לטיול זה יצאנו ביום שישי (2/2/2018) לאחר שתי דחיות בגלל מזג האוויר.

 

היינו קבוצה גדולה שמנתה 22 אנשים אוהבי רכיבה וטיול. הם הגיעו מכל רחבי הארץ מהגליל (העליון והתחתון), מהעמקים, מאזור חיפה, מהמרכז, מהרי יהודה ומצפון הנגב.

 

את הטיול יזם משה כ"ץ. בעקבות טיול קודם באזור לפני שנה, הוא פעל ללא ליאות על מנת לתאם בביקור בגני רדואן. גנים אלה נכללים במתחם הקדוש לכת הבאהית המחזיקה במקום. אתר זה אינו פתוח לציבור הרחב.

 

בתיאום עם ישראל בן עזרא ( לשעבר בכיר בעיריית עכו, שוחר עכו ויו"ר הפורום למען עכו) שקישר בינינו ובין נציגי הכת הבהאהית בחיפה, נקבע שהביקור במקום יהיה בשעה 12:00 בצהרים.

 

לכן, בעיצה אחת, החלטנו משה ואני שנתכנס בבוקר בחניון פארק האקסטרים של עכו שנמצא בקרבת הגנים. ממקום זה נתחיל ונסיים את הרכיבה עד לשעה שנקבעה לביקור.

 

כך היה! במשך כשלוש שעות רכבנו וטיילנו.

 

רכבנו במסלול שהוביל משה כ"ץ לאורך נחל הנעמן, בין הקיבוצים עין המפרץ וכפר מסריק. טיילנו גם בעכו, בעיר העתיקה, בטיילת לאורך הים, בין שכונותיה הצפונית והמזרחיות ובגבעת נפוליאון.

 

לאחר הרכיבה נכנסנו לביקור בגני רדואן שנמשך כשעה.

 

******

מסלול הטיול

בחלקו המסלול היה חופף וקרוב לחלק ממסלולי טיולים קודמים שהוביל אותנו משה בשנתיים האחרונות והם: 

* סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
* עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
* במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
* בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
* מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה
* שיטוט בשמורת אפק בשעת בין ערבים בשלהי החורף
* לאורך נחל נעמן ובין בריכות הדגים, המטעים והשדות במישור עכו

*****

האזור הגאוגרפי,
מישור חוף הגליל התחתון המערבי
נקרא גם
מישור מפרץ חיפה
וגם מישור חוף עכו
וגם צפון עמק זבולון

 

המסלול
עם כוון השעון

המקומות והמראות

נחל נעמן

נחל נעמן מתחיל את דרכו ממזרח למעיינות עין אפק  (כורדני) שנמצאים למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות שהם מקור המים העיקרי של הנחל, והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

שביל נחל נעמן – נחל נעמן היווה במשך שנים ארוכות "החצר האחורית" של הקריות, בין אזורי תעשייה, בריכות דגים ואתר פסולת. נחל נעמן היפה והטבעי נמחק מן התודעה הציבורית בעבר משום שסבל מזיהום והזנחה כוללת. בשנים האחרונות, חל שיפור ניכר במצב הנחל ההופך בהדרגה לפארק ירוק ממקורותיו ועד לים. שיקום נחל נעמן הפך להיות פרויקט הדגל של רשות ניקוז ונחלים גליל מערבי שפועלת להפיכתו למרחב ירוק וייחודי, האהוב על תושבי האזור מצגת רשות ניקוז גליל מערבי שיקום נחל הנעמן
בשנת 2007 חברה קק"ל לרשות ניקוז ונחלים גליל מערבי, למשרד להגנת הסביבה, למשרד החקלאות ופיתוח הכפר, לרשות הטבע והגנים ולמועצה האזורית מטה אשר בשיתוף פעולה ביניהם להסדרת שביל הליכה סלול לאורך הנעמן, בקטע קצר הסמוך לשמורת כרי נעמן.

