ביום שלישי 26 בדצמבר 2023, בימי המתיחות הביטחונית בגבול הלבנון, בעיצומו של חג המולד, דווח "טילי נ"ט נורו לעבר כנסייה בגליל המערבי" וגם "טילים נור לאזור שומרה בגבול הלבנון."

 

בדווח אחד שהטילים נורו לעבר איקרית.

 

להלן מובא סיפור המקום במסגרת ביקור שנעשה בו במאי 2020 במסגרת המיזם יישובי המיעוט הנוצרי בישראל 

 

הכפר איקרית היה כפר ערבי נוצרי יווני -קתולי שתושביו פונו ממנו בתום מבצע בחירם מלחמת (1948) העצמאות. הובטח להם שיכולו לשוב אליו לאחר מספר ימים אולם, לא הורשו לחזור אליו לאחריה עד עצם היום הזה.

 

מאז שגורשו מהכפר, ניהלו העקורים ובהמשך ביניהם ונכדיהם, מאבק משפטי ושיח פוליטי על מנת שחזרתם תתאפשר. אולם כל אלה לא צלחו.

 

ביום שני 25 במאי 2020, בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הגענו סמדר ואני לגבעה שעל המורדות שלה השתרע הכפר ובפסגתה נמצאת הכנסייה.

 

שם, בלי תכנון ותיאום מוקדם, פגשנו שלושה מבני הדור השני של העקורים שמשתדלים לקיים נוכחות רצופה במקום: יוסוף סיבט (פסוטה), גאלאל חיאט נידאל חורי (תרשיחא). במקום נכח גם אלאה חנא חורי (מפסוטה).

 

בתחילה חשדו בי!

 

הקרח נשבר לאחר כמה משפטי שיחה ראשונים. סיפרתי להם על עצמי ועל מסעותיי בכפרי המיעוטים בגליל.

 

לאחר כמה דקות גאלאל חיאט נידאל חורי עזבו המקום.

 

נשארתי לשוחח עם יוסוף סיבט ועם אלאה חנא חורי. הם סיפרו עליהם ועל המקום.

 

 

יוסוף פתח לי את דלתות הכנסייה.

 

התיעוד להלן כולל מידע אודות הכפר ועל המהלכים לאפשר חזרת העקורים, השיבה הסמלית ומשמרת הנוכחות שמקיימים צאצאי העקורים.

 

התיעוד כולל מספר מפות וצילומים של מראות הביקור.

*****

מיקום הכפר
בגליל העליון ההררי המערבי

******

מיקום הכפר

מצדו הדרומי של כביש הצפון

על גבעה תלולה
בגובה כ-660 מ' מעל פני הים של
אחת משלוחות הרי
הגליל העליון ההררי המערבי
ממנה יורדים יובלי נחל בצת
כ-8 ק"מ ממזרח לקיבוץ אילון, 
כ-1.5 ק"מ מדרום מזרח למושב שומרה
כ-2.5 ק"מ מדרום לגבול לבנון
כ-5 ק"מ מצפון מערב לפסוטה

הגבעה היא תל
בו שכן היישוב הקדום 

ההגעה לגבעה בדרך בטון תלולה
המטפסת מכיוון כביש הצפון (כביש 889)

תחילת הדרך  סמוך
לצומת הכניסה למושבה שומרה
אבל קיים קושי להתחבר אליה
למגיעים מכיוון מזרח או צפון 

*****

באזור איקרית הייתה כנראה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר היה אחד מ-19 הכפרים שנכבשו על ידי פרעה תחתמס השלישי.

 

בתקופת המשנה והתלמוד נמצא במקום היישוב היהודי יוקרת, בו חי ופעל האמורא רבי יוסי דמן יוקרת.

 

הכפר חרב לאחר התקופה הצלבנית, ויושב מחדש במאה ה-16. תושבי הכפר היו נוצרים קתולים, ועסקו בעיקר בחקלאות

הכפר וסביבתו
בשלהי המאה ה-19

בשלהי המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-100 תושבים בבתי אבן, והיה במקום מבנה מודרני של קָפֶּלה נוצרית. מסביב לכפר נטעו תושביו עצי תאנה וזית

*******

הכפר וסביבתו
בשנות ה-40' טרם הקמת המדינה

בסקירת הכפרים הערביים שנערכה על ידי שירות הידיעות של ההגנה ב-1942, נמסר כי מספר תושבי אקרית כארבע מאות, כולם נוצרים, יש בה בית ספר עדתי המנוהל על ידי הכנסייה הקתולית ובו שלושים תלמידים, כנסיה אחת ושלוש חנויות. הדו"ח מציין כי אין בכפר אפנדים בעלי קרקעות וכי הקרקע הממוצעת למשפחה היא בגודל חמישים דונם לערך. יש משפחות שאין להן אדמות ובניהן עובדים אצל משפחות אחרות. הקרקע הררית, אין אדמת שלחין והגידולים העיקריים הם פלחה, זיתים, תאנים וטבק. כותב הדו"ח העריך אז את שטח הקרקע השייך לכפר בכחמשת אלפים דונם.

