ביום שלישי (16/7/2019) בשעות לפנות ערב יצאנו לטיול דיווש נוסף בצפון ובמזרח ירושלים.

 

בפעם זאת היינו קבוצה קטנה. הארבעה אנשים שהגיעו הם לייזר קוברסקי ובני בלול (קיבוץ שובל), דורון דורי (ירושלים) ואני (מבשרת ציון).

 

מתחילה קבענו שנתחיל בשעות האור האחרונות בשעה 17:30 ונסיים כשעה לאחר החשיכה בשעה 21:00.

 

כך היה טיילנו במשך שלוש וחצי שעות  מתוכן דיוושנו שעתיים ורבע ושעה ורבע עצרנו לתצפית, להסבר, לצילום, לחציית כבישים ולהפסקת אוכל קצרה.

 

******

המסלול מעגלי
תחילת וסיום
בשכונת רוממה הוותיקה

*****

שלוש קטעי המסלול
והמראות לאורכו

*****

קטעים ראשון ושני
בשעות אור
קטע שלישי בחשיכה

****

קטע ראשון:
החלק החרדי
במורדות צפון ירושלים

התחלה בכיכר אלנבי
סיבוב בשכונת רוממה הוותיקה
דרך אולפני הרדיו ובניין הטלוויזיה
לרחוב ירמיהו,
גלישה צפונה ברחוב שמגר,
בשוליי שכונת רוממה החדשה,
קריית מטרסדורף,
קריית בלעז,
שכונת חב"ד,
תל ארזה ושכונת מחניים,
צומת סנהדריה (שמואל הנביא),
בתוך שכונת שמואל הנביא,
בשולי מעלות דפנה
עד כביש ברלב (כביש 1).

****

רוממה היא שכונה במערב ירושלים, הממוקמת בסמוך לכניסה לעיר ושוכנת כיום ברובה מאחורי מתחם התחנה המרכזית. רוממה נבנתה במקור כשכונת פאר יהודית בין כפרים ערביים ליפתא, שיח באדר ודיר יאסין, ונהוג לראות בה את השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופת המנדט, והראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתכנית אב לבינוי העיר. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, שנות החמישים של המאה ה-20 התחילו להרחיבה, בין היתר על מנת לבנות אזור תעשייה בפרויקט תחת השם "רוממה המורחבת" (שכונת תל ארזה). שם נבלעו בתי רוממה המקוריים . בהמשך נבנתה גם רוממה עילית.

רוממה עילית  הנמצאת מאחורי א.ת רוממה והיא שכונת אב של כמה שכונות המקיפות ב-180 מעלות את רחוב ירמיהו. תחילתה ברחוב המ"ג וסופה ברחוב חנה בשיכון חב"ד. בשכונה זו נמצאים ישיבת אור אלחנן ובית הכנסת "חניכי הישיבות". שכונת רוממה עילית גובלת בצפונה בשכונות קריית מטרסדורף וקריית בעלז, במערבה בכביש בגין (הכניסה לעיר), ובמזרחה, בתל ארזה ("גבעת קומונה") ושיכון חב"ד. בשנות ה-90 נבנו מספר גושי בנייני מגורים בשכונה, בהם "גני גאולה" ו"רמת הצפון".

קריית מטרסדורף (בקיצור מטרסדורף) היא שכונה חרדית שנבנתה כשכונה בת לשכונת רוממה עילית, עמה נבנתה גם קריית אוּנְסְדוֹרף הממוקמת בגבולותיה. שכונת מטרסדורף נוסדה בשנת 1959, השכונה הוקמה על ידי הרב שמואל ארנפלד. השכונה נקראת על שם העיר מטרסדורף בהונגריה (כיום מטרסבורג באוסטריה), שם שכנה קהילה יהודית מפורסמת, אחת משבע קהילות. חלק מהמשפחות המתגוררות בשכונה נמנה עם הזרם הליטאי מתוכן כאלה שבאו מרקע ישראלי, וכאלה שאבות המשפחה הם תלמידי הרב שיינברג שמקורן מארצות הברית. רחובותיה של שכונת מטרסדורף, כמו גם שאר רחובותיהן של השכונות החרדיות הסובבות את מטרסדורף, נסגרים לתנועת כלי רכב בשבתות ובחגים.