קיבוץ כפר מסריק קיבוץ כפר מסריק המשתייך לתנועה הקיבוצית ובעבר נכלל בתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה אשר. ראשיתו קבוצה קטנה של עולים צעירים מליטא, חברי "השומר הצעיר" שהתיישבה בפתח-תקוה בשנת 1932 ומתחילה לחלום על קיבוץ משלה. בפברואר 1933 הם הכריזו על עצמם – קיבוץ חדש בישראל – צ'כו-ליטא (שם זמני). הם עברו לשכונת בת-גלים שבחיפה התחתית ועסקו ב"עבודה עברית", "כיבוש הנמל", "קבוצת בניין" ו"מילוי הכרמל". בשנת 1934 עבר המחנה לחולות קריית-חיים המערבית ושם התחילה השכנות עם קיבוץ עיו-המפרץ. שם נקבע שמו השני של הקיבוץ – משמר-זבולון. בשנת 1937 הגיע  גרעין "היוצר" מפולין. בשנת הוקם בקרבת עכו "נעמן" – מפעל ללבנים אדומות.בכ"ט בנובמבר – 1938 הוקם הקיבוץ כישוב חומה ומגדל מספר 28 – להגנה על מפעל "נעמן", כביכול, ולמעשה – תחילת התיישבות האמיתית בעמק עכו. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים, התנגדו  נחרצות להקמת קיבוץ במקום, בטענה שאין מים, הקרקע- חולות נודדים וביצה מלחה, ותנאי החיים- מלאריה ומחלות, לעולם לא יאפשרו קיום וצמיחה של ישוב … החברים לא ויתרו. בשנת 1940 התמקם הקיבוץ בנקודת הקבע בצד המזרחי של כביש חיפה – עכו, ובהזדמנות זו, שינה גם את שמו לכפר-מסריק ומנציח בכך את שמו של נשיא הרפובליקה הצ'כוסלוקית – ת.ג. מסריק בשלוש השנים הבאות המשיך לכבוש את העמק והתבסס. הוא גם נאלץ להיות במאבק רצוף עם שכניו הערבים על הקרקע והמים. עם סיום מלחמת העולם השניה יצא הקיבוץ לצאת למרחב. עוד שטחים נכבשו ועובדו, בריכות הדגים התרחבו,  נמשכה קליטת ילדי הגולה. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להתרחב ולגדול.

קיבוץ עין המפרץ שיך לתנועה הקיבוצית ובעבר השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי בתחום המועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ נוסד בשנת 1930 על חוף בת-גלים בחיפה, בידי קבוצת צעירים מגליציה- פולין שחלמו על הקמת קיבוץ עירוני: שכונת עובדים במפרץ חיפה. הם עסקו בעבודות בנמל חיפה. במהלך שנות העלייה החמישית הצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה ומפולין. במשך שמונה שנים מאז הקמת הקיבוץ התמודדו המייסדים עם קשיים רבים, עברו לקריית חיים ובשנת 1938 עלו על הקרקע במקומו הנוכחי של הקיבוץ, על גדות נחל הנעמן והביצה שהקיפה אותו. חלוצי ההתיישבות בעמק זבולון היו, הקיבוץ ה- 25 של "חומה ומגדל". שמו ניתן לו בגלל מיקומו במפרץ חיפה. שמות נוספים שנפסלו הוצעו בגלל מיקומו – ליד חיבור נחל חילזון לנחל נעמן. מגילת העלייה על הקרקע משקפת את המצב באותה תקופה ואת חזון הקיבוץ: "… אך אנו מאמינים כי תיובש הביצה, ומי הנעמן יהיו לנו לברכה. כי יתנדף רעל הקדחת וייעלם, ועצים יתנו כאן את צילם. כי עדרי צאן ובקר ימלאו את השדות והאדמה תתן יבולה בשפע. כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו. אנו מאמינים באדם ובאדמה! "

משמר ים – ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 200 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

 

על גשר כביש 4 מעל שפך נחל נעמן למול עכו

העיר עכו

 

