מסע זה התקיים ביום רביעי (27/12/2017). היינו ארבעה: מוטי ארמלין, עמית פינקלשטיין, רז גורן ואני.

 

המטרה העיקרית הייתה להכיר את הזירה בה לחמה ב- 14/11/1917, חטיבת הפרשים מניו זלנד נגד כוחות האימפריה העות'מנית ב"קרב עיון קרא" שהיה חלק מ"מרדף פלשת" כפי שיוצג להלן. קרב התרחש בשטח שבקרבת שלוש המושבות העבריות רחובות, נס ציונה וראשון לציון. שם הקרב נגזר מכינויה הערבי של ראשון לציון בידי החיילים הניו זילנדיים, כשם המעיין ששמו העכשווי הוא עין הקורא.

 

 

יחודו של הקרב היה בכך שנלחמו בו יחידות מניו זילנד בפיקוד קצינים ניו זילנד (ולא קצינים בריטיים כנהוג) בהיקף סדר כוחות גדול במערכה בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. קרב זה הוא אחד מהנדבכים של מורשת הקרב של ניו זלנד!

 

לטיול זה נדרשה הכנה רבה. בנוסף ללימוד המוקדם אודות קרב עיון קרא נדרשה גם התייעצות עם מספר עמיתים: גל שין איש ראשון לציון, עירן תירוש יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם בא"י וראובן שדה איש רחובות, וגם שני סיורים מקדימים ברכב, האחד עם ראובן שדה אותו יזם עמיתי יאיר פז והשני שלי עם סמדר בן דור ורכיבה מוקדמת של עמית פינקלשטין שהוביל את הקטע האחרון של המסלול בתוך נס ציונה.

******

מסלול
נקודת מוצא וסיום
חוות שפון ליד נצר סירני
נקראת היום "חוות אלנבי"

 

מסלול טיול זה משיק, חופף או זהה לקטעי מסלולי טיולים קודמים באזור והם:
מבאר יעקב לנצר סירני, הלאה לסתריה, למצליח ודרום רמלה וחזרה
סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות 

******

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

מישור חוף יהודה המהווה חלק ממנו

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי גירסה אחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף.

מרחב הטיול באזור שנמצאים בו  
גבעות החול האדום
(באר יעקב, נצר סירני, צפון רחובות ומזרח נס ציונה) 
רכסי הכורכר ואבוסים ביניהם
(צפון רחובות ונס ציונה) 
גבעות החול
(מושבי מוא"ז גן רווה והם גן שורק, נטעים ובית חנן)

רצועת החולות  – אורכה של רצועת החולות במישור החוף מגיעה לרוחב של 5 – 6 קילומטרים, ונקטעת לחמש יחידות משנה רוחביות על ידי עמקי הסחף שיוצרים ערוצי הנחלים בדרכם אל הים, ההולכים ונעלמים מתחת לשטחי הבנייה של הערים הגדולות: חולות אשקלון (בין נחל שקמה לאשקלון); חולות ניצנים (בין אשקלון לאשדוד); חולות אשדוד (בין אשדוד לנחל לכיש); חולות יבנה (בין נחל לכיש לנחל שורק); חולות חולון-ראשון לציון (בין נחל שורק לתל אביב-יפו).

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה קיימים ארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא שלושה כמו בשרון, השטח שמשתרע מצפון לירקון. רכסי הכורכר מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר. תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכר ובחולות.
רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי והם מהווים את האיבוס של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לרכסי הכורכר, האיבוס במישור החוף הדרומי הוא רחב, גבוה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזו יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכו של האבוס מצוי כביש החוף (כביש 42 והמשכו כביש 4) מסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

החולות ופשטי הנחלים – המרחב אליו מתפשטים מי הנחל בשעת גאות ובו שוקע סחף הנחל –  תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי. צורתו של קו החוף והקרבה למקור אספקת החול בדלתת הנילוס, מאפשרת לזרמי הים ולגלים לצבור כאן חולות והם אלה שגרמו לשינוי זרימת הנחלים המגיעים מהר והשפלה  מכיוון מזרח – מערב לדרום – צפון. לשלושה נחלי מישור החוף הדרומי והנחלים המצטרפים אליהם (נחל שורק ונחל גמליאל המצטרף אליו, נחל לכיש ונחל אלה ונחל גוברין המצטרפים אליו ונחל שקמה ונחל אדוריים המצטרף אליו) אופיינית זרימה בערוצים נפרדים עד למרזבה, לרגלי החוליות ורכסי הכורכר המערביים מתלכדים ויוצרים ערוצים נפרדים לערוצים הראשיים ומוסיפים לזרום צפונה לאורך כמה קילומטרים עד שהם פורצים להם דרך מערבה, לעבר הים. כך הם יוצרים, במעבר מן המרזבה אל חוף הים, קשת גדולה, המנתקת את אזורי החולות לגושים בודדים.
מערכת הדרכים באזור התבססה בעבר על תוואים טבעיים, כגון דרך חוף הים, שעלתה מעזה צפונה לאורך המרזבה (בקירוב בתוואי מסילת הברזל לוד-חיפה וכביש החוף) "הדרך הדרומית" שעברה לרגלי גבעות השפלה מלוד דרומה, וצירי רוחב שעברו בעמקי הנחלים.  מאז קום המדינה נסללו הכבישים בהתאם לצורכי התעבורה, וכמעט ללא התחשבות בתוואים הטבעיים. ביחוד בולט הדבר בכביש המהיר תל אביב-אשדוד ובדרכי רוחב רבות שנסללו בעיקר בצפון מישור החוף הדרומי  באזור גבעות החמרה.