לפי הדו"ח, היו לתושבי אקרית יחסים טובים עם הממשלה (הבריטית) ובמאורעות "לא השתתף איש עם המורדים, ולא נסבו נזקים מטעם הצבא. המורדים רצחו את המוח'תאר הקודם ח'ליל סבית באשמה שהודיע לממשלה שהמורדים מבקרים בכפר". סיפור הירצחו של המוח'תאר שגור עד היום בפי תושבי אקרית, אף כי אין הם יודעים מי רצח אותו, ויש על כך גרסאות שונות. הטענה המקובלת היא שנרצח על רקע סכסוכים פנימיים על המוח'תארות, אולם כמו במקרים רבים אחרים ניתן לרצח הסבר לאומי. כמה עשרות מוח'תארים נרצחו אז בכפרי הגליל, כנראה על רקע יחסיהם על השלטונות הבריטיים. באותה תקופה שטף גל טרור פנימי את החברה הפלסטינית, שהביא לחיסולה הפיזי של שכבת המנהיגות המקומית. הסיבות לרצח היו לא רק שיתוף פעולה עם הבריטים, אלא גם השתייכות פוליטית, סירוב לתרום כסף לכנופיות או נקיטת קו מתון מדי לטעמם של המתנקשים.

בתוספת לדו"ח הראשון על אקרית, מופיע דו"ח נוסף האומר כי: כפר זה היה שקט בימי המאורעות. כל תושביו נוצרים, הכפר מתון ומתרחק מהמפלגות… שניים מבני הכפר השתתפו במרד כראשי פציל (תת-כנופיה) והם: שיבאן סבית ומטאנס ג'ומעה. עם גמר המאורעות חזרו לכפר, הממשלה לא תפסה אותם. הכפר העלים את שמותיהם מהממשלה. הממשלה החרימה מהכפר ארבעה רובים, שנמצאו במערות מחוץ לכפר".

 

בין 1940 ל-1947 הייתה תקופה שקטה באקרית. בתקופת מלחמת העולם החרימו הבריטים כמויות גדולות של חיטה מן התושבים, אשר מחו על כך ללא הועיל. בתקופה שבין יציאת הבריטים, שפינו את נקודת המשטרה שלהם בשומרה ב-14 במאי 1948, ועד לכיבוש הישראלי ב-31 באוקטובר אותה שנה, נשלט הכפר על ידי גורמים ערביים שונים, תחילה לבנונים, אחר כך סורים תחת פיקוד קאוקג'י ואחריהם הגיעו חיילים עירקים וסעודים. בסוף התקופה השתלטה על הכפר קבוצה מקומית בראשות אדם מציפורי. כל אותה עת נצמדו התושבים לכפרם והעדיפו שלא לעזבו, למרות הקשיים, כיוון שידעו מה רע מצבם של הפליטים שברחו ללבנון.

 

על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היה שטח הקרקע בבעלות הכפר באותה תקופה שישה-עשר אלף דונם, מהם שבעים ושלושה דונם שטח בנוי, שלוש מאות עשרים וארבעה מטעים, אלף חמש מאות שמונים ושמונה מזרע וארבעה-עשר אלף עשרים ושמונה טרשים.

 

כיבוש הכפר במבצע חירם
שהיה האחרון במבצעי חזית הצפון
במלחמת העצמאות
והגדול שבהם.

המבצע נערך בימים 29 עד 31 באוקטובר 1948,

כוחות צה"ל כבשו את אזור מרכז הגליל,
את כביש הצפון ממנרה עד ראש הנקרה
והשתלטו אף על 14כפרים
מעבר לגבול הביןלאומי
אשר מאוחר יותר הוחזרו
ללבנון במסגרת הסכמי שביתת הנשק.

 

ב- 19 ביולי 1948 נחתם 'ההפוגה השניה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. כמה חודשים לאחר מכן חודשו הקרבות גם בגליל. העילה היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י – מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו, אותו כוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948, טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השניה'.ב 22 באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את משלט שיח'- עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו. הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול צפון' הגבול הבינלאומי של א"י המנדטורית.

