעת התאנים
הנמצאת מדרום לכביש 3
בסמוך וממול לצומת הכניסה לבארות יצחק
וצופה אל מישור שפיר

*********
סוף דבר

במסע זה הסתובבנו במרחב פלשת בו זורמים נחל לכיש ויובליו: נחל יואב, נחל גוברין, נחל האלה ונחל דגנים.

בטיול זה התמקדנו בעיקר בביקור אתרים שהיו זירות הקרב של חטיבת גבעתי בהן הוקז דם רב במלחמת העצמאות במסגרת הרחבת התחום של שטח המדינה ופריצת המצור שהטילו המצרים על הדרך לנגב. המקומות אליהם הגענו הם עיי הכפרים הערביים שהתקיימו באזור והם כרתיה, בית עפא, עיבדיס ובית דארס. 

עלינו לשלוש תצפיות על מרחב המישור בו משתרעת המועצה האזורית שפיר,  אחת מכיוון מזרח ואחרת מכיוון מערב ושלישית מעל פיתולי נחל גוברין. בהמשך עברנו ליד הגשר מעל נחל גוברין.

הגענו למבנה הנטוש של משטרת ביטני ליד באר טוביה. נסענו על דרך הסולינג המחברת את שני שדות התעופה שבנו הבריטים באזור: שדה קסטינה (היום שדה חצור) ושדה בית דארס.

*****

היה זה טיול מיוחד שנמשך ארבע שעות
בו שוטטנו בתא שטח גדול יותר מזה בו אנו רוכבים בדרך כלל.

ממסלול טיול זה ניתן לגזור ולבנות מסלול לרכיבה על אופניים. 

בסיום התחושה הייתה שלימוד האזור טרם מוצה.
מרחבים אלה מחכים שנדווש בהם.

בזמן קרוב נמשיך לשוטט בין אתרים נוספים
במרחב שדות פלשת אליהם לא הגענו בטיול זה .

******
תודה

לדורון שיזם את הטיול והוביל אותנו במרחבי החצר האחורית של ביתו
לרז על החברה הנעימה וצילום תמונות – האלבום המלא שלו

 

 

 

טיול זה אליו יצאנו ביום שבת (21/1/2017) הוא תשיעי במיזם של משה כץ ושלי שהתחלנו בו באפריל 2016. מטרתו להעמיק את הכרה והלימוד של מישור החוף הצפוני ומורדות גבעות שפרעם אלונים ושלוחות הרי הגליל העליון המערבי.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה חמישה: ארבעה חבריי לטיולים "מהפלג הצפוני": משה כ"ץ וצביקה אסף (קיבוץ אפק), יובל יסעור (יקנעם), יואל שדה (מצפה אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

את מסלול הטיול תכנן משה כץ בתיאום איתי. הוא רכב בו לפני מספר שבועות עם מיכאל איזנשטיין שנבצר ממנו להגיע היום. הוא גם הוביל אותנו

 

טיול זה מצטרף לטיולים הבאים שבוצעו עד כה הם:
1. סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
2. עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
3. במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
4. מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא
5. בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
6. לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר
7. מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי
8. מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה

 

התכנסנו בנהריה בחוף הים ליד שפך געתון. הגשם המקומי הקצר שירד בבוקר, לא הרתיע אותנו. יצאנו שמחים ועליזים לדרך.

 

*********

מסלול הטיול
מנהריה צפונה לאורך החוף
עד מרגלות ראש הנקרה,
מזרחה לעבר שלומי,
משם לעבר עמק קורן ודרכו לגשר הזיו
וחזרה לצפון נהריה

 

*********

האזור הגאוגרפי, מישור חוף הגליל

מישור חוף הגלילי המערבי
בעמקי הנחלים המתפתלים בין שלוחות הרי הגליל

מרחב הטיול באזור בו
נמצאים שפכי הנחלים במוצאם אל הים

 

הגליל נחשב כחבל הארץ הגשום ביותר שבתחומי ארץ ישראל. כמויות הגשם השנתיות נעות בין 500-600 מ"מ בגליל התחתון, עולות ל 600-700- מ"מ בגבעות הגליל המערבי, ומגיעות לשיא של כ 1,000- מ"מ ברכס הר מירון. הגליל העליון המערבי, מערבה מקו פרשת המים הארצית, מנוקז על-ידי שישה נחלים עיקריים הנשפכים לים התיכון: בצת, כזיב, שעל, געתון, בית- העמק ויסף. הגליל התחתון המערבי מתנקז לאגן נחל הנעמן- חלזון. מרבית הנחלים הללו היו בעבר נחלי איתן בהם זרמו כמויות מים גדולות, ומי המעיינות הצלולים שנבעו בערוציהם זרמו  דרכם עד לשפכיהם אל הים. מעידים על כך מפעלי המים הקדומים לאורך אפיקי הבצת, הכזיב, הגעתון והנעמן, ששרידיהם עומדים באפיקי הנחלים ובגדותיהם. מימי המעיינות שימשו לאורך כל ההיסטוריה כמקור מי- השתייה לאוכלוסיות שהתיישבו בסמוך למקורות המים ובערים שהתפתחו בסביבתם, ותרבות חקלאית ענפה התפתחה באפיקי הנחלים כבר במאות הראשונות לספירה. בנחלים אלו גם התפתחה מערכת אקולוגית עשירה במיני חי וצומח הקשורים למים: צמחיית גדות מגוונת, עצי דולב מזרחי וערבה מחודדת וצמחיית מים טבולה עשירה ומגוונת.

 

 

מאז תחילת ההתיישבות החדשה לפני כמאה שנים – חל פיתוח מואץ של מערכות אספקת מים בגליל המערבי מהמקורות הטבעיים, וכמות המים שנותרה לזרימה חופשית בנחלים – הלכה ופחתה עם השנים. בתקופת המנדט הבריטי הוקמו מפעלי המים הממוכנים הראשונים במעיינות כברי ובעיינות אפק. לאחר קום המדינה הקימה חברת מקורות את מפעלי אספקת המים הגדולים של הגליל המערבי: מפעל עין-זיו – הנשען על מעיינות נחל כזיב; ומפעל כברי- געתון – המנצל את מעיינות כברי וגעתון. בממוצע שנתי מנוצלים בגליל המערבי כ 17- מיליון מ"ק מי
מעיינות וכ 50- מיליון מ"ק מי קידוחים. תפיסת כל המעיינות הגדולים שבנחלי הגליל הביאה לכך שבתוך שנים ספורות, קטעי נחל איתן – יבשו והפכו לנחלי אכזב. כך, התייבשו קטעי נחלים רבים ובהם עצי דולב וסבך צמחיית גדות, ונופי החי והצומח של המערכת הנחלית הצטמצמו מאוד ובמרבית המקומות אף נעלמו לחלוטין. נוסף לכך, קידוחים שנעשו ב 40- השנים האחרונות לתוך האקוויפרים של הרי הגליל ושאיבת מי- התהום מהם, גורמים לירידת המפלס של מי- התהום, ובהמשך – לדלדול נוסף עד לכדי ייבוש מוחלט של מקורות המים הטבעיים מהמעיינות
ולייבוש קטעי האיתן שהיו בעבר בנחלים. במצב חמור זה פנתה רשות שמורות הטבע בסוף שנות ה 70- לנציבות המים בדרישה לעגן כמויות מים לשמירת טבע בנחלים בדרך של הקצאות מים כחוק. במהלך השנים שחלפו מאז, הושגו הקצאות מים לרוב הנחלים. בעזרת הקצאות אלו מתקיים רצף זרימת מים שפירים בקטעי נחלים מסוימים, כשמקור המים הוא מי-תהום שאובים המוזרמים לנחלים על ידי חברת "מקורות". אמנם הנחלים לא חזרו להיות אותם נחלי איתן כפי שהיו בעבר, אך הישג הקצאות המים הביא לשיפור-מה של המצב הקודם, ולמניעת התייבשות מוחלטת של הנחלים. הקצאות אלו גם מבטיחות כי הזרימות השיטפוניות יימשכו בנחלים למלוא אורכם, ובכך מובטחת, ולו באופן חלקי – הפעילות הגיאומורפולוגית שלהם.

 

 

בראשית ימיה של המדינה, כמו בימינו
האזור הטיול נחשב הקצה הצפון מערבי של המדינה

בהיבט היישובי,
האזור נחשב הקצה הצפוני של
הטבעת החיצונית של מטרופולין חיפה 

*********

מעט היסטוריה,
מפת יישובי הקבע בצפון הארץ בשלהי המאה ה-19 

תמונת מצב יישובית בתקופת השלטון הבריטי
בשנות ה-30' של המאה העשרים 

עוד לפני הקמת חניתה ואיילון בימי חומה ומגדל בסוף שנות ה-30',
המושבה נהריה הייתה היישוב היחיד באזור

 

על פי הצעת החלוקה של האו"ם מכ"ט נובמבר 1947
הגליל המערבי
לא נכלל בתחום שטח המדינה היהודית

"מבצע בן עמי" – כיבוש מישור חוף הגליל והעיר עכו במלחמת העצמאות

לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שנה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מג"ד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם.
תכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת מבנה משטרת באסה (היום נקראת משטרת יערה) וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.
כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים
השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת באסה  נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים.

 

 

עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.
המקור אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

תמונת מצב בתחילת הפוגה השנייה
עם תום קרבות עשרת הימים
והרחבת תחום השליטה הישראלית בגליל העליון המערבי

 

השתנות המפה היישובית
בחוף הגליל המערבי לאחר מלחמת העצמאות 

*****

קטעי המסלול, המראות והמקומות

*********

קטע ראשון: נהריה,
יציאה מחוף הים ליד שפך הגעתון,
מזרחה לאורך שדרות הגעתון,
צפונה לעבר שכונת רסק"ו החלק הכפרי של נהריה
בשולי אזור התעשייה הצפוני
לעבר כביש 4

 

העיר נהריה נמצאת כ – 30  ק"מ מצפון ​לחיפה וכ – 7 ק"מ דרומית למעבר ראש הנקרה והגבול עם לבנון. נהריה נחשבת לבירת הגליל המערבי ומספקת שירותים שונים לאוכלוסייה כפולה מזו המתגוררת בה. שטח השיפוט של העיר משתרע על 10,500 דונם.  מספר  התושבים בנהריה הוא 60 אלף ומספר בתי האב כ – 19 אלף.

 

 

נַחַל גַּעְתּוֹן, או ואדי אלעיון (נחל המעיינות) הוא הדרומי מבין הארבעה בתחום אזור הטיול. ראשיתו של נחל הגעתון באזור מעלות-תרשיחא, ומשם הוא זורם מערבה עד היציאה בים התיכון בעיר נהריה, ומכאן שם העיר. לנחל תוואי של 19 ק"מ אגן הגעתון ואגן הניקוז שלו קטן יחסית (רק 499 קמ"ר). יובליו העיקריים של נחל הגעתון הם: נחל מרווה, נחל מירב, נחל אשרת ונחל גילה. מהלך הנחל הוא בשלושה אזורים טופוגרפיים: מתלול הגעתון, גבעות הגעתון ומישור חוף הגליל.
במקטע האחרון של נחל הגעתון, לפני מוצאו לים, הוא זורם ברובו בתחום המוניציפלי של העיר נהריה. הנחל חוצה את העיר נהריה לאורך רחובה הראשי בתעלה בנויה שחלקה תת-קרקעי אך רובה פתוחה (במרכזו של שדרות געתון) ונשפך אל הים התיכון בחוף נהריה שהוא חוף רחצה מוסדר.
הנוף המישורי והקרקע העמוקה ביחידה זו אפשרו פיתוח חקלאות מודרנית, ואכן כל שטח המישור חקלאי אינטנסיבי: מטעי בננות ושדות שונים של היישובים החקלאיים-יהודיים הממוקמים בו. בין האתרים המיוחדים ביחידה זו, ניתן לציין את מכלול תל כברי ומעיינותיה.
נחל הגעתון היה הרביעי בספיקתו בנחלי ישראל הנשפכים לים התיכון, עם ספיקה ממוצעת (בשפך הים התיכון) של 24 מ"ק לדקה ונפח מים שנתי של למעלה מ-10 מיליון מטרים מעוקבים. לאחר קום המדינה, תועלו מי המעיינות של כברי והגעתון אל מפעלי ההשקיה הנרחבים במישור החוף הגלילי, דבר שהביא לייבוש, כמעט מוחלט, של נחל הגעתון. כיום מי כל המעיינות שבאגן הגעתון תפוסים (כשלושה מיליון מ"ק בשנה נשאבים ממעיינות אשחר וכחמישה מיליון מ"ק נשאבים ממעיינות כברי). כתוצאה מכך אפיק הנחל כמעט ויבש לגמרי והוא מכיל זרימה משמעותית רק בחודשי החורף. יבוש הנחל גרם לפגיעה אקולוגית משמעותית בבתי הגידול הלחים שהיו תלויים בו וכפועל יוצא פגיעה בכמות המינים החיים באגן ובעושרם. למעלה מ-50% משטחי הקרקעות של אגן הגעתון תפוסים או משמשים בצורה זו או אחרת את האדם. במרום האגן שוכנות הערים מעלות תרשיחא ומעונה ובתחתית האגן, העיר נהריה. ממזרח לעיר נהריה, ובצמוד לה, מתקיימת פעילות חקלאית אינטנסיבית הכוללת שדות, מטעים ופרדסים, מאגרי מים ומשקי חי. כיום רוב המים נתפסים על ידי משאבות, והם מנוצלים לטובת יישובי האזור. לאורך הנחל פזורות עדויות לפעילות אנושית לאורך ההיסטוריה, ובכלל זה עדויות רבות במיוחד לחקלאות שעשתה שימוש במי הנחל לצורך השקיה והפקת אנרגיה לטחנות קמח

********

ראשיתה של נהריה – בתחילת שנת 1934, קנה המהנדס יוסף לוי חלקה בת 2,400 דונם ממשפחת טואני מביירות. החלקה, צפונית לעכו, יועדה לבניית יישוב עברי על טוהרת היוזמה הפרטית. האגרונום ד"ר זליג סוסקין והמהנדס שמעון רייך, חברו ליוסף לוי ביוזמתו להקמת הישוב. ד"ר שיפרין, מהנדס עיריית חיפה, הציע לקרוא לישוב החדש בשם נהריה, על שם נהר הגעתון החוצה אותה. בשנת 1935 הוגשה בקשה לממשל המנדטורי לאשר רשמית את הקמת הישוב ולהכיר בשמו. משנענתה הבקשה, הוקמה החברה "נהריה – משקים זעירים בע"מ", אשר שמה לה למטרה לגייס כספים לרכישת קרקעות נוספות. החברה התחייבה למכור שטחים שרכשה למתיישבים החדשים ולדאוג לאספקת מים. ב- 10.2.1935, נוסדה נהריה והחלה ההתיישבות היהודית במקום. הגרעין הראשון שנענה לקריאה לבניית הישוב החדש, בא מקרב יוצאי גרמניה שהגיעו ארצה בגל העלייה החמישית.  הם עסקו בחקלאות, אף שלרובם לא היה מושג כלשהו בעבודות האדמה, אולם ההתמדה והרצון העז להצליח הביאו לכך שהתוצרת החקלאית של נהריה זכתה במוניטין רב. על שטח של 450 דונם בדרום הישוב, הוקמה חווה חקלאית, אשר במסגרתה הוכשרו המשפחות הראשונות שבאו לעבוד בישוב ובה למדו מיומנויות בתחום החקלאות. מאוחר יותר, נמכר השטח לפיליפ ליברמן, תעשיין מפולין, שם הוא הקים את משק "עין שרה", אשר נקרא על שם אשתו. באר מים שנחפרה במרכז הישוב, ספקה מים למשקים ונבנה מגדל המים שהפך לסמל הישוב. לאורך נהר הגעתון נטעו עצי אקליפטוס בניסיון למנוע הצפות בחורף. באפריל 1936, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ, נאלצו המתיישבים להגן על עצמם מפני צלפים מהכפרים הסמוכים יחד עם זאת, נמשכו עבודות החקלאות כדי לספק תוצרת לישוב ולאזור. דרכים סביב נהריה הפכו למסוכנות ואספקת התוצרת המקומית היתה למשימה שהצריכה את גיוסם של מרבית הגברים בישוב.
להרחבה לאתר של תולדות נהריה

 

 

במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה נהריה למקום בילוי חביב על אנשי הצבא הבריטי. הנימוס הייקי, קבלת האורחים החמה והשם הטוב שהיה למעדני נהריה, הפכו את הישוב הצעיר למוקד נופש מועדף בארץ ישראל המנדטורית. היתה זו תקופה בה הגביל השלטון המנדטורי רכישת קרקעות ואסר על אוניות עולים להגיע ארצה. אוניות רבות מלאות פליטים שברחו מאימת הנאצים ניסו לעגון בחופי הארץ ונתקלו לא פעם במשמר החופים הבריטי שמנע מהם לעשות כן.
אל חופי נהריה הגיעו שבע אוניות מעפילים. כ- 2000 עולים חדשים הצליחו לרדת מהאוניות לחוף. תושבי נהריה חרפו נפשם בקליטת המעפילים מול הסכנה שארבה להם מצד המשטר המנדטורי. הם משו את המעפילים מהים, ספקו להם בגדים, מזון וקורת גג. חלק מהמעפילים נשאר בנהריה וחלק פנה לישובים אחרים בניסיון לאתר קרובי משפחה.
על פי החלטת האו"מ מתאריך 29.11.47, חולקה ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. בהתאם למפת החלוקה, נהריה נשארה מחוץ לגבולות המדינה היהודית. עם החלטת החלוקה החלו מאורעות הדמים. כל הישוב העברי מנהריה צפונה היה במצור, קווי התקשורת והאספקה היבשתית נותקו והדרך היחידה שנותרה פתוחה ובטוחה יחסית, היתה דרך הים. נהריה הפכה לבסיס האספקה המרכזי של הגליל המערבי. ממנה יצאו שיירות שחלקן הצליחו לעבור ללא פגע וחלקן שילמו מחיר כבד, דוגמת שיירת יחיעם – בה נפלו 46 מאנשי השיירה.

 

 

במבצע בן עמי שוחרר הגליל המערבי כולו ותושבי נהריה חגגו יחד עם יתר ישובי האזור את הרחבת גבולות מדינת ישראל. בשנות ה- 50, קלטה נהריה עולים מרומניה, פולין, פרס, תימן ועירק. מאוחר יותר בשנות ה- 60, נקלטו בעיר עולים רבים ממרוקו. המושבה הקטנה גדלה, הצריפים והפחונים הוחלפו במבני קבע. ב- 1 באפריל 1961, הוכרזה נהריה כעיר על פי פקודת העיריות 1934, ע"י חיים משה שפירא, שר הפנים. עם השנים התפתחה העיר והפכה לבירתה של הגליל המערבי.

כיום מספקת נהריה שירותים שונים בתחומי המסחר, התיירות והעסקים לאוכלוסיה כפולה מזו המתגוררת בה. בעשור שחתם את המאה העשרים, הכפילה העיר את מספר תושביה ועתה שוקדים פרנסיה על הרחבת גבולותיה המוניציפאליים. מספר רב של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, אשר עלו בשנות ה- 90, נקלטו בעיר בהצלחה ובנו בה את ביתם ועתידם והחל משנת 2002 עלו כ- 300 משפחות מאמריקה הלטינית. כיום מונה נהריה מעל 60,000 תושבים והתחזית לעשרים השנים הבאות הינה לעיר בת 90,000 תושבים

 

שכונת רסק"ו הוקמה בשנת 1949 היא לשכונה חקלאית ששוכנת מזרחית לשיכון "עמידר" , מזרחה למסילת הברזל  ועד הכביש העולה מעכו צפונה לראש הנקרה . שטח זה בן כ- 2400 דונם נועד לאכלס בשלב זה 50 משפחות שתתפרנסנה מחקלאות בנוסף למשפחות שתרכושנה משקי עזר. את השכונה בנתה חברת  "רסקו". השכונה אוכלסה בשנת 1952.

*********

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-155 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

*********

בשכונת רסקו בנהריה הוקמו כ- 45 משקים חקלאיים לאורך צידו המערבי של רחוב יצחק שדה ולאורך צידו המזרחי של רחוב קק"ל המקביל לו. לכל משק היתה חלקת אדמה עבור הבית, וחברת רסקו בנתה עבור המתיישבים בית מגורים סטנדרטי שווה לכולם. היה בו מטבח, שני חדרי שינה, הול כניסה, שירותים ומרפסת בחזית הבית וכן מבנה ראשוני לרפת ומבנה ללול. מאחורי חלקת המגורים היתה חלקה חקלאית א' בת 10 דונם. חלקה זו הצמודה לבית המגורים שימשה בעיקר למשק החי. בנוסף היו עוד חלקות מרוחקות מן הבית, בעיקר לגידולי שדה. משקים חקלאיים שבעליהם התכוונו להתמסר לחקלאות בלבד ולשווק את תוצרתם. עבורם הוקמה האגודה החקלאית, בכדי להקל על מערך השיווק, וגם על קניית התערובת במרוכז. לשם כך הוכן מבנה של סילו עבור התערובת, ומבנה לאיסוף התוצרת מכל המשקים. הסילו הוקם המחצית השניה של שנות ה- 50' הסילו, משרדי האגודה ומחסן הביצים  ממוקמים בהתפצלות הדרומית של רחוב קק"ל מרחוב יצחק שדה.
ההכנות הראשונות להקמת השכונה החלו בסתו 1949 עת נתקבצו המתיישבים הראשונים שגרו עדיין במקומות שונים בנהריה, ובעיקר בעין שרה. חלקם הגדול עולים חדשים שהגיעו מארצות כמו צ'כיה, סלובקיה, יוגוסלביה ,ומיעוטם מתיישבים יוצאי גרמניה וחלקם עולים ותיקים יותר שצברו ניסיון בעבודה חקלאית, ביניהם 5 משפחות שעזבו את בית יוסף ועברו להתיישבות החקלאית בנהריה.  יחד עלו לחרוש את האדמה, ולזרוע דגן וקטניות. בערבים התאספו למפגשי היכרות. עוד בטרם הגיע החורף של 49' נערכה אסיפה חגיגית  של הנהלת "האגודה החקלאית נהריה" ועובדי האדמה קיבלו סקירה  נרחבת על כל הבעיות המקומיות והקשיים הזמניים במקום. עד חורף 1950 הגיעו כבר כל המתיישבים שהתכוונו להקים משקים והתגוררו באופן זמני בצריפים ישנים בעין שרה, או במבנים נטושים באזור. בעת שהסוכנות היהודית החלה כבר להכין את השטח להקמת השכונה, יצאו המתיישבים הצעירים עם טרקטורים גדולים ועם ציוד לעקור את העצים , שרידים לסתימות , סיקלו את האדמה והכינוה לחריש. בעבודת ידיים חפרו תעלות ליד הבתים כדי להכין את רשת המים. באותה עת עבדו גם בשדות שבעין שרה  ובחלקות בלתי מעובדות שבנהריה , בעיקר לגידול ירקות. בשנת 1950 התחילו כבר לבנות את הבתים, הרפתות, המתבנים, בתי האימון, הלולים, הכשרת הקרקע, כבישי גישה,רשת מים. בסוף שנת 19500 עלו על הקרקע בצפון נהריה ונכנסו לבתים לפי הגרלה. הבתים עוד לא היו גמורים, ללא מדרגות, בלי תריסים ובלי חשמל. אז נתקבלו המתיישבים בתור חברים רשמיים לאגודה החקלאית "נהריה" והתחילו לפתח ענפי משק בחצר, רפת, לול ולעבד את כל שטחי אדמה אשר היו לרשות המשק. בשנת 1960 עברו המשרדים, מכון התערובת, מחסני האספקה, וחדרי המיון של הביצים לתוך מרכז השכונה החקלאית, לשם זה בנו מבנים ובניינים המתאימים לשירותים לחברי האגודה החקלאית. החקלאות בצפון נהריה אחד מהסקטורים הכלכליים בנהריה אשר נושא את עצמו ומוציא לחם מאדמה בכבוד, בעמל רב.

 

********

 

אזבסט הוא שם לקבוצה של חומרים סיביים שמקורם בסלעים הבנויים ממינרלים סיליקטיים של מגנזיום ו/או ברזל הידרידי. עמידותו של האזבסט לאש, חום ומים נוצלה עוד משחר האנושות למספר נרחב של מטרות. סיבי האזבסט שימשו כאריג לבגדי קבורה בתקופת מצרים העתיקה וגם למפת השולחן של קרל הגדול כאשר, לפי האגדה, קרל זרק את מפתו לתוך האש כדי לנקותה. האזבסט נוצר בטבע בצורות רבות (ראו למטה); האזבסט מנוצל על ידי כרייתו ממכרות של סלעי אזבסט.
כאשר האזבסט משמש להגנה כנגד אש וחום, סיבי האזבסט לרוב מעורבבים עם בטון או משולבים בסיבי בד. האזבסט משמש לרוב במנגנוני בלמים וגם בסוגי אטמים בגלל עמידותו לחום. מסיבי האסבסט מייצרים גם בידוד לחוטי חשמל. אזבסט משמש בין השאר לייצור בגדים חסיני-אש ומוצרי בניה שונים, משום שהוא אינו חדיר למים, אינו מוליך חשמל ומבודד חום היטב. בשנות החמישים, עם העלייה הגדולה לישראל, נעשה שימוש רב באזבסט מעורב בבטון לבניין בשל חוזקו, תכונותיו ומחירו הזול. שיכונים אלו זכו לכינוי "אזבסטונים" בפי העם.
למרות תכונותיו המועילות הרבות, סוגים רבים של סיבי אזבסט אשר נשברו לפיסות קטנות, פולטים "אבק אזבסט". לאבק האזבסט מיוחסת רשימה ארוכה של מחלות ריאה הכוללות את מחלת האזבסטוזיס וסרטן הריאה וזאת, בגלל שאיפה של חלקיקי האבק הקטנים אל תוך הריאות. שימושיו הרבים של האזבסט בתעשייה ובבנייה נאסרו בגלל סכנות אלו במדינות רבות הכוללות את ישראל. בשנים האחרונות מסולקים לוחות האזבסט מבתי ספר, ממחנות צבא ומקומות נוספים בהם נעשה בו שימוש רב בעבר. פיסות שלמות של אזבסט אינן מהוות סכנה אלא רק שבירה של לוחות הגורמת להיווצרות אבק.
בקרקעות הגליל המערבי פזורה פסולת אסבסט תעשייתית, שמקורה במפעל "איתנית" שעסק בייצור מוצרי אסבסט-צמנט בצפון נהריה. הפסולת שימשה כמצע לדרכים ולשבילים, חלקה במצב מתפורר, בחלק מהאתרים האסבסט גלוי על פני השטח. בכל חפירה בקרקע, או נסיעה על שבילי האסבסט עלולים להשתחרר סיבי אסבסט לסביבה. היקף פסולת האסבסט הפזורה ברחבי הגליל המערבי הוא כ-150,000 קוב (על בסיס סקרים שהזמין המשרד בשנת 2001 ו- 2007), ועלות הסרת מפגעי האסבסט נאמדת בכ-300 מליון ש"ח, על פני כחמש שנים. את הפרויקט מממנת המדינה לצד רשויות מקומיות וחברת "איתנית", אשר בהתאם לחוק למניעת מפגעי אסבסט שאישרה הכנסת באפריל 2011 (סעיף 74) מחוייבת לשאת במחצית מעלויות הפרויקט, ועד לסכום של 150 מיליון ש"ח.
מקור: הרחבה 

*********

קטע שני, לאורך חוף הים
תחילה על תוואי מסילת הברזל הבריטית,
חציית נחל שעל ונחל כזיב
בשולי תל אכזיב
חציית שפך נחל בצת
לרגלי הנקרות

 

כביש חיפה – עכו – ראש הנקרה, היה חלק מכביש חיפה-ביירות ונסלל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. היום הוא מהווה חלק מכביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201  קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. קטעי הכביש הנוספים הם: כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה בקטע שבין רעננה לחיפה, שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין ונקרא היום כביש תל אביב – חיפה הישן; כביש גהה, שהתפתח בשנות ה-50 וה-60 וחובר לכביש יפו-חיפה ליד רעננה ב-1968; הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

 

 

 

בתקופת המנדט הבריטי פעלה חברת הרכבת המנדטורית לפיתוח רשת הרכבות בפלשתינה-א"י – המסילות הצרות שודרגו מרוחב צר של 105 ס"מ לרוחב התקני של 143.5 ס"מ (מלוד לירושלים, ליפו ולטול כרם) או נסגרו (המסילות לבאר שבע ומטול כרם לשכם ולעפולה) ונשארה רק מסילת העמק הצרה. כמו כן נוספו מסילת לוד – אשקלון, מסילת החוף בין חדרה לחיפה וכן מספר שלוחות קצרות, בהן שלוחת רכבת מתחנת הרכבת ראש העין דרום לפתח תקווה שנבנתה בשנת 1921 על ידי המשרד לעבודות ציבוריות לשם הובלת פרי הדר מפרדסי האזור לנמלי יפו (דרך לוד) וחיפה (דרך חדרה). הרכבת המנדטורית הגיעה לשיא התפתחותה בסוף שנות ה-20, עת יצאו רכבות מתחנת הרכבת חיפה מזרח לשלוש יבשות – למצרים שבאפריקה, לסוריה שבאסיה ולאיסטנבול שבאירופה. לאחר המשבר הכלכלי של 1929 והשפל הגדול שבא לאחריו, התקשתה הרכבת לחזור לימי הזוהר (בייחוד על רקע שיפור הכבישים והשתכללות המכוניות והאוטובוסים). המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 כלל פגיעות חוזרות ונשנות ברכבות ובמסילות והביא לירידה נוספת במספר הנוסעים ולצמצום השירות. בשנת 1930נחנכה תחנת הרכבת עכו, ובשנת 1937 נחנכה תחנת הרכבת חיפה מרכז ובשנת 1942 השלטונות הבריטים חונכים את כל מסילת הרכבת חיפה – בירות – טריפולי. ביולי 1945 נחנכה תחנת הרכבת נהריה ובשנת 1946נותקה רשת המסילות של פלשתינה-א"י מהמדינות השכנות – מצרים ולבנון הלאימו את המסילות שהיו בשטחן וגשר אל חמה שחיבר את רכבת העמק לסוריה וירדן פוצץ על ידי הפלמ"ח בליל הגשרים. במאי 1948 הוקמה חברת רכבת ישראל על מנת לרשת מהרכבת המנדטורית את האחריות על התחבורה המסילתית בארץ.

 

 

 

נחל שעל – הקצר מבין נחלי הגליל המערבי. אורכו כ- 16 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ 20- קמ"ר. שני יובליו: נחל נחת מצפון ונחל אשחר מדרום. בנחל וביובליו אין מקורות מים ממעיינות המקיימים רצף זרימה בנחל, וזורמים בהם רק מי שיטפונות מועטים בחורף. בעין שעל, הנמצא בתחום שמורת נחל שעל, שפיעת מים דלה המשמשת להגמאת עדרים בלבד. הנחל נשפך לים למרגלות תל אכזיב מדרום.