****

הדמות היישובית
היום חלקו הדרומי של מטרופולין תל אביב

ממערב לאזור הטיול מרחב ביטחוני

עד שלהי המאה ב-19 מרחב הטיול,
נחשב אזור בלתי מיושב
במשולש שבין הערים יפו במערב, רמלה במזרח
והעיירה יבנה בדרום,

תחילת השינוי בראשית ההתיישבות הציונית,
הקמת המושבות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות

*******
בתקופת מלחמת העולם הראשונה,
אזור המערכה של קרב עיון קרא
אחד מקרבות "מרדף פלשת"

קרב עיון קרא (The Battle of Ayun Kara או Action of Ayun Kara)  היה קרב במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה שהתרחש בגבעות החולות ורכסי הכורכר ממערב לנס ציונה ומדרום לראשון לציון ב-14 בנובמבר1917.
הקרב נערך בין כוחות החטיבה הניו זילנדית הרכובה New Zealand Mounted Rifles Brigade  מחיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי  the Egyptian Expeditionary Force ובין הארמיה השמינית של צבא האימפריה העות'מאנית Ottoman Eighth Army's.
הקרב היה אחד מקרבות "מרדף פלשת"  שהתרחשו בצפון הנגב, בשפלה ובמישור החוף הדרומי, בעת שהצבא העות'מאני ניסה להדוף ולעכב את כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובכך למנוע את התקדמותו לקו רמלה – יפו.

קרב עיון קרא התפתח עקב ניסיונות של הפיקוד העות'מאני לבלום את כוחות חיל המשלוח המצרי המתקדמים צפונה במהירות כחלק מסדרת קרבות שזכו לכינוי, 'מרדף פלשת', ונערכו לאחר קרב באר שבע בו הובקע הקו הטורקי בין באר שבע לעזה, וקרב עזה השלישי. ב-13 וב-14 בנובמבר עשו הטורקים מאמצים לבלום או לעכב את התקדמותם של הכוחות הרכובים, שהתקדמו במהירות צפונה, בסדרה של קרבות השהיה דרומית לקו יפו-רמלה.

המאמץ המערבי של הכוחות העותמיים בקרבות הבלימה נגד מרדף פלשת היה להגן על דרך יפו-עזה על ידי ניסיון לבסס קו הגנה מערבית לנס ציונה ודרומית מערבית לראשון לציון. במקום זה רכסי הכורכר נמשכים מערבה, מגיעים לאזור חולות ויוצרים על ידי כך רצועה של גבעות ורכסים המאפשרים ביסוס קו הגנה.

עם תחילת המערכה הכוחות העותמניים היו ערוכים על רכסי הכורכר ושפת דיונות החול מצפון לאל קוביבה וממערב לכפרים סורפנד אל חרב ועין קרא. בבוקרו של ה-14 בנובמבר חצתה דיוויזיית אנזא"ק את נחל שורק ממערב למזרח, התמקמה באזור הכפר אל-קוביבה. מפקדת הדיוויזיה הוצבה בנקודת תצפית בקבר שייח הנמצא כיום בחלקו הצפוני של כפר גבירול, ממנו הייתה תצפית על כל הסביבה הקרובה, כולל תצפית על המושבות העבריות שבאזור. משימת פריצת הקו הטורקי, שהיה מצפון למקום ההערכות של דיוויזיית אנזא"ק, הוטלה על בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (New Zealand Mounted Rifles brigade). בשעות הבוקר המאוחרות נעה החטיבה הרכובה בכיוון צפון-צפון-מערב, על פני המישור הנמצא מדרום לעיינות של היום. הם נערכו מדרום לוואדי חנין (בין עיינות לבית עובד), על רכס נמוך, ומיקמו שם את סוללת הארטילריה שלהם ואת מפקדת החטיבה. הקו הטורקי הראשון נמצא כקילומטר אחד צפונה, על גדתו הצפונית של ואדי חנין, באזור בית עובד של היום.

למפקדים הניו זילנדים נראתה התקפה חזיתית על העמדות העות'מאניות כמסוכנת מדי והם החליטו על התקפה משולבת של שלושת גדודי החטיבה משלושה כיוונים:
רגימנט אוקלנד (Auckland Mounted Rifles – AMR) יאגף משמאל, מצד מערב,
רגימנט קנטרברי ( Canterbury Mounted Rifles – CMR) יאגף מימין, מצד מזרח
רגימנט וולינגטון ( Wellington Mounted Rifles – WMR) יתקוף את העמדות בהסתערות חזיתית בחיפוי ארטילרי מדרום לצפון.

 

ההתקפה החלה ב-11 בצהריים ונעצרה כאשר רובאי קנטרברי (CMR) , שניסו לאגף את הכוחות העותמאניים דרך פרדסי המושבה נס ציונה, נתקלו באש חזקה ויעילה. הפיקוד הניו זילנדי שם לב כי הטורקים נוקטים טקטיקה הגנתית בלבד והמשיך בהתקפה כאשר קידם את רגימנט אוקלנד (AMR) לעומק האגף המערבי. בעת ששני האגפים חיפו באש מכונות ירייה ובארטילריה, הסתער רגימנט וולינגטון (WMR) ועלה ברגל לרכס הכורכר מכיוון דרום (בית עובד) על קו העמדות הראשון של הכוחות העותמאניים במרכז הרכס. ההתקפה הצליחה והעמדות נתפסו וקני מכונות היריה שנתפסו, הופנו עתה צפונה לכיוון קו העמדות הבא של הכוח העותמאני. נראה כי הכוח המתגונן היה בנחיתות מספרית מול הכוח התוקף, וגם סבל מהעדר רוח קרב, ולפחות בשלבים הראשונים של הלחימה, למרות עליונות עמדות הכוח המגן, לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות חזקה.