קברו של קפארלי נתגלה ב-1969 בשטח שבו נמצאת כיום מכללת הגליל המערבי ובעבר בית הספר החקלאי "יד נתן". במקום נתגלו מספר קברים נטושים ללא ציון שמות הנקברים. קברים אלה אינם דומים לקברים מוסלמיים, וסוברים שבאופן מכוון אין עליהם כתובות, כדי שלא יחוללו על ידי תושבי הסביבה המוסלמים.
גנרל קפארלי (Caffarelli) היה מהנדס צבאי, שנלווה אל נפוליאון ונמנה על הדמויות היותר-ציוריות בצבאו. ארבע שנים לפני כן איבד קפארלי את רגלו השמאלית באחד הקרבות באירופה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך לשרת בצבא ולמלא את תפקידו בהצטיינות. במהלך מסעו של נפוליאון לא"י היה קפארלי אחד הגנרלים הפופולריים ביותר. החיילים כינוהו דרך חיבה "רגל העץ" או "האבא עם הקביים".
בזמן המצור שערך נפוליאון על עכו היה קפארלי המהנדס הראשי, שתכנן ופיקח על הצד המקצועי של פעולות המצור. באחד הימים לקראת סוף המצור, בעת שעבר לאורך התעלות, נפגע מכדור של צלף טורקי והרופא נאלץ לקטוע את זרועו עד למרפק. מאוחר יותר הסתבר כי הפציעה הייתה אנושה משחשבו תחילה. הפצע גרם לנמק, וקפארלי נפטר מקץ שבועיים ימים. בהיותו על ערש דווי בא לראותו ידידו הוותיק נפוליאון בונפרטה.
אחת לשנה מידי חודש נובמבר מקיימת שגרירות צרפת בישראל בבית הקברות טקס לציון חתימת ההסכם להפסקת האש בסוף מלחמת העולם הראשונה וטקס החייל האלמוני. המקום פתוח לביקורי קהל.

 

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.
גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית. המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 544 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה
טעות נפוצה היא ששם הגבעה בעכו דומה להר נפוליאון בתל אביב (תל ג'רישה, על גבול תל אביב רמת גן ) ששימש אותו בעת המצור על יפו. אולם, הר נפוליאון" לא שימש את נפוליאון.  תותחיו לא יכלו להגיע משם ליפו ובכלל לא פעל שם. העם ומדריכי תיירים נטלו את השם מעכו והצמידו אותו גם ליפו. הגיע הזמן לשרש טעות מגוחחת זו.

 

 

גני רדואן

 

גני רידוואן, השייכים למרכז הבהאי העולמי בעכו, הוקמו בשלהי המאה הי"ט לסה"נ בחלקו הצפוני של אי (כ-120 דונם) שנתחם בין שתי זרועות, צפונית ודרומית, של התוואי הטבעי, היבש היום, של נחל הנעמן (בֶלוס). בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי ניצבו על האי, מדרום לגנים, טחנות קמח שהופעלו בכוח המים שהוזרמו אל תעלות הטיה רחבות, וזרמו בשיפוע מצפון לדרום בין שתי זרועות הנחל. מקורות היסטוריים מלמדים כי בעכו היו טחנות קמח כבר בתקופה הרומית ושוב בתקופה האסלאמית הקדומה ואולי גם בתקופה הצלבנית, אך מקומן אינו ידוע. טחנת קמח מצוינת במיקום זה לראשונה במפת ג'קוטן (משלחת הסקר הצרפתית) משנת 1799, אך זו נהרסה, ככל הנראה במכוון על ידי צבאו הנסוג של נפוליון. טחנות קמח, המכונות 'טחנות הפחה', מתוארות שוב במיקום זה בתיאוריו של הסופר הצרפתי א' מרטין שסייר בעכו בשנת 1832. השימוש בטחנות נמשך עד שנות השלושים של המאה הכ', כאשר האזור נרכש על ידי חברת הכשרת היישוב אשר שמה לה למטרה לייבש את ביצות הנעמן. בסקר שערך במקום שמואל אביצור בשנת 1955 עדיין שרדו ארבע טחנות, ובהן 11 זוגות רחיים, אך המבנים הוסבו לשמש למגורים.
בשנים 2004–2007 נערכו שלוש עונות חפירה בגני רידוואן שמדרום לגן הבהאי שבפינה הדרומית-מזרחית של עכו לקראת שיקום האתר ושחזורו. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון המרכז הבהאי העולמי. בחפירה נבדק ותועד מתחם טחנות הקמח, הכולל חמישה מבנים. מקור,הרחבה ופירוט

 

גני רידואן אתר קדוש של הבהאיים.

