תיעוד זה מוקדש לתיעוד ביקור/סיור/צילום ביישוב היהודי/ערבי נווה שלום/ואחת אלסלאם הסמוך ללטרון.

 

נווה שלום/ואחת אלסלאם  הוא כפר שיתופי יהודי / ערבי הסמוך ללטרון ונכלל בתחום המוניציפלי של המועצה אזורית מטה יהודה. ביישוב מתגוררות כ-100 משפחות כמחציתן משפחות יהודיות ומחציתן האחרת משפחות ערביות (נוצרים ומוסלמים). בכפר פועלת מערכת חינוך דו לשונית ודו לאומית. שמו של היישוב סמלי ומסמל את שאיפת המקימים ליצור יישוב שיביא את השלום.

 

היוזמה לביקור זה נולדה משיחה ביני ובין אלימלך בן ארי (עמית לטיפולי הידרותרפיה בבית הלוחם ירושלם) שסיפר לי שכבר למעלה מ-30 שנים הוא מתגורר ביישוב.

 

אז, חשבתי שיהיה מעניין אם נגיע לביקור ביישוב. הצעתי לו שיארח אותנו אבל, הוא דחה בנימוס את ההצעה וחיבר אותי לראיק ריזק שלדבריו הוא תושב ותיק, מומחה המכיר את היישוב מתוקף מספר תפקידים אותם מילא.

 

יצרתי קשר עם ראייק ריזק ותאמנו את המועד ואופן הביקור.  .

 

ביום רביעי 3 במרס 2021, בשעת צהרים, הגענו למקום.

 

הפעם היינו קבוצה קטנה שכללה את החברים שהגיעו ממקומות שונים: אסתר ופיפ רותם (סאסא), יאיר פז (אפרת), ורדה בן חורין (נטף), ניר עמית (שער העמקים), ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסנו לשיחה עם ראייק ריזק בחצר בית הקפה שהוא מפעיל בכניסה ליישוב.

בתחילה הוא סיפר לנו על ברונו הוסאר הנזיר הדומיניקני שיזם את הקמת היישוב, הקרקע עליו נבנה, אבני דרך בהתפתחותו, אופן התנהלות היישוב (האידיאולוגית, התרבותית, הארגונית, החינוכית, המשקית, קליטת חברים חדשים ועוד), על בית הספר לשלום, בית המלון. ראייק סיפר גם מעט על עצמו, המקום ממנו דיאנה אשתו והוא הגיעו ליישוב והרחיב גם על חינוך ילדיו.

אחרי השיחה איתו, ניר עמית שוחח עם בועז כיתאין תושב היישוב, חבר איתו לא נפגש עשרות שנים.

בועז הגיע לחצר בית הקפה ואז התפתחה שיחה שהייתה המשך לשיחה הקודמת.

 

בועז כיתיאן, אב שכול, שבנו תום ז"ל נפל באסון המסוקים (4 בפברואר 1997), סיפר על הקושי בהנצחת בנו ביישוב. בועז הרחיב וסיפר כיצד ומתי הוא ודניאלה אשתו ולידיו הגיעו ליישוב מקבוץ שובל, על פעילותו בניהול בית הספר היסודי יהודי ערבי  יחד עם דיאנה ריזק, על החיים ביישוב ואופן התנהלותו החברתית והאידיאולוגית. לאחר השיחה, למרות שלא התכוון, הוא יצא והוביל אותנו בשיטוט ברגל ברחבי היישוב.

בשעות אחרי הצהרים המאוחרת, לאחר שיטוט ברגל, נפרדנו ושלום. יאיר, ניר ואני המשכנו להסתובב ברכב ביישוב ולסיום סיימנו בפיקניק קצר בחורשה הסמוכה ליישוב, סוכת שלום שהוקדשה לאייבי נתן.

 

התיעוד להלן כולל המידע, חלקו הוא זה שלמדנו בשיחות עם ראייק ובועז וחלקו מהווה השלמה שלוקטה מהרשת. התיעוד כולל גם מספר מפות וצילומים של המראות מהשיטוט.

 

התיעוד אינו מתייחס לגיאוגרפיה של אזור לטרון ועמק איילון ולא למערכה בו במלחמת העצמאות. על כך ראו בטיול/ דיווש מספטמבר 2018 בעקבות קרבות לטרון בתש"ח

 