נחל כזיב – הנחל הארוך ביותר ובעל אגן הניקוז הגדול ביותר בגליל המערבי העליון. שטח אגן הניקוז כ- 130 קמ"ר. ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון במספר יובלים המנקזים את אזור פסגת הר מירון והכפר בית ג'אן, ומסתיים בים התיכון מצפון לתל אכזיב. יובליו העיקריים – מצפון: נחל פאר, נחל מורן ונחל עפאים; ומדרום נחל פקיעין. חלקים ניכרים מאפיק הנחל מוכרזים כשמורות טבע. בעבר זרם הנחל כל השנה ממעיין עין זיו ומערבה, אך בעקבות השאיבה מעין זיו ומעין חרדלית, צומצמה הזרימה באופן ניכר. ישנה זרימה קבועה בנחל רק לאורך קטע של כ 2- ק"מ, ממעיינות שאינם תפוסים: עין טמיר, עין מצוד ועין ברתות- בוסתן, וממים המשוחררים לנחל עפ"י הקצאות רשות המים, דרך צינור חב' "מקורות" המחבר בין עין זיו ועין חרדלית. בעבר הייתה ספיקת כל המעיינות יחד מגיעה לכ 9.3- מלמ"ק מים בשנה, אולם זרימת המים בכזיב כיום עומדת על כ 6.4%- מזו שהייתה בעבר. ספיקת עין זיו מגיעה ל- 600 מק"ש בשיא תפוקתו, ויורדת עד 70 מק"ש בשפל. ספיקת עין חרדלית משתנה בין כ 550- מק"ש באביב, ויורדת בסוף הקיץ לכ- 70 מק"ש (פרלמוטר, 2008 ). ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י הערכות רט"ג היא של 5.25 מלמ"ק מים שפירים ברוטו בשנה (שחם וחובריו, 2003 ), ועפ"י רשות המים – כ- 0.4 מלמ"ק/שנה (דרייזין, 2002 ). בפועל, מאושרת כיום הקצאה רשמית של 1.2 מלמ"ק לשנה, בכפוף ליכולת האספקה של חברת "מקורות" . כל ביוב הכפרים בית ג'אן וחורפיש מוזרם לנחל כזיב העליון מזה כ 20- שנה, וגורם לזיהום חמור של מי התהום ולפגיעה קשה ביותר בחי ובצומח שבנחל. בעקבות חלחול הביוב למי התהום אירעה התפרצות מסיבית של ביוב גולמי במי עין זיו בסוף שנת 2006 , ושוב בסוף שנת 2008. בזיהום נמדדו ריכוזים גבוהים של מתכות (בעיקר מנגן, ברזל, ניקל וקובלט), חומרים אורגניים וחיידקים. כתוצאה מכך הפכו מי המעיין לבלתי ראויים לשאיבה כמים שפירים. המעיין אינו מזוהם כיום, אך מחשש להופעה חוזרת של הזיהום, מוזרמת כיום שפיעת המעיין כולה אל הנחל.
המקור: סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

 

 

תל אכזיב נקרא גם א-זיב; זיב – תל ובו שרידי ערים קדומות וכן חורבות הכפר הערבי הנטוש א־זיב על גבעת כורכר בשפת הים, בין שפכי נחלים לים (נחל כזיב מצפון, נחל שעל מדרום); שטח האתר כשבעים דונם. הישוב הקדום זוהה עם העיר אכזיב, הנזכרת במקרא, במקורות מן התקופות הקלאסיות ובספרות התלמודית. בתקופה הצלבנית היה במקום מרכז של סניוריה. בחפירות בשנות ה-60' נחשפו בתל שרידי עיר בצורה מתקופת הברונזה התיכונה, ועליהם שרידי התיישבות מתקופת הברונזה המאוחרת, מתקופת הברזל (למן המאה הי״א לפני סה״נ) ומן התקופות הפרסית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות׳מאנית. ממזרח לתל נחשפה גת גדולה. בסביבת התל מצפון, ממזרח ומדרום אותרו חמישה בתי קברות נרחבים  ששימשו את העיר בתל אכזיב למן תקופת הברונזה המאוחרת עד סוף התקופה הרומית. בעבר נמצאו באתר שברים של לוח לציון גבול, עשוי אבן גיר (כיום במוזיאון רוקפלר). על הלוח נחרתה כתובת יוונית, המוקדשת לגלריוס מקסימיאנוס, קונסטנטינוס וליקיניוס האב, ועל־פיה הוא תוארך לשנים 311-307 לסה״נ.
ביסודות של מבני הכפר הערבי הובחנו אבני גזית גדולות, שבהן סותתו מגרעות דמויות טרפז לשם חיבורן זו לזו; אבנים כדוגמתן נמצאו בסרפנד (צרפת, צרפתה) שבחוף הלבנון. באתר נמצאה משקולת בורג מטיפוס שומרון. בבסיס התל הובחן חתך בסלע הכורכר, שיצרו גלי הים, ובו ניכרות שכבות מן התקופה הכלקוליתית הקדומה. ממערב לתל — לגונה קטנה, שנוצרה בעקבות חציבת כורכר והותרת דופן למגן בפני גלי הים ממערב; נראה שהלגונה שימשה כנמלה הקדום של אכזיב. בקצה הצפוני של הלגונה נחצבה בריכה מורכבת, שאליה מגיעה תעלה להזרמה של מי הים, אשר נחצבה בנקבה בקיר המגן; נראה שהבריכה שימשה לגידול דגים, אולי בתקופה הרומית (מערכות דומות לזו נמצאו באתרים רבים באגן הים התיכון; בקצה המערבי של קיר המגן נמצא לוח משחק ובו שתי שורות של גומות, שבע גומות בכל שורה. בסקר הבריטי(SWP) נזכר באתר זה מעיין שופע, בנוי כבאר; במפת הטיוטה צוין מקומו בפאת התל, מצפון־מזרח לכפר הערבי.
מפה 1 אתר 6, סקר ארכאולוגי של ישראל

בכפר א- זיב בסוף המאה ה-19 גרו בו כ-400 תושבים מוסלמים. ב-1931 חיו באל-זיבּ ובישוב אל-מַנְוָאת הסמוך 1,059 תושבים ב-251 בתי אבן ובטון שנבנו בסמוך זה לזה. הם התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול פירות, ועסקו גם בדייג. היו בכפר מסגד קטן, מרפאה ובית-ספר יסודי שהוקם ב-1882. ב-1944-45 חיו בשני הישובים 1,910 תושבים, ואדמותיהם השתרעו על 12,607 דונם. בכפר היו שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ושני בתי-בד ממוכנים. ב-13-14 במאי 1948 חטיבת כרמלי במסגרת מבצע בן-עמי כבשה את הכפר אל-זיבּ. תושבי הכפר נמלטו ואלה שלא הצליחו להימלט הועברו מאוחר יותר לכפר אל-מזרעה, שבו קובצו פליטים מכפרי הגליל המערבי. קיבוץ גשר הזיו, הוקם על חורבות הכפר בינואר 1949 וכיום שוכן הקיבוץ כקילומטר מדרום-מזרח לאתר הכפר. כל מה שנותר היום מהכפר המקורי הוא המסגד, ששופץ למטרות תיירות, ובית המֻח'תאר, שהפך למוזיאון. מספר מצבות מוצגות במוזיאון ועל חלקן כיתוב בערבית. אתר הכפר והשטח שסביבו משמשים כאתר נופש ואטרקציה תיירותית.

נחל בצת: הצפוני מבין נחלי הגליל המערבי הישראלי. שטח אגן הניקוז שלו כ 123- קמ"ר. הנחל נכנס לשטח מדינת ישראל מלבנון בין היישובים שתולה לזרעית, ונשפך לים כ 300- מ' מדרום למאגר ראש הנקרה יובליו העיקריים – מצפון: נחל נמר ונחל חניתה; ומדרום: נחל שרך, נחל גליל ונחל מצובה. כיום הבצת ויובליו הינם נחלי אכזב, למעט קטע באורך של כ 1- ק"מ מצפון לקיבוץ אילון, שבו מזרימה רשות הטבע והגנים מים לנחל באופן מלאכותי לצורך שמירת הטבע בנחל. הזרמה זו החלה לאחר שהמעיינות יבשו בשנת 2000 בשל שאיבת-יתר בקידוחי חברת "מקורות", שהורידו את גובה מי התהום אל מתחת לגובה הנביעה. קטע הנחל הזורם נקי מזיהום, אולם ביובלי הנחל העליונים: נחל בירנית, נחל שרך ונחל גליל, עדיין זורם מדי
פעם ביוב גולמי או מטוהר ברמות משתנות – עקב תקלות במערכות הביוב האזוריות, ומזהם את מי התהום. לגבי חלק גדול מהישובים במעלה אגן הניקוז: פסוטה, אבירים, נטועה, מתת, בסיס בירנית, ערב אל ערמשה ואדמית – טרם יושמו פתרונות קצה לאיסוף מי הביוב או מי הקולחין, והמים מוזרמים לערוצי הנחלים. בצידי אפיק נחל בצת מצויים שרידים רבים של טחנות קמח ומתקנים חקלאיים שונים המעידים על עברו של הנחל כנחל איתן. הנחל זורם על בסיס אחד מקווי השבר הגדולים של הגליל ולכן מהלכו ישר יחסית ואינו מאופיין בפיתולים רבים. בגלל אופיו הקארסטי והשבור של המסלע, הנגר העילי מועט יחסית והפעילות הגיאומורפולוגית איטית לעומת נחלים באזורי הארץ האחרים. בנחל מספר מעיינות שכבה (עיינות כרכרה), שבעבר הייתה שפיעתם בספיקה של כ 1.1- מלמ"ק מים בשנה. אולם בגלל שאיבה מוגברת ממי- התהום ממזרח וממערב למעיינות, יורד בקיץ מפלס מי-התהום המזין אותם אל מתחת למפלס
הנביעה שלהם, והם מתנהגים כמעיינות אכזב טיפוסיים. בשל כך מתייבש כיום נחל בצת בסוף האביב, החל ממאי ועד לגשמי נובמבר-דצמבר, ובמשך מעל לחצי שנה אין נביעה ממעיינותיו. בשנים השחונות האחרונות נותרו המעיינות יבשים גם בעונת החורף. במאי 2002 הניחה רשות הטבע והגנים צינור חירום מבריכת אדמית, המזרים מים בכמות של כ 10- מ"ק לשעה, ומאפשר הרטבה של חלק מהאפיק במהלך הקיץ. גם הזרמה מעטה זו לא הייתה קבועה, ובהפסקות שלה התייבש הנחל לחלוטין. באוקטובר 2006 הניחה רשות הטבע והגנים צינור נוסף, שיחד עם הצינור הקודם מספקים בקיץ מים לנחל בספיקה של כ 25- מ"ק לשעה ( 0.14 מלמ"ק מים בשנה). גם ספיקה זו אינה מקיימת זרימה רצופה לכל אורך הנחל כפי שהמעיינות קיימו בעבר, והפגיעה בחי ובצומח נמשכת. ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י רשות המים, היא של כ- 0.25 מלמ"ק מים שפירים נטו בשנה. עמדת
רט"ג היא כי יש להשיב במלואה את זרימת המים המקורית מעיינות כרכרה ע"י הפסקת השאיבה מהקידוחים ואישוש מפלס מי התהום
המקור סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

 

הים הוא גם מרחב שמתקיימת בו פעילות ביטחונית. הגבול המערבי של מדינת ישראל הוא קצה תחום המים הטריטוריאלי (20 מייל ימי), וכבר מראשית ימיה של ישראל נדרש חיל הים להגן על חופיה. איום הייחוס אליו נערך חיל הים בשנים הראשונות התבסס על ניסיון מלחמת העצמאות. החשש היה מפני תקיפות ציי האויב את יישובי מישור החוף ובעיקר את ריכוזי האוכלוסייה הגדולים בגוש דן ובחיפה. בשנות השבעים התחלף האיום. הים נעשה עוד זירה דרכה ניסו, ולעתים גם הצליחו,מקרים הבולטים והעיקריים הם פריצת חוליית מחבלים בֿ5 במרס 1974 מחוף הטיילת בתל אביב למלון סבוי בתל אביב; נחיתת מחבלים בֿ11 במרס 1978 בחוף מעגן מיכאל, והשתלטות על מונית ואוטובוס מטיילים בדרך לתל אביב; הפיגוע בנהריה בֿ22 באפריל 1979 שבו נהרגו אֵם ושתי בנותיה וחיסול חוליית מחבלים שנחתה בחוף ניצנים בֿ30 במאי 1990 חוליות מחבלים לחדור לישראל ולבצע פיגועים.
כבר בראשית שנות החמישים נסגרו לצורך הגנה על חוף הים חלקים גדולים ממנו על פי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. על צו סגירת שטחים בים (צו 100) חתום מפקד חיל הים שהוא המפקד הצבאי של הנמלים ושל חופי המדינה. סגירת השטחים כוללת ארבעה סוגים: שטחים הסגורים בקביעות לצורכי פעילות ביטחון שוטף, וכאלה הסגורים רק בלילה – מאור אחרון ועד אור ראשון, בצפון בחוף הגובל עם גבול הלבנון, ובדרום בחוף הגובל עם רצועת עזה; שטחים סגורים בקביעות ומשמשים לאימונים או מהווים תחום בטיחות עקב ירי מכיוון החוף לים; שטחים סגורים שנועדים להוות מעטפת ביטחונית למתקנים הממוקמים על קו החוף ובעיקר שלושת הנמלים: חיפה, אשדוד ואילת והמעגן של חברת חשמל בחדרה, מתקני חיל הים (נמלי החיל ואחרים), מתקני גורמים אחרים במערכת הביטחון ומתקני תשתיות לאומיות; שטחים סגורים זמנית לצורכי אימונים בהתראה של שבעה ימים לפני הביצוע.

השטחים הסגורים בים, וכן רצועה שממוקמים בה מתקני תשתיות לאומיות, יוצרים מצב שכרבע מרצועת החוף סגורה לפעילות אזרחית. למציאות זו השלכות על יכולות השימוש האזרחי בים: תנועה בים בין הנמלים ולמרינות, דיג, ספורט ימי ובדיקות סיסמיות וקידוחים למציאת נפט וגז טבעי, הגבלות להנחת תשתיות להולכת גז טבעי או ניצול קו החוף לפיתוח תשתיות בתחום התיירות.
בנוסף על השטחים הסגורים מתנהלת פעילות ביטחון שוטף בים. בנסיבות שבהן מתקיימת תנועה ימית ענפה באגן המזרחי של הים התיכון ממצרים לכיוון סוריה ולבנון ולהפך, נדרשת דריכות באבטחת נתיבי הכניסה הימית לישראל. לכן מפקח חיל הים על תנועה זו הן באמצעי גילוי המוצבים במתקנים בחוף והן בכלי השיט עצמם.
המקור: עמירם אורן ורפי רגב (2008) ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל

*********

קטע שלישי, שלומי – עמק קורן,
ירידה בכביש 4 עד צומת בצת
מזרחה ב"כביש הצפון" (כביש 89),
מתחם שדה התעופה הבריטי בצת
מושב בצת,
קטע קצר בכביש הצפון
אזור התעשייה שלומי (שרידי הכפר באסה)
צומת חניתה,
דרומה על כביש 70,
אנדרטת "פיגוע מצובה"
לאורך עמק קורן בגדה הדרומית של נחל כזיב 

 

 

 

 

נחיתת שני מטוסי מיג-17 סורים בבצת – 12 באוגוסט 1968, יום קיץ שגרתי בגזרת הצפון. לפתע שני מטוסי מיג-17 מחיל-האוויר הסורי נכנסים לתוך שטח מדינת ישראל, אך במקום להיכנס למצב קרב כצפוי, נוחתים שני המטוסים בזה אחר זה במנחת בצת הנטוש, סמוך לחופי נהריה. לא עובר זמן רב עד שאזרחים רבים מתקבצים סביבם, הרי נחיתת מטוסי אויב במנחת הנטוש אינו מחזה שגרתי, ואילו הטייסים מופתעים למראה ההמון. לאחר בירור התגלה כי הטייסים ביצעו טיסת ניווט בשמי סוריה במהלכה נעזרו במפות משנת 1945, שאינן מעודכנות. הם נכנסו לתוך לבנון ובמקום לפנות צפונה ולנחות בשדה ליד טריפולי, פנו השניים דרומה ונחתו בבצת – קילומטרים אחדים בתוך ישראל. עד לאחר הנחיתה היו הטייסים משוכנעים כי נחתו במנחת לבנוני. שני הטייסים, סגן ואליד אדהם וסג"ם רדפן ריפעי, נלקחו בשבי ושוחררו כשנתיים מאוחר יותר במסגרת עסקת שבויים, ואילו המטוסים הופקדו בידיו של חיל-האוויר. זוהי הפעם הראשונה שמדינות המערב שמו ידן על מטוס מסוג זה, שהיה מטוס הקרב העיקרי במדינות ערב, לפחות מבחינה מספרית. באותם הזמנים הופעל המיג-17 על-ידי חילות-האוויר של סוריה, מצרים ועיראק, ומדינות אחרות בעולם.  המטוסים הובלו לבסיס רמת-דוד ועברו סדרת בדיקות: צוות קרקע מיוחד בדק את ההיבטים הטכניים שלהם, ונבחנו יכולות המטוס באוויר על-מנת ללמוד את סודותיו. על הבדיקה האווירית הופקד אל"ם (מיל') דני שפירא, שהיה אז טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר, ולאחר מספר טיסות הצטרף אליו גם סא"ל אהוד חנקין ז"ל, שהיה אז טייס צעיר.  בסוף שנות השישים הועברו שני המיגים הסוריים לארצות-הברית, כאשר אחד מהם הוחזר ארצה ונמצא כיום במוזיאון חיל-האוויר.
מקור והרחבה באדיבות זוהר ויסברג

 

 

 

 

בצת הוא מושב בצפון ישראל, באזור הגליל המערבי, סמוך לשלומי ולנהריה. הוא מהווה חלק ממועצה אזורית מטה אשר ומשתייך לתנועת המושבים. שטח המושב, כ-2200 דונם. המושב הוקם בשנת 1949, על ידי הסוכנות היהודית וקרן היסוד ותושביו הראשונים היו עולים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה-50 ממדינות הבלקן, בייחוד מיוגוסלביה ורומניה. המקום שנבחר למגורים היה אדמות הכפר הערבי "אל-באסה", שנכבש במלחמת העצמאות  ותושביו גורשו ועזבו אותו. רוב בתי הכפר  נהרסו עם הכיבוש. בשנת 1951 בחרו המייסדים לעבור לאתר קבע הסמוך לנקודת היישוב המקורי.

 

 

אל-באסה היה כפר ערבי גדול שבתקופת המנדט הבריטי היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל ונכבש במלחמת העצמאות במסגרת מבצע בן עמי ב-14 במאי 1948 ואז תושביו ברחו וגורשו אל מעבר לגבול הלבנון. כיום נמצאים שרידיו בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי.
המקום בו היה מצוי הכפר היה מיושב עוד מימי הבית השני. בתלמוד מוזכר הכפר "בצת" שתושביו היהודיים היו חייבים במעשרות, על-אף שהיו בתחום צור. גם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מוזכר יישוב בשם "בקה" שעל גבול הגליל וארץ צור. היישוב הוכר אף כ"לבסה" בתקופת מסעות הצלב. במאה ה-16 מוזכר היישוב ברשומות כבעל אוכלוסייה של 5500 נפשות. בשנת 1863 ביקר בכפר הנרי בייקר טריסטראם, כומר וחוקר מקרא בריטי, כחלק ממסע מחקר בארץ ישראל. לפיו תושבי כפר היו נוצרים ברובם וייצרו בעיקר עורות עזים, שמן זית, טבק ודבש. בשנת 1882 הקים השלטון העות'מאני בית ספר יסודי לבנים בכפר, כמו כן היו בו בית ספר יסודי לבנות ובית ספר תיכון פרטי. בסוף המאה ה-19 התגוררו בכפר 1,050 תושבים. בשנת 1922 הפך הכפר למועצה מקומית וב-1925 צורף לשטח המנדט הבריטי בעקבות קביעת הגבול בין הבריטים לצרפתים (הכפר נחשב קודם לכן לחלק מלבנון). בשנת 1927 כלל היישוב אוכלוסייה מעורבת של נוצרים מעדות שונות, פרוטסטנטים, קתולים, יוונים אורתודוקסים, מוסלמים ומתואלים – מוסלמים שיעים. רוב אוכלוסיית היישוב הייתה נוצרית. היישוב התפרנס בעיקר מגידול זיתים והוקמה בו מכללה, ששימשה את תושבי הצפון.
בשנת 1938 שכן בסמוך לבאסה מחנה מקימי גדר הצפון, פועלים ונוטרים יהודים. בסמוך לבאסה הוקמה בתקופה זו מצודת טגארט, מדגם מצדית, המצויה כיום בכניסה למושב יערה, וזאת כחלק מהתפיסה הביטחונית שליוותה את הקמת הגדר, חלוקת השטח לתאים הנשלטים על ידי מצודות ופילבוקסים. על פי סקר הכפרים 1945 היו שטחי אדמותיו 25,357 דונם והתגוררו בו 2,950 נפשות. לפי תוכנית החלוקה, יועדו שטחי הכפר להיכלל בשטח המדינה הערבית. במלחמת העצמאות ב"מבצע בן עמי" ביום 14 במאי 1948 נשלחה יחידה אחת לכבוש את הכפר הסמוך א-זיב ויחידה שנייה נשלחה לעבר אל-באסה. א-זיב נכבשה לאחר קרב עקשני ותושביו החלו לצאת ממנו צפונה לעבר גבול הלבנון. במקביל הקרב באל-באסה (הסמוך יותר לגבול הלבנון) נמשך עד שהתנגדותם של התושבים נשברה משהגיעו אליהם הפליטים הראשונים מהכפר א-זיב ורובם נמלטו צפונה מעבר לגבול הלבנון. כ-5 אחוזים מתושבי הכפר נותרו בישראל אולם נאלצו לעבור ליישובים אחרים. רוב בתי הכפר נהרסו לאחר כיבושו. לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. כיום הכפר חרב, פרט לשלוש הכנסיות (הפרוטסטנטית, הקתולית, והיוונית אורתודוקסית) ומסגד^[7], המצויים מזרחית לאזור התעשייה של שלומי. מעטים מתושבי היישוב בעבר שומרים על החורבות, ועוסקים בשיפוצים.
המקור עוד פרסום "זוכרות".

 

 

 

********

 

פיגוע מצובה –  ב-12 במרץ 2002 חדרו שני מחבלים מלבנון לשטח ישראל. באמצעות מתקן מתוחכם דמוי סולם הם הצליחו לעבור מעל גדר המערכת ולחדור לשטח מדינת ישראל מבלי שהתגלו. הם התמקמו על הר הצופה על כביששלומי-מצובה (כביש 70), והחלו בירי נשק קל והטלת רימוני יד לעבר כלי רכב שנסעו על הכביש ובהם אוטובוס. בפיגוע זה נהרגו חמישה אזרחים וקצין צה"ל, ונפצע חבר קיבוץ מצובה. שני המחבלים חוסלו. בפיגוע נפצע קשה השוטר ינון כהן אשר חסם את הכביש ומנע הגעת רכבים למקום. כמו כן הסתער על המחבלים ונפצע קשה בחילופי האש. ינון קיבל את עיטור המופת על הקרבתו והצלת מאות תלמידים שהיו אמורים להגיע למקום בהסעות מבית ספר כברי, אחריו הגיע קצין צה״ל מיכאל צ׳רטוק והסתער על המחבלים, תוך שהוא פוגע באחד מהם ונפצע בעצמו. מיכאל קיבל צל״ש מפקד האוגדה על חתירה למגע, אומץ לב, דבקות במשימה.
גורמי מודיעין ישראלים הכריזו כי מדובר בפיגוע של חזבאללה, אף שארגון החזבאללה לא אישר שהפיגוע נעשה מטעמו ושהפעולה עמדה בניגוד למדיניות הרשמית של הארגון. בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון לאיחוד האירופי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון חזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. בשנת 2004 נטל ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני אחריות על הפיגוע, במאי 2006 התפוצצה בצידון מכוניתו של מחמוד אל-מג'דוב (אבו חמזה) מזכיר הג'יהאד האיסלמי בלבנון, כנראה כתגובה על הפיגוע. ישראל לא לקחה אחריות על הפיצוץ.

אבוקדו ובננות בגליל המערבי
גידולי האבוקדו והבננות בגליל המערבי תופסים קרוב ל 30,000 דונם משטחי החקלאות המקומיים, 22,200 דונם אבוקדו (30% מההיקף הארצי)  ו 6,300 דונם בננות (26% מההיקף הארצי).  גידולים אלה מהווים מרכיב חשוב בכלכלת האזור/
ענף גידול האבוקדו – האבוקדו הוא עץ סובטרופי ירוק עד שמקורו באזורים הגבוהים של מרכז אמריקה. צמח האבוקדו הוא חד-ביתי. הפרחים קטנים ודו-מיניים. לאבוקדו אין יכולת האבקה עצמית, שכן החלק הנקבי והחלק הזכרי באותו פרח אינם מבשילים באותו זמן. לפיכך משלבים זני אבוקדו שונים באותה חלקה, אטינגר הוא הזן המפרה העיקרי. כמו כן משתמשים בדבורים להגברת את סיכויי ההפריה ע"י הצבת כוורות במטעים. האבוקדו רגיש לקרה בחורף, ולחמסינים בחודשים אפריל ומאי.
בישראל מגודל האבוקדו החל משנות ה-40. עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ ישראל על ידי נזירים ממנזר השתקנים בלטרון. יש אומרים, שבחצר המנזר נמצאים עצי האבוקדו הוותיקים ביותר בישראל. העצים המורכבים הראשונים הובאו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 וניטעו באדמות בית הספר החקלאי "מקוה ישראל". כאשר שטח האבוקדו בישראל היה בשיא גודלו בשנות ה-80 היו נטועים כ-120 אלף דונם, אך עקירות מסיביות בשנות  ה-90 עקב מחסור במים, שיקולי נדל"ן, וכנות לא מתאימות לאיכות המים הביאו לירידה של יותר מ- 50% בשטח הנטוע לכ-45 אלף דונם בתחילת שנות האלפיים.
בשנת 2015 היו בישראל שטחי אבוקדו בהיקף של כ 64,000 דונם המניבים כ 100,000 טון בשנה, כ 1.6 טון לדונם בממוצע. בכללי היבול נמוך ונערכים כל הזמן מחקרים במגמה להגדיל ואף להכפיל את היבול הממוצע. בנוסף נטועים עוד כ 10,000 דונם צעירים לפני הנבה, בשנים האחרונות נוטעים שטחי אבוקדו חדשים בקצב גבוה של בין 3,000 ל- 4,000 דונם לשנה. שלוש הסיבות עיקריות לקצב הנטיעה הגבוה הן עליה גדולה ועקבית בכמות הפרי שנצרך בשוק המקומי; שינויים אגרוטכניים שהגדילו משמעותית את כמויות היבול; והאבוקדו הוא אחד מצרכני המים הגדולים ביותר בחקלאות הישראלית. 800-1400 קוב/לדונם לשנה, תלוי באזור. כמו כן האבוקדו רגיש במיוחד לרמת המליחות של המים, לכן עשרות אלפי דונמים נעקרו וניטעו מחדש על כנות המסוגלות לגדול טוב יותר ברמת מליחות מים גבוהה יחסית, זאת בגלל המעבר לשימוש במים מושבים ברמת מליחות גבוהה יחסית המופקים בכמות גדלה והולכת בשנים האחרונות ברוב חלקי הארץ .
בשנת 2015: התפלגות שטחי האבוקדו כולל שטחים צעירים לפני הנבה: מרכז הארץ – 32% (כ- 24,700 דונם), גליל מערבי – 30% (כ- 22,200 דונם), גליל עליון – 14% (כ- 10,400 דונם), דרום הארץ – 12% (כ- 8,900 דונם), עמק הירדן – 7% (כ- 5,200 דונם) ועמק יזרעאל – 5% (כ- 3,700 דונם). במטעי ישראל, שלא כבמדינות אחרות, מגדלים מספר זנים של אבוקדו. ברוב המדינות המגדלות, זן האס תופס כ-85% מהשטח, כאשר הזנים האחרים מהווים זנים מפרים או גידולי נישה. המסחר באירופה דורש כמעט אך ורק האס. דבר שגורם בעיה לייצוא האבוקדו מישראל, מפני שיש בעיה קשה של פרי קטן מידי בזן זה. המגזר הערבי (כולל הרשות הפלסטינית) צורך כמעט רק את האס.
פירוט הזנים ושיווקם בעונה הרשמית מאוקטובר עד מאי: אס הזן החשוב והמבוקש ביותר, היבול יחסית נמוך לשאר הזנים  אבל מחירו ליצוא גבוה יותר. מבשיל באמצע העונה. נטוע על כ 40% מהשטח. בנטיעות החדשות הוגדל שטחו לכ-70%. גליל זן חדש יחסית, מבשיל ומשווק ראשון עוד לפני תחילת העונה בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר. אטינגר זן מפרה, משווק בתחילת העונה מייד אחרי הגליל. פוארטה זן אמצע העונה. פינקרטון זן אמצע העונה נפוץ במטעי עמק הירדן. ריד ונאבל זני סוף העונה בעלי פרי גדול עגול וכדורי. מניבים ומשווקים גם לאחר סיום העונה בחודשי הקיץ ,פרי אחרון משווק בספטמבר. יצוא כ-50,000 טון פרי, שהם כ 50% מהיצור הארצי, מיוצאים בעיקר למערב אירופה וקצת לרוסיה. צרפת היא הלקוח הגדול ביותר כ-35% מהיצוא.
מקורות: סקירת שוק האבוקדו של חברת צנובר עבור משרד החקלאות; דו"ח ארגון מגדלי פירות; מאמר על מטע האבוקדו של קיבוץ נירים; עוד .

 

 

ענף גידול הבננות – מוצא הבננה ביערות של דרום מזרח אסיה. משם הופצה לאזורים הטרופיים והסובטרופיים ברחבי העולם ע"י סוחרים ערביים למזרח התיכון והכובשים הספרדים לאמריקה. שני מיני בננת הבר הגדלים ביערות דרום מזרח אסיה אינם אכילים. מהם טופחה הבננה התרבותית שאנחנו אוכלים. היא משתייכת לקבוצת זנים בשם קבנדיש.
מבחינה בוטנית הבננה היא עשב ולא עץ. הגבעול המרכזי של הצמח נקרא גזעול כלומר גבעול דמוי גזע עץ. מבחינה גנטית הבננה היא טריפלואידית בעלת שלושה עותקים לכל כרומוזום, לכן לא מייצרת זרעים לריבוי מיני. הריבוי שלה מתבצע רק באופן וגטטיבי מנצרים המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות. כדי להימנע ממחלות משתמשים בטכניקה של תרביות רקמה לגידול שתילי הבננות. מפעלי תרבית רקמה בראש הנקרה ובית העמק מייצרים את השתילים לישראל וגם מייצאים. בארץ יש לחדש את חלקות הבננות כל 5 עד 7 שנים. שווק הבננות לשוק נמשך כל השנה, שיאו בחודשי החורף והאביב בסוף הקיץ קצב השיווק יורד לכדי מחסור בשוק. היבול הממוצע הוא כ 6 טון\דונם.
מאחר והבננה רגישה מאוד לנזקי קרה, בישראל מגדלים את הבננות באזורים שפגיעת הקרה נדירה בהם. לפי אומדן באמצעות תצולמי אוויר בשנת 2013 התפלגו שטחי הבננות לאזורים הבאים: עמק הירדן   כ 8,200   דונם (34% מהשטח הארצי מהם 25% מושקים במים מושבים), חוף הכרמל  כ 9,200   דונם (38% מהשטח הארצי מהם 75% מושקים במים מושבים) גליל מערבי  כ 6,300   דונם (26% מהשטח הארצי מהם 90% מושקים במים מושבים), בקעת הירדן כ 300 דונם (1%    מהשטח) ס"ה כ 24,000 דונם.
בשנים האחרונות עברו כשלושה רבעים משטחי הבננות בארץ מגידול בשטחים פתוחים לגידול בבתי רשת. ב 2013 היה שיעור בתי הרשת בעמק הירדן ובבקעה 65% מהגידול, בחוף הכרמל 70% ובגליל המערבי 95%. בתי הרשת מספקים הגנה סביבתית טובה, ומכאן מושגים היתרונות הבאים: חיסכון ניכר בצריכת המים ע"י צמצום האידוי מהקרקע ומהצמח; בעמק הירדן חיסכון של כ 40%, בגליל המערבי כ 15%; שיפור משמעותי של משקל האשכול והיבול לדונם; איכות הפרי והמטע משתפרים ונוף הצמח והעלים נשארים מוגנים ושלמים עד סוף תקופת החורף. כך נמנעים נזקי טבע רבים בעיקר נזקי קרה והפרי נשמר בשלמותו עד לקטיף; בעזרת נטיעה בבתי רשת ניתן לנצל קרקעות שהיו עד עתה לא ניתן היה לשתול עליהן בננות.
מקור; מצגת על גידול בננות בבתי רשת סקירת ענף הבננות בישראל לסיכום 2013.

