לטיול זה יצאנו ביום שני (28/8/2018). היוזמה הייתה משותפת שלי עם עידן הלל מפעיל מרכז עידן אופן שברבדים.

 

הכוונה הייתה להמשיך וללמוד על אזור מרחב שורק וגדרה בין רבדים לרכס מע'ר.

 

בשעת בוקר מוקדמת הגענו למתחם עידן אופן בקיבוץ רבדים. התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך שישה: המוביל עידן הלל (רבדים), איל גזית (משמר הנגב), לייזר קוברסקי וערן קרבר (שובל), רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון)

******

מסלול

 

קטעי המסלול דומים או חופפים לקטעי שלושה טיולים קודמים שבוצעו באזור ושתועדו והם אלה
* מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה – מאי 2017
* לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים – יולי 2016
* בין גדרה ליבנה בין הנחלים שורק, גמליאל ועקרון – ספטמבר 2015

 

האזור, מישור חוף יהודה
שמהווה חלק ממישור החוף הדרומי

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי האחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף

המסלול

סיפור הדרך,
המקומות והמראות

קטע ראשון במרחב רבדים

התחלה בקיבוץ רבדים

קיבוץ רבדים היה שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים.
קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949.
חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.
עם הקמתו מחדש, ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שתרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ. מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבו אותו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר. בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו ולקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה. אז הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים ועבר למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מענפי החקלאות (רפת, גידולי שדה, לולי הודים), תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר, מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנויות

יציאה מזרחה ממתחם עידן אופן
לעבר שער בגדר הקיבוץ
דרכי 4X4 שדות
מעבר בגשר חקלאי
מעל כביש 6 וקו מסילת הברזל

מזרחה בין השדות לחורשה
ולאתר הנצחת הקמת קיבוץ רבדים

צפונה בדרכי השדות
חציית אחד מיובלי נחל תמנה
מערבה דרך 4X4 מסומנת אדום

צפונה לעבר חורשה ובה נמצא עין יובל

מערבה בדרך מתחת
לגשרי כביש 6 ומסילת הברזל

והלאה לאורך הגדה הצפונית נחל תמנה
מעבר מתחת גשר כביש 3
מזרחה בדרך הצמודה לכביש 3

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שידרגה את הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

 

כניסה ליישוב יד בינימין
מעבר בתוך היישוב
יציאה ממנו בשער הכניסה מכיוון בית חילקיה
צפונה לאורך הטיילת החדשה שנבנית
לאורך הגדה המערבית של נחל תמנה ע"ש מושקו רום
בקצה הצפוני של הטיילת
הלאה צפונה ומעבר מתחת לגשר כביש 7

 

יד בנימין הוא יישוב קהילתי בתחומי המועצה האזורית נחל שורק שהשיוך שלה בעבר היה למפלגת פאג"י – פועלי אגודת ישראל. זוכרים מפלגה זו? קודם יד בנימין היה מרכז חינוכי מפואר ונקרא על שם אחד ממנהיגי מפלגה זו, הרב בנימין מינץ. משנת 1999 עד שנת 2004 התנהלו מאבקים רבים לסגירת המרכז החינוכי והפיכתו ליישוב מן המניין. שנה לאחר מכן, גורל המרכז החינוכי הוכרע בעקבות תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. עברו כבר עשור. בשנת 2005 הפך המרכז ליישוב. במקום נקלטו משפחות רבות מהמפונים מחבל קטיף והואץ פיתוחו. היום, ביישוב מתגוררים בערך ארבעת  נפש והוא מהווה מרכז מוניצפיאלי ומרכז חינוכי בו מספר ישיבות, אולפנות ומוסדות נוספים ומרכז מסחרי.

המועצה האזורית "נחל שורק" משתרעת על 28,000 דונם בגבול המחוזות: מרכז, דרום וירושלים. כביש מספר 3 תוחם את גבול המועצה מדרום וכביש מספר 40 במערב. ממערב למזרח כביש מספר 7 חוצה בתוך המועצה ומצפון לדרום כביש מספר 6. המועצה מאגדת בתוכה שבעה ישובים של אוכלוסייה חרדית ודתית לאומית, ובתור שכזו היא המועצה האזורית הדתית- חרדית היחידה בארץ. שניים מיישוביה הוקמו אחרי פינוי גוש קטיף, עבור תושבי אותם ישובים שפונו. גני טל ונצר חזני שמרו על שם היישוב ממנו פונו. סך כל תושבי המועצה 9,000 ועוד כ – 1,200 תלמידי חוץ הלומדים במוסדות חינוך של המועצה.

מעט מזרחה בדרך הצמודה לכביש 7
בדרך צפונה בין שדות מטעים
חציית ערוץ נחל שורק
ומעבר ליד מתחם חוות זרעי גדרה
צפונה מערבה לעבר
בסיס שדה תעופה תל נוף
מעט מערבה בדרך הצמודה
לכביש הכניסה לבסיס
דרומה לעבר נחל שורק
מערבה על הדרך לאורך
הגדה הצפונית של נחל שורק מסומנת אדום
עזבנו את גדת נחל שורק
והשביל האדום במפגש ערוץ נחל עקרון
המשך מערבה בדרך 4X4
מצפון לערוץ נחל עקרון
מעבר מתחת גשר כביש 40

כביש 7 הוא כביש רוחב המקשר את הכבישים 6 (חוצה ישראל) ו-3 עם כבישי מישור החוף. אורכו של הכביש כ-14 קילומטר ממחלף אשדוד במערב עד המפגש עם כביש 3 בין היישובים יסודות ויד בנימין במזרח. בדרכו חוצה כביש 7 את כביש 40 ואת כביש 6 במחלף שורק. הכביש מתחיל את דרכו ככביש מהיר צפונית-מזרחית לאשדוד, עובר מדרום לגדרה ומצפון ליישובים חפץ חיים, בית חלקיה ויד בנימין. במערב, הוא נמשך עוד כיברת 3 ק"מ כקטע מרומזר ממחלף אשדוד לשערי נמל אשדוד. קטע מכביש 7, ממחלף אשדוד עד מחלף גדרה, נקרא עד שנת  2014 כביש 41. גם המשכו של כביש 41, בין נמל אשדוד ועד מחלף אשדוד, מתוכנן להיקרא בעתיד כביש 7, לאחר התאמה של הדרך לתקנים של כביש מהיר. לפי תוכנית המתאר הארצית לדרכים, בעתיד כביש 7 יגיע מזרחה עד למחלף לטרון ויתחבר עם כביש 1, כאשר הוא מחליף את כביש 3 בקטע שבין מחלף שורק ומחלף לטרון. במסגרת שינוי זה צפויה הסבת קטע הדרך לכביש מהיר, ומתוכננת העתקת מחלף לטרון כקילומטר צפונה.