*******

מיקום היישוב,
כמחצית המרחק
בין תל אביב לירושלים

******

אזור גיאוגרפי,
צפון שפלת יהודה הנמוכה 

******

איתור: מורדות הצפוניים
של שפלת יהודה,
בין כביש1,
כביש 3 וכביש 44

******

הקמת היישוב 

הרעיון להקמת היישוב נולד בשנת 1969 על ידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר כמימוש חזונו לקדם את דו-קיום יהודי-ערבי. כדבריו "אמונה בניצחון האהבה על האיבה, זו המטרה האמיתית והעמוקה ביותר של כפר שלום".
ברונו הוסאר נולד ב-1911 למשפחה יהודית באלכסנדריה שבמצרים בשם אנדרי הוסאר. אביו היה יהודי ממוצא הונגרי ואמו יהודייה ממוצא צרפתי. בגיל 18 היגר עם משפחתו לצרפת שם סיים את לימודיו העל-תיכוניים כמהנדס ב-"École Centrale". ב-1945 הצטרף למסדר הדומיניקני, שם אימץ את השם ברונו, והוסמך ככוהן דת ב-1950. ב-1966 ברונו קבל אזרחות ישראלית וב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים התלווה למשלחת ישראל לאספה הכללית של האו"ם, איש הדת הקתולי היחיד. ברונו וכמה מחבריו ייסדו ב-1970 את היישוב נווה שלום. לצורך כך הוא קיבל ממנזר לטרון משבצת קרקע בור בגודל 400 דונם, המשתרעות על מורדות הגבעות מעל תוואי נחל נחשון. במשך 19 שנים, בין 1948 – 1967, משבצת זאת השתרעה בתחום שטח ההפקר מול מובלעת לטרון. הוסאר הלך לעולמו ב-1996 והובא למנוחות בטקס שכלל מיסת אשכבה נוצרית לצד הקדיש היהודי. על מצבתו הצנועה נחקקו המלים "ואהבת לרעך כמוך", בעברית ובערבית, וכן צלב ומגן דוד.

 

*****

מראה היישוב 

כשני עשורים לאחר הקמת היישוב, ביקש המנזר לקבל חזרה את משבצת הקרקע עליה הוקם היישוב. לאחר מומ ארוך הסכים היישוב להחזיר מחציתה וכיום גודלה -200 דונם.

*****

מראות בשחור לבן

******

 

כיפת התבודדות הקרויה בית דומיה סַכִּינָה, אשר קיבלה את שמה מספר תהילים ומהקוראן (בערבית המילה סקינה משמעה שלווה) זהו מבנה עגול וקטן הנועד להירגעות. את המבנה תכנן האדריכל חיים חפץ.

"המרכז הרוחני פלורליסטי על שם ברונו הוסאר", שמטרתו יצירת בסיס משותף לדיאלוג בין העמים. את מבנה המרכז עיצב האדריכל חגי דביר והוא משלב בו יסודות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. הוא עיצב שני אולמות רחבי ידיים, עטורי כיפות גדולות וחלונות אובליים השואלים מוטיבים ממסגדים, כנסיות, בתי כנסת וגני זן. במקום נערכות הרצאות, דיונים וחוגי מדיטציה והוא פתוח גם למבקרים חיצוניים.

בית הספר לשלום הוקם ב-1979 כמוסד חינוכי-רעיוני של היישוב המעורב נווה שלום מתוך מטרה ליצור דיאלוג בין ערבים ליהודים מתוך הבנה והסכמה בין העמים דרך עריכת סמינרים וסדנאות מפגש ביניהם. בית הספר עורך מפגשים דו-לאומיים בין יהודים ופלסטינים בישראל (החל מהסכמי אוסלו המפגשים כוללים גם ערבים מהרשות הפלסטינית) ופעילויות חד לאומיות. פעילויות אלו נערכות בבית הספר עצמו או בקהילות השונות בישראל וברשות הפלסטינית.
צוות בית הספר מורכב באופן שוויוני מערבים ויהודים כאחד ומנוהל ברוטציה בידי מנהלים ערבים ויהודיים. בית הספר הוא גוף עצמאי אשר שממומן בעיקר בידי קרנות ואגודות ידידים של נווה שלום בחו"ל.
במהלך השנים פיתח בית הספר שיטת עבודה ייחודית לעבודה עם קבוצות בקונפליקט, במקום להתמקד ביחסים הבינאישיים בין המשתתפים והמשתתפות, הדגש מושם הקונפליקט הבין קבוצתי. קיימות ארבע הנחות יסוד המכוונות את עבודתו: א – התפיסות והאמונות עליהן בנויה זהותו והתנהגותו של האדם הינן תפיסות יציבות ועמוקות, ולרוב קשה לשנותן. ב – הסכסוך מושתת על מפגש בין שתי קבוצות לאומיות ולא בין יחידים כאשר אנו רואים בקבוצה משהו מהותי מעבר לסך כל היחידים המרכיבים אותה. ג – הקבוצה הינה מיקרו קוסמוס של המציאות ולכן ניתן ללמוד דרכה על החברה. ד – קבוצת המפגש הינה קבוצה פתוחה הקשורה למציאות החיצונית ומושפעת ממנה.
להרחבה ראה אתר בית הספר 