רגימנט אוקלנד (AMR) שהתקדם באגף המערבי נדרש לכבוש מספר גבעות חול (גן שורק). למרות היותם בשטח נחות הצליחו הניו זילנדים לכבוש את הגבעות על ידי הסתערות חזיתית על גבעה אחת ואז, הסתערות רגלית נוספת על הגבעה הבאה תוך שימוש בחיפוי מהגבעה שנכבשה זה עתה. רגימנט אוקלנד (AMR) המשיך וניסה לכבוש עמדות נוספות הנמצאות מצפון לעמדות אותן כבש (מתחם מעוין שורק), אך נתקל באש חזקה של כוח טורקי שהועבר מהאגף המזרחי של הקרב אל האגף המערבי. מפקד הגדוד, הקולונל מק'קרול, זיהה את המצב כקריטי וככזה אשר עלול לגרור תסבוכת לכוחותיו והחיש גם כוחות עזר, שלא היו אמורים להלחם, אל קו האש, עד אשר הגיעה פלוגת התגבורת. בעת שהגיעה פלוגת התגבורת לקו האש, הפכה כבר האש העותמנית להתקפת נגד סדורה כנגד העמדות שנתפסו על ידי רגימנט אוקלנד (AMR) ושל רגימנט אוקלנד (AMR). הקרב נמשך תוך חיפוי של מכונות ירייה מעמדות שולטות וחיפוי ארטילרי שקיבל הכוח הטורקי מסוללת תותחים שמוקמה בפרדסי ראשון לציון. כיוון המתקפה העותמאנית  היה לדרום מערב והיא כוונה אל התפר שבין שני הגדודים הניו זילנדים. אלא שהעותמניים לא היו מודעים לכך שבעת שהתחילה ההתקפה שלהם, הצליח כוח של רגימנט וולינגטון (WMR) לכבוש עמדה חשובה נוספת על הרכס אותו תקף (בית חנן) וכך, נכנסו החיילים העותמאניים לאזור נמוך שנשלט על ידי מספר עמדות שנכבשו על ידי הניו זילנדים וספגו אש כבדה של מכונות ירייה. בין 14:30 ובין 16:00 התפתח קרב עז בין שני הגדודים הניו זילנדים ובין כ-1,000 עד 1,500 חיילים העותמניים  על הרכס אותו כבש קודם לכן רגימנט אוקלנד (AMR). הניו זילנדים השכילו לתגבר את כוחם בקו האש על ידי שינוע מהיר של חייליהם כשהם רכובים על סוסים, אולם בקו האש עצמו, נערכו קרבות מטווחים קצרים בין החיילים הרגלים של כל צד. כל כוח קטן שהצליח להשתלט על קו הרכס, שלט למעשה באש שטוחת מסלול על שני צידי הרכס.

 

נקודת ההכרעה של הקרב הייתה עם הגעת פלוגת תגבורת ניו זילנדית, בפיקודו של קפטן האריק מרגימנט וולינגטון (WMR). פלוגה זו הייתה ממוקמת ברכס הראשון אותו כבשו רגימנט וולינגטון (WMR) ושתי מחלקות שלה נעו רכובות על גבי סוסים באיגוף מערבי ארוך. תחילה נעו לאורך ציר כביש יפו-עזה, כשהם מוסתרים על ידי הרכס אותו כבשו, אולם לאחר מכן, הם רכבו בשטח נשלט באש טורקית. הם ירדו מסוסיהם כ-200 מטרים מהעמדה הטורקית החזקה והשלטת שכונתה "the red Knoll" (נטעים) והסתערו עליה ברגל. לאחר קרב כידונים קשה, בו נהרג גם קפטן האריק, הצליח הכוח הניו זילנדי לכבוש את העמדה הטורקית והחל לירות ממנה, בעזרת המקלע הטורקי, לעבר הכוח הטורקי. באותה עת, נמשכה עדיין התקפת הנגד הטורקית בחלק הצפוני של הרכס, אולם, אש המקלע הטורקי שכבר לא איימה על הכוח הניו זילנדי הצפוני, אפשרה רגימנט אוקלנד (AMR) להדוף את ההתקפה הטורקית. בכך למעשה, נסתיים הקרב. הכוח הטורקי נמצא בשטח נחות והחל בנסיגה לכיוון צפון מזרח. קולונל מק'קרול, מפקד רגימנט אוקלנד (AMR), נפצע בעת שנתן פקודה לכוחותיו לרדוף אחרי הטורקים הנסוגים, אך חייליו היו תשושים וחסרי תחמושת ולמעשה לא בוצעה רדיפה ממשית.

********

כתוצאה מהניצחון בקרב נכנס הרגימנט של קנטרברי (CMR) לנס ציונה ויחד עם הכוח האוסטרלי שכבש עוד קודם לכן את רחובות, חיזק את שליטת אוגדת אנזא"ק במרחב. יומיים לאחר הקרב, ב-16 בנובמבר, נכנסה הבריגדה הניו זילנדית, רכובה על סוסיה, ליפו. בהמשך, הושלם כיבוש כל האזור שדרומית לירקון, ויחד עם תפיסת צומת המסילות החיוני שבתחנת הצומת (היום תחנת נחל שורק) סלל את הדרך להשתלטות על ירושלים והרי יהודה, ולצליחה הראשונה של נהר הירקון.

*************

 בנוסף לכך קרב עיון קרא הנו דוגמה טובה לניהול מבריק מבחינה טקטית וחיילית של קרב תנועה במלחמת העולם הראשונה מרובת הקרבות הסטטיים, תוך הפגנת רמה גבוהה של פיקוד ושליטה, ניצול הצלחה, דבקות במשימה, מיומנות בלחימה, תפעול נשק וקריאת שדה קרב לא מוכר.
תוצאה משנה של קרב עיון קרא היא קץ השלטון הטורקי ברחובות, נס ציונה וראשון לציון והיווצרות קשר מיוחד בין תושבי מושבות יהודה ובין החיילים מניו זילנד ואוסטרליה שחנו ליד המושבות מעל לשנה.