 

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בערוצים ובעמק בין גבעות השפלה ובמישור החוף. המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.
בתוואי המישורי של נחל שורק נמצאים שני קטעים מזרחי ומערבי. הקטע המזרח הנמצא בין גבעות השפלה הנמוכה אליו מתנקזים נחלים היורדים מהן נחל בית שמש, נחל ישעי, נחל פלאי, נחל מנוח ונחל הראל. קטע המערבי נמצא במישור החוף אליו מצטרפים נחלים שמקורם גם הוא בגבעות השפלה ובמישור החוף והםנחל מקנה, נחל ענות, נחל אל תקה, נחל שחם .

זרעים גדרה היא אחת מהחברות מהמובילות בעולם בטיפוח זני מכלוא של ירקות. החברה עוסקת בטיפוח, פיתוח ושיווק של זני פלפל,עגבנייה, מלפפון, אבטיח, מלון וקישוא במספר מדינות בעולם. משרדיה הראשיים של החברה ממוקמים על יד צומת רבדים והיא מפעילה סניפים נוספים בארצות הברית, ספרד, טורקיה ומקסיקו. חברת "זרעים גדרה" הוקמה על ידי שבע משפחות מגדרה בשנת 1952. בשנותיה הראשונות עסקה החברה בעיקר בעבודה ידנית בה לקחו חלק עולים ממדינות שונות. בשנת 1963 הצטרפה לחברה משפחה נוספת. באותה שנה נוסדה זרעים גדרה כחברה בע"מ. לאחר מלחמת ששת הימים החלה החברה להרחיב את פעילותה המקצועית, השיווקית והאגרוטכנית תוך כדי שיתוף פעולה בתחום המחקר והטיפוח עם מכון ויצמן למדע, הפקולטה לחקלאות ומכון וולקני. בשנת 1973 החלה החברה לייצא את זניה לאירופה וארצות הברית. בהמשך התרחב הייצוא למדינות נוספות ובמקביל ועד היום מושקעים משאבים רבים בפיתוח וטיפוח הזנים. בשנת 2000 זרעים גדרה בע"מ התפצלה לשתי חברות: "זרעים גדרה" (ירקות) ו"אגרידרה" (גידולי שדה). בשנת 2005 רכשה קרן מרקסטון את השליטה בזרעים גדרה מידי המייסדים ובשנת 2007 מכרה קרן מרקסטון את זרעים גדרה לקבוצת סינג'נטה.

בסיס חיל־האוויר תֵּל נוֹף (בשמו הרשמי: בח"א 8) הוא בסיס טיסה של חיל האוויר . במהלך שנות ה-30, מרבית האדמות שעליהן הוקם הבסיס היו בבעלות ראובן שיינצויט (Schenzvit), סוחר קרקעות, איש עסקים וקבלן בניין. שיינצויט שיווק את הקרקעות באזור כאדמות עיר האמורה להיבנות במקום. לפרויקט קרא "תל נוף", על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב, שהחלה לשגשג באותה תקופה. שיינצויט, שהסתבך בפרשת רצח שהסעירה את היישוב באותם ימים, כלל לא תכנן  להקים עיר על אדמות אלו אלא רק להרוויח ההון ממכירתן.
בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקם שדה התעופה בעבור חיל האוויר הבריטי ונקרא באנגלית בשם "R.A.F Aqir", כשם הכפר הערבי עאקיר ששכן בסמוך לשדה עד למלחמת העצמאות. שדה עקיר הפך לבסיס התעופה הראשי של חיל האוויר המלכותי בארץ במלחמת העולם השנייה וגם לאחריה. בשדה הייתה גם יחידה של דאוני תובלה מסוג הורסה (Airspeed Horsa). טייסת מס'  621 עסקה גם בפטרולים אוויריים במשימות חיפוש אחר ספינות מעפילים (anti-immigrant patrols); שם הקוד לפטרולים אלו היה "Sunburn", וכל טיסת פטרול נמשכה יותר ל-122 שעות. טיסות הפטרול כיסו את שטחי מזרח הים התיכון, בין ארץ ישראל לבין מצרים וקפריסין. בזמן מלחמת העולם השנייה שימש שדה התעופה עקיר לנחיתתם של כוחות של צבא ארצות הברית.
ב-28 בינואר 1946 ניסה ארגון האצ"ל לבצע פעולת תפיסה של נשק במחנה תל נוף. הלוחמים הגיעו למקום במשאית ובג'יפ המעוטרים בצבע ובסמלים של יחידת חימוש המחזיקה במחסן במחנה. הם לבשו מדי צבא בריטי  ונכנסו למחנה בעזרת תעודות מזויפות. הם נגשו מיד למחסן ובאיומי אקדחים כפתו את הבריטים שהיו בו. מיד החלו להעמיס מאות כלי נשק על המשאית. זמן קצר לאחר הנסיגה, שקעה המשאית בבוץ ולא הייתה אפשרות לחלצה. כדי להימלט במהירות מהבריטים, נדחסו 17 הלוחמים לתוך הג'יפ ונמלטו בשלום.
במרץ 1948 הוציאו, טרם יציאתם את הארץ,  הבריטים את הבסיס למכירה במכרז, והוא נרכש על ידי הקרן הקיימת. באמצע מרץ 1948 פונה הבסיס, והתנהל קרב בין כוחות יהודיים לכוחות ערביים על השליטה בו והבסיס עבר לשליטת חטיבת גבעתי.
במלחמת העצמאות במבצע בלק החל מיום 12 במאי 1948 ("בלק 2") נחתו במקום מטוסי תובלה עם משלוחי נשק שהגיעו מצ'כוסלובקיה, ואשר בעזרתו נלחם צה"ל במלחמת העצמאות. בימי הרכבת האווירית הזו מצ'כוסלובקיה כונה שדה התעופה בשם "שדה עקרון".. ב-20 במאי 1948 נחת במקום מטוס תובלה מסוג "סקיימסטר" (Douglas C-54 Skymaster), "בלק-5" שבבטנו מטוס הקרב הראשון, אוויה S-199 מפורק, פצצות, כדורי תותח, חלקי חילוף וחמישה טייסי קרב שסיימו את הכשרתם בצ'כוסלובקיה בהם עזר ויצמן ומודי אלון. מטוסי קרב נוספים הגיעו כשהם מפורקים, ואז החלה בבסיס מלאכת ההרכבה של ארבעת מטוסי הקרב הראשונים של חיל האוויר. ב-29 במאי 1948 יצאה מתל נוף הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת 101, טייסת מטוסי הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי, כאשר ארבעה מטוסי אוויה S-199 תקפו את הטור המצרי באזור ג'סר איסדוד (גשר אשדוד), הגשר ששמו כיום הוא גשר עד הלום.
ב-17 באוגוסט 1948 נפתח תל נוף כבסיס חיל האוויר הישראלי בטקס חגיגי במעמד ראשי המדינה, הצבא וחיל האוויר. היה זה טקס חנוכה ראשון מסוגו של בסיס מבצעי בחיל האוויר. במסגרת ההכנות לטקס, עיצב מפקד הבסיס אלכס זילוני סמלים ודרגות לבסיס ולמשרתים בו. ברם, הסמלים והדרגות לא אומצו בסופו של דבר בחיל. יוצא דופן הוא הדגל שעוצב על ידי אדריכל הבסיס, שמואל רוזוב, ונרקם על ידי אשתו רבקה, אשר התנוסס בטקס ואומץ כדגלו הרשמי של חיל האוויר.
מקור

