אזור צפון פרוזדור ירושלים בו אני מתגורר הוא אחד היפים בארץ. טיול באזור זה בין רכס מבשרת ציון ובין רכס מעלה החמישה הוא אחד מהטיולים במסלולי הבית. איני צריך להגיע בנסיעה. אני יוצא לטיול ברכיבה מהבית. אני נוהג לטייל במסלול זה מעת לעת. בשבת (23/12016) הייתה זו הפעם העשירית השנה שטיילתי בו. על הטיולים בפעמים הקודמות כתבתי וניתן למצוא את דפי הטיולים באתר זה. למרות שאני מכיר היטב את האזור אף פעם לא משעמם לטייל בו. מראות הטיולים בעונות השנה הם שונים והחברותא היא אחרת. טיול זה עם חברי קבוצת גלגליגיל היה יוצא דופן. היה זה טיול ביום גשם.

 

בבוקר שבת זו בשעה 06:00 ניכרה עדין הרטיבות מהגשם הקל שירד הלילה. על פי הישומון (אפליקציה) של תחזית מזג האוויר לאזור ירושלים (ירושמיים) הגשם צפוי היה להתחיל בשעת צהרים. לכן, לא הייתה סיבה לבטל את הטיול. עד שהגשם יתחיל נוכל לסיים את הטיול. מסתבר, שתחזית לא הייתה מדויקת. הגשם החל קודם.

 

 

כמתוכנן מראש, ב-07:15, בשעה היעודה התכנסו בכיכר אבני חן בשכונת רכס חלילים בצפון מבשרת ציון אנשי קבוצת גלגליגיל.

שכונת רכס חלילים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של מבשרת ציון והיא השכונה האחרונה שנבנתה ביישוב. את הקמת השכונה יזמה חברת ערים שאף הכשירה את התשתיות בה. השכונה החלה להבנות במחצית שנות ה-90' ואיכלוסה החל מספר שנים לאחר מכן. שמות הרחובות בשכונה נקראים על שם אבני החושן: פטידה, נופר, שבו, אחלמה, ענבר, עופל ועוד.

 

 

הקבוצה שהתארגנה לטיול כללה את דסי פולקמן (גבעתיים), צבי קנור וגיל רוטהולץ (רמת השרון), שפי אבוהב (פר סבא), עידו שטיין (מודיעין), קובי קואז, יעקב ארצי, ואהרון יצהרי (כפר יונה), ירון מוצניק (שוהם) אליהם הצטרפנו צחי גל ואני (ממבשרת ציון). לאחר הסבר קצר על המסלול יצאנו לדרך קבוצה של 11 אנשים שאוהבים לרכוב ולטייל.

 

כאמור, האזור בו טיילנו הוא צפון פרוזדור ירושלים הגובל עם גדר ההפרדה.

 

כידוע וזכור, כך יש לקוות, אזור צפון פרוזדור ירושלים היה במשך שני העשורים הראשונים של המדינה אזור ספר הצמוד לקו שביתת הנשק ישראל-ירדן כמוצג בשתי המפות. קו זה שנקבע בהסכם שביתת הנשק שנחתם אביב 1949 לאחר מלחמת העצמאות והחזיק מעמד עד תחילת מלחמת ששת הימים בקיץ 1967.

 

מסלול הטיול מוצג במפה להלן.

 

המסלול החל ברכס מבשרת ציון, ממנו גלשנו לנחל כסלון עליון. המשך המסלול היה במעלה הרכס החל מהמורדות הנמוכים בהם נמצא מושב בית נקופה, הלאה במעלה הרכס במדרון מעל קריית ענבים בואכה יער הסתדרות המורים,  הלאה בהמשך מעלה הרכס ודרך החורש למול היישוב הר אדר. המשך המסלול  היה במדרון הרכס בין מעלה החמישה שבראשו ובין נחל הכפירה והיישוב הפלסטיני קטנה מעברה הצפוני של הגדר. טיפסנו לפסגת הר רפיד ממערב למעלה החמישה. משם גלשנו לאבו גוש והלאה לבית נקופה. דרך נחל כסלון עליון חזרנו לנקודת ההתחלה.

 

מאחר ובאותו יום היה קר (8 מעלות) ורצינו להזדרז, קבעתי שנקודות העצירה תהיינה מעטות בעיקר לצורך המתנה לרוכבים האחרונים האיטיים ובעיקר לי וגם לתדריך על המשך הדרך לאלה בעלי הכושר והמבקשים לרכב מהר. למרות שהובלתי את הטיול לרוב הייתי אחרון בטור. הראשונים רכבו בהתאם לתדריך שלי לכל קטע שניתנו בעצירות הקצרות ובהתאם להובלה של צחי גל. תצפיות רחוקות בגלל עננות וערפל כמעט ולא היו לנו בטיול. גם הסבר התוכן במהלך הטיול היה קצר ומועט.

 

יצאנו לדרך ברחוב כרמל וברחוב הדרור וממנו גלשנו במורד המערבי התלול של הר אחירם אל נחל כסלון עליון. עצרנו לרגע מול גדר ההפרדה. בתמציתיות דיברתי על הנושאים הבאים: נחל כסלון, אחד משלושת יובליו העיקריים של נחל שורק; קו שביתת הנשק ישראל – ירדן 1949 – 1967; בניית גדר ההפרדה ובג"ץ בית סוריק משנת 2004; יער הסתדרות המורים כמסמן הקו הירוק; קורות היישובים עין נקובה ובית נקופה.

 

המשכנו הלאה במורד נחל כסלון עליון עד המעיין שפעם נקרא עין נקובה ואחר שמו שונה לעין נקופה. המקום שופץ לזכר שני הצעירים שגדלו במבשרת ציון: אורי גרוסמן שנהרג במלחמת לבנון השניה וחברו קריל גולשטין שנהרג במבצע גשמי קיץ בעזה.

כך נראה המקום בעת הטיול

וכך נראה המקום בשלהי הקיץ

 

כמו בכל טיול החברים נגשו לראות את המקום והנציחו את הביקור.

 

המשכנו במורד הדרך לצומת האלון לקראת העליה

תוך כדי התדרוך הספקתי גם לצלם את עץ השקד טרם ראשית הפריחה ברקע הכרם שבשלכת.

 

לאחר תדריך על תוואי הדרך התחלנו את הטיפוס הארוך לעבר יער הסתדרות המורים

 

 

הרכיבה בעליה הארוכה ליער הסתדרות המורים הייתה רצופה ללא הפסקה. לכן אין צילומים. הרכיבה הייתה גם מאומצת ואת זה ניתן ללמוד מעוית פניי בקצה העליה.

 

וכך נראו שאר הרוכבים העליזים והשמחים בקצה העלייה

 

המשכנו ברכיבה. נכנסנו לתוך החורש של יער הסתדרות המורים. לא עצרנו לרגע. התקדמנו לעבר גדר היישוב של הר אדר. נכנסנו לתוך החד שביל הקצר.

 

רוב הרוכבים, דומני כולם, מחשש להחלקה בבוץ ועל הסלעים הרטובים ירדו את הקטע התלול ברגל. בהמשך הדרך הגענו לכביש 425 לכניסה ליישוב הר אדר.

היישוב הר אדר בנוי על המתחם ההיסטורי של גבעת הרדאר שפעל בזמן השלטון הבריטי שנמצא צמוד ומעבר לקו הירוק. שם היישוב הר אדר אף משמר, צלילית, את שם האתר המקורי. היישוב הוקם בשנת 1986 על ידי עמותה הנושאת את שם היישוב וכללה אנשי צבא קבע ועובדי מדינה. העמותה פעלה עד שנת 1990, ובהמשך הוקם ועד מקומי כחלק ממועצה אזורית מטה בנימין. בשנת 1995 הוכרז היישוב הר אדר מועצה מקומית. נפרדת. היישוב מונה קצת פחות מ-4,000 תושבים. חלק מבתי ביישוב, בשכונה המכונה "שלב ב'", קרוב לכפרים הפסלטינים ורובו של היישוב מוקף בגדר ההפרדה. "שער בידו", הנמצא בשטח היישוב, משמש למעבר משטחי הרשות הפלסטינית, ונפתח מספר פעמים ביום על ידי שוטרי משמר הגבול‎, לצורך כניסתם של עובדים פלסטינים וליציאתם.
על פסגת הגבעה עליה בנוי היישוב הוקם אתר ההנצחה של חטיבת הראל, אשר נלחמה באזור במסגרת הפלמ"ח במלחמת העצמאות ולאחר מכן, במסגרת צה"ל, במלחמת ששת הימים. האתר כולל אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות שהתרחשו במקום וכן, תצוגת טנקים ומשוריינים. בסמוך נמצא האתר הארכאולוגי ח'ירבת ניג'ם שהוא מבנה מבוצר מהתקופה הפרסית-הלניסטית והתקופה העות'מאנית.

 

בכניסה ליישוב עצרנו ליד פסל העץ הידוע בכינוי הטוטם

.,

ואיך אפשר בלי צילום למזכרת

 

משם התקדמנו לעבר הכניסה המזרחית של קיבוץ מעלה החמישה והתחלנו לגלוש בדרך לעבר נחל הכפירה.