*****

בית העלמין

תום כיתאין – בן דניאלה ובועז. נולד ביום ג' באדר ב' תשל"ו (5.3.1976) בקיבוץ שובל. אחיהם הבכור של יונתן, עמית ואורית. ילד שלבו מלא וגדוש אהבה, יופי, חוכמה ותום. תום החל את לימודיו בבית- הספר היסודי בקיבוץ שובל. כשהיה בן תשע, עבר עם משפחתו ליישוב היהודי-ערבי נווה שלום. תום התחנך ולמד בבית-הספר הקטן שביישוב בו ספג, כמו גם בביתו, אהבה לטבע ואת ערכי השלום, האחווה ואהבת האדם. כשהגיע לכיתה ז' הצטרף תום לקבוצת "לוטם" ויחד עם ילדי הקיבוץ הסמוך, נחשון, עבר ללמוד במוסד החינוכי "צפית" שבקיבוץ כפר מנחם, בו סיים את לימודיו במגמה הביולוגית. תום היה תלמיד טוב מאוד, אהוב על חבריו ועל מוריו. הוא היה חובב ספורט ושחקן מרכזי במשחקי הכדורסל של קבוצתו ולעתים היה נסחף בלהט לוויכוחים פוליטיים. אחד מחבריו הקרובים אמר עליו: "הוא מודע למציאות האחרת ומיטיב להתנסח בקשר לאפשרויות לשנותה, אך בשעה שהוא חושף את רגשותיו וצפונות לבו נעשה הדבר בבלבול נבוך (כמו גם חמוד ואנושי). הוא בעל נוכחות שקטה, שמופרת לעתים על ידי להט פתאומי, שמבוטא באמצעות צרור מילים מהיר, אשר רק יחידי סגולה מסוגלים להמירו בראשם למילים ומשפטים ברורים".
תום היה קרוב למשפחתו. יחסיו עם הוריו היו, לדבריו, מפרים ומיוחדים. בשנים האחרונות אהב לקרוא ספרות יפה וגם ספרי הגות ופילוסופיה. מספר חברו: "כשתום מתרגז, הופך לרוב הזעם, תוך רגעים ספורים, לחיוך נבוך ופייסני, כמעט מתנצל. הוא ניחן בכשרון כתיבה והתבטאות יוצאי דופן. יש בו פשטות, רגישות ועומק. לחבריו הוא אדם מקשיב, סולח, אוהב, מבין, משתף ונאמן. בעוונותיו, העז תום, לחפש אפילו קצת משמעות…". כנער, השתתף תום בכנס שלום בהודו ובמשלחת של נוער יהודי-ערבי לספרד. בימי לימודיו בתיכון יצא עם חבריו לשכבה למסע בפולין. במסגרת חייו ב"צפית" היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" והשתתף בסמינרים ובטיולים של התנועה. תום פגש ב"צפית" את חבריו הטובים ביותר, ביניהם תומר קידר. נפשותיהם נקשרו זו בזו והם שירתו יחד באותה יחידה, טסו באותו מסוק ונהרגו יחד, תחת אותו אלון, בשאר ישוב.
תום היה הבן-החייל הראשון של נווה שלום. הוא גויס לנח"ל בסוף חודש יולי 1994 וסיים את המסלול בהצטיינות. לראשונה בחייו נתקל במציאות שונה ובבעיות זהות קשות. הוא התקשה לגשר על הפער שנפער בין אישיותו, ערכיו ונטיות לבו, לבין עמדות חבריו והדרישות המקובלות ממפקד ומחייל. אך על אף הניכור והקשיים הצליח להתקדם, תוך הצבת אתגרים אישיים, גם באמות מידה צבאיות. תום התנדב ללא חשבון לכל משימה, וגם קיבל על עצמו לארגן את התורנויות בין החבר'ה, שסמכו על הגינותו וטוב לבו. הוא נבחר לפיקוד מוקדם ויצא לקורס סמלים. חבריו מהקורס מספרים, שהיו לתום עמדות עצמאיות, אך גם לאחר ויכוח עם בעלי עמדות מנוגדות לשלו, היתה דווקא מתחזקת תחושת הקרבה והגיבוש בצוות בזכות גישתו החברית והאנושית.
לאחר הקורס חזר תום לפקד על חבריו. פקודיו סיפרו על התבונה בה מילא את תפקידו, על החיוך הנצחי שלו ועל אהבתם אליו. מפקדיו העידו כי תום נמנה על זן מיוחד של אנשים, שלא ניתן למצוא רבים כמותם, ושלחו אותו, נגד רצונו, לקורס קצינים. תום עזב את הקורס, כדי שלא להאריך את שירותו, וצורף לפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, שם מצא חברים שאהב. וכך, אחרי תהפוכות גורל, חזר ללבנון כלוחם, בפעם השלישית והאחרונה. מפקדיו החדשים ראו בו לוחם בעל כושר מצוין, רציני ואחראי, והטילו עליו תפקידים בהתאם, אך בעיות הזהות שבו לפקוד אותו, וביתר שאת. תום לא ידע נגד מי הוא נלחם, למען מי, ובעיקר – לשם מה. יחד עם זאת, הרגיש מחויבות גדולה לחבריו. הוא ביצע את המוטל עליו, ובמסירות רבה, אך הקרע הזה לא נתן לו מנוח.
בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם תום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנווה שלום. כמעט בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר הורים, שני אחים ואחות. חברתו, איילת, ספדה לו על קברו: "תודה על הפלא שזכיתי בו, לזמן כה קצר".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק: "תום שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל למופת, מקצועי ומסור, בעל רמה אישית גבוהה, שתוכנן כי ימשיך במסלול הפיקודי. תום בלט בחיוכו, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." מפקד היחידה כתב למשפחה: "תום שירת כקשר וביצע את תפקידו בנחישות ובמסירות הראויים לציון. בדרכו השקטה והמנומסת יצר אווירה טובה בקרב חבריו לצוות, הפגין נכונות לעזור ולסייע בכל עת. תום יחסר לנו כאדם וכלוחם."
אחד ממוריו של תום, עבד אל-סאלם נג'אר, פלשתיני בן היישוב נווה שלום, הספיד את תום בהלוויה ואמר: "אני לא יודע אם יש עוד חייל יהודי שנהרג ואחרי ארונו הלכו כל כך הרבה פלשתינים". העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובין הכתבות שהתפרסמו נכתב רבות גם על תום ועל חבריו הטובים שנספו עמו, אשר נכתב עליהם: "הם היו חברים בלב ובנפש. הם לחמו יחד וחיו יחד. עליהם נאמר 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'".
הוריו של תום, כתבו: "חבריו של תום דואגים לשמור עמנו על קשר גם חודשים רבים לאחר האסון – בדמותם היפה משתקף אלינו תום".
במלאת שלושים למותו, הוציאו הוריו חוברת, "תום שלנו", ובה מכתבי פרידה, קווים לדמותו ותמונות מתקופות שונות בחייו. כתבה ידידה קרובה של תום: "זוכרת אותך בכל כך הרבה סיטואציות, בשיחות, בבילויים, בלימודים, בפנימייה, בסופי השבוע ובחופשות מהצבא, ורק זכרונות שמחים עולים בראשי. אדם עם רגישות, צניעות, חוכמה, הומור ושמחת חיים. כובש את לב כולם – את לב המבוגרים, את לב המורים (ובעיקר המורות), את לב החברים ואת לב כל הבנות…" ובמכתב נוסף: "כה עלובים אנו, תום. צעד אחר צעד, ים של בחירות חסרות משמעות, לכאורה, הובילו אותך, באופן בלתי מודע, אל אותו מסוק ארור. היכולת שלנו להשפיע על גורל חיינו, כל כך זעומה, כנראה, שלא נותר אלא לעמוד מכווצים, קטנים, עלובים ובעיקר חסרי אונים, אל מול הגורל, אשר עושה בנו כבשלו."
שיר פרידה מחבר: "למוות פנים רבות, / רובן ככולן כואבות, / יש אף שהן מנסרות / את הלב בכאב. / העורב השחור קרא / והלב נקרע… פתאום אני מבין עד כמה אהבתי אותך…"
המקור אתר יזכור – משרד הביטחון