שחמה – הכפר נמצא כקילומטר מצפון-מזרח לואדי אל-סֿראר (נחל שורק) בתחום מחוז רמלה. מצפון לכפר הקים בימי מלחמת העולם השניה חיל המלכותי הבריטי את שכן שדה התעופה עקיר שלימים נתפס על ידי חטיבת גבעתי ואחרי מלחמת העצמאות הועבר לחיל האוויר, שמו הוסב לשדה עקרון ואחר לשדה תל נוף והוא משמש אותו עד היום. הכפר שחמה נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-19 ומצוין במפת הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל הרבע האחרון של המאה ה-19 שקטע ממנה הוצג לעייל. ב-1931 נמנו בכפר, שהוגדר ככפריר במרשם היישובים הבריטי, 150 תושבים שהתגוררו ב-34 בתים. ב-1944-45 חיו בכפר 280 תושבים מוסלמים, ואדמותיו השתרעו על 6,875 דונם, מתוכם נמכרו 220 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר גידול דגנים, ובמידה פחותה גם על גידול בעלי חיים. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינן ידועות אולם, סביר להניח שכנבש עם ההשתלטות על שדה עקיר. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. אתר הכפר, כאמור סופח לאזור מגודר שבו מנחת צבאי. מבחוץ, ניתן להבחין באתר בשיחי צבר.

חמנית התרבותית הדומה לחמנית מצויה הוא צמח-בר גֵר בארץ, חד-שנתי או דו-שנתי, קרוב ודומה לחמנית התרבותית. הוא חסון וגבוה (מחצי מ' ועד 3 מ'!), מסתעף בחלקו העליון, מכוסה כולו שערות קצרות וקשות. העלים התחתונים נגדיים (תופעה נדירה במשפחת המורכבים). העלה פשוט, נישא על פטוטרת ארוכה, גדול ורחב, ביצי, מחודד בקצהו, אורכו 5–30 ס"מ, עם 3 עורקים ראשיים. שפתו משוננת.
חמנית מצויה פורחת בקיץ, ממאי עד ספטמבר. הקרקפת גדולה, קוטרה 6–13 ס"מ. היא נישאת בודדת בראש הצמח או לפעמים בחיק הסתעפות של הגבעול. פרחי ההיקף לשוניים צהובים, פרחי המרכז צינוריים צהובים או חומים כהים. לזרעון ציצית קצרה העשויה שני קשקשים והיא נושרת במהרה.
חמנית מצויה הוא מין חדש בארץ, פולש מצפון אמריקה, תועד בארץ לראשונה ב-1977. גדל בצידי דרכים ובשולי בריכות דגים. נפוץ כיום בעיקר בעמקי הצפון: שרון, חוף הכרמל ועמק עכו במערב; עמק בית-שאן וצפון בקעת החולה במזרח. הצמח משמש כקרובו התרבותי להפקת שמן.
כתב מייק לבנה אתר צמח השדה

קדרון  מושב עובדים שנמצא בתחום המועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מיוגוסלביה ומרומניה. מקור שמו הוא בתנ"ך – ע"ש נחל קדרון היוצא מירושלים; שֵׁם שנזכר גם בספר חשמונאים – כשם עיר שהייתה במקום; השם נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש קַטְרָה, שבתחומו הוקם המושב ועליו יורחב בהמשך. מספר התושבים: 1,200 נפשות.שטח המושב מתפרס על כ-4,000 דונם, שמתוכם כ-3,500 דונם מעובדים. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות (גידולי שדה, מטעים, רפת ,לול), משתלות ומעט עסקים קטנים. חברים רבים עובדים מחוץ למושב. תנופת בניה בהרחבות הגדילה משמעותית את מספר הנפשות ביישוב וכיום מתגוררות בו כ-400 משפחות. המושב משמש כמרכז חינוכי למועצה ובו נמצאים גני-ילדים ובית הספר היסודי האזורי 'בית-אור'; ילדי המושב פעילים בתנועת הנוער "בני המושבים.

הרימון-עץ-שיח נשיר, פירותיו קישוטיים. במשך דורות הופיע הפרי בפסיפסים, רימון מצוי הוא עץ-פרי קטן, לעיתים שיח, נשיר, גובהו 2–6 מ'. הוא קישוטי בפרחיו ובמיוחד בפירותיו. מקובל הן במטעי-פרי ובבוסתנים והן בגינות-נוי. קצות הענפים קוצניים מעט. העלים נגדיים. העלה אזמלי קטן, רך, קטן, מקומט קמעא, שפתו תמימה. הוא מאדים בלבלובו. מצהיב בשלכת בגוון מיוחד, אופייני.
רימון מצוי פורח באביב ומבשיל פירותיו בקיץ, בהתאם לזן. הפרח דו-מיני, נכון או כמעט-נכון. הפרח אדום, גדול, בולט, יפה. קוטרו 5 ס"מ, אורכו גדול עוד יותר. 6 עלי הגביע גלדניים, שאירים בפרי, חובשים לראש הפרי כתר מלכותי. גונם כגונה של קליפת הפרי, בהתאם לזן ולתנאי-הגידול. הכותרת אדומה, עליה עדינים ומקומטים. האבקנים רבים. אין צוף, אך יש שפע של אבקה, והפרח מואבק על-ידי חרקים שוחרי אבקה. השחלה תחתית, ערוכה בשני דורים, החיצוני יוצר את חלקו העליון של הפרי, ובו 5–9 חלקים (מגורות) קונצנטריים, כל אחד מהם מופרד משכניו באמצעות קרום רך שקוף; והפנימי יוצר את חלקו התחתון של הפרי, ובו תמיד 3 מגורות. הזרעים רבים, כל אחד מהם לחוד עטוף במעטה עסיסי, מעין ציפה, שהתפתחה מתוך קליפת הזרע. צבעה ורוד או אדום, והיא הנותנת לפרי את טעמו וניחוחו. הפרי כדורי, קוטרו 8–18 ס"מ, משקלו כחצי ק"ג. הזרעים נפוצים על-ידי ציפורים, האוכלות את ציפת הזרע ומפרישות את החלק הקשה.
רימון מצוי אינו גדל בר בארץ. מוצאו כנראה מצפון פרס.
מגדלים אותו למכירת פירותיו לאכילה ולמיצוי מיץ (למען הגילוי הנאות: מיץ רימונים הוא המשקה החביב עלי יותר מכל משקה אחר). כן מכינים ממנו יין. טיפוחו בארץ הואץ לאחרונה, בעקבות דרישה של הצרכנים. מעריכים מאוד את ערכו הבריאותי. יש זנים שונים, מהם חמוצים ומהם מתוקים יותר, מהם מקדימים ומהם מאחרים בהבשלת הפרי בעונה. המוכרים בזנים הם "ראש פרד" שפירותיו ורודים, וזן "וונדרפול" שפירותיו אדומים יותר. נוסף לאכילתו כפרי טרי ולשתיית עסיסו מפיקים מהרימון גם ליקר גראנדין, וגם שיכר (יין רימונים). בגינת הנוי מגדלים גם זנים ננסיים.
בעבר הכינו דיו ותרופות מן השורש, הקליפה והזרעים. הסוג יחיד במשפחתו.
המקור אודי מיכליס ומייק לבנה