 

הדהירה על האספלט הייתה סבירה. כשירדנו לדרך העפר הבוץ שנוצר מהגשמים האחרונים ובעיקר מהלילה קודם כבר היה כבד.

 

הרכיבה בדרך המדרון מתחת מעלה החמישה מעל נחל הכפירה הייתה צריכה להיות נינוחה ואמורים להיות בה משולבות מספר עצירות לתצפית והסבר. הטור משך קדימה. אני הייתי מאחור ולא הייתה בעצם שליטה על הקצב. התיישרתי עם הראשונים. ככה התקדמנו במהירות בדרך מעל גדר ההפרדה בנחל הכפירה.

 

בהמשך, העליה בחלקה הייתה תלולה מעט והרכיבה עם צמיגים מלאים בוץ לא הייתה נוחה. על האבנים והסלעים הרטובים היה צורך להתגבר על החלקה קלה.

 

בסוף מעלה הדרך הגענו לפסגת הר רפיד ממזרח למעלה החמישה. במקום יש תצפית מרהיבה. הכוונה הייתה לעצור ולהתבונן סביב. אבל, אז החל לרדת גשם גשם. מיד הסתובבנו חזרה לדרך הראשית. ירון עוד הספיק "לגנוב" עוד צילום של מקבץ בודד של רקפות אחרי שהשאיר את המשקפיים בתצפית (אליה עם דסי חזר לאחר הטיול לאסוף אותם).

 

הגענו לכביש הגישה ליישוב סטף. פנינו מזרחה לכיוון הכניסה המערבית של קיבוץ מעלה החמישה. הגשם התעצם. דהרנו מהר לעבר אבו גוש ועצרנו בחובז לשתיית קפה, סחלב חם ואכילת מאפה.

 

בסיום ההפסקה שהייתה מעט ארוכה, שהגשם פסק, התלבטנו אם לחזור למבשרת ציון דרך הכביש ולהימנע מעוד בוץ. אבל, אני החלטנו שלא יאה ונחזור דרך השטח. המשכנו לעבר מושב בית נקופה. ירדנו לנחל כסלון עליון ורכבנו בו צפונה עד הצומת בה הדרך מטפסת למבשרת ציון. בסוף הטיפוס המשכנו בדרך שהיא חלק משביל סובב מבשרת ציון מעל הנחל ודרכה עלינו חזרה לשטח הבנוי והלאה לנקודת הכינוס. לא הצטערנו שרכבנו דרך השטח.

 

לאחר העמסת האופניים על כלי הרכב החברים ביקשו עוד כמה דקות של אוויר טוב בהר. בלי צילום אחרון למזכרת אי אפשר.

 

 

בסיכומו של דבר היה לנו טיול חורף ביום גשם שנמשך כשלוש שעות. טיול יוצא דופן זה היה בהרי יהודה באזור מרהיב שהוא פחות מוכר וידוע . היה לנו בטיול הרבה טיפוס, הרבה גובה, הרבה בוץ וסלעים חלקים. הצטערנו שלא יכולנו להתענג על התצפיות הרבות במהלך המסלול. לכן, ייתכן ונחליט ליצור הזדמנות בה נחזור לאזור במזג אוויר מתאים יותר.

 

היה זה טיול של כיף גדול הרבה שמחה וחוויה שכנראה נזכור אותה עוד ימים רבים.

 

 

שחזרתי הביתה עסקתי בהסרת הבוץ הרב שהצטבר על הבגדים. מקלחת חמה סייעה באיזון טמפרטורת הגוף. האופניים זכו למקלחת ולשטיפה ביום למחרת. כך הם נראים נקיים ומצוחצחים  לאחר בדיקת תקינות אצל איברהים (אופני ההר במעוז ציון) עד היציאה הבאה לשטח.

 

הטיול ביום שישי (22/1/2016) היה לאורך באחד הרכסים של הרי יהודה שכיוונם הכללי הוא צפון-צפון-ממזרח – דרום-דרום-מערב. התמקדנו ברכס שנמצא ממערב לירושלים המסומן באדום במפה להלן. מדובר על הרכס שבחלקו הצפוני שאין לו שם רשמי אבל ניתן לכנות אותו רכס הראל נמצא היישוב מבשרת ציון. חלקו הדרומי של רכס הראל מפוצל לשני רכסי משנה שנחל צובה מפריד ביניהם: רכס מזרחי הכולל את הר חרת והר איתן ורכס מערבי הוא רכס צובה והמשכו כולל את הר הטייסים והר פיתולים.

 

 

בשעת בוקר התכנסה ליד ביתי בשכונת רכס חלילים במבשרת ציון קבוצה של שישה חברים שכללה את רוני ברוכין (ירושלים), ארז בלשאי (תל מונד), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קרית אונו), גדי ריבלין ושרון בן חיים (מבשרת ציון).

 

 

במפה להלן מסומן מסלול הטיול שלנו.

 

 

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממצוע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-64,564 דונמים וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות.

היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב
בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות.
האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

 

מסלול הטיול בתחילתו היה בתוך וסביב חלקו הצפוני של היישוב מבשרת ציון כמוצג במפה. התחלנו בטיפוס במעלה שדרות החושן וקצה הצפון מערבי של היישוב הנמצא במרום הר אחירם.

 

התחלנו בטיפוס במעלה שדרות החושן וקצה הצפון מערבי של היישוב הנמצא במרום הר אחירם שנקרא בעבר שיח עבדול עזיז 

 

שיח עבדול עזיז שנקרא על שם מבנה קבר שיח במקום היווה נקודת מפתח ירדנית שחלשה על הדרך לירושלים. במלחמת העצמאות כוחות חטיבת הראל לא הצליחו לכבוש אותה. המקום נשאר כמשלט ירדני עד מלחמת ששת הימים ואז אותה חטיבה שנקראה גם חטיבה 10 והייתה חטיבה משוריינת כבשה את המקום במסגרת כיתור ירושלים הירדנית

 

המקום היום נקרא יד אסא ע"ש אסא יגורי ששימש כמ"פ במלחמת ששת הימים ונפל בקרב עם עוד 14 (בגימטריה יד) מלוחמיו. התצפית נמצאת ליד מגדל המים ובריכת המים של היישוב ברומו נמצאת מרפסת תצפית נוספת. העליה למרפסת נעולה תמיד. אומרים שניתן לעלות אליה בתאום עם קב"ט במועצה במבשרת-ציון. אני למרות ניסיונות רבים לא הצלחתי לעלות למרפסת העליונה. גם הפעם הסתפקתי בתצפית הנוף פנורמי המרהיבה ל- 360 מעלות במרפסת התחתונה.

 

 

בשעת הבוקר התצפית מזרחה לא הייתה טובה אבל בכל זאת ראינו את חלקה המערבי של ירושלים וההרים סביבה.

 

עברנו גם לראות את מבנה קבר ההרוס שיח עבדול עזיז

 

לאחר הביקור בתצפית גלשנו אל רחוב הדרור ובקצהו המזרחי ירדנו לשביל הסובב את השכונה המערבית של מבשרת מעל נחל כסלון עליון וממנו נשקף נוף נפלא לעבר היישוב הר אדר ולעבר יער הסתדרות המורים והלאה לכיוון קריית ענבים, אבו גוש.

 

סיימנו להקיף את חלקו המערבי של היישוב. טיפסנו מהשביל שבשוליו אל השטח הבנוי. חצינו את מתחם חטיבת הביניים ומרכז פיס של היישוב, חלפנו על פני קניון הראל וחצינו את גשר הראל מעל כביש 1.

במסגרת סלילת כביש 1 החדש, גשר הראל שנבנה בשנות ה-70' יבוטל, ובמקומו כבר נכרו שתי מנהרות באורך של כ-700 מטר העוברות מתחת לרכס הראל. במקום הגשר מתוכנן להבנות אזור חדש  הכולל מרכז עסקים, אזורי מגורים וחניונים. סמוך למחלף החדש יוקם מסוף תחבורה ציבורית שישרת את הנוסעים לירושלים ולתל אביב.

 

המשכנו דרומה על ציר הרכס ופנינו אל מורד שבע אחיות וגלשנו בו. מול מעון הרופא ירדנו לדרך נוספת שהיא חלק משביל סובב מבשרת ציון.  בנקודה זו בגלל אילוצי זמן עזבו אותו שרון וגדי. נשארנו חמישה.

 

התקדמנו בשביל ומולנו נגלה המראה המרהיב של נחל שורק ובמרכזו מאגר בית זית ומעליו מושב בית זית. ההתלהבות מהתצפית הייתה גדולה מאוד. לא הפסקנו לצלם.

 

 

המשכנו בשביל הסובב את מעוז ציון לעבר מורדות הר חרת כמוצג במפה.

 

בקצה העלייה התלולה מאוד פנינו דרומה על דרך המובילה לסאטף מסומנת ירוק והיא חלק משביל ישראל. דרך זו מתפתלת בחצי גובה במדרון המזרחי של הר חרת.