 

המימוש היה במבצע "חירם". זה היה מבצע דיווזיוני- אוגדתי של 'חזית הצפון' אשר השתתפו בו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת עודד (חט' 9), חטיבת גולני (חט' 1) וחטיבת כרמלי (חט' 2). בלילה שבין ה 28\29 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת- מירון, השניה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת- מירון. לפנות בוקר הצליח הכוח  לפנות את הכביש בין צפת למירון. לאחר מכן כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה) הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ- 200 מאנשיו נהרגו.ב-29 באוקטובר 1948 נכבש הכפר בירעם  ללא התנגדות התושבים, על ידי חטיבה 7 של צה"ל.

 

בלילה שבין 28\29 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא, פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג התוכנית המקורית שונתה הכפר סאסא נכבש ע"י כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא, אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן חטיבה 7 נעה מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומראר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב- 31 באוקטבר 48.

ב-31 באוקטובר 1948 נכנסו כוחות צה"ל לכפר אקרית בגליל המערבי. הכפר נכבש ללא קרב וארבעה מנציגיו חתמו על "כתב כניעה זמני", בו התחייבו להיכנע לצה"ל ללא תנאי, להסגיר את כל הנשק והתחמושת הנמצאים ברשותם ולציית להוראות אנשי הצבא. אנשי אקרית הניפו דגל לבן וכומר הכפר קידם את פני הכוחות הישראליים כשבידיו ספר תנ"ך, ואמר בעברית: "ברוכים הבאים בני ישראל". המוח'תאר צעד בעקבות הכומר, כשבידיו לחם ומלח והזמין את הפלוגה כולה להתארח בכפר. תמונות מקבלת הפנים שערכו תושבי אקרית לחיילי צה"ל הופיעו ב"דבר השבוע" יומיים לאחר האירוע. הדברים נתמכים גם על ידי עדויות אנשים שהשתתפו בכיבוש הכפר. אחד מצעירי אקרית נשלח לוואדיות, לחפש מספר צעירים, שהיה בבעלותם נשק והם הסתתרו מפני צה"ל. הוא שכנע אותם, בשם הכומר, לחזור לכפר ולהסגיר את נשקם, וכך אכן עשו. הם גם סיפרו לחיילים על מיקומם של מספר מוקשים, שהונחו בין הכפר לכביש הראשי, וסייעו בפירוקם.

 

שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, נדרשו אנשי אקרית לעזוב את בתיהם ולעבור לכפר ראמה, המרוחק למעלה משלושים קילומטרים דרומית-מזרחית לכפרם. לדברי התושבים, קצין צה"ל שמסר להם דרישה זו, אמר כי הפינוי מוגבל לחמישה-עשר יום בלבד עד אשר מצב הביטחון יאפשר להם לשוב, וכי עליהם לקחת אספקה לתקופה קצרה. ואכן, אנשי אקרית השאירו מאחוריהם את מרבית הרכוש והמזון ומספר ומספר אנשים לשמירה. מאקרית התפנו מאה עשרים ושש משפחות, שמנו שש מאות ושש-עשרה נפש. לפי עדות אנשי הכפר הם הועברו במשאיות של הצבא, ושוכנו בבתיהם של אנשי ראמה שברחו במהלך הקרבות.

 

תושבי אקרית עמו תושבי בירעם (ראו הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון) לא היו היחידים שפונו מן האזור הסמוך לגבול הלבנון לאחר מבצע חירם. הטענה היא היה זה מפקד חזית הצפון, משה כרמל, שהחליט לפנות רצועה של חמישה עד חמישה-עשר קילומטרים בצד הישראלי של הגבול מכפרים ערביים. תושבי הכפרים המוסלמים-שיעים נבי רובין ותרביחא, ששכנו בקרבת אקרית, הועברו ללבנון, תושבי ג'ש הושארו בסופו של דבר בהתערבות אישים ישראלים, וכך גם תושבי תרשיחא. הטענה היא שהייתה זו החלטה נחושה של צה"ל, שנתמכה גם על ידי הרשויות האזרחיות של המדינה, "להשאיר את הרצועה לאורך גבול הצפון נקייה מערבים.