בתקופת השלטון הבריטי, האזור במחוז רמלה

המערך היישובי בתקופת השלטון הבריטי,
מרבית המושבים הוקמו במסגרת התיישבות האלף

התיישבות האלף הוא שמה של תוכנית התיישבות שהתקבלה במושב הסוכנות היהודית בלונדון במרץ 1930. התוכנית הייתה חלק מתכנון כולל של התיישבות באזור המטעים במישור החוף בשרון במישור חוף יהודה אשר החל לקרום עור וגידים משלהי 1927.
בישיבות הוועד הפועל ומועצת הסוכנות, אשר התכנסו בלונדון בחודש מרץ 1930, הוגשה הצעה, ליישוב  1,500 משפחות באזור גידול ההדרים על קרקעות קרן קיימת לישראל, במשך שלוש השנים הבאות, בתקציב של כ-260 לא"י ליחידה. אז הוחלט על הקמת דירקטוריון לחברת ההתיישבות וועדה מצומצמת לשם יישומה. הוחלט להקים חברת אשראי להתיישבות פועלים ומטרתה לממש בזמן הקצר ביותר ועד כמה שאפשר במשך שנת 1930, התיישבות אלף משפחות פועלים על קרקע של הקק"ל. התוכנית כללה סכום של 580 אלף לא"י הנחוץ להתיישבות אלף משפחות.

התיישבות האלף הוצעה לראשונה על ידי לוי אשכול (שקולניק) בוועידת הפועל הצעיר שהתכנסה ב-1926. שקולניק, שחזר באותה עת מסיור ביוון, היה תחת השפעת המבצע שהתנהל שם ליישוב המוני וזול של עקורים יוונים מטורקיה. את הצעתו העלה בהקשר להתיישבות זולה של פועלי המושבות בעמק זבולון. לימים אומץ שם זה לתוכנית התיישבות של פועלי המושבות באזור גידול ההדרים, שאותה יזם המרכז החקלאי והגיש למחלקת ההתיישבות. בקיץ 1927 יזם המרכז החקלאי תוכנית להתיישבות אלף משפחות של פועלים, אשר המתינו, חלקן שנים אחדות, לתורן להתיישבות. ל"התיישבות האלף" קדם משבר כלכלי, ובשל כך בעיה של מימון, כתוצאה ממשבר כלכלי ומיתון ששררו בארץ ישראל בשנת 1926. משבר זה של העלייה הרביעית גרם לאבטלה של כשליש מכוח העבודה היהודי, ואף לעצירת העלייה ולירידה משמעותית מהארץ. בביצוע התיישבות האלף הראשונה יושמו הלקחים שהופקו מראשית שנות ה-20: היישובים הוקמו על שטח מישורי שנעשתה בו עבודת הכנה לניקוז מי נחל קישון, והמתיישבים עברו הכשרה מתאימה. כמו כן, השתמשו במסקנות המחקר המדעי ובתוכניות מדויקות שהכינה מחלקת ההתיישבות, כאשר המשבר הכלכלי הביא לירידה במחירי חומרי הגלם.

בשנת 1932 חודשה התוכנית, ובמסגרתה הוחלט ליישב בסמוך למושבות ותיקות אלף משפחות נוספות של פועלים. בשל המשבר הכלכלי העולמי לא הושגו הכספים הנדרשים לביצוע התוכנית, ובסופו של דבר התיישבו במסגרת זו 437 משפחות בלבד. 202 מהמשפחות קיבלו מימון מלא, שכלל בית צנוע ו-15 דונם אדמה, מחציתם נטועים בעצי הדר, והשאר מיועד להקמת חצר משק ולגידול מספוא וירקות. שאר המשפחות קיבלו בתחילה רק מחצית מהחלקה, והוכנו עבורם שטחי קרקע נוספים להשלמת המשק מאוחר יותר. המתיישבים אמורים היו להמשיך בעבודתם כפועלים שכירים במושבות ובמקביל לפתח את משקם הפרטי, במה שנודע "התיישבות בהדרגה". כך הוקמו המושבים כפר ביל"ו (1932) וגבתון (1933) בסמוך לרחובות, נטעים (1932) ובית עובד (1933) ליד נס ציונה, צופית (1933) ליד כפר סבא ובהדרגה ליד פתח תקווה, כפר הס‏ (1931) ליד תל מונד, רמת טיומקין (1933) ליד נתניה, רשפון‏ (1936) ליד הרצליה, גבעת ח"ן (1933) ליד רעננה וגני עם (1932) ליד מגדיאל.
במסגרת התוכנית צורפו 12 משפחות לקבוצת שילר (גן שלמה) שליד רחובות ו-20 משפחות לגבעת השלושה שליד פתח תקווה. שני הקיבוצים קיבלו במסגרת התוכנית תקציבים ששימשו להקמת בניינים ונטיעת מטעים.
תוכנית ההתיישבות לא הגיעה לכלל מיצוי מלא. היישובים שהוקמו לא התפתחו כפי שתוכננו והם נזקקו להלוואות נוספות מצד המוסדות המיישבים כדי להתבסס. תקוות המוסדות המיישבים, שנמצאה הדרך להתיישבות זולה, לא התגשמו. עם זאת סימנה התיישבות האלף את ראשית המפעל ההתיישבותי רחב ההיקף של תקופת העלייה החמישית.
מקור, הרחבה והפניות

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

אזור בשליטת ישראל
בתחילת הפוגה ראשונה במלחמת העצמאות

דמות האזור בשנותיה הראשונות של המדינה,
כביש החוף בחולות (כביש 4) טרם נסלל

עשורים ראשונים אזור במרכז הארץ
אבל המרחק בינו ובין הקו הירוק אינו גדול

תמונת מצב בשלהי העשור השני
טרם הפריצה של הבניה מערבה
של ראשון לציון לאזור החולות

******

 המסלול ונקודות העיקריות בו

המראות והמקומות

מ"חוות אלנבי" ליד נצר סירני
לשמורת השיטה המלבינה ישרש
הלאה בכביש עוקף רחובות מזרח
אזור תעשייה עילית רחובות נס ציונה
חציית כביש 412  