הר חרת המתנשא לגובה של 780 מ' מעל פני הים הוא כאמור המשך של רכס הראל. שטח ההר הינו גן לאומי כחלק מתכנית רחבה של יער סטף ומתכנית פארק מוצא. במורדות ההר נמצא עין חרת שהוא מעיין נקבה עם ברכת איגום שמימיו שימשו להשקיית טרסות חקלאיות. בחורבת חרת הסמוכה נמצאים שרידים של בית חווה שמשמה הערבי ח`רבת אל חורית נגזר שמו של ההר "חרת". מדרום למעיין נמצא נחל חרת היורד לאורך המורד המזרחי של ההר ומתחבר לנחל שורק.

עצרנו לראות את מתחם עין חרת.

 

המשכנו במורד הר חרת בדרך היפה בתוך כרם הזיתים.

 

המשך הדרך לאחר שיצאנו מכרם הזיתים היה בתוך החורש. בפיצול דרכים פנינו מערבה והתחלנו לעלות על הדרך במדרון הדרומי של ההר. העליה בתחילה הייתה תלולה וקצרה. התגברנו גם עליה יפה. בהמשך בנקודה מסוימת תוואי דרך זו היה מעל ובמקביל לכביש 395 בקטע היורד מצומת איתן לצומת כרם. ממול כבר ראינו את פסגת הר איתן אליה פנינו היו מיועדים.

 

המשכנו עוד מערבה ובפיצול הבא פנינו ימינה בדרך הדרומית, יותר נכון לומר בסינגל הקצר שהוביל אותנו עד גרם המדרגות דרכנו ירדנו לכיכר צומת איתן.

 

חצינו את כביש 395 ועלינו לדרך המקיפה את הר איתן (מסומנת אדום במפות סימון שבילים). בנקודה זו נפרדנו בצער מיונה ורובי שנאלצו לקצר את הטיול.

 

אורך הדרך המקיפה את הר איתן הוא כ-8 ק"מ אבל אנחנו רכבנו רק חלק ממנה. התחלנו לרכב בקטע הדרך הסלולה מעל הסטף בתחילה במגמת ירידה מול המרכז הרפואי הדסה ומול רכס אורה–עמינדב–הר שלמון ומתחת לו בלט המושב אבן ספיר.

 

אחרי צומת הכניסה למתחם הסטף פנינו מערבה בדרך. התחלנו לטפס בארבע עליות נחמדות. שיפוע בהן מתון והן שימשו כהכנה לקראת ההמשך. המשך הדרך בתוואי נוח ואפילו מעט ירידה קלה שבדיווש בה היה במהירות הגבוהה מהממוצע.

 

זהו הגענו לנקודת הטיפוס במעלה הנקרא "מעלה לבלב". עד יום מועד הגרסה הראשונה של דף זה לא ידעתי מה מקור השם. הניסיון לברר את העניין עד אז העלה חרס. לאחר הפרסום גידי בשן, איש הקרן הקיימת רכז קהילה ויער סטף אזור ההר כתב לי "מעלה הלבלב: – את הסיבוב הידוע של הר איתן אימצה חבורת רופאים ומדענים מבי"ס לרפואה וביה"ח הדסה. מנהיגם הבלתי מעורער ג'ינג'י משוגע למדי בשם ירחמיאל דגן (דיגן), שעושה רבות לשמירה על ההר וחינוך אחרים בנושא. כאשר נותח בלבלבו ביקש וקיבל באופן יוצא דופן שלט קטן המנציח את עלייתו הראשונה במעלה התלול לאחר הניתוח."

 

הדיווש במעלה הלבלב שאורכו כ-2 ק"מ, אולי קצת יותר הוביל אותנו לפסגת הר איתן מדרום. במעלה זה שתי עליות קצרות אבל עם שיפוע תלול מאד, בין 12% ל-15%. רכבנו בקצב איטי ומדוד ללא הפסקה.

 

הגענו לפסגת הר איתן שגובהה כ-775 מ'. פסגה זו היא משטח ישר ויש בו תצפית מרהיבה ומלאה של 360⁰. אין טעם לפרט. מומלץ להגיע למקום בכל שעה ולהזדהות באמצעות מפה.

 

מעט דרומה לפסגה מצויים שרידי הכפר הערבי הנטוש אל-לוז שנכבש במסגרת "מבצע אל ההר" בקרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות. אחריה הוקם במקום היישוב לוזים שיושב על ידי עולים מתימן שעלו במרבד הקסמים. מיקום היישוב על פסגת ההר קירח לא התאימו אז ליישוב שפורק זמן קצר אחרי הקמתו.

 

כמובן שבפסגת הר איתן עצרנו לתצפית ולצילומים למזכרת. בלי זה אי אפשר!

 

הגיעה הזמן להתקדם והתחלנו לגלוש מהפסגה לכיוון צפון.

 

עצרנו לעוד תצפית לעבר קיבוץ צובה ונחל צובה המפריד בין רכס הר חרת והר איתן במזרח ושלוחת צובה והר הטייסים והר פיתולים במערב.

 

לאחר התצפית גלשנו בדרך למטה ועברנו בתוך חורשת אקליפטוסים במורד ההר.

 

מי שמכיר ומי שיודע האקליפטוס אינו שייך לחורש הים התיכוני. זה עץ שיובא מאוסטרליה בשלהי המאה -19 לייבוש הביצות וזה עץ אותו נטעה קק"ל בשנות החמישים במסגרת ייעור ביטחוני ובעיקר הסוואת מחנות צה"ל ודרכים סמוכות לגבול. בחורשת האקליפטוסים היה קיים מחנה צבאי שנבנה בראשית שנות ה-50 וניצל את עיי הכפר הפלסטיני סטף. מחנה זה נקרא מחנה ל"ה על שם מחלקת הפלמ"ח שנטבחה בדרכה לסייע לגוש עציון בינואר 1948 שמו העממי היה מחנה הסאטף.

מחנה הסטף היה מחנה הבית של יחידה 101 המפורסמת שהוקמה ביולי 1953 והייתה שייכת פיקודית וארגונית למחוז ירושלים. אני מניח שלא צריך להזכיר מי היה מפקדה ומה היו מעלליה. יחידה זו לא האריכה ימים ובתחילת שנת 1954 פורקה, מספר חודשים בלבד אחרי הקמתה. מורשת היחידה שחייה היו קצרים יישארו כנראה לנצח ויש רבים המתרפקים עליה אחרי פירוק יחידה 101 המחנה נשאר ושימש את פלוגת השריון הסודית שהגנה על ירושלים עד מלחמת ששת הימים. למי ששכח, על פי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן מ-1949 אסור היה להחזיק בירושלים נשק כבד. אבל להפקיר את העיר, שהיא בירת המדינה אי אפשר היה. מה עשה צה"ל הקים את היחידה שחנתה מחוץ לעיר ובקרבתה. היחידה "נחשפה" במלחמת ששת הימים עת הייתה שותפה עם הכוחות שפעלו לכיבוש חלקה המזרחי של העיר. אחרי מלחמת ששת הימים המחנה המשיך להתקיים ושימש את יחידות מהמערך הלוגיסטי של פקוד המרכז ובין היתר את יחידת הקבורה הפיקודית. המחנה פורק סופית בשנות ה-80 והיחידות שחנו בו הועברו למחנה בית זית הסמוך שנמצא למרגלות הר חרת. מחנה זה אף הוא נעזב בשנות ה-90' ועומד נטוש עד ימינו. מערכת הביטחון מסרבת להעביר את שטחו לשימוש אזרחי. המעוניין לדעת למה יפנה אלי ויקבל את התשובה

 

בחניון בו נמצא המחנה עצרנו להפסקת קפה שהכין לנו ארז כמו בכל טיול בו הוא משתתף.

 

אחרי הפסקה ירדנו במורד הכביש דרך חניון הסטף לכיכר צומת כרם ונכנסנו נכנסתי לדרך מקבילה ומעל לנחל צובה. במעבר הצר בין הסלעים חצינו את הנחל וטיפסנו בדרך בין המטעים לקיבוץ צובה.

 

בקצה העלייה הגענו לקיבוץ צובה וחלפנו מדרום לתל צובה.

 

בתל צובה נמצאים שרידי מצודה צלבנית בלמונט (ההר היפה) שהיא חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף. המקום מזוהה גם עם צובה המקראית ממנה הגיע אחד מנאמני דוד המלך יגאל בבן נתן. עד 1948 נמצא במקום הכפר הפלסטיני סובה שנכבש סופית בקרבות עשרת הימים ביולי שנה זו. מיד עם תום המלחמה הקימו חיילים משוחררים במקום את הקיבוץ פלמ"ח צובה.

 

 

ועקפנו ממערב את מפעל הזכוכית לא לפני שבחנו את טיב ההשתקפות הזכוכית .

 

 

המשכנו צפונה בדרך ממערב לתל צובה בדרך החוצה את שלוחת צובה.