הדת הבהאית היא הדת המונותאיסטית החדשה ביותר והיא נוצרה בפרס לפני כ-170 שנה בלבד. מקורה של הדת הבהאית באסלאם, אך הבהאים מאמינים שכל הדתות הן בעלות מוצא אלוהי משותף, וניתנו על-ידי נביאים שהם שליחי האל, בהם משה, בודהה, מוחמד, קרישנה, ישו, זרתוסטרא והבאב.
בדומה לנצרות, ליהדות ולאסלאם, המקומות הקדושים ביותר לבהאית נמצאים בישראל. המרכז הבהאי העולמי שוכן בערים חיפה ועכו ובסביבותיהן. מבני המרכז וסביבותיהם, ובמיוחד המתחם הבהאי החיפה ומתחם אל-באהג'ה בעכו, מעוצבים בקפידה וכוללים גנים רחבי ידיים ויפהפיים, שרבים מהישראלים ורבים מהתיירים המגיעים לארץ, מבקרים בהם ומכירים ומוקירים את יופיים וחשיבותם.

*******

הדת הבהאית , כאמור, הינה דת מונותאיסטית. מקורה בדת הבאבית שנוצרה בפרס ב-1844 על ידי מוחמד עלי שירזי הבאב. הדת הבאבית פותחה ע"י הבאב ככת פורשת מהאיסלאם השיעי. הבאב נרדף ע"י השלטונות הפרסיים בטהרן ולבסוף הוצא להורג בשנת 1850 ע"י כיתת יורים ועצמותיו רוסקו. לאחר מותו של הבאב, עברה הנהגת הדת לידי הנביא הבהאא אוללה, שגם הוא נרדף על ידי השלטונות, אך כיוון שהיה בן אצולה לא הוצא להורג, אך גורש לבגדד שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית (הטורקית). בבגדד הוא נכלא כאסיר פוליטי בגלל הפחד של העותמאנים מההתפשטות המסוכנת (לדעתם) של הדת החדשה. הבהאא אולה הוגלה משם ע"י העברה לכמה בתי כלא ברחבי האימפריה, עד שבשנת 1868 הועבר ע"י הטורקים בפעם האחרונה לפלסטינה א"י ונכלא במצודת עכו. כעבור זמן מה שוחרר הבהאא אוללה מהכלא אך הוגדר כעציר פוליטי הנמצא במעצר אזורי בעכו ובסביבותיה עד סוף חייו. המקומות בהם חי ומת הבהאא אוללה לאחר שחרורו המותנה מהכלא הפכו לאתרים קדושים לבהאיים. בתחילה גר בבית עבוד בעכו, אחר כך עבר לגור ב"בית הקולונל" שבין צפון מזרעה ועברון. בהמשך עבר לגור בבית הבהאג'י  הנמצא בין שמרת לבוסתן הגליל צמוד וממערב לכביש 4. שם נמצא עד מותו בשנת 1892 ולידו נקבר. בית הבאג'י נמצא בגני הבהאיים. הוא גם נהג לנפוש ולנוח באזור כפרי בעכו, שכונה על-ידו "גני רידואן". באותה תקופה היה מדובר באי ושטחים חקלאיים בקרבתו שהיו מוקפים על ידי נחל הנעמן כמוצג במפה משנות ה-40'. הבהא-אללה נהג לקבל את מאמיניו בגנים וגם חיבר שם כתבי קודש.
בנו עבדול בהאא ("עבד הבהאא"), שירש אותו, העתיק את פעילותו לחיפה ורכש אדמות בכרמל. במקביל רכשו בהאיים אחרים בהם אחיו של בהאא אולא, אדמות באזור הכנרת. לאחר מותו של עבדול בהאא ב-1921 ירש אותו נכדו שוגי אפנד נקרא יעבס אפנדי שגם קיבל תואר בריטי והיה בעל אזרחות בריטית ונקרא סיר עבאס. כשמת עבס אפנדי בשנת 1957, לא מונה לבהאים מנהיג יחיד. במקומו מונהגת הדת מאז 1963 בידי הנהגה בת תשעה חברים, הנבחרת מדי חמש שנים, ויושבת בראש בית הצדק העולמי, הממוקם במרכז הבהאי העולמי בחיפה.