 

פינת המודעה הקטנה 

קריית צאנז היא שכונה חרדית בירושלים, צפונית לשכונת קריית בעלז. גובלת בשיכון חב"ד, קריית בעלז ועזרת תורה. השכונה נוסדה על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז, כשכונה כלל-חרדית, והיא המקבילה לקריית צאנז בנתניה. במרכז השכונה נמצאים בתי כנסת מרכזיים למגזרים השונים – בית המדרש המרכזי של חסידי צאנז, בית המדרש "אהבת תורה" הליטאי ובית הכנסת "מגן אברהם" הספרדי.
רחובות השכונה נקראים על שמות ספריהם של רבני ירושלים: "אמרי בינה" – על שם ספרו של הרב מאיר אוירבך, רבה של ירושלים, "זית רענן" – על שם ספרו של רבי משה יהודה לייב זילברברג מקוטנא שהתיישב בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, "תורת חסד" – על שם ספרו של רבי שניאור זלמן פרדקין, "הגאון מלובלין". וכן על שמות ספריהם של אדמו"רי צאנז: "דברי חיים" – על שם ספרו של מייסד שושלת חסידות צאנז רבי חיים הלברשטאם, ו"שפע חיים" – על שם ספרו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם.
בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחבה השכונה לכיוון כביש רמות, ונוסף בה רחוב "דורש טוב", שם נוסד בית כנסת מרכזי של חסידות סלאנים בישראל. כמו כן נפתח כביש חדש שמחבר בין כביש רמות לקריית בעלז. פתיחת הכביש הייתה מלווה במאבקים מצד חלק מהתושבים שלא רצו שהכביש יהפוך את השכונה לסואנת.

קריית בעלז (או בעלזא) היא שכונה חרדית בצפון ירושלים והיא גובלת בשכונת רוממה, תל ארזה, אונסדורף, מטרסדורף וקריית צאנז.. השכונה נוסדה על ידי האדמו"ר מבעלז, הרב ישכר דב רוקח, וחסידיו כשכונה של חסידי בעלז בירושלים. שכונה זו היא מרכזה העולמי של חסידות בעלז.
אבן הפינה לשכונה הונחה בשנת תשל"ז. בי' בסיוון תשמ"ד היה מעמד הנחת אבן הפינה לבית הכנסת המרכזי של החסידות. ובשנת תש"ס (2000) נחנך בית הכנסת החדש. בית הכנסת בנוי על רמת הר גבוה כך שמהכניסה לירושלים וכן משכונות רבות בעיר ניתן להבחין בגודלו המרשים. סביב בית המדרש נוסדה קריית בעלז. בבית המדרש של החסידות ממוקמים משרדי "בד"ץ מחזיקי הדת". בתחילת שנות ה-2000 התרחבה השכונה דרומה, לעבר המתחם בו שכן גן החיות התנ"כי, לפני שעבר לדרום ירושלים.
בית המדרש הגדול של החסידות ממוקם במרכזה של הקריה כך שדרכי הגישה אליו שווים מכל קצוות הקריה. שני רחובות מובלים אל בית המדרש המרכזי והם קדושת אהרון ורחוב בינת יששכר על שמו של האדמו"ר האמצעי מבעלז. לקריה כיכר מרכזית הקרויה על שמה של החסידות "כיכר בעלזא". בכיכר נפגשים הרחובות הראשיים אוהל יהושע ודובר שלום.