 

גם הפעם, כמו בכל הזדמנות ברכיבה בקטע זה מרשים הוא מראה הרכס ממול המקבץ היישובי הכולל את עין נקובה ועין רפה, אבו גוש ומעליהם בית נקופה, קריית ענבים ומעלה החמישה. כמובן שאי אפשר לפסס את כביש 1 והעבודות המתבצעות בו

 

נותרה לנו עוד עלייה נחמדה בקצה הכרם והמטע למול תל צובה.

 

הקטע האחרון של הרכיבה היה ברחובות מעוז ציון והלאה בשדרות הראל עד קצה הצפוני שלהם בואכה חזרה לשכונת רכס חלילים

 

חזרנו לנקודת ההתחלה ליד בייתי ושם הסתיים הטיול שמן הראוי להביט שוב על כל מסלולו בצילום הבא

 

בסיכום הטיול ניתן לומר שהיה לנו טיול יפה ומעניין עם הרבה מראות, הרבה תוכן, השקעה אנרגיה לא מעטה והרבה כיף. הטיול התנהל בנחת ונמשך כ5.5 שעות מתוכן 3.5 שעות רכיבה והשאר עצירות לתצפיות, הסברים, צילומים (איך אפשר בלי) והפסקה. 

 

 

לסיום אפשר לומר ששמחנו שהטיול הגדול והראשון באופניים שרכש רוני ברוכין לאחרונה היה איתנו. אנחנו מאמינים ומקווים שעם האוכל בא התיאבון והוא יתמיד לצאת איתנו. היה לנו כיף אתו ומן הסתם היה לו כיף איתנו. נתראה בטיולים הבאים. 

בשבת (16/1/2016) היה עוד יום של מזג אוויר מושלם המתאים ליציאה לשטח בכלל ולטיול רכיבה בפרט. הצטרפתי לטיול של קבוצת גלגליגיל שיצאה מהיישוב שוהם לעבר פארק שוהם בגבעות שממזרח ליישוב.

 

הקבוצה כלל את גיל רוטהולץ (ראש הקבוצה), שי אבנון שהוביל את הטיול, רפי יעקב, ירון מוצניק, עידו שטיין, יוני שטלצר, שאפי אבוהב, יקי אלישע, אבי ירקוני, טדי מורג, נוסף (מתנצל לא יודע את שמו) ואני.

 

יום לפני הטיול לא היה לי ברור אם אצא אליו.  התחזית מזג האוויר לסופשבוע זה הייתה שבת חורפית-אביבית עם הרבה "שמש בשמים". חשבתי שנכון וראוי שבנוסף לטיול הגדול והמענג יום קודם, במערב רמות מנשה ובכתף הכרמל, אצא גם בשבת. החזאים הבטיחו שיום שני יהיו רוחות ואובך ובהמשך יהיה גשם ונכון יהיה לנצל כל הזמנות מתאימה לצאת לשטח. בדיעבד הסתבר שהחזאים צדקו. על הפרק עמדה ההצעה להצטרף לטיול זה של קבוצת גלגלגיל. בהזמנה לטיול צוין מסלול הטיול יכלול רכיבה בשני סינגלים ובעברית שני חד-שביל. מדובר היה בשני חד שבילים חדשים שהקבוצה טרם רכבה בהם: חד שביל  שוהם וחד שביל חדיד. המסלול הוגדר בדרגת קושי בינוני++. התלבטתי אם להצטרף לטיול. חברים אתם דיברתי על המסלול, חלקם יעצו לי ואמרו שלא כדאי שאצא, כי בגלל מגבלותיי יהיה לי קשה. אחרים אמרו צא! אך, קח בחשבון שיהיו לאורך חד השביל מקומות  "בעייתיים" עבורך. בערב שבת המשכתי להתלבט. מצד אחד רציתי לטייל במקומות חדשים, ומצד שני חששתי שיהיה לי קשה ולא אעמוד בקצב הרכיבה של הקבוצה ואהיה למעמסה. לאחר שיחת טלפון עם גיל רוטהולץ, ראש הקבוצה, התעודדתי. החלטתי שאצא. אמרו לי פעם "שקשה יש רק בלחם"… חשבתי שכדאי שאנסה עד כמה אני יכול לרכוב בחד שבילים שאינם נחשבים קשים במיוחד.

 

בשבת בבוקר הגעתי למקום התכנסות הקבוצה בשוהם. מסלול הטיול הוא זה המוצג במפה.

 

אקדים ואומר שדמות אזור הטיול, בין כביש 6 במזרח ובין כביש 444 במערב אינו דומה  לדמות האזור עד מלחמת ששת הימים. בין השנים 1949 – 1967 היה זה אזור ספר למול גוש  דן כמוצג בשתי המפות המדברות בעד עצמן.

 

החלק הראשון של הטיול בו הושקע המאמץ הרב ביותר בחד שביל (סינגל) בפארק שוהם שגודלו כ-2,000 דונם מוגדר יער קהילתי.

קק"ל רואה בטיפוח יערות מסוג זה מהלך חשוב ביותר בשמירה על איכות החיים, איכות הסביבה והצדק חברתי. יערות מסוג זה נועדו בעיקרם למען הקהילות שחיות בקרבתם. על פי קק"ל זהו החוט המקשר בין הקהילה לערכי הטבע והמורשת שבסביבתה הקרובה וכלי חשוב למחויבות קהילתית סביבתית. לפיכך, פעילות קק"ל ביער הקהילתי מושתתת על העקרונות האלה: שימור וטיפוח היער וערכי הטבע שבו, בסמיכות לקהילה ולמען תושביה; נגישות חופשית לתושבים לכל פינות היער ושימוש במתקניו ללא תשלום; יצירת מחויבות הדדית בין קק"ל, הקהילה והרשות המקומית בניהול היער. המחוייבות הקהילתית של תושבי שוהם באה לידי ביטוי בפעילות "צוות יער קהילתי", המשותף לקק"ל, למועצה ולתושבים. מאז 2003 מקדם הצוות את כלל הנושאים הקשורים ליער ולקהילה ובכלל זה תכנון משותף, אירועים והדרכות של מתנדבים מהקהילה ודאגה לטיפוחו של היער וחזותו. מקור וראו הרחבה על הפארק 

באתר מסלולי האופניים של קק"ל נכתב על חד שביל שוהם כך: "סינגל פארק יער שוהם אמנם יושב על תא שטח קטן התחום על ידי כביש 6 ממזרח, כביש 444 ממערב, אזור התעשייה חבל מודיעין מצפון ומושב בית נחמיה מדרום, אך הוא מוביל את הרוכב בין עתיקות, פסיפסים, פריחה מרהיבה, עצי בוסתן ונופים פנורמיים. הסינגל בנוי היטב ומספק זרימה נהדרת, גם בירידות וגם בעליות, בשילוב אתגרים טכניים קלים מדי פעם המספקים זריקות אדרנלין קבועות לאורך כל הדרך. השטח שבו נרכב הוא שטח גבעי, חלקו פתוח וחלקו מיוער, והוא מכיל אתר פריחת כלניות במגוון צבעים המשתלטות על הנוף בחודשים פברואר-מרס.

 

יצאנו לדרך משוהם. דרך הפינה הדרום מזרחית של היישוב חצינו במעבר תת קרקעי את כביש 444 והמשכנו מזרחה לאורך העמק הקטן בו נמצא נחל בית עריף שהוא אחד מהיובלים של נחל איילון.

אחרי פחות מ-2 ק"מ התחלנו לטפס בחד שביל שוהם.

 

אודה על האמת בהתחלה היה לי קשה. מגמת עליה! קצת עיקולים שרכיבה בהם עם גלגל 29 אינה מתאימה כל כך! מספר מדרגות סלע. קרקע מעט בוצית. סלעים חלקים. כל אלה גרמו לכך שנאלצתי לרדת מדי פעם וללכת ברגל. לא היה נורא. סך הכל זרמתי!

 

עלינו לעבר חניון גבעת ספלולים.

גבעת הספלולים זכתה לשמה בזכות הגומות המעוגלות הרבות שחצובות בסלעיה, המכונות "ספלולים". יש גם שקעים חצובים גדולים יותר, המכונים "מדוכות". מתקנים אלה שימשו כנראה לכתישה של גרעינים ועשבי תבלין, באמצעות אבנים או כלי מתכת. פעולת הכתישה במדוכה נזכרת כבר בתנ"ך: "… וטחנו בריחיים או דכו במדוכה…" (במדבר יא, 8).
גבעת הספלולים מציינת את הגבול בין החלק המרכזי והמיוער של הפארק לחלקו הדרומי, המאופיין בעצי בוסתן. החלק הדרומי של הפארק אינו מיועד לרכב מנועי ומותר לנוע בו רק ברגל או באופניים. האזור מיועד למטיילים המבקשים ליהנות משיטוט שקט בין עצי הבוסתן – זית, רימון, תאנה, חרוב ושקד. מקור

גבעת ספלולים הוא מקום שלמרות שגובהו רק 150 מ' מעל פני הים יש בו תצפית נהדרת לכל הכיוונים, מערבה לעבר מישור החוף, צפונה ודרומה אל גבעות השפלה ומזרחה למרומי השפלה והלאה לקו הרי יהודה.