*********

קטע רביעי, מגשר הזיו לנהריה
סדנת האומנים בקיבוץ גשר הזיו,
חזרה ודרומה לכביש 4

 

גשר הזיו הוא יישוב קהילתי, קיבוץ מתחדש, בגליל המערבי, צפונית לעיר נהריה והוא היישוב היהודי הגדול ביותר במועצה אזורית מטה אשר. היישוב מוגדר כ"אגודה שיתופית להתיישבות כפרית" ומנוהל על ידי אגודה מוניציפלית.
קיבוץ גשר הזיו הוקם בתאריך 27 בינואר 1949 על ידי שתי קבוצות חלוצים: האחת הייתה חלק ממפוני קיבוץ בית הערבה מצפון לים המלח. חברים אלו אולצו לפנות את הפנינה שיצרו ליד ים המלח בעקבות מלחמת העצמאות והפלישה של הלגיון הירדני. לצורך הקמת קיבוץ חדש, חברו לחברי גרעין א' , בוגרי תנועת הבונים, תנועת נוער חלוצית מצפון אמריקה. הגרעין הצטרף לחברי בית הערבה לאחר ששהה את שנת 1948 בקיבוץ רמת יוחנן להכשרה ואימונים. שתי קבוצות אלו היוו העוגן המוביל של היישוב לשנים רבות.
הקיבוץ הוקם על שטח בסיס נטוש של הצבא הבריטי, אשר שימש כוחות של הבריגדה הניו־זילנדית במלחמת העולם השנייה. שמו של היישוב ניתן לו לזכרם של ארבעה־עשר לוחמי הפלמ"ח שנפלו בפעולת פיצוץ גשר א-זיב בליל הגשרים בשנת 1946‏.
עד לסוף שנות ה-90, היישוב תיפקד בצורה המסורתית של קיבוץ שיתופי. פעלו בו ענפי משק, חדר־אוכל, בתי ילדים וכו'. בשנת 1998 התבצעה ביישוב הפרטה. מאז ההפרטה פועל הקיבוץ על פי מודל כלכלי/חברתי של "רשת ביטחון" אשר הפריט את ההשתכרות של חברי הקיבוץ וגם שִיֵיך לכל משפחה את אחוזת ביתה. יחד עם זאת, הקיבוץ שמר ואירגן מסגרות וכללים של שיתוף, ערבות הדדית, ועזרה בין חבריו. כללים אלו שומרים עד היום על הלכידות החברתית של חברי הקיבוץ.
בשנת 2004 הוחל איכלוס של 200 בתים חדשים שנוספו ליישוב כשכונה חדשה. כמו כן, עוד כ־40 משפחות של "בנים חוזרים" רכשו בתים קיימים או בנו בתים חדשים ונקלטו כחברים מלאים של ה"קיבוץ הישן". זרימת דם חדש ורענן של מאות תושבים, אשר כלל ברובו משפחות צעירות עם ילדים,   הכפיל הן את השטח והן את האוכלוסייה של גשר הזיו.
היישוב כולו, ה"קיבוץ הישן" ותושבי ההרחבה החדשים התארגנו מחדש למסגרת של אגודה מוניציפלית וועד מקומי. ה"קיבוץ הישן" נותר כהתאגדות קבוצתית של חלק מאוכלוסיית היישוב בתוך היישוב המורחב עם המשך שמירה קבוצתית על מסגרות וכללים של שיתוף, ערבות הדדית, ועזרה בין חבריו. יחד עם זאת, הנהלת האגודה המוניציפלית של כלל היישוב מנהלת את כל ההיבטים של חיי היום יום בקהילה ומהווה גם הוועד המקומי של היישוב.
ביישוב ישנם בתי-תינוקות, גני ילדים, בית ספר יסודי ("חופי הגליל"), ובית ספר על-יסודי ("סולם-צור"), בו לומדים תלמידים מקיבוצים ומהיישובים בסביבה. המקום מהווה מרכז תרבותי אזורי: יש בו מתנ"ס אזורי של המועצה, מתנהלות במקום תחרות טניס שנתית לתושבי היישוב, משחה "אכזיב" השנתי, הופעות מוזיקה מגוונות בסגנונות שונים, ובשנת 2010 הוחל במסורת של "פסטיבל הגדר" בו מציגים אומנים מהאזור.

קיבוץ סער נוסד על ידי חניכי תנועת השומר הצעיר בארץ, יחד עם חניכי חברת הנוער הארץ ישראלית הראשונה, שהתחנכה בקיבוץ תל עמל (לימים קיבוץ ניר דוד), וחניכי חברת הנוער, פליטי השואה מקיבוץ כפר מנחם . גרעינו של הקיבוץ קיבל את הכשרתו בשנים 1946-1947 בקיבוצים רוחמה ועין המפרץ, כאשר עיניו נשואות להגשמת רעיון חדש: הקמת קיבוץ דייגים לחוף הים, המשלב עבודת דייג ימי עם חקלאות מודרנית . בסערת מלחמת השחרור, בעוד חבריו פזורים ברובם ביחידות הפלמ"ח, הפל"ים ולימים – חיל הים, וכתגבורת למגיני קיבוץ יחיעם הנצור, התקבלה פניה של מוסדות התנועה לתפוס זמנית גבעה השולטת על הכביש צפונית מנהריה שזה עתה נפרץ. ב – 6 באוגוסט 1948 עלה הגרעין לגבעה זו, ומשתכן במבנים נטושים של מחנה בריטי לשעבר (לימים גבעת טרומפלדור). עם שחרור הגליל כולו, הוחלט להשאיר את הקיבוץ בגליל המערבי . לאחר דיונים רבים בין מצדדי ההתיישבות על החוף (מפרץ אכזיב היום), לבין מצדדי ההתיישבות בצמוד לאדמות, אך קרוב ככל האפשר לים – גברו האחרונים . מיד עם הגעת החברים לגליל המערבי, הוקמה קבוצת דייג חופי שפעלה בסירות וסירות מנוע ממפרצי אכזיב. קבוצת חברים שניה קיבלה הכשרה בדייג מכמורת על ספינות זרות . בשנת 1949 הגיעה ארצה הספינה הראשונה "שומריה" המתאימה לדייג במים עמוקים, ואשר שטח עבודתה השתרע מחופי סיני עד חופי תורכיה ובסיסה היה בנמל חיפה . בשנת 1955 הגיעה  ספינת מכמורת שניה לקיבוץ, "סער" שמה, והיא היתה משוכללת בהרבה מאחותה "שומריה". ענף הדייג, תפס עתה מקום מרכזי במערך המשקי והחברתי של הקיבוץ. במקביל הוקם הבסיס למשק חקלאי מגוון: גידולי שדה, פרדסים, מטעי בננות ומשק בעלי חיים" לול ורפת . בגלל רווחיות נמוכה ביותר בענף הדייג, ומפני שהוצאת מיטב האנשים בקיבוץ לעבודה בדייג פגעה קשה במרקם המשקי והחברתי, הוחלט בתום 10 שנים של מאמצים אישיים וקיבוציים ממושכים, לחדול מהעיסוק בדייג ולהתרכז בבניית תשתית חברתית בריאה לקיבוץ, ומשק חקלאי שיבטיח את עתידו הכלכלי

*********

קטע חמישי, צפון נהריה ולאורך הטיילת חזרה לנקודת התחלה

*********

סוף דבר

היה זה טיול מעניין ונפלא במזג אוויר נהדר, בהיר וחמים שנמשך כארבע ורבע שעות (כולל עצירות).

ושוב זה מסלולו.

התחלה בחוף נהריה, עברנו דרך שדרת געתון ומשם לשטח הכפר השיתופי נהריה 
עקפנו את אזור התעשייה הצפוני של העיר.
עלינו על הדרך המקבילה למסילת הברזל הבריטית
חצינו את שפך נחל כזיב לים. עברנו ליד תל אכזיב.
המשכנו בדרך הצמודה לחוף, חצינו גם את שפך נחל בצת לים.
הגענו למרגלות רכס סולם צור למול הנקרות. 
המשכנו למתחם בו נמצא שדה התעופה הבריטי בצת. 
דרך המושב בצת הגענו לאזור התעשייה של שלומי בו נמצאים עדין מבנים של העיירה הערבית נוצרית באסה 
התכנית המקורית הייתה לטפס לחניתה אך בגלל תקלה בריאותית נאלצנו לוותר על הרעיון.
משלומי דרומה קטע על כביש 70
בדרך החקלאית הסלולה בעמק קורן, לצד גדת נחל כזיב, בין מטעי הבננות והאבוקדו.
במתחם קיבוץ גשר הזיו אל סדנת האומנים.
שוב קטע קצר לאורך כביש 4.
כניסה לחלקה הצפוני של נהריה.
סיימנו ברכיבה נעימה לאורך טיילת החוף

טיול רווי מראות ותוכן

*********

תודה 

למשה כץ על היוזמה,
על תכנון המסלול, טיול מקדים וההובלה,
על כתיבת הסקירות על אבוקדו ובננות בגליל המערבי
למיכאל אזינשטיין השתתפות בתכנון המסלול והטיול המקדים
לכל החברים שהיוו חבורה מלוכדת וסולידרית
ליואל שדה שהוביל אותנו לסדנת האומנים בגשר הזיו והפגיש אותנו עם חברו שם

 

 

ביום רביעי (18/1/2017) רז גורן ואני יצאנו אל "דרום ירוק". דיוושנו בהנאה ובחדווה במרחבי הלס המוריקים בין ברור-חיל ובין רוחמה.

 

בזמן האחרון שנינו רכבנו בנפרד באזור זה. הטיולים שאני עשיתי הם אלה המתועדים
סביב שמורת נחל זדים ממזרח לברור חיל
במרחב הירוק והפורח בין נחל שקמה ויובליו ובין ביתרונות רוחמה
משובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה
משובל דרך בית קמה למורד נחל שקמה ויובליו וביתרונות רוחמה
במרחבי הלס בין שובל ובין ביתרונות רוחמה

 

וסיפורי טיולים אלה מובא מידע רב נוסף על האזור והמקומות בו.

 

הפעם רכבנו במסלול שונה. הגענו למספר מקומות שלא היינו בהם בפעם קודמת.

 

את המסלול תכנן רז בהתאם לבקשות שלי לעבור בכמה קטעים מעניינים ולבקר במספר מקומות. רז גם הוביל.

 

********
המסלול, מעגלי עם כוון השעון

********

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי: דרום מישור פלשת

 

 

מרחב שקמה

המונח "מרחב שקמה" מתייחס לרצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.

להרחבה על מרחב שקמה ראו אתר מנהלת נחל שקמה השוקדת על שימור ערכי הטבע והנוף במרחב שקמה, בד בבד עם פיתוח אקולוגי ותיירותי. משימה חשובה זו נעשית ע"י שיתוף פעולה פורה במסגרת מנהלת הנחל, בה חוברים יחדיו הישובים והקהילות הסמוכות לנחל, מועצות אזוריות במרחב, גופים ממשלתיים, גופים ירוקים ועוד.

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

******

יחידות הנוף במרחב הטיול
1. עמק נחל שקמה,
2. גבעות רוחמה,
3. אגן דורות

הרחבה מפורטת
סקר מכון דש"א של החברה להגנת הטבע משנת 2004
נחל שקמה – אגן מרכזי סקר, ניתוח והערכה של משאבי טבע, נוף ומורשת האדם,   

 

********

קטעי המסלול, המראות והמקומות

********

קטע ראשון,
יציאה מברור חיל מזרחה,
בחד שביל לאורך נחל חצב,
צפונה במישורי עמק שקמה לעבר נחל שקמה
עליה לתל חסי

 

 

ברור חיל קיבוץ הנמצא בתחום מועצה אזורית שער הנגב. שמו של הקיבוץ כשם יישוב יהודי שהתקיים ככל הנראה בקרבת מקום בתקופת בית שני, ובו מלו היהודים את בניהם בימי גזירות אדריאנוס שאסרו על קיום ברית מילה. במקום זה התגורר רבן יוחנן בן זכאי, כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף" – הלך אחר חכמים לישיבה […] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". שמו של היישוב השתמר בשמו של הכפר הערבי הסמוך בֻּרֵיר כפר זה נחרב במלחמת העצמאות בקרבות כיבושו על ידי חטיבת גבעתי. המייסדים,היינו חברי גרעיני "חרות" ו"סנה" של תנועת "החלוץ" ממצרים שעלו ארצה בשנת 1945 שקבלו הכשרה בדגניה ב' ובגבת. במאי 1946, ביום שמכונה "השבת השחורה", נעצרו הגברים משני הגרעינים ע"י הבריטים והוחזקו במחנות מעצר במשך מספר שבועות. היישוב הוקם בתאריך 5 במאי 1948 בנקודת המכונה "המשלט" בעקבות מבצע אברהם שמטרתו הייתה לפתוח את הדרך ממרכז הארץ לנגב, שנשלטה מהכפר בֻּרֵיר. כך היה ליישוב האחרון שהוקם בארץ ישראל בטרם הקמת מדינת ישראל ואחד משני היישובים היחידים שקמו בתקופה שבין הצעת החלוקה להכרזת העצמאות (קדם לו המושב בית לחם הגלילית). בשנת 1950 עבר הקיבוץ לנקודת הקבע, במקום הנוכחי. הבתים הראשונים שנבנו היו שני צריפים שהעברו מהמשלט, ועשרה צריפים שהבאנו מנגריה שלנו ברעננה. בשנת 1952 נבחר הקיבוץ לשמש קיבוץ היעד של גרעינים מתנועת הנוער "דרור" ברזילאי. במקום נקלטו גרעינים רבים מברזיל והקיבוץ קיבל האפיון המיוחד, המשלב עולים ממצרים ומברזיל. הקיבוץ היה הקיבוץ הראשון שחילק את נכסי המגורים לחבריו במסגרת שיוך דירות. היום ברור חיל הוא יישוב רב גוני, המשלב אוכלוסיות ותיקות וצעירות, מייסדים ובנים, חברים ותושבים. לאחר של שנים של משבר, שוב חצר הקיבוץ מלאת ילדים. בשכונה הקהילתית נבנים בתים חדשים, ואליהם נקלטות משפחות של בנים ואחרים, שהחליטו לנטוע במקום הזה את שורשיהם. ושוב הבנים מתעניינים בחזרה לחברות בקיבוץ.

 

 

עמק נחל שקמה מהווה החטיבה המרכזית והגדולה של נחל שקמה המאופיינת בעמק רחב ידיים שהוא חקלאי ברובו. בחטיבה זו ערוץ הנחל מוסדר ואין לו ערכים מיוחדים למעט אזור שבו בריכות הצפה המשמשות מקום למסתור בעלי חיים. רוב הנחלים מתנקזים ליחידה מדרום: נחל הוגה, נחל נגרף, נחל מרשן, נחל זדים ונחל חצב.  פני הקרקע ביחידה נע בין 50 מ' ל – 90 מ' במעלה הנחל בחלקו המזרחי. בעמק הנחל מופיעות קרקעות חומות כהות קרקעות אלוביות חומות כהות. בשוליים הצפוניים מופיעות גם קרקעות חומות כהות. הנחל עצמו מוסדר באופן כזה שהתפתחות הצומח הטבעי בתוכו ובסביבתו מוגבלת. באפיק שילוב של צומח עשבוני, צומח מעזבות וצומח של בתי גידול לחים. לידו שרידים של נטיעות ותיקות וחדשות. במישור משני צידי האפיק – חקלאות פלחה ושלחין, עם מעט מטעים, בעיקר באזור המערבי.

 

 

נחל חצב הוא אחד היובלים הגדולים המנקזים את היחידה הגדולה נחל שקמה. באזור פזורים שרידים ארכיאולוגיים רבים. בתוך נטיעות קק"ל מצויים מספר עצים ותיקים וגדולים.

 

 

תל חסי מהווה נקודת תצפית שולטת ממנה ניתן להשקיף על מרחבי השקמה. בתל חסי נולדה הארכיאולוגיה הישראלית. בשנת 1890הניח החוקר הבריטי פלינדרס פיטרי בתל חסי את היסוד לחפירות המודרניות בארץ ישראל ובסביבתה, כשהנהיג את קביעת הזמן של כל שכבה על פי כלי החרס שהתגלו בה. פטרי חשב שבתל חסי, השוכן סמוך לנקודת המפגש של הנחלים אדוריים ושקמה, שכנה העיר המקראית לכיש. היישוב הקדום קיבל את מימיו מעינות חסי, הנובעים למרגלות התל. האתר בנוי עיר עליונה (התל), ששטחה כ-16 דונם, ומסביבו שרידי העיר התחתית, שהשתרעה על פני 1000 דונם. רוב שרידי העיר התחתית הוסרו בחריש מודרני. תל חסי היה מיושב לסירוגין מאז התקופה הכלקוליתית ועד סוף התקופה ההלניסטית. בתקופת הברונזה הקדומה השתרע היישוב בשטח התל כולו. בחפירות בתל התגלו שרידי ביצורים, בתי מגורים וחפצים רבים, ביניהם חרס נושא כתובת בכתב יתדות מתקופת הברונזה התיכונה.
החפירות בראש התל גילו מבנה מהתקופה הישראלית הקדומה. ייתכן שזהו המבצר שבנה המלך רחבעם כחלק ממערך הביצורים שהקים בגבולה הדרומי של יהודה. מערך הגנה זה התקיים עד מסע סנחריב (701 לפני סה"נ). בתקופה הפרסית נבנתה בראש התל מצודה קטנה.

 

 

********

קטע שני,
ירידה דרומה מתל חסי
לעבר צפון גבעות רוחמה,
חציית שמורת נחל חצב מצפון לדרום,
המשך קטע קצר על דרך נוף נחל שקמה,
פאתיה המערביים של שמורת ביתרונות רוחמה 

 

גבעות רוחמה מהוות את לב מרחב נחל שקמה.  יחידת נוף זו גדולה עם מגוון של תצורות נוף וצומח במרכז המרחב הפתוח שבין כביש 40 וכביש 6 במזרח  לכביש 232 במערב . המרחבים הגדולים והנוף הפתוח מאופק לאופק יוצרים מרחב איכותי. היחידה מאופיינת באזור גבעות בעל תשתית כורכר וחול בחלקו הגדול של השטח. עם המעבר דרומה מתעבה הכיסוי בחומר איאולי על-גבי הכורכר. חלקים נרחבים מהשטח משמשים למרעה. ביחידה שמורים לפיכך שטחים טבעיים גדולים יחסית. הצירוף של שטחים טבעיים, נטועים וחקלאיים יוצר מרחב גדול פתוח שבו התיישבות מצומצמת: יישוב בודד (רוחמה) ומספר חוות קטנות. יש ביחידה פסיפס מורכב משטחי מרעה, שטחי פלחה גדולים ויערות נטועים, בעיקר משני סוגי עצים: אקליפטוסים ותיקים, שחלקם התנוונו ונטיעות צעירות בעיקר מחטניים עם מעט רחבי עלים בעמקים ולאורך הנחלים.
במרכז השטח נמצא קיבוץ רוחמה. בנוסף נמצאות חוות בודדים (פנחס, נסים) ומספר מחסנים וריכוזי כלים חקלאיים

 

כל השטח גבעות רוחמה מתנקז לנחל שקמה דרך מספר יובלים: החלק המזרחי של היחידה מתנקז דרומה דרך נחל סד. החלק הדרומי מתנקז מערבה דרך נחל בוטה לנחל דורות, לנחל הוגה וממנו לנחל שקמה. החלקים המערביים מתנקזים לכיוון צפון מערב דרך נחל חצב, נחל זדים ונחל דב.

 

 

בגבעות רוחמה טיפוסי צומח בתה של בני שיח עם עצים בודדים, בעיקר שיזפים. כתמים של צמחית חולות, כתמים של כורכר קשה, בשלטון קורנית מקורקפת. עצים בודדים וחורשות קטנות של עצי בוסתן ואקליפטוסים ותיקים. נטיעות: אקליפטוסים ותיקים, חורשה מתנוונת של שיטה מכחילה, חורשות של אורנים צעירים ורחבי עלים בעמקים ובשולי נחלים.

 

 

 

 

********

קטע שלישי,
המשך בגבעות רוחמה,
בתוך קיבוץ רוחמה,
אתר הראשונים,
קטע חדשביל רוחמה
גבעת מגדל התצפית,
ח' בריכה

 

 

 

רוחמה קיבוץ הנמצא בתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות משתייך כיום לתנועה הקיבוצית ובעבר לתנועת הקיבוץ הארצי.
היישוב רוחמה הוקם מספר פעמים. בשנת 1911, רכשה אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב 3200 דונם מאדמות הכפר ג'ממה והקימה על אדמות אלו "מושבת אחוזה" בסגנון אחוזת פוריה ואחוזת שרונה. זה היה יישוב יהודי ראשון בנגב בעת החדשה. תחילה נקרא היישוב ג'ממה על שם הכפר הערבי שהיה בקרבתו, יישוב ערבי זה קם על חורבותיו של יישוב יהודי-חקלאי עתיק ששמו לא השתמר אשר התקיים במקום וננטש מספר פעמים בתקופה הרומית בארץ ישראל ובתקופה הביזנטית בארץ ישראל. רק אחר כך הוסב השם ל"רוחמה" על פי דברי הנביא הושע: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי־אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי".
במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות עזים בסביבות רוחמה שגרמו להחרבת המשק. היישוב ננטש ונבזז על ידי בדווים תושבי הסביבה. לאחר המלחמה חזרו התושבים לרוחמה ושיקמו אותה אך נאלצו לנטוש שוב במאורעות תרפ"ט (1929). נסיון נוסף ליישב את רוחמה נעשה בשנת 1932. במקום התיישבה קבוצת פועלים, הקימה משק ונטעה פרדס. במאורעות 1939-1936 נעזבה רוחמה בשלישית, בתיה נהרסו ומטעיה נעקרו.
בתאריך 1 בדצמבר 1943 עלה לקרקע קיבוץ השומר הצעיר, ראשיתו של היישוב הנוכחי. במלחמת העצמאות שימש המקום בסיס מרכזי של חטיבת הנגב. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית.
פרנסת הקיבוץ מושתתת על מפעל תעשייתי ליצור מברשות ("המברשת רוחמה") ועל ענפי החקלאות השונים

 

 

 

 

 

********

קטע רביעי,
אגן דורות,
קטע בחדשביל ביער דורות
בין יובלי נחל מרשן,
חרבת מרשן,
עליה על דרך נוף נחל שקמה
מערבה עד כביש 232
כניסה לברור חיל

אגן דורות נחל דורות מהווה חלק מאגן הניקוז הדרומי של נחל שקמה. הוא מחורץ, מגוון וקיימים בו נחלים קטנים ובהם שרידי בוסתנים, ושרידים ארכיאולוגיים. הנוף פתוח בעיקרו, ללא ישובים כפריים למעט קיבוץ דורות ומתיישבים בודדים. העיר שדרות גובלת ביחידה ממערב. באגן קיימים עדיין שטחים טבעיים, משמעותיים יותר, בתוך השטחים החקלאיים הנרחבים. ניתן לראות את היחידה כיחידת מעבר בין גבעות רוחמה למישורים החקלאיים. בחלקה הדרומי מתמזגת היחידה עם המישוריים החקלאיים של הנגב המערבי. היחידה מהווה את החלק המערבי של מכלול הנוף הפתוח שנמשך מכביש 40 במזרח ועד פאתי שדרות במערב.
לאורך הנחלים באגן דורות נמצא שילוב של שרידי בוסתנים, נטיעות חדשות יותר (בעיקר אקליפטוסים) וכתמים של בתות בני שיח ועשבוניים. על הגבעות שטחים גדולים יותר של יערות ותיקים (בעיקר אקליפטוסים) וצעירים יותר (בעיקר מחטניים, סביב דורות ומדרום לניר משה). בחלק העליון, המזרחי, של היחידה יש כתמי בתה גדולים יותר.

 

 

 

********

סוף דבר

בטיול זה הרכיבה נמשכה ארבע והעצירות נמשכו במשך שלוש רבעי שעה.
מזג אוויר היה נפלא, קריר במידה נעימה. לא היה בוץ. 

בטיול זה זכינו למגוון הרב של מרחב שקמה בשלוש יחידות הנוף בהן עברנו: עמק שקמה, גבעות רוחמה ואגן דודות.

נחמד היה לפגוש במגדל התצפית את חיים בועז מ"רוכבי השרון" שטייל עם קבוצת נערים ממעון "מצפה ים".

נהינו מאוד מהרכיבה הזורמת בשלושה קטעי החדשביל ומהדיווש בדרכים המתפתלות בין השדות ובשמורת הטבע.

מראות המרחבים הירוקים מאופק אל אופק בהם שדות ועצי שקמה בודדים הרחיבו את הלב והנשמה.

הצטערנו לראות שהקמה רק נבטה ומייחלת לעוד גשם כדי שתוכל לגדול ולהתפתח.
בלב התפללתי גשם…גשם…בוא ובהזדמנות תסייע לכלניות לצאת ולפרוח. 

לסיום ולסיכום, כיף גדול היה! 

********

תודה

הפעם רק לרז (הוא היה השותף היחיד),
תודה על התכנון, על ההובלה ועל הצילום, זכיתי ל-Book יפה  

 

 

טיול זה ביום שני (16/1/2017) התקיים אחרי פגרה של כחודש. רז גורן ואני חזרנו לשגרת טיולי אמצע השבוע שאותם הוא מגדיר "טיולים לימודיים".

 

הפעם הצטרף אלינו, עמית פינקלשטיין. יותר נכון לומר שהוא הוביל אותנו. המסלול שתכנן הוא אחד מסדרת טיולים שיזמתי ומטרתם ללמוד על מישור החוף המרכזי, אזור עליו יפורט בהמשך ולהכיר את המקומות בו.

 

טרם היציאה לדרך, ידענו שהמסלול יהיה ארוך והטיול יימשך זמן רב כמקובל בסוג טיולים אלה.

 

********

מסלול הטיול מעגלי עם כיוון השעון,
יציאה וסיום בבאר יעקב
חלק הראשון דיווש בשדות ובפרדסים
ובתוך היישובים הכפריים:
תלמי מנשה, ניר צבי, כפר חב"ד, אחיעזר וזיתן; 
החלק השני מסע עירוני
רכבנו ברחבי שתי הערים הגדולות לוד ורמלה
ואחותן הקטנה והסמוכה להן באר יעקב.

המסלול  משיק בקטע קטן למסלול בטיול קודם באזור מחולון אל עמק לוד ובמורד נחל איילון וחזרה דרך מקווה ישראל

********

אזור הגאוגרפי – מישור החוף המרכזי

מישור החוף המרכזי נקרא גם מישור החוף התיכון וגם מישור חוף דן הוא אזור משנה של מישור החוף והוא, כמוצג במפה, משתרע בין השרון ובין מישור חוף יהודה. נחל הירקון מהווה את גבול תיחומו הצפוני שנחל שורק מהווה את גבול תיחומו הדרומי של מישור חוף המרכזי. במישור החוף המרכזי בו נמצא חלק ניכר מהשטח הבנוי של גוש דן. ככמו בשרון ובמישור חוף יהודה, נמצא את חולות החוף, את רכסי הכורכר, את גבעות החול האדום ואת הבקעות ביניהן ובהן אדמות סחף. במישור החוף המרכזי נמצאים בקעת אונו ועמק לוד המהווה הרחבה שלה את בקעת אונו מנקזים מנקזים מכיוון צפון אל כיוון דרום שני נחלים והם נחל אונו ונחל יהוד ושניהם מהווים חלק מאגן הניקוז הגדול שלנחל איילון, להלן, ואליו הם מתחברים.

 

 

משבצת הטיול: עמק לוד

עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח שעליו עובר תוואי כביש 44 שהוא חלק מהדרך ההיסטורית מיפו לירושלים.

המשבצת היא חלק ממטרופולין  תל אביב

רמלה במלחמת העולם הראשונה

לאחר הבקעת קווי ההגנה העות'מאנים בדרום, התפתח מרדף של כוחות צבא אלנבי בעקבות הכוחות העות'מאניים הנסוגים, אשר יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).
ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14 בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) ומשמאלם נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה.

 

 

רמלה הפכה למרכז לוגיסטי חשוב. עוד קודם לכן, הוקם אירודרום גרמני (מנחת ובסיס אווירי) סמוך לרמלה והבריטים המשיכו להשתמש בו. הקרבה למסילת הברזל הובילה להקמת מפקדות, מרכזי ציוד ובתי חולים צבאיים. סמוך לבתי החולים הוקם בית  עלמין קטן, אשר התרחב בהמשך והפך לבית-העלמין הצבאי של חבר העמים הבריטי ברמלה, הגדול מסוגו בישראל.

 

 

בתקופת המנדט רמלה בירת המחוז

במרחב הטיול עברה הדרך הראשית מיפו לירושלים

בתקופת מלחמת העצמאות במרחב הטיול התקיים "מבצע דני"
במסגרת קרבות עשרת הימים (יולי 1948)
מטרת המבצע להרחיב את המרחב היהודי משני צדדי הדרך מתל אביב לירושלים

הצלבנים זיהו את חשיבות המרחב ובנו שני מאחזים ברמלה בלוד

בשני העשורים הראשונים הדרך הראשית מתל אביב לירושלים עברה דרך רמלה

********

קטעי המסלול והמראות

********

קטע ראשון,
בתחום השטח הבנוי של באר יעקב,
מושב תלמי מנשה,
דרך כביש 4311 אל צומת כביש 44
ובתוך מושב ניר צבי

 בְּאֵר יַעֲקֹב היא מועצה מקומית בקרבת הערים נס ציונה, רמלה וראשון לציון, ובנוסף, סמוכה לבסיס צריפין. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. מתגוררים בה כ-20,000 נפש.

 

היוזמה להקמת המושבה באה מחברת "גאולה" של מאיר דיזנגוף שקנתה ב-1906 2,000 דונם קרקע ממושבת הגרמנים הלותרניים חוות שפון (שמבנה האבן שלה נשתמר בקיבוץ נצר סרני השכן). בכינוס שנערך בספריית שערי ציון שביפו לפני העלייה לקרקע הוחלט לחלק את השטחים המיועדים למושבה לשניים: חלקות אדמה של 50 או 100 דונם, שיימכרו לקבוצה של עולים (מרוסיה, מפולין, מרומניה, מבולגריה, מארגנטינה ומאיראן) שהתגוררו בארץ כמה שנים שבמהלכן קיבלו ניסיון בחקלאות במושבות השונות, ואילו המחצית השנייה מסך הקרקעות יימסרו לעולים מדאגסטן שהגיעו לארץ באותה שנה ועוד לפני עלייתם התקיימו מחקלאות. בראשם עמד הרב יעקב יצחקי, שלימים נקראה המושבה על שמו. המושבה הוקמה על ידי שתי קבוצות אלה בשנת 1907 באזור שנקרא בערבית "ואדי למון". הרב יעקב יצחקי רכש כ-200 חלקות עבור היהודים הקווקזים. בשנת 1909 היו בבאר יעקב 25 משפחות של אשכנזים וקווקזים שהזיווג ביניהם לא עלה יפה והיו סכסוכים רבים בין 7 המשפחות הקווקזיות, שהחזיקו בכמחצית האדמות ביישוב, לאשכנזים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, נוסד בסמוך לשטחי המושבה מחנה "צריפין" ששמו נלקח משמו הערבי של כפר ערבי נטוש בשם "סרפנד אל ח'רב" (צריפין החרבה). בזמן בניית המחנה חנו שני גדודים בריטיים בקרבת המושבה, ונתנו לשכונה שתבוא על מקומם אחר כך את שמה הלא רשמי, "תוניס קאמפ" (Tunis camp) (מחנה תוניס), שכן הגדודים הגיעו לארץ מתוניס. במלחמת העצמאות, בשל קרבתו לרמלה סבל היישוב מהתקפות של ערבים, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה היישוב הבית הראשון בארץ ישראל לעולים חדשים רבים בעיקר מצפון אפריקה, רבים מהם מלוב ומתוניס, דבר שגרם לטעות הנפוצה כי המעברה נקראה "תוניס קאמפ" (Tunis campp) בשל מוצא העולים.

