טיול זה ביום שבת (24/12/2016) שחלק גדול ממסלולו על החולות שהרכיבה בהם אפשרית רק בחורף, נקבע יומיים קודם לכן בידיעה שכדאי ורצוי לנצל את שעות הבוקר בטרם יחלו הממטרים.

 

בשעת בוקר מוקדמת התקבצנו בחניית קיבוץ תל יצחק. נוצרה לנו קבוצה יחסית גדולה שכללה אחד עשר אנשים והם אלי שחר (תל יצחק), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), מיכאל סופר (תל אביב), גדי זעירא (חמדיה), ניצה ודובי טיבי (גבעת אלה), ציקי שוכמן (כפר סבא), יובל יסעור (יקנעם), מוטי לינקובסקי (מתן), רון גינזבורג (הוד השרון) ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול הזה, כמו שאר הטיולים שיצאו מתל יצחק, הוביל אלי שחר. בדברי ההסבר שלו על המסלול אמר לנו שיש לו כמה יעדים שהציב לטיול: להוציא ולהחזיר בשלום את כולם למרות שהמסלול אנו קל וגודל הקבוצה. עוד הבטיח שבקטע המרכזי של המסלול "ניתן עבודה" אבל המאמץ יהיה שווה, ובנוסף שבמסלול לא נעבור בבוץ.

 

*******

מסלול הטיול,
מעגלי נגד כיוון השעון

חלקים ממסלול זה זהים לחלקים בשני טיולים שבוצעו לפני מספר חודשים בקיץ:
האחד, במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים
והשני במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו.

 

*******

האזור, מרכז השרון

מסלול הטיול עבר במחצית חתך הרוחב של השרון מגבעות החול האדום, דרך האבוס המזרחי הרחב בו נמצאת מסילת הברזל והאבוס המערבי הצר ביחס לקודם בו נמצא כביש החוף עד רכס הכורכר המערבי מעל מצוק הים.

 

 

שלושה רכסי כורכר מקבילים לקו החוף משתרעים לאורך השרון בציר צפון-דרום. הרכס המערבי בתחום שטח הטיול מהווה רצועה רצופה, בעוד ששני האחרים קטועים ע"י ישובים, ערוצים ושטחים חקלאיים. הרכס המערבי הוא גם השמור ביותר מבחינת נופו הטבעי, בזכות היותו בתחום הגן הלאומי. השטח עשיר בצמחיה טבעית אופיינית למישור החוף. הרכס השני נמצא בצדו המזרחי של כביש החוף , ונשמרו ממנו חלקים מצפון, ממערב ומדרום ליקום. חלקו הצפוני כלול בשמורת נחל פולג, ובו חצוב "השער הרומאי" שהפולג מתנקז דרכו לעבר הים. מהרכס השלישי, המזרחי מהשלושה, נותרו כמה גבעות: תל זוריקיה מדרום-מזרח לתל יצחק, שמורות הטבע של חרוצים ובני ציון, וגבעה ללא שם באזור המטעים שמדרום לתל יצחק ומצפון לחרוצים. בין רכס הכורכר, המזרחי והמרכזי ובין רכס הכורכר המרכזי והמערבי משתרעים פרוזדורים ארוכים הנקראים אבוסי השרון.

בהיבט היישובי והמוניציפלי טיילנו בתחום שטח המועצה האזורית חוף השרון.

מועצה אזורית חוף השרון נוסדה בשנת 1949 ושוכנת, כאמור, במרכז השרון שבמישור החוף על פני שטח של כ- 50,000 דונם. גבולות המועצה הן מהים במערב ועד לכביש 4 במזרח, כפר שמריהו, הרצליה ורעננה בדרום, אבן יהודה בצפון מזרח ונתניה בצפון. כמו כן נכלל במועצה שטח קיבוץ גליל ים, הנמצא בין הרצליה ורמת השרון ובין תל אביב ואינו נכלל ברצף הטריטוריאלי של המועצה. ‎בתחום המועצה חיים כ- 3,500 משפחות, שלושה עשר ישובים, ביניהם שישה מושבים: אודים, בית יהושע, בני ציון, בצרה, כפר נטר ורשפון; חמישה קיבוצים: גליל ים, געש, יקום, שפיים, ותל יצחק; שני ישובים קהילתיים: ארסוף וחרוצים. בצמוד לקיבוץ תך יצחק, נמצאים כפר הנוער נוה הדסה וכפר הגימלאים אחוזת פולג.

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*******

קטע ראשון,
יציאה מתל יצחק,
מערבה וחציית מסילת הברזל,
בדרך מצפון לערוץ נחל פולג ומדרום למושב אודים,
מעבר מהיר בשמורת נחל פולג,
חציית כביש החוף,
מעבר דרך מתחם מכון וינגייט

תל יצחק  קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון, שייך לתנועת "הנוער הציוני" והוקם בשנת 1938 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מחבל גליציה שבפולין. הוא נקרא על שמו של יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה. גרעין הראשונים היה קטן מאוד ובשנת 1941 התאחדו עם חברי תל-יצחק, חברי קיבוץ "שורשים". מאוחר יותר הצטרפו ניצולי שואה חברי "הנוער הציוני" ששרדו את התופת והגיעו לארץ. בראשית שנות החמישים הגיעו לתל-יצחק הראשונים מבין מגשימי "הנוער הציוני" בדרום אמריקה שחיזקו את שורותיו של הקיבוץ. במהלך השנים נוספו לתל-יצחק בני הקיבוץ שנולדו במקום והפכו לחברים. לאורך השנים עברו בתל-יצחק גרעיני נח"ל, עולים חדשים שהגיעו לארץ לאורך כל שנות המדינה וזוגות ויחידים מהעיר ומקיבוצים אחרים. כיום מונה אוכלוסיית תל-יצחק מאתיים חברים ותושבים ושבעים ילדים. להרחבה נוספת ראו במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים

 

 

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט.

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

 

 

אוּדִים הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון. זהו היישוב היהודי הראשון שהוקם בישראל לאחר קום המדינה. כיום מתגוררים במושב כ-1,200 תושבים. מושב אודים עלה על הקרקע מעט לאחר קום המדינה, היה זה באוגוסט 1948 כשעלו קבוצת ניצולי שואה לכאן והקימו ישוב (בתחילה כינו אותו הי אחזות) וקראו את שמו על שום הפסוק  בנבואת זכריה (ג, ב): "ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן, ויגער בך הבוחר בירושלים, הלא זה "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". כסמל לניצולי השואה. תחילה שכן המושב בצידו הדרומי של נחל פולג, אחר כך עבר לצידו הצפוני ושם הוא שוכן כיום. במרכז המושב עמד מבנה המזכירות וסביבו צריפים, ניתן לראות עדיין את משטחי בטון שעליהם עמדו הצריפים הראשונים. ממזרח למבנה ישנן שתי מערות קטנות בצלע הרכס, הן שימשו כרפת ודיר.

 

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

מכון וינגייט – המכון הלאומי לחינוך גופני ולספורט הוא מוסד להכשרת מאמנים ומדריכים בישראל ולקידום ספורטאים מחוננים. פעילות המכון כוללת רפואת ספורט, מחקר ושיקום חברתי. המכון נמצא בקצה הדרומי של תחום שיפוט של נתניה. המכון נקרא על שם של אורד צ'ארלס וינגייט שהיה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלחימה זעירה (גרילה), והיה תומך נלהב של הציונות. בעת שירותו בארץ ישראל, בשנת 1938, יזם וינגייט את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות של ארגון ההגנה, בעקבות המרד הערבי הגדול, ועקב כך כונה "הידיד". במלחמת העולם השנייה שירת באפריקה ובאסיה, ונהרג בהתרסקות מטוס בהודו. לאחר נפילתו הוחלט בועד הלאומי להקים על שמו מוסד מרכזי לחינוך גופני בארץ ישראל, שמטרותיו הכשרת מורים לחינוך גופני, ארגון מחנות נופש לנוער ולעם, הכשרה גופנית לעולים ומחקר והסברה בשדה החינוך הגופני. המכון תוכנן לשמש מעין אוניברסיטה לחינוך גופני גבוה. בתחילת 1947 נודע שלצורך הקמת המוסד הוקצה על ידי קהילת ציון אמריקאית והקרן הקיימת שטח של 40 דונם בהרצליה לצורך הקמת המכון ונתקבלה הבטחה לתרומה של 10,000 לירות מדרום אפריקה לצורך ההקמה. בסוף 1949  בעקבות השטח המצומצם שהוקצה למכון בהרצליה, הוחלט להעבירו לאזור נתניה ולהקימו על 200 דונם שהוקצו על ידי הקרן הקיימת ועוד 50 דונם שהוחלט להפקיע במועצת עירית נתניה בתחילת 1951. הקמת המכון התעכבה בגלל העדר כספים והעבודות החלו בסוף שנת 1953. המכון נפתח ב-7 באפריל 1957.  להרחבה על הגופים הפועלים בתחום המכון והמתקנים העיקריים.

*******

קטע שני ועיקרי,
לאורך החולות מעל מצוק גן לאומי חוף השרון,
מעבר בקיבוץ געש בין החלק הצפוני והדרומי

גן לאומי חוף השרון כולל את חוף הים ואת רכס הכורכר המערבי של השרון. משתרע ברצועה צרה (רוחבה כ- 300 מ'), וארוכה (כ- 4 ק"מ), מהיישוב ארסוף בדרום עד מכון וינגייט בצפון.
רצועה זו משתרעת לאורך מצוק הכורכר החופי, שגובהו מגיע בתחומי הגן ל- 400 מ' מעל פני הים. במקום תצפיות נוף מרשימות מראש המצוק. המצוק בנוי שכבות של חמרה וכורכר, ונקיקים רבים חתורים בו. בנוסף לנוף הים המרהיב שנשקף מהתצפיות – מיוחד הגן במגוון הצמחים שבו, הכולל צמחי מדבר לצד צמחים ים תיכוניים.
בעורפו של המצוק, נמצא אזור חולי המהווה את עיקר הגן. בחולות אלו, בוצעו בעבר נטיעות רבות, בין היתר של עצי ושיחי שיטה כחלחלה, אקליפטוס, חרוב, קזוארינה ובוהיניה. כמו כן, יש באזור שיחי בר לא מעטים של אטד החוף ושרביטן. הצומח הטבעי באזור מגוון וכולל מין בלעדי לחוף השרון – חומעת האווירון, שאינה גדלה בשום אזור אחר בעולם. במפנה התלול של גיא געש, צומחות רקפות וטבורית נטוייה בחולות, ולשטח הגן הועתקו צמחים נוספים כמו אירוס הארגמן וכלנית מצויה, כדי לשמור עליהם. באביב, יש באזור מרבדי פריחה של חרציות (הן חרצית עטורה, הנפוצה בארץ, והן חרצית דביקה – מהנדירים בצמחי הבר בישראל).
מהחי באזור, נמצאים כאן שועלים ונמיות ,ומיני מכרסמים, ובמצוקים מקננים שרקרקים. בשנת 2001, הושבו לטבע כאן צבאים, ועל כן הכנסת כלבים לגן אסורה.
עקב נזקים קשים שנגרמו לאזור כתוצאה מתנועה לא מבוקרת של רכבי שטח, גודר כל שטח הגן המוכרז, (אזור שפיים בשנות ה- 90', ואזור געש-וינגייט בשנת 2001 – לאחר פינוי שטח אש באזור), והתנועה בו היא רגלית בלבד. בשמורה מספר מסלולים שעוברים בעומק השמורה, מסביב לה ועל מצוק הכורכר.

 

געש קיבוץ געש השייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר  ונוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה. במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו שלושה מחברי הגרעין, אולם ראשי הקיבוץ הארצי שיכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר". בתחילה עלו המתיישבים הראשונים בסוף שנת 1948 לבית חווה "עלי קאסם" הנמצאת ממזרח לקיבוץ מדרום לשמורת בני ציון. הם החליפו את אנשי קיבוץ "יד מרדכי" שהתפנו בזמן הפלישה המצרית. אז הם עוד לא  הוכרו רשמית על-ידי המוסדות המיישבים. בתחילה בקשו שיישובם יקרא "גבעת יואב", "רמת יואב" או "שדה יואב", על שם יצחק דובנו, מדריך בפלמ"ח וחבר, ומפקדה הראשון של נגבה במלחמה, שנהרג בהפצצה הראשונה על נגבה, על-ידי מטוסים מצריים (ושכינויו היה "יואב"). התנועה הציעה את השם "מצפה ים", ולא קיבלה את הצעה  מתוך עמדה שהשם שייך לסביבת נגבה. כמספרים כאשר החבר מטעם המחלקה לכלכלה של תנועת הקיבוץ הארצי יחד עם אחד המייסדים הלכנו להיפגש עם הרצפלד במרכז החקלאי הוא אמר להם: "אני רואה שאתם דרום אמריקאים רועשים גועשים, ואני מציע לכם את השם 'געש'". הוא הציע להם את געש כשם זמני שנשאר במשך כמה שנים, עד שועדת השמות שליד המוסדות המיישבים החליטה לאמצו, ומצאו במקורות לגיטימציה. וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עֶבֶד יְהוָה בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר, שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ  בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ. (יהושע פרק כד, פסוקים כט-ל). הקיבוץ עלה למקומו הנוכחי ב-5 ביולי 1951.
בשטח הקיבוץ היה פרדס גדול שניטע על ידי משפחת ליטוינסקי (גן ליטוינסקי) ובמרכזו בית בצורת טירה. כעבור שנים נעזב המקום והבית נשאר עזוב ומוזנח עד ששופץ בשנת 1987 והפך לגן אירועים.
שנת 2007 אימץ הקיבוץ את ה"תוכנית לשינוי אורחות החיים" שעיקרה – העברת הפרנסה לאחריות החברים תוך יצירת זיקה כספית חדשה בין "התרומה הכלכלית" של החברים וקבלת "תמורה חומרית" בגינה (מודל "הקיבוץ המתחדש"). לצד שינוי יסודי זה, סוכמה גם אמנה חברתית לשותפות חדשה המעודדת חופש אישי להתפרנס על-פי כישורים אך תוך שמירה על פערי-השתכרות מתונים בין החברים, ורצון לשמור על ערבות הדדית נרחבת – בה קיימת אחריות חברתית למתן "רשתות ביטחון כלכלי": מיסוד קרנות פנסיה, קרן לעזרה הדדית, ביטוח לשירותי סיעוד ובריאות, מתן דיור וחינוך לכלל החברים. כלכלת הקיבוץ מבוססת על תעשייה (געש תאורה), חקלאות (דשא מוכן געש, עץ מוכן געש, מטעים, רפת "חוף השרון"), תיירות אירוח ופנאי (מרחצאות חמי געש, אירוח כפרי געש), שיווק (ת.ש.ר. געש), מרכזים מסחריים שונים, "עבודות-חוץ" וענפי יזמויות של חברים, ועוד…
בשנת 2007 עלה קיבוץ געש לכותרות בעקבות עסקת נדל"ן גדולה בה הקיבוץ מכר ליזמים פרטיים קרקע שהייתה מיועדת לבני הקיבוץ. היזמים, חברה בשם "צוקי ארסוף" תכננה לבנות במקום שכונת יוקרה לאלפיון העליון. בתחילה, ועדה מחוזית מרכז בהחלטה תקדימית ביטלה את התוכנית לאחר שקיבלה החלטה לתכנון מחדש, החלטה ששונתה על ידי בית המשפט בסוף 2007‏.

*******

קטע שלישי,
חציית קבוץ שפיים,
בשולי מרכזי הקניות,
חציית מחלף חוף השרון

 

שפיים הוא קיבוץ שהשתייך לקיבוץ המאוחד (לאחר מכן תק"מ והיום התנועה הקיבוצית), הוקם על ידי יוצאי רוסיה ופולין בשנת 1927 והיום מונה כ-1171 נפש . בשנת 1935 עלתה הפלוגה על הקרקע במקום שבו הוא שוכן היום בין נתניה והרצליה, מערבית לכביש החוף. שם הקיבוץ נבחר מתוך ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק י"ח – "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים". ב-18 בספטמבר 1938נהרגו ארבעה נוטרים חברי הקיבוץ כאשר הרכב בו נסעו עלה על מוקש ליד הקיבוץ. הם קבורים בקבר משותף בבית העלמין בשפיים. קברם היה הראשון שנכרה במקום זה. בשנים לפני קום מדינת ישראל סייעו חברי הקיבוץ לספינות המעפילים שנחתו בחוף הסמוך, ובנובמבר 1945 הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ ועל מושב רשפון. הקיבוץ סבל מהתקפות במרד הערבי הגדול.
הקיבוץ מקיים חיי שיתוף כמיטב המסורת. בשנים האחרונות ישנו ניסיון להמיר את חיי השיתוף לכיוון של ישוב שיתוף קהילתי. למרות זאת בהצבעה שנערכה בינואר 2006 דחה רוב גדול של חברים את ההצעה לעשות רפורמה בשיטת התקציב הנהוגה במשק. היישוב, אחד הקיבוצים המבוססים בארץ, מתפרנס מתעשייה, תיירות, חקלאות והשכרת שטחים למסחר ומשרדים. לקיבוץ אזור מסחר מפותח, שבו חנויות ענק של רשתות מובילות. במיוחד פורח המסחר באזור זה בשבתות ובחגים. פארק המים של הקיבוץ הוא מהבולטים באזור המרכז. מפעל גדול למוצרי פלסטיק – פוליכד. ענפי חקלאות: רפת משותפת עם געש ועם יקום, גידולי שדה, פרדס. בקיבוץ פעל בשנים 1994-2005 פאב-מועדון מצליח שנסגר בעקבות רצח שאירע מחוץ למועדון. הקיבוץ מחזיק בבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל. במרץ 2009 הוחלט ברוב גורף על הפרטת הקיבוץ.