 

בגבעת הספלולים במשך מספר דקות בנוסף לתצפית הזדהות על מה שראו עינינו, דיברתי על ההבדל בין מישור החוף ושפלת יהודה, על האזור הגיאוגרפי שנקרא עמק לוד ובקעת אונו, על שוהם כיישוב שהוקם בראשית שנות ה-90' במסגרת יישובי הכוכבים, על היות אזור הטיול עד מלחמת ששת הימים אזור ספר במרחק עשרות קילומטרים בודדים מגוש דן, על הרעיון והתכנית של סלילת כביש 6 ועוד.

 

היישוב שהם הוקם בשנת 1993 כאחד מיישובי הכוכבים למול הקו הירוק במרכז הארץ בין ירושלים לת"א ובקרבת נמל התעופה לוד. שטח השיפוט של שהם משתרע על פני 6000 דונם. בישוב כ- 20,000 תושבים כמחצית הינם ילדים מגילאי הגן ועד תיכון.מיקום היישוב על ציר כבישים המרכזיים, כביש מס' 1 וכביש חוצה ישראל, מעניק לה מעמד מסחרי ותעסוקתי עצום. לאחר שיוקמו מרכזי התעסוקה בסביבה ומפעלי ההייטק יעלה היישוב שהם מדרגה ויהווה נקודת ציון חיונית ומשמעותית במערך הכלכלי של מדינת ישראל.
מערך הבניה בשהם מתוכנן באופן קפדני ומחולק באופן מאוזן בין יחידות דיור צמודות קרקע , לבין בניה רוויה כל זאת במגמה לבינוי אורבאני מצומצם, ושימור המרחבים הירוקים. הישוב נמצא בתנופת בנייה בלתי פוסקת המועצה מנהלת את מערך הבנייה הפרטית והציבורית באופן עצמאי ופועלת בתאום עם האוכלוסיה, מתוך הבנת צרכי הישוב ההולכים ומתחדדים עם הזמן. ועדת התכנון והבנייה של המועצה, משמשת ציר מרכזי וחשוב בקביעת חזות הישוב והינה האורים והתומים בתחום הבינוי הכולל של המקום. הועדה פועלת מתוך הנחיות ברורות לשימור אופי הישוב כקהילתי-כפרי. גם אם הדבר כרוך במאבקים בגופים .ציבוריים, הרואים את שהם כישוב בעל חזות עירונית יותר. מקור והרחבה באתר המועצה המקומית

 

לאחר התצפית וההסבר חזרנו לחד שביל. הרכיבה בו הייתה בתוך החורש (שבמפות מסוימות קרוי יער ברקת) ובשטח החשוף. בקטע זה הרכיבה זרמה יותר. היו לי מספר קטעים של ירידה מהאופניים אבל זה היה סביר.

 

תוך טיפוס במעלה החד שביל בדופן הצפונית של פארק שוהם יכולנו להתרשם מגודלו של המרכז הלוגיסטי של שוהם

 

התרשמנו גם והגשרים העצומים שנבנו מעל נחל בית עריף ועליהם עובר כביש 6.

 

המשכנו לרכב במגמת עלייה.

 

בקצה העליה הגענו למתחם חרבת תנשמת

אתר חרבת תנשמת התגלה בשנת 1986. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1995 ניהל הארכאולוג עוזי דהרי חפירות באתר מטעם רשות העתיקות. בחפירות התגלו שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית (המאה הרביעית לספירה) ולידה שלושה קברים חצובים בסלע ובריכת מים חצובה בעלת גרם מדרגות בפינתה. דהרי מציע לזהות את חורבת תנשמת עם "בית מלגזיס" – מקום המוזכר במפת מידבא (פסיפס מהמאה השישית שהתגלה בעיירה מידבא שבעבר הירדן המתאר את מפת ארץ ישראל ומציין בה יישובים רבים). הכנסייה, על פי דהרי, מוקדשת לקדוש בשם בכחוס. אורכה היה 27 מ' והיא כללה חצר (אטריום), אולם מבוא (נרתכס), אולם מרכזי ושתי סיטראות (סיטראה היא אגף צדדי המלווה את האולם המרכזי ומופרד ממנו בטור עמודים). צמוד לאטריום, ששרידיו נראים באתר, נמצאים שרידי בית בד קדום. רצפת הכנסייה רוצפה בפסיפס מעוטר בדגמים הנדסיים וצמחיים ססגוניים. ממצא מיוחד, שחלקיו התגלו בכנסייה ובבית הבד, הוא מדליון עגול משיש, בקוטר 67 ס"מ, שבו מגולפת דמותה של טיכה, אלת העיר. הכתובת שמסביב למדליון מציינת את התאריך המקביל לשנת 582 לספירה. פסיפס הכנסייה ורוב חלקיה מכוסים בחול, כדי לשמור על שלמות הממצאים. נראה כי הבריכה שליד הכנסייה שוכנת במקום שבו הייתה המחצבה שבאבניה השתמשו לבניית הכנסייה. הקברים שלידה הם "קברי מקמרים", החצובים בסלע כבורות מלבניים, בעומק 1.5 מ'. משני צדי הבור חצובות גומחות בעלות תקרה מקומרת, ומתחת להן קברים בצורת שוקת. הקבר כוסה בלוח אבן. בפארק שוהם נמצאים כמה עשרות קברים מסוג זה. נקברו בהם התושבים הנוצרים שהתגוררו ביישוב שבחורבת תנשמת. מקור

 

החלק האחרון של הרכיבה בחד שביל הייתה במגמת ירידה. בקטע זה הביטחון שלי גבר ודהרתי במורד במהירות ללא פחד. היו מספר מקפצות סלע שנאלצתי  ללכת ברגל. סיימנו את הרכיבה בחד שביל שוהם. יצאנו מתחום פארק שוהם.

 

כאן התחיל החלק השני של מסלול הטיול.

 

המשכנו ברכיבה בכיוון דרום כ-3 ק"מ. חלפנו על פני חרבת נאבלט. עלינו ונכנסנו לתוך תחום מושב בית נחמיה.

מושב בית נחמיה הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מאיראן סמוך לכפר הערבי הנטוש בית נבאלא ובקרבה למחנה הבריטי בית נבאללה שהפך להיות מחנה של צה"ל. המושב נקרא על שם האתר המקראי הסמוך תל נבלט, הסמוך ליישוב, מזוהה עם נְבַלָּט המוזכרת בספר נחמיה (י"א פסוק ל"ד). במקום נתגלו שרידים מן התקופה הביזנטית ומתקופת הברונזה

 

בבית נחמיה ליד מגדל המים חצינו את דרך סולינג – שהייתה חלק מהכביש שנסלל בתקופת המנדט הבריטי וקישר בין לוד לרמאללה. הכביש שבעבר היווה ציר תנועה חשוב, נקטע ע"י כביש 6 ומה שנותר ממנו כיום הוא שריד בלבד..רכבנו בדופן המזרחית של היישוב ויצאנו מתחומו. גלשנו לעבר נחל נטוף שגם הוא אחד מיובליו של נחל איילון. התחלנו לטפס לעבר תל חדיד.

 

בקצה העלייה טרם הטיפוס לתל חדיד הודיע ירון מוצ'ניק שבגלל אילוצי זמן, הוא נאלץ לקצר את הטיול ולחזור לשוהם. החלטתי שאצטרף אליו ואמנע מרכיבה מייגעת (עבורי) במעלה חד שביל חדיד. נגמר לי הכוח – לא התאוששתי לגמרי מהמאמץ של הרכיבה יום קודם. הבנתי שאיני צריך להעמיד עוד את יכולותיי במבחן הרכיבה בחד שביל. ידעתי שחד שביל חדיד יותר ארוך ויותר טכני ובמילים פשוטות יותר קשה עבורי. חזרתי עם ירון ועם עוד חבר (סליחה, שאיני זוכר את שמו) בדרך הקצרה לשוהם.

 

בסוף הטיול שנמשך שלוש שעות יכולתי לומר, הכרתי עוד משבצת ארץ חדשה ומעניינת 

 

בנוסף למדתי עוד כמה דברים על עצמי והתחדדו לי התובנות על מהות הרכיבה בחד שביל. למדתי את מגבלותיי. נוכחתי לדעת שאני מסוגל לרכוב בחד שביל. לא נורא אם בקטעים מסוימים אלך הרגל. הבנתי שהרכיבה בחד שביל יכולה להיות בקטע דרך קצר של מסלול טיול ולא מטרה בפני עצמה. אני מעדיף לרכוב במסלולים נוחים יותר דרכם אהנה מהדרך והנוף. בעתיד, בתנאים מסוימים, אוכל לרכוב בחד שביל בקבוצה קטנה.