 

 

בגני רידואן הנמצאים למרגלות ומדרום תל עכו (תל נפוליאון) הייתה תחנת הקמח הגדולה בארץ במאה ה 19, שפעלה בכוח מי הנעמן. הנעמן זרם באותה תקופה באפיק צפוני לזה הנוכחי, עד למרגלות תל עכו. ליד הנעמן ותעלות המים שיצאו ממנו לתחנת הקמח שהופעלה ע"י מימיו, אירגן עבאס אפנדי, בנו של הבהאא, מקום הבראה והתרגעות לאביו לאחר תקופת המאסר הארוכה. לכן גם גני רידואן הפכו לאתר קדוש לבהאיים. בפרסית נקרא גן עדן גן רידואן.
לאחר מות הבהאא ב 1892 ירש עבאס אפנדי את מקומו של אביו בהנהגת הבהאיים. עד 1908 עדיין נאסר עליו לצאת מאזור עכו מאחר וגם הוא היה עדיין עציר פוליטי של האימפריה העותמאנית. לאחר ששוחרר מהמעצר הפוליטי עבאס אפנדי העתיק את מרכז פעילותו להר הכרמל שם רכש את האדמות שעליהן הוקמו הגנים הבהאיים של חיפה. הבהאא אוללה ובנו האמינו, שהר הכרמל קדוש, משום שזיהו אותו כהר ציון אליו יבואו כל הגויים באחרית הימים. בגני הבהאיים בחיפה נקברו עצמותיו של הבאב מייסד הדת שהוצא להורג ב 1850 בטהרן, הוקם המרכז העולמי של הבהאיים ונקבר עבאס אפנדי בנו של הבהאא אוללה.

 

בשנת 2007 החלו הבהאיים בשחזור ושימור גני רידואן. נחשפו תעלות המים מאפיק הנעמן ושוחזרו שלושת המבנים של תחנת הקמח שהיתה הגדולה ביותר בארץ במאה ה 19. בכל מבנה היו 5 עמדות טחינה של אבני ריחיים מבזלת וס"ה 15 עמדות. במהלך עבודת השימור, בשרידי המבנה הראשון, המערבי, נחשפו רק הרצפה ותעלות המים. במבנה השני, האמצעי, שוחזרו הקירות וקורות הגג. המבנה השלישי, המזרחי, שוחזר במלואו ושוחזרה בתוכו עמדת טחינה אחת.

בגני רידואן שהם אתר קדוש לבהאיים יכולים לבקר כיום בעיקר מאמיני הדת. הם סגורים לציבור הרחב. ביקור באתר לציבור שאינו משתייך לבהאיים, מתאפשר רק לאחר תאום מורכב למדי עם משרדי מרכז הבהאיים בחיפה. לאחר תקופה לא קצרה הצליח משה לתאם ביקור בעזרתו הרבה של ישראל בן עזרא. הוא יהיה מוכן לתאם ביקורים כאלה לקבוצות מאורגנות נוספות ללא תמורה בגני רדואן ובעכו בכלל (054-4880444)

 

 