 

מחלף השרון מחבר בין כביש החוף ובין הכביש המאוחד הכולל את קצה כביש 531 וקצה נתיבי איילון (כביש 20)

כביש 531 החדש הוא פרויקט תשתיות הכבישים הגדול ביותר הנבנה כיום בגוש דן ועתיד לשדרג את איכות החיים של כל תושבי השרון. הכביש החדש יהיה אחד מכבישי הרוחב המרכזיים באזור השרון שיחליף את מסלולי הנסיעה בתוך הערים ויחבר את התנועה מכביש החוף לכביש חוצה ישראל, דרך נתיבי איילון. הכביש יקשר בין כביש החוף (מספר 2), כביש 4, וכביש חוצה ישראל (כביש 6), במרכזו ייסלל קו רכבת חדש ולצדו יוקמו שלוש תחנות רכבת חדשות. בנוסף לשילוב הכבישים והמסילות, ייבנו בפרויקט 12 מחלפים, 36 גשרים ומנהרות, שבילי אופניים ומסלולים להולכי רגל. עם סיום הפרויקט, ייהנו תושבי השרון מפחות תנועה וזיהום בתוך הערים וקשר רציף ומהיר למטרופולין דן וכבישי האורך של מדינת ישראל.

 

 

הפרויקט מחולק למספר תתי-פרויקט שחלקם כבר הושלם.
(1) צומת כביש 531/444 – מחלף ג'לג'וליה: מחלף בעל שני מפלסים שבנייתו הסתיימה בפברואר 2013.
(2) בין כביש 40 לכביש 402: סלילת כביש דו-מסלולי בין כפר סבא להוד השרון, משולב עם מסילת רכבת ושני מחלפים סלילתו הסתיימה הסתיימה בשנת 2008.
(3) מחלף רעננה דרום: הקמת מחלף תלת-מפלסי, כולל הנחת מסילת רכבת ובנית תחנת נוסעים. צפי סיום אוקטובר 2017.
(4) קטע בין מחלף שמריהו למחלף רעננה דרום: סלילת הקטע המרכזי של כביש 531, באורך של כ-3.8 ק"מ, סלילת מסילות והקמת תחנת רכבת רעננה סיום הבנייה בסוף 2015 . (5) כביש 20 – ממחלף שבעת הכוכבים ועד כביש 531: סלילת דרך 20, באורך של כ-4 ק"מ, בקטע שבין מחלף שבעת הכוכבים ועד למחלף 531/20, כולל הקמת מחלף בחיבור הכבישים. מסילות החוף יועתקו אל בין מסלולי כביש 20 ויונחו 2 מסילות נוספות. במסגרת הפרויקט תוסדר כניסה מערבית לתחנת הרכבת הרצליה ממערב לכביש האיילון (מס' 20) מועד סיום צפוי – יולי 2017.
(6) כביש 20 – מאזור שפיים ועד כביש 531: סלילה כביש 20 בקטע שבין מחלף 531/20 ועד לכביש 2 ועד בכלל. סלילת הכביש כוללת הקמת מערכת קירות תומכים וקירות אקוסטיים, הקמת 5 גשרים ומעברים תחתיים. צפי סיום הובטח אוגוסט 2016 אולם כנראה מאוחר יותר.
המקור חברת נתיבי ישראל

*******

קטע רביעי ואחרון,
בין מטעי ושדות הקיבוצים געש ויקום בתוך האבוס המזרחי,
צפונה בדרך המקבילה ממערב למסילת הברזל,
חציית נחל פולג,
חציית מסילת הברזל ממערב למזרח,
בתוך פרדס תל יצחק וסיום

 

 

יקום הוא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ החל את דרכו כ"קיבוץ א"י ד'", בשנת 1938, בסמוך לחדרה. המייסדים נאלצו להמתין כשמונה שנים עד שהוקצתה להם אדמה להתיישב בה בסמוך ל"ואדי פאליק". במהלך ההמתנה הצטרפו לקבוצה חברים נוספים מגרמניה, בולגריה ופולין. חברים בקבוצה נשלחו לעבוד ביישובים יהודיים מבוססים יותר, כמו בית גן בגליל. בלילה שבין 10-11 במרץ 1947, לפני קום המדינה, עלו חברי הקיבוץ לשטח אדמה שהיה באותה תקופה רווי בביצות ובקשיים קיומיים רבים אחרים. העולים למקום התרכזו בשפיים וממנה עלו לנקודה, הקימו מגדל מים, צריף מגורים וגדר היקפית. בעת העלייה מנה הקיבוץ 120 חברים ו-30 ילדים. למקום נקבע השם "יקום" אך חברי הקיבוץ התנגדו בתחילה לשם וערערו לוועדת השמות. שמות אחרים שהוצעו על ידי החברים היו "פלגים", "אשלים", "גבעים" ו"שער-ים" אולם כולם נדחו.
מאז העלייה על הקרקע יובשו הביצות, הופרח שטח הבעל והפך לקיבוץ משגשג. בשנת 2003 עבר קיבוץ יקום תהליך שינוי והפרטה כחלק מתהליכי ההפרטה המואצים של הקיבוצים בישראל. פרט לחקלאות, המתאפיינת בגידולי שדה ובמטעים, מתפרנסים חברי הקיבוץ מתעשייה ומשירותים. מפעל "פלסטיב", המפעל הגדול בישראל לייצור מיכלי פלסטיק, נמצא בבעלות הקיבוץ משנת 1964ה  ומניב חלק מהכנסותיו. בשנת 2008 נחתמה עסקה למכירת מחצית מאחזקות הקיבוץ במפעל לשותף אסטרטגי מתחום הפלסטיק. ברשות הקיבוץ מבני תעשייה, מסחר ומשרדים המנוהלים על ידי הקיבוץ. חלק מהכנסות הקיבוץ מתקבל מהפעלת מרכז מסחרי ותחנת דלק בכניסה לקיבוץ וכן, פארק תעשיות היי-טק המאכלס מספר חברות ידועות. כתוצאה מהתנהלות פיננסית מבוקרת והשקעות נבונות, נחשב הקיבוץ לאחד האמידים בישראל

 

עלינו על המסילה כדי לחצות את נחל פולג. הדבר ניתן להיעשות בשבת.
ביום חול לא כדאי אפילו לחשוב על אפשרות זאת! 

 

קטע המסלול שבחורף ניתן לעשות בשבת בלבד
ביום חול אין ברירה וצריך לוותר עליו.
לא ניתן לחצות את ערוץ נחל פולג בו יש זרימה

למטה השינוי במסלול המוביל לדרך בצד המזרחי של המסילה

 

לקראת סיום הוזמנו לטעימת המנדרינות האיכותיות (המיועדות ליצוא) בפרדס תל יצחק

 

*******

סוף דבר

אחרי ארבע ורבע שעות הסתיים הטיול

כיף גדול היה לדווש וגם קצת ללכת ברגל על מצוק הכורכר בו משולב החול

מעניינת הייתה הסביבה בה רכבנו ויפים היו המראות בהם חזינו.

בטיול זה הכל פעל לטובתנו: מזג האוויר היה מושלם.

המסלול היה יוצא דופן

אלי הזהיר שנצטרך לעבוד ולהשקיע אנרגיה בחולות והבטיח שהמאמץ יהיה כדאי. כך היה.

אלי גם הבטיח שלא נעבור בבוץ. הוא קיים. חזרנו נקיים.

יצאנו בשלום וחזרנו בריאים.

עמדנו גם בלוח הזמנים שנקבע קודם הטיול

האווירה הייתה נפלאה והטיול היה נינוח ועל כך העידו כולם.  

כולם חזרנו מרוצים ומבסוטים עם חיוך על הפנים.

בקיצור ולעניין טיול מוצלח ומושלם

*******

תודה

לאלי שהוביל במיומנות ומקצועיות
לחברים כולם שיחד יצרו את האווירה הנעימה וגילו עניין רב!
לדב טיבי על הכנת הסרטון של הטיול

 

 

 

ביום רביעי (21/12/2016), היום הקצר ביותר ומועד תחילתו הרשמי של החורף היה קר מאוד. לא ויתרנו על טיול מתוכנן בעיר בחיפה.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה ארבעה אנשים: רז גורן, אביטל לירן, ניסן יערי ואני.

 

טיול העירוני נקבע במועד זה לאור העובדה שרכיבה בשטח הייתה לא נעימה ואף בלתי אפשרית בגלל הבוץ הרב שנוצר בדרכי העפר בעקבות הגשמים הרבים שירדו בימים הקודמים.

 

זו הייתה הזדמנות טובה עבורי לדווש בעיר זו בפעם הראשונה וגם להכיר מקומות חדשים ואזורים בעיר שטרם הגעתי אליהם..

 

לבקשתי, רז גורן תכנן את המסלול וכמובן שהוביל אותנו ברחבי העיר.

 

********

המסלול,
נגד כיוון השעון וראשיתו וסיומו בקצה שכונת בת גלים

********

מעט על העיר חיפה

חיפה היא העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בישראל, המרכז של המטרופולין השלישי או השני בגודלו בישראל, המרכז העירוני העיקרי של צפון ישראל, בירת מחוז חיפה וחברה בארגון פורום ה-15. העיר היא ביתה של אוכלוסייה מעורבת יהודית-ערבית שמונה כ-280,000 נפש. חיפה היא מרכז תחבורתי, תעשייתי ותרבותי חשוב ומשפיע על כל מדינת ישראל ואחד ממרכזי הסחר הימי של ישראל. שטחה של העיר כ-64 קמ"ר.

 

 

טופוגרפיה של חיפה מגוונת – העיר משתרעת על פני אזורים מישוריים לאורך חוף הים התיכון (חלקם קרקעית ים שיובשה), על שיפוליו הצפוניים והמערביים של הר הכרמל וכן על שטחים נרחבים בפסגות ההר. לגיוון הטופוגרפי הזה מצטרף גם מפרץ חיפה שהעיר יושבת בדרומו, המתאפיין ברוחות מתונות הודות להסתרה על ידי רכס הכרמל. נחל קישון זורם בעמק זבולון ממזרח לעיר ונשפך אל מימי המפרץ לא רחוק מהעיר התחתית. ממערב, בולט אל תוך המים חצי האי כף הכרמל. הכיוון הכללי של העיר הוא צפון-מערב – דרום-מזרח, כמו קו-רכס ההר. בפינה הצפון-מערבית נפגש הכרמל עם הים, באזור הידוע כ"ראש הכרמל",שהוא ייחודי מבחינה אקולוגית. בקצה הדרומי משתרע פארק הכרמל, מה"ריאות הירוקות" הגדולות של מדינת ישראל.

 

 

חיפה בנויה לאורך חלקו הדרומי של מפרץ חיפה, ותופסת חלקים משפלת זבולון במזרח, הר הכרמל מדרום, ורצועת מישור צרה לשפת הים התיכון בצפון ובמערב. הערים הגובלות בה הן טירת כרמל, עספיא, נשר, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית ים, וכן המועצה האזורית זבולון. חיפה הוקמה על "מדרגות" טופוגרפיות רבות ושכונותיה על צלע הכרמל, עליו ולמרגלותיו מסמנות מעברים בין קווי-גובה וטיפוסי-נוף, כמו גם בין חתכי אוכלוסייה.

לב המטרופולין הוא הנמל ורובע העסקים שסביבו. מצפון-מזרח למרכז העיר משתרע אזור התעשייה של מפרץ חיפה, ששטחו, יחד עם אזורים לא-מיושבים סמוכים, מהווה כשליש מהשטח המוניציפלי של העיר, והוא מפריד ביןקריית חיים לבין יתר חלקי העיר. אדמתו של המפרץ ספוגה בפסולת רעילה והאוויר בו טעון בחומרים מזהמים. נחל קישון החוצה את השטח הזה בדרכו אל הים נחשב אחד הנחלים המזוהמים בישראל, כיוון שהשפכים מהמפעלים שלגדותיו הוזרמו אליו במשך שנים רבות. המשבר האקולוגי של מפרץ חיפה לא עצר בגבולות הרובע התעשייתי, והאוויר בכל חלקי מזרח המטרופולין לרבות נווה שאנן, קריית טבעון ורכסים, נחשב כמזוהם.

 

 

במהלך השנים חיפה איבדה את מרכזיותה במארג הלאומי. הנמל שלה ירד מגדולתו ומבלעדיותו, וכך גם בתי הזיקוק, וחיפה נותרה כעיר תעשייתית הנלחמת על מקומה מול הנמלים והמפעלים הסמוכים יותר אל מוקדי הכוח הכלכלי של מרכז הארץ. מפעלים עתירי עבודה כדוגמת נשר נסגרו או צימצמו את פעילותם באופן ניכר ומפעלים אחרים כמו פניציה ווולקן עברו למקומות אחרים. חברות כמו סולל בונה העתיקו את משרדיהן הראשיים מחיפה. כתוצאה מתהליכים כלכליים אלה הפכה חיפה לפריפריה, בעיני תושביה ובעיקר בעיני מוסדות המדינה, ומכאן האפליה (או תחושת האפליה) בחלוקת תקציבים ותקנים. בין הביטויים לכך – מיעוט ביקורים של ראשי המדינה, הקטנת מספר התחלות הבנייה הציבוריות והימנעות מטיפול בבעיות שבמקום מרכזי יותר היו נחשבות כבעיות לאומיות (כגון מְכָל האמוניה).

**********

מבנה העיר

העיר חיפה מחולקת לתשעה רבעים מנהליים. כל אחד מהרבעים מחולק לתתי-רובע המחולקים מצדם לשכונות. החלוקה לרבעים בוצעה בידי עיריית חיפה בשנות ה-70 ומשמשת לצרכים סטטיסטיים.

********

קטעי המסלול, המקומות והמראות

********

התחלה, רכבל תחתון בת גלים,
שכונת קריית אליעזר,
דרך סטלה מריס, תצפית סטלה מריס,
רחוב טשניחובסקי בכרמל צרפתי

תת רובע מערב חיפה הוא הרובע המשתרע לאורך חופה המערבי של חיפה מכף הכרמל בצפון ועד לגבול שטח השיפוט העירוני בדרום, וכולל את השכונות היושבות במישור לרגלי הר הכרמל לחוף הים התיכון. במערב חיפה מתגוררים כ-39,100 תושבים ושטחו 9.76 קמ"ר. ברובע מתקיימת זהות בין אחוז האוכלוסייה לבין אחוז השטח מכלל שטח חיפה, שניהם כ-15%. בתחום הרובע נכסי טבע ובהם ראש הכרמל – מקום המפגש בין ההר והים, כף הכרמל, וחופי הים; ואתרים היסטוריים וארכאולוגיים חשובים ובראשם תל שקמונה וחיפה אל עתיקה.

חלוקת משנה של רובע מערב חיפה היא:
תת-רובע חוף בת גלים – קריית אליעזר. תת-רובע זה נחצה על ידי דרך יפו ושדרות ההגנה המפרידות בין בת גלים לקריית אליעזר; שכונות נוספות בתת-רובע זה הן קריית אליהו ותחנת הכרמל הכוללת את חיפה אל-עתיקה, בית הקברות הטמפלרי, בית הקברות הצבאי הבריטי, בית הקברות האנגליקני ובית העלמין היהודי הישן של חיפה. בתחומי תת-הרובע נמצאים בית החולים רמב"ם, מרכז רפואי לין, מערת אליהו, המוזיאון הלאומי הימי, מוזיאון ההעפלה וחיל הים, תחנת רכבל חיפה, תחנת הרכבת חיפה בת גלים, אצטדיון קריית אליעזר, בית הקברות הבהאי ושני חופי רחצה.
תת-רובע חוף שקמונה, השכונות בתת-רובע זה הן: עין הים הכוללת את תל שקמונה והמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה, נווה דוד, שער העלייה וקריית שפרינצק. כן נמצא בו פארק הכט.
תת-רובע החוף הדרומי, זוהי הכניסה הדרומית לחיפה. כאן נמצאים מת"ם, מסוף תחבורה ציבורית הכולל את תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל ובסמוך כניסה למנהרות הכרמל, חופי רחצה, מלון "מרידיאן",חורבת קסטרא, בתי עלמין, מרכז שיקום ואחזקה 7200, קניון חיפה ומבנה המשרדים של חברת החשמל.

 

קריית אליעזר – שכונת פועלים במקורה, נוסדה בשנת 1951 בידי עולים מיוון ורומניה שעבדו בנמל וכיום מהמרכזיות שבשכונות העיר – נקראת על שמו של שר האוצר הראשון של ישראל, אליעזר קפלן. את השכונה חוצות שדרות רוטשילד, שלצידן כיכר מאירהוף, טיילת ירוקה, , ואצטדיון קריית אליעזר, ששירת את שני מועדוני הכדורגל הגדולים של העיר, מכבי והפועל. בקצה המערבי של השכונה נמצאת מערת אליהו, המשמשת אתר צליינות ליהדות, הנצרות והאסלאם, ולצידה מוזיאון ההעפלה וחיל הים ובית הקברות הבהאי. עוד בקריית אליעזר בית הספר לאמנויות "רעות", ובית מיח"א – ארגון המטפל בילדים עם לקות שמיעה, ומבנה מעונות סטודנטים של הטכניון. בשכונה חיים עולים רבים מחבר המדינות.