שכון חב"ד נמצא בין הרחובות; פנינה, חנה, אלקנה, עלי הכהן, בר-אילן ויעקובזון והוא גובל בתל ארזה, קריית צאנז, רוממה, ועזרת תורה. בין הבתים מקשר מעלה מדריגות הקרוי מעלות הרב ננס (על שם ר' אליעזר ננס)השכונה נוסדה בשנות השישים על ידי הרב עזריאל זליג סלונים (בהוראת רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מלובביץ'), כשכונה של חסידות חב"ד בירושלים, במרכז השיכון נמצאים המוסדות העיקריים של החסידות בירושלים; ישיבת תורת אמת, תלמוד תורה, בית כנסת מרכזי עם חדרי ספח לתפילה, מקווה טהרה, סניף מרכזי של צעירי אגודת חב"ד וכולל אברכים.

תל ארזה היא שכונה חרדית במרכז ירושלים. חלקה המערבי של השכונה נקרא באופן רשמי גבעת קומונה. השכונה משתרעת מצפון לרחוב בר-אילן ורחוב ירמיהו, המהווה את המשכו. משכונת מחניים ("צומת סנהדריה") במזרח ועד שטחי מחנה שנלר ושכונת רוממה במערב. בחלקה המזרחי היא המשך צפון-מערבי של שכונות הבוכרים וכרם אברהם ובחלקה המערבי היה בעבר אזור תעשייה.

שכונת מחניים נוסדה בשנת 1931, כחלק מהתאוששות היישוב לאחר מאורעות תרפ"ט כהמשך צפון-מערבי לשכונת הבוכרים, הגבול הדרומי של השכונה המקורית היה הצטלבות רחוב צפניה עם רחוב בר-אילן כיום. לשכונה היה אופי של שכונת פועלים פרברית ציונית – סוציאליסטית והיא הייתה מעוז לתנועת הפועל המזרחי כמו גם לשומר הצעיר. אוכלוסיית השכונה כללה פועלים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים כרופאים ומהנדסים, בעלי חנויות ופקידים. בשכונה עצמה לא היה אף בית כנסת והדתיים שבה התפללו בבתי הכנסת בשכונת הבוכרים. בשטח השכונה נכללו מספר בתי מלאכה, בהם "נגריית ויסמן" (ממנה התפתחה חברת "רהיטי ויסמן"), "דפוס מונזון", בית חרושת לשוקולד וממתקים "אופנהימר", מפעל מתכת שבו הפכו מכוניות למשוריינים בזמן מלחמת השחרור ועוד. השכונה הייתה מוקפת בחורשות, מדרום-מערב לשכונת תל ארזה הייתה חורשת שנלר ומצפונה השתרעו שטחי בור עד נבי סמואל. עקב היותה שכונת-ספר היוותה תל ארזה אזור אימונים ומוקד יציאה לפעולות כוחות פלוגת יהונתן של הגדנ"ע ואצ"ל כנגד כפרים ערביים בצפון ירושלים בשנים 1947–1948.
לאחר הקמת המדינה בגבעה דרומית-מערבית לשכונה, שכונתה "גבעת קומונה", הוכשר בשנות ה-50 ולאחר סלילת רחוב בר-אילן, "אזור התעשייה תל ארזה" (שנקרא גם "רוממה המורחבת") שהיה הגדול בעיר ובו בתי מלאכה ומפעלים גדולים ובניהם חברת התרופות "מעבדות רפא", מחלבות תנובה-ירושלים ועוד. בשנות ה-60 הוקם בתווך, בין שכונת הפועלים לאזור התעשייה שיכון חב"ד. בשנים אלה הושלמה גם התחרדות השכונה, כחלק מגוש השכונות החרדיות של רובע סנהדריה.
עד 1967 הייתה תל ארזה הגבול הצפוני מערבי של העיר ירושלים וממערבה השתרעו שטחים הרריים פתוחים ובניהם שכן בין השנים 1950–1990 גן החיות התנ"כי ב"גבעת קומונה". משנות ה-60 ובייחוד לאחר שפונה גן החיות למשכנו החדש, נבנו בשטחים שמצפון ומערב לתל ארזה השכונות החרדיות, קריית צאנז, קריית בעלז, גבעת משה ועזרת תורה.