חוות שפון הייתה חווה חקלאית במישור החוף, שהתקיים בה בית ספר חקלאי לילדים ערבים. כיום יושבים בשטחי החווה היישובים באר יעקב ונצר סרני.
בשנת 1889 חכר הכומר הלותרני הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר (1820 – 1896), מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות הטורקים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע"; מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפון (1935-1866, באותיות לטיניות: Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום חוות שפון.
בשנת 1906 נמכרו חלק מאדמות החווה ליהודים ונוסדה עליהן המושבה באר יעקב.
במלחמת העולם הראשונה התמקמו בחווה כוחות צבא טורקיים, ובשנת 1917 נכבש המקום על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי, שקבע בחווה את מפקדתו. הוא עצמו התמקם באחד הבתים ותכנן שם את מהלך המלחמה עד לכניעת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1918 אירח אלנבי במקום זה את חיים ויצמן.
לאחר המלחמה חזרו הגרמנים למקום. במאי 1939 נטען בעיתון הבוקר שבחווה מתנהלת תעמולה נאצית. התושבים הגרמנים גורשו במלחמת העולם השנייה, ובחווה השתכן בית ספר לקצינים טכניים של הצבא הבריטי. ב-15 באפריל 1948 פינו הבריטים את החווה. כוח של חטיבת גבעתי שיצא מבאר יעקב תפס את החווה לפני הערבים. כוח ערבי חזק שיצא מרמלה התקיף את המקום אך נהדף.
ביולי 1948 התיישב במקום קיבוץ נצר סרני. חלק מאדמותיו נמסרו למושבה באר יעקב. במשך הזמן שימשו מבני החווה כמוסד חינוכי של הקיבוץ. כיום אחד המבנים נטוש, עד שיימצא לו משקיע פוטנציאלי ומבנה שני מושכר ל"גלריה רומי", ונותן שירותי סטודיו וגלריות לאמנים, ביניהם יעקב אגם, מרסל מולי, יצחק טרקאי, פיטר מקס ורבים אחרים. בבית שגר בו אלנבי נמצא מרכז כנסים ואירועים בשם "חוות אלנבי".
מקור

 

 

 

מכביש 412 מערבה
לעבר רכס הכורכר המזרחי של נס ציונה
עליה לגבעה ממזרח לטירת שלום
דרומה ברכס הכורכר
לעבר כפר גבירול צפון מערב רחובות
צפונה לעבר עיינות 

טירת שלום הוא יישוב שהוקם בשנת 1930 כמושב עובדים של יוצאי תימן על אדמות הקרן הקיימת ובסיוע המרכז החקלאי של ההסתדרות ועזרה כספית של קרן היסוד. בשנת 1951 הפך המושב לשכונה חקלאית בתחומה של נס ציונה ואחר כך לשכונה בעיר. המושב נקרא על שמו של גדול משורריה היהודים של תימן, שלום שבזי.
בשנת 1930 ישרה הקרן הקיימת את השטח של המושב ועד אוגוסט הספיקו כבר חלק מהמתיישבים להקים צריפים זמניים למגורים עד קבלת תקציב לבניית בתי קבע. כבר בתחילת 1931 השתתפו נציגים של המושב בוועידה הדתית של התימנים וביולי 1931 החלה בניית 23 בתי קבע. הבנייה הסתיימה בפסח תרצ"ב 1932.
ביולי  1933 הכירו השלטונות המנדטוריים באופן רשמי בשם המושב "טירת שלום" אולם עד יולי 1938 טרם נסלל כביש גישה למושב מהכביש הראשי המחבר את נס ציונה לרחובות וטרם הוקם במקום בית ספר בפברואר 1939 הונחה אבן פינה לבית הספר במושב, אך עד 1947 עדיין לא נסלל כביש ותלונות על הזנחת התשתיות במושב נמשכו עד סוף שנות ה-50. בסוף 1948 היה המושב במצב קשה. בסיוע המרכז החקלאי שוקם המושב, הוקמו בו לולים וגינות ירוק. תחילת המרד הערבי הגדול סבל המושב מיריות תכופות מכיוון בית ערבי סמוך.

 

כפר גבירול הוא שמה הקודם של שכונת "אבן גבירול" השוכנת בקצה המערבי של רחובות בצמידות לשכונת "רחובות ההולנדית". בשנת 2008 התגוררו בשכונה למעלה מ-900 משפחות. בשנים האחרונות מתאפיינת השכונה בבנייה לגובה שצפויה להכפיל את מספר המשפחות, וזאת כחלק ממגמת התפתחות חלקה המערבי של העיר והקמת צירי תחבורה חדשים. המקום נקרא על שמו של רבי שלמה אבן גבירול, מגדולי המשוררים והפילוסופים היהודיים בימי הביניים. לפני מלחמת העצמאות שכן במקום כפר ערבי בשם אל-קוביבה (בערבית: "כיפה קטנה"), שעל שרידיו נבנתה השכונה להלן. הבתים אוכלסו בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, בעולים חדשים מבולגריה. כעבור כשלוש שנים עברו העולים מבולגריה לכפר הנגיד והמקום אוכלס בעולים מתימן.  בשנות השישים הגיעו למקום עולים ממרוקו, בשנות השבעים עולים מברית המועצות ולבסוף הצטרפו גם עולים מאתיופיה. בעקבות עליית מחירי הנדל"ן בישראל לאחר 2008, נרשמה מגמה של מעבר זוגות צעירים ממרכז הארץ לשכונה, בייחוד למגדלי המגורים החדשים בהם זכו חברי מועדון "הייטק זון" להנחות משמעותיות בניסיון של חברת הבנייה "אביסרור" למשוך לשכונה אוכלוסייה חזקה.