 

 

מנזר סטלה מאריס בשכונת סטלה מאריס שבחיפה הוא מנזר גברים כרמליתי, והוא משמש כמרכזו העולמי של המסדר. הבניין בן שלוש הקומות נבנה כחומה בצורה עם פתחים קטנים, בשל הצורך להתגונן מהתנכלויות שהיו לחם חוקו מיום שהוקם. צורתו של המבנה כשל ריבוע ובחלקו המזרחי חצר פנימית גדולה. שמו של המנזר ושמה של השכונה בחיפה בה הוא שוכן – "סטלה מאריס" ("Stella Maris", היינו "כוכב הים" בלטינית) – הוא אחד מכינויה של מרים, אם ישו, שבהקשר זה מוצגת כמגוננת על יורדי ים,מלחים ודייגים. יש הטוענים שהשם הוא שיבוש הביטוי "סטילה מריה", כלומר "טיפת הים" או "טיפת מרים", שכן על פי מסורת כרמליתית מרים וישו עברו במקום. שם המקום נקבע בשנות העשרים של המאה ה-20 על ידי קונסול ספרד בעת הקמת המגדלור החדש. לאור המסורת הנוצרית, אומץ השם בידי הכרמליטים כשמו של המנזר. שמו המלא של המנזר הוא "מנזר גבירתנו מהר הכרמל", בדומה לשמו שלמנזר הנשים הכרמליתי השוכן בכרמל צרפתי.
המסדר הכרמליתי נוסד על הר הכרמל לאחר מסע הצלב השלישי ב-1192, בידי נזירים שחיו במערות בנחל שיח בהשראת אליהו הנביא. המסדר שגשג והתרחב משם לרחבי אירופה. לאחר כיבוש עכו הצלבנית בידי הממלוכים בשנת 1291, גורשו הנזירים מן הכרמל. בשנת 1631 החלו הכרמליתים במאמץ לשוב ולהתיישב במקום בו נוסד מסדרם. בתיווכו של קונסול צרפת, חתם האב פרוספר על הסכם רכישה עם שליט הכרמל, האמיר טורבאי, על מנת להשיב את המסדר אל הכרמל. האב פרוספר הקים מנזר ליד מערת אליהו, אך גורש ממנו ב-1767 בלחצם של המוסלמים בידי שליט עכו (ובונה חיפה החדשה) דאהר אל-עומר. ב-1769 זכו הכרמליתים בפירמאן שבו אישר הסולטאן העות'מאני מוסטפא השלישי חסות צרפתית על האזור ועל אנשי המנזר. מאז נקרא הרכס וסביבותיו בשם "הכרמל הצרפתי".
ב-1767 החל האדריכל ג'מבטיסטה די סנט אלסיו בבניית המנזר החדש, אך נאלץ לעזוב את הארץ ב-1774 בטרם הספיק לסיים את הקמת המבנה. ב-1799 החל נפוליאון במצור על עכו, והבניין הוסב לבית חולים עבור חולי הדבר מקרב חייליו. כשנסוג נפוליאון מארץ ישראל הושארו חלק מהחולים במנזר, וככל הנראה נרצחו על ידי חייליו של אחמד אל-ג'זאר^[1]. המנזר עצמו נהרס בפקודת אל-ג'זאר, והנזירים גורשו ממנו בטענה ששיתפו פעולה עם הצרפתים. האב יוליוס, שחזר למקום ב-1803, אסף את עצמותיהם של 15 חיילים שהיו מפוזרות בחורבות המנזר, וקברן בקבר אחים. גופות חיילים נוספים נמצאו פזורות על מדרון הכרמל מתחת למנזר, וייתכן שהיו אלה חיילים שניסו לצעוד בעקבות הכוחות הנסוגים וכך מצאו את מותם. מצבה לזכרם בצורת פירמידה הוקמה במנזר מספר שנים אחר כך.
ב-1821 פוצץ עבדאללה פאשה, שליט עכו, את שאריות המבנה, והשתמש באבניו על מנת להקים לעצמו בית קיץ. ב-1826 החל האב קאסיני (Cassini), חבר המנזר ואדריכל, לבנות את המנזר מחדש על פי קווי יסוד שהותוו על ידי שארל העשירי מלך צרפת^[2]. הכנסייה נפתחה ב-1836, והבנייה הושלמה ב-1853. המקום שימש כמנזר, בית חולים ואכסניה. ב-1839 העניק האפיפיור גרגוריוס השישה עשר תואר כבוד של "בזיליקה מינור" לכנסייה, כאות לכך שהיא נחשבת ל"כנסיית האם" של המסדר. עם הנזירים במנזר נמנה שמואל אוסוואלד רופאייזן שנודע בשם "האח דניאל".
בתקופת המנדט הבריטי המנזר שימש כמפקדה חטיבתית של הבריטים (חטיבת הרגלים ה-1 הבריטית ומינואר 1947 החטיבה המוצנחת ה-6)

 

 

 

מנזר גבירתנו של הכרמל (צרפתית Notre-Dame du Mont-Carmel) הוא מנזר נשים כרמליטי השוכן ברחוב טשרניחובסקי בכרמל הצרפתי שבחיפה. המבנה שוכן על קו הרכס של הכרמל, ונשקף ממנו נוף פנורמי לעבר העיר התחתית של חיפה, עמק זבולון והרי הגליל. המנזר מוקדש למרים, אם ישו. במנזר מתגוררות כעשרים נזירות בנות לאומים שונים, ואחת לשלוש שנים הן מתכנסות ובוחרות מועצה. בכל שש שנים מתמנה אחת הנזירות כאם המנזר. המנזר מתפקד כיחידה אוטרקית, ופרנסתו מתיירות צליינית, מכירת חפצי קודש ונרות שהנזירות מייצרות וכן מחלקה חקלאית קטנה בתחומי המתחם. שפת היום-יום והתפילה במנזר היא צרפתית.
המנזר הוקם על ידי שלוש נזירות כרמליטיות מצרפת, אשר הגיעו לחיפה בשנת 1882. בתחילה הקימו הנזירות את המנזר באזור שכונת בת גלים, סמוך לחוף הים (כיום במתחם בית החולים רמב"ם), והוא נחנך ב-1892 לאחר כעשר שנות בנייה. במלחמת העולם הראשונה גרשו העות'מאנים את הנזירות מארץ ישראל, והן שבו אליה והקימו את המנזר מחדש בשנת 1936 על הכרמל ברחוב טשרניחובסקי, בהשפעת הסגנון הגותי.  במשך שנים רבות היה המקום סגור לביקורים מבחוץ. בשנים האחרונות מקבלות הנזירות קבוצות מאורגנות לביקור. המבקרים יושבים בחדר והנזירות בחדר סמוך עם פתח גדול בין החדרים המכוסה בשבכת מתכת כדי ליצור הפרדה ביניהן לקהל. הן מקרינות מצגת על תולדות המנזר ושגרת חייהן ועונות על שאלות.
כנסיית המנזר שוכנת בחלקו המזרחי של המתחם, ומעל דלת חזיתה הפונה מזרחה, קבוע תבליט גדול שבו נראים המדונה והילד, וסביבו חמישה חלונות זכוכית צבעונית. חלל המבנה נתמך בארבעה עמודים מסיביים, מחופים בשיש, שבחלקם העליון כותרות מסוגננות מאבן גיר לבנה. העמודים מחלקים את החלל שלוש ספינות, והמרכזית רחבה וארוכה משתי הצדדיות. הרצפה עשויה מדוגמאות גאומטריות בצבעי חום, שחור ולבן. על הקיר שמאחורי המזבח, השוכן, בניגוד למקובל, בצידה המערבי של הכנסייה, קבוע פסיפס קיר גדול, ובו מתואר הנביא אליהו הכורע על ברכיו על הר הכרמל, וסוגד לבתולה הניצבת על ענן מעל הים. מעל דמות הבתולה נראית יונה המייצגת בנצרות את רוח הקודש. משני צדדיו של הציור נראים סמלי הקוסטודיה של ארץ הקודש והמסדר הכרמליטי. המזבח ניצב על במת שיש מוגבהת בת שלוש מדרגות, ומאחוריו ניצב קיר-מסך שבו חרוטים קטעים מתפילת אני מאמין.
בכיפת המבנה ארבעה חלונות זכוכית צבעונית, ובמרכזה מופיעה דמותו של ישו המורה, האוחז בשמאלו בדגם הכנסייה, ומשני צדדיו מופיעות האותיות אלפא ואומגה. סביבו נראים גרמי השמיים. חלקם התחתון של קירות הכנסייה מחופה ברצועות שיש בצבע שחור ובצבעי חום ואדום, ועליהם קבועים 14 צלבים ממוספרים, המסמלים את 14 התחנות לאורך דרך הייסורים.

כרמל צרפתי תופסת את צדו הצפון-מערבי של הכרמל. השכונה נקראת כך בעקבות תיווכו של הקונסול הצרפתי מול הסולטאן העות'מאני בהקמת המנזר הכרמליתי שבקצה השכונה, שמייסדיו היו בעצמם נזירים מצרפת, ב-1769. גבולה המערבי הוא המתחם התיירותי סטלה מאריס ובו מנזר הכרמליתים והתחנה העליונה של רכבל חיפה, גבולה המזרחי הוא הכרמל המרכזי וגבולותיה הצפוניים והדרומיים הם ואדיות. הרחוב הראשי הוא רחוב טשרניחובסקי. זוהי שכונת מגורים שקטה של המעמד הבינוני-גבוה, הכוללת את המכללה האקדמית לחינוך גורדון, מרכז החינוך והמרכז ליהדות מתקדמת על שם ליאו בק, בית הלוחם, ו"מרכז תרבות צרפת ע"ש גסטון דֶפֵר", שבמתחם שלו נמצא גם "מרכז קריגר לאמנויות הבמה".
שכונת משנה של הכרמל הצרפתי היא רמת שאול, שהוקמה עם שנות העלייה ההמונית כשיכונים ארוכים מרובי-כניסות שבהם 3-2 קומות. בשנות עליית גומולקה נבנו בשכונה שיכונים נוספים, מרווחים יחסית למקובל באותה תקופה.
בהמשכו של רחוב טשרניחובסקי מזרחה מתחילות שדרות הציונות, שהן הנתיב העיקרי המקשר את הכרמל עם העיר התחתית. ומן העבר השני, המשכה של שלוחת סטלה מאריס צפונה מהווה נכס-טבע ייחודי, הקרוי ראש הכרמל, והוא למעשה המקום שבו מסתיים ההר ונפגש עם הים.

********

קטע שני,
רחוב יפה נוף ותצפית על העיר והנמל,
הלאה למרכז הכרמל 

********

קטע שלישי,
מרכז הכרמל, אחוזת שמואל, מרכז חורב, גבעת דאונס

כרמל מרכזי, מכונה גם "מרכז הכרמל", היא שכונת מגורים מבוססת ובה מוסדות תרבות, פנאי ובילוי כמו גם אתרי מורשת היסטוריים בפסגת הכרמל. רחובותיה החשובים, מלבד העורק המרכזי של שדרות הנשיא-מוריה, הם רחוב יפה נוף, שדרות וודג'ווד, שדרות קיש ודרך הים. לפנים היה זה אתר נופש ששימש צליינים ומיסיונרים, החל בשנות ה-20 של המאה ה-200 הוא החל להתפתח כעתודה להתיישבות יהודית מחוץ לעיר הנמוכה ובמרוצת שנות ה-80 ירש הכרמל את שארית מקומה של הדר כמעוז הבורגנות העברית, ובשכונה צצו בתי קפה, מסעדות ומועדונים, בתי מלון ובתי קולנוע. בתי הספר בשכונה כוללים את בית הספר "דוד ילין", שלוחת "הריאלי", ובתי הספר העל-יסודיים "חוגים" ו"עירוני ה'". עוד במקום – בית מילר ללימודי תקשורת, גן החיות של חיפה, האודיטוריום, ומוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. תחנת הקצה העליונה של הכרמלית – תחנת "גן האם", ממוקמת אף היא בכרמל המרכזי.
בתקופת העלייה החמישית נבנו, כהמשך של מרכז הכרמל צפונה, בתי אבן נמוכים לאורך רחוב הצנובר ורחוב התשבי. צמד רחובות מקבילים אלה יוצרים רצועה בנויה צרה לאורך קו ההר, הצופה אל ואדי לוטם. רחוב התשבי נקרא על שם אליהו הנביא (התשבי) שפעילותו מתקשרת עם הכרמל; ורחוב הצנובר, הוא שדרות הנשיא של ימינו. "הכרמל הצפוני" (או רמת התשבי), כשם שכונה זו, כולל בתי-מידות, חלקם ישנים ומשומרים (ביניהם שניבתי נחושת), ומשמש למגורים לצד מלונאות.
בשוליו של הכרמל המרכזי ערוצי נחל קטנים: מדרום-מזרח – נחל אבן, וממערב – נחל לוטם ונחל עמיק. אתרים אלה מאפשרים טיול "טבע בעיר". ליבה של השכונה נקרא גם "הכרמל הוותיק" שכן היה זה מהמקומות הראשונים על ההר שבהם הייתה התיישבות בעת החדשה. היום זהו תת-הרובע בעל ממוצע גיל האוכלוסייה הגבוה בחיפה.

 

תת רובע הכרמל הוא רובע הבנוי לאורך חלקו הצפוני של רכס הכרמל ועל שלוחות שלו מערבה. שטחו הוא כ-7.86 קמ"ר המהווים כ-12% מכלל השטח העירוני, והוא הרובע המאוכלס ביותר בחיפה, עם כ-45,220 תושבים המהווים כ-17%% מכלל תושבי העיר. הכרמל היה מאוכלס עוד טרם תחילת העליות הציוניות לארץ ישראל. בין המתחמים הבנויים בו היו כרמלהיים, המנזר הכרמליתי, המגדלור וכבאביר. ההתיישבות היהודית החלה באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, והתגברה בשנות ה-30 בימי העלייה החמישית.

חלוקת משנה של רובע הכרמל היא:
תת-רובע כרמליה – ורדיה – החלק הדרומי, בו נמצאות השכונות כרמליה, ורדיה והרחובות ביניהן. כרמליה ממוקמת על שלוחת רכס מערבית של הר הכרמל, וורדיה על שלוחה מזרחית. את שתיהן מאפיינת בנייה חדשה יחסית, והן עשירות בזוויות נוף.
תת-רובע כרמל מרכזי ומערבי, החלק הוותיק – כאן נמצאות השכונות כרמל מערבי, כרמל מרכזי וכבאביר. הכרמל המרכזי – שבו נמצא "מרכז הכרמל" – הוא העוגן של ההתיישבות בהר החל מתחילת המאה ה-20, ובו אתרי תרבות ופנאי רבים. הכרמל המערבי נבנה לאורך דרך הים החל משנות ה-30. כבאביר החל ככפר אחמדי בשנות ה-20 וכיום הוא שכונה יהודית-ערבית מבוססת. תת-רובע כרמל צרפתי, בקצהו הצפוני של הרכס, בו נמצאת שכונת הכרמל הצרפתי ורחובות על ציר טשרניחובסקי-הציונות. תת-הרובע הוא משכנו של מתחם הצליינות והתיירות סטלה מאריס.

אף שהרובע הוא אזור מובחן למדי, אנשים רבים משתמשים בשם "כרמל" כ'שם גנרי' גם להתייחסות לשכונות שאינן נמצאות ברובע הכרמל, כמו אלו שנמצאות באחוזה או בציר אבא חושי.

********

קטע רביעי, אחוזה
גבעת דאונס,
רמת אלמוגי, רמת גולדה, רמת אלון,
נווה שאנן, יזרעאליה, ירידה לרמת הדר

 

אחוזת שמואל (מכונה בקיצור אחוזה (במלעיל)) היא שכונה ותיקה ומרכזו של רובע המגורים רמות הכרמל בחיפה, השוכן על קו פרשת המים של רכס הכרמל. תחילתה של אחוזה כמושבה חקלאית מחוץ לעיר, אך עד מהרה הפכה לפרוור. חברת "אחוזת הרברט סמואל" הוקמה ברומניה ב-1920. החברה שמה לה למטרה להקים שכונה במתכונת של עיר גנים על הכרמל. תחילה נקראה החברה 'ידידיה' אולם במהרה שונה שמה לכבודו של הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל.
תוכנית-האב לשכונה הוכנה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי ריכרד קאופמן ורכישת הקרקעות נעשתה על ידי חברת הכשרת היישוב בשנת 1922 – 3,114 דונם ששולמו בתשלומים למשך שנתיים. כבר ב-1924 נסללו רחובותיה הראשיים של אחוזה (כיום הרחובות סיני, מוריה, חורב). אבן הפינה לשכונה הונחה ב-1925 ונבנו בה מבנים מעטים על ידי עולים שבאו מרומניה. מים הובאו לשכונה החדשה מנחל אחוזה. בית הבראה תוכנן (ונבנה) ב-1926 על ידי ההסתדרות, ושנה אחר כך הוקם בית הספר הראשון על הרכס – "אחוזה זיכרון יוסף". עיקר התפתחותה של השכונה התרחש במהלך שנות ה-30, על ידי עולי גרמניה מהעלייה החמישית. באמצע אותו עשור נסלל כביש רופין, שחיבר את כיכר אליזבט עם הדר הכרמל. ב-1948 השתלטו כוחות "ההגנה" על "מחנה הלגיון" והוקם בו גדוד צנחנים ראשון. מאוחר יותר, הוסב המקום לפנימייה הצבאית לפיקוד. אחוזה שלאחר קום המדינה התפתחה כאזור המשמר במשהו את צביונו השקט, הקלאסי והיציב-יחסית מבחינת מחירי הנדל"ן. המהמורות הכלכליות והחברתיות שעברו על העיר חיפה בשני העשורים שסביב מִפנה המאה ה-21, פסחו במידה ניכרת על הרובע

 

 

תת רובע רמות הכרמל – שטחו של הרובע 10.67 קמ"ר כ-16.5% מכלל השטח העירוני. מתגוררים בו 39,800 תושבים המהווים כ-15% מכלל תושבי העיר. הרובע התחיל בשכונת אחוזה, וממנה התרחב לכל הכיוונים. הוא מתחלק כדלהלן לשתי יחידות משנה עיקריות.