 

*******

ב-27 באפריל 1949 פורסמו לראשונה התקנות המייפות את כוחו של שר בטחון להכריז על "אזורי בטחון", כחלק מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. לפי תקנות אלה, רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה עשרה קילומטרים צפונה מקו הרוחב ה-31 ועשרים וחמישה קילומטרים דרומה ממנו, נקבעה כ"אזור מוגן", בתוכו אפשר להכריז על שטח מסוים שהוא "אזור בטחון", בו אסור לאדם להימצא, אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך.

 

בספטמבר 1949 הוכרז האזור שלאורך גבול הלבנון כ"אזור בטחון". באותה עת נמצאו תושבי אקרית כמו אלה של בירעם כבר שנה מחוץ לכפריהם, ולכן לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא אפשרו להם לחזור לכפרים. התקנות החדשות אפשרו לצבא להנפיק "צווי יציאה", שהם בבחינת צווי פינוי לתושבים הקבועים של אותו אזור שהוכרז כ"אזור בטחון", אולם בשלב זה לא הוצאו צווים כאלה לגבי תושבי אקרית ובירעם, שכאמור לא נחשבו כתושבי האזור.

הכפר וסביבתו
בעשור הראשון לקום המדינה

בליל חג המולד, 24 בדצמבר 1951, חמישה חודשים לאחר שבית המשפט העליון הכיר בזכותם של אנשי אקרית לשוב לכפרם, נהרסה אקרית כליל על ידי אנשי צה"ל. רק הכנסייה הושארה על תילה, אך גם בה נבעו סדקים. ההריסה בוצעה בעת שעניינם של התושבים היה נתון עדיין לדיון בבית המשפט העליון – בין ה-18 לספטמבר 1951, מועד הגשת הערעור לביטול צווי היציאה שנמסרו להם, לבין התאריך אותו קבע בית המשפט לדיון בערעור, ה-6 בפברואר 1952.

ההריסה גרמה לזעזוע בקרב אנשי אקרית. שלוש הצעות לסדר היום הוגשו בנושא זה לכנסת על ידי חברי כנסת ערביים. טענתם הייתה כי לא הייתה כל הצדקה לפיצוץ הכפר, וכי הדבר נעשה כתשובה לדרישה להחזיר את התושבים לבתיהם. בתשובה לשאילתות הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי הרס הכפר לא נעשה בפקודתו, אם כי נעשה על ידי הצבא. הוא הורה לברר את העניין, ש"יתכן שנעשה על סמך פקודה קודמת", והבטיח להודיע את תוצאות הבדיקה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא חזר על עמדתו כי "בטחון המדינה מחייב שבמקום ההוא, על הגבול, לא יהיה הישוב שהיה קיים שם לפני המדינה". בן-גוריון הבטיח כי התושבים יפוצו על ידי קבלת אדמה במקום אחר ופיצוי כספי עבור הרכוש. הנושא הועבר לדיון בוועדת החוץ והביטחון, וככל הידוע ממקורות גלויים, לא ברור עד היום מי נתן את ההוראה לפוצץ את בתי אקרית. יתכן שהדבר אכן נעשה ביוזמה של מפקד מקומי בלא ידיעת הממונים.

למעשה, עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית. במהלך השנים קרקעות חולקו והוקצו מתוך 16,012 דונם שהיו ברשות הכפר ב-1947 (על פי רישומי ממשלת המנדט) נמסרו אדמות כדלקמן: אבן מנחם (1960)  – 4,270 דונם, שומרה (1949) – 6,372 דונם, גורן (1950) – 2,075 דונם ושמורת טבע – 3,300 דונם. כיום אדמות הכפר שלא הוקצו נחשבו קרקעות רשות פיתוח בחזקת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

המאבק לחזרה למקום

מיד לאחר הפינוי החלו עקורי אקרית כמו אלה בבירעם, כל כפר בנפרד, במאבק ציבורי להחזרתם לאדמותיהם. ועדי הכפרים פנו במכתבים לראשי הממשל הישראלי ודרשו לקיים את ההבטחות שניתנו להם. הוועדים פנו במכתבים רבים למשרד המיעוטים ולמושל הצבאי בנושאים שונים הקשורים לחיי היומיום שלהם. הועלו טענות על פגיעה ברכושם, בקשות לקיים טקסים וחגים בכפרים הנטושים, לרכוש מוצרים חיוניים, לספק עבודה, וגם מחאות על טיפול לא נאות באנשיהם והבעת דאגה על פעולות שבוצעו בשטח. כל פניותיהם נעשו בדרך רשמית, באמצעות הוועדים, תוך הבעת נאמנות למדינה ובטחון שיוחזרו בקרוב לכפריהם. ניכר מנוסח הדברים, לפחות מאלה שנכתבו במהלך שנת 1949, שאנשי אקרית היו משוכנעים כי בקרוב מאד תיפתר בעייתם. אלא שתחושה זו הוכחה כבלתי נכונה. בשטח נקבעו עובדות חדשות והתרבו הסימנים כי אין בכוונת שלטונות ישראל לאפשר להם לחזור.