*****

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

חציית הנחל ועליה לגדה הדרומית
של הנחל שבקטע זה נקרא נחל גמליאל
מערבה לאורך הגדה הדרומית של נחל גמליאל
חציית הנחל לעבר הגדה הצפונית

טיפוס לעבר בריכת המים ברכס מע'ר

תצפית ומזרחה

ירידה מהרכס לעבר
חניון הגן הלאומי המוקם במקום.
צפונה דרך המקבילה לכביש 40
לעבר מתחם אנדרטת הצנחנים

האנדרטה המרכזית לחללי הצנחנים, נמצאת ממערב לכביש 40, סמוך למסעף לתל נוף. בישראל מספר אנדרטאות נוספות לחללי חטיבת הצנחנים המנציחות אירועים נקודתיים, אך באנדרטה זו מונצחים כל הצנחנים חללי מערכות ישראל, לרבות צנחני היישוב אשר התנדבו לשרת בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.
האנדרטה הוקמה בסמיכות לבסיס הצבאי בתל נוף על ידי זאב לדיז׳ינסקי, לאחר שבנו, עובד לדיז'ינסקי נפל בקרב המתלה.
המקום נבחר משום ששימש בסיס מרכזי לאימוני הצניחה בצה"ל. האנדרטה עוצבה על ידי הצייר אהרון כהנא, ואת המגדל עיצב האדריכל אלכס שר. האנדרטה נחנכה בח' בתשרי תשכ"א (29 בספטמבר 1960). מאז, בסמוך לתאריך זה, נערכת באתר זה אזכרה שנתית ממלכתית לכל חללי הצנחנים שנפלו במערכות ישראל.
על קיר ההנצחה כתוב: מנשרים קלו, מאריות גברו. מצד ימין ניצב עמוד גבוה ועליו סמל הצנחנים ודברי הצנחנית חנה סנש: קול קרא לי והלכתי, הלכתי כי קרא הקול.
המקור

חזרה דרומה לעבר
החניון באותה דרך
הלאה דרומה בין הפרדסים
לעבר ערוץ נחל גמליאל
מעבר ליד אנדרטה ופינת זיכרון
ליוני (ליאון) שמוכר ז"ל
מסיירת מטכ"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה

חציית נחל עקרון מהגדה הצפונית לדרומית
המשך מערבה בדרכי השדות מצפון לערוץ נחל שורק
חציית ערוץ נחל שורק

רכס מע'ר
חלק מרכס הכורכר המזרחי
במישור החוף הדרומי

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. הם מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

חשיבות רכס מע'ר

לרכס מעאר בגלל מבנהו, מיקומו והשליטה מעליו על המרחב בסביבתו הן לכיוון מערב והן לכיוון מזרח יש חשיבות רבה בתולדות הארץ במאה השנים האחרונות בכלל ובדברי ימי אזור מישור חוף יהודה בפרט. הרכס הייתה שליטה בתצפית ובאש למרחק גדול. חשיבותו האסטרטגית והטקטית של התל באה לידי ביטוי בשני אירועים מכוננים שעניינם מלחמה (איך אפשר שלא שמדובר על ארץ ישראל).
רכס מעאר נמצא צפונה מהכפר קטרה (צפון גדרה דהיום) וואדי קטרה (נחל גמליאל של ימינו). זהו רכס של גבעות כורכר שכיוונן הוא צפון-צפון-מערב. רכס זה מתחיל בדרום בגבעה שלרגליה ממוקמת כיום אנדרטת הצנחנים, עליה שכן הכפר מע'אר להלן, ממשיך צפונה דרך הגבעות עליהן נמצאת כיום גבעת ברנר ומסתיים בצפון בכפרים דאז זרנוקה וקוביבה (חלקה המערבי של רחובות דהיום). הגובה המרבי של הרכס הוא 94 מטר מעל פני הים והוא גבוה בכ-40 מטר מהמישורים שממערבו וממזרחו.

****

ח' מרר – גבעת כורכר שבולטת על פני הסביבה. כפר ערבי הרוס על שרידי אתר קדום. חציבות, מתקנים חצובים, מערות קבורה חצובות ומחצבות. במדרונות המזרחיים של הגבעה מצויות חציבות אנכיות, שעל אחת מהן נבנה קיר מאבני גוויל קטנות. בחלק הדרומי של הגבעה חצובים קברי פיר (?) עגולים וסגלגלים וסביבם חרסים מתקופת הברונזה הקדומה. במדרונות המזרחי והדרומי חצובים מערות קבורה וקברים מלבניים. מערות אחדות שימשו למגורים או לאכסון בזמננו. בראש הגבעה נתגלו שרידי מתקנים. בביקורים קודמים באתר, בשנות ה-40- 20 של המאה הכ', נמצאו במרגלות ההר, צפונית לכפר הערבי, קבר מן התקופה הרומית, ומערות קבורה עם כוכים ובתוכם גלוסקמאות אבן. חלקם נחפרו לפני שנהרסו בזמן כריית מחצבה במקום. כן נמצאה גת קטנה ועגולה בחלק הגבוה ביותר של הגבעה. נראה שהאתר שימש בית קברות ליישוב מתקופת הברונזה הקדומה, וליישוב מן התקופה הרומית. בעבר תועדו שתי כתובות יהודיות השייכות למצבת קברים מתקופת בית שני. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה הקדומה א', הברונזה הקדומה, הברזל ב', ההלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית.
אתרים 19, 20 ו-21, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

הקרב על רכס מע'ר,
13 בנובמבר 1917
במלחמת העולם הראשונה
אחד ממערכות "מרדף פלשת"

הקרב על גבעות מֻע'אר נערך ב-13 בנובמבר 1917 כחלק ממרדף פלשת. הקרב התחולל באזור גבעות מע'אר, גבעות הכורכר עליהן שכן הכפר הערבי מע'אר בין גדרה ורחובות. הקרב התנהל בין כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובין הצבא העות'מאני הנסוג צפונה. קרבות נסיגה והשהייה של הגייסות העות'מאניים ובעלי בריתם הגרמנים ונועדו לעכב את התקדמות חיל המשלוח הבריטי במטרה לחלץ כמה שיותר כוחות ולהסיג אותם לקו הגנה צפוני סביב ירושלים ובשטחים שמצפון לירקון. בסיומו של הקרב הגיעו הכוחות הבריטיים לואדי צראר והשתלטו על צומת הרכבות המרכזי לדרום ארץ ישראל ובכך לא רק שחרצו את גורל המערכה בדרום הארץ אלא ניתקו את הקשר המסילתי העות'מאני בין מישור החוף, השפלה וירושלים ‎ ובין שני הגייסות העות'מאניים הלוחמים בארץ ישראל ‎–‎ הארמיה ה-8 במישור החוף והשפלה והארמיה ה-7 בהרי ירושלים.