*********

1. אחוזת שמואל – אחוזה, רוממה וציר חורב והוא כולל את החלקים הבאים:
– תת-רובע רוממות, כולל את רוממה הישנה, רוממה החדשה ומספר שכונות נלוות. אתר העתיקות "ראש מיה" נמצא בתחום תת-הרובע.
– תת-רובע אחוזה – אחוזה (או בשמה המלא אחוזת שמואל) קרויה על שם הנציב הראשון, סר הרברט סמואל. השכונה הוקמה בשנות ה-20 וה-30 כהתרחבות של היישוב היהודי בחיפה, בעיקר על ידי עולים מגרמניה. אחוזה היוותה את גרעין ההתיישבות על הרכס, וסביבה התפתחו השכונות הנוספות. זוהי שכונה מבוססת, שגובלת מדרום ברמת-בגין ורמת גולדה, ממזרח ברוממה ומצפון בשמבור ובכרמליה. ציר התחבורה המרכזי שלה הוא שדרות מוריה ורחוב חורב שבמרכזם כיכר חורב. במערב השכונה בית חולים כרמל – השלישי בגדלו בחיפה, ומצפון – כיכר דוד הכהן (כיכר ספר) שבה מקומות בילוי רבים.
– תת-רובע ציר חורב ממשיך את אחוזה דרומה וכולל את הבתים שלאורך רחוב חורב וכן את השכונות רמת אשכול, רמת בגין וגבעת דאונס. את צפון תת-הרובע מציינת כיכר חורב, ובדרומו שוכן קמפוס בית בירם. סביב בית הספר "איינשטיין" ניטשה מחלוקת ארוכת שנים, שסביבה היו אף מאבקי-הורים לאורך שנות ה-90, בשל האנטנה של גלי צה"ל הגבוהה הניצבת בסמוך למבנה שנטען כי היא פולטת קרינה המסכנת את הילדים ואת תושבי האזור כולו.

*******

2. דניה וציר אבא חושי – תת-רובע ציר אבא חושי נבנה בהמשכה של אחוזה החל משנות ה-60 כאזור-מגורים ובו שכונות יוקרה שונות.
הוד הכרמל (דניה) כוללת את שתי השכונות הרצופות: דניה א' היא שכונת וילות. השם שדבק בה, ונגזר משם חברת הבנייה שבנתה אותה בשנות ה-60 וה-70, "דניה", נותר על כנו אף שבשלטים רשמיים היא מכונה לעתים "הוד הכרמל". מאוחר יותר יוחס השם לדנמרק ונקבע כשם הרחוב הראשי של השכונה, אליו נוספו רחובות המציינים מדינות ידידותיות נוספות. בתי השכונה גדולים ומצטיינים בגינות מרהיבות ודייריהם מתאפיינים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. דניה ב' כוללת בעיקר דופלקסים ווילות, שנבנו כהמשך של דניה הוותיקה על שלוחה שפורצת מערבה ונושקת לטירת כרמל. בשכונה קאנטרי קלאב ומרכז מסחרי. רבים מתושביה הם עובדי היי-טק.
רמת אלמוגי ורמת גולדה – צמד שכונות קטנות לאורך שדרות אבא חושי; משני עברי השדרה, בעלות מאפיינים כמעט זהים. בנייתן בשנות ה-90 השלימה את ניצול השטחים הפתוחים לאורך "הציר" בין דניה והכרמל הצפוני. האדריכלות בהן היא פרטית, נמוכה ברובה ומאופיינת בקובייתיות פונקציונליסטית עם שימוש רב במוטיבים קלאסיים, בכך, גולדה-אלמוגי מהווה חוליה המשכית בין רמת בגין לדניה א'. אוכלוסייתה היא ממעמד בינוני-גבוה.
רמת אדי ("סביוני דניה", או, לפי העירייה: "סביוני הכרמל") – בנייתה החלה בשנות ה-80 בשטח תלול מצדן המזרחי של שדרות אבא חושי, ובעשור העוקב באה תנופה של בניית מגדלי מגורים, שגובלים באלו של העיר נשר. השכונה מתאפיינת באוכלוסייה מבוססת ומבוגרת יחסית, של מבוגרים משפרי-דיור. חלק מהמבנים שנבנו בשכונה הועברו, בעקבות פסיקת בג"ץ משנת 2007, לשטח השיפוט של נשר.
קריית האוניברסיטה (רמת אבא חושי) – הקמפוס של אוניברסיטת חיפה משתרע לאורך רצועה של כקילומטר לתוך פארק הכרמל, וכולל את הפקולטות ואת מרבית השירותים האקדמיים כמו גם מגורי סטודנטים. ב-2006 יצא המוסד עם תוכנית שאפתנית להרחבת אזור המגורים במורד המדרון מזרחה, תוך הוספת מתקנים אקדמיים.
רמת אבא חושי היא הנקודה הטופוגרפית הגבוהה ביותר בתחומי חיפה המוניציפלית, שהיא גם הדרומית ביותר. 

*******

תת רובע רמות נווה שאנן כולל  שתי חידות משנה:
תת-רובע זיו – רמת אלון, בו נכללות השכונות זיו, רמת אלון וקריית הטכניון.
תת-רובע רמז – ספיר, בו נכללות השכונות רמות רמז, רמת ספיר ורמת חן.

********

רובע נווה שאנן – יזרעאליה הוא רובע ששטחו כ-3 קמ"ר, המהווים כ-4.7% מהשטח העירוני. ברובע מתגוררים 36,330 תושבים, המהווים 13.7% מכלל תושבי העיר. הרובע קרוי על שם שכונת נווה שאנן שנוסדה ב-1920, והוא מתחלק לתת-הרבעים:
תת-רובע מורדות נווה שאנן, כולל את השכונות הוותיקות חליסה ותל עמל, לצד השכונות נוה יוסף, נוה פז, ורחובות שנסללו על מורדותיו הצפוניים של הכרמל וממשיכים רחובות ותיקים של נווה שאנן. קרוב למחצית מתושבי תת-הרובע הם עולים חדשים וכ-15% מתושביו ערבים.
תת-רובע נווה שאנן, כולל את שכונת נווה שאנן הוותיקה ורחובות המסתעפים ממנה.
תת-רובע יזרעאליה, נבנה החל בשנות ה-60, רחובו הראשי הוא רחוב אבא הילל סילבר.

 

 

 

 

 

המקום נודע בתקופת הכיבוש העות'מאני כ"כרמל אל-אחמר" ("הכרמל האדום") עקב צבעה האדמדם של אדמת ההר. על פי מסורת העניק אחמד ג'מאל פאשה את האזור לשייח' סעד, מנאמניו, והשטח כונה "פרס אל סעד", מלשון פרוס, בשל מישוריותו. חברת הכשרת היישוב קנתה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 חלק מאדמותיו של שייח' סעד, ומתוך אדמות אלו מכרה 600 דונם ל"חברת נוה שאנן" (ה-ו' היחידה במקור), שמה של התאגדות מייסדי השכונה, שם שאותו שאלה מפסוק בספר ישעיהו: "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ". החברה חילקה 430 דונם מתוך השטח ל-215 מגרשים של 2 דונם כל אחד. ב-7 בינואר 1922 התקיימה הגרלת המגרשים והחלה בניית מקצת מהבתים. עוד באותה שנה התיישבו ראשוני המתיישבים בשכונה. תכנונה המקורי של השכונה נעשה בידי האדריכל ריכרד קאופמן. התקופה הייתה מעט אחרי מאורעות תל-חי, וברוח זו נקראו שני הרחובות הראשונים בשכונה החדשה "טרומפלדור" ו"הגליל"; בצומת שביניהם, הוקם בית הספר "תל-חי". רחוב ראשי נוסף נקרא מאוחר יותר על שםחניתה, שגם היא בגליל, ואילו הרחוב שבין רחוב הגליל ורחוב חניתה נקרא "רחוב התיכון", כנגזר ממיקומו. סביב גרעין זה התפתחו, שכונות-שכונות, חלקיו של הרובע, כאשר השכונות שנבנו אחרי קום המדינה נבנו במרחק-מה מנווה שאנן הוותיקה והרצף הבנוי שביניהן נוצר במהלך השנים שחלפו.

לנווה שאנן גבולות טבעיים והם: במזרח – מורדות הכרמל אל עבר העמקים, בדרום – רכס אבא חושי המורם מעל פני השכונה ומסמן את גב ההר; במערב – נחל הגיבורים (ואדי רושמיה) היוצר קניון גדול שבעבר היה מכוסה חורש ובצפון – המורד המשתפל לעבר חליסה והעיר התחתית.
כיוונו הכללי של נווה שאנן הוא מצפון לדרום, והוא מורכב מגבעות עגולות, המקושרות ביניהן בוואדיות, למעט נווה שאנן הוותיקה – הבנויה על שטח מישור המשתפע מעט מזרחה. הגבעות הדרומיות הן הגבוהות ביותר, והן, כמקובל בחיפה, גם המאוכלסות בחתך סוציו-אקונומי גבוה יותר. האזור המיוער ביותר בנווה שאנן הוא "יער רמת-אלון" שבדרום, בין רמת אלון והטכניון. שלוחות ההר השונות יצרו הפרדה בין שכונות הרובע וכך הבנייה נעשתה לפי קווי גובה ובין שכונה לשכונה מפרידים גאיות המהווים שטח ירוק.
התחבורה בנווה שאנן היא חלק ממערכת התחבורה של חיפה-נשר, ונעשית על ידי אוטובוסים, מוניות שרות ורכבים פרטיים. העורקים הראשיים הם דרך חנקין ודרך שמחה גולן ממערב; הרחובות ניסנבוים (על שמו של ברוך ניסנבוים) – יד לבנים מצפון; דרך דורי (על שמו של יעקב דורי) ממזרח; רחוב האינטרנציונל מדרום ושדרות טרומפלדור והרחובות חניתה ושלום עליכם (על שמו של שלום עליכם) במרכז. מחלפים ותיקים קיימים על דרך חנקין במפגש עם רחוב האינטרנציונל ועם רחוב גוט לוין. בתוכנית הקמת רכבל מפרץ-טכניון-אוניברסיטה שישרת את הטכניון, בין הצ'ק פוסט והאוניברסיטה (דניה) תוך הקלה על גודש התנועה הקבוע בכיכר זיו.
כיכר זיו שבמרכז היישוב היא היום צומת ראשי בחיפה החולש על התנועה בין הצ'ק פוסט לאחוזה, ובין נשר ודניה לעיר ולהדר.
בדרך שמחה גולן נבנה ב-2010 "מחלף נווה שאנן" (ידוע גם כ"מחלף רופין") – פתח הכניסה המרכזי של "מנהרות הכרמל", מערכת גשרים ארבע-מפלסית המקשרת את הנכנסים והיוצאים למנהרה, שעמדה במוקד התנגדות מצד מתכננים ותושבי העיר.
כביש נחל הגיבורים שנפתח בדצמבר 2013, מאפשר לתושבי נו"ש לעקוף את שכונת הדר בדרכם לעיר התחתית.

 

 

 

 

********

קטע חמישי, רמת הדר,
גשר רושמיה, פאתי שכונת חליסה,
עיר תחתית מזרחית,
קריית הממשלה,
עיר תחתית, פאתי הנמל,
ואדי ניסנס, רחוב אלנבי, המושבה הגרמנית,

 

תת רובע הדר, או הדר הכרמל, הוא רובע מגורים המחולק לתת-הרבעים: "הדר הכרמל" (הדר מרכז), "הדר עליון", "הדר מערב" ו"הדר מזרח". שטח הרובע 2.863 קמ"ר המהווים 4.4% מהשטח העירוני של חיפה, מספר התושבים הוא 36,600 תושבים המהווים כ-13.8% מכלל תושבי העיר. ברובע אחוז גבוה (35.3%) של עולים חדשים, רובם ממדינות ברית המועצות לשעבר, ושיעור משמעותי (24.2%) של ערבים. הרובע שוכן במרכז המדרון הצפוני של הכרמל, מתחתיו נמצא רובע העיר התחתית, מעליו רובע הכרמל וממזרח לו, מופרד על ידי אפיק נחל הגיבורים, נמצא רובע נווה שאנן. השכונה הראשונה שנבנתה בהדר היא הרצליה, שבנייתה החלה ב-1907.

תת-רובע הדר מערב, בתת-הרובע מתגוררים 7,960 תושבים, מתוכם כ-66% ערבים וכ-20% עולים חדשים. בלב תת-הרובע נמצאים הגנים הבהאיים. הגנים מתפרסים מצפון לדרום, והקישור בין חלקיהם נעשה באמצעות גשרונים מטופחים שנבנו מעל שדרות הציונות ורחוב עבאס. המקדש הסמוך, אשר נבנה בשנות ה-50, הוא אחוזת קברם של מייסדי הדת הבהאית.
תת-רובע הדר עליון, בתת-הרובע מתגוררים 10,260 תושבים. הדר עליון הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20, והיא משתרעת על המדרון התלול המחבר את הכרמל המרכזי עם הדר. זוהי שכונה פלורליסטית שבה גרים זה לצד זה מהגרים, אמנים, פעילים פוליטיים, חרדים ומשפחות חד-מיניות. כאן נמצא המרכז הרפואי בני ציון.
תת-רובע הדר מרכז, בתת-הרובע מתגוררים 9,040 תושבים שקרוב למחציתם (47.1%) עולים חדשים וכשליש (31.3%) ערבים. מרכז הדר הוא החלק ההיסטורי והצפוני של הרובע, שבמרכזו עוברים הרחובות הרצל, החלוץ ובלפור, שכונת הרצליה, "שכונת הטכניקום" וגוש הרחובות, שתוכנן כ"עיר גנים", שמשתרע ממזרח לרחוב בלפור ובמרכזו התיאטרון העירוני, מדרחוב נורדאו וגן בנימין. שלוש תחנות על הציר של הכרמלית משרתות את מרכז הדר: כיכר סולל-בונה, הנביאים ומסדה.
תת-רובע הדר מזרח, בתת-הרובע מתגוררים 9,350 תושבים, בהם חרדים רבים וריכוז עובדים זרים. תת-הרובע מחולק לשכונות יל"ג, גאולה ורמת ויז'ניץ הכוללת גם את מעונות גאולה.

 

*********

 

העיר התחתית או "העיר", הוא שמו של הרובע התופס את חלקו התחתון, המרכזי, של הכרך, ומאגד רצף של שכונות מרכזיות ואת חלקה הגדול של הפעילות הכלכלית של חיפה. זהו גם מיקומן של מרבית ההתפתחויות ההיסטוריות של העיר לדורותיה עד לקום המדינה, עוגן אדריכלי, היסטורי וימי, ומשכנה של קריית הממשלה המחוזית. בעיר התחתית מתגוררים כ-12,600 נפש המהווים כ-5% מכלל תושבי חיפה, מתוכם כ-70% הם ערבים בני דתות שונות.
העיר העתיקה של חיפה, שבמובנים היסטוריים היא למעשה "העיר החדשה", שכנה מאז אמצע המאה ה-18 על שפת המים בין ואדי סאליב וכיכר פריז של ימינו. במהלך המאה ה-19 התפתחו שכונות סביב לאותה עיר, שבהן התיישבו גרמנים, ערבים ויהודים. בראשית המאה ה-20 חנך השלטון העות'מאני את תחנת הרכבת הראשונה של חיפה, לימים תחנת מזרח. עם בוא האנגלים באה מודרניזציה של העיר התחתית, שבשנות ה-30 הפכה למע"ר של מטרופולין הולכת וגדלה. בכפיפה אחת עם בנייתו של הנמל העמוק, נסלל רחוב העצמאות, שחוצה את העיר ממערב למזרח. מאורעות הקרב על חיפה במלחמת השחרור לא פסחו על אף חלק מחלקיה של העיר התחתית. במהלך השנים הבאות הוסיף האזור לתפקד כמרכז עירוני, תעסוקתי ומוסדי, בעיקר בהקשר עם פעילות הנמל; אולם משנות ה-70 ירדה קרנו בהדרגה, ולקראת תום המאה הוא הוזנח כליל. בתחילת המאה ה-21 ננקטו צעדים שונים שמטרתם לשוב ולחזק את המרכז הישן של העיר ואת האזורים שסביב הנמל, שבעצמו עבר תמורות משמעותיות. רובע העיר התחתית החל מותח את פניו ומגלה סימני חיים במאבק מול הקניונים ושכונות הפרוורים.