 

במשך כשישה עשורים נאבקו בנפרד עקורי אקרית ובירעם וצאצאיהם לחזור לכפריהם המקוריים, לאחר שפונו מהם, כאמור, בנובמבר 1948. במשך השנים, תחת הנהגות פוליטיות שונות ובמצבים ביטחוניים ומדיניים משתנים, הועלו הצעות מגוונות לפתרון בעיית העקורים, נשקלו שיקולים רבים בנושא והוצגו טענות שונות הכרוכות בו. במכלול השיקולים שהנחו  הן את המצדדים בהשבת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם והן את המתנגדים לכך, שימשו נימוקים פרגמטיים, רגשיים ומוסריים. ובכל זאת נכון להיום העקורים, המונים כמה מאות בתי-אב וכמה אלפי בני אדם והמתגוררים ביישובים עכו, חיפה, כפר-יאסיף, בנצרת, כפר ראמה, תרשיחא, פסוטה ועוד – עדיין לא שבו לאדמותיהם

 

לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51). ב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלה להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. העקורים לא פנו לבית המשפט בדרישה לקיום הצו אלא הסתמכו על הבטחות הרשויות שהצו יקוים בעתיד. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה שנקבעו על פי תקנות שעת חירום מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול הלבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם (בג"ץ 239/51).

 

באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפרים לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה וקבע ש"נכס, שהשר המוסמך העיד עליו שב-1.4.52 לא היה בחזקת בעליו ושימש עד לאותו מועד לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון ועודנו דרוש לאחד הצרכים האלה, יהיה לקניין רשות הפיתוח".

 

בנובמבר 1963 הוציא אלוף פיקוד צפון צו לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום),  1945, בדבר סגירת אזורים בשטח הצפון. בצו זה נאסרה הכניסה לאזור הסגור והיציאה ממנו אלא ברישיון מהמפקד הצבאי או מטעמו. באוקטובר 1967, כשנה לאחר ביטול הממשל הצבאי אלוף פיקוד הצפון הוציא "היתר כניסה כללי" לכפרים אקרית ובירעם, המאפשר להם ביקור בכפרים, אולם אוסר לינה או התיישבות. אז הוחל בשיפוץ הכנסייה בבירעם.

 

ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם. אז שונה הטיעון הביטחוני הראשוני של קרבה לגבול בטיעון של תקדים של זכות השיבה. עוד קבעה הממשלה שיש לפצותם ולשקם את העקורים במקום מושבם באותה עת בעיקר בג'יש.

 

באותה עת נערכו בישראל הפגנות גדולות בתמיכת ישראלים רבים לשנות ההחלטה. אז שר הביטחון דאז, משה דיין, הכריז על  ביטול תקנת "אזורי ביטחון" בכל רחבי המדינה ,אולם הודיע שאף-על-פי-כן יישארו אקרית ובירעם בסטטוס של אזור סגור, היות שהמצב הביטחוני לא השתנה. בינואר 1973 חודש צו סגירה לאזור.

 

מאבק העקורים התחדש בשנת 1969 עם הגעתו של ארכיבישוף חדש לעדת איקרית. מעיתונות התקופה עולה כי לכל אורך שנות ה–70 הוביל הארכיבישוף יוזף רעיא מאבק ציבורי עיקש למען השבת העקורים, שכלל שביתות שבת בכנסייה, שביתת רעב של כ–400 איש מול הכנסת ולובי פוליטי שהצליח לזכות לתמיכה של חברי כנסת מקצוות שונים של המערכת הפוליטית. אבל המאבק לא עזר.

פרשת עקורי איקרית ועקורי בירעם נשארה על-סדר היום הציבורי. במהלך השנים התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי נגרם לעקורים עוול וכי יש לחפש דרכים לתקנו. בשנת 1977, לאחר חילופי השלטון, מינתה הממשלה בראשות מנחם בגין ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים. בפברואר 1979 הוועדה, שבראשה עמד השר אריאל שרון, המליצה ברוב-דעות שלא להחזירם. הממשלה לא הכריעה במחלוקת.