שמואל הנביא היא שכונה שנקראה על שם שמואל הנביא. השכונה גובלת בשכונות בית ישראל, שכונת הבוכרים, נווה צבי, סנהדריה, רמת אשכול, ומעלות דפנה, ובבית הקברות סנהדריה. השכונה הוקמה על יד קו הגבול העירוני באזור בעל בעיות ביטחונית קשות. השכונה יועדה לתושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הבניינים נבנו בתבנית שיכון רכבת, מרובעים וחד גוניים. אלה בנייני ענק בעלי מספר קומות וכניסות רבות (6–8). צד הבניינים שפנו לכיוון עמדות הירדנים נבנו מבטון עבה ובגג הבניינים נבנו חרכי ירי. הבניינים נבנו בצורת חצר על מנת לאפשר מסתור לחיילים בתקופת חירום. השכונה הוקמה כשיכון במספר שלבים החל משנת 1963 ויועד לעולים חדשים, תושבים ותיקים ומשפחות מרובות ילדים שגרו בתנאים ירודים בשכונות ותיקות יותר בעיר. ביולי 1963 הוגרלו במקום 50 דירות. באוגוסט 1964 פרסם משרד השיכון מכרז לעוד 100 יחידות דיור. בספטמבר 1965 הוזמנו להרשם להגרלת הדירות זוגות צעירים הנשואים עד 3 שנים. עד מלחמת ששת הימים הייתה השכונה שכונת ספר, תושבי השכונה נחשפו לצלפים מהלגיון הירדני שהתבצרו בעמדות לאורך הקו העירוני, ומדי פעם ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
במהלך מלחמת ששת הימים התמקמה על גגות השכונה פלוגת צלפים ישראלית בפיקודו של סרן אלירז. הפלוגה התמקמה במקום בחיפזון, לקראת הקרב על גבעת התחמושת. ומשום שהצלפים לא הספיקו לאפס את נשקם לפני ההתמקמות, הפלוגה לא הייתה גורם משמעותי בקרב זה.

לאחר איחוד ירושלים נבנו סביב שכונת שמואל הנביא שכונות יקרות ממנה: רמת אשכול ומעלות דפנה. שכונות אלה תוכננו כך שיקל עליהן לתת שירותים למעלות שמואל הנביא, אולם הן הבליטו את עונייה של השכונה. שם השכונה הפך לשם נרדף לעוני ולפשע. זאת מכמה סיבות. אחת מהן היא תסכול תושבי השכונה בהשוואתם לשכנים החדשים: תושבי השכונה לא קיבלו פיצוי הולם על חשיפתם היום יומית לאש האויב לפני המלחמה ואילו שכניהם חדשים, שלא היו שם בתקופה הקשה, קיבלו הנחות משמעותיות בדיור בשל הצורך לאיכלוס מהיר של השכונות החדשות. כמו כן, תושבי השכונה התקשו להתפרנס ביחס לשכניהם החדשים: השכונה תפקדה כשכונה קולטת עולים מרקע כלכלי נמוך ואילו השכונות החדשות קלטו עולים ותושבים ותיקים מרקע כלכלי גבוה. מעבר לזאת השכונה הייתה רבת אוכלוסין וצפופה והדבר הוריד את איכות החיים.