****

ב-31 באוקטובר 1917 הבקיעו כוחות חבר העמים הבריטי ובעלות בריתם שנקראו חיל המשלוח המצרי את קו ההגנה העות'מאני בדרום ארץישראל במסגרת קרב באר שבע(לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לחיל המשלוח המצרי  לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד.
מנגד הצבא העות'מאני ריכז את כל מאמציו בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה במישור החוף וגבעות השפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת'. קרבות ההשהיה (הקרב על רכס עזריקם והגבעה החומה (קיבוץ חצור), הקרב בברקוסיה ותל צפית) העניקו לכוחות העותמאנים הנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח המצרי, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. הכוחות העות'מאניים הנסוגים, יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).

כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, הייתה שיחידות הפרשים בפיקודו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. יחידות חיל המשלוח נעו צפונה.  כוח אחד נע במזרח לכיוון יבנה והכוח השני נע במערב, בצמוד לאזור החוף לכיוון איסדוד. היחידות העותמאניות התמקמו על רכס מעאר והתחפרו בו. מאחר שהיה להם מחסור בחוטי תיל, לא נמתחו גדרות תיל לאורך כל החפירות כמכשול מעכב, דבר אשר היה לו השפעה על התפתחות הקרב.

מתקפה על רכס מע'אר–קטרה (גדרה) של יחידות דיוויזיית הרגלים ה-52 ‏(נקראה הדויזיה הסקוטית) בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') לא השיגה את התוצאות המקוות, ולקרב הוכנסו שלושת גדודי ‏הפרשים מהבריגדה הרכובה-6 של דיביזיית היומנרי ‏‏(‏Yeomanry‏) בפיקודו של ‏בריגדיר צ'רלס גוֹדווין (אנ'), שזכה באות השירות ‏המצוין על הנהגתו ועל גבורתו בשדה הקרב הזה. על המתקפה ניצח ‏מפקד הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל ג'ורג' בארו. ‏
ההסתערות הרכובה על גבעות מע'אר נערכה על ידי שני הרגימנטים ‏‏"באקס" – ‏Bucks‏ (אנגליה) ‏ו"דורסט" (אנגליה), בעוד רגימנט היומנרי השלישי של הבריגדה ה-6, "בֶּרקס" – ‏Berks‏ (אנגליה), הוצב בעתודה בעורפם. החיפוי ‏הארטילרי ניתן על ידי סוללת "בֶּרקשֵייר" של הארטילריה הרכובה המלכותית ‏‏(‏‎(RHA‎‏, על ידי בריגדת תותחי השדה של דיוויזיה 52 ועל ידי פלוגת מכונות הירייה של הבריגדה ה-6.‏ מצפון לאלה, כשפניהן למאחזים הטורקיים בזרנוקה ובאל-קוביבה, נערכו יחידות הבריגדה הרכובה ה-8 של דיווייזית היומנרי הרכובה.‏
ההסתערות על העמדות הטורקיות ברכס מע'אר החלה ב-13 בנובמבר ‏‏1917 בשעה 15:00, מרחק של כ-3 ק"מ מן היעד, והתנהלה ברובה בשטח ‏פתוח גלוי לעין ולאש האויב, שמצבו הטקטי היה עדיף. את הקילומטר האחרון ‏במעלה התלול של הגבעה עברו הפרשים בדהרה, פרט ליחידה מקרב גדוד ‏‏"דורסט" שאנשיה ירדו מסוסיהם למרגלות הרכס והבקיעו דרכם אל הפסגה ‏ברגל. המתקפה נחלה הצלחה והטורקים נסוגו מעמדותיהם.‏
הכפר אל-מע'אר שבדרום הרכס נותר בידי הכוחות העותמניים. שם תקפו שני בטליונים ‏מבריגדה 155 של הדיוויזיה ה-52 בצד יחידות של רגימנט העתודה "בֶּרקס" ‏של בריגדת היומנרי ה-6, שלחמו רגלית. הלחימה נמשכה עד השעה 17:00 ‏שאז נפל הכפר בידי הבריטים. בהמשך כבשו כוחות הדיוויזיה ה-52 את קטרה ‏שמדרום לאל-מע'אר, ובכך הושלמה שבירת הקו הטורקי בגבעות מע'אר-‏קטרה.‏

*****

תוצאות הדהרה הסוערת הביאה לכיבוש היעד. אבדות הבריטים היו 16 הרוגים ו-114 ‏פצועים. ההצלחה עלתה במחיר כבד של אבידות בסוסים, 265 במספר, ‏כשליש מכלל הסוסים שהוטלו למערכה. את האבדות הכבדות ביותר בסוסים ‏ספג רגימנט "דורסט", שכן אחרי שלוחמיו ירדו מאוכפיהם ללחימה כרגלים ‏אבד להם יתרון המהירות.‏ ‏ סך אבדות הטורקים בהרוגים ובפצועים הגיע למאות רבות. 18 קצינים ו-‏‏1,378 חיילים נפלו בשבי. כמו כן אבדו להם שני תותחי שדה ו-14 מכונות ‏ירייה, שבהם נעשה שימוש מיָדי בידי הבריטים. ‏הרושם ממתקפת הפרשים, שהכריעה את הקרב באל-מע'אר, בא לביטוי בשני ציורים נודעים.

הניצחון באל-מע'אר ובקטרה גרם  לנסיגה של הטורקים ופתח את הדרך, כבר ‏למחרת היום, לתפיסת תחנת הצומת (תחנת נחל ‏שורק), ובכך לניתוק קווי התחבורה בין הארמיות השביעית והשמינית ‏הטורקיות. וכן לכיבוש עאקיר, לוד, רמלה ויפו, להתייצבות על גדות הירקון ולהבקעה להרי ‏יהודה בהמשך המערכה.‏

*****

‏בין הנופלים בהסתערות על רכס מע'אר היה מייג'ור אוולין דה ‏רוטשילד, ‏סגן ‏‏מפקד רגימנט הפרשים "בַּאקס". ‏הוא מת מפצעיו ‏בקהיר, ואחרי שנתיים ‏‏הובאו עצמותיו לקבורה במרומי בית ‏העלמין בראשון ‏לציון. על מצבתו ‏החדשה נחרט בעברית:‏‏ "הצבי ישראל על ‏במותיך חלל, איך נפל ‏‏גיבור. הגביר ר' אפרים בן ‏הגביר ר' שלמה דה רותשילד… חרף נפשו למות ‏על ‏מרומי שדה בארץ ישראל ‏ונפל שדוד ביום קרב ‏סביבות אל-‏מוער…‏"

מקור

כיבוש הכפר מע'ר
במלחמת העצמאות

מעאר – הכפר ישב על שלוש גבעות רכס הכורכר וגבל בדרומו בערוץ נחל עקרון שנקרא עד 1948 ואדי אל-מע'אר. ברכס הכורכר מערות רבות ומכאן קיבל הכפר את שמו (מֻעָ'אר היא מערה בערבית. על פסגת הגבעה נמצא קבר קדוש לתושבים בשם אבו תקה (אבי האשנב).
יש חוקרים המזהים ברכס את "הר הבעלה" הנזכר בתיאור גבול שבט יהודה ושבט דן המוזכר בספר יהושע (ט"ו, י"א): "ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה…ועבר הר הבעלה…" ועליו שכנה בעלת – עיר בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, מ"ג). בשטח יש מערות קבורה מתקופת הברונזה התיכונה והרומית-ביזנטית. כן נמצאו במקום חרסים רבים מהתקופה הכלכוליתית עד לתקופה הערבית. יש עדויות להתיישבות ערבים במקום כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת.