 

בשנת 1981 שבו תושבי איקרית והגישו בשלישית עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 141/81), ובה ביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם, ולחלופין לחייב את המדינה להקצות להם שטח אדמה בכפר איקרית למען יתיישבו בו. העתירה נדחתה. נפסק, כי השיהוי הרב אינו מאפשר לבדוק את שיקוליהם של שר האוצר – שהוציא את התעודה שעל-יסודה הופקעו האדמות – ואת שיקולי המפקדים בשנים 1963 ו-1972 – שהוציאו את צווי הסגירה. בית-המשפט הניח איפוא שההפקעה והצווים נעשו כדין. על-יסוד הנחה זו נמצא, כי הגם שאין להטיל ספק בנאמנותם של העקורים למדינה, לא חל שינוי במצב הביטחוני, המצדיק ביטול הצווים. צוין, כי ראש-הממשלה מנחם בגין, שטענות העותרים הובאו בפניו, הודיע שעניינם ייבחן מחדש אם יהיה שינוי במצב הביטחון. בשולי פסק-הדין כתב השופט יצחק כהן את הדברים הבאים: אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב. העתירה נדחתה איפוא.

 

בנובמבר 1993 החליטה הממשלה – הפעם בראשות יצחק רבין – על הקמה של ועדת שרים לעניין עקורי איקרית ובירעם, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי. כעבור כשנתיים, ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין והוחלף על-ידי שמעון פרס. בדצמבר 1995 המליצה ועדת ליבאי בפני הממשלה על החזרת תושבי בירעם ואיקרית, לשטח בן 1,200 דונם מהם 600 יוקצו שוב קהילתי מרוני בבירעם. החלטה נסמכה על השינויים שחלו הן בעמדת גורמי הביטחון – שסברו, כי אין מניעה ביטחונית להחזרת התושבים, והן לנוכח חתימת הסכמי שלום עם מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית. וכך נכתב, בין היתר, בדו"ח הוועדה להמליץ בפני הממשלה בהמשך להתחייבויות השלטונות הישראליים בעבר וכפירעון חוב של כבוד, להפעיל הסדר סופי של לפנים משורת הדין לתביעות תושבי איקרית ובירעם, כמקרה יחיד, ייחודי ויוצא דופן בנסיבותיו, שלא יהווה תקדים.  על אף דיונים, שהתקיימו בוועדת ליבאי ובוועדות-משנה שלה ליישום ההמלצות, לא הספיקה הממשלה לקבוע את עמדתה עד לבחירות שנערכו במאי 1996, שבהן התחלף השלטון. המלצת הוועדה לא הגיעה לכלל מימוש.

 

בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית עתירה נוספת לבג"ץ (840/97) בה נטען כי התשתית הביטחונית, שעל-בסיסה נמנע מהם לשוב לביתם, השתנתה, כי זכותם לשוב ולהתגורר בכפרם אינה מוטלת עוד בספק, וכי בוועדת ליבאי נדונו כבר תנאי חזרת העקורים לכפרם, לרבות גודל השטח שאליו ישובו, זכויות בנייה, זכויות יורשים וכדומה. העותרים טענו, כי המהלך, שהחל על-ידי הממשלה היוצאת, נקטע בשל חילופי שלטון קודם להשלמתו, וביקשו כי יבוטלו הצווים השונים שהוצאו בעבר ושכתוצאה מהם נאסר עליהם לחזור ולהתיישב במקום, כי יוקצה לתושבים שטח הכפר איקרית לשם התיישבות ופיתוח, וכי הממשלה תפעל להשלמה וליישום ההחלטה להחזיר את עקורי איקרית לכפרם. בתשובה מקדמית לעתירה טענה המדינה, כי גם אילו בוטלו צווי-הסגירה שעל-צדקתם היא נמנעת מלחוות-דעתה, הרי שאין לעותרים זכות להתיישב בקרקעות שהוקנו לפני עשרות שנים לרשות הפיתוח. עם זאת, נתבקשה שהות לצורך גיבוש החלטה על-ידי הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו.

 

ואכן, גם הממשלה בראשות בנימין נתניהו המשיכה בטיפול בסוגיה. בשנת 1997 הטיל ראש הממשלה על שר המשפטים צחי הנגבי – שתמך באותה עת בהחזרת העקורים על-פי המלצת ועדת ליבאי – להציג את הנושא בפני ועדת השרים לביטחון לאומי. אלא ששוב התעכב הדיון בשל הבחירות לכנסת ולראשות-הממשלה בשנת 1999. גם הפעם התחלף השלטון, והממשלה בראשות אהוד ברק הגיעה לכלל דעה, לאור ההתרחשויות באזור, לרבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון, כי יש לדחות את קבלת ההחלטה.