במטרה לשפר את איכות החיים בשכונה, התורמים פאני רן ומשפחת פומרנץ מארצות הברית הקימו בה מתנ"סים שכללו חוגים לסיוע לתלמידים בהכנת שיעורי הבית שלהם. שיפור מסוים נוסף באיכות החיים בשכונה הושגה בעזרת תוכנית האינטגרציה בחינוך, בראשית שנות השבעים, ששלחה את ילדי השכונה ללמוד בבתי הספר של השכונות שסביבה. בראשית שנות השמונים סופח מבנה בית הספר הישן של השכונה שיצא משימוש, בית הספר מוריה, אל בית הספר התיכון על שם רנה קסין שהעביר אליו את שכבת כיתות ז'. בעקבות צעד זה תלמידי השכונות השכנות הגיעו ללמוד בשכונת שמואל הנביא.
בשנת 1977 הכריז ראש הממשלה מנחם בגין על משימה לאומית – שיקום שכונות המצוקה בירושלים. בין השכונות ששוקמו הייתה שכונת שמואל הנביא, מוסררה וימין משה. השיקום נעשה במימון ממשלתי ותרומות (בין התורמים המשמעותיים הייתה קהילת וושינגטון). השיקום נעשה בשני מישורים: שיקום פיזי ושיקום חברתי. השיקום הפיזי היה הרחבת יחידות דיור ושיפור המראה הוויזואלי שלהן, בניית מבני ציבור ומגרשי ספורט. כמו כן שופרו תשתיות השכונה ונעשה ניסיון לשפר את איכות הסביבה שלה. השיקום החברתי כלל עזרה לימודית לתלמידים מתקשים, השלמת השכלה למבוגרים, פעילויות חברתיות לנוער ועיתון שכונתי (קול הצפון).
באמצע שנות השמונים החל תהליך התחרדות בשכונה. כיום רובם המוחלט של תושביה הם חרדים, בשכונה מספר חסידויות ובהם מרכז מוסדות דושינסקיא, בית הכנסת סדיגורא, ובית הכנסת זוויהל.

 

****

קטע שני של המסלול:
בחלק המזרחי הערבי

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

בשכונת שיח ג'ארח
(שנקראת גם שמעון הצדיק),
גיחה לאנדרטת שיירת הדסה
והלאה לתצפית על רכס הר הצופים
והר הזייתים
בשולי שכונת ואדי ג'וז,
מלון אמריקן קולוני,
דרך שכם,
רחוב צאלח אדין,
מזרח ירושלים,
שולי מוזיאון רוקפלר,
לאורך החומה צפונית
של העיר העתיקה,
מול שער הפרחים,
מול שער שכם,
הלאה לשכונת מוסררה,
לעבר שכונת מאה שערים

שֵׁייח' גָ'רַאח היא שכונה במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת כנראה, על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201. השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני. בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

שיירת "הדסה" הייתה שיירת משוריינים שהסיעה יהודים בדרכם להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77 מנוסעי השיירה (במשך שנים השתרשה טעות בנוגע למספר החללים בשיירה והיא כונתה גם שיירת הע"ח). ההתקפה אירעה ימים ספורים לאחר פרשת דיר יאסין, ולטענת עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, היוותה נקמה על הרג בני הכפר.
פירוט והפניות

וַאדִי אֶל-ג'וֹז או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים. גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו – על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.
שמו של ואדי ג'וז הוא שיבוש של תעתיק השם יהושפט (מלך יהודה) לאותיות לטיניות – Josaphat. עמק יהושפט מוזכר בספר יואל, פרק ד'. השכונה נקראת גם "אל-קעה" – הבקעה. לפי סברה אחרת פירוש השם -נחל האגוז. בשל עצי אגוז הבודדים הנמצאים בשכונה .בעבר גדלו הרבה עצי אגוז באזור ירושלים

בתחום השכונה היו כמה מבני "קסר" (ברבים: קוּסוּר), כינוי לבתי קיץ שהקימו עשירי ירושלים בתקופה העות'מאנית בין הכרמים שמחוץ לעיר. בתי אבן אלה נראו ממרחק כמו מבצרים קטנים ולכן כונו "קַסר" (ארמון, טירה). לפי עדותו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (המאה ה-18), היו בימיו בירושלים כמאה קוּסוּר. בירושלים נותרו מעטים מבתי הקיץ האלה. הבולט שבהם הוא קסר א-שייח', שהוקם ב־1711 בידי שייח' מוחמד אל-ח'לילי מחוץ לפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (בתחום מוזיאון רוקפלר של היום). לידו ניצב קסר אבו אל-ח'יר, שהוקם לפי עדות יושביו באמצע המאה ה-18. בוואדי ג'וז נמצא קסר סולטאן א-נאט'יר (קסר אל-חטיב), שהוקם כנראה במאה ה-17, ובמורדות הר הצופים ממערב לוואדי ג'וז נראים שרידים של מספר בתי קיץ נוספים. ראשיתה בשנות ה-1890 בבתים ספורים שהקימו בני משפחות מוסלמיות אמידות מירושלים. עד 1918 הגיע מספר הבתים בשכונה ל-16.