*********

לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת העולים הגדולה אשר נקראה "מעברת חוטר" והיא צורפה לבאר יעקב בשנת 1965. כן צורפו לישוב: כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בתי החולים אשר הוקמו במחנות בריטיים שפונו ובנוסף סופח לשטחה של המועצה המקומית מושב תלמי מנשה אשר הוקם ב-1953 מזרחה לבאר יעקב.
בשנים האחרונות היישוב עובר מהפכה ישובית, חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20, פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב הנמצא בעורפו של מחנה צריפין ליישוב הממוקם במרכז המדינה, בנוסף בבאר יעקב עתודות גדולות של קרקע לבנייה הדרושות לפתרון מצוקת הדיור במרכז המדינה, בעקבות זאת החלו להבנות בבאר יעקב מספר פרויקטי בינוי גדולים המכילים אלפי דירות.

 

תלמי מנשה הוא מושב אשר נוסד בשנת 1953, ה'תשי"ג על ידי תנועת הציונים הכלליים. שטחו של המושב הוא כ-1,800 דונם והוא מורכב מ-62 משקים חקלאיים ו-5 משקי עזר. המושב נמצא בתחומי המועצה המקומית באר יעקב. המושב גובל עם באר יעקב ממערב, מחנה צריפין מצפון, כביש 44 ממזרח ורמלה מדרום. המושב נקרא על שמו של מנשה מאירוביץ' אגרונום, סופר, מאנשי ביל"ו, איש העלייה הראשונה אשר כונה אחרון הביל"ויים שכן האריך ימים והיה לבילויי היחידי שזכה לחזות בהקמתה של מדינת ישראל. המושב הוקם על חורבות הכפר הערבי "אבו פאדל" שננטש במהלך מלחמת העצמאות. קומץ המשפחות המייסדות הגיעו למושב ב-1953 במסגרת תנועת "מן העיר אל הכפר" שבה היו חברים נציגי תנועות ההתיישבות. רוב בני המשפחות המיסדות היו ילדי הארץ או ניצולי שואה. בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הוקמו הרחבות מגורים על השטחים החקלאיים לטובת צאצאי בעלי הנחלות. ב-2006 נחתמה עסקה בה העביר המושב חלק מאדמותיו לטובת הקמת שכונת חתני פרס ישראל בבאר יעקב. כאמור, המושב הוא אומנם חלק משטח השיפוט המוניציפלי של באר יעקב אך הוא מקיים אורח חיים עצמאי: מתקיימת בו אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את יושבי המקום, ובנוסף מתקיימים בו חיי קהילה לבני המושב, עד שנות האלפיים שמר היישוב על אופי כפרי למחצה.

 

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר ובין מחלף חולון בצפונה של חולון ובין צומת שמשון ואורכו 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא כביש 44 דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו.
הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה והלאה לכיוון רמלה היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה.
בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הורחב הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, ונסלל כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964.
חלקו המזרחי של כביש 44, מצומת שמשון לצומת נחשון, נסלל כחלק מ"כביש הגבורה" בספטמבר-אוקטובר 1948 כדי שיהיה דרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון).
החלק המרכזי של כביש 44, מצומת נחשון לרמלה, נסלל מאוקטובר 1948 ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר.
עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

מושב ניר-צבי שוכן על אם הדרך מיפו לרמלה, כ-2 ק"מ צפונית מערבית לעיר ונמצא בתחומי המועצה האזורית עמק לוד. שטח המושב כ-3,000 דונם ומונה היום כ-263 בתי אב, כ-643 נפשות. המושב משתייך לאיחוד החקלאי. במקום אזור תעשייה של בעלים פרטיים ובו מפעלי רהיטים ומזרנים.
מושב ניר צבי נוסד בשנת 1954 ע"י עולים מארגנטינה ונקרא בתחילה "כפר ארגנטינה". השם ניר-צבי ניתן לזכרו של הברון מוריס (משה צבי) הירש, נדבן יהודי עשיר מאירופה שהיה אבי ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה ובעיקר להתיישבות החקלאית היהודית בארגנטינה בשלהי המאה ה-19.
הקמת ניר-צבי היא פרי יוזמתם של קבוצת ציונים מארגנטינה שהחליטו לאחר קום המדינה להגשים אידיאלים ולהתיישב בארץ-ישראל. הרחבה אודות הקמת המושב

********

קטע שני,
יציאה מתחום מושב ניר צבי,
דרך השדות והפרדסים,
חציית ערוצים קטנים של נחל שפירים,
בתוך כפר חב"ד,
חציית מסילת הברזל ומעבר מתחת לכביש 1,
ניסיון כושל לעקוף את כפר חב"ד ב' (מוסד בית רבקה),
חזרה ובשולי מושב צפריה,
לצד כביש 4404 בשולי תעלת נחל איילון,
חצייה בגשר מעל כביש 1,
כניסה למושב אחיעזר 

 

נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש" נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט). ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפריר ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו עד שהוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

 

 

 

מהדרין הינה התאגיד החקלאי הגדול והמוביל בישראל. מהדרין הוקמה בשנת 1952 והינה חברה ציבורית משנת 1963. החברה נשלטת על-ידי נכסים ובניין (45.41%) והפניקס (41.42%%). מהדרין הינה היצואנית הישראלית מספר אחת של פרי הדר. בישראל, עיקר פעילותה בתחום עיבוד פרדסים ומטעים, אריזה, ייצוא ושיווק של הפרי, תפעול בתי קירור, ניהול מקרקעי החברה ונכסים מניבים. בחו"ל, מתמקדת מהדרין בשיווק ומכירה של תוצרת חקלאית ישירות ובאמצעות חברות בנות. פעילויות מהדרין כוללת: עיבוד חקלאי – עיבוד חקלאי של כ- 53,000 דונם פרדסים ומטעים, מתוכם 13,000 דונם שנמצאים בבעלותה (בחכירה). בתי קירור – תפעול של כ- 37,000 מ"ר בתי קירור בארץ ובצרפת.  אריזה-  אריזת כ-170 אלף טון פרי וירק ב-7 מפעלי אריזה ברחבי הארץ. שיווק בארץ – שיווק של כ-60 אלף טון פרי טרי  וכ-70 אלף טון לתעשייה במחזור של כ-220 מיליוני ש"ח. פעילות ייצוא – יצוא של כ-250 אלף טון פרי וירק במחזור של כ-1.04 מיליארד ש"ח. ניהול מקרקעין ונכסים מניבים – השכרת 66,000 מ"ר של סככות ומפעלי אריזה. מקור והרחבה

 

 

מועצה אזורית עמק לוד היא מועצה אזורית במחוז  המרכז שהוקמה בשנת 1952. היא נמצאת בקרבת הערים ראשון לציון, לוד, רמלה ואור יהודה. שמה של המועצה נובע ממיקומה הגאוגרפי בעמק לוד. המועצה גובלת בצפון בנמל תעופה בן-גוריון ובאור יהודה, במזרח במועצה אזורית חבל מודיעין ובלוד, בדרום ברמלה ובבאר יעקב ובמערב באזור, בבית דגן ובראשון לציון. בתחום המועצה מתגוררים  כ- 15,500 תושבים בתשעה יישובים כפר חב"ד, אחיעזר, זיתן, ניר צבי, צפריה, חמד, גנות, משמר השבעה ויגל. עם הקמתה בתחום המועצה אזורית עמק נכלל הישוב תוחלת שבהמשך הזמן פורק ותושביו הועברו ליישוב אזור. משרדי המועצה שוכנים  כיום במרכזו של כפר חב"ד.

 

כפר חב"ד כפר משמש מרכז לחסידי חב"ד בארץ, במקום מוסדות חינוך רבים ובתחומו כאמור נמצא מטה המועצה האזורית עמק לוד. היישוב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מרוסיה חסידי חב"ד, באדמות הכפר הנטוש ספריה להלן אז נקרא היישוב בשם שפריר. אח"כ הוסב שמו ע"י מייסדיו. חב"ד – ראשי התיבות של התנועה החסידית "חכמה – בינה – דעת".  שטחו כ-2,500 דונם ומונה היום כ 1,062בתי אב, ,וכ- 6,7322 נפשות. חלק מהתושבים מתפרנסים מעבודות בתוך הכפר אך ישנם תושבים המתפרנסים מעבודות מחוץ לכפר.

מכללת "בית רבקה" נוסדה בשנת תשי"ז, ע"י "אגודת חסידי חב"ד" בישראל. זאת, ביוזמתו, בעידודו ובברכתו של הרבי מליובאוויטש, במטרה להכשיר מורות מחנכות ברוח חסידות חב"ד: הנחלת ערכי היהדות באספקט חסידי לכל שדרות העם היהודי בארץ ובתפוצות. החוג הראשי במכללה הוא לתורה שבעל פה, לצד 6 חוגים נוספים: תנ"ך, מתמטיקה, אנגלית, מחשבים, תקשורת וחינוך ומדעים – כל אלה במסגרת המסלול לחטיבת הביניים. במקביל למסלול זה, פועלים במכללה שלושה מסלולי לימודים נוספים: הגיל הרך, המסלול לביה"ס היסודי והמסלול הרב גילאי לחינוך המיוחד.  מלבד הלימודים הסדירים, פועל במסגרת המכללה, מרכז "אשכילה" לקידום והתפתחות מקצועית, המשרת ציבור של מאות מורות ומורים בפועל, המעוניינים לרכוש מיומנויות מתקדמות בתחום ההוראה ואף לשפר את רמת שכרם, עד לדרגת שכר אקוויולנטית לתואר שני. כמו כן הוקמה עבור תלמידות שנה ד' מסגרת לימודים אקדמית בחיפה, פרי שיתוף פעולה עם מכללת "שאנן", שבסיומה מוענק לבוגרות B.ed אקדמי לצד תעודת הוראה.

מושב צפריה המושב משתייך לתנועת הפועל המזרחי הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק לוד. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מהונגריה ופולין, אליהם הצטרפו אנשי חב"ד מרוסיה, שהקימו לאחר מכן את כפר חב"ד. המושב נקרא על שם הכפר הערבי ספאריה, להלן שהתקיים במקום עד מבצע חמץ במלחמת העצמאות ועל על אדמותיו הוקם. שטח המושב כ-2,000 דונם ומונה היום כ-155 בתי אב, כ-408 נפשות.

כביש 1 (אַחַת) הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (האחרים הם: כביש 25 וכביש 57).
אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב מארבעה חלקים:
הראשון, כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא.
השני, העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא.
השלישי כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח.
הרביעי, מצומת כביש 90 קטע באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס.
מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך בתחום ירדן.

קטע הכביש המהיר – בשנת 1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 19700 הכביש מחלף גנות – נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות – לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת ייסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל. מספר שבועות לאחר מכן, בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות ועד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין.

אֲחִיעֶזֶר הוא מושב של הפועל המזרחי השייך למועצה אזורית עמק לוד. היישוב נוסד בי"ב בתמוז ה'תש"י – 27 ביוני 1950 על ידי עולים ביצ'אנים מתימן. שמו של היישוב הוא כשמו של אחד מנשיאי שבט דן שבניו התנחלו באזור היישוב כיום, מערבה וצפונה. אחיעזר נמצאת כ-36 מ' מעל פני הים. שטח המושב כ-2,500 דונם, ומונה היום כ-368 משקי בית, כ-1562 נפשות.

יָגֵל הוא מושב השייך למועצה אזורית עמק לוד. היישוב נוסד ביום י"ב בתמוז ה'תש"י -27 ביוני 1950 על ידי עולים מעיראק ונקרא בראשיתה לוד ב'. שם היישוב לקוח מספר תהילים, פרק י"ד, פסוק ז':"מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל". בשנים הראשונות סבל המושב מקשיים רבים ורוב מייסדיו, עולים מעיראק עזבוהו. בשנת 1955 נותרו במושב כ-15 משפחות מעולי עיראק ואליהם הצטרפו כ-40 משפחות מצפון אפריקה, בעיקר מרוקו. בשנת 1957 התגוררו במושב 68 משפחות. בין המתיישבים לבין הסוכנות היהודית פרץ סכסוך על רקע בחירתם של המתיישבים לשווק חלק מתוצרתם שלא דרך תנובה כדי לקבל מחירים גבוהים יותר. הסוכנות היהודית התנגדה לכך בגלל שההתחייבות לשווק דרך תנובה נכללה בהסכם הלוואה שנתקבל מהסוכנות. הנושא הגיע לדיון בכנסת לאחר שעלו טענות שמדובר בניסיון פסול של הסוכנות לקדם את תנובה על חשבון משווקים אחרים. עד שנת 1962 התקדם המשב היפה. אולם בעקבות ההצלחה ניסו המתיישבים להתרחב מהר מדי, שקעו בחובות וכמחצית המשפחות הגיעו לפשיטת רגל. בשנת 1964 שוב עלה המושב לכותרות לאחר שהתיישבו בו כ-15 משפחות של אריסים ערבים. בשנים 1966-1967 הופקעו כ-1500 דונם מאדמות המושב לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון

********

קטע שלישי,
יציאה ממושב אחיעזר,
מעבר במושב זיתן,
כניסה לאזור התעשיה הצפוני של העיר לוד

זֵיתָן הוא מושב בקרבת העיר לוד בסמוך לכביש אל נמל תעופה בן-גוריון. המושב נוסד ביום כ' בסיוון תש"י, 5 ביוני 1950 על ידי עולים מלוב, בעיקר, יוצאי עיירה בשם זליתן (Zliten). המושב שייך לתנועת המושבים ומסונף למועצה אזורית עמק לוד.  מקור השם הוא סמלי, בעל מספר משמעויות: לקוח משם היישוב זליתן בלוב משם עלו רוב מייסדי היישוב; נגזר מהמילה זית, בעבר היו באזור עצי זית רבים; זיתן מובא במקרא כשם פרטי לאחד מבני שבט בנימין, שהתנחל בסביבה זו, מזרחה בהרים: "ובני ידיעאל בלהן יעיש ובנימין ואהוד וכנענה וזיתן ותרשיש ואחישחר" (דברי הימים א', ז', י'). תושבי המושב מסורתיים ודתיים. במקום הוקם ב-1978 בית כנסת על שם בושאייף, צדקת יהודיה מהעיר זליתן שבלוב. בבית הכנסת מתקיימות תפילות בכל ימי השבוע. לימים הוקם במקומו בית כנסת גדול ומפואר במיוחד. במקום נערכות הילולות המוניות בחג סוכות ובל"ג בעומר. מלבד החגיגה הדתית-מיסטית במקום מתקיים יריד מזון הכולל דוכנים צבעוניים, ואוכל מהמטבח הצפון אפריקאי.

********

קטע רביעי,
מעבר באזור התעשייה הצפוני של לוד,
סיבוב בעיר העתיקה,
קטע בשדרות הרצל,
חציית מסילת הברזל וסיבוב בשכונת גני אביב,
הלאה לפרדס שניר ושכונת הרכבת,
חציית מסילת הברזל,
מרכז העיר, למול בניין העירייה,
דרומה לאורך שדרות ירושלים

לוד: שטח שיפוט: 10,000 דונם, אוכלוסיה: 74,000 תושבים, מקור השם: נזכרת לראשונה כאחת מערי כנען שנכבשו ע"י תחותמס השלישי במאה ה- 15 לפנה"ס.
גילה של לוד נאמד בכ-8,000 שנה, וזוהי אחת הערים העתיקות בארץ והיחידה שהייתה מיושבת בכל אחת מהתקופות הארכיאולוגיות וההיסטוריות.

 

 

לפי מסורת חז"ל הייתה העיר לוד עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון: "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" (תלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א'). על פי ספר עזרא (ב' ל"ג) תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם שיבת ציון: "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (הכוונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). מאה שנים מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: "וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים… לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים". עובדה זו מראה כי לוד הייתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה. בתקופה הפרסית, נכללה לוד דווקא בשומרון. גם לאחר כיבוש האזור בידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 333 לפנה"ס, נותרה לוד במחוז שומרון.

********

בתקופה הביזנטית הייתה לוד מרכז נוצרי חשוב. היא נודעה בזכות פעילותו של פטרוס וכמקום הולדתו של גאורגיוס הקדוש. לכבודו הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. היא מוזכרת בשלושת שמותיה (לוד לודיא ודיוספוליס) במפת מידבא. בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, כבשו המוסלמים את העיר מידי הביזנטים. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה להיות גֻ'נד פלשתינה. בירת המחוז עברה מקיסריה אל לוד. כעבור מספר שנים עברה הבירה לעיר חדשה שהוקמה בסמוך – רמלה. הדבר היה בימי מושל ג'נד פלשתינה סלימאן בן עבד אלמלכ, בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד ששלט מ-705 עד 715. חלק מהעיר נהרס ותושביה עברו לרמלה. במאה העשירית שוקמה העיר. בתקופה הצלבנית נקראה העיר "סן ז'ורז' דה לידה" והוקמה בה הבישופות הקתולית (לטינית) הראשונה בארץ. כנסיית גאורגיוס הקדוש הוקמה מחדש. העיר נשארה צלבנית עד 1260.

*******

הבריטים שכבשו את הארץ ב-1917 הפכו את לוד לעיר מחוז ולמרכז התחבורה הארצי בעזרת שדרוג תחנת הרכבת ובניית שכונה לעובדיה, בניית מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה. בתקופת המנדט הבריטי נזנחה העיר העתיקה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה. ב-1920 היה מרבית השטח הבנוי בשכונה המזרחית של העיר שהייתה מוקפת בשטח חקלאי. הבניה הייתה צפופה ומרבית הבתים היו בני קומה אחת או שתיים מוקפים בפטיו בדומה לערים ערביות אחרות . ב-1922 נמנו בלוד 8,103 תושבים והאוכלוסייה צמחה ל 16,780 ב 1944 . בתקופת המנדט נבנתה שכונת מגורים לעובדי הרכבת בקרבת צומת המסילות כ2 ק"מ דרומית-מערבית למרכז העיר העתיקה ומעבר למסילות. באזור זה השתכנו משפחות עובדי הרכבת הבריטיות, תחילה במחנה ובתחילת שנות ה–40 במבני אבן בתכנון האופייני לסגנון הקולוניאלי כ"עיר גנים". בעקבות נזקי רעידת האדמה בשנת 1927 וצמיחת האוכלוסייה שהגיעה ב-1931 ל – 11,250 נפשות יזמו שלטונות המנדט תכנון מחודש לעיר. המתכנן, קליפורד הולידיי Clifford Hollidayy ביצע גם תכנון עירוני עבור טבריה, יפו, רמלה ונתניה. הולידיי תכנן את צמיחת העיר בעיקר בשכונות הצפוניות והדרומיות בסגנון מערבי כששטחי המסחר פונים לדרכים הראשיות ובניינים ציבוריים כבתי ספר בקצה השכונה הדרומית. כמו כן התבצע פיתוח ניכר של מערכת הכבישים בעיר

******

האוכלוסייה הערבית בלוד מונה כ-20,000 תושבים ומורכבת מארבע קבוצות: ערביי לוד הוותיקים המכנים את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח. הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף חמש מאות איש היא ערביי לוד הנוצרים. הקבוצה השנייה, המונה כ-7,000 איש היא ערביי לוד המוסלמים. שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות. ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר. הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסייה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר – שתי שכונות המתאפיינות בבניה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן. הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסיית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת. בין הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה – הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הוותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשנייה) נוטים להאשים את הבדואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר. כאמור, ילדי הלודאים הוותיקים אינם לומדים יחד עם ילדי הבדואים והמשת"פים.

 

 

בלוד העתיקה נמצאת כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, כנסייה יוונית אורתודוקסית בה על פי המסורת נקבר גאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג'). גאורגיוס הוא הקדוש החשוב בכנסייה האורתודוקסית ופטרונן של מספר מדינות בהן אנגליה. הכמרים בכנסייה הם ברובם יוונים. לצד הכנסייה ניצב מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים".
מסבנת אל–פאר, הוא מבנה בית בד ומסבנה (מפעל לייצור סבון) השוכן בעיר העתיקה בלוד, מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. המבנה הוקם בתקופה העות'מאנית, ונעשה בו שימוש גם בימי המנדט הבריטי.
חאן חילו, מבנה חאן השוכן מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדושן. החאן הוקם בידי הממלוכים, ונעשה בו שימוש גם בתקופת העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי.

מסגד אל-עומרי או המסגד הגדול (الجامع الكبير) הוא מסגד השוכן בעיר העתיקה בלוד, ומשמש כמסגד יום השישי. המסגד נבנה על ידי בייברס על שטחה המערבי של כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ההיסטורית, הגובלת בו כיום בצידו הצפון-מזרחי. המסגד נחנך באמצע שנת 1269.

 

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד. הכנסייה נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. הכנסייה שוכנת במתחם "פארק השלום" בעיר העתיקה של לוד, ליד מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים". לכנסייה נודעת חשיבות רבה, בעיקר בקרב נוצרים אורתודוקסים וארמנים.
לפי המסורת שהתפתחה בתקופה הביזנטית נולד גאורגיוס הקדוש בלוד. גאורגיוס היה חייל בצבא הרומי שקיבל על עצמו את הנצרות. בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צו כנגד הנוצרים. גאורגיוס נצטווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים, אך תחת זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את גאורגיוס על דתו, אך הוא סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס עלחומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. במסורת הנוצרית הפך הקדוש ל"גאורגיוס הורג הדרקון", המסמל את האמונה הפגאנית. לאחר מותו נקבר גאורגיוס בקפדוקיה, ובמאה ה-5 הובא ראשו ללוד ונקבר בה. העיר הפכה ליעד לצליינים, ושמה הוסב מ"דיוספוליס" ל"גיאורגופוליס".
בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) נבנתה באתר כנסייה שלא הוקדשה עדיין לגאורגיוס הקדוש, שכן המסורת הקושרת אותו אל העיר התפתחה רק במאה ה-5 או ה-6. על פי ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה, שם הקדוש לו הוקדשה הכנסייה לא פורסם בתחילה מחשש לרדיפות. בהיות גאורגיוס למגן הדת הנכונה, סימלה הכנסייה המוקדשת לו את ניצחון הנצרות על אויביה, ולכן הפכה ליעד לכל מי שביקש לפגוע בנצרות ובנוצרים. הכנסייה נהרסה בשנת 614 בידי הסאסאנים. היא הוקמה שנית ונהרסה בשנת 1010 בפקודתו של השליט הפאטמי אל-חאכם. הצלבנים שייסדו בלוד את הבישופות הלטינית הראשונה בארץ ישראל הקימו את הכנסייה השלישית במקום באמצע המאה ה-12 וזו בוצרה. ב-25 בנובמבר 1177 צרו כוחותיו של סלאח א דין על לוד והצלבנים גברו עליהם והניסו אותם; אולם ב-24 בספטמבר 1191, במהלך מסע הצלב השלישי, הצליח צלאח א-דין להרוס את הכנסייה. בתקופת הממלכה הצלבנית השנייה, נבנתה הכנסייה שוב, אך עם הכיבוש הממלוכי של לוד בשנת 1260 החריב אותה בייברס, והותיר חלק קטן ממנה בהריסותיה, ככל הנראה כדי לבזותה ברבים. בשטח הכנסייה שהרס ציווה בייברס להקים מסגד, ובהקמתו עשו הממלוכים שימוש באבני הגזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות הכנסייה ההרוסה. בשטח המסגד שוכנים שרידים של הכנסייה הביזנטית, ובהם גם עמוד ועליו כתובת ביוונית. במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר העות'מאנים החלו מעבירים שטחים בארץ ישראל לידי מעצמות אירופה, השטח שלא נכלל במסגד הועבר לממשלת יוון, וזו העבירה אותו לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית אשר קוממה את הכנסייה ב-1872 בעזרת משפחות מונייר וחבש בנות העיר. לצד הכנסייה הוקם גם מנזר.
בכל שנה ב-16 בנובמבר נערכות בלוד חגיגות גאורגיוס הקדוש, או "חג סנט ג'ורג'", שכונו אצל ההיסטוריון מוקדסי בשם "עיד ליד" (חג לוד) בחגיגות משתתפים חניכים מכל שבטי הצופים הערבים האורתודוקסים. ביום זה נהוג לציין את העברת ראשו של הקדוש מביתיניה ללוד. האירוע מתחיל בערב שלפני יום החג, ולעתים זובחים החוגגים כבש. ביום האירוע עצמו בשעה 9:00, מתקיימת בכנסייה מיסה חגיגית בנוכחות הפטריארךהיווני-אורתודוקסי וכל הבישופים בארץ. מקור

 

שכונת גני אביב ממוקמת בצפון לוד ומנותקת מיתר חלקי העיר. היא תחומה מדרום ברחוב שדרות מיכה רייס ומיתר הכיוונים היא מעין מובלעת בתוך אזור לא מיושב. שכונת גני אביב הוקמה בשלהי שנות ה-90 בצפון לוד. פרנסי הער דאז חשבו, כי הקמת שכונה מנותקת מהעיר, שנחשבת לחלשה ובעלת תדמית בעייתית, תתרום לה מבחינה כלכלית ותגרור אחריה אוכלוסייה חזקה, אולם לשכונה הגיעו בעיקר עולים מברית המועצות לשעבר. בגני אביב מתגוררים היום כ-16 אלף תושבים. האוכלוסייה בשכונה מורכבת ברובה מתושבים יוצאי ברית המועצות, בגילאי שלושים ומעלה, לרבות מבוגרים וזקנים בגילאי שישים ומעלה. המדד הכלכלי חברתי בשכונה הוא בממוצע 5 מתוך 10. השכונה מאופיינת בבנייה רוויה. בעיקר בניינים בני 4-6 קומות ומספר פרויקטים בהם נבנו בניינים בני 13 קומות. בשכונה יש מוסדות חינוך רבים. בהם מספר גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים, תיכון למדעים ואומנויות, קופות חולים, מרכז קהילתי, מתנ"ס ומרכז מסחרי. בשכונת גני אביב אין מוקדי בילוי ופנאי והתושבים נאלצים לצאת ממנה כדי לבלות. יחד עם זאת, מערכת הכבישים הראשיים ותחנת הרכבת הסמוכה מאפשרת להם, בנסיעה קצרה יחסית, להגיע למקומות הבילוי בערים הסמוכות, בהם חולון ראשון לציון ותל אביב.  השכונה ממוקמת במרחק נסיעה קצר מאזורי התעשייה של העיר, מקריית שדה התעופה ומנמל התעופה בן גוריון. כל אלו מאפשרים לתושבים לעבוד במגוון מקומות תעסוקה במרחק נסיעה קצר מאד מהשכונה. בנוסף, לוד ממוקמת במרכז הארץ, במיקום אסטרטגי. בשל הרכבת המהירה לתל אביב ולראשון לציון ומערכת הכבישים הנוחה יכולים תושבי גני אביב לעבוד במגוון רחב של אזורי תעסוקה במרכז הארץ.

להרחבה עוד על שכונת גני אביב

 

 

לאחר שבמשך שנים הם סבלו מפריצות ומגניבות ציוד, רובם על ידי נרקומנים שהגיעו לרכוש סמים בשכונה הסמוכה, החליטו לפני בשנת 2008 אנשי מושב ניר צבי להקים "גדר הפרדה" משלהם בינם לבין השכונה הערבית הסמוכה – חומת בטון המתנשאת לגובה של שלושה-ארבעה מטרים ואורכה כחמישה קילומטרים. במאי 2013 הם הופתעו לגלות שאלמונים הרסו חלק מאותה חומה המפרידה בין שדותיהם לבין בתי שכונת פרדס שניר.

"גופי התכנון הסמיכו עצמם לפתור בעיות חברתיות"

 

 

פרדס שניר היא אחת מכמה שכונות ערביות בעיר לוד שהתפתחו ללא תכנון מסדיר, ללא הסדרה מוקדמת של תשתיות וללא היתרים. תנאי המגורים והשירותים העירוניים בשכונה זו ובאחרות הם בלתי ראויים, ולא מתקיימת בהן הזכות הבסיסית לדיור נאות. בשכונות אלו קיימות צפיפות גבוהה, בניה ארעית והזנחה סביבתית. האוכלוסייה בשכונות הבלתי-מוסדרות מוסלמית והיא מונה, עפ"י מפקד הלמ"ס )5008 ,)כ- 000,60 נפש. המשפחות המתגוררות בשכונה חשופות לאיום מתמיד של הריסה ופינוי של בתיהן, על אף היותן כלולות בשטחה המוניציפלי של העיר לוד מזה עשורים רבים. לאורך השנים התקיימו באזורים אלה מהלכי תכנון וניסיונות הסדרה חלקיים, אשר באחרונה קיבלו משנה תוקף באמצעים של תכנון סטטוטורי המבקש לשנות את מעמדה החוקי של השכונה. בתכנית לד/6300 משנת 5005 ,וכן בתכנית המתאר העירונית המקודמת בימים אלו, נכללים שטחי השכונות הבלתי- מוסדרות בשטח התכנון בייעוד למגורים. הכרה סטטוטורית זו היא תנאי הכרחי לקידום תכנון בשכונות, אך היא עדיין לא מסירה את איומי הפינוי וההריסה באופן מוחלט, מכיוון שלשם קבלת היתרי בניה, הסדרת הבינוי הקיים ושיפור תנאי החיים, נדרש תכנון מפורט. אוכלוסיית השכונה עברה במשך שנים אירועים סוערים בהיבטים הקהילתיים. תושבים חדשים התיישבו על אדמות שניתנו כפיצוי על הפקעה במקומות אחרים, אך ללא הסדרה תכנונית, הריסת בתים חוזרות ונשנות היו נחלת השכונה ושכונות לוד הערביות האחרות. ניסיונות הסדרה קודמים, ובפרט בשכונת נווה שלום הסמוכה, לוו בליקויים תשתיתיים שונים הניכרים בשטח. הבטחות ויוזמות תכנוניות קצרי טווח ששירתו מערכות בחירות שונות וכדומה מהווים אף הם את הרקע לסגרגציה חברתית וקהילתית של המתחמים ולבניית יחס התושבים לסביבתם ולמהלכים ממסדיים באשר הם. במשך השנים כשל הממסד בסוגיית התכנון ההולם והסדרת השכונות האמורות. לפיכך, כל ניסיון להסדרה תכנונית חייב לכלול את שיתוף הקהילה האמורה בתכנון, בחינת שאיפותיה ויצירת תשתית עבודה בשלה לתכנון. במהלך החודשים דצמבר 5063 עד מאי 5064 נערכה בפרדס שניר עבודת מיפוי ותכנון ראשונה מסוגה, במסגרתה שורטטה מפת ייעודי קרקע המבטאת את צרכיהם של תושבי השכונה, וכן בוצעה הערכה פרוגרמתית נקודתית, בהתאם לתחזיות הצמיחה של השכונה. הרחבה 

 

 

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי. השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום. השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד. הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם.  שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה. במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.
כיום, השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. מקור ועוד

 

מעבר משכונת הרכבת. מדוע לא נבנה שם מעבר עילי שימנע עצירת התנועה כל מספר דקות?