 

בשנת 1999 הועלתה בכנסת הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם. יוזמיה של הצעת החוק היו חברי הכנסת מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול. עניינה "אזרח או תושב ישראל שבשנת 1948, ביום פינוי הכפרים בירעם ואקרית, היה לו, או לאחד מהוריו, או לאחד מהורי הוריו, בית בכפרים האמורים – זכאי להקים מחדש את ביתו באותו מקום בו היה הבית האמור או במקום אחר בתחום השטח של הכפר". ב-31 במאי  2000  ובהצבעה של 35 חברי כנסת בעד, 18 נגד ושלושה נמנעים, קיבלה מליאת הכנסת החלטה להעביר את נושא עקורי אקרית ובירעם לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לצורך כך הכין מרכז המידע של הכנסת מסמך רקע שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. לנוכח התהפוכות הפוליטיות הצעת חוק זה לא אושרה.

 

כמה חודשים קודם לכן, ב-6 בפברואר 2001 נערכו בחירות לראשות הממשלה, שבהן נבחר אריאל שרון ואף הוא מינה צוות, בראשות מזכיר הממשלה, לבדיקת הסוגיה. במהלך תקופה זו הוצא צו על-תנאי בעתירה. לבקשת המדינה, שלא יכלה להציג עמדה סופית בשל חילופי השלטון, נדחה הדיון לחודשים ארוכים, שהצטברו לשנים. בשנים שחלפו חל שינוי בנסיבות הפוליטיות. ההסכם עם הרשות הפלשתינית התערער, ובשיחות שנוהלו עמה הועלתה הדרישה לזכות השיבה.

 

בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שהוגש בתאריך ב-15 באוקטובר שנה זו, למעלה מארבע שנים לאחר הגשת העתירה, נכתב, כי גם אם ניתנו הבטחות על-ידי הרשויות לעקורים – הן לא אושרו על-ידי הממשלות השונות, ומכל מקום ניתן להשתחרר מהן, כאשר אינטרס מדיני ואף קיומי מוטל על הכף. לפי האמור בתצהיר לא ניתן, לעת הזאת, לקיים את ההבטחות שניתנו, לנוכח השלכת חזרתם של העקורים על אינטרסים חיוניים של המדינה.

 

מנגד השיבו העותרים, כי אין לסוגיה הנדונה ולא כלום עם התביעה לזכות השיבה, וכי המדובר בזכות קניין, בתוקפה של הפקעה ובזכותם של העותרים, כי יתממש לגביהם פסק-הדין בבג"ץ משנת 1951. העותרים חלקו על נתונים שהוצגו בתצהיר מטעם המדינה, על-פיהם הקרקעות אינן פנויות – תצהיר, הסותר את דו"ח ועדת ליבאי, שלפיו נמצאה קרקע פנויה להתיישבות העותרים. הם הוסיפו וטענו, כי המסגרת המשפטית לדיון בעתירה התחדדה לאחרונה לנוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 (בג"ץ קרסיק) בדבר קרקעות מופקעות והזיקה של הבעלים לקרקע המופקעת. בפסק-דין זה נקבע, כי סמכות ההפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, מוגבלת למטרת הגשמתו של צורך ציבורי וכי כאשר הקרקע אינה דרושה עוד להגשמת הצורך הציבורי על שר האוצר, ככלל, לבטל את ההפקעה. העותרים טענו, כי יש ללמוד מבג"ץ קרסיק גזירה שווה לענייננו.

 

בפסק דינה של שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר שניתן ביוני 2003 היא התייחסה לטענות אלה: הצווים אכן בטלים, "אלא שבאין הקצאת קרקע על ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים – מן הבחינה המעשית – להתיישב בכפרים." זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית. הלכת קרסיק אינה נוגעת לעניין קרקעות שהופקעו על פי חוק רכישת מקרקעין במיוחד מכיוון שהמטרה לצרכה הן הופקעו (צורכי פיתוח חיוניים, התיישבות וביטחון) שרירה וקיימת. העתירה נדחתה. עם זאת, הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין: "כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

 

מקורות הסקירה

מסמך מרכז המידע והמחקר של הכנסת שהוגש ב-28 באוקטובר 2001 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה.