******

סוף דבר,

הביקור/ סיור שכלל
את שתי השיחות
היה מעניין ומרתק!

****

יישוב נווה שלום/ואחת אלסלאם
הוא מיוחד ויוצא דופן
בכל מובן:
מיקומו באזור שהיה שטח הפקר,
היוזמה להקמתו,
קרקע הכנסייה עליו הוקם,
הרכבו הדמוגרפי,
האידאולוגיה המשמשת
כבסיס להתנהלותו,
החינוך הדו לשוני המשותף
ועוד.

אין עוד יישוב כזה בארץ!
רשויות המדינה לא חשבו, קל וחומר,
לא הקימו עוד יישובים כמו נווה שלום!
חבל מאוד!
הקמת עוד יישובים כאלה
הייתה רק מגבירה את הדו קיום והאימון
בין היהודים ובין הערבים

הקמת נווה שלום/ואחת אלסלאם
התאפשרה רק
בעקבות יוזמת האב המייסד
והסכמת מנזר לטרון
להקצות את הקרקע לאחר אישור האפיפיור!

*****
תודה לאלימלך שיצר את הקשר ביני ובין ראייק,
תודה לראייק על האירוח והשיחה
תודה לבועז ששוחח איתנו,
שיתף אותנו בחוויותיו והוביל אותנו ביישוב והוסיף הסברים
תודה לכל החברים שהגיעו