כפי שפורט לעיל, במלחמת העולם הראשונה התחולל בגבעות מע'אר קרב עקוב מדם בין יחידות הצבא הבריטי והצבא התורכי שנהנה נהנו מיתרון לנוכח העובדה שיחידותיו נפרסו על הגבעות אך כעבור קרב קשה נאלצו לסגת צפונה.
בתקופת השלטון הבריטי התפתח הכפר והייתה לו חשיבות אסטרטגית כשנבנה שדה תעופה עקיר לימים שדה תל נוף. הכפר חלש על צומת הכניסה לשדה התעופה. על פי  סקר הכפרים המנדטורי מ-1945 השתרעו קרקעות הכפר על פני 15,390 דונמים, מתוכם היו 2,659 דונמים בבעלות יהודית ו-1,479 דונמים שימשו כשטחים ציבוריים.
בתחילת מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בכפר התגוררו כ-2,020 תושבים והם נמנעו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך לרגלי הכפר, היום כביש 40. בפברואר 1948 הותקפו שיירות בכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים יצאו מכפר זה ומהכפר עקיר הסמוך. בסוף חודש מרץ 1948 תושבי הכפר המשיכו והתעמתו עם תושבי קיבוץ גבעת ברנר ופגעו גם בשיירה של שני משוריינים ושעברה בצומת הכניסה לשדה עקיר. שמונה לוחמי גבעתי נהרגו. באותו לילה בוצעה פעולת גמול נגד הכפר ופוצץ בנין בית הספר בצומת ממנו הופעל המוקש הקטלני. גופות הנספים חולצו והועברו לקבורה. כפר זה נכבש על ידי לוחמי גבעתי בליל 15 במאי במסגרת 'מבצע ברק'. הוא היה חלק מהיערכות לקראת הפלישה של צבאות ערב וחלק מתכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה בשטח שיועד לפי הצעת החלוקה, נובמבר 1947 למדינה היהודית . לאחר התקפה קצרה נכבש הכפר. התברר כי הוא פונה מתושביו עוד בתחילת מאי ומאז הוחזק בידי יחידה קטנה של מתנדבים סורים ומקומיים. בתי האבן והבארות פוצצו ובתי החימר והגרנות הועלו באש זמן קצר לאחר כיבוש הכפר.

המשך דרומה בין מטעי הרימונים והלאה מזרחה לעבר כביש 40

רימון שהינו אחד משבעת המינים התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים.
הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות, בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.
הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה.
נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.
בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')
יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון.
בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך:"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז')
הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה.
"והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"…(מלכים א' ז', כ')
לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים…"(במדבר יג', כג').
המקור אתר צמח השדה
הוסיף דן גזית: "כפלח הרימון רקתך" – מתאר עגיל מצרי עתיק נפוץ, שמתארו מחקה חתך-רוחב ברימון. ציורו מופיע בהרבה ציורים ותחריטים מצריים המתארים נשים בפרופיל.

חציית כביש 40
בצומת הכניסה למושב קדרון
מזרחה לעבר קדרון
בשוליה הצפוניים של גדרה
למרגלות תל קטרה

ביקור באתר הארכאולוגי המרשים שנחשף לאחרונה

חפירה ארכיאולוגית רחבת היקף של רשות העתיקות, שנערכה מתחילת שנת 2017 ובמשך שנה וחצי, חשפה במקום אזור תעשייה ובילויים עתיק, ענק ומסקרן. במקום פעל בין המאות ה-7-3 לספירה ברצף בית יוצר של קנקנים. בנוסף, נחשף חדר ובו לוחות משחק חרוטים בסלע, ומתחם של 20 בריכות חמות וקרות שנבנו במקום. החפירה נערכת במסגרת הקמת שכונה חדשה בגדרה בשוליו של תל קטרה העתיק, ביוזמה ובמימון של רשות מקרקעי ישראל.
להרחבה 

המשך דרומה ברחובות גדרה לעבר גרעין מושבה

ד"ר וולפגנג (זאב בנימין) פון וייזל (בגרמנית: Wolfgang von Weisl ‏; 27 במרץ 1896 – 24 בפברואר 1974) היה סופר ועיתונאי, רופא ואיש מחקר רפואי, איש צבא ואסטרטג מקורי, אציל אוסטרי ומומחה עולמי לאסלאם; ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית, מרים נס המאבק לתפילה יהודית בכותל המערבי וממובילי המאבק להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. פון וייזל ראה בציונות רק משמעות אחת: חיים בארץ ישראל, השתתפות בבניינה ובמלחמותיה, ומאבק להבטחת עצמאותה למען שיבת ציון.
הרחבה והפניות

המשך לגן הלל

המשך דרומה ומעבר ליד מוסד כפר אליהו
מעבר דרומה מתחת גשר מעל כביש 7

תל קטרה נמצא על גבעת כורכר בולטת, כ- 50 מ' מעל פני הים בקצה הצפוני של העיר גדרה. תל הכולל שכבות יישוב למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה העות'מאנית. השרידים הקדומים הרוסים וברובם מכוסים על ידי הכפר הערבי שהיה במקום עד קום המדינה. בחתכים שבצידי התל ניתן להבחין בשכבות היישוב ובמצבורי החרסים. בחלק המזרחי-דרומי של האתר שוכן בית קברות מוסלמי הכולל קברים חפורים ובנויים: פיר מעוגל (כ- 0.30 מ' קוטר) או רבוע חפור בקרקע המוביל לחלל לא רגולרי (כ- 2×1-1.5 מ') ובתוכו עצמות ושברי כלי חרס. בדפנות של מספר קברים ניתן לראות לוחות אבן ופתח הקברים סתום באבן גולל קטנה מעוגלת מעט (0.30×0.30 מ' בממוצע). בראש הגבעה, נמצא קמרון תת קרקעי (מאגר מים?) או מרתף לאחסון בנוי באבנים קטנות. כן הובחנו בתל ראשי קירות בנוים מאבנים ושרידי מבנה, ומחצבה, נ.צ. באתר נערכו חפירות בשנות ה-50' וה-70' במאה הקודמת וסקרים של  גרין, קונדר וקיטצ'נר בשנות ה-70' של המאה ה-19. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת ב', הברזל א', הברזל ב', הפרסית, הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית.
אתר 38, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