******

אל-קוביבה ( "כיפה קטנה") היה יישוב ערבי בנפת רמלה, כ-10.5 קילומטרים דרומית-מזרחית לרמלה. שהתקיים עד מלחמת העצמאות. מעטים משרידיו נותרו כיום בקצה המערבי של רחובות. באתר בו שכן הכפר נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה. בתקופה הישראלית התקיימה במקום עיר הלוויים "אלתקה" בנחלת שבט דן (ספר יהושע י"ט מ"ד). במאה ה-13 הוקם הכפר על ידי שבטי בדואים מחצי האי ערב. הכפר נקרא על שם קברו של השיח' גנדה, שהיה בעל כיפת אבן. כיום שוכן במקום מגדל מים. לפני 1840 הגיעה לכפר קבוצת מוסלמים גדולה ממצרים.
לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב-1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ-1,720 איש. והוא השתרע על שטח של 10,737 דונמים, מתוכם 1,397 דונמים בבעלות יהודית ו-451 דונמים של שטחים ציבוריים. בבית הספר המקומי שנוסד ב-1929 למדו 3444 תלמידים.
הכפר נכבש יחד עם הכפר הסמוך, זרנוגה, ב-27 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי כחלק מהשלב השני של מבצע ברק; ככל הנראה, באותה הזדמנות פונו מהמקום התושבים הערבים שלא עזבו קודם לכן. ב-24 עד 28 באוגוסט פינו חיילי גבעתי פליטים ערבים מן הכפרים קוביבה, זרנוגה ויבנא שהתאספו בשטח ממערב ליבנא.
התושבים הראשונים שהגיעו לכפר היו עולים חדשים מבולגריה שעזבו תוך זמן קצר. לכפר הגיעו גם ראשוני "כפר הנגיד", ששהו במקום עד שעברו לאתר הקבע הנוכחי. ב-1949 הגיעו לבתים הנטושים עולים מתימן. העולים לא קיבלו בעלות על הבתים. על אדמות הכפר הוקם כפר גבירול. ב-1953 דווח על 75 עד מאה משפחות שהתגוררו בבתים הנטושים. בנוסף הוקמו בכפר גם צריפים וסך האוכלוסייה בכפר הוערכה ב–270 משפחות באותה שנה. בשנת 1955 סופח הכפר לעיר רחובות. מאוחר יותר הפך הכפר לשכונת "אבן גבירול" במערב העיר.
שני בתים מפוארים השוכנים על גבעה ונראים מכביש 411 הם בין השרידים הבודדים שנותרו מן הכפר. הבתים הוקמו בשנות ה-20 של המאה ה-20 בפאתי הכפר ונבנו על ידי האחים מוסא ורפעת שהין, מן המשפחות המכובדות ביותר באזור, שהתפרנסו מפרדסנות. הבתים הוגדרו כאתר לשימור. בית הקברות של הכפר קוביבה נמצא ליד רחוב דולב בכפר גבירול והיה בשימוש בין המאות ה-13 וה-16.

חניון שקמי עיינות או חניון שקמי גן רווה הוא חניון קטן ובו קבוצה של עצי שקמה עתיקים, הנמצא צמוד לכביש 42 ממזרח, מול הכניסה לבית הספר עיינות. המקום היה בעבר על דרך יפו – עזה ולפיכך הקים בו, בתחילת המאה ה-19, מושל יפו דאז, אבו נבוט,(רהט)  סביל מעל באר מים. הסביל הוא מבנה בעל כיפה ולצידו בריכת מים פתוחה. הבאר כיום סתומה. ייתכן והשקמים במקום שרדו בגלל הסביל הזה שהיה גם אתר מנוחה לשיירות.

בתחום מועצה האזורית גן רווה
מכביש 42 מערבה מצפון לגדת ואדי חנין
צפונה בחולות לשמורת אירוס ארגמן
הלאה לשלוחה עליה נמצא גן שורק
ירידה לאנדרטה באגן "מעוין שורק" 
מושב נטעים – גבעה החומה 
גבעת המייסדים בבית חנן מיקום מפקדת גדוד אוקלנד
חציית כביש 42 והלאה מזרחה
רכס הכורכר המערבי של נס ציונה
אתרי הנצחת הקרב בתוך נס ציונה

מועצה אזורית "גן-רווה" נמצאת בתחום מחוז המרכז. היא קבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1952. גבולות שטח שיפוטה: בדרום – מועצה אזורית חבל יבנה והעיר יבנה, בצפון העיר ראשון-לציון, במזרח הערים נס-ציונה ורחובות והמועצה אזורית ברנר. במערב, חוף הים. המועצה כוללת בתוכה תשעה יישובים, מהם שישה מושבים. בשטח המועצה מטעים רבים, בעיקר של פרי הדר, והפעילות החקלאית בה רבה. המועצה. ממוצע המרחקים בין יישובי המועצה הוא 7.3 ק"מ. בשטח המועצה מתגוררים כ-5,500 נפש. לפי נתוני הלמ"ס המועצה האזורית מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. בתחומה נמצא בית הספר "גן-רווה" שהיה בעבר בבית-חנן וכיום הוא בעיינות.

כביש 42 הוא כביש אורך במישור החוף במרכזה של ישראל, המוביל ממחלף אשדוד בדרום ועד מחלף גן רווה בצפון. אורכו של הכביש 19 ק"מ והוא עובר מזרחית לכביש 4 ובמקביל אליו. עד צומת רחובות מערב (כביש 410). הכביש כולל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. מרחובות מערב צפונה הכביש כולל שני נתיבים לכל כיוון והפרדה בין המסלולים. הכביש נסלל על התוואי של הכביש מהעת העתיקה מיפו לעזה.

 

אזור גבעות האירוסים  הוא אזור חקלאי יפה מאוד עם תצפיות שממחישות היטב את מבנה השטח ומדוע כאן ניסו התורכים לבלום את ההתקפה מכיוון דרום. מגבעת האירוסים לגן שורק – השטח בו התקדמו "אוקלנד" לאט לאט לשיא שעליו יושב "גן שורק" ושם נתקלו בתורכים. השיא בריכת המים של גן שורק שם ניתן להבין מדוע התקפת הנגד התורכית הייתה נסתרת כל כך וכיצד השטח (איקאה) מחובר לאזור ראשל"צ בציר נסתר לגמרי ממי שמתקדם מדרום. כל הדרך שלאורכה יושב גן שורק הייתה קו החזית בו הסתערו התורכים בעיקשות על הרובאים של אוקלנד שנתפסו לא מחופרים ולא מוכנים.