********

קטע חמישי,
המשך דרומה בשדרות הרצל,
כניסה לתחום רמלה,
מעבר בסמוך למתחם בתי הכלא
בית הקברות הבריטי
שדרות הרצל ברמלה,
סיבוב בעיר העתיקה סביב השוק,
המגדל הלבן,
חזרה לשדרות הרצל
והלאה לשכונות המערביות

מתחם  בתי הכלא כולל את בית מעצר/ בית סוהר ניצן – מיועד לכ-750 אסירים ועצורים . יש בו שני אגפים לאסירים /עצורים  ביטחוניים. בית סוהר נווה תרצה – ממוקם ליד בית סוהר ניצן  והוא בית הסוהר היחידי לנשים מיועד לכ- 220 אסירות/עצורות .בתקופות שונות שהו בו גם אסירות ביטחוניות . בית סוהר /מרכז רפואי של שירות בתי הסוהר – מהווה מרכז טיפולי רפואי כללי ואשפוזי לאסירים/עצורים והוא ממוקם תוך מתחם בתי הסוהר ברמלה . בית סוהר איילון – ממוקם במתחם בתי הכלא ברמלה מיועד לכ-800 אסירים . יש בו אגף הפרדה לאסירים ביטחוניים. בסמוך לכלא איילון נמצאים מטה שירות בתי הסוהר וכלא מעשיהו בית הסוהר מסוגל להכיל עד 1,300 אסירים במספר אגפים, וכלואים בו אסירים פליליים השפוטים למאסר של עד 7 שנים, ואסירים פליליים שזמן המאסר שנותר להם קטן מ־7 שנים בבית סוהר זה נמצא הריכוז הגדול ביותר של אסירים פליליים בישראל.

 

רַמְלָה בירת נפת רמלה ומחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סלימאן אבן עבד אל מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף ושימשה כעיר הבירה של הג'נד בתקופה הערבית. מקור שם העיר "מדינת אל רמלה", שתרגומו "עיר החולות" משום שנבנתה על דיונות חול . רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל. בסוף שנת 2015 התגוררו בה כ-77,000 תושבים. שלושה רבעים מהם יהודים, כחמישית רבים מוסלמים והשאר ערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עליה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80

 

אבני דרך נבחרות בתולדות רמלה
715 – ייסוד רמלה על ידי סולימאן עבד אל מאלכּ (בית אומיה ולימים החליף) באזור מתחם המסגד הלבן
750 – הארץ עברה לידי החליפים לבית עבאס
935 – האח'שידים כבשו את ארץ ישראל; רמלה נעשית למרכז שלטונם
942  ואילך – הכיבוש הפאטימי;
1068 – רעידת אדמה קשה שמוקדה ברמלה; העיר נהרסה כליל; אלפים מתושביה נספים, והניצולים נוטשים את העיר
1072 – הסלג'וקים כבשו את הארץ ושקמו את רמלה מזרחית לעיר הקדומה, באזור העיר העתיקה של ימינו
1089 – רמלה חזרה לידי הפאטימים
1099 – רמלה היא העיר הראשונה שנכבשה ע"י הצלבנים בדרכם לירושלים, העיר נעזבת מתושביהָ
1106-1101 – קרבות בין הצלבנים לפאטימים באזור רמלה
1141 – רמלה עברה לידי משפחת האצולה הצלבנית אילין אז נבנייתה  הכנסייה וככל הנראה גם מצודה
1177– צאלח א-דין האיובי כבש את רמלה, הורס את כנסיית גיאורגיוס הקדוש בלוד וסופג מפלה מידי הצלבנים ליד תל גזר
1187 – קרב קרני חיטין; רמלה ולוד עוברות לידי צלאח א-דין ללא קרב
1190 – המסגד הלבן החרב שוקם בידי איאס אבן עבדאללה לפי הוראתו של צלאח א-דין
1191 – ריצ'ארד לב הארי כבש את רמלה לאחר שצלאח א-דין החריב את מצודתה; חוזה רמלה בין ריצ'ארד למוסלמים; רמלה ולוד נשארו מחולקות בין המוסלמים לצלבנים
1198 – רמלה נכבשה על ידי אל מלכ אל-עאדל (אחיו של צלאח א-דין)
1207 – הצלבנים חזרו לשלוט בעיר
1266 – רמלה נכבשה על ידי הממלוכים; כנסיית רמלה הופכת למסגד
1318 – מוחמד אבן קלאון הממלוכי בונה את המגדל המרובע
1347 – ראשית התיישבות המסדר הפרנציסקני ברמלה
1365 – עשרות אלפים מתושבי הארץ נספים; רמלה מתרוקנת מתושביה; מסעות שוד של הבדואים בעיר
המאה ה-15– רמלה מרכז לסחר בתבלינים
1516 – כיבוש הארץ על ידי התורכים
1546 – רעש אדמה חזק ובו נהרסים רבים מבנייני העיר
1799 – צבא נפולאון כבש את רמלה בדרכו לעכו
1831 – כבוש ארץ ישראל בידי איברהים פשה וראשית המודרניזציה
1840 – השליטים העות'מאנים חזרו ונתנו שוויון זכויות על כל בני הדתות באימפריה העות'מאנית
1857 – המנזרים הנוצריים בעיר רוכשים שטחים ובונים כנסיות
1892 – נחנכה מסילת הברזל מיפו לירושלים
1906 – ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון בא"י התכנסה במלון ברסלבסקי ברמלה, וקבעת את עקרונות היסוד הידועים בתור "פרוגרמת רמלה";
מראשי הכינוס: דוד בן גוריון ויצחק בן צבי
1917 – "חיל המשלוח המצרי" בפקוד הגנרל הבריטי אלנבי כבש את רמלה
1920 – מנהל אזרחי בריטי בארץ ישראל; רמלה מוכרזת עיר מחוז
1927 – רעידת אדמה בארץ ישראל, שבה גם רמלה נפגעת
1948 – מבצע דני; רמלה נכנעה ללא קרב לפני צבא ההגנה לישראל
מקור

 

 

בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה ברמלה הוא אחד משישה בתי עלמין בריטיים שהוקמו בישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה (האחרים ירושלים, חיפה, באר שבע, עזה ודיר אל-בלח). הוא שוכן כשני קילומטרים צפונית לעיר רמלה, בסמוך לגבולה עם לוד.
בית העלמין החל מקבורת מטופלי בתי-החולים שמתו מפצעיהם או ממחלות ובהמשך נוספו אליהם חללים אשר נאספו מחלקות קבורה ארעיות בשדות הקרב. בין אלו נמצא גם ניל פרימרוז, בנם של חנה רוטשילד וארצ'יבאלד פרימרוז (שהיה ראש ממשלת בריטניה לפני המלחמה). ניל נהרג בעת ההסתערות הרכובה על הרכס עליו ממוקם היום היישוב כרמי-יוסף. כך גם טמונים במקום החללים הניו-זילנדים מקרב עיון קרא (שנקברו תחילה בחלקה ארעית סמוך לשדה-הקרב) ורבים נוספים.

במקום קבורים חללי האימפריה הבריטית מימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, עד סוף המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1948. הבריטים קברו בבית הקברות הצבאי שלהם גם חללי אויב ושבויים שמתו תוך כדי השבי וגם חיילים מבעלות הברית של האימפריה הבריטית בשתי מלחמות העולם. בבית הקברות קבורים בני אדם מ-57 לאומים שונים, כולל כ-30 יהודים מזוהים שנהרגו תוך כדי השירות למען בריטניה. בבית הקברות מונצח זכרם של 5,731 חללים: 5,352 מצבות קבורה ו-379 מצבות זיכרון. מתוכם חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה – כ- 3,600 חללים: 2,650 חללים בריטים, 491 מתת היבשת ההודית ועוד 467 שלא הוגדרו כחללי מלחמה. (מבין חללי המלחמה 781 חללים הם חיילים אלמונים); חללים שנהרגו בין שתי המלחמות, בעיקר במרד הערבי הגדול ובפעולות ארגוני תנועת המרי העברי, וכן במלחמת העולם השנייה ובתקרית האוויר הישראלית-בריטית ב-1949: 1,081 בריטים ובנוסף להם 424 חללים שלא הוגדרו כחללי מלחמה. בנוסף, בבית הקברות מספר חלקות מיוחדות: חלקה של חיילים אלמונים מצבא טורקיה מימי מלחמת העולם הראשונה, שתי חלקות בהן נקבר בנפרד האפר של חיילים סיקים והינדים שגופותיהם נשרפו על פי מצוות דתם, חלקה של חיילים מוסלמים, ברובם הודים וטורקים מקפריסין, וחלקה של ערבים מצרים שגויסו לצבא האימפריה הבריטית בכפייה – כל אלה נקברו בצד, כדי לא להיות בסמוך לצלב המרכזי של בית הקברות. חלקה של חיילי לגיון הזרים הצרפתי, חלקה של משטרת ארץ ישראל הבריטית, שכל הקבורים בה נהרגו על ידי המחתרות היהודיות תוך כדי הנסיגה של הבריטים מארץ ישראל ב-1948, בהם שני הסרג'נטים, קליפורד מרטין ומרווין פייס, שנתלו על ידי האצ"ל.
בית העלמין בנוי על-פי העקרונות שעוצבו בבריטניה לקבורת והנצחת הנופלים. בולטת הזהות של צורת המצבות, ללא הבדל בין קצין לחייל מן השורה ובין בני הדתות השונות – צלב על קברי הנוצרים, מגן-דוד על קברות היהודים וסהר על קבר מוסלמים. חלקות מיוחדות מוקדשות לחללים שלחמו תחת דגל צרפת (מוסלמים מצפון-אפריקה, נוצרים ארמנים וקצין יהודי) ולחללים תורכים. אנדרטה מיוחדת מוקדשת לחללים הודים, מצריים ואחרים.
חלקות חללי מלחמת העולם הראשונה מוקפות בגדר אבן נמוכה. סביב להן ממזרח ומדרום משתרע אזור נרחב בו טמונים נפטרים (כולל אזרחים) מתקופת המנדט הבריטי, לרבות תקופת המרד הערבי (מאורעות 1936-9), מלחמת העולם השנייה (רבים הוצבו בארץ-ישראל באותה תקופה ובכללם אנשי חיל האוויר הבריטי, ה-RAF) ותקופת המחתרות.
בית העלמין הצבאי של חבר העמים הבריטי ברמלה הוא הגדול בישראל ושם ממוקם המשרד האזורי של ה-CWGC, הארגון המטפל בבתי הקברות הצבאיים ברחבי העולם. טקס הזיכרון המרכזי לחללי מלחמות העולם מתקיים מדי שנה ברמלה, ביום ראשון הסמוך לתאריך ה-11 בנובמבר, תאריך הפסקת-האש אשר סימנה את סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

בבית העלמין ישנו קבר של חייל בעל השם המפתיע הארי פוטר, חייל בריטי ששהה במחנה הצבאי  סרפנד (כיום צריפין), שירת בעיקר באזור חברון. ואחרי כשנה וחצי מיום גיוסו לצבא נהרג בפיגוע ליד חברון. הרחבה

 

 

 

 

 

 

ראשיתו של המנזר בשטח שנקנה בידי משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית ב-1396. במהלך המאה ה-15 הוקמה על שטח זה אכסניה שהייתה נטושה כאשר לא פקדו אותה צליינים. במאה ה-16 זוהה האתר עם ביתו של יוסף הרמתי, הוקמה בו כנסייה והוא נתקדש. בסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של ניקודמוס הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר הורדתו מהצלב. באכסניה זו לן נפוליאון כאשר היה ברמלה ב-1 במרץ 1799, ולפי האגדה, עם בוקר, כאשר נעור בשל קריאת המואזין במסגד הסמוך, ירה בו למוות‏. במאה ה-19 נבנה המנזר מחדש ורוב חלקי האכסניה הישנה נעלמו, אם כי חלק ממנה שרד בצידו הדרומי של המתחם. בשנת 1902 נחנכה במקום כנסייה חדשה המוקדשת להורדת ישוע מהצלב, וליד המנזר נבנה בית ספר השייך לרשת החינוך הפרנציסקאנית הארצית, ה"טרה סנטה".
הכנסייה באתר בנויה ממעבר בודד והיא פונה לכיוון דרום. בפינתה הדרום-מזרחית ניצב מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, המתנשא לגובה של 40 מטרים‏. הכנסייה ידועה בזכות ציור מקורי של טיציאן, המתאר את ההורדה מהצלב. הציור נתרם בשנת 1846 בידי העיר מדריד אשר לקחה את המנזר תחת חסותה במאה ה-19, והוא שוכן במרכזו של האפסיס. משני צדדיו קבועים חלונות ויטראז' המתארים את צליבת ישו ואת ההורדה מהצלב. משמאל לאפסיס ניצב פסלו של יוסף הרמתי, ומימין פסלו של ניקודמוס האוחז בידיו בתכריכים ובתיבת בשמים. גם פסלים אלה הם מתנת העיר מדריד.
נוצרים רבים מאמינים שרמלה היא המקום שבו גר יוסף הרמתי, שיחד עם ניקודמוס הוריד את ישו מהצלב. בסוף המאה ה-13 הגיעו אל ארץ הקודש מספר נזירים, נציגי הוותיקן, על מנת לשמור על הנכסים והמקומות הקדושים לנצרות. לשם כך הקימו את "הקוסטודיה דלה טרה סנטה" − "משמורת ארץ הקודש". ארגון "טרה סנטה" הפרנציסקני רכש אדמות והקים במקום מנזר בשנת 1396. כמו כן, סיפק שירותי דרך לצליינים שעלו לירושלים מיפו.
לכנסייה זוג דלתות נאות העשויות מעץ ומגולפות עם מוטיבים צמחיים, ביניהם ניתן לראות את סמלי המנזר הפרנציסקאני – בראש הדלתות מצויינת השנה 1902, השנה בה הוכנו הדלתות הללו. מקור

 

המגדל הלבן מתנשא לגובה 30 מ', ועולים אליו ב-111 מדרגות. הוא החל להיבנות בהוראת הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-כאמל נאצר א-דין מֻחמד, והקמתו הושלמה בשנת 1318. ככל הנראה שימש כמגדל תצפית, שכן מראשו ניתן להשקיף על גזרה רחבה, מחוף הים במערב ועד למרגלות הרי יהודה ושומרון ממזרח. עם זאת, לדעת חלק מהחוקרים, במבנהו הארכיטקטוני (מינרט) נועד המגדל להיות המקום ממנו משמיע המואזין את הקריאה לתפילות המוסלמים חמש פעמים ביום. אל-מקדסי, גאוגרף ערבי חשוב, מעיד בשנת 985 לספירה, כי "בכל האסלאם לא נמצא מחראב [שקע בקיר המסגד הנמצא בכיוון התפילה] יפה מזה הנמצא פה… ויש לו צריח יפה שנבנה על ידי השאם אבן עבד אל-מלכ. שמעתי אחד מדודי שסיפר: ברצות החליף הזה לבנות את הצריח, נודע לו שלנוצרים יש עמודי שיש חבויים בחולות, שבהם התכוננו להשתמש לבניין הכניסה… השאם דרש מהנוצרים שיראו לו את מיקום העמודים, ואם לא כן, יחריב את כנסייתם בלוד וישתמש בעמודיה לבניין המסגד. הנוצרים הראו לו את המקום שבו היו העמודים מונחים, והם היו עבים, גבוהים ויפים". ממשיך ומתאר אלמקדסי את המסגד: "והמסגד מכוסה אבנים אחרות, מרוצפות באמנות רבה. הדלתות של הבניין העיקרי עשויות עצי ברושים וארזים, והן חטובות מבפנים ומרהיבות עין". שם נוסף למסגד ניתן לזכר 40 הגיבורים האגדיים שנלוו למחמד במסעותיו – מסגד הארבעים. מקור

 

********

קטע שישי,
מערב רמלה, נווה דורון בבאר יעקב,
ירידה לשדות מדרום, בדרך הצמודה למפעל מל"ם,
סיבוב בגרעין באר יעקב,
חזרה לנקודת הכינוס

 

בתחילה לא היה למושבה באר יעקב מקור מים והמתיישבים הראשונים נאלצו לסחוב כדי מים מראשון לציון (מרחק הליכה של כשעה וחצי) ומנס ציונה. מאוחר יותר אורגנה עגלה להבאת המים. כיוון שאספקת המים לא סיפקה את צורכי התושבים, הוחלט לשאוב מים מבאר צלבנית ששכנה בקרבת מקום. בעומק של 45 מטרים נמצאו לבסוף מים ולכבוד זאת הוחלט לקרוא למושבה "באר יעקב".

 

********

סוף דבר

משבצת הארץ בה התמקדנו היא זו הכוללת את עמק לוד מדרום לנחל איילון וגבעות החול הצמודות אליו. 
משבצת זו אינה מהווה יעד לטיולי אופניים. לכאורה, היא משעממת.
יש כאלה שאולי אף ירימו גבה וישאלו: "לשם רכבתם?" "מה יש לחפש שם?" "האם נפלתם על הראש?"
התשובה היא לא באלף רבתי!

***********

נחזור ונסכם מה עברנו: 
בחלקו הראשון של הטיול דיוושנו בשדות ובפרדסים
ונכנסנו לחלק מהיישובים הכפריים: תלמי מנשה, ניר צבי, כפר חב"ד, אחיעזר וזיתן.
החלק השני של הטיול היה מסע עירוני. דיוושנו ברחבי שתי הערים הגדולות לוד ורמלה ואחותן הקטנה והסמוכה להן באר יעקב.

בלוד עברנו באזור התעשייה הצפוני, בעיר העתיקה.
חצינו את מסילת הברזל ושוטטנו בשכונת גני אביב ושכונת הרכבת.
חצינו שוב את מסילת הברזל והגענו למרכז העיר ומשם המשכנו דרומה.

את הטיול ברמלה התחלנו בחלקה הצפוני של העיר.
חלפנו על פני מתחם שירות בתי הסוהר והכליאה.
בקרנו בבית הקברות הבריטי בו טמונים חיילי הממלכה המאוחדת ומושבותיה שלחמו בא"י בשתי מלחמת העולם.
המשכנו למרכז העיר רמלה לשדרות הרצל, שהיו פעם קטע כביש תל אביב – ירושלים.
שוטטנו בעיר העתיקה והמשכנו למגדל הלבן.
המשכנו ושוטטנו עוד בשכונות העיר ומשם חזרנו לבאר יעקב וגם בה הסתובבנו.

*************

היה לנו מסלול רווי בתוכן היסטורי וגאוגרפי.

הטיול נמשך קצת פחות משש שעות ומתוכן שעה עצירות.

****************

מזג אוויר היה נפלא. נהנינו  מאוד.

למדנו הרבה
יחד עם זאת, טרם מיצינו את ההכרות עם לוד ורמלה
שתי ערים מרתקות .

עוד נחזור אליהן.
יש מה לראות!

********

תודה

לעמית שתכנן והוביל
לרז על היותו חבר שגם צלם – אלבום שלו
לערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל 
על דבריו על רמלה במלחמת העולם הראשונה ועל בית העלמין הבריטי

 

 

 

מסלול הטיול ביום שבת (14/1/2017) הוצע לי על ידי אלי שחר מתל יצחק. הוא אחד מהשותפים שלי לסדרת הטיולים שהתחלתי בה בקיץ 2016. מטרתה ללמוד ביסודיות את השרון  ולהכיר את אזורי המשנה שלו, הנופים המגוונים והמקומות הרבים שבו.

 

מטרת טיול זה הייתה, בין היתר ובעיקר, להמשיך ללימוד את משבצת ארץ המשרעת מגדת נחל אלכסנדר ועד גבעת אולגה. טיול זה המשך לתשעה טיולים קודמים בשנתיים האחרונות באזור עמק חפר המתועדים באתר זה והם:
* מהעוגן לחוף הים וחזרה דרך נחל אלכסנדר
*  אגן נחל אלכסנדר במזרח עמק חפר
* סובב העוגן בעמק חפר
* מהעוגן במערב עמק חפר עד חוף הים
* בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה
* מכפר יונה לעמק חפר
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל
* מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר
* משני צדדי עמק חפר ונחל אלכסנדר, בין העוגן ובין אליכין

 

בסיפור טיולים אלה, בעיקר אלה האחרונים ברשימה לעיל, מובא מידע רב על האזור, תולדותיו והמקומות בו.

 

לטיול זה יצאנו קבוצה שכללה אחד עשר אנשים שהגיעו ממקומות שונים והם אלי שחר (מוביל), אליק קריף (מאסף) וארנסטו סקולובסקי (תל יצחק), מיכאל סופר ועמיקם פרייס (תל אביב), ניצה ודובי טיבי (גבעת אלה), גדעון מירון (עין הוד), מוטי לינקובסקי (מתן), יונה בקלצ'וק (גני תקוה) ואני (מבשרת ציון).

 

******
מסלול הטיול מעגלי, עם כיוון הטיול
לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר כמעט עד השפך,
פאתי מכמורת,
על גבי מצוק גדור עד גבעת אולגה
חציית כביש החוף
שולי יער חדרה
בחולות גן לאומי פארק השרון,
שדות מושב גאולי תימן,
למרגלות תל חפר

******
האזור, עמק חפר וחוף השרון

יחידות הנוף במרחב הטיול 

והן תוצגנה לפי קטעי המסלול

המקור: החברה להגנת הטבע, השרון הצפוני סקר, ניתוח והערכה של משאבי טבע ונוף אייר תשנ"ט – אפריל 1999

 

******
קטע ראשון,

לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר כמעט עד השפך,

 

 

נַחַל אַלֶכְּסָנְדֶר (בעבר נקרא  Nahr Iskanderuneh) הוא נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק ממרזבת השרון, גבעות החול האדום ואבוסי השרון. אורך הנחל כ-32 ק"מ חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז.
יובליו העיקריים של נחל אלכסנדר הם: נחל שכם, נחל תאנים, נחל אומץ, נחל בחן ונחל אביחיל. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, מכיוון שהמבנה הסלעי גורם לחלחול רב. עד לפני כמה שנים היה הנחל מזוהם מאוד, אך לאחר שזכה לטיפול מקיף של ניקוי ושיקום, הוא היום פנינה של טבע, במימיו הנקיים חיים בעלי חיים רבים ובגדותיו צומחת צמחייה עשירה.

עמק נחל אלכסנדר – מאזור כביש 4 בסמוך תל חפר זורם נחל אלכסנדר כנחל איתן בשטח מישורי חקלאי. אפיקו רחב ולארכו צמחית גדות מפותחת .

 

קטע נחל אלכסנדר בין מסילת הברזל בין כביש החוף עובר ביחידת הנוף של מעבר הנחל את רכס הכורכר השני (האמצעי של השרון). ביחידה זו נכללים אזור ההצפה שמעובד ברובו, גבעת ח' סמארה בצפון וגבעת השועלים בדרום.

 

קיימות שתי גרסאות למקור שמו של נחל אלכסנדר: אחת היא על שמו של המלך אלכסנדר ינאי שהיה מלך מבית חשמונאי וכבש את האזור שבו זורם הנחל במאה ה-1 לפנה"ס. לפי ההסבר השני לשם, טרם קום מדינת ישראל, ערביי הארץ קראו לנחל "וואדי איסכנדיר" (או "נהר אסכנדורה"), על שם אסכנדר אבו זבורה, בעל קרקעות עשיר וסוחר אבטיחים מצליח שחי במאה ה-19 והיה מייצא אבטיחים מאזור שכם למצרים. הוא היה משיט את האבטיחים ברפסודות ששטו לאורך הנחל עד לים התיכון, שם סמוך למושב מכמורת של היום היה "מינת אבו זבורה" (נמל אבו זבורה) שבבעלותו, ומשם הוא היה שולח אותם באוניות למצרים.

חורבת סמארה הוא מבנה השוכן על גבעה בגובה של 15 מ' מעל פני הים, צפונית לנחל אלכסנדר ולחופית. צורתו של המבנה כשל מלבן ובו שלושה חדרים מחוברים זה לזה. הוא נתמך בשלוש קשתות חיצוניות המעגנות את קירותיו אל סלע הכורכר. המבנה הוקם בסוף המאה ה-19 על ידי עבדאללה סמארה, תושב טול כרם שהחזיק באדמות האזור, והוא שימש אותו לתצפית עליהן. חמולת הסמארה הם צאצאי שומרונים שאוסלמו. מאוחר יותר הפך אותו השלטון העות'מאני לתחנה לגביית מכס על האבטיחים שגודלו בעמק חפר, ויוצאו לרחבי האימפריה. האבטיחים הועברו לאורך הנחל על גבי גמלים או באמצעות רפסודות, עד לנמל מינת אבו זבורה, בחוף מכמורת של ימינו.
כיום שוכן המבנה בתחומי הגן הלאומי נחל אלכסנדר, והוא משמש את המטיילים בו לתצפית על האזור. דרומית-מערבית למבנה נחשפו שרידיה של חווה חקלאית ובה רצפת פסיפס מהתקופה הרומית המאוחרת וגתות ייןמהתקופה הביזנטית. עוד נמצאו במקום מערות קבורה שנחצבו בסלע הכורכר. שביל ישראל העובר לאורך הנחל מעפיל אל המבנה.

 

 

"גשר הצבים" הוא הכינוי לגשר מעל נחל אלכסנדר, מזרחית למושב כפר ויתקין.  הגשר המקורי היה גשר עץ שהוקם בידי חברי כפר ויתקין בשנת 1936, ושימש גם לנסיעת כלי רכב. עם השנים הדרדר מצבו של הגשר הישן, ובשנת 1986 נבנה לידו גשר חדש. הגשר הישן המשיך לשמש כמה שנים להולכי רגל בלבד, עד שנהרס לבסוף, אחרי שנפגע בשיטפון גדול בשנת 1992. בצידו הדרומי-מערבי של הגשר, לצד "צפרדע" לאשפה, נמצאת עמדת שמירה הבנויה בטון ששימשה לאבטחת הגשר בתקופת המרד הערבי (1939-1936) וגם לאחר מכן, עד מלחמת העצמאות.

בנחל אלכסנדר נמצאת אוכלוסייה גדולה של צב רך, הזוחל הגדול ביותר ששרד בארצנו לאחר הכחדת תנין היאור בראשית המאה ה- 20/ צב זה הוא ממוצא אפריקאי ומגיע בישראל לגבול תפוצתו הצפוני. בניגוד לצב היבשה המוכר והחביב, הצב הרך הוא טורף הניזון מדגים וחסרי חוליות, ובעבר נהגו להאכיל את הצבים בנחל אלכסנדר בפגרי תרנגולי הודו. צב זה גדול בהרבה מצבי היבשה, אורכו עד 1.2 מטר ומשקלו מגיע עד 50 ק"ג. שריונו רך ואינו קשיח כמו זה של צב היבשה. כיום האכלת הצבים אסורה, למרות הפיתוי לעשות זאת. הדבר פוגע בהם והופך אותם תלויים בבני אדם ולא במזון הטבעי הנמצא בנחל. כמו כן יש לציין שהצבים עלולים לנשוך, ולכן – אפשר לראותם, אך אין להטרידם ובפרט לא לנסות לגעת בהם. הצב הרך היה שכיח בעבר בנחלי החוף. הזיהום הכבד פגע באוכלוסיות רבות, ואוכלוסיית נחל אלכסנדר היא הבולטת ביותר ששרדה למרות הזיהום הכבד בנחל. אוכלוסייה זו מרוכזת בקטע המערבי של נחל אלכסנדר בו האפיק עמוק ומלא במים כל השנה. הצבים מטילים את ביציהם במדרונות חוליים בגדת הנחל, בעיקר ממערב לגשר. לרוב ניתן לראות את הצבים שוחים בנחל או עולים להתחמם בסלעים לאורך הגדה. בחורף הצבים בדרך כלל מצמצמים את פעילותם ושוהים בקרקעית הנחל.

 

יחידת הנוף של שפך נחל אלכסנדר היא אזור של חול נודד משני צדי כביש החוף. מצפון לשפך חולות מיוצבים ומיוצבים למחצה.

******
קטע שני,

פאתי מכמורת,
על גבי מצוק גדור עד גבעת אולגה

האזור ממכמורת מזרחה הוא יחידת נוף כוללת את החולות המיוצבים של החלק הדרומי של פארק השרון. זה שטח חדירת החולות משפך נחל אלכסנדר אל תוך מישור החוף – מחוף מכמורת, דרך רכס הכורכר השני שמכוסה שטחי חולות מיוצבים עם צומח טבעי וחורשות אקליפטוס נטועות, ועד לשטחים החוליים באבוס המזרחי בו עוברת מסילת הברזל שכוסו ברובם בעקבות פיתוח אזור התעשייה .

 

 מכמורת יישוב שנוסד ב-1945 על ידי קבוצת חיילים משוחררי הצבא הבריטי כ"מושב  עובדים לדיג וחקלאות שיתופית בע"מ". בשל עיסוק המייסדים בדיג ניתן ליישוב השם "מכמורת", שמשמעותו רשת דיג. קבוצת המייסדים מנתה 38 משפחות וגרעין זה הוא שהקים את בית הספר "מבואות ים". בנוסף לתעסוקה בדיג עסקו המתיישבים גם בגידולי שדה ופרדסנות. לגרעין המתיישבים הראשונים ("מכמורת א'") נוספו חברים חדשים לאחר מספר שנים ("מכמורת ב'"), המרכיבים מאז 1985 את מכמורת של היום. במהלך השנים בוצעו הרחבות וכיום מתגוררות ביישוב כ-300 משפחות.  מרבית התושבים עובדים מחוץ למושב וחלקם בבית ספר מבואות ים הסמוך.
על רקע התמורות במגזר הכפרי, מתלבטים התושבים בנושא הרחבת המושב וניצול השטחים המשותפים. יוזמות תכנוניות רחבות היקף מוצעות מסביב ליישוב ועשויות להשפיע על החיים בו. לאור הפוטנציאל הגדול של היישוב ולאור הבעיות הקיימות החליט ועד היישוב על הזמנת תוכנית אב. הכנת התוכנית הסתיימה ותוכנית מתאר המבוססת על תוכנית האב הוגשה למוסדות התכנון, אך הוקפאה בשל חילוקי דעות בוועד היישוב בנושא היטלי השבחה.

 

 

במפרץ הקטן של מכמורת מצפון לשפך נחל אלכסנדר התקיים במאה ה-19 מסחר באבטיחים שגודלו בשרון, באזור הכפר קאקון. האבטיחים יוצאו מהנמל שנקרא "מינת אבו זבורה" (הנמל של משפחת זבורה) ללבנון ומצרים על ידי מפרשיות. לאחר מלחמת העולם הראשונה פסק המסחר. במקום שכן בעבר כפר ערבי בשם "אבו זבורה". תושבי הכפר ברחו ממנו במהלך מלחמת העצמאות 1948בתקופת המנדט שימש הנמל לקליטת אניות מעפילים, ובשנת 1948 עגנה בו האנייה אלטלנה שהובילה נשק בשביל האצ"ל אך נאלצה להמשיך לחופי תל אביב.

********

יחידת הנוף של מצוק גדור – רכס כורכר שחלקו המערבי מתנשא במצוק גבוה מעל הים וחלקו המזרחי משתפל במתינות לכיוון האבוס המערבי הצר בו עובר כביש החוף. בגב הרכס שטחי חולות מיוצבים למחצה ועליהם צומח אופייני: צמחים רב שנתיים בולטים: אלת המסטיק ומעט עצי חרוב מצוי, אטד החוף, לענה חד זרעית ומתנן שעיר.