מי הבעלים של גני רדואן – הסיפור שלא יאמן

בשנים האחרונות ניהלו נינותיו של ממשיכו של מייסד הדת הבהאית, בהא-אללה, מאבק משפטי עיקש בארץ, בטענה כי כיורשות של בהא-אללה הן זכאיות לקבל פיצויים בסך 4.8 מיליון שקלים בגין קרקעות "גני רידואן" ("גן עדן" בפרסית) בעכו, שנרכשו בשנת 2006 על-ידי אנשי הקהילה הבהאית בארה"ב ובארץ, לצורך פיתוח הגנים הקדושים. זאת, בטענה שהן הבעלים הרשומים או זכאיות להירשם כבעלים על חלק מהקרקעות. בשבוע שעבר דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה שהגישו הנכדה, של בהא-אללה, מליחה מוסא בהאי, ונינותיו, נגאר בהאי אמסלם ועסמת בהאי אזל, נגד "הכנס הלאומי רוחני של הבהאים של ארה"ב-סניף ישראל".
מייסד הדת הבהאית היה הבאב שנרדף ע"י השלטונות הפרסיים בטהרן ולבסוף הוצא להורג בשנת 1850. לאחר מותו של הבאב, עברה הנהגת הדת לידי הבהאא אוללה, שגם הוא נרדף על ידי השלטונות, אך כיוון שהיה בן אצולה לא הוצא להורג, אך גורש לבגדד שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית (הטורקית). הבהא-אללה, נולד ב-1817 בפרס, וכאמור, ב-1868 הוגלה מארצו והגיע לישראל. הוא נכלא במצודת עכו. כעבור זמן מה שוחרר הבהאא אוללה מהכלאו. המקומות בהם חי ומת הבהאא אוללה לאחר שחרורו המותנה מהכלא הפכו לאתרים קדושים לבהאיים. בתחילה גר בבית עבוד בעכו, אחר כך עבר לגור ב"בית הקולונל" שבין צפון מזרעה ועברון. בהמשך עבר לגור בבית הבהאג'י  הנמצא בין שמרת לבוסתן הגליל צמוד וממערב לכביש 4. שם נמצא עד מותו בשנת 1892 ולידו נקבר. הוא גם נהג לנפוש ולנוח באזור כפרי בעכו, שכונה על-ידו "גני רידואן". באותה תקופה היה מדובר באי ושטחים חקלאיים בקרבתו שהיו מוקפים על ידי נחל הנעמן. הבהא-אללה נהג לקבל את מאמיניו בגנים וגם חיבר שם כתבי קודש.

*******

בשנת 1943 הופקעו המקרקעין במסגרת הליכים לפי פקודת הקרקעות, אך מאז ועד היום הוחזק המקום על-ידי נציגי הקהילה הבהאית בארץ. באוגוסט 2006 אישר שר האוצר לקהילה הבהאית לרכוש שטח של כ-79 דונם משטחם של גני רידואן לטובת הקהילה הבהאית ולצרכי ציבור. "הקרקע דרושה לעמותה לחלוטין ולצמיתות לצרכי ציבור, למטרת פיתוח גני רידוואן בעכו כאתר קדוש ותיירותי למאמיני הדת הבהאית, אשר יארח מדי שנה אלפי עולי רגל בהאים וכן תיירים ותושבים מקומיים", נאמר בהחלטת האוצר.
מי שלא השלים עם ההחלטה להעביר לצמיתות את הקרקע לטובת הקהילה הבהאית היו, למרבה ההפתעה, דווקא נכדתו ונינותיו של מייסד הדת שביקשו ליהנות משווי הקרקע בעצמן. ב-2011 הגישו התובעות, באמצעות עו"ד יוסף ברינט, תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד אנשי הקהילה (הנתבע הוא הכנס הלאומי הרוחני של הבהאיים), בטענה שהן הבעלים הרשומים או זכאיות להירשם כבעלים, בשטח של כ-9.5 דונם מתוך השטח שהופקע. לטענת התובעות, הן זכאיות לפיצויי הפקעה מכוח זכויות הבעלות על הקרקע, שהיו רשומות לטובתן, כיורשות, בלשכת רישום המקרקעין.
כדי לבסס את התביעה, טענו היורשות, כי סבן, מייסד הדת, ציווה על מאמיניו לעבוד ולהתפרנס ומעולם לא אסר עליהם לצבור נכסים. לדבריהן, ראיה לכך היא שמשפחת הבהא-אללה, רכשה לאורך השנים קרקעות שלא היו לצרכי הדת בלבד אלא גם קרקעות לעיבוד חקלאי באזור מפרץ חיפה ועמק הירדן. עוד טענו היורשות, כי בני משפחתן נהגו בעבר בקרקעות המריבה באופן מסחרי ואף מישכנו או השכירו חלקים מהן לצורך חקלאות. "עם קום המדינה הוקמה על חלק מהקרקע מעברה גדולה, "מעברת נפוליאון", ולפני כ-20 שנה הוקם על חלק מהקרקע אתר קראוונים לקליטת עולי אתיופיה שהיה קיים עד שנת 2000", הוסיפו וטענו התובעות. טענה מעניינת נוספת שהעלו התובעות להוכחת זכות המימוש והבעלות שלהן הייתה שב-1999 הן מכרו 10 דונם שכללו את הקרקעות, לאדם בשם ליפשיץ.