חלוקת משנה של רובע העיר התחתית היא:
תת-רובע העיר התחתית מזרח, כאן נמצאים השוק הסיטונאי, המועצה הדתית, בית הספר של החינוך העצמאי "שערי תורה", ומטה מרחב חיפה של המשטרה. בתת-הרובע גרים 2,790 נפש ב-1,539 יחידות דיור, רובם ערבים. חלוקת משנה של תת-הרובע היא: בר יהודה, ארד אל-יהוד, ואדי סאליב.
תת-רובע העיר התחתית מרכז, כאן בנה דאהר אל-עומר את גרעין העיר "חיפה החדשה". כאן נמצאים שער פלמר, שהוא שער הכניסה ההיסטורי לנמל חיפה, ואזור המסחר והעסקים הצמוד אליו; קריית הממשלה ובניין "חלונות הסיטי" ועיקר מבני המשרדים, כיכר פריז עם תחנת הכרמלית, ותחנת הרכבת חיפה מרכז – השמונה.
תת-רובע העיר התחתית מערב, בו נמצאות השכונות: המושבה הגרמנית וואדי ניסנאס, התשעים ושלוש, שכונת בית הגפן, האיטלקים. כאן נמצאים מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון חיפה לאמנות, בית הגפן, מכללת ויצ"ו, ארכיון העיר, המרכז לקידום למידה, בית הספר המחוזי להשתלמויות עובדי הוראה, המק"מ לקידום המחשוב בחינוך, הקונסבטוריון למוזיקה, בית החולים האיטלקי, בתי ספר ומרכזים לגיל השלישי.

מיד לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, התחילה מלחמה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים כשהבריטים בתווך השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות אך חלק מהן היו מרוחקות והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים והנוסעים היו חשופים לצליפות ולסכנת מוות. תוך זמן קצר נוצר קו גבול עירוני בין השכונות שהוחזק על ידי כוחות ההגנה בתחילה על בסיס התנדבותי. לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול. כוחות ההגנה היו חודרים לשכונות הערביות ומפוצצים בתים שסומנו כמרכזי כנופיות. בתגובה לכך החלו הערבים להשתמש במבוניות תופת ב 14 ינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ, לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו.
ב-28 פברואר 1948 נודע להגנה על מוקש ענק שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו "מסתערבים" של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד המוקש הערבי ונהרגו חמישה אנשי כנופיות ערבים. ב-4 מרץ 1948 ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז המסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתרסק והרס מספר בתים בשכונה הערבית. באותו לילה החדירו הערבים מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה. ב-21 מרץ 1948 הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שישה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע. בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה. ב- 22 מרץ 1948 יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ לרחוב "עיראק" במרכז העיר הערבית (כיום רחוב "קיבוץ גלויות"). לפני המכונית נסע גי"פ ומאחוריה  טנדר. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הערבים. בהתפוצצות נהרסה שורת בנינים ונגרמו אבידות כבדות.
כמה ימים לפני כן, ב-17 מרץ 1948ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקרית מוצקין. מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים  מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של  קאוגי ומהדרוזים שהגיעו מסוריה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה. ורבים מאנשי מטהו. הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון. בתחילת  אפריל כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של   משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית שם המבצע הוסב ל "בעור חמץ" רמז לתקופת חג הפסח הקרוב, המבצע תוכנן במטה גדוד 22 על ידי הסמג"ד דוד קזשטכר והחל בקרב על בית הנגאדה בשכונת חליסה הערבית במבואותיה המזרחיים של חיפה לא רחוק מגשר רושמייה הישן.

 

 

 

בבוקר ה-21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל. לאחראים לענייני הערבים והיהודים בחיפה: במשך השבועיים האחרונים אירעו התנגשויות רבות בין ערבים ויהודים. את אלה יש להפסיק ויש להשליט שלום וסדר בחיפה. אין בכוונתי לערב את הצבא ואת המשטרה במידה כלשהי בהתנגשויות ערביות – יהודיות. בכוונתי לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים לי כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל במשך שלושה שבועות דרך נמל חיפה."
כוחות ההגנה פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל מפרץ חיפה, הקריות הגליל והעמקים. המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו–21 פצועים. הכיכר הסמוכה לבית נקראת כיום כיכר הגבורה.
ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון). במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח – פלוגת הנמל של הפלי"ם בפיקודו של יוחאי בן נון – בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת.
מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר.
בשעות הצהרים של ה-22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. מקום המפגש של הכוחות נקרא מאז "כיכר ההגנה" הנמצאת במפגש שדרות המגינים, דרך אלנבי ושיבת ציון. על קיר אחד הבתים יש לוחית זיכרון ובה ציון המפגש. כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.
מקור הרחבה והפנייות

בנין בית הנגאדה שימש כבית ועד השכונות המזרחיות הערביות בעיר חיפה ועקב מיקומו האסטרטגי על ציר היציאה מהדר לכיוון נוה שאנון וצומת הצק פוסט היווה מטרד  לתחבורה מחיפה, על ידי צליפות והתנכלויות מתמשכות .הבנין מוקם סמוך מאד לגשר רושמייה שהיווה מעבר הכרחי ליציאה מהדר. ב 21.4.48 נכבש הבנין בידי מחלקה מפלוגה א של גדוד 22 בפקודו של צח יצחק סורוקה. כבוש הבנין נועד להגן על הגשר והכניסה המזרחית לעיר. הכח ירד במשורינים מבית התעשיה ותחת אש הצליח לכבוש את הבית בקרב קצר יחסית אם כי לא בקלות,וספג אבדות ראשונות תוך זמן קצר  התארגנו כל כוחות האויב בחליסה ועם יתרון טופוגרפי שמו מצור על הבית על הלוחמים שבו שכלל ירי מרגמות והטלת רמוני יד מכל עבר וירי מרוכז בלא מים ומזון ותחמושת הולכת ואוזלת ומספר נפגעים רב הדבר הפך את ההגנה על המבנה למשימה מורכבת וקשה שהיתה רוויה אבדות בהרגים ופצועים. גם נסיונות להעביר  תגבורת ואספקה למחלקה הנצורה עם משורינים נכשלה אולם לאחר חצות הלילה,כאשר נפתחה התקפת כוחותינו בכל רחבי העיר הוקל הלחץ על המבנה בנוסף הופעל קורס מכ"ים של החטיבה תחת פקודם של מקס גריל (מרדכי גיל) ואהרון שטנדל(אבנון) 3 מחלקות הקורס ירדו מנוה שאנן ותוך לחימה מבית לבית במשך 7 שעות כבשו בדרכם למעשה  את השכונה חליסה כולה והגיעו בצהרי היום עם נפגעים הרוגים ופצועים אל בית הנגאדה והמחלקה הנצורה בו בסופו של הקרב שנמשך קרוב ליממה נפגעה מחצית המלקה 4 הרוגם והיתר פצועים גם קורס המכ"ים איבד 3 חניכים, סמג"ד 22 דוד קזשטכר ז"ל שניהל את הקרב מבית התעשיה נהרג מפגז שנורה ממשורין בריטי ועל שמו נקרת שכונת נוה דוד בחיפה.

 

 

 

 

********

קטע שישי ואחרון,
המושבה הגרמנית,
קריית אליהו, אזור תחנת כרמל,
סביב בסיס חיל הים, בית חולים רמב"ם ובבסיס הדרכה של חיל הים,
טיילת שכונת בת גלים 

 

ואדי ניסנאס היא שכונה בעיר התחתית של חיפה, שנמצאת בין שדרות הציונות במערב, רחוב שבתאי לוי בדרום, רחוב הנביאים במזרח ורחוב אלנבי בצפון. מספר תושביה כ-8,000 נפשות. "ניסנאס"  הוא שמה הערבי של הנמייה. השכונה, שהוקמה במהלך המאה ה-19 כשכונת פועלים פשוטה, הייתה שכונה ערבית קודם למלחמת העצמאות, ושמרה במידה רבה על זהותה זו, ועל הארכיטקטורה הים-תיכונית שאפיינה אותה לפני המלחמה. בשנות המנדט הבריטי התגוררו ערביי חיפה בעיר העתיקה, ובשכונות ואדי ניסנאס, ואדי סאליב וחליסה. ואדי ניסנאס הפכה בתקופה זו לרובע עירוני משגשג. ב-22 באפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את חיפה הערבית. רוב תושביה הערבים של העיר עזבו אותה, אך כ-3,000 ערבים נותרו בעיר ורוכזו בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב. בניגוד לשכונות כחליסה וואדי סאליב, שעברו תמורות בעקבות העליות שלאחר קום המדינה, שמרה ואדי ניסנאס במידה רבה על מאפיינים רבים של זהותה כשכונה ערבית גם לאחר קום המדינה. עד 1948 היו רוב תושבי השכונה ערבים נוצרים, אך במהלך השנים ועם חילופי האוכלוסייה הפכו המוסלמים לרוב. מאז שנת 1993 מתקיים בוואדי פסטיבל "החג של החגים" בחודש דצמבר, הסמוך לחג המולד הנוצרי ולחג החנוכה היהודי. הפסטיבל הוא ביטוי לרב-תרבותיות המאפיינת את השכונה ולשאיפה לדו-קיום. במהלך הפסטיבל מותווה בסימטאות השכונה "מסלול האמנות", ובו מציגים אמנים מיצירותיהם. חלק מהיצירות נותרות בין הבתים באורח קבע כל השנה, ומעניקות לשכונה מקצת מאופייה הייחודי. בקיץ 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הייתה חיפה יעד לרקטות של חזבאללה. במטח רקטות שפגע בשכונה ב-6 באוגוסט נהרגו ארבעה מתושביה, יהודים וערבים.

בין האתרים הידועים בשכונה, "שוק הוואדי" המצוי ברחובותיה המרכזיים של השכונה – רחוב הוואדי ורחוב יוחנן הקדוש, קתדרלת אליהו הנביא היוונית-קתולית מלכיתית וכנסיית יוחנן הקדוש האנגליקנית, וכן בית הגפן – מרכז יהודי-ערבי לתרבות. בגבול השכונה עומד מוזיאון חיפה לאמנות, השוכן במבנה אבן משנות ה-30 של המאה ה-20 ששימש בעבר כבית ספר אנגליקני ומאוחר יותר כבתי ספר עבריים ובשנות ה-70 נפתח כמוזיאון.

 

 

כנסיית יוחנן הקדוש היא כנסייה אנגליקנית השוכנת בואדי ניסנאס ברחוב יוחנן הקדוש פינת רחוב חורי בעיר התחתית שבחיפה. המבנה הוקם בשנת 1935 בסגנון התחייה הגותית. חזיתו מחולקת לשלושה אגפים – אגף תווך בן שתי קומות, ושני אגפי צד בני שלוש קומות כל אחד. על האגף הצפוני ניצב מגדל פעמונים נושא צריח מחודד. הכנסייה משמשת בימי חול את בית הספר היסודי השוכן במתחם, שבו לומדים נוצרים, דרוזים ומוסלמים, ואת העדה האפיסקופאלית בימי חגים ובאירועים מיוחדים. בנוסף היא משמשת לקונצרטים שונים בהם אירועים של החג של החגים.

 

 

קתדרלת אליהו הנביא, המוכרת גם בשם קתדרלת מר אליאס, היא כנסייה יוונית-קתולית מלכיתית המוקדשת לאליהו הנביא, ואשר שוכנת ברחוב עין דור 23 בעיר התחתית שבחיפה. הקתדרלה משמשת כמקום מושבו של הארכיבישוף היווני-קתולי בעיר, העומד בראש הקהילה המלכיתית שהיא הקהילה הנוצרית הגדולה בחיפה. המבנה תוכנן על ידי האדריכל סמיח עטאללה, והוקם בשנים 1939–1938, בימי כהונתו של הארכיבישוף גרגוריוס חג'אר. עד מלחמת העצמאות שימשה כנסיית א-סיידה שליד כיכר פריז בעיר התחתית, ככנסייה המרכזית של הקהילה. לאחר המלחמה נטשה האוכלוסייה הנוצרית את האזור, וחלקה עבר לאזור ואדי ניסנאס, כנסיית א-סיידה ניטשה ומקום מושב הארכיבישוף עבר לקתדרלת אליהו הנביא.
מבנה הכנסייה עשוי אבן, ובחזיתו גמלון שבראשו מתנשא צלב. הגמלון מדורג בשני צדדיו, ומסתיים בשני מגדלי פעמונים הנושאים גם הם צלב. דלתות הכנסייה עשויות עץ והן קבועות מתחת ללונטה. בלונטה נראה פסיפסהמתאר את אליהו עולה השמימה במרכבה, ומשליך את גלימתו לעבר אלישע. מעל הדלת חלון טריפורי, ומשני צדדיה שני חלונות מקושתים. באולם הכנסייה שולטים גוני הכחול והזהב. הוא מחולק לשלושה מעברים על ידי שתי שורות עמודי שיש דקים, המסתיימים בכותרות יוניות. המעבר המרכזי גבוה מעט ממעברי הצד ומעליו "קומת אור" שבה שתי שורות חלונות. בחלונות אלה קבועות עבודת ויטראז' של דגמים גאומטריים וצמחיים. מעל צידו המערבי של המעבר המרכזי, מעל דלת הכניסה לאולם, מותקנת גלריה פנימית. תקרת האולם צבועה בגוון כחול שבה משולבים כוכבי מוזהבים, ולרוחבה קורות עץ מוזהבות. מן התקרה תולות נברשות מוזהבות שבהן משולבות איקונות של קדושים.
משמאל לכניסה, על בימת אבן מוגבהת, ניצב אגן טבילה מאבן, ומעליו איקונין המתאר את טבילת ישו בידי יוחנן המטביל. מעל הכניסה תלוי איקונין גדול ורבוע המתאר את ישו ומרים, אם ישו המולכים, וסביבם ארבעתהמבשרים המכוונים אליהם. באיקונוסטאזיס שלוש שורות של איקונות, ובאופן יוצא דופן, האיקונין השני משמאל לדלת המלכותית, אינו מתאר את אליהו שלו מוקדשת הכנסייה, אלא את גאורגיוס הקדוש בהורגו את הדרקון. מעל הדלת המלכותית מוצבת עבודת עץ המתארת את צליבת ישו. על הקיר שמאחורי המזבח, שתי איקונות המתארות את תרדמת הבתולה (משמאל) ואת מעמד ההשתנות (מימין), ובחלון הטריפורי שמעליהן קבועה יצירת ויטראז', שבה נראים גאורגיוס הקדוש הורג את הדרקון (מימין), ישו עם קומו לתחייה כשהוא אוחז בשמאלו בנס שעליו נראה צלב (במרכז), ואליהו מניף את חרבו מעל אחד מנביאי הבעל (משמאל).

 

 

 

 

 

 

המושבה נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בשנת 1868, והייתה הראשונה בגל השני של המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. גבולות השכונה הם דרך העצמאות וחוף הים בצפון, שדרות הציונות – עין-דורורכבת מרכז במזרח, רחוב הגפן והגנים הבהאיים בדרום ורחוב יצחק שדה במערב.
להרחבה

 

******

חלקה המזרחי של שכונת קריית אליעזר, שבין שדרות רוטשילד ורחוב יצחק שדה, נקרא "קריית אליהו", והוא שכונה מעורבת. קריית אליהו הוקמה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 עבור אוכלוסייה דתית על שטח חקלאי של המושבה הטמפלרית, ובשטח שבו נבנתה היו מספר מבני אבן חד-קומתיים שהשתייכו לפני כן לערבים שנמלטו מחיפה במלחמת השחרור.

 

 

 

********

סוף דבר

הטיול שהחל בבוקר, זמן קצר אחרי עלות השחר נמשך למעלה משש שעות

מסלול הטיול היה ארוך, מפותל מגוון. 

מחצית מהמסלול היה במגמת עליה, ב-20 ק"מ טיפסנו כ-500 מ' אולי יותר.  

בנוסף להסברים קצרים במקומות השונים שמענו חוויות ילדות ונערות של רז וגם קצת סיפורים של אביטל וניסן.

המסקנה מטיול זה בו עברנו בחלקים רבים של העיר ובו ראינו מראות רבים
היא שניתן לחזור ולטייל בעיר ולהמשיך להכיר אותה.

********

תודה לרז על תכנון המסלול,
ההובלה, ההסברים, הסיפורים, הצילומים
והכנת הדמיה תלת ממדית של המסלול
תודה לאביטל על סיפור האנקדוטות
תודה לניסן שהצטרף והוסיף סיפורים משלו וצילם
תודה לכולם על יום נעים ומעניין

אלבום המלא של ניסן
אלבום המלא של רז

 

 

ביום שבת (17/12/2016), אחרי הגשם של הימים הקודמים מזג האוויר האיר לנו פנים.  כדי להימנע מדיווש בדרכי הבוץ בין השדות, יצאנו לטיול זה שכולו רובו ככולו היה בתחום השטח הבנוי. הדרכים בהן רכבנו, כולן היו סלולות.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה שישה אנשים רובם מצפון הארץ והם משה כץ צביקה אסף (קיבוץ אפק), אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה) ויובל יסעור (יוקנעם) ואני (ממבשרת ציון).