בשל השטח הפתוח בשולי העיר עברו לאזור בתי מלאכה המבקשים שטחים גדולים יותר מאשר היו להם בסימטאות העיר הצפופות, ונפתחו בה מגרשים לחומרי בניין, לאביזרים שפורקו מבניינים (דלתות, חלונות, סורגים, מדרגות) ועוד. אחרי מלחמת ששת הימים עבר האזור פיתוח מואץ (ופראי), ובמשך הזמן עברו לשכונה מרבית המוסכים ממזרח ירושלים, חנויות של חלקי חילוף וחנויות המתמחות ברכב וחלקיו.
כיום מהווה השכונה את המרכז של מוסכים ובתי מלאכה לתיקון מכוניות במזרח העיר, עד שבני ירושלים נוהגים לקרוא לשכונה בשם: 'ואדי אגזוז'. רבים מבני מערב העיר המבקשים תיקון זול למכוניתם שמים פעמיהם למוסכי השכונה, וכן מרבית בעלי הרכב מן המגזר הערבי.
מקור והפניות 

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) הייתה מושבתה של קהילה אמריקאית-שוודית אוטופית שנוסדה בירושלים העות'מאנית, וכיום שמם של מתחם, מלון ושכונה במזרח ירושלים, במקום בו התגוררו בני הקהילה. הקהילה הורכבה מנוצרים פרוטסטנטים דבקי אמונה, שדגלו בערכי שיתופיות דמויי סוציאליזם, וראו את ייעודם בעיסוק בצדקה וחסד למען תושבי העיר. בני המושבה חיו ופעלו בעיר בשלהי התקופה העותמ'אנית ולאורך תקופת המנדט הבריטי, והתפזרו בשלהי תקופת המנדט וראשית ימי השלטון הירדני במזרח ירושלים.
כיום זכורה המושבה בעיקר בזכות מלון היוקרה אמריקן קולוני שבבעלות צאצאי בני המושבה, העומד במתחמה במזרח ירושלים בסמוך ל"קו התפר" של העיר, וכן בזכות הצילומים הרבים שהותירו מתיישביה, מראשוני צלמי ירושלים, המתעדים את ירושלים וארץ ישראל של אותה תקופה.
מקור, הרחבה והפניות

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר. להרחבה ופירוט ראו תיעוד מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי

שער הפרחים נקרא בערבית "באב אל סאהרה" – השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער. השער, שהוא אחת הכניסות לרובע המוסלמי, נבנה על ידי סולימאן המפואר בשנת 1539, והכניסה המקורית אליו הייתה זוויתית – הכניסה לבית השער הייתה ממזרח, והנכנסים פנו שמאלה לתוך העיר. בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים, אך בשלהי אותה מאה נפתח השער שוב לבקשת יושבי שכונת באב אל-חוטה הסמוכה שבתוך ירושלים. נראה כי השלטון העות'מאני הסכים לפתיחת השער, כדי לאפשר גם את החלפת גדודי הצבא העות'מאני ששמרו על העיר

שער שכם נקרא בערבית: "באב אל-עמוד" ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאןסולימאן המפואר בשנת 1538. השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער. בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

*****

קטע שלישי ואחרון
של המסלול:
במרכז העיר

משולי שכונת מאה שערים
לעבר רחוב הנביאים,
הלאה לרחוב יפו,
לחומוס בן סירה הפסקה,
חזרה דרך גן העצמאות,
מרכז העיר,
נחלאות,
שוק מחנה יהודה
ומערבה לאורך רחוב יפו
לנקודת התחלה 

*****

סוף דבר,
היה מרתק ומעניין להסתובב
בחלקים פחות מוכרים של העיר,
ירושלים, פנים רבות לה

כבר אמרנו מזמן אין עוד עיר כזאת בעולם!