 

לסיום, היה לי נעים לדעת שיש אנשים שהתחשבו בי. החברות בעיניי היא ערך נפלא. שוב אני מבקש להודות לגיל רוטהולץ שעודד אותי לצאת לטיול ותמך בי במהלכו. נתראה בטיולים הבאים שהרכיבה בחד שביל בהם תהייה מועטה יותר

ביום שישי (15/1/2016) לאחר דחייה של שבוע בגלל גשם, חזרנו לטייל ברמות מנשה והפעם בחלק הצפון מערבי שלהם ומשם המשכנו לכתף כרמל.

 

היינו קבוצה של עשרה חברים אוהבי הארץ שהטיול באופנים הוא אמצעי נהדר להכיר אותה. הקבוצה כללה את איל אופק (עמיקם) שהוביל והדריך את הטיול בכישרון רב ובחן, אופיר בר (יקנעם מושבה), טל (מגל), לוי אבנון (חמדיה), ארז בלשאי (תל מונד), רובי שבת (קריית אונו), יונה בקלצ'וק (גני תקוה), יואב מלין (יד בנימין), שרון בן חיים ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול התחלנו במושב עמיקם, דרך נחל דליה טיפסנו להר חורשן ודרכו ודרך השלוחות מדרום מערב לו הגענו לכתף הכרמל בה רכבנו בתחילה בזיכרון יעקב ובהמשך לאורך רמת הנדיב. חזרנו לעמיקם דרך שולי בקעת הנדיב וגבעות חורש אלונה.

 

מסלול הטיול כלל ארבעה חלקים שיוצגו להלן בפירוט.

 

החלק הראשון של מסלול הטיול מוצג במפה להלן.

 

את הטיול התחלנו במושב עמיקם שנמצא בתחום המועצה האזורית אלונה ועליהם נכתב כבר בדף הטיול הקודם.

יצאנו לעבר חלקו הצפוני של המושב וטיפסנו לעבר השלוחה שבמדרונות המערביים נמצאים עיי היישוב הערבי ח' צאברין שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות.

הכפר ח' צאברין ישב על שתי גדותיו של ואדי אל-תין, שהוא אחד מיובליו של נחל תנינים. הכפר כונה בפי הצלבנים סאבארים. בסמוך לו היתה באר בנויה גדולה, וסופר שממנה נלקחו המים עבור האקוודוקט של קיסריה. בסוף המאה ה-19 חיו כ-600 אנשים בכפר בבתי אבן ובוץ ובשנים 1944-45 חיו בכפר 1,670 מוסלמים ו-30 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו על 25,307 דונם, בכפר נבנה בית-ספר יסודי לבנים והיו בתחומו מספר ואדיות ומעיינות אשר סיפקו מים. בני הכפר עסקו בעיקר בחקלאות ובגידול בעלי-חיים, וגידלו דגנים, ירקות וזיתים.
את כפר זה כבשו יחידות אצ"ל ב-12 במאי 1948, בשלהי קרב משמר העמק וטרם הקרב ולאחריו תושבי הכפר נמלטו. זמן קצר לאחר מכן נהרס הכפר. על אדמות הכפר, מצפון-מזרח לאתר הכפר נבנה בשנת 1949 קיבוץ רמות מנשה ועל אדמות הכפר כקילומטר מדרום לו נבנה מושב עמיקם בשנת 1950. מקור והרחבה באתר זוכרות.

 

טיפסנו מגובה 100 מ' במעלה השלוחה בכיוון כללי צפון מזרח על דרך הצמודה למכלאת בקר. כלבי השמירה ליוו אותנו בנביחות עד קצה התחום הגדר. משם טיפסנו דרך המדרון הדרומי של הכיפה הידועה בשם נ.ג. 186.

 

העליה לעבר פסגת הגבעה הייתה תלולה ורק בודדים, הצעירים, החזקים והמיומנים הצליחו לרכוב את כל העליה. אני רכבתי אולי מחצית הדרך ואת המחצית השניה עליתי ברגל.

 

המאמץ היה שווה. נ.ג. 186 היא תצפית נהדרת לכל 360 מעלות וניתן לראות בה למרחק רב.

 

בתצפית זו נפגשנו לראשונה עם עץ אלון התבור שילווה אותנו כמעט לכל אורך המסלול

 

לאחר שסיימנו את התצפית במקום ירדנו בזהירות מהכיפה חזרה אל הדרך הראשית ממנו עלינו אליה.

 

המשכנו מזרחה בדרך הראשית, גלשנו בה והתחברנו לדרך המוביל.

 

ירדנו לעבר נחל דליה. רכבנו מזרחה חצינו במעבר תחתי מתחת לקטע 18 של כביש 6 וגם עליו נכתב בדף טיול קודם. טיפסנו אל השלוחה המפרידה בין נחל דליה ובין נחל שלף. מהשלוחה גלשנו לעבר עין מחוללים בנחל שלף למרגלות אתר קיבוץ רמות מנשה.

עין מחוללים שנמצא בנחל שלף ושופע כל ימות השנה קיבל את שמו מפסטיבלי המחולות שהתקיימו באמפי של קיבוץ דליה שבנחל דליה החל משנת שנת 1944. בסוף שנות השישים של המאה הקודמת ידע הפסטיבל העממי את שעותיו היפות, כשלא פחות מ-60 אלף איש התקבצו אל הקיבוץ כדי לחולל, או כדי לצפות בלהקות המחול שהגיעו לשם מכל רחבי הארץ. בספטמבר 2014 במלאות שבעים שנה לכנס המחולות, התקיימה במקום חגיגת ריקודי העם. המטרה הייתה לנסות לשחזר את הימים הגדולים של הפסטיבל.

 

חצינו בזהירות את אפיק הנחל בשולי הבריכה שבו.

המים ברפיק הנחל אינם עמוקים ועם קצת רצון ניתן היה לחצות אותם ברכיבה כפי שהדגים לנו אופיר בר.

לאחר חציית הנחל אי אפשר היה לוותר על תמונה קבוצתית מול המים. המראה והשתקפות מושלמים!

 

 

המשכנו במורד נחל שלף על דרך המוביל הארצי וחלפנו על פני הקצה המערבי של אחת מארבע מנהרות המוביל הארצי שנקראת מנהרת מנשה ב'.

בחלקו הצפוני של מוביל הארצי ישנן ארבע מנהרות והן ממזרח למערב אלה הבאות: מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול; מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל; מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 2 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה; מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-360 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום. ממנהרה זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

המשכנו בדרך המוביל וחצינו שוב את גשר כביש 6 ופנינו לאפיק נחל דליה. רכבנו מערבה לעבר זוג הברושים הגדלים בו. הברוש הצפוני נחשב לעץ ברוש בקוטר הגדול בארץ.

 

עזבנו את אפיק נחל דליה והתחלנו לטפס לעבר הר חורשן וכאן החל הקטע השני של מסלול הטיול מרביתו בתוך עצי החורש.

שמורת הר חורשן משתרעת על הר חורשן שפסגתו היא בגובה כ-180 מ' ובשלוחות הסמוכות לו וגודלה כ-1,500 דונם. הר חורשן הוא הפינה הצפון מערבית של רמת מנשה והמדרון הצפוני שלו לעבר נחל דליה תלול. המסלע בו הוא של גיר קרטוני שהוא רך יותר מהגיר בכרמל. לכן, אזור השמורה מאופיין בנוף של גבעות מעוגלות בעלות שיפועים מתונים. שמורת הר חורשן עשירה בצומח וחורש סבוך המשתרע הרבה מעבר לגבולות השמורה. החלק המזרחי של הר חורשן נטוע והחלק הדרומי והמערבי החורש הוא טבעי. בין עצי החורש בולטים אלון המצוי שהוא עץ או שיח ירוק עד ומהווה מרכיב מרכזי בצמחייה הים תיכונית בארץ ישראל ופרטים עתיקים שלו קיימים בקרבת מקומות קדושים ברחבי הארץ וגם אלון התבור שגם הוא משתייך לקבוצת האלונים הנשירים. אלון תבור עץ גדול (עשוי להגיע לגובה 10 מטרים ומעלה), בעל נוף רחב וגזע מרכזי המשיל את עליו בחורף. בחורש הר חורשן נכללים גם עצי אלה לסוגיו ליבנה רפואי, חרוב, אשחר, קטלב מצוי ועוד. בעונת הפריחה שבחורף רבים הם הפרחים החד שנתיים שהבולטת היא הכלנית.

 

חורש אלוני התבור היה מקום אידאלי להפסקת שתיה ומנוחה קצרה מהטיפוס עד אז.

אחרי ההפסקה של חצי שעה המשכנו ברכיבה בתחילה לכיוון מערב מערב ובהמשך לכיוון דרום בתוך החורש המסומן במפה יערות אלונה.

בהמשך הדרך נפתח לנו "חלון" גדול דרכו יכולנו לצפות לכיוון היישוב זכרון יעקב וסביבתו ובעצם עד הים.

 

היה זה מקום ראוי להנציח את שני "הנפילים" של הקבוצה שרון בן חיים ויונה בקלצ'וק שאני (1.9 מ') נמוך לידם.