 

 

שְׁמוּרַת תֵּל גְּדוֹר היא שמורת טבע השוכנת לאורך חוף הים התיכון, בין היישוב מכמורת, מדרום לשכונת גבעת אולגה שבחדרה מצפון. האתר כולל שמורה ימית מוכרזת בשטח של 844 דונם, ושמורה חופית בשטח כולל של 752 דונם, שמהם 105 דונמים כבר הוכרזו, והיתר נמצאים בהליכי אישור. השמורה החופית היא בחלקה חלק מפארק השרון, והיא מתמקדת במצוק הכורכר הנמשך לאורך קו החוף. המצוק מגיע לשיאו בתל גדור המתנשא לגובה של 33 מטרים, ועל פסגתו שרידי מבנה מרובע. המצוק עשוי משכבות של אדמת חמרה וכורכר, וגדלים עליו צמחי חבצלת החוף, חורשף וקריתמון ימי. בעורפו של המצוק גדלים סירה קוצנית, קורנית ואלת המסטיק. חוף השמורה סלעי, ועל טבלאות הסלע מתפתחת אוכלוסייה של חסרי חוליות ימיים. החוף החולי משמש צבי ים העולים אליו כדי לנטיל את ביצהם, ובמקום הוקם אתר מגודר אליו מעבירים פקחי רשות הטבע והגנים קנים של צבי ים כדי להבטיח את תהליך הדגירה. מצפון לתל גדור שוכן "המפרץ הסיני" – מפרצון שזכה לשמו על שם עולים שהגיעו מאירופה לארץ ישראל בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 אגב עצירה למשך שנתיים בשנחאי, ואשר נהגו לנפוש במקום. השמורה מוקפת במעקה בטיחות המונע מכלי רכב את הכניסה אליה, חל איסור על שהיית בני אדם בשטחה בשעות הלילה והדייג מוגבל למקומות שיועדו לכך בלבד.

 

 

******
קטע שלישי,
בשולי ובתוך גבעת אולגה
וחציית כביש החוף

יחידת הנוף של גבעת אולגה הכוללת המרחב הבנוי, חלק ציבורי פתוח ובינוי מסיבי סביב מפרץ בנימין

 

 

משטרת גבעת אולגה – מבנה משטרת גבעת אולגה הוקם עבור משטרת החופים הבריטית להגנה מפני צבא גרמניה הנאצית. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה שימש לחיפוש אחר ספינות מעפילים של ההעפלה. בנובמבר 1945 פוצצו לוחמי ההגנה מטען ליד המבנה וגרמו לו לנזק. כדי לתפוס את המתקיפים בצעו שלטונות המנדט הבריטי את המצור על גבעת חיים. ב-20 בינואר 1946 פוצצו כוחות ההגנה בשנית את מבנה המשטרה. באוקטובר 1946 פונו השוטרים הערבים מהתחנה, והיא אוישה בידי שוטרים יהודיים. ב-10 במאי 1948 הועבר המבנה לידי מועצת חדרה.  בשנת 1968 נחנך במקום מתקן נופש לחיילי צה"ל.

********

גבעת אולגה מהווה את את החלק המערבי של חדרה ומשתרעת עד חוף הים התיכון. השכונה הוקמה בשנת 1949 וקרויה על שם אולגה חנקין, אשת גואל אדמות חדרה יהושע חנקין ומנשות העלייה הראשונה. בשל המרד הערבי הגדול (1936-1939) בנה יהושע חנקין בית ביטחון בחופה של השכונה דהיום. בשנת 1949 הוקמה מסביבו שכונת גבעת אולגה. גבעת אולגה נבנתה במספר מהלכים: שכון עולי סין יוצאי אירופה שהגיעו ארצה דרך שאנגחאי. השכון נבנה על ידי המתיישבים עצמם, כדי להוזיל את הבניה נבנו 40 דירות כל מבנה היה בן 50 מ"ר וכלל שני חדרים, מטבח ושירותים. מועד ההקמה – 1949-50 לאחר מכן הוסיפה חברת "עמידר" בתים חד-קומתיים, כאשר ישנם ארבע דירות בכל מבנה. שטחה של כל דירה הגיע ל-25 מ"ר. עם הזמן הוסיפו קומה שנייה ואיחדו כל שתי דירות לשימושה של משפחה אחת. גבעת אולגה א` (כיום מערבית לתחנת הדלק) הדיירים – יוצאי אירופה וארצות הברית. המועד 1951-52. גבעת אולגה ב`: במערב השכונה. המועד 1952-53. המשתכנים היו ברובם יוצאי צפון אפריקה. גבעת אולגה ג`: בחלקה הצפוני של השכונה המשתכנים – יוצאי טריפולי, מרוקו ורומניה. גבעת אולגה ד`: המועד 1960-64. שכון זה נועד עבור שרידי המעברה האחרונים. אזור "אלי כהן" הוקם בשנים 1964-65 והועד למשפחות מרובות ילדים מבין תושבי השכונה. שיכון "אזורים" הוועד לזוגות צעירים, משנת 1971 ואילך. השיכון קלט גם עולים מהקווקז ואתיופיה. שמו הרשמי הוא שכונת בן-גוריון. במהלך שנות התשעים נבנו בצפון מערב השכונה דירות נופש, מתחם הנושא את השם "כפר הים". במתחם נבנה מלון שבנייתו לא הושלמה. משנת 2009 ועד ימים אלו נבנית שכונת "עין הים" דרומית לשכונת גבעת אולגה, בסיום הבנייה תכיל שכונת עין הים 1,500 יחידות דיור.

 

 

 

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

******
קטע רביעי,
שולי יער חדרה, 
בחולות גן לאומי פארק השרון,

 

יחידת הנוף של יער חדרה וסביבתו – יער אקליפטוסים גדול, שנספחים אליו ממזרח שטחי חקלאות – פרדסים ושדות פתוחים. בתוך השדות בולטים מספר אלוני תבור גדולים. השטחים החקלאיים נמשכים ממזרח לאזור התעשייה עמק חפר עד לגבולות הישובים היושבים על רכס הכורכר המזרחי. בקצה הדרומי מזרחי של היער שוכנת בריכת יער – שלולית חורף מוקפת עצים

 

יער חדרה הוא יער בשטחה של העיר חדרה, הגובל במסילת החוף ממערב ומצפון, בפארק השרון מדרום, ובשטחים החקלאיים שלאורך כביש 4 ממזרח. אורכו מצפון-מזרח לדרום-מערב הוא 2.75 ק"מ, רוחבו המרבי הוא כ-900 מטרים ושטחו 1,500 דונם. יער חדרה הוא יער האקליפטוס הגדול בארץ. היער הוא שריד ליער עצי אלון התבור שכונה "יער השרון" ואשר השתרע מהירקון בדרום עד נחל תנינים בצפון. היער נכרת ברובו בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר העות'מאנים נצלו את עציו להסקת מנועי קיטור של קטרים. כיום נותרו בשטח היער עצי אלון וחרוב טבעיים מעטים, ורובו עצי אקליפטוס שנטעו החל מ-1896 בניסיון לייבש את ביצת "טאס" ששכנה באתר. עבודות הניקוז ונטיעת העצים מומנו על ידי הברון רוטשילד אך הן לא השיגו את מטרתן, והביצה יובשה רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 באמצעות חפירת תעלות ניקוז שפינו את המים אל נחל אלכסנדר. ביער כוורות דבורים בשל התאמת פריחת האקליפטוס לאיסוף צוף. בשטח הוכשרו פינות בילוי ונופש, ושביל ישראל חוצה את היער לאורכו מצפון לדרום. בצידו הצפוני של היער שוכנת תחנת הרכבת חדרה מערב, ולידה כלביית "חדרה אוהבת חיות" לכלבים נטושים.

 

 

 

 

קטע זה ממשיך שוב אל יחידת הנוף של החולות המיוצבים של החלק הדרומי של פארק השרון כמפורט לעיל.

 

******

קטע חמישי,
שדות מושב גאולי תימן,
למרגלות תל חפר 

 

קטע מסלול זה נכנס שוב ליחידת הנוף של עמק נחל אלכסנדר המשתרע מכביש 4 בסמוך תל חפר בו זורם נחל אלכסנדר כנחל איתן בשטח מישורי חקלאי.

 

מושב גאולי תימן הוקם בשנת 1948 על ידי מפוני מושב כפר יעבץ שבאזור השרון אשר פונו כתוצאה מהקרבות באזור היישוב. אל מפוני כפר יעבץ, יהודים יוצאי תימן בעצמם, הצטרפו להקמת גאולי תימן גם עולים נוספים מתימן. כמו כן מתגוררת במקום חמולת אבו עיסא הערבית, המקיימת יחסי שכנות טובה עם תושבי המושב היהודים. בשנת 1967 פוצל היישוב למושב ולשיכון, שניהם בשם גאולי תימן. בשנת 1992 הם אוחדו שוב.

 

******

******
סוף דבר

הטיול נמשך כמעט שלוש וחצי שעות,
מתוכן הרכיבה הייתה כשעתיים וחצי,
העצירות היו למטרות תצפית והסבר, מנוחה והתכנסות 

הגשם המקומי שירד בשעת ההתכנסות לא הרתיע אותנו.
מזג האוויר המעונן היה אידאלי.
היה קצת קר אבל התחממנו ברכיבה
בהמשך הטיול היה עוד פרק גשם קצר. לא נורא

היה זה היה טיול חורף נעים ומעניין שהתנהל באווירה טובה
וכמו תמיד השאיר טעם של עוד.

******
תודה

לאלי שחר שהציע את המסלול והוביל את הטיול,
לאליק קריף שהיה מאסף והקפיד כמעט כל הטיול להשגיח עלי
לכל החברים שהשתתפו והיו חלק מחבורה הנחמדה
ולדב טיבי שגם הפעם זיכה אותנו בסרטון קצר, מזכרת לטיול, מומלץ לצפות!

****

 

 

 

ביום שבת (07/01/2017) ממשתי כוונה עליה חשבתי זמן רב והיא לרכב לאורך חוף השרון ממכון וינגייט בצפון ועד שפך הירקון בדרום. החולות באזור ספגו את מי הגשם הרבים ובזמן זה הרכיבה עליהם אפשרית.

 

קטעים מתוואי זה רכבתי מספר פעמים ואף תיעדתי אותם והם

1. מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים
2. במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים
3. במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו.
4. מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה
5. הרצליה, מהפארק דרך צפון העיר לחוף הים
6. בשטחים הפתוחים ובמרחב הבנוי בין נחל הירקון וחוף הים ובין גליל ים ורמת השרון
7. טיול ערב בצפון תל אביב – בפארק הירקון, בשכונות המגורים, לאורך החוף, בנמל וגם מעט ברחובות העיר

כעת הייתה זו הזדמנות מתאימה לדווש ברצף בכל התוואי.

 

היה זה טיול שהייתי שותף לתאום והארגון שלו ולתכנון מסלולו יחד עם אביטל לירן ואלי שחר.

 

 

******

*******

 

היזמה לטיול עירוני ביום שישי (6/1/2017) נולדה מהבוץ שהצטבר בשטח הפתוח דרכים בעקבות הגשמים הרבים שירדו במהלך השבוע ועוד קודם לכן.

 

 

עבורי היה זה טיול שני להעמקת הלימוד של העיר חיפה בכלל והכרת המקומות בה באמצעות דיווש. הוא היה המשך לטיול הראשון, הקודם שנעשה לפני מספר שבועות. קטע מסוים מטיול זה חפף לראשון, רכבנו בו הפעם בכיוון הפוך.

 

תיעוד טיול זה אינו כולל את המידע הכללי על העיר חיפה ועל המקומות בהם עברנו בפעם הקודמת ותועדו כבר: סיבוב ארוך ומפותל בחיפה ביום חורף קר המתעניין יכול לפנות לתיעוד קודם.

 

 

הפעם יצאנו קבוצה שכללה ארבעה עשר אנשים ומחציתם חברים שלי ומחציתם מ"קבוצת אביטל שם זמני".

 

 

אביטל לירן היא שיזמה, תכננה, הובילה וספרה לנו על הדרך וקצת חוויות ילדותה. אני הייתי "העוזר" ובמגבלות הזמן והקשב, הסברתי מעט, בעיקר על המקומות בהם עברנו.

 

*********
מסלול הטיול, מעגלי
דרך חוף הים לשכונת בת גלים,
הלאה למושבה הגרמנית ולעיר התחתית,
טיפוס דרך הדר למרכז הכרמל,
גלישה דרך כבאביר לנווה דוד
וחזרה לחוף דדו.

המסלול גם בחוף, גם במדרון וגם בהר

מרחב הטיול בארבעה מתוך תשעת רבעי העיר

 

*********

קטע ראשון,
מדרום לצפון לאורך החוף בתת רובע מערב חיפה

תת רובע מערב חיפה הוא הרובע המשתרע לאורך חופה המערבי של חיפה מכף הכרמל בצפון ועד לגבול שטח השיפוט העירוני בדרום, וכולל את השכונות היושבות במישור לרגלי הר הכרמל לחוף הים התיכון. במערב חיפה מתגוררים כ-39,100 תושבים ושטחו 9.766 קמ"ר. ברובע מתקיימת זהות בין אחוז האוכלוסייה לבין אחוז השטח מכלל שטח חיפה, שניהם כ-15%. בתחום הרובע נכסי טבע ובהם ראש הכרמל – מקום המפגש בין ההר והים, כף הכרמל, וחופי הים; ואתרים היסטוריים וארכאולוגיים חשובים ובראשם תל שקמונה וחיפה אל עתיקה. חלוקת משנה של רובע מערב חיפה בהתאם למסלול היא:
תת-רובע החוף הדרומי, זוהי הכניסה הדרומית לחיפה. כאן נמצאים מת"ם, מסוף תחבורה ציבורית הכולל את תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל ובסמוך כניסה למנהרות הכרמל, חופי רחצה, מלון "מרידיאן",חורבת קסטרא, בתי עלמין, מרכז שיקום ואחזקה 7200, קניון חיפה ומבנה המשרדים של חברת החשמל
תת-רובע חוף שקמונה, השכונות בתת-רובע זה הן: עין הים הכוללת את תל שקמונה והמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה, נווה דוד, שער העלייה וקריית שפרינצק. כן נמצא בו פארק הכט.
תת-רובע חוף בת גלים – קריית אליעזר. תת-רובע זה נחצה על ידי דרך יפו ושדרות ההגנה המפרידות בין בת גלים לקריית אליעזר; שכונות נוספות בתת-רובע זה הן קריית אליהו ותחנת הכרמל הכוללת את חיפה אל-עתיקה, בית הקברות הטמפלרי, בית הקברות הצבאי הבריטי, בית הקברות האנגליקני ובית העלמין היהודי הישן של חיפה.
בתחומי תת-הרובע נמצאים בית החולים רמב"ם, מרכז רפואי לין, מערת אליהו, המוזיאון הלאומי הימי, מוזיאון ההעפלה וחיל הים, תחנת רכבל חיפה, תחנת הרכבת חיפה בת גלים, אצטדיון קריית אליעזר, בית הקברות הבהאי ושני חופי רחצה.

 

 

חוף שקמונה בחיפה, המשתרע על שטח של כ- 80 דונם תחום על ידי מסילת הברזל במזרח, על ידי הים במערב, מגיע עד אזור דרך הים בדרום ועד המכון לחקר הימים והאגמים בצפון. בתקופת המנדט היה החוף שייך למשפחת בוטאג'י, משפחה ערבית נוצרית עשירה ממוצא לבנוני/סלוניקאי שהפעילה במקום חוף רחצה עם מזח ותאי הלבשה, בדומה לחוף שהפעילה משפחת כיאט מדרום לחוף זה. מרבית שטחו של החוף מוכרז כגן לאומי וכשמורת טבע ימית. תל שקמונה נמצא בצפון הפארק. מטרת התכנון הייתה להפוך את החוף לנגיש יותר עבור תושבים ומבקרים, תוך שמירה על ערכי הטבע, הנוף והארכיאולוגיה  הייחודיים למקום. בתכנון הפארק נעשו מאמצים לשמור על אופייה הטבעי והפראי של רצועת חוף זו. בתהליך הביצוע של הפארק נעשו פעולות לשימור הצמחייה החופית הקיימת, וכן לשחזור הצמחייה המקומית שהייתה אופיינית לאזור בעבר הרחוק. המכלול החופי של פארק הכט ופארק חוף שקמונה, מיועד לענות על הצרכים ההולכים וגוברים של התושבים בחיפה לפעילויות פנאי ונופש, ובאותה הזדמנות לאפשר שיקומו ושמירתו של אחד החופים הייחודיים בישראל ולחשוף את ערכיו האקולוגיים של החוף. פארק חוף שקמונה כולל טיילת הולכי רגל באורך כ-1 ק"מ ושביל אופניים באורך 1.6 ק"מ. הפארק הוקם ביוזמת עיריית חיפה, בעזרת תרומה של חברת החשמל

*********

קטע שני,
המשך לאורך החוף
מול השכונות קריית שפרינצק ועין הים,
כניסה למערת אליהו,
מעבר בשכונת בת גלים
ליד בסיס הדרכה חיפה ומרכז רפואי רמב"ם,
לבתי הקברות באזור תחנת כרמל

תל שִׁקְמוֹנָה (בערבית: תל א-סמק, בתרגום "תל הדגים") הוא תל קדום השוכן על חוף הים במערב העיר חיפה מול שכונת עין הים, ומדרום לשכונת בת גלים. שטחו של התל כשמונה דונם וגובה הנקודה הגבוהה ביותר בתל לפני התחלת החפירות היה 12.74 מטר מעל פני הים. מקור השם של התל אינו ידוע, אולם מקובל לחשוב שמקור השם נגזר מעץ השקמה, או מעץ התות השחור (Morus nigra), שהובא לאזור מאירן ופריו נקרא  Sycamina ביוונית. שקמונה אינה מוזכרת בתנ"ך, והיא מוזכרת לראשונה בכתביו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים י"ג, 332) שבחר לקרוא לה בשמה היווני "סיקאמינוס". הוא מספר על קורות המלחמה במקום בין תלמי לתירוס מלך מצרים, לבין אלכסנדר ינאי שצר באותה תקופה על עכו. שקמונה נזכרת פעם נוספת בתלמוד הבבלי ובקרב נוסעים נוצריים. ממקורות אלו ניתן להתרשם מהקהילה היהודית הגדולה ששיגשגה במקום לצד אוכלוסייה נוצרית.
שקמונה נושבה ככל הנראה כבר בתקופת הברונזה המאוחרת, במאה ה-15 לפנה"ס. חלק מהחוקרים טוענים כי שקמונה הוקמה תחילה בידי המצרים כבסיס צבאי עורפי לבסיסם המרכזי בבית שאן שהתאזרחה עם השנים. החוקרים סבורים כי ממצאים ארכאולוגים  שנמצאו במקום מרמזים כי תושביו עסקו במסחר ימי. עם זאת, מקומה של שקמונה לא אפשר בניית נמל בצמוד לעיר (מסיבת היותה ממוקמת על קו חוף סלעי). נמלה של שקמונה שכן ככל הנראה כ-2 ק"מ דרומית לעיר, בסביבות חוף הכרמל של היום. פרט לסחר הימי, אשר היווה את עיקר פרנסת תושבי עיר, עסקו תושבי שקמונה בחקלאות. על כך מעידים שרידים שהתגלו במישור סביב התל. ישנה סברה כי בשל ריבוי כלי הפולחן שנמצאו במקום, שימשה שקמונה בתקופת הברונזה המאוחרת כאתר פולחן מקומי בשל קרבתה אל ראש הכרמל, המוזכר בתעודות מצריות מתקופת תחותמס השלישי כ'ראש קוד". היישוב הכנעני במקום חרב בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס מסיבות שאינן מובנות כיום, ונושב מחדש רק בתקופה הישראלית. המתיישבים הראשונים בתקופה זו היו ככל הנראה פיניקים, אולם לאחר כמאה שנים חרב היישוב הפיניקי, ככל הנראה בעקבות כיבושי דוד המלך באזור עכו ודור. גם יישוב זה לא האריך ימים וחרב בשריפה עזה במאה ה-10 לפנה"ס במהלך מסע המלחמה של שישק פרעה מצרים בשנת 925 לפנה"ס. היישוב נושב בפעם השלישית במאה ה-9 לפנה"ס ושימש במשך למעלה ממאה שנים כמרכז תעשיית השמן באזור כולו. שקמונה חרבה בשנת 738 לפנה"ס במהלך מסע המלחמה של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור. אולם שוב, כמו לאחר החורבן הקודם, שוקמה העיר ונבנתה מחדש מיד לאחר הכיבוש האשורי וגלות ממלכת ישראל. שקמונה נושבה על ידי תושבים שהוגלו לארץ ישראל בידי האשורים, תושבים שתחום עיסוקם המרכזי חזר להיות מסחר ימי. על כך מעיד עיצוב קנקנים חדש עם ידיות מיוחדות שנועדו לשינוע על גבי אוניות סוחר. בתקופה האשורית, שימשה שקמונה כעיר גבול צפונית החוצצת בין פחוות דור לממלכת צור. אך גם יישוב זה לא האריך ימים וחרב במאה ה-7 לפנה"ס וככל הנראה לא היה מיושב לכל אורך הכיבוש הבבלי. שקמונה נושבה בפעם נוספת לאחר הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל על ידי הפיניקים מצור, היות שמישור החוף הישראלי חולק בין ממלכת צור וצידון והיישובים באזור חיפה של היום הועברו לשליטת אנשי העיר צור. הפיניקים, שקבעו את מושבתם במקום, עסקו בהפקתו ובעיבודו של צבע הארגמן (את שרידי המתקנים ניתן לראות עד היום מדרום לתל), במסחר ימי ובדייג אשר חיזקו את כלכלת העיר, דבר שהביא להרחבתה של שקמונה למישור שלמרגלות התל ולגידול במספר תושביה. היישוב בשקמונה המשיך להתקיים ברציפות גם בתקופה ההלניסטית. בשנת 102 לפנה"ס סופחה נפת דור, אשר בתחומה נכללת שקמונה, לממלכת החשמונאים ובמקום נבנתה מצודה נוספת. המצודה נבנתה ככל הנראה בעקבות המצור שהושם על ידי אנטיוכוס השביעי על דור. המצודה חרבה ככל הנראה בשנת 132 לפנה"ס. שקמונה נשארה תחת השלטון החשמונאי עד לשנת 63 לפנה"ס, עת נכבשה בידי הרומאים. בתקופה הרומית נבנתה המצודה מחדש ואף הורחבה. המצודה שימשה בעת המרד הגדול ובמרד בר-כוכבא כחלק ממערך ההגנה הרומאי בצפון הארץ. לקראת סוף התקופה הרומית ננטשה המצודה ועליה נבנו מבני מגורים. ראשית התקופה הביזנטית התקיים בשקמונה יישוב יהודי גדול, שהוקם באמצע המאה ה-4 לספירה, אולם במאה ה-6 לספירה התחזקה האוכלוסייה הנוצרית בעיר. בעקבות זאת התרחב שטח העיר לכדי 220 דונם במישור שלרגלי התל. שקמונה חדלה מלהתקיים במאה ה-7 לספירה בעקבות כיבושה בידי הערבים. מהתקופה המוסלמית הקדומה נחשפו על ראש התל יסודות בניין.

 

 

מערת אליהו נמצאת בצלע הר הכרמל בחיפה. שבה, לפי המסורת העממית, הסתתר אליהו הנביא בברחו מפני מלכי ישראל, בימי נדודיו בהר הכרמל. מערת אליהו קדושה ליהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים ומהווה אתר ביקור מקובל. בייחוד רבים המבקרים מבין הספרדים תושבי חיפה, טבריה וצפת בחודש אב, ביום ראשון שאחרי שבת נחמו. יהודים נהגו לתלות פרוכות על הקיר הדרומי, שבו קיים שקע, בדומה למיקום ארון הקודש. בקירות המערה נוהגים להטמין פתקאות. מחוץ למערה נוהגים להדליק נרות ולהתפלל לשלום חולים, לזיווגים ולפרי בטן, כמקובל במקומות קדושים.
המערה חצובה בסלע, בדמות חדר גדול עם גומחה לכיוון דרום. מידות המערה: 14.40 מטר אורך, המחולק כיום לשני חלקים: החלק האחד לתפילת גברים וחלקו השני לתפילת נשים. רוחב המערה 8 מטרים וגובהה 5 מטרים. חדר גדול חצוב בקיר המערבי – אורכו 3.60 מטר, רוחבו 2.80 מטר וגובהו 2.30 מטר. הערבים קוראים למקום הזה בשם "אלח'צ'ר" (קרי: אלח'דר) זהו כינויו של אליהו הנביא ופרושו בערבית: ירוק, כי "אליהו חי וירוק תמיד במסורת העממית". הנוצרים הערבים קוראים לו בשם מאר אליאס ולהר הכרמל "ג'בל מאר אליאס" – הר הקדוש אליהו. הנוצרים האירופאיים קוראים למערת אליהו "מדרש הנביאים" (School of the Prophets). המקור לכך היא ההנחה כי המערה הגדולה שימשה כבית המדרש לתלמידיו של אליהו הנביא כאשר ברח מאחאב מלך ישראל. בראשית המאה ה-17 ניסו נזירים כרמליתיים, באישור השלטונות העות'מאנים, להתיישב באזור המערה, אולם בשל התנגדות המוסלמים המקומיים התיישבו הנזירים במעלה ההר, וקידשו את המערה המצויה כיום בשטח מנזר סטלה מאריס.
לפי אמונה עממית, השהות במערת אליהו יכולה לרפא "חולי רוח". נהגו להביא למערה כאלה ממקומות רחוקים, ולהשאירם במערה ימים אחדים בתקווה שה"שטן" יצא מהם ויתרפאו בזכות אליהו הנביא. הביקור במערה כונה בשם "הזיארה של חיפה". האגדה מספרת שעל הר הכרמל התגלה המלאך מיכאל לאליהו הנביא: "מיכאל השר הגדול של ישראל, גלה לאליהו הנביא על הר הכרמל (בארמית: טורא דכרמל) הקץ והזמן של אחרית הימים. הסודות האלה מובאים במדרש אליהו הנביא". הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, שביקר בחיפה ובכרמל בשנת 1175, כתב: "ובתחתית ההר שם מקברי ישראל רבים. ושם בהר מערת אליהו, עליו השלום. ועשו שם בני אדום הצלבנים במה וקראו לה שאן אליש (סנט לואיס)". בימי הביניים נהגו עולי רגל יהודים לבקר במערת אליהו. בשנת 1742 כתב אחד המבקרים: "וכשנכנסנו לשם (למערה) נחה עלינו רוח אלוהים וראינו בנפשנו הארה גדולה עד מאד… וכל מי שנכנס לזאת המערה טמא, מיד יוצאים קלוחים של מים נובעים מארבע פינות המערה ורוחצת עצמה, ובזאת יודעים שטמא היה שם". במערה לפי דיווח מהמאה ה-19, הייתה קיימת הילולה בל"ג בעומר. בהילולה זו היו מגיעים הספרדים, עם מיעוט אשכנזי, ממרחק על מנת לשהות ולרקוד יומיים או שלושה. על קירות המערה יש חריתות של מנורת שבעת הקנים. כן נמצאה במערה כתובת עברית "יצחק בן כומה"

 

 

המוזאון הימי המוזיאון הימי הלאומי של מדינת ישראל וממוקם בקרבת מוזיאון ההעפלה וחיל הים מוקדש לתולדות הספנות באגן הים התיכון, בים סוף ועל גדות הנילוס ותצוגתו משקפת חמשת אלפים שנות היסטוריה ימית. אוסף המוזיאון הימי הלאומי הוא אחד מאוספי הארכאולוגיה הגדולים בארץ והוא מורכב  מתת־אוספים שונים המבטאים את הקשר של האדם לים. במוזיאון מוצגות תצוגות קבע הערוכות על פי סדר התקופות ההיסטוריות ומחולקות למדורים המציינים את הקשר של האדם לים במרוצת הדורות. בין היתר מוצגים: דגמי אניות, ממצאי הארכאולוגיה התת-ימית: כלי חרס,מטבעות וחותמות, וכן אוסף גדול של מפות עתיקות ותחריטים המחולק על פני המדורים השונים. בנוסף לתצוגות אלו, מוצגות במוזיאון תערוכות מתחלפות מאוספי המוזיאון ותערוכות של אמנים ישראליים ובינלאומיים בנושאי ים. מאז שנת 2004 מוצגת במוזיאון תערוכה בנושא שודדי ים (פיראטים). כמו כן, מוקדש אגף במוזיאון לפסיפסים וממצאים מהחפירות בתל שקמונה. ספריית המוזיאון הימי הלאומי היא ספריית עיון מדעית מחקרית הכוללת למעלה מ־5,000 ספרים וכמה מאות כתבי עת בנושאים מגוונים

*********

בת גלים היא שכונה היחידה בחיפה, ואחת הבודדות בישראל, שבתיה נושקים לחוף הים. השכונה נמנית עם שכונות הגרעין הוותיקות של חיפה העברית. היא תוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן בשנת 1921 לפי עקרונות עיר הגנים ובתיה הראשונים הם מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 – ימי העלייה השלישית. היא התפתחה מאוד בימי העלייה החמישית, בשנות ה-30, ועד היום שולט בחלקה הוותיק קו בנייה נמוך, כשרבים מבתיה מוקפים עצי פרי. שם השכונה ניתן לה על ידי מרים ניר-רפאלקס (אחותו של נחום ניר-רפאלקס), אשתו של פנחס כהן, ממייסדי השכונה. על מייסדי השכונה נמנה גם יעקב כספי, מחלוצי הספנות העברית. מקור שם השכונה הוא פסוק מספר ישעיהו: "צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים" (י', ל).
בת גלים, הבנויה על חצי-האי הידוע ככף-הכרמל, תחומה בין שדרות ההגנה לבין חוף הים, ובתחומה עוברת מסילת החוף. השכונה היא משכנם של בית החולים רמב"ם, בית הספר לרפואה של הטכניון, שני חופי רחצה ("החוף השקט" ו"חוף בת גלים", שהוא חוף ציבורי פתוח) ובסיס ההדרכה של חיל הים, ולאורך חופה המערבי נמתחת טיילת, שבקצה תחנה של רכבל חיפה, רכבל המקשר את החוף בשלישיית קרונות כדוריים לראש ההר שמעליו בסטלה מאריס. עוד בשכונה מבנה הקזינו, שנבנה על שטח שיובש בחוף הים ובעבר היה פעיל ושימש את קציני הצבא הבריטי. בשל המאפיינים הטופוגרפיים, קרבת ההר לים, הריף הרדוד וכיוון החוף מתאים חוף בבת-גלים במיוחד לגלישת גלים.

 

קזינו בת גלים – מבנה ששימש לפעילות קהילה ופנאי החל משנות ה-30 של המאה ה-20. המבנה המקורי (שנהרס במהלך השנים ובמקומו ניצב כיום שלד בטון הדומה למבנה המקורי) היה חלק ממכלול שלם שכלל מסעדה, אולם נשפים, בריכת שחייה אולימפית וחוף ים מוסדר. המבנה שוכן במפגש הרחובות שדרות בת גלים עם רציף אהרון רוזנפלד/רציף פנחס מרגולין.