קטרה – הכפר שכן על גבעת כורכר כקילומטר מדרום לנחל שורק. המקום זוהה עם העיירה ההלניסטית קדרון, שנקראה גם סֶדרוֹן או גֶדרוּס,  והיתה עיירה גדולה בתקופה הרומית והביזנטית. קטרה המודרנית נבנתה על האתר הרומי והביזנטי, אשר הותיר רצפות פסיפס, יסודות בניינים ושברי חרס. ב-1596 נמנו בקטרה 336 תושבים. בתקופת המנדט נקרא הכפר גם קטרת אסלאם, להבדילו ממה שכונה קטרת יהוד הלוא היא המושבה גדרה. ב-1931 נמנו בכפר 882 תושבים שהתגוררו ב-175 בתים שנבנו מבוץ וקש או מבטון. ב-1944-45 חיו בו 1,210 תושבים, רובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,853 דונם, מתוכם נמכרו 2,509 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה בעיקר על חקלאות, בשל מי התהום הרבים והאדמה העשירה. התושבים גידלו מגוון יבולים, כולל דגנים, פירות וירקות, שהושקו במי גשמים ובארות.

מזרחה על שביל אופניים צמוד לכביש הפנימי
במועצה אזורית נחל שורק כביש 3933
כניסה למושב גני טל ומעבר ביישוב

גַּנֵּי טַל הוא מושב דתי, הנמצא בתחום המועצה האזורית נחל שורק. ביישוב מתגוררות כ-190 משפחות (נכון ל-2017), רובן משפחות שפונו בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות מהמושב גני טל בגוש קטיף שברצועת עזה.
מושב גני טל שהיה בגוש קטיף נמצא כקילומטר מצפון לחאן יונס, בקרבת היישוב קטיף. המושב נוסד ב-1979 במסגרת ארגון יישובי הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. במושב התגוררו 75 משפחות. המשפחות שפונו רצו לשמור על מסגרת הקהילה שהייתה ביישוב הישן, ולכן לאחר הפינוי עברו כולן לאתר מגורים זמני שהוקם ביישוב יד בנימין, ובד בבד איתרו מקום בו יוכלו להקים יישוב חדש אליו יעבירו את הקהילה בשלמותה. הוחלט שהקהילה תעבור לקיבוץ חפץ חיים, שם תוקם בעבורם הרחבה לקיבוץ. מאוחר יותר הוחלט כי ההרחבה שהוקמה על שטחי קיבוץ חפץ חיים תקבל מעמד של יישוב נפרד. במהלך שנת 2010 החלו העבודות להקמת היישוב, ובשנת 2012 החלו המשפחות לעבור מאתר המגורים הזמני ביד בנימין אל היישוב החדש.

יציאה מגני טל וכניסה לקבוץ חפץ חיים

חָפֵץ חַיִּים הוא קיבוץ דתי המונה 120 משפחות שנוסד ב-25 באפריל 1944 והוא היישוב הראשון שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל, שהקימה גם את קיבוץ שעלבים ומספר מושבים. הקיבוץ הוא חלק ממועצה אזורית נחל שורק.
מקימי הקיבוץ היו עולים מיהדות גרמניה שהצטרפו לציונות בעקבות מאורעות תרפ"ט ב-1929 ועליית הנאצים לשלטון ב-1933. העולים התיישבו באופן זמני בשתי קבוצות הכשרה בכפר סבא ובפתח תקווה, לקראת הקמת קיבוץ. הקבוצה בפתח תקווה מנתה כשבעה מייסדים שגרו באוהלים, גם בימי הקרה והגשם. כעבור זמן־מה העירייה ביקשה שיעזבו את המקום היות שלא הייתה להם בעלות על הקרקע.
אימו של אחד החברים, יצחק וייל, קנתה פרדסים בסביבת רחובות, ובחנוכה הם עברו לשם והתגוררו באוהלים. התנאים היו קשים – חום מחניק, צפיפות, ותעסוקה דלה שהובילה לחוסר־פרנסה. כמו כן, חיכוכים נוצרו בין הרווקים לבין בעלי־המשפחות לגבי הוצאות משק־הבית, אך למרות חבלי־הלידה הרבים, נבנו צריפים ונרכשו בעלי־חיים, והחברים עברו הכשרות חקלאיות והתכוננו לקראת העלייה לקרקע. לאחריהּ, הקיבוץ כמעט והתפרק בתום כל שנת־שמיטה, אך הצליח לשוב ולעמוד על רגליו.
הקיבוץ נקרא על־שם הספר "חפץ חיים" לרבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין בשל הערכת חברי־הקיבוץ את הרב ובשל סמיכות הקמת הקיבוץ לפטירתו.

*****

את אדמות קיבוץ חפץ חיים קנתה הקרן הקיימת לישראל ועליהן התיישב הקיבוץ כפר סאלד ב-15 באוגוסט 1937 במסגרת מבצע חומה ומגדל. לאחר מספר שנים עברו תושבי המקום, ב-13 בנובמבר 1942, לאצבע הגליל, לכפר סאלד. שנה וחצי לאחר מכן עברו חברי גרעין קיבוץ חפץ חיים, חלוצים דתיים מגרמניה, חברי "עזרא" ו"אגודת ישראל" (ששהו בהכשרה משנת 1933ליד כפר סבא ובגדרה), אל האדמות הנטושות של כפר סאלד. חברי הגרעין ביקשו לקיים קיבוץ השומר תורה ומצוות ומקפיד בייחוד על המצוות התלויות בארץ, בהתאם להנחיות של החזון איש. בלילה הראשון ישנו בקיבוץ רק 12 חברים וחברה אחת.
הקיבוץ היה הראשון מסוגו, והראשון שהיה חבר בתנועת אגו"י, וגם עלה על אדמות הקרן הקיימת. משום כך, עמד הקיבוץ, לראשונה בשיח ההלכתי, בפני שאלות רבות הנוגעות ליחסי דת וחקלאות – בין היתר עלו שאלות בדבר קיום המשק בשנת־שמיטה, חליבה בשבת, ביצה שנולדה בשבת וכדומה. השאלות הובאו לרבני הקיבוץ, וחלקן הופנו לחזון איש, שהיה בקשר קרוב מאוד עם הקיבוץ ואף ביקר בו פעמים אחדות.
ענפי המשק כללו בעבר רפת, לול, מדגרה, גידולי שדה ופרדסים, ואילו כיום הם כוללים רפת וגידולי שדה בלבד. הקיבוץ עוסק גם בשירותי תיירות, במסגרתם פועלת 'מדרשת הארץ ומצוותיה', פארק מים, מלון "ציפורי בכפר" וגן אירועים "לילות קסומים". בקיבוץ נמצא גם מפעל "פאלאס" ופעלה חנות המפעל שלו שבה נמכרו מוצרים חד־פעמיים, מגבונים ונרות.
לקראת סוף שנות התשעים, הקיבוץ שקע בחובות כבדים ולכן החל בתהליך־הפרטה, כפי שהתרחש במרבית הקיבוצים בארץ. כיום הקיבוץ סיים לחלוטין את תהליך ההפרטה.
אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות אירח הקיבוץ רבים ממפוני גוש קטיף במלון והעניק להם יחס חם ותומך, ועל כך זכה מהם לשבחים רבים. קשר חזק נוצר עם קהילת גני טל שהחליטו להתיישב על אדמות הקיבוץ במסגרת פתרון־הקבע. ההסכם נחתם בנובמבר 2008.