בג"ץ 840/97 – עאוני סבית ו-3 אח' נ' ממשלת ישראל ו-4 אח'

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993

חגי מטר:  הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר, עיתון הארץ 22 בפברואר 201

******

צאצאי עקורי איקרית (דור ראשון ושני) בערך כ-2,000 נפש, מתגוררים בעיקר בחיפה, ראמה וכפר יאסיף ומיעוטם גם בתרשיחא, מעילה ופסוטה. הקהילה ממשיכה לקיים חיי קהילה למרות הביזור הגאוגרפי, בכנסיית הכפר נערכת תפילה בכל שבת ראשונה של החודש, בחגים ובמועדים. צאצאי הכפר מקיימים את החתונות של בני הקהילה בכנסייה וכך גם ההטבלות של התינוקות. חלק נוסף מהפעילות של התושבים הוא הקייטנה השנתית שהפכה למסורת כבר למעלה משני עשורים.

 

בקיץ 2012, אחרי שנים של מאבקים ציבוריים, משפטיים ופוליטיים שהובילו העקורים וילדיהם, החלו  מנסים בני הדור השלישי, כ–25 צעירות וצעירים בוגרי אוניברסיטאות ברובם, שהתחנכו על סיפורי החיים  לתבוע את האדמות חזרה לידי הקהילה שלהם באמצעות קביעת עובדות בשטח. הם החליטו להישאר לאחר תום הקייטנה ולנהל את חייהם מהשטח של הכפר כחלק מהמאבק המתמשך.

 

היוזמה החדשה צמחה מתוך מחנות הקיץ שוועד העקורים של הכפר מארגן מדי שנה מאז שנת 1995. למחנה מגיעים כל ילדי איקרית מגיל גן ומעלה. הם מתחלקים לקבוצות, ובמהלך חמישה או שישה ימים לומדים על הסיפור של הכפר. . כך צאצאי העקורים שומרים על יחסים טובים בתוך הקהילה, למרות שכולם גרים במקומות שונים. זה חלק מהתרבות של עקורי איקרית, שנשארים בקשר, ממשיכים לקבור את המתים כאן ומגיעים כל שבת ראשונה בחודש ובחגים לתפילה בכנסייה.

 

מאז אוגוסט 2012 שומרת חבורת הצעירים שהתגבשה במחנות הקיץ על נוכחות רצופה באיקרית, במשמרות של שניים עד עשרה בכל רגע נתון, במעין קומונה אידיאליסטית הם גרים בשני חדרים הצמודים לכנסייה, המבנה היחיד ששרד את הפצצות הצבא בערב חג המולד 1951, ומדי פעם גם ישנים בכנסייה עצמה. מלבד הקומפלקס הזה ניתן למצוא בשטח גם מקלחת ‏(רק מים קרים‏), שני תאי שירותים מיריעות פח וחדר לגנרטור. על הגבעה החשופה והשקטה שעל גבול לבנון יוצרים כל אלה יחד אווירה של צימר לתרמילאים.

 

בסיוע של ועד העקורים, בני הדור השני, הם שקמו את הכנסייה, קנו פעמון חדש, פסל של מריה הבתולה ומערכת סולארית חדשה לגג הכנסייה.

 

להרחבה בעניין ראו גם חגי מטר:  הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר, עיתון הארץ 22 בפברואר 2013

 

 

מראות המקום

*****

סוף דבר

***** 
הביקור המעניין במקום נמשך למעלה משעה

*******
בתום הסיור ותוך ההעמקה בלימוד קורות הכפר,
ניתן להבין שייתכן שבתום מלחמת העצמאות,
שהנוכחות הישראלית באזור הגבול הייתה אפסית,
הייתה הצדקה בפינוי תושבי איקרית 
וכפי שהובטח להם לכמה ימים בלבד.
אפשר אולי להבין גם את ההתעקשות
בשנותיה הראשונות של המדינה
לא לאפשר את חזרת העקורים למקום.
אבל, אי אפשר להבין מדוע היה צורך
בהרס מוחלט של הכפר דווקא בערב חג המולד,
טרם הדיון בבג"ץ.

אי אפשר לקבל את הסחבת לאורך זמן עד ימינו 
לא להתיר את חזרת העקורים,
גם שכבר אין סכנה
והנוכחות היישובית והצבאית
באזור הגבול איתנה.

****

קשה להבין את חוסר הרגישות של הממשלה
להתיר לצאצאי העקורים להיות במקום
ואפילו לא באופן סמלי ולהרוס בשיטתיות
כל סככה שנבנית במקום.

הגיעה העת שהמדינה תנהג
בנדיבות של מנצחים ותאפשר להקים
במקום אולי אתר זיכרון לקיום הכפר.
ספק אם מחווה כזאת תזיק לבטח תועיל