 

*********

קטע שלישי,
מושבה הגרמנית,
שולי ואדי ניסנס,
העיר התחתית,
קריית הממשלה,
ואדי סליב,
טיפוס מדורג להדר

העיר התחתית או "העיר", הוא שמו של הרובע התופס את חלקו התחתון, המרכזי, של הכרך, ומאגד רצף של שכונות מרכזיות ואת חלקה הגדול של הפעילות הכלכלית של חיפה. זהו גם מיקומן של מרבית ההתפתחויות ההיסטוריות של העיר לדורותיה עד לקום המדינה, עוגן אדריכלי, היסטורי וימי, ומשכנה של קריית הממשלה המחוזית. בעיר התחתית מתגוררים כ-12,600 נפש המהווים כ-5% מכלל תושבי חיפה, מתוכם כ-70% הם ערבים בני דתות שונות.
העיר העתיקה של חיפה, שבמובנים היסטוריים היא למעשה "העיר החדשה", שכנה מאז אמצע המאה ה-18 על שפת המים בין ואדי סאליב וכיכר פריז של ימינו. במהלך המאה ה-19 התפתחו שכונות סביב לאותה עיר, שבהן התיישבו גרמנים, ערבים ויהודים. בראשית המאה ה-20 חנך השלטון העות'מאני את תחנת הרכבת הראשונה של חיפה, לימים תחנת מזרח. עם בוא האנגלים באה מודרניזציה של העיר התחתית, שבשנות ה-30 הפכה למע"ר של מטרופולין הולכת וגדלה. בכפיפה אחת עם בנייתו של הנמל העמוק, נסלל רחוב העצמאות, שחוצה את העיר ממערב למזרח. מאורעות הקרב על חיפה במלחמת השחרור לא פסחו על אף חלק מחלקיה של העיר התחתית. במהלך השנים הבאות הוסיף האזור לתפקד כמרכז עירוני, תעסוקתי ומוסדי, בעיקר בהקשר עם פעילות הנמל; אולם משנות ה-70 ירדה קרנו בהדרגה, ולקראת תום המאה הוא הוזנח כליל. בתחילת המאה ה-21 ננקטו צעדים שונים שמטרתם לשוב ולחזק את המרכז הישן של העיר ואת האזורים שסביב הנמל, שבעצמו עבר תמורות משמעותיות. רובע העיר התחתית החל מותח את פניו ומגלה סימני חיים במאבק מול הקניונים ושכונות הפרוורים.

חלוקת משנה של רובע העיר התחתית לפי מהלך המסלול היא:

תת-רובע העיר התחתית מערב, בו נמצאות השכונות: המושבה הגרמנית וואדי ניסנאס, התשעים ושלוש, שכונת בית הגפן, האיטלקים. כאן נמצאים מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון חיפה לאמנות, בית הגפן, מכללת ויצ"ו, ארכיון העיר, המרכז לקידום למידה, בית הספר המחוזי להשתלמויות עובדי הוראה, המק"מ לקידום המחשוב בחינוך, הקונסבטוריון למוזיקה, בית החולים האיטלקי, בתי ספר ומרכזים לגיל השלישי.

 

בית הקברות הטמפלרי – בבית קברות זה (Templerfriedhof) נקברו, בעיקר, תושבי המושבה הגרמנית בחיפה. בית הקברות נפתח ב-1875 (אף כי בשלט הכניסה מצוין אחרת), ועד לפתיחתו נקברו המתים בבית הקברות שליד כנסיית המלאך גבריאל הסמוכה (ליד פסי הרכבת). כרבע מהנקברים בבית הקברות הם ילדים, שחלק מקבריהם נמצאים על יד קיר בית הקברות. אל המקום הועברה "אבן הסמוניה", מצבה לזכר ראשוני תנועת הטמפלרים בעמק.  בבית הקברות טמונות דמויות מפתח מחיי המושבה הגרמנית כגאורג הרדג, יעקב שומאכר, בנו, הדוקטור גוטליב ואשתו מריה (לבית לנגה), פריץ קלר ("מלך הכרמל") אונגר . חלק ממקימיה של המושבה, ככריסטוף הופמן, שעזב ליפו בעקבות הפילוג עם חבריו, אינם קבורים כא. כמו כן קבורים כאן מספר אנשים שהיו קשורים למושבה אך לא לכת הטמפלרית, בהם הזוג צולינגר, שווייצרי, קונסול גרמניה בחלב ואשתו, וכן אשתו של לורנס אוליפנט, אליס. אליס אוליפנט, שנפטרה בביתה בדאלית אל-כרמל , נקברה כאן בתום מסע הלוויה ארוך ורב-משתתפים, כשבעלה שוכב חולה בביתם על ההר. קברה נקבע מחוץ לחלקת הטמפלרים, וברבות הימים היה לגבול (גם סמלי) בין חלקת הטמפלרים לחלקת חללי הוד מלכותה.  במרכזו של בית הקברות קבוע אובליסק שמציין את הקורבנות הגרמנים (תושבי המושבה, אך לא רק) במלחמת העולם הראשונה. במרכז האובליסק הצלב הגרמני עם האות W, המציינת את הקיסר וילהלם, ותחתיו הכיתוב: "IHREN IM WELTKRIEG 1914–1918 GEFALLEN MITBURGERN DIE DEUTSCHE KOLONIE HAIFA". בטקס הסרת הלוט מעל המצבה, קרא אברמסון, הנציג הבריטי, קריאה לשלום, בסמליות לדו-קיום המתקיים במתחם בתי הקברות. בהסכם השילומים נקבע כי בית הקברות יירשם על שמם של הטמפלרים, ומאז הם מתחזקים אותו. כמו כן הועברו אליו מצבותיהם של הטמפלרים מבית לחם הגלילית

 

 

בית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה המאופיין במדשאותיו המטופחות, הוא בית קברות צבאי בריטי, השוכן בשכונת תחנת הכרמל בחיפה לצד דרך יפו. במקום קבורים חללי האימפריה הבריטית שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. בשל מספר האבידות הגדול של מדינות האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה והפיזור הגאוגרפי הגדול של קברי החללים החליטו שלטונות המדינות שמהן הם באו לקבור את החללים סמוך למקום מותם. בית העלמין הוקם ומתוחזק על ידי ועדת חבר העמים לקברי מלחמה ויועד במקור לקבורתם של החללים הבריטים שנהרגו בחיפה במלחמת העולם הראשונה. על פי התכנון המקורי, בית הקברות לא נועד להיות בית קברות צבאי שבו  נקברים חיילים באופן רגיל, והקמתו נתפשה כפעולה חד-פעמית לשם קבורת חללי מלחמה זו בלבד. מאוחר יותר, עם זאת, הוא נפתח לקבורתם של חללים נוספים.

בית הקברות מחולק לפי דתות החללים: חלקת הנוצרים– בבית קברות זה קבורים 301 חיילים נוצרים וארבעה יהודים ממלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה וחלקת 110 עובדי הכפייה המצרים שמצבתם מופיעה על קיר בית הקברות. על פי תקנות בתי הקברות הבריטיים, יהודים יכלו להיקבר באותה חלקה עם הנוצרים תחת צלב ההקרבה (השונה מהצלב הצרפתי), בניגוד לשאר הדתות. בין הקבורים כאן חיילים מבריטניה, מאוסטרליה, מניו זילנד, מדרום אפריקה ומקנדה. הקברים אחידים במידותיהם, ללא הבדל דת, מין ודרגה. בקיר ישנה גומחה שבה היה מונח ספר הנופלים אך לאחר מספר פעמים שבהן נלקח הספר מתאפשרת כיום הגישה אל הרשומות דרך התקשרות עם הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה. את ספר החללים ניתן למצוא בבית הקברות הבריטי הנוסף בחיפה, במתחם בתי הקברות בדרום העיר ("השרון" או "Khayat Beach"). חלקת ההודים : בקבר אחד נקבר אפרם של 29 החיילים ההודים של צבא הוד-מלכותה שלאחר מותם נשרפו גוויותיהם, בהתאם למנהג ההינדי. חלק מחיילים אלו לקחו חלק בכיבוש חיפה. בחלקה אחרת קבורים בקבר אחים אחד כל החיילים ההודים המוסלמים. בסך הכל קבורים בחלקה ההודית 49 חיילים

******

 

 

המושבה נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בשנת 1868, והייתה הראשונה בגל השני של המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. גבולות השכונה הם דרך העצמאות וחוף הים בצפון, שדרות הציונות – עין-דורורכבת מרכז במזרח, רחוב הגפן והגנים הבהאיים בדרום ורחוב יצחק שדה במערב.
להרחבה

 

 

 

 

תת-רובע העיר התחתית מרכז, כאן בנה דאהר אל-עומר את גרעין העיר "חיפה החדשה". כאן נמצאים שער פלמר, שהוא שער הכניסה ההיסטורי לנמל חיפה, ואזור המסחר והעסקים הצמוד אליו; קריית הממשלה ובניין "חלונות הסיטי" ועיקר מבני המשרדים, כיכר פריז עם תחנת הכרמלית, ותחנת הרכבת חיפה מרכז – השמונה.

תת-רובע העיר התחתית מזרח, כאן נמצאים השוק הסיטונאי, המועצה הדתית, בית הספר של החינוך העצמאי "שערי תורה", ומטה מרחב חיפה של המשטרה. בתת-הרובע גרים 2,790 נפש ב-1,539 יחידות דיור, רובם ערבים. חלוקת משנה של תת-הרובע היא: בר יהודה, ארד אל-יהוד, ואדי סאליב.

מסגד איסתיקלאל ("מסגד העצמאות") – נמצא בפינתה הצפון-מערבית של כיכר פייסל. המסגד נבנה בשנות ה-20 והחליף את מסגד אל-ג'רינה כבית התפילה הראשי של המוסלמים בחיפה. כאן פעל עז א-דין אל-קסאם, שמונה לתפקיד האימאם של המסגד, ובו החל בפעילות הטפה אסלאמית אנטי-ציונית ואנטי-בריטית. ליד המסגד נמצאים מבנה בית הדין השרעי ובית הקברות המוסלמי איסתיקלאל.

 

 

שוק הפשפשים – שוק הפשפשים בעיר התחתית של חיפה משתרע על פני הרחובות ואדי סליב קיבוץ גלויות ושיבת ציון, חיפה פתוח במשך כל ימות השבוע.  שוק הרוכלים/הרצפה: רח' קפטן סטיב, בחניון בנין המכס (מול בניין הטיל קרית הממשלה).
שוק הפשפשים, שגם נקרא שוק הרוכלים הוא מן ערב רב של דברי סידקית אשר נאספו מכל הבא ליד ונערמו בערמות אשר מחפשי המציאות אוהבים לחטט ביניהן ולמצוא רהיטים עתיקים, כלי חרסינה, מנורות עתיקות, בובות ישנות ועוד.

 

 

תת רובע הדר, או הדר הכרמל, הוא רובע מגורים המחולק לתת-הרבעים: "הדר הכרמל" (הדר מרכז), "הדר עליון", "הדר מערב" ו"הדר מזרח". שטח הרובע 2.863 קמ"ר המהווים 4.4% מהשטח העירוני של חיפה, מספר התושבים הוא 36,600 תושבים המהווים כ-13.8% מכלל תושבי העיר. ברובע אחוז גבוה (35.3%) של עולים חדשים, רובם ממדינות ברית המועצות לשעבר, ושיעור משמעותי (24.2%) של ערבים. הרובע שוכן במרכז המדרון הצפוני של הכרמל, מתחתיו נמצא רובע העיר התחתית, מעליו רובע הכרמל וממזרח לו, מופרד על ידי אפיק נחל הגיבורים, נמצא רובע נווה שאנן. השכונה הראשונה שנבנתה בהדר היא הרצליה, שבנייתה החלה ב-1907.

הדר הכרמל (קרויה בקיצור הדר) היא מהשכונות הוותיקות של חיפה ורובע-מגורים מרכזי בעיר. השכונה הוקמה כ"עיר גנים" על פי תכנונו של ריכרד קאופמן בשנת 1922. המונח "הדר" כולל את אוסף השכונות המצויות על המדרגה שבין העיר התחתית והכרמל. בעבר הייתה המשמעות מצומצמת יותר, ושכונת הדר הוגדרה על ידי הרחובות שממזרח לשכונת הרצליה, שאדמתה נרכשה כבר בשנת 1907, ועד מעט מזרחה מרחוב בלפור של ימינו. שכונות-בנות, שקמו מכל עבר, התמזגו עד מהרה, כשחלקן מאבדות את שמן וזהותן, ונכללו ב"הדר הכרמל", ויחד הן מהוות עתה רובע ששטחו 2.83 קמ"ר, כ-4.4% משטח השיפוט של העיר חיפה. מקור שם השכונה הוא בתנ"ך: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן–כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן-לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד-יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ".  ספר ישעיהו, פרק ל"ה, פסוק ב'.
בתחילת המאה ה-20 החלו יהודים תושבי חיפה לעלות במעלה ההר על מנת לשפר את תנאי המגורים שלהם, שכונת אנפורטה שבמרכזה רחוב אנפורטה (רחוב הנביאים של ימינו) הייתה מיושבת על ידי ערבים ולכן נבנתה השכונה החדשה מדרום לשכונת אנפורטה. חלק מהאדמות במדרון הכרמל היו שייכות אז לערבים, וחלקן לטמפלרים הגרמנים; חלקן בידי חברת הכשרת היישוב ומקצתן בבעלות יק"א, וגורמים נוספים. השכונה הראשונה, הרצליה, נוסדה ב-1907 על ידי "אגודת אחים" שבראשה עמדו אנשי הציבור שבתי לוי ומשה (גוטל) לוין. ב-1913, לאחר חזון רב-שנים ומכשולים לא מעטים, וכשברקע ניטשת מלחמת השפות, קם על גבעה לא הרחק משםבניין בית הספר הטכני בארץ ישראל – הטכניקום, לפי תוכנית שהוזמנה מאלכסנדר ברוולד. בשנת 1920 נבנו בתיה הראשונים של "שכונת הטכניקום". בשנת 1918 נמנו בהדר הכרמל רק עשרה בתים, ואולם מקץ שנתיים, במקביל לבנייה סביב הטכניקום, נוספו מספר בתים לאורך רחוב הרצל (אז דרך לא סלולה). במהלך שנות ה-20 קמו שכונות שונות, המהוות היום אחדים מחלקי הרובע, חלקן על פי תכנונו של ריכרד קאופמן. לצד שכונת הדר המתוכננת נבנו שכונות קטנות ביוזמות מקומיות, של התאגדויות רוכשים שביקשו להוזיל ולשפר את תנאי מימון מגרשיהן. בשנת 1921 נרכשה אדמת שכונת מצפה (האזור שמעל הטכניקום), ושכונת נחלה (רחוב מיכאל וסביבתו, שאדמתה נרכשה בשנת 1914, אוכלסה בשנת 1922. בשנה זו נרכשה אדמת שכונת יחיאלה של קואופרטיב ברשד (על שם יחיאל צ'לנוב, באזור רחוב החלוץ), שנבנתה על אדמות מסדר שאד'לי הסופי, ולכן נקראה בהתחלה שדליה; ושלוש שנים אחר כך נרכשו אדמות "נחלת יהודה" (רחוב ברזילי וסביבתו) ו"גאולה" (מדרום לנחלה) "גבעת המעיין" (בהדר העליון, רחובות רש"י-רמב"ן) הוקמה ב-1929. שכונת הדר נוהלה באמצעות אספת מורשים כללית וזו בחרה את ועד השכונה, שנקרא "ועד הדר הכרמל". הוועד שלט באספקת המים לתושבי השכונה וגבה מעשר (או יותר) מתשלומי צריכת המים. מכאן הן כוחו והן מקורותיו  הכספיים.
בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929) חל גידול באוכלוסיית השכונה. הסיבה לכך הייתה בריחתם של תושביה היהודים של ארד אל-יהוד אל הדר, שהייתה הגוש היהודי הגדול בחיפה של אותה עת. מספר תושבי הדר הכרמל בשנת 1931 היה פי שניים ורבע ממספרם חמש שנים קודם לכן, ומנה 6,500 תושבים^[8]. כעבור שנה, עם תחילת העלייה החמישית, ניכרה בהדר תנופת בנייה. הגידול באוכלוסייה עיבּה את השכונות המזרחיות, והבנייה התאפיינה במעבר למבנים עם מספר קומות במקום קומה אחת, כולל הוספת קומות למבנים קיימים. בשנים 1934-1933 התרחבה תנועת הבנייה גם לעבר הרחובות במעלה ההר של שכונת גאולה, ל"מצפה" וכן לרחובות מלצ'ט ותל-חי. חלק לא מבוטל מהבנייה נעשה למטרת השקעה. גל הגאות בבנייה הגיע לשיא בין 1935-1934, והוא פסק בפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. במחצית הראשונה של שנות ה-40 השפיע האדריכל אדולף רדינג השפעה מכרעת על נופה של הדר.
בין ראשית שנות ה-30 לשנות ה-60 נחשבה השכונה כמרכז העיר, לצד העיר התחתית, והתבסס בה אזור מסחר ומשרדים. בשנת 1959 נחפר מתחת לשכונה הקו היחיד של הכרמלית, כלי תחבורה ייחודי לחיפה, המקשר את תושבי השכונה עם מרכז הכרמל על ראש ההר ועם העיר התחתית ונמל חיפה למרגלותיו. רחוב נורדאו שבהדר היה המדרחוב הראשון בחיפה.
בשנות ה-80 ירדה השכונה מגדולתה, רבים מתושביה המבוססים נטשו אותה, היא הוזנחה בהדרגה ומעמדה הסוציו-אקונומי נמוך. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עברה השכונה "מתיחת פנים", ונעשה מאמץ להשיב לה את חשיבותה ומרכזיותה. הדבר בא לידי ביטוי בשיפוץ פיזי של מקצת הרחובות ובמגוון פרויקטים חברתיים וקהילתיים, לצד ניסיונות לשנות את המערך התחבורתי לטובת ה"מטרונית". עיריית חיפה ואוניברסיטת חיפה מפעילות בשכונה במשותף "כפר סטודנטים"; כמו כן פועלים בה גרעין של קיבוץ עירוני של תנועת הנוער העובד והלומד, קומונת שינשי"נים במסגרת גרעין "רעים" של הצופים, גרעין תורני, קומונה של ארגון "החלוץ", וכן מספר קהילות עירוניות של צעירים יוצאי מכינות-קדם-צבאיות כמו מכינת רבין ובוגרי חוגי סיירות. במלחמת לבנון השנייה ספגה השכונה מספר פגיעות של רקטות ששיגר חזבאללה. אחת מהן פגעה פגיעה ישירה בבניין הדואר ברחוב הנביאים, חדרה את תקרת הבניין וגרמה לפצועים ולנזק כבד במקום. ב-2011, לראשונה מזה 25 שנה, עברה תהלוכת פורים ההיתולית – ה"ארכיפרחיטורה", בציריה המרכזיים של שכונת הדר, בשיירת משאיות צבעונית שאורגנה על ידי תלמידי הפקולטה לאדריכלות בטכניון. בנוסף, החל משנת 2012, מצעד הגאווה החיפאי צועד בשכונת הדר, כסמל לרב-גוניותה של השכונה.

 

תת-רובע הדר מזרח, בתת-הרובע מתגוררים 9,350 תושבים, בהם חרדים רבים וריכוז עובדים זרים. תת-הרובע מחולק לשכונות יל"ג, גאולה ורמת ויז'ניץ הכוללת גם את מעונות גאולה

 

 

רחוב מעלה שחרור לכבודם של משחררי חיפה. במקום היה הקרב המרכזי בימי מלחמת העצמאות, במהלך כיבוש העיר התחתית; בעוד אנשי ההגנה* ירדו מהדר הכרמל, עלה במעלה ההר כוח ההגנה מהעיר התחתית בכיוון רחובות שיבת ציון ומעלה השחרור של ימינו. בעבר נקרא הרחוב הבורג', על שם המבצר הצלבני (בורג) הניצב בו עד היום. קביעת השם החדש נעשתה לקראת יום העצמאות השלישי של המדינה.

 

גן הזיכרון – גן ציבורי ובו בריכת נוי קטנה. בפינת השטח עמדה בעבר מצודת העיר בימי דאהר אל עומר (בורג' א-סלאם). בתחילה תוכנן להיבנות במקום קומפלקס שלם שכלל גן, מוזיאון ויד לבני חיפה שנפלו במלחמת העצמאות, אך מאחר שהשטח היה ממשלתי ולא עירוני התעכבה התוכנית ורק באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 נבנה הגן ויותר מאוחר הוצב במקום תבליט פרי יצירתו של גרשון קניספל לתיאור הקרב על חיפה. על מנת ל"אזן" בין הכוחות השונים הוקדשו יותר מאוחר ערוגות לחללי האצ"ל, אנשי השיירות ועוד. בגן הותקנו ספסלים, פינת משחקים, מזרקה ומצפור שהוא חלק מ"דרך נוף חיפה".
הגן הפורח משתרע מול בניין העירייה בשכונת הדר הכרמל ומשקיף צפונה אל הים והעיר התחתית. בחזית הגן כורע חייל מעל תבליט טופוגרפי עשוי ברזל של הכרמל, חיפה והמפרץ, ובסמוך כתובות המילים "שחרור חיפה תש"ח". עוד בחזית הגן פרטי ההנצחה: "גן הזיכרון. קודש לזכר הבנים והבנות שנפלו במלחמת השחרור". על מדשאות הגן פזורות אבני זיכרון לקרבות וליחידות – מדשאות ההגנה, חיילי הארגון הצבאי הלאומי, לוחמי חרות ישראל, משחררי חיפה, פורצי הדרך לירושלים, גדוד 22, גדוד 23, גדוד 24 (חטיבת כרמלי). על מדשאה במרכז הגן האנדרטה לנופלים. זהו קיר אבן ארוך וקעור, לפניו רחבה מרוצפת אליה מובילות מדרגות. על הרחבה לפני הקיר נר תמיד, ובצד שמאל של הקיר נחקק פסוק על פי תהילים ע"ב, י"ז: "לפני שמש יִנון שמם"

 

 

שוק תלפיות הוקם ב-1940 במטרה לרכז את המסחר בתוצרת החקלאית מהיישובים מסביב לחיפה ולהחליף את השווקים שפעלו בעיר התחתית, כשוק הטורקים ושוקי הערבים בעיר העתיקה. הוא תוכנן על פי עקרונות מתקדמים על ידי האדריכל משה גרסטל, בעקבות זכייתו בתחרות אדריכלים שיזם ועד הדר-הכרמל, ונבנה כשבמרכזו מבנה מעוגל שלו תקרה שקופה המכניסה את אור השמש לפנים השוק. עם הזמן "גלש" השוק אל מחוץ למבנה והפעילות שלו התבססה לאורך הרחובות לונץ, יחיאל וסירקין, ואף רחוב החלוץ. מאז שנות ה-90 משמשת רק קומת המרתף כשוק ירקות ופירות ואילו קומת המסחר המקורית כמעט ונטושה.

 

 

תת-רובע הדר מרכז, בתת-הרובע מתגוררים 9,040 תושבים שקרוב למחציתם (47.1%) עולים חדשים וכשליש (31.3%) ערבים. מרכז הדר הוא החלק ההיסטורי והצפוני של הרובע, שבמרכזו עוברים הרחובות הרצל, החלוץ ובלפור, שכונת הרצליה, "שכונת הטכניקום" וגוש הרחובות, שתוכנן כ"עיר גנים", שמשתרע ממזרח לרחוב בלפור ובמרכזו התיאטרון העירוני, מדרחוב נורדאו וגן בנימין. שלוש תחנות על הציר של הכרמלית משרתות את מרכז הדר: כיכר סולל-בונה, הנביאים ומסדה.
תת-רובע הדר מערב, בתת-הרובע מתגוררים 7,960 תושבים, מתוכם כ-66% ערבים וכ-20% עולים חדשים. בלב תת-הרובע נמצאים הגנים הבהאיים. הגנים מתפרסים מצפון לדרום, והקישור בין חלקיהם נעשה באמצעות גשרונים מטופחים שנבנו מעל שדרות הציונות ורחוב עבאס. המקדש הסמוך, אשר נבנה בשנות ה-50, הוא אחוזת קברם של מייסדי הדת הבהאית.
תת-רובע הדר עליון, בתת-הרובע מתגוררים 10,260 תושבים. הדר עליון הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20, והיא משתרעת על המדרון התלול המחבר את הכרמל המרכזי עם הדר. זוהי שכונה פלורליסטית שבה גרים זה לצד זה מהגרים, אמנים, פעילים פוליטיים, חרדים ומשפחות חד-מיניות. כאן נמצא המרכז הרפואי בני ציון.

ה"מרכז המסחרי" של הדר הוא צביר מבנים בין הרחובות הרצל, ביאליק, החלוץ ושפירא, שנבנה על ידי ועד הדר הכרמל על מנת לשמש גורם הכנסה לוועד. מאורעות תרפ"ט והצורך שנוצר בהעברת מרכזי התעסוקה והמסחר שבעיר התחתית (דוגמת המרכז המסחרי הישן; וראו שוק תלפיות לעיל) האיצו את בניית המרכז. אבן הפינה הונחה ביולי 1932 לאחר שנחתמו חוזי החכירה בין קק"ל, חוכרי החלקות במרכז והוועד. האדריכלים ברוולד וליאון וַמוּשׁ תכננו את המבנן בסגנון הבינלאומי כך שימלא את כל השטח שבין הרחובות שתחמו אותו. המרכז בנוי ממספר בניינים המקיפים חצר פנימית החבויה מן הרחוב, ובה הוקם שוק, שאינו קיים עוד ושירותים ציבורייםראשונים בשכונה. קומת הקרקע יועדה למחסנים וחנויות והקומות העליונות לחנויות ומשרדים שונים. במרכז פעל לימים "מלון השרון", שגם הוא אינו פעיל עוד.

 

 

*********

קטע רביעי,
בין גני הבהאים דרך שדרות הציונות,
תצפית ברחוב יפה נוף, מרכז הכרמל,
גלישה לכבאביר,
ירידה במדרון לנווה דוד,
חזרה לחניון חוף דדו 

 

 

גן הפסלים – ורסולה מלבין (Ursula Malbin) היא פסלת ישראלית. נולדה בשנת 1917 בברלין בירת גרמניה למשפחה של רופאים. בשנת 1939 נמלטה לז'נבה שבשווייץ ובה למדה באקדמיה לאמנות והחלה את דרכה האומנותית. במהלך לימודיה פגשה את הפסל הנרי פיקוט (או פאגוט) ונישאה לו. הנרי הפך במהרה לפסל מפורסם ומצליח ולאט לאט הצליחה גם אורסולה לזכות בהכרה למרות היותה אשה במקצוע גברי. בתחילת דרכה חתמה על פסליה בשם משפחתה בלבד, וזאת כדי שיקשה לזהות שמדובר בפסלת. אורסולה הגיעה לראשונה לישראל ב-1964 כתיירת ובשנת 1967 החליטה לרכוש בית מגורים בעין הוד. מאז היא מחלקת את זמנה בין בתיה – זה שליד ז'נבה וזה שבעין הוד. גם דרכה האמנותית מחולקת. בעין הוד היא מקבלת השראה ומתכננת את הסקיצות לפסלים ואילו את היציקה עצמה היא מבצעת בשווייץ. רוב פסליה הם דמויות, הן של נשים הן של ילדים והן של גברים ועליהם זכתה בפרסים שונים והחשוב מכולם הוא פרס האקדמיה הצרפתית לאמנות. אחרי שיצקה מספר פסלים והעמידה אותם בחצר ביתה בעין הוד הפך המקום לאתר ביקור. כשראתה זאת ומתוך רצון להציג את עבודותיה בפני הציבור הרחב הגתה רעיון להקמת גן פסלים. את גן הפסלים בנתה מכספה ברחוב הציונות 114 בחיפה, תרמה לו את כל 29 הפסלים המוצבים בו ואחרי שאחד הפסלים העשוי מ-200 ק"ג ברונזה נגנב תרמה פסל חליפי.

 

 

כרמלהיים הייתה פרוור של המושבה הגרמנית בחיפה שנבנה על ידי תנועת הטמפלרים על הכרמל בחיפה, במקום בו מצויה כיום שכונת מרכז הכרמל. שאיפתם המקורית של הטמפלרים הייתה להתיישב באופן קבוע על הר הכרמל בקרבת העיר חיפה. אולם הטמפלרים לא הצליחו לקנות אדמות באתר שיועד לשכונה בשל התנגדותם של הנזירים הכרמליטים, שראו עצמם כ"שליטי ההר". פרידריך קלר, ממנהיגי הטמפלרים, אשר הגיע לחיפה כקצב והפך לסגן קונסול גרמניה בצפון ארץ ישראל, שכנע את הכרמליטים להסכים להקמת הפרוור ולמכור את אדמותיהם לטמפלרים, ואף השיג בשנת1887 מימון להקמת הפרוור, מתוכם 7,000 מארק מכספיה של האצילה הגרמנית פון בנוורט, שבהמשך בנתה לעצמה בית אחוזה במקום. ביתו של קלר היה בית המגורים הראשון שנבנה באזור, ובנייתו הושלמה בשנת 1890. בהמשך נבנו מבנים נוספים בשכונה, וכן אכסניות ובתי מלון. בשנת 1905, בתקופת העלייה השנייה, החלו גם יהודים להתיישב בכרמלהיים. בתי האחוזה של קלר נהרסו ברובם. בתים אלה היו ברשותה של ברטה פון באוורט והיא התגוררה בבית הראשי עד 1903. על שמה נקראה הגבעה "גבעת הגברת" (the castle of the lady). פון באוורט שכלה את בעלה בעת טיולם באזור נצרת, וקלר נחלץ לעזרתה. מאז שמרה באוורט חסד לקלר ואף סייעה כספית בידו לרכישת הקרקעות. מהמתחם נשארו כמה בתי משרתים ברחוב הברושים ובית משרתים שמשמש היום כמכון שומאכר לחקר הטמפלרים. מימין לבית זה ניתן להבחין בבניין בעל דלתות מעוגלות. הייתה זו האורווה של אחוזת קבר

************

כבאביר היא שכונה בחיפה, אשר ראשיתה בכפר ששכן באותו מקום. השכונה מזוהה עם בני הקהילה האיסלמית האחמדית. מקור השם במילה כובאר (וברבים כבאביר), שיח צלף בערבית. על פי סברה אחרת מקור השם הוא "כובברה" "בורות סיד", מקור פרנסתם של בוני הכפר. ראשית הכפר בהגירתה של משפחת עודה מהכפר נעלין שבשומרון. אבי המשפחה וחמשת ילדיו נמלטו ב-1850 מהשומרון, ככל הנראה בשל חובת הגיוס לצבא העות'מאני. המשפחה הייתה מוסלמית סונית והשתייכה לזרם הסופי השאזלית אשר מרכזה היה בעכו. תחילה גרה המשפחה בכפר טירה שם היו להם קרובי משפחה, אך לאחר מכן עברה לגור במערה ביחד עם עדר הצאן, בשלוחה של הר הכרמל סמוך למקורות מים, בין נחל שיח ונחל עמיק. על פי הסברה הרווחת בכפר השתרע הכפר על פני השלוחה כולה, אך באחת ממפות מן המאה ה-19 מופיע השטח כאתר התיישבות עונתי בדרך כלל. בראשיתו, התנהל הכפר כקומונה, שבה כל אחד מהאחים עוסק במלאכתו ושכר עמלו נכנס לקופה משותפת. חלק מבני המשפחה התגייסו לצבא העות'מאני, חלקם עבד בבתי הזיקוק בחיפה ובבניית נמל חיפה. בתי הכפר נבנו סביב המערה שם הוקם ביתה הראשון של המשפחה. לפני הקמת מדינת ישראל התנגדו באופן פסיבי התושבים להקמתה, מחשש להשלכות על המיעוט הערבי, אך לאחר הקמתה השתלבו ואף ראו בה התגשמות נבואה בדבר גאולת העם היהודי.
ב-1924 הגיע לחיפה הח'ליף מירזא בשיר א-דין מחמוד אחמד בנו של מייסד העדה האיסלמית האחמדית מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני. בני משפחת עודה התפללו במסגד איסתיקלאל בעיר התחתית של חיפה ושם פגשו את ג'לאל אדין שמס, המבשר האחמדי מהודו. בני המשפחה החליטו להצטרף לקהילה האחמדית. ב-17 במרץ 1928, הועבר "מרכז המשלחת האחמדית לארצות המזרח-התיכון" מדמשק לכבאביר. ב-1934 נחנך המסגד הראשון בכפר ובאותה שנה נפתח גם בית ספר (בהמשך ב-1978 נוסד גם בית ספר אלאחמדייה). ב-1979 נבנה מסגד חדש במקום הישן (שניהם נקראים ג'אמע סיידנא מחמוד – "אדוננו מחמוד" על שם הח'ליף השני של העדה). למסגד שני מינרטים שגובהם 35 מטרים והוא בנוי כמבנה מתומן המזכיר את צורת כיפת הסלע בירושלים. רוב אדמות הכפר נרכשו (או הופקעו) במשך השנים והכפר נטמע בעיר חיפה. בסוף המאה העשרים החלו  משפחות יהודיות להתגורר בכפר, וכיום ניכרת מצוקת דיור לדור החדש של בני הכפר.

