גן הפסלים בחצר הבית הלבן במשבצת ניר עוז31 באוקטובר 2022

קיבוץ ניר עוז שבמישור חוף הנגב מול רצועת עזה וסביבתו הקרובה הוא המקום בו סמדר בן דור (מבשרת ציון), דן גזית (גבולות) ואני התארחנו ביום רביעי, 19 באוקטובר 2022.

בשעת הצהרים, לאחר ביקור בשרידי בית הכנסת במעון, המשכנו יחד עם עודד ליפשיץ (המארח), שרגא נגב וחיים פרי והגענו למתחם הבית הלבן.

מפיו של חיים פרי שמענו על המקום שבעבר שימש בית הספר של הכפר אבו סיתה והיום משמש כגן פסלים.

צילום סמדר בן דור

סיפורו של המקום בתמצית:

הבית הלבן, היה בית ספר של הכפר מעין בתקופה המנדט הבריטי.

הבית הלבן נבנה בשנת 1920 על ידי שיח' חסן אבו סיתה.

בתאריך 14 במאי 1948 במלחמת העצמאות, בפשיטה של צה"ל במסגרת מבצע אסף, הכפר מעין נכבש וננטש יחד עם הצבא המצרי שנסוג לעזה.

הבית הלבן הפך למשלט צבאי מול גבול רצועת עזה.

החל משנת 2000 חבר קיבוץ ניר עוז, חיים פרי וחברים נוספים טיפחו את המקום והפכו אותו לגלריה לאמנות ולגן פסלים.

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ.

במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן.

במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

לאחר מכן שוטטנו בין הפסלים וסמדר ואני צלמנו כמעט את כולם.

*******

להלן מובא בהרחבה סיפורו של המקום ובהמשך מוצגים צילומי הפסלים

*******

חרבת מעין אבו סיתה

לאחר דיכוי מרד הערבים והדרוזים בשומרון וארץ ישראל, בשנת 1838 אבראהים פאשא הגלה חלקים ממשפחת ג'רר ששלטה החל מהמאה ה-18 בהרי שכם וחברון לאזורים שונים בארץ.

פעולה זו השתלבה במסגרת הרפורמה העות'מאנית ליישוב הנוודים הבדואים ביישובי קבע.

פלג ממשפחת ג'רר, משפחת/שבט אבו סיתה הוגלתה לשולי האימפריה העות'מאנית שעל גבול המדבר, לכפר מעין בצפון הנגב, מזרחית לעבאסן כ-20 ק"מ דרומית מזרחית מעזה.

חלקים אחרים של משפחת ג'רר הוגלו לעמקי סנור ודותן.

שבט אבו סיתה התבסס בכפר מעין בבתים מלבני בוץ ואוהלים, סביב בארות קדומים שהיו במקום.

הכפר השתרע על מאות דונמים בגזרה המוגדרת בטרפז שבין עין השלושה, תל ג'מה, מגן (שיח' נוראן) ועבסן שברצועת עזה.

מיקום הכפר ביחס לבית הספר

בצפון מזרח לכפר, ממזרח לתל ג'מה, על גדת נחל הבשור התבסס הכפר אבו בקרה ובדרום מזרח לכפר מעין באזור צומת גבולות התמקם הכפר הגדול אל שועות. מזרחה מהכפר אל שועות על הגדה השמאלית של נחל בשור הוקם הכפר רואיביה. באותה תקופה הוקמו עוד שמונה כפרים בחבל הבשור, בשליש האחרון של המאה ה-19 ביוזמת ובעזרת העות'מאנים.

המהנדס והגאוגרף סלמן אבו סיתה מתאר בספרו (Mapping My Return: A Palestinian Memoir) שבפי משפחת אבו סיתה, הכפר נקרא אל מעין-אבו סיתה.

בספרו סלמן אבו סיתה מציע שתי גרסאות לשם אבו סיתה:
1. סיתה בערבית זו הספרה 6. אבו סיתה משמעו, אבי השישה. לדברי סלמן אבו סיתה בספרו, לסבא רבה שלו היו שישה בנים.
2. על פי סלמן אבו סיתה, לסבא רבה שלו היו שישה שומרי ראש שהוא אמץ כבניו ומכאן השם אבו סיתה.
דן גזית, העלה גרסה נוספת, שהשם נובע מהימים שאבראהים פאשא היגלה מהרי חברון ושכם שש משפחות/כפרים של משפחת ג'רר המורחבת. הסבא רבה של סלמן עמד בראש הכפר השישי ועל כן אמץ לעצמו את השם אבו סיתה.