 

טיול זה הוא חלק מהמיזם של משה כץ ושלי להעמקת הכרה והלימוד של מישור החוף הצפוני ומורדות גבעות שפרעם אלונים והרי הגליל העליון. הוא מהווה המשך של הטיולים הקודמים שבצענו מאז אפריל 2016 והם:

סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא
בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר
מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי

 

*****

מסלול הטיול,
תכנן, הכין והוביל משה כץ

יציאה מקיבוץ אפק, דרך צור שלום להיכל הספורט נעמן,
אזור התעשייה הדרומי של העיר,
חציית נחל נעמן,
כניסה בשער הדרומי של חומת העיר העתיקה,
בתוך העיר העתיקה ובנמל,
לאורך הטיילת למול החומה המערבית וחוף הים עד צפון עכו, 
דרך שכונות צפון העיר לחלקה המזרחי
סיום בחורשת עכו (פארק לילי שרון)
ועל ראש תל עכו (גבעת נפוליאון),
חזרה להיכל הספורט נעמן והלאה לקיבוץ אפק 

*****

העיר עכו

עַכּוֹ היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. פעמיים בתולדותיה הייתה עכו העיר המרכזית של ארץ-ישראל כולה ובעלת חשיבות בינלאומית: במאה הי"ג, עת הייתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ובמאה הי"ח, תחת שלטונו של ג'זאר פחה. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה. בשל מיקומה הגיאוגרפי והיותה עיר נמל הייתה עכו יעד לכיבושים במהלך כל התקופות, כתוצאה מכך תחלופת האוכלוסייה בה היא ממאפייניה ההיסטוריים.

 

 

עכו שוכנת במישור החוף הצפוני. העיר גובלת מדרום במפרץ עכו, שבקצהו הצפוני של מפרץ חיפה, וממערב, בים התיכון. היא משתרעת על פני שטח מישורי, ורק תל עכו שבמזרחה מתנשא מעליו. אורך שטחה הבנוי הוא כ-3.5 ק"מ מצפון לדרום וכ-3 ק"מ ממזרח למערב. מדרום למרכז העיר זורם נחל נעמן הנשפך אל מפרץ חיפה, ומדרום לו נמצא אזור התעשייה עכו דרום.

 

מספר התושבים:  כ-55,000, אחוז היהודים בעיר מסך כל התושבים: 72%; אחוז הערבים מסך כל התושבים בעיר: 28%; מספר התושבים העולים:  13,026; אחוז העולים מסך כל התושבים בעיר: 24.4%

בסמוך לעיר שוכנים מספר יישובים כפריים, ובהם בוסתן הגליל ושומרת מצפון, עין המפרץ וכפר מסריק מדרום והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר ממזרח. העיר העתיקה של עכו שוכנת על חצי אי קטן באורך וברוחב של כ-400 מטר, החוצץ בין מפרץ עכו לים התיכון. רובעיה של העיר המודרנית התפשטו מגרעין זה לצפון ולמזרח.

 

 

*****

אבני דרך בהתפתחות העיר 

מקורות:
אתר עיריית עכו ואתר העיר העתיקה של עכו

 

תקופה קדומה במאה 15 לפנה"ס עכו העתיקה מופיעה לראשונה בכִּתְבי המְאֵירות – כתבי קללה של מלכי מצרים. הטקסטים כתובים על לוחות חרס או כלים, שעל ידי שבירתם מתקיימת הקללה. עכו מופיעה ברשימת הערים שכבש תחותמס השלישי מלך מצרים.

התקופה הישראלית  עכו מוכללת בשבט אשר, אך ספק אם אכן כבש אותה. בשנת 701 לפנה"ס משמשת תחנה במסעו צפונה של סנחריב מלך אשור.

תקופה הלנסטית 333 לפנה"ס נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון, ויוונים מתחילים ליישבה.  מימי אלכסנדר מוקדון (333-332 לפסה"נ) מעמדה של עכו היה כמעמדן של הערים הפיניקיות. הקשר שלה עם השלטון היווני היה ישיר כקשריהן של צור וצידון. בעכו הונהג השימוש במטבעות ואף הוקמה בה מטבעה שפעלה במשך כ-700 שנה, עד למאה הד' לסה"נ (לעכו ההיסטוריה הנומיסמטית הארוכה והעשירה מכל ערי ארץ-ישראל). משנת 310 לפסה"נ הייתה עכו כפופה לשלטון בית תלמי, וזכתה ככל הנראה למעמד של פוליס והוענק לה שם חדש – "פתולמאיס" על שם תלמי שני פלאדלפוס שמלך במצרים. בתקופה זו נזכר חוף עכו במקורות היווניים כמקור חול לייצור זכוכית. העיר עכו משקפת את תהליך ההלניזציה בסוריה ובארץ-ישראל; היא הגדולה בערי החוף של ארץ-ישראל ההלניסטית; מרכזה עבר מהתל והיא התפשטה אל שטח חצי האי, בשטח נוח למסחר. היקפה בתקופה זו גדל ומעמדה המדיני והכלכלי התעצם.

 בתקופה הרומית  מעמדה של עכו כ"פוליס" אוטונומית לא נפגע. בראשית תקופה זו התיישבו יהודים רבים בעכו. העיר קשורה לקורות היהודים בארץ-ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד. בראשית הנצרות השליחים פאולוס ופטרוס שהו בה. בתקופה זו נבנה שובר גלים מקצהו הדרומי של חצי האי אל מגדל הזבובים, ויצר נמל מבטחים שהיה מקור לשגשוגה הכלכלי במשך כ-1000 שנים.

בתקופה הביזנטית: תחילתה במאה הד' לסה"נ. היא התאפיינה בהתעצמות היסוד היווני בעיר. היישוב שהיה על התל ניטש. כלכלתה של עכו המשיכה להיות מושתתת על מסחר ימי. ידוע כי בראשית המאה הד' היה בעיר רובע שומרוני. במרד היהודי הגדול של שנת 614, עכו הייתה הראשונה שנכבשה מבין ערי החוף. בשנת 627 הביס הרקליוס קיסר את הפרסים והשטחים שנכבשו הוחזרו. הישוב היהודי שפרח בעכו הוכחד, ככל הנראה, והעיר נשארה בשיממונה.

בתקופה הערבית הקדומה (638–1104) העיר חזרה להיקרא בשמה המקורי, בצורתו הערבית – "עכא". רבים משכבות העלית בעיר היו נוצרים. בתהליך מתמשך חוזקה השכבה המוסלמית השלטת בבני המקום שהמירו דתם. שינוי תרבותי חל עם עליית השושלת העבאסית (750 – 1258), אז נקבע כי ערכי המזרח ישלטו בתרבות האיסלאם. המסגד תפס את מקומה של הכנסייה וסממנים תרבותיים נוספים תפסו מקום, כגון הוצאת פסלים מכיכרות העיר.
בין שנת 630 לשנת 692 ידעה עכו חוסר יציבות וקרבות בין האומיים לביזנטים. בשנת 660 ייסד מועאויה בעכו את המספנה המוסלמית הראשונה. למטרה זו יושבו בעכו אומנים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים מפרס, בעל בק, חומס ואנטיוכיה. בשנת 692 הרסו הביזנטים את עכו יחד עם צור, קיסריה ואשקלון. המאה השביעית היתה תקופה של הרס שלאחריה שוקמה עכו רק בתחום העיר העתיקה. במאה העשירית היה מחוז כנסייתי של עכו כפוף לפטריארכיה של אנטיוכיה. משנת 878 שלט בארץ ישראל אחמד אבן טולון שפיתח את נמלה של עכו כבסיס צבאי לחיזוק שלטונו בסוריה. בשנת 969 עבר השלטון לידי השושלת השיעית הפאטימית שהייתה מעצמה ימית שהתבססה גם בעכו.

קיימות עדויות לקיומם של יהודים בעיר במאה הי"ב. בשלהי אותה מאה הייתה עכו מרכז יהודי.

 

 

המאה ה-12 (1104 – 1191): בתקופה הצלבנית הגיעה עכו לשיא גדולתה והייתה לאחת ממרכזי העולם. שיאה אמנם במאה הי"ג, אך כבר במאה הי"ב הייתה הגדולה והעשירה בערי הממלכה הצלבנית, עיר המסחר הראשית שלה, והחשובה בנמליה.
עכו נכבשה בשנת 1104 בידי המלך באלדווין בעזרת צי גדול מהעיר האיטלקית גנואה. עם כיבושה הייתה לנמלה החשוב ביותר של ממלכת הצלבנים. למרות חוסר היציבות והאיבה שבין המוסלמים והנוצרים ידעה העיר חיי רווחה ומותרות של אצילים וסוחרים אמידים, ביטחון, שיתוף פעולה והדדיות בין אירופאים ומקומיים. עולי רגל רבים הצטופפו ברחובותיה. עכו הייתה כפופה למלך, ונשלטה בידי מושל מטעמו. זכויות מיוחדות ניתנו לסוחרי העיר גנואה שקיבלו רובע משלהם, לוונציאנים, לפיזאנים, לאנשי אמלפי ולסוחרי מרסי. בעכו התגבשה המושבה האיטלקית הגדולה ביותר שבכל ערי הנמל של ארץ-ישראל וסוריה. נוכחותם של סוחרים איטלקים וצרפתים הפכה את עכו לגורם בעל חשיבות במסחר שבין מזרח למערב, הם קיימו למעשה את הקשר בין אירופה לממלכת הצלבנים.
בשנת 1187, לאחר קרב קרני חיטין, נמסרה העיר לידי צלאח א-דין ללא קרב. רבים מהסוחרים הנוצרים ברחו מהעיר טרם הכניעה. העיר נפגעה כנראה באופן חמור כשתושביה נטשו אותה וכשנכנסו אליה הגייסות המוסלמים. במסע הצלב השלישי שקם לאחר התבוסה בקרב קרני חיטין, נפילתן של ירושלים ושאר ערי הממלכה לידי המוסלמים, הוטל בשנים 1189- 1191 סביב עכו המצור המפורסם בתולדות מסעי הצלב (הודות למעמדם הרם של המשתתפים בו וטכנולוגיות המלחמה). במערכה נטלו חלק רבים שבאו ממניעים אידיאולוגיים-דתיים. המצור הסתיים עם כניסת הכוחות הנוצרים לעכו ונסיגת המוסלמים.

 המאה ה-13 (1191 – 1291): – תקופה זו הייתה תור הזהב של עכו, שאוכלוסייתה מנתה לפחות 40,000 נפש. עכו שימשה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית ואחת הערים המרכזיות והחשובות בעולם, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית; עיקר חיי הממלכה התנהלו בין חומותיה. עכו הייתה מרכז יחסי המסחר שבין אסיה לאירופה. לערי המסחר האיטלקיות, הגדולות, היה בסיס קבע בעיר, ובשווקיה ונמלה עבר חלק ניכר מהסחר שבין המערב למזרח הקרוב והרחוק. עכו הייתה גם מרכז של עסקות כספים והלוואות בין המערב למזרח, הודות לעיסוקם של הטמפלרים, ומרכז לעיסקות נכסי דלא ניידי באירופה, הודות להוספיטלרים שחלשו על נכסים וקרקעות במערב.
עכו הצלבנית הייתה נתונה לאיום מתמיד מצד המוסלמים. היו בה גם מאבקים פנימיים בין הרובעים והקומונות השונות. לאירועים בתוכה הייתה השלכה מעבר לגבולות ארץ-ישראל. בעיני המערב הנוצרי הייתה עכו התגשמות הרעיון הצלבני. היה בה מיזוג תרבותי מיוחד עם השפעות ממזרח וממערב. מלכי ירושלים ישבו בה ושליטים זרים שביקרו בארץ מילאו בה תפקידים. היא הייתה מקום מושבו של בית הדין העליון של הממלכה שהיה למוסד השלטוני המרכזי. פעלו בה כ-60 מוסדות דת שונים – כנסיות ומנזרים – מסדרים צבאיים (הוספיטלרים, טמפלרים, טבטונים), קומונות איטלקיות (ונציה, גנואה ופיזה) וסוחרים מערי מסחר נוספות (אמלפי, סאן גי'מיניאנו, פירנצה, לוקה, פיסטויה וסיאנה) מושבות סוחרים (קטאלנים מברצלונה, צרפתים ממרסיי), יהודים ומוסלמים.
עכו עמדה בשורה הראשונה של מרכזי היצירה בעולם בתחום אמנות הציור הזעיר. הארכיטקטורה המונומנטלית של אותה העת ביטאה את המעבר מהסגנון הרומנסקי לגותי, כאשר הכנסיות והמבנים המונומנטליים שאבו סגנונם מהמערב ובתי המגורים נבנו ברוח המזרח, שניהם בחומרים מקומיים – אבן כורכר ומעט עץ, בעיקר לגגות ולפתחים. העיר הייתה מוקפת חומה בצורה מצפון וממזרח ומחולקת לרובעים (מון מיזאר, הרובע המזרחי, הרובע הפיזאני, הרובע הגנואזי, הוונציאני, הפרובנסאלי, הטמפלרי וההוספיטלרי). הצפיפות והצורך בשטחים לבנייה הכתיבו בנייה לגובה.

 **********

התקופה הממלוכית (1291 – 1516): בשנת 1291 נפלה עכו לידי המוסלמים. מ צור עכו היה השלב האחרון בכיבוש הערבי של ממלכת הצלבנים כולה. השלטון הממלוכי הותיר את עכו בחורבנה, כעיר רפאים ריקה מאדם. העיר נהרסה בשיטתיות בפקודת הסולטאן אל-אשרף, הוחרבו הביצורים, הנמל וגם העיר עצמה. בתהליך מתמשך הלכו ונחרבו בנייניה המפוארים. בתחילת המאה הי"ד חזרו הוונציאנים לסחור ולייבא כותנה לאירופה דרך נמלה. כן הגיעו דרכה עולי רגל בדרכם לירושלים. העיר עמדה בשיממונה כמאתיים וחמישים שנה.

השלטון התורכי (1517 – 1740): במאת השנים הראשונות לשלטון התורכי המשיכה העיר לעמוד בשיממונה. במאה הט"ז הוקם המסגד הראשון בעיר – מסגד סנאן פחה. בימי פאח'ר א-דין (1586- 1635) חודשו החיים בצל חורבות הענק מהתקופה הצלבנית, חודש המסחר עם המערב, וחל גידול באוכלוסיית העיר, שמנתה עתה פחות מאלפיים נפש, רבים מביניהם היו יהודים וכן נוצרים ומוסלמים. במחצית השנייה של המאה הי"ז נבלמה התפתחותה של העיר. בעיר היו סוחרים, בעיקר צרפתים שהתרכזו ככל הנראה בחאן אל פראנג', נזירים פרנציסקאנים, עולי רגל ותיירים שעשו שימוש בנמל, חיל מצב קטן, מושל נפה, משנה לשופט, סמכות דתית כלשהי ומוכס ראשי. המאה הי"ז התאפיינה בחוסר יציבות, ולקראת סופה הוכפפה עכו למחוז צידון החדש במקום לצפת ומאז היו שוב פניה אל הים וכך עלתה שוב חשיבותה.

 התקופה העות'מאנית המוקדמת (1700–1740): שלא כמו ברחבי האימפריה העות'מאנית, המאה הי"ח בעכו התאפיינה ביציבות שלטונית וכלכלית עם ההתפתחות בסחר הכותנה. משנות הארבעים של המאה הי"ח היתה עכו לבירת הגליל והחשובה בערי ארץ-ישראל. זאת הודות לשלטון בית זיידאן הבדואי בגליל המערבי ולעליית קרנן של המושבות המסחריות הצרפתיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. מניין אוכלוסיית עכו בשנת 1712 עמד על כ-1500 נפש מעדות שונות, כ-250 בתי אב מוסלמים, 100 יוונים (אורתודוכסים וקתולים), 10 יהודים וכן מרונים, קופטים וארמנים.

 דאהר אל עמר (1740 – 1775): דאהר מבית זיידאן השתלט על עכו בהדרגה החל משנות ה-30 של המאה הי"ח, וזו הפכה לגולת הכותרת של פעילותו המדינית והכלכלית. הוא הביא את תור הזהב החדש לעיר, שנמשך מאה שנה שבהם הייתה לחשובה בערי ארץ ישראל מבחינה כלכלית ומדינית. דאהר הפך את שרידיה של עכו הצלבנית מקור לאבני בניין. הוא יישב בה תושבים באופן מכוון ובכך היה חידוש מוחלט בארץ ישראל של אותה תקופה. תחילה התיישבו בעיר מקרב תושבי הכפרים הסמוכים, אולם עיקר גידולה היה מדיניות מכוונת ויישוב של קתולים מנצרת, מבית לחם, מירושלים ומדמשק, ויוונים אורתודוכסים מקפריסין. מספר תושביה היהודיים גדל אף הוא. דאהר הפך שוב את עכו לאחר חמש מאות שנה לעיר נמל משגשגת.

אחמד ג'זאר (1775 – 1804): ג'זאר המשיך את מפעלי הבנייה של קודמו דאהר. תחת שלטונו זכתה עכו למעמד של בירת מחוז צידון ועמדה באביב 1799 בפני מצור נפוליאון שנחל בקרב זה את תבוסתו הראשונה. ג'זאר נודע בשלטונו הרודני ובאכזריותו. הוא היה בעצמו האדריכל והמהנדס של הבניינים שהקים (ביניהם: מסגד אל-ג'זאר, 1781, חמאם אל פאשה, 1781, חאן אל-עומדאן, 1784). יד ימינו של ג'זאר בענייני כספים ומינהל היה חיים פרחי שנרצח בשנת 1820.