 

בהמשך טיפסנו אל הרמה הקטנה ושם התפתח דיון מעניין על סוגי הבקר לבשר.

 

המשכנו הלאה וחצינו את הרמה לכיוון דרום

לוי אבנון ביקש להתעכב עוד מעט ולהנציח את הביקור שלו במקום. אי אפשר היה לסרב.

המשכנו בחורש מעל חרבת טאטא בה נמצאים שרידי חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית. עברנו בתוך מטע נשירים וזה המראה בתוכו.

המשכנו הלאה מערבה והאלונים איתנו

 

המסע בתוך החורש הסתיים בגלישה מערבה במדרון המערבי של שלוחות הר חורשן לעבר זכרון יעקב ובעצם עזבנו בהדרגה את רמות מנשה.

הגענו לגן ירון 

גן ירון נקרא ‬על שם ירון אמיתי ז"ל נפל ב13 באוגוסט 2006 ערב הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, בגיל 45. ירון התנדב והצטרף לחבריו כחובש קרבי בחטיבה הצפונית של הצנחנים. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. טקס הנחת אבן הפינה לגן התקיים ב-2 באוקטובר 2007 בנוכחות מאות מתושבי המושבה ואורחים רבים והיה אירוע מרגש.

בגן ירון ישנם משחקי חברה וחשיבה מקסימים המבוססים על סלעים ואבנים  מהטבע.

לאחר ביקור בגן ירון המשכנו מערבה ונכנסנו לתוך השטח הבנוי של זיכרון יעקב ומכאן החל הקטע השלישי של מסלול הטיול. בקטע מסלול זה עברנו למעשה לטייל מרמות מנשה בכתף הכרמל.

כתף הכרמל הידועה בשם רמת הנדיב היא החלק הנמוך רכס דרום הכרמל הקרוי גם הכרמל הנמוך והמהווה את אחד משני חלקי הכרמל (האחר הכרמל הגבוהה). רכס דרום הכרמל הוא אזור בעל אופי גבנוני שגובהו נע בין 140 מ' ל-200 מ' המבוסס על על ציר קמר בקו דרום – צפון מזיכרון יעקב בדרום עד לעין הוד בצפון כמוצג במפה. המסלע בגוש זה בניגוד לרמות מנשה, הוא של גיר קשה ודולומיטים מתקופת הקנומן העליון. הקרקע  היא טרה-רוסה.
הקצה הדרומי ביותר של כתף הכרמל נקרא חותם הכרמל. במזרח משתפלת רמת כתף הכרמל אל בקעה פוריה הנקראת בקעת הנדיב ובה שפע כרמים. במערב כתף הכרמל מסתיימת במצוק תלול.

 

רוב המסלול בכתף הכרמל היה ברוב מעגלי כמוצג במפה.

רכיבה בתחילה הייה לאורך רחובה הראשי של זיכרון יעקב (כביש 652)  עד לכניסה למתחם גני הנדיב.

מתחם גני הנדיב הידוע גם בשמות יד הנדיב וגני הברון הוא אחד מפארקי הטבע המסודרים והמטופחים בארץ, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום. גודלו של פארק זה 70 דונם. הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כ-5,000 דונם, שבילים רבים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, ויוצרים עשרות מסלולי טיול.
קצת היסטוריה – בפברואר 1914, סייר הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בכתף הכרמל והביע את רצונו להיטמן למנוחת עולם ב"סלע". בשנת 1936 יזם מר ג'יימס דה רוטשילד את הקמת הגנים הנוכחיים. ההר, המוכר בשמו אום אל עלק, נבחר להיות, האתר שבו יינטעו הגנים, בשל יופיו ובשל מיקומו הגיאוגרפי בין מושבות הברון בשומרון ממזרח (בנימינה, פרדס חנה וגבעת עדה), ואלו שעל חוף הים התיכון ממערב (זכרון יעקב ועתלית). ארבעה עשר ממיטב אדריכלי הארץ הוזמנו להגיש הצעותיהם לתכנון הפרויקט, שהיה אמור לכלול את האלמנטים הבאים: מערת קבר חצובה בסלע, בנויה באיכות גבוהה שתבטיח עמידות, וסביבה גן ופארק יפים ואסתטיים למראה, שפרחים יפרחו בהם כל עונות השנה. האדריכל אוריאל (אוטו) שילר זכה בתחרות והזמין את אדריכל הגנים שלמה ווינברג (ארן) חבר קיבוץ יגור, להשתתף בבחירת הרכבי הצומח השונים ומיקומם בגן. הקמת גני הזיכרון החלה בשנת 1938, אבל עד שנת 1948 לא חלה התקדמות רבה בגלל אירועי המלחמה. אחרי קום המדינה הושלמו התכניות והעבודה החלה שוב. חברת "סולל בונה" מחיפה ובנותיה נשכרו כקבלנים הראשיים. רק אבן וחומרי בניין ארצישראליים שימשו בבנייה. את הפסלים בגן עיצבו רודה וישראל טראוב מזכרון יעקב. העבודה הושלמה לבסוף בשנת  1954, ואז נערכו הסידורים הדרושים להעלאת עצמותיהם של הברון והברונית לקבורה מחדש. הברון ורעייתו נקברו בגני רמת הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי. שמו של אתר הזיכרון הוסב, בתוקף חוק שנתקבל, מאום אל עלק, ל"רמת הנדיב."
גני רמת הנדיב מהווים מוקד משיכה למטיילים ולתיירים. באזור הגנים מצויים מסלולי טיול ואתרים ארכאולוגיים. לאורך המסלול שזורים גנים לפי נושאים: גן המפלים, גן הוורדים, גן הדקלים, גן האירוסים וגן הריחות. כמו כן, בגן ישנו אמפיתיאטרון בו נערכים קונצרטים בקיץ.
הרמה עוטה ברובה צומח וחורש ים תיכוני נמוך וביניהם בולטות חורשות של אורנים וברושים. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה.
מקור והרחבה אתר יד הנדיב.

לאחר שחלפנו על פני הכניסה למתחם גני הנדיב המשכנו בכיוון דרום והגענו לחרבת עקב.

חורבת עקב (או בשמה הערבי ’חִרבת מנסור אל-עקב’) היא מהאתרים הארכיאולוגים הראשונים שנחפרו ברמת הנדיב בראשותו של פרופ’ יזהר הירשפלד ז"ל ממחצית שנות ה-80'. עם סיום החפירות הארכיאולוגיות נערכו במקום עבודות לשחזור (חלקי) של הממצאים ובעיקר לשימורם. הממצאים בחורבת עקב נחלקים לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הרומית הקדומה, התקופה הביזנטית וימי הביניים. בתקופה הרומית הייתה במקום חווה חקלאית מבוצרת, שככל הנראה ישבו בה יהודים והעדות לכך היא המִקווה שנמצא בחלק הצפוני של המבנה. על פי הסימנים האתר ננטש סמוך לזמן של כישלון המרד הגדול וחורבן ירושלים, בשנת 70 לספירה. אי-אפשר לקבוע בוודאות אם בתקופה הביזנטית (בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה) ישבו כאן יהודים. המתקנים החקלאיים היו גדולים ומפותחים מאוד, וכך גם שטח החווה. הייתה גת גדולה לייצור יין, וכנראה הייתה גת נוספת בשימוש. על פי גודלם של הגתות ובורות האיסוף נראה שלייצור היין השתמשו בכלים מכאניים (משקולות לחץ) וכך ייצרו כמות גדולה מאוד של יין. נוסף על כך נמצאו בית בד ובורות לאיסוף מי-גשמים. על פי גודלן של הגתות, אפשר לדמיין את השדות סביב מכוסים בכרמי ענבים ובעצי זית, לראות את עשרות בהמות המשא עולות מן השדות הסמוכים עמוסי ענבים לדריכה בגת. סמוך לקשת המשוחזרת יש קיר ובו חורים המיועדים לקשירת בהמות המשא. לצורך המחשה, חלק זה של האתר הוא כמו מה שנראה בימינו מגרש חניה גדול של מפעל שבו חונות משאיות הממתינות לטעינה של מוצרים המיועדים לאספקה. האתר היה מעין מפעל גדול לאספקת מזון. קיסריה השכנה הייתה בתקופה זו עיר נמל גדולה ומאוכלסת מאוד, ממנה יצאו סחורות בעיקר לרומא. בנוסף לסחורות לייצוא גם העיר עצמה זקוקה לאספקת מזון. חורבת עקב הייתה אחד מהיישובים החקלאיים שסיפקו מזון לעיר הגדולה קיסריה וגם ייצרה סחורות שנשלחו מהנמל. עיקר הייצוא היה שמן זית ויין. בעת ההיא נחשבו מוצרים אלה שיוצרו באזורנו ובארץ ישראל בכלל לאיכותיים ביותר והיה להם ביקוש רב. עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה נפסק המסחר ביין. על-פי הסימנים ננטש המקום. בימי הביניים שימש המקום ושרידי המבנים כמשכן עונתי ארעי לחקלאים ולרועי צאן. יש עדות כתובה משנת 1873. בשנה זו ביקרו במקום חוקרים של האגודה הבריטית לחקר ארץ-ישראל (Palestine Exploration Foundation). הם תיארו מבנה ובו שתי קשתות המשמש רועי צאן. מקור

 

ליד חרבת עקב עצרנו בתצפית המרהיבה לחוף הכרמל, חוף השרון ובקעת הנדיב. גם התבוננו בגת העגולה במקום.