סלמן אבו סיתה מתאר את הפסטורליה שהייתה בכפר. בין היתר הוא מתאר שאביו שיח' חסן אבו סיתה ובן דודו חפרו בכפר באר בעומק 95 מטר, עד שהגיעו לשכבה עשירה במים. מעל הבאר הותקנה משאבה שהופעלה על ידי מנוע דיזל.

סלמן אבו סיתה, נולד בשנת 1937 בכפר וכשבגר למד בבאר שבע עד גיל 11. לאחר מלחמת העצמאות כשמשפחתו ברחה לרצועת עזה עם הצבא המצרי, המשיך את לימודיו במצרים. הוא השלים לימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת קהיר ואת הפרופסורה שלו בהנדסה אזרחית השלים באוניברסיטת לונדון, בלונדון. נכון לשנות האלפיים סלמן אבו סיתה היה ממובילי תנועה החרם כנגד מדינת ישראל ה-BDS בלונדון ובקנדה.

בשנת 1920 אביו גם הקים את בית הספר בכפר מעין.

סביב הכפר באביב, היו שדות חיטה גבוהה מאופק לאופק, כרמים ומטעי שקדים, תמרים תאנים וזיתים.

וותיקי קיבוץ נירים שעברו מדנגור לבית הלבן, חיים שילה ("סולו") ואריה שרייבר טוענים, שלפני שהם הגיעו למקום לא היו פה כמעט אנשים. רובם היו בדואים, ומשפחת אבו סיתה הייתה בכלל משפחת פשע שהתעסקה בפרוטקשן והתנכלה לתושבים באזור.

זירת קרב במלחמת העצמאות

מאז הכרזת העצמאות ועד למבצע יואב נחשב צפון מערב הנגב לזירה צדדית של המלחמה, בה פעלו, מצד הערבים, בעיקר כוחות האחים המוסלמים המצרים, ואילו צה"ל הסתפק בהרחקתם הזמנית מן היישובים ומצינור המים המוביל לגוש גבולות.

בעקבות מבצע יואב, המצרים תפסו את התלים שייח' נוראן, חירבת מאעין, תל אל-פארעה ותל ג'אמה, אשר ממערב לוואדי שללה (נחל הבשור), ובכך הפרידו בין כוחות צה"ל בבארי ונירים (שבאותו הזמן ישב באזור קיבוץ סופה של ימינו).

צה"ל חשש כי היערכות מצרית זאת תהווה ראש גשר להתקפה על באר שבע, או לחלופין, כאמצעי לריתוק כוחות צה"ל במטרה להקל על כיס פאלוג'ה.

אפשרות נוספת ממנה חששה ישראל, הייתה שימוש באותם תלים כבסיס לקו הגנה חדש, עזה-ביר עסלוג' (רביבים). קו כזה יכול לבסס טענה מצרית לאחיזה בכל שטחי הנגב שמדרום וממערב לו, בהסדרים מדיניים עתידיים, אשר החלו להסתמן באותה העת.

ישראל שאפה, לפיכך, להסיג את הכוחות המצריים, לפני שהם יתבססו לאורך קו ההגנה החדש.

לצורך כך, מבצע אסף תוכנן, והחלו הכנות לקראתו, במהלך נובמבר 1948, זמן קצר לאחר שהסתיים מבצע 'יואב'.

על מנת להפתיע את המגינים, יחידות צה"ל הועברו דרך באר שבע, זמן קצר לאחר שנכבשה, לאגף הדרומי של הצבא המצרי, על מנת לתקוף צפונה (המצרים ציפו להתקפות מצפון וממזרח).

צעד נוסף שנקטה ישראל על מנת לשמר את גורם ההפתעה, היה איסור שהטילה על משקיפי האו"ם לנוע במרחב שבין באר שבע לנירים.

המבצע נקרא מבצע אסף על שם אסף שכנאי, שנפל שנה קודם לכן בראש כיתת פלמ"ח שאיבטחה את קו צינור המים ליד הכפר שועוט (כיום, מדרום לעין הבשור) שהיה בשטח המבצע.