סולימאן פחה, עבדאללה פחה ואברהים פחה (1804 – 1840): שלטון סולימאן (1805–1815) היה המשך ישיר לשלטונו של ג'זאר בתחומים הכלכלי והפיסקאלי. מרבית הבתים בעיר היו בבעלותו. חשיבותה של עכו במסחר הבינלאומי הלך וירד. ההערכה היא כי אוכלוסייתה מנתה כ-10,000 נפש. בתקופת עבדאללה פחה (1818 – 1831) עכו כבר לא הייתה עיר משגשגת ומצבה הכלכלי הלך והדרדר. במקביל לדעיכתה של האימפריה העות'מאנית הלכה מצרים והתעצמה תחת שלטונו של מוחמד עלי. בין נובמבר 1831 למרץ 1832 צרו כוחות מצריים בראשות אברהים פחה על עכו וכבשוה לאחר מערכה ממושכת. המצור וההרעשות הרבות הסבו נזק רב לאוכלוסיית העיר, לבנייניה ולביצוריה.

השלטון המצרי (1832 – 1840): עם כיבושה איבדה עכו את מידת העצמאות והחשיבות המדינית שהייתה לה תחת ארבעת השליטים הקודמים – דאהר, ג'זאר, סולימאן ועבדאללה. בשנת 1833 נחתם הסכם שביתת הנשק בין מוחמד עלי ל'השער העליון'. השלטון המצרי בעיר התאפיין ברודנות; מערכת הביצורים שוקמה אך כלכלתה לא קמה לאחר המצור. התפתחותה של חיפה ונמלה תרמו לדעיכתה של עכו.

המערכה של שנת 1840: בשנה זו עמדה עכו בפעם האחרונה בתולדותיה במרכזו של מאבק צבאי בינלאומי. כוחות הברית – אנגליה, תורכיה ואוסטריה – קמו על השלטון המצרי בחזקן את שלטון 'השער העליון' בקושטא. הייתה זו המערכה הראשונה שנוהלה מכיוון הים בלבד ובה הופעלו כלי נשק חדשניים – אוניות קיטור, פגזים נפיצים ורקטות. אלה גרמו להתפוצצות אדירה של מחסן חומר נפץ ולסיומה המהיר של המערכה. עכו ההרוסה הייתה שוב תחת שלטון התורכים.

**********

שלהי התקופה העות'מאנית (1840–1917): בעיר שררו עזובה והזנחה. בתקופה זו שימשה עכו כמבצר בעל חשיבות צבאית. אוכלוסיית העיר התמעטה וכלכלתה דעכה. נמל חיפה דחק את נמל עכו והיה לראשי בצפון הארץ. השלטון התורכי אסר לבנות בתים מחוץ לחומות, שלא כמו בירושלים וביפו. בעיר התקיימו חיי מסחר ערים במועדים מסוימים בלבד. חלק מהמשפחות המכובדות של עכו עקרו לחיפה.

ימי המנדט הבריטי (1918–1948): בתקופה זו עכו החלה לגדול שוב וכלכלתה התרחבה. העיר התפשטה אל מחוץ לחומות. הנמל היה הקטן בנמלי הארץ אך הוא המשיך לפעול. משרד העתיקות המנדטורי עשה לשיקומה של העיר ודאג לשיפוץ חומות הים ההרוסות. ב-1922 חיו בעיר 6420 נפש, מתוכם 4883 מוסלמים, 1344 נוצרים ו-115 "אחרים" שרובם כנראה באהיים ו- 78 יהודים. בשנת 1931 היו בעיר 7897 ובשנת 1946 כ-13,000 נפש. בעקבות ארועי המרד הערבי בשנים 1939-1936 הוכרז בעיר (שנת 1938) משטר צבאי. כלא עכו היה בית הסוהר המרכזי בארץ שבו נאסרו פורעים ערבים וכן אישים יידועי-שם מהיישוב היהודי ומגיניו.

 

מבצע בן עמי וכיבוש עכו במלחמת העצמאות. – לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושיריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שנה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מג"ד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם.
תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.
כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים
השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה איפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.
המקור אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

 

*****

 קטעי המסלול, המקומות והמראות 

 

*****

קטע ראשון, מאפק להיכל הספורט נעמן,
רכיבה מנהלתית מהירה הלוך וחזור כדי להגדיל את המרחק,
19 ק"מ סך הכל 

*****

טרם הכניסה לעיר

עברנו באזור התעשיה ברחוב משמר ים במקום בו התחיל דרכו קיבוץ אפק.

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 2000 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

 

 

*******

 

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן.
הרחבה

 

 

שמורת מלחת נעמן משתרעת בדרום העיר עכו, משני צידי הכביש הישן לעיר ובשתי גדות נחל נעמן.
מלחה היא בית גידול שבו מצטברים מלחים רבים בקרקע, בריכוזים שמפריעים לרוב צמחי הבר והתרבות להתפתח בצורה תקינה ולרוב מונעים את קיומם בכלל. המלח הנפוץ ביותר הוא נתרן כלורי NaCl, אך גם קטיונים ואניונים נוספים נפוצים בשטחי מלחה. גבול מקובל (אך שרירותי) להגדרת קרקע כמלוחה הוא נוכחות של 0.5% מלחים על בסיס המשקל היבש של הקרקע.
על פי טיב בית הגידול המלחות נחלקות לביצות מלוחות ולמלחות יבשות. על פי הפיזור הגיאוגרפי, מבחינים בין מלחות חוף למלחות פנימיות. בישראל קיימות כמה מלחות חוף, בעיקר בשפכי נחלי החוף: מלחת הנעמן, מלחת הקישון, מלחת עתלית וכן שטחים מצומצמים גם בשפכי נחלים אחרים ובמקומות של מי תהום גבוהים. המלות הפנימיות נמצאות באזורים המדבריים של הארץ: בבקעת הירדן התחתונה, בבקעת ים המלח, בנגב ובערבה. באזורים מדבריים, מלחים שמקורם ברסס הים הנישא למרחוק, מצטברים בקרקע ואינם מודחים לעומק בגלל מיעוט הגשמים. זרימות ושטפונות מסיעים מלחים ממקום למקום, ובמקומות חסרי ניקוז מצטברים המלחים על פני השטח ובמי התהום, ובעקבות ההתאדות החזקה, ריכוז המלחים בהם עולה בהתמדה. שטחי המלחה הגדולים ביותר בישראל מצויים בדרום בקעת הירדן, בדרום ים המלח ובעמק הערבה. המלחות העיקריות הן: מלחת סדום, מלחת עין יהב, מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת. בחלקן אלה מלחות של מי תהום מלוחים המצויים בעומק לא רב, ובחלקן אלה ביצות מלוחות של ממש עם מים זורמים או עומדים.

נזקי מליחות הקרקע לצמחים – רוב צמחי הפרחים רגישים מאד למליחות קרקע גבוהה. ריכוזי מומסים גבוהים בקרקע עלולים להפריע לקליטת מים בשרשי הצמחים עקב מפל פוטנציאל שלילי ולגרום להתייבשות הצמח. אך הסיבה העיקרית לרגישותם של צמחים היא ההשפעות הרעילות הישירות של הנתרן, הכלוריד ויונים אחרים על הצמח. השפעות אלה מתבטאות בהפרעות מטבוליות שונות, בפגיעה במנגנון התורשתי וסינתזת החלבונים (DNA ו-RNA), בעירעור יחסי היונים בתאים, בשיבוש פעולת הממברנות ובהפרת האיזון של מווסתי צמיחה.
צמחי מלחה – הלופיטים צמחי מלחה הם קבוצה אקולוגית קטנה יחסית של מינים, שעברו במהלך התפתחותם האבולוציונית התאמה לקיום דווקא באותם התנאים שהם בלתי אפשריים לרוב המינים האחרים. הלופיט "אמיתי" הוא צמח המסוגל להשלים מחזור חיים ולהתרבות בתנאי מלחה. כמה משפחות צמחים עשירות במיוחד בצמחי מלחה: סלקיים, זוגניים, עפריתיים ואשליים. סוגים ומינים הנמנים על משפחות אלה מאפיינים את כל שטחי המלחות בעולם, ורבים מהם משותפים לאזורים ביוגיאוגרפיים שונים. מנגנוני ההתאמה המאפשרים לצמחי המלחה לשרוד, לצמוח ולהתרבות על אף הסביבה העויינת עתירת המלחים, נחלקים למנגנוני הימנעות ממליחות מצד אחד ולמנגנוני  סובלנות למליחות מצד שני. מנגנונים אלה מוגדרים ברמת הצמח השלם ומאפשרים את עמידותו.
תכונות המקנות הימנעות ממליחות: שרשים מעמיקים אל שכבת קרקע פחות מלוחה (ינבוט השדה, הגה מצוי), הפרשת מלחים דרך בלוטות מלח (אשל, עדעד, כף החתול), השרת אברים רוויי מלח (אוכם חד ביתי), מניעת חדירת מלחים בשרשים (אביסניה, סמר?).
תכונות המקנות סובלנות למליחות: בשרניות – אגירת מים בעלים או בגבעולים ומיהול ריכוזי המלח (אוכם חד ביתי, ימלוח פגום, בן מלח שיחני, זוגן לבן ), עמידות ציטופלסמטית למליחות (חידקים וכחוליות), מידור המלחים בווקואולה והימנעות הציטופלסמה (סלקיים).
המקור

******

המסלול בעיר

*****

העיר העתיקה

 

 

 

חומות עכו הן החומות המקיפות את העיר העתיקה בעכו, אשר נבנו בתקופה העות'מאנית.

בתקופה הצלבנית עברה חומת היבשה הצפונית בתוואי צפוני מזה של החומה העות'מאנית, ושטחה של העיר העתיקה היה גדול יותר. היא כללה את העיר הישנה ואת העיר החדשה מצפון לה. שטח זה, שצורתו כשל משולש, החל להיות מיושב בצפיפות לאחר תום המצור על עכו בשנת 1191, ואז גם נקבע שמו – "מון מיזאר" (צרפתית Mont Musardd). בצדדים הפונים אל הים לא בנו הצלבנים חומה כלל.
החומות העות'מאניות הוקמו במשך תקופה שנמשכה 90 שנים, החל בשנת 1750 ועד 1840. החומה העות'מאנית הראשונה הוקמה על ידי דאהר אל עומר בשנים 1750-‏1751, ובחלקה, בצדה המזרחי, היא חופפת ומשולבת בחומת היבשה הצלבנית. גובהה של חומה זו הגיע לכ-10 עד 13 מטר, ורוחבה עמד על מטר אחד. החומה הוקמה בחיפזון, ללא חפיר וסוללה, אך נקבעו בה מגדלי הגנה. בחומה נפתחו שני שערים, "שער היבשה", שניצב בחומה המזרחית (כיום רחובות יהונתן החשמונאי וצלאח א-דין), ו"שער הים" בדרום העיר, שהוביל אל הנמל.
חומות אלה חוזקו בין 1775 ו-1779 על ידי אחמד אל-ג'זאר, והגנו על העיר אף במצור שהטיל נפוליאון על העיר בשנת 1799. אל-ג'זאר ויורשיו המשיכו לבצר ולחזק את החומות לאחר המצור, בין השנים 1800 ל-1814, כך שיוכלו לעמוד גם בפני התקפה ארטילרית. ביצורים אלה כללו חומת מגן, תעלת הגנה, עמדות לתותחים, שחלקם ניצבים במקומם גם כיום, ושלושה מגדלים. מאז לא בוצעו בחומות העיר שינויים ניכרים.
בשנת 1910 נוספו שני שערים נוספים בחומה הצפונית – הראשון במרכזה (כיום רח' ויצמן), והאחר בפינה הצפון-מערבית של העיר, סמוך לחוף הים התיכון (כיום רח' ההגנה). חומות העיר נסקרו בשנים 1995 ו-1998. חומות עכו מונצחות על בול שהוציא דואר ישראל בשנת 1967 בערך נקוב של 0.15 ל"י.

צורתן של החומות היא כשל מחומש. בצד הפונה אל היבשה כללו החומות שלושה קווים מקבילים, ובהם החומות עצמן על ביצוריהן ומגדליהן, החפירים, מוצבים בולטים (באסטיון) ועוד. אחת החומות השתמרה כמעט בשלמותה, בעוד ששתי האחרות נהרסו כמעט לחלוטין.
החומה הפונה אל הים היא ברובה החומה המקורית שבנה דאהר אל עומר ואשר חוזקה על ידי אל-ג'זאר. חומת היבשה הקיימת היא בעיקר זו שהוקמה על ידי אל-ג'זאר, ועל כן היא קרויה על שמו. חומת היבשה השתמרה לכל אורכה, יחד עם החפיר החיצוני המקביל לה; ואילו בצדדים הפונים אל הים, נקטע רצף החומה ליד חאן א-שוורדה ונמל עכו במזרח, ובמקום בו נצבה מצודת ההוספיטלרים במערב.
בחומת היבשה המזרחית קבועים שני גרמי מדרגות רחבים, העולים אל החומה, ובקצה העליון שלהם ניצבים שני מגדלים קטנים. מקום זה מכונה "המאוזולאום", בשל כך שבמקום זה נטמנו שרידיהם של רבים ממאות החללים המצרים שנהרגו בפיצוץ הגדול של ארסנל התחמושת בעיר בעת הפגזת עכו ב-1840.
בחומות עכו משולבים מספר מגדלים: חומת היבשה – בורג' אל-חזנה ליד מצודת עכו, בורג' מחמת ממזרח לה, בורג' אל-קומאנדר בפינה הצפון-מזרחית של העיר, בורג' נבי צלאח במרכזה של החומה המזרחית, וקאפו בורג' (מגדל השער) ליד שער היבשה וחופי מפרץ עכו. חומת הים – בורג' אל-סולטאן ליד חאן א-שוורדה, בורג' סנג'אק (מגדל הדגל) בפינה הדרום-מערבית של העיר (מקום בו ניצב המגדלור), בורג' אל-קאשלה ובורג' אל-חדיד לאורך חומת הים המערבית, ובורג' אל-קואריים (הידוע גם כבורג' כרים או המגדל האנגלי) בפינה הצפון-מערבית של העיר.

 

 

 

מסגד אל-ג'זאר המכונה בערבית "ג'אמע אל באשא" (מסגד הפאשא), כונה בעבר גם "ג'אמע אל-אנואר" ("מסגד האורות" על פי הוואקפייה של אל-ג'זאר). זהו המסגד הגדול ביותר בארץ מחוץ לירושלים והגדול מבין המסגדים, שהוקמו בא"י בימי הטורקים. המבנה שולט על קו האופק של עכו עד עצם היום הזה.
על פי הכתובת הערבית החקוקה מעל פתח הכניסה, נחנך המסגד בערך בשנת 1781 לספירה (המקבילה לשנת 1196 לספירת ההג'רה – הספירה המוסלמית מיום הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה), כלומר בראשית שלטונו של אל-ג'זאר פאשא בעכו.

 

 

חאן אל עומדן – חאן סוחרים גדול סמוך לנמל, ששימש למסחר בינלאומי. סוחרים שהגיעו לנמל פרקו סחורותיהם במחסני החאן בקומה הראשונה והשתכנו בחדרי הקומה השנייה שהיוו מלון ייחודי. החאן נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי אחמד אל-ג'זאר, והוא נשען על שורת עמודי גרניט שהובאו מאתרים באזור. חצר החאן פתוחה למבקרים בכל שעות היום.

מסגד אל-בחר או מסגד אל-מינה (לפנים :מסגד סנאן פאשא) הינו מקום התפילה המוסלמי הראשון בעכו שזכה לאזכור בכתובים בתקופת השלטון העות'מאני, הוא מסגד סנאן פאשא, שהיה סמוך לח'אן אל-פראנג'. מועד בנייתו המשוער של המסגד הוא שלהי המאה ה-16.