 

נווה דוד התפתחה מתוך מעברת שער העלייה סמוך למחנה צבאי מתקופת המנדט הבריטי, ונקראה בעבר "מחנה דוד" על-שם סרן דוד קזשטכר, שנפל בקרב על חיפה. השכונה יושבת לרגלי הכרמל, סמוך לחוף הים דרומית לקריית שפרינצק ובקרבת בית העלמין הגדול של חיפה, ובה נמצאים משרדי משרד הביטחון. רחובה המרכזי הוא רחוב המלך דוד. השכונה הוקמה כמעברה בשנות ה-50 של המאה העשרים, כחלק משער העלייה שהיה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ושימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל והוא יועד בעיקר לקליטת עליית יוצאי רומניה, צפון אפריקה ועיראק. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום במשך שנים רבות גם "סנט לוקס". בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה. בשנת 1962 נסגר המחנה והעולים האחרונים ששהו בו הועברו לטיפול עיריית חיפה. עם סגירת המחנה נותרה מעברה שנקראה "מעברת דוד", ואחר כך נבנתה בשטחו שכונת "מחנה דוד" למקום זה הובאו, בנוסף למפוני המעברות המקומיות, גם מפוני מעברות רחוקות יותר, למשל מפוני המעברה בקריית בנימין. בשנות ה-70 של המאה העשרים הוחלפו המבנים הארעיים במחנה במבני קבע כאשר כמעט והסתיימה בנייתה של שכונת שער העלייה, ושמה של השכונה הוחלף לשמה כיום. בין שכונותיה של מערב העיר קיים רצף גאוגרפי אך הן נבדלות זו מזו בתקופת הבנייה, באופי הבנייה ובהרכב האוכלוסייה. החתך החברתי–כלכלי של שכונת נווה דוד נמוך, בהשוואה לשכונות האחרות. בסוף שנות ה-70 הופעל בשכונה פרויקט שיקום שכונות וחלק מהבתים הורחבו או שופצו חיצונית. לאחר שהסתיים פרויקט השיקום של השכונה שלא השיג את מטרותיו, היא הורחבה והחלה לטפס על הר הכרמל והוספו לשכונה שלושה רחובות. העליון ביותר נקרא על שמה של אסתר המלכה והוא הרחוב הגבוה  ביותר בשכונה, הוא גובל ביער, כך שמצדו העליון הוא אינו מתחבר לשכונה אחרת כלשהי.

*********

סוף דבר

טיול זה נמשך קצת יותר משש שעות.
היה תענוג להמשיך ללמוד את העיר.
טיול זה השאיר רצון להמשיך לשוטט בה ולהכיר את המקומות המעניינים בה.

תודה

לאביטל שיזמה את הטיול, תכננה את המסלול ואף הובילה,
לניסן יערי על הצילום – אלבום המלא, 
לכל המשתתפים שיצרו את החבורה הנחמדה והנעימה
למיכאל סופר ולעמיקם פרייס המודעים למגבלות הפיזיות שלי
ועזרו לי במסירות לרדת את הקטע הקצר והתלול של הדרדרת מכבאביר לנווה דוד.

 

.

 

 

טיול זה ביום שבת החורפית האחרונה ביום האחרון של השנה (31/12/2016), היה מפגש של רוכבים ממקומות שונים בארץ לטיול שמשותף לכולם הוא אהבת הרכיבה באופניים.

 

בשעת בוקר התכנסנו בחצר קיבוץ שובל רוכבים ממספר קבוצות: שובל (הקבוצה המארחת): לייזר קוברסקי, גילי ואלי בנשימול, ורד ובני בלול, שמוליק כהן ומורן קלמן; מתל יצחק: אליק קריף, לאונרדו לם ואלי שחר; מרהט: יוסף אלמסר ובאסם הוזייל; ממשמר הנגב דוד פרייברג ואיל וממבשרת ציון: צחי גל ואני. מחצית מהאנשים היו אנשי "קבוצת אביטל שם זמני" שהגיעו מצפון הארץ ומרכזה: טרייסי עמרני (אבן יהודה), דורית וצביקה אדיר, ניצה ודובי טיבי ואביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה), אורית נעמן (טבעון), יובל יסעור (יוקנעם), ציקי שוכמן (כפר סבא), מוטי לינקובסקי (מתן), גדי זעירא (חמדיה) וייוסי מלמד (קרית ביאליק).

 

עם סיום התכנסות נוצרה קבוצה גדולה מאוד שכללה 29 אנשים. לאחר דברי פתיחה יצאנו לדרך בהובלתו של מורן קלמן משובל. לייזר קוברסקי אף הוא משובל, היה המאסף וגם האיש שהכין לנו קפה בהפסקה.

 

*******

מסלול הטיול,
מעגלי נגד כיוון השעון

 

במסלול היו קטעים דומים טיולים קודמים באזור והם

במרחב הירוק והפורח בין נחל שקמה ויובליו ובין ביתרונות רוחמה
במרחבי הלס בין שובל ובין ביתרונות רוחמה
משובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה

 

*******

האזור,
התפר בין
דרום מזרח מישור פלשת,
צפון מזרח מישור חוף הנגב,
שולי מערב שפלת יהודה הדרומית

אזור הטיול הוא ברובו גבעי ומגיע לגובה של כ-250 מ' מעל פני הים. הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. בולטים בו רכסי הכורכר במערב, אזורים חרוצים כמו בתרונות רוחמה, ותלים ארכיאולוגיים המתנשאים מעל פני השטח, בעיקר לאורך נחל שקמה. ייחודו של האזור נובע מהיותו חוליה מקשרת ונקודת מפגש בין מספר אזורים גאוגרפיים שונים: השפלה הפנימית ממזרח, מישור החוף שנמשך צפונה, חוף הים במערב וספר המדבר מדרום.

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול לאורך נחל  שקמה נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה.

 

בהיבט היישובי חלק ממרחב הטיול נמצא בתחום המועצה האזורית בני שמעון.

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים

.

*******

קטעי המסלול והמקומות

*******

חלק ראשון, 
משובל צפונה לעבר בית קמה

 

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (תנועת השומר הצעיר) ונכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ שוכן ליד העיר רהט והגישה אליו היא דרך כביש 2644. גאוגרפית הוא נמצא במרכז מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת. מקור השם שובל הוא בתנ"ך: "וּבְנֵי שֵעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישׁן וְאֵצֶר, וְדִישָן" (דברי הימים א', ל"ח) וכן: " בְּנֵי יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל" (דברי הימים ד', א').
ראשית הקיבוץ הייתה כאשר כמה קבוצות וגרעינים של השומר הצעיר התקבצו בנווה הים, צפונית לנתניה בשנת 1944. הקיבוץ נוסד בשישה באוקטובר 1946, במוצאי יום כיפור תש"ו, והיה אחד מ-11 הישובים שעלו ביום זה על הקרקע ברחבי הנגב. קבוצת חברים הראשונה על קרקע יצאה מקיבוץ רוחמה.
הגבעה עליה הוקם הקיבוץ נקראה ח' זבאלה, והיא נמצאה ממול למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל. מרכז זה לימים הפך להיות העיר רהט. למרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA). שם עיר המופיע כבר במפת מידבא. השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1). המקור על שם הקיבוץ
בתחילה היו שקראו לקיבוץ שובל 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'. בעקבות שם הקיבוץ נקבע גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'. קיבוץ שובל הוא אחד מן הבודדים שקמו במסגרת י"א היישובים ושלא משו ממקומם/ לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ לקלוט חברים וגדל למשק חקלאי מהגדולים באזור. בשנים הראשונות הופעלה בקיבוץ קומונה א' אשר ביטאה את מידת השיתוף הגדולה של החברים ולמעשה לא היה רכוש פרטי כלל. בשנות החמישים בוטלה שיטה זאת ורמת השותפות פחתה בהדרגה

 

מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ הם מהחקלאות. בקיבוץ ישנה רפת שהיא מהגדולות באזור ופועל בשותפות עם קיבוץ נען וקיבוץ בית גוברין. עובדי ענף גידולי השדה (גד"ש) מעבדים את השטחים הנרחבים אשר מסביב לקיבוץ. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, קצח, חמניות, תפוחי אדמה ועוד. בקיבוץ חווה גדולה לגידול תרנגולות (פטם). מפעלים : מפעל "סיל ג'ט" (Seal Jet) לייצור אטמים. שובל נגררים – לייצור נגררים, ווי גרירה לרכב וארגזים למשאיות. חברי קיבוץ רבים עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה חלק חשוב מהכנסות הקיבוץ. חברים רבים עובדים בתחומי הקיבוץ בענפים שונים. מערכת החינוך בקיבוץ כוללת בית תינוקות, גנים לגיל הרך ומסגרות לחינוך המשלים עבור שאר הילדים. תלמידי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "ניצני הנגב" שבבית קמה. בשובל נמצא בית הספר התיכון "מבואות הנגב" ובו לומדים כיתות ז' עד י"ב.

יצאנו משער הקיבוץ ונענו צפונה בשולי כביש 264 ואחר כך רכבנו בדרך מקבילה אליו.

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שוארכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה(לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 255) והלאה לבאר שבע.

מעריב, 21 בנובמבר 1951, המקור

 

כביש 264 חלק מהדרך הראשית לבאר שבע מאז סלילתו ובמשך יותר משני עשורים, עד מחצית שנות ה-70'. בכביש זה עבר קו אגד מס' 369. כילד "זכיתי" לנסוע בקו זה בדרכי לביקור אצל הדוד שהתגורר בבאר שבע. לאחר שנסלל קטע כביש 40 מצומת בת קמה עד למבואות הצפוניים של באר שבע הנגב הוא הפך לכביש אזורי.

 

 

 

"העצים של איציק קלמן" – איציק קלמן, אביו של מורן מוביל הטיול, נולד ב- 1936 בקהיר להורים יוצאי בולגריה ורוסיה, ועלה לארץ כנער עם תנועת השומר הצעיר. בקיבוץ שובל ובשדותיו (בשטחי בור) אפשר לפגוש מספר עצים שנטע במהלך השנים. איציק, עובד אדמה בנשמתו, נהג לצאת לשדות בשעות הפנאי, לטעת עצים, לטפחם ולהשקותם עד שגדלו ויכלו לשרוד את תנאי הנגב ואת הנסיונות לעקרם. בין העצים אפשר למצוא אקליפטוסים, בנות שיטה, חרובים, אשלים, זיתים, דקלים וינבוטים ולנוח מעט בצילם. לכל עץ סיפור משלו ואת רובם נטע יחד עם אחד/אחת מחמשת ילדיו."

*******

חלק עיקרי,
מבית קמה לעבר נחל שקמה ולאורכו,
עלייה לתל נג'ילה,
מערבה בדרך נוף נחל שקמה,
חציית נחל סד,
דרומה לעבר שמורת בתרונות רוחמה
מערבה לעבר קיבוץ רוחמה,
מזרחה דרך השדות הנמצאים בצד השני של שמורת הבתרונות
שדות בית קמה

 

 

קיבוץ בית קמה עלה על הקרקע בתאריך 18 באפריל 1949 (י"ט ניסן תש"ט) במסגרת "הקיבוץ הארצי" ונקרא תחילה בשם "ספיח". המייסדים עלו מהונגריה במסגרת תנועת "השומר הצעיר". החברים ישבו, לפני עלייתם על הקרקע, במושבה הדר (כיום חלק מהוד השרון). בשנים שלאחר הקמתו קלט הקיבוץ קבוצות השלמה ("גרעינים") מפולין,ארגנטינה, צרפת וישראל. כמו כן, נקלטו בקיבוץ בוגריהן של שתי חברות נוער שהתחנכו בקיבוץ ובני קיבוץ, שהצטרפו אליו כחברים. השם בית קמה הוא חדש ומציין את שדות הקמה, התבואה המשתרעים בסביבה זו. בשנים האחרונות גדל מספר התושבים בבית קמה. התושבים החדשים השתלבו היטב בחברה הקיבוצית ורבים מהם פעילים בחיי התרבות והחברה בבית קמה. גם ילדיהם השתלבו היטב במערכת החינוך ובפעילות התרבותית בקיבוץ והם כבני קיבוץ לכל דבר. בית קמה הוא קיבוץ שיתופי. חדר האוכל בקיבוץ פעיל ומתפקד וכך גם המועדון, המשמש לפעילות תרבותית ופעולות חברתיות שונות. כיום נמצא הקיבוץ בעיצומו של מהלך הרחבה קהילתית.

לי אישית יש קשר קטן לקיבוץ בית קמה. אבי המנוח אברהם (רובי) אורן ז"ל (אז נקרא פיינבש) היה חבר בגרעין המייסדים שנקרא, כאמור, "ספיח". הגרעין החל להתארגן בבודפשט עוד לפני הגעת הנאצים להונגריה. בימי המלחמה חברי גרעין זה ואבי איתם שהו באחד הכפרים ביערות מזרח הונגריה לא הרחק מהעיר משקולץ. לאחר המלחמה העפיל הגרעין ויחד איתם אבי והגיעו לישראל בתחילת שנת 1947. הבריטים גרשו אותם למחנה בפמגוסטה בקפריסין ושם שהו תשעה חודשים. הם הגיעו בשנית לארץ באוקטובר 1947. אז אבי החליט שאינו רוצה להיות חקלאי ועזב את הגרעין. בלי קשר ואולי במקרה לימים הדוד שלי (אחי אימי) דב ברייר שעלה לארץ אף הוא מהונגריה הגיע לבית קמה. הוא היה בין מקימי קיבוץ דביר ולאחר שעזב לגור בבאר שבע, עבד כמסגר מספר שנים בקיבוץ בית קמה

 

 

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

 

 

 

מסילת הברזל מנחל שורק לקוסיימה (קרויה גם "המסילה הדרומית" ו"השלוחה המצרית") היא מסילת רכבת צבאית שנבנתה על ידי העות'מאנים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לכוון סיני, על מנת לתמוך, לוגיסטית, במתקפה לכיבוש תעלת סואץ מידי הבריטים. המסילה הייתה הארכה של המסילה המזרחית והתפצלה ממסילת הרכבת לירושלים ליד תחנת הרכבת נחל שורק והמשיכה דרומה. התכנית המקורית של הטורקים הייתה לסלול את הקו עד תעלת סואץ אולם כישלונם לכבוש את התעלה ונסיגתם מסיני הביאה לכך שהתחנה האחרונה הייתה בעיירה המצרית קוסיימה. כשהטורקים נסוגו מסיני והנגב, הורה מפקד הגזרה לפרק את הפסים לצורך סלילת קוים אחרים. על אף השנים הרבות שחלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה ניתן עדיין לראות חלקים רבים של המסילה ובהם סוללות, מבתרים וגשרים. הסוללה והגשרים הוכרזו כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה זימן אחמד ג'מאל פאשה (המפקד הראשי של הארמייה ה 4 הטורקית) את מתכנן הרכבות היינריך אוגוסט מייסנר למפקדתו בדמשק והורה לו לתכנן מסילת ברזל שתתמוך, לוגיסטית, במתקפת הכוחות הטורקים במצרים. מייסנר בחן שתי חלופות לקו זה: קו לאורך מישור החוף מחיפה, דרך יפו ורצועת עזה לצפון סיני – חלופה זו הייתה נוחה יותר מבחינה טכנית אך מסוכנת עקב שליטת הבריטים בים תיכון. החלופה השנייה הייתה קו המשך למסילה המזרחית – חלופה זו הייתה יותר מאתגרת בגלל הטופוגרפיה ההררית אך רחוקה מטווח תותחי הצי הבריטי. לאחר בחינת החלופות על ידי מייסנר, פאשה ופרידריך קרס פון קרסנשטיין (שמונה למפקד הגייסות הטורקיים בדרום ארץ ישראל ובסיני) הוחלט על החלופה המזרחית. בשלב ראשון נדרש מייסנר להאריך את המסילה המזרחית מסילת א-ד'אהר (התחנה האחרונה אליה הגיעה המסילה עם פריצת המלחמה) דרומה. המסילה הוארכה עד תחנת הרכבת לוד שם התחברה למסילה מיפו לירושלים. מלוד המשיכה המסילה דרומה, התפצלה לייד תחנת הרכבת נחל שורק, הגיעה לבאר שבע ומשם דרום מערבה לסיני. קטע המסילה מבאר שבע דרומה נסלל בקצב, הראוי להערכה, של 500 מטר ליום ובוצע על ידי מספר רב של פועלים. לאורך המסילה בנו הטורקים כ-140 גשרים ומעבירי מים. כ-100 מהם, שנמצאים בין באר שבע לניצנה, תועדו בסקר שנעשה ב-2002 על ידי רון טל וערן רישמן מבית ספר שדה "שדה בוקר". השאר נמצאים מצפון לבאר שבע. להרחבה על המסילה וקטעיה

 

 

 

 

*********

 

 

תל נגילה – תל זה נמצא על אחד מרכסי הכורכר של מישור החוף הדרומי. סמוך לו ניתן למצוא שרידים מהתקופה הכלכוליתית הוא שריד לעיר גדולה שהתקיימה בתקופת הברונזה התיכונה השנייה,  לפני כ 4400 שנה בקירוב. העיר (ממנה לא ניתן לראות דבר היום), הייתה מוקפת חומה, סוללה וחפיר אשר שמרו על רובעי מגורים ומסחר. בצדי התל הצפונים והמזרחיים נמצאות מערות קבורה בהן נמצאו שרידי מנחות למת. שמו של התל ניתן לו על שם היבלית הרבה שגדלה בו (מערבית). על התל ניצב בודד עץ אשל ענק, שגילו מוערך בכ- 400 שנה, ואשר שימש עד לאמצע שנות השישים כאמצעי זיהוי עבור טייסי חיל האויר, כמו גם לנוודים וסיירים לאורך תקופות קדומות יותר.  התל שימש בזמן מלחמת העצמאות כמוצב קדמי לאבטחת שדה התעופה שהוקם ברוחמה במבצע אבק  וכיבושו היה במסגרת הקרב על חרבת מאחז הנמצאת ממזרח להלן.

ישנה האגדה המספרת כי סמוך לעץ על תל נגילה קבור אוצר זהב אגדע שהסתירו התורכים בעת בניית מסילת הרכבת. התורכים נאלצו לברוח מפני הבריטים ולכן לא היו יכולים לשאת את הזהב שנועד להוות תשלום למניחי המסילה. כדי לזכור את מקום מחבואו, הטמינו אותו בסמוך לעץ. אגדה זו מדרבנת את שודדי העתיקות לחפור חפירות לא חוקיות בתקווה למצוא את הזהב. במהלך החפירות הם מוצאים שרידים עתיקים בהם מעוניינים סוחרי עתיקות… את התוצאות של החפירות ניתן לראות בבורות בסמוך לעץ.

קרב חרבת מחאז נערך בין  30 בספטמבר 1948 – ו-6 באוקטובר 1948 מספר ימים לפני "מבצע יואב" שנועד להסיר סופית את המצור של הצבא המצרי על הנגב. בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו להעביר שיירות לנגב הנצור וציפו להתמוטטות הכוח היהודי בנגב. בזמן ההפוגה השנייה לאחר קרבות עשרת הימים חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות. באותה עת הוחל בתכנון "מבצע יואב" בו ישתתפו ארבע חטיבות לצורך פריצת המצור לנגב. להיערכות למבצע זה נדרש מבצע לוגיסטי רחב היקף. היה זה "מבצע אבק" ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר שאך זה הוקם. מדרום – מזרח לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת המטוסים. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח (חט' 12) התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. במקום חטיבת הנגב הגיעו לאזור לוחמי חטיבת יפתח (חט' 11) שסיימו את התארגנותם במחנה במרכז הארץ לאחר הקרבות שניהלו במסגרת "מבצע דני" בחודש יולי. חיילי החטיבה חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים. משימתם הראשונה של לוחמי יפתח הייתה להגן על שדה התעופה כדי שהמבצע יוכל להימשך. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. לוחמי חטיבת יפתח תפסה שורה יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר: תל קוניטרה (תל קשת) תל חסי ממערב לו ושניהם מצפון לשדה התעופה, תל נגילה ממזרח ותל מוליחה (תל מלחה) מדרום מזרח. המצרים הגיבו בריכוז כוחות חי"ר, שריון, ארטילריה וגם כוחות לא סדירים מאזור פלוג'ה. במשך שבוע התחוללו קרבות בהם עברו המשלטים מיד ליד. לאחר הקרבות המצרים נסוגו וחטיבת יפתח קיימה חגורת אבטחה על המסלול וכך התאפשר המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח. להרחבה על הקרבות ראו ספר הפלמ"ח כרך ב' עמ' 594 – 613 וגם אורי אלגום (1984), "קרבות חירבת מחאז" מערכות, 294 – 295, יולי 1984, עמ' 99 – 106

סיפור  קרב של חטיבת יפתח בחרבת מחאז שימש רקע לרומן "ימי צקלג" פרי עטו של הסופר ס. יזהר. הרומן שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב משלט הקרוי בספר נקודת גובה 244. ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמם הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר, הוא הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה. גם  פוצ'ו (ישראל ויסלר) כתב על חירבת מחאז והמשלטים שמסביב באותו שבוע שטוף קרבות וגורלי שהתחולל בסוף אלול תש"ח ובתחילת תשרי תש"ט וספרו "אני פחדן אני" (מסדה, 1966).

 

 

 

 

 

 

שמורת הטבע בתרונות רוחמה כוללת שני אזורים שמתחם קיבוץ רוחמה מפריד לא רציפים, ממזרח וממערב. הגוש המזרחי עליו צפינו מאופיין בנוף בתרונות ואילו הגוש המערבי מאופיין ברכס כורכר. השמורה מגנה על אזור הנחלים רוחמה, דורות ויובלים נוספים של נחל שקמה. נחלי אכזב אלה התחפרו באדמת הלס ויצרו בתרונות באזור מישורי יחסית, החושפים את הכורכר שמתחת לשכבת הלס.

רוחמה קיבוץ הנמצא בתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות משתייך כיום לתנועה הקיבוצית ובעבר לתנועת הקיבוץ הארצי.
היישוב רוחמה הוקם מספר פעמים. בשנת 1911, רכשה אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב 3200 דונם מאדמות הכפר ג'ממה והקימה על אדמות אלו "מושבת אחוזה" בסגנון אחוזת פוריה ואחוזת שרונה. זה היה יישוב יהודי ראשון בנגב בעת החדשה. תחילה נקרא היישוב ג'ממה על שם הכפר הערבי שהיה בקרבתו, יישוב ערבי זה קם על חורבותיו של יישוב יהודי-חקלאי עתיק ששמו לא השתמר אשר התקיים במקום וננטש מספר פעמים בתקופה הרומית בארץ ישראל ובתקופה הביזנטית בארץ ישראל. רק אחר כך הוסב השם ל"רוחמה" על פי דברי הנביא הושע: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי־אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי".
במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות עזים בסביבות רוחמה שגרמו להחרבת המשק. היישוב ננטש ונבזז על ידי בדווים תושבי הסביבה. לאחר המלחמה חזרו התושבים לרוחמה ושיקמו אותה אך נאלצו לנטוש שוב במאורעות תרפ"ט (1929). נסיון נוסף ליישב את רוחמה נעשה בשנת 1932. במקום התיישבה קבוצת פועלים, הקימה משק ונטעה פרדס. במאורעות 1939-1936 נעזבה רוחמה בשלישית, בתיה נהרסו ומטעיה נעקרו.
בתאריך 1 בדצמבר 1943 עלה לקרקע קיבוץ השומר הצעיר, ראשיתו של היישוב הנוכחי. במלחמת העצמאות שימש המקום בסיס מרכזי של חטיבת הנגב. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית.
פרנסת הקיבוץ מושתתת על מפעל תעשייתי ליצור מברשות ("המברשת רוחמה") ועל ענפי החקלאות השונים

 

 

*******

חלק אחרון,
מבית קמה דרך אנדרטת חטיבת יפתח לשדות שובל

 

 

 

עברנו בצומת בית קמה ונכנסנו לחניון ליד אנדרטה לזכר חללי חטיבת יפתח בנגב.

חטיבת יפתח (חטיבה 11) היא חטיבת פלמ"ח שהוקמה בגליל בעצומה של מלחמת העצמאות, בסוף מאי 1948. בתחילה כללה החטיבה שני גדודים בפיקודו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון: הגדוד הראשון ("גדוד העמק") שחנה במשקי העמק, פעל בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, באזור חיפה ובגליל המערבי, והגדוד השלישי ("גדוד הגליל") שפעל בגליל העליון ובסביבתו. בשלהי 1948 הצטרף לחטיבה גם הגדוד השני ("גדוד הנגב הצפוני"), שחנה בנגב בראשית המלחמה והשתייך אז לחטיבת הנגב (היא חטיבה 12). מראשיתה ועד לימיה האחרונים של מלחמת העצמאות, התבססו גדודי יפתח בעיקר על אנשי משקים, קבוצות הכשרה, מגויסים בודדים ואנשי גח"ל. בפרוץ המלחמה היו אנשי הפלמ"ח פזורים במחנותיהם במשקי העמקים ובגליל. הם הוטלו למשימות בנקודות תורפה של האזורים שבהם שכנו: אבטחת דרכים והקשר הרצוף בין הגליל, העמקים ומרכז הארץ, אבטחת יישובי הספר ושמירה על הגבולות הצפוניים ומעברות הירדן. כבר בשלבים הראשונים של המלחמה ביצעו הגדודים פעולות התקפיות: ב-15 בפברואר 1948 ביצעה יחידה מהגדוד השלישי פשיטה ארוכת-טווח על הכפר הערבי סאסא, והטילה מבוכה במחנה הערבי. יחידות מהגדוד התערבו בהתקפה על טירת צבי, תקפו מהאגף את צבא ההצלה וגרמו לו אבידות קשות. בתחילת אפריל 1948 פעל הגדוד הראשון לראשונה בפעולה גדודית, והנחיל מפלה לצבא ההצלה שתקף את משמר העמק. פעולותיה העיקריות של החטיבה בגליל המזרחי היו בכיבוש טבריה וצפת, במבצעי יפתח  [ששמו נקבע על ידי יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, על-פי כינויו המחתרתי של יגאל אלון (פייקוביץ), יפתח, (יגאל פייקוביץ, תל-חי)] ומבצע מטאטא, בהתקפות על משטרת נבי יושע, בקרבות מלכיה, ובהדיפת הסורים מעמק הירדן. ביוני 1948 הועברה החטיבה למרכז הארץ, השתתפה במבצע יורם, בניסיון לכבוש את לטרון ומאוחר יותר השתתפה במבצעי דני לכיבוש משילתא. לאחר מכן הועברה החטיבה לנגב. ציודה הוטס לשדה תעופה ליד קיבוץ רוחמה במסגרת מבצע אבק והלוחמים הסתננו לנגב בדרך יבשתית דרך קווי המצרים. לפני מבצע יואב לחמה החטיבה לגירוש כוחות של האחים המוסלמים שהשתלטו על מכרות הגופרית ליד בארי ובתפיסת תלים ומשלטים להגנת שדה התעופה אבק 1 ליד רוחמה שהיה נחוץ להובלת ציוד ותחמושת לפני המבצע. בחרבת מחאז כאמור לעייל, התחוללו קרבות כבדים והמקום עבר מיד ליד שלוש פעמים עד שנשאר בידי החטיבה. במבצע יואב תקעו לוחמי החטיבה טריז בעורף הצבא המצרי וכבשו את בית חנון. המצרים הגיבו בהפגזה כבדה וגרמו לחטיבה אבדות כבדות אך הלוחמים לא נסוגו. מהלך זה גרם לנסיגת הצבא המצרי ללא קרב מכל מישור החוף הדרומי מגשר עד הלום עד עזה. החטיבה פורקה לאחר המלחמה בשנת 1949 במסגרת פירוק הכללי של הפלמ"ח שחרור המגויסים.

 

האנדרטת חטיבת יפתח בנגב האנדרטה מוקדשת ללוחמי חטיבת יפתח שנפלו בקרבות בנגב במלחמת העצמאות. ראשיתה של האנדרטה היה בגלעד צנוע שהוקם בשנת 1950 ביוזמת מפקד החטיבה ולוחמיה. האנדרטה תוכננה על ידי יחיאל (חיליק) ערד, חבר קיבוץ סער, ונחנכה בערב יום הזיכרון ג' באייר תשכ"ט (21 באפריל 1969). היא בנויה מבטון חשוף בצורת מגן הניצב על בונקר. המגן נישא לגובה שבעה מטרים, כשהוא הולך וצר כלפי מעלה ויוצר חוד המזדקר לשמיים כאילו רוצה לפרוץ לעברם. על הקיר לוח ועליו מבצעי חטיבת יפתח במלחמת העצמאות ולוח עליו שמות 44 לוחמי החטיבה שנפלו בקרבות בנגב. על הקיר כתובות המילים מהימנון הפלמ"ח: ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר. על האנדרטה למעלה כתובות המילים: פלמ"ח יפתח, על במתי הנגב חלל. להרחבה על האנדרטה והאדריכלות שלה.

 

גם בקטע זה של הטיול עברנו במרחב המכוסה באדמת  הלס וזו הזדמנות להרחיב עליו מעט.

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

 

 

 

 

*******

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע וחצי שעות.  

********

נחזור שוב בקצרה על מהלכו,
יצאנו משובל צפונה לעבר בית קמה
ומשם דיוושנו הלאה לעבר נחל שקמה.
עלינו לתל נג'ילה לתצפית מרהיבה לכל הכיוונים (צפון, מערב, דרום ומזרח).
המשכנו בדרך נוף נחל שקמה וחצינו את נחל סד.
פנינו לעבר שמורת בתרונות רוחמה לעוד תצפית.
משם פנינו לעבר קיבוץ רוחמה.
דיוושנו מזרחה דרך השדות הנמצאים בצד השני של שמורת הבתרונות בה צפינו קודם.
בחלקו האחרון של הטיול היה דיווש בשדות הקיבוצים בית קמה ושובל. 

********

מראה השדות מאופק לאופק שהתכסו בפלומה ירוקה מרחיב את הלב.

*******

שני חששות היו לי בטרם הטיול:
האחד שנאלץ לדווש בבוץ
והשני שאולי נקלע לגשם.
זה לא קרה! חזרנו נקיים ויבשים

********

היה תענוג גדול לטייל ביום חורף בהיר וקר. 

*********

מעבר לחוויית הרכיבה בשדות הנגב המוריקים,
השילוב והיכרות של חברים חדשים היה מעניין ומרענן.
נוצרו קשרים, שמן הסתם יובילו בעתיד לטיולים משותפים נוספים.

*******

תודות

לליזר קוברסקי, על התיאום והמענה על ההתלבטויות,
על בדיקת המסלול לפני הטיול,
על היותו מאסף
ועל ערכת הקפה שנשא בטיול ובהפסקה הכין לנו שנתחמם מעט.

*******

למורן קלמן, על הובלה ללא דופי.

*********

לצלמים שתרמו את תמונותיהם לסיפור הטיול:
מורן קלמן, טרייסי עמרני, מוטי לינקובסקי וניסן יערי.

האלבום המלא של ניסן. 

לדב טיבי שהכין סרטון קצר שראוי לצפות בו ומהווה עוד מזכרת מהטיול

********

לסיום תודה לכולם שהשתתפתם בטיול
נהניתי לארגן, לתאם,
להיות חלק ממתכנני המסלול ולהתאימו תוך כדי הטיול לנסיבות הזמן והמקום,
עונג גדול היה להסביר על האזור והמקומות
וגם לתעד בצילום ובמלל