המשימה הוטלה על כוח בפיקודו של יצחק שדה, שבו נכללו גדוד הפשיטה 89 מחטיבה 8, מתוגבר בשני זחל"מים נושאי תותח 6 ליטראות, של גדוד 82. בהמשך, השתתף במבצע גדוד מרגמות 88 של החטיבה. כן השתתף במבצע גדוד 13 מחטיבת גולני שהורדה לנגב זמן קצר קודם לכן. הכוחות המיועדים למבצע צוידו בכמות גדולה יחסית של נשק נ"ט ולרשות הכוח התוקף היה סיוע ארטילרי של גדוד תותחנים 402 השתתפו במבצע כוחות רפואה, הנדסה ומשטרה צבאית. הכוח המצרי כלל גדוד חי"ר, 12 טנקים ומספר לא ידוע של שיריוניות. לאלה יש להוסיף כוחות, בגודל לא ידוע, של 'האחים המוסלמים', תחת פיקוד מצרי.

תוכנית המבצע התבססה על שתי הנחות שהתאמתו במלואן. הראשונה הייתה כי המצרים לא יגנו בעוז על המשלטים שתפסו, והשנייה, כי על הכוחות יהיה להתמודד בשלב השני עם אויב המצויד בשפע יחסי של שריון. כיוון שכך, הוטל על כוח נייד, גדוד 89, לכבוש את אותם משלטים, ועל כוח רגלי, מצויד באמצעי נ"ט, גדוד 13, להאחז בהם תוך היערכות להתקפת שריון אפשרית. לקראת יום הקרבות האחרון גובשה תוכנית חדשה לצורך הכרעת הקרב.

המבצע החל ב-5 בדצמבר 1948. על גדוד הפשיטה המשוריין 89, שיצא מגבולות, הוטל לכבוש את התלים ועל גדוד 13 של חטיבת גולני, שיצא מאורים, הוטל להתבסס על המשלטים ולהיערך להגנה. השלב הראשון התנהל בהצלחה וללא נפגעים. פלוגת החרמ"ש של גדוד 89 כבשה את שייח' נוראן והמצרים שהיו במקום נמלטו. פלוגה אחרת של הגדוד תפסה את חירבת מאעין (בין נירים וניר עוז) שנמצאה נטושה. סיור שעלה על תל אל-פארעה מצא גם מקום זה נטוש. במקביל לביצוע שלב זה, נערכה הפגזת הסחה על נוסייראת ואל-בורג'. בעבסאן (ממזרח לבני סוהילה) נערכה, בבוקר ה-6 בדצמבר, פשיטה על ידי פלוגת ג'יפים של גדוד 89. הפלוגה פתחה באש על היעד, נענתה באש חזקה, ועזבה את המקום. למחרת כבש גדוד 89 גם את תל ג'אמה. כוח 'האחים המוסלמים' שבמקום נמלט. לאחר כיבוש המשלטים, חיילי 'גולני', אשר קיבלו על עצמם את החזקתם, התבססו בעיקר בשייח' נוראן (גבעה ועליה קבר שיח הנמצאת כיום בתוך קיבוץ מגן) ובחירבת מאעין

למחרת, בבוקר יום 6 בדצמבר, החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות על שייח' נוראן וחירבת מאעין מערבית לו; התקפות שלוו בהפגזות תותחים ומרגמות. המצרים השתמשו בפעם הראשונה בשמונה טנקים מסוג לוקסט M22 שאגפו משני צדיו את משלט חירבת מאעין והתקדמו אל שייח' נוראן, במטרה לכבוש את המקום. אש המגינים בלמה אמנם את חיילי שנעו ברגל אולם הטנקים המשיכו להתקדם. הטנקים שתקפו מדרום מזרח נבלמו והטנקים שתקפו מצפון נסוגו לאחר שתותח נ"ט שהיה על המשלט פגע באחד מהם. בשעה 16:00 המצרים פתחו בהתקפה נוספת. כוח החי"ר הצליח הפעם להגיע עד לפאתי המשלט, וטנק מצרי פרץ והגיע כמעט עד קבר השייח', אך נפגע מפגז פיא"ט וההתקפה נשברה. לחיילי גולני בשני המשלטים היו חמישה הרוגים. בלילה פונו הפצועים ונערכה התבססות והתבצרות לקראת יום הלחימה השלישי. הטנקים המצרים אמנם נסוגו, אך החי"ר המצרי נותר בסמוך למשלטי חירבת מאעין ושייח' נוראן, ונראה בעליל כי הקרב לא הוכרע.