 

 

ירידה לכוון מעוין שורק (איקאה) נקודת התצפית ושטח ההסבר שהציבה עיריית ראשון לציון לחייל הניו זילנדי בצל שקמה עתיקה. מכאן הסתערו התורכים במעלה הרכס אחרי שבאו מראשון לציון. מכאן גם נסוגו. צפונית לכאן היו חולות ולכן ציר ההתקדמות היחיד היה מזרחה.

בתחילת נובמבר 2012 נחנכה במתחם המסחר "מעוין שורק" (מתחם איקאה מדרום לראשון לציון) אנדרטה להנצחת להנצחת חיילי חטיבת הרגלים הרכובה הניו זילנדית שנפלו בקרב. האנדרטה, שניצבת באזור בו התקיים חלקו האחרון והמכריע של הקרב, הוקמה ביוזמת גד פרופר – קונסול כבוד של ניו זילנד בישראל וביוזמת ממשלת ניו זילנד.

נטָעִים הוא מושב משתייך לתנועת המושבים. מקור השם מקראי: "הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם" (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק כ"ג). המושב נוסד ב- י"א תמוז תרצ"ב, 15 ביולי 1932 בידי פועלים ממושבות הדרום במסגרת התיישבות האלף, ונקרא בתחילה כפר ותיקים. שטחו כ-1,100 דונם.

גבעת הסילו של מושב נטעים – בשיא הגבעה (מיד לאחר הבית הגדול שממש בשיאה משמאל לדרך) יש תצפית מעולה לראשון לציון. זו ה"גבעונת האדומה" שעליה ישבו מכונות יריה העותמאניות שריתקו את שני הגדודים הניו זילנדיים גם ברכס הכורכר וגם בבית חנן. מחלקת רוכבים של ולינגטון בראשון "קפטן הריק" הסתערו בסוסים על הגבעה הזו מכוון בית עובד וכבשו אותה בקרב פנים אל פנים. הריק נהרג.

******

נקודת התצפית שבעיקול הדרך בין בית חנן לנטעים במבט מערבה נפתחים המישורים העולים אל הפיק עם הבריכה בגן שורק וממחישים את הקשיים שחווה גדוד אוקלנד. ג. כשוולינגטון לאחר התעסקות עם התורכים במגע בין העמק לאיזור עיון קרא חשו לעזרת אוקלנד החלו בטיפוס מערבה ונחשפו לפתע לתורכים. גם הם חטפו בשלב זה.

******

בית חנן  מושב המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה אזורית גן-רוה.  ב-1924 ביקר בבולגריה מנחם אוסישקין והבטיח לנציגי קונסיסטוריון הקהילה היהודית לרכוש 3,000 דונמים לצורך הקמת מושב ליהודי בולגריה בארץ ישראל. בהמשך רכשה הקק"ל כ-10,000 דונמים ליד הכפר קוביבה. כ-6,000 דונמים עבור מושבת יהודי בולגריה והשאר עבור משק הפועלות בעיינות והמושבה טירת שלום. בתקופה זו התחולל קרע בהנהגת הקהילות היהודיות בבולגריה בין הציונים למתנגדיהם, ובינם לבין הרוויזיוניסטים ובין נציגי העולים בארץ ישראל להנהגה בבולגריה. קרע זה הוביל למחלוקת בדבר הנהגת ההתיישבות החדשה ורשימת המועמדים להתיישבות ולבסוף הושגה פשרה במסגרתה מונו להנהגת המתיישבים שלושה נציגים המתגוררים בארץ ישראל ושניים מהקונסיסטוריון בבולגריה. בשלב ראשון אושרה רשימה של 40 משפחות שהייתה מקובלת על שני הצדדים. הסוכנות היהודית גיבשה תוכנית משקית שעיקרה נטיעת פרדסים, הקמת לול וגידול ירקות, תוך יישובן של 20 משפחות על קרקע שלא תעלה על 2,000 דונמים, זאת כדי לאפשר למתיישבים מקורות פרנסה. ההסתדרות הציונית בבולגריה מעוניינת הייתה בהקצאת קרקעות ל-100 משפחות ומבוקשה לא ניתן לה.
ביולי 1929, החלו בהכשרת הקרקע ושנה מאוחר יותר ניטעו הפרדסים והחלו בבניית בתי המגורים. רשמית נוסד היישוב בחג החנוכה 1929 ובכך היה ליישוב הראשון שהוקם לאחר מאורעות תרפ"ט. ראשי המשפחות עסקו בהקמה החקלאית ובבניין, בעוד בני משפחותיהם התגוררו זמנית בראשון לציון. לכל משפחה הוקצו עשרה דונמים של פרדס, שלושה דונמים למגורים ושבעה דונמים לחצר וגידול ירקות. מאחר שהמיישבים נחשבו כבני המעמד הבינוני, הייתה התמיכה הכלכלית מהמוסדות המיישבים בשיעור נמוך מהנדרש כדי לקיים את היישוב. ב-1930 אזלו מקורות המימון הפרטיים והמושב נקלע לחובות כבדים. המתיישבים נדחו הן על ידי תנועת העבודה והן על ידי המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. רק בקונגרס הציוני ה-20, שנערך ב-1937 אושר סיוע תקציבי מסוים והוא הועבר בפועל שנתיים מאוחר יותר.
שם היישוב ניתן על ידי הוועדה לשמות יישובים של הקרן הקיימת לישראל על שום הסמיכות לוואדי חנין, כלומר, "עמק הכיסופים והגעגועים". הגאוגרף ד"ר אברהם יעקב ברוור מתרגם "חנון". לאחר שהשם ניתן, נמצא פסוק במקרא המזכיר השם בית-חנן. עם זאת, לדברי המייסדים, נקבע השם "על כי חנן האל את היישוב העברי בארץ" (במהלך מאורעות הדמים של התקופה). במרץ 1930 נשלח לוועד היישוב מכתב מטעם ועדת השמות של הקרן הקיימת לישראל ובו צוין, כי מקור השם נעוץ בשמות שני העמקים הסמוכים: ואדי חנין שמשמעו ברכה וחנינה, וואדי ריזיקת שפירושו מתקשר גם לברכה וגם למזון. מכאן, שמשמעות השם בית-חנן היא יישוב השורה עליו ברכה והוא מחונן.
ב-1933 החל שלב ההתיישבות השני, במסגרתו נוספו 20 משפחות נוספות למושב. נקבע תקציב של 500 לירות ארץ ישראליות לכל משפחה, מתוכן 300 לא"י היה על המתיישב להפקיד ממקורות מימון פרטיים ו-200 לא"י מתקציב הסוכנות היהודית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה השתרע המושב על שטח של 2,700 דונמים ומנה 465 נפשות, שנכללו ב-89 משפחות. בתקופה זו הצליח המושב להתבסס מבחינה כלכלית. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה חל משבר כלכלי בשל חוסר היכולת לייצא תפוזים, אם כי בהמשך נמכרה התוצרת לצבא הבריטי
אחר קום המדינה נקלע המושב לבעיה דמוגרפית, בשל חוסר בעתודת קרקעות למתיישבים בני הדור השני. במקביל נותרו בבולגריה משפחות מועמדים שיועדו להתיישב במקום, שילמו מקדמה ורק לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו אליהם שטרי הקניין למגרשים, שנותרו ריקים במהלכה. לאור מאורעות המלחמה בבולגריה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה, לא עלה בידי מרבית המשפחות שעלו ארצה לאחר הקמת המדינה, להשלים את רכישת המגרשים.
מקור הרחבה והפניות