******

למול הטענות של התובעות טענו אנשי הקהילה הבהאית כי הקרקעות נמצאות בחזקתה הבלעדית של הקהילה והן נרכשו לצרכי הקהילה מראשית הדרך. לדבריהם, אם הייתה בעלות של היורשות על הקרקע, הרי שמדובר בבעלות פיקטיבית, והבעלות האמיתית על הקרקע הייתה מאז ומתמיד של קהילת הדת הבהאית באמצעות נציגיה. לדברי אנשי הקהילה, "נכסי דלא ניידי שנרכשו על-ידי מייסדי הדת נרכשו לצרכי הקהילה בלבד ובנאמנות עבורה ולא נרכשו על-ידם כנכסים פרטיים". לטענת הכנס הלאומי של הבהאיים, לא הייתה ברירה אלא לרשום את הזכויות על שמם של אנשים פרטיים מתוך הקהילה, מסיבות טכניות בלבד, כיוון שבעת רכישת הנכסים טרם התאגדו ישויות משפטיות של הדת.
בפסק דינו בתחילת שנת 2015 קבע שופט המחוזי בחיפה, דניאל פיש, כי מדובר במקרה חריג ביותר, בו הבעלות הרשומה בטאבו אינה משקפת את הבעלות האמיתית. "המקרה דנן מהווה את אחד המקרים הנדירים בהם הבעלים הרשומים המקוריים של הקרקעות הקדישו אותם לקהילה דתית שלמה, והבעלים הרשומים לא היו אלא נאמנים עבור הקהילה", כתב השופט.
לדברי השופט, בפועל נוצר הקדש בלתי רשום לטובת נציגי הדת הבהאית בעת רישום הקרקע והסדרתה. "קהילת הבהאים החזיקה והשתמשה באופן בלעדי במקרקעין מעל 100 שנה. תחילה על ידי הבהא-אללה ובנו, עבאס אפנדי. במשך שנים רבות לאחר מכן יושבת במקרעין משפחה שהובאה מחו"ל במיוחד על-ידי הקהילה, על-מנת לשמור על הגנים ולטפח אותם עבור הקהילה הבהאית, בתפקיד שעבר מאב לבן… לא הובאו ראיות משכנעות לכך שהתובעות ומורישיהן הסתייגו – ולו לכאורה, ממצב זה או לא הסכימו עמו".
ביהמ"ש קבע שהקרקע במקומות קדושים נושאת "אופי דואלי", וכי על אף שדיני הקרקעות חלים עליה, יש להתחשב באופיה המיוחד. במקרה זה נקבע כי לקרקע מעמד מיוחד לאור היותה "מקום קדוש" עבור הבהאיים. בית המשפט גם ציין כי למעשה התובעות לא הפסידו דבר כי "בהיות זכויות הבעלות הפורמלית ריקות מתוכן אמיתי, אין בסיס לפסוק פיצוי לבעלים הרשומים בעקבות ההפקעה. אדם אינו יכול לאבד מה שאינו שייך לו" (ת"א 37319-07-11).
המקור: חן מענית, הגירוש מגן עדן: קרב המיליונים על קרקעות המרכז הדתי בעכו, 2 בפברואר 2015, גלובס

 

******
סוף דבר
קצר ולעניין:
טיול מרתק!
שיאו הביקור
בגני רדואן

******

תודה

למשה כ"ץ 
על היזמה, על התיאום
על ההובלה, על ההסבר בדרך,
על סיכום ההסבר ששמענו מפי נציג הבהאיים
שהדריך אותנו באנגלית במהלך הסיור בגנים.

******

לישראל בן עזרא מעיריית עכו
על תיאום הביקור

****

לנציגי כת הבהאיים 
שהגיעו מחיפה ואירחו אותנו בלבביות בגנים

******

לניסן יערי
על התמונות שחלקן מעטרות תיעוד זה
וזה אלבום שלו

******

לענת פלד
על ההסברים הקצרים בעכו 

******

לכל המשתתפים 
על יצירת אוירה נינוחה ונעימה
שתרמה להצלחת הטיול

*****

לבורא עולם
שסידר לנו מזג אוויר נפלא לטיול