לאחר ביקור בתצפית המשכנו הלאה. ביציאה מהמתחם התחיל להתפתח (איך אפשר שלא!) ויכוח פוליטי. שאיל קטע אותו שלא יתפתח ויעכב את הטיול.

 

מחרבת עקב גלשנו בכיוון דרום מזרח במדרון ובעצם בחותם הכרמל. עברנו מעל המחציבה המשוקמת שמצפון לבנימינה.

 

בקצה הירידה עקפנו את פארק זבוטינסקי – שוני. בגלל הזמן הקצר לא נכנסנו אליו ולכן לא נרחיב אודותיו. תהייה בעתיד הזדמנות נוספת.

מתחם מבצר שוני שימש בתקופת המנדט הבריטי כבסיס ההדרכה המרכזי של האצ"ל. כיום, בנוסף על הפארק עצמו המשמש כאתר נופש פעיל, פועלים במקום מוזיאון לוחמי האצ"ל בתוך מבנה מהתקופה העות'מאנית, מוזיאון אחיעם לפיסול הכולל פסלי אבן, אורכסטרה ותיאטרון מהתקופה הרומית מהמאה השלישית לספירה, מוזיאון לתולדות ההתיישבות הבית"רית ומוזיאון ארכאולוגי.

 

הגענו לכביש 652 בין זכרון יעקב ובין בנימינה והמשכנו לרכוב לכיוון צפון בשביל אופניים חדש הצמוד אליו עד לתל צור – יישוב 'חומה ומגדל' שנשכח.

 

עקפנו את מתחם בית הספר התיכון וטיפסנו במדרון לעבר עין צור בו נמצאים שרידי בית מרחץ ואמת מים מקומית מתקופת בית שני.

 

לאחר הביקור במתחם עין צור ירדנו במדרון חזרה וחצינו את כביש 652 ומכאן החל הקטע הרביעי של מסלול הטיול כמוצג במפה.

 

לאחר חציית כביש 652 רכבנו בשוליים הצפון מערביים של בקעת הנדיב הנושקים לכתף הכרמל. רכבנו בין כרמי הגפן בשלכת. התקדמנו והגענו למתחם גן אהוד הצופה אל הכרמים והשדות בבקעה.

גן אהוד שנבנה לזכר אהוד אפרתי שנהרג בעזה באוקטובר 2007 במהלך שירות מילואים. הגן שנבנה על ידי משפחתו מזכרון יעקב העוסקת בחקלאות. מיקום הגן נקבע במקום בחורשת עצי אלון הצופה אל הכרמים והשדות, שטחים חקלאים שאליהם היה מחובר אהוד שהיה אגרונום בהכשרתו. המקום הוכשר שיהיה נעים והשהייה בו תהייה נוחה. במקום הותקנו שירותים וברזיות, ספסלי עץ וכסאות נדנדה, משחקים לילדים, מתקני מנגל, שולחנות פיקניק ואפילו מתקנים להחזקת אופניים.

 

מגן אהוד המשכנו לרכוב בכיוון מזרח בשולי המטעים בדרך הצמודה לדופן הדרומית של שמורת בוריקה. הגענו לנחל סנונית שהוא אחד היובלים של נחל תנינים היורד מהר חורשן והתחלנו לרכב בו לכיוון צפון מרחק של כ-2 ק"מ. למעשה הקפנו את אחת השלוחות מצד מערב לצד מזרח. התחלנו לגלוש לעבר סעיף בקעת הנדיב בה נמצא המושב עמיקם.

הגענו למתחם מיי קדם ועל הכביש רכבנו עד למושב עמיקם ושם הסתיים הטיול שנמשך למעלה משש שעות.

 

טיילנו במערב רמות מנשה, דרך נחל דליה טיפסנו להר חורשן ודרכו הגענו לכתף הכרמל בתחילה לזיכרון יעקב ובהמשך לרמת הנדיב. חזרנו דרך שולי בקעת הנדיב וחורש אלונה. המסלול ראוי וכדאי לבצע אותו בשלמות או חלקים רבים ממנו.

 

בסכום הטיול אפשר לומר שהטיול היה מעניין ומגוון שהתקיים במזג אוויר מושלם. היה לנו בטיול הרבה ירוק על הקרקע והרבה כחול בשמים וכמובן מראות יפים כפי שהאזור מכיל ומציע ועל כך ניתן ללמוד מעט התמונות שהוצגו בדף ואלה הנוספות המצויות בגלריה המצורפת.

 

היינו בטיול חבורה מלוכדת ומגובשת ושוב חבל שלא היו איתנו נשים. את הקבוצה הוביל בכשרון ובחן איל אופק שמכיר את האזור ואת השבילים וידע להתוות מסלול המתאים לכולם. על כך הודינו לו בסיום ברוחב לב. אין ספק שנמשיך לטייל איתו.

 

 

 

 

בשבת (9/1/2016), בשעות הבוקר המאוחרות, שהשמש זרחה לאחר הסופה הקצרה אתמול, צחי גל ואני החלטנו שנצא לשוטט מעט. הכוונה בין היתר, הייתה להסיר את החלודה שהצטברה מאז הפעם האחרונה שרכבנו שהייתה לפני שבועיים. חשבנו שעל מנת לא להתבוסס בבוץ עדיף שנרכב בעיר הקודש הסמוכה למקום מגורינו.

 

מסלול הטיול היה ברובו בצירים הראשיים של העיר במערב, בדרום ובמרכז העיר כמוצג במפה  להלן.

 

התחלנו בבנייני האומה ודרך תוואי הרכבת הקלה טיפסנו במעלה שדרות הרצל.

 

המשכנו ולמדנו שעבודות הכשרת המשך תוואי המסילה עד צומת המפלצת בקריית היובל הסתיימו ובימים אלה נמשכות עבודות הסלילה לעבר צומת אורה. התכנון שהרכבת הקלה תגיע עד המרכז הרפואי הדסה עין כרם. אבל, כאן נדרשת סבלנות. יעברו עוד כמה שנים עד שזה יקרה.

 

בצומת אורה פנינו לכביש החדש שנסלל וטרם נפתח המחבר בין צומת זו ושכונת גבעת משואה. כביש זה יביא ברכה לתנועה בדרום העיר ואמור להיפתח לתנועה בחודשים הקרובים. בצמוד לכביש נבנה גם פארק יפה וממנו תצפית לעמק רפאים. כדאי יהיה להגיע!

 

משכונת גבעת משואה גלשנו דרך השטח לעבר עין לבן.

 

באזור עין לבן מתבצעות עבודות נרחבות להרחבת פארק עמק רפאים שהוא חלק מפארק הסובב את מטרופולין ירושלים  וגם את העבודות להרחבת גן החיות הסמוך.

 

המשכנו מזרחה לגן החיות ומולו חצינו את מסילת הברזל על גבי גשר המתכת.

ירדנו לפארק המוכר והחביב שהמשכו פארק המסילה ועליו נכתב בטיול קודם לפני מספר שבועות.

 

 

רכבנו לכל אורכו של פארק המסילה עד מתחם התחנה הראשונה להפסקת שתיית מים חמים קצרה (שקית התה בטעות נשכחו ולא הוכנסו למיחם (טרמוס !).

 

חלקו האחרון של המסלול היה בתוך העיר. ממשכנות שאננים המשכנו לעבר בריכת ממילא. דרך נחלת שבעה עלינו לכיכר ציון ורחוב יפו.

 

 

מצער היה לראות שהעיר ריקה. אולי בגלל שהייתה זו שעת צהרים של שבת והרי מרבית אוכלוסיית דתית, אולי זה בגלל הקור כ-10 מעלות, ואולי בגלל הפחד מפיגועים שמרתיע רבים להגיע לעיר ואולי זה גם, גם וגם. בכל מקרה, זה לא נעים להסתובב בעיר רפאים. ככה הרגשנו כשרכבנו לאורך רחוב יפו בעוברנו במרכז העיר ובפאתי שוק מחנה יהודה בואכה עד בנייני האומה.

 

בחניון בני האומה הסתיים הסיבוב שלנו בעיר שנמשך שעתיים וחצי. בסוף הטיול הרגשנו שרכבנו.

לסיום, למרות שטיול זה נעשה בחורף מתאים לבצע אותו בכל עונות השנה.
מתאים לבצע טיול זה, ואולי אף מעניין יותר לבצע אותו ביום חול.
ברכיבה רחובות ולאורך שדרות העיר יש להקפיד לרכוב על מדרכה ולהישמר בחציית הצמתים ברמזורים.