 

דרך העפר הישנה מנס ציונה לבית חנן עוברת במבתר כורכר חצוב. יש כאן בית באר גדול היסטורי שבעליו נרצח בידי המאורעות (לא קשור בקרב) ועץ אדיר לידו. פרדסים שחלקם נטוש, בית אריזה נטוש ומעט צפונה מכן תצפית יפה על ראשון לציון. מכאן הסתערו רובאי גדוד וולינגטון את ההסתערות האחרונה של הקרב על גבעה קטנה צפונה להם שכליה מגדל מים קטן ועגול ונראית מפה יפה.

 

שלוחה מזרחית של רכס הכורכר שעליה כמה עצים ענקיים וממנה תצפית נהדרת לנס ציונה והיא נקודת נוף יפה. אלו השוליים של ציר ההתקדמות של גדוד "וולינגטון" שהתחפר על הרכס פה לאחר ההתקפות הראשונות. בראש הרכס ושולי הישוב אירוס. כאן הייתה עמדה תורכית רצינית שכללה חפירות ונכבשה בידי וולינגטון בשלבים הראשוניים של הקרב. מכאן תצפית מיטבית על כל שדה הקרב – גבעת הסילו של נטעים – "הגבעונת האדומה", השטחים הנמוכים של בית חנן דרומית לגן שורק – שטח ההערכות של גדוד אוקלנד ומושב גן שורק שהיה שדה הקרב העיקרי

 

 

בקיץ 2009 הוקמה על גבעה בתחום קריית החינוך של העיר נס ציונה (גבעת מיכאל, בחלקו הצפון מזרחי של שדה הקרב) אנדרטה המנציחה את חללי הקרב הניו זילנדיים. האנדרטה עוצבה על ידי האמן מיכאל שגיא. הרחוב העולה לגבעה נקרא "מעלה הפרשים הניו זילנדים". האנדרטה לא נמצאת בנקודה משמעותית הקשורה לקרב אלא בשולי שדה הקרב ובקטע בו התקדם גדוד "קנטרברי" שהיה הפחות חשוף ללחימה.

 

ב-14 בנובמבר 2017, מלאת 100 שנה ל"קרב עיון קרא" עיריית נס ציונה ושגרירות ניו-זילנד ציינו מועד זה. בטקס שנערך בגבעה שבשכונת גבעת התור ברחוב המאה ואחת בצפון נס ציונה הוסר הלוט משלט ההנצחה לקרב .

גבעת התור "גבעת התור" מקנה תצפית ממצה מערבה, מזרחה וצפונה, גם אם לא הייתה חלק משמעותי מהקרב. תצפית על  הרכס של בית חנן גן שורק שבאחריות גדוד אוקלנד וברור העמק בו נע גדוד וולינגטון כשהוא נסתר מעיקר הכוח התורכי שארב בקו החזית שנמתח מגן שורק.

 

דרך דרום ומזרח נס ציונה
חזרה לבאר יעקב ונצר סירני

******

סוף דבר

טיול זה היה עתיר תוכן, עתיר הכנה
עתיר עצירות תצפיות להזדהות ולהסבר
עתיר זמן כמעט שמונה שעות מתוכן כשעתיים עצירות.
הרכיבה הייתה במגוון דרכים:  
בשטחים הפתוחים בין השדות והפרדסים
ובחולות ובשלוליות ובבוץ
וגם בשטחים הבנויים במושבים ובתוך העיר נס ציונה.

 

היה זה טיול יוצא דופן.
למדנו הרבה מאוד!

*****

תודה
לעירן תירוש, גל שיין על הצעת המסלול
לראובן שדה על הובלת סיור הכנה
ומתן משוב על הצעת תוואי המסלול
לסמדר בן דור שותפה בסיור רכוב מקדים,
לעמית פינקלשטין על רכיבת הכנה
והובלת חלקו האחרון של המסלול,
יחד רז גורן ומוטי ארמלין
היוו את החבורה הסקרנית
סייעו לי במעבר במכשולי דרך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אזור עליתם אכן נראה מכיוון נטעים

וכמובן יש להשקיף מגן שורק– בריכת המים- בפרספקטיבה התורכית.

 

 

 

קרב עיון קרא

 

 

 

**************