לקראת ה-7 בדצמבר נערך צה"ל לחידוש הקרבות הצפוי, תוך הפקת לקחים מיום האתמול. הלקח העיקרי היה הצורך לשתף את גדוד 89 שנעדר מקרבות יום ה-6 בדצמבר. גדוד זה היה עסוק בכיבוש תל ג'אמה, ובנוסף, לא יכל לחצות את ואדי שללה הממוקש. כיוון שכך, פרט לפלוגה המסייעת, אשר נשארה בתל, רוכז יתר הגדוד באזור גבולות בשעה 05:30. בשעות לפני הצהריים ערכו המפקדים סיור בשטח וצפו על הכוחות המצריים שנותרו בשטח לאחר התקפת יום האתמול. המצרים, מצידם, ריכזו בשעות הבוקר, ממערב לחירבת מאעין, כוח גדול של שריון ורגלים להתקפה מכרעת על שייח' נוראן וחירבת מאעין. הכוח היה מוסתר על ידי סוללת הרכבת הטורקית, אולם בשעה 14:00, מטוס סיור גילה אותו והצניח את הידיעה לגדוד הפשיטה המשוריין. כן דיווח המטוס אודות שיירה ובה 15 משאיות, העושה דרכה למקום מכיוון בני סוהילה. תוך כ-15 דקות התארגן הגדוד להתקפה, ותוך כדי כך פתח צה"ל באש תותחים, על מנת להסתיר מעיני המצרים את תנועת הגדוד. במקביל, ולאותה מטרה, פתח הכוח שעל שייח' נוראן באש על הכוח המצרי שממערב לו.

לקראת ההסתערות הופסקה אש התותחים. עם הפסקת ההפגזה, כאשר הגדוד המצרי היה ערוך כבר במבנה קרבי והתכונן לצאת להתקפה, פתח גדוד 89 בהתקפת נגד מקבילה, לכיוון מערב, תוך עקיפת חירבת מאעין מדרום. ההתקפה התנהלה כאשר שתי פלוגות מסתערות מלפנים: פלוגת השיריוניות בצפון, ופלוגת חרמ"ש בדרום. פלוגת חרמ"ש נוספת נעה לאחר שתי הפלוגות המובילות, ואילו הג'יפים שימשו ככוח הטרדה, וכן לאבטחת האגפים של הכוח התוקף. קו ההגנה המצרי נפרץ, וכאשר הגיעו התוקפים אל מעבר לקו זה, פגשו בדרכם כוחות מצריים שלא היו ערוכים להגנה, ואלה נמלטו. המצרים נפוצו לכל עבר כשהם משאירים בשטח כ-100 הרוגים. סמוך לעבסאן נפסקה הרדיפה, כיוון שבמקום היה מערך נ"ט מצרי. לגדוד 89 היו בקרב זה שני פצועים קל.

מבצע אסף שנחשב לאחד המבצעים המבריקים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. דחק את הכוחות המצריים מערבה, אל תחומי רצועת עזה של ימינו, ולמעשה המבצע עיצב את גבולה הדרומי מזרחי של הרצועה עד ימינו.

מבצע אסף השיג את מטרתו. תוכניות המצרים השתבשו והוכשרה הקרקע למבצע חורב. בנוסף, נראה כי מבצע זה סייע לטעת בלב המצרים את הרושם המוטעה כי המאמץ העיקרי הישראלי במבצע 'חורב' יכוון לעבר אזור עזה, דבר שסייע למהלכיו הראשונים של 'חורב'. מספר טנקים מצריים נפלו שלל בידי צה"ל, ועלה הרעיון לשלבם בשורותיו עם ארגונו מחדש של חיל השריון ב-1949.

מקור והרחבה ראו אלון קדיש (2019) מבצע "אסף" – ממהלך טקטי למבצע מערכתי של יגאל אלון בתוך "יסודות", גיליון 1 :לחימה, למידה והפקת לקחים (יגאל אייל ואלי מיכלסון, עורכים) הוצאה: מודן הוצאה לאור (בן -שמן) ומשרד הביטחון ההוצאה לאור.

המקום לאחר מלחמת העצמאות

כשחלוץ חברי קיבוץ נירים, שנהרס במלחמת העצמאות הגיעו למקום מגבעות דנגור, הם ראו את החיטה הגבוהה שצמחה במקום ואת באר המים השופעת.

הם החליטו מיידית שיש להעביר את נירים למקום.

בהסכמת המוסדות המיישבים הוחלט שחברי נירים יחליפו את חיילי צה"ל שישבו במשלט.

באפריל-מאי 1949, חברי הקיבוץ התיישבו בבית הלבן וסביבו עד שהקימו את קיבוץ נירים בגבעה הסמוכה שמצפון מערב.

בתחילת שנת 1950. מאידך היחידה הצבאית שהחזיקה במשלט הבית הלבן עברה לנקודה ההרוסה בגבעות דנגור.

בשנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20, לאחר הקמת קיבוץ נירים וקיבוץ ניר עוז, צה"ל שב והתמקם סביב הבית הלבן ששימש נקודת יצאה לפשיטות כנגד הפדאינים ומשלט להגנה על קו הגבול מול חאן יונס, עבסאן וחזיאעה שברצועת עזה.

נכון לשנת 2000 מקצת מפליטי הכפר מעין התגוררו בחאן־יונס, עבסאן וח'רבת חיזעה, שברצועת עזה.

הבית הלבן הפך לגלריה לאומנות ומסביבו גן פסלים

בשנת 2000 התחילו חיים פרי מקיבוץ ניר עוז וחברים נוספים לעבוד במקום, לשפץ את המבנה לנקות את השטח ולהקים גן פסלים סביב הבית הלבן ולהציב בו עבודות פיסול ראשונות.

חיים פרי (1944) נולד בגבעתיים. בשנת 1965 לאחר הצבא הגיע לניר עוז. במקביל לעבודתו בקיבוץ עסק לא מעט בקולנוע, כתיבה בימוי הפקה וגם הוראה בבית הספר האזורי ואחר כך במכללת ספיר. אל הפיסול הגיע יחסית די מאוחר, רכש מיומנות בעבודתו כמסגר בכל תהליכי עיבוד המתכת ריתוך חיתוך חריטה ועוד. חומר הגלם המצוי בשפע בחצר הקיבוצית נתנו לו אפשרויות ליצור ולעצב בסגנונות רבים. גם גן הפסלים וגם הגלריה הוקמו רק בכוחו לאט לאט. עוד פסל ועוד עבודה. תערוכה ועוד תערוכה. עשרים ושלוש שנות עבודה בגלריה ובגן הפסלים להנאת כל תושבי האזור וגם למבקרים הרבים המגיעים מכל קצווי הארץ.

בגן הפסלים כארבעים עבודות פיסול של אמנים מכל הארץ.

במקביל, לאחר שיפוץ יסודי של המבנה, הוא החל לשמש כגלריה לציור, צילום ופיסול קטן.

במשך השנים הוצגו עשרות תערוכות של אמנים מכל חלקי הארץ.

גן הפסלים הכולל עבודות של אלה הבאים:
דב הלר,
חיים פרי,
מנשה קדישמן,
דינה מרחב
מרגה וישראל פישטיין
דב אמיתי
חיים טדגי
זאב קרישר
אמציה ויזל
אורי דן
נועם רבינוביץ
אילן גרבר
ורדה גיבעולי
יונינה למדן
ראניה עקל.
הקטור רויטמן.
מיכל אביטל
אריה ברזילי
אמנון ברזילי.
דליה מרחב,

בגלריה עצמה מוצגים בעיקר ציירים וצלמים. תפיסת העולם של הגלריה מאוד פלורליסטית. אין קו מנחה קשיח. כל האמנויות באות בחשבון: ציור, פיסול, צילום ועוד. עם זאת הגלריה שמה דגש על אמנים צעירים ועל אמנים מהאזור. אוצרים: חיים פרי, נעמית דקל חן

בקיץ 2019 נחנכה בגלריית הבית הלבן תערוכה שמספרת את סיפורו של הכפר הפלסטיני אל־מעין, שעל פי הטענה שכן באזורי הקיבוצים ניר־עוז ונירים, וחרב במלחמת העצמאות.

את התערוכה יזם איתן ברונשטיין־אפירסיו, ממייסדי ארגון "דה־קולונייזר" העוסק בהנצחת "הנכבה" בתוך ישראל, ואף תומך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. בעבר הוא נמנה עם מייסדי ארגון "זוכרות".

התערוכה לדבריו, ליצור "ניסיון להתגבר על הקיטוע האלים של המרחב באמצעות כוח צבאי".

עם פתיחת התערוכה אמר חיים פרי "אני משאיל את הגלריה הזאת כי חשוב לי שידעו את ההיסטוריה של המקום. אפשר לריב עם יוצר התערוכה, אפשר להסכים איתו, אבל אני נותן לו במה חופשית. אנחנו יודעים שהיה שם כפר ומכירים חלק מהתושבים שהיו שם. אנחנו ודאי לא מסכימים לגלגל את ההיסטוריה אחורה. אולי יוצר התערוכה רוצה בכך, אבל אנחנו ודאי שלא. הוא יציג את דבריו בתערוכה, ואנחנו נוכל להתווכח על הדברים".

מקור