ביקור במוזיאון החלוץ החרדי ב"חווה שלח חווה"

החווה של חוה היא פינת חי ענקית המשתרעת על כ25 דונם ושוכנת בקיבוץ חפץ חיים. החווה מנוהלת ע"י חוי זליגר ובני משפחתה באוירה משפחתית ואישית,ומתוך מטרה לספק חוויה איכותית המשלבת כיף והנאה עם הכרות עם הטבע .

בזמן מלחמת העצמאות נרתמו חברי קיבוץ חפץ חיים למאמץ המלחמתי וחלקם התגייס לפל"ם (פטרול לוחם). בתחילת מאי 1948, כשבוע לפני הכרזה על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, נדרשו הקיבוצים באזור להעמיד לרשות ה"הגנה" מחלקת לוחמים על נשקה, לביצוע פעולות טיהור הכפרים הערביים שבאזור, הכנת ביצורים ומארבים, וסיוע בפינוי הילדים מהקיבוצים הנצורים. הקבוצה גויסה מקיבוצי האזור מהתנועות השונות: חפץ-חיים (חרדי: פועלי-אגודת-ישראל), קבוצת -יבנה (הקיבוץ-הדתי) וגבעת- ברנר (חילוני: הקבוץ-המאוחד) ונכללו בגדוד 53 של גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק . יוסף סוקל היה מפקד המחלקה מחפץ-חיים, כתריאל (?) היה מפקד המחלקה מיבנה ונתן רשף חבר גבעת ברנר היה המפקד הפל"ם. המבצע הראשון היה כיבוש הכפר בית-דראס ממערב לבאר-טוביה. הכפר היה עוין מאד ומירר את חיי אנשי באר-טוביה שנים קודם פרוץ המלחמה. לאחר כיבושו נהרגו מאש צלפים חבר קבוצת יבנה (צבי ורדי-רוזנטל) ושני חיילים נוספים. בהמשך אנשי הפל"מ אבטחו את פינוי ילדי ניצנים לבאר-טוביה.
הסיפור המרגש ביותר על אחוות הלוחמים הדתיים חילונים הוא מכיבוש הכפר מע'אר. כאמור, כפר מע'אר חלש על קטע מהכביש לדרום (כביש 40 היום) מרחובות לגדרה , על גבעות הכורכר מול הכניסה לבסיס התעופה עקיר (לימים תל נוף).שבוע לפני הכרזת המדינה נהרגו במקום שבעה צעירים שעלו על מוקש, וערביי הכפר גם פגעו ברשת חשמל ומנעו את חידוש הזרם ליישובי הדרום. נתקבלה פקודה לכבוש את הכפר ולטהרו . הפעולה הוטלה על חברי הפל"ם ונקבעה לשבת, ו' אייר תש"ח (15/5/1948), יום לאחר הכרזת המדינה.
מעדויות שמעון לנדסברג ויוסף סוקל חברי חפץ-חיים:
"מבעוד יום עברנו לקיבוץ גבעת ברנר , שם שמענו את טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל . קיבלנו את השבת בבית הכנסת של ההורים. חדר האוכל לבש חג , הקולות של זמירות שבת ושירי ארץ בקעו שעה ארוכה מתוך צריף העץ. לאחר זמן אמר אחד מהם: "אינני דתי, אולם בטחון חבריכם אשר רקדו ושרו לכבוד השבת לפני יציאתם לקרב , עודד אותנו מאוד". אחד ההורים (החילונים מגבעת ברנר) עמד וברך כל אחד ב"ברכת כהנים".
הפעולה התקיימה בשבת והצליחה במלואה . הכפר נכבש וטוהר. והפלוגה שוחררה למנוחה בשבת – אך מפאת כבוד השבת לא היה ניתן, לטייל עם נשק (איסור טלטול) והיתה בעיה עם האוכל -שהובא במכוניות בשבת . חברי חפץ חיים סרבו לנסוע בשבת ונשארו בשטח הכפר. שאר הלוחמים כיבדו את עמדתם, ובמוצ"ש באו לקחת אותם.
גם מהשלל הנאסף סרבו לקחת: "שלל רב של בהמות ועופות נפל בידי פלוגתנו.. אנשינו עוברים ובודקים כל בית. אנו נזכרים ששבת היום. ללחום ולכבוש אנו מצווים, אבל תו לא. היד המורמת – יורדת, שבת היום!…
התנהגותנו לא נשארה בסוד, ובמוצאי שבת הופתענו ע"י מפקד הפלוגה, אשר ביקש להעביר לידינו עופות מן השלל: "הלא לחמתם שכם אחד איתנו בכיבוש הכפר . מגיע לכם החלק שנטשתם בגלל קדושת שבת", אמר.
המידע נמסר על ידי קרן זליגר – עמיאל מנהלת  מוזיאון החלוץ החרדי בחפץ חיים

י

קטע אחרון
יציאה מחפץ חיים
דרומה בשביל אופניים
צמוד לכביש לעבר בני ראם
מזרחה וחציית כביש 3
כניסה חזרה לרבדים
סיום במתחם עידן אופן
וארוחת בוקר

 

סוף דבר

טיול זה נמשך חמש ורבע שעות
מתוך ארבע ורבע שעות רכיבה
וכשעה עצירות כולל הביקור בחפץ חיים

*****

היה מעניין לדווש בין השדות והמטעים
להיכנס ליישובי המועצה האזורית הייחודית נחל שורק
ניתן לראות את המסלול בהדמייה שהכין רז
נהינו לדווש בטיילת החדשה בין יד בינמין ובית חילקיה 
לחצות את נחל שורק ויובליו
נחל תמנה, נחל עקרון ונחל גמליאל
לעלות לרכס מע'ר לתצפית על האזור, 
ולהבין את קורות הקרבות שהתחוללו עליו ובסמיכות אליו
במאה העשרים: 
בזמן מלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות.
הדיווש בתוך גדרה לימד כיצד הפכה מושבת הבילויים לכמעט עיר
למדנו על ההתיישבות החרדית
על קליטת חלק מפוני ההתנתקות מגוש קטיף

*****

בסיום ניתן לומר היה זה
גם טיול נעים וגם מלמד

****

תודה 

לעידן הלל על ההובלה ועל האירוח לפני ואחרי הטיול
לקרן זליגר – עמיאל על האירוח והדרכה בחפץ חיים
לרז גורן על הצילום וזה אלבומו
הוא גם תיעד את הטיול כדרכו
וכמובן לשאר החברים  איל גזית, לייזר קוברסקי וערן קרבר
שהשלימו את החבורה המטיילת