נמל עכו הוא מעגן נופש ודיג השוכן בצפונו של מפרץ עכו, בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה. הנמל הוכרז כמרינה בשנת 1982, וזו מופעלת על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה באמצעות קבלני משנה. הנמל הראשון של עכו שכן ככל הנראה בשפכו של נחל נעמן, ועבר למיקומו הנוכחי במאה ה-6 לפנה"ס או במאה ה-5 לפנה"ס. הוא פרח בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ובמיוחד בתקופה הצלבנית. לאחר מכן הייתה לו עדנה מחודשת אך פחותה במחצית השנייה של המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19.
הנמל נזכר לראשונה במסעו של כמביזס לכיבוש מצרים בשנים 527-525 לפנה"ס, במהלכו רוכזו בעכו מאות כלי שיט שהובילו חיילים, סוסים ואספקה. העובדה שעכו שימשה בסיס לצי בסדר גודל זה, מעידה על כך ששובר הגלים הדרומי כבר היה בנוי.
בתקופה המוסלמית הקדומה עם ייסוד השושלת האומאית בימי מועוויה נזכר שוב נמל עכו. הסולטן מועוויה החליט לחזק את יישובי החוף כחלק ממדיניות ימית, שבסופה נכבשה קפריסין ושולבה באימפריה המוסלמית. במסגרת זו הוקמה בנמל עכו מספנה גדולה, שהתקיימה זמן קצר בלבד. שליט מצרים אחמד איבן-טולון (884-868) סיפח את א"י וחלק ניכר מסוריה, ובמסגרת ארגון נסיכותו החליט לשקם את נמל עכו וביצוריה בדומה לצור.
בתקופת השלטון הצלבני עלתה חשיבותו של נמל עכו. הקשר הימי שלה עם המערב התבסס על נמל זה, שהיה חיוני לעצם קיומה. אף שעיקר הפעילות הימית הוגבלה לחודשי מאי-אוקטובר,  נדרשו שטחים נרחבים לאחסון סחורות וציוד לאכסניות הצליינים וכן לתיקון ולאחסון כלי שיט.
לאחר הכיבוש העות'מאני הוזנח השימוש בנמל, ששימש מעגן לסירות דיג בלבד. ציורי נוסעים מהמאה ה-18 מתארים את השובר הדרומי והחומה הצלבנית, כששרידיה מתרוממים לגובה ניכר. גם המבנה המבוצר שעל מגדל הזבובים נשתמר היטב ונבנה עליו מסגד.
בשלהי המאה ה-17 ניסה דאהר אל-עומר לשקם את העיר ולבצרה. נראה שלקראת סוף ימיו עלה בידו להביא את הנמל למצב שאפשר לספינות המפרש לעגון בו ולהטעין סחורות, וזאת במסגרת מדיניותו לפיתוח הסחר הימי.
בשליש הראשון של המאה ה-19 נשמר הנמל במצב תקין ושימש לא אחת את הצי המצרי של מוחמד עלי ואיברהים פחה. הנמל חרב בהפגזת עכו על ידי הצי הבריטי והאוסטרי ב-1840, אז ניזוקו חומת השובר הדרומי ומגדל הזבובים

 

אחד המראות האופיינים של הנמל הוא מגדל הזבובים, מבנה מבוצר השוכן על שרטון קטן במפרץ עכו, סמוך אל הכניסה אל הנמל. שמו ניתן לו על ידי הצלבנים, אשר טעו לחשוב את עכו לעקרון הפלשתית, ואת המבנה המבוצר למקדשו של האל בעל זבוב.

 

 

 

לקהילת היהודים בעכו היו במאות 16-18 שני בתי כנסת: בית כנסת אחאב ובית הכנסת על שם הרמח"ל, שחי בעכו בשנים 1743-47. בית כנסת הרמח"ל היה הגדול והמפואר בין השניים. בשנת 1758 החרים השליט הבדואי של עכו דאהר אל עומר את בית הכנסת, שהיה אחד המבנים היפים בעיר ובנה מעליו את מסגד אל-מעלק. יש האומרים כי שרידי בית הכנסת המקורי עדיין נשתמרו מתחת למבנה המסגד. כתחליף, קבלו היהודים מבנה קטן ועלוב מצפון למסגד אל-מעלק. בשנים האחרונות בית הכנסת שופץ ושוקם ופתח שעריו לקהל.

 

 

 

 

הכנסייה המארונית ניצבת באזור הדרום-מערבי של עכו, בקרבת כנסיית סנט אנדראוס (של היוונים-הקתולים) ומנזר נוטרדאם דה נצרת. המארונים (שנאמר עליהם שמוצאם מבני העם הארמי) סולקו מעכו בעקבות מסעי הצלב, ושבו אליה ככל הנראה בתקופת שלטונו של פאח'ר אל-דין השני. ישנה עדות משנת 1666 על כך שפאח'ר אל-דין איפשר לשפץ את כנסייתם, שנקראה אז "סנט ניקולס".

 

*****

מערב העיר, צפונה ומזרחה

 

 

מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את הפתח המערבי של מעבר עירון (ואדי ערה) להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

 

יד נתן תחנת ניסיונות חקלאית , בית ספר חקלאי ולשכת הדרכה חקלאית בצפון עכו , ממזרח לכביש עכו – נהריה נקראים על שם נתן פיאט (15 בספטמבר 1894 פרוז'אנה, רוסיה (כיום בלארוס) – 1 בינואר 1959,בית קשת) – מוסמך בחקלאות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבד כמורה במקווה ישראל וכמנהל בית הספר החקלאי כדורי במשך שנים רבות. שאף לשלב לימודי חקלאות וביטחון תוך מתן אחריות אישית נרחבת לתלמידים והיה לגורם משפיע על עיצוב אישיותם של דורות רבים של בוגרי המוסד. בשנת 1955 יזם פיאט הקמת שלוחה של בית הספר החקלאי כדורי בעכו. הקמת השלוחה אושרה במשרד החקלאות ב-11 באוקטובר 1955 לצד תחנת ניסיונות חקלאית ולשכת הדרכה חקלאית שפעלה על בסיס התחנה שהקימה ממשלת ארץישראל המדטורית  בשנת 1921. בשנת 1956 נפתח בית הספר ופיאט ניהל אותו. ב-1960, לאחר מותו, שונה שם המתחם ל"יד נתן" על שמו של פיאט. בראשית שנות ה-70 הוקמה במקום מכללה אזורית. לאחר ששנת 1988  נסגרו תחנת הניסיונות ולשכת ההדרכה, חולק מתחם יד נתן בין המכללה, שהפכה מאז ל"מכללה האקדמית גליל מערבי", וכפר הנוער "מנוף", בו לומדים בני נוער שנשרו ממסגרות הלימודים הפורמליות

 

 

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 17999. כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות – עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

האמה ההלניסטית היא האמה הראשונה ששירתה את העיר, והיא הוקמה לאחר שמוקד היישוב עבר מתל עכו לאזור בו שוכנת עכו העתיקה כיום, סמוך לחוף הים. האמה ההלניסטית היא אמה תת-קרקעית שהתגלתה וזוהתה לראשונה באקראי ליד נס עמים בשנת 1975. קטעים נוספים התגלו באזור לוחמי הגטאות בשנת 1972 וב-1977. הניקבה בקטע ליד נס עמים היא בגובה של 1.80 מטר וברוחב של 90 ס"מ. אף שרק קטעים קצרים מהאמה נחשפו, כיוון האמה וממדיה מעידים במידה רבה של סבירות, כי מדובר בחלק ממערכת מים נרחבת שהוליכה מים ממעינות כברי אל העיר עכו, שהייתה העיר הגדולה והחשובה באזור באותה עת.
אמת אחמד אל-ג'זאר נבנתה על ידי שליט עכו אחמד אל-ג'זאר והזרימה מים לעכו בתוואי כמעט ישר. מקור המים היה ככל הנראה במעין עין שיירה שמדרום לכביש 89. המים זרמו בצינורות חרס עד לחומות העיר, ונכנסו אליה בתעלה מוגבהת על קשתות וקיר. האמה נהרסה על ידי נפוליאון בעת המצור ששם על העיר בשנת 1799, וכמעט שלא נותרו ממנה שרידים. מסיבה זו עיקר המידע אודותיה מגיע ממפה ששרטט הקרטוגראף הצרפתי פייר ז'אקוטן.

אמת סולימאן פאשה נבנתה על ידי סולימאן פחה בשנת 1815 והייתה בשימוש עד שנות החמישים של המאה ה – 20. היא נבנתה לאחר שהאמה הקודמת, שהוקמה על ידי ג’זאר פחה בסוף המאה הי”ח נהרסה על ידי צבא נפוליאון בעת המצור על עכו בשנת 1799. תיאור מהלך הבנייה מופיע בביוגרפיה של סולימן פחה, שנכתבה על ידי אברהים אל-עורה שהיה פקיד גבוהה באותו הזמן, אך פורסמה רק בשנת  1936. מקור האמה בעין השיירה (עין אל בשא). מהלכה בכיוון דרום-מזרח עד לרכס הכורכר (מצפון לאל מזרעה) ומשם דרומה (לאורך הרכס) עד עכו. האמה פעלה לפי שתי שיטות. מהמקור עד מדרשת יד-נתן המים זרמו בתעלה ששיפועה מתון (חלקה נבנה על קיר וחלקה על קשתות). מיד נתן עד עכו המים זרמו בצינורות תחת לחץ. המים נכנסו לצינורות דרך מגלש ובמרחקים קצובים עלו במגדלים שנקראו בטורקית "סוטרזי" ובערבית "טאלע". תפקידם היה שחרור אוויר מהקו ויצירת אפשרות להוצאת מים בלא איבוד לחץ.
האמה עברה על קשתות גבוהות במקום המעבר על שלושת הנחלים: געתון, בית העמק ויסף. שהוא היחיד ששרד בשלמות, גובה האמה מגיע ל – 13 מ’, ולשם נוי שש האומנות הגבוהות נבנו מאבן כורכר ומאבן גיר לסירוגין. ניתן להבחין בהבדלי מידות בין קטעים שונים, שאולי מעידים על קבוצות עבודה שונות, אך גם בכל קטע וקטע ההבדלים היו גדולים והם מעידים על אי-דיוק בעבודה. בתוואי האמה נמצאו שרידים ורבים ופירוט עליהם ניתן למצוא באתר סקר הארכיאולוגי הישראלי, אתר 25 מפה 5. על קטעי האמה בתוך עכו ניתן לקרוא באתר התיירות של העיר.
אמת סולימאן פאשה סיפקה מים לעכו במשך 133 שנים, ועד שבמלחמת העצמאות פוצצו אותה לוחמי ההגנה ליד מזרעה, וניתקו את העיר מאספקת המים שלה. לאחר קום המדינה נעשו ניסיונות לחדש את פעולתה אך הם נזנחו בשל דליפת מים לאורכה. האמה מופיעה על בול משנת 1973 שניפק דואר ישראל בערך נקוב של 1.10 לירות.

 

 

 

שיך אבו-עתבה – מסגד וקבר שיך על גבעה נמוכה ממזרח ליד נתן. זהו מבנה מרובע בעל כיפה ולו פתחי חלונות מעוצבים ותקרת טיח מעוצבת. במקום ישנן כתובות בערבית. על פי המסורת, המקום הוקדש (ווקף) בתקופת צלאח אל-דין. בכתובת מעל משקוף הכניסה מצוינת שנת 1140 להיג'רה (1727/28 לסה"נ), וכנראה שבמועד זה שוקם המקום. סמוך למבנה מצוי בית קברות מוסלמי ולפי המסורת נקבר בו דאהר אל-עומר. מפה 5 אתר 40, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

 

 

קברו של קפארלי נתגלה ב-1969 בשטח שבו נמצאת כיום מכללת הגליל המערבי ובעבר בית הספר החקלאי "יד נתן". במקום נתגלו מספר קברים נטושים ללא ציון שמות הנקברים. קברים אלה אינם דומים לקברים מוסלמיים, וסוברים שבאופן מכוון אין עליהם כתובות, כדי שלא יחוללו על ידי תושבי הסביבה המוסלמים.
גנרל קפארלי (Caffarelli) היה מהנדס צבאי, שנלווה אל נפוליאון ונמנה על הדמויות היותר-ציוריות בצבאו. ארבע שנים לפני כן איבד קפארלי את רגלו השמאלית באחד הקרבות באירופה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך לשרת בצבא ולמלא את תפקידו בהצטיינות. במהלך מסעו של נפוליאון לא"י היה קפארלי אחד הגנרלים הפופולריים ביותר. החיילים כינוהו דרך חיבה "רגל העץ" או "האבא עם הקביים".
בזמן המצור שערך נפוליאון על עכו היה קפארלי המהנדס הראשי, שתכנן ופיקח על הצד המקצועי של פעולות המצור. באחד הימים לקראת סוף המצור, בעת שעבר לאורך התעלות, נפגע מכדור של צלף טורקי והרופא נאלץ לקטוע את זרועו עד למרפק. מאוחר יותר הסתבר כי הפציעה הייתה אנושה משחשבו תחילה. הפצע גרם לנמק, וקפארלי נפטר מקץ שבועיים ימים. בהיותו על ערש דווי בא לראותו ידידו הוותיק נפוליאון בונפרטה.
אחת לשנה מידי חודש נובמבר מקיימת שגרירות צרפת בישראל בבית הקברות טקס לציון חתימת ההסכם להפסקת האש בסוף מלחמת העולם הראשונה וטקס החייל האלמוני. המקום פתוח לביקורי קהל.

 

 

*****

גבעת נפוליאון

 

 

 

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.
גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית, בדומה לשימוש שעשו בתל נפוליאון בתל אביב בעת המצור עליפו.
המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 54 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה 

 

 

*****

סוף דבר

טיול נהדר זה הסתיים אחרי חמש שעות וארבעים דקות.
מתוכן שעה וחצי הייתה הרכיבה המנהלתית מאפק להיכל הספורט נעמן בדרך הלוך והפוך בדרך חזור

שוב תזכורת למסלול

המסלול בתלת ממד

בטיול זה לא התיימרנו להקיף את כל אתרי העיר העתיקה!

למרות זאת זכינו לטעום מהעיר והאתרים וסביבתה

היה לנו טיול שבת נינוח ומענג באווירה נעימה שהשאיר טעם של עוד לטיולים מסוג זה.

*****

תודה

למשה שתכנן, הכין והוביל
לניסן שהפליא בצילומיו – אלבום המלא שלו
והם יחד עם אביטל, צביקה ויובל היוו יחד חבורה מופלאה

 

 

 

 

 

ביום שישי (16/12/2016), אחרי אחרי פגרה של יותר משבועיים חזרתי לטיולי האופניים. היה לי הכבוד והעונג להוביל בירושלים את "חברי קבוצת אביטל שם זמני".

 

זה הטיול השני עם קבוצה חביבה זו בעיר והמשך לטיול הקודם מצוות עליה לרגל לירושלים בסוכות, "קבוצת אביטל שם זמני"

 

בשעת בוקר הגיעו אט אט למגרש החנייה ליד מתחם בית החייל חברי הקבוצה המתגוררים בצפון הארץ  והם: ניצה ודובי טיבי (גבעת אלה), גדי זעירא (חמדיה), מיכל לוינגר (נופית), חנה פדידה (טבעון), אילת ודני עמית (צורית), אבנר ודורית ברקוביץ (חיפה), גדעון מירון (עין הוד), דורון קלייר (חיפה), אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה). יחד איתי היינו קבוצה שכללה ארבעה עשר אנשים.

 

לאחר סיום ההתארגנות וקבלת הסבר על תוואי המסלול ותדריך קצר על הרכיבה בעיר ביום שישי, יצאנו לדרך.

 

*******

מסלול הטיול מעגלי
בלב העיר,
בחלק החרדי,
בתפר למול החלק המזרחי,
בעיר העתיקה בין החומות,
בחלק הדרומי 

*******

קטעי המסלול, המקומות
והמראות בצילומים המופיעים
באלבומים של דורית ברקוביץ, ניסן יערי ושלי

*******

חלק ראשון,
מחניון בית החייל לגן סאקר,
מעלה שכונת בתי וולפסון מעל שדרות בן צבי
שכונת שערי חסד,
נחלאות, חציית רחוב בצלאל,
זכרונות, רחוב אגריפס,
שוק מחנה יהודה, רחוב יפו

 

 

 

 

 

*******

חלק שני,
קטע ברחוב יפו עד כיכר הדוויקה,
רחוב הנביאים עד רחוב אתיופיה,
הכנסייה החבשית,
במורד לעבר שכונת מאה שערים,
כיכר השבת,
מעלה רחוב יחזקאל,
שכונת בית ישראל,
למול מה שהיה מעבר מנדלבאום וליד בית תורג'מן
שכונת מוסררה,
מתחם נוטרדאם

 

 

 

 

 

*******

חלק שלישי,
בתוך חומות העיר העתיקה
כניסה בשער החדש אל הרובע הנוצרי,
רחבת שער יפו למול המצודה והקישלה,
בפאתי הרובע הארמני,
הרובע היהודי,
יציאה משער ציון,
בין החומה הדרומית ובית הקברות הארמני,
ירידה לגיא בין הינום ומעבר בריכת הסולטן

 

 

 

 

 

בין החומה הדרומית ובין חומת בית הקברות הארמני, צילום דורית ברקוביץ

 

*******

חלק רביעי,
במעלה דרך חברון לעבר מתחם הסימנטק ומרכז מורשת בגין
מתחם התחנה הראשונה,
מעט בפארק המסילה,
במושבה הגרמנית,
בתי הקברות של העדה הפרוטסטנטית והמושבה הטמפלרים
שכונת קטמון,
שכונת קריית  שמואל ורחביה
במורד רחוב עזה ורחוב הרצוג לעמק המצלבה

 

 

*******

חלק חמישי ואחרון,
לאורך עמק המצלבה למול מנזר המצלבה
ולאורך גן סאקר בואכה חניון בית החייל

 

*******

סוף דבר,

טיול זה הסתיים כמתוכנן אחרי  קצת יותר מחמש שעות

שוב לתזכורת זה היה המסלול

 

הטיול במרחב העיר, כמו תמיד זימן מגוון מראות

כל פעם נעים לראות אותם והפעם בחורף.

נשאר טעם של עוד….

טיול נוסף יהיה, כנראה בתחילת האביב, אולי קודם 

*******

תודות

לכל חברי הקבוצה שנעים ונחמד היה לטייל איתם

לצלמים שהעמידו את אלבומיהם :
דורית ברקוביץ וזה אלבומה המלא 
ניסן יערי וזה אלבומו המלא.

תודה לדב טיבי שהכין סרטון שכדאי לצפות בו לסיום.